_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

ערבה חבוטה

דוד ישעיהו זילברבוש

לתוכן הענינים

 

ליל שמחת תורה.  שעה שמינית.  בית התפלה לחסידי סדיגורה אשר בעיר ז... עודנו ריק מאדם.  נרות רבים מוכנים במנורות והמה טרם הועלו.  רק נר אחד דולק על התבה והנר "נר­­-נשמה", נר גדול של דונג אשר אורו כהה וכמו יחשב להכבות בספות האפר על הפתילה.  זה האור המרפרף מסביב לפתילה לא ישפיק להאיר את החשכה אשר בבית התפלה הגדול אבל יאריך צל ויוסיף כהה.  ואת הדממה אשר מסביב לא יפריע כל קול בלתי אם זמזום הדונג הנמס בנגוע בו קצה הפתילה הנטויה והוא מטפטף ומשמיע קול כקול אנחה קלה וממושכה.

עתה נפתחה הדלת וארבעה אנשים עוברים כצללים על המפתן.  רגע קטן המה עומדים על עמדם, מרכינים ראשיהם אל מול ארון הקדש ושפתיהם נעות באמרם בלחש "מה טובו אהליך יעקב".  ועד מהרה מרחיבים צעדיהם יש אל קיר המזרח.  האיש האחד שזקנו מגודל ממהר לשבת על מושבו ושלשת הצעירים נצבים לפניו כמיחלים לפקודתו.  הוא האב "הנכבד",שנים מן הצעירים המה חתניו לוקחי בנותיו    "האברכים החריפים", והשלישי הוא בנו "הבחור החשוב".

מאיר חיים – זה שם האב הנכבד – הוא איש כבן חמשים שנה.  שער זקנו טרם הלבין אבל כבר זרקה בו שיבה.  בפניו ילינו גם עז גם גאוה.  על זקנו תפארתו.  הוא מעביר עליו פעם בפעם את כף ידו הימנית ומחליקו.  ובהחליקו את זקנו יחשוב את ערכו והוא מתכבד בכבוד עצמו.  על כל  מלה היוצאת בנחת מפיהו יתגאה כמו השמיע דברים שהם כבשונו של עולם.  וגם שחוק שפתיו, מפתח נחירי אפו, תנופת גבות עיניו וניד עפעפיו צריכים לימוד. 

"יעלזו חסידים בכבוד" – חמד לו האב הנכבד בדיחותא בהטעימו את המלה חסידים – "יגיל הגבאי החדש בם והם יגילו בו.  כאשר אראה פתח היום לפניהם את כל אוצרו והמה ייטיבו את לבם במשתה היין עד לכלות שארית.  הוא איננו יודע כי גם ירדן מלא תירוש יגיחו אל פיהם ולא יודע כי בא אל קרבם.  הוא עודנו חרד על כבודו באשר הוא חדש עמו.  הוא העלה בידו אליה שמנה והקוץ שבה טרם נגע אליו.  הוא אשכח מרגניתא ואינו יודע כי לאחר ימים מספר נעשית חספא...  עתה ידעתי כי טוב עשיתי בהסירי מעלי את טרחי ואת משאי.  יטעם גם אחר מעט נפת. היום ידעתי מה מנוחה.  בעל בית אנכי ככל בעלי בתים...

הצעירים החרישו.  המה הרגישו בקול הדובר את החרדה אשר בלבו.  דמו נגרש היום בעורקיו והוא שכח מעצור לרוחו.

"לך נא בני מחמדי" – הוסיף אחרי רגע – "וקרא לשמש וידליק את הנרות.  מי יודע עד מתי יעצור אותם הטפש הזה בביתו, וכבר עברה השעה השמינית".

קולו כבר הוסיף רגז.  בכור חתניו נשך את שפתו התחתונה וכמו יתאמץ להסתיר את רגשי לבו לבל יראו רשמיהם על פניו.  הן כמעט ישיש בסתר לבבו על משבתי חותנו, כמעט יחזה נקם.  לו חרה מאז על חותנו כי במשובת גאותו נואל פתאם לתת כבוד גבאותו לאיש אחר.  הוא יודע מאד כי מאז עזבו את משרתו רוחו איננה אתו עוד כתמול שלשום וכבר באה מחמצת אל לבבו ומיום ליום יוסיפו עצביו המיה;  הוא יודע מאד כי היום כבר עלתה המחמצת בלבב חותנו ותהי לזעף בהיות גורלו בליל שמחת תורה גורל עזוב.  הן הכל היה מוכן בבית חותנו לסעודה כדרכו מימים ימימה והוא ישב לבדו במסבת מרבית ביתו ומכל מכבדיו וחושבי שמו אין בא.

– "השמש איננו בבית" – שב הנער להגיד לאביו – "אשתו הגידה כי עד מהרה תשלח את בתה לקרוא לו.  גם הוא בבית הגבאי  החדש".

– ומדוע לא שלחה את בתה להדליק את הנרות?

– "אנכי הגדתי לה כזאת, אבל...  היא יראה"...  גמגם הנער בלשונו.

– את מי היא יראה?! לא נא כרגע והגד לה כי אנכי צויתי...  כי אנכי מבקש זאת ממנה!...

מאיר–חיים איננו נבהל להוציא דבר מפיהו.  אבל כמעט עברה מלה על דל שפתיו עומד הוא עליה ולא יזוז ממנה אף זיז כלשהו.  הוא כבר הסכין לשלטון ויהי לו למשוש חפצו. אכן גם שלטונו בביתו איננו שלטון חובלים כי אם שלטון נועם.  מימיו על צוה על מרבית  ביתו במפגיע.  ונהפוך הוא, כי בעת אשר היה את לבבו לתת צו נדבתהו רוחו להראות למצוים (צ' בקובוץ) חבה יתרה לבעבור המתק את המרורים שבמרות.  וכשלטונו בביתו שלטונו מאז בבית התפלה.  את בית התפלה חשב לו כביתו ואת הבאים בתוכו להתפלל כאחיו הצעירים החייבים בכבודו.  ולא רק הוא כי אם גם המה חשבו כזאת ימים רבים.  הכל יודעים את גודל מעשהו: על ידו נקבץ הכסף לבנין בית התפלה ועל פי בקשתו בא "הרבי הישיש" בכבודו ובעצמו מעיר מושבו עירה ז... להניח את אבני המסד.  גדול היה אז כבוד מאיר–חיים בעיני כל יודעיו.  כל שומע השתאה על פעלו.  הוא נסע במכת  "הרב" עד בואם אל ככר הבניה. הוא נתן על כפו את שתי האבנים הקטנות ואת כף–הבונים העשוי כסף.  והרבי לא התמהמה אז בעיר ז...  בלתי אם די עשותו מעשהו ואחר שב כלעמת שבא.  מאיר חיים היה גם המפקח על הבניה והמנצח על ידי העושים במלאכה.  וביום חנוכת הבית נתנו כל החסידים גודל לו וכמעט על כפים נשאוהו.  זה שמונה שנים, מיום אשר הוקם בית התפלה, היה הוא הגבאי וכל באי בית התפלה סרו בחפץ לבבם למשמעתו.  אולם לפני ירחים אחדים קרה מקרהו, מקרה לא גדל–ערך, כי אחד הצעירים העיז פנים נגדו, ותצלח עליו מרי ובטרם בקש חשבון התמלטו מפיהו דברים קשים ויגד לכל הנצבים עליו כי כבר נלאה נשוא את טרחם ומשאם וכי יבחרו למו גבאי אחר תחתיו.  אז הפצירו בו רבים מזקני בית התפלה כי ישוב מדברו, אז העתירו עליו תחנונים, אבל לו נדמה כי כל דבריהם ותחנוניהם המה רק מן השפה ולחוץ והוא הוסיף מרי ויעמוד על דעתו.

– את בתה כבר שלחה מזה – שב הנער להגיד לאביו.

– ומדוע לא תבא היא בעצמה להדליק את הנרות? לך נא כרגע והגד לה כי אנכי...  מבקש זאת ממנה.

– אנכי הגדתי לה כזאת.  אבל היא...  התחמקה מפני ותרץ לקראת בעלה להאיץ בו כי ימהר לבוא...

– שערורה כזאת לא נשמעה עוד! – התרגז מאיר חיים ולא יכול עוד להבליג על רעש לבבו.

אחרי רגעים מעטים נפתחה הדלת ברוב כח ואיש זקן, קטן קומה, דל וצנום, בא בחפזון הביתה.  הוא הוא השמש.  הוא העיף עיניו בכל פנות בית התפלה כמו יתור אחר דבר–מה, וכמו על רגל אחת הוא עומד, ולא להשאר פה הוא בא כי אם לראות לדעת אם אמת נכון הדבר ואם ימצא את האיש אשר הוא מבקש, והיה אחרי הודעו וילך לו כי נחפז הוא לדרכו...

– למה תעמוד כבול עץ?! – גער בו מאיר חיים – מדוע לא תדליק את הנרות?

השמש גרד רגע באצבעו התיכונה מתחת לבדל אזנו הימנית ויגמגם בלשונו מלים אחדות אשר איש לא שמע אותן.  ואחרי כן הגיד בקול: "כן, כן.  הנני ממהר לשוב ולהאיץ בם כי ימהרו לבוא.  אודיע למו כי רבי מאיר חיים ובניו כבר יושבים בבית התפלה ומחכים!"  וכמעט כלה את דבריו וכבר היה בחוץ מאחורי הדלת.

"מבוהל!" –  התעבר מאיר חיים ויקרא אחריו בקול גדול – "אל תגד מאומה, ראה צויתיך!  ישתו לשכרה, יכרכרו בסבאם עד חצות הלילה, אני ובני נלך מזה.  אנחנו נלך לשוח מעט בחוץ ונחכה עד התמהמהם".

עוד כחצי שעה עברה והשמש שב בבהלה ובעודנו עומד על מפתן הדלת יקרא בקול: "הנני, רבי מאיר חיים, הנני.  סלחו נא על כי בוששתי מעט לבוא. הנה המה הולכים, הנה המה באים! אמהר כרגע ואדליק את הנרות".- ויהי כי החל להעלות את הנרות ויבט אל קיר המזרח ויפן גם כה וכה וירא כי אין איש. כי רבי מאיר חיים ובניו כבר חלפו הלכו למו, ובכל זאת לא חדל מעשות מעשהו גם לא חדל מדבר את דבריו בהברות מקטעות כמו ישיח את לבבו ויצטדק לאמר: "מה יכולתי עשות?...  האפרוחים ירהבו בתרנגולים...  המה שחקו עלי בהגידי למו כי לרבי מאיר חיים נאוה כבוד...  אנכי היום אינני בלתי אם שמש, ואת כל אשר יצוני הגבאי הנני עושה...  היכלתי לעשות דבר והוא לא צוה? 

תעלא בעידניה מגיד ליה!...

_______________

    

בשוב מאיר חיים ובניו אל בית התפלה כבר עמד הנער בן הגבאי החדש פני ארון הקדש ויצפצף בקולו הדק בפעם השביעית את פסוקו: "פתחו לי שערי צדק  אבא בם אודה יה!".  הנער טעה בחשבונו דאמר להחל עוד פעם את פסוקו ויקם שאון קל ויהי שחוק גדול בין הנאספים.  ובאזני מאיר חיים צלצל קול השחוק כקול לעג אשר הוכן לו, ויהי כמתעתע בעיניו, ויהי נבוך מאד.

אנשים אחדים מן הזקנים השתמטו מבין הנאספים ויקרבו אל מושב מאיר חיים ויעמדו לפניו כנכלמים וכמו יבקשו בפיהם תוכחות להצטדק על כי לא חכו בהתחלת התפלה עד בואו וכמו יתורו אחר מלים לדבר על לבו דברים נחומים.  אבל רשמי פניהם אשר העידו על חפץ לבבם עוד העלו את זעף לבב מאיר חיים וחמת רוחו ויכהה בם בהניעו ראשו, ויניאם מחפצם בהניעו ידיו לקראתם ובהסתירו את פניו מהם.

וכל מיתרי לבבו רגזו אף רעדו בהגיע לאזניו קול הקורא: "את הגביר רבי יחזקאל ברבי שמעון גבאי בית התפלה מכבדים בהקפה ראשונה בכבוד התורה בתור כהן, ואת הגביר רבי מאיר חיים ברבי זרח מי שהיה גבאי מכבדים בהקפה ראשונה בכבוד התורה בתור לוי, ואת הגביר... "

ברגע הראשון אדמו פניו מכעש ומבשת וכמו עברה חלחלה בכל יצורי גוו.  אולם עד מהרה התחזק ובקחתו את ספר התורה מיד המכריז ובאמצו את הספר אל לבו לבשו פניו גאות יתרה ויתמודד ויעמוד הכן מאחורי הגבאי החדש העובר לפניו וכמו יתנשא עליו גם בהיותו גבוה ממנו משכמו ומעלה.  בכל זאת עוד נעו גם חגו ויפזזו מאורות הנרות לנגד עיניו מדי נשאו רגליו ללכת עם המקיפים.  ויהי בלכתו הקף הקף וירא כי רבים הפוגשים בו מביטים למעלה אל הכובע אשר על ראשו ומתאמצים לעצור בעד השחוק האומר להתפרץ מפתחי פיהם;  וירא והנה נערים רבים מתנגשים לקדם פניו ולהתבונן אליהם והמה שולחים אצבע למולו וממלאים שחוק פיהם.  ויגדל השחוק ויקף את כל בית התפלה מסביב בשובו אל מקומו אצל ארון הקדש ובעמדו על עמדו ופניו אל הנאספים.  הנה כמעט כל העינים נטויות אליו וכל הידים שולחות אצבע אל מול פניו.

– "מה זאת?!  מה נהיתה?!"  משתערים על חושיו בו עד להתעלף ופניו נתכרכמו אף חורו חליפות.

– "אין דבר.  אך מקרה קטן הוא" - מצא חתנו הצעיר את לבבו לגשת אליו וללחוש לו באזנו – "בראשית בואך לפני ארון הקדש לקחת את הספר מיד המכריז נפלח על כובעך אחת הערבות החבוטות המונחות מאתמול על הדפנא אשר ממעל לארון".

– "מה?  מה נהיתה?" – שב הנבהל לשאול את פי חתנו באשר לא שמע במבוכתו את אחרית דבריו – "הנח לי!  אראה מה אחריתם!"

וינסה להתמודד עוד הפעם ולעמוד הכן כגבור ערוך למלחמה עם כל המתקוטטים בו.  אבל כמעט עזבהו כחו, ומראהו כלו – ערבה חבוטה.

*      *

*

את המחזה הזה חזיתי לך בני.  עתיק הוא! אבל הבט נא סביבך וראה, והיה כי ישאלך אביך מחר לאמר: בני מה אתה רואה.  ואמרת אליו: ערבות חבוטות אני רואה.

_____

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה