_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תְּפִלָּה

שושנה שרירא

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

 

שמים אפלים נחו על עין הים כמחסום ללא מוצא.  למים היה מראה של רוטב סמיך, שאפשר לסמן בו שבילים באצבע.  הספינה הניחה אחריה שביל‑קצף, ובלב הנוסעים התעורר רצון לשרטט באצבעותיהם במים קוי איים ואפיקים, כשם שעושים הפעוטות בדיסות מתוקות.  התנודה התמידית של מכונת‑האניה, לא לצדדין כתנודת הערש, אלא זו המקפיצה את טבורה של הספינה, הביאה עמה הרגשת סחרחורת קלה והרטיטה את הרקות ללא מנוח.  ראשי‑המסמרים הרחבים והמעלים חלודה בלטו פה ושם ברצפת המכסה ונטלו מן הרגל את שווי‑משקלה, עד כי התנודדה והרגשת פגיעה נפוצה כלפי מעלה, בכל אברי הגוף.  סירות‑הצלה פערו פיהן כלפי מעלה.  חבלים עבים ומזופתים הונחו על הסיפון בדמות חישוקים גדולים.  "ראינו היום חוף".  – מספר הנס – "נחפזנו אל רב‑החובל בשאלה.  חשבנו שהגענו .  והנה עורבא פרח.  טעות היתה בידנו".  "משום מה נראה לי" – קרא ד"ר הרמן – "כי לא המלחים יצביעו על החוף, אנו עצמנו נרגיש, נריח בו, נמששו..." – והוא שפשף אצבעות באגודל.  כך דברו ביניהם אותו יום.  "הנה חופי יון" – מנסה מלח לעודד את הרוחות.  חופים מוריקים, הרים, מבצר על רכס הרים.  גרדה העירה: "אפשר להגיע שמה בשחיה.  הייתי רוצה כבר לשבת מעט על היבשה".  – ואחרי‑כן סיימה בתלונה: "פיח ארובת‑העשן חודר כל הזמן לעיני".  ויום אחד...  מעלות‑הספינה התלולות מאד באלכסון אכזרי ושהובילו מן הסיפון המרכזי אל המכסה העליון, העלו והורידו את הנוסעים.  הם עלו וירדו, כדי להזרים ביתר שאת את הדם לתוך רגליהם החלושות.  והיו עולים וממילא יורדים.  יורדים ושוב עולים, בהולים מעט, ואיש לא ידע מה פשר החפזון.  והנס לחש על אזנה של גרדה, אשר גחנה אל פעוט מנמנם וסילקה מעיניו את שערות בלוריתו המבודרת: "אחכה לך למעלה, על המכסה, ליד חרטום הספינה".  "טוב...  טוב...ב...ב..." – ענתה בנשיפה – "אבל שם כל‑כך קר!  בר...ב...ב..."  ביום אחר ראו את החוף.  ד"ר הרמן עצם עינים, משש בידיו בחללו של עולם לקול שחוקם של התינוקות ולחש בפני מעוּנה: "אני סבור...  אני מרגיש שזה הוא".  הנס היה שוה‑נפש והעיז לומר: "שם לא רבים האורות".  השאר שתקו, הסתכלו ותהו.  ד"ר הרמן כבר פקח את עיניו.  אולם ידיו גששו, לרצונן הן, באויר, באטמוספירה שבינו לבין החוף, בודקות בדיקה רפואית, תוהות.  גרדה מלמלה: "חוף בישני ו...עלוב" – ונכלמה מדברי עצמה.  אורות הבהבו ורמזו מן החוף כבשורות סדורות, ישרות.  צריפי‑העץ גדלים, מתבהרים בלבנונית הסיד שלהם.  הם מוגבהים מעט, כטירות נצבות על בסיסים רחבים, איתנים, ורוכסות‑שוליהן תחתיהן.  בעצם עומדים הם על חומת קרשים וחול, מגן בפני גלי‑הים בחורף.  גרדה מסמיקה, כמתביישת להתקרב אל החוף.  ובתוך כל ההתרגשות הכללית היא לוחשת לעברו של הנס: "כל‑כך לא נעים..."  "מה לא נעים?"  – נושף הלה ומאמץ את עיניו.  "לא נעים לבוא כך, לפתע פתאום".  והם שותקים.  הדממה מיגעת, מלאה.  ד"ר הרמן עודו ממשש בחללו של עולם, כמודד את המרחק ואומר להחזיק ולהתחזק במי‑שהוא.  גרדה לא היתה נוטה להרהורים.  היא רק דמדמה בינה לבין עצמה על פרוסת‑לחם טריה וריחנית, ואף הנס נראה לה רחוק ובלתי‑מוחשי.  היא חלמה חלום לחם ובעונג הריחה את החוף הקרב, חוף הלחם הטרי.  ככרות, ככרות...  ד"ר הרמן חלם ודמדם גם הוא.  הוא ראה עצמו שוקע באמבטיה וידיו מלפפות מים חמים, מתאדים ענוגות, ובבשר‑רגליו מתיקות חמה, מלפפת פיסת‑הרגל, מדגדגת, וצחוק‑עונג קובע לו ישיבת‑קבע בגרונו.  – – גרדה וד"ר הרמן נחלשו מאד והתעלפו בחלומותיהם.  ובשעה שבני‑אדם לבושי מדי‑חקי ושוטרים הורידום מהסירה אל החוף, התעוררה מעט גרדה, מששה באצבעותיה בשרוול בגדו של שוטר, כשואלת: האמנם זה בא מן החוף?  והיא מחככת את ידה בבד השרוול.  כאשר נשאוה באלונקה התלבטה והריחה סביבה.  רק רגע קל ראתה את הנס ואמרה לו מעודדת: "אף אתה תהיה אחד מאלה, מאנשי‑החוף הנקיים, המגולחים, שריח לחם טרי בפיהם..."  הנס נשך לשונו ורק הניע ראשו כנעתר לה, לרצונה.  דבריה היו למורת‑רוחו.  וגרדה שלא הבחינה בכך הניעה ראשה, כמשדלת אותו: "כן, כן...  תראה".  ד"ר הרמן התעלף שנית במכונית מגן‑דוד‑אדום מתוך חלום אמבטיה חמה, מלפפת, וחמימות מתוקה בבשר‑רגליו.  רק הנס הרים עינים מאומצות כשהוא עומס עליו מטען‑חפצים של שלושה, שלו, של גרדה ושל ד"ר הרמן.  משום מה נעשה הנס חשדן ולא נתן אמון במטפלים בגרדה אשר לא הניחו לו לגשת אליה.  לאן נשאוה?  אולי תאבד לו?  והוא רצה לקרוא: "גרדה!  נפגש ליד חרטום האניה".  האניה היתה מאחרי גבו.  הוא עמד על החוף, בודד לנפשו, נושא משאם של שלושה.  והנס נזכר כי "מעפיל" הוא.  הקולות מסביב הזכירוהו.  ,מי אני בעצם?"  שאל בלבבו.  ובמקום תשובה שיקע רגליו בחול.  צעד צעדים מאוששים, האזין לעצמו, לקרבתו, לבני‑האדם הסמוכים לו.  מישהו צעד מאחוריו מתוך מלמול.  הנס הקשיב.  דומה היה הלז ללחשן מאחורי הקלעים.  הנס לא קלט ולא הבין דבר, אם כי תאב היה לשמוע קול אדם בקרבתו.  הלה לא השגיח בו.  הנס קנא לגמגומיו של זה.  נעימה חטופה.  ואף הנס חזר על נעימה זו.  הנעימה נפרדת, מתפוררת למלים.   והנס מחקה ניבי‑מיסתורין.  הלז, בהתלהבותו, אינו פונה לצדדין.  והרהוריו של הנס מתרוקנים.  כמהופּנט הוא מגשש אחר שכנו המדובב תפילה.  הנס הפך לקרין עולמות נסתרים וחבויים.  הוא דבר בלשון‑לא‑לשונו, בניבים חדשים.  לרגע נטלטל טלטלה גדולה, מסמאה, ואף הוא השפיל עיניו לקרקע, בקדחתנות נצמד שוב בעקשנות של ילדים אל המילולים המגיעים לאזניו.  הנס חרד וידע, כי אם ישתתק הלה לפתע, ישאר הוא בפה פעור, ללא ניב...  וחרד חרדה רבה להלז, שמא יאונה לו מה.  "הוא מוכרח להמשיך במילוליו, בנפשו הוא"...  – הרהר הנס.  עסיסיותה של התחטאות ורטט של דבקות הסתננו בקרבו סינון מסתורי.  משהו הלם במוחו.  פעימה עצומה הפעימה את לבו.  והנס עמד לפרוץ בתרועה קולנית: "גרדה!  אני...  אני מתפלל!"

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה