רקע
דוד ישעיהו זילברבוש
כֹּחַ הַבַּת

 

א.    🔗

…חלילה! לא הרהורים רעים היו לאברהם יוסף המלמד ביוכבד בת ירוחם, אבל ערעורים היו לו עליה היום. ובלכתו ברחוב תפוש ברוב שרעפיו שאל פעם בפעם לנפשו: “במה כחה גדול, ומה כחי כי אוֹרֶנָה משוגתה וכי אשיב את לבבה אלי?”

אברהם יוסף, מלמד גפ"ת לנערים בעיר ז-ק, הוא איש בן חמשים שנה, איש שפל קומה ודל בשר. פניו ארוכים יתר על המדה, לחייו צנומות, מצחו מלוא רוחב שתי אצבעות, עיניו קטנות ומסתתרות בחוריהן. שפתיו דקות ולשני צדי סנטרו רק מספר שערות, אשר מראיהן כבר הפך לבן. והשפתים האלה והסנטר הזה רק לעתים רחוקות יחדלו מהתנועע. כי אברהם יוסף מרבה דברים בכל עת, וגם בהחרישו יחפש רוחו ועם לבבו ישיח.

אברהם יוסף המלמד רצוי הוא לרוב אנשי העיר. גם בבתי העשירים מהלכים לו, ובכל מקום בואו יקבלוהו אנשי הבית בסבר פנים יפות, ויש אשר יודיעו לו גם חבה יתרה. בעל הבית מוצא נחת בשיחתו עמו, יען כי ידיו רב לו בתורה. עקרת הבית מקשבת רב קשב ל“ספורי מעשיותיו”. הבחורים והבתולות יבחרו התולים עמו, אף יחמדו לצון אשר אברהם יוסף המלמד יליץ למו לעת מצוא.

אברהם יוסף ישכיל פיהו בדברי תורה וגם הליכות עולם לא זרו לו. הן לא רק ספורי נפלאות של צדיקים שגורים על פיו, כי אם גם אגדות המלכים ומלחמותיהם. לו נתכנו עלילות “היהודים האדומים” בני משה, אשר מעבר לנהר סמבטיון מושבם, וגבורותיהם יגיד. הוא מספר נפלאות על אדות אלכסנדר מלך מוקדון וגבורותיו מעבר להרי חשך ועל אדות נפוליון הראשון וקורותיו בארץ מצרים.

אל שני המלכים האלה נושא אברהם יוסף המלמד את נפשו ובשיחתם יהגה תמיד.

אברהם יוסף יודע להמתיק את שיחותיו בפיהו ולתבל אותן בדברי חדודים, ולב כל שומע ירנין. אכן בהיותו בביתו הוא נוח לכעוס, אף יש אשר הוא נותן בכוס עינו ומעמיק בה חקר, ולעת כזאת הוא מתגולל להתנפל על תלמידיו ולהעביר עליהם כוס זעמו ושבט אפו. אולם כמעט יבא בחברת זרים והוא מראה תמיד פנים שוחקות, חכו ממתקים והוא כלו מחמדים.

והיום – הימים ימי קיץ והשעה השעה הרביעית אחר הצהרים – כמו היתה אתו רוח אחרת ופניו אינם עוד כתמול שלשום. היום בלכתו ברחוב ומעמיק לנפשו שאלה על אדות יוכבד בת ירוחם, תשכן עננה על מצחו. והוא לא ראה גם בהתיצב ממולו איש קומה וצורה וינסח אליו דברים וישאלהו לאמר:

– על מה אתה נעצב, רבי אברהם יוסף?

– האתה הוא יחזקאל תלמידי?… שלום לך!

– מאד עמקו היום מחשבותיך, רבי ומורי. האם דורש אתה במעשה בראשית או במעשה מרכבה? הנה כבר שאלתי לשלומך ואתה לא החזרת לי שלום.

– האמנם?! האמן לי על דברתי, כי אינני דורש לא במה למעלה ולא במה למטה, לא במה לפנים ולא במה לאחור, אבל…

– ומדוע פניך זועפים? הלא כבר אמרו: “אין השכינה שורה מתוך עצבות.” והלא זה דבריך תמיד; “העצבות היא מדה שאין למטה הימנה.”

ברגע הזה באה עצה בלבב אברהם יוסף:

– טוב לי כי פגשתיך היום… יש תלמיד וצריך לו רבו… אמנם אין חפצי הפעם שתשרה עלי השכינה. אני זריתי ארחה ורבעה וכל דרכיה הסכנתי. קופה של בשר וכוס יין מלא מביאים לידי רוח הקדש וקופה של תבן וספל מים דלוחים מטמאים את הנפש. גם גבורת אלכסנדר מלך מוקדון נשתה וישיא על חילו מות ואבדון עת השהו אלוה לחם ולשונו בצמא נשתה.

– חידות לי היום דבריך, רבי ומורי. מה היום מיומים? האם היית אתמול עשיר כרבי אלעזר בן חרסוס והיום רוששת ותדל מאד? האם הפליגו היום ספינותיך בים ושואת פתאם באה עליהן, “כי יתבי בין שיצא לשיצא דכוורי וכד חם גביהו איתהפכי וטבעי להו לכלהו ספינתא?”

– לא עת משלים וחידות לי, יחזקאל יקירי. רעה גדולה נשקפה לי, והרעה הזאת מבית ירוחם בן דודך תפתח.

– מבית ירוחם? מי האמין לשמועה?!

– כן. שערורה כזאת טרם נהיתה בישראל. היום לא נתן ירוחם את שמואל בנו ללכת אל חדרי ולהקשיב מפי לקח. אף שלח אלי את דברו, כי בחפצו לתת את בנו על יד מלמד אחר. לוא עשה כזאת אחרי כלות ימי הקיץ החרשתי ומצאתי לי תלמיד אחר תחת בנו. אבל היום, בתקופת תמוז! מי שמע כזאת?! מלבד אשר ישבור מטה לחמי, כי ממנו יראו אבות אחרים וכן יעשו גם המה, הנה יעטה עלי בושה ואנכי אנה אוליך את חרפתי?

– ומה עול מצא בך ירוחם? האם חטאת לבנו חטאה לא יוכל כפרה?

– “עול”, “חטאה”… אינני יודע בנפשי כל עון אשר חטאתי. אבל… תנואות עלי ימצא.

– עוד הפעם מליצה חידות. מעודי לא שמעתי על ירוחם בן דודי לאמר מתאנה הוא לאיש ומתנקש בנפשו. אולי חרש עליך איש בליעל מזמות ויבא את דבתך רעה אל ירוחם וידבר עליך תועה באזניו. ומדוע לא תבא להצטדק לפניו?

– את אשר בלבי אגיד ולא אכחד – התעורר אברהם יוסף בשפתים דולקות ויכונן מבטיו אל פני הדובר בו – גם אלכסנדרוס מוקדון כד אזיל למדינת אפריקי ומטא לההוא מחוזא דכולא נשי עזבהו כחו ותושיה נדחה ממנו… הנה זאת העלמה יוכבד בת ירוחם היתה בי. היא תסית בי את אביה לבלעני חנם. מי שמע כזאת כי בת ישראל תתערב בדברים לא לה. היא מלינה עלי באזני אביה, כי אנכי מכה לפעמים את התלמידים. היא אומרת כי “לא ברצועה יוסר התלמיד, וכל מלמד המכה את תלמידו הוא עוכר שארו וגם את נפשו הוא משחית”… הגע בעצמך, יחזקאל תלמידי, האם לא כאחת הפתיות תדבר? הטרם תדע זאת “העלמה המשכלת” כי מלמד הוא מלמד ולא יוכל לתלמידיו אם יחשוך שבטו; הטרם תדע כי מיום היות מלמד בישראל הכה את תלמידיו הכה ופצוע ובכל זאת יצאו “מחדריהם” בריאים וכן שלמים, גם גבורים במלחמתה של תורה, בעלי תריסין המצוינים בהלכה ומצוינים גם במדותיהם… הלא גם אתה, יחזקאל, היית תלמידי וגם אותך לא נקיתי ממהלומות כשהשעה היתה צריכה לכך, ובכל זאת לא דבקה בך, חלילה, כל רעה, ובלי שפתי חנף אגיד כיום הזה “הלואי שירבו כמותך בישראל!”. אתה יודע תורה, גם הליכות עולם לך ובכל דרכיך אין נפתל ועקש. הן לא על חנם יתנו כל יודעיך לך כבוד וגם “לגבאי” שמוך בבית המדרש הגדול… וזה האיש ירוחם אינני יודע מה היה לו. איך נואל פתאם ללכת בעצת בתו. על מנוח אמרו שהיה עם הארץ בלכתו אחרי אשתו. באשתו אמרו ק"ו בבתו…

יחזקאל כמעט זורר לריח הקטורה אשר רבו אברהם יוסף שם באפו, ולבו גבה ורחב. ופתאם התעבר בקנאה גדולה ויקרא: “יוכבד?! זאת הנערה גבהת הלבב תעיז פניה לחות דעת את אביה ולהורות למלמד זקן ורגיל את הדרך אשר ילך בה ואת המעשה אשר יעשה!… רבי ומורי! בוא נא אתי ביתה ירוחם ולעיניך אוכיח לשניהם את דרכם על פניהם. לירוחם אגיד לא בסתר כי עוזב הוא דרכי אבותיו ללכת ארחות עקלקלות וליוכבד אחת אדבר ולא אשנה כי ילדה פותה היא ואת הישרה תעקש. ליוכבד אחת אדבר…”

– אל נא בקצפך, יחזקאל יקירי. אמנם בך אתפאר כי רוחך נדיבה והבט אל עמל לא תוכל. נפשי יודעת מאד כי גם אותי תאבה נדבה, על כן המו מעיך לי ורחם תרחמני. אבל אָל נא נבהל ברוחנו, פן נוציא מפינו דבר אשר לא כדת, פן נבוא מכלל כעס לידי טעות. גם אלכסנדרוס מוקדון ונפוליון הראשון זו כחם כי עשו בתחבולות מלחמה… עקר שכחתי. ירוחם מתמרמר עלי על מלאי כרסו של שמואל בנו בש“ס ופוסקים ואינני מלמדהו תנ”ך על הסדר וכפשוטו. באמת רק תואנה הוא מבקש, ואינני יודע מה זה היה לו. הכל יודעים כי אין המקרא יוצא מידי פשוטו, אבל גם הדרשה לא למלאכי השרת תדרש. ומה לילד כזה ולתנ“ך? באתרא דליעול ירקא ליעול בשרא וכורא. את פסוקי תנ”ך ידע הנער גם מאגדות התלמוד ואם במליצה חפצו ילמוד אותה בהקדמות ספרי הגאונים. אבל מה יתרון לבעל הלשון? אין זאת כי אם נכנס בירוחם רוח שטות… ובצואר בתו תלוי הקולר. היא תשלוט ברוחו לרע לו…

– “לא רוח שטות נכנס בירוחם” – התגעש יחזקאל – “כי אם מינות נזרקה בו. עוד הפעם אגיד לך רבי אברהם יוסף, כי למען כבוד בית אבא לא אחשה. אתה תוכל לבחור לשון ערומים כחפצך, אתה תוכל לדבר אל ירוחם רכות ותחנונים ואנכי אדבר אתו קשות ומשפטים. אנכי אכהו בשבט פי על הִוָאֲלוֹ ללמד את בתו תִפְלוּת. וליוכבד אראה את קנאתי לתורה כי קשתה. לה אגיד מפורש באזני אביה, כי אם תוסיף סרה להסב את לבב אביה אחורנית ואם תחזיק במשובתה להוליך את אחיה חשך ולא אור, אז – ישוב העולם לתהו ובהו…”

– “ואף גם זאת!” – השכיל אברהם יוסף פיהו להוסיף מעט שמן על המדורה – “פתאם יביע ירוחם חפצו כי אלמד לבנו תורת דקדוק לשון עבר. מלה אין בלשוני למצוא תוכחות. מה לילד כשמואל ולדקדוק? ומה יסכון לנו דקדוק? היודע אנכי מה דקדוק? האם ידעו אבותינו את תורת הדקדוק? ובכל זאת היו ללומדים מופלגים… באמת אתפלא על ירוחם הישר באדם איזה הדרך בא אליו הרוח לדרוש ממני “אולת” כזאת. אם לא כי יוכבד בתו הסיתה אותו בי לבעבור הרעימני…”

– “האף גם זאת?!” – התחלחל יחזקאל בחמתו – “למען כבוד בית אבא לא אחשה, ולוּ גם ישוב העולם לתהו ובהו… בוא נא אתי רבי אברהם יוסף ותשמע תוכחות פי. גם את לאה אשחר מוסר על כי תראה און ולא תתבונן. גם אותה אכה בשבט פי לא אחמול. לה אגיד מפורש, כי כאם חורגת תקשיח את רחמיה מילדי בעלה, לה אחת אדבר כי שם במרומים תדרוש רחל מידה את נפשות ילדיה בתעותם מני דרך ואין משיב, לה אודיע כי – ישוב העולם לתהו ובהו אם לא תעצור בעד…”

– “אל נא באפך, יחזקאל תלמידי” – חִנֵן אברהם יוסף קולו בהתאמצו להבליג על צחוק כליותיו, זו לעגו לקנאה נבערה, פן יתפרץ החוצה – “לאה לא תאשם במאומה. הן גם בה תקום יוכבד ואת כל אמרי פיה תמרה… אולם הנה כבר באנו עד פתח חנות ירוחם. נסורה נא אליו. אבל אנא הסר נא כעש מלבך…”

– “ישוב העולם לתהו ובהו ואנכי לא אנוח ולא אשקוט. ארעיש על ירוחם את כל באי בית המדרש. אשים את כל העיר כמרקחה עד אם אשיבהו מאון, עד אם יעזוב דרכו ולא ישוב עוד לכסלה. וליוכבד אחת אדבר ולא אשנה כי…”

– “הנה יוכבד עומדת פתח החנות” – התחנן אליו אברהם יוסף חרש, וקולו נשמע ברעדה – הרגע נא, הסר נא כעש מלבך…"

––––––––––

 

ב.    🔗

“במה כחה גדול?!” – הפעם, למראה פני יוכבד, לא רק בכליות אברהם יוסף המלמד התחוללה השאלה הזאת, כי אם גם בכליות יחזקאל הגבאי בבית המדרש הגדול, אשר “בלא שפתי חנף” יאמר עליו רבו “הלואי שירבו כמותו בישראל.”

ליוכבד מלאו בימים ההם שבע עשרה שנה. ויוכבד כפורחת עלתה, בהוד קומתה וביפי גזרתה, ותשגשג ותיף לכל חקות היופי ודקדוקיו ופרטיו ותהי משוש כל רואיה. מקלעות שער ראשה השחורות והדקות כמשי יורדות על גבה. עפעפיה מבריקים מבינות לגבות עיניה כעפעפי שחר, ולכל רשמי פניה מדה ותאר כמו יתארם אמן במחוגה. רק אודם לחייה הפך כמעט לבן, ויש אשר תשכן עננה על מצחה ותעיב גם את ברק עפעפיה. וברדת הענן על פניה לא לרוח קל יכלה וילך, כי כמו ירחיב יריעותיה וישים משכנו איתן.

אבירי לבב הרחוקים מהלך נפש ובמראה עיניהם ישפיקו, המה יראו את עצבת יוכבד כי נעמה, ויבחרו דרך מליצה, לאמר כי העצבת תוסיף לה לוית חן. או אולי עוד יקשיחו רחמיהם ממנה ויאמרו כי רגע ברצונה תתעטף עליה נפשה להעלות עב קל על פניה למען יוסיפו זהר כעבור עליהם רוח ותטהרם. אולם יוכבד לא כן עמה. הגות לבה תבונות והיא תרבה להעמיק מחשבות. היא איננה מִתְיַפָּה. היא רק לעתים רחוקות תתבונן אל הראי המלטש ורק לעתים רחוקות תשים לבה אל יפיה והדר פניה. הנה יש אשר בהתבוננה אל יפעתה לא ישעשעו פניה נפשה בלתי אם לדעתה כי עוז ילין בם וכי כחה חדש עמה להתגבר על הקמים עליה מבלי הדעת, להתעורר על האומרים לסכל את עצותיה ולהניא את מחשבתה אשר היא חושבת על אדות שמואל אחיה הקטן ודרכי חנוכו; הנה למחשבתה זאת ראתה ראשית ואחריה המון זכרונות ומחשבות יִמָּשֵׁכוּ, חשבונות ימים עברו ומועצות לימים הבאים…

ותפושה ברוב שרעפיה היא נצבת פתח חנות אביה כמצבת שיש וקסם הוד שפוך עליה, וְכֻּלָה אומרת הדר-כבוד. גם אברהם יוסף גם יחזקאל נפעמו למראה עיניהם בעברם על פניה. בטרם מצא לבבם לבקש חשבונות רבים התנועעו ראשיהם אל מול פני העלמה הנצבת לפניהם, לאות ברכת שלום – וימהרו לעבור על פניה. כמו ילבשו בשת על עשותם דבר אשר לא כדת חסידים ואנשי מעשה.

כמעט רגע באה המחשבה בלבב אברהם יוסף לחשב לדעת את נפש אלכסנדרוס מוקדון “כד אזיל למדינת אפריקי ומטא לההוא מחוזא דכולא נשי”, וכמעט רגע עלה הרעיון על רוח יחזקאל אם לא יחטיא את בשרו בפתחו פעם בפעם פיהו לשטן, אם לא יאבד טובה הרבה באמרו פעם בפעם “ישוב העולם לתהו והבו”. הנה את יוכבד יעד יחזקאל בלבו, עודנה בילדותה, לאברהם בנו, והוא לא יחפוץ גם בכעש לבבה כי אם בשובה מדרכה והיתה ככל בת ישראל תמימה וכשרה ולא תתערב בדברים לא לה.

ובלבב אברהם יוסף לא בא כל מורך גם בראותו כי יחזקאל הגבאי בבית המדרש הגדול איננו חפץ עוד שישוב העולם לתהו ובהו. אברהם יוסף ידע מראש כי לשוא התפאר יחזקאל באזניו באמרו כי ירעיש על ירוחם בן דודו את כל באי בית המדרש. אברהם יוסף יודע מאד כי גם בלי כל רעש ושאון והמולה יטה יחזקאל על נקלה את ירוחם לחפצו. אברהם יוסף יודע את נפש ירוחם כי אם גם תהי רק יראת השאון על פניו ישוב ממחשבתו; הוא יודע עד למאד כי אם רק יזכיר יחזקאל “כבוד בית אבא” באזניו די כח בדברים המעטים האלה להניא עצתו ולהפוך לו לב אחר.

ומי ביושבי העיר ז-ק שאיננו יודע את ירוחם ואת תכונת רוחו? בעיר הזאת ראה הילד ירוחם באור החיים. בה גדל הנער ירוחם ויהי לאיש. וירוחם לא עבר מעודו את גבולות עיר מולדתו ולא יצא מתחומיה החוצה אף מלוא פרסה. מבנות עיר מולדתו לקח לו ירוחם אשה, ובה היו גם מסחרו ומשלח ידו נכונים. על כן אין איש מכל אנשי העיר אשר לא הסכין כל דרכיו, ספר ימי חייו פתוח לפני כל הקורא בו, אות אחת לא נעדרה; אין בו לא חסר ולא יתיר וגם קטון התגים והקוצים איננו מטושטש אף טשטוש כל שהוא.

בעיר הזאת נולד ירוחם ויגדל ויהי לאיש – ובני עירו יחשבוהו ויקראו לו מכובד.

אל יהי הדבר הזה קל בעיני כל היודעים לצרף אותיות בתכונות בני אדם.

אכן לא לאט לאט גדל כבוד ירוחם בעיני בני עירו ולא רק לפי מעלליו העריכו מהללו מעלה מעלה. אם לאמת, היה כבודו מחזיר על אכסניא שלו ויהי לו לירושה מאת שמואל אביו. הנה בבית המדרש הגדול הנחילהו אביו את מושבו בקיר המזרח, לא רחוק מארון הקדש. ועקב נחלתו זאת, אשר שפרה עליו, הפיל לו חבל בנעימים גם את עלית “השלישי” ביום הראשון לחג הפסח, את “החמשי” בשני לחג השבועות, את “המפטיר” לקריאת המנחה ביום הכפורים ואת “חתן בראשית” ביום שמחת התורה. ויהי גם זה לירוחם בן שמואל כבוד, כי אין איש אפילו מעזי הפנים שבדור אשר יעיז לשלוח יד באחוזת הבן. הכל יודעים כי אחוזתו זאת קדש הלולים היא לירוחם ובעד כל כפר לא יחליפנה ולא ימיר אותה, ומי הוא זה אשר ימלאהו לבבו להכאיב חלקתו? הן ירוחם באשורי אביו יאחז ולא יט מהם ימין או שמאל אף כמלוא השערה. את מכסת הכסף אשר נתן אביו מימים ימימה לצרכי בית הכנסת ולמעות חטים, לפרנסת עניים ולכל דבר שבצדקה, ישמור לתת גם הוא במועדם, לא יקדים ולא יאחר, לא יוסיף ולא יגרע. וכאביו כן גם הוא לא יתערב בעניני הקהל וימאן לקחת על שכמו משרה קטנה או גדולה כן בעדתו וכן בבית הכנסת.

כל מנהג ממנהגי אביו תורה היא לירוחם בנו, ובמדותיו דבק מאד.

בסדור התפלה ובמחזורים, אשר בהם קרא אביו את תפלתו, יתפלל גם הוא כל ימי חייו, ובעד כל הון לא יחליפם בחדשים, אף לא יתנם על יד כורך ספרים לתקנם גם אם כבר בלו מרוב ימים וחבילתם כמעט התפרדה.

בימי שבת ומועד יאכל עני על שלחנו, יאכל וישבע, כי ירוחם ימציא לו כל נתח טוב. וכבוד ירוחם יגל אף לבו ירון אם “האורח” יאכל את ארוחתו לתיאבון וירוה בדשן נפשו. – זכרון קדש הוא לו לאור פני שמואל אביו בזרוח עליו כבוד “אורחיו” ועל תאות אכילתם התענג מאד.

בסתר, בידי איש סודו, ישלח ירוחם בערבי שבתות וימים טובים לשני עניים הגונים מבני העיר שתי חלות לחם וליטרא בשר לאחד ושתי חלות לחם וליטרא בשר לאחד; ככה עשה שמואל אביו כל ימי חייו.

לא באנשי אוצרות חלק ירוחם ואף לא את עשירים הוא נמנה, אבל מסחרו ינוב ופרנסת ביתו מצויה בריוח ולא בצמצום. בית למעון וחנות גדולה למסחר העורות היו לו לנחלה מאת אביו. בבית הזה ישנם גם שני חדרים גדולים וחדר-בשׁול אשר ישכירם לאחר ושכרו נכון לפניו. ומשלח ידו יתנהג כמעט מאליו כבימי חיי אביו, לא יכבד ולא יצער. וגם הוא איננו מבקש תחבלות להשגיא פעלו אף במעט.

חותם העצלה טבוע על כל מעשי ירוחם והליכותיו. מעודו לא ידע מחסור בבית אביו, על כן רחקו ממנו כל מחשבות עמל ולבו לא ימצא און לו ללכת בגדולות. בכל זאת דרכו צלחה.

בנעוריו למד ירוחם תורה בחדרי מלמדיו ולבו לא היה צפון משכל, אבל לא השגיב בכחו להגות בדברים הצריכים עיון. הוא הסתפק במפורש ולא דרש אחרי הסתום. וכמעט עזב את חדרי מלמדיו וישם אל המסחר פניו, אז חדל גם מלחזור על משנתו. רק לעתים רחוקות, בהיותו פנוי מעסקיו, או בימי שבת ומועד ואין איש אשר ישיח עמו בתהלוכות העולם, אז ישים עיניו באחד הספרים הפתוח לפניו. והוא קורא בו קריאה חטופה, קריאה אשר אחרי רגעים אחדים תפיל תנומה, קריאה שיש בה משום “סגולה לנשמה”.

רק אל הגיון אחד ישא ירוחם את לבו, הוא ישיחהו ולזכרו תאות נפשו: אם יבא אליו “אורח” ויספר באזניו על אדות שרידי ימי קדם בארץ ישראל, על אדות “כותל המערבי”, “מערת המכפלה” “וקבר רחל” ועוד ועוד, אז יקשיב רב קשב ואזנו לא תמלא משׁמוע. אז תתעוררנה כליותיו ככנורו של דוד בנשוב בו רוח צפונית, אז יהמו מעיו צקון-לחש; אף רוחו בקרבו ישחר את היושבים לפני ה' בבית הכנסת של רבי יהודה החסיד ואת השופכים דמעותיהם על אבני הכותל המערבי בערבי שבתות עם חשכה ומדליקין בגדי צבעונין ומטפחות משי בחביתין של שמן זית ביום הלולא דרבי שמעון בן יוחאי… הן ארץ הצבי היתה משאת נפש שמואל אביו, הן על יחיאל הירושלמי, הקרוב אליו ממשפחתו, היתה גאותו, וישלח אליו בחפץ לבב תרומת כסף שלש פעמים בשנה; הן גם נפש שמואל אביו ערגה לנסוע לעת זקנתו אל אדמת אבותיו לרצות את אבניה ולחונן את עפרה. ושמואל מת בחוץ לארץ וחצי תאותו בידו. כי את השק הקטן ובו עפר אדמת ישראל, אשר היה שמור אתו ימים רבים כמנחה שלוחה מאת קרובו הירושלמי, שמו בקברו לכר מראשותיו.

לירוחם לב חם ומלא רגש. אבל במחשבותיו הוא מתרפה, ואזנו נטויה אל כל הגה היוצא מפי אחרים, כמו יבקש מהם עצה ותושיה. ויש אשר נער קטן ינחהו בעצתו ויורהו דרך תבונות. בכל זאת לא על נקלה יוליכהו שולל גם איש תככים. רפיונו לא נכחד ממנו על כן הוא נזהר מאד במעשהו. הוא לא יקבל מטבע בלתי אם צורתה בולטת מכל עבריה ולא נמצא בה אף שמץ חשׁד-פסול. הלא רק בעצה שהיא ב“קום ועשה” חסר אונים הוא, ואִם ל“שב ואל תעשה” כח רצונו אמיץ הנהו. מסרת אבותיו אשר בידו תשמור עליו, תחזיק לו מעמד גם תציב לו יד.

יחידה היא יוכבד בתו יחידתו אשר לבו בידה ולכל אשר תחפוץ תטהו. הנה זאת הבת נפלאה היא מאביה כן בשיא לבה ואמץ רוחה וכן בהלך נפשה וחפץ כפיה, ואביה הפליא אהבתו לה. ובכח האהבה הזאת כל תוכל יוכבד, לוא היה רצונה שמיר וחפץ לבה חזק מצור, לולא כי גם אהבתה לאביה לא תקטן מאהבתו אליה וגם רצונה החזק וחפצה האדיר ימסו כדונג בהריחם אש האהבה הזאת. זאת האהבה לאביה, אשר תלבישנה לרגעים חרדות פן תאדיב רגע את הנפש היקרה לה מכל יקר בהטותה את לבבו לחפצה. כי הוא לא יבין להגיגה ויחשוב לה זאת לחטאת מרי.

מיום אשר מתה על ירוחם רחל אשתו הראשונה היתה לו יוכבד בתו גם לבת עצתו. בה האמין ודבריה היו לו כדברי האורים. ובפי יוכבד דברים רבים, ובלבבה מחשבות רבות, ותהי ראשית מחשבתה על אדות שמואל אחיה וחנוכו, ויהי כל ישעה לחנכו במועצות ודעת לבל יהי פרא כהנערים בני גילו למודי “החדר” – ובאהבת אביה אליה בטח לבה, כי עצתה תקום. אולם בכל פעם התאמצה להראות את כחה כי עז על לבב אביה ועוד אחת מעט וכבר הצליח חפצה בידה, והנה באה לאה אמה השניה ותהי לה למוקש, והנה באו אנשי שלום אביה ומתי סודו ויסכלו את מועצותיה, והנה באו יחזקאל הגבאי בבית המדרש הגדול ואברהם יוסף המלמד, אשר לפניו נגלו מעשי “היהודים האדומים” ומעשי אלכסנדרוס מוקדון ונפוליון בונפרט ויזכירו באזני ירוחם אביה את “כבוד בית אבא” וירפו את רוחו וירפו גם את ידיה.

––––––––––

 

ג.    🔗

“במה כחי גדול?” שאלה גם יוכבד לנפשה, ומחשבותיה עמקו מאד.

יוכבד בעודנה ילדה בת חמש שנים, אז הלכה אל חדר מקרי דרדקי יחד עם הילדים בני גילה, נערים ונערות יחדו. כמעט ידעה קרוא עברית אל נכון ובהחל המלמד להורות לנערים ראשית למודי המקרא, ותעזוב היא את חברת הילדות רעותיה ותחבא באחת הפנות ותקשב ותשמע בלמודים.

שעשועים היו לה מעשיה ותמצא בהם גם נחת גם רצון רב. ויהי בשבתה פעם אל השלחן בליל התקדש השבת ותשמיע באזני אבותיה את כל הדרשה על “אי” זעירא של “ויקרא”, אשר הורה המלמד לאחד הנערים, ותתרגם לפניהם פסוקים אחדים מפרשה הראשונה לסדר השבוע. אז שחק אביה בקול גדול על “פתיות” הילדה, ויאמצנה אל לבו וינשקנה בכל פה. ואז כמעט התמוגגה נפש רחל אמה בששון גילה, “ותלחש” לה לבל תשלוט בה “עין הרע”, ותשחר את פני “האורח”, אשר מלא פיהו תהלת הילדה, לבל יספר זאת באזני זרים.

ואמה שמרה את הדבר. ביום הראשון בבקר, ממחרת השבת, הִלְכָה את בתה אל “החדר” ותדבר את המלמד חרש על אדותיה… ומן היום ההוא משך המלמד את הילדה חסד, ויבכר אותה על פני רעותיה, בתתו אותה לשבת במושב תלמידיו הנערים, ולהקשיב לקחו במקרא. אז נוספה ליוכבד על אהבת אבותיה גם אהבת מלמדה הנפלאה מכל אהבה.

נפתלי מקרי דרדקי יליד עיר בוטשאטש היה. ולפנים בגליציה היו מלמדי העיר הזאת, אפילו מקרי דרדקי שבהם, נודעים לחצאי משכילים המתנגדים “לצדיקי הדור” ואוהבים שפת עבר ודקדוקה. ויהי בראות נפתלי המלמד את הילדה יוכבד, כי לה שאר רוח, לב מבין וחפץ אדיר להוסיף לקח, וַיְשַנֶהָ לטוב ויקדש לה בנדבת רוחו יום יום כשעה חדא וילמדנה את ספר התורה על הסדר מהחל ועד כלה. גם הבינה ראשית כללי הדקדוק.

נפתלי מקרי דרדקי, אשר בסתר לבבו היו לו געגועים על ההשכלה “בת השמים”, ויאהב את שפת עבר אהבה לשמה, שבע רצון במצאו לו עת לשמש את ההשכלה משאת נפשו שלא על מנת לקבל פרס, ויאמר לכפר פניה במנחה זאת על חטאו כלפי מעלתה בהתחסדו את חסידי עיר “מלמדותו”, כי אכף עליו מחסור ביתו.

לנפתלי שני בנים, ובת אין לו. והבנים קשי פנים וחזקי לב, בורים והדיוטים, אשר בעודם בנעוריהם מרו ועצבו את רוח אביהם בכל מעשיהם. המה גנבו את פתותי הלחם, אשר הביאו התלמידים אל החדר, גם הכעיסו אותם בהבליהם ותעתועיהם. ויגדלו הנערים ויצאו לתרבות רעה ויהיו לחרדת כל בני העיר, ויבקשו ראשי הקהל תחבלות להפטר מענשם וימסרו אותם לעבודת הצבא.

וימצא נפתלי את הילדה יוכבד כענבים במדבר וכמקור מים חיים בארץ תלאובות, ויפחד וירחב לבבו עליה ויאמצנה כבת לו. הן זאת הנפש, אשר עשה בעיר “מלמדותו”, היא תמלא את לבו החלל בקרבו ותעטרהו רצון גם כבוד; הן מיום ליום תגבר זאת הילדה חילים בלמודיה, הן בטרם עבור שתי שנים כבר היו כל דברי ספר התורה שגורים על פיה, ועתה תחל לתרגם את הספר הראשון מספרי הנביאים הראשונים בלי עזרת כל מורה.

נפתלי התם מצא משנה נחת במעשהו, כי למודו את יוכבד היה כמו למוד-סתרים. הלא גם הוא גם אבותיה הסתירו את דבר למודה מעיני זרים. ירוחם, אבי יוכבד, שחק על “מעשה הילדות”, ואף אם כליותיו תעלוזנה בקרבו על גאון רוח בתו, היתה תורתה תפלות בעיניו. רחל אמה תפחד כל היום תמיד פן תשלוט חלילה בבתה יחידתה עין הרע. ונפתלי המלמד, באהבתו את הילדה אהבה עזה, ידע לצפון “סוד רחל אמה” בלבבו.

גם באו ימים, אשר הסוד הזה היה גלוי לכל בני העיר ז-ק. רחל ולא אחרת, מבלתי יכלת להתאפק ברוב ששון לבה, התפארה פעם בפעם בבתה ותגל סודה באזני כל מיודעיה ומכיריה – בהזהירה את כל אחד ואחד, כי דברה יהי שמור אתו “לבל תשלוט חלילה בבתה עין הרע”… ונפתלי המלמד גם אז החזיק בתמתו וישם מחסום למו פיהו, ביראתו פן יפר הבטחתו לרחל, וידמה בנפשו כי אמנם אין אתו יודע עד מה.

––––––––––

עד עולם לא ימוש זכר נפתלי מלמדה מלבה ותמונתו לנגד עיניה תמיד: הוא היה גבה קומה ומבנה גוו איתן. מראה עור פניו שחור וכמו כלו שעיר. שער ראשו נסב וצמח עד חצי המצח, גבות עיניו ארוכות, עֲבִי פאותיו ושפמו וזקנו יכסה כמעט את כל לחייו, וכמו נראו גם ממעל לנחירי חוטמו שערות בודדות. בני גילו הנחרים בו כנוהו בשם “הדוב”. הן גם קולו היה עב ופניו נזעמים תמיד ודבריו מעטים, וכל ימי היותו בעיר ז-ק טרם ראהו איש זר כי יעבור שחוק קל על שפתיו. ולבב זה “הדוב השוקק” היה טוב ורך כלבב ילד תמים. על חנה אשתו חרד חרדה גדולה, ויער עליה כאשר תעיר אם רחמניה על פרי בטנה. וחנה אשתו היא אשה שפלת קומה, צנומה ודקה כשחיף עץ. גם עיניה טרוטות, והיא מתהלכת כצל עלי אדמות.

אז בימים האחרונים גדלה דאגתו אל אשתו. כי מיום אשר יצאוה בניה יבש כחרש כחה, וכמו עיפה נפשה אף לעבודה קלה. כמעט תנסה ידיה לעשות דבר או תפסע פסיעה גסה יתקפנה השׁעול ולא יתננה השב רוח. ונפתלי המלמד עושה כל מלאכה אשר בבית להקל מעל אִשתו את טרחה. הוא ישיק את התנור, אף יעסה את הבצק בערבי שבתות וימים טובים. גם יש אשר יאפה אף יבשל וידיח את הכלים ולא יתן לחנה אשתו לגשת אל האח המבוערת. כי היתה מצות הרופא אליה חזקה להשמר לנפשה מפני להט הגחלים ומפני כל דבר אשר ישים לה מועקה או מחנק.

מיום אשר בא עליהם “השבר” מתהלכת חנה קודר בלחץ לבבה והיא טרם פתחה פיה עם נפתלי אישה להשמיע תלונה. גם תסתתר מפניו בגבור עליה יגונה ולא תוכל להבליג עוד על אנחתה ועל דמעות עיניה. אולם הוא יבין למצוקתה. גם יש אשר ילאה אף הוא כלכל אֶת המועקה העצורה בכליותיו. אז תהי אנחתו תמרורים ואחרי אנחתו ימצא בפיהו תנחומות להרגיע במעט את רוח אשתו הנהלאה. וגם אז לא יעלה הוא את שמות בניו על דל שפתיו, אף היא תשמור על פיה פן תזכירם באזניו בשמותם.

לא זקן בא בימים היה נפתלי בעת ההיא. רק זעיר שם זעיר שם נראו בזקנו ובשער ראשו שערות אשר הלבינו כמעט. הוא היה אז כבן חמשים שנה וכמו חוסן אלון לו. מילדותו לא דבקה בו כל מחלה אשר תשכיבהו על ערש דוי. וכחומה בצורה אשר פתאם נראו בה בקיעים מכל עבר ופנה ובטרם רגע, בטרם תמצא יד איש לרפא שבריה, תפול תחתיה, כן תקפתהו פעם מחלה אנושה ותפילהו למשכב לבלי הוסף קום. הנה ממחרת היום, אשר בו חלה את חליו, כמעט לא הכירוהו מיודעיו. בשרו כחש ועיניו הסתתרו עמוק בחוריהן ופניו נהפכו לירקון. גם שער ראשו וזקנו כמו נס פתאם ליחם, וילבינו מראה לבן-כהה כמראה הקש.

בחלותו ותבא הילדה יוכבד לבקרהו ולראות את שלומו. בבואה החדרה והנה חנה אשתו עומדת כבול עץ מרחוק למטת החולה ומתבוננת בפניו בתמהון ושממון-אין-משלו, והוא שוכב הוזה בחום הקדחת אשר תבער בקרבו וממלט מפיהו דברים רבים בלי משפט וחשבון. יש אשר ירים קולו ויקרא בהשתוממות: “מזמר לדוד בברחו מפני אבשלום בנו. מזמור לדוד?! קינה לדוד מיבעיא ליה!!!… הא לא קשיא. היינו קינה היינו מזמור!… ידי מלוכלכות בשפיר ובשליא, יפתי דנתי, יפה חִיבתי, יפה זכיתי… הבו לי את הכנור, הנה הוא תלוי ממעל למטתי. למה תעמדו מרחוק? תנוהו נא אלי ואנגן מזמור שהוא קינה… אבל לא! אינני זקוק לכם. ידי אסורות ורגלי לנחשתים הגשו. למה אסרתם אותי בכבלים, למה הבאתם את רגלי באזיקי ברזל?! חמס ושוד אקרא!… אבל הנה הכנור מנגן מאליו… אך זה הוא מזמור. אך זאת היא קינה!” והחולה יחנן קולו ויקרא: “הודיעני ד' קצי ומדת ימי מה היא אדעה מה חדל אני.” ופתאם יהמה אף ישאַג: שפרעה לא גזר אלא על הזכרים… כל הבן היולד היאורה תשליכוהו וכל הבת תחיון. הנון של תחיון היא נוספת… ולמה חסרה נון ב“אשרי”?… אשרי מי שבניו זכרים ואוי לו למי שבניו נקבות… גם אמרו כי כל המלמד את בן חברו תורה כאילו ילדו… “ילדו” איננו על פי חקי הדקדוק וצריך להיות “הולידו”… למה תנגנו באזני? תנו לי את ספר הדקדוק ואעיין בו. הדבר הזה צריך עיון…"

יוכבד נבעתה מאד מפניו ותלבש חרדות לקולו ותחפוץ לנוס. אולם בו ברגע נחבא קול החולה ופניו חורו עד למאד. ויפקח את עיניו, ויבט סביבו, ויכר את הילדה וירזום לה באצבעו, כי תקרב אל מטתו. אז האיר אליה פניו אף החליק בידיו הרזות והצנומות את לחייה ואת שער ראשה. ויתחזק וישב על המטה ויוצאִ מתחת להכר אשר מראשותיו שני ספרים, את “תלמוד לשון עבר” לבן זאב ואת “אהבת ציון” למאפו. ויפן כה וכה וירא כי אין איש זר בבית בלעדי חנה אשתו, ויסתר את שני הספרים “בחפזון נמרץ” אל תחת מעיל הילדה, וילחש באזניה כי בהגדלה תהגה בם בשום לבב ותזכור את מלמדה ולא תשכחהו.

שני הספרים האלה היו שמורים אתו כל ימי היותו בעיר מלמדותו ויסתירם מעיני רואים ביראתו פן יחשדוהו המתחסדים כי מינות נזרקה בו. ועתה בהנחילו אותם להילדה בת שעשועיו היתה נחמתו שלמה ומנוחת לבו כבוד…

בימים ההם מלאו ליוכבד שמונה שנים ורוח מבינתה רעננה, וכמעט כבר הבשילו רעיוניה. ותתאבל יוכבד על נפתלי מלמדה כאבל בת על אביה, וכמו נקעה נפשה ימים רבים מכל שעשועיה.

––––––––––

זה כבר הזילה יוכבד בסתר לבבה את רעותיה בנות גילה ובחברתן לא מצאה חפץ. הן הגות לבה והלך נפשה גבהו מהגיוני רעותיה, ושעשועיהן מהבל המה יחד בעיניה. ותהי זאת המרגעה לרוחה, כי רבות מבנות גילה הכירו את יתרונה ויראו נועמה והדרה עליהן בשומן אותה למפקדת את המחולות ואת השעשועים.

ויוכבד אהבה כן. רוחה ראתה ראשית לה ותעיר בקרבה את חפץ השלטון.

בכל זאת קצה נפשה פעם בפעם בשעשועי הילדות וגם שׁלטונה היה לה לזרא. יש אשר בהחל השעשוע והיא תצהל אף תריע לקראת צעצועי הבל, והיא תפזז ותכרכר כילדה פותה אשר אין מעצור לרוחה. ופתאם תהי אתה רוח אחרת ותשנה את טעמה; פתאם תעזוב את כל “הכבודה” אשר לפניה ותחבא לברוח אל בית אביה, ששם תשב בודדה שעות מספר ותהגה בכתבי הקדש כאיש אשר לו כבר נתכנו הגיונות.

ורחל אמה – היא השומרת את כל צעדיה ותהי גם נר לרגלה ואור לנתיבתה. היא לא תחדל מהרבות מחשבות על אדותה, וגם אל הליכותיה עם בנות גילה תשים לבה. אין נעלם ואין נסתר מנגד עיניה.

ויהי היום ותבא עצה בלבב רחל לשלוח את בתה יחידתה, את יוכבד, אל בית הספר לנערות למען תדע קרוא וכתוב בשפת הארץ ולמען תלמוד גם חשבון ומלאכת כפים.

מי יתכן לבב האם אשר בבתה תחזה חזות הכל ולכל בה חיי רוחה. התוכל לשמוע בנפש שוקטה בהתפאר עליה דבורה שכנתה כי חנה בתה תכין לכתוב וגם לדבר כן בשפת הארץ וכי בתעודותיה הנתונות לה מימים ימימה תגדנה המורות תהלתה; האם היא, האם הרחמניה, תמנע את פרי בטנה מכבוד, אשר על נקלה תנחל אותו גם היא כחנה בת דבורה?

וזאת האשה רחל, בת הרב הישן, אַשר הצנע לכת משוש דרכה ואשר מעודה היתה רוחה זרה ללמודים חיצונים, היא לא תנוח ולא תשקוט כיום הזה עד אם תוציא זממה לפעולת אדם.

בבתה סמוך לבה בטוח, כי לא תשנה דרכה גם בהתהלכה את הנערות שאינן בנות בריתה. הן נעלה היא יוכבד על כל בנות גילה בכל דרכיה. תוסיף לה גם לוית חן זאת והיא תשא חסד לפני כל רואיה, ויאשרוה כל שומעי לשכל מליה.

אז הרה רחל אחרי אשר עמדה שמונה שנים מלדת. ולעת כזאת ישלים ירוחם בעלה כל חפצה.

היתאכזר איש לאשה הרה להמרות אמרי פיה?

ירוחם הופיע על עצתה וימלא ידיה לעשות כטוב בעיניה. הוא לא בסתר הגיד לאשתו, כי יחשוב לה עצתה ללא חכמה, לרעיון הבל “מהבלי הנשים” ובכל זאת לא יניא אותה בדבר שאיננו נחשב בעיניו למאומה, בדבר שהוא לא מעלה ולא מוריד.

“תעשה רחל מה שתעשה” – השיב ירוחם אל לבו – “ואין בזה כל עון אשר חטא. הן גם צפורה בת שלמה, הנודע בחסידותו ופרישתו, לומדת בבית הספר ואביה לא יכהה בה… בתולה בתולה היא ולא תהי “לא רב ולא דוקטור”. בתולה תלמוד מה שתלמוד ובלבד שתהי בת ישראל כשרה וצנועה. בתולה תלמד כפיה בבית הספר לתמוך גם פלך ותהי לאשת חיל…”

נפש ירוחם יודעת עתה מאד, כי לוא היתה בת לשמואל אביו כי אז נתן גם הוא אותה ללכת אל בית הספר. הלא אביו היה חכם גדול יודע להלוך נגד החיים, ומי חכם וישים לבו “לפתיות” ילדה?

ולבב יוכבד עלץ בקרבה, כי מצאה ענין חדש לענות בו. אף נפשה שבעה לה רצון רב, כי תשח גבהות מספר בנות גילה המבקרות בבית הספר, ולא תוסיפנה עוד להקניאנה בלא שפה ברורה ובלא דעת החשבון.

––––––––––

ויהי לתקופת הימים ותלד רחל לירוחם בן ותקרא את שמו שמואל להקים שם חמיה על משפחתו. גם נפש רחל דבקה אחרי שמואל חמיה ויהי זכרו קדוש לה. הן בהיותה לירוחם לאשה כבר מתה אמו ושמואל חמיה הוא אשר הוכיח אותה לבנו. אז היתה גם רחל יתומה, אין לה אב ואם. ותהי הנערה רחל יפת תואר ויפת מראה, רבת חן וטובת שכל, והיא מתיחשת למשפחה נכבדה בישראל. אביה היה הרב הישן בעיר ז-ק ועל פני כל עדתו נכבד מאד. ותיטב הנערה בעיני שמואל ויקח אותה לו לבת צופיה הליכות ביתו, ויתן אותה לבנו לאשה. ותהי רחל בת נאמנה לשמואל חמיה ואשה טובה ומשכלת לירוחם אישה. ויט אליה שמואל חסד ושלום ויאהב אותה ירוחם תכלית אהבה.

ותתחדש אהבת ירוחם אל רחל אשתו ותגדל האהבה הזאת עד בלי תכלית בלדתה לו, אחרי שמונת שנים ללדת הבת, גם בן ותקרא את שמו שמואל על שם אביו המת.

ויהי ירוחם כמתעתע מרוב ששון ביום הכניסו את שמואל בנו בבריתו של אברהם. כמו היה סוד אלוה עלי אהלו ואזניו תקשבנה רננת כוכבי בקר ותרועת בני אלים ולפניו תדוץ התבל ומלואה. ביום ההוא היו דבריו מעטים וצחוק גיל חופף על פניו כל היום. על מרום מצחו תופע נהרה, עיניו מבריקות, לחייו האדימו כגבר עברו יין ושפתיו כמעט כמו התעתדו רגע רגע לנשיקות אוהב. ביום ההוא היה לבו רך וענוג כלבב ילד בהתענגו על שעשועיו, ויהי נכון לחבק באהבתו זרועות עולם, לפרוש על כל שוכני ארץ סכת שלום ולהשכין על ראשם שמחת-עד.

ביום ההוא שלח ירוחם ירושלימה אל קרובו תרומה-משלשת וישחר את פניו במכתבו, כי ירבה תפלה לשלום הילד וגם יזכיר את נשמת אביו.

וביום ההוא קבלה יוכבד את התעודה הראשונה מבית הספר, ותשא גם תשורה מאת המורות על הצטינותה בלמודים, ויגל כבודה על כל גיל. ותתרפק יוכבד על אמה ותתרפק גם על אביה הרבה מאד, ותמטר עליהם נשיקות פיה עד בלי די. אולם אביה לא השיב נשיקה אל שפתיה כגמולה עליו. רק בידיו החליק את מצחה ויתופף פעם בפעם על לחיה השמאלית ויקרא לה “ילדה פתיה”.

מה טובו הימים האלה!

––––––––––

עברו חמש שנים.

… היש קנאה גם בשמים, אם יש במלאכי מרום אשׁר עינם רעה באושר בני אדם? – ימי רוגז ואי-שלוה באו על בית ירוחם. שבועות מספר אחרי לדת רחל את בנה הֻכתה במחלת השחפת. והמחלה מחלה ממושכה, מחלה אנושה, מאנה הרפא. ויהי מקץ חמש שנים ורחל נאספה אל אבותיה ותאסוף במותה גם את שלום בית אישה.

בימים הראשונים לימי האבל היה ירוחם כגבר עברו תמהון. כל היום ישב על הארץ, זרועותיו נשענות על שוקיו וראשו כפוף בין כפות ידיו. ברק עיניו הועם ועפעפיו יישירו נגדו אל התהו מבלי בקש דבר מה ומבלי מצוא חפץ בכל אשר מסביב לו. הוא כאלם לא יפתח פיו ואף אנחה לא ישמיע. כמו אין בלשונו מלה, כמו בא רקב בעצמיו וקפאון ברוחו, ומקור לבו יבש.

ויהי כי באו מיודעיו ביום השלישי לנחמו וירם ראשו ויבט נכחו מבלי הָנֵד עפעף ומבלי השב דבר. גם בהתרפק עליו יוכבד בתו ותשיחהו ותפול על צואריו ותשקהו ותבך תמרורים, היה ירוחם כלא יודע ולא נע ולא זע ממושבו.

רק בשעת התפלה, בשמעו את קול שמואל בנו המצפצף “מלה במלה” את “הקדיש” אחר מלמדו, אז בא רעד בעצמותיו ויזדעזע.

ויהי ברביעי לימי האבל, לעת ערב, והילד שמואל כבר ערך את תפלת הקדיש על פה וישמיע פתאם קול בוכים ויקרא: “אמי, אמי!”, אז מלאו כל עצמות ירוחם חלחלה נוראה ויפקח את עיניו ויבט סביבו כמו יבקש דבר מה. וַיַקְרֵב אליו את שני ילדיו, את יוכבד ואת שמואל, ויחבקם, ויכמרו נחומיו, ויחם לבו בקרבו, ונמס הקרח אשר התעלם עליו. ועיניו מקור דמעה.

ותנח יוכבד לפניו בערב היום ההוא את הספר “איוב”. וישתאה ירוחם אל חכמת בתו, ויעלעל רגעים אחדים בספר אשר לפניו עד אשר נפלה תרדמה עליו. והוא עיף ויגע, ויישן כל הלילה עד נכון יום המחרת.

ומן היום ההוא חדל ירוחם מחשוב את יוכבד בתו לילדה וירב עמה שׂיחה וישאל מפיה עצה.

ויוכבד הביאה לבב חכמה ותשכל אל אביה לעמוד לימינו בכל אשר לאל ידה. היא היתה הרואה את החשבונות בבית מסחרו והיא העירה לעת מצוא את אזניו לכלכל דבריו במשפט. הנה דרכה דרך תבונות והיא יודעת להטות את לבב אביה לכל חפציה. ובכל זאת איננה עומדת על דעתה. כמעט תתבונן בפני אביה ותראה כי עצתה לא תישר בעיניו, והיא תמהר להטיב טעמה באמרה אליו בתום שפתים לאמר: “הלא אתה, אבי, כביר ממני לימים ולבך ראה הרבה חכמה ודעת וחלילה לי מהורות אותך את הדבר אשר תעשה”.

ותגדל אמונת ירוחם ביוכבד בתו ותהי לו עצתה כדברי האורים – ונפשו קשורה בנפשה.

––––––––––

עוד שנה אחת עברה. יוכבד תעטה עצבת לזכר היום ההוא ורטט יעבור בכל עצמותיה.

היום יום השלישי לשבוע, וירוחם אביה סגר פתאם את החנות, לפנות ערב, ויבא הביתה. המפתחות בידו והוא מתהלך בחדר כאיש אשר אין שלום בעצמיו. היא משתאה לו ברגזה ובדאגה. אבל לבה לא ימלאנה לשאול מפיהו פשר דבר עד אם יפתח את שפתיו עמה. עוד רגע והנה כמו התחולל בקרבו סער, ותהי מבוכתו שלמה, ויגש אל יוכבד, וישב לימינה חפוי פנים כילד מתחטא, וילחש באזניה מלים מספר.

ויוכבד לא עצרה כח להשׁיבהו דבר ותסתר את פניה בחיקו ותבך.

ויבך גם ירוחם אביה.

אז הרימה יוכבד ראשה ותמח דמעה מעל פניה, ותתרפק על אביה באהבה רבה ותשקהו בכח גדול, ותתחנן אליו כי יחדל בכי. ותדבר גם נחומים על לבו, ותגד לו כי – יודעת היא את לאה האלמנה לאשה טובה.

בעת ההיא היה ירוחם כבן שלשים וחמש שנה, איש מדה וחסון, איש נחמד למראה בהדר פניו ובגובה קומתו. ולאה בת שלמה דודו, אחי אביו, אף היא גבהת קומה ובריאת בשר וגם תאר גם הדר לה. לאה כבירה היא מירוחם לשנים אחדות. בכל זאת לא כהה מראה פניה ולא אבד חִנָּה, וכמו עודנה בעצם ימי עלומיה. כי עקרה היא לאה, לא היה לה ולד.

לאה אלמנה היא מאישה זה שש שנים. בהיותה קרובה לירוחם ממשפחתו, ותבא עוד בהיות רחל בחיים, פעם בפעם, ביתה ירוחם, ותשעשע את יוכבד ואת שמואל כאשר תשעשע אם את בניה. אולם אחרי מות רחל חדלה פתאם מבוא אל בית ירוחם בן דודה, ופניה לא היו עוד גם לילדיו כתמול שלשום. פעם אחת פגש אותה ירוחם בחוץ וישאל את פיה, לתמו, על מה ולמה תוקיר רגליה מביתו. אז אדמו פניה כתולע ותגמגם בשפתיה מבלי מצוא בפיה תוכחות. וממחרת היום ההוא ותבא שרה הזקנה, אשר כל בני העיר ז-ק יכנוה בשם “דודת הקהל”, אל חנות ירוחם. אז בהיותו לבדו בחנותו ואין זר אתו ותדבר עמו “דודת הקהל” בלאט על אדות עתידותיו, ותלמדהו טוב טעם, כי אין טוב לו ולילדיו בלתי אם כי יקח לו את לאה לאשה. “הן לאה בת דודו היא והיא עקרה אין לה בנים, על כן תהי גם להיתומים כאם רחמניה”… וישמע ירוחם ויחרש, באהבתו להילדים אשר לו.

ותבחון דודת הקהל את לבבו ותבן להגיגו. ולא ארכו הימים ותהי לאה לירוחם לאשה.

––––––––––

ולאה החניפה בחלקות ליוכבד ותעתר על שמואל אהבים ושעשועים. אבל בלי דעת נפשו על מה ולמה היתה רוח הילד שמואל זרה ללאה, ושעשועיה היו לו לזרא. ותבן יוכבד לנפש אחיה ותגדל אהבתה אליו שבעתים. ותהי היא אומנת אותו ותשמרהו כבבת עינה.

גם לבב יוכבד לא היה שלם עם לאה אשת אביה. יוכבד ראתה ותבן לה, כי בהיות לאה עקרה חלל לבה בקרבה ורחמי אם זרו לה, כי רק בשפתיה תתנה לאה אהבים עם ילדי בעלה ולבה בל עמה. ונפש יוכבד בחלה בערמת ערומים ושפת חלקות תועבה לה.

בכל זאת הסתירה יוכבד ימים רבים את מחשבותיה בלבה ותסלח לפעמים גם לעון אמה השניה, בראותה כי את ירוחם בעלה תאהב משרים וגם הוא יט אליה חסד נעורים… הלא בשלום אביה גם לה שלום. “ומי יודע אם לא תטה משפט האם החורגת, במרי שיחה על אבדן הנפש היקרה, אשר באורה ראתה אור ועמה מקור חייה וששון ישעה…”

ותמצא יוכבד בימים ההם תנחמות לנפשה, בהסתתרה בחדרי חדרים ותהגה בשום לב בכתבי הקדש, ותקרא בשקידה רבה בספר “אהבת ציון”, אשר היה לה לנחלה-מסתרת מאת נפתלי מלמדה. ויהי לה המקרא בספר “אהבת ציון” גם מקרא שעשועים גם מקרא-הלולים. הנה מדי קראה בו בא זכר מלמדה מחמל נפשה לפניה, ועמו יחד גם זכר אמה הרחמניה, אשר על למודי בתה יחידתה התענגה ענג אין קץ, ובתורתה, תורת שפת עבר, חפצה מאד.

שניהם מתלוננים עתה בצל שדי, ולבב יוכבד סמוך בטוח, כי משמים ישקיפו עליה ועיניהם פקוחות על כל דרכיה. כי על כן תישר ארחותיה ולא תט עקלקלות אף כמלוא השערה, כי על כן תוסיף הגיון ואת הנפשות היקרות תרנין; ולבב יוכבד סמוך בטוח, כי ממכון שבתה תשגיח רחל אמה גם אל שמואל בנה יחידה אשר תאהב סלה, ונפשה במרום תמריא בראותה כי יוכבד, בתה, תורהו דרך תבונות ותעיר עליו כאשר תעיר אם על בנה.

––––––––––

פעמים גם שלש כבר קראה יוכבד בספר "אהבת ציון, ותקרא בו בשום לבב, ותשב ותקרא מהחל ועד כלה, ובכל פעם ופעם נגולו לעיניה שמים חדשים. לפניה יעברו במראה כל חזיוני החוזים ומשאות הנביאים, הוד הרי הקדש והדר השרון והכרמל, מקסם החזון של עולי-הרגל בהביאם ראשית בכורי אדמתם ירושלימה ושאון העליזים בשמחת בית השואבה. ותמונה לנגד עיניה, תמונה שהיא תרהיבנה ואת כל לבה תקח שבי בקסם הודה, בחלוף על פניה המון בנות ישראל היוצאות בכרמי יהודה במחולות; ועיניה לא תשבענה מראות את תמר ואת פנינה המלבבות בהדר יפעתן את בחיריהן מחמדי נפשן, את אמנון ואת תימן; ולבבה יפחד וירחב ואזניה לא תמלאינה משמוע את הלחש אשר תשמיע תמר פעם בפעם באזני אמנון לאמר: “קוה אמנון, כי טובה תקוה מחיים”.

ויוכבד לא תוכל התאפק בשאון לבה ורעש כליותיה ותקרא את מחזה “אהבת ציון” גם באזני ירוחם אביה. אולם עתה היתה מבוכתה, ולתמהונה אין קץ. הנה אביה יכרה אזן לשמוע, אביה יגיל ברעדה אף יאנח בשברון מתנים לשמע דברים אשר היא לא תשים אליהם לבה, וכל ישעה לעבור עליהם במרוצה ובחפזון. ועת לבה מלא חזון, ועת נפשה בגיל תתמוגג גם אגלי דמע מתנוססים בעפעפיה, אז ירחיב אביה פיהו ויפהק, ואף תנומה תאחז שמורות עיניו.

הנה אל אף אביה עולה ריח הקרבנות ויהי לו לריח ניחוח. לעיניו יתמר עתר ענן הקטרת וישים בלבו קטרה, והיא תריח את ריח חבצלת השרון ושושנת העמקים, את ריח השדות והכרמים ואת ריח האהבה הטהורה אשר לתמר ופנינה ולבה יגביה עוף ונפשה לשחקים תרקיע; הנה באזני אביה עולה שאון הכהנים בעבודתם והלוים בדוכנם, ובאזניה שאון ארזי הלבנון וקול הזמיר הנשמע מבין עפאיהם, גם המית מי הירדן המפכים לאט לאט וגל אל גל ילחשו בהמולה חרישית סודות מני קדם.

“גם ידידיה לא הבין ללבב תמר בתו” – השיבה יוכבד אל לבה – “הן דעת תנעם לנפש בא בימים מחזון והלך נפש”.

“זה הספר אהבת ציון” – אמרה יוכבד בלבבה – "מלבד שאין ערוך ליקר חזונו ומלבד שנפלא הוא בניביו הנאוים ונאומיו הנעימים, הנה ממנו תופע נהרה על מחזות רבים בכתבי הקדש ואנחנו נביא לבב חכמה להבין משאות הנביאים על בורים… הספר הזה יהי שמור אתי למועד אשר שמואל אחי יגדל ויבין משל ומליצה, למועד אשר ידע מאוס ברע ובחור בטוב ולבבו יבין להבחין בין מרמת ערומים כעכן ומתן השופט וזמרי ובין צדקת ישרים כאבישי וחננאל וידידיה, בין נכלי כילי כעזריקם ובין נדיבות שוע כאמנון.

––––––––––

ולשמואל מלאו כיום הזה תשע שנים, ומחשבת אחותו טרם תקום. כמו ערוכים הסירים מאתמול לסוך דרכה מעבור חפצה. ולאה היא המנצחת על עושי המלאכה לספות גדר על גדר.

זה דרך לאה כסל לה, כי איננה שולטת ברוחה לכלוא את הרוח. עברתה שמורה אל הנער שמואל מאז בעטו בשעשועיה וגעגועיה, והיא תקניאהו בלא משפט. כל מעלליו לא זכו בעיניה ותנואות עליו תמצא להבאיש את ריחו בעיני אביו ולהזילהו בעיני אחותו. לאב תשבע שבֻעי שׁבועות, כי כאם את בנה תחון את הנער וכל ישעה להישיר מעלליו ולזכות ארחו. אף רוממות יוכבד בגרונה ועל מהללה תוסיף שבעתים, רק למען תשלח לשונה בשמואל ואת צלמו תבזה.

והנער שמואל יודע תנואתה, ורבה המשטמה אליה בלבו מיום ליום. והנער נער, אין מעצור לרוחו, ובסתר באין רואה ישיב חרפה אל חיקה, אַף יכעיסנה לבעבור הרעימה. אז תבער בלאה חמתה ותרבה על הנער שטנה באזני אביו, אף תעיר קנאה בלבב אחותו. אולם ירוחם יהי כמחריש באהבתו לבנו יחידו והיטב יחרה לו על לאה אִשתו, כי תתחר בנער ולא תתן דמי לו. ויוכבד אף היא מחשה בהמון מעיה לאחיה – וכאבה נעכר ללבב אביה כי יתחמץ ותוגה תתקפהו.

אז תנסה יוכבד באין אמר ודברים להרגיע את רוח אביה ולהניס מפניו יגון ואנחה; אז תתרפק על אביה באהבה רבה, ובהעבירה את ידה על שער זקנו ועל חלקת פניו כמו תלחש באזניו לאמר: “גם לבב לאה איננו רע מאד, אבל רחמי אם לא תדע, ועד תכונת הנער טרם באה. ימים יבואו ויורוה למצוא את לבב הנער לאהבה אותו ולדבקה בו, וגם הוא יזכה את ארחו למצוא חן בעיניה ולשאת חסד מלפניה.”

לאה היתה ליוכבד למורת רוח בכל דרכיה, אף אם היא לא תחדל בכל עת מהניף עליה אהבת נדבות. ובכל זאת לא תחשוך יוכבד מפני אשת אביה כבוד. גם יש אשר תעיר כליותיה למוסר על המעל אשר תמעל בקדשי בית אביה ולא תחשוך מנפשה כל עמל להבליג על מריה. נפשות לאה ויוכבד ותכונות רוחן רחוקות אשה מרעותה מרחק רב ורק באהבתן את ירוחם נפגשו. – ואהבת יוכבד לאביה נפלאת מאהבת לאה לאישה הרבה מאד. לאה אוהבת את בעלה אהבה נאמנה, אבל היא דורשת ממנו במחירה קרבן רב, ויוכבד נכונה בכל רגע להקריב את נפשה באהבתה לאביה מבלי צפות לתשלום גמול או להכרת טובה. חנה לאה בשנאתה להנער שמואל תסכיל לדרוש מאת האב כי יהפוך לבו לשנוא את בנו, ואהבת יוכבד לאביה תכסה על כל פשעי אם חורגתה – וגם את מורת רוחה תכסה ממנו לבל תפריע רגע את שלומו.

גם לאה וגם יוכבד רואות בחזון רוחן כי איזה שטן מרקד ביניהן, ולב אשה איננו שלם עם לבב רעותה. אולם יוכבד תיחל יחיל ודומם, כי ברבות הימים תנחם לאה אמה השניה על הרעה ותטיב דרכה לבקש אהבת בניה, ולאה תטור בלבה אֵיבה גם ליוכבד ותחכה ליום נקם, כי תקנה תחבלות להסיר את לבב אביה גם מאחריה.

וזאת לדעת כי אמנם לאה לא הרעה בנשים היא. רק יצר מחשבות לבה רע כמעט וקנאה נבערה תסלף דרכה. הן לוא תאנה חלילה איזו רעה ליוכבד או כי יקרב נגע בעור בשר שמואל, כי אז גם קנאתה ליוכבד וגם שנאתה לשמואל אבדה; כי אז נכמרו רחמיה על הילדים ולא יכלה לראות בצרת נפש בעלה, ותדר שנה מעיניה, ולא נתנה פוגת לנפשה עד אם תעלה למו ארוכה.

יודעי חכמת הנפש לא יצרפו מחשבה רעה למעשה באשה החרדה על כל דבר פשע ומעודה לא שלחה ידה לנגוע באיש לרעה. הן אשה המתקנאה באהבת בעלה וכל חפצה להיות שלטת יחידה בנפשו, היא איננה נתפשת על מחשבת נקם וגם פשע שפתיה הוא לאו שאין בו מעשה ואין מלקין אותה עליו מכות מרדות.

ואף גם זאת: לוא היה באמת את לבב ירוחם אישה להניף על בנו שבט וליסרהו כדי משובתו, כי עתה היתה לאה הראשונה אשר הגינה על “שנוא נפשה” ולא נתנה את האב לכלות חמתו בנער.

ובכל זאת כל עוד היתה שנאתה אל הנער במחשבה לא שב אפה ועוד קנאתה נטויה לנקום גם מיוכבד את נקמתה על שלטונה ברוח אביה ואל כל אשר תחפוץ תטהו. כי על כן ישיש לב לאה בקרבה אם מידי אחרים נכונו ליוכבד שפטים להניא את מחשבתה אשר היא חושבת על אדות שמואל וחנוכו; כי על כן תשיש לאה לקראת אברהם יוסף המלמד ויחזקאל הגבאי בבית המדרש הגדול בקראם על יוכבד מועד לשבור כחה.

ולעת אשר כזאת תעתיר לאה על יוכבד אהבה, למען תסתיר את משוש לבה על משבתיה.

––––––––––

 

ד.    🔗

ודבר לאט עם יוכבד אשר בהסתרו תמצא גם היא חפץ, וחלילה לה מהתגרות בלאה אִמה השניה פן תהי לה לפוקה.

לבית ירוחם שני מעונות. האחד הוא הפונה אל השוק קדמה ובו גם חנותו גם משכנו, והשני הוא הפונה לצד הרחוב ובו יגור רב העיר זה כשנתים ימים. ולהרב שני תלמידים מטובי הנערים אשר בעיר ז-ק. האחד הוא אברהם בן יחזקאל הקרוב אל ירוחם ואל לאה ממולדתם ומבית אבותם – הלא הוא בן דודתם אחות שמואל אבי ירוחם ואחות שלמה אבי לאה – והשני אלכסנדר בן יוחנן הנגר. ואלה תלמידי הרב שניהם בחורי חמד, כי ידם רב להם בתורה ויצא שמם לברכה בכל העיר ז-ק ויחישו למו כל שומעי שמעם עתידות גדולות בישראל.

כל עוד הנערים נערים ותלמודם טרם יביאם לידי מעשה להורות ולדון לא יכירו בני העיר ז-ק בן שוע לפני בן דל ויש אשר יתרועע בן עשיר מרמי היחש עם בן עני ובוז משפחות שיבא לכאן ותלמודו בידו.

אברהם ואלכסנדר היו אחים לתורה מיום צאתם מבתי אבותיהם להקשיב לקח בחדרי מלמדיהם ועד בואם אל בית הרב לבקש מפיהו תורה.

אברהם בן יחזקאל “הגבאי בבית המדרש הגדול”, אשר עליו יאמר אברהם יוסף, היודע הליכות היהודים האדומים מעל לנהר סמבטיון ובקי בטיב תכסיסי המלחמה של אלכסנדרוס מוקדון ושל נפוליון הראשון, לאמר “הלואי שירבו כמותו בישראל”, ואלכסנדר בן יוחנן הנגר אשר על דלת העם יחשב, שניהם מנגחים זה את זה בהלכה ויחד נשתוו בקרב העיר ז-ק לברכה. אשרי העיר שלה ככה!

ושני הבחורים האלה “תופשי התורה” שונים המה איש מרעהו כן במראיהם מחוץ וכן בתכונות רוחם פנימה.

אברהם הוא נער גדל קומה ודל בשר, פניו שחרחרים-ירקרקים, לחייו שֻפו עד אם בולטות לסתותם, חוטמו ארוך וגב לו ממעל, שפתותיו דקות, בסנטרו גומץ ולפאות שער ראשו מראה זפת כהה. והפאות האלה פרועות תמיד כי ימים רבים לא חלו בהן שני המסרק. גם אל נקיון בגדיו לא ישים אברהם לבו ואם ילבש היום מחלצות לא יכירן איש למחרתו כי תמול הן.

ואלכסנדר – גם הוא לא יתנוסס בעבי גבו, גם חסנו איננו כאלון וגם הודו איננו כזית, בכל זאת תאר והדר לכל אשר לו והוא כלו מחמדים. קומתו איננה שפלה ואיננה גבוהה, יצורי גוו מחוטבים תבנית איש מדה, פניו עגולים ונחמדים באדם לחייהם וגם בשתי הפאות השחורות היורדות לשני עבריהם כתלתלים. והפנים האלה מתראים בכל עת כמו רֻחצו לפני רגע למשעי. גם עם בגדיו מדקדק אלכסנדר כחוט השערה והוא נזהר בהם פן יעבור בבל יראה ובבל ימצא רבב עליהם.

אברהם – זה דרכו לעמוד על רגליו בעת למודו ולהעביר באצבעו התיכונה על שורות הספר אשר לפניו. הוא משמיע קולי קולות, פעם יצהיל קולו וירונן אף יהמה ופעם המולה חרישית למודו לו. גם יש אשר יתיפח בקול כחולה, גנוחי גנח ויבובי מיבב ופתאם ישנה טעמי משנתו ולא ישמיע קול דברים, כי אם מזמזם כדבורה ואת אצבעו הוא מעביר בחפזון ובמרוצה על השורות כמו חפצו להבליע את כל הדף בנשימה אחת. ויהי כי קצרה רוחו ויחדל גם זמזום ובסקירה נמהרה ישפיק. אז ימהר לנענע בראשו אחת לימין ואחת לשמאל כמטוטלת השעון כגעת בה יד להניענה בחזקה.

ואלכסנדר יעצור ברעהו ולא יתנהו לעבור הלאה עד אם יטעים את דבריו ועד אם יכין לבו להנפה אותם בשלש עשרה נפות ועד אם תהי משנתו קב ונקי. הלא זה דבר אלכסנדר אל רעהו בכל עת תמיד: “כל הבולע את דבריו במשנתו כבולעם כך פולטם”.

אברהם אהב את השקלא והטריא כשהם לעצמם ולא שם לבו אל ההלכה.

ואלכסנדר יגיעות הרבה יגע לאסוקי הלכתא אליבא דשמעתתא.

אברהם כשהיה בא לדברי אגדה בתלמודו היה מדלג עליהם כעל דברים של מה בכך.

ואלכסנדר היה קורא את דברי האגדה בשום לב, וכהעמיקו הגות בם, כן התרוממה רוחו לשיחות חכמים ומליצותיהם, והן תשעשענה לפעמים את נפשו גם בחלום חזיון לילה.

אברהם לא למד מעודו מקרא כפשוטו וגם בהעבירו על סדר השבוע “שנים מקרא ואחד תרגום” היתה לו קריאתו חובה ולא רשות, ארעי ולא קבע. ואף בשעת קריאת התורה ביום השבת לא הקשיב אברהם לקריאה כי אם שם עיניו בספרים שיש בהם פלפולא דאוריתא, בספרים הנקובים בשמותם: “פנים יפות”, “שם משמואל”, “פרשת דרכים” ו“אפיקי יהודה”. הן זה דרכו משוש לו להשתעשע במילי מעליותא ובדרשות נשגבות על אדות בני נח ושבע המצות שנצטוו עליהן.

הדרשה המחכמה על הכתובים: ותאמר (רבקה) אם כן (אם יש שתי רשויות) למה זה “אנכי – ה' אלהיך,” ותלך לדרוש “את ה' – אלהיך תירא”, את ה“את שאינו אלא לרבות”; זאת הדרשה היתה לאברהם לפשוטו של מקרא.

אברהם לא יתענה ארבעים יום וארבעים לילה עד אם יגלו לו סוד של “אותו כמו אתו כמו אליו”, אשר בפירוש רש“י על הכתוב “ויתנכלו אותו להמיתו”. הלא באור המלה “אותו” של הכתוב “מלשני בסתר רעהו אותו אצמית”, ובכח זה ה”אותו" הוציאו עליו משפט מות על הוציאו את דבתם רעה אל אביהם.

לאברהם “האמן הנפלא”, אשר ידיו רב לו להעלות פיל בקופא דמחטא, היו המקראות ודרשותיהם רק לשעשועים בשעה שאינה לא יום ולא לילה או בשעה שהיה לו לפנות לבו לבטלה.

ואלכסנדר מצא חזון בכתבי הקודש ותמלא רוחו מהם, ותשתפך עליו נפשו למשאות הנביאים, ויכונן לבו לחקר פילוסופי ספרד, ויאזן לסודות הראב“ע, וישם לו את ה”צחות" לקו ואת ה“מאזנים” למשקלת, ויפתח לו את “צהר התבה” לרבי אליהו בחור להאיר על הסתומות, וידרוש רשומות בעקרי הדת מעל ספר “העקרים” לרבי יוסף אלבו, מעל ספר “הכוזרי” לרבי יהודה הלוי ומעל ספר “חובת הלבבות” לרבינו בחיי הספרדי, וֵיֵתֵר ספקותיו ב“מורה הנבוכים” להרמב“ם ובספר “האמונות והדעות” לרס”ג; ויבקש לדעת גם את תולדות החכמים שהיו לו לעינים, ותשבע לה נפשו נחת בחקר דברי הימים, ותאורנה עיניו “במאור עינים” לרבי עזריה מן האדומים.

גם משכיל-סתרים, אחד הזקנים אשר בעיר ז-ק, נמצא לאלכסנדר. וַיַמְצֵא לו זה הזקן את הספר “מורה נבוכי הזמן” לרבי נחמן קרוכמל, את הספר “דור דור ודורשיו” לרא“ה ווייס ואת “המפתחות” לרמ”א שצקים ואת הספר “תולדות חכמי ישראל” לר"ק שולמן. וידד אלכסנדר תנומה מעפעפיו בלילות ויבלע את הספרים האלה כבכורה בטרם קיץ.

איזה הדרך התודע אלכסנדר לידידיה הזקן? מי גלה את אזן רעהו, כי במסתרים תשחר נפשם תושיה, והלא שניהם יצפינו את מעלות רוחם מעין רואה ואזן שומעת? – אין משיבים על סתרי הכחות בנפשות בני האדם ואנחנו טרם נדע אי מקום לרוח יזוקו. הוברי הנפשות יגידו כי יש אור גנוז השולח קויו מרוח האדם לאדם ובלי אמר ודברים יבין איש להגיגי רעהו אם תמים דעים הוא עמו.

ואלכסנדר מצא בבית ידידיה אוצר ספרים חדשים, ספרי מדע וספרי שעשועים, אשר הורוהו דרך תבונות ויפלסו לרוחו נתיב לא שערוהו כל יודעיו מתמול שלשום.

וגם בימים ההם לא חדל אלכסנדר משקוד על למודיו בבית הרב, ויתהלך כרע וכאח את אברהם, מבלי גלות לו את מצפוניו. הלא ידעה נפשו מאד כי יהי כמתעתע בעיניו.

גם בשיחותיהם ובמהלכיהם בין האנשים היו אברהם ואלכסנדר שונים איש מרעהו: אברהם הרבה שיחה וידבר בחפזון וילבש גאות בדברו ויחשוב לו את כל הגה היוצא מפיהו לדבר חכמה, ואלכסנדר היה חרד מאד על דבריו ויפחד בכל עת לפתוח שפתיו עם אנשים היודעים להלוך נגד החיים פן יוציא כל רוחו ולאויל יחשב. אברהם לא חשב איש ויען עזות בגבה לבו וכגודל רוחו, ופני אלכסנדר נשתנו ככרום בהכן איש את מבטיו אליו או כי אמר להציל מפיהו דבר.

ובהיות אברהם קרוב אל ירוחם ואל לאה ממולדתם ומבית אבותם ויבאו שני התלמידים פעם בפעם ביתה ירוחם, וילמדו שם גם את תלמודם בעת אשר קם שאון בבית הרב, כי הקריב אנשי ריב למשפט לפניו.

ואברהם בן יחזקאל היה נער את יוכבד בת ירוחם ויתגר בה לפעמים מדון-דברים וישפוך עליה לעג של חבה.

ויהי לעת מצוא ויגד אברהם ליוכבד כי נערה לא בינות היא וכי היא שוגה באולת תמיד. וגם היא נחרה בו בהגידה לו כי לא במשפט יתנשאו הגברים על הנשים לאמר כי רק להם החכמה ואין לאשה חלק ונחלה בה. ויהי הריב חזק. הוא קורא את גבוריו לאפו, את ממשלי המשלים בישראל אשר מני אז חמדו לצון למו על האשה לספר בגנותה. הן בהיות בקיאותו באגדות התלמוד מעטה ודלה ינסה הוא להוכיח באותות ובמופתים על פי ההלכה, כי החכמים זלזלו בכבוד הנשים, ויהי לו האות היותר נאמן והמופת היותר חותך כי פטרו את הנשים ממצות עשה שהזמן גרמא. ויוכבד גם היא כלי זינה עליה להוכיח משוגתו על פניו ולהשיב לצון ולעג שבעתים אל חיקו.

ולאה שומעת ריבות שפתיהם ונפשה תתענג על הנער אברהם כי פיהו יהגה חכמה, גם כבודה יגל כי יש בפי הנערה יוכבד תוכחות להגן על משפטי הנשים. הן גם ללאה לב אשה הדורש את משפטו, ואף אם כבת ישראל הסכינה לסור למשמעת בעלה ובחכמתו תעוז, ואף אם על אברהם בן יחזקאל גאותה וגאונה כי יוסיף לוית כבוד לעטרת משפחתה, ואף אם תקנא ביוכבד על חכמתה, בכל זאת יתעורר בה כמו מבלי משים החפץ כי יוכבד תזכה בהשפטה. ובכן גם היא תעמוד לימין יוכבד ותתחר באברהם על כי “נערה לא בינות” תתגבר עליו ותשים לאל את כל משפטיו.

ללאה היה ריב השפתים של “הילדים” גם לשעשועים. כמעט באה המחשבה בלבה כי “לא לנצח יריבו ואחרי הריב יבא השלום”, כי “זה דרך גבר בעלמה להתגרות זה בזו ואינן זזין משם עד שנעשין כאוהבים זה לזו” – הלא אין אשה באה בימים אשר לא תתענג בשמעה שיחת בחור ובתולה ולא תהי ראשית מחשבתה כי סוף האהבה לבוא.

וישמע גם אלכסנדר את שיחת אברהם ויוכבד ותציקהו רוח בטנו לחות דעו גם הוא. בכל זאת יעצור במלים ולא יתערב בתוכם, כי זר הוא. גם בוש יבוש לדבר את עלמה. אולם ביום ההוא ותמצא יוכבד על שלחנה את השיר “קוצו של יו”ד" ליל"ג ותקרא בו בשום לבב – וכמו סער בנפשה, ורעיון לא שערתהו חלף פתאם כברק ברוחה. ותדע ותכר את האיש המסתתר אשר שׂם את השירה הזאת לפניה.

אחרי הדברים האלה התחמק אלכסנדר ימים אחדים לבלי בוא ביתה ירוחם, וישמר לנפשו פן תפגשהו יוכבד בחוץ ותדע מבוכתו, ויפג לבו פן תלעג לו או כי יהי בעיניה כמפיר חק.

אז הקיפה יוכבד את אברהם בשאלות על דיני גטין כתנורו של עכנאי, אז לא נתנה דמי לו עד אם יגיד לה אם הגט פסול בכתוב הסופר את השם “הלל” מלא. וישחק אברהם “להבלי הנערה” ויבחר לו התולים עמה ולא השיב אותה כהלכה. ותמצא לה יוכבד ידים לערמתה ותתגר באברהם, כי איננוּ יודע בטיב גטין, ותתחרה אתו כי אלכסנדר רעהו יודע יותר ממנו. ויספר אברהם לאלכסנדר בשחוק והוללות את כל דברי יוכבד ויחזק בו לבוא אל ביתה ולהוכיח לה כי לא כן בדיה. ויהי אלכסנדר כלא שומע ויגל אזן רעהו למוסר על כי יכביר מלים בלי דעת.

ומן היום ההוא חזקו דברי אלכסנדר על אברהם רעהו ויפצר בו כי יט אזן לאגדות החכמים. ויהי בהיותם בבית ירוחם לשנן פרקם ולחזור על משנתם וישא אלכסנדר פעם בפעם חזון ומשל ויבאר לפני רעהו את מליצות אבירי התלמוד ויטעם את דבריו בשפה ברורה, כי יבינם כל שׁומע על בורים.

ויוכבד שׁומעת מאחורי המסך המבדיל בין חדר מושבה ובין חדר התלמידים ותקשב רב קשב לחזון אלכסנדר – ולתודת לבבה אין ערוך. הן אזנה מלים תבחן כי זה משוש חפצו להשמיע גם אותה לקחו.

––––––––––

ויהי הפעם, באחד הימים הראשונים לירח אב, וישבו כל אנשי בית ירוחם בחדרם אל השלחן לאכול לחם, ובחדר השני הנשען על ידו ישבו שני התלמידים וילמדו את אגדת “אקמצא ובר קמצא”. וקול אלכסנדר נשמע בשאון לקריאה אשר קרא רבי עקיבא עליה דרבי יוחנן בן זכאי לאמר: “איבעי למימר ליה לשבקינהו הדא זימנא!” ותתעטף על אלכסנדר רוחו וידבר ראמות ונשגבות על אדות בר כוכבא ומלחמתו האחרונה עם הרומים, ועל אדות יחוסו של רבי עקיבא אליו, כי העיר את רוחו למלחמה ויאסוף לו אנשי חיל, עשרים וארבעה אלף תלמידיו; וינבא על עתידות ישראל בשוב ה' את שיבת ציון; וישא מדברותיו על חיי רבי יהודה הלוי ועל האהבה הנשגבה לארץ אבותיו אשר כאש תוקד תמיד היתה עצורה בעצמותיו וילא כלכל אותה ויקרא במרי שיחו: “לבי במזרח ואנכי בסוף מערב, איך אטעמה את אשׁר אוכל ואיך יערב”; ויספר בדברים נמלצים את האגדה המסורה בפי העם כי בהתגבר על רבי יהודה הלוי אהבתו לציון אשר “חיי נשמות אויר ארצה וממור דרור אבקת עפרה” ויקח מקל נודדים בידו ויעל ברגליו ירושלימה. ויהי כמעט בא עד שערי ירושלים ועיניו חזו את משואות עיר חמדתו, אז השתפכה עליו נפשו ויקונן בקול קורע שמים את הקינה “ציון הלא תשאלי”. ובקראו “אבחר לנפשי להשתפך במקום אשר רוח אלהים שפוכה על בחירך”, אז עבר על גבו פרש ערבי וידכאהו בפרסות סוסיו, והוא לא נע ולא זע, כי נפשו במרום המריאה וכל לבו וכליותיו עליו עֻלְפּוּ.

ולקול המשא אשר נשא אלכסנדר בהמון לבו ובחום רגשותיו נָדַמוּ כל אנשי הבית ולא הוציאו הגה, גם חדלו מאכול לחמם. ותבך יוכבד בכי תמרורים לאחרית הלוי ולתכלית חזון לבו ומשא נפשו. ומעי ירוחם רתחו בהעלותו על לבו דברי האגדה המספרת: “כי קאתי נירון קיסר שדא גירא למזרח אתא נפל בירושלים, למערב אתא נפל בירושלים, לארבע רוחות העולם אתא נפל בירושלים.”

ותתרפק פתאם יוכבד על ירוחם אביה ותשקהו בכל פה ותחנן קולה לאמר: “אב יקיר לי! יודעת אנכי מאד כי לשם ירושלים ולזכרו תאות נפשך… אף רוחי בקרבי אשחר את אדמת הקדש… לוא היתה עצתך ונסע כלנו ירושלימה ונחונן עפר ציון וננשק את אבניה…”

– לארץ ישראל?! – השתוממה לאה ונפשה נבהלה מאד – האם הכית בשגעון? התחשבי אותי ואת אביך לזקנים אשר כבר באה עתם להקבר בקבורת אבותיהם?… כזאת לא פללתי לשמוע מפיך!

וירוחם החריש ולא השיב דבר.

––––––––––

למחרת היום ההוא ותהי כל העיר ז-ק כמרקחה. מנער ועד זקן, מן השפחה אשר בחדר המבשלות ועד הגבירה הספונה בחדרי משכיתה דברו ביוכבד בת ירוחם. הנה בלילה ההוא היתה מריבה בין יוכבד ובין לאה אם חורגתה, ויוכבד בהמון רגשותיה “שכחה חק” ותביע חפצה לנסוע ציונה. “ושם תפשיט מעליה את המחלצות אשר היא עוטה בחוץ לארץ, ושם תלבש בגדי בד כאחת האכרות, ובאת ומחרשה תפתח ותשדד את אדמת הקדש. גם את שמואל אחיה תחנך שמה על פי דרכה לתורה ולעבודה בעמל כפים ולא יהי עוד פרא כהנערים בני גילו למודי-החדר”.

– יוכבד בת ירוחם יצאה מדעתה – החליטו רבים פה אחד.

– לולא כי הנהר סמבטיון מקיא אבנים בכל ימי השבוע – חמד אברהם יוסף המלמד לצון לו – כי עתה היה חפצה לנסוע אל בני משה, היהודים האדומים.

– וביום השבת?! – השיב לו יחיאל הבדחן כלעגו – ישנם מוכי שגעון אשר זה שגעונם לחלל גם את השבת. ומשגעים אינם בני עונשין.

– לבי דוי על ירוחם הישר באדם כי יסר יסרהו יה.

– בו האשם. מי שמע כזאת כי אב בישראל ילמד את בתו תורה?

– זה כבר הזהרתיו כי יעיר על בתו פן תתחכם הרבה.

– ואנכי אגיד לכם את אשר בלבי – התעורר נתנאל השדכן – יש דברים בגו!

– דברים בגו?! – השתוממו כל השומעים.

– יש ויש, אבל טרם באה עתם להגלות.

זה דרכך מאז – התקלס אחד השומעים בנתנאל השדכן, וכל חפצו היה לגרות בו עד אם יציל מפיהו דבר – זה דרכך מאז לדבר ברמזים וחידות למען ישמעו האנשים ויאמרו כי יודע צפונות אתה. אותי לא תשלה. כמוך כמונו אינך יודע מאומה בלתי אם כי בת ישראל השוגה באולת תמיד אחריתה עדי אובד וסופה שתטרף דעתה עליה.

ובטרם מצא לו נתנאל עת להשיב חורפו דבר והנה נשמע קול אלכסנדר בן יוחנן הנגר, קול חוצב להבות אש בקראו: “הוי נעוי לב, בנים כחשים. מה תעיזו לחלל את הקדש בשאתכם את שם יוכבד בת ירוחם על שפתותיכם הטמאות! אתם דוברי תהפוכות ולא היא, אתם אינכם משמיעים לאזניכם את אָשר אתם מוציאים מפיכם שלש פעמים בכל יום, כי רק בשפתיכם תכבדו את ירושלים ולבבם רחק ממנה. לא כן יוכבד בת ירוחם! היא כבירת רוח…”

כל אנשי הלהקה, אשר בראשיתם היו כנדהמים למשמע אזניהם ורוחם בתוכם השתומם גם למראה עיניהם, כי פני אלכסנדר חורו כשיד בדברו וכל עצמותיו רחפו, השמיעו עתה שאון. ותהי המבוכה גדולה ולא נשמע עוד קול אלכסנדר בקראו. ויחרד וילפת גם הוא וכמעט חשב להתעלף.

– אלכסנדר בן הנגר מחרף מערכות ישראל ואתם מחשים!

– מינות נזרקה בו ויצא ממדה למדה.

– גם הוא השתגע ברוב למודו.

– לא משוגע הוא כי אם חצוף ועז פנים.

– הכי אמרתי לכם – התעורר נתנאל – כי יש דברים בגו? יש ויש!

ואלכסנדר חמק עבר מבין ההמון – וכמו רגע כבר התקבצו להקת נערים שובבים וירדפו אחריו מלא ויעפרו בעפר לעמתו וידו גם אבן בו, וישלחוהו בשאגת פראים עד בואו אל בית אביו.

**


ותתרפק יוכבד ביום ההוא על ירוחם אביה בחבה יתרה, ותחליק את לחייו ואת שער זקנו. גם את פאות שער ראשו פקדה לטובה, בנסותה את ידה לסדרן תלתלים. ופתאם חבקתהו בכל מאמצי כחה ותשם נשיקותיה כחותם על מצחו ועל שפתיו, ותלחש באזניו בשפתים רועדות לאמר: האמנם כי חכם אתה מאין כמוך ואת אלכסנדר תחשוב לאיש הרוח ולא למשוגע?!"

ירוחם נבעת רגע למשמע אזניו ויבהל במאד מאד למראה פני יוכבד בתו. הנה כח הבת, הנה ברגע הזה הרפתה ממנו ותתיצב לפניו הכן כגבור ערוך לחרף נפשו למות על משא לבו וחזון רוחו, הנה בפניה ילין עוז ומעיניה הוד והדר נשקפו – ותמונת רחל אמה לנגד עיניו בהוד עלומיה ובעוז אהבתה אליו.

– מה תביטי בי ילדה פתיה? – חִנֵּן ירוחם קולו גם המריצוהו כמו ברגז ידבר, ופניו צוהלים – בעלותנו אחרי ירחים אחדים ירושלימה יאיר גם אלכסנדר פניו אלינו לעלות אתנו, וחכמתו תאיר לנו את הדרך אשׁר נלך בה.

– את דבריו האחרונים המריץ ירוחם עד למאד – ופני יוכבד האדימו כתולע ותשפל לארץ עיניה…

מהו פרויקט בן־יהודה?

פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.

אוהבים את פרויקט בן־יהודה?

אנחנו זקוקים לכם. אנו מתחייבים שאתר הפרויקט לעולם יישאר חופשי בשימוש ונקי מפרסומות.

עם זאת, יש לנו הוצאות פיתוח, ניהול ואירוח בשרתים, ולכן זקוקים לתמיכתך, אם מתאפשר לך.

אנו שמחים שאתם משתמשים באתר פרויקט בן־יהודה

עד כה העלינו למאגר 47759 יצירות מאת 2657 יוצרים, בעברית ובתרגום מ־30 שפות. העלינו גם 20142 ערכים מילוניים. רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי.

בזכות תרומות מהציבור הוספנו לאחרונה אפשרות ליצירת מקראות הניתנות לשיתוף עם חברים או תלמידים, ממשק API לגישה ממוכנת לאתר, ואנו עובדים על פיתוחים רבים נוספים, כגון הוספת כתבי עת עבריים, לרבות עכשוויים.

נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!

רוב מוחלט של העבודה נעשה בהתנדבות, אולם אנו צריכים לממן שירותי אירוח ואחסון, פיתוח תוכנה, אפיון ממשק משתמש, ועיצוב גרפי. נשמח אם תעזרו לנו להמשיך לשרת אתכם!