_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַנַּעֲרָה מֵהַגֵּיטוֹ

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

טלטלוני – אמרה – הרחק, לקראת חיקו של איש זר, ואמרו: בעלך קורא לך לבוא. ואני משיבה להם: לא אדע מי הוא שקרא לי לבוא אליו. לי אין בעל. ושוב חזרתי ואמרתי: לא יתכן, אין האיש דורש לי, בודאי נתכוון לאשה אחרת, לאשתו, ואני טרם נישאתי לאיש.

-ואני הן טענתי – הוסיפה וסיפרה לי – גם שם וגם כאן בארץ: לא יתכן שיקרא לי איש לבוא. אבל הם באחת: עליך לנסוע לפלשתינה כי משם נתקבלה בשבילך דרישה. נחליפך בשבויה גרמנית, נתינה משלנו... ואודה על האמת ולא אבוש, הענין עורר בי מחשבות רבות.

כעת השתעשעה ידה בקצוות-שׂער שהיתה מגלגלת ומסובבת על אבצעה כטוֹוה דמיונות ודימויים.

-מיד כששמעתי על הדבר, הייתי המומה. שערי בנפשך, יושבת אני בוורשה, בגיטו וורשה בימי מלחמה אלה, אך בקרב בני משפחתי, אותם הימים קדמו למעשי הזוועה, בקרב בני משפחתי, אבי, אמי, שלש אחיותי, אחי הקטן בן החמש-עשרה החולה, עוד לפני השואה הגדולה. בתוכם אני, בקרבתם, והנה נכנס יום אחד לביתנו איש לבוש-מדים ושני מחכה לו בפתח. אימה נופלת על כולנו. וזה, הראשון, קורא בשמי... ואנשי ביתנו חרדים, כי איש הגיסטפו לפני. חרדתם אופפת גם אותי ואני אומרת: "כן, אנכי!" והוא לי: - "בעלך, בפלשתינה דורש שנשלחך אליו".

-בעלי? היכן?

-בפלשתינה, יהודיה, ואנו נשלחך אליו.

בעלי... בפלשתינה... ואין מלים בפי. איני יודעת בעל זה מי הוא, של מי, מה, מי? אך אחת אדע, לא בעלי. בודאי לא שלי. כי לי אין בעל. ואף לא בארץ-ישראל. בת אני להורי, בביתם אשב, אך טרם נישאתי לאיש. ומבולבלת אני ותמהה, מסתכלת בפני פקיד אותה רשות מחרידה, ולבסוף מוצאת אני מלים מספר בפי, תשובה לקוצר-רוחו, ואומרת: "לא, סליחה, אדוני, לי אין בעל, אינני נשואה". והלה סבור שאני מתיראה להודות על האמת ואומר לי: "אין בכך כלום, אל תתיראי, אמנם בעלך בארץ האויב, אך אין דבר. נשלחך אליו ונחזיר אלינו גרמניה אַרית טהורה, אל תתיראי. עוד תסעי אליו ותגיעי בשלום. מדוע חרדה את להודות, יהודיה?" כך הוא מחליק לשון בעוד אני מעבירה אותה שעה מבטי לעברו של אבי, אל אב זה הניצב דומם ונבוך. אולם אחר ששמץ-מה נתברר לאבי, הוא מצביע עלי באצבע אילמת כשואל: יש לך בעל-נעורים שם? ואני לא ידעתי? כלומר... מדוע? מדוע כחדת? כלום איני אביך שעל זה לבוא ולהודיעני, על ערל זה לבוא ולספר זאת באזני, באזני אביך מולידך? בתיה! כך נצב אבי באין אומר ובאין דברים.

פסק פקיד הרשות את פסוקו, הניח פיסת-ניר על השלחן והלך לו לדרכו בצעדי נעליו המסומרות. ואני ואבי עדיין מודדים זה את זו במבטינו, ורק אחותי אסתר מוצאת עוז ברוחה לגשת אלינו ולשאת את קולה:

-מה הדבר? – וחיוכה מבצבץ בפניה – בתיה שלנו נשואה? לנסיך מארץ-ישראל? לאכר או לחלוץ ואלי לפרדסן? ואנו לא ידענו דבר.

ומפני שקשים היו עלי דבריה, נמלטתי אל המטבח, אל אמי. התנפלתי על צוארה ואנקה חנוקה בפי: אמא! אמא! – מרוב בהלה נפל משהו מידה. אינה רגילה לעודף זה של חיבה מדצי, וקריאה פורצת מפיה: "מה יש? מי עולל לך רע?" ואני משיבה: "לא כלום, אמא, אך אומרים שעלי לנסוע, ואני איני רוצה. אני רוצה לחיות עמכם. ואילו גם היה בדעתי לנסוע, הרי איני יודעת אל מי עלי לנסוע. אמא..."

-אינני מבינה דבר – הטיחה לעומתי אמי – לא תסעי לשום מקום. איני מבינה להג זה שבפיך. לא את נוסעת, אם מותר לי לדעת.

-אומרים... לארץ-ישראל.

 

ועד מהרה קרב ובא גם אבי: -מזל-טוב לך, רעיתי, בתך בתיה נשואה לאיש, ליהודי בארץ-ישראל. והנה הדרישה לבוא אליו.

אותה שעה שצר היה לי על אמי המסכנה שפניה הביעו שמחה ועצב יחד. גם מפיה ניטל הדיבור. אך באותו רגע שוב לא היתה לי אמי מקלט מבטחים. כבר זרה היתה לי. שמחה בשמחה לא שלי. ולכן עזבתים, את כולם, ונתרחקתי לקרן-זוית. דומני... כן, יצאתי לחצר ומצאתי אותו משקע בכניסה אל המרתף שהיה מעין שקערורית שרויה בצל ובצינה ומעליה גגון קטן. ומתחת לגגון משכן-סתר שאינו נראה מלמעלה. עוד בהיותי תינוקת הייתי מתכווצת שם, עוצמת את עיני ונוסעת משם במסילות עשויות זרי-ורדים אל בית-נתיבות רחוק ודמיוני. רגילה הייתי במסעות מבושמים אלה. טפשונת הייתי ואי-מי נעלם היה נלווה אלי, נאה ומסתורי. וכעת שלח לקרוא לי. ולהיכן הוא מבקש שאבוא? לארץ-ישראל. וכיצד נוסעים שמה? שאלתי את עצמי ביראה, בהתכווצי במשקע הקטן שליד פתח המרתף. מה מראה האיש? שאלתי את עצמי. מי הוא הקורא לעצמו בשם בעלי ומעודי לא ראיתיו?

לאחר שעה קלה התגנבתי בחשאי הביתה, כבשתי את פני בכר מטתי כמגששת למצוא פינה צוננת, לאחר שכבר חממתי חלקת-כר אחת, ואני רואה בעיני קטעי מחזות ושלל צבעים. ושוב מעיקות המחשבות: ומדוע יקרא לי גבר זר לבוא אליו? ואם לא ראני מעודו מדוע יבחר בי? ומניין לו שמי? ואם ראני פעם מדוע לא פנה אלי בדברים? האלך? בלבי פנימה ידעתי כי אלך, כי אבוא, כי אלך לקראתו כלקראת גורל. אך מה שם אקרא לאיש? ושמו כשמי? נצר רחוק הוא מבני-משפחתי שאין איש יודע עליו? ולמשפחתי הרי אין קרובים בארץ. ומדוע יקרא לי בשם רעיתו? האמנם כדי שאקבל את תעודת-המסע?

ואחרי הרהורים רבים פרשתי זרועי על הכר, כאומרת להושיטה למרחקים ולומר לאחד נעלם: "הנני!" אולם בעוד רגע ואימה נופלת עלי, ונדמה לי שהוטלתי לזרועות גרמיות, מחוספסות... של מי? והרי אני מנתקת אותן מעלי ומתחננת: הרף! לא בך בחרתי, אמנם נערה אני מגיטו וורשה, אך לא בך בחרתי! וצמרמורת בגוי כממגע אצבעות לחות, מזיעות. הנח! אני של עצמי אני. ומי אתה? ואני טרם אהבתיך.

ואז מרימה אני לשהות קלה את פני המחוממות מעל הכר וכובשת אותם שנית בשיפוליו, ובינתים ניתזת בהם צינה קלה. ודמות הזר המחודשת עולה לנגד עיני. ואז אני מתחננת אל הנעלם: חבקני! כי אני אולי אהבתיך ולא ידעתי. אבל לשאת את עיני מן הכר מתיראת אני, כי אז אפקח עינים ושוב אדע שלי אין בעל. וקשה לראות שוב את פני אבא ואמא. ואז אני מחליטה: לא אסע למרחקים, יראה אני, יראה. ולאחר החלטתי אני נושאת את עיני מן הכר.

התעקשתי. חיפשו בכל הסביבה אשה אחרת שאולי שמה כשמי, אך לא מצאו. עד שרבים התחילו מחייכים לעומתי ולמלמל: מה יש? מה הבושה? בימינו אין מודיעים להורים דבר. נכנסים אל הרב, כל אחד נוסע לעברו, ואחרי כן נודע הדבר כי הגיעה דרישה מארץ-ישראל, מהבעל. מזל-טוב לך, בתי, מזל-טוב. בתיה!

ואני, בתיה, יודעת שאין בן-מלך מופיע בימינו רכוב על סוס, ולא במרכבה רתומה לסוסי-תפארה ואפילו לא במכונית הדורה. שולח הוא "דרישה" וחסל. כאילו אומר בפיו: "בואי!" ומכתבים לא כתב לי מעולם? הרי אפשר היה לנסות ולכתוב על-ידי הצלב האדום. ותמונתו? ומדוע אעמוד על סף ביתו ואתן בו עינים תמהות ומבט ראשון, בתולי? האתה זה? ומה אני בעיניך? – יפה, יפה עד להפליא – ישיב. ובעצם לא נכון הדבר, איני יפה עד להפליא. אין איש מפנה ראשו להסתכל בי. רק הלה, המתגורר בבית שממול לבית הורי, בעיניו, היה אומר, יפה אני. כך ממש אמר. אבל אם ז ה האחר קורא לי, בודאי שאני יפה גם בעיניו, בודאי שהוא אוהבני. לא כן? וחשבתי כי בבואי אשאלנו: ומתי ראיתני לראשונה, יקירי, אמור לי, מתי? וכך הייתי מהלכת עמומה עד שקבלתי פקודה מהרשות לצאת לדרך ביום פלוני ובשעה אלמונית. - -

וביום חורף צונן, אך שקוי-שמש, הגעתי אל מחנה בארץ. איש עדיין לא שאל לי. אך בודאי יבוא עוד מעט, חשבתי, וחרדה גדולה עלתה וצמחה בכל גופי שמא לא אמצא חן בעיניו. ואני עושה את שערי בהקפדה יתרה. לבשתי את שמלתי הסגולה והמנוקדת, זו שאַת רואה אותה כעת, כי יודעת אני שהיא הולמת אותי. מתחתיה בהקפדה על גופי, נתתי עין בוחנת בגזרתי והרביתי להסתכל בידי וחייכתי, כי צחורות הן ורכות. הן אושיט לו יד ואומר: שלום, יקירי!

כך עברו עלי שעות-צפיה. עד אשר ראיתי מבעד לסורג אדם הולך וקרב אל המחנה. עכבו בעדו ולא הניחו לו להכנס. הוא מסביר ומראה תעודות. ואני נותנת את מבטי בגבר גבה-קומה זה, שגביני עיניו קמוצים משהו ויודעת אני שזה הוא. אלא שהלמות לבי מכבידה עלי. אותו רגע שוב איני יפה בעיני עצמי כלפני רגע, ואני מסתלקת ממקום מארבי בחצר אל הצריף. ואף בצריף מתרחקת אני לקרן-זוית, מתכווצת, ואני כעורה מאד בעיני... כלומר... לא די יפה, לא יפה די הצורך, המבינה את? ובאותה שעה אני חוששת שאאבד עולם ומלואו בעוד אני מסתתרת בזה. אולי ילך הלה ולא ישוב עוד? וכבר יקר לי במקצת פרופיל כהה זה. לבסוף מרגישה אני שמחפשים את מישהו, אולי אותי? אך איני עוזבת את מקומי. לא אוכל לזוז, מתביישת אנכי.

-בתיה! ב-ת-י-ה, קוראים לך להתיצב! – ואני חיורת, כנראה, כן, הרגשתי בחיורוני כאילו התפשט על פני בצמרמורת קלה, ואיני מסוגלת לשאת רגל וללכת. ובכל זאת כנראה שקמתי והלכתי אל המקום שנתבקשתי ללכת. אך תחילה שאלתי: הקוראים לי?

-לך. באו לשאול לך.

-לשאול לי? וכי מי מכירני כאן? מבינה אַת, שכחתי ודברתי מתוך פיזור-נפש.

-לך, גברתי, והשואל כנראה גבר יפה-תאר, מקומי.

וכנרדפת אני הולכת להתיצב. אני קרבה. קוראים בשמי, ואני משיבה בעינים מושפלות: הנני! ולפתע נדמה לי שכוח נסתר מרים את עיני. ואני רואה את הגבר הזר רם-הקומה. אלא שפניו מוזרות. ארשת של תמהון ואכזבה בהן. כאילו נטלתי ממנו בזה הרגע את היקר לו. והרי הוא קורע מבטו הזר מפני ומסתער בקצף על הממונה: -טעות. אין זו אשתי. אני דרשתי את אשתי מפולין ולא את זו. משגה, אני אומר לך, זו אינה רעיתי! ומרגישה אנכי שעלי לסייע לאיש זה ולומר משהו אף אני: - והרי גם אני אמרתי... שם... בוורשה, שלי אין בעל. אינני נשואה ואין לי לא קרוב ולא מודע בארץ.

אלא שאני נותנת מבט חמים באיש זה שגורלי זמנני עמו מיחלת אני שיבין לרוחי ויסתכל בפני עוד פעם אחת. אולם נוקשה הוא וקדרוּת בפניו.

-זו אינה אשתי, את אשתי דרשתי ולא אותה.

מדוע הוא מכנני בשם "אותה", מהרהרת אני, הרי גם לי שם. ומדוע יאמר בשאט-נפש "אותה"?

-גם אני אמרתי... – אני מוסיפה, וכבר פג אותו רפיון מתוק וחשה אנכי את עצמי תקיפה יותר אך שרידי עלבוני עדיין על לשוני, עלבון אשה. ובעצם, רוצה אני לסייע בידי איש זר זה למצוא את אשתו, הרי את ההיא הוא מבקש ולא אותי. ובכל זאת לא נטל את ידי ולא הרגעתני מעט. מדוע לא נתן בי אף מבט אחד של חסד, אמרי? ואני כבר יודעת שאיננו נסיך ולא בן-מלך, אלא אדם סתם, המבקש את אשתו. ובכל זאת הן הרביתי להרהר בו במסעי.

אולם משראיתי שנית את פניו הזועמות, נחפזתי לומר: - אנא, סלח לי, אולם אל תתלה את האשמה בי. אני טענתי את טענותיך אך איש לא שעה אל דברי. אני אמרתי וחזרתי ואמרתי, שאין לי בעל והם באחת: עליך לנסוע אליו, אל בעלך, מיד.

-ומדוע נסעת לבעל לא שלך, לבעלה של אחרת? – הטיח לעומתי, והפעם הסתכל בי, אלא שמבטו לא חבבני כלל – מדוע לא הודית, מדוע לא דרשת שיחפשו את אשתי, את זו אשר למענה נועדו התעודות?

מדוע נסעתי אל בעל לא שלי? הפעם לא ידעתי מה להשיב לו. ומה לי, באמת, שנסעתי אל בעלה של אשה אחרת?

-אלצוני – מלמלתי חלושות.

-אבל, גברתי, הן ידעת שאינני בעלך וגזלת איפוא את התעודות מידי אשתי!

-גזלתי... את בעלה ממנה... לא גזלתי. גזלתי.... גזל. את מי גזלתי? אתה הוא שגזלת. אולי את גזלת...

-וכי את מי, למשל, גזלתי אני? – הוא שואל. ואני כבר אינני מסתכלת בו.

-גזלת... את בעלי ממני, את זה שאליו נסעתי.

-אינני מבין דבר. יש לך או אין לך בעל?

-יש או אין, לא אדע. כנראה שאין. ואני הייתי סבורה שיש...

והוא הסתכל בי כאילו החליט בנפשו שאיני שפויה בדעתי. ידעתי שנראיתי כאילו ניחתה בי מכה עזה ומבטי רחוקים מזה והלאה, כי לא רציתי להשאיר בזכרוני את רשמי פניו ומבעם.

-לא, לא, לי אין בעל – נתעוררתי לבסוף לומר לעבר הממונה על המחנה – אין!

והלה מהר לעלעל בפספורט שלי: - הענין אינו בסדר לגמרי, גברתי.

האיש, כנראה, הסתלק בינתים. לא ראיתיו בלכתו, לא אמר לי דבר, אך שוב לא ראיתיו. –

בבת-ים ישבתי. והנה באתי גם לתל-אביב – המשיכה. ולאחר שתיקה קצרה ביקשה: - ואל נא תשאליני אם יש לי או אין לי בעל, כנראה שאין, ואלי יש, כי הרי קראני לבוא אליו, אך כנראה מאס בי. לא אדע מדוע. מאס. מאס בי בתתו בי את עיניו. כנראה שאינני יפת-תואר. המאס בך פעם גבר ונתן בך מבטי אי-רצון? מבט חריף אז לעינים כאילו הריח חטמו בספירט. ואנכי צעירה, לא כן? ובכל זאת מאס בי. ולא קרא לי: "רעיתי!" ודוקא מלה זו רציתי לשמוע מפיו. והוא רק טען: משגה, טעות... ומדוע הביאני הלום? ואני... אינני שפחה בשוק שבודקים את שיניה. אני, אדם אני. לא באתי ממרחקים, מאבא, אמא ואחיות, כדי שימאסו בי. נערה אני, אשה. ורוצה אני שיאהבוני. יפה הייתי בעיני הצעיר שכננו. ומדוע איני יפה בעיניו של זה? ואני הן לא בקשתי דבר. הוא שהושיט ידו לאמור: בואי! ובאתי. אך לא אמר לי: "רעיתי"! לא אמר...

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה