_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הָרִים

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

עצי השדרה בעיר הנמל רמו מאד ועמדו תמורים בשעות הצהרים.  ענפי צמרותיהם השתלבו ונראו כנתונים בעולמות עליונים.  ואילו גזעיהם היו מבודדים ועומדים כל אחד לעצמו, כאילו אמרו להכחיש בעליל את הקרבה שבין עפאיהם.  האשה, שהסבה על אחד מספסלי השדרה, הרהרה: כמו שכבר אמרה לנערים, יפה המנוחה לשעות הצהרים.  מן המרומים פקדו את המנוחה, שיש עמה מן המחשבה הצלולה והאמונה הטהורה.  לא פעם הסבירה לנערים: בן‑האלהים הוא המשפיע עלינו רוב מנוחה ואושר.  באניה הפליגה מחיפה עד עיר‑הנמל הצרפתית ושדרתה הדלילה.  יש לחזור הביתה, למולדת, לאמריקה, ולו רק כדי לראות אותם, את בני המשפחה לאחר עשר שנות‑פרידה.  פּגרה בקשה, אולם הם סרבו.  אי אפשר, טענו.  ולא פעם חזרה ואמרה לנערים: "עוד אינני נוסעת...  עודני נשארת עמכם".  סילוני אור זלפו מסכך העצים על שטח‑המלט לרגליה.  ...  כזאת אמרו לפני ארבע שנים, לפני שנתים, וכן גם לפני שנה אבל עתה היא בדרך.  מירושלים לניו‑יורק.  הקלה זו בעיניכם?  הם, בני המשפחה, ישתאו.  אותה מרי, הרתוקה לכסא וחוט‑השדרה שלה רך כדונג, חלוש ובלתי מסוגל לתמוך בגבה – ועתה?    הנה היא, אותה מרי ממש, מהלכת יושבת ללא מסעד, ואפילו רצה ומתרוצצת עם הנערים במשחקיהם.  אחותה תפקוד עליה מיד: מרי, הזדקפי, בבקשה ממך, הבה ונראה, כיצד את נצבת ואין תומך בך!  והכל ילטשו עינים בפליאה: כלום זו אותה מרי, והיא חזרה מן הארץ הקדושה?  עשר שנים נעדרה משם.  אפשר, עוד שמור בזכרונם אותו יום, בו חזתה את חזונה?  בכורסא הסבּה צמודה אל המסעד.  כבר לא נכמרו רחמי אחותה עליה.  היתה לזרה לכל.  והיא קראה בברית החדשה והישנה ותבעה.  ...  מה תבעה?...  את פשר החיים הללו – חייה...  ...  אפשר שאהבה את יוסף.  אבל לה אסור היה לאהוב, בפקודת אחותה;  משפחתה, בפקודת העולם ומלואו.  כי הרי אחותה היא שאמרה לה: –"מרי, מה זה נתת את עיניך ביוסף, אפשר שעלה גם על דעתך להתאהב?    רק זה חסר לנו".  לא עלה על דעתה.  היא רק הסתכלה בו.  ואפשר שצדקה אחותה.   בחור טוב‑לב היה יוסף זה.  היה מטלטל את כסאה ממקום למקום בשתי ידיו, דוחק בו, בעוד ראשה מסתחרר מעט מן התנועה שאינה צפויה.   והחזון!  זה בא בדמדומי יום אחד, למחרת יום נשואיו של יוסף.  היא קראה כרגיל עד שדלל האור.  בחדר בדידותה החלו דמויות מתערבות בצללים.  הבליטות נמעכו והרהיטים הפכו חומר נוזל אחד, חום.  האופל, שנפרש על הרצפה היה קל ושעיר, סומר כלפי מעלה הולך ועולה.  שמץ אור הגיה מבעד לחלון.  ורק השמים התלקחו בתכלת‑פלדה מכסיפה, גוללים שבעה עולמות של מיסתורין, פלאים ומעשי‑נס.  מישהו היה עמה בחדר, נושא עמו מריחן של כנסיות, ריח פרחים קמלים, וערגתה השופעת של מגרפה.   היא נשאה את ידה כתובעת את רשות הדבור מצבורם של בני מעלה ומלמלה: "האלך ירושלימה?"  היא תלך?  צחוק עשתה לה.  ואמנם צחקה לה אחותה.  ואחרי‑כן התרחש הפלא.  קמה והלכה.  והוא, יוסף, בא בלוית אשתו ופלט הלצה גרועה מפיו: "מרי, אילו ידעתי, כי תקומי מכסאך, הייתי משלב זרועי בזרועך, מוליכך אל הכומר ונושאך לי לאשה כדת וכדין".  ונמצא מי שצחק להלצה.  והיא הגיעה לירושלים.  ושם פרשה אחרת.  בית‑אבנים גדול וריק כמעט.  כמה עשרות נערים נתונים להשגחתה, עליה להלבישם ולהקנות להם דעת.  נערים טובים.  אלה בודאי לא אהבוה.  וכי יוסף אהבה?  אולם הכירו לה טובה.  ונער אחד חביב ההין פעם להחליק על ידה ולמלמל: מסכנה!  – – יהודי היה.  והשכר היה זעום.  נעלים, כובע ובגדים משומשים.  תחלה סרבה ללבשם, אולם אחרי‑כן הסכינה גם עם אלה.  באניה ספרה על הפלא שארע לה.  אבל השומעים גחכו ואמרו: ספרי את מעשיותיך לנעריך הפתאים.  להם, לנערים, הרי כבר ספרה, ורק את יוסף העלימה מהם.  היא הסתכלה בשעונה.  אסור לאחר לרכבת שרבורג, שם עוגנת ספינת האוקינוס.  כך תסע ותגיע.  העולם אינו נחפז.  ורק יוסף מהר כל‑כך.  בבית האבן היתה כאשר קבלה מכתב מאחותה.  ההרים סביב היו שוי‑נפש ויפים בקפולי צלליהם, תובעים חבה מתוך צפיה של קפאון, כאומרים: אנו זקוקים לך.  כאילו היה משהו מגיע להם ממנה.  ושוב הם עומדים וסומרים, טובלים בצלליהם טבילת‑עונג.  ירוקה פשטה באבני הגדר, עצי הזית עווּ את גזעיהם עויות שונות, זה בכה וזה בכה.  והיא, המכתב בידה.  הן לא היתה נזירה, ולא כלת‑אלוֹה.  לא, לא.  ורק שנאה את החרשות הקטנות.  הללו, בשקערורי מחבואיהן, בעתוה בדמיונות.  החוחים הפעוטים דברו אל שמלותיה, בשבתה במערה החורשה.  והנערים לגלגו: היכן זה התגוללה בשמלותיה?  – בחורשה – גמגמה.  והם צחקו, השובבים.  תלשו חוח מחולצתה הסרוגה וצוחו בכל פה: "שערה שחורה כעורב".  הנערים טרדנים הם מאד.  ורק אחד קרב אליה, החליק על ידה ומלמל: מסכנה!  והאמת היא, שאת מכתב אחותה קראה בחורשה והתגוללה בדשא.  ולעומת המנזר הקשוח, שצריחיו חדים, לחשה: התפללו לנשמתה, היא עלתה למרומים, אשתו של יוסף!  ואיש לא נענה לה.  רק שולי האבנים הגדולות הסמיקו סומק חוּם של חמרה.  ואחרי‑כן הטרידוה ההרים החושניים של זו הארץ הקדושה.  מתניהם המעוגלות ללא דופי, קבּרות ערוציהם, ירכי מורדיהם המלאים, גבעותיהם התפוחות ושוקיהם הדקות והנקשות.  היה המכתב, מכתבה של אחותה, מתפשט על חזה, כאותה ירוקה על אבני הגדר.  והרי ירושלים בברק‑אור החרסינה, הפורץ מכל נקבה, משזיפים ביפעה וערגה, שזפון סמיך, ועוֹרם מגרה.  האמרה אחותה במכתבה "מתה" או "חלתה"?    כזאת הלכה ושאלה את עצמה, חזרה ושלשה ופענחה את האגרת הקצרה.  את תריסיה הגיפה בפני ההרים, שנמוגו בלילות בחללם של תהום ואבדן החושים ועם בוקר רוו שנית חרסינה צבעונית וענוגה.  והקדוּשה הצפונה בהרים?  זו כאילו לא היתה עוד.  נסתלקה השכינה.  ולנערים התמהים למראיה אמרה: לחופשה אצא, לניו‑יורק, לבקר את בני המשפחה.  כן, עתה אלך.  והנערים תמהו לנעימת ההחלטה שבקולה.  יש והסתכלה עוד בהרים בעין חטופה.  הם היו ערומים, עירום ועריה, דחוסים פרקדן באופק, ולמראשותיהם פרושים סוככי תכלת.  ההרים היו בעוכריה.  את תנועתם צרה בגופה על משכבה מתוך אותו רשול של שכחה.  ואם כי אותה השעה כבר ישנו הנערים את שנתם, נכלמה.  המכתב פשט על חזה, כירוקה על אבני הגדר.  אי‑שם בחוץ קננו בתים בחביוני הרים, אשר לא נתנו לב לה מעולם, ועתה עקפו על כתלי חדרה, מאיצים בה, דוחפים אותה לעולם אחר, שוותר עליה זה שנים.  – מרי – אמרה לעצמה – סעי שמה!  נדדה השכינה מזו העיר הקדושה.  והחזון?  ימים רבים התלבט החזון מדולדל בשולי הרהורי‑חול...  ושוב אמרה: עלי לנסע שמה.  ויום אחד יצאה לדרך.  והרי היא יושבת עתה פה וכבר היא נוסעת.  כבר היא בדרכה שמה...  ומה מראהו של יוסף עתה?  הוא יאמר: "השתנית, מרי, ואף על‑פי כן אותה מרי".  והיא תדום ותשמור על מוצא פיו שמא יאמר עוד משהו.  – יוסף – תאמר – צר לי על אשר קרה.  היא איננה.  הלכה לעולמה.  ואני, הנה באתי, חזרתי.  באתי רק...  להתראות עמכם.  הנה באתי.  אפשר שיחזור שנית על אותה הלצה גרועה.  אין לדעת.  והוא יאמר: מרי, דבר לי אליך!  – ויטול ידה כמנהגו ויאמר: הניחי לי להסתכל בידיך.  הן יפות כמו שהיו.  לא הפכו נקשות מהחלקת שׂערם של הנערים.  ותהיה מבוכת צפּיה – –   המטיילים, העוברים ושבים בשדרה, החלו למשוך תשומת לבה.  היא לא רצתה עוד להרהר בעניניה.  אולם ישוב ישבה פה, בשׂדרה זו של עיר‑הנמל הצרפתית, והקשיבה לקול הנסיעה, נסיעתה שמה.  אי‑שם הרחק היו דחוסים פרקדן באופק הרי ירושלים, בחלוֹניותם הבריאה, משזיפים ומסמיקים באור השמש. 

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה