_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

לֵב נָבוֹךְ

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

א

בימי קיץ ושרב, מתאוננת נעמי, אינה רואה עולם.  עיניה כבושות במשקפי‑שמש, ראשה חבוש כובע גדל‑שוּלים, מסתיר עולם ומלואו.  משתדלת היא ככל האפשר להסתתר בין כתלי ביתה, ורק קרומו של אור יום, בן‑ברקו, מבקיע ועולה מבין סדקי תריסים מוּגפים ותחרי וילאות.  הארץ כולה נמוגה ואיננה, ים גדול ורחב‑ידים נעלם מן העין, נבלע באין‑סוף ונותר רק חדר בעיר, ד' על ד, שולחן, ספה, כסאות, ארון, עציץ, שעון.  הרדיו מגלה מעט מגנזי הארץ, למשל ב"שיחה לחקלאים עברים", או ב"תצפית מזג‑האויר", בלשונו הקבועה: במזג האויר לא יחול כל שנוי, בשעות הצהרים יתעננו מעט שמי הצפון...  משמע, צפון יש, דרום, מזרח ומערב בארץ, והעולם אינו רק חדר ד' על ד', מוקף הינומת חמה לוהטת ומלבה כל לבנה וכל מרצפת...  ומשמע, חקלאים יש בארץ מאזינים לעצותיו של הרדיו: משמע, גם שדות, כרמים, פרדסים, גני ירק יש, ועצים, עצים, עצים וצל לרוב, צל סמיך של חורשות שגדלו והיו ליערות.  אך בימי חמה של סתיו, לאחר גשמי‑זעף, זוחלת נעמי ויוצאת ממאורתה זו הצרה שבעיר, בדיוטה ב' של בית, ונותנת עיני תמהון בשמים הרחבים והבהירים, כאילו אינה מאמינה, שאמנם למענה נועד כל שפע התכלת ורום השמים, למענה, שמנת חלקה כה מצער עלי אדמות, שתים רגלים על קרקע.  ישיבה דחוסה ברגלים צמודות, או שכיבה לארכו של מטר, שכן גופה מכוּוץ ומכוּבל בשכבו, כעבר במעי אמו.  והוא מהלכת לאטה, נהנית ממראה עיניה, מכל צמרת אילן וערוגת דשא מחלונות‑הראוה המבריקים, וביחוד ממלבושי‑ההדר של נשים ונערות, הנפגשות על דרכה.  בימים כאלה, מהרהרת נעמי, כדאי להתלבש יפה, לא חם ולא קר, המלבושים נאים לאדם והאדם נושא מלבושיו בהנאה, לא כקלפה מיותרת, ספוגת‑זיעה, שהוטלה על הגוף בעל כרחו, אלא כעלי כותרתו של ציץ, הפורחים סביבו והוא עצמו טמון בחבם, מדושן בושׂם ענוג.  אך יודעת נעמי, שתפארתה לא תהיה על בגדיה.  ימי מלחמה הימים ופרנסתו של יאיר מצומצמת.  אמנם רבים נהנים מרווחי מלחמה, אך שכרו של יאיר דל, וכשהוא רואה מותרות שנוהגים בני אדם בעצמם הוא פורש כפיו ביאוש: כנראה, חדל‑אישים אני, אם איני מרויח היום ממון קורח!  בטלן, שלומיאל אני, אדם הגון, כביכול, שמצפונו אינו מניח לו לסחור בסרדיניות מעופשות או בצנימים לבנים!  אדם שכמותי עובד, מקבל שכרו הקצוב, והרי פת‑קיבר וסעודת לחץ בימים שהמחירים מאמירים בהם במהירות הבזק.  ולחפש עבודה אחרת אי אפשר, מיד יכבדוך בתואר "משתמט" ויצוו בשלטי‑בד לבנים, כתובים אותיות כחולות – לצבא – לך!  כאילו בא מי ליטול מהם עצה, הרי עבודה בא לבקש ולא עצה.  והם מיד: להתגייס!  שלושה חדשים בסרפנד, אמונים, ואחרי‑כן תמסור רעיתך נעמי פריסת‑שלום ברדיו לחייל יאיר חרמוני, ולכל היותר תבקש לנגן לך תקליט לכבוד יום‑הולדתך, וזמרת מבנות תימן תנעים לך זמן כאשר אהבת...  ובינתים נעשות חליפותיו של יאיר דהות ובלות עליו ומלבושיה של נעמי אף הם דהים ובלים, ואף קשוטי‑הלואי שהיא מוסיפה להם אינם מועילים עוד הרבה.  ומשבלה המסגרת, בלה הדמות.  כלום לא שמעה אותו מוכר‑ירקות, שהיה נותן בה תמיד עיני חבה אפורות, שואל שאלה שבחשאי, כאילו את עצמו: מה היה לה?    אף היא נותנת עיניה בעצמה: מה היה לי?    והנה ימי חמה סתויים ולעת ערב צנה יבשה, חריפה, מרטיטה רטט של אונים וגבורה.  ויאיר חוזר מעבודתו, שותק – משמע, לא פטרוהו עדיין.  אך יש צורך לחסוך כמה פרוטות, אומר הוא, שמא יפטרו "משתמט" שכמותו.  כי הרי נעמי אינה רוצה שירקיב בקסרקטין, ודאי שאינה רוצה?    ויודעת נעמי, שסופו לבוא יום אחד והוא מפוטר, בשל איזו סבה שהיא, ובכל זאת אין פרוטה שהיא חוסכת מצטרפת לפרוטה, כי שוב האמירו מחירי צרכי‑המזון.  לעת ערב ולאה חברתה מסיימת מלאכתה במתפרה שבמרכז העיר – בית מלאכה קטן, שמרובות בו בעיקר פועלות מבנות עדות המזרח – מטיבה שערה ולובשת אחת משמלותיה הנאות שיש לה אפילו בימים אלה, כי בד היא משיגה בהנחה, מציאות ממציאות שונות, ולתפור היא יודעת בעצמה, ובאה אליה להסיח מעט לבה, להזכיר נשכחות ולהשמיע חדשות היום.  כי אין יום עובר בלי שיארע משהו במתפרה.  פועלת שנתארסה ומביאה לבית‑המלאכה את המתנות, שקבלה מארוסה, ענין הוא לענות בו ולאה מרחיבה עליו את הדבור.  פועלת אחת סבורה, שהיא היפה שבעולם, ושניה מוכרחת ללכת מדי ערב בערב לקולנוע.  שלישית מרעימה את לאה יותר מכולן בגנדרנותה ובספוריה על המתנות שהיא מקבלת ממחזריה, ורביעית, אשת‑חיל, בעל וילד לה, ולפני צאתה לעבודתה, מישוב רחוק מרחק מסע‑שעה מהעיר, היא מכבדת ביתה, מתקינה ארוחה, ומשלחת ילדה לבית הספר.  וחמישית, וששית...  פרצוף מוזר לה ללאה.  כשמתבוננים היטב בפניה, הרי היא נראית כבת גילה, אך פרופיל לה – כשל נערה בת ט"ו.  סכות נאות שיש לה היא תוחבת בדש השמאלי של בגדה ברוב טעם וחן.  כובעים קטנים לה על קדקוד ראשה, ואינה מחייכת לעולם, מחשש קמטים.  אך כדי למלא החסר, היא זולפת נופת צופים בלשונה, וכל דבריה שרשרת חיוכים ומחמאות.  – כך – אומרת היא – נוהגים באירופה – הכל באדיבות.  כך מצליחים בחיים.  אם לא כן, נעמי, שוקעים שבע אמות באדמה.  והיא נותנת עינים פקוחות לרוחה, עיני חולין ללא קורטוב של חג, ביאיר, עינים טבועות אותו ברק גנדור, המוכן ומזומן לכל עת מצוא, ופוסקת בהגבהת גבינים מתונה: יפהפה!   ונעמי היודעת, שיאיר שומע דבריה של זו אך משים עצמו כלא שומע, מגביהה גבּינה השמאלי כל‑שהוא וגבינה הימני נשאר במקומו, כאילו אומרת, עצמותי האחת הולכת מזה ורק עצמותי השניה, של ממש, נשארת עמכם.  כי אין מלה בפיה להשיב ולהוסיף אינה רוצה.  כי יפה‑תאר יאיר, הכל רואים.  אמנם, זיוו של עלם כבר הלך ופג, ומקומו לקח יופי בשל של איש מגודל וחזק, והוא מחריד מעט את נעמי הקטנה והיא נזכרת משום מה בעמק קניון שבאמריקה, שכה רבות שמעה על יפיו, ורואה עצמה עומדת על עבר פי העמק הענקי, וצופיה אל ההוד וההדר המשוקע בקרקעית זו עמוקה, מסחררת, מבהילה בתהומיותה.  ונעמי דוקא נמשכת אל פי תהום‑פלאים זו.  וכשנעמי רואה תמורה זו שביאיר והנאה שקורנת מפניו אף שעה ארוכה אחרי לכתה של לאה מהם, מתבלבלים עשתנותיה והיא חרדה חרדה גדולה על יפה‑תואר זה, הנמצא בקרבתה, שמא ילקח ממנה נוף‑אדם פלאי זה בעצם פריחתו והודו הבשל.  ואף כי היא יודעת, שיאיר זה הוא צעיר שחצן במקצת, יהיר ובוטח בעצמו, כמי שהכל נהיר ומובן לו, איש‑חברה מומחה לשיחה קלה ושוטפת, שאינו מטריד מוחו במחשבות יתר, והיא משתוקקת, שגבר זה שלה יחוש ויחשוב גם על ענינים העומדים ברומו של עולם, יטה אוזן לצרת הכלל ולא יטכס אך עצות, כיצד להרים קרנו, להערים ולהעלות יום אחד מעלה מעלה, כאותו נער מוכר‑עתונים באמריקה שהיה למליונר, ויהיה בעל‑בית טרזן בתל‑אביב, ששכניו מביאים לו שכר‑דירה אחת לחודש, והוא מטייל לו מבושם והדור על שפת הים וממתיק שיחה עם יושבי בית‑קפה, – אף כי היא יודעת כל זה, חביבה עליה קרבתו, מאד חביבה עליה, משל כאילו היה לה כלי‑תפארת בביתה, מעשה מלאכת‑מחשבת, והיא אינה שׂבעה לראותו ולהזין עיניה בו יום יום. 

 

ב

ימי מלחמה הם ויש אשר בעל המתפרה, בה עובדת לאה, אינו משיג בד די‑הצורך והוא מכריז על הפסקת עבודה ליום או יומים.  אז מופיעה לאה כבר בשעות הבוקר, מתאוננת על בעל‑הבית, שיום אחד הוא מעסיק את פועלותיו שעות נוספות ואחרי‑כן אין לו עבודה כלל.  או שהיא באה וקובלת עליו, שאינו מסכים בשום פנים לתת למעלה משבוע אחד חופש לשנה.  – מין יצור שכזה – אומרת היא – מי שיודעת להחניף לו, היא עוד בסדר, אבל עלי הוא מתמרמר כל היום.  בת נולדה לו, החלטנו לשלוח פרחים.  מי הלך לקנותם?    כמובן, אני.  הכנסתי את רוב הכסף, מי שתחזיר לי, תחזיר, מי שלא תחזיר, לא תחזיר, יעלה לי הדבר בעוד כמה גרושים, לא איכפת לי, ובלבד שלא יתהלך כעיסה מחומצת כל היום.  נעמי אינה מפסיקה את שטף דבריה.  מכירה היא את עסקנותה של לאה ויודעת, שלא תפסיד מן הענין, אלא להפך, היא תשלם כמה גרושים פחות מהאחרות.  וכשיאיר בא לפת‑צהרים, מוזמנת אף לאה לסעוד עמם, ומיד היא פותחת בטוב‑לב אמהי וברצון גלוי להיטיב ולעשות, ופניה אל יאיר: על נעמי לתפור לה שמלה חדשה.  מספיק להלך בסמרטוטים.  מין צורה יש לה בשמלות שלה, כאילו היתה זקנה בעשר שנים.  יאיר רוטן, שהצדק עמה, נותן עיניו בנעמי וחושב, שאמנם נצטמצמה דמותה הקטנה בשמלות אלה, שפנה זיון והדרן.  והרי לאה, למשל, מבהיקה תמיד בברק של חדוש, ברק‑יתר לפרקים, ואף על פי כן רעננים , הדוקים ונקשים מלבושיה.  ותוך כדי כך הוא נותן מבט בעצמו.  הרי אף הוא בבגדים בלים יהלך, מה מראה ומה צורה לו.  והוא בבחרותו היה שובה לב הכל במלבושי אספורט קלים, בהירים, בעניבות צבעוניות, בנעלי‑עור כפולי‑צבעים...  ותוך כדי כך הוא שולח מבט‑סתר  אל רגלי רעיתו, הנתונות בגרבי‑"תועלת" עבים ובנעלי‑לכה שנתקפלו פה ושם ורצועותיהן מדולדלות ומתלבטות על הרגל.  ונעמי יודעת, שלא תתפור לה שמלה חדשה, לא, לא בימים אלה, אולי בקיץ הבא, אולי אז יוזלו המחירים, והיא מכווצת גופה בתוך מלבושיה, כאומרת להתרחק מהם ולא להרגיש בם, ורואה עצמה כאסיר בבית‑כלא שנדון למאסר עולם.  ויאיר מסלק עיניו מאשתו, כאומר לעשות עמה חסד לא לראותה בנבלותה.  וכשלאה אינה באה והוא סר זעף, הוא מטיח לפניה מתוך קוצר‑רוח, שמאס בפרנסה דלה זו.  בחיי קמוץ וחסכון אלה ובכל החיים העלובים שלהם.  ונעמי, שיאיר בקדרותו משול בעיניה לים סוער בימות הקיץ, סר וזעף בתוך תפארת אור‑חמה מסנוור, חושבת, שהצדק עמו.  ומה הפלא שסרה רוחו?    נמאס, גם עליה נמאס לחיות כך.  ואולי טוב שלאה באה לפעמים, קורנת במלבושיה ומשובבת מעט את העין.  אלא שבואָה של לאָה מטריד אותה יותר ויותר ובהולם‑לב היא מצפה לזו שתבוא, שלא תבוא, אולי באמת שלא תבוא...  שלא תבוא!  זועקת נעמי בקרבה פנימה, שלא תבוא!   וכשלאה באה היא מגישה את סלסלת הפירות, עורכת השולחן: לאה, טעמי משהו, בבקשה ממך.  לאה הולכת וסימני קדרות בפניו החטובים של יאיר.  נעמי מפתיעה אותו בקופסת סיגריות משובחות.  כזו עוד ידה משגת לקנות, ואולם יאיר משיב בתודה רפה ונעמי יודעת שלא הגדילה לעשות.  אילו היתה ידה משגת, היתה קונה לו עניבות נאות, אריג לחליפה, ועוד ועוד, ואז...  אז אולי היתה שרויה קצת שמחה במעונם אפילו כשאין לאה עמם, ולאה היתה באה ומתפעלת, היא יודעת להתפעל, והיו מרבים להג עד אין קץ והיה נעים לצאת הרחובה, ללכת להשתעשע מעט, צעירים, הדורים כבשכבר הימים...  וכשנעמי זוכרת ימים משכבר, היא נודדת הרחק, אל עיר שבגולה, עת שהיא ושאר‑בשרה, בן‑גילה, שמעון, שנתחנך בביתם, היו מקבלים שניהם נעלים חדשות או בגדים חדשים והיו מתפארים זה בפני זה ב"שלי יותר יפה" ו"דוקא שלי יותר יפה", כדרך ילדים, ואחרי‑כן מחזיק שמעון בידה ושניהם יוצאים החצרה לשחק.  עד ששמעון יוצא...  ומהגר לארצות הברית ואין קול ואין קשב.  אפילו בראשית בואה ארצה עוד צפּתה שישוב, יתגלה פתאום וימצאנה.  הזיות‑שוא, אין קול ואין קשב – היה שמעון ואיננו!  נעמי מסלקת את המחשבה על שמעון, כאילו לא נולדה כלל, אף כי למה תכחיש, אי‑שם בצפוני הלב טמונה בת‑אמונה קטנה, זערורית, שפעם, כעבור שנים רבות, אולי על סף הלא‑כלום, אומרת היא בלבה, והיא חוששת להזכיר את המות, יופיע, ללוות את נעמי החרדה והמבוהלת, בשבילי האין‑סוף.  ולא די בכך, שהיא הולכת ודהה בנפש ובמלבוש, נפתחה עליה הרעה מלמעלה, מהדיוטה השלישית של בית מגוריה, בצורת אשה אחת, שכנה.  מדוע זכתה אשה זו לכל הדרו וזיוו של עולם, אין נעמי יודעת.  אך ברדתה ובעלותה, היא כלילת‑תפארת עטורה קסמי מעילים, כובעים, חריטים, כסיות, גרבי משי משופרא דשופרא, הדרת‑מלכים מהלכת על שתים, דמות מתנגנת יום יום בחזיון צבע אחר.  – אל אלהים, חלום ולא אשה!  – ממלמלת נעמי בתתה עיניה בה ולבה נופל בקרבה.  ועוד מעט ונעמי כבר אינה רואה כלל דמות אשה יורדת מן המדרגות, אלא הופעת‑קסם, חזיון מדוחים, ואולי פאטה‑מורגאנה, פורשת כנפיה ויורדת ממרומי רקיע אל שוכני אדמה.  כי לא אשה, לא שמלה, לא מעיל הם היורדים במדרגות, אלא קשת בענן, חכלילית ומטוללת מרביבי‑גשם ושברירי‑נוֹגה, כולה ענוגה, דקה, נוגעת ולא נוגעת באדמה, נבלעת בערפלי‑ארץ אפרוריים‑סגולים תכולים.  יום יום וגונו וחזיון‑קסמו המיוחד.  אתמול כאחו מוריק, היום כלבונה מתּמרת, מחר כדלעת רעננה, ומחרתים כנזירה שחורה.  ושוב כגבעה לעת בוקר, כענק‑כסף גדול, ושוב כלילך, ושוב, ושוב...  – בחיי – נשבעת נעמי – קשת בענן ולא אשה!  שכנה מדיוטה א' מונה באצבעותיה, בכמה עולה כיום כל תלבושת של זו מלמעלה, מונה בלירות רבות רבות.  נעמי אינה שומעת דבריה, כי הנה זה עתה יצאה מחדר‑המדרגות תימרת‑בושׂם ענוגה, מרחפת, משתהה והולכת, מנצנצת כברק‑אור שנתז מיהלום שבענק...  השכנה מלמטה מבחינה בהבהוב הברק שבעינה של נעמי ואומרת כאילו נשאלה: כל זה משם...  משפת‑הים...  ונעמי, שעדיין הברק מהבהב בעינה, תוהה על דבריה: מה זו דוברת?    והיא מהרהרת בבגדי‑ים, ברוחצים, בריח תירס וענבים מתוקים הנאכלים לרוב, בתקליטי רקודים של בתי‑הקפה, בריח אגוזים קלויים...  מה זו דוברת?    – מטיול...  אומרת אני, מטיול שם...  יוצאים קצת לשוח...  – והשכנה מזקיפה קומתה ומהלכת בנענוע ירכים, מגלגלת עינים ומחייכת חיוך מעושה, משחקת תפקידה: הלו!  והוא משיב: הלו!  גוד איבנינג!  והיא משיבה: גוד איבנינג.  ואחרי‑כן מתחילים להתלבש כבת‑מלכים, כנסיכה בקולנוע...  בנת?    נעמי מנענעת בראשה ועדיין היא רואה קשת מופלאה בענן...  מה זו דוברת?    ים, טיול, הלוֹ, קולנוע, אפלה וצלילים...  והיא מתחמקת ועולה לדיוטה שלה, לדירתה. 

 

ג

בעלותה על יצועה בעלטת החדר זכרה נעמי, ששמעון חבר‑ילדותה, אהבתה הראשונה, אמר לה פעם: בעוד הרבה שנים, כאשר תהיי גדולה ועוד יותר יפה מעכשו, תלבשי שמלה יפה, שמלת‑שני וכתונת‑משי, לא כתונת‑פסים, נזכר שמעון, עטרה לראשך ושרביט בידך והכל יסגדו לך – ושמעון משתחוה לפניה אפים ארצה ומתמוטט כמעט על רגליו.  כמה מצחיק היה שמעון בדמיונותיו!  יאיר מעלה אור במנורת‑השולחן, אינו יכול להרדם, אבל אינו אומר דבר.  זכרו של שמעון משעשע את נעמי, משעשע ומכאיב כאחד.  כך סופן, אומרת היא לעצמה, של כל האהבות הראשונות.  אך יאיר זה שעמה – עוד שומעת היא את קולו באמרו לה: נמאס, נמאס עד מות לחיות במסכנות כזו: מבינה את, נמאס!  וראשו של יאיר העולה מצוארונה הפרום של פיג'מה בעלת פסים אדומים (כתונת פסים, מהרהרת נעמי), כה יפה ופרוע, כה אלילי וחטוב וילדותי באותה שעה, עד כי נבהלה כמעט למראהו.  כי אם גם אהבתה זו ליאיר, השניה כביכול, לא דמתה לראשונה, שמשום‑מה נשתהתה עוד במחבואי הנפש ולא נעלמה כליל.  ואם גם זו, ההוֹוה והממשית, חסרת הכסופים והחלומות, התחילה מתערערת על גלי סופת לחשיה של לאה, הנה חשה נעמי, שהפעם לא תניח, כי יקרנה שנית כמקרה שמעון, לא, ליאיר לא תניח להשאירה מאחריו.  יאיר לא ילך ממנה אל עולם רחוק לפאר – כן לפאר, כי פאר אדם הוא יאיר – מעונה של אחרת.  הוא לא יאחז באחרת, לא יאהב אחרת...  לא, לאה, את לא תלדי בנים ליאיר, לא, לא...  – כבה, בבקשה ממך, את החשמל, עיפה אני.  יאיר מכבה בשתיקה.  – יאיר – מגניבה אליו נעמי קול רענן ככל האפשר – יאיר, יהיה טוב ויפה, האמן לי, יאיר, יהיה כל‑כך יפה, עד שנשתגע משמחה!  ויהיה לנו הכל, כמו שתארנו לנו, דבר לא יחסר, תראה!   יאיר רוטן משהו.  ושעה ארוכה ערים שניהם, עד שקדחת משונה מפעפעת ועולה מגופה של נעמי, יראה היא, יראה, פן תקום עם בוקר ולא תמצאנו עוד, לא יהיה עוד כאן.  הלוך ילך, לאן?    אליה ילך, אל לאה...  לא, הרחק מזה יסע, הרחק, אל עולם אחר, יעלם כמו...  כמו זה...  כמו שמעון...  ונעמי מתיפחת ומשתוקקת לקום, להתפרץ החוצה לרוץ לעשות מעשה, לשנות גלגל המאורעות, לערבל הכל, ולהעניק לו ליאיר מכל טוב העולם, כל שנפשו חושקת.  לאמר כמלך קדום: מה בקשתך ויתן לך!  עד חצי המלכות!...  אסתר המלכה, אסתר...  עשתורת...  אסתר עשתה למען...  כן, למען עמה...  ואני – למען יאיר!  מה בקשתך ויתן לך!  עד חצי המלכות...  נעמי נרדמה וקדשות רקדו לפני עשתורת, ואסתר המלכה, לבושה בגדי מלכות, שוטטה, כשהיא מנענעת ירכיה וגלי הים לוחכים רגליה, לוחכים וסוגדים לה... 

 

ד

יודעת נעמי, אשה נאה היא.  אמנם פניה מעט מעוגלים מדי וקומתה לא רמה, אך חן רב יצוק בכל ישותה, והוא מפכה ועולה בהמון גלוייו: בפעמי‑רגל, בחוית‑יד, בצואר‑נשא ובלחי מלאה, בחוטם קצר ובתנוך‑אוזן רך ושקוף, בשער‑ראש רך ואורירי, בכתף ילדותית צרה ובקבורת‑זרוע יצוקה חמדה.  אך אין די באלה, פוסקת נעמי.  רוצה היא בבית נאה, בחפצים נאים, בכל, ליאיר ולה, שיתלה בה שוב מבט נכלם ויפרוץ בצחוק‑שמחה, שכן נאה היא בעיניו, נאה מאד.  יום אחד הפשילה נעמי שערה כלפי מעלה ועשתה תסרקתה יותר מבוגרת והדורה.  אילו היו לה מלבושים חדשים, היתה מפתיעה אותו, את יאיר, בשובו הביתה והיה מוצא הפתעות בביתו, כל מיני הפתעות, מתנות וכלים נאים...  לבשה נעמי מיטב מלבושיה ואמרה לצאת מעט לטייל.  יצאה ומיד נבהלה ממעשיה ושבה לביתה.  מה זה עלה על דעתה?   לא כלום – השיבה תשובת‑רמיה – יצאתי לקנות צרכי הבית.  – שקר!  – עונה לעומתה נעמי שניה – שקר את דוברת!  ונעמי הראשונה, שנתפשה בכף, משרבבת שפתיה, נכנעת ונשארת בבית.  למחרת היום יוצאת נעמי לקנות צרכי בית, אך אינה נוטלת סלה בידה.  רגליה מהלכות, גוררות עצמן כמו גררו משא אחריהן, זו אחר זו מטלטלות, נשאות לעבר מערב.  ימי חמה בסתיו.  עצי התומר שעלי‑הענק שלהם הצהיבו בחלקם, אינם מעוררים רחמים.  צהיבות זו חמימה היא, עליזה.  צברים פורחים פריחה אדומה בערוגות הטיילת שעל שפת הים.  מערוגות הככר נעלמו הפרחים ונטעו שתילי‑חורף.  מהעצים נותרו שלדים ובדיהם קטועים, מזהיבים.  פני הים כחולים‑כהים, כמלבושו של ספן, ופה ושם פרושות שלמות בהירות על מימיו, ככתמי בגרות בפניו של נער, אולי עננים הם, שירדו לרחוץ בים.  יפו רוחצת במים, כגבירה כבדת‑משקל, אינה מעזה לצלול, אינה מעזה להתהולל במים, לקפוץ ולשחות, אלא יושבת בכל כבדה, בלי נוע, והגלים רוחצים אותה סביב סביב, מתגרים במטרונית היראה את המים.  מטפלות לבושות לבנים יושבות על ספסלי‑עץ, חובקות ילדים לא להן ומשוחחות‑שיחת אקראי עם זה או זה.  צלמי‑רחוב עושים צלומים מדומים.  על שלדי מרחצות‑הקיץ מקפצים שנים שלשה מן הרוחצים, שלושה חיילים מתחרים בריצה.  המדרכות צחות, שטופות, רחוצות למשעי אחר גשמי‑הזעף.  יש שעות, בהן יום החמה של סתיו דומה לחולה, שזה עתה קם מחליו ועדיין הוא חלוש, כושל, מתנודד על רגליו, מחייך ברפיון.  מימי הים מעל לסלעי‑החוף חומים פה ושם כדבר שנתסכר, כתמי‑שחור מופיעים בסלעים כירוקה בחריצי‑שנים.  בבית‑קפה יושבים שלושה מבני העיר הסמוכה, שערותיהם מקורזלות, הם סמוכים מאד ומחובבים מאד זה על זה.  ליד שולחן שני אשה וילדתה ועל השולחן בובה גדולה סמוקת‑לחיים.  מראה השתים מרגיע את נעמי.  מה שלוות הן, מהרהרת היא.  תקליטי הגרמופון משמיעים צלילי תזמורת, שתחלתם נעימת המנון עברי וסופם מפלי‑זוהר בממלכת הטבע.  נעמי יושבת אל שולחן קטן.  רגליה גורסות בצדפים הזרועים על הקרקע, ועדיין נגינת פלאים נשאת סביב.  עוברת חבורת ילדים שחומים, עזובים למראה, ובראשם אחד, שעיניו פקוחות לרוחה.  למראה הבובה המוטלת על השולחן מתרחבות עיניו עוד יותר.  ועוד מעט הוא קרב, גוחן, מנשק לה על לחיה ובורח.  נעמי צוחקת ושומעת ילד שני שואל: זו כמו בחורה שלך?     השמש חמה, אך אורה המסנור ניטל ממנה, והיא היתה לבעלת‑ברית צנועה, חייכנית ומאירת‑פנים.  נעמי כבר נוטה להתנמנם באורה כישישה לאה.  אך למראה קצין של הצי, לבוש מדיו הכחולים, וזקנקנו הבהיר והמחודד, היא מתחלחלת.  הוא מסב ליד שולחן סמוך, מסיר כובעו ומגלה שער‑ראשו הגזוז, ממצמץ בעיני בן‑הצפון שלא הסכין לאור המסנור ועוד מעט והוא משקיע פניו עד עיניו בכוס‑בירה גדולה.  האם וילדתה כבר הלכו.  נשארים רק נעמי וזה היושב פה קרוב.  ונעמי רואה, שפניו בהירים, כמו נקלפו והקרימו עור חדש, ומין קדמוניות שופעת מזקנו זה, זקן קטן עם פרצוף – דוקא עם פרצוף של ישו, היא מהרהרת, כבתמונות הקדושים...  וככל שנעמי מתבוננת בו נעשים פניו מכּרים יותר.  – כשאהיה גדול – אמר שמעון – אגדל לי זקן, כן, זקן יפה!  ונעמי חשבה, שהצדק עמו: לגבר מבוגר צריך להיות זקן ולא פני עלמה חלקים.  וכאשר קרב לא ידעה מה שאלה שאל, היא רק רצתה ללכת מזה ולא להסב עם הנכרי, רצתה לברוח, אבל נכלמה, חששה להכלימו, ונשארה יושבת ומאזינה לצלילי לשון נכריה ולא‑מובנת.  אכן, בעצם נאבקה נעמי אותה שעה ביאיר, בלאה, ביאיר ובלאה יחדיו, בעשתורת ובאסתר המלכה, ושמעה רק בליל‑מלים עולה מפי הנכרי בלי הבין דבר.  ויודעת נעמי, שהוגש לה משקה, ואחר‑כן צחקה, השד יודע על מה צחקה, אולי על זקנו של זה ופרצופו הקדוש, אולי על זקנו של שמעון שלא גדל מעולם, או על הצלילים הענוגים שהמשיכו להתגודד אף לאחר שקמו והלכו ורננו אחריהם רנוני רועים באחו, בנות‑מים בימים, פיות ביערות...  שקר – התריסה נעמי – תנו לי צלילי שאול, קדוש בעל‑זקן מוליכני אל אראלי שאול, אשמדי מתקן לי פורפיריה רקומה זהב...  אך בדרך הצלמות מתו צלילי קרני‑הרועים, ורק תקליט בודד צרצר זמר‑מחול איטלקי של ימי המלחמה, קדושה וטומאה כרוכות יחדיו: "שרוי מר‑יה מג‑ד‑לי‑נה".  מי שהוא מסלסל קולו, מתוך תחנוני הגוף, אל מרים המגדלית... 

 

ה

נעמי כזבה ליאיר וספרה, שהיא מטיילת עם ילדים על שפת הים ומקבלת משכורת גדולה של ימי מלחמה.  ימי רוחה באו לבית.  ונעמי, שממנוה הלך עליה שכּרון, קנתה מכל הבא ליד, מלבושים נאים ליאיר ולעצמה, כמה כלים נאים וצעצועים, אך עם לאה לא יכלה לדבר לשלום, וזו נאלצה מעט מעט לעקור רגליה מביתם.  ויאיר שוב לא שם לבו, אם לאה באה או לא באה, טרזנותו, שבאה לו בהסח הדעת, כבשה את כל לבו...  וראו זה פלא: נעמי זו שלו, צפורת צנועה, הטילה ממש אימה בתפארתה הנשית הבשלה.  נעמי, נעמי, כל‑כך אלגנטית!  – וכי מה, אסור לי להיות אלגנטית?    – מטיחה נעמי לעומתו.  אך לעת לילה, כשבעל‑ביתם הדר מעבר למחיצת הקיר, הנתין האמריקאי, היה נצב דום, לבוש פיג'מה, ושר את ההמנון האמריקאי, לאות נאמנות לארץ נתינותו רעדה נעמי ומהרה להצטמצם במטתה.  כאילו הציג הלה גדוד אנשי‑צבא, השרים המנונם לפתח ביתה.  לעג לרש!  חרקה נעמי שן, אנשי צבא נשבעים נאמנות לי, למרים המגדלית, לאשה הרוחפת ממורא, פן יעזבנה דודה בשל אחרת, רוחפת ממורא במטתה והללו עומדים ושרים.  ויאיר גוחן עליה בדאגה: מה לך, נעמי, שאת רועדת ככה?    וכשהצטננה וחלתה והיתה מוטלת במטתה ימים ארוכים ולא אבתה לקום, באו שוב ימי מחסור ודאגה.  אך הפעם, שוב לא אכפת לה דבר.  לא יאיר, לא ביתה, לא לאה שלא באה כלל, או כל אשה אחרת, הפעם רק שכבה והזתה בהקיץ ולא השתוקקה למאומה.  – לא כדאי לי לקום, יאיר – היתה משיבה על דבריו.  – לא אכפת לי, שאפילו כל העולם יתהפך.  יאיר מתקין תבשילים, מכבד הבית, קונה בחנות.  ובחדר דממה, נעמי שרועה במטתה ואפילו מתעצלת להניע לשונה ולדבר.  עד שצץ רעיון במוחו של יאיר, אשר נואש מעושר, מבית בן שלש דיוטות בעיר ומחיי בטלן מתקיים על נכסיו, והתחיל מאיץ בנעמי: נלך לקבוץ!  כעת קל להתקבל שם, יש מחסור בידים עובדות.  וכשנעמי מתעקשת ואינה רוצה, הוא מפציר בה: ולא תצטרכי לנהל משק בית, תוכלי לקרוא ספרים, לסרוג ולטייל.  ובינו לבין עצמו הוא חושב: ולא תהיי מוטלת במטה, כי תעבדי ככל השאר.  ומכיון שצץ רעיון במוחו, שוב אינו יוצא.  יודע הוא שהוא בחין פניו לא יאבד בכל אשר יבוא.  ואולי יתגלו שם כשרונות שטמונים בו, ימנוהו למזכיר, מין מזכיר‑חוץ, היורד מפעם לפעם העירה, מטפל בדא ובהא, מוציא ומביא במקום, ואפילו לובש מלבושים ההולמים את העיר, נוסע הנה ושמה, עובד קצת, חוזר ונוסע, מפתח ענף זה וענף זה, רץ ממוסד למוסד, נושא דבריו באספת חברים, מצביע על תקלה זו או זו, בקצור, כובש מעמד בחברה.  כך מפליג יאיר בתכניותיו ואין להזיזו עוד ממחשבתו.  מן הבוקר עד הערב אינו מדבר באזני נעמי אלא על קבוץ.  תסע ותראה במו עיניה, ואם לא ימצא חן בעיניה, לא צריך!  אך תחלה תסע עמו ותראה.  וכי לא טוב, למשל, להתגורר בהרי ירושלים, הלא נפש פיוטית לה, בהרי ירושלים, בין מנזרים, בקתות‑חמר ערביות, יערות‑ארנים צעירים, בין גני‑ירק וגני‑פרי, ברושים באופק, אפרסקים מזה ודובדבנים מזה, קטוף ואכול כאַות נפשך.  וכי מה יש לחשוב כל‑כך הרבה, לא ימצא חן בעיניה, אפשר לשוב.  אך אנשים צעירים יכולים לנסות ולראות.  ויאיר משדלה, מטפל בה כבתינוֹקת, מעתיר עליה דברי חבה ונועם ובלבד שתלבש בגדיה ותסע עמו רק להעיף מבט במקום, לשפוט ולראות במו עיניה, וזכות ההחלטה בידה.  ונעמי, שדבריו המרובים כבר הוגיעוה, מסכימה ברפיון, לו יהי כן, מה אכפת לה בעצם, כאן או שם.  ואולי כדאי לברוח מזה, מים, מטעם מלוח בפה, מלחות זו, מקולות התקליטים, המרקידים וצליל ההמנון האמריקאי מעבר לקיר, להסתלק מזה, מבית זה בעל שלש הדיוטות, משכנה שלמעלה ולמטה, זו שנותנת בה מבט פליאה, בה ובמלבושיה ההדורים ומפטירה: ימים טובים באו לכם!  וחושבת נעמי, מוטב להסתלק מזה, תסע ותראה המקום החדש.  ומיד מוסיפה: מה יש לנסוע ולראות?    כל מקם אחר ייטב מעיר זו.  להסתלק, להסתלק מכאן מהר, מהרהרת נעמי, ולא לראות עוד ים זה, טיילת זו וערוגות הצברים הפורחים.  ואולי כבר אינם פורחים?    זה כבר לא היתה שם.  ימים ארוכים שכבה על יצועה, כבר עבר החורף, אף האביב חלף וכבר באו ימי קיץ חמים.  – לנסוע, לנסוע מזה – האיצה ביאיר התמה עליה, שלפתע שנתה טעמה, לא עוד שכבה במטתה, כי אם שקדה וטרחה לארוז את החפצים: לנסוע, לנסוע מזה והלאה! 

 

ו

ביום‑סיון מבהיק הגיעו אל מקום מושבם החדש.  הרים, הרים!  עלזה נעמי, ולמראה המדרגות של גני‑הירק בהרים, פרצה בצחוק, כי דמו בעיניה לתסרקות‑נשים עשויות גלים גלים על ערפן והרוח, חשבה, מסרקת שערן.  ריח הרים יבש בא באפה.  עצי זית ותאנה סביב.  ופה ושם על פסגות ההרים מנזרים וכנסיות.  ובתי המקום קטנים, פזורים, מחפים גגות אדומים.  הרחק מים, הרחק מריחו של ים, והללו קסמו לנעמי.  אמנם מיוּדעם מבני המקום התפאר בפניה: מפסגת אחד ההרים כאן אפשר לראות ביום בהיר אפילו את הים!  נרעדה נעמי לשמע דבריו ואמרה: לא כדאי.  כבר מאסנו בו שם, בשפלה.  וגם יאיר וגם איש המקום תמהו על דבריה.  מה משמע, מאסה בים?  על גג הכנסיה האחת אם‑קדושה לבנה ורמת‑קומה נצבת ותינוק בזרועותיה.  על פסגת‑הר אחרת חורשה עבתה ואפלולית.  ושוב על פסגה אחת מזבח כנעני עתיק.  ולעת בוקר צלצלו פעמוני הכנסיות צלצול נכרי, אך מכּר משכבר הימים, מעיר בגולה.  אך לשמע הצליל נתחלחלה נעמי, צמרמורת חלפה בגופה וכמעט הריחה ריח ים ואַצה...   ימים ראשונים לא עבדה.  הניחו לה שהות להתאקלם.  ומדי בוקר בבוקר נפעם לבה למראה העמק בהרים, שהפך בן‑לילה לארץ אגמים, מצרים ולשונות‑יבשה.  לאט לאט התפזרו הערפלים בגבור קרני השמש, יבשו האגמים ונתגלו שדות פורחים, כרמים, כרמי זיתים וגני‑פרי ועצי‑תאנה רוויי‑טל.  – מין משחק‑מחבואים משחקת כאן הארץ – הרהרה נעמי  יום יום ותמורתו, יום יום והערפלים שקויים צבע אחר, יום יום ולשונות‑היבשה מוריקות יותר, עולות וצפות במין הדרת‑גאון, במין יהרה יתרה!  ופעם לעת ערב, כאשר רחצה נעמי במקלחת, שמעה צלילי פעמוני ערבית נרפים, נשאים אליה מבעד לאשנב הקטן.  שלא מדעת התחילה מפזמת לצליליהם פזמון‑המלחמה: "הוי, מר‑יה, מג‑ד‑לי‑נה", ורטטה בתוך המים הזולפים על גופה.  והיה במים הזולפים ומתפשטים על גופה סלונות סלונות מעין מגע זר, נכרי...  היא הפסיקה את הזרם במורא, הציצה מבעד לאשנב אל עבר האם‑הקדושה, הנצבת לבנה מעל לכנסיה, והוסיפה משום‑מה לפזם: הוי מר‑יה מג‑ד‑לי‑נה".  ופתאום ראתה והנה במקום אותה אשה לבנה, עגומה באמהותה ודוממת, עומדת אשה בשלה, בריאת‑בשר, סתורת‑שער...  חוטאת...  צחקה נעמי למקסם‑עיניה, סלקה פאות‑השׂער המאהילות על עיניה ויבּשה בשׂרה יבּש היטב.  היא מיבשת, ורוח ההרים הבאה מן האשנב נושׂה מלאכתה בשבילה, מאַדה המים על גופה, חורכת וצורבת כמעט בלשונה הלוחכת את טפות‑המים יקרות‑המציאוּת בהרים.  מעולם לא גפפו רוחות‑הרים את נעמי כבשעה זו, מעולם לא הניפו שׂערה ויבּשו שמנוֹ עד השורש ולא רסקו שפתותיה, שנתבקעו פה ושם וצרבו.  מאולם לא חשה כבכאן, שבדברה מגיע קולה אי‑שם הרחק לרמאללה ואפילו ירושלימה, מעולם! 

*

כאשר יצאה נעמי לראשונה מפתח חדרה החוצה, נראו בעיניה בתי המקום זרועים באי‑סדר, פזורים ועזובים ללא גנות ורק בתוך כברת דשא, דשא מוזר, צחיח, דרוס ומוּבס.  אך משעלתה בסולם דק ותלול על גג הברכה, בנין מעוגל ואטום, ראתה מלמעלה ישוב מתוקן, שבתיו נצבים במשטר, לפי תכנית, מסגרת עצים שפלי‑קומה סביב ושדרת‑עצים ננסיים בין הבתים, ומעבר מזה בית גדול בעל שתי דיוטות ומגדל לו למעלה וכולו כתלוי על בליטת הר, מעל ל"עמק הערפלים", כפי שכּנתה אותו נעמי בלבה, כיוצא דופן.  נתנה נעמי עיניה סביב, אל מעבר למטעים, ושוב מנזר נשא על הר מימין, וכשקדושה וטהרה זו, טהרת‑רוח צחה בהרים, התחילו להעיק עליה מועקה כבדה, מאשימה, מטפת מוסר, התגרתה בה ופזמה: "הוי, מרי‑י‑ה מג‑דלי‑נה!"  וחשבה בלבה, שהיא מחזיקה מעמד, שוכחת עיר וים וכל אשר להם. 

 

ז

פעם עברה בלכתה אל  חדר‑האוכל על פני אחד החדרים והחרדה לכל זעקות משונות עולות משם.  שמעה קולו של משה'לה הקטן, שהגיע עם אמו למקום אחריה ונמצא עדיין ב "איזולציה", בלשון המקום, וטרם הוכנס לבית הילדים, והוא מצעק ופולט מלים גרמניות משובשות.  הציצה מבעד לזכוכית הטבועה בדלת וראתה, שהוא עומד ומכה את שרה'לה, אף היא ילדה פליטה, והיא כובשת כאבה ואינה פוצה פה.  התפרצה נעמי פנימה, תפשה בידו וגערה בו: מה אתה עושה, משה'לה?    והקטן העמיד עליה פנים תמהות, שמבוגרה היא כמו אמא ואינה מבינה דבר – את לא מבינה כלום – אמר – זה הכל בצחוק.  אני הר שולצה, גרמני, אנחנו משחקים במחנה והיא יהודי.  ולכן אני מכה אותה ולה אסור לצעוק, – כי אם לא כן אמית אותה, אגרש, אשלח רחוק רחוק, למות...  ושרה'לה מנענעת בראשה, מסכימה: נכון.  ופניה סמוקים, כאובים, ולהט כבוש בעיניה.  היכן קלטה להט זה?   – שואלת עצמה נעמי – מין גבורה אלמת בתינוקת זו!  – כך אסור לשחק – מתרעמת נעמי – לא יפה להיות גרמני, אפילו לא במשׂחק.  ומשה'לה כבר שוכח תפקידו, ובאותה קלות של התאקלמות והרגל לכל מצב חדש הוא כבר מרבה דברים על נעליו, מקור גאותו: רואה את, אלה נעלי, הן אמריקאיות, באמת, תשאלי את אמא!  כאשר אבוא לתל‑אביב יהיו לי הרבה דברים, באמת יהיו!  – ולמה לא תשאר כאן, משה'לה?   – כן באמת למה?   – שואלת גם שרה'לה שאלה, שכנראה העסיקה את מוחה.  – בתל‑אביב אחרת – עונה משה'לה – אני כבר הייתי שם, שם גרים יחד עם אמא, כמו במחנה, ולא כמו פה, עם הרבה ילדים, בלי אמא.  אני רוצה להיות יחד עם אמא...  ואותה שעה מהרהרת נעמי, שאולי באמת יפה לעבוד בבית‑הילדים, עם משה'לה ושרה'לה כאלה, מתבוננת בהם, יושבת עמם ומהרהרת הרהוריה, ואינה מרגישה כלל, שהקטנים שואלים אותה וחוזרים ושואלים.  –באיזה מחנה היית את?    – הם שואלים, כאילו על כל אדם לבוא מאיזה מחנה ואי אפשר אחרת.  ונעמי בודה מלבה שם מקום ומספרת, שהיתה שם.  באותו מחנה, בודאי.  – ואת רוצה שאשיר לך שירים גרמניים?    – מציע משה'לה ושר שירי‑תועבה, מבליע מלים שאינו מבין פירושן, ושרה'לה צוחקת.  נעמי מפסיקה אותו: לא יפים השירים.  יש שירים יותר יפים, כאן ילמד אותם.  ונעמי שרה לו את "שיר היקינטון", ששמעה כאן בצאתה לטיול של שחרית.  והקטנים השומעים ואינם מבינים דבריה אומרים: אבל זה לא מצחיק!  – אבל יפה, נכון?    – נכון!  – משיבים הקטנים במקהלה.  וכשנעמי הולכת לדרכה עדיין מצלצל באזניה קולו של הקטן, הגאה בנעליו האמריקאיות...  אמריקה, תקוות הגלות העלובה, נעלים אמריקאיות, דוד באמריקה, שמעון, אמריקה, המנון אמריקאי, בעל בית מעבר לכותל...  הו אלי!  – נמלטה נעמי אל חדרה וקולו של הקטן מהדהד באזניה: אה, יש לי נעלים אמריקאיות, באמת!  צריך להתחיל לעבוד – מאיצה נעמי בעצמה – צריך להתחיל, צריך! 

 

ח

בימי בואה הראשונים היתה נעמי נלוית אל בני‑הנוער, מן העולים שזה מקרוב באו, בטיולים בסביבה.  ויגאל, המדריך שלהם, היה נענה לה ברצון, כשבקשה להצטרף.  מה מגוחך הוא יגאל זה!  כאשר שאלה אותו מה שמו, השיב בדיקנות: יגאל וייס, וכמעט שנפלטה הקריאה מפיה: נעים מאד.  צעיר הוא יגאל בן הקבוץ, מעולי מרכז אירופה, ושם לו שם נכרי, אלא שכאן בארץ בחר לעצמו שם חדש.  יגאל זה, כך ספר לה, משתוקק להיות שחקן – חלום אשר לא יתגשם לעולם – אמר – ואף על פי כן "דוגרים" על מחשבה – אמר בלשון ילידי‑הארץ – מפטמים פטומת ומצפים בכליון‑עינים לבימה שתוקם כאן, בהרי ירושלים, ולו רק בימת‑עץ דלה, בשביל שכמותו, להופיע ולשחק עליה.  – מה, מצחיק לחשוב מחשבות כאלה?    – שואל הוא אותה – ובכל זאת חושבים על זה כל‑כך הרבה, בלי סוף!  – לא – משיבה נעמי – לא מצחיק כלל.  ובמסבּות כאן אתה מופיע, מדקלם?   – לפעמים מדקלם, לפעמים מחקה מי שהוא מהחברים, מהאורחים, לפעמים שר, מדריך שירה‑בצבור, הכל לפי המזדמן.  מטיילת נעמי עם יגאל וחבורת הנוער אשר עמו, אך בכל טיול חולשת משום מה דעתה עליה.  תמיד היא חוזרת מדוכדכת, אם כי רעננה, מיוזעת ורעבה, רעבה מאד.  הנה, למשל, באו המטיילים אל מנזר צרפתי בראש גבעה ולרגליה כפר ערבי.  נזיר בעל זקן לבן הובילם אל כנסיה עתיקה, חשופה ללא‑תואר וללא‑הדר, ומגרפה בתּוך.  בקשה נעמי מאת הנזיר שינגן בה.  החל הנזיר פורט "הללויה" והכנסיה כולה המתה מעוצר צלילים ובני צלילים זרים, ילידי הקירות, הקמרונים והחלל הגדול של הבית.  שעה קלה חלפה עד שנדמו ההדים ובני ההדים, ובינתיים פתח הנזיר פיו לספר ולהסביר לבאים, שהכנסיה עתיקה זו, העומדת על פרשת דרכים עתיקות, היא כיום כנסיה צבאית...  – איזו?   – מתפעם לבה של נעמי בחרדה משונה.  – בשביל הצבא – מדבר הנזיר לשון מובנת יותר, כי חושש הוא שאין מבינים שפתו.  והוא מוסיף: הרי המרבד, שנדבו חיילים אוסטרלים למזבח שלהם, והרי שטיח של ניו‑זילנדים והרי שם – של קנדים...  וראשה של נעמי סחרחר עליה ועשתונותיה מתבלבלים והיא רוצה לנוס מזה, אף כי הנזיר נכון להשמיע לה עוד מצלילי המגרפה.  ונעמי זה עתה בקשה ממנו לפרוט עוד ועוד!  מה לה ולצלילים בני‑שמים?    לנוס מזה, לנוס מתועבה זו!  ויגאל תמה עליה, שהיא מסתלקת ראשונה ונצבת בחצר למטה, בצל שקמים עתיקות ורמות‑קומה, אצה לדרך: די, עיפתי.  – יראת שמים זו מאוסה עלי – היא מכזבת – מאוסה!  ולא רצתה עוד ללכת ולראות את העתיקות שבמבצרים ובכנסיות האחרות.  ויאיר הרואה אותה בשובה סמוקה, שזופה ורעננה, תמה על דכדוכה וחושש, פן תשוב ותפול אף כאן לתוך אדישותה ורפיפותה כמו בעיר.  והוא משדלה: טיילי נעמי, ואכלי, הרבי לאכול.  אך אין שעתו פנויה לטפל בה הרבה.  מרגיש הוא, שפניו החטובים כבר הסבּו אליהם עיני כל, והוא משפיל עיניו בחדר‑האוכל בצניעות מעושה, בישנית, נערית. 

 

ט

נעמי הצטרפה אל יגאל ואל בני‑הנוער לטיול אל ערוץ עמוק ונחל, שקועים בירק עצים ועלים, מרוחקים מהנקודה מרחק כמה שעות‑הליכה.  פלא מפלאי הטבע, אמרו לה תושבי המקום, גן‑עדן עלי אדמות!  הלכה נעמי בשביל בתוך שורה ארוכה של נערים ונערות ובראשם יגאל.  עברו ההולכים על פני מחצבה ובית‑מושבם של החוצבים, הרים מזה והרים מזה ולרגליהם יורד השביל, על פני בקתות‑חמר, אל עבר הערוץ הפורה, ששפע מימיו מפריחים צמחית‑הרים רבת‑הדר, נוה פורח בלב אדמת‑הטרשים.  ונעמי מהלכת ולבה בל עמה.  והיא חוזרת ושואלת עצמה, בלי לשאת עיניה אל קדושת ההרים סביבה, אל רמות המזבחות וגבעות במות‑אל, מה בעצם מהלכת היא, נעמי, נפש חוטאת ואבודה, בשבילי הארץ ונהנית: – בחיי, נהנית!  – ממלמלת היא לעצמה.  שכן הרגישה, שאין לה כבר תקנה, אותה שעה במקלחת, בזלוף המים עליה ובהמוג הפסל, בהופיע הלזו, המופקרת, ולקול אותה מנגינה: "מר‑יה מג‑...".  די!  לא צריך לחשוב!  – פוקדת היא על עצמה ונושאת עיניה אל ראש השורה, אל יגאל המהלך בטוחות בדרכי הארץ, בנעליו המסומרות, השחורות והכבדות, שמכנסי‑חקי משתלשלות ויורדות עליהן ברחבות, דרך חרוּת.  הם עברו על פני חרבות מבצר‑צלבנים, שמבעד לשעריו הפעורים נבטה חשרת עלים, ונעמי הרגישה לפתע בימי בריאה חדשים, ב"בראשית ברא אלהים את הארץ"...  את הארץ ואת נעמי, אשר לא ידעה ולא הכירה את הארץ...  שכן היא והארץ היו מאז וּמתמיד שני דברים נפרדים ונבדלים, שאינם באים כלל במגע זה עם זה.  ורק כאשר היתה מעיפה מבטה בים...  (בים!  נבהלה נעמי, כן, ואף על פי כן...) היתה חשה משהו מבּדל ישותה של ארץ זו נוגע ומתחכך בה, משהו ארצי מאד, בראשיתי וקרוב וידוע...  אך מתי היתה מטרידה עצמה להתבונן בים?    רק פעם ראתה ים של קיסריה, מין ים‑קדומים תכול ומשומר בכל יקרת הדרו מימי קדם, ועמודי חרבות‑שיש משתקפים במימי בדולח ושמים וענני השמים, יחוד של שמים וים, כסופי מעלה ומטה מתמשכים בכמיהה מעולפת יפי‑נצחים ומתמזגים בסוד אהבה ושלות נצחים...  לא כן ימה של העיר, אותו תעבה ולא רצתה לזכור.  וכדי לשכּח ריחו המלוח של זה, שאפה במלוא ריאתה את ריח-ההרים, ריח חמר נחרך.  שעה ארוכה הלכו בשביל.  וכל פעם שנעלה של נעמי עולה ודורס פרח‑בר, נופל לבה בקרבה והיא מצטערת צער רב.  כי היא זוכרת דברי חובב‑צמחים, הכותב על מנהגם הרע של ילדי בתי‑הספר לקטוף פרחים, בלי לשער בנפשם, מה רב הסבל הנגרם ליצורים האלמים.  מין רגישות יש לבני‑אדם לגבי פרחים!  ואותנו, בני‑אדם, קוטפים ולא כלום...  אין חולה ואין מרגיש...  כלל המטיילים כבר ירדו לערוץ, אל מרפד עלים סמיך מאד לרגלי עצים מוריקים.  יגאל פקד על הכל לשבת.  נעמי ישבה בקרבתו, סמוך לעץ.  וכאשר שקעה על מרפד העלים חלפה הרגשת‑נועם משונה בכל גופה.  לא שערה כלל, מה סמיכה שכבת העלים, מה תפוחה ורכה היא.  ובמורך הולך וגדל, בצנה של רפיון הרגישה, כי תקפה אותה שוב אותה הרגשת חדלון ואין‑אונים, שהיתה לה בחדשים האחרונים בשׁבתה בעיר.  על מצע רך זה שוב לא רצתה לנוע ולא לעשות מאומה.  יגאל מסר לה כובעו, שתצמידנו אל גזע העץ ותשעין עליו גבה, כי אם לא כן ידבק שרף העץ אל חולצתה.  היא הודתה לו בניד‑ראש, פשטה רגליה, השתוחחה על המרפד הרך ולא הטתה אוזן לדבריו של יגאל, שספר בלשון קלה ובהירה לבני‑הנוער על המקום ועברו ההסטורי.  היא לא שמעה דבר, כאילו היה מדבר בלשון זרה.  רק התבוננה בפרופיל שלו, שהיה מצויר כעת לצדה על רקע של ירק ועצים נמוכים, רחבי‑צמרת, אף הם, בני‑האדם היושבים לרגלי העצים, ננסיים הם, ממש פעוטות.  ויגאל והיא, שניהם כילדים שעדיין גופם גדל וצומח, והם משחקים בצל עצים, לרגלי שיחים, כמו אז, שמעון והיא, בימי ילדות רחוקים.  ונעמי מפליגה בהרהוריה אל שמעון, שהגר לאמריקה, לפני היות הכל, לפני חייה אלה, כאילו לא היה קיים כלל יאיר יפה‑התואר בעולם, כאילו לא למענו הקריבה מנחת‑אהבה, את עצמה, גופה שלה.  השתוחחה נעמי עוד יותר על מרפד העלים, שוכבת ושוקעת בהרהורי‑בוקר, מעין הרהורי‑בוקר שלה בעיר במטתה שלה, בשעה שלא היה את נפשה לקום, לחיות, להניד יד או רגל.  ופרופיל פניו של יגאל עדיין סמוך מאד אליה.  פיו נע ומדבר משהו.  אך היא אינה שומעת מה ימלל.  כאילו היה אומר בחשאי "נעמי" בלי קול, אך בניד שפתים בלבד.  והיא רואה ואינה רואה, רואה את יגאל ואינה רואה.  רואה את שמעון, את יגאל, את שמעון, וכבר אינה יכולה לכבוש בחבּה המיה משונה, העולה ומשתוקקת לבטא בקול: שמעון!  וליטול זרועו שלו, של יגאל, של שמעון, של יגאל‑שמעון, המוטל בסמוך אליה ודובר ודובר, ולשמוח עליו שמחה גדולה שחזר, שחזר ממרחקים...  שעלה מאותם ימים טהורים ובהירים, לפני אותה אוירת‑ים מלוחה, לפני מימי הדבש המסוכרים בימי חורף, לפני, לפני, לפני...  "מר‑יה מג‑ד..."   בינתים פוקד יגאל על הכל לקום, אך נעמי אינה שומעת.  היא מגישה עלים לפיה ונוגסת, נוגסת, כדי להווכח, אם אמת הדבר, אם כאן היא עלי‑אדמות, בסמוך לשמעון, ליגאל, לשמעון‑יגאל...  ושוב פוקד יגאל לקום.  ונעמי, שלא היתה נשמעת לפקודת איש לקום בביתה ממצעה, קמה, כי יודעת היא, מי הפוקד עליה וחוששת, פן ילך בינתים, יעלם ואיננו.  מתרוממת, ובהחזיקה מצנפתו בידה היא מהלכת אחריו כסהרורית, צועדת בעקבותיו ודורסת ברגליה פרחי‑בר וצמחים, מה חשוב, אך אינה מעזה לגלות לו התגלית שגלתה.  מהלכת נעמי, אשה קטנה וחננית, מהלכת הלוּכה של תינוקת רכה, מדלגת כל‑שהוא, מקפצת הנה ושמה.  כך היא מגיעה למקומה, אל חדרה.  עיפה היא נופלת מיד על יצועה.  מין לאות נפלאה, מאובקת, מזיעה, אך טובה בכל גופה.  ובעוד היא שוכבת ופעמוני כנסיה החלו שוב לצלצל בראש הגבעה ולשיר אותו שי של חולין "הוי, מריה מגד‑לינה"...  מה זאת?    שוב אותו שיר...  יגאל, שמעון, הפסק את קול הפעמונים!  – מבקשת היא.  – שמעון, מדוע שנית שמך ליגאל, הרי אף שמעון שם עברי נאה הוא, שם מקראי?    ואין היא רוצה שיאיר ישב פה בחדר.  היא רוצה לתת קולה בשיר, לשיר בפני עצמה, לשיר על חזון אהבתה, שנתגלתה לה באורח‑פלא, וזה יושב בחדר ומפריע.  וכשיאיר יוצא היא מזמרת בקול שאינו ערב אלא לאזניה.  ואם כי הפעמונים נשתתקו זה כבר, עדיין היא שרה לצלילי הפעמונים של עירה הרחוקה... 

 

י

לעת בוקר קמה ויצאה מחדרה מהר, מהר, לספר ליגאל, לשמעון, כלומר, ליגאל.  הנה הוא נוהג בעגלה מלאה סלקים רתומה לשתי פרדות.  נצב ברגלים פשוקות ומביט אליה.  – נעמי, היכן מצנפתי?    – הרי היא לפניך – ובעצמה תמהה, שהמצנפת בידה.  לא זכרה כלל, מתי נטה אותה עמה.  הרי היא...  שמעון...  – מה?    – שואל יגאל ממרומי העגלה.  – לא כלום...  אני רק...  והיא אינה מספיקה לאמר דבר ויגאל כבר מתרחק בעגלתו והיא עומדת תוהה ומביטה אחריו ולא ברור לה, מדוע, מדוע ישתמט וילך שמעון לאחר שחזר והוא כאן, בהרים טהורים אלה, מדוע?    למחרת ירדה אליו לגן‑הירק.  תחלה שתקה ואחרי כן שאלה: מדוע מרובה כאן הנסורת והרפש...  מדוע?    – אין זה רפש – משיב יגאל בבטחה של מומחה – הנסורת שומרת על הלחוּת שלא תתנדף.  – ומדוע...?   – מה?   מה את שואלת?    אלא שעד מהרה טרחנותה היא לו לזרא, שכן היא נעה כצל אחריו ושואלת מדוע, מדוע בקול‑בלהות כמעולם אחר.  ויאיר מציק תמיד בשאלה אחת: מתי תתחילי לעבוד?   כאן אי‑אפשר לשבת בחבוק ידים ולאכול לחם חסד.  אך דעתה של נעמי מבולבלת ואינה יודעת, מה אירע לה.  ככל שהיא מתקרבת אל שמעון, אל יגאל, הוא הולך ומתרחק.  מה זאת, שוב?   ולעיניה ממש?   וקשה לה התרחקותו הפעם מזו של אז, בשעה שהגר למרחקים, כעת, לאחר שמצאתו שנית, קשה שבעים ושבעה, באשר כאן טוב ובהיר, וכאן פעוטות משחקים לנגד עיניה, כן, הרבה פעוטות בבית הילדים, ובסמוך לשמעון, ליגאל, היתה נעמי אפילו עובדת, עובדת ועמלה בכל כוחותיה, אלא ש...  בשובה אל חדרה, דמותו של יאיר מזכירה עוון, מחלה ויאוש, ולכן היא מבקשת, מחננת קולה: לך, יאיר, הנח לי, לך!  ויאיר עדיין מטיף מוסר, מטיף בפנים חטובים וקודרים ושערו לראשו דומה לאַצת‑ים לחה, ממוסמסת ורכה.  ומה אוהבת נעמי להטות אוזן למעשה, שמספרים אנשי המקום, שאירע ביגאל, אלא שאין איש יודע מלבדה, שיגאל הוא שמעון, אין איש מעלה כלל על דעתו.  שומר היה יגאל, מספר ראובן, מותיקי המקום, וידע, שערביות המקום באות לגנוב פירות ושאין עלבון לאשה ערביה כהסרת צעיפה.  כיון שתפש אחת בכף בשלחה ידה בפירות, חש והסיר צעיפה.  אל אלהים!  – אומר המספר – היו לנו אחרי‑כן צרות בשל יגאל זה.  מתן כופר, וזבח, וכריתת ברית שלום וחלופי בקורים וצרות עד אין קץ, ועדיין אנשי הכפר נוטרים לנו איבה...  ולא שנעמי שומעת פרטי הדבר, אלא שנעימה לה עצם המחשבה, שהמדובר ביגאל, כלומר, בשמעון, והיא מבקשת מאת יגאל עצמו, שיספר לה אותה פרשה.  אבל הוא כבר עיף מטרחנותה שלה, מתרעם עליה, שהיא בולשת אחריו בלכתו עם חברה לשוח, מתגלה בכל מקום, מבולבלת ונבוכה...  והוא מסרב לספר בפעם המאה אותו מעשה.  יום אחד עיפה נעמי, עיפה מהתנכרותו של יגאל‑שמעון, מישיבה בכפיפה אחת עם יאיר, כאילו בו האשם, עלתה על יצועה ולא אבתה עוד לרדת ממנו. 

 

יא

נתכנסה נעמי בהרהורי בוקר שלה.  בוקר סתיו, וכך היתה מהרהרת בעולם שלה ההולך שוב ומתערער ללא כל טעם.  אינה מבינה, מדוע אומרים, שהיתה מלחמה והגיעה לקצה.  הלא סימניה כאן, בגופה שלה, והיא חרותה בכתובת קעקע, בנפשה שלה.  ויודעת היא, שהכתובת לא תמחה לעולם.  מנחת‑אהבה הגישה ליאיר, ומה הותירה לו, ליגאל, לשמעון?    כי מה עוד לה חוץ מגוף שפל‑קומה וחנני זה?    והיא רוצה לתת, רוצה להעניק.  ועדיין מרשרשים עלים באזניה.  ושיר הפעמונים הפרוץ, החלוני, המופקר...  רבונו של עולם, כלום אינם מבינים, שלצליליו של שיר זה הקריבה מנחת‑אהבה והיתה לאחד נכרי, לשני, לשלישי...  ויגאל‑שמעון שונא השיר.  כמובן, מה לו ולמרים המגדלית?    היא, שטלטלה את האם‑הקדושה מכס מושבה על הגבעה ונתגלתה במערומי בשרה, והיא חולשת על הרים, על נזירות חוורות בעלות בשר ממוסמס וקמוט.  נזירות מסכנות!  – מהרהרת נעמי – לא אם קדושה להן בראש כנסיתן, כי אם אדומת‑שער זו, פרוצה, פרוצת‑מלחמה חולשת בהרים...  והיא צוחקת, פוערת פה, ולא תינוק היא מחזיקה בזרועותיה, אלא חללו הריק של עולם, ובוחשת בו, בוחשת במערבולת מסחררת.  ומוטב, חושבת נעמי, לא לקום ולא לראות פנים אל פנים אותה אשה בריאת‑בשר ואדומת‑שער, שהפילה תינוקה של האחרת, הלבנה, החסודה, עד שנחבט בסלע.  והתינוק בוגר, גדול, ממש כיגאל, כשמעון, חבוט ומרוסק על שן סלע...  כל הלילה ישנה נעמי, נתעוררה ונרדמה שוב, וחלמה חלומות.  על גלי נחרתו התובעים ומשיבים של יאיר חלמה עליו, על יגאל.  שניהם, הוא ונעמי ומחיצה מבדילה ביניהם לבין בימה.  על הבימה משחקים, אך היא אינה רואה דבר.  ויגאל אומר: נעמי, התבונני בי, לא בבימה, כלום איני דומה לשמעון?   ויגאל דומה לחיה שעירה.  והוא מנשק לה בשׂפתים קרות, מצננות שפתיה, עד שהן מתחממות בשלה ואינן עוד שתי רצועות עור יבשות, ושפתיה שלה, בשריות, בשלות, מלאות ותפוחות בפריונן.  טוב שנתעוררה, חושבת נעמי.  לילה.  בחוץ דלף וגשם.  אור לילי פתאומי מפציע בחוץ, כאור צפוני הוא מבקיע לו דרך באישון‑לילה.  כנראה, התבקעה חשרת עננים, לא עצרה עוד כח, נסדקה ונתרסקה למרגלות אורות מסתוריים זולפים כלפי מטה, על ארץ לחה.  אורות כאלה, יודעת נעמי, רואים בין חלום לחלום, בטיסה בין מרומים, בין אדמה ואין סוף...  והיא יודעת, שוב תתנמנם ותחלום.  בביתה היא, בעירה, עם אמה ואחותה.  פתאום נכנס אדם לבית, מניח שק והולך לו.  נבהלות שלשתן, האם קרובה להתעלפות, שמא אדם חי בשק?    ואוי מת?    מתקשות שתי הבנות לסייע לאמן לרדת עמן ולהבהיל את השכנים, כי היא מתיראה להוותר יחידה עם השק.  ולפתע משם, מבפנים באה התנועה, מהשק, אדם חי...  מתעוררת נעמי משנתה;  תודה לאל, כבר בוקר.  ופעמון מצלצל.  יצלצל כחפצו!  אך יאיר שלח אליה את דבורה, חברה ותיקה במקום.  נכנסה, שאלה לשלומה ונעמי השיבה למקוטעין.  – האלך ואקרא לרופא?    – אין צורך.  בכל זאת קראה דבורה לרופא.  נעץ בה הלה עיניו מבעד לזגוגיות משקפיו ונעמי נצמדה עוד ביתר עוז אל משכבה.  ישב אצלה ושתק ואחרי‑כן פקד: תתלבש ותבוא אליו למרפאה!  ונעמי חושבת: שילך לו כבר!  ודבורה תמהה: כיצד?    הרי אינה יכולה לקום ממשכבה?   – היא תקום – הוא משיב.  ונעמי שומעת הפקודה בשויון‑נפש.  ופתאום נדמה לה, צל עובר על פני החלון.  האין זה צלו של שמעון?   האינו חרד לשלומה?   ומיד היא נתּרת ממקומה: דבורה, עזרי לי ואקום, מהר, מהר!  ודבורה מזדרזת לסייע לה בתלבשתה וכששתיהן ממהרות החוצה, מעיפה נעמי עיניה סביב: אין איש!  וכשדבורה משלבת זרועה בזרועה שלה, עדיין היא הולכת בצפיה משונה: שמא עבר והלך מזה, שמע קולות?    מוטב שתלך למרפאה, אולי תפגשנו.  ופתאום, שוב רפיון ושויון‑נפש: לא כדאי!  והיא צונחת על כסא באכסדרת המרפאה, ואינה מצפה כלל לתורה שיגיע להכנס אצל הרופא.  אך כתפיו הרחבות של הרופא מזכירות לנעמי חומה אטומה, אשר מעברה השני אין מאומה, אפס ואין, חלל ריק.  – מה לך, נעמי?    – הוא שואל.  ונעמי אינה יודעת מה תשיב.  אך מיד אומרת: הנח לי, אשובה לחדרי.  תן לי עוד יום מנוחה אחד וירוח לי.  והוא נעתר לה.  ועוברים ימים ועדיין נעמי במטתה.  הרופא פוקד עליה לבוא אליו והיא אינה רוצה.  וכשדבורה באה שוב ופקודתו החמורה בפיה, מתנערת נעמי ובאה בהחלטה נמרצת לספר, לספר הכל, הכל, הכל וידע!  – אדוני הרופא, מצאתי כאן את בן‑עירי, שאר‑בשרי, כלומר, חבר‑ילדותי, שהגר לאמריקה, את שמעון.  – כאן, אצלנו, שמעון גבעוני?    – לא יגאל, יגאל וייס.  – והרי אמרת, שמעון?...  – כן, שמעון, כלומר, יגאל, יגאל איננו יודע שהוא שמעון, שכח, באמריקה שכח הכל, את ביתו, את עירו, אותי.  לא כתב, לא שלח דרישה.  ואני עליתי ארצה.  וכאן מצאתי את יאיר.  והנה הוא כאן, במו עיני ראיתיו, את יגאל, כלומר את שמעון, גורלי הטוב הביאני הנה...  ונעמי מתאוה תאוה גדולה לדבר הרבה, הרבה, על לאה, על יאיר, על השכנה, על הכל, גם על...  מחלתה בעיר.  וכבר היא מספרת, מספרת בנשימה עצורה, מיראה פן יפסיקוה לפתע.  והיא מבקשת: אמור לו, ליגאל, לשמעון, השואל לשמי ואינו זוכרני.  אמור לו, שנעמי אני, רעותו הקטנה, הזכר לו...  שכן איני יכולה לסבול את התנכרותו אלי, כי הוא מעמיד פנים כאילו לא ראני מעולם, כאילו בת‑בלי‑שם אני, בלי עיר, בלי עבר ובלי הווה, נעמי אחת בפני עצמה ולא יותר...  ופתאום היא משתתקת ושוקעת בהרהוריה: ואולי לא כדאי, לא כדאי...  – אל תדבר, אל תאמר כלום.  אין איש מכירני ואין איש יודע מי אני, למי אני, מה חיי...  כנראה, שנו פני, זקנתי, כזרה הייתי לו ושאלני, מי אני.  שאלה כזו שאלני שמעון.  והרי אני דומה לי, אני היא ולא אחרת.  והוא אומר: לא, אחרת את, אשתו של יאיר את.  ואני לו אומרת: לא נכון, נעמי אני, רעותך, מלפני שהגרת לאמריקה, ואתה הבטחת להביאני אליך, הבטחת, הן תזכור.  והוא לי: לא!...  ואני לו: והרי מצאתיך!...  והוא לי...  ואני לו...  וכך נעמי מדברת, מדברת, "הוא לי" ו"אני לו", כאילו חוששת, שתפסיק לשהות קלה דבריה ותתרסק, תתנפץ לרסיסים ולא תהיה עוד.  וכשדבורה מובילה אותה לחדרה ואולי משתוקקת להשיח אף היא לבה, פעם אחת בפני מישהו, אין היא בטוחה, אם יש אוזן קשובה לדבריה.  והיא הרי רצתה לספר לה מעשה ברפתן, עולה חדש, שכבר חשבה שתבנה ממנו, והרי הוא דוחה, דוחה, ושואל מין שאלת תם את ראובן: "מדוע דוקא היא לא מצאה בן‑זוגה?"  מין שאלה...  אבל נעמי אינה שומעת ורק ממלמלת: ואני לו...  והוא לי...  ואני לו...  והוא לי...   והיא שוכבת במטתה, שלוה, חולמת.  הרופא פקד, לא להטרידה.  אפילו יאיר אינו מטיף עוד מוסר.  פקודה חמורה קבל: "לאט, לאט לך עם נעמי!  לאט..."

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה