_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַבָּרֶקֶת

דוד ישעיהו זילברבוש

לתוכן הענינים

 

משל.

 

העיר עיר ווינא. המחוז מחוז הראשון והמגרש מגרש ה"גראבען". לפתח החנות של האדון אבן-שיש, הסוחר באבני חן, נצבה מרכבה רתומה לשני סוסים. גבירה לבושה מחצלות ירדה מעל המרכבה ותבא החנותה. כל המשרתים חרדו לקראתה, גם בעל החנות נחפז לקבל פניה ויהי נכון לשרתה. והגבירה מצאה חפץ בעדי זהב משובץ אבני ברקת אשר ערכו יעלה למחיר עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף. המחיר מחיר קצוב, אין מעלין אף אין מורידין את השער. עתה הואילה הגבירה להודיע לבעל החנות כי היא אשת הפרופיסור קרפט-איבינג, הנודע לשם בחכמת הרפואה למחלת העצבים, ומשכנה כבוד בשני הבתים מספר ארבעה וחמשה, במגרש מקסימיליאן אשר במחוז התשיעי. ותמשוך הגבירה את אבן-שיש חסד ותשחר את פניו לבוא לשבת במרכבתה ולנסוע עמה הביתה. כי שם ישלם אישה הפרופיסור את מחיר העדי.

והאדון אבן-שיש המבקש חשבונות רבים וכל דרכיו יסכין, לא היה גם עתה נמהר במעשהו. הלא ההלכה פסוקה בבית מדרשם של הסוחרים באבני חן אשר בווינא כי גם בני נח מצוים ועומדים על הלאו של "לא תעמוד על המקח בשעה שאין לך דמים". ויוצא את רשימת המעונות לתושבי ווינא, וישם עיניו באות "ק", וירא כי שם הפרופיסור ק.א. מתנוסס לתפארה בספר הזכרון, כי גם "פרייהערר פאָן" יקראו לו ואותות רביד של כבוד יכתירוהו. ויגדל כבוד הגבירה בעיניו, ויכונן אליה מבטיו והנה בפניה ילין עוז וכלה אומרת הדר, ויגל כבודו כי הפליאה חסדה לו לשבת עמה במרכבתה ולעבור לשמאלה חוצות קריה.

ויהי שבע רצון כי בדרך מסעו קרבתהו הגבירה כמו נגיד ותדבר אליו נגידים ודברי חן. גם ברוך היה בגללה. השוער אשר על פתח בית הפרופיסור קדם את פני הגבירה בקידה והשתחויה ויחרד לקראת המרכבה ויקרא לעמתה בענות כבוד לאמר: "אנשק את ידך, גבירה עדינה!" וירכין גם למולו את ראשו וישלחם במעלות הבית עד פתח המעון ויפתח לפניהם את הדלת לבוא החדרה.

על פי הדבור, אשר נדברו יחד בשבתם במרכבה, התמהמה האדון אבן-שיש כמעט רגע בחדר הראשון והגבירה באה ראשונה אל חדר אישה הפרופיסור, למען תת חן העדי בעיניו ולהטות את לבבו כי יקנהו לה בנפש חפצה.

ויוחל אבן-שיש עד בוש והנה הפרופיסור פותח דלת חדרו ובשחוק על שפתיו יקראהו לבוא אליו.

– הכבד נא אדוני ושב על הכסא אשר בזה – האיר אליו הפרופיסור פנים.

– אודך על טובך עמדי, אדוני הפרופיסור.

כמעט רגע השתומם אבן-שיש כי הגבירה איננה והפרופיסור מתהלך בחדרו לארכו, הלוך ושוב, ומעמיק במחשבותיו כמו יבחר דברים עמו. הן לא להשתעשע בא הלום והפרופיסור איננו מכיר ולא מודע לו מתמול שלשום...

"אמנם מי יתכן רוח הפרופיסורים ותהלוכותיהם עם אנשים?!"

– השלום לך אדוני, הרואה אתה ברכה במשלח ידך?

– תודה רבה לך, אדוני הפרופיסור, קטנתי מכל הכבוד הזה.

ויהי עד כה וכה ויגש אליו הפרופיסור וימשש בדופק ידו הימנית.

– אודך על חסדך, אדוני הפרופיסור, תהלה לאל בריא אולם אנכי, ולמה לך כל העמל הזה?

– אין דבר, אין דבר, אדוני, לדעת שלומך חפצתי ורק את טובתך אני דורש.

לולא הכבוד והגודל אשר רחש לב אבן-שיש להפרופיסור "פרייהערר פאָן" הנודע לשם בחכמתו ולולא כי היה לו לקחת מידו מכסת הכסף, כמעט התפרץ צחוק מפיהו על הליכות החכם הזה ועל פחזותו.

– אין די תודות בפי – ענהו אבן-שיש בשחוק קל שבקלים על שפתיו – על הואילך בטובך, אדוני הפרופיסור, לדרוש בשלומי וטובתי. אבל רגעי ספורים, כי נחפז אנכי לחנותי, ואשחר את פניך ומהר ולתת לי מחיר העדי, עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף. "מחיר העדי עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף" שנה הפרופיסור את דבריו וינע אחריו ראש, "אמנם כן, מחיר העדי!" ויגש אל כפתור החשמל אשר בקיר חדרו ויגע בו בקצה אצבעו. "עתה יקרא לי זה איש-הרוח המשוגע דרור" שש אבן שיש בלבבו "אקח את מכסת הכסף ואלך לדרכי. הן לא עת לי לשעות בדברי הבל". לא ארכו הרגעים ויבא הביתה איש צעיר לימים, זה הרופא העומד על ימין הפרופיסור לעזור לו.

– הנני כי קראת לי, אדוני הפרופיסור! – השכיל הצעיר אמריו וישתחוה ביראת הכבוד לעמת אדונו מורו.

– "הבט נא אל האיש הזה ואל מראהו" – פתח הפרופיסור את שפתיו עם עוזרו הצעיר בשפת רומא, שפת לא ידע אבן שיש – , הן למראה עינים אין כל אות כי אין ברוחו נכונה. מראה עור פניו איננו כהה, ברק עפעפיו לא הועם אף במעט, גם האודם אשר בשפתיו לא נמר, ובכל זאת רפו עצביו והוא בשגעון ינהג. אשתו אשר הביאתהו אלי גלתה את אזני כי הוא יחזה לו משאות שוא לאמר כי יש לו חנות מלאה עדיים ואבני חן ואל כל אשר יפנה יפשטו שודדים עליו ויגזלו את רכושו. האשה האמללה בכתה הרבה בכי וביראתה אותו פן יכלה חצי חמתו בה אחרי הודעו כי הביאתהו אל הרופא, על כן התחמקה מפניו דרך דלת חדרי החוצה. ואמנם בראשית ראותי את פניו ובהאירו פתח דבריו אלי כמעט השתוממתי אל המראה. נפש האדם חידת עולמים היא ולא על נקלה נבוא עד חקר תכליתה..."

– אבל אדוני הפרופיסור, אנא אל תעצרני עוד – התחנן אבן-שיש, בראותו כי אין קץ לדבריהם – כי נחפז אנכי לחנותי. מהר ותן לי מחיר העדי, עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף.

– השמעת?! – הגיע הפרופיסור במו ראשו אל עוזרו וירמוז לו כי ילך אל הארון אשר בפנה ויקח לו משם כלי לחפצו. ואל אבן-שיש פנה וידבר אליו רכות להרגיע את רוחו: "אל נא תאיץ בי אדוני, כל אשר בכחי לעשות להטיב עמך אעשה, כי רק טובתך ושלומך אני דורש".

זה עתה החל המשא. הרופא הצעיר נגש אל אבן שיש וקו מדה בידו למוד את הקף גלגלתו. וברגע ההוא התרגז אבן-שיש אל הפרופיסור, כי כשל כח סבלו ותקצר רוחו ולא יכול עוד להתאפק: "הלהתל בי תאמרו? גם אנכי לא נער נבזה וחדל אישים הנני. כבודך, אדוני הפרופיסור, במקומו מונח ובחכמתך הרבה תוכל להתפאר לעיני בני גילך חושבי שמך, אבל גם אני לא נקלותי בעיני ואין את נפשי להיות משחק לך. תן לי מחיר העדי או השב אותו לי ואלך לדרכי".

– כאשר אחזה לי – אמר הרופא הצעיר בשפת רומא אל הפרופיסור – תבעתהו עתה הרוח הרעה ולא נוכל לו עד אם נשית עליו מגן-המועקה.

– עוד אנסה אליו רכות – השיב הפרופיסור אמריו לעוזרו – אולי יצלח חפצי בידי להרגיעו.

ויפן אל אבן שיש ויאמר: "אל נא באפך אדוני. חלילה לי מהתל בך, כבודך יקר בעיני ואני רק את טובתך ושלומך דורש. הלא תדע הלא תבין כי עצביך רפו ועורקיך לא ישכבון, כי על כן נדדה שנתך בלילה וגם כל אוכל לא ינעם לחכך, וכל ישעי וחפצי רק להעלות ארוכה לך ולא תוסיף לרגזה עוד".

הדברים האחרונים העלו את חמת אבן-שיש עד להשחית ויתגעש ויך באגרופו על השלחן אשר לפניו ויגער בפרופיסור לאמר:  "אך בער אתה ולא חכם. איך תעיז מצח לשפוך לעג על איש אשר לא תדעהו מתמול שלשום, ואנכי לא עשיתי לך מעודי רעה קטנה או גדולה. בעד כל הון לא אמכור עוד את עדיי לך. השיבהו נא לי כרגע, ואם לא ואגיש עצומותי אל השופטים וייסרוך כדי רשעתך ופחזותך. גם אשתך לא תנקה רע. הלא היא התחמקה ותסתתר מפני. גם ידה במעל הזה. איה העדי אשר לקחה ממני? השיבהו לי כרגע, אין לי חפץ בממכרו!"

– אשתי?! – השתומם הפרופיסור ורעיון נורא חלף כברק את מוחו ויבהל – הידעת את אשתי?!

וברגע ההוא התיצבה אשה שפלת קומה ודקת בשר, אשה זקנה אשר שערותיה הלבינו ופניה מלאים קמטים, בפתח הדלת מבוא החדר השני, ותקשב ותשמע לכל השיחה באזנים נטויות, ותבט אל פני הפרופיסור  בעינים פקוחות, וכמו רעד עבר בכל יצורי גוה. "הידעת את אשתי?" שנה הפרופיסור את שאלתו ויור באצבעו אל האשה הנצבת בפתח הדלת, "האם לקחה היא ממך דבר מה?"

אבן-שיש נפעם ונרעש ושפתותיו רעדו מכעס בקראו: "עד מתי תשימני מטרה לחצי לעגך?! לא זאת היא אשתך כי אם הגבירה הצעירה אשר היתה לפני חצי שעה בחנותי, ותקן לה עדי זהב משובץ אבני ברקת במחיר עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף, ותביאני אליך במרכבתך באמרה כי אתה תשלם את המחיר. הלא היא באה אל חדרך להראות לך את העדי, ואיפה הסתרת אותה?! שערורה כזאת לא נשמעה עוד. האאמין למראה עיני כי גם אתה גם אשתך הגבירה הזידותם עלי לגזול את רכושי לעין השמש?! איפה הסתרת אותה? הוציאנה נא אלי ותשיב לי את העדי אשר לקחה ממני. בעד כל הון לא אמכור אותו עוד לה אחרי השערורה הזאת!"

עתה היה המחזה לחרדה. האשה הקטנה כמו התמדדה פתאם ותגבה קומתה, הקמטים אשר בלחייה כמו נעלמו למראה החכלול אשר עבר עליהם, עפעפיה הפיצו אש זרה ותחלק אמריה לאישה לאמר: אישי הפרופיסור הגדול! הוצא נא לעיני את הגבירה הצעירה אשר החבאת באחד החדרים. אל תירא ואל תכלם כי ידי לא תגע בה לרעה. כל חפצי רק כי לעיני שלם תשלם את מחיר העדי אשר קנית לה. הלא מצער הוא, רק עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף. עדי עשרת אלפים וחמש מאות שקלי כסף בין הפרופיסור הגדול והנודע לשם ובין פלגשו הגבירה הצעירה מה הוא?

ותהי המהומה. הפרופסור נפעם למשמע דברי אשתו ונפשו נבהלה מאד. הוא ידע מאז כי דבר סתר יצוק בה, כי דאגה עצורה בעצמותיה והיא תמוץ כעלוקה את לשדה ושמנה, אבל כי לדאגה הזאת דמות קנאה וכי הקנאה הזאת תצא פתאם חמה על לא דבר עד אם תעבירנה חק להבזות  את אישה באזני זרים, כזאת לא פלל. לולא המבוכה שהיתה לו כמעט קרא באזני עוזרו את פתגמו השגור על שפתיו: "נפש האדם חידת עולמים היא ולא על נקלה נבוא עד חקר תכליתה". אולם העצבת אשר נגעה ברגע ההוא עד נפשו הממתהו ותשכיחהו כל פתגם וכל אמרי חקר. הן עצב משולש תקפהו: אשת המרמה אשר התנקשה בעדי הברקת של אבן-שיש הוליכה גם אותו שולל לתת לה ידים להמלט על נפשה, גם כלמה תכסהו כי טעה בשיקול הדעת לחשוב איש בריא למשוגע, ואף גם זאת כי אסון לא ידע שחרו נגלה לעיניו, בהיות אשת נעוריו פתאם לסמל הקנאה והוא לא ידע בנפשו כל עון אשר חטא.

– אבל הגבירה אשר היתה בזה אמרה כי אשתך היא, ואנכי לא ראיתי אותה מעודי בלתי היום – אמר הפרופיסור במבוכה אל אבן-שיש – היא שחרה את פני כי אעלה ארוכה למחלתך, גם הניחה על השלחן עשרים שקלי כסף, שכר בקורתי, ותתחנן אלי כי אמציא מנוס לה דרך דלת חדרי, באמרה כי תירא מפניך באשר אינך יודע את חליך ואתה תמאן לדרוש ברופאים.

אבן-שיש היה נבוך ומשומם. בתחלה מצא נחומים בדברי אשת הפרופסור, כי האמין להם, וידמה בנפשו כי אמנם היתה זאת הגבירה פלגשו של הפרופיסור ורק למען הסתר את דבר מקנה העדי מעיני רואים שנה את טעמו ויעמד את פניו כלא יודע, ובאין רואה ישיב לו את כספו. אולם עד מהרה ראה ונוכח כי גם הוא וגם הפרופיסור נפחו בפח אשר טמנה אשת תככים לרגלם. "אמנם הפרופיסור פרופיסור הוא, וגם לא חסר מאומה, והוא יצא מזה וידיו על ראשו".

והרופא הצעיר עודנו עומד וקו המדה בידו. בקרבו יעורר המחזה שחוק, אבל הוא יבליג עליו בכל מאמצי כחו. "נפש האדם חידת עלומים היא" – ותהי לחידה. הנה קו המדה בידו ואיננו יודע את הקף גלגלתו של מי ימוד, של אבן-שיש, של אשת הפרופיסור או של אדונו מורו. 

ברגע ההוא נשמע קון רעש בחדר הראשון, קול אשה מתאבקת עם השוער, בחפצה לפתוח את הדלת ולקרוא לאבן שיש. כי דבר נחוץ לה אל אבן שיש, והשוער לא יתננה לבוא באשר היתה אליו המצוה לבלי תת לאיש לבוא אל חדר הפרופיסור בטרם יקראוהו.

לקול הרעש יצא הרופא הצעיר ובראותו את האשה ועדי זהב משובץ אבני ברקת בידה קרא בקול גדול: הנה הגבירה! הנה הגבירה!

  "אבל האשה הזאת הלא אשתי היא!" קרא אבן-שיש בתמהון.

– "ומה זאת בידך? איזה הדרך הצלת את העושק מיד אשת המרמה?"

– "מה הוא העושק? מי עשקך? אינני יודעת מאומה, אבל דבר סתר לי אליך: הנה בחפזך נתעית לתת להגבירה את עדי השוא המשובץ אבני ברקת של זכוכית מלוטשת ורק לראוה, להגדיל את ערך העדי היקר, היה מונח בארון. ואנכי נבהלתי מאד בראתי את שגגתך ואירא פן אחרי אשר יודע הדבר יעלילו עליך כי בזדון ובמרמה עשית זאת. על כן מהרתי להביא לך את העדי למען תתקן את המעות  בעוד מועד.

והמחזה מחזה-עתיק. יש עם עתיק-יומין אשר נסיונותיו הרבים הורוהו לבל יהי נמהר במעשהו ולא יבהל ברוחו להאמין בחלקות אנשי תככים, ובכל זאת שכח העם הזה חשבון דרכיו, ובכל זאת בבוא אליו גבירה צעירה המתיחשת למשפחת גרמניא וַתַפְלַא חסדה לו לתת אותו לשבת עמה במרכבתה  ולעבור לשמאלה חוצות קריה, וישכח העם הזה את כל תורת דברי ימיו ויהי נכון לתת לה בהקפה את כל אבני החן אשר הנחילוהו זקניו וחכמיו מדור דור, את מדותיו התרומיות וגם את האהבה לארץ אבותיו. ויהי לתקופת הימים ויאמר לבוא על שכרו ויכתירוהו פרופיסורים חכמים ונודעים לשם – וקוי המדה בידיהם למוד את הקף גלגלתו, את אורך חוטמו ואת מדת זרועי ידיו.    
ועתה בהתגבר עליו עצבונו התפרצה אשת נעוריו אל חדרו ותודיעהו כי בפחזותה של הגבירה מרת גרמניא לא הצליחה לקחת ממנו בלתי אם את העדי אשר היה מונח בארון לְרַאֲוָה, ועתה נפקחו עיניו פתאם לראות כי בשוא נתעה וכי גם שוא דאג דאגה לא היתה דאגה. הלא הברקת אשר היתה לו למורשה צפונה בחדרי לבבו, אחוזה בכליותיו, ואיננה במכירה, אף לא בחליפין...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה