_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עֵת לָטָעַת – חלק ב'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

א'

מוסרות האמונה וחבלי הלאום

אין עם אשר הרבה לכתוב כעם ישראל כי אין עם אשר רבו בו השואפים לכתוב ולהורות דעה כמו בעם הזה, לאלפים ולרבבות יהיו מספר הספרים אשר נכתבו מאז ועד היום, אין קצה לשמות הכותבים, כאלה אשר נשאר שמם לזכרון כן אלה אשר אבד עם פעולתם יחד, ואם במאזנים נשאם את ספרי יתר העמים אז מחול יכבדו.  אבל לדאבון נפשנו נטל עלינו להודות כי מרבית הספרים האלה לא יעטרונו כבוד כאשר לא היו לעזר ולהועיל.  עם ועם בכבוד סופריו יתפאר, לבו ירום מאוד בשאתו על שפתיו שם סופר ספרים מחֻכּם אשר באמרתו האיר לארץ, בניב שפתיו האיר דרך לרבים, וברבות מספר סופרים כמו אלה כן ירום ונשא העם בגדלו על פני כל הארץ, כי ככוכבים מזהירים לעד, אשר אורם לא יכבה וזהרם לא ישבת כל הימים, כן דבריהם יקומו חיים וקימים לעד לעולם.  הגבורים והמושלים, השופטים והמנהלים וכל אלה אשר ידם תעש להם שם כמוץ יחלפו וגם שמם וזכרם יסופו כאשר תאסף ידם מעבודתם ויד אחרת תמלא מקומם, לא כן פעולות הרוח אשר בספר הֻחקו, הנה כמו יצורים הנה לבדן ובחדל פועלן לא תחדלנה הנה, כי רוח חיים בהן, אשר על כן בצדק יתפאר עם בהסופרים אשר היו לפנים כי פעולותיהם חיות הנה, ועל פיהן נוכל לערוך העם, כי נדע ונכיר אשר לא כפראי יער יבחר דרך אחרי כי מורים היו לו, וזאת נדע נאמנה כי כל מורה פעל פעולתו אם רבה או מעטה על העם כלו.  כזאת תהיה לכל עם אבל לא לנו;  לכל עם אשר רק העת ומשטרה ומקריה יעוררו את רוח השרידים להורות דעה לקרוב ולרחוק והם המה כעמודי העת בדרום ולבאים אחריהם, בכל עם אשר בהם איש איש יבחר דרכו לפעול ולעבוד כחפצו וככחו, אחרי כי אין מעצור לו בדרכו, בהם יבחר על הרוב בעט סופר רק האיש הראוי לשמש בכהונת מורה דעה, אבל לא כן בנו, אשר מעת אשר נודדים הננו ולא בידנו לבחר טובנו, משלח ידינו ומפעל כפינו יַתוו לנו לא כחפצנו ורוחנו, מני אז סרו גם סופרי ישראל מהדרך ויהיו גם האוחזים בעט סופרים נודדים תועים וגולים כאלה אשר שלחו ידיהם במלאכה או במסחר מבלי דעת מה ילד יום ומבלי בקש חשבון ומשפט ומשטר.

עת היתה לישראל אשר הצדקה היתה לו להרים ראש והצדקה לו גם עתה ללבוש עז בהעלותו על שפתו את העת המאושרה ההיא, עת היתה אשר מורים היו לישראל, מורים אשר ידעו את דורם וישאו דעה עליו ולמרחוק, מורים אשר כיום יכירו כלם את גדלם והוד תפארתם, מורים אשר אך לישראל היו ואין עוד, המורים האלה הלא המה חוזי-אל נביאי ישראל אשר דברתם היתה כטל לישראל עת אשר נטפה משפתי המטיף וכרוח חיים היא עד היום.  אבל אבד חזון והטל השכים הלך ותחתיהם לקחו מקומם שופטים ומחוקקים לא מורים לפלס לרוח נתיב כי אם לתת עבותות החקים על הידים וכבלי דת על כל רגל, ומני אז ברדת ירדו הסופרים ודבר הדעה שפל מאד.  אמנם נמצאו אנשי דעה, אוהבי עמם, מבקשי יושר , מורי דעה, המדברים על הלב ומישרים דרך להרוח, אבל פניני קדש אלה קֻבּרו עד מהרה בערמות עצמות יבשות, בגלי החקים המתים, אשר לא יתנו להרוח תחיה ולא יועילו לדור להורותו איך לכונן מצעדו בחיים, איך להציב לו יד בתבל, כי כל אלה החקים והמשפטים (מעת אשר שבתה ארץ וממלכה מישראל) לא למען יעשה אותם האדם וחי בהם בארץ נִתּנו כי אם למען ינחלו נחלה בלי מצרים, נחלת שדי, רק על כן יבלו פה ימיהם בעמל ויגון בעבודה ואנחה למען ירונו חלקם בגבהי שחקים.  אולם אחרי כי לגבהי שחקים לא עלה עוד גבר וגויתו ואיש לא לקח אשתו ובניו עמו בעלותו לשבת במושב שרפי מעלה, כי רק להנפשות אשר הסירו מעליהן הבגדים הצואים, הלא המה הגויה ויצריה ותאותיה, יפתחו שערי שמים, לכן לא החיתה התורה הזאת את רוח האיש אשר עוד בלבוש בשר ועצמות התהלך פה באדמות ולא עת לו בוא לשערי השמים ולא הביאה כל תועלת להחיים על פני התבל, לא הורתה אותם להציב להם יד בארץ, לא נתנה בלבם תעצומות ועֹז לקום בזרוע רמה או בעצה ותחבולה נגד שונאיהם ולשוב להאחז בארץ החיים, כי מי זה יבער ויכסל להרבות עמל ועבודה בעד עולם עובר שפל ונבזה, אם בעד העמל והעבודה האלה תמצאנה ידיו להשיג חיי-עד?  כי על כן הביאו סופרי עמנו תועלת רבה ועצומה אך למבקשי נתיבות אל-מות ואך המה בהם התהללו, אבל האיש אשר חיי אדמות לא כאפס בעיניו נחשבו, אשר יאמר:  אהבתי את אשתי, את בני, את קרובי, את עמי, את כל בני האדם, לא אצא חפשי מעבודת העולם הזה כי לכך נוצרתי, האיש אשר כזאת יהגה לבו יביט אל אוצר הספרים אשר כלם מפתחות המה לשערי השמים ויאנח מרה ובלב נשבר יקרא:  אכן לא תהיה תפארתי על הדרך הזה.

ספרים כאלה שרצו לאלפים ולרבבות בהמאות האחרונות להעיב עינינו, ולדכא רוחנו, ולהמעיד רגלינו, ופעולתם זאת פעלו בלי הפוגה ימים רבים מאד ואך זה עתה החלה שן הכליון לאכול בהם בעבור עתה על הארץ רוח מאוצר חיים ויש תקוה כי העת הבאה תורם ויאבד כל זכר למו.  אולם לא על הימים ההמה נשא מדברותינו, בימים ההמה לא היטיבו גם סופרי רוב יתר העמים מעלליהם מהסופרים האלה, אף כי לא נגזלו מידם חיי העולם, הזה ולא נטל עליהם לבקש להם מקום לגור במרחקים בערבות שהקים, ולא נפקוד על סופרי ישראל אשר ענים ושפלותם מסכו רעל בכוס חייהם ורק התקוה האחת תקות הגמול מידי אל גמולות נתנה להם כח ועז לשבת ולסבול חייהם-מכאובם הנורא, אשר רק המות רפא אותם ממנו, הוא המות אשר פתח לפניהם שערי הארץ החדשה שבה לא יהיו זעומי אלהים ואנשים, אך אם נתבונן היום למעשי סופרי העמים ולמעשי סופרינו אנחנו אז תאחזנו שַמה, הבשת תכה לחיינו אם אך נדע בשת בראותנו כי לא לבד כי מרבית סופרינו כיום לא היטיבו דרכם מאבותיהם, כי אם השחיתו התעיבו דרכם מאד וירעו מאבותיהם.  לא נפקוד גם על הסופרים הראשונים אשר בדגל ההשכלה התנוססו, לא נביא את סופרי המאספים במשפט כי כרבם כן מלאו אותם קדים ואין בהם כל דעת ורוח, כי כמעשה ילדים הנם בעינינו, זה מעט התנערו מעפר הפלפול.  מערמות ספרי הבל אשר כסו עליהם בצלמות וזה החלם לעשות לטהר את הבית.  ה' עמכם אתם הנושאים על כתף את ערמת העפר וטיט היון והבוץ למען טהר את החלקה ויבואו בונים ויבנו היכל להדעת! – כזאת נאמר להעובדים הראשונים בכרם שפתנו.  אכן המטהרים עברו וחלפו ואיה הבונים?  האם לאלה בונים נאמר אשר יבלו ימיהם בפלפול מחקר אחד בביאורי כתבי קדש כאשר בלו יושבי בית המדרש את ימיהם בפלפולי התלמוד?  האלה אשר פצחו רנה ויליצו מליצה להלל ולשבח את האביב על כי יפה תאר כעלם נחמד ולזעם מאד את החרף האכזר על כי יטרוף באפו את השושנה הנחמדה אשר לשמה ולזכרה תאות נפש המשורר, יכרית נצה מגפן ויביא קפדה על התמר, או תהלות ותשבחות אשר ישליכו איש על ראש רעהו?  או אולי אלה אשר בימים האחרונים היו גואלים לשפת עבר ויוציאו עלים לעתים ופני האחד יכסה תורה נבערה וחנופה והשני מוסר הבלים וחנופה, והשלישי יפתח דלתיו לכותבים מאמרים מקוטעים מענפי המדעים  הקטועים, אשר העתיקום מהשפות החיות, וכשם שלא הבינו המה מה העתיקו כך לא יבין הקורא את אשר יקרא, ולוּ גם הבין גם אז אך מעשה תעתועים הוא לגדע ומורה קטנה מעץ רענן לתת אותה לפני איש אינו יודע ולאמר לו:  ראה הנה גן נחמד לפניך!  גם זאת אך חנופה היא להחניף את הקוראים, כאשר בעלי האמונה אך הנף יעשו להקוראים אשר בפיהם הנם יראים את ה', כי באמונה הזאת תמצא ידם להיות כאנשי אמונים ולאמר להם שלומי אמוני ישראל אתם אחרי כי תתנו לנו יד, כן יעשו אלה חנופה במאמרי חכמה שאין בהם חכמה למען יגבה לב הקוראים הרחוקים מדעת ויאמרו מצאנו חכמה למען יגבה לב הקוראים הרחוקים מדעת ויאמרו מצאנו חכמה, כי למדו לבטא מלות אחדות אשר קראו בעלי החכמה בשם החכמות, והרביעי יעשה לו עלה לכסות על ערותו בפשטו יד לבקש נדבות, והחמישי והששי והשביעי כזה או כזה יעשו או יצאו ידי כלם, והרבים בסופרינו בדרכם יבחרו וכמעשיהם יעשו, ולאלה נקרא:  בונינו?  הוי על בונים כאלה ואבוי להמצפים לאכול פרי הגן אשר עמלו בונים כאלה בו!  הלזאת נחיה את שפתנו, הלבעבור ואת נעמול להחזיק בשפה מתה רק למען תהיה למשען עֹז לעצלים אחדים, אשר לא יצלחו לא לחכמה ולא למלאכה, למען ימצאו לחמם על ידה?  מכל עבר ופנה נשמע תאניה ואנחה על כבוד שפת עבר כי גלה ממנה, על כי בניה יעזבוה מיום ליום ויצערו מכבדיה באין משים, רבים יראו כי השפה אוצר יקר היא לנו, רבים יבינו כי באבדה אז תאבד ממנו גם האהבה לאחינו וכמעט כל מוסרות האחוה תנתקנה בלעדה ועל זאת יבכו וימהיו, אבל מי אשם בדבר הזה?  האם לא תראו כי תולעים כסו את כרמה ויאכלו מהצמרת עד השרש?  הטרם תבינו כי בעת הזאת החלו בני האדם לבקש חיים בתבל ובבקשם חיים יבקשו רק דברים אשר יש בהם מועיל, דברים של טעם, ולמה זה יוסיפו לזנות אחרי ההבלים החדשים הנכתבים יום יום בשפה הזאת אחרי כי זנחו את הנושנות? – דברים העומדים ברומו של עולם החיים מונחים בקרן זוית ומושכי בשבט בשפת עבר איש לדרכו פונה להראות תורתו או יראתו או חכמתו.  בעת אשר מצב ישראל רע הוא מאד בארצות רבות ועצה ותחבולה דרושות מאד איך להקימו, בעת אשר מוסרות האהבה והאחוה נתקו ואם לא ימהרו להחזיקם אז יפרדו לכל רוח, בעת הזאת הנה סופרי ישראל לא יעמיקו עצה איך להמציא ישועה, כי אם זה ידבר דבר ובא השני וראה כי כרוחו דבר ויברכהו בברכה משלשת ואם אין יקללהו בקללה נמרצה וישמח בכחו כי הגדיל לעשות.  שַמה תאחונו לראות כי עוד לא נשאלה שאלה אשר עליה השיבו החכמים היודעים דעת תשובה עד אשר יצא משפט ברור למען ידע הים וישכיל.  ולא רק השועלים אשר ילכו בכרם הדעת כי אם גם מחכמי לב אשר יבינו חקור ואשר יחקרו עוד כמעט לא ראינו כי יחקרו וישפטו וישאלו וישיבו עד אשר יוסר המשפט על עמודים בל ימוט.  כי אם איש איש יבוא וישמיע דעתו ויבנה עליה ארמונו כמו כבר נתקבלה דעתו מאת כל העם וכהלכה פסוקה ישמיענה אב לבנו ומורה לתלמידו, כי על כן תשפל דעתנו ושפתנו לארץ תנח, כי לא כאבן חן היא למשוך אחריה לב באשמת העובדים בכרמה.

והמארה הזאת אשר תרבץ בשפת עבר תנוח לא רק עליה, כי אם גם על ספרי ישראל אשר נכתבו בשפות אחרות.  מה רבה העבודה אשר עבדו סופרי ישראל בשפת אשכנז להרים קרן לחכמת ישראל, בעת אשר נתעו בשוא להאמין כי כביר כח השפה הזאת לבנות היכל לחכמתנו כמו שפת עבר.  עתה נפקחו עיני חכמים רבים אשר עינים להם לראות נכוחות כי שוא כל עמלם, כי כחציר יבש ימלו הספרים האלה ורוח ישאם, לשוא יעמלו הבונים בית לחכמתנו בשפה הזאת והיא לא תצלח, כי רק לשפת עבר אשר בכל הארצות ימָצאו קוראיה תהיה תקומה ולא לשפה היה אשר רק בארץ ההיא תדָרש, ומספר היהודים באשכנז הדורשים חכמתם בשפת הארץ מצער מאד, עד כי כמעט תקצר יד איש כותב בה להוציא ספריו החוצה, עתה יבינו זאת רבים, אבל גם בעת אשר עוד לא הבינו זאת ויאמרו כי שפת אשכנז תהיה יורשת שפת עבר המתה, גם אז באו איש איש וקסתו בידו ויחקו הקים במחקרם ויתפלאו וישתוממו, איך יזיד איש אחר לדבר דבר לא כדברם.  אם אך נשים עין על רוב הספרים האלה ונראה כרגע כי כן הוא.  ואחת מהדעות אשר מבלי כל חוקר ושופט הושמו כחק נאמן וקים היא הדעה כי בני ישראל לא עם המה כי אם בני אמונה אחת.

לא נדע בנפשנו אם לקצוף או להשתומם על זאת, כי חכמים ידברו דבר אשר לא שפטו אותו בתחלה.  אם בימים הקדמונים לא שקלו וטרו בדבר הזה לא נתפלא, באחת כי לא הסכינו להרבות חקר, וזאת שנית כי לא עלה על לב איש להרבות חקר בדבר אשר ברור הוא כשמש בצהרים.  כל איש ידע כי ישראל עם הוא, משפחה מיוחדה בקרב יתר המשפחות, וכאשר לא יעלה על לב איש לשאל אם היונים או הערבים עם המה או רק בני אמונה אחת כן לא יעלה על לב איש אשר לא במשוגעים חלקו לשאול כזאת על עם ישראל, אבל בימים האחרונים נמצאו משוגעים ורועי רוח כאלה וימצאו עד היום, פתאום קמו ויחלו להשמיע כי ישראל לא עם הוא, ואיש לא קם להִשָפט, ומדוע?  יען כי אין משפט וחקר לישראל.

מהקצה אל הקצה סובב הולך רוח האדם וזאת היתה הנסבה לדבר הזה.  לפנים האמין ישראל וכה דבר כי הוא העם הנבחר בארץ וכל פעל ה' רק למענו הוא ויזעמוהו עמים ויריבו ויתקלסו בו וידכאוהו עד עפר תחת הרימו ראשו, ויקראו אחריו מלא כי לא נברא אלא לחיות רוכל ומלוה ברבית ועשה הון בערמה ומרמה וכאלה דברי אהבה, והנה קמו המשכילים מהיהודים בארץ אשכנז אשר היו נבזים ושפלים, עבדים נדכים, ויאמרו לעשות פשרה בין שני הנצים, מצד זה בקשו להתרצות לבוזיהם באמרם כי ישראל לא העם הנבחר הוא וכל העולם לא נברא בשבילו, כי אם להפך ישראל לא נברא אלא בשביל העמים, הוא עבד עבדים, אבל למען מצוא חן גם בעיני אחיהם נתנו משרה יקרה על שכמו באמרם כי הוא נוצר לשאת נר האמונה הטהורה לכל הארצות, ועד היום הוא אך נושא הנרות נר האמונה והדעת, ובעד המשרה הנכבדה הזאת כי נושאי נרות המה לכל העמים בקשו מהם אחוזת נחלה בארץ ומחסה מרוה שואפי דמם והונם.  אבל שונאיהם הוסיפו להבזות אותם על חלומותיהם ודבריהם כאשר שקצו אותם מאז ורק בעיני היהודים מצא הדבר הזה חן, הן טוב ויפה הוא לשאת משרת מאיר אור על שכמו מהיות לחרפה ולדראון, ועוד זאת כי עד עתה שאלו גם האמללים האלה את נפשם בלי ספק:  למה נוצרנו ולמה נבלה ימינו בצרה ויגון?  מה קצנו כי ניחל ומה כחנו כי נוסיף תקוה?  ועתה מצאו פתרון החידה ואת מטרתם ראו עין בעין.  כי על כן בעיני היהודים מצא הדבר הזה חן ולא נמצאו חולקים בדבר ויקבלוהו באהבה, כאלה אשר שאפו לחדשות כן אלה אשר בכל ישן החזיקו, כי לא ראו בזה כל רע כי אם "אתה בחרתנו" בנוסחא חדשה, אבותיהם חשבו את נפשם כנבחרים מאל עליון ללמוד תורה והמורים החדשים גלו  חדשות ונצורות כלי לא נבראו ללמוד אלה ללמד, ונמנו וגמרו כי המה מלמדי כל העמים והלשונות.  ואחרי כי איש לא ערער בדבר לכן נותר כהלכה פסוקה ושגורה בפי כל מטיף ומורה כיודע כאשר איננו יודע, שאל נא אותו תורה:  למה נוצר ישראל?  והוא באחת יענך:  "למען ישא נס האמונה עד למרחוק, כי כן חכמים הגידו!"  אשריך ישראל!  כי לך נאה כי לך יאה המלמדות כאשר יאה עניותא למלמדות.  ועד היום הזה עוד לא נפקחו עיני איש לראות את כל הרעה הבאה עלינו לרגלי הדבר הזה.

רעות רבות נולדו על ברכי פתגם ההבל הזה.  כי פתגם הבל הוא, זאת יראה כל איש אם אך יחפוץ לראות, וגם אלה אשר קבלוהו ברצון ובשמחה, דם המה לוּ פקח איש את עיניהם להראותם את משוגתם כי אז בלי ספק הודו כרגע כי כן הוא, אבל איש לא עשה כזאת לכן הלכו רבים אחרי ההבל ויהבלו.  והנה אם כי עתה עלי רק להראות משחתו ואשר הרע לישראל בכל זאת אחשוב כי לא למותר יהיה גם לדבר דברים אחדים  להראות את שגעונו ופחזותו.

איש לא קם לדבר משפט על דבר פתגם ההבל הזה, אשר מטרת ישראל ותכליתו הנה אך לשאת נר האמונה לכל העמים והארצות, כי על כן נטל עליהם להיות נודדים בגוים למען ילמדו כל עמי הארצות לקרוא בשם ה' אל אחד.  איש לא קם לעשות זאת כי סופרי ישראל לא ימצאו שעת הכֹּשר להם לדבר משפט מרוב העבודה העמוסה על שכמם, לפלפל באיזו חקירה או לשיר בשירים , גם לא ימצאו און להם לקום במשפט נגד החכמים אשר קדמום, כי כאשר העריצו והקדישו מאז ומעולם את המחוקקים והסופרים בישראל ואחרי מותם נחשבו כלם לא רק כבני אלהים כי אם כאלהים בעצמו, אשר אם יעיז איש פניו להרהר אחרי דבריהם אז ככופר ומכחש בדברי אלהים חיים יֵחשב, כן גם עד היום הזה כל סופר ישראל אשר יצא לו שם אחרי מותו ולפעמים גם אם הוא עודנו בחיים עדת כלבים ישמרו עליו וירונו כבודו ויעמדו הכן להתנפל ולקרוע לגזרים את הקם באדונם.  ומי זה יתפלא איפו אם סופרי ישראל אשר לא יצפו לא לכסף ולא למשרה בעד עמלם ורק מעט הכבוד אשר יעטרום בסמוך עליהם זקן ורגיל את ידו ולחכמים ישימם, רק מעט הכבוד הזה הוא כל חלקם ושכרם בחיים, מי זה יתפלא אם חרד לבם מאד על שכרם זה המעט והדל פן יעלה גם הוא בתהו, אשר על כן היו כמעט כל סופרי ישראל אך לאדונים ולכלבים הסוככים על ראשם והמלקקים כפות ידיהם, גם על זאת לא נתפלא אם נראה לפעמים כי על עדת הכלבים יֵחשב איש אר לו גם דעת הרבה מאד מאדוניו ובכל זאת נטל עליו ללקק תחת שלחנו, יען כי לאדונו משרה וכבוד. על כל אלה לא נתפלא כאשר לא נתפלא על היות התורה מאות שנים כמגן וצנה גם כאוצרות זהב וכסף ועטרת כבוד להמתיסרים בכבודה, וכל עובדיה היו כמלכים כלם, אחרי כי כל כבוד וכל משרה לא נתנו לבני יעקב, והכבוד הוא תמיד מקור ששון החיים, המניע לכל פעולה והמעורר לכל עבודה, כי על כן בקשוהו וימצאוהו אך בחדרי התורה, כן גם היום יבקשו הסופרים העברים לחסות בצל חכמתם ולהשיג כבוד על ידה ובאין שופט ומוכיח למי לתת היתרון לכן ישענו בכל כחם באיש אשר כבר יצא לו שם, ורק בידי איש-השם לחלק מכבודו לאוהביו וליראיו;  ודרך אחד לרב ומורה באחת מערי ליטא ורייסין אדירי התורה והיראה ולרב ומטיף באחת מערי אשכנז אשר על הרוב הסתתרה התורה מפני חכמתו וחכמתו פגרה לבוא מיראה פן תמצא שם את התורה צרתה, משפט אחד לשניהם, לביתם יתאספו כלביהם המלקקים ידיהם וידי נשותיהם ובניהם ובדבר הזה יזכו גם המה לגדולה, ובבוא עת אשר לקהלה תבוא צרה כי מוֹרָהּ לֻקח מעל ראשה ויכינו נפשם לצרה גדולה מזאת, לקראת מורה חדש אשר יבוא בגבולה, אז עת השלוּם היא להעובדים הנאמנים, ויצאו מתחת השלחן אשר תחתיו לקטו עצמות יבשות וישבו אל שלחנם המה ויאספו מלקטים תחת השלחן החדש הזה, וכמשפט הזה יֵעשה גם לכותבי שאלות ותשובות ופלפול כמו למשוררים בשירים כקול הסירים, מעתיקים ספורים משפות נכריות וכאלה דברי חכמה אשר תפארת המה לעושיהם  ומן תפארתם יצא הוד לכל העם, רק כי לזה יאמרו עטרת ראשנו גאון וחריף ובקי ולזה משורר נעלה, מעתיק נפלא, עטרת השפה.  ואחרי כל אלה האם יהיה לנו עוד פתחון פה לבקש משפט?  אשר על כן הסכַּנּו לשמוע את קול הכותבים בשפת עבר אשר למאות מספרם בשאון ורעש הולך, איש לא ישמע שפת רעהו, כבאספת הקהל באחת מערי רוסיא ופולין אשר אך שאון ורעש יעלה בה ואיש לא ישמע שפת רעהו, כן יעלה קול הסופרים באזננו.  אשר בכזביהם יאמרו לכסות את חסרון דעתם, ובנאצותיהם את עזותם וכזבם.  ואם אמר נאמר להשפט אתם, אז הלא נהיה כאחד מהם, וכמעט תדעך כל תקוה להצליח להשמיע משפט בשערי ישראל אחרי כי קול ההמון הולך וסוער, ואין מפגיע, והמון הקוראים עוד לא הסכינו להבין משפט כי על כן לא יבדילו.  אולם לכל עת, ועתה היא עת כי היחידים ואנשי הלב יתאזרו ויצאו ביד רמה לתת צדק למשפט ואחריהם כל ישרי לב ימשכו.  בשם עמנו נזכיר ובדעתנו כי למענו נעשה היום אז נלך בדרכנו בבטחה, למענו עלינו להלחם אולי יש תקוה להיטיב אחריתו.

אנא אתם השרידים אשר אהבת עמכם תתן דברים בפיכם אתם התעוררו ואל תסורו ואל תפחדו ואל תרהו מהמון עזי נפש, כי גדולה הרעה הצפויה נוכח פנינו מהספרות הזאת, אשר אין לה קצין שוטר ומושל, אין שופט ואין מפגיע, מכל המון ספרי הפלפול שהיו לעולמים, כי כבוד ספרי הפלפול היה חדש עמהם אז בעת אשר לא עת לעשות היתה אז בעת אשר הסכין מרבית העם לשכב למעצבה ולחבק את ידיהם ואחת היתה להם אם בלו עתם בהבל זה או בהבל אחר, אבל עתה העת יקרה לאדם מאד, ואם לדבר טוב ומועיל יקריב עתו אז נאמר לו אשריך ואם אין אז אוי אוי לו, והמבלה עתו בספרות אשר אין בה משפט, אשר סופריה כעדת מרעים יקיפו את המדבר משפט, לו נאמר:  נוח היה לך שלא למדת לקרוא מאשר למדת ותבלה את עתך בהבל ורעות ורוח[1], כי לא כאלה אשר הגו יומם ולילה בספרים מורים אמונה ודת הקוראים בספרים אשר חדשים מקרוב יבואו, אלה אשר בתורת אלהים נפשם חפצה נתנו רגליהם בחבלי הדת וימָשכו ולהם אחת היא אם החבלים נטוו ונתעבתו בדרך זה או בדרך אחר אם רק לחיי עד יובילום וירחיקום מדרכי העולם העובר, אבל השמים עינם ולבם בספרי הסופרים אשר בשם הדעת יקראו ואשר ספריהם רק כמוסרות הלאום יחשבו יען כי נכתבו בשפת הלאום ורק על כן יתמכו בימינם אוהבי השפה והעם, אלה יבקשו להם דברים שיש בהם מועיל להעם והשפה, ותועלת להעם והשפה יביאו רק ספרים אשר במו ידברו משפט על דבר העם והליכותיו, וספרי ההבל אשר במו יגברו חילים רוב סופרינו המה רק לאבן נגף ולצור מכשול להעם והשפה גם יחד, ספרים אשר כותביהם יאשמו וקוראיהם יוָאלו ויכסלו וישחיתו עתם וטעמם בהבל ורעות רוח. 

 

ב'

מלחמת עולם

מתחילה עם התורה היו אבותינו ובשם אמונה ודת לא הזכירו מוריהם ומדריכיהם כי אם בשם התורה לבדה.  בכל עמי המזרח שכניו בודד היה ישראל בדרכו, כי כל בניו היו למודי ה', לכלם היה המשפט לדעת את האלהים ולהשמיע תורתו, ועל כלם היתה החובה ללַמד אותה לבניהם והיא היתה מעוזו ומשגבו, אמונתו ודתו, חקי חייו ומשטרי ממלכתו, עם בודד היה בין שכניו, כי לא אתך במו אחז בדרכיו;  מאלה מהעמים היה דבר ה' נסתר ונעלם ויתהוללו רק באלילים אלמים מכהניהם עד עבדיהם, ולאלה אשר אור הדעת האיר באהלם היתה דעת אלהים כאוצר כל יקר, אשר גם אותה בזזו אנשי הזרוע רק להם, ויבּדלו בעדה היודעים מחסרי הדעה ויחזיקו בדעתם כקנין כספם להנחילה גם לבניהם אחריהם, וכל אשר שלח ידו לגעת בה לא נִקו כמו לוּ שלח ידו במלאכת רעהו או בקנין כספו, לבד האחד היה ישראל אשר הדעת והאור מצאו מסלות בקרבו ולכלם יחד היה העֹז והמשרה לאחוז בהם כחפצם, גם נטל עליהם לקחת מהטוב הזה איש איש כאשר תשיג ידו.  כאשר בנחלת הארץ חלק להם המחוקק לאיש איש בקו ולא נגרע חלק איש משל רעהו, לכלם נתן יד בארץ ולא נִכּר אדון לפני עבד, כי אין אדון ואין עבד על על אדמת ישראל בלתי אם אחים, בני אביהם האחד, כן גם במתנת אלהים הרוחנית לא נכר שוע לפני דל ולא נִפלה שבט משבט כי אם כלם יחד, כל בני ישראל, על קהל ה' ימנו וכל המרבה דעה יהיה לראש ושר ומושל ושופט, לא הראש והשר והמושל והשופט יֵחשב לאיש דעה בעבור המשרה אשר על שכמו, כי אם הדעת היא תרומם את האיש ותתן המשרה על שכמו.  והחלוקה הנאמנה הזאת היא היתה לאבן פנה ליַסד בקרב העם הזה מראשיתו המדות היותר טובות ונחמדות אשר תמצאנה בקרב לב האדם:  אהבת אחים בין העם כלו, צדקה וגמילות חסדים, כי אחרי אשר כלם יחד נשתוו, לכן לא יוכל האחד לראות במוט אחיו, וכאלה מדות יקרות, ועל כלן אהבת התורה והדעת אשר מצאה קן לה אחרי כן בלב כלם למקטנם ועד גדולם, ובעת ההיא לא היה עם בארץ אשר נוכל להשותו לעם הזה וידמה אליו ברב או במעט, כי הוא היה עם  העבודה והמלאכה עם דעת אלהים גם יחד, על פי תורת הארץ אשר ישב בה ועל פי חקי הברית אשר כרת אלהיו עמו ועם התורה, על פי התורה אשר הורהו מורו ומחוקקו כי היא מורשה קהלת יעקב.  אולם לא נתפלא אם דבר ה' לא היה נפרץ כל עוד ישב ישראל תחת גפנו ותאנתו ויעבוד עבודת כורם ויוגב על אדמתו, כי איכה יוכל איש עובד אדמתו למשוך ידו מעבודתו למען דרוש תורת אלהים?  כי על כן משך העם העובד את ידו ממנה לאט לאט ותוָתר לאחוזה בידי השבט אשר מבלי עבודת ידים בחר בעבודת הרוח, הלא הוא שבט לוי אשר לא התנחל בארץ, אין כל פחד פן יעותו דרך ויתנו לבם כלב בני אלהים, כי כל העדה כלם קדושים ובתוכם ה' וביד כל איש לנהל את בנו על מבועי התורה אם אך יחפוץ, ואם יגבה לב תופשי התורה לא במשפט אז לא יאריכו ברעתם, כי יומם יבוא והנגזלים ישובו אל נחלתם כאשר היה כן באמת אחרי כן.

הדבר הזה כי הלוים נבדלו במשך הזמן אך לתורה וכל העם משכו ידם ממנה היה דבר טבעי, וכל מבין ויודע יכול לראות זאת מראש, אשר עם אשר לו נִתּנה עבודה רבה לא ימשוך ידו מעבודתו למען הסתתר באהלי התורה, ומה גם אם חפשה נתּנה לו לעשות זאת, החפשה הזאת אשר נִתּנה לכל ישראל, או המצוה אשר צֻוו לשנן את התורה לבניהם, היא היתה לרפה רוחם לבל ינהו אחריה עד להשליך את כל חמודותם מנגד, כאשר נמצאו נוהים אחרי הדעת בקרב העמים האחרים אשר משפט מות היה לאיש אשר לא מחלצי כהנים יצא אם שלח ידו לאחוז בדעת אלהים.  הדבר המוּתר לא יעורר תאוה עזה, והחובה והמצוה תוציאנה על הרוב פרי משטמה נגד הדבר אשר עליו צֻוו, ואם זאת היתה מחשבת המחוקק מראש לעשות את ישראל לגוי עובד אדמתו, אז השכיל מאד בפתחו לו דלת אל חדרי התורה, כי אז יכול לבטוח כי לא ימהרו לבוא בהם, ולעמת כל העם היו בני הלוי אשר כל עבודה לא נִתנה להם, הראשונים לאחוז בהתורה כמו בנחלה שפרה להם, ומה גם אחרי ראותם כי העם משך ידו לאט לאט ממנה, אז החלו לחשוב אותה רק כאחוזתם, אבל אחרי כל אלה לא צמחו מזה רעות לעם, ובזאת תגדל תפארת תורתנו על כל התורות, כי היא לא שמה מראש מכשול בדרך העם ולא על ברכיה נולדו המכשולים המפרידים בין אחים כמו בין כל יתר העמים, המכשולים הנולדים על ברכי תורתם אשר תשגב את האחר חיל ואת השני תורה עד עפר, תורתנו אשר נִתנה לכלם היתה כמורשת העם ואם החזיק בה או משך ידו ממנה אחת היתה לו, כי בכל עת ובכל זמן מצאה ידו לשוב ולאחוז בנחלתו. כי על כן אם גם גבה לב בני הלוי בכל זאת קצרה ידם מהיות עריצים ככהני הגוים, ואם גם רחק העם מתורתו בכל זאת לא הפך לבו לשנוא אותה, כי הוא לא סבל מכאובים וכעס על ידה, היא היתה תמיד בעיניו כנחלתו אשר ידו תקצר מעבוד עבודתה ויתננה על ידי שכירים,.  ואשר על כן באמת עם אחד הוא העם הזה עד היום הזה בכל תכונותיו ודרכיו על ידי אבן הפנה אשר יסד המחוקק בתורתו, אבל בכל זאת בא היום אשר החלו להשוֹת עם אחר אליו, ואם כי לא השוו ונדמה העם האחד אל השני כי אם להפך, העם האחר היה ההפך משהשני בתכלית, בכל זאת ,או על ידי זאת, החלו לקרוא בשם שני העמים האלה יחד, בשם ישראל ויון החלו לקרוא האנשים המבקשים משפט ובכל עת הציבו את זה לעמת זה.

לוּ שמר ישראל את דרכו מאז ולא נטה ממנו, כי אז בודד היה גם עד יום אחרון ולא מצאו עם אשר השוו אליו או אשר הציבו לעמתו, אבל ישראל נטה מני דרך ועל כן הקריב מעט אל דרכי עמים אחרים, עד כי יכלו להציג אותו למשל לעמת עם אחר;  ישראל נטה מני דרכו מאז באשמת הכהנים והמורים.  אם אמנם איזה עם בתבל אשר לא השחית דרכו באשמת כהניו וחטאת נביאיו שקר?  אי זה עם מאז ועד היום אשר לא הלך תועה אחרי נביאים מתעים, רועי רוה ותרמית , אשר בעבודה ימאסו ומלאכה געלה נפשם ולחיי נחת וכבוד ישאפו הרבה יתר מהעובדים בזעת אפם כל היום, והם המה יפיחו רוח שקר בקרב הארץ, והעם התמים ישמע ויאזין וילך שובב?  כאלה וכאלה תקרינה בכל מקום ובכל עת ובכל ארץ, העם העובד עבודה אשר עבודתו תכבד עליו לא ישעה לדברי שקר ולא יעזוב דרכו בלתי אם הפיחו בו עצלים רוח שקר להטותו מדרכו, ואיפו ראינו אשר אנשים שאין להם כל עבודה ומלאכת כפים, כי לא יהיו לעצלים ורועי רוח.  כי לא יגבה לבם על יתר העם ויתנו את נפשם כבני עליון, אשר זרים יעבדו והמה יאכלו וידמו כי אמנם להם המשפט לרדות?  כי על כן הלא מראשית כזאת היתה ליחל כי בני הלוי אשר המחוקק שדד חלקם ויתן להם את אלהים לנחלה, כי המה ישגבו בנחלתם וישאו ראש ויבקשו לדרוך ברגל גאוה על העובדים את אדמתם.  אמנם כן הוא, אבל ישראל גם בהטותו אשוריו מני ארחו, גם אז נפלא היה מהעמים האחרים; אשר הכהנים רק המה היו למודי אלהיהים וזר לא יקרב אל הקדש, דבר אלהים רק על פיהם ישָמע ותורה ומשפט ללאום רק מהם יצאו, בעמים האלה גבה כפעם בפעם לב עבדי האלהים ויתנו לבם כלב מושלים ויעבדו בעמם בפרך בהרבותם כבוד האלהים אשר בשמו ידברו לעם ובהרבותם אות ומופת למען תת חתית בלבב שומעי בקולם ולהביא בו מרך לבל תעלה מחשבה על לבם לפרוק עול, ובכחם לאלהם הצליחו לדכא את העם תחת רגליהם.  להם היתה באמת החוקה אשר תבלדיל אותם מקרב כל העם ותקדישם רק אותם לתורה ותושיה, לראשית מכשול כי בה גבה לבם והעם היה כיושב במאסר ולא יוכל לצאת ממנו לקום בפני מדכאיו, כי אסורים שמו על ידו, וגם גואל ומושיע לא יכול לקום להם, כי מהכהנים לא יקום איש לרוחתם אחרי כי בתורתם שמן חלקם, ואם אחד העם יזיד אף הוא לשלוח ידו לאחוז בתורה ודבר אלהים אז הלא סקול יסקל.  אולם בישראל היה הפך;  אחרי כי מורשת כל העם היתה התורה, לכן לא היתה להכהנים כאבן חן, בדעתם כי לא רק אחוותם היא ולא תהיה בידם כחרב גאותם לרדות על ידה בכל הגוי, ומה איפו ימריצם לשמור משמרת התורה אשר לא להם יהיה הורע כי אם לכל העם?  לכן היו בעיניהם כעובדי עבודה על אדמת זרים.   ומזאת יצא הדבר הנפלא אשר לא נשמע כמהו בכל העמים והארצות עד הנה, כי כהני ה' תחת לתת כבוד לשמו ולהשגב במעוזו, החלו לבחל בתורתו ולמאס בכל דברו ויבקשו להסיר גם העם מאחריו, הרשו מזמה לתת אלהים אחרים למען תמצא ידם לדבר בשמם כהעולה על רוחם.

כהני העמים היו כיועצי מלך כסיל אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו, כי על כן יחזיקו במעוזו למען תמצא ידם לרדות בשמו והוא לא ידע, בידי מלך כזה יחזיקו בכל כחם מיראה פן יקום תחתיו אחר אשר יקח שבט מושלים בידו, וכהני אלהי ישראל היו כיועצי מלך כביר כח אשר רק לו המלוכה וגם רואי פניו ויועציו אך כעבדים בעיניו, לא ישא פניהם ולא יחון אותם במשפט, נגד מושל כזה יקשרו תמיד השרים הגדולים קשר בסתר למען הסירו מגביר ויצלחו גם המה לממשלה;  כן עשו כהני אלהי יעקב כי חרשו עצה ויקשרו קשר על ה' ויאמרו לא-הוא וימליכו תחתיו אלילי עץ ואבן ככל הגוים, והעם אשר משך ידו מהתורה ויעזבה בידי כהניו האמין לתמו לדבריהם ויזנח מאחרי אלהי אבותיו.  אולם בזה תוָדע  יד תורת חיים ומה רב כחה נגד תורת מרמה ונלוז.  הן רק בעת צרה נראה כח גבור ותוָדע יד עצה ישרה, כן בעת הצרה הזאת נראה כח התורה עוד הרבה יותר מאשר בעת אשר הלכו אחריה, כי היא היתה לחסן ישועות להגוי כלו גם אחרי אשר צרו צעדיו, כי תורת אלהים תורת חיים היא לכל העם. 

כהני העמים אשר משלו בשם אלהיהם  כהשרים בשם מלך-כסיל המה האריכו בהוָתם וכל יד מתקוממה נגדם לא תבואם, אחרי כי ביד השרים להרחיק כל זר מהארמון ובמות הכסיל האחד המליכו כסיל אחר תחתיו והמה בגבורתם יעמדו למשול על העם ולא ירפו, כי העם הסכין לעמוד מנגד, ולא לו להתערב בממלכה וחקת משפט;  לא כן כהני ישראל אשר בתחלה היו שרים למלך משפט אהב, אשר לפניו לא יֻכּר שוע לפני עבד וככהן כעובד עבודה יחד בעיניו נשתוו, מלך כזה ימצאו אוהבים רבים לו גם בקרב העם ובעת הקשר כאשר יקומו עבדיו באי חצרותיו נגדו, אז יתעורר רוח אמץ בקרב העם ובעת הקשר כאשר יקומו עבדיו באי חצרותיו נגדו, אז יתעורר רוח אמץ בקרב העם למהר לעזרת מלכם ולהצילהו מידי שריו המורדים בו.  וכן היה, העמים הֻכּו לרגלי כהניהם וירדו מטה מטה עדי אבד זכר למו, וישראל שבע יכשל וקם, רגע עלתה יד הכהנים ויצליחו להשכיח תורה ולהפר יראה ועד ארגיעה היתה מבוכתם, כי מקרב העם, מקרב העם אשר גם לו היה חלק ונחלה בתורתו, קמו מושיעים לה, הנביאים הנאמנים המדברים דבר בשם ה' ותורתו קמו נגד הכהנים תופשי התורה[2] אשר לא ידעו את אלהים ויאמרו איה ה', הנביאים האלה קראו בגרון בלי חָשָׂך להעיר ולעורר את עמם מהתרדמה אשר נסכו עליהם כהניהם, להשיבם אל נחלת אבותיהם, לרפא את הריסות עמם ותורתם, המה קראו עד כי נמצאו להם אזנים קשובות, והעם החל לראות את מוריו הנאמנים בברית אלהיו ותורתו ותחיינה העצמות היבשות בטל תורת חיים ותקומנה מעפר.  אבל המכות אשר הכו מידי כהניהם, הדרכים הנשחתים אשר הובילום בהם, המדות הנשחתות אשר בהן שקצו את אדמת ישראל היו למכה טריה אשר תאכל סביבה את הדם והבשר גם הגידים והעצמות ותהפכם כלם יחד לזוב טריה, על ימין ועל שמאל אכלו בהם מחטאת נביאיהם-שקר ועון כהניהם אשר שפכו דם נקי בקרבם, ויגלה ישראל מעל האדמה אשר חנפה תחתיו וילך בגולה.  ואז הטה את לבבו עוד יותר לתורתו הנשאה על דל שפתי נביאי האמת, כי עתה ראו עיניו מה היתה לו בהעותו דרכו, גם עבודת האדמה לא לקחה עוד כל עמלו ועתותיו וישע אל תורתו וירבו מהיום ההוא העובדים בכרמה, אין עוד נביא וכהן כי אם דורשי דבר ה' והמה רבו עד כי נשאו לבו את החווה לראות בעין רוחו בעתיד כי כל בניך יהיו למודי ה' ואז רב שלום בניך.  וכן היה, כי מני אז כאשר הלך הלוך ושפל חלק ישראל בארץ כן הלך וגדל בתורתו וירבו העובדים בכרמה מיום ליום, עד כי כל תאותם וכל נגינתם היתה רק התורה, וגם תאות הגאולה היתה לרבים לא לשוב ולשבת בארצם תחת גפן ותאנה כי אם לעבוד בכרם התורה ולאכול מפריה, כי היא היתה להם עתה כארץ חמדתם, כממלכתם וכל חקיהם ומשפטיהם וכמוסרות הלאום והאמונה גם יחד, כברית בינם ובין אלהיהם ובין איש לרעהו. 

באהבתם הרבה הזאת להתורה נטו מעט מדרכיה, כי בראשיתה נִתּנה לעם עובד אדמתו ושבע-לחם אשר ישיש בחלקו באדמה ולא יתן את כל לבו אך לדרכי הרוח, בראשיתה היתה תורת חיים, כי לעם יושב לבטח נִתּנה אשר ימצא די נחת וששון בחייו ובעבודתו, ותורתו תהיה לו רק כברית בינו ובין אלהיו. ועתה היתה רק היא חלדו ותקותו ותאותו וחפצו כי על כן נטה ממסלת החיים והעבודה בהחזיקו אך בה.  לו נותר עוד בארצו ואהבת התורה גברה, כי אז אך טובה הביאה לו, כי החורש לא יעזוב פתאום את מחרשתו והיוגב את אֵתוֹ לרוץ לחדרי התורה כי אם בעת מנוחה תשיב את נפשו, אך עם גולה אשר לא הציב לו יד בארץ נודו ועוד יזוב לבו דם בזכרו את חמודותיו אשר שדדו ממנו וכל יתר החמודות אך כמזכירים הֹוֶה המה בעיניו, עם כזה אם יתן כל לבו אך לתורה או כרגע את דרכי התבל  יעזוב וישטה מדרך חיים ללכת אך בדרכי הרוח, אשר גם לא לזאת בלבד נוצר האדם.  ואז החלו השופטים להביא את דרכי העם הזה במשפט ולהציגם מול היונים, את זה לעמת זה, ולא נתפלא אם נמצאו גם רבים אשר נתנו להיונים את משפט הבכורה.

שני העמים האלה נטוו מדרכי יתר העמים עובדי האלילים;  עם ישראל בתורתו בער את האלילים כליל מארץ, השמיד כל זכר למו ואת האלוהים האחד הנעלה הרים מעל כל רעיון ומחשבה, ואת האדם לבדו נתן באדמה ולאדם על האדמה אין אשר ישוה וידמה לו בלתי אם האדם לבדו, והתורה הזאת היתה רחוקה מאד מאד מלב כל העמים אשר לא יכלו לזנוח ברגע אחד את עצביהם ולקרא פעם אחת בשם אל אחד, אף אלה מהעמים, אשר קצה נפשם בהבלי אליליהם וכהניהם לא יכלו לעשות כזאת, כי כאשר הארץ בשמים לא תוכל לנגוע כן לא יכלו לנגוע שתי האמונות האלה אשה ברעותה;  אמונת ישראל הורתה לעלות פעם אחת אל על, למקום אשר לב האדם וחושיו לא יגיעו, כי על כן לא גברה אמונת ישראל בארץ, כי היא לא בקרב המון העם אשר לא יכול לעלות תמצא מסלות, היא תבוא רק בלב יחידי סגולה המיוחדים לבינה ודעת, או אשר נולדו וגדלו על ברכיה.  וגם היונים הורידו את האלילים משאתם, אך לא כהיהודים כי אם להפך, המה לא כחשו בהם ויאמרו לא המה, כי אם לבני אדם שמום, תאות בני אנוש וחפציהם נתנו להם ביד נדיב וישימום לבני אדם גבורי כח וחכמים, אבל רק לבני אדם, המה הורידו את כבוד האלים עד לאדמת עפר.  ואם אמונות  הגוים נדמו לממשלת עריצים בשם מלך כסיל אשר בשמו יעשו שריו כל תועבה והוא לא ידע ולעמתם אמונת בני ישראל לממלכה אשר רק במשפט תוסד ותכונן תחת ממשלת מלך חכם כביר כח ומשפט אהב, אשר אך להיטיב לעמו חפצו, הנה תדמה אמונת היונים לממשלת העם אשר על פי מחוקקים נבחרים תכין ממשלתה, אלילי היונים היו רק כנבחרים מאת העם למשול, אשר שאתם לא תבעת את העם כשאת מלך בן מלך מחלצי מלכים, ואם אמנם גם בממלכות האלה על הרוב לא ישב משפט לכסא בכל זאת ינהה אחריהן לב העם במאד מאד, אחרי כי בהן המה כלם קרובים למלכות.  והיונים בהורידם אלת העצבים ממרום מעלתם סוללו המסלה לפני כל אלה אשר בקשו לזנוח את עצביהם, ללכת אחריהם ולא אחרי בני ישראל, כי נקל לרדת מֵעלוֹת ועל כן מצאו היונים על נקלה תלמידים רבים להם.

היונים פלסו נתיב חדש בתבל לא רק בתורה כי אם גם בפועל כפים, כאשר תורת אמונתם היתה להפך מתורת ישראל כן בהכרח היו גם דרכי חייהם שונים מהקצה אל הקצה מדרכי ישראל.  תורת ישראל אשר העלתה אותו אל על הסירה צעדיו לאט לאט מדרכי החיים ותענוגותיו, ומה גם בעת ההיא, אשר הוסר בחזקת היד מארצו ותזנח משלום נפשו ויפחד כל היום מחמת המציק, בעת הזאת כאשר נדרו דרכיו ועוו נתיבותיו בתבל, רחק על יד על יד מהחיים ותענוגותיהם, ועל ידי זאת התעלתה תורתו לאט לאט גם היא מאדמת עפר ותמצא לה מסלות אך בגבהי שחקים, או בימים הבאים הצפונים תחת מסוה העתיד, ותורת היונים אשר ישבו בטח על אדמתם וזרועם הושיעה להם במלחמה ולהביא אליהם שלל גוים ואשר הורידו גם את אלהיהם אליהם לאכול ולשתות ולשמוח בארץ, המה אחזו אך בדרכי החיים בארץ וישכחו כל טוב נעלה ונשגב מעל החיים האלה, ובדבר הזה לקחו עוד יותר לב עמים זרים להם בהורותם אותם לשיש ולשמוח בחיים.  לו ישב ישראל עוד על אדמתו ולא שבע צרה ויגון כעס ומכאובים כל היום כי אז אולי שונה היה מעם יון רק בדעת אלהים, כי אז שש גם ישראל בארצו ובמלאכתו וביבול ארצו וכל חפצי החיים, אבל עתה היה בכל ההפך מהעם הזה, וכעת אשר תורת ישראל ודרכיו מצאו חן בעיני אחדים מהעמים נהו המונים המונים אחרי בני יון, עד כי גם בקרב ישראל קמו רודפי תענוגות אשר אחזו בדרכי היונים עם הרמס, ויהי ריב ומדון ימים רבים גם בקרב ישראל.  המלחמה הזאת אשר פרעה פרעות בישראל ובוגדים בו הוסיפה ותרבה פצעיו כמעט עד לאין מרפא, הלא היא מודעת לכל יודעי קורות ישראל, רודפי התענוגות אשר אמרו היו נהיה כגוים, אשר כל מגמתם היתה אך להדמות בכל להיונים מציקיהם למען ימצאו חן בעיניהם ולא יוסיפו להבזותם , אלה אשר הסיתו והדיחו את העם מאחרי אלהיו ותורתו בזנותם אל דרכי היונים[3], ככהני האלילים לפנים בישראל בשבתו על אדמתו, המה הרבו הָרֵעַ מאד כי בבגדם בעמם נתנו כה ותעצומות לעם הרמס.  מי יודע אם לא בא הקץ גם להבלי היונים כאשר בא הקץ לכל העצבים, כי גם עת קץ האלילים האלה באה, אך רגע קטן היה לאל ידי היונים לפלס לאמונתם נתיב בהורידם את עצביהם מגבהי שחקים ובתתם להם מהלכים בין אנשים, כי גם אלהי השמים אם פניו ילכו תמיד את המון העם אז יחדלו מכּבדו, המון העם יכבד רק את הנסתר מעיניו, כאשר יירא רק מפני הסתום והנעלם, ואם גם יראה בעיניו את אלהי השמים בכל עזו ותקפו וגבורתו וטהרו גם אז יסכין בו וכאחד ממנו יחשבהו, ואף כי אלילים אשר יאכלו וישתו וישכרו ויזנו כמהו, המה לא לארך ימים יכּבדו בעיניו, ומה גם אחרי אשר פועל תורת היונים אך לאכול ולשתות ולשמוח החל להֵראות על פני כל העם אשר היה לזולל וסובא תחת לאכול ולשתות, למשחית דרכו תחת לשמוח בחיים, ובלי ספק קרובה היתה עתם לבוא, ימי ממשלתם בארץ לא נמשכו וירדו המה והמונם והנוהים אחריהם לים התהו ככל אלה אשר היו לפניהם, אך הבוגדים בישראל להפיח נפלו אל מערכות צורריהם היונים נתנו להם חיים חדשים וכח ועז לחדש נעוריהם.  ימים רבים עבדו בסתר ובגלוי עמלים רבים בישראל להפיח גם בקרב עמם הרוח היוני עד כי החל למצוא מסלות בקרבם, ואם כי לא גבר חיל לדכא  את רוח ישראל מנגדו הנה רֵעה לו ימים כבירים ויתהלך אחריו כצל עד אשר התעוררו אחדים מבניו ויקומו לעשות פשרה בין שני העמים הזרים האלה איש לרעהו ברוחו ודרכו ותורתו ויקרבו את שתי התורות אשה לרעותה ויעשו משתיהן תורה חדשה, והיא שבה שבי לאלפים ולרבבות, אחרי כי בה מצאו את אשר לא מצאו בשתי התורות הצוררות אשה רעותה.  ומני אז היתה האמונה הזאת השלטת בארץ והיא הביאה עד למרחוק את דעת האלהים ותורתו אשר לקחה מהיהודים ותורת החיים והאדם בארץ כפי אשר לקחה מהיונים.  אבל גם בקרבה לא שלום אמת היה תמיד.  כי לפעמים רבו הנוהים אחרי התורה היהודית ולפעמים אחרי היונית ומאז ועד היום לא חדלה המלחמה הזאת בין הרוח היהודי ובין היוני, ואף כי רבו הלוחמים בעד הרוח היוני במלחמות תנופה בכל זאת גבר הרוח היהודי בארץ, כי בעת אשר הרוח היוני נותר רק בתוך האמונה החדשה הזאת ומהאנשים החיים אתנו אין איש אשר ישמור אותו לבדו, הנה היהודים חיים עד היום ושומרים את רוחם ותורתם כי על כן יתר עז ותעצומות לרוחם, אבל לעמת זאת אולי כבר עבר הרוח היוני כליל מהארץ לולא נלחמו היהודים החיים נגדו בחזקה עד היום, כי אולי על ידי מלחמתם תתלקח המלחמה וירבו הלוחמים בעד הרוח היוני ויעמידוהו ויתנו לו שארית.  אבל לא נוכל הוציא משפט מה היה לולא נמצאו לוחמים, עתה אחרי כי נמצאו לוחמים נראה את תוצאות מלחמתם כי המלחמה הזאת התלקחה ותתלקח עוד ימים רבים.  וזאת יבין כל משכיל דורש בקורות התבל והאדם עליה.

אולם לישראל אחת היא אם יגבר בקרב האמונה הזאת הרוח הישראלי או היוני;  לו נכונו כעס ומכאובים אם כה או כה יהיה;  אם יגבר רוח מנגדו אז יזעמוהו וירדפוהו יען כי איש ריב הוא לו, ואם רוח ישראל יגבר גם אז עת רעה נכונה לו, כי הלוחמים לרוחו ירגזו בראותם אותו עוד בחיים ויפחדו פן יאמר כי לו היא התורה הזאת אשר בעבורה ילחמו, כי על כן נראה כי שונאי ישראל ירבו תמיד מעבר מזה כמו מעבר מזה, בעת אשר עלתה יד המורים אך לאמונה ודת שרפו את ישראל בראש כל חוצות, כן גם בעבוֹר רק רוח חיים על הארץ ויושביה לא יזכרו יה גם אז אין שלום לישראל מפני הצר.  כאחד מהכהנים היעזואיטים כן שנא וואָלטער, אשר הרוח היוני מלא לבו , את ישראל, וככהן לוטהער כן מאס גאֶטהע היוני לכל משפטיו וחקותיו ביעקב, וכמוהם כמעט כלם אם יפנו ימין או שמאל, אשר על כן אחת היא אשר נאמר:  אם נחפוץ להיות בני אבותינו, בני ישראל, אז עלינו להכין נפשנו לצרה, וגם ביום טוב אל יגבה לבנו ואל נבטח מאד כי לא נדע מה ילד יום, ואל ה אשר לא יחפצו לשאת ולסבול צרה ומכאובים, להם אך טוב כי יברחו פעם אחת משדה המערכה ולא יוסיפו להביא מבוכה בקרב צבאות אחיהם.  ואבותינו בדורות אשר  חלפו הכירו והבינו מאד את הדבר הזה והוא היה לנגד עיניהם מאז, בכל דור  ודור כאשר רדפום באכזריות קימו וקבלו עליהם להחזיק במעוזי בריתם ויעבור עליהם מה, ובעת שלום הכינו נפשם גם ליום צרחה ותוכחה.  וירבו לבנות להם מצודות ומגדלים להשגב בהם מפני יד אויב, המצודות והמגדלים היו חקי התורה, אשר היתה להם כמסורת ברית הלאום והאמונה יחד כאשר היתה בשנים קדמוניות, כאשר גם בשבתם על אדמתם היה הרעיון הלאומי והרעיון הדתי אחד, איש לא הפריד ביניהם ובקרוא איש בשם ישראל השב את איש ישראל אשר הוא בן לעם ישראל והאוחז באמונת ישראל גם יחד, כי לא נקרא ישראל רק המאמין באל אחד והנולד על ברכי העם הזה, אשר על כן לא יכלו גם להרבות גרים, כי הגרים אך בהאמונה יוכלו לאחוז אבל לא להיות בני העם, כן גם בגלותם לא התפרדו מוסרות הלאום מחבלי הדת אף במה, רק כי בעת אשר ישבו לבטח על ארצם ושלום הארץ אתם אז ידעו כי האמונה היא רק כברית העם נתנה להם וכל חבלי החקים המה רק כמוסרות הלאום למען יתחברו ויתחזקו יחד ויאריכו ימים על אדמתם כאמור מפורש מפי המחוקק.  ואז לוּ עלה על לב איש לשאל: מה עדיפא אם מוסרות הלאום או חבלי הדת?  כי אז ענו פה אחד:  אם תעלה מחשבה להפריד ביניהם אז בלי כל ספק חבלי הדת המה רק כטפל למוסרות הלאום, כי ברית הלאום הוא העיקר והדת אך תחזק את הברית הזאת.  ובעתות הצרה והמצוקה, אשר כל מנוח לא מצאו לכף רגלם ויעזבו את חמדת התבל אשר רק כמקור משחת היתה להם או זכרו תמיד יותר את האמונה.  כי מה להם לעשות למען הלאום?  הלא אך להחזיק במעוזו, ואחרי אשר ישמרו את פקודות הדת הלא יחזיקו גם במעוזי הלאום?  וזה הדבר אשר לא העיר רוח איש לדבר בימים הקדמונים בדבר הזה ולשפוט עליו, ומה גם אחרי אשר שם ישראל נקרא תמיד בשם עם ישראל.   זאת ידעו כלם למקטנם ועד גדולם, כי על כן בצפיתם לגאולה לא חכו ולא קוו להחיש ישועה לקהלה אחת או ליושבי ארץ אחת כי אם לכל בני ישראל הנפוצים לצפון ותימן מורה וים, לכלם יחד בקשו גאולה נאמנה, גאולה שלמה, גאולת העם עם פדות הדת גם יחד, ויוסיפו לשאת כל מצוקותיהם בבטחה בתקוה כי עת תבוא, עת אשר אור יזרח גם באהלם ואם גם תתמהמה יחכו לה.  בעת ההיא חזק ישראל בצרתו הרבה יתר מאויביו בשלותם, כי כסלע בלב ימים עמד הכן וכל משברי גלי הפגעים עדיו הגיעו והתפוררו, שונאיו עלו בתהו ואבד זכרם וישראל עודנו מתהלך בתבל גם אם רגליו לנחשתים הוגשו, ואם גם נפל ממנו רב, ואם גם כשל לפעמים כח הסבל ויעזבו קהלות קהלות את עמם ואמונתם להסתר מפחד אויב, גם אז לא רפה רוח ישראל, כי אלה נכרתו כזמורה בלה מהעץ ויאבדו מתוך הקהל והקהל הלך בדרכו ביתר עז ותעצומות, כי דרכו היה נכון לפניו וזאת ידע נאמנה כי כל עוד תורתו אתו לא יכשל ולא יפול, כי רוחו ישאנו מעל לפגעי העת והמכשולים הפרושים ליד מעגלם.  וכל אשר הוסיפו מעניהם לענותם כן הוסיפו המה אמץ בתורה ויראת שדי, אשר הנה היו כמוסרות להשה הפזורה הזאת לעשותה לעדר אחד, חקי הדת היו חקי הלאום אשר עשום לגוי אחד בארץ, זאת ידעו  כל בני ישראל, כי על כן לא קמו אף החכמים והחוקרים הגדולים אשר היו בישראל נגד החקים ביד רמה כי ידעו כי נפש עמם הם חובלים ולולא אהבת עמם שסמכתם לשאת בעול הדת, הנה לא נבין איכה החזיקו במעוזי החקים אנשים אשר חכמתם גברה ועמקה מאד, אנשים אשר הראו לדעת כי המה יודעים משפט, אנשים כרס"ג, ר"י הלוי וחבריהם עד הראב"ע והרמב"ם, אות נאמן הוא כי אך אמונת רוחם את ברית עמם היא נתנה בלבם להחזיק בכל אלה בכל כחם.  כה היה לישראל שנות מאות רבות, כאשר הוסיפו להציק לו כן הרבה הוא לגדור גדר בדתו להחבא ולהשגב בה מפני יד האויב השלוחה במקדשיו, וכל אשר הוסיפו להשפילו כן הרים הוא ראשו בגאון ויחשוב את נפשו כעם הנבחר בתבל, וגאותו זאת נתנה לו חיים ארוכים, כי היא החזיקה רוחו לבל יפול פעם אחת.  וגם כאשר הטיבו עמו עמי הארצות, כאשר היה כפעם בפעם כי העלוהו לתור האדם המעלה ויתנו לו משפטי אדם, גם משרה כבודה וכבוד גדול לא מנעו מבניו, גם אז בטוב להם וישכחו את תורתם וחקיה ויזנחו משפטי דתם ביד רמה[4] כי בקשו להתענג על חמדות החיים ככל יתר עמי הארצות, ואחרי כי עיניהם לא רואו את צרות הדורות אשר חלפו, כי להם הונח, לכן אמרו לעולם נשב בשלוה ולא נוסיף לדאבה ולמה לנו לענות נפשנו בחקים ומשפטים אשר יהפכו את החיים למקור עמי ופגע?  אך גם אז לא בגדו בעמם, את חקי אמונתם זנחו כי כבדו מהם, אך את עמם ורוחו ותקותו להגאל נאמנה רוחם גם בעת טובה וכל זאת עשה הגאון אשר השרישו על תלמי לבבו כי הוא העם הנבחר, ועל כן עמד טעמו בו גם ביום תוכחה, כאשר נהפך עליהם הגלגל בארץ ספרד, אויביהם כתרום ויאמרו לא תוסיפו לגור בתוכנו ויתנום לאש וחרב וישמידו מהם אלפים ורבבות, או שבו אל עמם גם אלה אשר לא ידעו עד מה מכל אמונה ודת וישובו וישחרו את אלהי אבותיהם ואת עם אלהי יעקב, ועל מזבח האהבה הזאת לעמם הקריבו כל כבודם ומאדם, כל מחמדי החיים וסגולות התבל, את הכל נתנו מידם אך למען אחוז בכנפות איש יהודי לאמר:  אחיך אני.  ומשארית הפליטה קמו עדות חדשות ביעקב, הנמלטים מהחרב המשכלת בכל חוצות ומהאש אשר נִצתה בכל רחובות להעלות אותם לעולה נקבצו לאחד אחד עד כי היו שנית יחד לקהל גדול ולהם היתה שנית הצדקה לקרוא בהשתפך נפשם:  מי כעמך ישראל גוי אחד בארץ?  מי כמהו ישוב ויחיה אחרי נפלו?  מי כמהו ישגיב כח ברוחו ויצמח מעפר אשר שתו על גבו רודפיו האכזרים מיענים במדבר? ­ – ולא ארכו הימים ותורת ישראל עלתה שנית כפורחת, כי החלו לראות כי אך היא מחסה עז ומקור ישע להחיות רוח העם.  התורה שבה ותוציא ציץ בהוללאנד כמו לפנים בישראל, אך לא רק היא לבדה כי אם גם הדעת והמחקר נלוו עליה, כי אנשים חכמים וידועים היו הנמלטים מחרב כהני ספרד, בם חכמי לב נודעים בשער, ובלי ספק עלתה בידם להחזיר עטרת התורה ליושנה כאשר היתה בימי אדירי  התורה ואבירי החכמה מימי הרס"ג עד אחרי הרמב"ם, לולא קמו שני שוטנים להם עתה בדרך הזה, האחד בבית והשני בחוץ, והמה הביאו מבוכה בדרכי ישראל, מבוכה אשר לא על נקלה נצא ממנה. 

שני שוטנים גדולים וחזקים קמו בדרך גולי ספרד אשר התישבו בארץ הוללאנד (הארץ אשר קבלה אותם כאם רחמניה ותעלם למעלת אזרחים) והמה עצרו בעדם לבל יאצלו מרוחם על כל המון בית ישראל בארצות הקרובות והרחוקות, לבל יבנו בית חדש לכבוד ישראל בקרבם ולא יהיו לאחיהם הרחוקים כמורים ומנהלים בדרך, כי אם בקרוביהם לא נתעלו וירדו מטה, איכה יוכלו להעלות את אחיהם הרחוקים אל על?  השטן האחד הזה אשר קם בבית ישראל, בן סורר ומורה הוא להעם הזה, בן ממר ליולדתו אמונת ישראל, בז ליקהתה ומשליך עליה שקוצים, הבן הסורר והשובב הזה הוא הסוד, או כאשר קראו לו אוהביו ומחזיקים בבריתו "חכמת הקבלה".

החוקרים בדברי הימים אשר כרובם כן דרכם לבקש ולמצוא את כל אשר יראו בעיניהם בהוה גם בהדורות הקדמונים, בדַמוֹתם מראה עיניהם למשמע אזנם ואשר לעינהם יֵעשה בפועל חי לאשר שִׁמעוֹ שָמעוּ, המה יבקשו וימצאו את הקבלה כדמותה בצלמה שכבר היתה לפנינו, גם ביון יציבו לה יד וממצרים יראו מוצא הגפן הסורחת הזאת ושרשיה יסֻבּכו עד להדו וסינים.  כדרך האדם אשר בהרבותו חקור בדבר כן יִשבה לבו ויקח כל רוחו עד כי אך את הגיונו יראה בכֹּל ואם אין כה בלבו לשלוט ברוחו אז יוליכהו שולל, וכאשר נראה משתגעים אשר בכל מראה עיניהם יראו אך חזון לבם, כן נראה רבים רבים כמעט לאין ספורות בהחוקרים בחכמה אשר ישתגעו לבקש ולמצוא בכל מחקרי הארץ בדורות אשר חלפו כן באלה אשר עוד יקומו, אך את החלום אשר חלמו להם.  ומה גם בדברי הימים אשר בהם תרבץ השגיאה על כל צעד וצעד הרבה יתר מאשר ביתר החכמות אשר קנה המדה להחכמים לָמֹד ולשקול בפלס את השגיאה, בדברי הימים יחזה אך מבשרו כל איש אשר כח לבו לא כביר מכח רגשותיו, וככחו כן יתוה לו את הדורות אשר כבר היו לעולמים.  הן גם גדולי חכמי לב נואלו לא אחת ולא שתים למצוא מחקרי לב חכמי דורם בדברי הקדמונים, כפילון וסיעתו כן הרמב"ם ורעיו ורבים בבני דורו בקשו למצוא בהתורה את החכמה היונית המתוקה להם, וכן נמצאו רבים אחריהם אשר גם בדברי התלמוד בקשו ומצאו כל החכמות אשר בני הדור אשר היה לפנינו גם שמן לא שמעו, וכל אלה יען כי חכמות בני דורם יקרו בעיניהם מכל חפץ ומאהבתם לעמם ותורתם צר להם מאד כי אבני חפץ כאלה לא ימצאו בה, לכן דמו לראות את אשר לא הוא, ומשכרתם היתה כי על הרוב המירו אבני חפץ בשברי זכוכית, רק יען כי בני דורם בשברי הזכוכית התפארו.  וכן הוא דרך רוב החוקרים בדברי הימים גם היום, המחדשים יראו בבעלי התלמוד ובכל הקדמונים אך אחוות מתחדשים אשר אספו אספות רק להקל ממשא העם בדת ודין ובכל התלמוד יראו אך קוּלות וחדשות לפי רוח הזמן, ולעמתם שאל את המחזיקים-בכל –ישן תורה ויענוך כרגע, כי אך זאת היא מטרת חכמינו מקדם, להוסיף איסר על איסר וחומרא על חומרא למען תכבד העבודה על העם וירבו לעבוד את אלהים ולא ישעו לדברי שקר, ולמה זה נתפלא איפו אם גם דורשי הקבלה אותה חזו למרחוק ויתקעו לה יתד בארצות רחוקות לפני אלפי שנים, אבל גם זאת רעות רוח היא ככל שגיאות אלה החוקרים המבקשים למצוא אך חפץ לבם.

אמת היא כי תורות עקשים כמוה נראה לרוב בכל העמים והלשונות מימים מקדם כמו ביום הזה, אבל כאשר הבל וריק יהיה דברנו אם נאמר כי ההודיים פעלו פעולה רבה על רוח משוררי שפת עבר החדשים יען כי המה כתבו ספר דקדוק השפה או ספר החקים והמשפטים בשירים וחרוזים וגם בימינו נמצאו "מחרזים " אשר כזאת עשו בשפת עבר, כן מאפע הוא המשפט כי שלשלת הקבלה תמשך מדור דור, והיא היא הנחלה המורשה מההודים והסינים והיונים עד אשר באו היהודים ויתנחלו אותה להם לאחוזה.

אמונה ודת ינחל עם מעם ואם דם גם ישנה פניהן בכל זאת נכיר כרגע מקור מחצבתן, ואם נאמר על אחת מהאמונות כי היא נולדה על ברכי עם פלוני או פלוני ויבוא עם פלוני ויקבלה מידו וילבישנה מחלצות או השבית מטהרה, אז נוכל לחקור ולדרוש אחרי הדבר ולמצוא את הדרך אשר עבר ברבות השנים עד כי יֵראה לפנינו הדבר כמו, לא כן הגיון לב או חזון רוח, בהם נוכל לאמר על כלם כי המה לקוחים מעם זה או מעם אחר, או גם כי בנים נאמנים המה רק לעם הזה ולא ישוו להדומים להם אשר מצאו מסלות בקרב עם אחר.  כי האמונה מפי מחוקק תצא ויסוריה יכתבו או ימסרו לעם ואף אם ירבה להוסיף עליהם או יגרע מהם בכל זאת נכיר יסודותיה, לא כן חזיון רוח,לו אין יסוד ואין מחוקק אשר יחק אותו וישימהו לחק, האחד יולידו והשני יבוא ויוליד כמהו ולא יֻכּר האחד לפני השני. 

חזון הרוח נִתּן לכל איש ואם כן גם לכל עם ועם, חזון הרוח יולד על ברכי הרגש אשר אין נקי ממנו וכל אשר יגדל כח הרגש כן יגבר חזון הרוח חיל לברוא לו יצורים כחפצו.  האדם בפחדו יראה בדמיונו מלאכי בלהות, אשר על כן כל מפחד יראה שדים ואם דמות דוב או נמר להם, או מלאכי עברה וזעם, או סער ברוח ורעד בבטן האדמה אחת היא, חזון רוחו יראה לו יצורי דמיונו להבעיתו, אש על כן כל אלה אשר כח הטבע ומשטרו בארץ נעלם מהם ומכל פעולה נסתר מעיניהם הכח המניע, האנשים אשר אמונת אל אחד בתכלית האחדות הפשוטה נעלה מבינתם ורק ביוצר ובורא בכח כגבור בגבורה רבה נעלה מהגבורה אשר ראו עיניהם יאמינו, המה יאמינו בעל כרחם גם במשרתים ומלאכים ושדים, אם האלהים כמלך בעיניהם אז לא ישוו להם מלך בלי פקידים ויועצים ורואי פניו ורומסי חצרו, ואם לגבור גדל הכח ידמוהו הלא אין גבור בלעדי גדוד וצבא ומערכה, ואם ליוצר אמן ימשילוהו איכה יהיה יוצר בלי עוזרים ובלי כלי מלאכה?  ואחרי אשר כל העמים הקדמונים לא ידעו את שם אל אחד בתכלית האחדות הפשוטה, הלא היו המלאכים והשדים וצבא המרום במרום ומלאכי זעם בתחתית שאול כעמודי מלכות שמים, ואחרי אשר גם לב ההמון ביהודים טפש מהבין את אמונתם הטהורה האמונה הפשוטה, לכן בהכרה יצר גם להם רוחם שרפי מעלה ומשחיתים לחב ל איש איש כרוחו, ואלה אשר למדו ידיהם לכתוב, או אשר דבריהם נשמעו בשער, הביעו מעלות רוחם והעם שמע והאמין, אך למען מצוא חזיונות הרוח האלה לא נטל על עם ללכת אל עם אחר כי ישאילום לו.  לכל אדם חלק הטבע במדה גדושה חזיונות רוח, ורב כח ואמץ לב דרושים למען הכריעם תחת רגלי המשפט, ולהולידם לא דרוש לא חכמה ולא משפט כי אם לתת לההרגשות ידים כי ייצרו פסל על אבני הדמיון, ובדבר הזה לא הכיר הטב ע בין איש לאיש ובין עם לעם כי לכלם פזר ביד נדיבה רגש הפחד למען יולדו על ברכיו משחיתים, וחפץ הלב המוליד מלאכים עוורים לטובה ומלחקי אֹשר, ותקוה אשר תוליד מלאכים מליצי יושר וכאלה, וכאשר לא נאמר כי עם למד מעם אחר לאהוב ולשנוא, לרדוף תענוג ולבקש משרה, לאהוב את החיים ולשנוא את המות, כן לא הלך עם לעם אחר לקחת לו את יצורי האהבה והשנאה, אהבת התענוג ובקשת המשרה, חמדת החיים ושנאת המות.  והקבלה אשר תארה ראו בסוד כהני הדו או יון היא היא מולדת בית הרגש אשר להעמיס האלה, וכל עם הוליד לו קבלה לעצמו וגם היהודים עשו להם קבלה כזאת לעצמם.  אולם יצורי הדמיון לא יעמדו ימים רבים ולפי השנות העתים ישנו פניהם אף המה, אחרי כי גם הרגשות תשנינה פניהן לכן כמוהן כן יהיו גם בניהן אשר תלדנה, ואיכה תתגלגל הקבלה הזאת אשר חזו להם החולמים בחזון לבם בעתם ודורם, מדור לדור ומארץ לארץ ותאריך ימים על פני האדמה.  היש כח בדבר אשר אין לו רגלים, בדבר הבל ורעות רוח, להתחזק ולעמוד ימים רבים?  הלא כמוץ יסערו רעיוני רוח כאלה ורוח ישאם ולא שם ולא זכר למו ברבות הימים? – ואם אמנם גם על לב אחדים מהחוקרים עלתה השאלה הזאת אך היא לא פקחה את עיניהם לראות משוגתם כי אם להפך, המה הוציאו משפט הפוך ויאמרו: "אחרי כי היא התחזקה והאריכה ימים אות הוא כי יש לה יסודות חזקים".  אולם כל היסודות האלה אך במחשבת חוקרים כאלה כוננו ואין דמיון וערך אחר בין הבלי הגוים הקדמונים להבלי הקבלה המחשבת בעת הזאת, כי אם כלם יחד בהבל יסודם ותכליתם לסכל חכמת חכמים ולעור עיני רב אדם ללכת בתהו.

אמנם כן גם בימי הצרות והמצוקות לפני חרבן הבית הראשון ואחריו בעת אשר דל מאד כבוד יעקב, שאת אויביו נתנה חתית בלבו ויפחד כל היום מחמת המציק, גם אז נשאו האמללים למרום עינהם ויבקשו למו מליצים ועוזרים במרומים כי ישיבו להם לב האב אשר הסתיר פניו מבניו, וכן בעתותי המהומה והמבוכה עת גברה ממלכת יון ואחריה האוכלת עמים זאת רומה אשר שתתה דם כמים ולא ידעה שבעה, בעתותי הצרות הנוראות, כאשר לא רק חפשם והונם וחייהם גזלו מהם בחזקת היד כי אם גם שארית חמדתם גם באמונתם ותורתם שלחו יד, גם אז פנו אל השמים למצוא להם שרים אשר יסוככו עליהם באברתם ואל הארץ הביטו לראות מלאכי זעם עולים מירכתי שאול להרגיזם.  וייצרו להם מלאכים ושדים ויכנו בשמותם כמו רעיהם ורעי אבותיהם היו וידעו אותם ואת שמותם ואת דרכיהם, ויבנו היכלות בשמים לאדון האדונים ומדורים לעבדיו ויקצבו להם שעור קומה ויעלום במעלות או השפילום במדרגה, אבל בכל אלה לא בנו במה חדשה ולא הולידו שטה אשר תעמוד לארך ימים.  כאשר בן אמוץ בראותו מראות אלהים יושב על כסא לא הוליד שטת הכסא ולא למדה לתלמידיו כי ינבאו גם המה לאלהים יושב על כסא ושרפים עומדים ממעל לו, כן גם בן בוזי החוזה ראה מרכבה ושרפים ואופנים וישמע משק כנפיהם ויתבונן לתנועת הגלגלים ויתוה לנו כל אלה בשפה ברורה, ובכל זאת לא היה למורה שטת המרכבה, לא הקים תלמידים אשר העמיקו והרחיבו את שטתו לשומה בפי תלמידהם ביתר באור, כי אם הוא חזה לו מעלות רוחו ואחרים חזו מחזות כלבם, כלא קמה שטת סיר נפוח או מקל שקד על ידי ירמיהו, ודרך אשת זנונים וילדי זנונים או שתים נשים אשר רוח בכנפיהן על ידי הושע וזכריה ודומיהם, וכן היה גם לחזיונות בעלי התלמוד והבאים אחריהם אשר חזו בחזון רוחם איש איש לנפשו מבלי שים תורה לתלמידים, כי על כן לא היה החזון הזה כתורה חדשה אשר תקום כצוררת להתורה המורשה, התורה המורשה היתה העמוד אשר כל בית ישראל נשען עליו, ואם הלך אחד ממחזיקיה בהלך נפשו לבקש לו מראות וחזיונות לא היטיב בזה אך גם לא הרע, כי  לא עלתה על לבו לשום את החזיון לתורה להורותה לאחרים, וגם הדרש במעשה מרכבה ומעשה בראשית אשר דרשו על הפסוקים הכתובים כאשר הסכינו לדרשם לכמה פנים, גם הוא לא פרץ חק, כי גם בהרבותם לדרוש ובהתפארם בהדרוש, גם אז שמו חק וגבול ללומדים וישימו לחק ולא יעבור כי בתחלה על הלומד למלא כרסו בתורה הכתובה והמסורה, ויהי בעיניהם הסוד אך כאחד מטעמי המקרא אך לא כשטה ידועה ומפורסמת לכל כי אם איש איש חזה לו מעלות רוחו בתורה, ובדבר הזה אין כל רע, כי משפט אחד ותורה אחת לכל העם כחכם היודע לדרוש בחשמל כן החכם אשר אך בהויות דאביי ורבא מלא כרסו, לא נבדל איש מאיש.  כי לא עלה אף על לב אחד מהאדוקים ברמז וסוד כרבי עקיבא וחבריו להורות הלכה על פי חשמל וסוד וגם בבת קול מן השמים לא השגיחו, ותהי התורה אשר הורתה חקי הדת אחת בארץ, אבל לא כן היא הקבלה אשר נקראה בשם הזה מעת אשר יצא הזוהר להחשיך את העינים.  הספר הזה אשר מקורו ויסודותיו כלם יחד לא לישראל המה, כל חפצו ומגמתו להסית לב ישראל לאמונה חדשה ורק מסוה ישים  על פניו וידבר לפעמים בדברי בעלי התלמוד, כדרך כל אלה אשר תחת שואה יתגלגלו לצוד ציד נפשות לדבר בכזב למען הוליך שולל את העם, הספר הזה הוליד שטה חדשה יען כי הוא לא רק חזון רוח איש אחד יביע כי אם יסודות אמונה נוסדה ונפרצה בכל התבל, וכותבו הצליח מאד בערמתו עד כי לא הכירו הקוראים בו את מטרת המחבר ויקבלוהו באהבה ויהגו בו בתאות נפש, כי על כן היו כל אלה אשר אחזו בו לחברה מיוחדת, לחברת יהודים לא-יהודים, המה היו לחברה מיוחדה באמונתם וגם בחקי האמונה אשר שנו על פי דרכה החדשה מבלי אשר נראו כנפרדים מעל כל הקהלה יען כי תקעו יתדותיהם בתורת ישראל מימים מקדם ובדברי החכמים.  והצרות והרדיפות האיומות אשר צצו כעשב השדה יום יום, הנה הֵסבּו את לב רוב בני ישראל גם לב הטובים והישרים בלבותם מאחרי התורה הטהורה לזנות אחרי תורת זנונים זאת.  ואף יד תורת הזנונים הזאת היתה לרעה בהיהודים אשר יצאו מאפלה לאורה, בהיהודים הנמלטים מגלות ספרד אל ארץ הוללאנד.

דרך הקבלה על פי הזוהר ותורתה שונים המה מהקצה אל הקצה מדרך אמונת ישראל ותורתו, לא רק יען כי תוֹרֶה אמונת עתיק יומיא וזעיר אנפין ושכינתא קדישא, ולא רק כי תשים בפינו צלותא ובעותא מן קדם אלהא די בשמיא בגין ברא דאתמסר גרמיה למיתא וישא עליו את כל חטאי בני האדם (פתח רבי שמעון בן יוחאי) כי אם כי תהרוס כל אשיות התורה והדת אשר בהן נתמכו בני ישראל עד הנה.  הן אך זאת היתה לישראל לתת לו חיים ארוכים, אך זאת היתה תכלית כל המחוקקים ונביאי ישראל לשרש מעל לוח לבם משפטי הגוים עובדי האלילים, אשר הרימו איש אחד מקרב אלפים ויתנו לו העז וההדר ואך אותו למליץ בין העם ובין אלהיהם שמו, המה הבדילו בין איש לאיש כמו בין משפחה למשפחה ואת האחד הרימו אל על לתת לו מהלכים בקרב חצרות אלהיהם ולדבר דבר בשמם ואת השני אך לעבד עבדים שמו לבל ירומם לדבר דבר כי אם אך לשמוע ולעשות כמצוה, מחוקקי ישראל נתנו את התורה לכל העם, ואת האלוֹה האחד לאב לכלם שמו וכל בני ישראל בניו המה, באין מתוה דרך לפני האדם  מלפנים ליעד אותו לעלות למעלה או לשבת בשפל, כי אם כל העם קדושים וביד כל איש להרים ראשו עד לאל עליון ולדבר עמו אם יזכה ארחו ואך על פי מעשיו יתעלה או ישפל, ובזאת נפלאו בני ישראל מכל העמים ובזאת נפרדה אמונתם מכל האמונות וזה הדבר אשר נתן כח ותעצומות להאמונה הזאת לרד לפניה אמונות לאין ספורות ולשום משטרה עד אפסי ארץ, והדבר הזה היה ליסוד מוסד לישראל מראשית היותו עד אשר קמה תורת הזנונים, הקבלה, ותשלח ידה באמונת ישראל להפכה משרש.  היא באה ותחל להורות תורת כהני העצבים כי לא כל הנשמות נשתוו, ויש נשמה נעלה ונשמה שפלה, יש אשר עוד בבטן אמו קרא אלוה בשמו ויבדילהו מעל אחיו לשומו לרואה פניו ומדבר דברו, ויש אשר לא יועיל לו כל עמל ואף אם יזכה ארחו וירבה להיטיב בכל זאת בשפל ישב כי בסתר המדרגה נולד, כי לא כל העם הוא עם סגולה לאלהים כי אם האחד הוא מסוגל והשני פגול הוא, התורה הזאת תורת העבדות, תורת אלילי הגוים, היא היתה בישראל להֻמוֹ, כי לא עוד חפשי יחיה באמונתו ודתו כמקדם.  לא עוד על פי חכמת חכמים ומשפט יודעי התורה יצא משפט, לא המרבה בתורה והחכם יהיה למורה ללעם.  לא עוד תורת חיים ומשפטים נאמנים יהיו לעם הזה, תורה אשר לכל העם היא למורשה ומשפטים אשר הוא בעצמו יחֹק לו, אחרי כי ביד כל איש ללמוד ולהורות ולשפוט, כי אם כעבדים יהיו מעתה לשמוע בקול נגיד ומצוה, בקול איש אשר יאמר כי גלו לו רז מן שמים ואין מי יכירנו בלתי אם הוא לבדו מגלה הרז.  לא עוד לעם לתת משפטים לנפשו, כי אם להאחד המסוגל אשר ישלוט כמלך כביר כח בשם ה' אשר אך אליו נגלה ואך בפיו שם דברו.  זאת היא תורת הקבלה.  ואמנם בזאת תשוה תורת הקבלה לתורת כהני מצרים והֹדו ויון כי ככל התורות האלה כן תגזול גם היא משפטי העם וכן תקח גם היא החפש מידו ותשים שבט מושלים בידי איש מרמה אשר די אמץ בלבו להעיז מצח  לאמר לכל כי הוא הנבחר מאלהים.  כמוהן כן תשים גם היא נציבים לאלהים בארץ, מושלים אכזרים אשר במרמה יאחזו ולעשוק יאהבו, כמוהן כן אף היא תבער כל דעת וכל משפט וכל חפץ מקרב לב בני העם ותעשם אך לעבדי מושל אחד אשר בתרמית יכון כסאו, את הקדוש תקריב אליה וכל בני ההמון יֻכּו לרגליו באין עוזר ותומך בידם, אמת היא כי באלה תשוה ותדמה להתורות האל, אבל אחרי כל אלה הבל הוא לאמר כי היא טבעת משולבה בטבעות השרשרת ההיא, התורה הזאת תורת הקבלה תורת תרמית ועבדות ושונאת כל חפש ומשפט היא וכן התורות ההגה, ותרמית הלא תשוה תמיד לתרמית אף אם לא לקח איש מרמה האחד מאת רעהו, ואחרי אשר אך אמונת ישראל לבדה היתה האחת אשר הורתה משפט אדם ותשוה כלם יחד ותתן להם החפש הנאמן וכל יתר אמונות הגוים הורו להפך, לכן כל תורה אשר תורֶה את ההפך מדרכי תורת ישראל תשוה לתורת הגוים, ואחרי כי הקבלה תורה את ההפך מתורתנו לכן תדמה אל תורת המצרים וההודים והפרסים.  וידה היתה באמונת ישראל ותורתו להפכן משרש ולעשות את העם הזה, אשר נלחם אלפי שנים בעד תורתו ואמונתו, לעם עובד עצבים כהגוים מלפנים, ואף היא היתה בהשרידים אשר שרדו אל ארץ הוללאנד, אשר בארצם בשפאניה נתנו את צוארם לממיתים בעד תורתם, להסב לבם מבלי משים אחורנית מאחרי האמונה אשר בעבורה נהרגו ולבחר בדרכי היעזואיטים אשר מידיהם נגזרו.

היהודים האלה אשר היו בארצם עשירים ונכבדים, משוררים ומליצים, רופאים וחכמים ואנשי השם ובתורת אבותיהם לא הרבו הגות ורבים היו בהם אשר גם קרוא מקרא לא ידעו וכאשר נהפך עליהם הגלגל וידכאו וישובו וישחרו אל בכל לבם ונפשם היו ליהודים נאמנים לדתם אך לא לתורתם אשר לא ידעוה, ורבים בהם אשר בארצם עזבו את אמונת אבותיהם למראה עין הסכינו כבר לדתי הקטוליציזמוס ובשובם אל אמונת אבותיהם לא ידעו כי תורת חיים תחייה כי אם אמונה בקשו להם כאהבם, ותהי להם הקבלה בראשונה לפח ולמוקש, הקבלה אשר רֻבּי תורתה כתורת הקטוליציזם נחשבו, וכמו הכהנים הקטוליקים כן הכהנים להקבלה בפיהם  אך מגור ופחד מפני שדי שחת ובלהות צלמות[5] ודברי מוסר כאלה נכנסו ללב השבים לאמונתם, באחת כי לא רחוקים המה מדברי המוסר אשר הסכינו לשמוע רק כי בשם אלהי ישראל יֵאמרו, וזאת שנית כי האנשים האלה אש בעיניהם ראו שדי שחת ובני תפתה לאלפים עורכים מדורה על הארץ להעלות עליה אבות ובנים יחדו, האנשים האלה אשר בכל לבם בקשו לראות נקמות בצורריהם עת אשר כפועל ידיהם ישֻלם להם, ואיפו הוא מקום המשפט אשר בו לא ישאו את פני הזדונים האלה אם לא במעמקי שאול?  לכן האמינו אמונה אומן כי בתחתית שאול ימצאו כאלה וכאלה לענוש פושעים, ואף חכמתם לא עמדה להם לפקוח את עיניהם אשר זה לא כבר ראו פידם וחמת היעזואיטים שתו למכביר וירפה רוחם עד מאד.  וגם יודעי התורה וחכמי הדור נתעו הלכו יחדו אחרי השוא  ויהבלו בהקבלה, יען כי כן אהבו צאן מרעיתם לשמוע מפיהם, ואף עוד זאת, כי חכמי הקטוליקים וכהניהם החזיקו אף המה בהקבלה כדבר חפץ, כי המה ראו כי להם היא החכמה הזאת ולא לישראל, לאמונתם תהיה כמגן וצנה ולאמונת ישראל כפח ומוקש, כי על כן שלחו ידם להחזיק במעוזי הקבלה הזאת ויתפארו בה ויהגו בה יומם ולילה ויחלקו כבוד רב לכל היודעים אותה, ובני ישראל הנדחים והנבזים בראותם כי יש דרך פתחוה אשר תובילם אל היכל הכבוד, האם לא ידרכו עליה?  בני העמים ויתפארו בהקבלה אשר להם היא והמה ישליכוה אחרי גום?  למען ראות נכוחה ושפוט במישרים על הדבר הזה נחוץ לב כביר כח במשפט ובחופש לב, אשר לא דֻכּא עד הנה מחמת מנדיו ולא ינהה אחרי הכבוד לנחול אותו מאת מנדיו, ואיכה יכלו חכמי ישראל למשול ברוחם לבלי החזק במעוזי הקבלה אם ראו כי אך בה ישגבו ישע וינחלו כבוד?  ואיכה יכלו לראות נכוחה אם כל בני דורם סגו יחד וכלם באימים התחוללו?  איכה יגבר כח לבם במצוקתם מכח לב חכמי העמים בשלותם?  אשר על כן לא נתפלא על החכמים האלה אשר התמכרו לשוא וכזב, גם חלילה לנו משפוט משפטם לרעה בעבור זאת כי לא אשמתם היא כי אם אשמת הדור ההוא, אבל זאת היתה להם כי ירדו פלאים ולא עלו כאשר היה לאל ידם.  לולא החזיקו בהקבלה, לו בחרו אך בתורת ישראל ויאחדו אותה את הדעת והחכמה אשר הביאו אתם כי אז היו למיסדי דרך חדשה לישראל ויפשטו ברבות הימים את ממשלתם על כל היהודים לאחד אותם לאגודה אחת, אבל הקבלה החשיכה את עיניהם וילכו אחורנית וכל הנשבעים לדגלה ירדו מאד וישחיתו דרכיהם ויתעבו את תורתם ויהיו לסלון ממאיר וקוץ מכאיב לכל העם.

מעת אשר קם האר"י המת ותלמידו הכבל החי וויטאל ויתר גוריו פריצי החיות אשר השחיתו התעיבו דרכם וירבו תועבה ויזנחו וימאסו בתורת ישראל ויהיו כבעלי אמונה חדשה לכל משפטיהם, והמה פשטו ממשלתם על כל ארצות המזרח, כי לב בני ארצות המזרח הוא ככלי מוכן לקבל כל דבר אשר בדמיון יסודו, ומשם גם עד ארצות הוללאנד ואיטאליה ויתר הארצות אשר שם נמצאו גם גדולים חקרי לב בישראל וכל הספרדים יוצאי ארץ ספרד נלכדו בשחיתותם, מני אז נשמו נתיבות בני ישראל מימים מקדם ותאבד תורה ותשבת חכמה מישראל ויזנו יחד אחרי רועים מתעים ככהני האלילים אחרי אמונה זרה, וכמעט כל בני ישראל בארצות המזרח והנגב נלכדו בשחיתותם ואפסה כל תקוה לראות אותם יוצאים לחפשי מטיט היון אשר בו טבעו רגליהם.

זה הוא השטן הנורא אשר קם בבית ישראל להרוס אשיותיו עד כי לשוא עמלו הבונים לחדשו ולתת בו עז ותעצומות לעמוד לארך ימים.  תורת היעזואיטים רדפה אותם עד למקום מחבואם חדר בחדר, וגם לחדרי אמונתם ותורתם חדרה ותשבית מטהרה ותסכל גם חכמת החכמים והנבונים ותרבה פצעי העם הזה עד לאין מרפא, ולולא נשאר עוד שריד לישראל בארצות המערב, בארצות אשכנז ופולין, כי אז אולי נשכח כעת שם תורת ישראל ואמונתו, כי לולא עמדו שוטנים בפני הקבלה כי אז פשטה כנפיה עד אפסי ארץ, ולו פשטה כנפיה כי אז חדל ישראל מהיות, כי אף אם גם נקרא בשם ישראל, אבל אחת היא אשר אמרו החכמים כל הכופר בע"ז הוא ישראל, ועל אחת כמה וכמה כי לנו המשפט לאמר כי המודה בע"ז הוא איננו ישראל וכל ההולך אחרי הקבלה הוא מודה בע"ז, וכופר בתורת ישראל.  אבל עוד נותר שריד בישראל אשר קם נגד השטן המשחית הזה לגדע קרנו ולשפות אותו עד עפר.

לארץ אשכנז לא חדרה הקבלה גם לא יכלה למצוא שמה מסלות, כי המון היהודים אשר ישבו שם לא ידעו עד מה מכל תורה ודעת בשבתם במצור ומצוק, המה עבדו עבודת פרך וזרים אכלו יגיעם, המה לא נשרפו בחוצות ולא ראו מחזות איומים כמחוות משפטי האינקוויזיציה, לא ראו בעיניהם מדורות אש וכלי משחית לחבל, כי על כן לא העלה דמיונם אבר לחזות לו בחזון הרוח מצוקי שאול כאלה, כי אם כבהמה נתנום בארץ אחוזתם וידכאו גויתם ועמה גם את רוחם, ובשאתם את משא מרכלתם על שכמם לעבור מעיר לעיר ומארץ לארץ ובהיותם לשלל כל היום מידי מעול וחומס, אשר רק להונם לטשו עין ולא על דבר אמונה ודת נלחמו אתם כי אם על דבר הכסף אש ר נמצא בצלחתם, בעת ההיא לא יכלו לשים לבם לכל למוד ותורה, ויהי להם חסרון דעתם כמגן וצנח נגד התורה הסוררה הזאת לבל תפרוץ לבוא בגבולם.  כמו כן לא עצרה כח בתחלה להתגנב אל ארצות פולין, אשר שם היו אוצרות התורה והתלמוד והפלפול ספונים, גם שמה לא יכלה להתפרץ, כי כל כבוד בחורי ישראל היה בדעת התורה ובפלפול אשר בנה עליה מגדלי תהו, ובעיני אנשים כאלה אשר למדו לשפוט ולחקרו, ואם גם המשפט והמחקר היו רק בדיני טמאה וטהרה וערובי חצרות וכהנה, ואם גם יצרו הררים התלוים בשערה, בכל זאת בעיני אנשים כאלה אשר הסכינו להתחקות על שרשי התורה אשר ישימו לפניהם מוריהם, המה לא ימצאו נחת בהקבלה אשר תנתן כדבר מלך שלטון בלי חקירה ודרישה אם יצדק המורה או אין, גם לא תחשב בעיניהם כחכמה.  כי על כן היו בני הארצות האלה אשר כלם נקראו בשם אשכנזים, לאמר כי לא מארץ ספרד יצאו, כלוחמים נגד הספרדים, ותוָתר התורה בידי אלה אשר אחזו בה ואלה אשר לא ידעוה לא נטו גם אחרי תורת הזנונים, ואם כן אך מהם היה לקות כי תבוא תשועת ישראל, כי המה יבואו ויחדשו נעורי ישראל  כקדם, כאשר כן היה כפעם בפעם, כי קמו גואלים לישראל מקרב יודעי התורה ויחדשו רוחו ויפיחו בו חיים חדשים למען ישוב ויחדש נעוריו.  והעת ההיא עת רצון, שעת הכּשׁר היתה לפתוח דלתים למען הביא רוח חדש וטהור לטהר את בית יעקב מערמות העפר והטיט אשר נערמו בימי הרעה והחשך ויכסו פניו ויעיבו יפעתו, כי נוגה ואור החלו למצוא מסלות בקרב כל עמי ארצות איירופא, אור הדעת אשר יצא מזיק האש אשר הפיצו החרבות אשר בהן נלחמו לאמונה, הוא החל לשלוח קוי זהרו לטהר את הארץ, ובעת כזאת הן יתעורר יעקב תמיד להיות מהראשונים הפותחים חלונות לראות נגעם ואחרי כי מנעול ובריח שמה הקבלה על דלתות בית יעקב הנקראים בשם ספרדים לבלתי תת להאור לחדור בקרבו, לכן אך בידי מנגדיהם המכונים בשם אשכנזים היה להביא את הברכה, אבל גם פה לא היה המקום אשר יוציא ציץ חדש ויפריח, כי פני הארץ הזאת כסו חרולים אחרים ויעשוה לצחיח סלע.

היהודים היושבים בארצות פולין בימים ההם היו ההפך מהיהודים היושבים בהוללאנד ויתר הנפזרים לקצות הארץ משארית פליטת גולי ספרד.  בעת אשר אלה מלאו כבר מרוח עם אחר וילמדו דרכיהם ויבחרו גם לצאת בעקבותיהם, ולולא הדפוס אויביהם בחזקת היד כי אז כאחים התהלכו עמהם מבלי זכרו את תורתם ואמונתם, רק אויביהם השיבום בזרוע נטויה אל נחלת אבותיהם, כי על כן גם נאלצו אויביהם בקנאותם קנאתם ובחרות אפם בם אך לגרש אותם כלה מביניהם;  בארץ ספרד אשר היהודים למדו אל כל דרכי הארץ ויגדלו ויעשירו ויחכמו ויציבו להם יד כראשי עם הארץ, בארץ ההיא לאל יכלו מנדי ישראל לשוב ולעשותם כעבדים נבזים, לדרוך על גבם ברגל גאוה ולקרוא:  יהודי, השפל רד!  כאשר עשו להם בארצות אשכנז ופולין, כי שם אשר הסכינו לשבת ימים רבים בשלוה ולנחול כבוד ככל עמי הארצות לא ידעו מכל המסים הנבזים אשר שמו על אחיהם בארצות אחרות ומרך לא בא בלבם מפחד-תמיד מחמת המציק, שם למדו היהודים לערוך את חין ערך כבוד ואדם וידעו להלחם בעדו, ולא נִכּר היהודי בחוצות לפני בן עם הארץ, לכן בהצות עליהם שונאיהם היעזואיטים לא יכלו להותירם בארץ, ולשומם כעפר לדוש, כזאת לא עלתה בידם לוּ אף הרבו דבר והוכיח לעם להעלות חמה, כי אם לגרשם כלה פעם אחת מהארץ הצליח בידם.  ובדבר הזה לא השפילו רוחו, כי אם היה להפך כי עוררו רוחו ביתר שאת ועז להתרומם גם אחרי נפלו וכגאות הספרדי מלדה ומבטן הפיקו גם עיני היהודי והליכותיו ומדברו, עד כי גם עד היום הזה ילבשו גאה וגאון כל יוצאי ירך הגולים ההמה.  אשר על כן גם אחרי אשר הגלו מארץ חמדתם לו לא סרו פעם אחת מדרכי הארץ ההיא ויבקשו אך להתרומם;  לא כן היהודים אשר ישבו בארץ פולין, ארץ אשר אור הדעת עוד לא נגה עליה, ארץ נתונה למשסה למושלים רבים, ארץ אשר רק אדונים ועבדים נמצאו בה וכל רוח אין בארץ ההיא אשר יכלו לאמר עליו כי הוא רוח הארץ, רק רוח המושל עלה עליה פעם בכה ופעם בכה, ובארץ הזאת התישבו היהודים, ומה היה בידם לעשות?    להתחרות את עם הארץ לא יכלו כי במה יתחרו עמם?  האם את האדונים בשתי ובזמה, או את העבדים בעבודת פרך ולהיות כבהמה וסוס?  אבל גם שניהם לא לפי רוח ישראל היו, לא דרכי האדונים ולא דרכי העבדים.  אמת היא כי ישראל ילמד גם אל דרכי העמים ויפרץ דרך לעשות רק כמוהם ויזנח גם מוסר והצנע לכת אשר המה למורשה לו בזנותו אחרי דרכי העמים, אבל אם נתבונן היטב אל כל הקורות את העם הזה נראה, כי לא התאות והמדות הנשחתות לקחו את לבו בתחלה, כי אם בתחלה התחרה את העם בחכמה ודעת ואחרי כן בלמדו חכמתו ושפתו אז החל לאט לאט להתיצב גם על דרכיו ולזנוח דרכי אבותיו.  חכמת יון היתה אשר הסיתה את לב בני ישראל לאחוז בכל דרכיהם, גם בהנשחתים;  חכמת עם הארץ כיושבי ספרד למדה אותם לשכוח תורה ולהפר יראה, וכן היא גם בעת הזאת כי חכמת ארץ אשכנז הסירה לב בני ישראל מאחרי תורתם ודרכיהם הראשונים.  ובכל עת נראה זאת, כי לא הדרכים הנשחתים אשר לעם הארץ ימשכו אחריהם לב היהודים לעשות כמוהם, כי אם החכמה והדעת אשר יראו בקרב עם הארץ הנה תקחנה לב היהודים להביאן אל ביתם, ולרגליהן ילכו ארחי כן שבי בכל דרכי העם אף בהרעות והנשחתות.  ואחרי אשר בארץ פולין לא היתה כל חכמה אשר יכלו ללמוד מעם הארץ לכן לא פנו גם אל דרכיהם וינזרו בתכלית מאחרי עם הארץ.  אשר כפראים, כנתעבים ונאלחים היו בעיני היהודים, ובצדק , ואחרי כי לחמם נמצא ולא עֻנו כמו בארצות אשכנז לכן גבר רוח התורה חיל וישגבו בתי התורה עד מאד יתר מאשר בכל הארצות, כי למען למוד התורה מצאו די עת ומנוחה להם, ובלעדה לא היה לפניהם כל תענוג וכל דרך כבוד, כי לנחול כבוד מאת עם הארץ לא חכו גם לא התאוו תאוה להשיגו כי כמהו כאין היה בעיניהם.  ובכן גדל מאד כבוד התורה וגם תעצומות ועז נִתּנו לה מאת העם וכל מחזיקיה עצמו מאד בכה וביד חזקה למשול בעם, ויהיו כאדוני הארץ במשלם על עבדיהם.  בארץ הזאת גֻדלה ממשלת התורה או ממשלת הרבנים באי כחה בכל תקפה ועוזה ובכל משפטיה הרעים והנוראים לדכא את העם.  בארצות אשר שם ראו היהודים אנשים חפשים לפניהם למדו לבקש החפש כמוהם ולא נשמע מעולם כי רב או מורה בספרד ובאיטליה והוללאנד ודומיהן לקח לו קרנים להשתרר בחזקה על העדה כמו בארץ פולין, בה היו הרבנים למושלים אבירים אשר בידם נתּנה העדה לעשות בה כחפצם.  כאשר הסכינו לראות איך האדונים האכזרים עושים עם עבדיהם כן עשו גם המה לבני עדתם, והדבר הזה הרע מאוד לישראל בארץ ההיא, באחת כי התורה היתה כשדה מלחמה אשר בגבור איש חיל במלחמתה אז יגדל וינשא מאחיו, ובכן הרבו מלחמה תמיד למען יגדל שמם וכבודם ויוציאו ציץ פורה ראש ולענה הוא הפלפול אשר השחית פני התורה וישחת עוד הרבה יתר את לב ההוגים בה, כי לא כלומדי התורה מלפנים אשר שאר רוח היה להם ויבינו אל כל דברי התורה וילמדו ממנה מוסר ודעת, אהבת אחיהם ואהבת כל בני האדם, לא כמוהם היו בעלי התורה האלה;  בכתבי הקדש ובספרי המדע הן לא יצליח הפלפול להראות כחו, כי על כן השליכום כנצר נתעב מעל אדמת ישראל ויחזיקו אך בהחקים והמשפטים אשר צצו אז כעשב השדה ברוח פיהם, הפלפול גרש כל רגש אדם מלבב בעליו כי לא רוח ולא רגש לו, כי אם תאות הכבוד והשררה היא יולדתו, ובניו אש ר הוליד לבהלה היו חקים חדשים והבלים אשר בהם יחבל כל העם וידכּא עוד יותר.  ולא משפט שוא יהיה אשר נוציא כי כל בעלי הפלפול המה אנשים אין לב ומעודם לא החיה אותם רגש אהבת עמם, כי רק למען הראות אל כל כבודם נשאם לבם לפלפל וכל הנופל ברשת תאוה עזה כזו לא ישוב עוד לאחוז ברגשות אנוש.  וכן היה כאשר המליצים בשער משפט לא ישימו לבם אם אולי לא ישוה החוטא כי ידברו עליו טובות ויהי להפך כי אך זה הוא כל חפצם להראות כחם להפוך מחייב לזכאי ולהצדיק רשע, כן היתה ראשית דרך המפלפלים אך להפוך מזכאי לחייב ומכשר לאסור, ולטהר את השרץ בק"ן טעמים, וכל תאות המפלפל היתה אך להראות את ההפך מאשר השמיע רעהו, ואלה היו מורי העם!  כי על כן אבדה התורה את טעמה ואת טובה ויפיה וחין ערכה, כי לא עוד תורת משה ודברי הנביאים, אף לא דברי התלמוד נשמעו בבתי התורה, כי אם תורה חדשה, תורת המפלפלים, תורת העוקרים הרים ומפזרים עפר וחול בעיני העם, תורת  הלוחמים בגאון וביד רמה , והעם הדל והעני ישלם בעד המלחמה הזאת בעמל כפו וגם מנוחתו ועונג שבתו ומועדו נגזל בעלות יד הלוחם האחד וינצח במלחמה ויטריף  כל מאכל ויפסול כל גט וירבה עגונות ויוסף עניים בבני ישראל וכהנה וכהנה.  כל אלה יד הפלפול עשתה לשחת את התורה ולב ההוגים בה גם יחד.  וזאת שנית, כי בכח הפלפול הזה, אשר לו תורה קראו, מצאה יד המפלפלים לשום מתג ורסן באף כל העם להטותו לחפצו, להזירו ביד רמה מכל חכמה ומדע, להסב לבבו אחורנית מאחרי כל רעיון חדש ומחשבה חדשה ולסוך כל הדרכים בסירים לבל יעלה על לב אחד מצעירי צאן עדתם לבחר בדרכים חדשים.  וזה הדבר אשר קם לשטן בארץ הזאת לבלתי תת לישראל גם בה להתרומם ולחדש נעוריו, להפיח בו רוח חדש, רוח חיים לפי התורה והדעת.  הפלפול הרע והשחית בבית ישראל כמעט כהקבלה, גם הוא כמוה נתן תורות חדשות וחקים חדשים, לא על פי תורת ישראל ולא על פי רוחו, גם הוא כהקבלה השליך שקוצים על האמונה וישבית מטהרה, גם הוא כמוה גזל החפש אשר נִתן לכל העם מאת התורה וירם את אחדים למושלים אכזרים, גם הוא כמוה הזיר את העם מאור ודעת ויושיבם במחשכים, רק כי הפלפול הוא כקוצים וברקנים אשר עלו על פני כרם נחמד וטוב, אשר בעלות הכורת על הקוצים ויטהר את הכרם אז יהיה פריו למאכל וישבעו ויתענגו מטובו רב אדם, והקבל ה היא כשרש פורה ראש ולענה, כענבי רוש אשכלות מרורות אשר התבוללו בין הענבים הטובים ושרשיהם סֻבּכו יחד עד כי קצרה כל יד מורות והבר את הטוב מהרע, כי גם ענב אחד מהאשכולות המרורות יהפוך לסם מות את כל היין הטוב.  הקבלה מסכה רעל בהתורה והאמונה עד כי כל טועמיה לא יזכו עוד לחיים ואין כל כורם חכם אשר תעלה בידו לטהר את הכרם הזה בתי אם לשרש את כל הנטיעים ולבער אחריהם  ולטעת את הכרם הזה בלתי אם לשרש את כל הנטיעים ולבער אחריהם ולטעת אחרי כן נטיעים חדשים, והפלפול אך קוצים כסוחים אך עפר וחול הִרבה לכסות את פני הכרם ויד חרוצים תשכיל הסירם כליל.  מהמאמינים בהקבלה אין גם אחד אשר יפקח עיניו לראות אור הדעת בלתי אם ישליך אחרי גוו את כל התורה והמצוה והחקים גם יחד, ומבעלי הפלפול ישכילו רבים לפקוח את עיניהם והמה ישליכו אז את הפלפול כנצר נתעב מידם וביתר הפליטה יוספו להחזיק בכל לב – אבל אז בטרם עוד נסה כורם חכם להסיר את הסלון הממאיר הזה מעל אדמת ישראל, אז כאשר עוד בידו היה להרים ולהשפיל, להושיב רבנים לכסא ולתת בידם מקל חובלים לחַבּל הארץ, אז עמד הפלפול כמעט כמו הקבלה כדוב שכול על הדרך לבל ימצאו ארחות חיים.

ובכן נותרה אך ארץ אשכנז הארץ האחת אשר בה יכלו היהודים לבחר בדרך חדשה, בני ישראל בארץ הזאת היו ככלי ריק אשר יקבל את כל אשר ינתן לתוכו, לא הקבלה ולא הפלפול עוו נתיבותיהם ולוּ נמצא שם מורה נאמן כי אז מצאה ידו לעשות גדולות ונצורות, אבל המורה ההוא מאין ימצא?  מי יוליד להם פתאום מורה כזה אשר ישגב בכחו לברוא חדשה בארץ?  אמת היא כי בימים ההם הרבו פליטי פולין להמלט שמה ואתם הביאו גם את התורה, אבל אלה הלא גם את אליליהם הביאו אתם, את הפלפול, ואם צלחה בידם להיות למורים לעם, אז כמשפטי היהודים בפולין כן יעשו להם גם בארץ הזאת אשר חשו מפלט להם אליה. ובכל זאת נשקפה תקוה מהארץ הזאת יותר מאשר מיתר הארצות, יען כי אחרי כל אלה עוד לא נשחתה עלי ידי שני המשחיתים:  הקבלה והפלפול.  וכן היתה, כי ממנה החל לזרוח אור חדש לה ולארצות רבות קרובות ורחוקות, ובעלות האור הזה רבו העינים אשר נמשכו אחריו מקרוב ומרחוק,כל מבקשי חפש והצלה מחבלי הקבלה וכבלי הפלפול הביטו אליו ונהרו ויריעו תרועה גדולה וישישו עליו מאד עד מבלי ראות את האור אשר החל לעלות גם בארצות אחרות.  כי אמנם בעת ההיא החל ראש המשחיתים בישראל להכנע גם בארצות אחרות;  הקבלה הורידה ראשה כאשר נגלתה נבלותה על ידי ש"ץ והבאים אחריו, וכאשר היתה לבוז על ידי הריב בין המרי"א ור"י עמדין, כי אז החלו לאט לאט לראות כי משחתה בה, וגם על הפלפול התעורר בעת ההיא ענק רב הכח וגדל הדעת להפילו ארצה ולבערהו מקרב הארץ.  האיש המורם מרבבות חכמי ישראל הוא הגר"א מוילנא, איש אשר אֵחד בנפשו כל המדות היותר יקרות אשר היו לתפארת לחכמי ישראל מאז ומקדם, חכמתו בתורה אשר רחבה מני ים, ענותו אשר גדלה גם מחכמתו, עד כי מאס בכל משרה וימאן להיות רב רק מורה לצדקה להבאים לשמוע בקולו, מָאסוֹ בכל תענוגי העולם אשר עשהו למלאך אלהים, כל אלה נקבצו בו יחדו ויעשוהו לאיש אשר פעם אחת בכמה מאות שנה יולד איש כזה, ואך איש כזה אשר בו התאחדו כל היקרות האלה יוכל להיות מושיע ישראל באמת ובצדקה, איש  אשר לבינתו אין חקר ואשר הכבוד לא יקח את לבו ותאוות החיים לא תעוֵרנה את עיניו, אך איש כזה יכול לגאול עם מתחת סבלותו, והאיש הרם הזה קם ויתעודד וינף הגרזן על הפלפול ויפילהו ברגע אחד וישבית זכרו מקרב אוהבי התורה כי נתנהו לשמצה, אף בקבלה שלח ידו להסירה מגבירה, כי אם אמנם אף הוא דרש בה, אך רק כדורש בה למען דרוש אבל לא לשימה כתורה הגה בה, הוא שם בה עיניו כמו הקדמונים בשומם לבם אל הסוד, אך ללמוד ולא ללמד, להגות ולא לעשות על פיו, וכן עשה גם הוא כי שדד מהקבלה כל כחה בקחתו ממנה את הכח לחוקק חקים, הוא אמר כי חק ומשפט אך על פי התלמוד ולא על פי הקבלה יעשו . ולוּ הבין העם לפעלו, כי אז עלה ויגדל מעלה מעלה בשמעו לתורת מורה נאמן כמהו, אשר את הגדולות האלה עשה לא בשאון ורעש כחי אם ברוח פיו לבד הבריח את הקבלה והפלפול מבתי התורה, ועד היום הזה עוד רוחו ימשול לבלי תת להמשחיתים האלה לבוא לבתי מדרש אשר להמתנגדים מעריציו עד היום.  ולא זאת בלבד כי אם יתרה עשה, הוא פתח פתח לפני החכמה ויפלס לה נתיב חדש בהעירו אזן שומרי משמרת התורה כי גם לשפה ודעת יטו אזן קשבת,  כי ילמדו חכמה ושפה לזאת כרה להם אזן בשפה ברורה כי יעתיקו חכמות משפות אחרות לשפת עבר[6], כי ילמדו שפת עבר ודקדוקה, כי יהגו בכתבי הקדש וכאלה, ואת אשר לא עשו הגדולים אשר היו לפניו זה כמה וכמה דורות זאת עשה הוא, הוא לא בלה עתו בשאלות ותשובות, כי אם בכתיבת ספרי דקדוק שפת עבר ובאורים לכתבי הקדש ובחכמת החשבון, חדשה אשר לא נשמעה כמוה במחנה ישראל בפולין מעת התישבו בתוכה.  והדבר הזה גדול במאד מאד, עד כי נשתומם על גדל רוח האיש הזה, כי יצא ככוכב מזהיר בזהרו מבלי אשר לקח אורו מכוכב אחר.

חסרי לב אשר לא יבינו משפט ישמו תָהלה בספריו אלה ויאמרו כי ידיעתו בדקדוק ובחשבון לא רבה היא, אבל רק חסרי לב ידברו כאלה, כי לא בספריו הראה כחו כי אם בחפצו לעשות ספרים כאלה , וגם על מעשי ידי גוטענבערג נמלא שחוק פינו כי אין ידים להם לעמת המכונות והכלים הנמצאים בידינו להדפיס ספר ובכל זאת גוטענבערג הוא אשר האיר לארץ, כן גם הגר"א המציא דרך חדשה, דרך אור לאלה אשר זה מאות שנים באפל התהלכו ויגששו כעורים מבלי מצוא דרך נכונה, הוא ברחב לבבו הראה הדרך, ולו הבינו בני דורו את מעברו ולולא קם שטן בדרך הזה כי אז כבר היה הדרך הזה דרך סלולה לכל ישראל, דרך אשר בלי אבני נגף וצורי מכשול יכלו כל בני ישראל לעבור בה בטח ולתת איש לרעהו יד באהבה ואחוה , בתורה ודעת גם יחד אך בני דורו לא הבינו דרכו.  וגם שטן קם ממקום אחר להסיר לב בני ישראל החפצים לראות אור לבלבתי אחוז בדרכו, כי על כן לא נראתה פעלתו בכל כחה ועזה, רק כי שם דלתים ובריח להפלפול, רק כי ה ליך את הקבלה משמים ארץ, זאת ידעו, אך כי הוא היה הראשון אשר העלה גר הדעת בארצו, זאת עוד טרם ידעו ויבינו, אחרי כי לא בדרכו בחרו ללכת.

ארץ אשכנז היתה ככלי מוכן לקבל אור הדעת לישראל כאשר אמרתי, יען כי הכלי הזה היה ריק.  אך עוד סבה שניה היתה להעלות שמה נר הדעת לישראל, הסבה הזאת היא הדעת אשר עלתה בימים ההם כפורחת על שדמת הארץ ההיא.  חכמים וסופרים אנשי השם הרימו ראש בארץ ההיא ויעשו גדולות בחכמה ומחקר בשיר ובדעת טוב טעם, ובמקום הדעת שם לא יגרע חלק ישראל מאז, מאז ומקדם שלח ישראל ידו לאחוז אף הוא בזמורות הדעת במקום אשר מצא אותן, כי היא היא האחת אשר תתן חפש אמת מבלי כל מלחמה ושפך-דם, בה לא יֻכּר שוע לפני דל ובן חכמים לא ישב על כסא אבותיו אם לא גם לו חלק ונחלה בדעתם.  אדון ואציל יוריש נחלתו לבניו ועמו לא יוכלו בני ישראל להתחרות, אבל מורה וחכם לא ינחיל את כסאו לבנו בלתי אם גם לו לב כמהו ואתו יוכל גם בן ישראל להתחרות ולבחר בדרכו.  הדעת הזאת אשר הרימה ראשה בארץ ההיא ומה גם בפרוסיא היא החלה לפקוח גם עיני בני ישראל ולקרב אותם אל עם הארץ בתתה בלבה החפץ לבוא בהיכליה כמוה.  ושם כאשר יפגש בהיכל הדעת יהודי ואינו יהודי אם גם בתחלה כמו זר יחשבו איש לאחיו בכל זאת יתקרבו ברבות הימים ויהיו לרעים, ומה גם היהודי, אשר הוא יבקש בכל לב קרבת העמים ולא ירים ראשו בגאון נגד רעהו מעם הארץ, הוא ימצא לו רעים גם אוהבים.  ובכן נמצאו בארץ ההיא אנשים אשר החלו ללמוד שפת הארץ לקרוא ולדבר בה כמשפט, גם לכתוב דבריהם על הספר, גם לנהל בתי מסחר בדעת ובמשפט כעם הארץ ולכתוב מכתבים בשפת הארץ.  פה היתה פתאום חדשה אשר לא היתה בישראל עד כה.  עד כה יצאו החדשות אך מבתי התורה והמדרש ומורי התורה היו המורים את הדרכים החדשים, ועתה היו הסוחרים הבוחרים בדרכים חדשים, יען כי כבוד התורה לא עלה פה למעלה ולא רב כח המדברים בשמה לעשות או להפר משפט העם, הסוחרים נסו לבחר ללכת בדרכי עם הארץ, וכאשר ראו  כי אין שטן ופגע רע בדרכם צעדו צעד לפנים עד כי החזיקו בדרך חדשה אשר נראתה לעין כל כי דרך חדשה היא. 

אמנם לפעלם לא היו עוד ידים, כי רק איש איש לבדו בחרו להם הדרך החדשה, אבל אין מקבץ להם לעשותם לאגודה אחת למען יוסיפו אמץ להחזיק בדרכם, כי אין מנהל להם, ובלי מנהל לא תהיה חברה ולבלי חברה לא תגדל הפעולה, כי על כן נמשכו לאחד אחד אחרי האיש אשר בחברתם נמנה ואשר עלה עליהם בחכמתו וגם בדעתו בתורה.  ויהי להם בן-מנחם, האיש אשר אלה לו, מבלי משים לראש ומנהל, המה לא בחרו בו ולא שמוהו למנהל להם והוא לא נגש להבחר ובכל זאת היה מבלי משים לראש, כי ראש היה דרוש להם ואיש אחר לא היה בארץ אשר ראוי היה להתנשא לראש.

אם נגזר אומר כי האין או שלילה הוא ההפך מן היש או החיוב, אז נאמר כי בן-מנחם היה ההפך מהגר"א, בו לא מצא רוח כביר מסלות, דעתו בתורה אך מעטה היתה, ענותו לא גדלה וגם לא מאס בתענוגי החיים.  אמת היא כי לא יכזבו אלה מבני דורו המהללים בכל תהלה את חכמתו וענותו, אבל רק יען כי סוחר היה, ולאיש סוחר היתה באמת רבה מאד גם חכמתו גם ענות לבו, אבל לו היה רב או מורה או נבחר מקרב העדה להיות לראש, כי אז לא חזו בו כל אלה.  אולם היה לראש לעדת סוחרים ולא ליודעי התורה ואך המה התימרו בכבודו ולהם די ואולי יתר מדי היתה גם תורתו גם חכמתו וענות לבו.  ובכן רב כחו וכבודו מאד מאד מבלי אשר קוה ויחל מעודו לעלות במַעַלֵה אשר העלוהו עליה בתחלה כמעט למרות חפצו.  אפס כי זאת היתה להביא מבוכה נוראה בישראל, אשר לא הסכין לקחת לקח מפי סוחרים כי אם מפי מורים.  זאת היתה בעמי לקרעהו לקרעים ולשית בָּתה בכל חדרי תורתו ואשיות העם והאמונה גם יחד.

בעלי התורה כמו רס"ג והרמב"ם ודומיהם כאשר הביאו רוח חדש בישראל, אז לא נתנתם תורתם להתמכר להרוח החדש בכל נפשם ובכל כחם ולדכא רוח ישראל, כי אם בקשו לאחד את שני הרוחות יחד, אבל איש כבן-מנחם אשר לא מגדולי התורה היה, רק איש סוחר אשר אחרי מרכלתו לבו הולך כל היום, הוא בהיותו למורה אחז בכל כחו ברוח זר וצורר לישראל, ויסגיר בידו את עמו ורוחו ותורתו וכל חמודותיו וגם את אבותיו וזכרונם מבלי אשר הבין והשכיל לראות מה הוא עושה.

רוח חדש התעורר בארץ אשכנז אחרי דברי הריבות והמלחמות לאמונה אשר השמו את הארץ, הרוח הזה היה הרוח היוני אשר עוררוהו והחזיקו בו בכל כחם, כי הוא היה למקל חובלים להקטוליציזם ולרוח הקטב אשר הפיחו כהניהם בארץ וישחיתו את הספרות והסופרים.  דעת שפות יון ורומא וחכמיהם ומשורריהם היתה פתאום בארץ הזאת לראש פנת כל חכמה ודעת וגם כתורת חסד (הומאניזמוז) וכל הוגה בשפות ההנה לו איש חסד אמרו (הומאניסט), ואולי לא הפריזו על המדה בראם בשם נכבד כזה את דרך הלמוד החדש הזה, כי הוא בא כרוח טהור לטהר ולצרף וללבן את רוח בני האדם אשר ירד למטה כרוח הבהמה בימי הבינים על ידי מורים מתעים ודעות נשחתות, מחקרי הבלים ופלפולי שוא אשר בהם התהוללו החכמים והסופרים מאות בשנים, ויביאו שממון בלב ותמהון ברוח ויחזו למו משאות שוא וכזב וכל המרבה להתהולל ולהשתולל היה משֻבּח, בנו להם מגדלי תהו באמונה ועמודי בהו בהדעת, וכאשר העביר לוטהער בכחו רוח על הארץ לטהרה משקוצי הכהנים היעזואיטים כן התעודדו חכמי לב לטהר את המחקר והדעת מגלולי המורים האלה ואל מקור מים חיים שמו פניהם, אל משוררי קדם בני יון ורומא אשר על כנפי רוח חיים נשאו למרום ויחזו למו חזיונות חיים משמחי לב איש חי ונותנים בלבו החפץ לראות חיים ולהתבונן ליצור התבל, אליהם שמו החכמים פניהם כי יצקו מרוחם עליהם, וגם הצליח בידם לגל חשך מפני אור וישישו מאד במפעלם כי ראו עין בעין כי חפצם בידם יצליח ובצדק קראו לתורתם תורת האדם, כי היא היתה ההפך מהתורה אשר היתה שומה עד כה על ידי הכהנים, אשר לה יאתה להקרא בשם תורת שאול ובני שחת, כי אך במחזות שאול ותפתה מלאו את ספריהם ולבות ההוגים בהם.  אולם גם המה הרחיקו ללכת ויעברו המטרה, כדרך כל הלוחמים בצשף קצף לבלי ראות את דרכם בעין פקוחה, כן החרו החזיקו המורים האלה בדרכם עד כי שכחו את התכלית ויהפכו את הסבה לתולדה ואת הדרך למטרה.  ברבות הימים היו להם דברי סופרי יון ורומא כדברי הנביאים להשומרים משמרת האמונה, המה הרבו לחקור ולדרוש לספור ולמנות את כל דבריהם.  על כל מלה וכל אות בנו תלי תלים פלפולים עד כי שכחו את הרוח הדובר בהם ותהי להם השפה כראשית למודים וכתכלית כל דעת, דעת שפת יון ורומא גדלה בעיניהם מכל חכמה ומדע, כמו אך למען זאת נברא העולם ועל כן נתן רוח דעת להאדם אך למען יבלה את כל עתו לחקור ולדרוש בדקדוק השפות האלה.  וכה הרבו לפרץ חק עד כי היו השפות כאבן מעמסה על שכם התלמידים וגם כאבן נגף על דרכם לכלוא את הרוח אשר התעורר בקרבם לדרוש בחכמה ולהבין מחקר ומשפט.  ימים רבים היה הלמוד הזר הזה למכשול בדרך הדעת עד כי קמו נגד המורים האלה חברת אנשים אשר קראו לנפשם "אוהבי-אדם" (פהילאנטראפען) להסיר את המכשול הזה מדרך הדעת, ואם גם המה  פרצו כל חק בחפצם לבער אחרי השפות האלה, המחדדות שכל האדם והפוקחות עיניו להביט אל אוצרות חיים, בכל זאת עשו טובה הרבה כי פנו דרך ליתר המדעים לקחת עמדתם בארץ.  אולם אחרי כל אלה לא נפל מכבוד השפות האלה בארץ הזאת אף מה, כאן כן עתה יאהבו ויכבדו את דעת השפות האלה כראשית דעת, ואך הנה לקנה המדה בידידהם למד על פיהן ערך הספרים והסופרים החדשים והישנים.  לכל ספר יבקשו דוגמתו בספרי יון ורומא, והיה כי ישוה וידמה לאחד מספרי השפות האלה אז יכבדוהו ואם אין כאין וכאפס יחשב, והכבוד במדה נפרזה כזאת אשר יתנו להמשוררים עתיקי הימים לקח טעם חכמים רבים לבל יבינו להרוח החי, כי רק רוח מתי עולם חיי נשמות להם והרבה הרבה מחכמיהם וסופריהם אשר ספריהם יראו לנו כי היו אנשים של טעם סר רוחם מעליהם על ידי הדבר הזה[7].  אך מי יאמר לעם כלו מה תעשה?  ובכן אדוקים המה עד היום רוב המורים בארץ הזאת בהשפות האלה הרבה יתר מדאי, ומה גם אז, אשר חכמות הטבע עוד לא פרשו כנפיהן ועוד לא לקחו לב החכמים וכל עתותיהם.  אז אך בתורת החסד הזאת התפארו ויפליאו בה לעשות.

ובכן היתה תורת החסד שלטת בעת ההיא בארץ אשכנז, וכל החכמים והסופרים והמשוררים לה כרעו ברך כמו לוּ אֵם הרוח והדעת היתה.  אמנם המה אף כי הפריזו על המדה וירבו להביא קרבן לפגרים מתים, אשר גם שמו מכשול בדרך חכמתם לבל ימהרו ללכת, וגם התנחלו בכבדות על ידיהם לעמת יתר העמים בני הדעת שכניהם, בכל זאת לא הפסידו בזה, כי ההגיון הזה והקשר האמיץ אשר בו נקשר רוחם על העבר, להספרים המתים, אשר לא יוכלו לשנות עוד רוחם כמו הספרים החיים, המה עוררו רוח החכמים להעמיק חקרו ביתר שאת,להרבות הגיון ומשפט, לשאת בפלס כל אֹמר ומלה, וגם לבקש חפש לדעתם ורוחם כאשר כן למדו מהיונים מוריהם, כי על כן להם לא רק לא הֵרע הרוח הזה כי אם גם הטיב, אחרי כי במתים האלה אשר בהם דרשו נשב עוד רוח חיים וחפש הרבה יתר מאשר בין החיים אתם, אשר רוחם הָשפל מפני עקת מושלים רבים וקטנים, חסרי לב ורוח.  המה ינקו חלב חיים מהשדים הצומקים זה אלפי שנים, ואחרי כן כאשר כבר אכלו מטוב המתים האלה עד לשובע נפשם, אז החלו גם לאט לאט לזנוח דרכם זה ולשגב חיל בכל חכמה, אבל לא כן היה הרוח הזה לבני ישראל.

אחרי כי כל הגיון לב חכמי אשכנז וכל משושום ותפארתם היתה תורת החסד, הלא נבין מדעתנו כי התלמידים הבאים אחריהם, בני ישראל, אשר זה עתה החלו לצעד בדרכי הדעת, שתו בצמא את דברי מוריהם, ובכל דרכיהם אחזו מבלי סור ימין ושמאל, ומה גם האיש אשר למורה שמוהו להאיר לפניהם דרך הארץ וחכמיה, בן-מנחם, הוא בארחו לחברה את חכמי הארץ ובחפצו לפלס נתיב חדש לבני עמו, הוא זנה בכל לבו אחרי תורת החסד ככל חכמי העת ההיא, וגם כל חפצו וכל ישעו היו אך להרים תורת החסד על נס למען תקח כל לב, ואם גם הוא בעצמו לא גבר בדעת שפות יון וגם רומא, בכל זאת אסף את הרוח ההוא בחפניו ויתאמץ לפזרו בקרב אחיו במלוא חפנים וגם עלתה בידו מבלי אשר ראה והבין כי לרוח זר וצורר לעמו, לרוח מפרק הררי ישראל ומפוצץ לרסיסים עמודי הלאום והדת גם יחד, נתן תעצומות ועז להניף ידו פעם אחת על עמו ורוחו ותורתו וזכרונותיו, וכל אלה פעל ועשה יען כי לא הבין ולא השכיל לראות מה הוא עושה.

אחת התאות אשר תקחנה לב איש בכל עֻזן, היא התאוה להורות דעת;  כמעט אין נקי מהתאוה הזאת, אם ידע איש דבר אשר רעהו עוד טרם ידענו, או יאמין כי הוא לא ידע אותו, אז ימהר להורותו דעה.  חפץ הרֵעות הנטוע בקרבו יוציא לפעל על ידי כח הדִבֵּר והשֵמע.  אבל תאות הדִבֵּר תגבר בלב כל איש הרבה יתר מתאות השמע, כי על כן רבים המה המתאוים ללַמד מאלה אשר יבקשו ללמוד.  ואם אמנם גם התאוה הזאת להורות דע היא אך מולדת בית תאות הכבוד, כי בזאת יאמר להתנשא מעל רעיו בהראותו להם כי הוא ידע את אשר לא ידעו המה, בכל זאת תשא התאוה הזאת ראשה מעל כל אחיותיה[8], ובעת אשר יתר התאות בנות תאות-הכבוד תחלינה להראות כחן כאשר יגדל האיש ויבוא בשנים ובאבוד עליו כלח תרפינה כנפיהן, הנה את התאוה הזאת נראה בכל מראֶהָ שלטת באדם בכל ימי חייו;  הילד הקטן אשר זה לא כביר החל לפתוח פיו ימהר לספר את אשר ידע כמו האיש, ובקרב לב הזקן המתעתד לגוש עפר יגבר החשק להורות דעה עוד הרבה יתר מאשר בלב עוּל ימים, ובלב כל איש, אשר אם אך לא נפל פלאים לטבוע ביון תאות הבהמה, תתעורר התאוה הזאת תמיד בכל עֻזה ותַדבּר תחת רגליה יתר אחיותיה.  והתאוה הזאת אם כי לא טובה היא לבעליה בפרצה חק, בכל זאת בכלל טובה היא מאד, כי היא אם הדעת;  כי לא נחטא אם נוציא משפט אשר לא החֵפץ ללמוד גלה מצפוני חכמה לאין חקר, כי אם החפץ ללמד הוא פעל ועשה כל אלה, אחרי כי איש איש בחפצו להשמיע דעתו לאחרים חתר ועמל בכל עז לבוא עד תכלית הדעת אשר יורה למען ירום ונשא בדעתו מעל כל אלה אשר גם המה מצאו חכמה, ועל כן יבקש לחשוף תעלומות חכמה ולגלות חדשות ונצורות אשר לא ידעון יתר החכמים.  אשר על כן נוכל לגזר אֹמר כי התאוה הזאת היא גם אֵם התואה לחדשות לתמורות ושנוים, כי בלי כל חדש ושנוי ותמורה הן ייבש מקור הדעת ותאבד תורה מפי מורה.  ומי יודע מה היה לבני האדם לרגלי התאוה הזאת המחתרת בשאול והיורדת תהומות, מי יודע אם לא שנו בני האדם את דעתם ורוחם וחפציהם לבקרים, אם לא הרסו את אשר בנו זה עתה, אם לא שבו ועקרו את אשר לפני רגע נטעו לוּ אך על פי התאוה הזאת יצא רוחם לפעלו בדרכו, לולא נִתּן לה שטן מאת הטבע אשר ישים מכשולים לרגליה לבל תפרוץ כל גבול.  יחד עם התאוה לחדשות ישמיע עוד אחר את קולו בלב האדם והוא החפץ לאחוז בכל כוחו באשר בידו הוא, להוקיר את אשר הסכין בו ולהחזיק בו בכל כחו, והחפץ הזה הוא ישים מתג ורסן באף התאוה לחדשות לבל תשטוף כסוס שוטף במרוצתה.  החפץ הזה יתן חן תורת המורה בעיני התלמיד כי יחזיק בה גם אחרי אשר יהיה גם הוא למורה ותוקיר בעיני כל חכם את תורתו עד כי ילך אך בדרך דעתו ולא יסור ממנה, עד כי על הרוב יאמרו בעלי החכמה אך לחכמתם חכמה וכל יתר החכמות כאין תחשבנה בעיניהם.  כמעט כל  החכמים אשר השגו חיל בחכמה אחת לא יבינו ולא יחפצו להבין יתר החכמות, ואם על פיהם נבחר דעת אז אין טוב לנו בלתי אם להגות יומם וליל רק בתורתם.  וגם אם ישובו לפעמים מדרכם על ידי מקרה או סבה ויראו כי שגיאות רבות רבצו לפתח חכמתם, גם אז לא יתנכרו לה בפעם אחת כי אם יחתרו בכל עז להסיר את השגיאות למען טהר את אהובת נפשם מכל חלאה, עד כי נראה לפעמים חכמים אשר בטהרם את חכמתם משגיאה כבר טהרו אותה כלה עד כי אין עוד זכר לה וכבר בדרך חדש החזיקו ובכל זאת יתברכו בלבם כי עוד על עמודי חכמתם הראשונה רגליהם כוננו.

שני ההפכים האלה יולידו הדעת ויעמידוה.  כל איש ילמד בימי עלומיו מפי זקנים ממנו אשר יחפצו ללמד והוא אף הוא בבואו בשנים יהיה למורה להבאים אחריו, ויען כי תורתו אשר נחל ממוריו תיקר בעיניו לכן אף אם יוסיף ללכת הלאה הלאה, בכל זאת לא יסב לבבו אחורנית מיסודי התורה אשר הורוהו.  ולו היתה תמיד כזאת אשר שני ההפכים פעלו פעולתם תמיד בלי חשך מבלי אשר רפה אף רגע כח האחד, כי אז עלו בני האדם מעלה מעלה בסלם הדעת מבלי כל ריב ומלחמה וכבר מלאה הארץ דעה אחת כי כלם השכילו לראות אך את הטוב והלכו בדרך אחד.  אבל רוח האדם שונה הוא איש מרעהו, יש אשר התאוה לחדשות תפרוץ בו כל חק ויש להפך אשר רק המורשה לו תיקר בעיניו מכל יקר, ועל כן בעת אשר האחד שטף ועבר בדרכו כפרץ מים הנה השני על עמדו  יעמוד וימאן למוש ממקומו.  עולי ימים מלאים רוח כביר ותאוה לחדשות ועוד טרם ילמדו ללמוד ולהתבונן הרבה, יבקשו תמיד להסיר כל ישן מעל פניהם, וחכמים זקנים אשר הרבו הגות ויבלו ימיהם במחקר והגיון יהיו תמיד סתרה על הנמצא בידם כי המה יודעים כי לא רק בחדשות החכמה.  אף על כן כמעט מלחמה תמיד בדור דור להזקנים את הצעירים לימים אשר ימאנו להענות מפני חכמתם והצעירים האלה בהיותם לזקנים כאשר עשו כן יֵעשה גם להם.  וכזאת נראה לא רק באנשים פרטים כי אם גם בעם ועם;  לא רק כי יקומו מורים בכל עם אשר יחפצו לשנות פניו פתאום עד כי לא יכירוהו ולעמתם יתיצבו המורים הזקנים ויחפצו להעמידו על עמדו לבל יצעד אף צעד אחד הלאה,כי אם גם עם כלו כאיש אחד יהיה לפעמים לחלקו בין אלה אשר אך לעקור הכל חפצם ולפעמים יחזיק בידי המחזיקים בכל אשר בידם הוא.

גם בעם כלו נחזה את אשר נראה באיש ואיש;  עם עתיק יומין המתפאר בחכמת אבותיו יחזיק בירושתו בכל כחו וימאן לתת לאיש לנגוע בה בידו, לשנותה או להחליפנה, ועם חדש מקרוב בא אשר דעתו תמול היא ישנה רוחו לרגעים ואחרי כל מטיף רוח חדש יזנה מבלי הרבות מחשבות, באזני עם כזה אם אך יפתח אחד את פיו להורותו דרך חדשה והיה כיודע דעת עליון בעיניו וישימהו לראש ושר, אשר על כן רבים מכאובים לעם צעיר לימים כמו לאיש עוּל ימים שבע יוסר על אולתו להאמין בכל ועל גאותו אשר תשיאהו לאמר מצאתי חכמה יתר מכל אשר כגילי, כי ככל עול ימים אשר אך נסה להציג כף רגלו בדרכי החיים ואך דבר דעת אליו יגֻנב יתן את לבו כלב אלהים ויביט בבוז בזקנים ממנו ויאמין אמונה אמן כי עיניהם הכהות משיבה לא ראו מעודן את אשר תחזינה עיניו המלאות לה עלומים, כן גם ישא כל עם צעיר בשנים או בדעת את ראשו למעלה ויגדיל עקב על גוים גדולים ועצומים לאמר מה ידעתם ולא אדע אני!  וכמו כל עוּל ימים ברשת גאותו יתמך וינחם באחריתו כן גם לעם צעיר שבטים נכונו עדי יחכם באחריתו. 

אמנם שני ההפכים האלה גם יחד טובים ונכוחים המה, כי כן יסד הטבע ויתן בלב כל איש להוקיר את אשר בידו, ולאשר אין כל לו נתן חפץ ותאוה לבקש ולמצא ולשמוח בעמלו בהוקירו את המעט אשר בעמל כפיו מצא מההמון הרב אשר נחל רעהו מאת אבותיו.  וכל מורה נאמן היודע לשפוט מישרים יבין זאת ועל פי הדרך הזה יבקש להורות דרך לעמו;  מורה לעם עתיק ימים יורה לו תמיד את אשר עבר עליו ועל פי הנחלה אשר השאירו לו יבקש להנחילו בדעת, ועל שדמת ירושתו ירבה עמל ועבודה כפי אשר ידרשו החיים המקרים ממנו.  ומורה חכם לעם צעיר, היודע את רוח בני הנעורים, יכין עצה להעיר רוח חניכיו בתתו בלבם אמץ ועז להאמין בנפשם ובכחם לבלי יאמרו נואש בטרם החלו לעשות.  אולם האיש אשר לא יבין זאת ויאמר להיות למורה;  האיש אשר יאמר לזקן:  עזוב כרגע את דרכך והחזק בדרך הצעירים אשר שגבו ממך;  האומר למורה רד מבמתך אשר עלית עליה להורות דעת לאחרים כי דרכך נסתרה והיה לתלמיד מקשיב בקול תלמידך, או האומר לעול ימים:  הפיח ברוחך הסוער, המבקש עבודה ופעולה, והחזק בפעם אחת בדרך הזקנים;  המוליך ילדים בדרך אשר אך רק מלאי ימים יוכלו לעבור בו, העושה זאת סכל הוא ואין לב והשומע לעצתו וההולך בדרך יסד לו יכשל ויפול ולא יוסיף קום. 

וכן המה המורים כמעט בכל העמים לפי רוח העם ההוא ומצבו;  מורי עם מלא ימים יורוהו על פי דרך אבותיו ואם גם יצעידוהו לפנים גם אז לא יטו משבילי עולם בהם דרכו דורות אבותיהם, ולעמים צעירים יקומו מורים כמוהם אשר בשאון ורעש יאמרו להוביל את השומעים בקולם, לפרוץ ולעבור כל חק ולהגדיל עקב על כל דבר אשר שיבה חופפת עליו.  זה הוא החק לכל עמים ומוריהם וכזאת היתה גם בישראל  בטרם לדת עת המהומה.  כי עם ישראל עתיק יומין הוא, כי ירושת פליטה לו מאבותיו אשר בה יתפאר ואשר לו הצדקה להתפאר בה, כי בהנחלה הזאת שם מעוזו ומשגבו, כי היא היא היתה כל חלקו ותקותו  ובלעדה לא נותר לו מאומה בארץ, כל זאת ידע כל איש אשר הניף ידו לעבוד בכרם העם הזה, ורק בדרך הזה נחלוהו מאז מוריו, מורי ישראל הנאמנים, ורק מפי מורים כאלה הקשיבו לקח ואם קמו בהם מורים סוררים אשר אמרו לפלס נתיב חדש להם אשר לא ידעוהו מלפנים, אם קמו מדיחים להדיח את לב העם אחורנית ללכת בחקות עמים אחרים ולבחר בדרכיהם, אז כמדיחים נדחו מהקהל ויאבד זכרם, ורק למורי התורה והמדריכים על פי התורה היתה תקומה, ובחייהם היו לרבי העם וגם במותם לא מת שמם, כי תורתם נשארה לדור יבוא, אחרי כי גם היא נחשבה לאבן חן בתוך אוצר כל כלי חמדה אשר נחלו.

אם גם בארץ אחוזת ישראל נוסדו כל אשיות הממלכה והחקים והמשפטים אך על אדני התורה, אם גם  כאשר היו במצב עם חי וקים בפעל לא רק ברוח, גבר הרוח על המעשה, כי לא העבודה והמעשה הקימו את העם כי אם רוחו, וברדת העם פלאים ובשפלו עד עפר עד כי כמעט אמרו אויביו בלענוהו, גם אז לא על ידי כשרון המעשה ועבודה רבה שב לראות חיים של שלום, לא ככל העמים אשר רק על כח ידיהם ישענו ורק בגבורתם או בכשרון פעולתם יחליפו כח ויאריכו ימים, אם גם אז אשר למראה עין עם היה ישראל בארץ כמו יתר העמים, גם אז נראה כחו לא בפעלו כי אם בתורתו וברוחו, ואף כי אחרי אשר גם המאורים המתעים אשר התעו את עם ישראל ויתר העמים לחשוב כי ככל הגוים בית ישראל, המאורות המתעים הלא המה:  הממלכה והארץ וצבא מלחמת ונצחון במלחמה על שדה קטל, אשר היו גם משוש דרך העם הזה ימים רבים.  אם גם המאורות המתעים האלה כחלום נדדו, אז נראה כי אך אור אחד אור החיים הוא להעם הזה והיא תורתו, ובה בקשו רופאי שבריו ומחזיקי בדקיו להעלות כפעם בפעם ארוכה ומרפא למחלתו.  כי על כן לא עלה על לב חכמיו הקדמונים אשר עם עמם נאמנה רוחם להתות לו דרך חדשה בלתי אם דרך גבלו לו אבותיו, המה לא פנו אל גאות עמים אחרים אשר התפארו בדרכיהם החדשים ובדעתם אשר תמול היא, גם לא קנאו באשרם ושלותם, בדעתם כי לא כאלה חלק יעקב, כי לא זה הוא מקור החיים אשר ממנו ישתה ישראל וחי חיים ארוכים, וכל מגמת פני מוריו היתה בחפצם להציב לו יד לימים הבאים, לשים כל מעינו אך בהעבר.  ולפי רוח העם הזה ולפי ארך ימיו הן לא היתה דרך אחרת לפני המורים, ואחרי כי בדרך האחת והנאמנה הובילו אותו, לכן זאת היתה להם כי כמלאכי אלהים נקדשו המורים בעיני העם הזה, אחרי כי כלם אך בדרך אלהים נחו את העם, ומי מכֻבּד כהמורה אשר ידע לקחת לב לתלמידיו?  ומי יֵאהב כרופא היודע לתת סם חיים ארוכים?  וכן היו המורים בעם הזה.

אמנם בדבר הזה שוו בני ישראל לכל העמים עתיקי הימים,כי כל העמים האלה אל דורות אבותיהם ישאו עין וחכמיהם ישאו רעם לימים מקדם, ולו רק זאת היתה לישראל כי אז כבר רפה כחו ברבות הימים ככח יתר העמים הקדומים, נס ליחו מזֹקן ואולי כבר בא יומו, אך יתרה להעם הזה על כל העמים כגילו, והיתרה הזאת היא כי גם רוח נעורים יפעמהו לבקרים ויטהו הצרה משבילי עולם ללכת בדרכים חדשים, והרוח הזה לא יתנהו לבול, כאשר רוח תורתו לא יתנהו למוט.  שני הפכים יעוררו את העם הזה מאז ועד היום ופעם תגבר יד האחד ומבלי משים תעלה עליו בן-רגע יד השני, וכה ילחמו שני ההפכים האלה תמיד על אדמת ישראל עד כי כל אלה קצרי העינים אשר לא העמיקו להתבונן היטב אל מקור שני ההפכים האלה ולראות בעין פקוחה את הטובה הרבה אשר יצמיחו גם יחד, הוציאו משפט כי אך עם הפכפך בכל דרכיו העם הזה הנהו.  שני ההפכים האלה:  החפץ להחזיק בהעבר והתאוה לחדשות אשר המה יחד יעמידו החכמה בכל הארץ, רק כי יפעלו פעולתם לא יחד כי אם האחד בתוך עם זקן ינוח והשני ימצא מסלות בקרב עם עול ימים, שני ההפכים האלה גם יחד יפעלו יחד פעולתם בקרב בית ישראל, עד כי בצדק נוכל לקרוא את העם הזה בשם עולם קטן, כי כעולם בפני עצמו הוא בקרב יתר העמים ויאחד בנפשו עמים שונים ורוחות שונות.  אבל הדבר הזה לא רק כי לא לחרפה יהיה להעם כי אם לתהלה ולפאר ולכבוד והוא הוא הנותן באמת חיים ארוכים להעם הזה, ימי עולם יתן לו לבל יבול ולבל ימוט.

ואל ישאל איש:  האמנם יצר לו אלהים מראש ומקדם עם נפלא כזה אשר רק אותו חונן במתנות, אשר רק במחציתן יתפארו יתר העמים, כי שאלה נבערה תהיה שאלתו.  היוצר או הטבע אשר יצר וטבע יצורים על פי דרכו הוא גם יצר יצורים אשר יוצאים מגבול הטבע נכנס.  ואם אמנם נודה כי מן הנמנע הוא להבין איך ייצר לו הטבע דבר שלא על פי הטבע אבל באמת כן יהיה, ולא הטבע אשם באלה, לא הוא שנה את תפקידו, כי אם רוחנו אשר ישפוט לפי מראה עינינו הוא לא ישגיב בכחו לדעת כל ארחות הטבע ומשטרו בארץ, הוא בקצר כחו יצב גבולות להטבע ויאמר:  אלה המה דרכיו.  ואם פתאום יראה חדשה אשר עוד לא ראה עד כה, חדשה אשר לא בדמות אשר ערך ליתר פעלי הטבע יראה, אז כיוצא מגבול הטבע יחשבנו, אשר על כן במדה אשר תמעט דעת האדם בהטבע, כן ירבו היוצאים מגבול הטבע או הנפלאות, וכל אשר נוסיף דעת כן ימעטו היוצאים מהכלל, כי היוצאים מהכלל כאשר ירבו אז יהיו לכלל חדש.  וכן הוא המשפט בדבר עם ישראל;  אם אך על פי מראה עינינו נִשפוט, כאשר נראה יתר העמים ודרכיהם, אשר בהם לא נוססו שני הרוחות ההפכים ובעם ישראל נאמר כי נוססו בו, אז יהיה העם הזה כיוצא מגבול הטבע, כי עינינו תראינה אך עמים אשר עוד לא הרבו ימים על הארץ, או אלה אשר נשארו על מצבם כמו שהיו לפני אלפי שנים מבלי החליף והמיר דרכם ורוחם, ובשני העמים השונים האלה אמנם אך אחד מההפכים נראה, אמנם אם נשים לבנו לחקר דורות קדומים עד היום הזה אז נראה כי גם הליכות העם הזה ודרכו בטבע הנן, והסבות אשר הולידו את שני ההפכים אך בקרב העם הזה תראינה לעינינו ובכל עזן ותקפן.

הסבה האחת היא התורה אשר נִתּנה לכל העם, לא כמו בכל יתר העמים אשר רק לתופשי תורה נתנו דת ודעת ויתר העם זרו להן או נרחקו בחזקת היד מעליהן;  לבני ישראל נתנה התורה לכל העם והחובה והמצוה היתה לשנן אותה לבניהם, אשר כעל כן היתה לתורת חיים, לתורה אשר תכון לכל לומדיה בכל הדורות, אחרי כי מדור לדור תעבור יחד עם כל הדור, וכל ההוגים בה יראו בה מעלות רוחם מבלי אשר תשנה היא פניה או רוחה, התורה הזאת היא כמו התבל אשר כל אדם יחזה בה כפי מראה עיניו ויתענג עליה כפי רוחו וחפצו, והתבל הזאת אשר היתה ארץ חפץ לעריצים ושודדים היא גם מקום מחסה לענוי לב, אחרי כי האדם בה ישכון ואל קצותיה לא יביט, וראשיתה נעלמה ממנו ואחריתה מי יודע, כן גם התורה הזאת אשר תאטר על העם כלו והוא בה יתולונן ואך בה כל חיי רוחו.  ותורה כזאת לא תהיה כאבן מקשה בלי רוח חיים כיתר דתות עמי הקדם,כי אם עם העם תלך ותאזרהו כפי חפצו בדור ההוא, ואשר על כן אף בהרבות בני העם לתת אך אותה כנא ר לרגלם ואור לנתיבתם בכל דרכי חייהם, גם אז לא יהיו כבנים סוררים נגד הרוח החדשה אשר תחל לפעם בארץ, כאשר ראינו זאת למדי בכל קורות העם הזה, אשר באהבתו הרבה ובחמלתו על התורה וחמודותיו מני קדם לא זר רוח כל העם מהחכמות החדשות, אם אך לא הקימו אויביהם להם שטן בדרך, ולפעמים גם העבירו בדרכם את הצעירים מהם לימים.

והסבה השניה היא כי נע ונד היה העם הזה מאז ועד היום מארץ אל ארץ ומעם אל עם, והתנועה התמידית הזאת הניעה את רוחו בבקר בבקר לבל יישן שנת עולם, לבל ירדם בתרדמת מות כיתר העמים העתיקים,כי על כן  כאשר לוּ קבצנו היום כל בני ישראל למקום אחד כי אז השתוממנו ממראה עינינו, כי את אשר לא פללנו ראינו:  עם אחד בכל התבל המדבר בכל שפה ולשון ויודע כל חכמה ומדע, עם אחד אשר בו נראה כל העמים גם יחד, כן גם אם נקבץ את כל העם הזה בספר קורות דורותיו ונשקיף על כל העם בסקירה אחת נראה כמו כן עם מאחד בקרבו כל עמי התבל עם שפותיהם וחכמותיהם, והיפלא איפו אם גם שני ההפכים המולידים כל דעה בינה והשכל, אשר בקרב יתר העמים נראם אך לאחד אחד, אם בקרב העם הזה נראם שניהם יתלכדו ולא יתפרדו?  הן אמנם עולם קטן הגוי הזה.  כהעולם הגדול הנבנה על עמודי העבר ויוצר יצוריו אך למען העתיד כן העם הזה, אשיותיו כוננו בעבר וממנו יינק חייו ככל העמים הזקנים, ובהוה ובעתיד יקח חלקו כעם צעיר לימים אשר אך זה עתה יבקש להציב לו יד בתבל, כי באמת נטל על העם הזה אף כי עמודיו כוננו זה אלפי שנים להציב לו יד בבקר בבקר, ואם אין יסֹער כמוץ מגרן ולא יוָדע מקומו.  ולא הפכפך הוא העם הזה, כי אם עם מאחד הפכים, כאשר ימצאו בטבע חמרים אשר בכחם לאַחד שני חמרים אחרים אשר מעצמם לא יוכלו להתאחד, כן הוא העם הזה החמר המאחד הפכים, המקרב העבר והעתיד, קדם וים, הנותן יד לקדמונים ולאחרונים יעשה הווה, העם אשר כבריח התיכון הוא בין העולם הקדמון ובין העולם החי, ועל כן כל בו, הוא מלא מקדם ובילדי יום יום ישפוק כהעמים הצעירים.

ועל פי הדרך הזה חנכוהו מוריו הנאמנים, אחדים הבינו זאת ויכינו דרכם בדעת ויתרם אם גם לא הבינו זאת מדעתם, הורתה אותם האהבה לעמם לעשות כזאת, אשר על כן גם בעת אשר העם הזה הרבה להגות בתורת אבותיו ולבקש אך בה תורת החיים ודרכי התבל ולא סר ימין ושמאל מכל אשר הורתה אותו, גם אז נראה כי כפעם בפעם יבחר גם בדרכים חדשים ויהגה בשום לב בכל חכמה ומדע ולשון ככל העמים, ומורי החכמה לא הסבו את לב העם אחורנית מאחרי התורה כי אם היה להפך, כי בנו ארמנות הדעת על יסודי התורה, ומורי התורה לא קמו כאויבים נגד החכמה והמדע והתקנות בארחות חיים לטוב העם.  כל מורי ישראל הנאמנים גם בהלחמם במלחמת תנופה נגד רוח זר וצורר להעם, ומה גם נגד הרוח היוני אשר מאז היותו היה ככלי משחית לרוח ישראל ותורתו, גם אז לא לבשו קנאה כמדם נגד רוח החיים ונגד התקנות הנחוצות בכל דור ודור לתועלת החיים, רק על תורתם-ירושתם הגינו בכל עֻזם לבל יעלה הכורת עליה.  וגם בהתגנב לפעמים הרוח הצר והצורר וישים אֵפר על עיניו לבל יכירוהו ויבא להתישב בקרב העם הזה גם אז לא יכול להרבות הָרֵעַ עד להשחית גם כאשר נחתה רוח רעה את הרמב"ם לרעות בשדות יון ולשים לו את אריסטו כמורה עליון על כל המורים, גם כאשר נכשל הענק הזה ויפול ויכשיל ויפיל על ידי ידו החזקה, גם אז עוד לא נמוטו אשוריו, עוד על אדמת ישראל עמדו רגליו ועל כן לא הרבה כושל.

אמת ונכון וקים הוא כי הרמב"ם בידו החזקה הכאיב מאד חלקת יעקב;  הוא שם עיניו בחכמי היונים ותורותיהם וירא בהם דרך ישרה וסדר נכון ויתאוה תאוה לעשות כמוהם גם לעמו.  הוא ראה את ים התלמוד אשר בו שחו לאלפים בלי משטר וסדר, אוצר שהכל בו, אבל לא למינו ישכון כל כלי חמדה, ועל כן נשאהו רוחו לחפור תעלה ולפלס נתיבה להים הזה לעבור אך בה ולא יעברו מימיו את גבולותיה.  תחת התלמוד אשר אך תורה הוא ואך להגדיל תורה ולהאדירה עמלו בוניו בו, לא למען הרבות חק ומשפט לדורות, כי אם כתורה חיה יעמוד אף הוא ודור דור יעשה כפי אשר נטל עליו מאת הזמן והמקרים, תחת התלמוד הזה אשר לא חתם תורה לדור דור, בא הוא ויתן ספר חקים אשר לא ישנה ולא ימיר פניו עד עולם, ואם גם כסלון ממאיר יהיה לדור יבוא  גם אז לא יסור שבטו מעליו, יכרע יפול הדור ההוא וספר החקים לעד יקום. כן תחת האמונה אשר לא היתה לה כל דמות וצורה, האמונה אשר ראשיתה ותכליתה היו אך בשלילה ופרטי האמונה בחיוב יכול כל איש לבחר כהעולה על רוחו, בא הוא ויסר את האמונה הנעלה אשר לא נִתּנה, להֵחרת על לוח ולהאמר במו פה בפרט כי אם בכלל, אחרי כי ללבב נִתנה, ויתן הוא תחתיה עקרים מחיבים אשר לא ימושו ולא ימוטו.  ובפעלו זה טמע את תורת העם ואמונתו, כי את אמונת ישראל התוה על פי דרך היונים;  גם הכביד העֹל על העם כאשר לא יוכל נשוא, כי מן ספר החקים יצאה הרעה לכל העם, מני אז החלו הגדרים והחומרות, המנהגים והגזרות וכל הרעות אשר השתרגו עלו על צוארי העם האמלל הזה, אשר סבל מוריו ומחוקקיו הכריעהו כעול משנאיו ומצמיתיו.

הרמב"ם באספו את כל החקים לספר אחד דָרך דֶרך בישראל למחוקקים וגוזרי גזרות, כי מלבד אשר בקש לשום בזה קץ לרוח ישראל ודרכו, לבל תחיהו עוד תורת חיים, אשר ביד כל איש לחות בה דעה, אחרי כי אין הלכה פסוקה במקום תורה;  לבל יהי עוד כל איש ישראל שורר בבית דתו ואמונתו כי אם על פי הפוסק יחיה אם יחפוץ או ימאן;  לבל תהי עוד התורה כמים המכסים לים אשר בדרך הזה תמלא כל הארץ דעה, כי אם כשוחה עמוקה עשה אותה, אשר המים הנקבצים בה יעמדו במקום אחד ויהיו ברבות הימים למקור משחת ונרפש, מלבד כל אלה עוד רעה גדולה יצאה מפעלו, רעה גדולה ונוראה אשר הרבתה ותרבה פצעי העם הזה בחמר וברוח מאז ועד היום הזה, הרעה הזאת היא כי מאז החלו לצוץ חקים חדשים ודינים חדשים כעשב השדה.  חדשים לבקרים רבו ויעצמו דינים לאין חקר וגזרות לאין מספר והמה הושיבו את העם במחשכים וגדרו דרכיו ועוו נתיבותיו ויכבידו עליו עבטיט עד כי נשחת מאנוש תארו ומבן אדם דרכו.  מימי הרמב"ם החלה הרעה ותלך ותגדל מדור לדור, וגם הטובה הגדולה אשר נִתנה לישראל בהנתן לכל איש הצדקה לחות דע באמונתו, הטובה הזאת נהפכה אחרי כן לרעה, כי רוח ישראל לא חדל מפעול פעולתו כמקדם ואחרי כי בדרך תהו הובל מהיום ההוא והלאה לכן הוסיף לשים שמות יותר מאשר עשה בקרב עמים אחרים.

הטובה הגדולה אשר נראתה גלויה בדת ישראל היא היתה כי לא נבחרו מורים ממשפחה או משבט כי אם חכמת איש הרימתהו על כסא רב ומורה, כי על כן רבתה תורה בישראל, אבל כרבות המלמדים והלומדים כן יחסר הסדר והמשטר בהלמוד, כי אחרי אשר כל איש אדון לעצמו הן לא יתכן כי דרך אחד יהיה לכלם ואך זאת הועילה להעם לבל יפול בידי מורים מנהלים אכזרים, והרמב"ם אשר אך סדר היונים לקח לבו ונפשו כלתה לשתלו גם על אדמת ישראל שגה לחשוב כי אם אך יסיר את התלמוד ויתן ספר חקים תחתיו אז יחדל פלפול וסברא והכל יבוא על מקומו בסדר כחק אבל הוא שגה במראה עיניו, הוא דמה כי כאשר היהודים בארצו , הנרדפים והנענים, שכחו התורה ויזנחו כל למוד מפני מצוקות העתים ועל הגלות, כן המה כל בני ישראל וכן יהיו עד עולם וישפיקו רק בהספר אשר כתב להם[9], אבל משגה משנה שגה;  אהבת התורה לא חדלה מישראל, הישיבות לא נשמו ותופשי התורה לא יעדרו, ולהם היה ספרו אך כאבן מכשול, כי תחת אשר לפנים הגו בישיבות רק בתורה ושקלו וטרו בסברא מבלי גזור חקת משפט, והרשות היתה נתונה לכל  חכם להורות הלכה על פי רוח מבינתו במצאו סמך לדבריו בדברי הראשונים, גם סמכו על השמועה או חזו איך ינהג העם, עתה חדלו כל אלה כי גבול הושם להם ולא יעבורו וכל החפץ להגדיל תורה לא הרבה סברא כי אם חק וחק על חק, ויהיו כל דברי החכמים אך חק ומשפט להבאים אחריהם.  ובזה שפל חלק ישראל מכל עמים, לו היה ככל העמים אשר אך הכהנים והמורים ישמיעו דבר ה' כי אז בהגלות ספר היד החזקה על פני חוץ היה רק למורה דרך להכהנים ודי היה להם, אך רוח ישראל לא נכלא, כמו אז כן עתה בקש כל איש ללמוד וללמד, ואחרי אשר התורה היתה לחקה לכן רבו החקים מחול הים ותהי צרה ליעקב מאין כמוה.  הרמב"ם בקש לכלוא רוח ישראל ולא עלתה בידו, כי הרוח הסיר הגבולות אשר שמו לו ויתעה בארחות עקלקלות עד כי היה לרוח משחית לכל העם.  לולא הרמב"ם כי אז לא היו בית יוסף ורמ"א עד חיי אדם אשר כלם יחד לקחו ממנו לא רק חיי האומה כי אם חיי האדם ויעשונו כחיות מדבר.  כחיות מדבר היינו, אלה ישבו בכלוב וישאו עליהם כבלי ברזל ולא ייטיבו לא לנפשם ולא לאחרים, ואלה ישברו כבליהם ויהיו כפריצי חיות להשחית הכל.  כל המחלוקות והמריבות והקטטות הביא עלינו הרמב"ם בידו החזקה;  לפנים אכלו באתריה של חכם אחד בשר עוף בחמאה ולא מחו בידם ולא נבדלו בעבור זאת מקהל ישראל, וכאלה רבות נעשו במקום אחד ובמקום השני לא עשום, ויהיו חומרות וקוּלות לכל מקום מבלי אשר עלה על לב יושבי מקום אחד לאמר ליושבי המקום השני:  לא לנו אתם.  ולולא הרמב"ם כן היה עד היום הזה, כי בלי כל ריב וקטטה תקנו בני ארץ אחת מנהגים להם מבלי אשר זעמו אותם בני ארץ אחרת בעבור זאת.  כל התקונים והחדשות אשר נעשו בימינו אלה יכלו להעשות בלי כל רעש ושאון וכל חכם אשר נשאל על זאת ענה בלי כל ספק:  פוק חזי מאי עמא דבר , אבל עתה פוסקים לנו אשר הפסיקו פתיל חיינו ויושיבונו במחשכים.  גם הקבלה לא הרעה כזאת בישראל לולא נלותה אל הפוסקים , לו אך למוד ותורה היתה לא הלכה למעשה, כאשר כבר אמרתי, וכל זאת באתנו מידי הרמב"ם וידו החזקה והמורה לנבוכים, כי אמנם גם בספר הזה לא היטיב לישראל.

בכל דור ודור נראה כי הפלוסופיא בהתערבה את האמונה היתה כלי משחית לחבל, ורֻבּי הרעות אשר יצאו מהאמונות בימי הבינים, אך בגלל הפלוסופיא אשר אמרו לערבבה עם האמונה נהיו, הפלוסופיא והאמונה הנן כמו אש ומים, וככל ההפכים אשר לא יתאחדו, ואם יתאחדו בחזקה ישימו שמות במקום שבתם. אמת היא כי חכם וחוקר יוכל להיות מאמין בלב שלם באחת האמונות, ומאמין בלב נאמן יוכל להיות חכם וחוקר, כאשר איש אוצרות הפותח תמיד אוצרותיו ומוציא ומביא חשבון יוכל לעזוב ארגז אחד סגור בחותם צר ולא יפתחנו יען כי נחלת אבותיו הוא או כי יחפוץ להנחילו לבניו ועל כן יעזבנו ולא ישלח בו יד ולא יתבונן במצפוניו ויהיה בעיניו כאוצר כל יקר, כן יוכל החכם, אשר ירבה שאלה וחקר ומשפט וחשבון בחכמתו, לעזוב את האמונה אשר נחל מבלי אשר ישלח בה שן המשפט, כאשר כן יעשה כל איש דעת לרוב המדות והדרכים אשר הדריכוהו בהן אבותיו מבלי אשר ישלח בהן יד להמירן או להסירן, ולא יעמיק חקור:  מדוע אוהַב את אבי ואת אמי?  למה אחוש אהבה יתרה לקרובי ובני ביתי?  על מה אחונן דל ואושיט יד עוזרת למט לנפול?  כל אלה יעשה מבלי הרבות חקור, כי לפני המשפט והחקר אולי לא עמדו המדות האלה, אך החכם לחכמתו ישים לבו ולא ישא עין לחקור הכל, וזאת תהלתו, כי כאשר האיש אשר יחפוץ לאחוז במלאכות ובמשלחות-יד רבות לא יצלח בכלן כן החוקר בכל לא ידע מאומה, וכל אשר יוסיף איש דעת בחכמה אחת כן יסיר לבו לבלי בקש חשבון בדברים אחרים אשר לא בא עד תכליתם, כי על כן לא נתפלא אם נראה חכם גדול בחכמה והוא מאמין באמונתו כאיש לא למוד, כמו כן נראה אנשים מאמינים בכל לבם ישלחו ידם לאחוז בחכמה וירבו דעת מבלי אשר ירופפו עמודי אמונתם אף כמעט.  אבל המחקר באמונה (רעליגיאָנס-פהילאזאָפיע) הוא היה אבי כל דעות כוזבות, כל שקר וכל תרמית, גם לאבן נגף להדעת והאמונה גם יחד, להרגיז לב המאמינים מפני המחקר, ולהסיר לב המחקרים מאחרי האמונה, ומורה הנבוכים אשר גם הוא אך ספר מחקר באמונה הוא כספרי היונים, ספר בלול משטות כוזבות את עקרי אמונה, הוא שתל את הרעה הזאת על אדמת ישראל, ותחת אשר אמר לטהר את מעין האמונה הדליח מימיה, ותחת האמונה הטהורה אשר היתה מסורה עד כה אך להלב, הביא עקרים עוקרים אמונת יעקב ומביאים רוח יוני תחתיה ומרבים פושעים בישראל. 

הנה זאת עשה הרמב"ם בעבוֹר עליו הרוח לחדש חדשות ולתת לעמו פנים חדשם על פי תֹאר עמים צעירים ממנו לימים;  אולם אחרי כל אלה עוד לא רבה הרעה אשר באה על ידו, כאשר באמת היתה לאל יד פעולתו ודרכו להביא על עמו.  כפי אשר חפץ ועשה חדשות  ביעקב אשר לא שערו ולא פללו אבותיו ואבות אבותיו;  כאשר נטה מהמסלה אשר סללו ראשונים לחנך את ישראל אך על פי דרכו והוא בקש להתות לו ארח על פי דרך היונים, היה לחכות כי לא יארכו הימים ועמודי בית ישראל פזר יתפוררו וכל אשיותיו יהרסו עד לאין מרפא.  כי אם יצא חפצו לפעלו וכל העם אחריו ימשך אז תעלה יד הרוח היוני על יד רוח ישראל ותדכאנה תחת רגליה ויחדל גאון יעקב בתורתו וזכרונותיו מימים מקדם ולא עוד יֵאמר ביעקב משה והנביאים והחכמים כי אם אריסטו ואפלטון;  או אם יקומו אוהבי שערי ציון להלחם נגדו אז הלא תבער בִּן-רגע אש המחלוקת ותאחז בכל פנות ישראל ותשים שמות לארך ימים, כי מן הנמנע היה אשר איש גדל דעה כמהו לא ימצא תלמידים מקשיבים לקולו ונוהים אחריו אשר ילחמו מלחמת תורתו. לאחת מאלה היה לחכות, ובאמת לא זאת אף לא זאת היתה.  מפלגות וכתות לא נולדו לרגלו, כי אך זעיר שם זעיר שם נשמע קול מערער ובן-רגע נאסף הקול ההוא ותורת הרמב"ם נתקבלה בשתי ידים, וגם המערערים האחרים רֻבם אך נגד המורה התקוממו כי נתן חתית בלבם, אבל לא נגד העקרים והיד החזקה, אחרי כי הצרות ועול הגלות טמטמו לב החכמים ועִורו עיניהם לבלי ראות כי על ידי תורת החקים יסכר מעין התורה באר מים חיים, כי כן דרך רוב בני האדם לקבל באהבה עול מלכות שמים במדה יתרה בעת אשר ינֻגעו מתגרת יד בני אדם, ובעקרים וביד החזקה ראו נכוחות כי אלה יכבידו העול ויקבלום באהבה;  ובכן היתה תורת הרמב"ם רק כאבן מעמסה אבל לא כסלע המחלוקת, וגם להרוח היוני לא פלסה נתיב לבוא להתישב בבית יעקב ואף תלמידי הרמב"ם והבאים אחריו הוסיפו להחזיק במעוזי התורה כמקדם, ויען מה היתה כזאת?  יען כי רגלי הרמב"ם עומדות היו על אדמת ישראל;  בכל אהבתו להרוח היוני ובכל חפצו לחדש רוח עמו על פיו, הנה נאמן היה לבו עם תורת אבותיו, מימי ילדותו עד אשר היה לגאון ישראל הגה בתורת אבותיו ויתן כבוד לגדוליה, הוא לא התנשא על הדורות שהיו לפניו לאמר, כי כלם יחד נואלו נתעו עד הנה לבלות ימיהם בדברים של מה בכך, כי אם הרבה כבוד ופאר לחכמי הדורות שהיו לפניו ואת תורתם העלה למעלה ראש על כל החכמות והשפות, וחלילה לא עלה על לבו להמיר כבודה באחרת כי רק לשפחות בקש לתת את החכמות התורה למען תרבינה פארה.  ואם גם שגה בדרכו ולא ראה כי הושיב צרות להתורה יחד עמה בבית אחד, וביד השפחות להוריש גברתן אם יזנו אחריהן הדורות הבאים;  ואם גם תעה בחשבו כי נטל עליו לחדש נעורי עמו על פי דרך עם אחר ולעזוב דרך חכמי ישראל מאז אשר חדשו תמיד נעורי עמם רק ברוחם וברוח תורתם;  ואם גם משגה היה אתו בדמוֹתו אשר אם יפרש כתובים על פי דרך פלוסופי היונים וישים בפיהם דברים אשר לא עלו על לב החוזים, אז ירבה תפארתם;  ואם גם נתעה מאד בחשבו למשפט אשר אם ישנה פני דת עמו וישימה אך לחק ולא יעבור אז יחזק אשיותיה וישריש שרשיה עמוק על תלמי לבב בני עמו, אך בכל אלה רק משגה ולא זדון היה, כי התורה אשר מלאה כל חדרי לבו ואשר היתה לו לעטרת צבי באמת היא לא נתנתהו לשלוח יד לעקור ולהרוס בכרם יעקב.  על לבו לא עלה הרעיון לאמר:  על תורתנו ואמונתנו ודרכנו אבד כלח ועת לנו להשליכן אחרי גונו למען נבחר בדרכים חדשים;  הוא לא יכול להוציא מפיו המשפט כי לא עם אנחנו ורק חברה שומרת חקים מיוחדים, ואף כי הוא הוא אשר חקק את החקים תחת התורה בכל זאת לא הפר תורה במו פיו לאמר כי אך שמירת החקים היא תורתנו ונחלתנו וחקנו בארץ, ויהי להפך כי לא חדל לדבר ולהשמיע בכל מקום אשר דבר על דבר תלמוד תורה, כי התלמוד גדול מהמעשה, ופעמים רבות שנה בדברו כי אך התורה היא ראשית היהדות ואחריתה ואל נבטל התורה מפני עשית מצוה[10], כפי שאשר הורו כל חכמי ישראל לפניו.  אשר על כן אם גם לא לעזר ולא להועיל היו מעשי הרמב"ם בחפצו להפיח חיים חדשים בלב עמו על פי רוח זרה, בכל זאת לא הסיר הרוח ההוא את העם מאחרי התורה, עוד נאמן היה רוח ישראל עם תורתו, דתו ואמונתו גם אחרי שמעו בקול הרמב"ם ורוח ישראל עוד השנה חיל אחריו, התורה פרצה ועברה שנית, אם גם בדרך אחרת, בדרך עקלתון, בדרך אשר כל לומדיה יהיו למחוקקים ולגוזרי גזרות, אבל ממכה כזאת עוד יוכל עם להרפא, אם יוסרו הפוסקים מהיות כשליטים, אם יזרמו גבולות החקים ותשוב התורה על כנה, אז גם כל הרעה אשר באה לרגלי היד החזקה כעשן תכלה, ואהבתו וגדולתו בתורת עמו תזכרנה עד נצח.

כן היתה לישראל בכל עת על ידי מוריו;  כאלה אשר נחוהו רק בדרך אבותיו, כן גם אלה אשר בקשו לשנות פני הדרכים הישנים;  כמו אלה אשר דמו כי רק עמם הוא הוא העם החכם והנבון בתבל ובלעדו אך פראים יתהלכו בארץ, כן גם אלה אשר הודו כי גם לעמים חלק אלהים בבינה ונוכל ללמוד גם מהם, רגלי כל אלה המורים יחד עומדות היו על אדמת יעקב, ואף לא על לב אחד מהם עלה הרעיון לאמר:  כלנו כצאן תעינו זה אלפי שנים ועת לנו לדרוש בעצת העמים החדשים ובדרכיהם נלך – ואם נתקו כפות רגלי חכם אחד מעל ארחות יעקב ויחפוץ להפוך הקערה על פיה, אז נבדל מהקהל ולא על עדת ישראל נמנה עוד ולא הטיב לעמו אך גם הרע לא יכול עוד, כי שומע לא היה לו, אך לא כן היו החדשות אשר נעשו באשכנז על ידי בן-מנחם ומרעיו ותלמידיו.  פה נעשתה חדשה בן לילה אשר לא היתה כזאת בישראל מאז ועד היום;  המורה ותלמידיו יחד פצחו פה והשמיעו בקול:  עלינו לבחר בפעם אחת בדרכים חדשים, כי כל דורות אבותינו גששו כעורים באפלות, כי אך רוח חיים אחד יַשֵב בארץ והוא רוה תורת החסד, וכל ההולך אחריו ילך בטח ובלעדו אך רוח מתעה ינחנו ויהי דבר השכלה אשר יצא לכל בני ישראל כפתגם שר צבא הקורא למלחמה.  דבר השכלה יצא מפי תומכי  בימין בן-מנחם והדבר הזה היה כקורא חרב על כל אשר נמצא בידי ישראל, חרב על התורה, חרב על אהבת הלאום, חרב על התקוה להתאחד שנית, חרב על כל אהבה ואחדות בישראל.  כי רוח חדש יצא מבערלין להפוך בית ישראל  משרש והנשארים בו יקברו חיים בערמות העפר, ומהרסיו יעמדו על החרבות ויתנוססו בדגל ההשכלה ויקראו:  האח בלענוהו! 

 

ג'

מורים מתעים

חדשה היתה פתאום בקרב ישראל, כי אחד העם, לא איש גדול בתורה ומורה דת, היה למורה דרך לאחיו, כאשר כזאת לא היתה בישראל לפנים.  רבים יוָאלו לחשוב כי החדשה הזאת טובה ומועילה היא מאד, כי הסכינו לראות בקורות העולם כי אך מחדש חדשות אשר לא כל האצילים והכהנים ימנה הוא ישגיב פעלו וייטיב לאדם רב, כי על כן יאמינו כי אך טוב גם לישראל מחדשי חדשות כאלה, אבל החושבים כזאת יואלו ישגו מאד.  אמת היא כי מחדש חדשות אשר לא נטל עליו לשבור בתחלה כבליו מעל רגליו הוא יהיה קל המרוץ, לא כן אם להאצילים או להכהנים נמנה, אז לא על נקלה יסיר אסוריו מעל ידיו, ומעת לעת ישוב יתעורר החפץ בלבו לשוב שנית על עקבו, אבל כל זה יהיה אך ביתר העמים, אשר בהם יציבו האבות יד לבניהם, ועל פי היחש יכין איש כסאו, אבל לא כן בישראל, אשר ביד כל איש להיות לגדול ולגאון ולרב ומורה, אם רק שאר רוח לו, בישראל אשר כל חכם כהן הוא ומורה, בו לא תרע דעת האמונה והדת לרוח החפש והמשפט, ולא רק לא תרע, כי אם להפך, בישראל יוכל להיות מורה דרך לעם ומחדש חדשות רק איש אשר בכל בית התורה והדעת וחכמת ישראל וקורותיו נאמן הוא, ואם אין יהיה למורה מתעה מני דרך.  המורה לישראל רק אז ידע להורות דרך נכוחה לעמו, אם כל הקורות אותו לא נעלמו מאתו.  מורה אשר ידע ויבין רוח העם הזה כי מעולם הוא, כי עם זקן הוא וכביר ימים מאחיו אשר בתוכם ישכון ולא לו לעזוב דרכיו מפני הדרכים החדשים, מורה אשר ישים לבו לחקר עמו מקדם ויראנו את אהבתו להעבר ועל פי דברי אבותיו יורנו עת אשר נפשו תכסף גם לשנות דרכיו על פי החיים.  באחת נאמר כי רק החכמים גדולי התורה כאשר היו בכל דור ודור המה יכלו להיות למורי העם והמה יוכלו לחדש גם חדשות מבלי אשר התעו את עמם.  ובן-מנחם אשר עדת הסוחרים למורה שמתהו לא אחד מאלה היה.  מימי נעוריו לא השגה חיל בתורה[11], כאשר בכלל אך מעט מאד היה מספר מבקשי התורה בארץ אשכנז, כי אם כאשר החל אחרי כן לדרוש בתורה למרות רצון אביו בבואו ברלינה קרבו רבו באהבה.  אבל מימי בואו ברלינה היתה רוח אחרת אתו ויחל לדרוש רק בשפות וחכמות, ובהן עשה חיל והצליח, והשעה היתה משחקת לו, כי לא רק מורים טובים כי אם גם אוהבים נאמנים מצא לו ויצא לו שם בין חכמי העמים, כי אך עם חכמי העמים היה לו דבר וענין ויתרחק כמעט מעל עמו וחכמתו[12] עד יותר מחצי שנותיו.  ומי יודע אם גם עלה על לבבו עוד הרעיון להסתפח בנחלת יעקב, אחרי כי כבר כמו זר נחשבה לו וכל מעינו שם אך בתורת החסד, אבל אחיו משכוהו בחזקת היד לאמר:  לכה מלכה עלינו.  במשך העת ההיא יצא לו שם גדול בין חכמי העמים, והוא היה היהודי הראשון בארצו אשר החל לנחול כבוד מאת חכמי העמים, ובדבר הזה לבד די כח היה לתת לו חן גם בעיני אחיו היהודים, ומה גם אחרי כי לא היה לא רב ולא מורה המתפרנס בצער מקפת הקהל, כי גם לאיש עשיר היה, ומי יצלח להיות לאיש המופת יותר ממנו?  ואז כאשר שאלוהו נדרש להם וישלח אף הוא את ידו לעבוד בכרם עמו.

ואף עוד זאת השיבה אותו אל עמו;  בהתהלכו את חכמי העמים ובכתבו מכתבים אליהם נזהר היה מאד לבל יעלה זכרון אמונתו על עטו, והוא אמר כי יעשה כדבר הזה יען כי ימאן לבוא בריב על דבר אמונות, כי על כן לא לפלא הוא אם עלה הרעיון על לב אחד מאוהביו הנאמנים הלא הוא הכהן לאפאטער לחשוב כי זנח כבר את אמונתו ודתו בלבו, ועל כן עורר אותו לעיני כל הקהל לעזוב את האמונה בפועל כאשר עזב אותה במחשבה (לפי דעתו) ולהמיר דתו.  לו היה בן-מנחם פילוסוף עוקר עקרי אמונה כשפינוזא ודומיו כי אז בלי ספק לא עלה על לב לאפאטער לדבר על לבו לבחר באמונתו לו גם ראה כי לא ישים לב לאמונת אבותיו.  או לו ראה עין בעין כי דבקה נפש בן-מנחם אחרי אמונת אבותיו כי אז לא נואל לקרוא לו בפומבי כי יעזבנה, כי לא חסר דעה היה האיש הזה[13], אבל לא זאת אף לא זאת ראה בבן-מנחם אוהבו, לא איש אדוק באמונתו, אף לא איש מואס בכל אמונה, וזה המריצו ליעץ אותו את העצה הטובה לבוא לחסות בצל אמונתו למען הצליחו בעולם הזה ובעולם הבא.  והדבר הזה השיגהו בין הדבקים כי עתה נטל עליו לאמר לכל כי תיקר בעיניו אמונת אבותיו או לכחש בה בגלוי.  והדבר הזה היה קשה בעיניו מכל הדבר הקשה[14], ובעת ההיא עלה על לבו הרעיון לעשות גם דבר מה לטובת עמו, כי אם גם לא נאמין לדברי מעריציו (ובתוכם שטערן) אשר יאמרו כי רק הריב עם לאפאטער הפילהו על ערש דוי, יען כי הרפהו לבבו על כי חטא לעמו ועל כן נחם מאד, בכל זאת נראה כי הדבר הועיל הרבה לשובב לבו.

אמנם מה תמצא יד איש כזה לעשות לעמו?  לו תמים היה עם עמו מעת היותו ולא רחק ממנו להתרועע אך את חכמי העמים ודעותיהם בעת אשר הונח לו ממסחרו, לו עוד על אדמת ישראל עמדו רגליו, כי אז ידע את מכאוביו, כי אז ברצותו לחדש פניו ולשנות דרכו לא עזב דרך אבותיו מעולם ואז הביא טובה רבה לעמו, או לו נותר כמו שהיה ולא שלח ידו בנחלת יעקב גם אז אך טוב היה לעמו בגללו, כי הוא הועיל להסיר חרפה מעל אחיו הנבזים,  הוא הראה כי גם להיהודים חלק ונחלה בהדעת אם אך לא ירחיקום בחזקת היד, הוא וספריו נחלו כבוד ובכבוד הזה התימרו גם כל אחיו.  אבל לא כן היה כי אם אחרי אשר כבר נתקו כפות רגליו מנחלת אבותיו, אחרי אשר כמעט שכח את הכרם שב להיות כורם עוקר ונוטע.  ומה היה חפצו אז ואיזה חפץ יכול לעלות על לבו בעת ההיא?  האם לחזק מצודות יעקב ולפתוח בהן אך חלונות להביא רוח טהור.  אבל לדבר הזה דרושה דעת יתרה בדברי ימי ישראל והוא לא ידע אף מה בקורות העולם (כעדותו בעצמו כי החכמה הזאת כאין נחשבה בעיניו) ואף כי בקורות ימי ישראל, ועוד יותר מדעת דברי ימי ישראל דרושה חבה יתרה לתורת העם ואמונתו אשר גם היא לא היתה בלבו כעדותו על עצמו, אשר לו גם רמסו בעפר את היהדות לעיניו גם אז לא שם לבו לזאת.  אשר על כן אך חפץ אחד היה יכול לעלות על לבו, הלא הוא לחדש את פני ישראל מכל וכל על פי דרך העם אשר ישב בתוכו.  ואמנם החפץ הזה היה לו לקו והוא הניעהו לעשות, רק ללמד את בני ישראל לדבר כן בשפת אשכנז ולהביא תורת החסד בלבו ולהסירו מאחרי הנחלה הישנה אשר לבני דור לא היה עוד חפץ בה ואשר רק כאבן נגף היתה בדרכו להכשילו ולהעטות עליו בושה.  וכן עשה הוא והשומעים בקולו.

ראשית מלאכתו היתה ללמד את עמו לדבר כן בשפת אשכנז ולדבר הזה בחר בכתבי הקדש להעתיקם לשפה ההיא למען ילמדו על ידה לקרוא ולדבר אשכנזית ותכלית מלאכתו היתה להסיר את לב הבנים מאחרי התורה למען יהיו ככל העמים ולא ישאו עוד חרפה ומכאובים על ידה[15], ויהי מצד אחד כהרמב"ם כי גם הוא בקש לשנות פני עמו על פי הדרך אשר בחרו בו עם הארץ וגם הוא כמהו לא נמשך או נדחף לשוב אל עמו הוא בשובו חפץ להפוך את כל העם כחמר חותם, להשבית תורתו[16], להסיר את התלמוד אשר היה נר לרגלי העם הזה ולתת תחתיו לא עלתה בידו אף מה.  אשר על כן הוכרח להורות תורה מתנגדת לתורת הרמב"ם, כי בעת אשר הרמב"ם אחרי עשותו את החכמות לרקחות ולטבחות להתורה, הרים את התורה על נס ויתן לה היתרון על המעשה.  הנה בן-מנחם, אשר הסיר את התלמוד ויחלל את כבוד התורה בתתו אותה לשפחה נבזה ללמד על ידה את שפת אשכנז, הוא הרים את כבוד החקים עד לשמים, ולפי דברו אין להם לישראל בלתי אם החקים אשר נתנו להם, אותם ישמרו ובהם יחזיקו עד עולמי עד, וחלילה לאיש ישראל לעבור אף על מצוה קלה כחמורה עד אשר יבוא האלהים אשר נתן את החקים ויסיר את שכם עמו מהסבל הזה (אלה המה דבריו ב"ירושלים"), ואחרי כי אלהים לא ידבר דבר ויתנחם, לכן עלינו החובה והמצוה לשמור ולעשות את כל החקים האלה עד שתצא נפשנו.  זאת היא תורת מורנו ורבנו משה בן-מנחם, המשה השלישי אשר קם לישראל!

אמנם אם נשים לבנו ונחקור היטב נראה כי התורה הזאת אך אחיזת עינים פשוטה היא.  הוא נאלץ לבחר לו דבר מה מן המשואות אשר על ידו נשמו, הוא אשר בכל לבו חפץ להסיר חרפה מעל ביתו ומעל אחיו לבל יהיה שם יהודי לשמצה ובדעתו אשר אך אם לא יֻכּר היהודי לא בחוץ ולא בביתו, לא בשפתו ולא במנהגיו, רק אז תוסר חרפתו, הוא ראה כי אין דרך אחרת בלתי אם לעשות את בני ישראל לגרמנים בכל דבר, ועל כן נחוץ היה להסיר את התלמוד אשר הוא החומה הבצורה למצודת יעקב ולהסיר אחרי כן את ישראל מעם ולקחת ממנו תקותו להגאל, ואז בלי כל ספק יהיו כעם הארץ לכל משפטיהם.  אבל איכה יעשו זאת וכל בני ישראל הלא יתעוררו כאיש אחד להלחם בעד נחלת אבותיהם?  על כן יעץ עצה נפלאה, להקדיש את החקים ולהעריצם במדה גדושה, ואז יאמין ישראל בו ויקבל תורתו.

ובאמת עצה נפלאה היא, זאת לא נכחד;  באחת כי כל ישראל אשר אבדו כבר דרך רוח ישראל ויהיו עבדים להפוסקים ויעלו מעלת החקים על מעלת התורה וחכמת ישראל ואהבת העם, וכן הורו המורים והרבנים כי אך המעשה עיקר, וכן נתקבל בעם , לכן על נקלה הרגיע רוח ישראל באמרו כי המצות יקרות וחביבות תהיינה לנו מעתה ועד עולם, ובדבר הזה לבדך הלא הראה צדקתו ואמונתו.  וזאת שנית כי השאיר דבר אשר לא יקום מעצמו ואשר ידע בלי כל ספק באשר כל איש מבין יבין זאת, אשר בהתערב ישראל בעמים וילמד כל דרכיהם ויחדל מקות לגאולה ולא יחשב את נפשו כעם, כי אז פור יתפוררו כל ארמנות החקים ויפלו תחתיהם. 

הוא בהרימו את החקים על נס ידע דרך עמדו כי אך אור מתעה יתן כאור מאיר.  הן הוא לא כתב ספר חקים כהרמב"ם לאמר:  אלה המה החקים והמשפטים אשר צוה ה' אלהיכם אתכם לעשותם מעתה ועד עולם עד אשר יבוא ה' בכבודו ובעצמו לקחת אותם מידכם, הוא אמר בכלל כי אך החקים המה אחוזת נחלתנו, ובזה אך הפר את מוסרות האחוה האחרות ומוסדות החקים לא הקים, כי לא פרט מי המה החקים אשר כדבר אלהים  המה בעיניו.  אם רק החקים הכתובים בספר התורה, ונהיה כהקראים, או כל החקים אשר נתנו על ידי הרועים והרבנים, אמנם אם כה ואם כה הלא ענה שקר בנפשו כי לא נהג ביתו  על פי החקים האלה כאשר צוו הרבנים.  וזה הדבר אשר הסיתו לדבר תהפוכות פעם כה ופעם בכה.  במקום אחד יאמר כי להחקים כח ועז ואך המה חלק יעקב ועד אשר לא יסירם האל, החובה והמצוה על כל איש ישראל לעשותם, ואחרי כי אך המה מוסדות אגודתנו הלא החובה והמצוה על כל העם להחזיקם בכל כחם, ובכל זאת התעורר הוא בעצמו נגד עצת אוהב ישראל הראשון בארץ אשכנז וילחם נגדו לבל ינתן להעדה ולהרבנים הכח ליסר פושעים ומורדים בישראל[17].  ומלבד זאת הנה גם במכתביו אשר כתב לאוהביו דבר אחרת מאשר השמיע בספרו ובעת אשר ב"ירושלים" יאמר כי אף אחד מהחקים לא יפול ארצה, הנה במכתבו להירץ האמבורג אחרת ידבר, באמרו כי עלינו לטהר את החקים מחנופת הפרושים, ובמקום אחר יאמר, כי אך על פי השכל יקבל דת ולו מצא דבר אשר לא יישר בעיניו בתורת משה כי אז לא האמין גם בה[18], ותולדות התהפוכות האלה היו כאשר יכול כל איש דעת לראות מראש, כי את אשר השליך אחרי גוו השליכו גם ביתו ותלמידיו ואת אשר אמר להחזיק גם אותו השליכו החוצה אחרי כי גם בדבריו לא מצאו משען עד לזה. 

אמנם אחרי כל אלה לא נאשימנו כי אך בזדון דבר פעם כה ופעם כה וכי ראה מראש את אשר יקרה לתורתו, כי אם נגזר אֹמר כי בעל כרחו נמשך לתעות, כי אחרי אשר בתחלה נדחק מעל עמו ובשובו לו בקש לקרבו אל העמים ולא יותר, לכן לא יכול להותיר דבר אחר לישראל בלתי אם את החקים, ואחרי כי הוא דבר נגד הדעת והשכל הישר ונגד רוח ישראל לתת לחקים מתים עז ותעצומות ולאמר כי המה העמידו והחיו את העם אלפי שנים, ובעת אשר  המה בעצמם שנו פניהם בלבוש לא שניה העם ההולך אחריהם את דרכו, לכן לא יוכל לעמוד במשפטו אף הוא ויקרע גם לבו לשני קרעים כאשר יקרה לכל אלה אשר יחזיקו בדבר על פי דעתם ולבם בל עמהם.  פעם הרבה לדבר ולהזהיר על דבר החקים בהתעורר רוח אהבת עמו בקרבו, ואהבת עמו התעוררה בלי כל ספק כפעם בפעם בלבבו, כי אין איש בישראל אם למד ודרש משפט, אשר לבו יהפך עד לשנוא עמו וזכרונותיו, רק איש נשחת ונאלח, איש אין לב ואין דעת ומשפט בקרבו יתאכזר להעם הזה ולא יכבדנו בלבבו, גם אחרי אשר למראה עין יטוש צור ממנו חֻצב, כי על כן הלא נבין כי בן-מנחם אשר למד וחקר ולא איש משחת היה, כי כפעם בפעם התעוררה בלבו אהבתו לעמו ותתן בפיו דברים להחזיק מוסרותיו, אבל אחרי כי מוסרות הלאום כחבלי עוני היו בעיניו, כי אך לעשותם לאשכנזים היה כל חפצו, ואחרי כי את רוח ישראל הצרור בכנפי תורתו לא ידע ולא הכיר כראוי,לכן דמה כי אך בהחקים יכונן את בית ישראל ויקום תחתיו ולא ימוט, אבל לעמת ההתעוררות הזאת קם החפץ לעשות את בניו ואת משפחתו ובכן גם את הקרובים אליו ועדתו לאשכנזים גמורים, ואז עזב לאט לאט גם את המוסדות האחדות אשר בחר בהן ולא עוד קרא להן שם כמצות מפי אלהים אשר אך הוא יכול להפר אותן, כי אם כמצות שכליות אשר נכון לקימן עד עת מצוא.

ועת מצוא זאת באה ונהיתה כמעט רגע, עוד בעיניו ראה בן- מנחם הריסות כל עמודי ישראל, לעיניו באו רעיו ותלמידיו כחוטבי עצים להפיל כל גפן וכל עץ פרי בישראל, לעיניו חללו קדש והסירו כל מועדי אל וישלחו אש ויציתו בכל פנות ישראל.  מלחמה נוראה יצאה מבערלין ותפשוט עד ארצות רוחוקות, מפיחי מדון יצאו ושטו בכל הארץ וישלחו מדון בין אב לבנו, בין אם ובין בתה, ומלחמת קדש קראו לה, מלחמת ההשכלה את הפתיות, מלחמת הסבלנות את הקנאה, והסבלנות הזאת פערה פיה כשאול ותשלח מתלעותיה לאכול על ימין ועל שמאל, ורבו חללי קנאת ההשכלה מחללי קנאת החסידות, כי החסידות אף כי נאלחה היא בכל זאת מולדת בית ישראל היא ולא השמידה את מדת הרחמים והחנינה הספונה בקרבו, וקנאת המשכילים להשכלתם קשה משאול ולא ידעה חנינה וחסד, כי לא לישראל היא.  אולם יד השכלת בן-מנחם לא בכל מקום נשתוה, לא כפעולתה בארץ אשכנז היתה פעולתה בארצות אחרות, ונוכל לחלק את המקומות על פי פעולת ההשכלה הזאת לשלשה מינים.

א' המקומות אשר בהם גברה עד מהרה יד ההשכלה הזאת ותדכא כרגע את התורה ורוח ישראל בלי מלחמות גדולות.

ב' המקומות אשר עריהם הניעה ההשכלה הזאת אך לא הפיחה מלחמה כי לא מצאה קוצים להבעיר בהם את הבערה.

ג' המקומות אשר בהם נצתה אש המלחמה עד לאין מרפא ותרב חלליה לאין מספר מכלי אשר עלתה ידה להיות המנצחת במלחמה הזאת עד היום הזה.

אם נאמן הוא הפתגם כי אין נביא בעירו אז נוכל להוסיף עליו כי אין הווה מורה לדורו.  כי כל אשר קרני אור לו אך מרחוק יֵראה בזהרו וכאשר יגע עד העינים או תחשכנה מראות ויהפך להן האור לחשך. אולם המרחק בעת או במקום לא יוסיף זהר על גֹדל הדעה המזהיר באורו כאשר יאמינו רבים, כי אם רק יפלס נתיב להקרנים למען תֵּראינה כמו, כי על כן לא נִכּרו מעבּדי האנשים הנעלים באמת בעת אשר פעלו פעולתם, דורם לא הכיר אורם וגם המה נשאו על כן דעם למרחוק, כי על עפעפי הקרב הקרב אליהם צלמות היתה ואשר להם היה המשפט ללכת לאורם הלכו חשכים. כן היה וכן יהיה תמיד גורל אנשי הרוח הנאמנים את רוחם וילכו אחרי הדעת והמשפט ואך בהם עיניהם ולא יביטו אל אשר לפניהם, המקום והעת לא להם המה, כי המה ברוחם יהיו לראש פנה המקום לתת לו שם וזכרון, ומהם תחל תקופת עת להמנות.  המה יהיו כהנוטעים עצי פרי אשר אך לדור יבוא ישאו פרים והמה הנוטעים ממנו לא יאכלו גם בעיניהם לא יראוהו, ודורם לא יברך שמם כי לא יבין פעל פעלו לבניהם אחריהם;  לא כן חלק האיש אשר בצאתו לפעולתו יחשוב וימנה את השכר אשר יראה לעמלו וישלח ידו לטעת אך עץ החיים אשר ממנו יאכל וחי בעת עבודתו, וימכור את עבודתו וירבה במחירה, הוא מעמל כפו יראה ישבע ברכה וגם ליודעיו יהיה לרצון, כי השגיא פעלו ואת פרי עבודתו אכלו גם המה ולא ישכרו אם גם הרבו במחירו.  ואם כי כל איש חוקר ואוהב דעת ירומם את האיש אשר כהן פאר בהיכל הדעת רק למען שמה הגדול וימנע מכבוד את העושה עבודתו לשדה-לחם, בכל זאת נראה לרגעים כי העובד שדה חכמתו ויבקש פרי הוא ימצא טוב ועל פני כל העם יכּבד והעובד את הרוח יראה רוח ויהיה נעזב וגם חכמתו נסרחה בעיני רואיו, כי על כן סקלו באבנים ועפרו בעפר לעמת הנביאים הנאמנים בבריתם את האמת, ועל כפים נשאו את כהני הבעל, וכן יעשו מאז ועד היום בכל העמים ובכל הארצות, וגם ישראל עשה כן בכל עת בזנותו אחרי דרכי הגוים רק בעת אשר אהבת התורה גברה בקרבו, בעת אשר ראה כי אך היא חיי רוחו ומצודת מעוזו, רק אז נמצאו ביעקב אנשים אשר את נפשם לא זכרו וחייהם כאין בעיניהם נחשבו, כי אך למען תת ניר לעמם היה כל חפצם וששון ישעם, ואז רבו כמו רבו העוסקים בתורה אך לשמה, ועל ידידהם היה עם ישראל כמעט עם אחד בכל העמים, אשר בו נמצאו אנשי הרוח אשר בלו כל ימיהם בתורה אך למען התורה מבלי תקוה לשכר וגמול, רק למען העלות נר-תמיד לעמם לבל יכבה נרו, ובהתקופה הארוכה הזאת אשר ארכה כשני אלפים שנה הגיב העם חיל על ידי שומרי-תמיד אלה, אף כי דכאוהו מחוץ;  העם הלך הלוך וגדל ברוחו עד כי כבש את כל הארצות, אשר בהן ענו את גויתו, לעבדים לרוחו.  ועל כן הלכו אחרי התורה גם החכמים והחוקרים אשר עיניהם היו פקוחות לראות כי הפריזו על המדה בעשותם  את כל בניהם ללמודי התורה ובהרבותם על ידי זאת עצלים ובטלנים רבים, אחרי כי לא כלם יכשרו להיות כהנים במקדש התורה ואלה אשר לא חלק להם בבינה יבלו רק ימיהם בהבל ויגדל העני לרגלם וגם חרפה נִתּנה על ישראל בעבורם, גם החכמים והחוקרים אשר ראו וידעו כל אלה גם המה לא נסוגו אחור מהוסיף להגדיל אהבת התורה בדעתם נאמנה אשר אך הדבר הזה, למוד התורה רק לשמה, הקים את עם ישראל ולא נתנהו למוט, ולולא זאת מי יודע אם נשאר גם זכרו.  רק יען כי רוב בניו היו למודי התורה אך למען למוד והגות לא לשבוע מפריה, לכן אחזו במקדש דת ישראל בכל כחם, ולוּ החלו לבקש חשבון מעשם ולראות מה טוב בעולם, לו חשבו בתחלה מה יהיה שכרם בסוף המעשה, כי אז הוציאו משפט אחר, כי אז אמרו:  התורה הזאת אך מתשת כחנו בעולם הזה, נותנת אותנו לשמצה וקלסה, סכה דרכנו בסירים ותושיבנו במחשכים, וכן היא אמונתנו ודתנו, וכן המה כל חיינו וארך ימינו אך שלשלת פגעים ארוכה וגדולה וכבדה מאד עד כי יכשל כח הסבל לשאת אותה, והנה תחת להביא פרי תשחית עץ בלחמנו ומחיר עמלנו הלא הוא אך מכות ומכאובים – כזאת השיבו אל לבם כל מבקשי חשבון לוּ אך בקשו לראות פרי בעמלם, אבל המה לא בקשו כזאת כי על כן הוסיפו להחזיק במעוזם.  ובכן היה ישראל העם האחד בתבל אשר כִּהן ככהן גדול אך במקדש התורה והרוח, ולא רפה כח התורה בקרבו.  לא על ידי תלאותיו אשר סבוהו מחוץ, ולא על ידי אהבת השכר והעבודה הרבה אשר היתה עמוסה עליהם מבית, כי על כל אהבת הכסף ועל כל כבוד עלתה אהבת התורה וכבודה, ולא יד אוהב חיים ולא יד חוקר ופלסוף עצרה כח לרפה את האהבה הזאת, עד אשר קם בן-מנחם.

בן-מנחם היה הראשון בישראל אשר חדש חדשות לבקש תכלית בדרכו ושכר בעד מפעלו, וכה הורה דעה לבניו ולכל שומעי בקולו לבקש אך תכלית ולראות אך שכר בעמלם, לבלי יעמלו עוד להבל ורוח.  זאת היתה תורתו אשר השמיע בפה וכתב ידו וחי על פיה כל ימיו והדריך בה את בניו וכלם יחד ראו פרי טוב.  ומה זה נתפלא איפוא אם עד מהרה היה בן-מנחם למורה אהוב לדורו?  כל יודעיו חזו בו כורם אשר יטע כרמו ויחללנו ויאכל פריו, ועל כן רבו מעריציו ובקרוביו נכבד, ולא ארכו הימים ושמו גדול במאד מאד בארצו והדורכים בנתיבותיו רבו ועצמו מיום ליום וכלם בשמו דגלו ובצדק.  ויהי בן-מנחם למחדש חדשות בארצו, כי הדריך את בני עמו בדרך חדשה, בדרך לא ידעוהו לפנים, בדרך אשר כל עובר בו לא ישוב בידים ריקות הביתה, כי שכרו אתו בעת אשר פעולתו עוד לפניו היא.  רואה חשבון היה בבית מסחר ולמבקשי חשבון שם את בניו ותלמידיו, והמה בקשו כלם יחד חשבונם וימצאוהו, אם עלה שכרם בידם בעד עמלם טוב היה, ואם אין סחרו סחרם, או ראו מחיר בעד התמורה, איש איש כאשר מצאה ידו.  בארץ אשכנז שנו פני היהודים מימי בן-מנחם ולא היו עד כאבותיהם, כברק יצא דברו ותלמידו השמיעוהו כהד קול עד למרחוק ויבארוהו וישננוהו לכל שומע.  דבר בן-מנחם היה כי לנו אך לבקש שכר בעמלנו ואם כן אך שוא עבור התורה,ותוסר התורה כרגע מגבירה.  ומני אז הלכו הלוך ממעלה למעלה ויוסר גם העם מהיות עם ובכן הוסרה תקות הגאולה ואחרי כן גם החקים אשר בתחלה אך הם היו קדש ואחרי כן נתפרדה החבילה וירעו איש לעברו באשר מצא מרעה טוב ושמן...

כי בן-מנחם היה הראשון אר החל לערער את החומה הבצורה אשר היתה לישראל, הלא היא הדעה כי כל בני ישראל עם אחד המה, זאת הראיתי כבר בהחלק הראשון מהספר הזה, והוא נאלץ היה לעשות כזאת, כי כל עוד אשר בני ישראל בשם "עם"  נקראו אז עוד דאג איש לאושר רעהו ואף אם בקצה הארץ מושבו ויבקשו כלם לקים את התורה יען כי נחלת העם היא, מורשה לקהלת יעקב, ואז נמצאו רבים ושלמים אשר זכרו את אחיהם בטרם אשר זכרו את נפשם ויקריבו גם חייהם כליל על מזבח אהבת העם, אבל תורת החסד מולדת בית יון תורה אחרת תורנו: " נפשך ונפש הוריך ומוריך ואחיך נפשך קודמת", ואחרי כי על מבועי התורה הזאת בקש לנהל את בית ישראל, לכן נאלץ להסיר בתחלה שם עם לבל יזכר ויפקד עוד, ואז יהיו בני ישראל אך חברה בעלי אמונה מיוחדת, היינו חברת אנשים אשר רק בעבודתם את אלהים יבּדלו מיתר העמים ובכל יתר חקי דרכיהם יחיו על פי דרכי עם הארץ ואך בתורתם ישנו ולא יסורו ממנה ימין ושמאל.  ואחרי אשר מוּסר ישראל מעם הלא מעצמה פור תתפורר חומת תקות הגאולה אשר היתה סתרה לישראל עד כה, הן רק עם יחכה כי ישוב ויחיה כמקדם בארצו ומושלו מקרבו יצא ומשפטו מחוקקיו יחוקקו לו, אבל לחברה בעלת אמונה מיוחדת מה לה ליחל להגואל אחרי כי בכל הארצות ובכל העמים יתנו להם לעבוד את אלהיהם כחפצם, ומה להם לקות או ליחל עוד?  ובדבר הזה לבד היה די והותר כח לתת לישראל פנים חדשים, כי אלה אשר נלאו נשוא מוסרות הלאום והדת גם יחד, המה קבלו באהבה את חפשם מכבלי הלאום על ידי בן-מנחם  ורסן האמונה שלחו מעל פניהם גם מבלי מתירו ומקיל. וגם מבלי כפות הר כגיגית נתקבלה התורה הזאת ומורהּ היה כאיש אלהים, כמורה ישראל וגואלו אף בעיני אלה אשר שם ישראל היה לשמצה וזעוה בעיניהם[19], וגם אלה אשר החזיקו באמונת אבותיהם גם המה בטחו בו ובדברו אחרי כי נתן תעצומות ועוז להחקים משוש דרכם, ואם כי לא ארכו הימים וגם החקים היו כפגרים מתים בעיני תלמידיו ויקברום בקברות עולם אשר לא יקומוּ עד נצח , אך את האשמה הזאת תלו בתלמידים ולא בו, אף כי גם הוא שב ונחם לעת זקנתו ולא עוד נתן להחקים את התוקף אשר נתן להם לפנים[20], בכל זאת נקדש שמו לעד.

ותלמידיו את תורתו נשאו עד למרחוק ויוסיפו עליהם כהנה וכהנה;  ופרי התורה הזאת נראה עד מהרה, כי מבקשי החשבונות בקשו וימצאו חשבון, כי אולת וכלמה היא בדור דעה כזה להפרד מעם הארץ רק למען עבוד אלהים בדרך אחרת לא כעם הארץ ולהוסר בעבור זאת להיות נבזה ונרדף ומשרה יבקש ולא ימצא, ויוכחו כי לא נכונה חשבו אבותיהם את חשבונם, וכרגע והנה הנם אנשים חדשים חיים וקימים על פי דרכי עם הארץ ותורתו וחקיו, והחצי משומעי בקול בן-מנחם נפרדו מעל קהל ישראל ולא רק נפרדו כי אם התקוממו כצרים ואויבים נגד החצי השני אשר מאן עוד ללכת אחריהם.

אמנם הן לא כלם היו אנשים אשר ראו בחשבון כי טוב להם להפרד מעל קהל ישראל, הן לא כלם יהיו נושאי משרה, לא כלם יהיו מורים בבתי מדרש החכמות, ומה בצע להם כי יעזבו את מקורם?  וגם שלמים ונאמנים בברית אבותיהם נמצאו אשר מאנו להתנכר לאבותיהם ואחיהם אך האנשים האלה היו בימים ההם כצאן בלא רועה, כאניה בלי מַלח, כי זה משה האיש כבר איננו ולתלמידיו הן הרחיקו לכת, וביימי המבוכה האלה לו קם מנהל נאמן אשר עיניו לא הֻכּו בסנורים מכבוד בן-מנחם, לו איש רואה נכוחה התעורר בקרבם כי אז קרא פעם אחת:  אחינו, כלנו כצאן תעינו אחרי מורה מתעה, הרועה הזה אשר אמרנו בשדה מנוחה ירביצנו התענו בתהו ויעזבנו בבצה אשר לא נוכל צאת ממנה, כי גם הוא לא ידע דרך עמדו;  אבל מורה כזה לא נמצא[21] וגם מן הנמנע היה כי ימצא איש כזה אחרי כי כל אלה אשר בקשו משפט וחקר הלא כתלמידי בן-מנחם נחשבו, ואיך יזיד התלמיד למרות ברבו, וגם כל רעיו בלי ספר רגמוהו אבן, הן גם היום עוד רבים חסידי בן-מנחם אשר לא יתנו לגעת ברבם ואף כי אז, ובכן בקשו אל ה אשר עוד נאמנו בבריתם את אחיהם עצה אחרת לשגב את ישראל באלהיו, והיא כי נתנו לו "אתה בחרתנו" בנוסחרא אחרת.  המטיפים אשר הקימו להן קהלות ישראל כמטיפי עם הארץ המציאו פתגם כי ישראל נוצר לשאת נר האמונה לכל העמים, על כן ילך מדחי אל דחי וידוד מארץ אל ארץ למען יביא שמה את האמונה, ובעבור הדבר הזה הן עוד לי הצדקה לחיות על פני הארץ.  הפתגם הזה היה מאז ועד היום לראש פנת מדברות כל המטיפים בדבר אמונת ישראל.  והנה אם נתבונן אך מעט נראה עין בעין כי לא נחלקו אלה שתי המפלגות, כי גם אלה ידעו כי רק עד עת ידועה (כדברי בן-מנחם) עוד יש חפץ בישראל, כי אם תמלא הארץ אמונה אז הלא יחדל ישראל מהיות עוד למורה ויתבולל בין כל הגוים, ואם יאמר האחד:  אני לא אחפוץ להיות רצוץ משפט רק למען אשא נס האמונה לשונאי גוזלים משפטי, יהיו המה בנים לא אמון בם ואני אשבע מטוב הארץ, או אם יאמר השני:  הן אבדה האמונה מלבי, ומה אתן אל העמים האחרים, ומדוע זה יגרע בעבור זאת נחלתי בארץ? – ושאלות כאלה וכאלה אם ישאלו הלא אז אין משיב, והשואלים ילכו אף המה בדרך יתר תלמידי בן-מנחם אשר בפעם אחת קצצו פתיל חיי ישראל, ואין בין אלה אשר בפעם אחת התנכרו לאלה אשר יאמרו כי עוד עלינו להיותלמען לשאת נר האמונה, רק כי אלה הראשונים המה כבעלי חוב המעיזים פנים ואומרים בשפה ברורה:  לא נחפוץ לשלם!  והאחרונים יאמרו כבעלי חוב אשר ידעו בנפשם פשעם ויאמר לאחר יום השלום עד לאחר זמן.  אך כאלה כן אלה אך ישמטו משאת ידם.  והפתגם השוא הזה הוא עוד הרבה לקרקר קיר חומת ישראל, להסיר כליל זכרונות כל העבר ואך בו ירוצו וישגבו .  ובכן נזורו כמעט כל בני ישראל בארצות אשכנז מאחרי דרכי ישראל מאז, את תורתו ושפתו ונחו מפני תורת-החסד,  וכמעט כל חכמי ישראל באשכנז, גם מהרבנים והמטיפים, יבזו את שפת עבר, לא אפריז על המדה באמרי "יבזו", כי אמנם בוז יבזו להשפה הזאת, כי אך הנכתב בשפת יון ורומא הוא דבר חכמה ובשפת עבר אך להג הרבה ומלים אין טעם בהן בעינים, וגם אלה אשר דעתם בשפות יון ורומא עוד תצער מדעתם את שפת עבר, גם המה יתפארו בחסרון דעתם בשפת עבר למען יחשבו כחכמים בשפות תורת-החסד.  לוּ אך חפצתי כי אז תמצא ידי לקרוא בשם כמעט כל רבני קהלות אשכנז ומטיפיהם ולא ימצא בהם אף עשרה למאה אשר יבינו שפת עבר, ומהעשרה הזאת ימָצא אולי אחד אשר יהגה בה ולא ישקצנה.  ותהי חכמת ישראל נעדרת, וגם אלה אשר בקשו להחיותה בכתבם דברי חכמת ישראל בשפת אשכנז גם המה אך הועילו לשחת עוד יותר ויותר את חלקה, כי מלבד אשר חכמת ישראל הלא דרושה להכתב בשפה אשר כל ישראל יבינה והמה יכתבו בשפה אשר אף אחד אחוז למאה מכל קהל ישראל לא יבין אותה, הנה עוד זאת, אם נחפוץ לתת ניר לחכמת ישראל נוכל לעשות זאת רק בשפת עבר, כי כל למודי התורה ידעו לקרוא בה ויבינו לשפוט דברי הסופר אם נכונה בפיו[22]. והדעה כי לא עם אנחנו והפרת תקות הגאולה היא הסירה את לב אחינו באשכנז מאחרי אחיהם ביתר הארצות, וכמו זרים המה להם כן יתהלכו עמהם.  ואם נדבר את יהודי אשכנזי, ואם נקרא את דעותיו מעל הספר אז נראה כי אך היהודים באשכנז המה קהל עדת ישראל בעיניו, ובלעדם אך אנשים אשר חרפה היא להתהלך עמהם, כי אין להם בינה והשכל וגם לא פני אדם פניהם.

זאת הביא בן-מנחם ותלמידיו לארצו;  אבל כל אלה הרעות אשר אמרתי הנה באו אך על האמונה והתורה ומוסדות הלאום, אך הלילה לנו מִכַּחד כי על ידי תורת בן-מנחם הוטב מאד מצב ישראל.  מני אז הלכו הלוך ועלה בסלם הדעת וגם בסלם המשפט והחפש וכל טוב, כי כעם הארץ היה מני אז, ואם כי עוד עד היום הזה ימאנו רבים מבני הארץ לחשבם כאחים ורעים, בכל זאת הצליחו לעלות מעלה מעלה, והדבר הטוב הזה נמצא בהתורה ההיא כי היא הראתה להם דרכי החיים והמה אחזו בהן ויצליחו.  ואף עוד זאת כי הפיחה רוח דעת בלב כלם ובניהם היו כלם לאנשים של צורה, ואם כי הורידה התורה הזאת אותם במדרגת יהודי אך העלתה אותם על בסלם החיים ובני האדם, ואחרי כי לא רבו הלוחמים נגד התורה הזאת, לכן פרשה כנפיה לכל קצות הארץ ההיא עד מהרה, ותקח לב כלם יחד, ובכן היו כלם לדורכים בנתיבה אחת, אשר גם זאת טובה רבה היא, ועתה אחרי כי כבר הלכו קדימה, עתה יוכלו גם לשפוט נכוחה על דבר התורה ההיא והעת ההיא, וימצאו חכמי לב אשר לא יבושו לאמר כי לא טובה היא התורה ההיא וישנם אשר גם יחרפו את כל הדור ההוא, כי משפט וחקר למדו כבר כלם, ואם יתעוררו עתה אנשי לב האוהבים את עמם להשיב לבם גם לחכמת אבותיהם ותורתם יש תקוה כי יצלח חפצם בידם, כי בין כה וכה היו האנשים האלה לאנשי דעת אשר יבינו משפט, ואת אנשים כאלה נוכל לדבר ולהוכח, ואם כן אם גם נשפוט את תורת בן-מנחם לרעה לא נוכל לכחד גם את הטובה אשר הביאה ולהודות כי עתה לא תוסיף עוד להרע.  כן היה בארץ אשכנז במקום עלתה התורה הזאת, אבל לא כן היא בארצות האחרות אשר גם שמה הגיע שמע התורה הזאת. 

יש אשר יקח הרוח גרגיר מבית האוצר וישאהו בכנפיו עד למרחוק ועד ארץ נשיה יביאהו ובמקום לא עֻבּד ולא נזרע, יד אדם עוד לא נחה עליו לפתוח דלתי בטנו להוציא ממנו זרע, גם שמה יביאהו וישכיבהו בחיק האדמה והוא יציץ ציץ ויפרח וימלא פני הארץ ההיא תנובה.  אבל דבר פלא כזה אך מקרה הוא אשר לו נתכנו עלילות רבות ואך שוא נתחרה להחזיק בדרכו, כי לא לנו העובדים קצרי היד לעשות כמתכנת המקרה אשר כל יכול, ואם אמר נאמר לזרוע זרענו על ארץ צחיחה או יעלה עמלנו בתהו והזרע ההוא יקטף בלא עתו או יחיה לקמשונים וחרולים.  כן בקשו הנוטעים את זמורת ההשכלה לטעת את הזמורה הזרה אשר מאשכנז הביאוה על אדמת זרה, למרחקים הביאוה וישתלוה ויקוו לעשות פרי טוב, אבל מעבר מזה עלה הזרע בתהו ולא העלה גם נצח כי שמה כבר מלאה פני הארץ תנובה, ומעבר השני אך קוץ ודרדר הצמיח להכאיב כל יד הנוגע בו ולהדאיב כל לב מתבונן אליו.

על הפעולה אשר פעלה השכלת בן-מנחם ובית דינו על ארץ אשכנז כבר דברתי למדי והראיתי כי גם טובה נמצאה בה אחרי כי על ידה נתעלו בני ישראל למעלה נכבדה ויהיו כבני אדם וינחלו כבוד, ואם כי עוד לא פס אויב ושונא מקרב הארץ, אשר יתחר עוד להשליך עליהם שקוצים, בכל זאת לו גם מליץ אחד כמו שליידען אשר אמר "בלי יהודים אין חכמה ואין השכלה".  מליץ כזה אשר ברב גדלו בחכמה הניף בעוז ידו לרומם קרן לישראל כאשר לא נסה אף אחד מבניו לעשות, לו רק מליץ אחד כזה עמד לישראל לרגלי ההשכלה הזאת די והותר הרוחנו בה, ומה גם אחרי כי גם בלעדי זאת פעלה טובות רבות ונסלח להעונות והשגגות בעבורן, אבל ההשכלה הזאת לא רק בארצה נותרה, לא רק למען בני הארץ ההיא הרימה ראשה, כי המתימרים בשמה נשאו נס דגלה עד למרחוק ויבקשו לשתלה גם על אדמת ארצות זרות אשר לא ידעו לא ממנה ולא מהמונה, ובארצות האלה שֻנו פניה מאד וגם הפרי אשר עשתה ישוה לה.  אמנם על הארצות האלה אשר בהן נראתה יד ההשכלה הזאת אך ברעתה, הלא הנה ארצות פולין ורוסיא ורומעניה ודומיהן, אדבר בחלק השלישי מהספר הזה, אשר בו אטה קו על תולדות ההשכלה בעת מוצאה ומה היא היום ועתה רק עוד דברים אחדים אדבר בדבר הארצות אשר עדיהן הגיעה ההשכלה הזאת אך לא הֵרֵעה שם, כי יושביהן לא כצמאים לחדשות החזיקו בה מבלי בקש והתבונן מה היא.

בארצות הוללאנד ובריטאניא וגם בפלכים רבים בצרפת לא יכלה ההשכלה הזאת לפעול מאומה, כי לא כארץ אשכנז היו הארצות האלה;  רוב הארצות האלו נתנו כבר להיהודים משפטי צדק גם בטרם הביאו להם קרבן את אמונתם וכבוד עמם והיהודים כבר חדלו מהֵחשב כעם לא בינות, כי לא רק רוכלים וסוחרים נבזים כמו בארץ אשכנז היו, שם כבר נראו רבים בתפארת האדם המעלה וכמו נגיד קרבום יושבי הארץ, והמה בארחם לחברה את יושבי הארץ למדו לשונם ודרכיהם וכל תהלוכותיהם בחיים מבלי אשר נאלצו לסגת אחור מעל אמונתם, המה הוסיפו להחזיק במעוזי אמונתם גם אחרי אשר היו לחכמים נודעים בשער, ועל כן בבוא עדיהם שמועת השכלת ברלין לא יכלה לפעול מאומה לרעה בקרבם, כי זאת הלא ידעו כבר כי נחוץ לדעת שפות וחכמות, להקריב לעם הארץ את אהבתם לעמם אשכר, כזאת לא עלתה על לבם, יען כי איש לא בקש זאת מידם.  ובכן נןתרו כמעט עד היום הזה במצב אשר היו בו אז ועד עתה לא קמו בהם פורצים והורסים כאשר קמו בארץ אשכנז.  וגם פליטי ארץ אשכנז אשר שרדו אליהם ברבות הימים לא הצליחו עוד להסב את לבם אחורנית מאחרי עם ישראל כאשר הצליחו לעשות בהרבה קהלות בארץ אשכנז, ובכן נראה כיום הזה יהודים אוהבים עמם ואמונתם בכל לבם לוחמים מלחמתם ודואגים בדאגתם גם אחרי אשר כבר נתעלו המה לאצילים ורוזני ארץ רק בארצות ההנה, ואספוק אם ימצאו בכל ארץ אשכנז אף החלק העשירי באוהבי היהודים מאשר ימצאו שמה, כי כאשר אמרתי שמה לא מצאה ההשכלה הזאת לה ארץ לא עֻבּדה לזרוע עליה זרעה, וכאשר באה שמה לא השתוממו עליה כי אם ידעו לשפוט אותה על פי ערכה, ולוּ היו כל יתר הארצות כמוהן, לו היתה הדעת נפוצה בכל יתר הארצות, כי אז לא נראתה יד ההשכלה הזאת גם בהן, אך לדאבון לבנו מצאה השכלה הזאת ביתר הארצות במקומות אשר רוב היהודים נחתים כר נרחב לזרוע עליהן זרעה הזר והוא יוסיף לשלוח שלוחותיו גם עד היום הזה אחרי אשר כבר שנתה ההשכלה הזאת פניה ובארץ מכורתה כמעט אין זכר לה עוד.  עוד עד היום תהיה לפוקה ולמכשול לבני הארצות אשר שמה ישבו יושביה בחשך בשנים האלה, ועד היום הזה תוסיף להיות לאור מתעה, וכן תהי כל עוד אשר לדברי נביאיה תמצאנה אזנים קשובות וכל עוד אשר כהניה יורו הוַת לבם כתורה ודעת והמון העם אליהם יצהלו, כל עוד אשר לא יתעוררו מבקשי אמת לפקוח עיניהם ולהראותם כי לחשך המה אומרים – אור ולתהו – דרך נושבת.  ובחלק השלישי אשר רק על הדבר הזה יטיף מלתו אנסה אולי יצלח בידי להפיץ מעט אור על דרך התהו הזה, ואם תפקחנה עיני אחד ממאה מהקוראים לראות נכוחה רב לי רב שִלוּמים נגד חרפות כהני השקר המתנבאים לתרמית לבם ואשר מבלתי יכלת לחקר דעת ממעין לבם ישאבו להם מבארות נשברים דברים זרים ויבקשו להתעות את העוברים בטח לאמר להם כי מים קרים נוזלים ויבקשו להתעות את העוברים בטח לאמר להם כי מים קרים נוזלים המה, ואך למותר אחשוב להוסיף עוד כי כאשר לא נֵחַתִּי עד הנה משאון המנבחים והקוראים אחרי מלא כן אוסיף שנית להחזיק בדרכי עד אשר יראו כלם כי עת היא עת לטעת בכרם ישראל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] לדבר הזה יתחמץ מאד לבב כל איש האוהב עמו ושפתו בראותו את השערוריה אשר קמה בישראל על ידי איזה סופרים נעוי לב ועל ידיהם תקולל חלקת שפתנו בארץ.  כהחסידים הנועדים לבית הצדיק לספר נפלאותיו, אשר אם יקום איש בפניהם לבלתי האמין בדברי המספר, כי אז יחד עליו יתמלאו ויגזרוהו לגזרים, כן נועדו יחד חבר משקרים וחנפים, אשר לא יצלחו לכל מלאכה בלתי אם לבלות הזמן בדברי הבל ויקחו להם קרנים לכתוב כהעולה על רוחם, ושעיר על רעהו יקרא בשם כבוד, והדר יעטרהו נוכח השמש, ויסמכו ידיהם איש על ראש רעהו ואיש יחלק לרעהו מחכמתו במו פיו, כמעשה הרבנים אשר בלי בינה ודעת יאמרו לעשות להם שם והנם נגשים אל רב נודע בשערים ויכתירוהו בשם גאון הגאונים, וגמולם ישוב בראשם כי גאון הגאונים לחריף ובקי ישימם, וכה עלה יעלו עד כי יהיו גם המה לגאונים, כן יעשו הסופרים האלה, משורר נעלה יענה למליץ נשגב, וחוקר מפואר יענה אמן להפלוסוף הנודע וכלם יחד יתברכו מפי החוקר והמשורר והפלוסוף.  השערוריה הזאת נולדה בגאליציען ובערי וואהליניען ואוקריינא מקום מושב החסידים לפנים בעת אשר חוקרים ומשוררים רבים ונאמנים הראויים לשם ככל חכמי העמים ומשורריהם ירבו עמל מבלי אשר יצא להם שם על פני כל הארץ ורק בסביבותם נודעו לבני הנעורים הקוראים עברית, וחסרי טעם ושכל אשר גם כתוב נכוחה בשפת עבר לא ידעו זכו לשם כשם הגדולים.  ראשי אבות הנבלה הזאת היו לעטעריס ומענדל בר"י שטערן בגאליציע והנוהים אחריהם והמתימרים בכבודם, לעטעריס הצליח לפעמים להעתיק שיר כראוי, וזה האחרון לא ידע אף מה מחקי שפת עבר ודקדוקה, והמה שחתו את כרם שפת עבר בעד בצע כסף, כי בכסף מלא שלם להם כל נער בור וריק למען יסמכו את ידיהם עליו.  לא אדבר מן נבזים ושפלים אשר גם כתוב שורה אחת כתקונה לא תמצא ידם.  כמו בעל המבשר והגשר וסיע-יה, אשר העמיקו שחתו עוד יותר לחבל פני שפת עבר עד להשחית, עד כי היתה באמת למוראה ונגאלה לכל מכבדיה לפנים.  ומה היתה אחרית המכתבים האלה, המה בזו ושקצו את השפה הזאת עד כי כל איש אשר לו טעם משך ידו ממנה בארצות האל, ורוב המחזיקים בבריתה לא ידעו אף מה מחקיה ומשפטיה.  בארץ אשר כותבים כראפפורט, קראנמאל וערטער היו יהלכו עתה שועלים וכמעט אין אחד בהם אשר יכין לכתוב כן בשפת עבר, וכלם יחפצו להיות משוררים ומליצים.  רחוק רחוק למצוא בהם אשר יחפוץ לקרוא, כי רק לכתוב תאוה נפשם.  והצרעת הממארת הזאת פשתה על ידד רבים ממבה"ע העברים אשר יערכו לחסרי דעת שלחן כאהבם;  כמעט לא האמנתי למראה עיני כאשר החלותי להוציא את השחר, כי כמעט כל אלה אשר שלחו כסף על השחר התנו בתנאי קודם למעשה כי אקבל מהם מאמרים ושירים.  וכאשר עניתי לאחד ושנים כי עוד לא ידעו עד מה בלשון ומה גם בחקות השירה, אז היה מענה כלם:  בידי כמה וכמה מכתבים מראשי משוררי זמננו לעטעריס ומבר"י שטערן.  אני התקצפתי והתעוררתי על הסוכן בקראקוי על אשר העיז פניו לשלוח אלי מאמר מאת י"ג ולהשמיעהו כי אף אם לא יישר בעיני אדפיסהו כי יש כסף לאדון זה.  והשיבותי לו בקצף איכה יעיז מצח להציע דבר נבזה כזה לפני?  והוא רחץ בנקיון כפיו ויצטדק כי כך הוא עושה תמיד ואף אחד מהמו"ל לא לא קצף עליו, ויבטיחני, כי בעוד ימים אחדים יראני את המאמר הזה באחד ממכת"ע, וגם מלא את דברו, כי בשבוע הבא ראיתי  את המאמר נדפס – בהמגיד. ובכן נשאתי ריב ומדון כל היום, כי כלם בקשו חשבונות מדוע אקבל מפלוני ופלוני ואל מנחתו לא אשעה כי לפי דברו אין מליץ כמהו בארץ,  עד כי גערתי בהם וגרשתי מעל פני מאה ושמונים חותמים, כי בשפה ברורה השמעתים:  למדו בתחלה דבר מה ואחר דכתבו.  – הסומכים האלה הסבו את לב הנסמכים אחורנית וישחיתו את לבם עד כי לא יבינו עוד מה טוב, ואספוק אם גם אחד ממאה מהקוראים עברית בגאליציען קראו שירי המשורר אד"ם הכהן לעבענזאהן, אספוק מאד כי לו היתה כזאת איכה העיז אחד ממשורריהם מצח להדפיס את שיר "החמלה" באחת מחוברות כוכבי יצחק על שמו והמו"ל לא ידע את שם האד"ם, והקוראים דמו כי אמנם אחד ממשוררי גאליציען הוא אשר ישיר את השיר הזה.  אבל למה נתפלא אם יעלה שמיר ושית בכרם אשר לא יעלה הכורת עליו להסיר הקוצים והברקנים, אם אין שופט מעשה האנשים האלה בשער, כי איפו ישפטום?  מי הוא ממכתבי העת העברים אשר יתן לשופט לשפוט את פעלו מחבר אשר שם לו?  האם ראינו באחד מאלה (מלבד בהמליץ לפעמים) כי ידברו לא-טוב על מחבר גם אם יהיה מי שיהיה (לבד אם המחבר הוא איש אוהב משפט, אז מובן מאליו כי יחד עליו יתמלאו מוראה פן יקום גם בפניהם) ואיך יערב לב איש לדבר משפט אם ידע נאמנה כי ישלח ידו בעדת דבורים?  אבל אחת נשבעתי להאיר נתיב על דרכי בני ישראל לכן אעשה את המוטל עלי והזמן יעשה הטוב בעיניו, אולי יהפוך להקוראים עברית לב טהור לבקש טוב טעם ולאהוב משפט, כי זאת ידעתי מראש כי להסופרים המתעים בכזביהם לא תועיל כל תוכחה ומוסר, כי בכזב מחסם וכבודם וממנו לחמם נמצא להם אם גם נראה באצבע כי כחשם בפניהם יענה יעיזו מצח עוד יותר.  זאת ראיתי כאשר נשלם החלק הראשון מהספר הזה ובסופו נתתי הערה אשר כדבר נבואה נזרקה בעטי כי ככל אשר אמרתי שם קרה ויאתה, ואחרי כי ימצאו רבים בהקוראים אשר אולי לא קראו את החלק הראשון בהשנה החמישית הנני להעתיקה פה למען יראו וישתוממו, כי ככל אשר אמרתי מראש כן היה.  ואלה דברי ההערה:  "אף כי כבר השמעתי כי באמרי בן-מנחם אשים דברתי רב אל שטתו ולא אליו, ואחת היא לנו אם הוא אהב ישראל ואם הוא באמת חפץ ביקרו ורק שגה ברואה, או אם במזיד ובמתכוין עשה זאת לנו, לנו אחת היא כי לא אותו נביא במשפט כי אם את השטה, ולו גם להטה נפשו גחלים מאש  אהבת עמו (אשר באמת לא כן היה כאשר הוכחתי כבר) ולו גם חרף נפשו למות למען עמו, גם אז לא לנו לשאת פנים להדעה אשר היתה בעוכרינו, לו גם לא ראינו בעינינו כי בניו ובני ביתו ואוהביו ומשפחתו ורוב תלמידיו והנוהים אחריהם נתנו כתף סוררת לעמם לעין השמש, לו גם לא קמו מפלגות בישראל לרגלי אשר לרגלן גלה כבוד מישראל ובני הנעורים התרחקו מעל מנחלת אבותיהם, גם אז חלילה לנו משאת פנים לרעה אשר משחתה בה, ואף כי עתה אשר עינינו תחזינה  כי לא אחת מאלה נמצאה בּו, עתה עלינו לקרוא בגרון בלי חשך להזהיר את כל אשר לא יראה לבל ילכד בשחיתות השטה הנפתלה ההיא.  אמנם לו היו בני ישראל ככל העמים, אשר יביטו אל השטה ולא למשמיעה כי אז די היה גם לנו להוריד את הדעה משאתה מבלי נשוא שם ממציאה על דל שפתנו, אבל אחרי אשר לדאבון לבנו בישראל לא כן הוא, בני ישראל הסכינו מאז להוקיר את הדבר לפי חין ערך המדבר ואת הדעה יכבדו בכבוד משמיעה, ורבים יאמרו בפה מלא:  לו גם שגה בן-מנחם גם אז חלילה לנו מגלות חרפתו בקהל.  הן בן-מנחם הוא ועלינו לכבד גם את שגעונותיו יען כי שגעונותיו המה, עתה החובה על כל איש ישר, אשר לא יפנה לדעת הקהל למען יכבדוהו ולא יחת מגערת כסיל אשר יזעמהו, להוריד גם את ממציא הדעה מכסאו למען תפול עמו בנפלו, החובה הזאת מוטלת על כל איש ישר, כי עוד לא תמו חנפים אשר למען עשות חנופה להקוראים ידברו דברים כאשר יבקשו מהם ולא כאשר יהגה לבם, ועוד נמצאים רבים, אשר בלבם לא יכבדו לא את בן-מנחם ולא את ספריו ובכל זאת יפחדו וירהו מהשמיע דעתם בקהל מיראה, ואף גם ינסו להרימו על ולהראות מה פעל ישראל, בתלותם את כל הטוב אשר הביא הזמן לנו אך בו, ובהסירם עין מכל הדעות אשר באו לבית ישראל לרגלו, ורוב הכותבים המחנפים האלה המה בארצות אשר שם עוד לא האירו שבילי הדעת לכל ישראל, בארצות אשר רוב הגיונם בתלמוד, וכאשר הסכינו לקדש כל דבר היוצא מפי כל תלמודי בשבתם בבית המדרש בן יקדישו דברי כל משכיל בזכותם אחרי ההשכלה מבלי שפוט ובחון.  ועיני ראו זאת בשנה הזאת, בעת אשר רבים מגדולי חכמי ישראל באשכנז הרבו להלל במו פיהם ובכתב ידם את משפטי על בן-מנחם ולהם הלא המשפט להלחם בעדו והמה לא כן עשו כי אם הודו ולא כחדו, בעת הזאת העתירו עלי דבריהם רבים מיושבי ארץ רוסיא ויקיפוני בשאלותיהם למה זה אני מתנפל על בן-מנחם, ואין גם אחד אשר נסה להתוכח עמי בדעה ומשפט כי אם קצפו קצף גדול על כי אחלל כבוד משה רבם השני, וידעתי כי יקומו גם שופטים כאלה לדבר דבר בשער, אשר לא יפנו למשפטי, כי אם בעד כבוד בן-מנחם ילחמו ויתעו את הקוראים, אי לזאת חשבתי זאת לי לחובה לדבר דבר ברור, כי אדע נאמנה אשר דברי לא יפלו ארצה, כי אם יזרעו זרע משפט ויוציאו פרי למינהו.  ולא אחשוב זאת לנפשי לגאון אם אומר, כי דברי בעם עולם, אשר בעת צאתו הרעיש לב רבים ויתעוררו עליו יען כי חדשה שמעו אזניהם ועתה היה לקו המדה לכותבי דברי ימי ישראל אשר רבים ממשפטיו היו להם כאבן הפנה, וכן יהיה גם להספר הזה וחמש שנים תעבורנה וכותבי דברי ימי ישראל בהשכל ומשפט ישפטו על פיו את בן-מנחם ועתו".  ובאמת כאשר אמרתי מראש כן היה, כי כאשר דברי משפטי בעם עולם על אדות אחר וזמנו היו לאבן פנה לחוקרי דברי הימים הלא המה החכם ד"ר רובין בספרו "מנחם הבבלי" והרב החכם אייזיק הירש ווייס האחד המיוחד בכותבי דברי ימי ישראל בשפת קדש בספרו "דור דור ודורשיו" ה"ב, כן עוררו משפטי על דבר בן-מנחם לב חוקרים רבים ובראשם הד"ר א. שולמן בספרו "ממקור ישראל", אשר עמל ויגע בו והרבה מחקר במשך העת הזאת.  וגם חנפים קמו לדבר כזב בעזות מאין כמוה, לא להראות צדקת בן-מנחם כי אם לסבב את הקוראים בכחש ומרמה בכסותם בנאצותם על חסרון דעתם, אשר חרפה היא לכל איש ישר גם להשיב על דברים כאלה, כל איש יירק בפני איש לא ידע בשת כזה ויצא ידי חובתו, וכן אעשה גם אני ולא אשעה לא לקול בעלי האשמורה הראשונה אף לא לבעלי השניה ואוסיף ללכת בדרכי.  אבל עוד יבוא יום אשר אשוב להאיר נתיב על המשחיתים האלה המשקצים שם ישראל ושפתו בפחזותם ושקריהם.

[2] תופשי התורה יקרא הנביא (ירמיה ב' ה') להכהנים בחרות אפו בהם לאמר כי המה תפשו את התורה כשבוית מלחמה והמה לא לומדי התורה כי אם תופשים בה בחזקה (אוזורפאטאָרען) אשר לא להם המשפט לעשות זאת להתנשא על כל קהל ה'.

[3] וכמו רבים מאחינו בעת הזאת אשר ישמחו רק אל גיל כעמים.  אין כל חדש תחת השמש.  חכמת אלה מאחינו אשר יקראו היום בחזקה כי לא עם אנחנו וכי כל תקוה נכרתה ממנו וכאלה, חכמתם כבר נשמעה לפני שני אלפים שנה ויותר מפי אוהבי היונים בירושלים.  ובכל זאת יקראו גם חובבי עמים בדורנו את אוהבי היונים בשם "בוגדים" מבלי ראות כי חרפה ישאו על מוריהם, כי אך תלמידי אוהבי היונים הבוגדים המה כל אלה אשר ירפו את ידי עם ישראל ויקרעו את אחדותו לקרעים.

[4] כבר העירותי בעם עולם על דברי ר"י אלעמי אשר דרש והטיף מוסר לעם לפני ארבע מאות שנה על כי יאכלו טרפות ויסעו בכרכרות ביום השבת ויעברו על מצות חמורות שבתורה, למען מלאות תאותם, אך לא נראה ולא נמצא כי עלה על לב בני דור אחר אף בעלותם אל על בספרד לבקש להסיר שם עם ישראל.

[5] ראוי וישר היה כי ישים לזאת איש דעת את לבו ויקח עליו את המלאכה להשות את דרשות כהני היעזואיטים לדרשות בעלי המוסר על פי הקבלה בימים ההם, כי בדברים רבים אך שפה אחת ודברים אחדים נשמע מפי שניהם, בעל ראשית חכמה ירדף אמרים ככל כהן קטוליקי מבלי פנות ימין ושמאל וכמהו כן כל בני חברתו.

[6] על פי דרך רוב כותבי דברי ימי ישראל אשר דרכם לשים עין על סבה אחת מהסבות להרים אותה על נס ומהיותר יעלימו עין, כאשר עשו כן לבן-מנחם כי אך אותו שמו למסבב ומניע לכל החדשות אשר נעשו, להתגלות שבילי הדעת וכאלה, בעת אשר ההולכים לפניו והבאים אחריו הרבו לעשות ממנו על אחת אלף, על פי הדרך הזה יכלנו לגזר אומר כי אך הגר"א היה המניע הראשי והמסבב את כל החדשות אשר נעשו מאז ועד היום, כי ראשית דעת לקח לו בן-מנחם מהספר אוקלידעס אשר נעתק לשפת עבר, הספר הזה פקח  עיניו לבקש דעת ומני אז החל לגבר בדעתו, מעת אשר פתח לו הספר הזה פתח להדעת (קייזערלינג בספרו מאָזעס מענדעלזאָהן צד 14) והספר הזה נעתק לשפת עבר על פי הגר"א ומעתיקו היה מגיד משקלאזו אחד מתלמידי הגר"א.  ולא אזכור אם העיר אחד מכתבי תולדות בן-מנחם על הדבר הזה ואספוק אם גם יעשה אחד מהם כזאת. כי אם יעירו על הדבר הזה הלא אז יהיה הגר"א ותלמידו המעתיק המניעים הראשים להדרכים החדשים ולבקשת הדעת וכן לא יעשה, כי כל הכופר בבן-מנחם אשר הוא אבי החכמה והחכמים הרי הוא ככופר בכל חכמה ומדע.  הרב ד"ר יעללינעק העיר פעמים אחרות בהקדמתו לספר הפלאה שבערכין ובבכורים ועוד, על חין ערך הגר"א והטובה אשר באה לישראל בגללו.

[7] אם לגאֶטהע ודומיו לא הרע הדבר הזה לא נתפלא, כי איש הרוח כמהו יתרומם על כל אבני נגף, ומי יודע אם לא הנעים גם הוא עוד הרבה יתר לשורר לולא נכשל גם הוא?  אבל לאנשים בינונים היה והוה ויהיה הדבר הזה תמיד לאבן משחית.  ועד כמה מסך הדבר הזה רוח עועים בלב רבים זאת נראה בפעולות אחדים מסופרי היהודים באשכנז אשר גם לכתבי הקדש אך דמות משוררי יון יערכו והוא הוליך שולל את החכם גראֶטץ לחזות תהפוכות בשיר השירים:  שירים לקוחים משפת יון.  הן אך בשפת יון ימצאו מליצים ומשוררים ורק להם דרך נכונה ואם לא כמעשיהם יעשה איש אז אפס וריק מעשהו, ואיך לא יקנאו מבקרים כמהו לכבוד כתבי הקדש ולתת גם להם כבוד בהראותם לכל הפחות כי זעיר שם זעיר שם גנבו גם המה ושמו בכליהם מליצות יוניות?  רק הדבר הזה התעס, כי אם לא כן הוא אז לא נבין איכה ישתגעו אנשים חכמים לדבר דברים שאין בהם טעם ודעת.  רק בחפצם להרבות כבוד כתבי הקדש יעשו זאת .  ואם גם אחרים אשר לא יתהוללו ביון ורומא יאמרו שקילא טובותיך ושדיא אחיזרא, לזאת לא ישימו לב, ולא יבינו איך ידבר איש כזאת.

[8] אני אשים דברתי על התאוה הזאת בראשיתה, כי ברבות הימים תתנה גם תאות אחרות בלב האדם את החפץ להורות, למען ימצא משרה או כסף וכאלה, אבל בימי הנוער בעוד לא נשחת הלב אך התאוה אשר אמרתי תסבב החפץ הזה, ולא אספוק אף רגע כי כל אלה המורים והחוזים והכותבים לא חדלו מהוציא כל רוחם, לו גם לא נתנו להם אף מה במחיר עמלם, כי אחת היא:  יותר משהשומע רוצה לשמוע יחפוץ  המדבר להשמיע, ויותר משהקורא יחפוץ לקרוא יתאוה הכותב לכתוב.

[9] בהקדמתו ליד החזקה יאמר בפירוש כי למען לא יהי עוד צורך בלמוד התלמוד כתב את ספרו.

[10] הלכות תלמוד תורה פ"א, ב' וג', ועוד.

[11] תמימות במדה גדושה דרושה לאיש להוציא משפט כאשר חרץ החכם קייזערלינג (מאזעס מענדלזאהן צד 8) באמרו כי "מפני רפיון גוו מאן אבי בן-מנחם לתת אותו ללמוד תורה למען יהי לרב בישראל ועל כן הסיר מסבל התורה שכמו ויעמיס עליו – סבל צרור-הרוכלים, כי יעבור מכפר לכפר וצרור הסחורה על שכמו" – אבל אנחנו נחשוב כי נקל לאיש חלש לשבת באהלי התורה מנוד כל היום מבית לבית ומשא לעיפה על שכמו.

[12] נשמע נא עדות אחר אוהבי בן-מנחם היותר גדולים הלא הוא שטערן בספרו (דיא געשיכטע דער יודען צד 68) באמרו:  "וויר האבען בערייטס איין פיערטעל יאהרהונדערט פערגעהען זעהען, זייט מענדעלזאהן אין בערליו איינטראף אונד ווענן וויר אויך דעם גאנגע זוינער ענטוויקלונג אונד זיינעם אללמאֶהליגען עמפארשטייגענס מיט טהיילנאהמע פאלגסען, זא בעגעגנעטען וויר אין זיינעס לעבען נאך קיינע טהאט דיא איהם אין דער געשיכטע דעס יודענטהומס איינע בעדייטענדע שטעללע געווינען קאננטע, אונד אין זואחרהייט שטעהט זיינע שריפשטעללערישא טהאֶטינגקייט וואֶהרענז דיעזער ערשטען עפאכע אין קיינער דיררעקטען בעציהונג צום יודענטהומע אונד צוא דען אינטערעססען זיינער גלויבענמגענאססען". זאת היא עדות איש אשר יחפוץ להעלות את בן-מנחם על כל החכמים והמורים בישראל.

[13] שטערן (צד 75) וכן רימטער בחלק א' מספרו דיא געשיכטע דער יידישען רעפארמאטיאן יאמרו בפירוש כי אך לאפאטער השיב את לב מענדעלזאהן לעמו לפעול דבר מה למענו.  ולא אבין מדוע כה יחד יתמלאו על לאפאטער קייזערלינג וגראטץ וישפכו עליו המה אפם?  מה רעה עשה לו?  לו ראה כי אדוק בן-מנחם באמונתו היה כי אז לא דבר על לבו לעזוב אמונתו, לבל יהי לחרפּה כמשוגע, ולו ידע בן-מנחם בנפשו כי לא צדק לאפאטער במשפטו, כי אז לא כאח ואוהב קרבהו גם אחרי כן.  הלא גם אחרי אשר קרא באזניו את הקריאה הגדולה כי יקבל אמונתו, אשר בעבור הקריאה הזאת יתנוהו החכמים האלה לאיש רע ובליעל, גם אחרי הקריאה הזאת לא קצף בן-מנחם עליו, ולהפך יקרא לו בשם אח ורע ובמכתב גלוי אשר חפץ כי יהיה כמענה נגדה כל יודעי שמו כתב כדברים האלה:" איך בין פאֶלליג איבערצייגט, דאסס איהרע האנדלונגען אויס איינער ריינען קוועללע פליעססען אונד קאנן איהנען קיינע אנדערע אלס מענשענפריינדליכע אונד ליעברייכע אכזיכטען צושרייבען.  איך ווירדע דיא אכטונג קיינעס דעכטשאפפענען מאננעס פערדיענען, ווענן איך דיא פריינדשאפטליכע צונייגונג, דיא זיא מיר אין איהרער צושריפט צוא ערקעננען געבען, ניכט מיט דאנקבארעם הערצען ערוויעדערטע.  אבער לייגנען קאנן איך עם ניכט, דעזער שריטט פאן איהרער זייטע האט מיך אוסערארדענטליך בעפרעמדעט"  ומה הוא הדבר אשר בעבורו נחשבו לו דברי אוהבו זה כמו זר?  בכל דברי המכתב ישנה וישלש כי הוא היה נזהר מאד לבל ידבר דבר בעניני אמונה עם איש, וגם את לאפאטער יזכיר כי פעמים אחדות החל לדבר עמו בדבר אמונה ונשמט ממנו והשיאו לדבר אחר, ועל כן – יאמר – היה לו לדעת כי בדבר אמונה כבר ידע דרך עמדו.  כי די כח היה במענה כזה להוכיח ללאפאטער עותתו, בזאת אולי ישפטו אחרים, אמנם אנחנו נחשוב להפך, כי אך בצדק ומשפט הוכיח לאפאטער כי עוזב אמונת אבותיו הוא בן-מנחם אחרי כי ישתמט ויסיח לדבר אחר בדברם על דבר אמונה, והמאמינים לא כן יעשו, כי אם ילחמו בכל לבם בעד אמונת לבבם.  ומה גם בעת ההיא אשר השיחות והוכוחים על עניני דת ואמונה לא פסקו מפי החוקרים והמתפלספים, וכל אוחז באמונתו התאמץ להוכיח כי צדקה בה.  ומדוע זה יזעמו קייזערלינג וגרטץ את האיש אשר לא זעם בן-מנחם וכאוהבו הנאמן חשבהו.  כאשר נראה ממכתבו הספון אשר ספח אל מכתבו הגלוי ההוא שבו יאמר כדברים האלה : "טהייערסטער פריינד!  אינליעגענדע באֶגען ענטהאלטען איינע ארט פאן אנטווארט אויף איהרע אֶפפענלטליכע אויפפאָרדרערונג, זיא ווערדען זעהען איך טהוע דערזעלבען קיין געניגע, דענן אגנעהמען קאנן איך ניכט אונד ווידערלעגען מאֵכטע איך ניכט גערן;  אונד דיעזע אלטערנאטיווע האבען זיא מיר פארגעשריעבען.  אינדעססען צייגע איך דאך דיא גרינדע ווארום איך מיך ווייגיזרן מוסס, דאס לעצטערע צוא מהון אונד איינעס קריסטען וויא זיא מוכס דיעם גענוג זיין, דיא איבעראיולונג דעם ערשטען שריטטעס צוריקצונעהמען. זא ווייט איך אינדעססען אין אבזיכט אויף גלויבען פאן איהנען ענטפערנט בין אונד זא אונמאֶגליך עם שיינט, דאסם וויר או רעליגיאנס-זאכען יעמאלם איינשטיממיג זיין ווערדען, זא האט דיא דיסהארמאניע גלייכוואהל ניכט דען געדינגסטען איינפלוסס אויף מיינע געויננונג, אונד איך פערעהרע ניכט דעסטאוועניגער איהרע פארטרעפפליכען טאלענטע אונד איהר פארטרעפפליכעס הערץ*.  כמדומה לי שבדברי המכתב הזה לא נראה שום התמרמרות נגד לאפאטער, אשר גם הוא שב ונחם ויבקש סליחה ממנו על כי חפץ בכל לבו "להצליחו בעולם הזה ובעולם הבא" (אלה המה דברי לאפאטער) וכל אלה יעידון ויגידון כי לא חסר-לב היה האיש וגם אוהב נאמן היה לו.

[14] אזכיר שנית את הקורא את הדברים אשר כבר הבאתי בחלק הראשון מהספר הזה, את הדברים אשר העיד בן-מנחם על נפשו: "מיינעטווענען חאֶטמע דאס יודענטהוס אין יעדעם פאלעמישען לעהרבובע צו באדען געשטורצט אונד אין יעדער שולאיבונג אים טריאומפף אויפגעפיהרט ווערדען מאֶנען, אהנע דאסס איך מך היעראיבער יעמאלם אין איינען שטרייט איינגעלאססן האבען ווירדע.  אהנע דען מינדעסטען ווידערשפרוך פאן מיינער זייטע האֶטטע יעדער קעננער אדער האלבקעננער דעס ראבבינישען אויס שארטעקען, דיא קיין פערנינפטיגער יודע ליזט, נאך קענוט, זיך אונד זיינען לעזערן דען לאֶכערליכסטען בעגריף פאם יודענטהומע מאכען מֶענען".  אלה המה דבריו אשר יאירו עינינו לראות עד כמה גברה בלבי בעת ההיא אהבת עמו ואמונתו, יבואו מליציו וישימו לאַל אמריו אלה.

[15] אוהביו הגדולים המעריצים שמו כמו קייזערלינג, גראֶטץ ושטערן וגם ריטטער יודו כלם על זאת כי זאת היתה תכלית מחשבתו.  דברי קייזערלינג הבאתי בחלק הראשון ודברי שטערן הלא המה:" רענן זיא (דיא ביבעלאיבער זעטצונג) איזט דיא לעהרערין דער יידישען יוגענדהייט ניכט נור איס פערשטענדניס דער היייליגען שריפט זאנדערן פארנעתמליך אויך אין דער דייטשען שפראכע, דיא ערציעהערין דערועלבען פיר רייטשע בילדונג אונד דייטשע נאטיאנאליטעט". וריסטער ישמיע :" אלס נון מענדעלזאהן איינע איבערזעטצונג דעס פענטאטייך ליפערסע, בעאייפערסען זיך פיעלע טויזעגר יידישע יינגלינגע דאראן דיא ערלערנונג דעס ריין דייטשען צו איבען" (ח"א צד 16).  ואך פתיות במרה גדושה תוכל לעצום עיני איש מראות זאת, כי מלבד אשר אך סכלות מאין כמוה היא להאמין כי העתיק את כתבי הקדש למען יבינם העם, אחרי כי שפת עבר הבינו ושפת אשכנז עוד כספר החתום היתה להם.  כאשר כבר העירותי בחלק הראשון, גם זה כזב הוא אשר רק למען בנו העתיק אותם, כי בנו זה אשר למענו העתיקם כבר שכח בעת ההיא את שפת עבר ולפי דברי בן-מנחם בעצמו במכתבו למורה בנו להירץ המבורג יצדיקנו בעשותו זאת, כי הוא איש חכם וידע את אשר לפניו ויבין כי אין כל תועלת בשפה הזאת, והוא יכונן צעדיו למטרה (עיין מכתבי בן-מנחם ועיין "ממקור ישראל" בשנה שעברה).

[16] על הרוב המה מעריצי בן-מנחם העדים המעידים דעתו בו.  הייגע ידים שיאו עד למרום (בספרו על גרמניה) וישוהו ללוטהער יען כי השבית את למוד התלמוד מישראל, ועל זאת העיד כבר החכם בעל "ממקור ישראל".  וריטטער ישבחנו כי כרה קבר להיהדות התלמודית ומנהגיה וחקיה.

[17] החכם והשר בממלכה דאתם כתב ספר שבו יבקש כי ירימו את בני ישראל למצב אזרחים ויתנו להם כל הזכיות ואז יהיה גם ישראל עץ פרי בארץ, ובתוך יתר המשפטים אשר אמר לתת לישראל היה כי תנתן להם גם הזכות לעשות באמונתם כפי ראות עיניהם.  כאשר נתנו לכל יתר בני האמונות בימים האלה, היינו כי תהיה הצדקה להעדה ולהרבנים להרחיק מעל העדה אנשים פושעים ומורדים ביד רמה בהאמונה, ונגד הדבר יצא בן-מנחם למלחמה.  פה מצא המקום להתגדר בו להשמיע דעתו כי הלילה לנו לתת כח ועז לכהני האמונה לרדות בעם, כי האמונה אך לה' לבדו היא וחלילהלאיש לצות על רעהו וכאלה רבות ואם אמנם הדעה הזאת בעצמה טובה ונכוחה היא, וכל איש לבב כה ידבר כי הלילה לנו לשפוט את איש על דרכיו באמונתו, אבל נזכור נא שני דברים . הא) כי אז עוד כח ועז היה לכהני יתר הדתות ולהממשלה להביא את איש במשפט על מרדו באמונתו, ואם להאמונות האחרות היה המשפט הזה הלא אך גזל משפט יהיה אם יוקח מישראל, ומלבד גזל המשפט הלא אך בידו יכין קבר לדתו.  כי על יתר הדתות יהיו מגינים ועל דת יעקב לא יהי כל סוכך ומגין.  והב)  לו דבר איש אחר אשר לא חרץ משפט כי אך החקים המה נחלת יעקב, כי אם מוסרות הלאום והתקוה להגאל והתורה המה חבל אגודתנו, כי אז אמרנו שפיר קא אמרת, כי אמנם עלינו להראות לכל כי דבר אלהינו יקום לעולם גם אם לא נכין מדורות ובמת מטבח למפירים יראה, אבל הוא אשר שדר הכל מעמו והשאיר רק החקים, עליו היה לחשוב את החקים כארץ וממלכה וכל יתר מוסדות העם.  לא כחקי אמונה כי אם כחקי הלאום, ועל חקי הלאום הלא הכל מודים כי מזהירין ועונשין את הפושעים.  אבל הדבר הזה יורנו עד כמה חבב גם את החקים.

[18] כמה כרכורים כרכר שטערן בספרו למצוא פשרה בין התהפוכות האלה ויבוא לידי השואה אשר "אם גם נראה תהפוכות בדברי בן-מנחם חלילה לנו מחשוב כי תהפוכות הנה ועלינו אוהביו אשר עלינו החובה להכיר לו טובה למצוא כונה אחרת בדברו".  אבל אנחנו אשר לא נתאמר לאוהביו ואם כן לא נראה לנו כל חובה להכיר לו טובה נאמר כי תהפוכות המה דבריו באמת, כי האיש אשר יגזר פעם אחת אומר, "זא לאנגע דיעם ניכט געשיעהט (היינו כל עוד לא ירד אלהים משמים לאמר כי התורה חדלה מהיות חקה לעם) זא לאנגע וויר קיינע זא אויטענטישע בעפרייאונג פאם געזעטצע האבען, קאנן אונז אונזערע פערנינפטעלייא ניכט פאן דעם שטרענגסטען געהארזאם בעפרייען, דען וויר דעם געזעטצע שולדיג זינד" וכו'.  ואפילו מומרים חיבים לפי דבריו בכל המצות ולא  תועיל כּל חקירה וכל משפט להסיר חק, ובמקום אחר במכתבו ללאפאטער יאמר: "ווענן איך דיעזע לעהרע אים אלטען טעסטאמענט פאֶנדע, אלזא ווירדע איך אויך דאס אלטע טעסטאמענט פּערווערפן מיססע".  הלא דברים ברורים המה, אשר לו מצא דברים בתורת משה לא כחפצו כי אז השליך גם אותה אחרי גוו, אף כי החרים לפי דעתו מוצקים כסלע איתן וגם חצי החקירה לא יוכלו לגעת בהם לרעה.  ובמכתבו להירץ האמבורג ישוב מכל דבריו ויאמר כי החובה עלינו לחובב את החקים והמנהגים לא יען כי ירד ה' מן השמים לתתם לנו ואם לא  בידו יקחם ישארו לחובה קימת כי אם יען כי המה אגודתנו ובלעדם תפרד החבילה, ועד עת מצוא עלינו לשמרם, ואחרי העת מצוא יבטלו מאליהם, כי הלא המה דבריו:  איבער דיא נאטהווענדיקייט דער ריטואלגעזעטצע זינד וויר ניכט איינערלייא מיינונג.  ווענן אויך איהרע בעדייטונג אלס שריפט אדער צייכענשפראכע איהרען נוטצען פערלארען האֶטטע, זא האֶרט דאך איהרע נאטהווענדיגקייט אלס באנד דער פעראייניגונג ניכט אויף אונד דיעזע פעראייניגונג ווירד נאך דען פלענען דער פארזעהונג זא לאנגע ערהאלטען ווערדען מיססען, זא לאנגע נאך פאליטהעאיזמוס, אנטראפאמארפיזמוס אונד רעליגיעזע אוזורפאטיאן דען ערדבאלל בעהעררשען, זא לאנגע דיעזע פלאגעגייסטער דער פערנוכפט נאך פעראיינוגט זינד מיססען אויך דיא עכטען טהעאיסטען איינע ארט פאן פערבינדונג אונטער זיך שטאטטפינדען לאססען, ווענן יענע ניכט אללעס אונטער דעס פוס טרעטטען זאללען.  אונד ווארין זאלל דיעזע פערבינדונג בעשטהען?  אין גרונדזאֶטצען אונד מיינונגען?  דע האבען וויר גלויבענסארטיקעל סימבאלע, דיא פערנונפט אין פעססעלן, אלזא האנדלונגען אונד צוואר בעדינטענדע האנדלונגען, דאס איזט צערעמאניען.  אונזערע בעמיהונגען זאללטען אייגענטליך נור דאהין געהען דען איינגעריססענען מיססברויך אבצושאפפען" וכו' האם לא הפך בזה את השלחן אשר ערך עד הנה?  פה חדלו החקים להיות כדבר אלהים אשר יקום לעולם, כי אם כמוסדות אשר רק בעת הזאת עוד יש לנו חפץ בהם, וגם בהם עלינו לשלוח ידינו להסיר מהם אלה אשר לא ישרו בעינינו.  אמת היא כי על דבר קיום החקים כתב דבריו בראשית צאתו להיות למורה לישראל במו עטו, ואת הדברים האלה במכתבו להאמבורג כתב כששה שבועות לפני מותו (22 לח' נאוועמבער 1785) ועד העת ההיא כבר מצא שעת הכושר לראות כי גם החקים לא יעמדו, כי כל בני ביתו ותלמידיו ורעהו האמבערג בעצמו אשר כבר מאס גם בהחקים המה הורוהו דעה.  כי גם המוסדות האלה נתקו עד לבלי להתקשר עוד עד נצח.  וריטטער אשר באמת הרבה חקור מכל אשר לפניו בתולדות בן-מנחם והעת ההיא, והוא אמנם לא מחסידי בן-מנחם, כי גם הוא יעיר על התהפוכות אשר בדבריו על אדות החקים, אבל גם הוא יהללנו על כי מידו יצאו החדושים לישראל, ואם אמרי אביא את כל דבריו לראיה אז היה עלי להביא את כל החלק הראשון לעד, אך הקורא יקרא נא בפרטיות את הפרק השני אשר בו יוכיח בראיות ברורות כי "בן-מנחם הרס את היהדות על פי התלמוד (דאס ראבבינישע יודענטהוס) וגם לחקי ישראל ומנהגיו כרה קבר ומידו יצאו הפנים החדשים לישראל".  ועל כן ישמח בו ריטטער במאד מאד.  אבל עלינו לדעת כי הפנים החדשים הנעימים לריטטער לא כפני היהדות יראו לנו, כי הוא המטיף להעדה אשר המירה את השבת ביום הראשון ולכל מנהגי ישראל וחקיו פנתה ערף.  ובדבר הזה הלא נודה גם אנחנו כי יהדות כזאת פעולת בן-מנחם היא.  הנה הארכתי פה בהערות למען הוכיח להקוראים התמימים את משפטי על פי הודאת הבעל דין בעצמו, כי על כן לא חדלתי מהביא פה דברי בן-מנחם ואוהביו המעידים עליו לעד למשפטי.  ואם אמנם כאלה וכאלה היה בידי להביא, אך יראתי להעמיס עוד על הקורא, ואולי עוד יבא מועד אבל בזה יראו ויוכחו לדעת עד כמה עזות וחסרון דעת דרושים להאיש אשר לא ידע בשת להכזיב כל אלה אך בדבר שפתים.

[19] בחלק הרביעי מהתועה בדרכי החיים נגעתי בדבר הזר הזה אשר בו לבד היה כח לפקוח עיני החוקרים לו בקשו לפקוח עיניהם, אבל בדבר ההלכה הפסוקה כי בן-מנחם היה כמשה והרמב"ם לא נועז איש לפלוג בדבר, וגם אלה אשר את משה איש האלהים הדיחו משאתו ואת כבוד הרמב"ם בקלון המירו גם המה לא עצרו כח לשלוח יד אף במשה השלישי, אבל לו חכמו השכילו והבינו לראות את הדבר הזר הזה, כי הנשים הבוגדות והסוררות רחל ויארנהאגען, דאָראָטעא בה בן-מנחם והענריעטע הערץ, ומה גם הראשונה אשר בהזכירה שם יהודי אחזה השבץ, ואין די מלים בפיה להשליך בוז וקיקלון על בית יעקב, גם אלה שגו באהבת בן-מנחם ואת שמו העריצו, ואם אמת נכון היה הדבר כי הוא הרים את המצות על נס איכה יכלו נשוא אותו הבוגדות האלה אשר ידען דרך עמדו בביתו, ואם לא נוכחו לדעת כי כל אלה אך דבר שפתים הוא, למען משוך אחריו לב העם (כאשר באמת כן העידו בני דור עליו), איכה לא שקצו שמו כשם כל יתר היהודים?

[20] כבר הבאתי דבריו אשר כתב לפני מותו לרעו להירץ האָמבורג.

[21] האחד המיוחד אשר בקש להשיב את רוב בני ישראל בארצו לאמונתם ולא זאת בלבד כי אם גם לתורתם ולחכמתם, הוא שריד ישראל ריט"ל צונץ אשר עיני רוחו הראו לו את הארחות העקלקלות אשר בהן נתעו בני דורו ויאמר לכונן מקדש ישראל על כּנו, הוא הוא מקדש התורה וחכמת ישראל אשר הורס, אך הוא היה האחד ולא רבים היו עמדו, ובכל זאת יזכר שמו לעד כגואל חכמת ישראל.

[22] השערוריה הזאת לחקור בחכמת ישראל ולבאר בכתבי הקדש אך בשפת אשכנז הולידה שקרים וכזבים והבל הבלים לאין קץ.  לו נכתבו דברי ימי היהודים לגראֶטץ בשפת עבר, כי אז יצא לאור משפט הספר הזה עד מהרה, ועל מרבית שגיאותיו העירו כבר וידעו כלם כי שגיאות הנה ולא יספו לשנות מחסרון דעת, ולו נכתבו באורי כתבי הקדש אך בשפת עבר, כי אז לא ראו אור עטלפים, כמו שיר השירים לגראֶטץ ושיר השירים לקאֶמפף ורבים כמוהם, אשר גם דרשן נודד ללחם בפולין בוש בלי כל ספק להשמיע הבלים כאלה, והספרים האלה ירבו מיום ליום כצפרדעים וכל אלה יען כי נכתבו בשפה אשר רוב היודעים עברית לא יבינוה, ואלה אשר יקראו את הספרים האלה המה רובם לא ידעו אף מה בשפת עבר, ואם גם ירבו הבלים כהמה וכהמה לא יבינו עד מה ולזאת חכמת ישראל תקרא!