_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מַזָל דָגִים

דוד ישעיהו זילברבוש

לתוכן הענינים

 

בדיחותא.

א.

 

את יחזקאל בן מאיר, את רעי בחירי אשר חמדתי, אני פוקד היום בזכרון לפני.  הוא נער בן חמש עשרה שנה, נער קטן קומה ודל בשר.  פניו שחרחרים, ולו מצח גבוה ורחב כמצח איש בא בימים, ולו עינים שחורות ומבריקות, ולו לסתות בולטות ושפתים עבות, ושחוק קל חופף על מפתח שפתיו כל היום.  הוא בחור בין הבחורים תופשי התורה היושבים בבית התפלה לחסידי סדגורה אשר בעיר ז"ק, הוא בחור טוב לבב וטוב שכל.  אבל כמו יחסרו לו כובד הראש וכובד יצורי הגו, והוא לא יעצור כח לשבת על מושבו אף כשעה חדא.  כמעט החל לשקוד על הלמודים וכמו ירגז פתאם מושבו תחתיו וכמו על גחלים בוערות הוא יושב.  אז תוסיפנה עיניו ברק ועפעפיו משוטטים אל כל עבר.  הוא רואה את חבריו המתמידים והמה עודם מנענעים את אבריהם ועודם משמיעים את המית שפתיהם, כמו זה עתה החלו חזון, וכחם עודנו חדש עמהם "לנקוב ולרדת עד התהום", וידם עודנה נטויה "לאסוקי הלכתא אליבא דשמעתתא".  עתה כמעט רגע חרה לו על נפשו כי רצונו איננו אמיץ כרצון בני גילו וכרוחם.  אולם עד מהרה תצלח עליו רוח משובה והוא מתכוין כנגד חבריו להפריעם ממשנתם, והוא חומד לו לצון על פי טעמם, והוא בוחר לו התולים גם עם הגדולים ממנו לבדח דעתם.  אז יוכיחוהו חבריו על עון ביטול תורה, אז יגערו בו אף יקראו אחריו ירבעם בן נבט, הולך בטל, יושב קרנות, מתלוצץ, והוא שוחק.

וחבריו מביטים אל פניו השוחקים ואל עיניו המפיצות ברקים ויחדלו רגז.  והמה שומעים את חדודיו וגם אותות חבה נראים על פניהם.  כי גם המה יאהבו כן, כי גם נפשם כמעט עיפה ללמודים עמוקים ובסתר לבבם יתאוו גם המה למילי דבדיחותא.

היום בנשף בערב יום ראש חודש אדר לשנת תר... היתה השעה משחקת ליחזקאל, וכמעט הותרה לו הרצועה להרבות חדודים כלבבו.  הן לעת ערב בהתאסף קהל המתפללים, וישתוממו כלם אל מעשי ידי יחזקאל הנער ואל מלאכת מחשבתו, אל הטבלא התלוי בקיר המערב.  הנה בששר לבן על גבי ניר שחור משוחות ארבע המלים "משנכנס אדר מרבים בשמחה".  והאותיות אותיות גדולות הנסבות לרוחב הטבלא הלוך ונסב עד אם תהיינה לחצי עגולה, ומתחת לחצי העגולה דג גדול אשר לו סנפיר וקשקשת, גם זנב מתוח לשני עבריו.  ויהי יחזקאל הנער ביום ההוא לברכה בפי כל יודעיו ויאשרוהו כל רואיו.  ובערב היום ההוא, אחרי תפלת מעריב, בהיות הבחורים לבדם בבית התפלה והמה תפושים בלמודיהם, אז הכה פתאם יחזקאל בכף ידו על הגמרא אשר לפניו, לאות כי באה עת לחשות.  כל הבחורים התעוררו ויביטו אל ההולם, לדעת את החדשה אשר הוא אומר להשמיע באזניהם.  אבל הוא לא הגיד דבר כי אם הורה באצבעו אל הטבלא התלוי בקיר המערב, והנה שם כתוב מפורש באותיות גדולות "משנכנס אדר מרבים בשתיקה".  וישחקו הבחורים שחוק קל בראותם את פסת הנייר בחילוף הגירסא אשר הדביק יחזקאל על שלש האותיות האחרונות של המלה בשמחה עד לבלי הכר דבקיה.

הבחורים מחרישים מביטים אליו ואותות שאלה על פניהם לאמר: "חילוף גירסא זה למה?!"

והוא גם הוא מחריש אבל יורה באצבעו אל הדג ואת כף ידו ישים לפיהו לאמר: "אדר מזל דגים הוא וסימן לדג שתיקה".

ושחוק גדול התפרץ מפי כל הבחורים בהתבוננם אל הדג ובראותם כי גם על ראשו דבוקה פסת ניר, ועליה משוחה דמות פני גבריאל ראש המתמידים, היושב שם בפנה ושוקד על הלמודים, ולא ינוע ממקומו גם אם יגעש אף ירעש בית התפלה תחתיו.

"האינכם רואים, האינכם יודעים כי לא דם אדם אבל דם דגים נוזל בעורקיו?  אין לו לגבריאל בעולמו אלא קופא דמחטא ובו הוא מעלה פילים יומם ולילה" – באר יחזקאל את מעשהו.

הבחורים הוסיפו שחוק.  אבל יש בהם אשר הביטו השתוממו אל יחזקאל כי לא הבינו לאחרית דבריו.  הן מליצה חידות בפיהו ומליצה רחוקה מכליותיהם.

*

ובהעלותי את הזכרון הזה לפני תועה לבבי ואינני יודע אם אקנא ביחזקאל רעי בחירי על תמימותו או כי אנוד לו.  נער תם היה יחזקאל ולא ידע ערך שינויי הנוסחאות וחלופי הגרסאות, בבית התפלה אשר לחסידי סדיגורה ישב ולא ידע כי יש אשר יהיו רבים לפרופסורים באוניברסיטות ובבתי מדרש לרבנים בשביל שינויי נוסחאות וחלופי גרסאות של מה בכך, אשר לא המה אזנו ולא המה חקרו ולא המה תקנו אבל מצאו אותם בגנזי ספרים עתיקים; נער תם היה יחזקאל ולא ידע את ערך השתיקה, בבית התפלה אשר לחסידי סדיגורה ישב ולא ידע כי בעולמנו הגדול יש אשר יהיו רבים למקבלים שכר על השתיקה יותר ממה שמקבלים אחרים וטובים מהם על הדרישה; נער תם היה יחזקאל ולא ידע את ערך דם הדגים הנוזל בעורקי אדם, בבית התפלה לחסידי סדיגורה ישב ולא ידע כי אין כדם הדגים "סגולה בדוקה ומנוסה" להיות פוסע על ראשי העם, להיות לראש הקהל, לפרנס הצבור ולנשיא חבורתא קדישתא – ולא ידע כי יש אשר יהיו רבים בעיני העם לגואלים, ליודעי בינה לעתים ולמשני פני תבל בחכמתם, רק בשביל דם הדגים הנוזל בעורקיהם ובשביל קופא דמחטא אשר בידם כל היום והמה עושים כן בלהטיהם לשום ענן סודות לבושם וערפלי תעלומות חתולתם, והמה משכילים להעלות בסדק מחט קטן פרעושים דקים מן חרקים אשר יהיו בעיני קצרי הראות לפילים גדולים ונוראים ...

נער תם היה יחזקאל רעי בחירי והוא לא ידע ערך שנויי נוסחאות וחלופי גרסאות.  הנה לא רק בספרים הכתובים על קלף ישן נושן ולא רק בכתובות שעל גבי מצבות אבן, המחוקות והמטושטשות מרוב ימים, ימצא חוקר קדמוניות שנויי נוסחאות וחלופי גרסאות רבי ערך.  עוד גדול ורב מכל אלה הוא ערך שנויי הנוסחאות וחלופי הגרסאות אשר ימצא אותם כל קורא מבין בספר עתיק בעתיקים, בספר הכתוב באש שחורה על גבי אש לבנה, בספר אשר אותיותיו פורחות באויר והמה הכוכבים אשר בשמים ממעל, בספר אשר יש בו גם אותיות בולטות מאד והמה סעיפי הסלעים אשר בהררי אלף, בספר הספרים: הלא הוא ספר הבריאה.  זה הספר אשר מכתבו מכתב אלהים הוא ברור ומפורש, ובכל זאת ימצא כל היודע לקרוא בין השטין שנויי נוסחאות וחלופי גרסאות בכל היקום מאז היותו ועד היום הזה.  וערך אלה שנויי הנוסחאות גדול עד למאד ... ולא רק בספר הבריאה ימצא הקורא המבין שנויי נוסחאות גדולי ערך.  הנה כל המגלה פנים בתורת החיים כהלכה וכל היודע לקרוא בין השטין בספר תולדות אדם ימצא שנויי נוסחאות וחלופי גרסאות אשר אין ערוך להם, ימצא שנויי נוסחאות אשר הסבו במהפכות גדולות ונוראות בְּהִדָּבֵק בלוח תורת האדם פסת ניר קטנה ונתחלף למתי תבל בין אהבה לאיבה ובין חבר לחרב, בין צדקה לצעקה ובין משפט למשפח; אף ימצא חלופי גרסאות אשר שנו סדרי בראשית, בהיות יד תקיפים בספר החיים ויתחכמו להבדיל בין קרי לכתיב: כתיב עצל וקרי אציל, כתיב עובד וקרי עבד ...

נער תם היה יחזקאל רעי בחירי, בבית התפלה אשר לחסידי סדגורה ישב ויחמוד לו מלתא דבדיחותא ולא חשב לדעת את אשר עשה מאז ומעולם שנוי נוסח קטן כזה, של "מרבים בשמחה" ל"מרבים בשתיקה", לעמנו עם בני ישראל, מאז היותו לעם, ובכל פעם מדי התעוררו להשמיע ששון גבורה ותרועת מלחמה נזרו עליו "חכמיו" שתיקה; מאז הרבו לו צורריו מצוקות אכזריות בנוסחאות שונים מנוסח מצרים ועד נוסח רומא ומנוסח ספרד ועד נוסח רומניה, ומאז עשוהו מנדיו כדגי הים וילמדוהו "מאשריו" לשאת בשרו בשניו, כמו לא דם אדם כי אם דם דגים נוזל בעורקיו.

 

ב.

לקול שחוק הבחורים התעורר גבריאל ראש המתמידים כמעט, ובעלות לעג "המתלוצץ" באזניו עברה חלחלה קלה בעצמותיו ודמו חם בקרבו.  גם פלסי דנורא גם מסרקות של ברזל ישא איש אבל לא שוט הלעג ועקרב הקלסה.  גבריאל מתגנב להביט את הטבלא והוא רואה מרחוק את דמות פניו בראש הדג.  באפו עולה עשן.  הוא אומר להתנפל על הטבלא ולקרוע את פסת הניר הדבוקה בראש הדג.  רגע באפו הוא אומר לגעור במתלוצץ ולהתקוטט בכל אלה אשר משכו ידיהם אתו.  ובכל זאת יתעשת אל לבו ויתאפק.  הוא ירא פן יוסיפו חבריו להתקלס בו בראותם את עברתו ובדעתם כי חץ המתלוצץ שנון היה ולא החטיא את המטרה.

עד מהרה תנוח גם עליו רוח הנעורים וגם הוא יצחק בקרבו.  הוא מסתיר את ראשו בספר אשר לפניו לבל יראו בני גילו את השחוק האומר להתפרץ ולעבור על דל שפתיו, והוא מערים להוסיף המיה כמו יעמיק בלמודו – אף אם ראשו סחרחר ואינו משמיע עוד לאזניו את אשר הוא מוציא מפיהו.

גם אחרי אשר שבו הבחורים איש איש אל מקומו ואל למודו לא ידע עוד גבריאל שָלֵּו.  כמו נשמטו פתאם הפילים מידו וגם המחט נעלם ואיננו.  הוא אוסף שארית כחו לגרש מפניו את כל המחשבות הזרות המשתערות עליו להדריכהו מנוחה ולהפריעהו ממשנתו, אבל כל עמלו עולה בתהו.  במחשבה אחת יאחז להסיר את ראשה מאליה ומחשבה אחרת בעלת רבבות ראשים תניח מן המארב ותמוגגהו תושיה.

אז בעזוב כל הבחורים את בית התפלה, ללכת איש איש אל ביתו, וגבריאל ראש המתמידים נשאר לבדו, אז תקפתהו פתאם תשוקה להתבונן אל דמות פניו המתוארה בידי יחזקאל על פסת הניר.  ויקם גבריאל ממקומו ויחפש את הפסה וימצאנה מונחת על הרצפה וירימנה, ויקח אותה בידו השמאלית ויניח עליה את אור הנר אשר בידו הימנית, ויבהל לראות את תמונתו תמונת מפלצת: לחייו צנומות, חוטמו חד ובולט, שפתיו דקות מאד, עיניו מסתתרות בחוריהן ובמצחו קמטים רבים.  הוא ממהר אל ארון הספרים ומביט אל לוח הזכוכית אשר בדלת הארון והנה התמונה דמות צלמו היא, והנה היא מעשה ידי אמן ולא יחסר בה כל אות וכל קו מאותות פניו וקויהם.  כמו תמסוך יד נעלמה רוח עועים בקרבו והוא ממהר אל הטבלא ומדביק את פסת הניר בראש הדג, והוא שוחק בקול מוזר ופרוע:

"... לא דם אדם כי אם דם דגים נוזל בעורקי, חמד לו יחזקאל לצון.  האמנם? ... לא הוא הראשון אשר יחשוב עלי כזאת ... הכי לא היתה זאת מחשבתה גם היא, הכי לא חשבה עלי כזאת גם רחל בת השמש בכוננה פעם מבטיה אלי ואנכי נסתי מפניה כמשוגע ממראה עיניו? ...

ושחוק מוזר ופרוע שב עוד הפעם ויתפרץ מבין פתחי פיהו בקול גדול עד כי נבהלה נפשו מאד למשמע קול שחקו.  ויפן כה וכה וירא כי לבדו הוא בבית התפלה בחצות הלילה ואפלה מסביב.  אז רחפו כל עצמותיו ויהי כאיש נדהם.

 

ג.

ימים אחדים עברו ובבית התפלה אשר לחסידי סדגורה נפקד מקום גבריאל.  בימים ההם בא גבריאל בוקר וערב אל בית המדרש הגדול להתפלל בצבור, וכל היום תעה ברחובות תפוש במחשבותיו, אף יצא לשוח ביער אשר מחוץ לעיר.  והיער קטן הוא וגם העצים אשר בו חשופים בימים האלה.

כל חבריו תופשי התורה השתוממו אל מעשהו הזר, וידאגו לשלומו.  גם יחזקאל "המתלוצץ" חדל לצון.  זה הנער טוב הלבב התעצב מאד אל לבו בהביטו אל המקום המֻנח שם בפנה.  דבר-מה חסר לו והוא לא ידע נפשו.

פעם, אחרי הצהרים, התפרץ גבריאל אל בית התפלה וימהר אל ארון הספרים ויוצא ממנו אחת המסכתות וירץ אל מקומו הפנוי וישב על מושבו וילמוד בחפזון ובקול גדול.  מראה פניו כהה כמראה הדונג, עיניו תועות בחוריהן כעיני איש אשר אין ברוחו נכונה, וגם על מצחו תשכן עננה כבדה מאד.

לא ארכו הרגעים וקולו נחבא פתאם.  כל יצורי גוו כבדו עליו והוא יושב מַשְׁמִים  ועיניו תועות אל כל סביביו.  כל חבריו סבוהו וישאלו לשלומו והוא איננו עונה אותם דבר.  הוא שולח מבטיו אל הטבלא התלוי בקיר המערב ואל הדלת הקרובה אל מעון "השמש", ואחרי כן יט את ראשו הצדה, ופניו התעותו, גם מראה עיניו כמראה הזכוכית, ומבין השפתים הפתוחות מתלכדים חרוזי השנים והיו למוצק אחד.

"הוא מתעלף, הוא מתעלף!"  קוראים כל חבריו בבהלה.  ותהי המבוכה. 

ויחזקאל היה הראשון אשר מהר ויבא מים קרים ויז על פניו.  גם לחץ בכל מאמצי כחו את תנוכי אזניו ואת חטמו ואת רקתו, ולא הרפה ממנו עד אם שב לתחיה ועד אם פקח את עיניו ואת סגור שניו וישאף רוח בכל פה.

אז שלחוהו רבים מחבריו בדרכו אל ביתו וישכיבוהו על מטתו וידברו אליו דברים נחומים וינסו אליו דברי אהבים ושעשועים להטיב את לבו ולהרנין במעט את רוחו.  אבל גבריאל שכב על מטתו עצוב ונוגה מאד, עיף ויגע, סר וזעף.  כמו סר כחו מעליו וכמו נדחה ממנו כל תושיה לבלי שוב אליו עוד עד עולם.

 

ד.

"גבריאל!  כל רופאי מזרח ומערב נקבצו באו לך להעלות ארוכה למחלתך.  הכון לקראתם גבריאל!"

את הקריאה הזאת קרא יחזקאל באזני ראש המתמידים בבאו אל ביתו ביום חג הפורים, ואחריו המון בחורים מתחפשים.  איש איש ומסוה על פניו, איש איש ופאותיו מסתרות מתחת לכובעו, איש איש ומעילו העליון עשוי קצר, בהיות שוליו מקופלים מאחוריו ותלוים על החגורה אשר שני קצותיה קשורים מפנים.

ויתחזק גבריאל וישב על המטה.  וזאת הפעם הראשונה אשר נראה שחוק קל על שפתיו למראה חבריו המתחפשים.  וישתרע השחוק הקל גם על כל פניו ויתן ברק לעיניו בגשת אליו יחזקאל וימשש את דופקו ויתדפק על חזהו ויט אזן לשמוע את קול נשימת הריאה.

"מחלה חדשה היא, מחלה אשר לא כתובה בכל ספרי הרפואה, מחלה לא שערוה כל כותבי קמיעות ולחשים וכל יודעי סגולות בדוקות ומנוסות וכל מלקטי ירקות מאז היות האדם על פני האדמה ועד היום הזה", הגיד יחזקאל במתינות ובכבד ראש בפנותו אל חבריו העומדים מסביב.

"ומה היא המחלה הזאת?"  שאלו כלם פה אחד, מי כמוך יודע כי כלנו מומחים אנחנו לכל מחלה הכתובה בספרי הרפואה ואשר לא כתובה".

"הסו!"  צוה עליהם יחזקאל במפגיע.  "זאת המחלה סגולה היא מכל המחלות, וסגולה היא לעם סגולה מכל העמים.  ירושה היא לו מדור דור.  וזאת המחלה אנושה היא מאנה הרפא".

"מאנה הרפא?!"  השתוממו כלם.  "ומי הוא העם אשר בו חשקו היתושים הקטנים מחוללי כל מחלה, לאהבה רק אותו ולדבקה רק בו עד עולם?!"

"שמעו ואחר תדברו!  המחלה הזאת לא כתובה היא בכל ספרי הרפואה.  אבל חכם אחד, ספק יהודי וספק נכרי, ספק חוזה וספק אוהב לצון, הואיל לקרוא אותה בשם.  הלא כה דבריו על אדות בית החפשית ליהודים אשר בעיר המבורג: "זה בית החפשית לבני אדם אשר דבקה בהם מחלה משלשת, מחלת העניות, מחלת הגוף ומחלת היהדות.  וזאת האחרונה ממארת היא מכל רעותיה, כי מחלה נושנה היא מורשה קהלת יעקב זה אלפי שנים.  השמעתם?  הנה זאת היא המחלה אשר דבקה גם בגבריאל חברנו."

"אבל אם הקורא את המחלה בשם הוא ספק יהוּדי ספק נכרי" – חוה אחד מרופאי מזרח את דעתו – "ואם הוא ספק חוזה וספק אוהב לצון אז גם המחלה היא ספק מחלה".

"ואם ספק דרבנן לקולא" – ענה אחריו רופא אחר, והוא מסלסל בשערות אחת מפאותיו אשר נשמטה מחביונה ותפול על בדל האוזן בהנתק הכובע למעלה – "ספק של ספק יהודי ספק נכרי ספק חוזה ספק אוהב לצון לא כל שכן!"

"ולולא דמסתפינא הייתי אומר, כי מחלה המוטלת בספק לאו שמה מחלה.  לא זו אף זו כי לפי עניות דעתי בטלה היא למפרע ואין כאן לא מחלה ולא מדוה ולא יתושים קטנים.  והא ראיה שהיא עומדת במרדה וממאנת הרפא.  הכל לפי הכלל דכיילי חכמים כי על מחלה שאיננה מחלה או על מחלה הבטלה למפרע אין כל רפואה חלה כלל וכלל..."

את הדברים האלה השמיע אחד הרופאים בנגון הגמרא ובחפזון נמרץ, וירחב פיהו להכביר עוד מלים ולהוכיח בראיות ברורות ובמופתים חותכים כי דבריו כנים ואמתים.  אבל יחזקאל גער בו ובכל חבריו אשר העיזו פניהם להורות הלכה בתורת הרפואה בפני רבם ויאמר: "אמנם יש לכל אחד מכם הרשות לחות דעו ככל העולה על רוחו וככל אשר עם לבבו, אבל שמעו נא אתם הנצבים פה כלכם היום, שמעו ודעו כי אם לא תשימו יד לפה ואם לא תחרישו כלכם אז אצוה לאחד ממקודשי, אז אקרא את אחד "מרופאי מערב" לאפי והוא יגזור גזרת שתיקה על כלכם יחד בין על אלה אשר יש עם לבבם לרשום את שמותם בכתב הנואמים ובין על אלה אשר שמותם כבר רשומים המה בגליון אשר לפני!"

"לא רק אדר מזל דגים הוא" – התמרמר אחד מרופאי מזרח – "אבל גם לישראל מזל דגים וסימן לדג שתיקה."

וקול המתמרמר היה כקול אנחה דקה, כי לבו לא מלאהו להשמיע את תלונתו באזני הנאספים פן יסב מדון ופן יפריע את שלום החולה...

ותהי הדממה בחברת הרופאים.  ויקם חד דמן חבריא על רגליו והוא איש אשר ראשו ורובו במערב ולבו במזרח, והוא איש אשר יחזקאל בוטח בו כי יצלח להיות המפשר בין "הני תרי צדדי" ויקרא:

"רבותי!  אל נא תהי מריבה ביניכם.  כל משפטיכם אמת צדקו יחדו.  ותהי המריבה הקלה רק באשר לא הבין איש שפת רעהו ולא סיפק בידו ללון בעומקה של ההלכה אשר אנו דנים עליה.  חלילה, רבותי, חלילה!  אין שלטון ליתושים קטנים על דבר שהוא רוח ולא בשר ואינם תופסים בו מקום כלל.  חלילה.  היהדות כשהיא לעצמה איננה מחלה.  ונהפוך הדבר!  היהדות בעצם תמה היא מרפא לנפש גם שקוי לעצמות אבל אם עֻפְּלָה ואם חֻבְּלָה הרוח ואם עלה רקב בעצמות האיש אשר בו בחרה לה מכון לשבתה אז נהפכו גם פניה לירקון ותהי בעיניו כחולה.  חלילה.  לא מחלה היתה היהדות מעולם ולא תהי למחלה כל ימי היותה אבל ידי זרים חלו בה וידביקו עליה הלאה ויחליאו את תוי פניה.  ובא האות על זה: לוא היתה היהדות מחלה כי עתה לא שנתה אותותיה תכלית שנוי לפי אברי הגוף אשר בם תקנן.  והנה היהדות אשר בקרב רבים מאנשי המערב תתן אותותיה אותות מחלת השחפת כי נס ליחה וכי כהתה עינה וגם טעמה פג, והיהדות אשר בקרב רבים מאנשי המזרח תתן אותותיה אותות משמן הבשר כי טפש לבה וכי מְסֻבָּלָה היא וגם ריחה נמר..."

בכל העת אשר ערך הנואם את מדברותיו ישב יחזקאל אל השלחן ויעבר חרט על הגליון אשר לפניו.  ובשמעו את דברי הנואם האחרונים שחק מאד, וימהר ויקח את הגליון בידו, ויגש עוד הפעם אל החולה וישב להתדפק על חזהו באמרו: "עתה אראה אם נאמנים דברי הנואם, עתה אחקור לדעת אם היהדות אשר בקרב גבריאל חברנו מחלת השחפת היא או מחלת משמן הבשר."

ויהי בעשותו כה וכה וירא החולה את הגליון אשר בידו ויהי נבוך מאד ויאמר כמעט רגע לשלוח ידו ולאחוז בגליון.  כי – התמונה המתוארה עליו היא תמונת רחל בת השמש.

ותגדל מבוכת החולה בראותו זה עתה את רחל בעצמה והנה היא עומדת אצל פתח הדלת ואוחזת ביד אחיה הקטן.  כי בראות רחל את הבחורים תופשי התורה אשר בבית התפלה מתחפשים ותתגנב לבוא אחריהם ולראות במשחקם.

למראה פני רחל האדימו פני גבריאל אף הלבינו חליפות.  ויבן יחזקאל למבוכת ראש המתמידים ויט אליו פניו ויחמוד לצון לו וילחש באזניו לאמר: "עוד מחלה אחת אשר חלית בה, מחמדי, אני יודע.  הלא היא מחלת האהבה!"

"חדל לך מהתלוצץ" – חנן החולה קולו – "עתה רואה אנכי כי לא בעורקי נוזל דם דגים כי אם בעורקיך".

והנואם הוסיף וישמיע את מדברותיו באזני הנאספים לאמר:

"רבותי! הנכם רואים, הנכם יודעים כי לא ביהדות נראה הנגע כי אם במחזיקים בה.  תנו למחזיקים בה עבודה שיש בה חילוץ עצמות, תנו להם עבודה שלמה שהם רוצים בה, תנו להם עבודה שיש בה גם מרפא לנפש, השיבו אותם לקדמותם ואז גם היהדות אשר בקרבם תחדש הודה כקדם."

"לא רק עבודה חסרה להם" – ענה יחזקאל אחרי הנואם – "כי אם גם אהבה, זאת השירה הפיוטית אשר ימצא האדם בחיי הטבע, זאת השירה אשר לא תִמָצֵא בכל תעצומותיה בלתי אם בגוף בריא ושלם ובנפש בריאה ושלמה... עבודה ואהבה, אהבה ועבודה, אלה שתי בנות האדם אשר גם בני האלהים יחמדו יפין בלבותם..."

למשמע הדברים האלה קרן עור פני גבריאל ראש המתמידים, אבל עצביו רגזו מאד ויחנן מבטיו אל יחזקאל כי יחדל ממנו ולא יוסיף עוד להרגיזהו. 

ויבן יחזקאל לרגשת גבריאל ויעצור במלים וישחק שחוק גדול ויאמר: "עוד דברים רבים בפי.  אבל נחשוך נא דברינו לעת אחרת.  הלא ידעתם, רבותי, כי אדר מזל דגים הוא ומשנכנס אדר מרבים בשתיקה".

 

ה' תרנ"ח.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה