_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַסְבִיבוֹן

דוד ישעיהו זילברבוש

לתוכן הענינים

 

בדיחותא.

לא כאתרוג שעבר עליו חג הסכות הסביבון שעבר עליו חג החנוכה.  הוא איננו נפסל בחוץ לזמנו.  סביבון זה יצרו הנערים לשחק בו כלו מקשה אחד עופרת קלל הוא.  לא מרכב הוא ויתפרד לאברים אברים או לחוליות חוליות; לא עלה כיונק ולא יעלה בו רקב ולא יחרב לשדו בחדול יונקתו; לא התנוסס לפרי עץ הדר ולא יאכלהו סס ולא יגלה הדרו ממנו אף אם כחול ירבה ימים.  והנערים יודעים ערך הסביבון מאד ולא יזרקוהו לאשפה גם אחרי כלות ימי החנוכה.  לא כי באה באזניהם השמועה על אדות האנגלים האומרים להפוך כסף לזהב, והמה חולמים חלום שיבת עופרת הסביבון לכסף מזקק ואז ישכילו להפוך גם את הכסף יליד העופרת לזהב טהור ואת הזהב ייצקו למטבעות ויסחרו אל ארצות ואיים רחוקים עד אם יהיו לְּרַבֵּי-הָאוֹצָרוֹת ואז – יהפך גם לבם לעופרת, וגם מן העופרת הזאת יוציאו כסף ומן הכסף הזה לזהב תוצאות ואין קצה לאוצרותיהם...

או האם יודעים הנערים כי בסביבון הקטן, אשר המה ישישו עליו ברוצו סובב סובב, צפון גורלם המה וגם גורל עמם?  שובה, שובה הסביבון ונחזה בך!  ארבע מלים חרותות על ארבעת דופניך, מלה לדופן מלה לדופן, ואלו הן "נס גדול היה שם".  בקומך לשחק לפנינו ותפזז סביבך עולות ארבע המלים בלולות לעינינו, וכמו גורל אחד ומשפט אחד לכלנו, אבל בנפלך תחתיך תפיל גורלך בתוכנו.  והיה אם תסתיר מתחתיך את המלה "שם" ומעל הדופן אשר ממעל תבריק לעינינו את המלה "גדול" אז נדע כי לימיננו ה"נס" להתנוסס בו, ואם תתהפך ותהפוך את הסדר אז יסתיר הנס הגדול פניו ממנו ורק בתנחומות "היה שם" נשעשע את נפשנו.

סביבון, סביבון!  אל תוכך אביט והנה הוא נחר, והנה הוא ריק.  אחשבה לדעת במה כחך גדול והנה מידי הנערים אשר בחרו בך לך הכח והעוז.  בהחזיקם בך תפזז סביבך ובהרפותם ממך תשכב למעצבה ואין בך כח לקום, ואתה הַחַלָש חולש על המחזיקים בך...

הוי אומר לעופרת סֹבִּי, הקיצה למטיל דומם!  בחיקו הוטל הגורל והוא רבים חללים הפיל...

*                      *

*

העיר עיר ק.  הרחוב רחוב מ.  והערב ערב רביעי לערבי חנוכה.  לאור הכהה היוצא מן העששיות, הערוכות בראשי העמודים אשר לשני עברי הרחוב הגדול, נראה שני יהודים כבני חמשים שנה והמה ממהרים לשוב לבתיהם ולהדליק איש איש בביתו נר של חנוכה.  האחד קטן קומה ובריא בשר והשני גדול ממנו כמעט פי שנים ודק בשר.  לראשון כתפים רחבות וכרש עב, ולשני כתפים צרות ובטן צנומה.  הראשון לבוש בגדי חמודות, עטוי מעיל עורות תחשים ומגבעת עגולה על ראשו.  והשני לבוש בגדים בלים ומטולאים.  בגדו העליון כמעט הפך לבן מרוב הקמח אשר עלה עליו, חבל ארוך קשור מסביב למתניו וכובע שעיר על ראשו.

– "שלום לך רבי נחמיה!"  קדם גדל הקומה את פני רעהו בהפגשם.

– "כמדומה לי שאתה הוא יוסיל בן שרה-חוה ופיך הוא המדבר אלי"  ערך אליו רעהו דבריו.  וירם את עיניו להביט בו, ועפעפיו נחבאו בחוריהם כמו כסו בחלבם ויהי לקצר רואי.

– "הכי לא תכירני עוד, רבי נחמיה?  הלא שנינו למדנו בנעורינו בחדר אחד ונקשב תורה מפי רבי יחיאל המלמד מקליש".

– "אקנא בך יוסיל כי זכרונך שמור לך, ואני חלש אין אונים וכמעט כח זכרוני עזבני".

– "חנוכה היום רבי נחמיה.  התזכור עוד כי בשחקנו פעם בשחוק הסביבון הריקות את כיסי עד הפרוטה האחרונה?  חלילה, לא אאשימך כי בערמה באת ובצדיה עשית מעשיך, אבל בגורלך נפל תמיד "נס גדול" ובגורלי "היה שם".

– "בעל זכרון נפלא אתה יוסיל" – השיבהו רבי נחמיה, כמו ישתאה אליו, ושחוק לצון על שפתיו.

– "את תהלתי זאת הגידו מלמדינו תמיד בפני ושלא בפני.  אותך חשבו "לחריף" ואותי ל"בעל זכרון".

מדי דברם הגיעו לקצה הרחוב ששם משכן רבי נחמיה.  ויפן רבי נחמיה וילך לו.

– "בור" סיד שאינו מאבד טפה". – אמר רבי נחמיה לנפשו, ויתענג מאד על הלצון אשר חמד לו, ויצהל פנים כאיש אשר עצמו לא נכחד ממנו ונפשו יודעת מאד חין ערכו. – "לוא ידע יוסיל שמעתתא כי עתה הגיד כי הוא "סיני" ואנכי "עוקר הרים וטוחנן זה בזה"; וכי אז התנשא עלי ויאמר סיני עדיף, אחרי אשר הכל צריכין למאְרי דחיטא.  הן מי כיוסיל יודע כי הכל צריכין למארי דחיטא, הלא הוא נושא סבל ואם מארי דחיטא איננו נותן לו שקים של חטין לשאת על שכמו אל בית הטחנה אז ימות ברעב".

נפש רבי נחמיה כמעט התמוגגה בנעימות ותענוגים על הבדיחותא שעלתה על רוחו והיא מלאה פלפלא חריפתא.  לולא ידע בנפשו כי לא נאה לאיש מכובד כמוהו להשמיע קול שחוק בחוצות קריה, ולולא חשב לדעת כי אסור ליהודי למלאות שחוק פיהו בעולם הזה, ולולא חס גם על כרשו העב פן יבֻלע לו, כי עתה היה קול שחקו נשמע מסוף העולם ועד סופו וישביח גם את גלגל החמה המנסר ברקיע.  אבל רבי נחמיה יודע את אשר לפניו ולא יפרוץ נדר אף לא יעבור חק; "הכי על חנם יקראו לו כל יודעיו מכובד?!"

רבי נחמיה ישוה לנגד עיניו תמיד את מאמרי החכמים ועל פיהם יכין דרכו.  רבי נחמיה מתון הוא בכל דרכיו.  המה אמרו "מתון מתון ד' מאה זוזי שויא" ואיש כרבי נחמיה לא שדי זוזי ואפילו שוה זוזי בכדי.  רבי נחמיה גם במהרו ללכת לא ירחיב צעדיו אבל הוא הולך אט, עקב בצד אגודל.  המה אמרו "פסיעה גדולה נוטלת אחת מת"ק ממאור עיניו של אדם" ואיש כרבי נחמיה אשר שיבה זרקה בו ויהי לקצר רואי, איש כרבי נחמיה העשוי למשמש באבריו בכל שעה והוא חלי ומרגיש כי גבר חלש הוא אין אונים וכל פסיעה ופסיעה מתשת שארית כחו; איש אשר כזה לא יעשה דבר שיש בו משום פקוח נפש, ולא יהי, חלילה, מאבד עצמו לדעת.  גם בלעדי זאת הוא חס על כבודו.  המה אמרו "תלמיד חכם שנמצא רבב על בגדו חייב מיתה"; המה חששו לכבוד המכובדים, ואיש כרבי נחמיה אף אם ימחול על כבודו אין כבודו מחול; איש אשר כזה לא ירוץ בחוץ כנער שובב, משום "מה יאמרו הבריות".  הלא הכל יודעים אותו והכל חושבים שמו.

היום חגר רבי נחמיה שארית כח ויהי עיף ויגע מאד.  כמו כל עצמותיו עליו תכאבנה, כמו אין בו מתום.  המעט היה עמלו ביום ההוא?  בבקר, בהקיצו משנתו כבר חש בנפשו כי כחו אין אתו כתמול שלשום, כבר הרגיש יגיעת בשר אין משלה.  בכל זאת הלא המה אמרו "הוי רץ כצבי וגבור כארי ועז כנמר לעשות רצון אביך שבשמים" – וברבי נחמיה בא כח גדול לא שערהו ויעמידהו על רגליו והנה הוא "ממהר" אל בית התפלה.  בבואו אל בית התפלה סבוהו המתפללים ויעתירו אליו תחנוניהם ויאיצו בו ולא הרפו ממנו עד אם יעבור לפני התבה ויקרא באזניהם את ההלל.  הן הכל יודעים כי קולו ערב והוא יודע להטעים כל מלה ומלה עד אם יבין אותה כל מקשיב על בוריה.  רבי נחמיה לא יכול להשיב פני מחנניו ריקם.  הלא אחד מהם ורבי יוסי שמו אמר: "מעולם לא עברתי על דברי חברי וכשהיו אומרים לי עלה לדוכן אף על פי שיודע אני בעצמי שאיני כהן עליתי"  ואיש כרבי נחמיה היודע בעצמו שראוי הוא לאותה איצטלא חלילה לו מעבור על דברי חבריו, אף כי במקום שיש בו משום "מיחזי כיוהרא".  רבי נחמיה נאות להם וישחר את פניהם כי יחכו לו מעט אחרי כלות הש"ץ את תפלת שמונה עשרה ואז יבא הוא על מקומו.  בשעת תפלת השחרית חש רבי נחמיה בנפשו כי כל יצורי גוו עליו עֻלְפוּ וכמעט יתם כחו, בכל זאת הלא הוא הוא היה אומר "מעולם לא אמרתי דבר וחזרתי לאחורי", והלא המה אמרו "שליחי מצוה אינן ניזוקין".  ויתמודד רבי נחמיה, וכמעט אחז בקרנות התבה החליף כח ויגביה קולו להנעים זמירות, וכל שומע אליו ישתאה אליו ישתומם.  ויהי בשובו מבית התפלה אל ביתו, וכמעט שאכל ארוחה חטופה היה הדבר נחוץ אליו לצאת ברחובות ולקחת דברים עם אנשים שיש לו שיח ושיג עמהם.  הלא המה אמרו "גדול הנהנה מיגיע כפו יותר מירא שמים" ואיש כרבי נחמיה לא ישב בטל; הלא המה אמרו "אין סומכין על הנס" ואיש כרבי נחמיה לא יחכה עד אם ימטירו לו השמים מן ושליו.  לעת הצהרים היתה מצות קיבתו אליו חזקה לשוב לביתו ולאכול את ארוחתו.  הלא המה אמרו "כל היושב בתענית נקרא חוטא" ואיש כרבי נחמיה לא יחטיא את בשרו ולא יהי אכזרי עוכר שארו.  אדרבה מצוה הוא עושה בעשותו חסד עם הגוף.  אף כי בימי חנוכה שאסור להתענות בהם... ולאיש כרבי נחמיה גם ארוחת הצהרים יגיעת בשר היא.  הנה מדי אכלו נראים נטפי זעה על מצחו ועוד טרם סיפק בידו לכלות את ברכת המזון תחטפהו תנומה וכל אבריו עליו כבדים.  אות רפיון הוא.  רפיון גוו יאכוף עליו לתת מעט שנה לעיניו ולהחליץ עצמותיו והוא מתנפל בלא כח על הספה אשר אצל השלחן.  הן לא אחת תדד שנתו מעיניו כמעט כל הלילה והוא מתהפך על משכבו עד אור הבקר.  לולא מעט השנה אשר הוא נותן לעיניו יום יום אחרי הצהרים מי יודע אם עמד בו כחו לחיות כיום הזה.  בימות החרף היום קצר.  כמעט נפלה תרדמה עליו ושנתו ערבה לו הקיצתהו אשתו כי הגיע זמן תפלת המנחה.  רבי נחמיה עודנו מפהק, עודנו מנמנם, עוד לבו סחרחר וראשו עליו ככרמל.  בכל זאת יתעורר בשארית כחו וימהר לשוב אל בית התפלה.  הלא המה אמרו "כל מי שיש לו ביהכ"נ בעירו ואינו נכנס שם להתפלל נקרא שכן רע" ואיש כרבי נחמיה איננו שכן רע, חלילה, ולא יתפלל אף תפלת המנחה ותפלת ערבית ביחיד.

עתה הוא "ממהר" לשוב לביתו ולהדליק נר של חנוכה.  בדרכו פגשהו יוסיל בן שרה-חוה "בעל הזכרון" ויצהל את רוחו ויעורר בו מחשבות, ועתה בדיחא דעתיה של רבי נחמיה.  במאור פנים יבא לביתו.  הוא חשוך בנים.  ויהי לפני שנה במות עליו אשתו הראשונה וימהר ויקח לו אשה שניה, אשה צעירה לימים ויפת תואר.  הלא המה אמרו "התנאה לפניו במצות" ואיש כרבי נחמיה לא לבד שלא יעבור על דברי חכמים אבל הוא אחד המהדרים מן המהדרים.  גם חדר נאה וכלים נאים מרחיבים דעתו של רבי נחמיה.  הנה הוא בא אל החדר הגדול, החדר הנכון לקבלת פני אורחים חשובים, ושם כבר ערכה אשתו לפניו מנורת הכסף בעלת שמונה הקנים, והקנים ממולאים שמן זית.  גם נר שעוה עומד הכן לראש המנורה ומחכה כ"שמש" למצות מפקדו.  ורבי נחמיה טרם יעשה את המצוה ישים את בהן ידו הימנית בחגורה אשר מסביב למתניו והוא צועד לאורך החדר צעוד ושוב, והוא תפוש במחשבותיו.  הלא המה אמרו "מצות צריכות כונה" ואיש כרבי נחמיה יודע לכון לבו לשמים...

פתאום והנה כחו חדש עמו, רפיונו סר מעליו והוא נצב הכן ומנעים קולו בברכתו "להדליק נר של חנוכה", וקולו הולך וחזק בזמרו "הנרות הללו אנו מדליקין", ויהי קולו חזק מאד בהשמיעו את הזמרה "מעוז צור ישועתי לך נאה לשבח"...

ויוסיל "בעל הזכרון", יוסיל נושא סבל, טרם שב לביתו.  יוסיל הוא אמיץ כח ובכל זאת איננו זריז מקדים למצות כרבי נחמיה.  עוד ירוץ יוסיל ברחובות קריה מחנות לחנות וקונה צרכיו.

ואם לא אמיץ כח הוא יוסיל בן שרה-חוה?  בקומו בבקר ממשכבו ויערוך תפלה חטופה ויניח כוס חמים אל פיהו וירץ אל השוק.  בשוק היה הולך כמעט כל היום בטל באפס עבודה ומעשה.  זה אחרי הצהרים היתה לו מעט עבודה.  העגלונים אחרו מהביא את שקי הקמח מבית הטחנה אל חנות שמואל.  ויהי בהביאם אותם לעת ערב ויאסוף יוסיל את כל כחו וימהר להורידם מעל העגלות ולשאת אותם בכתף אל החנות.  הוא לא ייעף ולא ייגע בעבודתו אף לא ינוח רגע, בלתי אם אכפו עליו המסבות ולא היתה לו דרך אחרת.  הן הגיע זמן תפלת המנחה ואין ליוסיל כל עצה עוד.  "קטרת ואשׁרי" המליט מפיהו עוד בהיות משאו על שכמו, אבל מה לו לעשות בתפלת שמונה עשרה?  הלא ליוסיל החובה לנוח מעט ולעמוד רגעים אחדים על רגליו... ככלותו את עבודת משאו כבר אתא ליל.  הוא נזכר כי החובה עליו לרוץ לביתו "להדליק נר של חנוכה".  ברוצו לביתו נזכר כי השמן אזל ממנורת החנוכה והחובה עליו לקנות מעט שמן... עוד דאגה אחת "קטנה" תשבור את לבבו: בביתו אין גחלת לחמם, אשתו ובניו ירעבו ללחם.  החובה עליו לקנות ככר לחם אשר יהי לארוחת הערב.  הוא מחשב עם כיסו ומונה את האגורות אשר באמתחתו.  לשמן ולככר לחם לא ישפיק מספר האגורות אשר השתכר היום.  ובכל זאת כחו אתו ועצתו לפניו.  עשרים אגורות באמתחתו.  "טוב איפוא!  קנה יקנה ככר לחם רק במחיר חמש עשרה אגורות.  הככר הזה ישפיק לאשתו ולבניו, והוא – הלא הוא איננו רעב כל כך, הלא הוא שתה כוס יין שרף בהיותו בשוק.  ואז תהיינה לו חמש האגורות למקנה השמן."

בדרכו פגשהו רבי נחמיה.  כמעט חרה לו על אשר לא הכירהו עוד.  בכל זאת שש על הגידו תהלתו באזניו כי "בעל זכרון נפלא" הוא. – "ילך לו רבי נחמיה לדרכו והוא ישוב לביתו אחרי אשר יקנה צרכיו".

עתה כבר פתח את דלת ביתו, והנה אשתו ובניו ששים לקראתו.  והוא אמיץ כח מאד, הוא יאיר פניו לאשתו גם יחליק את לחיי ילדיו המתרפקים עליו ויזהירם לבל יתנגשו אליו פן יטנפו בגדיהם בקמח.  אשתו הכינה מנורת החנוכה על החלון, והיא מלאכת כפיה.  שמונה חצאי תפוחי אדמה, והמה חלולים חלולים לתת בם את החוטים הכפולים ואת השמן.  עד מהרה ינעים קולו בברכתו "להדליק נר של חנוכה".  אבל פתאם כשלו ברכיו ואין בו עוד כח לעמוד על רגליו, פתאם תרפינה ידיו וקולו יחבא ויתנפל על המטה אשר אצל החלון כמתעלף.  אש קדחה בעצמותיו ופיהו ממלל מתוך האש:

"חנוכה היום רבי נחמיה.  התזכור עוד כי בשחקנו פעם בשחוק הסביבון הריקות את כיסי עד הפרוטה האחרונה?... בגורלך נפל תמיד "נס גדול" ובגורלי "היה שם"...

*                      *

*

ועוד חלל אחד, חלל נכבד בנכבדים, חלל אין ערוך ליקרו, מוטל לפנינו.  הלא הוא עם ישראל כלו.  גם לו הפיל הסביבון בנעוריו גורל "היה שם"... והוא עודנו מחזיק בכל כחו בסביבון זה, כי עוד תקותו בו רעננה ותוחלתו לא תחדל... לישראל סבא לב רחום, לב מלא נחנינה.  והוא לא יחפץ בשברון הסביבון כי אם בשובו מדרכו והפיל גם לו "נס גדול" וחדש נעוריו כקדם...

 

ה' תרנ"ח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה