_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

גמול ישרים

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

פּרק ראשון

מבקש דעת

סרו צללי השמחה מעל עיר שתיקא, אשר בפולין המדינה; אין קול שיר בחוצות, אין מריע מתרונן מיין; כמו שדה קטל אחרי רעש מלחמה, כן נראו פני העיר לרואה אשר ראה את שמחת יושביה בשבוע העבר והדומיה והעצבון אשר יראו על כל פנים עתה.  עברו ימי החג, יום שמחת התורה חלף, וגם שבת בראשית איננה עוד, ולשמחה מי זה ימצא עוד בעיר?  בימים האחדים האלה ישכח העני את רישו והסוחר את חובותיו, הנערים את החדר והמלמד נקיון שנים, כי ימי שמחה המה לבני ישראל, ימי שמחה אשר רק אותם הנחילו להם אבותיהם ויורום לשמוח בהם בכל לב.  בתורה יגילו, כי היא רק היא עוד נשארה להם מכל מחמדיהם מימי קדם, אשר לא המה ולא אבותיהם בעיניהם ראום, רק בספריהם עוד נזכר זכרון להם, וביום אשר ישישו בפליטת ירושתם זאת ישכחו רגע את מקומם ומצבם וידמו כי אם עוד היא בידם אז עוד לא רוששו מכל, אז עוד תקותם כתמר תפרח...  אבל הימים האלה לא ימשכו, אחרי סיום התורה יחלו לקרוא בה שנית מראשיתה, ואחרי סיום הדאגות תשובנה לחדש פניהן כמקדם.  איש איש ישוב לעבודתו למצוא לחם ברגזה ודאגה, כצפרים יעופו לבקש טרף באשר ימצאו, כי יבול ארצם לא הביאו לאסמיהם, יקביהם לא יפרצו בר, מגניהם לא ראו פרי, כי לא לאיש ישראל להציב לו יד בארץ, לא לו להכין לו לחם, כי אם לבקשנו תמיד בבקר בבקר כחיתו טרף וכעוף השמים, וכן המה בעיני העם אשר בקרבו הם יושבים; ולמה זה נתפלא אם יזכרו תמיד כי בגולה הנם, ואם יחזיקו בתקותם להגאל כאשר יחזיק הטובע בראש שבולת? וכן יזכרו זאת בכל לבם אחרי כל יום מועד ושמחה, כי הוא יראם לדעת עוד יותר שפלם ודלותם, ענים וגלותם.  נקיון שנים וחוסר לחם, זאת היא המארה הגדולה בכל הקללות אשר יקולל גבר; אם הבטן ריקה, אז גם הלב לא ימלא עוד מחפץ ותאוה, משמחה ואהבה, רק ידכה ישוח ויהגה אך נכאים. 

כמחזה הזה נראה כמעט בכל הערים בארץ ההיא, מקום מושב בני ישראל, אחרי ימי החג בהשבת משושם, הולכי שחוח, פנים נזעמים, נאנחים ונאנקים, ידים עמלות באין שכר, רגלים אשר מבקר לערב יכתו ואין לחם.  וגם הטבע כמו ירעם פנים בעת ההיא, יכס שמים בעבים, יריק מטרות עז בלי הפוגה, יהפוך חוצות למוצאי מים, נהרות רפש ומדמנה יכסו פני כל הרחובות, כל רגלים תטבענה ותמעדנה, כל הולך בחוצות ישוטף במים, כמו עד צואר חצה בנהרות איתן, ובכל זאת רגע לא ישקוטו, גם אם בשרם יכאב ועצמותיהם תרעדנה ורגליהם תלאינה נשוא הגויה, כאשר נלאו לחלץ נפשן מעבטיט אשר יכסן עד ברכים.  רק לתופשי התורה שלום בעת ההיא מחוץ.  המטר לא עליהם ירד ועבטיט לא לרגליהם יהיה למוקש, כי בחדרי התורה המה יושבים; המלמדים ישבו כל היום ולא יצאו פתח, כי בחדרי התורה ימצאו לחמם הצר; הבחורים בבתי המדרש גם המה לא יראו רעה, כי לחמם לנפשם לא בעמל כפיהם ימצאו.  ואיך לא ישישו בתורה אם גם בעת רעה כזאת היא עליהם סתרה ותשביעם לחם.  ואם גם עניי הצאן הנערים הקטנים ההולכים לחדר לבקש לקח ישאו ויסבלו מאד בשובם בלילה מבית תענוגם זה, אשר ישבו בו כל היום ואשמורת בלילה, ולמען התורה יזחלו כרמשים בלילות האפל בנחלי רפש, אבל הן לא בלי עמל ימצא איש אשרו, וגם המה כאשר יגדלו יזכו לקבל שכרם מהתורה הזאת, אשר עליה ענו את נפשם וגם המה יהיו למלמדים ולבחורים בישיבה, אשריהם מה טוב חלקיהם! 

– האין קץ למטר? ארובות השמים נפתחו זה ארבעה ימים ולא יסגרו, האם מבול יאמר אלהים להביא על הארץ? עוד מעט וישארו בתי רגלי טבועים בבוץ כי קרועים המה ולא יאזרו את רגלי ויחף אבוא לארוחת הערב, עת רעה היא – כה השמיע קולו נער כבן שש עשרה שנה. 

– אל נא תתאונן, שמואל, על אלהים כי הוא יודע את אשר יעשה, וחלילה לנו מהתאונן כי עוד לא רע גורלנו, הן כמה וכמה נערים כגילך יקנאו בך כי תשב בישיבה ולחמך נתן בעת אשר המה ינועו בחוץ לבקש פת לחם – ענהו רעהו ההולך אתו, נער כבן שמונה עשרה שנה. 

– בנערים האלה האשם, כי לו ידעו התורה כי אז היה גם גורלם כגורלנו – האמין לי ישעיה כי צדקתי במשפטי – 

– ומה חטאו המה אם השם אלוה חכמה, לוא חנן אותם בלב מבין כי אז היו כמוך – 

– נרפים המה, אוהבי עצלות, כי על כן ימאנו להביא צוארם בעול הישיבה ואשמם בראשם –

– אבל הלא תראם יום יום מתדפקים על דלת הישיבה וישיבו פניהם ריקם ואיך תאשימם? –.  לדבר הזה לא מצא שמואל דברים לענות ויחרש רגעים אחדים ואחרי כן אמר: הלא מודעת זאת כבר, כל כל לשון עליך לא תצלח, אתה תנצח תמיד את כל מריביך בגמרא וכן בכל ריב לשון, אך בכל זאת בדעתי אחזיק כי לא נעים גורלנו, ולמה תראני את אלה השובבים הסובבים בחוצות לבקש לחם.  אני אראך את בן יששכר הגביר הכסיל והבור ובכל זאת יחיה בנעימים, וכמוהו כן המה בני שפטיה ואלחנן וכל העשירים האם טובים המה ממני? מדוע זה יראו המה בטובה ואני אלך יחף בליל חשך בקור ומדמנה למען אמצא ארוחתי? –

– הלא בזה נראה יד שופט צדק, לכל ברואיו חלק אלהים בקו, לזה נתן הון ועושר ולשני חלק לבב חכמה, לך נתן לב מבין אשר יכלכלך ולאלה הנבערים נתן כסף, ולוא חסר נפשם מטובה זאת הלא אז מתו ברעב –

– יתן להם לב חכמה ולי עושר, אני לא אקצוף על זאת –

– האם קרבות תחפוץ בלילה הזה את אלהים? –

– לא קרבות אחפוץ, חלילה לי, אני לא אשים בדרכי אלהים תפלה, ישמרני ה', אבל הקור אכל חצי בשרי ואתאונן, ואיך אוכל לשאת בשרי בשני אשר רגלי בצקו? –

– תקוה טובה תגרש כל יגון, קוה לימים הבאים כי יהיו טובים מאלה ואז תשכח את רעות היום –

– בדבר הזה צדקת, גם אני אקוה כי עוד יבוא יום אשר אלקח אחר כבוד לבית איש עשיר ואז כל הצרות תשכחנה מלבי, אחפוץ מאד להיות עשיר – קרא שמואל בקול שמחה כמו העושר כבר בידו הוא, והוא יספור וימנה את שקלי הזהב אשר נתן לו חותנו. 

– עתה אפנה על ימין –

– הגד נא ישעיה אנה תלך? הלא תדע כי אהבתיך ולא אגלה סודך, אך הנה ראיתי פעמים ושלש כי הלכת לבדך בלילה ונזהרת לבל יראוך, אני לא אגלה סודך, אך אם יודע הדבר ליתר בני הישיבה אפחד פן יבולע לך, הלא תדע רוע לבם כי רע הוא מאד ורובם ישנאוך יען כי אהוב אתה למורה, ואם ימצאו בך ערות דבר אז יגלוהו בקהל ותביא רעה על נפשך –

– אבל המה לא ימצאו בי ערות דבר ולא תמצא ידם לעשות לי רעה וכעת לא אוכל לדבר עמך עוד כי גם אני נלאיתי נשוא את המטר והבוץ –.  וככלותו דברו הפנה ישעיה שכמו וילך. 

– האלכה אחריו או אין? – דבר שמואל לנפשו – נפשי נכספה מאד לדעת אנה הוא הולך? הן דבר סתר לו, זאת אראה והוא יחפוץ להסתיר הדבר, אלך אחריו ואדע מה עמו? אך מה אעשה לארוחת הערב? הן לא יחכו לי ובטני תחסר, אולם בכל זאת השקט לא אוכל כי אחפוץ מאד לדעת סודו, אני אוהב אותו כי איש טוב לב הוא מכל הנערים אשר בישיבה, והוא יורני עת אשר לא אבין דבר בגמרא, אך מדוע זה לא אדע מסתריו? לא אגלם לאיש רק אני אדעם והיה כאשר יריב עמדי אז אפיל עליו בלהות כי אגלה מצפוניו.  בן ישיבה כי יסתתר ללכת בלילה הלא דבר הוא! אלך אחריו.  אולם הוא הן לא יריב עמדי, ומדוע זה יריב עמדי, הלא בכל עת היטיב עמי והרעב יציקני, לא אלך – ובדברו כזאת הלך מבלי משים רגעים אחדים אחרי רעו, אך הוא כבר נעלם ועקבותיו לא נודעו לו ואז שב ללכת לארוחת הערב. 

 

פּרק שני

נוה שאנן

בקצה העיר מזרחה בצד שער העיר אשר יקרא בשם שער שבורה, כי בו יבואו הבאים מעיר שבורה, עמד בית בודד לא גדול מאד אך הדור במראהו.  עוד הרחק לפני השער לא ימצאו בתים בנויים במשטר הרחוב, רק בית בית לבד וסביבם גן ירק או פרי ושם גרו רק מבני עם הארץ, ועל כן לא היה עירוב ברחוב ההוא וגם לא בית תפלה, והבית האחרון אשר בצד השער חוצה, הנאוה והגדול מיתר הבתים ואשר סיבבו גן נחמד למראה היה לאיש אשר בני הארץ בשם בן ישראל כנוהו וכן קרא גם הוא לנפשו, אך בעיני רוב היהודים אחיו לא כאחד מהם התחשב, ועוד רע היה בעיניהם מבן אל נכר, כי על חטאת בן עם הארץ לא יביאו אותם במשפט, ואשמות איש ישראל תהיינה משא לעיפה על שכם כל אחיו.  וחטאות האיש הזה אמנם רבו מספור, כי גר בודד בבית הרחק ממושב היהודים ורק בימי מועד בא לבית התפלה, ובנו לבש מלבוש כעם הארץ ואת בתו נתן ללמוד לשון וספר ולפרוט על פי הנבל, וכל אלה הלא הנה חוקות הגוים, אשר חלילה לאיש ישראל לבחור בהן, ועל כן היה שמו לחגא בכל העיר, אך הוא לא שם לבו לדברת ההמון, ואולי גם לא ידע את כל אשר דברו בו, כי מפניו חשכו בוז ויוסף להחזיק בדרכו כמקדם.  האיש הזה לא יליד העיר היה ורק זה כעשר שנים בא שמה, כי נקרא מאת אדון העיר והארץ אשר סביבה לשים עין על שדותיו וכרמיו, בעת אשר הוא בלה כל ימיו בארצות רחוקות, ובעיר לא ידע איש מי ומה ומאין הוא, כי דבר לא היה לו עם איש בעיר רק עם האכרים ועם סוכן בית האדון, ובתחילה גם לא ידעו כי יהודי הוא עד אשר שמעה אזנם ותרגז בטנם, כי הוא לוקח בשר כשר לביתו, כי אז ידעו כי יהודי הוא, וכי עוונותיו יהיו על עצמותיהם, מני אז החלו לדבר בו בעיר ויהי למלה בפי כל היראים ובנו למופת לכל הילדים אשר אם לא ידעו את תורת רבם אשר למדם בשבוע ההוא, אז התעורר אביהם ויקרא: החפץ תחפוץ היות משומד כבן שמעיה איש-חמודות? וכאשר הלך שמעיה הזקן ברחוב חלו ורגזו כל הילדים מפניו, כמו שד שחת נגלה להם, כי כן שמעו שמו תמיד מנואץ.  אבל רק למלמדים, לתופשי התורה ולחרדים היה כמכשול עוון בעיר, לא כן העשירים, אשר גם מפני חטאות נפשם לא יפחדו תמיד כעניים, ואף כי מפני עוון זרים, המה לא חלו ולא רגזו מפניו ואחדים מהם בקרוהו גם בביתו, ויקבלוהו בכבוד גדול עת אשר בא לבית אחד מהם.  מוכס הבשר והנרות ויין הדגן, אשר רק על פי האדון תמצא ידם חפצם, המה התרפסו לפניו בדעתם, כי השר לא ישנה אחרי דברו, ופעמים רבות עשה השר הנחה מהמס אשר ירים מכל בית, וגם נתן מתנות לאביוני אדם חטים ותפוחי אדמה, וכל אלה נעשו רק על פי שמעיה.  זאת ידעו העשירים היטיב ועל כן חדלו רוגז ויבקשו לקדם פניו ברצון.  ואף רב העיר בקרהו בביתו ויתן לו תודתו על הטובות אשר יעשה את עמו ויפזר לו מלא חפנים כבוד כאשר בא אל ביתו נגד כל העשירים.  אמנם כל אלה לא הועילו להשיב לב כל בני העיר אל שמעיה, אחרי כי לא כאחד מהם הנהו, לא יתערב בשמחתם, לא יקח חלק במשא העדה ולא בא אף פעם אחת אל אחת האספות.  אף כי נקרא שמה, ולא נתן יד לאחת החברות ויהי בודד בביתו בעת אשר נפש מעבודתו.  ואל הבית הזה בא עתה ישעיה הבחור בישיבה. 

הבית הזה לא גדול היה, כי גם המשפחה אשר גרה בו לא גדולה היתה, רק שמעיה ואשתו ובנו ובתו ומשרת ושפחה, אך נאוה היה במראהו מחוץ ואך כי מבית, כלי יקר לא נמצאו בו אך סדרים ונקיון נפלא, אשר לא הסכינה עין לראות בכל העיר ההיא, קול ששון ומשתה ושיר עליזים לא נשמע בו, אבל מנוחה ושלות השקט.  בחדר הראשון הרבוע, אשר דרך אולם באו בו, ואשר ארבעה חלונות לו, שנים לצד מזרח ושנים לצפון ישב שמעיה אל השלחן, לפניו ספר פתוח והוא משים עיניו בו בשום לב עד כי לא התבונן כי איש בא הביתה.  ישעיה עמד רגעים אחדים בתחלה באולם לנקות את רגליו ואחרי כן בצד הדלת למען נקותן שנית, אף כי לא עלה בידו להפיק זממו, כי רק את השק אשר לפני הדלת כסה כולו בבוץ ועל רגליו עוד נשאר כהנה וכהנה, המכסה אשר על ראשו ובגדיו הזילו כצנורות מים.  בברכו את אדון הבית בשלום הרים היושב את עיניו ויתבונן בבא רגעים אחדים כי לא הכירו ואחרי כן עבר שחוק קל על שפתיו בקראו בקול רצון: ברוך בואך ישעיה – וכל רואה את המראה הזה שחק בלי ספק כמוהו כי כחתול משוי ממים היה ישעיה, בגדיו ומכסה ראשו דבקו בבשרו ושתי פאותיו דבקו בלחייו עד כי לא מראה אדם היה לו. 

– קרב הנה, רב לך לעמוד שם, פשוט מעילך ושב אל התנור, הסכלת עשה ללכת בליל אפלה ובמטרות עוז דרך רחוקה כזאת, לא טוב עשית פן יבולע לך, כל אבריך ירעדו מקור וממים, הסכלת עשה – קרא הזקן בגשתו אליו וימושהו מפנים ואחור. 

– אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה – ענה ישעיה – כן דברו חכמינו ואני פיהם אשמור, ולוא גם היו עתותי בידי לצאת ולבוא אליך ככל אות נפשי, גם אז לא חסרתי נפשי מטובה לילה אחד בעבור המטר, ואף כי עתה אשר כגנב עלי לשמור נשף, עתה אשיש מאד על האפלה והסער והעבים כי המה ישימו חשך סתרי ולא תשורני עין, ואיך תשאלני מדוע הלכתי ואיך תיסרני על כי הלכתי? –

– שמור נפשך, זה הוא כלל גדול גם בתורה גם בדרך הארץ, רוחנו לא יגביה עוף אם גויתנו תחלה ותחלש, וכל עמלנו הבל וריק הוא אם בגללו נביא על נפשנו מחלה או פגע –

– אם כן הוא הלא אז היה עלי להוקיר רגלי מבוא ביתך ולהחבא מפניך תמיד, או האם תדמה כי ביד המטר והקור להרע יותר מאשר ירעו לי אלה האנשים אשר אתם אתהלך ומהם לחמי נמצא? הלא פחד האנשים האלה יגדל מפחד כל הפגעים בעיני ובכל זאת אחרף נפשי למען נפשי, כי אתה עשית לי את הנפש הזאת ומבלעדך לא ידעתי כי רוח ונפש לי, ולולא אתה שקמת להאיר עיני כי אז היו גם רוחי גם נפשי כרוח הבהמה, או אלה בני האדם אשר בהמה המה, והנפש הזאת הלא תיקר בעיני מגויתי, כי בלי נפש מה חפץ לי בגויה, ולמען חזק את הנפש הזאת ולמען תת לה און ועצמה לא אשקוט ולא אנוח, לא אדע מגור, פחד זר לי, וכל פגע וכל צרה אשר יסלו עלי ארחות אידם כאין בעיני מול הטובה אשר אראה בטרם בא קץ לאשרי, בטרם יודעו מעשי בקהל ואהיה נגינת אלה אשר לא ידעו בין ימינם ושמאלם, העושים טובה ולא ידעו מה טוב, והמרבים עשות רע יען כי לא ידעו ולא יבינו לפעולתם ומה המה עושים –

ישעיה היה בחור כבן שמונה-עשרה שנה, גבה קומה ודל בשר, וחייו לבנות ורזות, אשר על כן נראו פניו כארוכים מאד, שתי פאות ארוכות וחלקות ומודבקות אל הלחיים ירדו משני צדי מצחו הרחב ותגענה עד קצה הלחיים, בבות שחורות כסו על שתי עיניו, אשר לא גדולות היו אך שחורות כעורב ומפיקות אש.  העינים האלה לא התנועעו במרוצה מדי דברו, רק הוסיפו להפיץ ברק, ותעידנה כי האיש הזה נועד להיות אמיץ לב אשר לא יחת מפני כל פגע, ולא רק בשפתיו יצליח להראות כאיש חיל כי אם גם בלבו, וכל מתבונן בו בעת ההיא השתומם בלי כל ספק וישאל את נפשו: מאין באו העינים האלה אל הבחור הזה, אשר כולו אומר רפיון ידים וכח.  הזקן התבונן בו בדברו ופניו העידו בו כי שבע רצון הנהו לשמוע ניב הבחור ומבלי ענות אותו על דבריו פתח את דלת החדר הנשען אל החדר ההוא ויאמר: חנה רעותי –

– כרגע אקרא לאמי – נשמע קול נעים מהחדר השני.  ואחרי רגעים אחדים נפתחה הדלת ואשה כבת חמשים, אשר קומתה ממוצעת, פניה מאירים ממהרת מעט בלכתה באה החדרה ותאמר: הלא קראת לי אישי? – אבל מה זה תראינה עיני? – קראה פתאום ותתר ממקומה בראותה את ישעיה – איפה היית? ואיכה באת הלום? הן לא ברגל הלכת בליל אופל כזה, הן מים מפכים מבגדיך כמעינות, מה זאת? –

– על זאת כבר הוכחתיו, אך אחפוץ כי יחליף את בגדיו עד כתנתו, כי אירא מאד פן יבולע לו –

– צדקת צדקת, בוא אתי החדרה, בוא –

– לך כרגע הלא צויתיך – ענה גם הזקן אחריה בראותו כי הוא ימאן ללכת. 

הזקן הביט אחריו בצאתו וינע ראשו וישב על כסאו.  אדון הבית היה איש כבן ששים, גבה קומה ודל בשר זקנו הקטן והלבן כסה רק את קצה לחייו מטה, ועל צדיהן היו שערות רק זעיר שם זעיר שם, עיניו ירקרקות ומפיקות חסד ורצון, חטמו ארוך ושרוע ומצחו משתרע עד למעלה ושערות קצרות ולבנות תכסינה אותו אך מעט.  הוא הביט אל צד הדלת בתמכו ראשו בידו השמאלית הנשענת אל השלחן ואת הימינית שלח אל הדלת כמו חפץ להראותה לאיש בדברו לנפשו:

אבני חן כאלה לך, ישראל! פנינם יקרים, אך רפש ובוץ יחשיכו תארם, יעיבו פניהם, ברק חנם יועם ואיש לא ידע ערכם.  הה איכה תשתפכנה אבני קודש כאלה בראש חוצות! הקינה הזאת היא לקינה גם עד היום, על חרבות ירושלים ישבת אתה המקונן על שבר בת עמך.  הצר והצורר אשר חלל מקדשיה ראו עיניך חללי עמך יזובו בידי מדקריהם, בני ציון היקרים נרמסים כטיט חוצות, זאת ראית ונהמת ובכית מרה ותבקש כי יהיה ראשך אך מים ועיניך אך מקור דמעה על חללי בת עמך, ואיך נבכה אנחנו ואיך נמרר בבכי אם כל אלה תראינה עינינו, כל הצרות אשר הביאו עלינו צרינו ולוחמינו שכורי הנצחון תתחדשנה לרגעים, ולא יד צרים חלו בנו כי אם ידי עמי.  המה ישחיתו נחלתם, על כל עץ פרי וענף נחמד יניפו הגרזן לבערו, כל חלקה טובה יכאיבו באבנים, המה בידיהם יכינו קבר לאלה אשר יעלו ביונק לפניהם להשביע נפשם פרי תנובה.  המה יניפו ידיהם לכבות כל כוכב מאיר אשר יחל להפיץ נגהו עליהם, המה בידם יביאו כל צרה ופגע על נפשם ועוד ישישו במעשיהם ויתברכו בלבם כי טובה יעשו בעמם.  לבי יהמה לך עמי כחלילים, כהה הנני לשברך ואומלל אני כי רפואות תעלה אין בידי להשיב לך רוח טהור רוח חיים.  מי יתן ויהיו בני הנעורים הבאים אחרינו מאושרים ממנו, מי יתן ויהיו המה הרופאים הנאמנים לעצמות היבשות האלה, מי יתן ואחרי אשר אנחנו בחשך נרפד יצועינו, אנחנו בני הדור הזה, מעפר אחר יצמח ויעלה ויגדל.  זרע רב לך ישראל אך איה הכורם אשר יגדלנו? זרע טהור לך אבל איפה נמצא עוד חלקה טובה אשר לא נשחתה, צחיחי סלע, אבני גיר מנופצות, קוצים וחרולים יכסו פני כרמך בת עמי ותקותי מה היא? כמעט פסה כל תקוה מלבי להיטיב עוד...  להיטיב? ומה אדע אני מה טוב? האם אדע אני ללמד ארחות יושר? האם לי הצדקה לחרף את אחי על דרכם כסל, אם אראה כי גם אני לא בדרך סלולה הנחיתי את בני יחידי? כן הוא! בני העבירני ללכת, רוחו נשאוהו הלאה הלאה וימאן עוד למשוך בעול.  בני בני, בך שמתי תקותי כי אתה תעשה ותצלח להושיע לעמך ותוחלתי נכזבה, אגדיל איפוא מטע ידי זה אשר בו חנני אלהים להשיב נפשי, הוא יהיה לי לבן ואני אהיה לו לאב, לא גויתו כי אם רוחו יצרתי, רב לי רב, אחזיק בו ואגדלנו ואשמרנו למען יפרח ויגדל ויהיה כזית הודו לעמו, וגם אני בקברות עולם אנוח ורגבים ידבקו סביבי, אז אולי יתעורר רוחי וישיש לראות פועל ידי עודנו חי ולמחיה הוא לאדם רב.  איך הבריקו עיניו מדי דברו, איך הפיצו זקים כאיש ערוך למלחמה, כמעט נפלתי על צוארו ואשקהו, אך לא! לא אשקהו, לא אחבקהו, ומי יודע אם לא משנה שמחות שמחתי כעת בבני לולא רפה רוח הייתי, לוא אזרתי כח להסתיר אהבתי בקרבי, מי יודע כמה נשיקות העתרתי עליו כעת לוא גרעתי ממנו אחדות בעוד אשר ילד קטן היה...  אך למה זה אריב את נפשי עתה, כאדם עשיתי, אך חלילה לי מחטוא לאלהים, ואם גם לא ככל אשר אקרב וארחק יקרב בני וירחק, אך בכל זאת הן ישר לב ותמים דרך הוא, לא ירע לאיש ולא יעקש דרכיו.  מי יתן והיה לו לבב לאהוב את עמו כאשר תאהבהו נפשי, כי אז הלא...  אמנם מי יודע אם לי הצדקה לאמור נואש? עוד נער הוא.  עוד יטה אזנו למוסר אביו אשר יאהבהו ויורהו, עוד אראה בשמחתי כאשר... 

הזקן עצר במלים כי אשתו עם ישעיה שבו החדרה. 

– ראה נא מחמד לבי – קראה האשה בבואה החדרה – איך נהפך ישעיה לאיש אחר, הבט אל תארו ואל קומתו, הבגדים בגדי אמיל שינו פניו עד כי איש לא יכירנו, כי היה לבחור נחמד, הנה כן ישנו הבגדים תואר איש כאשר לא פללתי, אשמח לראותו בתבנית הזאת, אמנם יפה הוא למראה עתה –

– אל תרבי להללנו – ענה הזקן רצון בהתבוננו בישעיה ועיניו הפיקו שמחה עם תוגה – אל תרבי לדבר לו חלקות, פן יגבה לבו וישים לבו לתואר הפנים והבגדים ולא לזאת נוצר, ועוד זאת כי אז יכבד עליו עוד יותר לשוב וללבוש בגדיו הראשונים בשובו אל הישיבה –

– אל יפול עלי לבך מורי, כי גאה וגאון רחקו ממני, ואף כי בבגדים זרים לא אתגאה, לבי ירום ונשא בהתבונני בבגדים הטהורים אשר הלבשת בהם את רוחי, בהסירך מעטה כזב ומכסה מגואל מעל עיני, בהראותך ובתתך לי עדי הנפש והרוח, בהם ירום לבי, ינשא ויתפאר אך לא יגבה, בהם אמצא שמחה ויעטרוני כבוד בעיני, אבל גאון לא יתנו גם המה לי, כי לא לי המה העדיים כי אם לך, וכל איש אשר תלבישם בהמה כפי כתנתו יאזרוהו, ורק בי בחר המקרה להצליחני לקחת מידך את היקר אשר רבים לא יבינו ערכו, כאשר גם אני לא הבינותי מה הוא בטרם פקחת לי עינים, אבל המלבושים האלה מה המה? האם בעמל רב ימצאם איש, או ברוב חכמה ודעת יבוא עד תכונתם לדעת ערכם? –

– אמנם גם לזאת דרוש לב וטוב טעם להבין יתרון בגדי אנשים, אשר יתנו פאר ללובשיהם מעל בגדי המתעתעים האלה אשר יתעבום ויתנום לשמצה והמה לא ידעו עד מה, יגזלו תואר אדם מהמה ולא יבינו, ועוד יתפארו בהם ויחזיקו בהם כבדבר קודש ולא יתבוננו כי צלמם נבזה בעבורם –

– שאני אלופי אם אשיבך מלים בתורת שפתך אשר השמעתני, הלא כזאת פעמים שלש הקשבתי מפיך כי כל טוב טעם ודרך הארץ וחוקות החיים המה רק על פי מנהג הדור יצא משפטם, יש אשר מלפנים יהללוהו ויכבדוהו ועתה הוא ללעג ולקלס ויש אשר עתה יתפארו בו ולפנים שמו בו תהלה, ואם טובים המה המלבושים מכל חוקות החיים? הן זאת נראה כי פני הבגדים ישנו מעת לעת הרבה יתר מכל דרכי האדם וחוקות החיים, עד כי גם המשורר בחר בלבוש לסמל החלוף והתמורה, בלבוש תחליפם יאמר, ואם כן הוא מה יתרון לאיש אשר יחליף את תואר לבושו שנה בשנה או חודש בחודש מהאיש אשר יחליפם אחת בדור? –

– כמעט נצחתני תלמידי, אבל שים אל לבך כי ראשית דעת טוב טעם הוא להתבונן למנהג הדור, והאיש אשר יחפוץ בזדון לבר לו דרך חדש ולתת לנפשו חוקי חיים זרים לרוח יתר בני האדם, לו משוגע או קשה עורף יאמר –

– אמנם כן יאמרו, אבל אני אדמה כי לא כן הוא, בעינינו נראה, כי לא על פי מעשיו יובא איש במשפט, כי אם על פי מצבו; אם עשיר ונשוא פנים ישנה ממנהג העם אז על פני כל העם יכבד, והמקנאים בו ימהרו לעשות כמוהו.  איש הנודע לחכם יעיז לדבר דבר בפני כל אשר לאיש אחר נחשב לאולת וכל שומעיו יהללוהו.  איש נדיב בעמו יעשה מעשים אשר לחטאת או לשגעון נחשבו לוא עשם איש שפל.  ומה הוא המנהג אשר נחשבנהו? ואיפה הוא החוק אשר נאמר עליו ראה זה הוא חוק החיים לקטן ולגדול? ואיך נרשיע את עמנו על מאנו להסיר בגדיו מעליו אם הוא מנהגו? ומי זה ישנה דרכו אם לא הוא בנפשו? הן אל דרך הגוים לא ילמוד לעשות כמוהם, הן במעשיהם לא יתפאר ולא יתחרה לצאת בעקבותם בכל דרכי החיים, ומדוע יחליף לבושו רק יען כי דרך העמים הוא? –

– אבל גם זאת היא רעה חולה, כי יקשה ערפו לבלתי לכת בדרכי החיים ככל העמים.  הן לא תצדיקם לאמר כי יתרה יעשו בהנזרם מכל החיים, מאלפי אלפים נפשות אדם ויבחרו דרכים להם רק לנפשם, ועל זאת הנם נרדפים ומעונים, נרדפים מחוץ ומעונים מבית, כי כל רגש חיים רחק מהם, כעצמות יבשות יתגלגלו בבקעת התבל וכל רוח חיים אין בהם, כגויות בלי רוח יתהלכו בארץ, כנפשות פורחות אשר אין נשמה באפן ואף קבורה לא היתה להן, האם גם לחיות בארץ ולהתבונן בכל מפעל ומעשה כי איש חי הוא אסור מפני חוקות הגויים? –

– ואני לא כראותך אראה כל אלה, סלח לי מורי, כי את תורתך אקח לכלי מלחמה לי להלחם נגדך.  אם היהודים לא יתאוו לבחור בדרכי העמים לא נוכל לשים אשם נפשם, כאשר לא נחטיא את הזקנים על מאסם בדרכי בני הנעורים וימאנו לבחור בהם, והזקנים הלא מעטים המה לעומת הצעירים כמספר בני ישראל נגד מספר כל העמים, ובכל זאת לא יעלה על לב איש לאמר לכל הזקנים: שנו דרכיכם ומעשיכם יען כי בני הנעורים בחרו להם דרכים אחרים, ובני ישראל הלא זקנים המה לעומת כל העמים, עם ישן נושן אשר היה לעם בטרם עוד חבלו הארצות האלה את יושביהן, והוא ישנה דרכו מפני דרכם? ובדבר החיים אשר אמרת כי ימאסו בהם אדמה כי המשפט הזה לא מלבך יצא, אני הסכנתי לשמוע מפיך משפטים ישרים ונאמנים, והמשפט הזה כבר נשמע אלפי פעמים ולא לך הוא, ועל כן ארהיב עוזבנפשי להגיד על פניך כי משפט מעקל הוא מאד.  הרשיע את עני על כי לא יאכל מעדנים, שים אשם נפש אסיר על כי לא ילך לשוח בחברת רעים, הרשיעני אני על כי אוכל לחם חסד ולא אראה פרי מעמל כפי, אבל הן מענה אחד תשמע מפי כולנו: לא נוכל; ועל המענה הזה ילא גם חכם לב למצוא תשובה.  לוא יכלו בני עמנו להתענג בחיים, לולא סכו כל דרכי החיים בעדם בסירים, לולא הושיבום בשפל בחזקת היד, לולא לעגו להם וחשכו מפניהם רוק בבואם בחברת אנשים, לוא נתנום לחיות על פי דרכם, ואמונתם לא היתה כמכשול עוון להם, כי אז בקשו גם המה חיים ורדפום בכל לבם.  אמנם עתה איפה יבקשו וימצאו דרך חיים, אם לא בקרבם רק בין אחיהם? והעמים, האם יחפצו לתת להם שם ושארית בארץ? האם מאהבתם אותם ומחמלתם עליהם ישימו עלילות להם להשפילם ויחרו בהם לאמר: פגרים מתים אתם ותטמאו את הארץ בצחנתכם, בקשו חיים והיו כמונו ואז נחנכם ונקרבכם – כרה שוחה לאיש חי וטמנהו בעפר ואחרי כן קרא לו: התאושש, צא ממחבואך ואני אתן ידי לך –

נצחתני נצחתני תלמידי – קרא הזקן במאור פנים – וזאת היא שלומת פעולתי המעטה כי זרעתי זרעי על ארץ פוריה, והוא יציץ ויוציא פרי הלולים ושמחת לבבי ולנחת רוחי.  אחזך ואשמח, אשמע דבריך ולבי ירון ושמח כי תלמיד כמוך לי, אך גם זאת זכור ואל תשכח, כי אהבתך לעמך אל תטה לבך ממשפטי צדק, אהבתך לעמך תתן פאר לנפשך אך אם יחזק רוחך לבלי הטות משפט, כי אם כה תעשה אז יצא שכרך בהפסדך, ואת אשר תיטיב באהבתך תשחית על ידה, כי רק האהבה במשפט ודעת תצמיח טובה ולא אהבת הקופים אשר תחנק פרי בטנה בחבקה אותם – בדברו הדברים האחרונים נפלו פניו פתאום. 

– בדבריך אלה תזכירני את אשר קראתי זה לא כביר באחד הספורים: איש אהב עלמה בכל עזוז נפשו ורגשות לבו, בה חזה כל חיי רוחו ותקותו ומשושו, היא היתה כל מערכי לבו בשינה ובהקיץ ובלעדה נבחר לו מות מחיים, והנה בא רעהו אשר בקש בכל לב רק אשרו ויוכיחנו ויאמר לו: אבל שפוט והתבונן מאד על דרכי העלמה ועל תכונת רוחה, פן תמצא בה מגרעת, פן לא נעלה היא כאשר תראה אותה עתה, אסיר האהבה, זכור כי אם תקחנה לך אז הלא כל ימיך תהיה אסיר בחבליה –

– בחכמה דבר האיש וכרע נאמן – אמר הזקן – כי רגשות לב בני הנעורים יתעום לא לעתים רחוקות בתוהו לא דרך, ישקום כוס שכרון לחזות תהפוכות, ואז אחרי שתו לרויה מכוס אהבתם יפוג יין האהבה ויסור השכרון וישאר בלב אך שמה ושאיה ולפעמים גם נוחם ויגון –

– אבל האוהב השכיל ממנו, הוא ענה אותו: אך איך אחזה אחרת אם עיני כה יראוני? ואם אוסיף לזכור אותה אוסיף אהבה, ואם ארבה להתבונן בה כן ירבה חינה בעיני, ולוא ראית אותה כאשר אחזנה אני כי אז לא כזאת יעצתני, ולוא התבוננתי בה כמוך, כי אז אך למותר היתה לי עצתך, אני אחזה בה חיי רוחי ואתה תפחד פן אמצא בה מגרעות אשר לא פללתי, אבל האם גם בחיים לא נמצא מגרעות ובכל זאת נבחר בחיים, ומי זה יבער ויכסל לבקש מראש מגרעות בחיים הבאים להשבית כל תקוה מלבו? –

– הוא דבר כאוהב אשר אהבתו על שפתיו כאש צרבת, אשר סערת רוחו תשביח כל משפט נכון, אבל לא בחכמה דבר –

– אמנם כן הוא.  הוא דבר כאוהב ומשפטו נאמן כמשפט אוהב, ואם אחר אחרת ישפוט הוא יען כי לא יאהב, ואיך יוכל האוהב לקבל עצה מפי אחר ואיך יחשוב האחר לתת עצה לאוהב? וכן אשיבך מלים גם אותך, אתה תורני כי אהבתי לעמי לא תתעני.  אבל אם אהבה בלבי לעמי אז אאמין אמונה אמן כי כל משפטי נאמנים וכל משפט אחר כמו זר יחשב לי, ואם האהבה הזאת לא לקחה כל לבבי אז הלא אדע לדבר משפט ככל איש שופט בלי אהבה –

– אולם זכור כי לא כאהבה לאשה האהבה הזאת.  לאהבה ההיא תספח גם תאות בשרים, בת הדם, אשר בעת ירתיח אז יעלה תמרות עשן להקדיר כל רעיון טהור ומשפט מאיר, ונגד התאוה תקצר גם ידי איש חכם להלחם בעת אשר תרים ראש, היא תצודד לב ותשים אסורים בהרוח ותשחק בו כצפור, ואם גם תרבה חכמת איש לכונן לבו לחקור בעת אשר שלום לו מהתאוה, אך בקומה למלחמה אז תסוג אחור ותסתיר פניה עד יעבור זעמה, ובכן נראה גם חכמים נבערים ככסילים בנוח עליהם שבטה, אך לא כן האהבה הזאת, האהבה לעמו, היא לא בשאון תאכל כי היא לבדה לא שלובת זרוע את התאוה תבוא בלבנו, היא לא תסכסך חושינו בקרבנו, ואם אך נבקש אז ימצא לבנו בכל עת די און לו לשפוט מישרים –

– ואני לא אבין איכה תהיה אהבה בלי תאוה, אם אוהב את עמי אז תתאוה נפשי להכבד בכבודו, ואם יעיז איש לשום כבודו לקלון אז אתעורר ואקצוף כי בכבודי נגע לרעה, ותאות הכבוד האם לא תאוה היא ככל התאוות? האם אין די אומץ גם לה להוליכנו אחריה כשבויי מלחמה? האם לא תתן בלבנו אומץ ועוז להלחם ולשאוף נצחון? ובעת מלחמה האם נשים לב לחמלה על מחנה אויבינו ולא נוסיף להלחם כל עוד אשר בידינו לאסור מלחמה? או אם לא נבקש להסתיר כל חסרונותינו לבל יראו ללוחמינו? הלא כל אלה נעשה בתאות נפש ככל אשר תמצא ידינו, ואם כן הוא, הלא האהבה הזאת לאהבה ההיא נמשלה.  אבל אני אדמה כי אהבתי לעמי לא תתעני, כי היא לא כמצות אנשים מלומדה באה בקרבי, לא רק רגשות נפשי הולידו אותה, ותהי להפך, כי בעת אשר החילותי לקרוא בספרים בסתר זה שתי שנים, ואקרא הספרים הכתובים עברית ואראה בהם רק רע על עמי, כל הסופרים יריבו בעמם, ייסרום במוסר אכזרי, כל חטאת וכל אולת יטפלו עליהם, כל מנהגיהם ודרכיהם כצנינים בעיניהם.  בראותי זאת אמרתי רגע: אכן עם מושחת הוא כי גם בניו יקומו בו ויגלו שוליו על פניו, וכמעט החלותי לקצות בעמי בטרם עוד ידעתי אהבה, כי זאת לא הורוני מנוער.  הורינו ומורינו יורונו רק חוקי הדת, ירבו להביא בלבנו דעת התורה, אך אהבת העם לא תשמע ולא תזכר על פיהם, ותהי לי ראשית דעתי למוקש להרשיע את עמי על פי דברי אחרים, כי עוד לא ידעתי משפט, וכל הכתוב על ספר כתורת אמת אשר לא תמוט לעולם כן הראיתי לדעת, כי לעם הזה יאתה אהבה וכבוד, התבוננתי לדורות אבותיו ולמצבו עתה, לזכרונותיו מימים מקדם ולחפציו ומעשיו ביום הזה ואראה, כי בכבוד עמי להתפאר כי לא עתה אבוש כי בן הנני לעם הזה, אשר צרותיו רבו מחטאותיו, פגעיו משגיאותיו ולא לו להוסר על כי ירחיק בניו מדרכי יתר העמים, כי אם למדיחיו, לאוכלי שארו ובשרו באכזריות חמה, למצמיתיו בחושך להם להוסר, להם בושת הפנים, כי המה אשר להם כבוד ותפארת, כח וגדולה, המה בזרועם החזקה לא יכלו לנצח את העם הזה השפל ורפה הידים, המה יתגרו בו מלחמה לבקרים ולא יצליחו, והוא בשפלותו ינצחם וישיב אחור ימינם, הוא בשפלות ידיו על עמדו יעמוד כסלע איתן אשר גלי הים בזעפם ישברו ויתפוצצו בהגיעם עדיו והוא ממקומו לא ימיש, הוא ברוחו יגבר חיל ויעמוד ויחיה והמה כחצים ימלו, הוא יחיה והמה יחלפו ואינם, ואיך לא אוהב אותו אם אכבדו? ואיך לא אכבדנו אם לו הנצחון? ואת האהבה הזאת הביאה הדעת והחקר בלבי ועל כן אחשוב כי לעולם תעמוד –

– ואם כן אתה עתה תשים לאל כל דברי הסופרים אשר הגידו לעמנו דרכם על פניהם ותתנם כולם לחסרי דעת, או נעוי לב אשר ידברו משפט ולא ידעו, ישמיעו מוסר ולא יבינו מה טוב? –

– זאת לא אמרתי, ונהפוך הוא, אלה הסופרים פקחו עיני לראות את אשר אראה, המה הכינו לבי לחקר, בקראי דבריהם אמרתי הבה נא ואראה אם צדקו כולם יחד בריבם, והמה הורוני לחפש ולהתבונן, וגם זאת אחשוב לעמי לצדקה, כי בניו לא ינוגעו במחלת האהבה העורת לעמם, אהבת הקוף, כי אם יביאו מעשיו ודרכיו במשפט, וזאת היא האהבה הנאמנה, וזאת תתן פאר לכל העם.  ואם אמנם לא אכחד, כי מעטים המה אלה אשר בדעת ומשפט ידברו, והרבים בהם יצאו להורות בטרם למדו, יוכיחו ולא ידעו עד מה, רבים המה הצועקים השכלה למען יחשבו כמשכילים, וכל דבר חדש השכלה בעיניהם ולכל מנהג ישן אך טיח תפל יקראו, יבכו על מחסור עמם ולא ידעו מחסורם המה, אבל הן זה דרך כל האדם לבקש להורות דעה, ואם רבה דעתו הוא, או אין, זאת לא כל איש יבין.  ואחרי כי הדעת והחקר היו ימים רבים לישראל לזרא, לכן צמחו חרולים כאלה על תלמי שדהו, אך גם המה כענן יעברו, מפני אור השמש יועם נוגה הכוכבים ומפני אור הדעת הנאמנה אשר החלה למצוא מסלות בעמנו ידעכו מאורי מתעים האלה ואינם, רק דברי המורים הנאמנים היודעים עת ומשפט ככוכבים יזהירו עד עולם –

– נצחתני שנית בני, נצחתני ותתן עונג לנפשי בדבריך אלה, חזק והתחזק בדרכך זה והיית לאור משמח חיים לעמנו – קרא הזקן בשמחה גלויה. 

– אשרי התלמיד אשר ימצא דברים להוכח את מורו והוא יודה לדברו, אך על דעתי לא נצחתיך, כי רק בוחן היית לבבי ורוחי למען דעת אם עשו דבריך פרי בלבי, כי הלא ככל אשר דברתי שמעתי מפיך רבות פעמים, אתה הוריתני לדבר במשפט, אתה נחיתני בשבילי הדעת ומשלך נתתי לך – רגעים אחדים החרישו שניהם ותפתח דלת החדר השני וילדה כבת שלש עשרה שנה נראתה על הסף. 

– מה חפצך צפורה בתי – אמר הזקן אליה – גשי הנה, האם כבר כלית מלאכתך? –

– אמי אמרה כי ישעיה נהפך לאיש אחר בהחליפו בגדיו, ויהי לבחור יפה ועל כן באתי, כי אחפוץ לראותו.  אך חכיתי עד כה כי לא חפצתי להפריע אתכם בדברכם יחד, אבל עתה כאשר החרשתם באתי הנה –.  הזקן שחק וישקנה על מצחה והילדה נגשה אל ישעיה ותתבונן בו רגעים אחדים ואחרי כן אמרה: קומה עמוד על רגליך ואחזה אותך מכף רגליך עד קדקדך – הוא עשה כדברה והיא קראה: האח! אמנם בחור יפה הוא עתה, ועד עתה לא תואר אדם היה לו, במלבושיו אלה יראה בתפארת אדם.  טוב עשית כי החלפת שמלותיך, הן לא תשוב להמירן שנית? האין זאת? עתה תראה כאמיל, אבל אמיל יפה ממך, הוא חסון כאלון ואתה דל בשר, מדוע לא תשים לבך להיטיב פניך, לחיים רזות לא נאות למראה –

– לא בדעת תדברי בתי – קרא הזקן. 

– אם לא בדעת דברתי לא אוסיף – ענתה הילדה ותקפוץ פיה ושפתיה האדומות כאלמוגים הורמו מעט.  ואחרי אשר החרישו רגעים מעטים אמרה: אבל את הבגדים האלה לא תמיר בישנים? –

– אמירם – ענה ישעיה. 

– ומדוע? –

– זאת לא אוכל להבינך –

– תוכל, תוכל, אם תחפוץ, אני הקשבתי לכל דבריך אשר דברת את אבי ואמרתי: אכן ניבו נעים ובחכמה ידבר, אני הבינותי כל אשר אמרת ואראה כי מישרים דברו שפתיך ומדוע זאת לא אבין עתה את אשר תדבר? – ישעיה לא מצא מלים לענות אותה והזקן אמר: אם כן תתני לדבריו צדק ואותי תרשיעי? –

– הן גם אתה במו פיך אמרת כי הוא נצחך –

– האם כלית את למודך? –

– עוד לא כליתי –

– אם כן שובי וכלי את מעשיך, וגם לנו לעשות עתה את מעשינו – הנערה יצאה בלי חמדה מהחדר והזקן אמר: הנה זה אמונת לב הנער, כל אשר יהגה בלבו יביע בלשונו, מי יתן ויכולנו גם אנחנו לעשות כזאת תמיד, כי אז אולי לא רבו צרות האדם –

– הילדים יוכלו יען כי אין פחד אויב לנגדם, אבל אנחנו לא נוכל, אם אנסה להשמיע את אשר בלבי לחברי ולעומדים עלי אז אביא עלי קללה.  בתחלה הכני לבי על כי אכזב לשואלי בשאלם אותי: אנה אלך בלילה, אך עתה אעשה זאת במנוחת לב, כי אך את נפשי אציל, וגם כל פחד אשר פחדתי בתחלה סר עתה מלבי, אני אוסיף להחזיק בדרכי ויעבור עלי מה –

– אבל מדוע זה לא תשית לבך ללכת אל אחת הערים אשר שם בתי מדרש לחכמה ותקנה דעת לעין כל, לא כגנב במחתרת? –

– גם זאת לא אוכל, יקר אתה לי מורי מאלפי מורים וגם דעת התורה יקרה בעיני מאד ואוהב ראש הישיבה בכל נפשי.  כי הוא איש חמודות מאין כמוהו –

– אני שמעתי זה פעמים רבות תהלתו מפיך ועל כן נכספה נפשי לראותו ולדבר עמו, אך לא אדע איכה אעשה זאת.  אבל לך ידאג לבי, כי לא טוב הדבר אשר אתה עושה לבוא הנה בלילה כזה, אירא מאד פן תביא מחלה לנפשך –

– אני לא אפחד מכל מחלה, ועלי להכיר טובה לשתי המחלות אשר הוכיתי בהן, לולא הוכיתי בקדחת לפני שתי שנים כי אז לא צוו עלי הרופאים ללכת לשוח ולא נודעתי לך מורי ואלופי, ולולא נוגעתי אחרי כן בצרעת כי אז לא יכולתי לבוא לביתך כפעם בפעם, כי כולם האמינו כי רק לרופא אשר בבית השר אלך, ובשובי אחרתי בביתך שעה ושתים ותהי לי למשיב נפש ויסורים כאלה אקבל באהבה –

– עודך עול ימים ולא תדע ערך השלום בעצמות ולשד החיים, אבל בימי הזקנה אז יובא כל איש במשפט על אשר לא שמר את גויתו מצנים ופגעי המחלות, אז יתן איש בכל חפץ לבו חלק רב מדעתו וחכמתו למען השיב לו מוח עצמותיו, אשר השחית בנוער בלי דעת.  אם כח העלומים יוקח ממנו בימי העלומים מה יותר לנו לעת זקנה בכלות גם כח רבי הכח? –

– לוא היה בידי למצוא לי דרך אחרת כי אז עשיתי זאת בחפץ לב, אך מה אעשה אם לא אוכל, והדעת אשר תרוני יקרה בעיני מכח גם מהחיים –

– אנסה לבקש עצה ומזימה אולי אוכל הועיל לך, ועתה הגד נא מה חפצך ללמוד כעת?

– בי אלופי, חפצתי לבקשך כי נחדול מקרוא ספרי משוררי הרומים אשר קראנו עד היום, המה אם כי נתנו שמחה בלבי אך לא ירוו נפשי, אם תחפוץ לתת חפצי אז נשים לבנו לדתי הרומים ומשפטיהם, נפשי נכספה מאוד לדעת את המשפטים האלה אשר המה כאבני פנה לכל חוק ומשפט גם בימינו אלה –

– ולהשוותם למשפטי התלמוד, האין זאת? – –

– אמנם כן הוא, גם זה חפצי, אך גם מבלעדי זאת תנעם לנפשי דעת חכמת המשפט מכל יתר המדעים –

– הן עד עתה גרסה נפשך בדברי ימי העמים לתאוה –

– גם היום לא סר לבי מאחרי דברי ימי העולם, אך אותם אוכל לדרוש מעל הספר בלי עזרת מורה, כי דבריך ומשפטיך אשר השמעתני חרותים על לוח לבי והמה יהיו לי לעינים בכל עת, ואותך אבקש להדריכני בדרך חדש אשר עוד לא אדע לצאת ולבוא בו –

– לתלמיד כמוך אשר יבלע כל תורת מוריו כבכורה בקיץ תקצר גם חכמת מורה רב הדעת להורות אותו לאורך ימים, ואף כי מורה כמוני.  הבה ואעשה חפצך, כל עוד אשר בידי להורותך ואחרי כן תהיה חברי –

– על דעתי עוד יארכו הימים – ענה ישעיה.  ויחלו להגות יחד, וכה ישבו זמן כביר עד אשר הפריעתם בעלת הבית בקראה אותם לארוחת הערב.  עתה עת היתה לילדה אשר כלאה רוחה עד הנה בחזקת היד, להעתיר דבריה על ישעיה ולבקשו לבל ימיר את בגדיו שנית.  הילדה היתה נעימה ונחמדה מאד, לחייה מלאות ואדומות כתפוחים, מצחה זך כשלג ושערותיה הארוכות מאד עד הברכים הגיעו בשתי מקלעות משי, פיה הצר ושפתיה העבות מעט והאדומות כעצי אלמוגים, חוטמה הקצר מעט נתנה לה לוית חן, וכל רואה התפלל בלי ספק מבלי משים, תפלה: יהי רצון שתשמחי עין גם בימים הבאים כאשר תשמחי כעת.  עתה בדברה, ובהרימה שתי כפות ידיה יחד כמתפללת אל ישעיה לבל ישוב וילבש בגדיו מאז, לוא ראה אותה גם איש שונא את התבל והחיים ובני האדם, גם הוא שב ונחם ואמר: אכן יש גם נעימות בתבל, ואף כי אלה אשר ישבו אל השלחן ואשר יאהבו את החיים והתבל ובני האדם, המה לא יכלו התאפק וישקוה חליפות האב והאם, וגם פני ישעיה העידו בו כי לא למורת רוח היתה לו זאת ברגע ההוא לוא היה גם הוא אב או אם או למצער אח לילדה.  אבל אחרי כי כבר עבר המועד ועתה קצרה ידו מהיות אחת מאלה, לכן הניע גם הוא את שפתיו כמו גם הנה תשקנה הלחיים היפות.  הילדה לא הבינה מה זה היה פתאום לאבותיה כי נשקוה באהבה כזאת, כי עוד ילדה היתה, אף כי בערים ההן תקרא ילדה בת שלש עשרה כבר זה כשתים או שלש שנים בשם "כלה".  וכבר ידברו בה וישאו ויתנו במחירה וגם אם לא בת עשירים גדולים היא, כבר שמעה למצער שם עשרה חתנים ומפי אמה מאה פעמים בדברה את השדכנים כי בתה יפה עד מאד, היא שמעה כל אלה, כי אף אם ישלחוה החוצה מדי תדבר האם את השדכן אבל בעבור זאת תבין כי אודותה ידברו, ואם כן לה הצדקה להטות האוזן לחור המנעול.  אבל הילדה הזאת, אחרי כי אבותיה בין פריצי עמם נמנו, לכן יסור יסרה אל זועם ולא החל עוד לעשות למענה המלאכה הכבדה כקריעת ים סוף והשדכנים, מלאכי האלהים ועוזריו, גם המה לא הזכירוהו לעשות חובתו, ובכן נותרה עוד הילדה ילדה, ולא ידעה כי יפה היא, וכי מדברה נאוה מאד, ותחשוב כי מחכמה דברה כזאת לבקש מישעיה כי ילבש בגדי עם הארץ, ועל כן מצאה חן בעיני אבותיה, לכן הציקה לו מאד בדבריה עד אשר הבטיחה כי עוד יעשה חפצה, אבל לא עתה. 

בהבט שמעיה אל בתו וישעיה ובשמעו הדברים האחרונים האלה אורו עיניו פתאום ויפיצו זיקי שמחה, כמו רעיון חדש נעים לנפשו עלה על רוחו וירנין לבבו ויבט בשמחה גלויה ועליצות לב רגע בבתו ורגע בתלמידו, ומבטי עיניו פגעו במבט עיני רעיתו וגם הנה הפיצו גיל כמו רוח שמחה מלא מלב אישה בא גם אליה, וגם על לבה עלתה המחשבה אשר נתנה שמחה גדולה כזאת בלבו. 

הילדה שמחה גם היא כי הבטיחה לעשות חפצה ותאמר בשמחה: ועל זאת הנני גם אנוכי לעשות ככל אשר תבקש ממני, אני אלמוד מעתה בכל לבי שפת עברית כאשר תבקש –

– טובה גדולה תעשי לי – קרא ישעיה בשחוק גדול בהניעו ראשו – לוא היו לי תלמידים רבים כמוך כי אז העשירוני עושר גדול! אבל עתה הראיתי לדעת כי לא בחפץ לבך תלמדי השפה הזאת, כי רק למען שלם לי כמפעלי תאמרי להגות בה בשום לב, אולם אני אמרתי כי לא למעני כי אם למענך תעשי זאת –

– הוי הוי! קראה הנערה – הנה החל שנית לשחרני מוסר, אבל נסה נא היות נערה בת שלש עשרה כמוני וללמוד שלש שפות ומלאכת יד ולפרוט על פי הנבל, ואחרי כל אלה ללמוד עוד שפת עבר! –

– אם כן עזבי אחת משלש השפות אם כה יכבד עליך ללמוד כולן –

– אבל איזו שפה אעזוב, שפת פולנית היא שפת הארץ, ובלעדה לא אבין לדבר את איש, בשפת צרפת הלא ידברו כל אלה אשר לא בין הנבערים מדעת חלקם, כן אמרה לי מלמדתי, ושפת אשכנז שפתנו היא, שפת כל היהודים, רק כי המה לא ידברו בה כן, אך בשפת עבר מי ידבר? היא רק למען הגברים, כי אין להם מלאכה אחרת –

– אבל זכרי כי היא שפת אבותינו –

– אבותי לא ידברו בה, כי אם בשפת אשכנז – ענתה הילדה בעוז. 

– אך לפנים היתה היא שפתינו, בה דברנו ובה כתבנו, ועלינו החובה לחובב זכרון אבותינו –

– אם כן מדוע חדלו מדבר בה? הלא אם יקר זכרון אבותינו בעינינו למה המירו אותה אבותינו בשפת אשכנז? ואם עלינו לתקן את אשר כבר עותו המה? –

– לא מלבך הוצאת היום מלים, מי הגיד לך כאלה? –

– ענני על שאלתי ואז אגלה לך תורת מי עברה על לשוני, הלא שאלתיך ואם יש לך מלים ענני, כי אחת היא לך אם מלבי הוצאתי המלים או אין –

– הלילה הזה הוא עת לתלמידים לנצח את מוריהם – קרא הזקן בשחוק. 

– ואני לא כן אדמה – ענה ישעיה – כי אמנם אני לא נצחתיך, וגם היא לא נצחה אותי –

– אם לא נצחתיך, ענני דבר על שאלתי – קראה הילדה ותלטוש עיניה לו בשחוק, כמו בקשה לאמר: אמנם נצחתיך אך אתה תמאן להכנע. 

– הלא שאלתיך נשמת מי יצאה ממך? –

– אבל אני אדמה כי אחת היא לך –

– לא אחת היא לי, אם לבך הרה והגה מחשבה כזאת, אז אות הוא כי די תבונה בו לחקור ולשפוט את הדבר ואז יבין גם את המענה, אבל אם מפי אחרים שמעת זאת, אז אספוק מאד אם תביני את המענה למענהו.  לשאול נקל הוא מהשיב, כאשר נקל הוא להרוס מלבנות וכן להבין שאלה לא דרושה רב תבונה, אך להבין את התשובה דרושה בינה יתרה, התביני מלי –

– אבין ואומר כי צדקת, כי אמנם דברי אומנתי דברתי ואני לא חשבתי אם צדקו או אין –. 

מנוחה ונחת בנוה ישרים, בשבתם בשכבם בקומם ובצאתם, כן המה במעשיהם ובשיחתם.  עונג ונחת שבעו בעל הבית ואשתו בהביטם בבתם אשר עלתה כפורחת לפניהם ובישעיה בדברו עמה ובהבינו אותה בינה כגמול בעד הלקח אשר לקח מאביה, עד אשר באה עת השנה ויעזבו את מקומם וילכו לחדר המטות, לבד ישעיה, הוא נותר בחדר אשר בו אכלו ועל הערש אשר ישב עליו רפדו יצועו. 

 

פּרק שלישי

תּוּגת אָב

מה נעימה השמחה!  היא כל פרי החיים, ובלעדיה המה בעינינו אך כענין רע לענות בו.  השמחה היא כקנה המדה למוד בה מדת הימים מה היא, העת אשר בה חזינו פניה על מספר ימינו תחשב, ואשר בה הסתירה פניה ממנו, מימי חיינו נעדרה.  אבל היא רק לישרי לב הנאמנים לעובדים בחיים; כבני אדם, אשר ידעו ויבינו מה התבל דורשת מהם תפול לחבל, היא לא ככל יתר מנעמי החיים, כעושר וכבוד וגדולה, אשר לא בכל עת ינתנו לאשר עמל בהם ואשר לו יאתו, היא רק לפי פועל איש תמצא לו, אך שוא יבקשנה איש מזמות ללכדנה בערמתו ואיש זרוע בגבורתו, הבל ייגע איש אוצרות לתת פז תמורתה, וגם פני נכבד ונערץ לא תשא, שם ישר תלך אל אשר בנה לה בית נאמן בלבו, ולא תסוג אחור לפעמים גם מבית מחסור ועוני.  אולם מה הנה כל שמחות החיים נגד שמחת האב בפרי בטנו; כאשר לדאגת ההורים בנטות בניהם אשוריהם או בבוא עליהם פגע וצרה אין קצה, כן גם לשמחתם בעת אשר הזמן ישביעם רצון אין גבול.  מה מאושר היה שמעיה בהביטו בפני בתו הילדה הנעימה אשר כפרח נעים עלתה לפניו להרנין רוחו ולבו.  מה עלצה נפשו בשמעו ניב פיה, ומה רב הגיל אשר מלא כל חדרי לבו בהתבוננו אל חניכו, אל ישעיה, בשמעו מדברותיו נאמרות בצדק ומשפט.  לשמחתו ואשרו לא היה קצה בהתבוננו בו, אבל לא יען כי תלמידו היה, לא רק יען כי הוא יצר אותו ומחכמתו חלק עליו.  אם אמנם גם אלה הרנינו לבו תמיד, אבל רעיון חדש בא בלבו והוא שנה פני ישעיה בעיניו, לא רק תלמידו הוא עוד כי אם בנו.  בתחלה כאשר התבונן בו ובבתו עלה פתאום הרעיון הזה על לבו, אך בראשית היה כנוגה השחר בעוד אשר ערפלי עלטה יכסו פני השמים, לאט לאט שלח קרניו ויפץ אור בחדרי לבו, ובהלך נפשו כעת כמעט ראה את ישעיה שלוב זרוע את בתו עומדים תחת החופה. 

לא רק ביד רעיון מעכר רוח להוסיף על הנעשה ביד החזיון, לכרות שוחות לא היו, לפרוש מצודות ורשתות לא נעשו ולהגדיל השבר כפלים, כי אם זה כח גם לרעיון משמח לב, לבנות מגדלים על מגדלים ולהפוך את התבל לגן עדנים, לקפוץ ולעבור במעוף עין ארצות לעתות רחוקות ולעלות בין רגע עד ראש פסגת האושר וההצלחה.  הן הרעיון על כנפי הרוח ינשא ולא דרוש לו חמר ולבנים לבנות כמו רמים ארמנותיו, גם לא ידים לעשות מלאכתו.  גם בלב הזקן נבראו בין רגע חדשות כאלה;  לישעיה כבר יצא שם גדול בעולם ובתו היא כבר כבת עשרים, כלילת יופי ונפשה חשקה בבחיר לבה הנבחר בבנים, ועיני האבות תראינה ולבם ירון ושמח בשמחת עולמים.  אמנם הפלא ופלא, ברגע ההוא עלה רעיון כזה גם על לב רעיתו, האשה הטובה והישרה, כמו יצא כברק הרעיון מלבו דרך ארובות עיניו ויחדור עד עיניה פנימה, וכה מלא הרעיון לבב שניהם עד כי נכספה נפשם לעזוב את החדר אף כי בו היה כל ששון לבם, למען יוכלו לשיח בשמחה בתקוה החדשה הזאת.  וראשית שיחתם היתה התקוה לראות שמחה בבני הנעורים האלה.  אולם ככל בתבל לא יעמוד לעולם, כי ישנה פניו ומקומו, כן גם השמחה תביא גם עצב עמה; שמעיה אשר שמח רגע יען כי אב היה, שב ויאנח אחרי כן וגם זאת יען כי אב היה, בן היה לו, אשר בגללו באו כפעם בפעם רגשי תוגה בלבו. 

– חזות פניך העידה בך כי בינות הגיגי – אמר שמעיה אל אשתו בבואם החדרה – לא אדע נפשי מדוע זה עלה פתאום הרעיון הזה על לבי, ועד כה לא חשבתי אף שמץ מנהו.  נפלא הוא לב האדם!  כל עוד אשר לבש ישעיה מלבושים ככל היהודים לא עלה על לבי רעיון כי אולי יבוא יום ונקרא לו: בננו!  ואך החליף שמלותיו היה לאיש אחר בעינינו.  הן אמנם אוצר נחמד הוא הנער, ולא רבים כמוהו, ואם יקשיב לקח בבית מדרש למדעים אז יהיה לתפארת לעמו ותפארת לכל האדם, לב מבין ורוח כביר כזה לא ראיתי מעודי, הוא ישא את כל במנוחה ובלב מתנה ויחשוב כל מצעדי רגליו ומעשיו כאיש בא בשנים.  אמנם כן הוא רק מבני עניים תצא תורה, המחסור הוא המורה היותר נאמן בתבל, מי יודע אם גדלה חכמתו ואם רב כה כח לבו לולא היה נעזב מנוער ולולא נאלץ לבור לו דרך.  אבל עתה עלי לשים עיני עליו, להורותו הדרך שיבור לו בחיים, הן לא רק בחקר והגיון יחיה נפשו בימים הבאים ועת לעשות היא כי יציב לו בחכמתו יד בתבל וימצא מקור חיים.  איך אשתומם ואתפלא על נפשי, הן אהבתיו מאז ידעתי אותו ותכנתי את רוחו, אהבתיהו בכל לבי וששתי משוש בהאצילי מדעתי עליו ובראותי כי הוא יגדל מיום ליום עד כי יעבירני בדרך הדעת, ובכל זאת לא עלתה על לבי עד הנה מחשבה להורותו את דרך עץ החיים.  מפרי עץ הדעת הענקתי לו בלב שלם, ובלעדי הדעת לא חשבתי דבר, כמו היא לבדה תשביע נפשו, ורק עתה כאשר עלתה מחשבה על לבי לאמצו לבן לי, עתה החלותי לחשוב מחשבות לכונן צעדיו באהבה נאמנה וכל אהבה אחרת היא אך קצף ולא מים, עשן ולא אש, לשוא נדבר מוסר לאחרים ונקבלנו מפי מטיפים, את עצמנו לא נמיר ולא נשנה עד עולם, אך שמחתי מלאה כל חדרי לבי ותפרוץ כפרץ מים על אל שפתי עד כי לא אוכל לשים מחסום לפי רגע ולשמוע מה בפיך רעיתי? התשישי גם את כמוני? החשב זאת גם לבך כלבי? –

– כן הוא אלוף נעורי, ולולא דברת כזאת כי אז גם אני כפיך דברתי, כי כל אלה הגה גם לבי, ואשר בלבי לא אכחד, כי כבר החלו דאגות למצוא מסלות בלבבי על דבר צפורה אשר תגדל ותיף, ופעמים רבות דברתי עם לבי ושאלתי את נפשי: איפה נמצא בעיר הזאת וסביבותיה איש אשר בידו להצליחה בחיים? ועתה אמר לי לבי איפה ימצא –

– הנה זאת ידעתי מראש, כי לב אחד ומחשבה אחת לשנינו וגם מבלעדי אגיד תביני לרעי.  ומה מאד יהמה לבי וכליותי ייסרוני על כי לא חשבתי עד הנה להציב לו יד, אבל איטיב מעתה את אשר עויתי –

– אם אמנם אני חשבתי גם בתחלה אודותו מחשבות, להיטיב עמו, כי אהבתיו מאז מעת אשר הכרתי ערכו, בכל זאת לא אכחד כי עתה משנה אהבה יהגה לבי לו.  אולם אך חנם תטפול עליך חטאת אשר לא חטאת, הן אזכור עוד כי זה לא כביר דברת על לבו לעזוב את הישיבה והוא ימאן בדבר, ואם כן לא בך האשם.  אמנם עתה עלינו לשית עצות בנפשנו להוציאו משם למען שלחו לאחד מבתי מדרש המדעים –

– צדקת רעותי, ואני רגע שכחתי כי כבר נסיתי לדבר על לבו לבחור בדרך חיים, אבל לא חפצתי להאיץ בו אחרי כי הוא קשור בעבותות אהבה אל המורה והישיבה, וגם בלילה הזה דברתי אליו והוא ענני כדבריו תמיד, כי לא יוכל עוד לעשות זאת, ואשר על כן ימאן להמיר גם בגדיו, אך אני אדמה כי מיראתו פן לא ימצא לו מחיה במקום אחר ולא יוכל ללמוד עוד לכל אות נפשו, ומידי ימאן לקבל חסד, על כן ימאן לעזוב את הישיבה, אבל כאשר אגלה את אזנו כי אחפוץ לאמצו כבן לי, אז לא ינער עוד כפיו מקחת עזרתי וישמע כרגע בקולי לעזוב את הישיבה, מה תאמרי את רעותי? –

– ולבבי לא כן ידמה, על דעתי לא טוב לגלות את אזניו אף שמץ דבר ממחשבותינו אודותו, כי דברים כאלה טובים להגלות אך בעתם, ומי יודע פן תהי להפך ממחשבתינו כאשר נגלה את אזנו.  אז יאמר: המה יחפצו לקנות אותי בכסף לחתן להם ותפר מחשבתינו –

– אל נא רעותי.  אל נא תרבי לפחד כי אין ככל פחד, אני אדע לבו ותכנתי רוחו מאד, כי הוא ישפוט בשובה ונחת ולא כעול ימים ימהר להוציא דבר, ומה שמץ דבר רע ימצא בדבר הזה אשר בעבורו יסור לבו מאחרינו, הן צפורה בת שלש עשרה שנה כעת אם כן תוכל לחכות עוד שש או שבע שנים עדי תכלינה שנות למודו ויהי רופא או יודע דת ומשפט, והיא יפה ונעימה ויתרון הכשר דעת לה, ככל אלה יראה בעיניו ויוכל לבטוח כי היא תהיה תפארת נשים כאשר תהיה בת שמונה עשרה או עשרים, ומה זה יקום לשטן בדבר הזה להסיר לבבו? –

– בדברים כאלה לנו הנשים בינה יתרה, הן כל דבר ינעם לאיש רק אם הוא לבדו בחר בו ולא על פי אחרים, ואף כי בדבר הזה, אשר רק החפץ והבחירה יוסיפו לוית חן ויעירו אהבה בלב העלם והעלמה, לא כן אם תבקש לתת לאיש אשה, אז אף אם היא ברה כלבנה וחכמה כמלכת שבא, גם אז לא תזכה בעיניו, כי לא רוחו בחר בה, ויש אשר בידינו ננתק מוסרות האהבה בחפצנו לחזק אותן.  ועוד זאת מי יודע אם יחפוץ לחכות חמש או שש שנים, אולי עלתה מחשבה על לבו ללכת בדרכי כל היהודים ולקחת לו אשה במלאות לו שמונה עשרה שנה, הן תראה כי הוא יחזיק באהבה בכל דרכי אחיו ומנהגיהם, עד גם לבלי החליף בגדיו, ומי יודע אם לא גם בדבר הזה יעצום עיניו ולא ישמע בקול הדעת וילך כעור אחרי המנהג הרע? –

– כזאת היה לא תהיה, אני לא אתננו להחזיק באולת כזאת, אשר היא גם חטאת ורעה רבה, הן מה יעשה אם יעמיס עתה אשה על צוארו, מלמד יהיה!  ולא לזאת נוצר, הוא בחכמת לבו הרחבה וברוחו הכביר נועד לעשות גדולות ולא לשבת כלוא כצאן במכלא.  בחדר צר ואפל להורות לנערים בני חסרי דעת אשר יהיו כאבותיהם.  לא אתננו למוט, לא לזאת יצרתי רוחו זה שתי שנים, הלא מראשית כזאת חשבתי לפנות לו מסלה למען יבוא לבית מדרש מדעים, כי על כן לא הורותיו שפת צרפת כי אם שפת רומא ויון וכל המדעים הנדרשים לתלמיד כזה, והוא כבר מלא כרסו מכל אלה למכביר, ואדע נאמנה, כי לא ישיג כלימות בעמדו להבחן ועתה אעזבנו לתעות בתוהו לא דרך? זאת לא זאת, לא אחבל מעשי ידי –

– טוב דברת ובחכמה דברת, ובעבור זאת עצתי כי לא תגלה את אזנו דבר, כי אם תדבר על לבו כמורה וכאוהב נאמן כי יראה ראשית לו, כי כבר באה העת אשר עליו לשים לבו לימים הבאים, וכהנה וכהנה תדבר על לבו, הן לא לי להורותך את אשר תדבר, והבטיחהו כי לא נתנהו לראות מחסור, ואם לא יחפוץ לקחת מתנת חנם מידינו אז ישיב לנו כאשר תמצא ידו או אז ישמע בקולך, וימים יבואו יורונו איך להוציא מחשבתינו לפועל ידים –

– אולי צדקת ממני.  האח; פתאום באה עצה טובה בלבי; בתחלה עלינו אך להוציאו מישיבה ואחרי כן נקל יהיה לי להביאהו לבית מדרש מדעים, ומהישיבה נוציאהו על נקלה.  אני אומר לו, כי יש את נפשי לקחת אותו לביתנו למען יהיה לרע וחבר לאמיל ויהגה אתו בספרי חכמינו, ולזאת יאות כרגע, כי נפשו תלהט גחלים בהזכיר אותו חכמת אבותינו ויחפּוץ ללמדה לכל, וזאת שנית כי יכיר תודה לי ויחפוץ בכל לב לשלם לי כפעלי, ואולי יצלח גם בידו להשיב לב אמיל לעמנו, ואז הייתי המאושר בארץ, כי הרעיון הזה אשר בני יחידי לא יאהב את עמו בכל לבו, ומי יודע אם גם לא ימאס בו ויסתיר זאת מעיני, הרעיון הזה יגרש כל ששון חיי ויגזול מנוחתי.  מי מלל לי כי בני יחידי, אשר אני הוריתיו דעת ואהיה כמורה נאמן לו ואשמרהו כבבת עיני מכל דעה רעה לבל תבוא בלבו, כי בני יחידי זה יחשוב את חכמת אבותיו כלהג תפל, ואת אמונת עמו וזכרונותיו כדברי הבל.  מר לי מר, בזכרי זאת.  לא אכחד ממך רעותי, כי בעלות הרעיון הזה על לבי, אז אומר: אשריכם האבות אשר לא נתתם את בניכם ללמוד דעת, כי אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד –

– אמנם אישי, למה זה תדאיב לבך חנם ותגדיל על פשעי בנינו? האם שמעת מפיו דבר כי ישים תהלה באמונתנו ועמנו? ואם חטאתו היא כי הוא כערער בערבה בעיר הזאת ואת איש מעמו לא יוכל להתרועע, כי כל אחינו בני העיר הזאת חסרי לב המה, והמה יביטו בו בבוז ושאט נפש, ומה יעשה? האם יאהבם נדבה על כי יתנוהו לשמצה? ואחרי כי דבר אין לו עמהם בלתי אם את השר ורעיו, אשר לא יאהבו את היהודים האלה, הן גם למרות חפצו ילמד ארחותם וידבר בדבריהם, אך כאשר יגדל ויוסיף דעת אז יחל לשפוט מישרים –

– אירא מאד פן יאחר המועד ואז תקותי מה היא? אבל מה זה כי בושש לבוא, הן בצאתו בבקר אמר כי ישוב לעת ערב ועוד לא שב? –

– האם גם לדבר הזה יפול לבך? הן לא בפעם הראשונה נותר ללין בבית השר, ובלי ספק היתה גם היום מסבת רעים, ועל כן לא נתנוהו לשוב העירה –

– מה אעשה לו? אובד עצות הנני, לוא יכולתי להרחיקו מעט מבית האדון כי אז שמחתי אלי גיל.  אפחד מאד פן יזנח כל דרכי אבותיו בארחו לחברה תמיד רק עמם.  מי יפקוד עליו אם יאכל עמהם? – –

– אמיל לא יעשה כזאת – קראה האשה בבטחה בטרם כלה אישה את דברו. 

– מי יודע? אני לא אשאל זאת מפיו פן יכחש לי, ולא אחפוץ ללמדו דבר שקר, אבל לבי יכני מבלי אשר אדע מה לעשות.  אולם אבקש לנחם נפשי בתקוה טובה, כי יצליח בידי ישעיה לקנות לבו ויהיו לרעים נאמנים או אז לא יאלץ עוד לבקש רק קרבת בני העמים.  יתן ה' ולא אבוש משברי. 

בדברים נחומים כאלה כלה הזקן את שיחתו בעת אשר עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה.  נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח יד לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידינו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חוק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת אמיל מחמל לב אביו ותוגתו.  הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פחד פחד. 

 

פּרק רביעי

בּן יכבּד אָב

בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם "הארמון" כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם.  החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני התולעים, לולא גנבו מהם על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית.  הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה.  שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשר שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים.  וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם.  שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם.  אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גורשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים. 

אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השולחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים.  זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם.  כי ברוח חופש מאין כמוהו נחן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא.  חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מוהר ומתן מחמשה ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מרובה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו.  ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרוב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים, בכל זאת היא גזרה שרוב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על "חטיפת בתולות", אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן.  הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא.  בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ.  זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אות נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל.  אולם בני ישראל לומדו כבר בניסים.  וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבוא יום האחרון לשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין.  השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גודל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת.  שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבואו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אוסטריה, כי גם שם היתה לשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגליציה.  מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים.  ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעוונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מאושר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה. 

אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נשים בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה.  האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עושר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אם אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – לסוכן על הבית.  בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שלחה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו.  אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו.  האחד אשר העז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב.  ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היה עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת.  מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלימת עולם, ויהי עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז.  ואחרי אשר גודל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון לשרים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש. 

השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תואר מאין כמוהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רע.  גם שם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מאן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמוהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה.  אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב.  הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה.  העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצווה.  שמעיה שמע במנוחה את דבר העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא.  האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תאונות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו.  כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עוונו.  אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו.  הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסוככו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות.  אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל.  השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות? – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו.  דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך –.  שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויראהו אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה.  אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תום ויושר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו.  כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחילה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה. 

– בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החילותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי.  הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסיבותי רעה גדולה לאדוני –

– אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון –

– אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה –

– כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו. 

– אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יראו דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת.  אולם בדבר אחי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם, לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני.  לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מכובד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעוני, ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יחת מקול גערה.  הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יראה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים –

– ומדוע לא תעשה גם אתה כמוהם ולא תכוף ראשך? –

– יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זיקים כעיני עול ימים.  השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמוך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חתו –

– לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמוני הם –

– ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן –

– בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממנו, כי כולנו אך בני אדם הננו וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם –.  כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעוקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעוקלים אשר מנוער ישורשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזור לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך –

– אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יותר מחברת איש זקן כמוני –

– נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר.  ועוד ביום ההוא בא אמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יותר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד.  כי אמנם האהבה לבנו לא עורה את עיני שמעיה, ואמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביופי.  ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים אל עיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא.  ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש לזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעת כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמוהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחייהם. 

נצעד נא אל סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו.  ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאוד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו.  בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; לשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מצופים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בתוך יראה הבית גם הוא מכוסה בעלים ופרחים מסביב.  על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פתוחים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יובל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמו ישב אמור אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת.  המחזה הזה המרהיב עין יראה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן.  לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית.  פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעיפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים.  כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטב. 

מלבד אדון הבית ורעו אמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה.  זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר יראה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצוות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבוה גבוה על החופש על המשפט בשבתו בפריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר השמו נוהו בקחתם נשך רב גאוה ושפלות רוח, אומץ לב ורפיון, התעשר והתרושש, הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חוקו, אשר בלעדיהם לא יחיה.  ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שולמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת.  ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כולה, ועל כן לא נמצא לו אף לווה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפול לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלווים בנשך.  הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרוהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חכה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקוות.  אצילים כמוהו המה כנטיעים היונקים משד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו עקיפו ויסבכו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה.  כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יותר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם.  האציל הזה בן סוסי שמו, חיכה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כוחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש.  האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר. 

האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי.  הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים.  האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה.  היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים. 

הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהוללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי עונג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היופי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יבוחר, ואם אוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר..  כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא.  בפריז נודע לעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו שניהם מאושרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו.  ומני אז – היו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם.  אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמיק חקור לדרכי רעיו, הן לא נאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים.  גם המה כבן סוסי רעו לשר החדש וגם הם ששו על חברתו מאד.  האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת נשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה.  היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק ותראהו את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משובצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לאמיל עיניה נשואות מעת עד עת.  שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים באמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת.  הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לוית חן על יפעתו.  גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו.  וזה גורל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו.  ובכן היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי.  המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית. 

בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה –

– היהודי! היהודי! קראו שני האצילים יחד – האם גם ליהודים קראת לבוא הנה לחברתנו? – עצמות אמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו –.  כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים! טוב מאד.  בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפני אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אופל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום. 

– הביא את זמרי הנה – נתן השר צו למשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראה על סף הבית.  מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו היו נקיים מעבוד בצבא, כי אם גם מבחר העליות נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה.  מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים ידוכאו בעת רעה.  עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מאחד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כוסו בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קומטו, ועיניו דולפות תמיד.  ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רע לרע יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יותר ממנו, אם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן.  כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו.  עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי אמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו.  וככלב חרד יבט ברעדה אל כל סביביו אולי קול לו. 

– איפה המה הצוענים? – שאל השר. 

– פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב...

– רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה –

– אתפלא מאד על אורך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו –.  הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות.  וכל האספה שבעו עונג למראה עיניהם, גם רוח אמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כיהודים הארורים אשר רק למו דם אנשים כעלוקות כל חכמתם –

– חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם? – שאל אדון הבית. 

– איש אשר לימד לקרב ידו יחפץ קרבות כל היום, חוק הוא בתבל – קרא אמיל במנוחה.  השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר –

– מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר אמיל לאלישבע.  היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה? – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בליל הזה רק על היהודים? –

– יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה –

– אבל מה לנו ולעם הזה? –

– הניחה לו – אמר אמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי אמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנואץ בלי חמלה.  גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו.  אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים –

– לא אנשים כמוני? ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו? האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי? אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לומדו באלה, וכאשר לכל אחי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה –

– צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כולו הוא כמורה חצים במו אפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה –

– אמנם הסכלתי עשה – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה ליהודים ומליציהם ימצאו פה מסלות –

– ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת.  אמנם דע כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אוהבהו וכרע אקרבהו.  אך עליך אמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לו ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר. 

– על זאת אשיבך מלים, כי לוא החרשתי עתה ולא השמעתי זאת כי אז מאסתי נפשי כמוג לב.  אם אשמע תהלת עמי אז אומר לנפשי, לא לך התהלה הזאת כי מה עשית אתה, מה היא התושיה אשר לרוב הודעת בשער כי על כן קנית תהלה לשמך, או מה פועל פעלת כי ירוממוך בקהל עם? אך עתה כאשר שמעתי הגדופים התיצבה פתאום תמונת אבי לנגד עיני, תמונת אבי אשר גם אתה ידעת, ואומר לנפשי, לוא גם רק איש אחד כמוהו היה בכל העם, הוא ולא אחר, גם אז יאתה תהלה לעם הזה, ואף כי בדעתי כי לא אחד הוא ורבים רבים מאד כמוהו ימצאו –

– גם אני ידעתי בפריז – אמרה אלישבע – יהודים אשר בתחילה לא ידעתי כי יהודים המה, והמה לא רק חכמים אנשי שם בארץ, כי אם גם עושי טוב מאין כמוהם, ובארץ אשכנז כמו כן ראיתי רבים והשתוממתי מאד לשמוע דברים כאלה יוצאים מפי איש, אבל עוד יותר השתוממתי, זאת לא אכחד, בראותי מנוחת האדון איש חמודות בשמעו גדופי עמו ויענה במנוחה –

– אל תתפלאי, עדינה – ענה אמיל – הן זאת ידעתי מראש, כי כל אלה אשר יהללו את היהודים, המה אנשים אשר דבר היה להם עם היהודים בחכמה, בעצה, או בעשות דבר טוב ואלה אשר יחרפום המה אלה אשר דבר להם רק עם הלווים בנשך והסרסורים, ולמה זה יחרה אפי, אם יחרף איש את הלווים בנשך? אבל גם אני אחרפם, רק אני אכנם בשם מרצחים, ואלה אשר דבר היה להם עמם יכנום בשם יהודים –

– אמנם גם אני חרפתי רק את היהודים אשר יראו לעין כל כיהודים במלבושיהם ומנהגיהם ושבתם ולכתם, ולא עלה על לבי לחרף את איש אשר כבן אירופה יראה – ענה בן-סוסי אחרי אשר כלבי לחש לו דברים אחדים באזניו. 

– הלא זה הוא דברי – קרא בעל הבית אשר חפץ בכל לבו להשכיח את אשר נפל בבית – הלא זה הוא דברי כי האדון בן סוסי לא לחרף את כל ישראל יצא כי אם את אלה הנתעבים בשלמותם ודרכיהם –

– וגם אתה תחשוב כי כל אלה אשר בגדי היהודים ילבשו בהמה המה? – שאל אמיל. 

– אמנם לא אכחד כי לא אכבדם בלבי – ענה בעל הבית בלי חמדה כי לא נעים היה לו לדבר עוד בדבר הזה. 

– ואני אומר לך כי יען אשר תכיר רק יהודים הלובשים מלבוש כעם הארץ לכן תכבד רק אותם, לוא היה לך דבר עם הלובשים מלבוש היהודים כי אז אחרת דברת גם עליהם, ואולי מצאת גם בהם אנשים אשר כבדתם בכל לבך –

– הן לא תאמר כי טובים המה היהודים האלה מהאכרים, ואמנם גם את האכרים לא אכבד יען כי עם לא בינות המה –

– ואני ארהיב עוז בנפשי לאמר כי טובים המה הרבה יותר מהאכרים, כי הן כולם למדו, ואין אחד במו אשר לא ידע כתוב וקרוא, ורבים בהם גם חכמי לב אשר למדו חכמות ושפות למכביר, ואיך תשום אל האכרים וישוו? –

– מה למדו? תלמוד! – ענה השר ויעקם שפתיו. 

– לוא גם כדבריך כן היה, כי רק תלמוד למדו, גם אז הן לא כאכרים המה אשר לא למדו דבר, אבל התפאר נא עלי ואני אראך מקרב אחינו בחורים לובשים מלבוש ככל היהודים, פאותיהם ארוכות כמלבושיהם, והמה יגידו לך פרק משירי הורציוס ווירגיליוס בשפת רומי, או גם ממיצקביץ בשפת פולנית, כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת –

כחצי מורה משכיל כן קלעו דברי אמיל איש חמודות ללב השומעים; פני בן סוסי העידו בו כי רחוק רחוק ממנו החפץ להתחרות את נער עברי, הלובש מלבוש ארוך ואשר פאות ארוכות יכסו את לחייו, בשירי וירגיליוס והורציוס, וגם חזות והורציוס לא על בני ישראל יחשבו, או אולי גם מבעלי התלמוד הנם, כי אף אם שמע שמעם אך מאין ידע מי המה האנשים האלה, ואם נער עברי ידעם, בלי ספק יהודים הם, אך הוא כדרכו לא מהר להשמיע הגות לבו, כי אם חיכה עד אשר ישמיע אחר כזאת, ואז אם ימצא הדבר חן בעיני השומעים יאמר כי הוא חשב כזאת מראש.  והשר בעל הבית אף כי ידע נאמנה כי המשוררים האלה לא ממי יהודה יצאו, בכל זאת נבוך כרגע בשמעו דברי אמיל, אשר הרים מעט קולו בהשמיעו הדברים "כאשר לא ידעו אף רבים מהאצילים בארץ הזאת", ויבט מבלי משים ברעיו, וכאשר לא אחד בהם פתח פיו אז קרא הוא משתומם: מה לך אמיל הלילה, אם בחלומות תדבר? –

– לא בחלום ולא בחידות אדבר, כי על כל אלה אשר אמרתי אוכל להביא עדים חיים בעיר הזאת –

– יהי כדבריך – ענה השר – אני לא נער מאמין לכל דבר הנני, ואת אשר מן הנמנע הוא בעיני לא אאמין בו רק בדבר שפתים, הראני אותות ואאמין ואשתאה ואומר כמוך, כי העם הזה אין על עפר משלו –

– האם שמעת מפי כזאת? די לנו אם נחשב ככל העמים, אבל את אשר הבטחתי אקימה; ובעוד שלשים ימים אציג לפניך אחד הבחורים ותראה בו כאשר אמרתי –

ומדוע לא תעשה כזאת בעוד ימים אחדים, או אולי תחפוץ לגדל פאות ראשך וללבוש בגדי אחד הבחורים ולהתיצב לפני אתה? – קרא השר בשחוק. 

– בפעם הזאת לא לצון חמדתי, כי אמנם ירח ימים דרוש לי עד אשר אפתה את אחד הבחורים ללכת אתי, הן לא עבדי המה כי אצוה במפגיע על אחד מהם כי ילך אתי כאשר אצוה, ובזאת הלא תוכל לבטוח כי במשך ירח ימים לא ילמוד אחד הבחורים את השפות כאשר אמרתי –

– ולמה ימאן ללכת אתך מחר או ביום השלישי, הן לא אוכלי אדם הננו, כי יירא מפנינו? אמנם זאת היא החטאת אשר יטפלו מאז על היהודים כי ישנאו אותנו תכלית שנאה –

– אני לא אנסה להכחיש דבריהם ולאמר כי אהבת נפש יאהבו היהודים אתכם, יען כי תחרפום ולא תחשכו מפניהם רוק.  אמנם חטא העם הזה חטאה גדולה, כי יתרחק מעל שונאיו בנפש! –

– אולם אדמה כי לא תתני אותי לשונא היהודים בנפש – קרא השר ויקמוט מצחו. 

– זאת לא אמרתי, ואמנם היהודים בכל העיר יחובבוך ויתפללו בעדך אל האלהים כי שר טוב אתה, אבל שוה אתה לנגד עיניך, לוא בא הנה אחד מהם לפני חצי שעה ואזניו שמעו את התהלה אשר פזר להם אחד מבאי ביתך, האומנם תדמה כי כאשר ישמע איש כאלה אז ימלא לבבו רגשי אהבה למדבר כאלה? ואיך תוכל להרשיע את העם הזה על אשר יתרחק אם אתם תהדפום בשתי ידיכם? מכל היהודים בעיר רק אחד מצאת והוא זמרי הסרסור, אשר יבוא לביתך, ואיך יעמוד לב אחד מהם לבוא אליך? הוא הדבר אשר דברתי, כי רק חנם תטפלו עליו חטאות, וגם אתם אינכם אשמים בדבר, כי עוון אבותיכם ידבק בכם ויעור עיניכם.  עתה נפקחו עיניכם לראות כי בין היהודים הלובשים מלבוש עם הארץ ישנם אנשים חכמים וישרים, ועוד תעבורנה שנים אחדות ותראינה עיניכם כי אלה וכאלה נמצאו גם בין אלה אשר במלבושי היהודים יחזיקו –

– כאשר אחזה לי עתה – אמר השר – הנה לא שקר מלי אלה האומרים על עם ישראל, כי רק כאשר המה נגשים ונענים אז יכופו ראשם כאגמון ונפשם כעפר יתנו לדוש, ואך תהיה להם הרוחה ירימו ראש ויאמרו להתנשא על כל העמים.  כזאת חזיתי גם בך היום, אמיל, מתחילה שמעת חרפה ותהי כלא שומע, ואך פצית פה לדבר, הנה כבר שמענו ממך כי אין מי ישוה לעמך –

– בי אדוני – קרא אמיל כמתאונן – כזאת לא דברתי ולא השמעתי, ואשנה בדברי, כי על כל אשר דברתי נכון הנני לתת עדי ולהצדיק משפטי.  אמנם לוא גם כדבריך כן היה גם אז אספוק מאד אם לכלימה תחשב זאת לעמי.  הן כל איש דעת יעשה כה; כל עוד אשר אזלת ידו מהפיק זממו אז עליו לשבת ולדום ולשאת במנוחה את אשר נטל עליו, כי רק אויל או משוגע יאמר להתגרות מלחמה את סער מתחולל או שטף מים כבירים, אבל כאשר יראה ראשית תקוה לו, כאשר יבוא יומו אשר תמצא לעשות ולפעול כאדם, אז לא תרפינה ידיו, ואם זאת תחשב לו לחטאת על כי יצליח בדרכו, על כי יכלה את אשר החל? הלא נהפוך הוא: הדבר הזה יחשב לכל איש לתהלה וכבוד, וגם אני לא אבוש ממעשי פה לנגד עיניך; כל עוד אשר חשבתי כי אדבר דברי על אזן לא שומעת שמתי מחסום לפי, ואך דברה לשוני כחכי, אך הוצאתי מלה אחת, חלילה לי מלכת בדרך כל מוגי לב, אשר בחצי דרכם יעזבו מטרתם.  – לבלי החל דבר או לבוא עד תכליתו, זה הוא דרך עמי ובדבר הזה גם אני אמנם יהודי הנני ובזאת אתפאר –

– אבל אני אדמה – אמר השר בשחוק קל בהתבוננו באהבה בפני המדבר – כי בפעם הזאת עלה עליך הגורל להלחם כמוני.  גם אותי קרה פעמים רבות כי נלחמתי פעם מפנים ופעם מאחור.  בשבתי את שרי עמי, ואשים מחסום למו פי ואגיד לבני עמי חטאותיהם על פניהם, כי אדע מה חטאו ועוו עד כי באו עד כה להיות נודדים בכל הארצות.  על גאותם וגאון לבם, על דברם גדולות אכם בשוט לשון בלי חמלה, עד כי כמעט הייתי לדבת רבים, וכשונא עמי, וכבוגד בו נתנוני אוילים רבים, וכבר שמעתי דבר מאחורי לאמר: הנה גם הוא בקושרים עלינו, גם הוא יאמר למכרנו למען יתגדל שמו וכאלה רבים.  אבל כאשר יפתח איש לא מעמי פיו לדבר בפני תועה על עמי, ואם גם יצדק בדבריו, אז אשום ואקצוף ואשיב כפלים חרפה לחיק מחרף עמי.  וכאשר אדמה כן תעשה גם אתה.  לא אספוק אף רגע כי בהתהלכך את צעירי עמך אז תקרא בגרון ותוכיח להם אולתם על פניהם, תכרה להם אוזן ללבוש מלבוש כדרך הארץ, לבחר בדרכי העמים ולדבר בשפתם כאשר יעשה אביך וכאשר תעשה גם אתה; אבל עתה כאשר שמעת כל אלה מפי איש זר אשר לא מעמך, רגזת תחתיך, ומי יודע אם לא יעלו עוד הדברים אשר שמעת הלילה על שפת לשונך בדברך את בני עמך?

– תסלח לי אם אומר לך כי לא צדקת – ענה אמיל אחרי אשר נבוך בתחילה רגעים אחדים בשמעו דברי השר – הן אני לא התקצפתי בשמעי חרפת עמי, גם לא נסיתי להצדיק דרכיו.  האם אמרתי כי אהללנו על אחזו בדרכיו ומלבושיו ושפתו? זאת לא עלתה על לבי.  אני רק השמעתי כי תוציאו משפט מעוקל בחשבכם כי כל אלה, אשר מלבושיהם יתעבום בעיניכם, אוילים ופתאים, או בוגדים ואנשי רמיה המה, אני הוצאתי משפט כי לא ישוו לאכרים מעם הארץ יען כי בהם חכמים ונבונים רבים, וכמעט כולם ידעו את התורה.  ולו שמעתי טופלים עליהם חטאת אשר באמת דבקו בו, על חטאות אשר גם במו פי איסרם, אז החרשתי ושמתי ידי למו פי, אבל כאשר שמעתי מנאצים שמו ויטפלו עליו אשמות אשר לא ראיתי מעודי בני עמי עושים ואשר על כן לא אוכיחם, גם במו פי עליהן אמרתי, הנה עלי החובה להגיד לשוגה כי שגה, לא למען עמי כי אם למען האמת עשיתי זאת –

– אבל גם אני לא אגיד בקהל מחרפי עמי כי על חטאות כאלה איסרם גם אני, גם אני אכחש הכל ואומר כי רק משנאה ידברו כזאת –

– אולם זכור את אשר כבר אמרתי פעם ושתים כי בידי להראות כי צדקתי.  אני אמרתי כי גם באלה אשר ילבשו מלבוש היהודים ישנם חכמי לב, ובדבר הזה הן אם תקצר ידי מהראות צדקתי לעין השמש אז הלא כמכזב אהיה בעיני כל השומעים דברי –

– טוב איפה, הנה פיך אכף עליך להראות כי כאשר דברת כן הוא ואז נראה ונשתעה יחדיו – ענה אדון הבית, ואחרי אשר דברו עוד זמן לא כביר יצאו איש איש לחדרו לישון, אדון הבית יחד את אמיל, וכלבי את רעיתו, ובן סוסי לבדו בחדר.  אלישבע לא מצאה מנוח על משכבה כי שנתה נדדה וגם אמיל לא שכב במנוחה, כי מקרה הלילה ההוא עורר בלבו מחשבות חדשות אשר לא שערן מעודו.  דברי השר אף כי השיב עליהם וילחם כגבור משכיל, בכל זאת הראוהו את מעשיו אשר עד הנה לא ראה ולא ידע כי כזאת יעשה אם אמנם הוא לא הרבה להוכיח לבני עמו פשעם, יען כי נפרד מהם וירחק מכל דרכיהם עד כי גם שטה מעליהם ויבזם בלבו, וגם ישעיה אשר התיצב פתאום כאיש המופת נוכח פניו בלחמו את השר מלחמת עמו, נבזה ונמאס היה בעיניו עד כה, ועתה היה פתאום למליץ יושר לעמו.  מה זה היה לו? ועל זאת שח עם לבו כמעט עד אור הבוקר.  נניח אותו לבקש חשבון מעשיו ודעותיו וכאשר ידע חשבון ישר אז נשב ונשמע מה בפיו, ועתה נטה אזן לשמוע מה ידברו אלה האנשים אשר חשבון מעשיהם ומחשבותיהם כבר נודע להם ולא יעמיקו עוד חקור כי אם ירבו מעשה, מהם נציל דבר דבור על אופניו. 

 

פּרק חמישי

אוֹכלי עמי

אם אמנם זאת כבר מודעת כמעט לכל איש, כי כאשר לא כל המרבה בסחורה יתעשר, ולא כל המהלל את החכמה בראש חוצות יחכם, כן לא כל מדבר מוסר יזכה ארחותיו, וכמעט תמיד הוא להפך, האיש אשר יאחוז בכל למען התעשר הוא ירד וידל, המדבר גבוהה גבוהה על החכמה בקהל המון עם הוא איש נבער, והמשחר מוסר את רעיו לרגעים הוא איש אין ישר בלבו ואין מוסר בכליותיו, ואם על פי המשפט הזה נגזר אומר, אז לא כאיש טהר לב ונפש טהורה יראה בינינו האדון בן סוסי, אשר התעורר על חטאת בית ישראל; אולם לא כחרפה אשר ישא איש על רעהו על סלפו דרכיו, כן המה גדופי איש אשר יגדף עם כולו; במגדפים כאלה ישנם לפעמים גם אנשי יושר וצדק, אך נפתלים המה כי עיקשום עקשים, מורים מתעים, והמה יאמינו בדבריהם, (מה גם השנאה לעם ישראל אשר היא מורשה לרוב בני העמים, כנחלה יותירו אותה העמים לבניהם), וגם אלה מהאצילים הפולנים אשר יאבדו את כל הונם ונחלת אבותיהם בשחוק ויין וזמה, גם המה לא יעשקו הנחלה הזאת מבניהם או משארם הקרוב אליהם.  השנאה ליהודים יותיר כל אציל ליורשיו אחריו, ועל כן לפלא הוא אם כחפץ יקר יחשב בעיני היורש, משפט אחד מבני העמים לרעה רק יען כי העוולה הזאת נמצאה בידו, כי שונא הוא את היהודים חנם, כי על הרוב לא בו האשם, ועל כן לא נדע עוד גם את זה האדון בן סוסי ומרעהו כלבי מה המה ומה דבריהם, אם מאולת מורשה, או מרוע לב דברו את אשר דברו או אולי הרעו להם בני עמי עד כי יצדקו בריבם.  כל אלה נחזה עתה בעינים פקוחות בבואנו בתחלה אל חדר המטות אשר בו ישכבו כלבי ורעיתו אשר רק בשם "אהובה" יכניה תמיד. 

המה שניהם לא ישכבו; היא בבואה החדרה התנפלה על הכסא כמו עיפה נפשה מאד, עיניה נשאה למעלה ותבט בספון זמן כביר מבלי הניע עפעף בעת אשר הוא התהלך בחדרו לארכו ולרחבו כמו סבל מחשבותיו לא יתן דמי לו.  פתאום הרימה היא קול שחוק ותשחק ותוסף לשחוק רגעים אחדים בלי הפוגה.  הוא רעם פנים בשמעו קול השחוק ויוסף להתהלך בהרחיבו צעדיו, אבל בראותו כי היא לא תחדל, קרא אליה בלכתו מבלי הבט בפניה: ומה השמחה הזאת? –  היא לא ענתה אותו דבר ותשחק עוד בקול גדול הרבה יותר מבתחילה.  מצחו קומט ועיניו החלו להפיץ זיקי קצף, אך התאפק לבל יתן לזעמו תוצאות, ואף כי שפתיו נעו מכעס בכל זאת קרא שנית בקול מנוחה: אבל הן לא לבדנו הננו פה בבית, התחפצי להעיר את כל בני הבית משנתם, או אולי יש לך חשק ברופא? – היא הקריבה עוד רגעים אחדים לשחוק, אף כי פניה העידו בה כי לא מקרב לבה שחקה בעת ההיא, ומי יודע אם לא על כן שחקה יען כי בבית זר היו ולולא זאת אולי שברה כל הנמצא בחדר לרסיסים, ואחרי אשר חדלה מהרעים בקול שחוק ענתה בשאט נפש, אשר נראה מכל תנועות גוה ופניה ועיניה ומכל הגה אשר יצא מפיה: בי אדוני ואלופי! מדוע לא אשחק? הן כל דרכינו צולחים, הלא את אשר נחל נכלה כרגע, כי חכמתך תעמוד לך להוציא כל מזמה לפועל ידים, ולמה זה לא אשחק ואצהל קולי אם נחנתי באיש חכם לב וחרוץ במלאכתו כמוך? ישמעו גם כל שוכני הבית וידעו מה מאושרה אני בחברת איש נכבד כזה, ובדברה כזאת נסתה שנית להצהיל קולה, אך לשוא, כי כמו מחנק הושם לצוארה ולא יכלה להוציא קול.  האדון האלוף התיצב הכן לפניה ויתבונן בה מבלי הסב עין וקצפו גז וילך ותחתיו לקח בוז וקלסה מקומו באמרו: אולם יונתי, מה היום מיומים? הן מעת ברך אותנו אלהים ויאחד לבותינו, בכל העת המאושרת הזאת הלא את תכיני הבית, ואני רק עזר כנגדך הנני ולפעמים גם מגן לך, ומה זה נפל לבך הלילה? האם הקשבת דבר מאחריך, כי השר גמר אומר לקחת אשה ועל כן נבהלת? – כשני פיות הררי אש הפיצו פתאום עיניה אש פלדות בשמעה דבריו, אך כרגע הצליח בידה לעצור ברוחה ולענות אותו במנוחה: לא אלופי ואדוני, כזאת לא שמעה אזני, אך אחרת שמעתי מפי אדוני כי הוא ישחית ברגע אחד את אשר אעמול בו ירחים רבים.  פתאום עלה על לב אלופי החכם הגדול, אשר בחכמתו יחיה, לחרף את שם היהודים ולפתוח פה לחמור אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו למלא גם הוא פיו נאצות על היהודים, להעלות אף אלישבע ולהקים את אמיל אהוב נפש לאויב לו.  הן אוצרות אלופי ירבו כחול, ובידו לדבר כעולה על רוחו, ואם יחסר לו דבר מה הלא אוצרות רעו ואוהבו האציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי פתוחים לפניו, ולמה זה ישים מחסום למו פיו? מדוע זה לא יראה לכל מי ומה הוא ומה כחו? בלי ספק יש את נפשו מעתה לשבת במנוחה על נחלת אבותיו ולא יתרפס וירהב עוד איש, ולמה זה אחדל משחוק? –

– המוסר הזה תשמיעני בביתנו נתן עליה בקול מושל – ועתה לא עת לי להוכח אתך, כי אם להועץ, התשמעי? –

– אשמע אדוני! –

– אם האויל הזה פער פיו לבלי חוק לא בי האשם, וגם לא יכולתי לדעת זאת מראש, לא אצטדק לפניך רק אשמיעך את מזימתי.  אני ידעתי כי הקוף יהודי הוא, וכי הגברת תכין אליו עיניה, אבל גם זאת לא נכחדה ממני, כי הוא אוהב עלמה אחרת, עלמה עבריה, זאת נודע לי אתמול, ובכל זאת לא יערב לבו להשמיע זאת מיראה פן תקצוף הגברת עליו, ואמרתי אנסה נא לראות אם יעיז עוד פנים לעמוד בעד עמו הנבזה, אז יתן בידי כלי מלחמה נגדו לגלות את אזן אלישבע מאהבתו לעבריה, והיא באש שנאתה תשפט אתו ותכביד על אחיה את אכפה לבל יתרועע עוד את זעום נפשה, ומחשבתינו תצא אז לפועל ידים.  אך הכסיל השחית הכל בעברו כל גבול, ובזאת הרים עוד את היהודי הנבזה בעיני אלישבע, ועתה לא תאמין גם אם אגלה לה סוד אהבתו לעבריה, כי היא תחשוד אותנו כי משנאה נדבר כאלה.  ועתה התביני מזימתי? –

– אבין אדוני ואדע כי תמיד חרשת אתה מזמה טובה ואחרים הפכוה לרעה –

– לא עת הוכח עתה – קרא כלבי בקול מושל שנית – עתה אין את נפשי לריב עמך, וגם את אל תשכחי כי אוצרנו נקוב כעת ולא עת דברים היא לנו כי אם עת לעשות –

– ומה תעשה עתה אדוני? האם תדמה כי עוד יצלח חפצנו בידינו להביא את אלישבע במסורת הברית את בן סוסי? כל עמלי שעמלתי זה שלשה ירחים עלה בלילה הזה בתוהו, שכר לא יהיה לנו –

– ואם גם לא תלכד אלישבע ברשתנו עוד מצודתנו פרושה עליה, הן אחיה ישמע בקולך, יפתי, ולפעמים גם תמשלי בו אם אך תחפוצי –

– הוי איש לא ידע בושת! – קראה האשה ותסתר פניה. 

– האם אחל בלילה הזה ללמוד החכמה הנפלאה הזאת לדעת בושת? ולמה זה לא יעצתני לעשות כזאת עד הנה זה שמונה שנים, האם לא עת מצוא להכלם היתה לי בכל העת ההיא? אבל אני לא אדע בושת ולא אחפוץ לדעת, חרפה אחת אדע והיא חרפת מחסור, ולמען הסיר החרפה הזאת מעלי אעשה הכל, וגם את תעשי ככל אשר תחפצי, ואם תבקשי ממני בחזקה כי אכלם אני בעבורך, אעשה זאת לך למען האהבה הגדולה אשר תקרב לבותינו –

– אתה אתה גרשת כל רגש אדם מלבי, הבושה והצניעות וכל אשר תוסיף לוית חן לאשה, ועתה אתה עוד תסתולל בי! –

– אבל מי זה יבקש כזאת ממך? למה לך לוית חן, אם תמצאי חן גם עתה ולא נחסר דבר? כאשר חן לחייך ועיניך לא יהיה לך עוד אז תחלי לבקש לוית חן, ועל כן הניחי גם זאת לעת אחרת, ועתה שמעי את אשר יעצתי: כי אלישבע לא תתן ידה לבן סוסי וכי גם אחיה לא יאמר לדבק טוב הוא, זאת אדע נאמנה, ואתפלא על נפשי איכה טחו עיני עד הנה מראות נכוחה כי הדבר הזה היה לא יהיה.  אולם הוא יהיה לכלי חפץ בידי לשלם לי בנשך ותרבית מחיר עמלי –

– הוא ישלם לך? האם את כלבו ימכור ויתן לך מחירו? אבל אני אדמה כי הוא מת כבר ברעב –

– לכן שמעי והתפלאי; בכיס בן סוסי אמצא כסף כעת הרבה יותר מאשר תדמי, כי מצא לו מקור נאמן לשאוב ממנו כסף.  הנה הוא איש לא רע המראה ויתפאר תמיד באבותיו אצילי הארץ, ומי יודע אם לא אמת בפיו כי להשמעות אזנים היתה אמו יפה-פיה עד מאד, אך בבית האצילים לא מצא די למלא כיסו הריק ועל כן החל לבקש קרבת היהודים, אשר להם כסף ובנות וכבר נשבע לחמש בנות מהעם הנבזה הזה לאהוב אותן באהבת עולם, גם החליף עמם טבעות, וזאת הלא תביני כי הטבעות אשר ליהודיות משובצות באבנים יקרות והטבעות אשר נתן תמורתן היו יקרות לא בעבור האבנים רק יען נחלת אבותיו אצילי הארץ מעולם הנה.  ובתמורה הזאת ראה שכר לעמלו, מלבד הנשיקות הרבות אשר כולן יחד לא תשוינה אף גרה אחת בעיני, עוד כשני אלפים שקל –

– הוי על איש מרמה נבזה כזה! – קראה האשה בשאט נפש ועצמותיה רעדו למרות חפצה. 

– פיך הכשילך בלי ספק כי חפצת לאמר: האח! אך איש חכם האיש הזה! אבל אל נא תהללי אותו יפתי כי לא לבו הגה מזמה נפלאה כזאת, כי אם עצתי הנחתו באורח מישור, ובמחיר עצתי חלק כחלק נחלק בשכר אשר נראה לפעולתנו –

– ומה לי לדעת זאת? –

– אמנם לך לדעת זאת, כי באה העת אשר גם את תתני ידך לנו בדבר הזה –

– כל עוד רוח חיים באפי לא אטביע נפשי בחלאה כזאת! –

– חי נפשי כי בידך להוליך שולל גם את אלהי מרום, הן פניך הפיקו תום ויושר בדברך את דבריך אלה כמו מלבך יצאו, אבל אני אדע כי אך תלעגי ובזאת אנחם –

– לא אלעג בפעם הזאת, דבר ברור השמעתיך כי לא אובה ולא אשמע לך בדבר הזה –

– טוב מאד, טוב מאד! – קרא האיש וימחא כפיו – משחקת נפלאה הנך ותדעי לשנות פניך גם מבלי מסוה בחריצות נפלאה, ועל זאת אודך ואשמח, כי אראה מקור נאמן לשכר, גם אחרי אשר פניך היפים לא יהיו לך עוד, כי במסוה אשר תשימי על פניך תמצאי חן כמו בהם.  האח רב לי! –

– דבר כחפצך והתחפש כעולה על רוחך, אך דבר דברתי ולא אשוב ממנו – קראה האשה בקול. 

– אנא אל תרימי כה קולך, ואני אומר לך כי תעשי ככל אשר יעצתי, הן אשה חכמה את ותדעי כי טוב לך לשמוע דברי מורה כמוני –

– ואם גם תרבה תדבר עד אור הבוקר, אחת דברתי ולא אשנה כי לא אלך עמכם בטיט יון כזה –

– אני לא אדבר עד אור הבוקר, כי אם באחת אצוה ולא אוסיף; –

– ומה תעשה אם אפרוק עולך מעל צוארי? – קראה האשה בקשיות עורף. 

– אם תסירי עול בעלך מעל צוארך אז יתן עליך עול בנים וישאלך מה שלום בניך? – חורת מות כסתה כרגע פני האשה בשמעה הדברים האלה, עצמותיה רחפו, שיניה צללו כמו קדחת אחזה בערפה ותטלטלה טלטלה, את עיניה כסתה בכפות ידיה ותשב שוממה זמן כביר, והוא עומד הכן למילה ועיניו ילטוש כארי טורף בטרם ישלח שניו בטרפו, ושמחת נצחון נראתה על פניו.  היא לא הסירה ידיה ולא הביטה בו זמן כביר.  אחרי כן הניח ידו על שכמה ועצמותיה רחפו שנית ויאמר: הנה העת תחלוף ולך לדעת בתחילה את כל אשר יעצתי למען תדעי לכלכל דבר.  – היא לא ענתה והוא הוסיף לדבר: ידעתי כי בפעם הזאת תעשי שלום לי כחפץ לבך, כי חדשות ונצורות אתי אשר בידן לעשר אותנו עושר גדול, וגם לנפשך דאגתי.  הן לא נכחד ממני, כי נפשך תכסף תמיד להתרצות לאלהים, ובדבר הזה אשר נעשה כעת תמצא ידך לעשות דבר אשר יישר בעיני אלהים ואנשים –

– אתה תורני לעשות דבר אשר ימצא חן בעיני אלהים! – קראה האשה במנוד ראש – השטן יורה תורת חיים ואהבת חסד! –

– אם  לא תודי במו פיך כי מישרים דברתי בפעם הזאת או בידך למשוך ידך ממנו – ענה האיש במנוחה ותום לב, עד כי גם אשתו אשר ידעה אותו נבוכה בפעם הזאת ולא ידעה אם בתום לבב או בלצון דבר – והוא הוסיף לדבר: הנה על חמש הבנות עוד ששית מצאתי אשר טבעת יקרה לה ואשר על כן עלינו לעשות כל אשר בידינו לקרבה אל בן סוסי, אמנם גם מבלעדי הטבעת תהיה לכלי חפץ בידינו.  הנערה הזאת היא אהובת אמיל ואותה נדיח לזרועות בן סוסי ושכרנו הרבה מאד –

– לא אבין מליך.  מי זה יתן לנו שכרנו? האם בן סוסי? ומה אעשה אני בדבר הזה? –

– את הן תותרי בזה ואני אעזבך יום אחד או יומים פה, הן לא תיראי להותר לבדך תחתך בלי מחסה ומגן, האין זאת? ואת התרועעי את אלישבע ודברי באזניה טובות על אמיל, כאשר תביני, הן בדבר הזה לא לי להורותך, זאת תדעי יותר ממני, ובזאת תקחי לבה אחרי כי תעלי את אהוב נפשה על שפת לשונך, ואחרי כן כאשר תראי כי היא תאמין בדבריך ותחשבך לאוהבת לה – וזאת אדע נאמנה כי כרעיה אהובה תחשבך מהרגע אשר תדברי טובות ותהללי את הנער היהודי, אז תגלי את אזניה כי הוא אוהב עלמה עבריה אשר צדדה אותו בקסם שפתיה, וכאשר תחרד לשמועה הרעה הזאת ואולי גם תתעלף הלא לשמועה כזאת עת רצון היא להתעלף, אז תגלי עוד את אזנה כי אישך התבונן לכל אלה מראש, ומאהבתו הגדולה לאחיה יחשוב מחשבות להפר את האהבה הזאת.  ובדבר הזה תקחי לבה עד מאד ותהי גם היא לכלי חפץ בידינו, ואת הנער היהודי נדיח לים דאגה, כי אהובתו יפת עינים היא וימאן הנחם ואז יהיה גם הוא לכלי חפץ בידינו.  כי בעת הזאת עלינו לבקש גם חברת היהודים בעלי הכסף, אבל לא אוכל לגלות לך עוד כל הסוד, כי ידעתי כי בן סוסי יבוא עוד הנה להועץ, אחרי אשר יכבו כל הנרות בבית, ואך עוד זאת אגלה לך, כי כל אלה הנערות אשר בן סוסי בגד ויבגוד בהן תמירנה דתן מבושת, וידך תמצא להביאן בברית אמונתנו, וזאת היא המנחה אשר אמרתי לך כי תביאי לאלהים ותפיקי ממנו רצון –

– האמנם כן יהיה? – קראה האשה משמחה – אם הנה תמירנה דתן ואני אביאן בברית החדשה נכונה הנני לעשות הכל.  כי ידעתי כי רבו חטאותי ואבקש בכל לבי להביא קרבן לאלהים, וקרבן כזה ירח מנחה לפניו –

– כן יהיה, ועיני לא צרה בצדקתך – אם כן הלא גמרנו אומר? אך שמעי הנה קול צעדים – קרא פתאום וברגע ההוא התגנב בלאט בן סוסי אל החדר, קול משק רגליו בלכתו לא נשמע כהולך על גחון, וכרגע שונו פני האיש והאשה כמו אהבה ואחוה לא סרו מאהלם אף רגע.  הוא אחזה בימינה והיא הניחה שמאלה על כתפו ותשעשע את שערותיו.  בתחילה דברו שניהם קשות את בן סוסי על כי לא נזהר בלשונו ויתגרה מדון את הנער העברי, והוא הצטדק באמרו  כי בלבו לא ישנא את היהודים, אך דמה כי אז היתה עת לגדופים יען כי כלבי החל בגדופים, ואחרי כן עשו שלום ויתיעצו על צפונותיהם עד אור הבוקר, ובשעה העשירית בקש כלבי מאת האהובה, רשיון לעזוב אותה, כי דבר נחוץ לו בעיר ולא יוכל להתמהמה עוד אף שעה אחת, וכאשר ישלים חוקו בעיר אז ידאה כעל כנפי נשרים אל יונתו וישאנה על אברותיו הביתה. 

– גם פה לא בתוך לבאים אשכונה – אמרה האשה בחן – וחלילה לי מהפריע אותך ממלאכתך אף רגע, כי לכל עת, ולפעמים גם הפרידה טובה היא – ובדברה נשקה אותו והוא אותה וילך את בן סוסי במרכבתו העירה, ורעיתו האהובה עוד עומדת על השלבים לפני הבית ומבטת אחריו. 

– הוי נבל! שטן המשחית! – דברה האשה בקול דממה בהניעה ראשה אחרי אישה – איש שכולו מושחת, אתה הפלתני למשואות נצח, אתה הטבעת בבוץ וחלאה נפשי, אשר לא תטהר מהם עד עולם.  חטאת גאון נחלתי מאבותי ומה גם מאמי, אשר לגאותה לא היה קצה, אבל מאשמות נוראות נקיתי, וקצתי מאסתי בכל איש אשר השליך כבודו מנגד, ועתה...  אמנם גם את נפשי אמאס, אבל הנני בידו, לכן זאת אעשה, אשתה מכוס החיים לרויה עדי אשכר ואישן המות, אחיה כל עוד יפי עיני יעזרני ויפתח לפני שערי החיים, אסיר מעלי כל רגש אדם, אשכח כבוד ותום ובושת...  אשכח? האם עוד לי לשכוח? האם לא שכחתי הכל? טוב אפוא, אחיה! אפס כי ביום מפלתי תפול גם אתה שטן המשחית ועצמותיך לפי שאול תפוזרנה, אתה השטן ואני הנפש החוטאת בידך...  אולם מה זה היה לו כי הקרה לפני לעשות גם דבר טוב? הוא יעזרני להביא בנות אין אמונה בהן בברית אמונתנו! כמעט לא אאמין למשמע אזני, ובכל זאת יתן הרעיון הזה שמחה בלבי.  ומה ישמח כהננו הראש בהודע לו פועל כפי... 

כלבי לא חשב בלי כל ספק כי לב רעיתו עוד יהגה מחשבות אודותו, כי הוא אך שתים שלש פעמים שנה בדברי אשתו "לפעמים גם הפרידה טובה" כן לפעמים גם הפרידה טובה...  עד אשר סוגרו אשמורות עיניו ויישן עד בואם העירה. 

גם אמיל עזב אחרי כן את ארמון השר וירכב על סוסו הביתה אל אביו, אשר לבו נהה אחריו בפעם הזאת, כאשר לא נהה עוד מעודו.  מחשבות יגון לחצו לבבו בכל הדרך כמו לבו נבא לו יום עברות, או מקרה רע בביתו...

 

פּרק ששי

רשפּי הקנאה

צללי הערב לקחו מקום קוי השמש ויפרשו כנפיהם עד קצוות הארץ וגם את עיר שתיקא גרו בחרמם.  יום צח היה היום ההוא אחרי אשר זה ימים אחדים לא חדל הגשם והשלג מהלחם ומלכוד חליפות את העיר.  ביום הזה היה הכפור חזק מאד, והשמים הוטהרו מעבים, בלי ספק לבל יהיו שליחי מצוה, הרצים לבית המרחץ ולקנות דגים, או דגים מלוחים לכבוד השבת נזוקים בחצותם עד צואר את מי מדמנה.  מנוחה פרושה על פני כל הרחובות, לבד מאשר יפריענה זעיר שם זעיר שם קול המקבלים שבת, ומנוחה תראה על פני רוב יושבי העיר מקבלי השבת והנשמה היתרה.  נעים הוא הערב תמיד לעובד בזעת אפו למצוא טרפו, כי יקו למצוא בו מנוחה, אבל משנה שמחה ישיש בן יעקב בערב הזה.  כל ששת ימי המעשה יעבוד עבודת פרך, אף כי כעצל הנהו בעיני שונאיו אשר לא יעבדו אף החצי ממנו, גם בלילה לא ישכב לבו מהמחשבות הרבות אשר יעלו על לבו בזכרו כי הלילה לא לעולם יהיה ומחר יבוא יום חדש והוא יביא רעב חדש בבטן העוללים וקור חדש בבית.  הוא יראהו את הנערים ויזכור כי באה עת השילום למלמד, ואת הבתולות, ויזכור כי בתולות הנה וכי לא לעולם תהיינה את אשר הנן כעת.  וכל המחשבות האלה אל מקום אחד תלכנה, כי אחד הוא ואין שני לו, המושל על כל והמטיב לכל, המשביע עוללים בעת בטנם תחסר, המשיב לב המלמד אל הנערים והמהפך מבתולות לנשים, מי לא ידע מי הוא האחד הזה? הלא הוא אלהי העולם ומושלו – הוא הכסף! למענו יחסר נפשו מטובה וגויתו ממנוחה, למענו ישים כעפר גוו ויתרפס לפני אדונים אכזרים רמי עינים, אבל לשוא! כיורדי הים באניות לא יסבו רגע את עיניהם מהכוכב אשר בחרו בו למורה דרך להם, כן ישאו עיניהם ונפשם העניים האלה מבני יעקב אל הכוכב המאיר הזה, אל הכסף כי יאיר להם המסלה, אבל הוא אשר הסכין לשבת בבתי שרים ואצילי עם ובאוצרות הכהנים, ואשר על כן הסכין לשמוע תמיד כל היום שם ישראל מנואץ ימאס גם הוא בזרע יעקב, לכן יפילו עליהם כל ששת ימי המעשה בלהות צלמות, ומה גם ביום החמישי בשבוע, הוא יום הפקודה אשר בו תפקוד האשה ותספור ותמנה כל הדרוש לה ליום השבת.  אך קץ שם היוצר לכל חשך וגבול לכל פגע וגם על הפגעים האלה צוה במפגיע: ששת ימים תעשו מלאכתכם וביום השביעי שבת, וכאשר תראו שלחן ערוך ועליו שתי חלות לחם, המנורות טהורות והנרות מאירים אז אל תזידו לצאת לפעולתכם.  ויהי ערב ויהי בוקר ויכלו הפגעים וכל צבאם והאומללים קצרי יד האלה יחיו בנעימים עשרים ושש שעות...  אולם מי יודע כמה בעלי אוצרות ואצילי ארץ ששו אלי גיל לו מצאה נפשם יום אחד בשבוע מנוחת אמת כזאת?... 

אור נר נראה מכל הבתים ברחובות אשר שמה ישבו היהודים בעיר, אך אנחנו נשימה נא עין כמעט רגע על הבית הזה אשר לפנינו.  הנהו העומד על שפת הנחל בצד הגשר, כי מחלונותיו נשקפים נרות רבים, וארבעה מאורי אור נחזה שם, אשר יפיצו אור הרבה יותר מאלפי נרות, לא רק בלילי שבתות, ואם לא אשגה אדמה כי הנה ארבע עינים לשתי נערות היושבות שם.  הבית הזה אשר תואר לו מחוץ וזכוכיות כל ארבעת חלונותיו הנשקפים על פני הנחל כולן שלמות אחת לא נשברה, וקירותיו לא נטויות ועומדות הכן בלי משען ומשענה וגגו לא נוטה לנפול, כן תאר גם מבית.  כליו טהורים ויפים, מסכות לבנות כשלג נסוכות על החלונות, ומאוצר הכסף אשר לו חלונות זכוכית יראו הכלים האצורים בתוכו, ואם כל אלה השיג בעליו במתנת הדרשה ביום חתונתו אז בלי ספק דרש דרשה גדולה וטובה מאד.  בצד הארון הזה יעמוד שני לו בתמונתו כצלמו והוא יאצור בקרבו ספרים אשר גביהם מצופים זהב, אוצר תפארה לכל איש ישראל בארצות האלה, וראשית לכל כלי הבית, אם יבין או לא יבין אדון הבית קרוא בספרים, אך כמעט תסיג ידו וקנה לו ספרי התלמוד והמדרשים, משניות ועין יעקב וכהמה, הן בלעדי אלה לו יוכר בית יהודי לפני בית נכרי.  ומה גם בעל הבית הזה אשר ידע קרוא ספר וגם קרוא בו לעתים מזומנים, הוא קנה ספרים הרבה ויעש להם כתנות עור וילבישם וישמח למראה עיניו בהתבוננו בשני הארונות העומדים יחד בצד מזרח.  לא רחוק מהם עומד שלחן עגול, מכוסה במטפחת בד לבן כשלג, ועליו שתי חלות וכלי כסף הכל נכון לסעודה.  צנצנת יין ענבים וצנצנת יין דקן, וכל אלה אשר ירהיבו לב אדון הבית בבואו הביתה מבית התפלה בערב שבת. 

לא רחוק מהשלחן ישבו שתי נערות ותשיחנה אשה את רעותה ואף כי קראו אשה רעותה תמיד בשם אחותי, בכל זאת הכיר כל רואה כרגע כי לא אחיות מבטן הנה, כי כמו שיכל הטבע את ידו להראות מה כוחו בבראו שתי בריאות שונות אשה מרעותה בכל, ובכל זאת כלולות הנה גם שתיהן בהדרן.  האחת היא נערה כבת – הן לא יקצוף עלי הקורא אם לא על פי דברי אמה אשר אמרה כי בתה היא בת חמש עשרה היום אערוך שנותיה, כי אם על פי מבנה גויתה ומראה – שמונה עשרה, אשר פניה יעידו כי לולא היו פני כל בני אדם כמוה כי אז מתו כל הרופאים ברעב, בתי הרפואות נשמו ומנת מוכרי פוך היתה נקיון שנים.  מבנה גויתה חסון כאלון, צוארה זך כעשת שן, לחייה העגולות אדומות בתוך כמו זה אתה נשקו אותן באהבה רבה, ומשני עבריהן יורדות שתי שרשרות זהב ארוכות מאד אשר היא קראה להן מקלעות שער, שפתיה אשר לולא ידענו נאמנה כי כן מראיהן תמיד כי אז אמרנו כי נקרעו בפוך עוטרות על שני חרוזי פנינים יפים עד להלל, עיניה כתכלת השמים מםיקות זוהר כזוהר רסיסי טל בכוס שושנה לאור שמש, ולולא שמענו קולה בדברה, כי אז נשבענו, כי מבית אוצר לחרשי אבן גונב הפסל הזה, מרים שמה.  אך אל ימהר הקורא להסב עין מרעותה כי עוד לא אדע למי יתרון החן והיופי? רעותה היא לא גדלת קומה ולא בריאת בשר כמוה, תראינה כאבני אש, הסב עיניך מנגדן כי הנה מפיצות זיקים וחצים.  שערותיה השחורות כעורב קלועות ככתרת על ראשה ולחייה, שפתיה, כל תנועות גוה ומדברה תשכחנה כרגע כמעט גם יפי רעותה.  וריב היה תמיד בין השרים הפולנים על אודותן למי יתרון היופי.  נועם, חן וטוב לב נראו על פני האחת וקסם ואש מתלקחת יצאו מבין שפתי השנית ושמורות עיניה, אשר נראו כשומרי תמיד עומדים על המשמר לבל תפרוץ האש החוצה.  מפי רעותה שמענו כי היא קוראה לה בשם בת שבע.  מרים היא בת בעל הבית ובת שבע היא רעותה מנוער.  על פני מרים תשכן עננה בדברה, וזה לנו לאות נאמן כי לא בעדי וקשורים תדברנה הפעם, כי לזכר עדיים תשמח כל בתולה עד אשר תהיה לאיש, ואשת איש עד אשר יזכירוה לאמר ודוי.  נטה נא אזננו ונשמע מה בפיה, ואם לא נוכל הועיל לה אולי ננוד למצער לצרתה. 

– הוא אשר אמרתי – אמרה מרים באנחה חרישית בהניחה לחייה על כף ידה הסמוכה על השלחן אחרי אשר החרישה זה רגעים אחדים – הוא אשר אמרתי, כי עת רוגז היא לי, עת אין שלום ומנוחה, כי אירא מאד לנפשי, אחרד ואבהל בזכרי הימים הבאים, וכל עוד תקוה עצה ומזמה רחקו ממני זה כמה –

– האמנם? – קראה בת שבע ועיניה הבריקו – האמנם אין עצה? –

– ואת מי אועץ אם לא אתך, אחותי הנאמנה? ואם מפיך לא אמלט עצה מפי מי אשמענה? – ענתה מרים. 

– האם אמרתי לך כי אובדת עצות הנני? עוד לי נתכנו עלילות.  כי אף אמנם גם עלי נפשי תאבל לבקרים וגם אני אפחד כל היום מהבאות אשר תקרינה, בכל זאת נקל הוא לי למצוא מזמה ותחבולה למען אחותי האהובה מאשר תמצא ידי לעשות לנפשי.  פליאה היא דעת ממני, למה זה אני רפת ידים בעת אשר עלי לעשות לנפשי ואם יגע דבר ברעותי אז אתעודד ולא אדע פחד.  אבל אני אחשוב למשפט כי אין כל פחד לנגד עיניך, הן לא כגורלי גורלך, אני נכריה אחשב לאבי מעת אשר הרכיב אם חדשה לראשי, נכריה הנני ועוד נופלת מנכריה, אני אעבוד עבודתי כל היום וגם שכר לא יהיה לי.  אשת אבי לא תעיז מצח לחרפני כשפחה, אך תחת זאת תשנאני תכלית שנאה וכל הגיגה וכל דבריה עלי רעות כל היום, ופניה המפיקים אלי חן ואהבה תמיד נעימים בפיה ורעות במגורה, וכל רואיה יהללוה על יראתה את אלהים, על צדקתה אשר תעשה את עניים ועל חסדה אשר תרבה ליתומות, לבנות אבי, כי תנהלם בחסד ורחמים כאם רחמניה.  הה! החנופה הזאת עשן באפי, אש יוקדת יצת שמה וזכרה בלבי, אך הבלג לבי, דום רוחי ואל תפרוץ דלתי שפתי עד עת מועד, עדי מרמה תשית בחלקות לחנופה ותבלענה כדג גדול הבולע קטן ממנו, עדי מזמה תניף ידה על הכח ותדכאנו תחת רגליה.  אני אומללה, אומללה מאד, ואת מה? את תשבי בבית אביך ואמך שיאהבוך הרבה יותר מנפשם, את יחידה להם וכסף וכל חפץ לא ימנעו ממך ואת עוד תתלונני? –

– ואני אשיב לך כי לו הרכיב חלילה אבי אם זרה לראשי כי אז החרשתי ונשאתי במנוחה את אשר נטל עלי, כי אז אמרתי אין חנינה בלב אם חורגת ואין חסד בלב אב אשר לקח לו אם לבניו והכינותי נפשי מראש למלחמה גלויה, או כרעתי נפלתי לפני מצמיתי מבלי דבר דבר ותהי זאת נחמתי, כי צרים בלעוני, צרים אשר להלחם אתם תחשב לחכמה ולכבוד ולפול שדוד לפניהם לא לעוון וחטאה יחשב, אבל עתה אשר עלי לפחד מאוהבי, מאוהבי הנאמנים, הנכונים להקריב הכל למעני, מהורי, אשר אני חיי רוחם ואשר כל חפצם ומשוש חייהם הוא להצליחני בחיים והמה יחפצו לכרות לי שוחה ולקברני חיים בדמותם כי בעדן גנים יושיבוני, עתה מר לי מר! אם אמרתי אלחמה ומלחמתי תחשב למרד, ואם אחריש ואגוע, אז חיים יקברוני, יקברוני בעוד באפי נשמה, לבול עץ יאסרוני לבל אראה חיים וגם במתים חפשי לא אהיה.  אך מה אוסיף לדבר לך עוד? ואת הלא תדעי את גורלי יותר ממני, כי הן את היא אשר פקחת עיני לראות את אשר לפני, את אשר עוררתיני מתרדמת הנעורים אשר בחיקה שכבתי במנוחה ותקימיני על רגלי לעמוד על המצפה לראות מה יעשה ומה ידובר בי, ממך לי התורה הזאת ולא לי להשמיעה באזנך היום.  את נתת בינה בלבי, כי אהבת האבות הרחוקים מדעת לאהבת הקופים נמשלה, אשר תחנק עוללים מרוב אהבה, את הרעמת באזני הדברים הנוראים אשר לזכרן יתפלצון עמודי גוי: ההורים העברים יאהבו נפשם ולא בניהם ובקחתם לבניהם נשים רק נפשם יזכרו, אם תביא המשפחה כבוד להם ואם כסף רב תביאנה אתן, ובתתם את בנותיהם לאנשים ישכחו כי בנותיהם חיות הנה, כי להן לב וחפץ ותדענה לבחור ולמאוס, וכשבויות חרב יוליכו אותן אל הבית אשר יסד השדכן להן, או יביאו בול עץ לביתם ויאכילוהו מפתם למען יהגה כל היום בלהג תפל והמה יקחו חלק צדקתו בגן עדן.  התורה הזאת ממך באה לי ולדאבון לבי ורוחי אמנם ראיתי כי מישרים דברו שפתותיך, ילדה פותה הייתי ואת ברוח שפתיך עשיתני בן רגע לעלמה חושבת מחשבות, ועתה עוד תחפצי להשלות נפשי לשוא! אבל הן דעי כי נקל להעיר איש משנתו מאשר לישנהו שנית.  גם אני קראתי בספרים וראיתי הרבה אוהבים ואהובות לפני מבלי אשר עלה אף פעם אחת רעיון על לבי להדמות לאחת מאלה האומללות אשר כצאן לטבח תובלנה אל האפריון – קבר עולמים לרוח ששונן ולחייהן.  ומעת אשר שמעו אזני מליך, מני אז אחזה חדשות בכל אשר אקרא בספרים ובכל מראה עיני.  חטאת לא יוכל כפרה חטא אבי בתתו אותי ללמוד שפת פולנית ושפת צרפת ויאמר לתתי לפני כסיל אדם אשר לא יבין עד מה.  לוא ככל בנות ישראל הייתי לא ידעתי רע, שלו הייתי עתה ולכל אשר אמרו הורי טוב גם אני כפיהם דברתי, ועתה? –.  בת שבע כוננה עיניה ברעותה המדברת בכל עת אשר דברה, ולולא ידענו נאמנה כי רעותה הנאמנה היא ולולא שמענו מפיה כי היא קראה לה פעמים ושלש בשם אחות, כי אז אמרנו, כי היא תשמח בלבה לאיד רעותה, תגיל על צרת לבבה וכל הגה היוצא מפיה יהיה כטל חיים ללבה, אבל עתה בדעתנו כי כאלה לא יחשוב לבה, אחרי כי אחות אהובה היא לה, לכן עלינו להודות כי אמנם לא ככל אדם נדה בת שבע לאיד רעותה ועיניה הפיצו שמחה בעת אשר נפשה אבלה לה, ובלי ספק ידעה זאת מרים יותר ממנו, כי היא קמה פתאום ממקומה ותפול על צוארי רעותה ותשקנה באהבה עזה ותחבקנה ותוסף לחבקנה עד אשר הושיבה אותה רעותה על מקומה ותען: בי אחותי, אל תרבי להשפיל נפשך, כי אמנם נבונות גם בלעדי, אבל בפעם הזאת אומר לך כי תרבי על השבר, כי עוד לא מזורה הרשת אשר תצודך ועוד לא כרו השוחה, ומי יודע מה ילד יום אם לא תמצא עוד ידך להיטיב ולהטות את הוריך לחפצך? הן המה יאהבוך והאהבה כול תוכל, ואם הזהרתיך לפנים הוא יען כי טוב להזהר, אבל לא לחוש עתידות אשר אולי לא תבאנה ולברוא משחיתים לחבל נפשך חנם.  הן אביך לא דבר עוד אתך בדבר שדוך, האין זאת? –

– אבי לא דבר עוד בפיו אך עיניו ברור מללו הגות רוחו –

– עיניו דברו? בפעם הראשונה אשמע, כי אב ידבר לבתו, כדבר איש בשפה כזאת –

– אל נא תלעגי לי, כי לא עת לעג היא לי כעת, אשר בעוד רגעים אחדים יבוא הוא הנה –

– הוא? מי הוא? אביך? האם החילות לפחד מפני אביך, פלאים נפלאתי! –

– לא מפני אבי אגור כי אם מפני גללון, האיש אשר ילטוש עיניו לי –

– גללון! – קראה בת שבע בשחוק – מי הוא זה האיש אשר שם נעים כזה לו? ואשר ילטוש עיניו לך? חדשות ונצורות אשמעה –

– כמעט לא אכירך עוד קראה מרים באנחה – הנה נהפכת בלילה הזה לאחרת, את אשר הזהרתיני מאז, שבת הפעם להניח רוחי, את אשר תמיד כנית כל איש ואשה בשם חדש בשם אשר יתנם לבוז לא תביני כרגע את מי כניתי בשם גללון, או אולי תחפצי לענות נפשי כי על כן תאלציני לאמר לך כי ישעיה הבחור הוא אשר מפניו אבהל?! –

– ישעיה הבחור! אמנם לא ידעתי כי עליו תכונני חצי לעגך, חדשות שמעו אזני –

– מה זה היה לך היום? האם לא עמדה דעתך כך, או תתחפשי כמו לא תביני דבר? הטרם תדעי כי הנבזה הזה, אהוב ורצוי הוא בעיני הורי מאד, כי מספר עלים גמרא כמספר אבעבעות השחין אשר פרחו בפניו ובידיו ידע בעל פה, וראש הישיבה והמורה יהללוהו, כי על כן נבחרתי אני להיות השה לעולה, ועתה התביני מלי או תשאלי עוד פשר דבר? –

– אבין ולא אבין כי לא אדע מדוע זה תשפכי כה כוס חמתך על הבחור, כמו שודד או אורב ביער היה? –

– לולא ידעתיך מאז לאוהבת אותי כי אז אמרתי אך תלעיגי לאידי – קראה מרים ותתר ממקומה – איכה תדברי כאלה, איך יתנך לבך לשאלני שאלות אשר תרתחנה דמי כסיר? מדוע אשפוך עליו זעם אפי, תשאליני? ומה אעשה? עוצי נא עצה את מה אעשה? האם בידי להשליכהו כנצר נתעב מהבית בבואו הנה? האם אוכל לדקור את עיניו בנשאו אותן אלי? האוכל למלא פניו קלון בעת אשר אבי יהללנו שבע על פניו והוא ירום ונשא וגבה בעיניו, עד כי אולי יחשוב זאת לו לצדקה גדולה כי יפרוש כנפו עלי? אם קצרה ידי מפלס לחצי זעמי תוצאות, בעת אשר צרי ואויב  זה נגד פני, איכה אעצור ברוחי בעת אשר אין זר שומע לי בלעדיך? בינתי תסתתר! –

– אבל את תשובי תקראי חמס, תכני אותו בשם צר ואויב ואני טרם אדע מה עשה לך רעה, כי לא הודעתיני עד מה? –

– אין מלה בלשוני – קראה מרים במרת נפש – לא אדע בפעם הזאת מלים אבחר בדברי עמך, ראה אראה כי לא תחפצי להבין דברי ותאותך אך להלאותני בשאלותיך למען הרעימני –

– הנך בת יחידה! זאת שכחתי – קראה בת שבע בלעגי שפה – טוב הדבר כי הזכרתיני זאת ולא אוסיף להלאותך חנם –

– האף עוד זאת! – נאנחה מרים ותפרש כפיה – גם רעותי אשר אמרתי בעצתה אחיה גם היא קמה לשחק בי, ובעת אשר תשתפך נפשי מצרה, התולים עמה –

– גם אני בדברך אשיבך: אין מלה בלשוני, הנה תהימי, תאנחי, תילילי, תתיפחי, ולא אדע עד מה, אחת שאלתיך מה עשה לך הבחור כי כה תרבי כעשך עמו, ואת באחת תאנחי ועוד תתרגזי עלי! –

– מה עשה לי? הוא ילטוש עיניו לי! הוא יקוה למשכני ברשתו, הוא ידמה כי אשתו אהיה ועוד תשאליני מה עשה לי! –

– אולם מה אעשה לך אם אני לא אראה בכל אלה עוון אשר חטא, אשר בעבורו תנבלי שם הבחור ותחשביהו לאויב לך.  הוא יביט בך בעיני אהבה? זאת תראיני רק כי עינים לו בראשו ויבין כי יפת מראה את, הוא יחפוץ לקחתך לאשה לו? ומדוע זה לא יחפוץ לעשות כזאת? אות הוא כי יבין טעם, אבל בכל אלה אין די להעלות אפך עליו, אם תמאסי בו, נודי לו, אך אל תקצפי עליו על אהבתו אותך –.  מרים נבוכה רגע בשמעה דברי רעותה אשר הסכינה תמיד לתת אך דופי בכל אדם ולהפר כל אהבה, ואשר היא למדה אותה להחזיק בדרכיה, ועתה תשמיענה דברי מוסר! ולבה אמר לה כי מישרים דברו שפתי רעותה ויך אותה לבה רגע על דבריה, אך בעבור זאת התאמצה להצטדק ותקרא: עוד מעט תהי גם עצתך כי אתן ידי לו ואבחר בו ואשיש על המציאה הזאת! –

– אם תרבי להעמיק שאלה אז אולי גם כזאת אדבר – ענתה בת שבע במנוחה, ובראותה כי מרים קפצה ממקומה כמו מחט דקר בבשרה הניחה ידה על שכמה ותושיבנה על מקומה ותוסף לדבר: הניחי רוחך רגע ונדבר דבר ברור, הן אם כה תתעוררי מרגע לרגע ולא תתניני לכלות דברי אז לא תמלטי מפי דבר עד עולם ואחרי כן תתאונני כי לא אשים אליך לבי ולא אדאג לגורלך, החרישי רגע ושמעי ואז תעניני באחת על כל דברי ואם תמצאי מלין להשיבני אענך ואומר לך כי צדקת. 

את תקראי בשממון עוד מעט ואיעצך לתת ידך לו ואני אומר לך, כי לא עוד מעט כי אם ברגע הזה אומר כזאת – תניני רגע לדבר – ועוד אוסיף לאמר כי אין טוב לך מאיש כזה – אל תניעי ראשך – האיש הזה אשר אבותיך שמו עיניו בו הוא איש אשר לו כשרון דעת, זאת לא יכחד איש, רק הוא בלה כל ימיו אך בישיבה ובתורה, אבל זה הוא חסרון אשר יוכל להמנות, אם יעזוב דרכו כמעט וישלח ידו בשפות זרות וחכמות אז יצלח בדרכו זה כאשר הצליח בתורתו – שמעי ואחר תדברי את – והוא עודנו עול ימים ולא רע המראה כאשר תאמרי – אל נא תשחקי – ואם ישים לבו להיטיב פניו ומלבושיו אז יהיה גם איש תואר.  הן אין מום בו אשר ישחית תארו רק שלמותיו יתעבוהו, והיה כי תפול בחבלו אשה אשר לה טעם ודעת והוא יאהבנה, אז בידה להטותו לחפצה והיא תהיה מאושרה – שאיני נא ואחר דברי תלעגי כחפצך – ולא את אשה אשר תפול לחבל לאיש כזה אכנה בשם אומללה, ואל זאת אביט במנוד ראש, אשר תתן ידה לבחור נבער מכל דעת ואשר כל כבודו הוא כי הוא בן בעל הבית, כי אלה ירימו ראשם על שוא ונשותיהם כשפחות בעיניהן, המה לא ישכילו ולא ייטיבו ארחותם, כי אין דעת בלבם.  זכרי ושימי זאת אל לבך, כי איש אחר אין בעיר וגם בארץ אשר סביבותינו אשר תוכלי לאמר עליו: ראו הנה זה הוא האיש אשר בידו אפקיד נפשי וחיי בחפץ לב, זה לקח לבי ואחריו ארוצה בשמחה בדרך החיים.  מי הוא זה בעיר הזאת אשר יחכם מהבחור? מי הוא אשר ישכיל בדרכו יותר ממנו ואיזה הוא אשר לו תתני היתרון? הן כולם כמוהו והוא ככל הבחורים בעיר ודרך אחד לכולם, רק כי הוא נעלה עליהם בדעתו בתורה, אשר זאת תתן תקוה כי לו כשרון להיות לאיש וליתר הבחורים יחסר גם הכשרון הזה.  הן לא תשתגעי לבקש לך את אשר לא ימצא בעיר וסביבותיה, הלא אך למראה עיניך תשפטי ולמראה עיניך לא ראית בחור עברי טוב מהבחור הזה, ועתה שערי בנפשך כי לא הבחור מהישיבה כי אם בחור אחד בן אחד העשירים בעיר הוא האיש אשר בו בחרו הוריך ומה תאמרי אז? הן תאמרי לדבק טוב אם ישאלוך, ואני אומרת כי נעלה בעיני הבחור הזה מכל הבחורים אשר בעיר ומה לך כי נזעקת עתה השיביני דבר עמך ואדעה –

מרים ישבה זמן רב ותתבונן בתמהון ברעותה, אשר דבריה פרצו כפרץ מים כבירים על דל שפתיה, ולא עצרה כח לענות אותה דבר.  בתחילה חפצה מרגע לרגע להשיב על דבריה ולבלי תת אותה לכלות שיחתה, אשר דקרה כצנינים באזניה ותהס אותה רעותה, ועתה כאשר כלתה ותאמר לה כי תשיב, עתה ישבה ואין בפיה תוכחות.  תמהון גם שממון הכו לבה, היא התבוננה במדברת וכמעט לא האמינה למראה עיניה ולמשמע אזניה, כי לא הסכינה לשמוע כאלה מפי רעותה מעת אשר נודעה לה, גם לא פללה לשמוע כזאת.  בת שבע תהיה פתאום ליועצת שלום, ולמען מי? למען בחור מהישיבה! בת שבע, אשר מאסה את כל אחיה היהודים בכל נפשה הרבה יותר משונאי היהודים מעם אחר, בת שבע, אשר אמונתה היתה כקוץ מונד בעיניה אשר תכאיב לאין מרפא, בת שבע, אשר נאלצה לשים מסוה על פניה ולהתהלך בתום ואמונה בעוד אשר אביה או אשתו לנגדה ואשר על כן שפכה כל עזוז אפה על אמונתה ואלהיה בשבתה את רעותה, וניבה היה: נבזים המה היהודים ועשיריהם וחכמיהם, היא אשר הביאה גם צרה, יגון ופחד בלב מרים התם והטהור אשר תמיד קננו בו אך אהבה להוריה ושלום ומנוחה, והיא כמו סער מתחולל התגלגלה תחת שואה למקום מנוחה זה תשים בו שמה ומבוכה, והיא תשוב תתהפך עתה בדבריה ותדבר כמליץ יושר על תופשי התורה ותתן למו היתרון על בעלי הכסף! מרים לא הבינה זאת ועל כן חשבה בתחילה, כי אך התולים עמה כי תמלא פיה לעג וקלס כדרכה תמיד, אך לאט לאט נוכחה כי לא כן הוא, כי אמנם מקרב הלב דברה וכל תנועות גוה העידו בה אשר זה כל חפצה כי יכו דבריה שורש בלב רעותה ויעשו פרי, עתה נאלמה דומיה ולא ידעה מה לענות.  וכה ישבה ותתבונן ברעותה גם אחרי אשר כבר כלתה דבריה ותעביר ידה על מצחה להסיר את אגלי הזעה אשר התגלגלו עליו כמו הסירה זה עתה משא לעיפה מעל שכמה.  בת שבע גם היא ישבה ותדום ותחכה לשבוע מענה רעותה ואחרי ראותה כי תחכה לשוא אמרה בבקשה לשחוק אך לא עלה בידה: ולמה זה תחשי? – מרים התעוררה ותאמר: לא אכחד כי דבריך העתיקו מפי מלים.  אם אמנם אדעך זה כמה ואדע כבר כי את ברוח שפתך תחיי ותמיתי, תבני אף תהרסי כחפצך וקצרה כל לשון תקום אתך למשפט, בחפצך תשליכי שקוצים על איש ותנבליהו ויהי לדראון, ואת תשובי ותרימי אותו מאשפתות ותציגי אותו לפני כל בתפארת אדם.  ככה את עושה גם היום לבחור; ברוח שפתך הרימות אותו מאשפות ותתניהו כמו נגיד, בתור האדם המעלה אשר יאציל מרוח כבודו על כל הקרב אליו, וגם לי תחשב זאת לכבוד גדול ולאושר מאד נעלה, לפי דבריך, אם כה יגדל חסדו עמדי ויקרא שמו עלי.  אולם אני היוכח במלים לא אחפוץ ואולי צדקת במשפטך כי אין לי כל הצדקה לקצוף עליו, כי לא אשמתו היא אם נשא אלי עיניו ואם אבותי אולי יתנו תקוה בלבו, אבל בכל זאת כל יתר דבריך כמו זר נחשבו לי.  הן על זאת התעוררתי ונאנחתי על כי אפחד פן יתנוני לאיש ואת פי לא ישאלו, פן אפול חבל לגבר אשר רוחו זרה לי, ואם אלה תהיינה תנחומותיך כי תאמרי אשר אאלץ לאמר לדבק טוב הוא אם אך ישאלו את פי? הלא על זאת רבו אנחותי כי אפחד ואגור מפני היום הבא.  וגם בזאת לא תצדקי באמרך כי אשא עיני למרחוק ואל אשר לא ראיתי אשא נפשי, כי כל הבחורים אשר ראו עיני עד היום בעיר הזאת כמוהו כמוהם אחד המה, אבל השמת לבך לזאת כי כבר ראו עיני גם בעיר הזאת בן ישראל, איש אשר למראהו תחלה כל נערה במחלת האהבה, איש אשר במדברו ירהיב לב ובכל תנועות גוו יקח נפשות, ואיך תאמרי כי לא ראיתי עד הנה איש טוב מהבחור המגואל במלבושיו, הנבזה בתנועותיו והנמאס בדבריו.  אמנם ראיתי לדאבון רוחי ונפשי ראיתי, ואומר, טוב היה לי אם לא ראיתי משראיתי – –

פני בת שבע שונו מרגע לרגע בשמעה דברי רעותה, גם חורת מות גם אודם דם כסו לחייה חליפות, גם רעד בא בעצמותיה בשמעה ובכל זאת הבליגה ותסתר כל אלה מנגד עיני רעותה, אשר גם בלעדי זאת שקועה היתה במצולות מחשבותיה עד כי לא ראתה את אשר לפניה.  אך לאחרונה לא משלה עוד ברוחה ותקרא בקול מוזר כמו לעג וקצף התאחדו בו יחד: כאשר אחזה לי הנך גם את אחת העלמות אשר חלו במחלת האהבה למראהו.  הן אם לא אשגה הנה אמיל איש חמודות הוא האיש אשר הביט אליך ונהרת, ומני אז תבחלי בכל יתר הבחורים אשר לא כמראהו מראם, אבל הן הוא אחד בעיר ואת האם תדמי כי אך למענך בא הנה? ומה יהיה גורל כל יתר בנות העיר אם כמוך יהגה רוחן? הן גם אני ראיתיו והרבה יותר ממך, כי הכרתיו והכירני, ולו על פיך יצא הדבר כי אז היית לו לאשה ואנחנו כל בנות העיר נחלה במחלת האהבה ובין לילה נהיה כולנו פגרים, נורא הדבר הזה! –

– חי נפשי כי לא אבין אותך ודבריך הלילה הזה.  למה זה בחרת שנית לשון לעג ותפלחי כליותי בחצי קלסה? הלא רק באמרך השיבותיך, כי לא כאשר אמרת אשר מעודי לא ראיתי איש טוב מהבחור כן הוא, כי אמנם ראיתי איש, אשר כבד אכבדהו וכל קרבי ישבחוהו ויאמרו: מי יתן ונפלתי אני בחבלו.  ואם אמנם אדע נפשי כי תאותי לא תקום ולא תהיה, ואשר על כן גם הסירותיה מלבי ברגע אשר החלה לצמוח עליו, ידעתי כי אבותי לא יתנוני לאיש כבן חמודות וייקר בעיניהם המותה לבתם היחידה מתת אותה לאיש אשר אין יראת שדי לנגד עיניו, אדע זאת נאמנה, ועל כן התעוררתי בכל מאמצי כוחי לגרש רעיון זר כזה מחדרי לבי, אבל בכל אלה הן נראו פעם אחת ולא אוכל להגיד לנפשי לא ראיתי, ואם עוול פעלתי הלא אותך יקרה האון כי את עוררתני מתרדמת התום, את הקיצות אותי מחלומי הנעים אשר חלמתי עד היום כי בגן עדנים אתהלך, פקחתי עיני ואראה והנה – סביבותי שמה ושאיה, פגע, פחד, צרה ויגון, ועל זאת עוד תשובי תתפלאי בי ותעשיני למטרה לחצי לעגך!! אולם אם גם אשכח זאת אשוב ואשאלך: אם גם תמצא ידי לשכוח הכל ואביא את צוארי בעול הבעל אשר ירכיבו הורי לראשי במנוחה ותום רוח, אך מהללך מה הוא אשר בו תהללי פתאום את הבחור? לו שמע איש זר את דבריך אלה כי אז אמר: העלמה הזאת אך איש כזה תבקש לה לאלוף נעוריה, אך בו חשק לבה ותבדילהו לטובה מכל אשר ראו עיניה עד היום.  אמנם אולי עשית זאת בצדיה כרעיה נאמנה כי תחפצי לנחמני ולהשלות נפשי לבל יפול לבי ובל אומר נואש כי על כן תאמצי רוחי ותקטיני השבר במו פיך, אך כל אלה למותר המה, כי קצרה כל לשון להביע תנחומות לי, לא ילדה פותה הנני כעת.  הגידי אל תכחדי: מה אמרת או עשית את לו דברו בך לתת אותך לאיש כבחור? האם גם את קבלת תנחומים מפי רעותך אשר הרבתה להלל חין ערכו וחכמתו אשר יקנה לו בימים הבאים אם ילמוד ואם יחפוץ ואם יוכל?

– האמת אגיד לך רעותי – ענתה בת שבע אשר נבוכה יותר ויותר מרגע לרגע בשמעה דברי מרים ופניה העידו בה כי חדשות לא פללה תשמענה אזניה היום – האמת אגיד לך כי לא ששתי אלי גיל לו הוכיחו לי אלוף נעורים כזה, אך גם לא ספקתי כף אל ירך, כי בזאת מצאתי נחומים לנפשי בדעתי כי אני אעשנו לאיש אשר לא אבוש בו.  אולם גם זאת עליך לזכור כי אבי לא כאביך הוא וכל דרכי ביתנו לא כדרכי בית אביך היו מאז, כי על כן לא יעלה רעיון כזה על לב אבי וגם איש לא ידבר כאלה באזניו, הלא זאת לא נכחדה גם ממך מה רחקו דרכי אבותינו עד כי נטל עלי להתגנב לבוא אליך כגנב במחתרת לבל יראוני הוריך – טוב הדבר כי זכרתי זאת, הלא עוד מעט ישובו מבית התפלה הביתה, כמעט שכחתי זאת, ארחיק מפה לבל ידעו כי הייתי בזה, הן אמך תדאג מאד פן תאלפי ארחותי –

– אל נא אחותי, אל תגדל במו פיך על פחד אמי, כי לא כן הוא –

– ידעתי, ידעתי – ענתה בת שבע בחפזון בקומה ממושבה ובנשקה עד מהרה את רעותה – הן תבואי מחר לפנות ערב אלי, בלי ספק יבואו שמה גם האדונים – –

– אבוא אף כי ברצח בעצמותי אשוב תמיד הביתה –

–––––

בחפזון גדול רצה בת שבע הביתה כמו נשאת על כנפי רוח החפץ, או נדחפת בכח הזרוע, מלאכי מרום נשאוה או בני שחת הדפוה, זאת נראה במצעדי רגליה אשר לא בבטחה כוננו ובתנועות גוה, אשר כמו רעד פרץ מקרבה ורב עצמותיה הפחיד.  אל ביתה תשאף? או תברח מבית רעותה? מי יודע? אולם כפי אשר שמענו מפיה בדברה על אודות אביה ואמה אשר הרכיב לראשה, הנה נספוק מאד אם בעבותות אהבה נמשכה אחרי בית הוריה, ואשר על כן נטל לעינו לגזור אומר כי נהדפה בכח הזרוע מבית רעותה, ובאמת כן היה, כאשר גם זאת נשמע עוד מעט מפיה.  זמן כביר רצה כה בחפזון מבלי הבט ימין ושמאל וכל יצוריה העידו בה כי רוחה לא ישקוט, כי כמו סער מתחולל בקרבה והוא צרר אותה בכנפיה וישאנה.  פתאום הרימה ראשה ותנע ידה בקצף כאיש אשר יאמר לגרש אויב מפניו ותעמוד על מקומה ותקרא: הנה כי כן! אני בראתי לי שטן משחית לחבל! היא היא קמה לשטן לי! היא, הפתיות, האולת נתח הבשר בלי רוח וחיים, היא בעוכרי, היא לקחה לבו עד כי לא ישים אלי לבו, והיא גם היא אוהבת אותו ומי יודע אם לא יעבור זממה עוד מעט על דל פיה לפניו ואהבתם לפתע פתאום כלפיד תבער, ומי זה לידי יתקע אם לא כבר גלתה לבה לו ומפני תסתיר דבר? בינתי תסתתר! ואני אמרתי כבר באתי עד מחוז חפצי, עוד מעט ואהיה המאושרה בכל בנות העיר, המאושרה בתבל כולה! בנות העיר? מי הנה? בהמות אין לב, אין רוח, אין חיים, לא תדענה מה היא אהבה, לא תתענינה תחת ידה ולא תשתינה מכוס מנעמיה, ומידה הנני נגזרת כעת, היא קפדה חוט תקותי ותביא שואה בלבי, והיא אוהבת אותו! הדג הזה אשר אין מלה בלשונו יאמר לזמר משכיל בשירי אהבה, רוחי חובלה! והוא יאהבנה, זאת אראה עין בעין כי יסב עיניו מנגדי וכל עמלי לצודד אותו יעלה בתוהו, לה ידבר בחן ומפני יסתר, רק למענה יביא עיניו אתו בבואו לביתי, לחדרי ובי ימאס! אמאס בו אף אני, לא אשית אליו לבי כי בוגד הוא! איש אין לב ואין דעת, כי יבחר ביונה פותה ממני...  אמאס בו? – קראה פתאום ותשחק בקול גדול כמשתגעה מבלי זכור כי בחוץ תעמוד – אמאס בו! את נפשי אמאס, גם חיי אתן לממיתים ולא אמאס בו, אתמכר לשטן, אעשה כל אשר בידי לשובב לבו אלי, ומדוע אמאס בו? ואיפה אמצא לי איש כמוהו? אני הבאתי את הפותה הזאת נתח הבשר בחלב למען יראנה? אני אמרתי כי היא בסכלותה תוסיף לי לוית חן בעיניו, הוא יתבונן אליה, אל הפסל הזה אשר אין מלה בלשונו וישמע ניבי ואז יבין ערכי ועתה נכזבה תוחלתי...  אבל מי מלל זאת כי היא תדבר כאלה, אמריה הלמו ומחצו ראשי, מעודי לא שמעתי מפיה דברים כאשר שמעתי בלילה הזה, האם האהבה בראה לה ניב שפתים ותצוק רוחה עליה וחכמתה בקרבה, הן זה כח לאהבה מאז, אבל מדוע זה מסכה בקרבי רוח עועים? או אולי כבר שמעה דבריו ומחכמתו אורו עיניה כי על כן תדבר משפט.  אגוע מצרה? לא! כזאת היה לא תהיה! איפה יראה פניה והיא פניו אם לא בביתי? היה לא תהיה! היא הודתה במו פיה כי תאהב אותו ואות הוא כי לא תשמר מפני ותשמיעני הכל, אבל מי יודע אם לא במרמה תסובב ותראינה תומתה בעת אשר לבה יהגה עמל ואון.  הנה כי כן, בוגדה! אבל האהבה הזאת תהיה למחיתה לך, לא אחוס ולא ארחם.  מאסתיך מאז, כי בהמה היית בעיני ועתה אשנאך תכלית שנאה, גורי מפני חמתי! – קראה בשלחה אצבעה מול בית רעותה – באור תלכי ותהי לבער ומידך זאת לך! אני לא אתן נפשי למוט לפני כל נתח בשר יפה מראה.  היא תאמר לגזול אשרי בחזקת היד ולהשלות נפשי בערמתה כי בתום תתהלך אתי, אבל עוד בינתי תאזרני, עוד כחי בי להתגרות מלחמה, עוד מזמה בלבי והיא תנצור עלי ותדיח כל מתקוממי למדחפות, אני אני אשים קברך ולא תוסיפי להיות למכשול לי.  לא אחוס ולא אשוב – – ­– 

מי יודע עד כמה עמדה עוד ושפכה עזוז אפה לולא נגשו שני אנשים ויברכוה בשלום.  היא התחלחלה כרגע.  אך עד ארגיע מצאה און לה לקרוא במנוחה: האח! אדוני מאין תבואו? זה כמה לא זכינו לראות פניכם –

– אל ביתך הננו הולכים כעת ומה טוב הוא כי מצאנוך, נלכה יחד – –

– לא אדוני! כזאת לא תעשה בעירנו, אני אעברה לפניכם ואתם תבואו אחרי, או עברו אתם לפני –

– בן סוסי רעי יחכה בכליון עינים לראות פניך –

– טוב הדבר, בואו הביתה ושמה תמצאוני – ענתה ותמהר ותעבור לפניהם הביתה. 

ומרים ישבה בעת ההיא ותשיח עם נפשה ותביא חשבון דבריה ודברי רעותה ותמצא כי אמנם בדקה בת שבע בתוכחתה.  כי לא לה לשאת מרום עיניה, ולבה הגה תודה ואהבה לרעיתה החכמה אשר בקשה בכל לב לנחם נפשה ותגמור אומר לשמוע מהיום הזה בקולה, כי אך בה תוכל לבטוח.  כן חשב לבה רגעים אחדים.  אבל אחרי כן החל רוחה לתפש ולמצוא תהפוכות בדברי רעותה ודרכיה בלילה הזה.  אך ברגע ההוא נפתחה הדלת ואביה ואמא ואחיה הקטן וישעיה הבחור אשר היא כנתה אותו בשם גללון באו ביתה.  למראה הבאים עזבוה עשתנותיה כרגע ותהי לבת מקשבת כמאז. 

 

פּרק שביעי

אסיר התּקוה

זאת רעה חולה תחת השמש, כי כל רעה תוליד בדמותה כצלמה רעות רבות; ממבוכה תצא מבוכה ומפגע אסון.  בעת ריב לשונות בבלול רוח עועים שפת עם לבל יבן איש שפת רעהו, ואת אשר האחד יקרב ירחיק השני, בסכסך רוח קנאה או גאוה לאומים, או משפחה תקום במשפחה אז לא רק חללי חרב המלחמה ירבו, אז לא רק שונא יפול לפני אויבו בנפש, כי אם גם מיד אוהב יגזר לפעמים אהוב נפשו ועל מחמדי לבו יניף איש את ידו ולא ידע.  כן יקרנו לפעמים בימי חיינו בצאתנו למלחמת החיים נריע אף נתגבר ונחשוב כי אויבנו הכרע תחתנו בעת אשר רק על אנשי שלומנו הבאנו רעה ומשנאינו ילעגו לנו, אבל עינינו טחו מראות בעת אשר אבק הקרב עלה על לשמים, וכאשר תפקחנה עינינו ונראה כי שגינו נקוט בנפשנו ונמאס חיינו והנעשה אין להשיב.  כמה אבות ישרים וטהרי רוח היו עדי אובד בעוצר רעה ויגון כי בניהם לא הבינו דרכם ויחשבום את חשכים מורדי האור ויאמרו לפרוץ להם דרך ביד רמה, בעת אשר גם הוריהם כזאת בקשו, ובהפרצם מפניהם הורידו שיבתם בדם ויגון שאולה כי הרחיקו ללכת...  כמה בנים אמון בם תעו מני דרך ולבם הושבת מטהרו יען כי הוריהם דמו כי מתפרצים המה מפניהם ועל כן נחרו בהם ויתנכרו להם עדי היו עדי אובד...  כמה נשים תבכינה בכי תמרורים על ימי נעוריהן אשר כלו באפס אהבה וחיים, יען כי לא הכירו רוח בעליהן ותחשבנה כי לא נאמנה רוחם עמהן ותציקנה להם עד אשר זרה רוחם להן באמת...  כמה וכמה אנשים מררו חייהם וחיי נשות חיקם בעבור עליהם רוח קנאה, רוח שקר בעת אשר נפש רעיתם אליהם כלתה והמה חשבו כי בגדו בהן...  וכהנה וכהנה רבות הנה צרות האדם אשר בידו יקח לנפשו, יען כי לא יראה נכוחות, וכה נראה גם במלחמה אשר התקלחה בימינו בין בני הדור אשר יעלה כיונק לפנינו, איש באחיו ילחמו אבות ובנים יחדיו ולא ידעו במה יכשלו.  אלה מפחד רבו לגדוד יותר מדי ואלה מאהבה לחופש יעבירו הגבול, ולפעמים תאותם הצפונה בלבם אחת היא אך לא ישמעו איש שפת רעהו, על כן יבחרו להם הבנים דרך בחיים נגד חפץ הוריהם ובאחריתם יבכו מרה כי לא שמעו מוסר, האבות יציבו לבניהם יד אשר תעיק תחתיהם כל ימי חייהם, הבנות תתנה לבן לאשר לא נכון לו למרות חפץ ההורים, וההורים יכרו בידיהם קבר למחמדי לבם בדמותם כי על גפי מרומי ההצלחה יושיבום, זה הוא פרי המבוכה עת אשר לא ישמע איש שפת רעהו.  אך עוד רעה חולה מזאת תצא אם נטל על על איש לקבר עשתנותיו בחובו ולשים דלתים ובריח לפתחי פיו, לחשוב ולא לדבר, רעות נוראות נולדו על ברכי העמל הזה ועוד רבות תולדנה.  רעיון בלי דיבר הוא כאש לא נופח בסתר מערות אשר תאכל בכל פה, תשים שמות ועין לא תראה, עדי תבער עד תומה וכל אשר אכלה יכלה בעשן אז יכבו את השרפה, אך להיטיב תקצר כל יד.

כן היה ישעיה בעת ההיא בשבתו את חבר הבחורים אשר רוחם זרה לו בעת אשר הוא התהלך על כנפי רוח הדעת ומרומים שם משכנו.  כל אשר למד מפי שמעיה רבו היה אצור בכליותיו וזממו לא עבר על דל שפתיו מיראה פן יזעמוהו מואסי הדעת והיה לקללה לכל סביביו, אד הדעת הזאת אשר מבארה שתה לרויה כצמא בפעם אחת לא לאט לאט, כמעט נהפכה למרורת פתנים בקרבו.  אחרי כי הוא חשב ויהגה הרבה ודבריו היו מעטים, כי לרגלי הדעת נפרד מעל יתר רעיו גם בכל תהלוכותיהם ומדברותיהם, לא שש אתם בשמחתם ולא לקח הכל בדברי מהתלותיהם, ראשית שמחה לבן ישיבה, ועל כן הכריעוהו מחשבותיו עד כי כמעט כרע נפל תחת סבלן ולא יכול מלט משא.  בתחילה ישב משומם לבדו בעת אשר רוחו נשא על פני תהום מזימות ולא ידע מה עמדו ולא התבונן לכל סביביו, עד כי לפעמים שכח גם מאכול לחמו ושנתו נדדה, ואחרי כן פרצו עשתנותיו ויעברו חוק ויטפו שטוף על דל שפתיו בשבתו לבדו, וכה ישב לא לעתים רחוקות ועם רוחו שח ואיש לא ידע מה בפיו.  רעיו ניסו כפעם בפעם להתגנב בלאט ולשמוע דבר מאחוריו, אך המה שמעו ולא האזינו מאומה, כי שפת לא ידעו מללו שפתיו, ולא ארכו הימים ויזכה לשם "המשוגע" אשר בו כנוהו רעיו בני הישיבה.

לפנים בישראל לכל סר מרע משתולל קראו ועתה לכל חושב מחשבות משוגע יאמרו, ומי יודע אם לא כן היתה לישעיה להכותו בשגעון לולא עמדו לו שני דברים להצילו מהרעה הגדולה הזאת.  אחרי כי חשב תמיד מחשבות ואיש לא הפריעהו וגם הוא לא בקש עונג ושעשועים לנפשו ואחרי כי רעיו קראו לו שם משוגע מי יודע אם לא השתגע כבר, הן בדבר הזה לבדו די להכות את איש בשגעון, אם כל העוטרים עליו מסביב כמשוגע יחשבוהו אז לא יארכו הימים והוא גם הוא כן יחשוב, אבל אחרי כי מעודו לא רב ריב את אחד מחבריו על כן לא מצאו תואנה להגיד לו משוגתו על פניו כי אם התלחשו יחדיו ואף כי הרימו קולם למען ישמע, בכל זאת לא הגיעו דבריהם לאזניו יען כי לא שם אליהם לבו.  וגם זמרי הלבני אשר מאותו להתגרות תמיד ברעיו ולהתעבר על כל ריב וכה לשם הנכבד "כלב מתעבר" גם הוא נסה פעמים אחדות להעלות אף ישעיה למען תמצא ידו אחרי כן להשמיע באזניו את השם החדש אשר קראו לו חבריו, אבל אחרי כי ישעיה לא פנה אליו לכן הצליח חפצו בידו אך פעם אחת לאמר לו: משוגע אתה!  ויחדל, ומני אז לא שמע ישעיה כדבר הזה, ועוד זאת הועילה לו להשיב רוחו, כי בעת אשר ישב בבית מורו שמעיה אז פתח פיו ולבו ויוציא כל רוחו, ומורו עוררהו תמיד לדבר הרבה, בדעתו כי בישיבה לא יקח דברים את איש, ובכן הסכין לאט לאט את סבל המחשבות ומדי הוסיפו לקנות לב כן הקל מעולו וימצא נחת וששון בחקר מחשבותיו.  והוא לא ידע את הרעה אשר רחפה מול פניו כי רעיו למשוגע שמוהו, גם לא נודע לו כי הדבר הזה היה עליו סתרה לבל יפול בבאר צרה גדולה מהשגעון והיא בור קנאת האמונה, כי לולא כנוהו בשם משוגע כי אז בלי ספק לאפיקורוס חשבוהו ואז בלי כל ספק מרה היתה אחריתו, ועתה לא שם איש אליו לבו ולמעשיו ודרכיו.  הוא הלך באשר הלך מבלי אשר בקשו ממנו חשבון ואף הוא נזהר מאד לבל יגלו מצפוניו ובכן שלום היה לו מסביב אף כי רחק מיום ליום מעל רעיו בדרכי לבו ובהגיון רוחו.  בעיני המורה והראשים מצא חן במאד מאד יען כי הגה הרבה ודבר לא היה לו עם הבחורים המבלים עתם בהבל, לא ישב בסוד המשחקים ולא עלז והדבר הזה יחשב לצדקה גדולה לבן ישראל.  ועל כן שמו עיניהם עליו לטובה ואיש לא ערב לבו לקום בפניו ולהתחקות על שרשי רגליו, לכן אהב גם הוא את המורה אשר הרבה להיטיב עמו.  ואם זה כשנתים ימים נפרד היה מכל רעיו ודבריו היו מעטים, הנה זה כשלשה ירחים אשר כמעט חדל מדבר את איש מאומה ויהי כל היום שקוע במצולות מחשבותיו וירבה לשיח עם נפשו, ולו הטו חבריו אזנם לשמוע דבריו כאשר עשו כזאת לפני שתי שנים כי אז שמעו והאזינו נצורות.  כי בפעם הזאת בשפה אשר שמעו דבר.

ביום המחרת אחרי אשר ראינו אותו בבית מורו שמעיה ואחרי אשר שמענו שיחתם ישב ישעיה לבדו בתא המשגיח, כי הכבוד הגדול הזה נעשה לו על פי המורה כי נתנוהו לשבת בתא אשר למשגיח לבל יפריעוהו חבריו.  בפעם הזאת ישב גלמוד, כי המשגיח יצא לקנות דגים ליום השבת, לפניו הגמרא פתוחה ועל הגמרא ספר קטן, אך לבו לא הלך לא אחרי הגמרא ולא אחרי הספר הקטן, כי רוחו התחפש וישיח עם נפשו, אחרי כי רע ומודע לא היה לו אשר לפניו ישפוך שיחו.

אהבתי את המורה, אוהב את הגמרא, אחזיק במלבושי כל היהודים – כה שח עם לבבו – כזאת, וכזאת אמרתי למורי ואלופי, למיטיבי ומרים ראשי ורוחי, כחשתי לו!  אך מה יכולתי עשות אם קצרה ידי מפתוח לפניו דלתי שפתי, אמת היא כי כן עלינו החובה לעשות, אך כאשר קצרה ידינו אז לא נשלם חובותינו.  ומדוע לא אגלה את אזניו?  יען כי ישחק לי, מה מני יהלוך?  – הנה כאשר אחזה אחפוץ כעת לכזב גם לנפשי.  לא מלעגו אפחד, לא חרפתו תבעתני, רק אגור פן יקום לשטן לי, וזאת אדע נאמנה כי הוא יקום.  הן גם בין אלה אשר יאמרו להשכיל להיטיב ימצאו מקנאים לאמונתם, לא רק בין המאמינים, הוא ילחם בעד הדעת כאשר ילחם המאמין בעד אמונתו, אמנם כן הוא, ולולא זאת מה זה המריצהו לעשות את אשר הוא עושה היום?  לולא לוחם מלחמת הדעת היה, כי אז לא משך חסדו בחור נתעב מהישיבה, לא קרבהו באהבה כבנו ולא הקריב לו עתותיו להבינהו בינה.  אבל האם אקללהו בעבור זאת, האם לא יהגה כל לבב ורוחי ונפשי לו תודה ואהבה וכבוד?  ואם לא איפוא הנה איש נתעב ונאלח הנני, איש לא יכיר טובה למיטיביו...  האגלה את אזניו?  אבל אירא פן יהיה הדבר הזה למכשול לי ויפריד בינינו.  מפני דרכי השלום מותר גם לכזב, ואם אעשה לו רעה אם לא אגלה לו את האמת?  יאמין כי בתום לבב ובאהבה רבה אחבק את הספסל ואתרועע את פראים, וכאשר אמצע חפצי הלא אז ידע מה היה לי, אז יראה כי רוחי ונפשי היו כלואות במאסר אשר אזלת ידי להנצל ממנו.  אוהב את מרים, לנפשי הן לא אוכל לכזב, הלא אדע נאמנה, כי באחת מעיניה תשכחיני כל חמדות החיים, כי כאשר אביט בה אז אהיה לאיש אחר.  מה יקרים היו לי דברי החכמים אז בעת אשר נפשי גרסה לתאוה בהם, בעת אשר שתיתי מהם כאשר ישתה צחה צמא מים קרים שתיתי ולא ידעתי שבעה, שתיתי ושבעתי עונג וברבות העונג רבתה התאוה, אולם לא כצמא שתיתי כי אם כשותה בחלום לילה והקיץ ונפשו שוקקה כן הנני כיום.  שתיתי הרבה ממעיני הדעת אבל נפשי ריקה, אחרת תבקש נפשי, לבי יכמה, רוחי ישאף אבל לא לניב משוררי קדם, כי באחת מדברותיה תשכחיני מרים כל אשר ידעתי ואשר אדע ולא אנחם, ואם יקרה בעיני דעתי עד הנה מכל חפץ הנה נפשי יודעת מאד כי נכון הנני להקריב הכל על מזבח אהבתה לו, אך תאיר אלי פניה.

הנה זאת היא מארת מים גנובים, רגע ימתקו לחיך ואחריתם מרה כלענה, חרפה ומכשול לב ומורא ופחד ישביעו נפש שותיהם.  מה יועילוני אוצרות דעתי אשר רכשית לי, אם נטל עלי להסתירם– מעין רואי פן אתפש כגנב?  הן נקל לאיש לשאת מחסור וחרפת רעב מהיות איש אוצרות במשאון וללבוש קרעים לפניה ולהראותה את כל עשרי הלא אז כמו נגיד קרבתני, הלא אז אך אהבה היתה מנת מדתי, ועתה מה?  עתה הנני בעיניה כפרא אין לב ולא אוכל לפקוח עיניה לראות נכוחה פן יעטרוני עדת דבורים ויאכלו את בשרי.  איכם רגשי האושר ששבעתי אז בעת אשר הדעת ריותה שמחתי שבעתים, אבל אז היתה היא אהובתי וכל האוהבים ישאפו להסתיר את האהובות מעיני זרים.  ועתה לבי נתון לזרה ודעתי אך כקנין כספי, במחיר עמלי תחשב בעיני.  מה אעשה?  הה!  מה אעשה היום?  – כה קרה ויחרש רגעים אחדים כמו חכה עד אשר יענהו רוח מבינתו ויורהו דרך יבחר – לו יכלתי לגלות את אזן שמעיה, אבל הוא ינסה להסיר מאחרי ששוני ותקותי, הוא ידבר אלי כאיש עצות ויורני כי עודני צעיר לימים, כי עוד עלי לבקר בבית המדרש, כי אולת ורעה רבה היא לאחוז בדרכי כל אלה חסרי הדעת אשר יעמיסו על שכמם עול אשה ובנים בטרם מצאו מוצא למחיה, וכאלה רבות, וכל אלה המדקרות חרב באזני כי לא אובה לשמוע כזאת – – לא אובה?  אבל האם לא יצדק בדברו?  הטוב הוא כי אכביד אזני משמוע דברי יושר?  האם לא לעוון וחטאה יחשב לי לבחור בדרך נתעים בעת אשר אראה כי אתעה?  הן לא ככל אלה הנני אשר לא יחשבו ולא ידעו בנפשם מה המה עושים?  – – – אמנם גם זאת רעה חולה לנו מאת הדעת כי היא תבקש תמיד למסוך רעל בכוס שמחתנו, מה לי להרבות מחשבות?  האם לא יחיו אלפי אנשים לעיני בשמחה וששון מבלי אשר בקשו חשבונות רבים, ואם נופל אני מכל אלה?  האם לא כליתי חוק למודי בבית מדרש מדעים?  האם לא אצלח להיות רב ומה לי עוד?  להוסיף בקש דעת?  ולמי אועיל בכל אלה?  מוזר אהיה לאחי ודברי לא יעשו פרי, לא כן אם אתמם עמהם ועדה תבחר בי לאלופה או אז בידי להיטיב הרבה, אם העם יאמין בי יקשיב בקול דברי והטיבותי לאדם.  רק בעת אשר אם אוסיף לבקש דעת איטיב רק לנפשי ולאחרים אולי גם ארע, כי אהיה למשל ולשנינה ולא יוסיפו תת אמונתם בבן תורה ונכרת אוכל מפי נערים רבים.  בדרכי אחי אבחר!  לא אכזב לשמעיה, כי אמנם אוהב את המורה, אבחר בישיבה, הגמרא תקח לבי, ואם באלה אקנה לי את מרים אז אומר הון, אז אומר כי טובה לי תורתנו מאלפי ספרי מדע.  כן יהי!  – בדברו כזאת הסיר מבלי משים את הספר הקטן מעל פני הגמרא ויסתירהו בסתר כנפיו – אבל למה זה הבל אדבר?  הטרם אדע כי אלה אשר אסתיר יוסיפו לי לוית חן בעיניה ואלה אשר בהם יפארוני ואתפאר אולי יקלוני בעיניה.  מארת התהפוכות רובצת עלי ותרדפני, אם אהבת האב אחפוץ או אקים את הבת לאויבת לי, ואם אבקש להפיק ממנה רצון אז נבזה ונמאס הנני לאביה.  שני דורות לפני ואני לא אדע נפשי איפה יכירני מקומי, או אולי מוזר הנני גם לשניהם?  כה יקלעני מצבי בכף הקלע ולא אדע מה לעשות, ואת מי אועץ?  גם פה מארת התהפוכות תכבד עלי: שני מורים לי, את שניהם אוהב, גם שניהם ישרי לב ותורת האחד כסם מות בעיני השני תחשב.  שמעיה והמורה לבני הישיבה!  צפון ודרום, שמים וארץ לא ירחקו יותר מאשר ירחק לב איש ומזמותיו ועצתו מלב רעהו!  ואני?  אני לא אוכל שמוע לדברי שניהם, האחד ישים כבלים ברגלי לבל אמוש ממקומי כבול עץ והשני יאמר לתת לי כנפים לעוף למרומים אשר גם זאת לא אוכל ולא אובה.  זה הוא גורל כל אלה אשר אין שלום ברוחם, הנני כבריאה אשר חציה חיה וחציה עוף ובעת מלחמה תגזר לגזרים, זה הוא גורלי כעת ומי יודע אם לא זאת תהי מנת מדתי גם בימים הבאים אם לא אשגיב בכחי להתיצב הכן לעבר אחד...  אולם איך אעשה כזאת אם כל הדברים יגעים, דעתי תשפילני ותרוממני גם יחד וכן גם תורתי תרוממני ותשפילני, כי רוח האחד זרה לרעהו.  לו יכלתי לדבר את מרים ולשפוך לפניה שיחי כי אז הבינה הגיגי כי אז קרבתני ותתניני להחזיק בתורתי לעין כל למען אמצא חן בעיני אביה, לו יכלתי אבל לא אוכל, ואם אמיר אמצא חן רק בעיני אביה ומידו אקחנה, אבל הן אם אעשה כזאת למענה נכון הנני להקריב גם חיי ורוחי.  אובד עצות הנני!  – פתאום התחלחל ישעיה ויתר ממקומו בנשאו עיניו ובראותו איש עומד למולו ומתבונן בו, על שפתיו שחוק קל, עיניו מאירות והוא שולח יד למולו, כמקיץ מחלום היה בעיניו ועוד נעו שפתיו מהמון המחשבות אשר עברו על לבו וטרם ידע מה האיש מבקש ממנו, כי בתחילה לא הכיר פניו מרוב מבוכתו.

עיני האיש המאירות נשקפו מבעד בבות אדומות כדם, וכן היה צבע פאותיו הארוכות וזקנו הארוך מאד היורד עד חזהו ומתחלק לשני ראשים, בלי ספק למען תמצא יד בעליו מקום לנוח בין המחלוקת..  על האיש הזה לא נטל לאמר לכל כי ממעי יהודה יצא, כי פניו העידו בו זאת כרגע, ולא רק כי יהודי הוא מלדה ומבטן כי אם גם לכל משפטיו וחוקותיו, כי היה איש שכולו מחלוקות, מחלקה בזקנו, מחלקה בשפמו ובמצחו ובאפו, ולפי דברו באו לו, כי בעת המלחמה היה למרמס לרגלי סוסי גדוד רוכבים וכעשרת אלפים סוסים עברו עליו והוא נצל בחסדי ה' מרגליהם, אך תחת זאת היה למשסה בידי חרבותיהם, כי בקומו מעל הארץ קרא לריב את ראש הפרשים וכינהו בשם שכור ומרצח והוא הניף חרבו וכל צבאו עמו, ואף כי נלחם על נפשו כגבור משכיל בכל זאת מחצו פניו, כי מי זה יעמוד לפני גדוד רוכבים ובלי כל מלחמה?  ומני אז נקרא בשם "בעל המחלוקת" וכן קרא הוא לנפשו, כאשר שורר בחרוזים לשמח חתן וכלה ויחסר לו חרוז להקביל לחרוז "תנו יין עד בלי די אל השקת" או "מחותנים, רחמים זכרו ברוגז" אז חתם את חרוזו "כדבר שמשון בעל המחלוקת".  הקורא החכם והנבון יבין עתה כי זה האיש שמשון היה בדחן, וגם אני מעיד עליו כי היה בדחן מפואר מאין כמוהו בכל קצוי ארץ ואיים רחוקים, וכל הגבירים התרפסו לפניו כי יבוא וימלא השמחה, אחרי כי בלעדו אין שמחה, וכל היום רגז לבו ולא ידע נחת, יען כי בכל עת נקרא אל שמחות רבות בפעם אחת ויקם לו תמיד את אחד מבעלי השמחה לאויב, ולפי דבריו היה האיש אשר לא בא אל ביתו לאויב לו.  ואם אמנם נמצאו גם חולקים בדבר ויאמרו כי היה להפך, כי בעל השמחה השני רעם פנים לו, אבל אנחנו נאמין יותר לדבריו מאשר נאמין לדבריהם אחרי כי איש נאמן היה, וכל איש אשר היה בעיר שתיקא המפוארה שמע שם "שמשון הנאמן" לא פעם ולא שתים נשא על שפתי בני העיר ואמנם נאמן היה, ואם רק שנים או שלשה שבועות בשנה לפני חג הפסח בעת אשר הוא היה השומר הנאמן על הלשות את הבצק ועל האופים את עוגות המצות לבל יחמיצו.  אבל שתי המשרות האלה גם יחד, הבדחנות והנאמנות היו בעיניו כטפלות, כי על כן קרא שמו עליהן רק לעתים רחוקות, ואת שמו קרא בגאון בהרימו מצח על המשרה היותר נכבדה אשר ניתנה על שכמו והיא השותפות לבורא העולם במלאכה הכבדה והקשה מקריעת ים סוף – מזווג זווגים היה, שדכן היה, ובמלאכה הנכבדה הזאת התפאר וגבה לבו מאד, והאיש הזה עמד עתה נוכח ישעיה והתבונן בו, ואחרי כי לא יום חתונת ישעיה היה ואם כן לא היה לו חפץ בבדחן וגם לא עת מצה שמורה היתה כי על כן נבין כרגע למה הוא מתבונן בו.  אנחנו נבין זאת, אבל ישעיה אשר היה עד כה שקוע בהמון סרעפיו אשר עברו מרגע לרגע על דל שפתיו נבעת מאד מפניו ולולא ראה כי אחרי הבדחן השדכן הנאמן יעמוד גם המורה כי אז בלי ספק ברח מפניו.  פני המורה הניחו רוחו כי בו בטח לבו כי אך טובתו יבקש.  ואמנם אך את טובתו בקש כי על כן היתה שומה מפיו כי בעל המחלוקת יבוא הנה לדבר אתו למען ירפאהו מעצבונו.  סלחו לי קוראים נכבדים כי שכחתי רגע מהודיעכם את השם היותר נכבד אשר בו כנה נפשו רבי הרפואות, כי לפי דברו רופא חולים היה ומפליא לעשות מאין כמוהו.  כל בחור עצוב רוח וכל בתולה רזה מצאו עזרתם בו, לא בשקויים ורפואות מבתי הרפואות גהה מהם מזור כי אם בכוס – של קדושין וכרגע נרפאו.  וגם בפעם הזאת בא כמעלה ארוכה לישעיה, אבל לא רוחו הורהו לעשות כזאת כי אם בעצת רבי מלך הרופא בעיר זבלה אשר בעצתו שאל המורה מה יעשה לתלמידו האהוב לרפאותו משבר רוחו, ועצתו היתה כי ישקוהו כוס של קדושין ושב ורפא לו.

רבי מלך!  מי לא ידע את רבי מלך הרופא?  בכל הערים סביבות העיר זבלה וגם עד למרחוק הגיע שמו, בעיר המלוכה ידעוהו וכל רבי המלך העריצו שמו, ולולא קנאת הרופאים בעיר המלוכה כי אז כבר היה לרופא המלך, אך קנאת הרופאים ומוצאו ממי יהודה המה עמדו לשטן לו לבל ירום ונשא וגדל בארץ.  גם ענות לבו ומאסו את העושר עצרו בעדו מעזוב את העיר זבלה, אשר אוה לשבתו.  רופא נפלא היה זאת ידעו אלפי אלפים ורבו רבבות אנשים אשר נרפאו על ידו, רופא נפלא היה, כי מעודו לא לקח לקח בבית ספר ובכבדות משך ידו בכתבו את הרפואה על הגליון ואיש לא ידע לקרוא את כתב ידו מבלעדי בנו, אשר היה בעל הרפואות, ובכל זאת גבר בחכמתו על כל רופאי הארץ, כן ספר בנו תמיד בשבתו בבית המדרש וכל השומעים הקשיבו והאמינו והתפלאו, ואיך לא יאמינו בו כי רופא נפלא הוא מאין כמוהו, אם לעיני שרים מגדולי חורי הארץ ולעיני עשרה רופאים עשה פלאות מאן כמוהן.  לשר העיר בא שר אחד לבקרהו ולשר הזה גיבן מלדה ומבטן, ורבי מלך התערב את כל הרופאים, אשר בקשו לאסור עליו איסר לבל יבקר חולים, אתם התערב כי יכרות את הגבנון בלי כל כלי רק במאכלת אשר בידו, ולעיניהם עשה זאת ברגע אחד ואחרי רבע שעה יצא השר לחול במחול נגד כל השרים.  והדבר הנפלא הזה הוא אחד מהפלאות הקטנות אשר עשה בימי חייו, אם אמנם גם בנו – אשר ספר זאת – הודה בפיו כי לא בחכמתו הרבה הצליח לעשות הפלא הזה, כי הוא נעלה מעל חכמת אנוש, אבל במזלו הגדול, כי בר מזל הוא מאין כמוהו ובעזרת ה' עשה זאת, ועל ידי זאת נקדש שם ה' לעיני כל השרים.  ומני אז לא יוסיפו עוד הרופאים להרים ראש, ובסתר יבואו כפעם  בפעם לשאול גם בעצתו.  רבי מלך הרופא יקרא כפעם בפעם גם לעיר שתיקא, עת יחלה אחד הגבירים או הגבירות, כי המה לא יאמינו ברופא אשר בעיר, יען כי הוא אוכל טרפות ומחלל שבת בפרהסיא גם אם לא נטל עליו לעשות כזאת למען חולה רק בתאותו לפרוץ גדר, ואיך תמצא יד איש כזה לרפאות חולה.  אם לא בר מזל הוא וגם לא יקדש שם שמים?  לכן ידרשו העשירים אך ברבי מלך ואך העניים אשר ידם קצרה מקרוא את הרופא בעיר זבלה הקרובה רק המה דרשו ברופא הזה.  גם בפעם הזאת קרא מקרה כי רבי מלך רופא בא העירה וימהר המורה אשר נכמרו נחומיו על ישעיה לשאול בעצתו מה יעשה לו, ואך שמע מחלתו הראה כרגע את חכמתו הרבה, כי כל דבר בעתו טוב הוא, עת לכרות גבנון ועת לשים גבנון על גב איש למען רפאותו, וגם את ישעיה צוה לרפאות ברפואה כזאת –  לתת לו אשה.  אם אמנם הרפואה הזאת כבר נודעה בכל העיר כי רבי מלך צוה להתרפאות בה זה אלפי פעמים, אם חלה עול ימים ורזון שולח בעצמיו אז אמר כי אך אשה תרפאהו ממחלתו..  רפואה אחת היא לכל בחור אם עצוב רוח או רודף שמחה, אשר שנתו תדר מעיניו ואשר יישן הרבה יתר מדי, אשר יאכל סוס ואשר זהמתו חיתו לחם, וכן לכל מחלה ולכל פגע, לצרעת, מגרעת, מדוה עינים וחולי בטן, אך בידי אשה לרפאות כל שבר, ורבי שמשון הבדחן נתן טעם לדבריו כי הצרה האחרונה משכחת את הראשונות, ורבי מלך שמע וישחק ורפואתו נתקבלה.  אבל לא כן היתה עצתו לבתולות אשר חלו באיזה חולי, להן לא צוה לתת להן נשים כי אם להפך כי יתנו אותן לאנשים.  ובכן לקחו כל בחורי העיר ובתולותיה את רפואותיהם לא מבית הרפואות אשר לשמשון בעל הרפואות, ובכל זאת אף כי הרפואה הזאת כבר נודעת לכל, בכל זאת השתומם המורה מאד על חכמת לב הרופא וימהר ויקרא לו את בעל הרפואות, והנה זה הוא בא.

אחרי אשר נח רוח ישעיה כמעט למראה פני המורה ואחרי אשר בעל הרפואות התבונן בו זמן רב בעינים מאירות הרהיב ישעיה עוז בנפשו להביט בפני המתבונן בו ורגע קול ודברים שמעו אזניו.

  הימים הראשונים היו טובים מאלה – החל בעל הרפואות לדבר ויאנח כמשפט – כן, הימים הראשונים היו טובים מאלה, אשר חכמים הגידו אמת היא, כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז ברך אלהים את זרע אברהם אוהבו בברכה המשולשת, הלא היא אשה בנים ומזונות, גם בטרם קראו נעתר להם, ואם נשא אשה בן שש עשרה שנה אמר אי נסיבנא בארביסר הוא אמרנא גירא בעינא דשטנא.  הימים הראשונים היו טובים מאלה, ועתה בעוונותינו הרבים רבים הם עמנו אשר הקב"ה לייט להם, ומי אשם בכל אלה?  – פני בעל הרפואות נפלו בדברו זאת, כמו לבו ידוה במאד מאד על הימים הראשונים אשר נפלו ואינם ותחת זאת האירו פני ישעיה כי דברי המדבר בו העירו רוחו לשחוק ויאמר: אבל כאשר אדמה לא אתה אשם בדבר, אתה עושה את אשר נטל עליך ואת נפשך הצלת –

– אבל כל ישראל ערבים זה בזה ומי ישים לבו לדבר הזה אם לא אני?  אני הוא הרפואות, זה שמי אשר יקראו לי – בדברו כזאת האירו פתאום עיניו ופני עצבת לא היו לו עוד – וכן הנני, אני אחיש רפואה למחלת הדור ולחסרון איש ואיש.  הן אמשול לך משל: גם נמלה קטנה כאשר היא הן לא יקרני עוון, על דבר הכלה לא אשאל כי לא טוב הדבר לתופש התורה, אבל את המחותן אחפוץ לדעת מי הוא בטרם אוציא דבר מפי –

לבדה היא עצובת רוח והאדם על אחת כמה וכמה.  אמת היא כי הימים הראשונים היו טובים מאלה, אבל ברוך ה' גם בדור הזה נמצאים מוקירי רבנן ומרחמי רבנן ודורשי התורה לא יחסרו כל.  ימים רעים הימים האלה ההוצאה מרובה וההכנסה מועטת וכל עמל אדם לפיהו, לכן אשרי מי שעמלו בתורה כי לא יחסר לו כל, ואתה הן בין אלה חלקך אשריך וטוב לך ולמה זה תחשה?  הן שמשון בעל הרפואות יגור בעיר ולא רחוק הוא ממך –

  הימים הראשונים היו טובים מאלה – ענה ישעיה בדברי בעל הרפואות – אז היה דרכו של איש לחזור אחר אשה, ועתה אם יעשה איש כזאת אז עליו יריעו כעל עובר תורות –

– לחזור אחרי אשה?  לחזור!  מה לך לחזור?  ושמשון בעל הרפואות מה הוא?  ומה יעשה?  ולמה נברא אם כי איש יחזור אחרי אשה?  יחזור?  אם נשא איש אשה ומתה אז יחזור ויקח, אבל בחור אשר לא לקח אשה מעודו איך יחזור אחרי אשה – בדברו הדברים האלה שחק בקול גדול על החכמה הנפלאה אשר מלל בשפתיו – אתה ברוך ה' מתופשי התורה ותורה היא בכל עת סחורה טובה, הסחורה היותר טובה מכל הסחורות, משי וצמר יבלו, המחיר מזהב וכסף ירד לפעמים, ובעליהם יפחדו כל היום מגנבים ומשרי המשפט, פן יבקשו המכס, אבל התורה לא תבול ולכל אשר לך, גם ארוחת תמיד על שלחנו, אני שמשון בעל הרפואות אעשה זאת, ועתה הלא תדע מי אני, התפאר נא עלי ובעוד ימים אחדים יהיה כדבר הזה, למה זה תחריש? –

– האמת אגיד לך כי לא אדע מלים אענך.  הן עוד לא שמעתי מפיך דבר ברור ומה אענך על זאת? –

– הלא שפתי ברור מללו כי מחותן טוב, מחותן יקר, מחותן נכבד בעיר וכסף וארוחת תמיד יתן לך ומה תשאל עוד? –

– האם אמרתי לך כי אשאל עוד דבר, אני אחפוץ רק לדעת מי הוא המחותן?  אם בעיר הזאת יגור או בעיר אחרת, אם...

– מי הוא המחותן?  אם בעיר אחרת?  תהלה לאל, הרבה מכירים לי בכל קצוי הארץ, ועל ידי נגמרו שדוכי גדולים הנוגעים ברומו של עולם, אבל בפעם הזאת למה לנו לחפש אוצרות מרחוק, אם לעינינו הוא עתה תדענו והוא ידעך, התפאר נא עלי ואני אומר לך מי הוא, ואני אערבך כי גם הוא יחפוץ, אמור נא כי תחפוץ ואני אדבר עמו היום עוד ביום הזה אדבר עמו –

– אבל בכל זאת אדמה כי לי לדעת מה הוא ומה שמו בטרם אומר לך כי אחפוץ –

– ראה אראה כי עוד לא תדע איך להתנהג בדברים כאלה, לא תאמין בי?  האם תדמה כי כאחד השדכנים הנני ואדבר לך כזב ושקר?  – קרא בעל הרפואות ברוגז.

– כי עוד לא אדע איך להתנהג, גם אני אודה לך, כי אמנם לא נסיתי באלה, אבל אם דעת את המחותן אחפוץ

– הוי הוי!  – קרא פתאום בעל הרפואות וישנה פניו ויניע באצבעו למול פני ישעיה כאשר יניעו באצבע לילד להזהירו לבל יעשה דבר מה – הוי הוי, אני אבין מזמתך, אתה תאמר את המחותן ואל הכלה תכין לבך, שמשון השדכן יבין מזמה, כאלה רבות ראיתי, גם עוד זאת ראיתי כי בחור שאלני בפה מלא: והכלה מה היא?  הימים הראשונים היו טובים מאלה, אז לקחו אשה לשם מצוה ועתה יבקשו כולם לקחת אשה לשם נוי, והבחור ההוא לא בן שמעיה האפיקורוס, ימח שמו וזכרו היה, כי אם בן ירא שמים, ובכל זאת דבר כזאת בשפה ברורה, ואתה מה כי תפקוד עליך כי תשאל למחותן ותחשוב בלבך את הכלה, הן לא חוקר לבבות הנני ולא אדע כי תחפוץ לדעת הכלה מה היא, שמשון השדכן ישמע ויהיה כלא שומע, יראה ולא יתבונן, ועל כן אומר לך מי הוא המחותן וידעתי כי תתר ממקומך ותפול על צוארי בשמעך שמו הוא הגביר והלמדן רבי שמריה השבורי אבי מרים אשר בביתו תאכל ארוחתך הלילה ומחר –

ישעיה נתר ממקומו למרות חפצו בשמעו דברי השדכן, פניו כוסו רגע בחורת מות וכרגע שבו ויהיו לפני להבים.  רוחו נפעם מאד וכמעט לא האמין למשמע אזניו, אבל עד ארגיעה הצליח בידו למשול ברוחו הנבוך וכעס ועברה הפיצו עיניו.  אך זה מתנקש בנפשי היום – אמר בלבו – הוא בא בערמתו להוציא מחשבותי הקבורות בקבר לבי ולהראותן לעין כל ולשימני למשל.  בתחילה נסה לחרף שם מורי ומטיבי שמעיה, ואחרי כן נגש לשבור דלתי לבי ולגלות הסתום בו, אך פה קננה מרמה ומזמה לרדוף באף כל איש ישר, ראה אראה אתה הולך תובילנה אתך, לא תשלם מס מחירה, שודדי ליל לא יגזלוה מידך ומחירה יקר תמיד ומה לך עוד?  ועתה התערב נא עמי ואני אתן לך מחתן טוב ונכבד וכסף ירבה תרמיתך, נבל!  – כה שיוע לבו בקרבו, אף כי המחשבות האלה עפו כמעוף ברק ברגע אחד, בכל זאת שונו פניו עד כי השדכן הכיר כרגע כי אש מתלקחת הצית בלבו והאש הזאת אש עברה היא, אשר העתיקה מפי ישעיה מלים ולא ענה דבר, רק עיניו עופפו בלי נוח לכל רוח זמן כביר והנה הביעו רגשות רוחו עד בלי די.  השדכן נבוך גם הוא בתחילה בראותו זאת, אך לא איש כמוהו יהיה למשחק למבוכת פתאום.  כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: אבל, אולם, בי נא, הדבר הזה לא רע הוא, ורק טובתך אדרוש, ואם דבת שונאים לקחה אזנך על דבר הכלה, אני אני אערבנה כי כולם שקר ידברו.  אני לא נשבעתי מעודי, יהי כן אלהים עמדי, בחיי אשתי ובני אשבע כי לא נשבעתי מעודי ולא אשבע כל עוד בחיים חיתי, אין דרכי להשבע, וגם עתה לא אשבע לך, אבל האמן לי על דברתי, כי הנערה תמימת דרך היא ומצניעה לכת.  ורק דעתה שפות צרפת ופולין היא שובבתה מעט, ואביה כבר ינחם על כי נתנה ללמוד, ואמה תמאן הנחם על זאת, וגם היא לא תזנח עוד אחרי ספרי טרפה ופסול, בחיי אשתי ובני אשבע כי היא החלה למאוס בהם, אבל בעירנו יחשב הדבר לעוון נורא ומה גם אם בת איש ירא אלהים כשמריה תעשה זאת, אבל באלהים נשבעתי כי היא נערה צנועה יותר מכל אלה הנערות אשר לא קראו בספרים, אמת הדבר כי היא תיטיב ראשה ביום השבת, ולא אכחד כי הוא עוון, אבל לא היא לבדה תעשה כזאת, וכבר פרצו הדרך הזה, ולא יהיה לך הדבר חלילה לפוקת לב, האמן לי כי בכל ימי חייך תברכני על זאת, באלהים נשבעתי כי אך טובתך אבקש, ורבנו ראש הישיבה גם הוא יאמר לך כי אך זה חפצי, וכאשר תהיה מרים לאיש כמוך אז תהיה בלי ספק אשה צנועה וכשרה ותשכח את אשר למדה עד עולם, ואך חנם קצפת עלי קצף, כי את טובתך אדרוש בחיי אשתי ובני נשבעתי.  ואתה אל תמהר להוציא דבר, הועץ את לבך וגם שאל את פי המורה ויגדך כי חנם תקצוף עלי, כי אמנם הוא דבר ראוי והגון לך –

כמעט פרץ שחוק מפי ישעיה בראותו משוגתו, כי השדכן ברוב דבריו היה לו לישועה להראותו כי שגה עד מאד, ומה גם אחרי שנה ושלש בדבריו כי גם יד המורה תכון עמו ובו בטח לבו כי הוא לא יבקש לשים פחים לרגליו, וירא וידע כי אם חנם חשד את השדכן כי רשת יפרוש לפעמיו, אך בכל זאת התאפק לבל יראה שמחתו לשדכן ויאמר: טוב הדבר, אני אאמין בך ואדבר את מורי בדבר הזה –

– גם אני אומר טוב הדבר ויתן ה' בשעה טובה ומוצלחת, עין בעין אראה כי מה' יצא הדבר ואתה דע לך איך לדבר בלילה הזה בבואך לביתם.  הן תבין מלי –

– אבין אבין –

– ועל כן עליך להתיפות מעט, לך לבית המרחץ ולבש כתנת לבנה ועשה את שערותיך, העלה מסרק על ראשך וסלסל פאותיך והיה חתן.  הן לא לי להורותיך, הלא במקום תורה שם חכמה והיא תורך איך לעשות, אבל אני רק חפצתי להעירך על זאת, ועתה אלך אל רבי שמריה בשעה טובה ומוצלחת –

– צחוק עשה לי המקרה – אמר ישעיה לנפשו אחרי אשר נותר לבדו – הוא ידמה כי יראתי ותורתי הפיחו בי אש קנאת קודש והתעוררתי עליו על כי יעיז לדבר בי, כתופש תורה את עלמה יודעת לשון וספר, בעת אשר אך זה פחדי והותי, בעת אשר מגור יהלמני פן אתראה בעיניה כחסר דעת.  הה!  לו יכולתי לדבר עמה ואם אך רגעי מספר, הלא אז אשרי ואשרה יצא לפועל ידים בין רגע, לו יכולתי לפתוח סגור לבבי לפניה ולהראות לה את האוצר הצפון שם או אז גם לבבה נפתח לי ושם מצאתי אוצר ששוני וחיי, נראה איך יפול דבר –.  – המורה אשר נגש אליו שם קץ לדבריו אשר דבר את נפשו.  נעזבם נא יחד אולי ימצא ישעיה עזרתה במורו אשר אהבהו ויכבדהו בכל לבבו.

 

 

פּרק שמיני

אבות ובנים

אין מוליך אותנו שולל כמראה עינינו; את אשר נראה בבוקר בבוקר אותו לא נראה.  האם נתבונן על נפשנו ונראה איך נגדל מיום ליום? האם נחזה כי פנינו ישונו לבקרים? האם תיגלה לעינינו עת אשר יגדלו בנינו ובני ביתנו וישנו פניהם ודרכם ורוחם? בעינינו בנינו גם כי יגדלו אך ילדים המה ונביט עליהם לבל יעשו מדחה כמו זה עתה החלו לצעוד ברגליהם.  אבל כאשר הילד הקטן ימאן כי יתמכו בימינו בהחילו להרים פעמיו, כי יחפוץ להראות מה כחו ללכת ברגליו, ובחזקה יבקש להסיר את ידיו הקטנות מידי תומכיו וההורים לא יחדלו מנהלהו גם אחרי אשר כבר ידלג כאיל כן גם בדרכי החיים יחשבו האבות תמיד כי בניהם לא יעצרו עוד כח להכין אשוריהם, יאמרו לתמוך בידם ולנהלם, והבנים כילדים יבקשו להסיר ידיהם מתומכיהם, למשא לעיפה יחשבו העזרה, יען כי יעמיסוה עליהם.  הבן כרב היה לחכם גדול בארץ ויצא לו שם כשם אחד הגדולים ובכל זאת יתהלך אתו אביו כאת ילד אשר לא ידע עוד מה עמו, ולא רק אביו כי אם גם אחיו הגדולים ממנו יבקשו לשלוט ברוחו, ולא ישימו אל לבם: הן כבר יצא לו שם בין החכמים ואם כן הלא נפשו יודעת מאד ארחו, לא כן האבות והאחים לא יראו גדלו, ואם יחלו לראותו אז תעלה מחשבה על לבם כי אמנם גדול הוא בחכמה, אבל המה גדולים עוד הרבה ממנו, כי הלא אביו או אחיו הגדול הוא.  כה יתעונו עינינו בדבר אשר בו תתבוננה תמיד, והגדול יהיה לקטן, אך גם הקטן יהיה לגדול, מראה עינינו יכזב לנו גם בזאת, כאשר לא נראה את אשר הטינו אנו אשורינו מני ארחות ישר, כן לא נחזה זאת בבנינו ובני ביתנו.  כל רואיהם יקראו אחריהם מלא, יניעו ראש ואנחנו אם נשמע כזאת נשתומם ונקצוף, כי איכה יעיז איש מצח לדבר סרה בבנינו או בני ביתנו ואנחנו הן לא ראינו כזאת, אנחנו אשר נתבונן בהם תמיד לא ראינו אף מה ואיכה תראינה זאת עיני זרים? אות הוא כי שקר יענו בהם, שקר בפי מחרפיהם.  איש איש לנפשו, לבניו ובני ביתו, למשפחתו ועמו וארצו, כזאת יעשה, כל הקרוב אלינו יותר כן לא נחזהו, וכמו בקש הטבע להורות לנו כי כן הוא, לכן כה יצר את עינינו אשר כל דבר הקרוב אל העין יתעלם ממנה כדבר אשר רחוק רחוק הוא ממנה, אבל גם לזאת לא נתבונן יען כי גם זאת נחזה לרגעים.  וזה הוא פתרון החידה אשר עליה נשתומם תמיד: מדוע זה נשמע כפעם בפעם כי אב יחרף את בנו, אח את אחיהו, איש את עמו וכאשר ישא עליהם איש אחר חרפה אז נפשם תלהט גחלים ויקראו למהלומות.  הדבר הזה הוא יען כי איש איש יחשוב כי לו הצדקה להורות דרך לאחרים ואם לא ישמעו ויאזינו לדברו ואם לא יעשו כחפצו אז המה סוררים ומורים, אך את האשמות אשר בהן יאשמו באמת אותן לא יראה, כי על כן לא יתן לאיש לחרף אותם בעבורן, ואשר על כן נחזה התהפוכות האלה בעם ישראל יותר מאשר בעמים אחרים, כי איש אחד יחרף את עמו בפיו וילחם בעד כבודו בטפול עליו איש זר חטאת, יען כי כבני בית אחד יחשב ישראל עד היום ואיש איש יתבונן מאד לדרכי אחיו ומעשיו, וגם על כן יקחו להם אבות בני ישראל קרנים לשלוט בבניהם יותר מהאבות בעמים אחרים, יען כי לבם ינהה תמיד אחרי ביתם ופרי בטנם.  ואם אמנם טובה רבה תצמח מהדבר הזה, אהבה נאמנה לבני הבית ולמשפחה ולעם, אחרי כי איש איש לא יראה מומיהם, אבל גם רעה גדולה תולד על ברכיו, הרעה היא כי איש איש יקח תעצומות ועוז לרדות באחרים, לתוות להם דרך כרוחו, לצוות עליהם לצאת לפעלם כחפצו, ואם המורים קצרי רואי המה יתעו גם את חניכיהם, וגם מריבות ושנאות תרבינה לבקרים בעבור הדבר הזה למטה זעם בימינו אלה, למכשול עוון ולפח ולמוקד וכשלו ונלכדו בהם אבות ובנים יחדו.

כל עוד הילדים ילדים קטנים המה, יתנו להם רוב הוריהם גם ללמוד כחפצם בעבור על הבנים רוח קנאה יקנאו ברעיהם, כמה אבות יפקדו על מורי בניהם כי יורום גמרא בטרם יבינו במקרא רק למען מלא חפץ הבנים, אשר קנאו בחבריהם, כמה אבות נתנו את בניהם ובנותיהם גם ללמוד דעת ושפות, לא מאשר כי הבינו כי אלה תפארת ליודעיהם וגם כלי חפץ הנן לא לעתים רחוקות, רק יען כי בניהם התאוננו באזניהם כי בני ראובן או שמעון קרובם או השכן הקרוב אליהם למדו כל אלה ויביטו בהם בבוז יען כי לא חלק להם באלה, והאבות יאותו לעשות רצון הבנים ויתנום ללמוד כחפצם בחשבם כי רק את הכסף יוציאו לשוא, וכעבור שנים אחדות והנה הבנים נהפכו לאחרים.  האבות ידמו כי הם המה בניהם כמקדם והבנים יחשבו: האתם אבותינו? הלא בינינו וביניכם יבדילו דעות עשרה דורות ודרכיהם, הבנים יחפצו לחיות לרוחם אחרי כי החלו לדעת כי רוח להם, או אז יקום שאון בבית.  ללמוד נתנו האבות את בניהם אבל לא לעשות, ומה יהיה אז? אז אם לא נאמנה רוח הבנים את האבות יפרצו דרך וימרדו בהם לעין יומם, ואם אין יבקשו להם במחשך רעים כלבם ואתם ישיחו ובחיקם ישפכו שיחם, ובכן יתרחקו הבנים מעל האבות עוד יותר ויותר, כי יבקשו וימצאו נתיבות בתים אשר אבותיהם ימאסו בהם או המה לא נתנו לאבותיהם לדרוך על סף ביתם ושם ילמדו אל דרכי רעיהם החדשים, ואחרי כי במחשך יעשו מעשיהם וייראו מעשות יומם לעיני הוריהם לכן יתקצפו עליהם ויחשבום למכשול להם, ובכן נראה מבלי משים כי רוח הבנים זרה להוריהם, ורק יען כי קצרה ידם מהלחם לכן יכופו ראשם ובלבם תגדל המשטמה.  זאת היא מנת רוב צעירי עמנו בערי הארץ ההיא אשר הוריהם ישאו אשמתם, על תתם אותם ללמוד, או אחרי כי כבר נתנום ללמוד על כי יאמרו לאסור רוחם בזיקים...

אחת מאלה היתה גם מרים.  אבותיה הישרים בלבותם, אנשים אשר אך טוב וחסד כל האדם דרשו בלבם ומה גם טוב בתם האהובה להם מחייהם נתנו לה חפצה אשר שאלה ויביאו מורה לביתם ללמדה לשון וספר בקנאה קנאתה ברעותה בת שבע, אשר בית אביה היה על יד ביתם ויהי שכן טוב להם, ומה גם אשתו הראשונה אם בת שבע היתה כאחות מרים ללמדה כחפצה, כי הלא זה הוא פתגם רוב היהודים בעשותם מעשה אשר לא יביא להם כל תועלת ואם נשאלהו: מדוע אתה ככה עושה? אז יענה: ומה מני יהלוך? וכן ענה גם שמריה אבי מרים כאשר שאלו אותו: מדוע יתן את בתו ללמוד לשון וספר? – מה מני יהלוך? – ענה – הן היא רק בת ולא בן ואסור ללמדה תורה, אם כן תלמוד לשון וספר, אחרי כי נפשה אותה ללמוד.  ובכן למדה המורה וברבות הימים נהפכה לאחרת, כאשר כבר שמענו מפיה, כי היא חדלה מתת אמונתה ומבטח באבותיה.  אוי להם לאבות אשר בניהם לא יאמינו בהם, אך אוי אוי להם לבנים אשר חדלו מחשוב את הוריהם כאוהביהם הנאמנים, אשר אך מהם יבקשו עזרה בצרות, כי זה הוא הצעד הראשון אשר יובילם אל בור שאון.  היא ידעה כי אבותיה יבחרו לה איש תופש תורה והיא מאסה באלה מבלי הרבות מחשבות, כי בת שבע הרבתה תמיד לשפוך בוז וקלון על התורה ותופשיה.

ישעיה התמים אף כי הבין רוח מרים וידע כי איש אשר למד ימאס באיש לא למוד, ואם כן תבחל נפשה בו יען כי כאיש אין דעת בו יראה, בכל זאת לא אבדה תוחלתו ממנה אחרי כי האמין אשר כמוה תבקש לה אך איש יודע דעת ובהודע לה כי הוא מלא כרסו בדעת אז כמו נגיד תקרבהו.  אבל מה שגה במשפטו! הוא חשב ככל אלה אשר בכל לבם ונפשם יבקשו דעת, כי כל אלה אשר פנו עורף לדרכי אבותיהם מבקשי דעת המה, ובדעת יכבד איש בעיניהם, בעת אשר באמת הרבים בהם לא ידעו מה היא הדעת ומי המה יודעיה.  המה יבקשו חיים ודרכי התבל ויש איש מלא דעת אשר לא ידע לפתוח פיו בבואו בחברת אנשים כאלה ויהיה לבוז, ויש אשר לבו רחק מהדעת הרבה יתר מבחור בישיבה ובכל זאת יקבלוהו באהבה ויעטרוהו רצון יען כי ידע ארחות התבל ונגידים ידבר.  ישעיה לא ידע זאת ועל כן התברך בלבו כי אם אך יאונה לו לדבר את מרים אז תכרת ברית אהבתם בין רגע, אבל היא לא דעת כי אם חיים חפצה, חיים ככל בנות הארץ, לשמוח, לשיח, לשוח ולצאת במחול משחקים, לשמוע מהתלות וחלקות וכאלה רבות, כאשר כבר הסכינה לאט לאט בבקרה בבית רעותה בת שבע, וכבר באה העת אשר היה לה להראות מה חפצה ובמה תבחר לעין כל.  אמנם לבה לא רע היה ומרגע לרגע עלה גם זכרון אבותיה על לבה ותבקש בכל נפשה להביא להם קרבן ובנפשה דמתה הלא די להם אם למען אהבתם אתן את נפשי לאיש יהודי.  אולם אם כה אעשה יביאו גם המה קרבן ויתנו לי איש יהודי אשר למצער יהיה יפה, נחמד ונעים בתארו ובהליכותיו ומלבושיו ודבריו – כי היהודי הזה אמיל איש חמודות יהיה.  כזאת חשבה בלבה, אך לאבותיה לא הרהיבה עוד עוז בנפשה להשמיע כזאת, גם עוד לא מצאה תואנה לדבר עמהם כי עוד לא דברו עמה דבר ברור, ועתה באה גם עתה אשר תעמוד להבחן, ונראה דבר מי יקום, דבר האבות או הבנים.

– שבת טובה – קרא שמריה לבתו בצעדו על מפתן ביתו בנחת, פניו יאירו ועיניו מפיקות שמחה בהביטו סביביו ומה גם בהתבוננו בפני בתו אשר נגשה אליו ותשק כף ידו.  אחרי שמריה באה אשתו, אשה קטנה ודלת בשר, אשר פניה ותנועות גוה יעידו כי לא נוצרה להתגרות מלחמות וגם בדבר שפתים אולי לא נסתה לעשות מלחמה מעודה, ואף כי כבת ארבעים וחמש היתה בעת ההיא בכל זאת דמה כל רואה כי אך בת שלשים היא ותתראה לא כאשת כי אם כבת שמריה החסון כאלון אשר לחייו מלאות ואדומות וזקנו הארוך יתן לו הוד פנים ותואר.  אחריה בא ישעיה אשר עשה ככל אשר מצאה ידו להתראות כחתן ואחריו נער כבן שבע שנים בן בעל הבית, נער רך ודל כאמו.  מנוחה נעימה שררה בכל פנות הבית כבפני אדוניו בעת אשר שר אשת חיל ובעת שבתו אל השלחן.  ואמנם לא לצדקה גדולה נחשב זאת לשמריה אם הוא היה שמח בחלקו, איש אשר לא יחסר כל לו, מצליח בדרכיו וידו תמצא לחיות בכבוד ושלוה וגם לעשות טוב, איש אשר אהבה ושלום בביתו ילינו מעת בא בברית את אשתו זה עשרים וחמש שנים ולא ידע רוגז בכל העת ההיא, איש אשר לו בת משמחת לב כל רואיה ובן משכיל בתורה כאשר יעידו עליו המלמדים, איש כזה אם שמח בחלקו ויכיר טובה לאל מטיבו, הן לא דבר פלא הוא, מי יודע אם שלו ושקט ושמח היה לו נקרע פתאום סגור לב בתו והוא הביט הרשום שמה על הלוח, או לו נקרע לעיניו פתאום המסך המבדיל בין ההוה והעתיד וירא את אשר מוכן שם על במת המשחק למען הגלות בימים יבואו, מי יודע אם לא נהפך לחמו במעיו ויינו היה ללענה, אם לא גז שער ראשו וישב על האפר תחת שבתו בעונג וישיר זמרות השבת, מי יודע זאת? אכן גם הוא לא ידע זאת ולא יחיש עתידות נוראות, ולהיפך אך טוב ושלום יהיה במגורו ואל שמחות חדשות יכין נפשו.

עיני שמריה ואשתו בהביטם אל ישעיה העידו בהם כי כבר לקחה אזנם דבר אודותו מפי השדכן וכי דבריו מצאו מסלות בלבבם, כי אהבה ושמחה הפיקו בעת אשר נעו בלי חשך, רגע התבוננו בפני מרים וכרגע כוננו אותן אל ישעיה כמו יד נעלמה תצוה עליהם במפגיע לעשות כזאת והם לא ידעו.  מרים ישבה בדומיה ותסב עיניה מישעיה וכמעט יראה גם מהביט בפני אבותיה.  אביה נסה כפעם בפעם לדבר אליה למען תרים ראשה אך היא ענתה רק בשתים שלש מלים ותוסף להשפיל עיניה, אמה התבוננה לזאת ותבט בפני שמריה ותקרוץ עין ויחד שחקו מטוב לב.  האשה התמימה הזאת דמתה כי בתה – בתה היא, וכאשר עשתה היא בבוא עת דודים לה ובהקרא החתן לארוחה כי השפילה עיניה יען כי בושת הצניעות כסתה פניה, כן תעשה עתה גם בתה ולבה יגיל מאד כי כאמה בתה, בעת אשר לו ידעה הבת מחשבות לב אמה כי אז אולי אדמו פניה מקצף ותחרוק שן על כי ערב לבה לחשוב אותה ליונה פותה.  אבל על הרוב יהיה חסרון הדעת למעוז לנו ויסיר מעל פנינו רעה רבה, וגם בפעם הזאת ריחק חסרון הדעת יגון ברגע ההוא מעל אוהל השלוים במעונם.

שמריה בלי ספק למען הראות לישעיה כי לא שקר דברו שפתי השדכן באמרו כי הוא ישוב ונחם על כי נתן את בתו ללמוד לשון וספר שם אליו פניו ויחל להתאונן על המעשה הרע הנעשה בעיר, כי שנים מהגבירים משכו ידם את לוצצים ויתנו את בניהם ללמוד לשון וספר, שערוריה אשר לא נשמעה בערי ישראל מאז ועד היום הזה.  באנחת שברון מתנים הפיח לקץ כי עתידה תורה שתשתכח מישראל, ובני הנעורים ינועו מעיר לעיר ומארץ לארץ לבקש דבר ה' ולא ימצאו.  מפני הימים הרעים האלה יחיל לבו בקרבו וכל הרע הזה בא לעיר לרגלי הארור זעום אלהים וזעום נפש כל איש ישראל, הלא הוא שמעיה איש חמודות, כשואה התגלגל אל העיר להשמיד תורה ולהכרית יראה מקרבה, כי כסמל הקנאה הוא בעיר, ובנו בן פריץ מכשול עוון לבחורי הדור.  הן מי ראה כזאת, מי שמע כאלה, כי איש אשר שם ישראל נקרא עליו ואם גם הוא פושע מבטן, כי איש כזה לא ידע תורה ולא יבוא בית ה' להתפלל בכל ימי השנה מלבד בימים הנוראים, ובצאתו חוצה לא יכירהו איש כי לישראל הוא, הן צלם אלהים סר כבר מעליו ולא תואר בן ישראל לו וזה מעשהו כל היום לרדוף קדים ולהתהולל את הפריצים מעם הארץ, ומה יעשה הבן שלא יחטא, אם אביו הזקן האשמאי יחזיק בימינו ויתן לו שאלתו, ומה יעשו בחורי עירנו? הלא יאלפו ארחותיו ויהיו כמוהו עדי אובד, אוי לו לדור שכך עלה בימיו, סטרא אחרא והקליפה יצאו ביד רמה לשבות שבי, אך מעשה הקליפה היא, היא מסכה רוח עועים בלב רבים לתת את בניהם לדרוש לשון וספר.  – כה שפך שיחו וידמה כי גם ישעיה אתו יחד יהמה ויתאנח על עוון הדור, ומה השתומם בראותו כי הוא לבדו חש עתידות לו ויעף בדמיונו רחוק רחוק למצוא את הקץ וישעיה על מקומו ישב ולא יתאבל אתו, אך פניו חורו כמת.  לו הביטה מרים אז בלבו וראתה כי כחצים שנונים דקרו דברי אביה בקרבו, כי אז אם גם לא החלה פתאם לאהבהו אך בלי כל ספק קרב לבבה ללבבו בראותה כי מכאוב אחד יכאיב שניהם ולא רחוקים המה ברוח כאשר חשבה למראה עיניה.  וישעיה הבין מה רב מכאוב לב מרים בשמעה כזאת, כי אם אמנם לא ידע כי יודעת היא את בן חמודות, אבל איך תוכל לשמוע כאלה בדבר איש סרה על כל דעת ויודעיה בעת אשר נפשה תשעשע עליהם, ויגד לה בכל לבו בעת אשר מעיו המו למורו ומטיבו ולבנו אשר יחרפם בזעם אפו חנם איש אין דעת בלבו, וכמעט צר לו המקום לשבת עוד ולשמוע דברים רעים כאלה, וברגע ההוא שם אליו שמריה פניו ויאמר: ומה תחשוב אתה בכל אלה? האם תדמה כי אך חלום שוא יהגה רוחי ואין כל פחד לנגד עינינו? כי הרשעים כמוץ יחלופו ודורשי התורה יחליפו כח יוסיפו להחזיק במעוזה? –

– אמנם לא אכחד, כי לא כראותך אראה אני, אני לא אפחד ולא אגור כי מוסדות ישראל לא יכרתו, ואך משגה הוא לתקוע בשופר ולקרוא מלחמה בעת אשר אין כל צר ואויב נגדנו –

– האתה עתה תאמר כי אין כל צר לנגדנו בעת אשר עינינו תחזינה את הפריצים המפירים דתי ישראל? נפשי תרועת מלחמה ולא עת שלום היא לנו, גם בתי הישיבות לא יהיו עד סתרה לתורה ודורשיה מפני רודפי נפשם, אתה תשב בארבע אמות של הלכה ולא תדע את הנעשה עתה בארץ ועל כן שלום בנפשך, אבל אנו נחזה ונראה רבות.  הידעת כי בערים אחדות כבר החלו לעשות כפי הפקודה החזקה מאת שרי המלך ללמד שפת הארץ בבתי הישיבות, ואנחנו נשקוט ונשב בחבוק ידים ובאפס תשיגנו גם אנו יד הגזרה, ואז אבדה תורה מהעיר, כי טוב טוב בעיני לסגור את הישיבה על מסגר מאשר למגרנה בידי הקליפה, ועל הדבר הזה הן לא תאמר פחד שוא הוא, וכאשר אדמה גם לבך יפול מאד –

– אנחנו נשא תמיד על שפתינו "הימים הראשונים היו טובים מאלה", מבלי בקש חשבון מדוע טובים היו הימים הראשונים – ענה ישעיה בעוז ובבטחה כאיש אשר יערוך נפשו לקרב ויעבור עליו מה – אבל אני אומר כי הימים הראשונים היו טובים באמת מימינו אלה.  אם אביט לדורות ראשונים ואראה במו אדירי התורה, מאורי עמם, הגאונים ביעקב בתורה ויראה איך המה אחזו גם בחכמה בעת אשר כל מעינם היה בתורה, בראותי את האדירים האלה ישאו דעם למרחוק, ילמדו שפות העמים וחכמותיהם, מהם חכמים נודעים בשער, מהם רופאים לאדם רב, מהם יבארו את התורה והתלמוד על פי דעתם בשפות זרות וחכמות חיצוניות בשומי אליהם לבי אז אומר: אשרי הדור שככה לו; ומה זה היה לנו עתה, כי רדנו מאוד, עזבנו דרך אבותינו מאז ומעולם ונלך אחרי ההבל ונהבל למאוס בכל שפה ודעת, ועל כן גם ספרי חכמינו כספר החתום לנו, נלמוד רש"י ולא נבין אותו יען כי הוא בשפה אחרת יבאר לנו את הכתובים, נתבונן לדברי הרמב"ם עד התוי"ט ולא נבינם, כי חכמת המדידה והחשבון כמו זרה נחשבה לנו.  אמנם גם אני אאנח ואתאבל על התורה אשר נזרה הושלך ארצה, אבל לא יען כי רבו בנו הדורשים דעת, כי אם יען כי נזרה את הדעת כמו רוח וחכמים אנחנו בעינינו.  ועל זאת תגורש הדעת מקרבנו אך גם התורה תכלה ויראת שדי תופר, להחזיק בדעת לא יתנו האבות את בניהם ובתורה ימאסו הבנים וישארו קרח מכאן ומכאן, ואשמת האבות היא, כי בידם להדריך את בניהם בשבילי התורה והדעת גם יחד, או אז לא יעבטו ארחותם ולא יעשו מדחה –.

מבוכה נראתה על כל פנים בכלות ישעיה את דבריו, שמריה נבוך מאד כי לא רק לא פלל לשמוע כזאת מפי הבחור, כי אם גם מעודו לא דבר איש באזניו כדברים האלה וכמעט לא האמין למשמע אזניו, כי איש אשר תורת ה' עוד לא עזב ידבר כדברי אחד הרשעים המפירים חוק האומרים נלמוד שפה ולשון כי בהם חיינו.  אשתו נבוכה כמוהו, היא כמו נפלה פתאום משמים ארץ לטשה עיניה ותתבונן חליפות באישה ובבחור ולא ידעה מה עמה, ופניה העדו בה כי היא תתעה בשפק אם בחלום או בהקיץ תשב ותשמע כאלה, אבל הרבה יותר משניהם השתוממה מרים בשמעה דברי הלוחם בעד הדעת.  ההוא ילחם לדעת, ובלב מלא אומץ ואון כאשר לא ראתה מעודה באחד מבחורי עמה, אשר כל כבודם הוא כי ידמו למו עצת זקנים מהם לימים? ההוא? הבחר הנבזה והנמאס בעיניה ידבר כאחד ממבקשי מדע באחד מבתי מדרש למדעים! היא נפעמה ולא ידעה עוד מה תחשוב אודותו, מחשבות בלולות לקחו לבה ולא ידעה עד מה, אכן גם ישעיה נבעת מאמרי פיו.

אם אמנם בלבו גמר אומר עוד בטרם בא הביתה להסב פני הדבר אל הדעת למען יגלה את כל לבו באזני מרים, וידע אם יקוה או יחדל.  לקחת אותה מידי אביה ולבה בל עמה מאן לבו ורוחו יסרהו מעשות כזאת, כי היא חרפה והוא עוון פלילי לקנות בת מידי אביה כשבוית חרב, אם כסף או תורה יתן במחירה, רק אם יקח לבה, רק אם היא תבקש לתת לו יד אז ידע כי כונן אשרו ועל כן עליו להודיע לה, וידו קצרה מעשות זאת בלתי במקום רואים, לכן החליט לדבר כזאת, ואם גם יקצוף וישום אביה בשמעו כזאת, כי טוב לו למצוא חן אך בעיני מרים, ואביה יסלח לו בעבור תורתו, זאת ידע נאמנה, ואם אין, אם גם באלה לא ימצא חן בעיני מרים, הלא אז יפנה עורף עד מהרה לישיבה ותופשי התורה ויבחר בבית שמעיה ואין כל פחד עוד לנגד עיניו מהוציא כל רוחו באזני זר, כן החליט, ובכל זאת נבעת מאד בשמעו דברי פיו, כי עוד לא הסכין לדבר כאלה באזני זרים, אך בעת אשר דבר התרומם רוחו וישכח באזני מי ידבר כאלה, ובכלותו, ובשוב רוחו ממרומים ששם שאף לדאות רגעים אחדים ראה, כי לא פה המקום להשמיע כמו אלה, הוא ראה את המבוכה אשר נראתה על כל פנים ויקוט בפניו על הפריעו ששון הבית ביום השבת.  שמריה ענהו רק בדברים אחדים בלי משטר וסדר בקומו ללכת הביתה ואשתו כמעט יראה מפניו.  אך תחת זאת דמה למצוא די שכר באחת מעיני מרים בהביטה אליו רגע קטן בעת אשר צעד על הסף לצאת החוצה.

רגשות שמריה אשר עינו לבו בלילה כמעט תקצר יד סופר לתאר כמו.  כאיש אשר מעודו לא שמע קול רעש ותרועה ולא ראה כלי נשק, והנה פתאום לפתע יערכוהו במערכות הקרב וישימוהו אל פני המלחמה, כן רגז לבו, הוא לא התקצף על ישעיה על העיזו פניו לדבר לו בביתו, גם לא השתומם איך יעלו דברים זרים כאלה על שפת לשון בחור מבני הישיבה אשר כל עמלו אך בתורה, גם לא נקוט בפניו על תתו מלחמו ועל חשבו רגע לתת את בתו לאיש אשר תורת הפריצים על שפתיו ויהלל זדים וכל עושי רשעה, לא אחת מרגשות האלה מצאה מסלות בלבבו כי אם מגור נורא, רוב עצמותיו הפחיד וירעם באזניו כתרועת מלחמה.  רגע עלתה מחשבה על לבו כי כבר היה גם הוא למפר תורה כי ארח לחברה את רשעים ועוד מעט הרים קול בכי להתודות על חטאותיו ועד ארגיעה שב ויאמץ רוחו להלחם את שטן המשחית לבוא לפתחי לבו.  ובעודנו חושב כזאת שב הפחד ויתקפהו פן לא ימצא און לו להלחם את השטן ויפול שדוד בידו, פן כבר נלכדו רגליו ברשתו והוא לא ידע עד הנה.

ישנם אנשים אשר יפחדו תמיד מפני כל רעה פן תבוא עליהם.  דבר כי יהיה בעיר אז ידעו נאמנה כי המה יהיו הראשונים להיות לטרף לשניו, תבערה תבער רק בביתם ושטף מים רק אליהם יגיע, וכל מחלה אשר לשמע אזן ישמעו שמה תתיצב לפניהם ותכריעם.  האנשים האלה על הרוב המה בריאים כולם רק מאשר כי יאהבו את נפשם מאד והגיונם כל היום אך להיטיב לנפשם, וכל מחשבותיהם ורגשותיהם וחפצי לבם אך אל מקום אחד יכוננו אשוריהם אל – נפשם.  מאהבה הזאת תצא היראה הגדולה מפני כל רעה, ולאנשים כאלה אין מזור ותרופה, הרופאים ישחקו להם בבואם להתאונן על מחלות אשר לא חלו בהם ויאמרו להם: מפחדי-תמיד אתם.  אבל גם היראה הזאת חולה רעה היא מאד, היא תמרר להם כל מנעמי החיים ותהפוך להם את התבל למאורת שואה ואימה.  רק מחלה נאמנה, או עמל גדול, דאגת החיים, מחסור וכאלה ירפאו חולים כאלה מפחדם, כי הרעה אשר אמנם באה תקח את הלב עד כי לא ילך עוד אחרי חזיוניו לבקש לו רעות בדמיונו.  חולים כאלה במחלת פחד-תמיד ימצאו לא רק בין אלה אשר יאהבו גויתם ויחרדו פן יקרנה אסון או יפחדו לכספם פן יעלה בתוהו וכאלה רבות, כי אם גם בין אלה אשר יחשבו את גויתם כאין וכאפס, אשר בעיניהם הגויה היא רק לבוש לנשמה ואת הלבוש הזה תחליף ויחלוף והיא תצא לאור באור שבעתים, אשר יחשבו את התבל ושאונה ומנעמיה ותענוגותיה רק לפרוזדור מלא רפש וצחנה וערפל חתולתו לפני הטרקלין אשר אור אלהים עליו יזרח והיושבים לפניו בני אלהים המה ומכבודו אצל עליהם, גם בין האנשים האלה ימצאו מפחדי תמיד, המה לא יפחדו על שלומם וטובתם בפרוזדור, על  כספם ומאודם אשר רק בעמק עכור הזה, בתבל יתנו להם חפציהם, כי אם על טוב הטרקלין פן יגזל מהם, על נשמתם העלובה פן תעשה מדחה ולא תזכה לבוא לחצרות אלהים ביום שכולו טוב.  הן לפתח חטאת רובץ, יצר הרע ישכון כזאב אורב לפתחי לב האדם ויחפוץ למשכהו ברשתו, וחבלים נפלו לו לאלפים למשוך בהם את הצפור אשר תפול בפח טמן לה.  כל מראה עינים וכל תאות נפש, כל דבר שפתים וכל חמדת הלב הן אך עוז ועצמה לו יוסיפו ובאפם יפלו בידו ולא יוכלו צאת, ולולא נבראו ימי התשובה אשר בהם רב כח האדם להתגבר על יצרו כי בהם יזכור תמיד את יוצרו, ולולא יום הכפורים המטהר כל חלאה ומסיר כל עוון, כי השופט הנאמן אשר מרום משכנו יסכור פה השטן לבל יוסיף פושעים באדם, לולא העוזרים האלה אשר יעזרו לנשמה להוציאה מידי יורשיה מי זה קם בפני הצורר בקומו להדוך נשמות טהורות תחת רגליו, למען הרבות חיל צבאותיו בתחתית שאול כאשר אלהי מרום לו תכונה ירבה במרומי מרום? ואיך לא יפחד איש גלוי עינים, היודע ומכיר את בוראו אשר לגדולות יצרהו ורואה ומתבונן לשונאו, לשטן אשר עד עמק עכור ישפילהו, איך לא ינוד וירעד לרגעים פן נתן מבלי משים יד לפושע במלכו, לשטן המורד ומרשיע לקחת אותו לעבד לו? לכן יפחדו האנשים האלה תמיד מחטאותם וירבו תשובה ויחפשו דרכיהם ויעמדו תמיד על המשמר כצופים לבל תאונה עליהם רעה.  ואחד מאלה היה גם שמריה, לו נתן לו איש את כל הון ביתו בעד מצוה קלה כי אז בוז בז לו, לו אמרו לו כי הוא ידבר את אפיקורוס או יביט בפני אדם רשע כי אז נתר ממקומו, ועתה הקרה ה', או אולי השטן, איש כזה לביתו ומפתו האכילהו וכבן לו קרבהו, והוא לא ידע כי שוחה כרה לנפשו, נורא הדבר מאד! כאלה הגה לבו כל הלילה ולא ידע מנוחה.  אהבתו לבתו עורה את עיניו מראות, כי גם ידה תכון את הקושרים וגם היא תפתח פיה לשטן להביע תורתו, ואם אמנם כבר שב ונחם על אשר נתנה ללמוד וכבר שפך כמים לבו בהתודותו על העוון הנורא הזה וידע כי עול עשה בימי נעוריו ועתה הוא מתודה ובוכה ומבקש סליחה, אף כי ידע עוונו, בכל זאת לא נתנו לבו לחשוב את בתו כאחת השובבות אשר תצאנה במחול לפני השטן והוא יפקוד עליהן לעשות חפצו.  אבל בישעיה ראה עין בעין תמונת השטן ומלתו על לשונו ויחרד ויבהל ושנה נדדה מעיניו כל הלילה.  לבו נבא לו יום עברות, יום נורא, אבל לא ממקום אשר חיכה לקראת בואו הגיח לקראתו...

גם גורל ישעיה לא טוב היה מגורלו, הוא אף כי לא אימת השטן בעתתו ופחד עוונותיו לא הרגיז לבו, אך על פשע שפתיו נחם מאד, כי בידיו נתק את המוסרות אשר ביד חרוצים עשו ידי אחרים למענו, ברגע אחד הרחיק ממנו חפץ לבו הרבה יותר מאז, ועל זאת יסרוהו כליותיו מאד.  אבל גם הוא לא ידע מה יקרנו עוד לרגלי התגלות לבו, ובעת אשר פחד מקצף האב, הנה התגלגלה עליהם יחד שואה לא ידעו שחרה...

 

פּרק תשיעי

פּח יוקשים

– איפה היהודיה? אנה הלכה לה? אקוה כי לא סרת מאמרי פי ימין ושמאל ותדבר עמה בדעת ולא גלית לה מצפוננו ברוב דבריך –

– אני דברתי עמה בדעת והיא גם היא תהיה מעתה בחברתנו, היא תעזרנו לצודד נפשות, היא תהיה בידינו פח יוקשים מאין כמוה, היא תעזור לנו לצודד את רעותה ורבות אחריה עד אשר יבוא יומה גם היא –

– הן לא אמרת לה כי תלטוש עינך לרעותה היפה למען הקימה לאויבת לנו! הטרם תדע כי קשה כשאול קנאת נשים, ואף כי אחרי אשר זה לא כבר נשבעת לה כי לא תמות אהבתך לה לנצח.  השמיעני מה עשית? –

– אני גליתי לה בשפה ברורה כי אוהב את רעותה וכי אחפוץ קרבתה בכל לב ובקשתיה בתחנונים כי תעזור לי למצוא שאהבה נפשי –

– הוי!   מה עשית? האם לנצח לא תחדל מהשחית באולתך את אשר אעמול בו ימים רבים? פחד פחדתי ויאתני! מראשית כזאת אמרתי כי לא אוכל לתתך להלוך לבדך הנה פן תשחית הכל ואשר יגורתי בא לי, אין זאת כי אם היא חמקה מפניך ולא תוסיף ראות פנינו בהודע לה כי בגדת בה, וכל מוסרות מכמרותינו אשר פרשנו ימין ושמאל ינתקו ברוח פיה, היא תפח בנו בזעם אפה וכל עמלנו יעלה בתוהו.  חי נפשי כי נקל היה לי להפוך הר משורש מאשר הוציא דבר למענהו בעת אשר תתן ידך לעזרני –

– הטרם תכלה דברי מוסרך? חשוך ניד שפתך ליום צום בהאסף החוטאים לבית התפלה ועתה שמע ובין כי לא רק על פי עצתך אחיה, וכי גם לי לבב כמוך ולא מורי ומדריכי אתה, כי אם רעי ואיש עצתי, אשר יחדו נחלק שלל, ועל כן חדל לך מדבר בקול מושל ומצוה כי אם שמע ובן וגם אתה תודני בשמעך כל דברי כי מחכמה עשיתי כזאת.  אני ראיתי ונוכחתי כי לשוא אשחית דברי אהבתי באזני בת השטן הזאת, כל חלקת לשון וכל אמרי נועם לא יצלחו לגנוב לבה, כי היא בת השטן ולבה חזק מצור, לא אדע עוד אם יען כי כבר נתנה אותו לאיש, או אולי קרח צפון ישלג עליו עד כי לא יתר ממקומו אף רגע לכל רשפי אמרי אהבה, ואולי גם הבינה כי כל אלה אך מאורי מתעים המה, כי אבני אש אשר באזניה יקחו לבי יותר מהאש אשר יפיצו עיניה.  יהי כן או כן, זאת ראיתי ונוכחתי כי היא תשמע לדברי ובקרב לבה תלעיג לי ולא איש כמוני יתן כבודו לכלמה, אני פולני מאצילי פולין ולא אתן כבודי לבוז בעיני יהודיה בת שאול לו גם היתה היפה בכל קצות הארץ –

– אבל הטבעת אשר על אצבעה –

– הטבעת! הטבעת! הן אותה לא תתן לי, זאת ראיתי ואוכח כי כן הוא ולמה זה הבל איגע? לכן אמרתי טוב הדבר אם לא תפלי בחרמנו כצפור שדודה הנה תתני ידך לנו ותהיי בחברתנו ותעזרי לנו בכל משלח ידינו ואם כה או כה אחריתך תהי עדי אובד.  לכן החלותי לדבר עמה על דבר רעותה, והנה הוי! אש פלדות הפיצו עיניה כמו לו השלכתי להבת בתוך אוצר אבק שרפה.  עיניה גלו מערכות לבה כי שונאה היא את רעותה תכלית שנאה.  טוב איפה, תעזור לי להדיחנה אמרתי ואגל את אזנה כי אוהב את רעותה –

– ואת הדבר הזה תחשוב לך לחכמה.  הוי איש אין תבונה בו! אם אויבת היא את רעותה הלא אז תקנא בה ותתיצב לשטן לנו לבל תפול לחבל לאציל פולני! –

– בי נא, אל תוסיף לתארני בתארים אשר לא לכבוד המה לא לי ולא לשם משפחתי, ראה תראה כי השכלתי מאד, בת השטן הזאת תבין מזמה והיא תעזור לי, זאת אדע נאמנה כי כן הבטיחה, ואם תעיז מצח לסכל עצתי אז הנה בידי, כי בידי להוציא עליה שם רע ולהגיד לכל, כי כבר הננו קשורים בעבותות אהבה זה ימים רבים ואז הלא תאבד לנצח –

– לו יהי כדבריך, נפשי נכספה מאד לראות ולדבר עמה, אני אקרא לה –

– לא! אל תעשה כזאת, כי היא מחכה לקראת בוא רעותה –

– ומי זה לידינו יתקע אם לא תזהירנה לבל תפול בפח? –

– אני אערבנה –. 

– כה דברו יחד שני האצילים הפולנים אשר כבר נודעו לנו מהערב ההוא אשר בו ראינו פניהם בבית אדון העיר, בן סוסי וכלבי התיעצו על צפונותיהם.  זאת נראה כי בן סוסי כבר עשה חיל ואומץ לב כי ירהיב עוז בנפשו לקום בפני רעו ולהוכיחו על הקלו אותו ושמו, ובלי ספק כבר הגיע עד גבעת תאותו או עוד מעט ויעלה עליה.  המה יושבים יחד בבית אבי בת שבע ויתנו בכוס עיניהם סגורים בחדר לבדם בעת אשר בת שבע עמדה מאחורי השער הפונה אל השדה ותחכה לבוא רעותה מרים אשר אמרה לה לבוא היום. 

– בבית אבי בת שבע? – ישאל הקורא – ומה לו ולאדונים פולנים? מדוע ישתו בביתו? למה זה יתן את בתו לשיח עמהם, הלא כבוד כל בנות ישראל פנימה ואם תדבר את איש או תשא אליו עיניה הלא תבל הוא וכזמה תחשב, וגם עת אשר יאמרו לתת אלוף לראשה, אשר אתו תבלה כל ימי חייה לא יתנוה להתבונן בו בתחילה אם ימצא חן בעיניה, ואיך יתן איש ישראל את בתו להתרועע את אנשים מעם אחר, אנשים אשר לא רק מוסר והצנע לכת יעברו על דל שפתותיהם תמיד? או אולי סר מעל עמו ויזנח דרכיו האיש הזה, כי על כן לא ישים עוד לבו לדעתו ואחת היא לו אם יכבדוהו אחיו בני עמו או יזעמוהו? אך לא! תמים האיש הזה עם עמו ועם כל דרכיו נאמן, ובעת אשר בתו תשיח את האדונים אולי יבקש לה הוא בבית המדרש איש אשר יקחנה אחר כבוד לחדרי תורתו, חידה היא ותהי לחידה! אך לא הוא יאשם בתהפוכות האלה, כי אלה וכאלה נמצאו בעמו ולא הוא האחד אשר כזאת יעשה, עת אשר אכף עליו משלח ידיו לעשות כזאת.  והנשים הלא מראש ומקדם נועדו למסחר למקנה וקנין כי לא להם נתנה המצוה "והגית בה יומם ולילה" כי על כן לא נשתאה אם הבתולות הצנועות אשר גדול עוונן מנשוא אם תדברנה דבר את בן עמם תעמודנה כל היום לפתח בית המסחר ותרבינה להג ושיח תפל את כל עובר, תשמענה דברים מפי כל אכר וכל שתוי יין אשר לשמעם תסמר שערת כל עלמה, אף אם בלתה לילות רבות בבתי משחק ושיר ותצא לשוח שלובת זרוע את בחורים.  כאלה נראה רבות ולא נשתומם, ואיך נשתומם על זאת אם נראה כי כל דרכי האנשים האלה תוהו, מעשיהם הבל, מוסרם מאפע, הלא התפלאנו והשתוממנו הרבה יותר לו ראינו דרך ישרה במקום מלא תהפוכות ואי-סדרים. 

כאשר עשה יואל אבי בת שבע כן עשו וכן יעשו רבים מבני ישראל ולא יחשבו בעבור זאת בקהל רשעים, ואם כי בין היראים והחרדים הנודעים בעיר לא נפקד שמו, בכל זאת נחשב כתמים עם אלהים ועם עמו, וכן היה אף אם לא התעורר כרבים מאחיו על כל חטא ואשמה ולא קנא קנאת האמונה בראש חוצות, כי דרכי החנוך בהם הנחוהו עשוהו לאיש אשר יאמר לכל טוב הוא ואם סבוהו עדת חסידים וימשכוהו עמהם לא נסוג אחור ולו כתרוהו מפירי חוק להעבירו מדעתו כי אז לא הכין גויתו למלחמה. 

יואל נולד בעיר הזאת, אבותיו ואבות אבותיו היו ילידי העיר.  אביו היה אחד מעשירי העיר וראשיה.  כאשר את עשרו מצא לו לא בעמל כפיו, כי אם בירושת נחלה, כן גם כהונת ראש העדה לא בחכמתו לקח לו כי אם בכספו.  הוא עשה מקנה וקנין ויסחר אל ארץ רבה ואף מעל הגבול ידעו שמו, אף כי מעודו לא יצא מקיר החוצה, כי אם שלוחיו שלח לארץ מרחקים ויסחרו שמה סחרו ימים רבים.  אמנם אף כי איש מנוחה היה האיש, לא נתן חתיתו לא על בני ביתו ולא על עבדיו ומשרתיו, ובכל עת אשר ראה או שמע דבר אשר לא ישר בעיניו החליק זקנו ובטנו וינע בראשו לאות כי לא ישר הדבר בעיניו.  אבל אך לעתים רחוקות קרה מקרה כזה, כי תמיד מצא חן בעיניו כל אשר שמע וישחק הרבה, ומה גם בשמעו דברי לצון אז שחק בלי הפוגה, ובכל עת אשר זכר את דבר הלצון בקש להשמיעו לכל ואם כי לא עלתה בידו להשמיעו כמו, ויחל תמיד בסוף הדבר בכל זאת שחק מקרב לבו, ואשר על כן היה נודע לאיש אשר לבו טוב מאד, אחרי כל אלה נלאו השלוחים לשאת עול אדון קשה כמוהו וישובו הביתה איש אחרי רעהו ויכינו להם בתי מסחר לנפשם, ואז נפקחו עיניו לראות כי באין שלוחים אין בית מסחר, ובבוא יום השילום נוכחו נושיו לדעת כי באין כסף אין שלומים, ובכן היה פתאום לתופש תורה אחרי כי הסחורה אזלה מבית מסחרו וכהונת ראש העדה לוקחה מעל שכמו, וישב כל היום בבית המדרש.  אך לא צפה לחסדי אנשים, כי אשתו אשת חיל אשר עינה היתה צופיה בכל ראתה את הקץ ותחשוב מחשבות בטרם יבואו חבלי עוני להנצל מצרה וגם עלתה בידה להציל את הבית וכלי החפץ וגם כסף לא מעט ותחיה את ביתה בנשך.  בן יחיד היה להם ושמו יואל.  הבן הזה היה רך ויחיד, ככל בני העשירים, מבחר המעדנים באו אל פיו ומבחר המלמדים הרווהו תורת ה' ולא חסר לו כל בעת ההיא בלתי אם עוד שלש שנים למען ידברו בו ויבקשו לו רעיה כי בן עשר שנים היה בעת ההיא, ולאשרו מלא לו הזמן גם החסרון הזה ויהי לחתן ביום היותו לבר מצוה ואיש אשה במלאות לו חמש עשרה שנה ואב לבן למזל טוב בתחילת שנת השבע עשרה לימי חייו.  אשרהו כי בידו להתגרות מלחמה את השטן ולהשליך חצים בעיניו, אבל הוא היה כאביו איש טוב ולא התגרה מלחמה לא את השטן אף לא את אוכלי כספו אשר הציגוהו אחרי חמש שנים מיום בואו בברית את אשה ככלי ריק. 

ישנם דברים רבים הנעשים על הארץ, אשר לו ידעה היא והבינה את אשר יעשו על גבה כי אז חלה ורגזה ממקומה; ישר כי ידוכא לפני עוול, עבד כי ירים ראש וימשול בבני אדוניו, יתומים כי ירעבו יען אשר גזלו חלקם וכאלה רבות יגועו יסופו והאדם מה כי ייטיב דרכו מהם ויקום בפני הטבע לשנות ארחו? אבל אם נראה כי החזק יכרע ברך ויפול שדוד לפני חלש ממנו, אם נראה גבור חיל יהיה לברות לעורבי נחל, לביא חי – לכלבים; כי אסרום בזיקים וישליכום לפני חומסיהם, אז תאחז בשרנו פלצות, כי בזה גם לא יד הטבע ומשטרו נראה, בזה נחזה אי משטר ותהפוכות – כן בהנתן עלמה יודעת לשון וספר, אשר חונכה וגדלה על מבועי הדעת לכסיל אדם אשר לא יבין כל אלה ועל אפה וחמתה.  העול הזה נורא הוא מאד ובכל זאת יעשה בבוקר בבוקר ואין מתעורר נגדו, אחרי כי אהבת ההורים תעשה זאת... 

גם ליואל הנער הרך והענוג אשר לא ראה בימי חייו בלתי את אבותיו והמעדנים והמלמד והגמרא מצאו השדכנים בעיר רחוקה עלמה כזאת.  באחת מערי חוף הים הבלטי, מקום אשר גם המקנאים והחרדים יתנו זעיר שם זעיר שם את בניהם ללמוד לשון סופר ומה גם את הבנות, אותן יחנכו על פי דרכי הארץ, באחת הערים האלה נמצא איש עשיר אשר בת לו ויבקש לה בן עשירים יודעי תורה ואלה מצאו השדכנים ביואל, ויואל האיש לתת לו את בתו לאשה, אף כי בתו ידעה לשון וספר ותפרוט על פי הנבל ותלבוש מלכות כאחת השרות ומדברה היה שפת אשכנז צחה ושנותיה כתשע עשרה וליואל חסרו כל אלה וגם למספר שניו חסרו עוד ארבע עד כי ישוה לאשתו.  אך כל אלה לא היו לשטן בדבר הזה והעלמה אשר כאבן חן היתה בעירה בעיני הבחורים אשר עינים להם ויראו, היתה לאשה ליואל הקטן והדל.  תחנוניה ודמעותיה אשר הרבתה לשפוך לפני אביה לא הועילו לה מאומה, כי הוא אחת גזר אמר כי במקום הזה מצא לה מקור הצלחתה ועליה נטל להאמין בדברי אביה היודע יותר ממנה מה טוב ולהיות מאושרה.  והיא אשר הרבתה לחשוב מחשבות ומה גם בימים האלה בעת אשר היתה כולה יעודה ליואל אשר לא ראתה עוד פניו בלתי אם רגע קטן, בימים האלה חשבה מחשבות לילה ויום עד כי גמרה אומר לשאת ולסבול קשי יומה במנוחה ולבקש חיים ונחמה גם בעמק עכור הזה. 

זה כח לנשים להנחם כרגע בעת צרה, למצוא עד מהרה מרגעה אף בעת מבוכה, לשאת ולסבול פגעי הזמן בלב מלא תקוה ובטחון כאשר לא יוכלון שאת אף אמיצי הלב באנשים.  הטבע אשר הועידן לחלי ומדוה, לפגע וסבל הרבה יותר מהאנשים הוא חלק להם כח הסבל ביד נדיבה, כי לולא זאת לא יכלו עמוד בחיים.  האיש אשר יחשוב את נפשו מנוער כאדון לנפשו, הוא אם אמיץ כח ידים ולב הוא אז בקום שטן לנגדו יתעורר וימצא און ועצמה להכריע מתקוממו תחתיו, או יכשל ויפול שדוד לפניו, ואם רפה ידים הוא אז יהמה ישוח ידוכא ויואש ויהיה עדי אובד, לא כן האשה אשר מימי נעוריה בבית אביה הסכינה להיות שומעת לקול אחרים, כל מחשבותיה והגיוני לבה כי תהיה לאיש ותשמע בקולו ותעש חפצו או מצותו.  חפץ הממשלה לא יעלה אף רגע על לבה, היא תכין נפשה לסבול מנוער ועל כן תמצא די אונים לשאת ולסבול בעת הצרה, היא לא תתעורר להלחם בכל כחה, אך גם לא תכרע ותאמר נואש כרגע אשר על כן נראה בבוקר בבוקר כי בעת צרה נוראה, בבוא שואת פתאום אז נציל עצה ומזמה מפי נשים בעת אשר לב האנשים פג ויהיו כאובדי עצות.  זה לעומת זה עשה הטבע! 

גם דינה היעודה ליואל בהוכחה כי לב אביה קשה מצור ואזניו כבדו משמוע תחנוניה, הוא באחת אמר לה, כי הוא כביר ממנה לימים והוא אביה ועל כן ידע יותר מה טוב לה, אז שמה מחסום למו פיה ותדום ותחכה במנוחה ליום אשר תובל כקרבן אל האפריון.  אם אמנם לילות עמל מנו לה מהעת ההיא, פניה לא היו לה עוד, עיניה אדמו לא לעתים רחוקות מבכי ואנחה התגנבה לפעמים מחדרי לבה בעת אשר שחוק קל רחף על שפתיה, אחרי כל אלה ראו כלם כי כבר בא שלום ברוחה ולא הוסיפה לפחד ולדאוג כי אם להסיר כל דאגה מלבה ויעבור עליה מה.  וגם חפצה הצליח בידה להשיב השלום ללבה עד אשר באה עיר אישה, אז עזבוה פתאום כל מערכי לבה וכרגע הוכרעה נפלה באין אונים לסבול עוד.  היא באה לעיר חדשה, תתהלך את אנשים זרים לרוחה, אנשים אשר לא רק את לבה והגיוניו לא הבינו כי אם גם שפתה היתה כשפת עלגים להם, כי היא בשפת אשכנז צחה דברה ותהי לשחוק.  גם האמהות לא חשכו לעג מפניה ואיש אין אשר לפניו תשפוך שיחה ותגל לבו לו.  אישה הוא ילד אין אונים אשר גם הוא לא יבין מה תדבר, וחמיה וחמותה נחמו על המעשה אשר עשו להביא פתיה כזאת אל ביתם.  כלות יששכר הפרוש ואליהו הגביר תפתחנה שפתותיהן בחן בבואן לבקר בבית רעותן וכל שומע ניבן ישיש והיא כאלמה לא תדע לפתוח פה.  נורא היה מצבה מאד! אסיר בבור כלא לא יחוש מכאובו כאשר חשה היא, האסיר אשר בעוונו בא עד בית הבור ידע עוונו, ואם בלי עוון נפל בפח תנחמהו תקותו כי עוד מעט וצדקתו תגלה כשמש בצהרים, והיא מה? היא אסורה בלי עוון אך תקותה מה היא מי יפתח חרצובותיה? מי יוציאנה למרחב? מי יקום לה לישועה בעת צרה נוראה כזאת ולפני מי תשפוך שיחה ובמה תבלה את עתה? לקרוא בספרים יראה מפני חמותה אשר כל אלה תבל המה בעיניה, לפרוט על פי הנבל לא יכלה, כי נבל לא נמצא בבית, הן רק השרות מעם הארץ תעשינה כזאת וחלילה לבת ישראל לבחר בדרכיהן.  גם לשבת ולשיח את נפשה לא נתנוה, כי הבית היה מלא תשואות כל היום מיוצא ובא כבתי כל העשירים, ומהבוקר עד חצי הלילה לא ידע איש שלוה ומנוחה בבית, ענות נפשה היתה נוראה מאד ועל כן לא שכב לבה בלילה ותשבע נדודים עד כי נפלו פניה מאד ותתהלך כצל.  חמותה נדה לה מאד ותאמר לקרוא לרופא אך היא מאנה ראות פני רופא, היא ידעה כי זמורת זר היא בארץ הזאת, כי לא במקום הזה תפרח, כי בהעקרה ממקומה לא יכירנה מקומה פה ונבול תבול כשושנה עת אשר רגל תדושנה, היא ידעה זאת נאמנה ותכן נפשה למות עוד בטרם ראתה בחיים.  מראה המות לא סר מעל פניה כל הלילה ופני אמה אשר עזבה אדמות זה כשמונה שנים נגלו לה כפעם בפעם מפיקים יגון ותחנונים וזה היה לה לאות נאמן, כי עוד מעט תמצא משכן לה בצל אמה אשר נפשה היתה קשורה בנפשה.  במצב כזה כלתה שנה תמימה ועוד לא בא גואל לה, גם המות אשר עליו יחלה, גם הוא הוקיר רגליו מבוא וחפץ החיים החל להרים קולו ותלקח מלחמה בלבה, היא מלחמת החיים. 

כמה רבות הנה בנות ישראל אשר נפלו בפח כזה טמנו להן השדכנים ואבותיהן בידיהם הובילון ויפילון בו, וכמה כן הנה תרדנה בשיחן ירחים אחדים על ימי נעוריהן אשר הובילו לקבר ואז...  האחת תחלה ותמצא מזור ברופא צעיר לימים, רפואת הגוף ורפואת הרוח...  את השנית ראה שר העיר וידבר עמה ויתפלא על ניבה הנעים ולא יארכו הימים והיא תהיה למלאך מליץ לכל בני העיר לפני השר אשר לא יסור מאמרי פיה ימין ושמאל ויתברכו בה כל בני העיר...   השלישית תהיה למלאך מליץ בעד החיים אל המתים אשר משכנם איותה לה ותמצאנו כאלה וכאלה.  אך לא אחת מאלה היתה לדינה: ברופאים מאסה ומהשר הסבה פניה בשמעה מפיו דבר אשר לשמעו רחפו כל עצמותיה וגם בדרך כל הארץ לא הלכה, ועל כן כאשר נלאתה נשוא עול סבלה וכאשר התבוננה באישה הנער התמים, אשר לב טוב לו החלה להדבק בו ותאמר לחנכהו כאשר תחנך אם את בנה, וכטרם עברו ששה ירחים כבר שב השלום שנית אל לבה.  העת לא ארכה לה עוד וכל בני הבית השתאו לראות כי נהפכה לאחרת, כי גם שחוק עבר על שפתיה ועתה ראו עין בעין כי לא רק פתיה ואשת גאון היא כי אם גם חכמה וטובת לב, אחרי אשר החלה לדבר בלשון עמה.  אבל גם אישה נהפך לאיש אחר, הוא שלח את מלמדו מעל פניו ויבלה שעות רבות ביום בחדרו את רעיתו, ועיניו אשר לא הסב ממנה מדי דברם ושבתם העידו בו עד בלי די כי היא היתה לו למקור החיים.  ואמנם כן היה; מעת אשר החלה לקרבנו באמרי פיה היה לאיש אחר, עולם חדש נראה לו אשר לא ידע ולא הבין עד אז, ענג אשר לא קוה לו וששון החיים אשר לא פלל באו לו כתמם יחד את שפת אשכנז והדעת לקרוא בספרים, וכל אלה מידי אשתו באו לו ויהי למאושר מאין כמוהו.  ובאשרו שש לבה גם היא בדעתה כי מידה זאת לו והיא עשתה אותו למאושר, והרעיון הזה הקריב לבותיהם מאד, ומה גם אחרי אשר בת נתנה לה, אז היתה גם היא מאושרה ותתפלא ותשתומם על נפשה, איכה הגה לבה מחשבות מות בעת אשר לשערי החיים הובילוה רגליה.  היא אמנה את בתה לא כאחת העשירות, כי מחלב שדיה הניקה אותה ותחנכה עד אשר גדלה ובמלאות לה חמש שנים החלה ללמדה לשון, ואף כי בתחילה היה הדבר הזה למורת רוח לחמותה, בכל זאת לא קמה לשטן לה, כי בימים האלה כבר היתה דינה כמושלת בבית וגם חמותה בטלה לא לעתים רחוקות רצונה מפני רצונה.  ובכן עשתה דינה שלום את אישה ובית אביו, את החיים ואת התבל כולה. 

יקראו בעלי המוסר חמס על כל בני האדם כחפצם, ישפכו עליהם עזוז אפם ויתנום לחיתו טרף אשר רק טרף לנפשם יבקשו, אשר אך טובתם ידרשו וישישו במצאם עונג וטוב רק לנפשם, יעשו כזאת בעלי המוסר אשר אך זאת תעודתם להטיף לעם.  אבל לא כן יחזה בבני האדם איש אשר יחקור כליות ולב, כי אמנם לא רק כטוב לנפשו ישמח לב איש, לא רק במלאות ספקו ובהיות תאותו ירוח רוחו וישיש, כי אם גם בעשותו הטוב, ולפעמים ישיש איש במפעלו הטוב לרעיו הרבה יותר מאשר ישיש בפעלו לנפשו.  ואם המצא ימצאון רעים וחטאים אשר יקשיחו לבם מכל אח ורע ואך את נפשם יזכרו תמיד, הנה מוריהם ומחנכיהם, או פגעי הזמן ותאוות נמבזות עשו זאת, ולו מצאה יד איש לצרף את הלב כאשר יצרף כסף, כי אז גם נפשם יצאה מטוהרה וגם המה ששו לעשות טוב.  לעשות הטוב! החפץ הזה אם ישמיע קולו בלב איש אז ירומם רוחו מעלה מעלה וישכיחהו כל פגע ויגון.  אז ידריכהו על במתי האושר גם בעת רעה, ויתן עצמה בלבו לחיות ולעבוד.  דינה אשר בבואה לבית אישה היתה כנקברת חיים, אשר כל ששון וחפץ רחקו מלבה ברגע אחד וגם תקוה גזורה ממנה אחור, היא מצאה עזרתה לה בפועל הטוב אשר פעלה לאישה, לבה רחב מאד בזכרה כי היא האירה עיניו, היא פתחה לבו והיא נהלה אותו כאם ותחשבהו כבן לה, והרעיון הזה השיב לה חפץ החיים אם גם לא ראתה בששונו, אבל מעת אשר נחנה בבת יפת עינים מני אז נהפכו לה החיים לגן עדנים.  לבה הגה יומם ולילה אך בבתה אשר דמתה לה בתארה, בתנועותיה ובכשרונה ללמודים.  ומבלי פנות אל דברת באי הבית למדה את בתה לשון וספר ותקח לה גם מורה ללמדה לשון המדינה.  בתחילה רעמה חמותה לה פנים על הדבר הזה והמורה נחל בוז לא אחת מפי השפחות אשר הסיתה בו הגברת, אך לאט לאט הסכינו באלה, וגם ששו לשמוע את הקטנה מדברת עם רוזן אחד אשר בא במקרה הביתה, ושכנותיה החלו לקנא בה, עד כי גם רעיה מצאה לה, היא צביה, ובתה התהלכה את מרים כאחות.  לבה שש מאד בזכרה כי לא רק לאישה כי אם גם לזרים היתה כאור מאיר לפקוח את עיניהם וכמעט אמרה לנפשה כי אין מאושרה ממנה בחיים, לולא קנא המקרה בה ויבא עליה שנית רעה אשר הכריעה אותה תחתיה. 

זה כשנה עברה מעת אשר מתה חמותה ובמותה נפקחו עיניהם לראות כי לא רבה הנחלה אשר השאירה אחריה, כי למען התראות כגבירה פזרה כסף רב תמיד הרבה יותר מאשר מצאה ידה, ועתה עת היתה ליואל לעשות לנפשו, כי אביו כבר היה כאיש אין תבונה בו מזוקן.  אבל יואל טרם ידע איך לשלוח במסחר ידיו, כי לא הסכין באלה, גם בכסף אשר נשאר לא היה די להחל במסחר או במשלחת יד ובכן ארח לחברה את איש אחד ויקנו להם יחד בית ריחים וכעבור עוד שנה תם כל הכסף עד כי החלו לתת את כלי הבית בכסף.  בעת רעה הזאת זכרה דינה את אביה ותשפוך לפניו שיחה במכתב כפי אשר שמה אהבתה לבתה דברים בפיה, דברים אשר מהם ימס גם לב אבן, אך אביה אשר לו היו כבר בנים ובנות מאשתו השנית שכח כבר כי בת לו מאשתו הראשונה ויענה אותה: כי עתה קצרה ידו מעשות עוד למענה עד מה, כי כבר עשה את כל אשר נטל עליו בתתו אותה לאיש ולהשמעות אזנים היתה היא בעוכרי הבית, כי אהבה לפזר כסף עד מאד ובכן יבקש אותה לבל תוסיף להדאיב לבו במכתבים כאלה, כי הוא איננו בריא אולם ועליו לשמור נפשו מכל משמר לבל ידאיבו לבבו.  כאלה ענה אביה אותה אך לא בכתב ידו כי אם בשמו כתבה אשתו.  לב דינה לא נתנה האמין כי אביה יקשיח כה את לבו מבתו בעת אשר בכל דרכיו יצליח ויעשה עושר מיום ליום, אף כי ידעה כי הוא איש אשר לא רחמים רבים ימלאו חדרי לבו בכל זאת חשבה כי הוא לא ראה את מכתבה ואשתו הוציאה מלבה מלים בשמו, כי על כן שלחה שנית מכתב ביד איש אשר יתנהו אך לידו.  האיש הזה הביא לה מענה נכון מפי אביה, כי הוא כבר כתב לה כי על מכתבים כמו אלה לא יענה אותה דבר, ובפעם הזאת, היא הפעם האחרונה, יתן לה עוד עזרת-מה, ומאתים כסף שלח לה בלי כל מכתב. 

לדבר הזה נהפך לבה בקרבה ותלך קדורנית, שנתה נדדה בדאגתה לאחרית בתה וכמעט לא בא אוכל אל פיה, וכה התהלכה כצל עד אשר עברה כצל מהתבל אשר רק כוס רעתה עברה עליה, ובלב מלא רוגז וצרה הניחה אחריה את כל מחמודיה בחיים, את בתה היחידה.  רק זיק תקוה עוד נשקף בסגרה שמורות עיניה לנצח כי שמריה ואשתו הישרים בלבותם הבטיחוה כי ישימו עיניהם על בת שבע לטובה. 

ושמריה ואשתו קימו הבטחתם וישימו עיניהם על הילדה ובידם היה משמר עדי אמה אשר נתנה בידיהם לפני מותה למשמרת למען בתה, ויום יום בא לביתם להתרועע את מרים בתם ויאכילוה וישקוה עמה יחד, גם הוסיפו להקשיב לקח יחד מפי מורה אשר לא מבני ישראל הוא ותהיינה שתי הילדות כאחיות ואולי כן היה גם בימים הבאים, לולא באו מקרים שונים וישנו פני שני הבתים בית יואל ובית שמריה גם יחד.  יואל התנחם אחרי ששה ירחים על מות אשתו וביד מלאכיו שלח לו המזוג את זוגו שני, נערה בת איש עשיר אשר אך עשרה ירחים חיה עמו ותמת ותשאר אחריה בת ירח אחד, ואחריה גם זוגו השלישי אשה לא טובת מראה ולא צעירה לימים אבל יראת אלוהים אשר כמעט אין כמוה בכל העיר ואשת חיל נודעת היא, איזבל "בעלת בית החנות" כן קראו לה, אחרי אשר היא היתה למופת בעיר בכשרונה וחריצות כפיה, אשר אף כי אלמנה היתה בכל זאת שלחה ידה במסחר וביתה היה פתוח לרוחה לכל דורש יין, כי חנות יין ומעדנים היתה לה ובה ראתה שכר לא מעט, ובה התנחם יואל אחרי מות אשתו הראשונה והשניה וישבע לחם.  בנים לא היו לה כי על כן דמה הוא וגם בית שמריה כמו כן חשבו, כי איזבל תהיה כאם רחמניה לבת שבע היתומה, אבל כולם שגו ברואה, כי בימים הראשונים הראתה איזבל כי תתיצב כצר ליתומה, אחרי אשר לא מהרה לעשות כל מצותיה ופקודותיה כרגע.  יואל היה כעבד נאמן וימהר להקים מוצא שפתיה בטרם עוד כלתה לדבר, כי כן הראתה לו דרכו ותעודתו בירח הראשון אחרי בואם בברית, והוא אשר היה איש אין אומץ בלבו לא נועז למרות פיה ועוד זאת, כי הוא ידע כי ממנה לחמו נמצא ובלעדה הנהו כחרס הנשבר על כן השח ראשו כרגע ויט שכמו לסבול.  אולם בת שבע היתה אחת מאלה אשר הטבע יצרם להיות מלאכי מרום או שדי שחת, כי נתן להם לב טוב וקשיות עורף גם יחד, היא היתה בת אמה, אשר לו דברו אליה רכות כי אז נכונה היתה גם להקריב נפשה כרגע לקרבן, אבל בקול נגיד ומצוה העלו אפה עד מאד ותתיצב הכן להלחם את מכריעה ויעבור עליה מה, ועל כן בשמעה בפעם הראשונה פקודה נמרצת יוצאת מפי אמה החדשה הפיצו עיניה זיקים ותשום ותשאף ולא משה ממקומה על אף אביה ואמה החדשה.  ומני אז היתה איזבל עוינת את בת שבע ותבקש לה תואנות להרעימה ולהכעיסה בשבתן יחד בבית ואין זר אתן.  אבל כל אלה לא נגעו עד לבבה כאשר דקרו דברי איזבל באזניה בדברה אליה אהבה וידידות בעת אשר אנשים זרים היו בבית, כי אז פרצו דברי אהבתה ותחנוניה אל היתומה – כן כנתה אותה תמיד – כשטף מים כבירים ולא ידעו גבול, ודברי האהבה האלה אשר עברו על דל שפתי אויבתה בנפש מחצו לבבה עד לאין מרפא, ורק הגאון אשר מלא לבבה על כל גדותיו עצר בעדה לבל תשפוך כל עזוז אפה על צרתה במקום רואים.  הגאון החיה רוחה ויתן אומץ בלבה לשאת כל אלה באומץ לב, ובשמעה דברי אהבת איזבל ובשמעה תהלת אמה החדשה, יען כי תתהלך את היתומה באהבה ומישרים נשאה בשרה בשניה ותדום ותחל לקצות בלבה לא לבד באמה החדשה כי אם גם באלה אשר יהללוה ואשר ישאו שמה על שפתיה.  ובכן מצאה השנאה מסלות בבית הזה מראשית הוסדו, יואל אשר כבר נפקחו עיניו לראות כי שוחה כרה לנפש בתו אשר אהבה מאד בכה במסתרים כילד, ואף הוא החריש לבל יכירו בפניו כי יתאבל על בתו החיה.  האב והבת נשאו גם שניהם סבל יגונם – והחרישו, הוא ממורך לב והיא מרוב אומץ לב ובכל עת אשר הביט האב בפני בתו מלאו עיניו דמעות, והדבר הזה היה כרוח ללהבת לפחת המדורה עד לשמים.  איזבל התבוננה בפני אישה בהביטו אל בתו וכרגע והנה זיקים ולפידים התמלטו מפיה, עד כי גם שניהם דמו כי השאול הזה יבלעם חיים.  וגם בבית שמריה מקום המקלט ליתומה מלפנים צר לה המקום, כי בהתאוננה באזניהם על רוע לב איזבל ותרמיתה הוכיחוה שמריה ואשתו על פניה בתוכחה מגולה על אשר תשלח לשונה באשה יראת אלהים כמוה, עתה ראתה בת שבע כי גם מאת הבית הזה תצא וידיה על ראשה אם תאמר לבקש חנינה לה ותבוש משברה למצוא לה אוהבים, ומני אז סגרה דלתי לבה על מסגר לבל יעבור זממה על דל שפתיה, לבה היה קבר לכל יגונה וכעשה והותה, ואת כל העוטרים אותה חשבה לאויביה, לנוכלים ומחזיקים בתרמית. 

כי מחשבות כאלה בלב עלמה בת שלש עשרה שנה לא תעשינה פרי טוב ולא תצמחנה נטעי נעמנים על תלמי לבבה, זאת יבין כל איש וגם איזבל ידעה זאת.  וזה היה כל חפצה להשחית לב בת שבע ולהשביתו מטהרו, כי קשה כשאול היתה שנאתה לה על מאנה הביא צוארה בעולה, ועוד יותר בערה בה אש קנאתה עד להשחית על יפיה, ועל כי פניה הזכירו לאישה תמיד את אשתו הראשונה ותחריש מזמות כל היום להכין רשתות לפעמי הנערה, ומבת שבע לא נכחדה זאת ותכין נפשה לכל שואת פתאום.  וכמעט אמרה נואש לחייה לולא מצאה נחמתה בלמודים אשר הקשיבה יחד את מרים מפי המורה, בהם גרסה נפשה לתאוה מאד ותשקיע בספרים כל הגיונה ויגונה וכעשה והותה, ודי שלומים מצאה לה בדברי המורה אשר הללה תמיד על פניה ויאמר כי מעודו לא ראה בת מקשבת וחכמה כמוה.  מרים הנערה התמימה שמעה מהלל רעותה ולא קנאה בה, אבל אמה אף כי ברת לב היתה בכל זאת צר לה מאד לראות, כי בת שבע תעלה מעלה מעלה כעל כנפי נשרים בעת אשר בתה בכבדות תתנהל ובת שבע אשר חנם תקח לקח תעזור לה בדרכה, ולא ארכו הימים וסאת פגעי בת שבע מלאה.  אם מרים שלחה את המורה מביתה ותקח אחר תחתיו אשר מאן בעד כל כופר ללמד לשתי נערות לשון וספר, ובכן נפרדה מהם בת שבע מעל מרים ומעל מחמדי נפשה ופלטת נחמתה בחיים – מעל המורה ולמודיו.  יגון נורא לחץ לבבה ותתהלך קדורנית ושנתה נדדה, שנאה איומה הציתה אשה בבתי נפשה לכל בני האדם ומה גם לאם מרים ולאיזבל, כי רק יד איזבל ראתה בכל אלה ומראות נוראים ואיומים רדפוה בחלום ובהקיץ, ומי יודע מה היתה אחריתה לולא באה לה פדות ממקום אשר לא קותה ולא פללה לו. 

אביה אשר ראה בצרת נפש בתו חשב מחשבות לילה ויום איך להושיעה ותעלה מחשבה על לבו לשלחה לאבי אמה אשר היה עודנו בחיים, בתקותו כי לא יקשיח לבו מבת בתו היתומה ויגל הדבר לבת שבע אשר ששה מאד לשמוע זאת, אף כי ידעה את רוע לב אבי אמה אשר ברוע לבו ירדה אמה בדמי ימיה שאולה, אך בעת ההיא נתנה בת שבע גם לשטן ידה לו אך חפץ לפדותה מבית אמה החדשה.  ובלילה כשבתם יחד אל השלחן לארוחת הערב אימץ את לבבו להעביר את זממו על דל שפתיו באזני אשתו ויכן נפשו לקול רעם ורעש, אך הוא כבתו ראו והשתוממו, כי נהפך לב איזבל בקרבה ובקול חמלה אמרה בשומה פניה אל בת שבע: לא אדע מי הוא השטן אשר ירקד בינינו להפריד לבנו, את תדמי כי לבי רע עליך ותתרחקי ותתחמקי מעל פני, אבל דעי כי רק אוהב לפעמים לצוות בקול מושל והנני מהירת חמה אבל לא רעת לב, ואנכי כבר ראיתי בצרת נפשך מעת אשר חדלת משמוע בלמודים בבית שמריה ודמיתי כי עתה תשפיל גאותך ותבקשי ממני כי אקח לך מורה, כי מי קרוב לך יותר ממני? יום יום חכיתי לשמוע כזאת, ובכל אות נפשי עשיתי חפצך, אבל בושתי משברי ותחת למצוא עזרה מקרוב, עיניכם למרחוק תצפינה, עתה עת לי להשפיל גאותי ולהראותך כי חנם תחשביני לאויבת לך, ואני כבר יעדתי לך מורה אשר יבוא מחר הנה, ואם לא מצאה ידי להטותך לחפצי בקול מושל, הנה אעשה זאת בסלחי לך על כל אשר חטאת נגדי בחשבך אותי לאויבת נפשך. 

האב השתומם למשמע אזניו ויהי כהלום רעם והבת עמדה רגעים אחדים וכל עצמותיה רחפו ופתאום עפה כחץ מקשת ותחזיק בידי איזבל ותשקן באהבה רבה באין אומר ודברים ודמעות עיניה פרצו כנחלים על לחייה, וברגע ההוא דמתה כי ארובות השמים נפתחו למענה ואל גני עדנים הובילוה מלאכי מרום להראותה בטוב ישרים.  סליחה ומחילה בקשה מאמה והיא כאם רחמניה סלחה לה וברגע אחד נהפכה לה התבל מחשכת תפתח לאור עולמים.  משנה שמחה וששון שבעה ביום המחרת בבוא המורה אשר הורה אותה דעת עד הנה בבית מרים אל ביתה ללמדה לבדה ולא בחנם.  לאושר כזה כמעט לא קותה, אבל שם אם מרים היה לה מהיום ההוא לתועבה, כי המורה לא כחד תחת לשונו כי רק לבעבור הרחיק את בת שבע שלחה אותו מביתה, אך בעת השמחה הזאת לא מצאה השנאה מקום נאמן בלבה כמלפנים, עתה היתה נכונה לסלוח לכל עושי רעה לה, כי הזמן האיר פניו אליה ויושיבה על.  וגם שמחת האב לא קטנה היתה משמחת הבת, הוא הביט בעינים מפיקות תודה ואהבה אין קץ באשתו עת אשר נגשה בתו אליה לנשק ידיה, אבל ששונו לא ארך כששון בתו, תחת שמחתו בא עד מהרה משנה שברון בלבו. 

הטוב והרע! כמעט נוכה בשממון אם נחפוץ לבוא לחקר תכלית הטוב והרע.  מה טוב ומה רע? מה יפה ומה מגואל? מי יטה קו על אלה ויחרוץ משפט יקום לעד לעולם? אם נעמיק שאלה ונרבה חקור ברגשות כמו אלה אז כמעט נקנא באלה אשר בהמה המה ולא יבינו ולא יבקשו להבין.  מי יאמר לנו מה טוב אם את אשר אוצר נחמד הוא לאחד מקור נפש רעהו? פה נראה איש עושה טוב לרוב אדם וברבות הטובה כן ישיש במעשיו ויראה שכר לעמלו בשמחה אשר יראה ישבע בצדקתו, ולעומתו נחזה איש אשר כמוהו עשהו וישוע מנהמת לבו על הנושים טובה ויקוץ בחיים ובני אדם, וכנגדם יקום איש אשר ישחק להם גם יחד וימצא חפץ ברוע לבו.  פה ישלח איש ידו כמבקש על נפשו, יבקש רעים, ידרוש אהבה, יכין נפשו לחבק כל אשר נברא בצלם אלהים ומבוקשיו יהדפוהו ואהבה נדחה ממנו, ונגדו, ישליך איש מיד את האהבה אשר יקריבו לו אשכר כי לא ימצא בה טוב ולא זאת תדרוש נפשו, ומה טוב? כמה וכמה נשים תמצאנה בארץ אשר לו נתנה ידה להן נערה כבת שבע, לו הביטה בהן בעיני אהבה ותודה כאשר הביטה היא באיזבל כי אז בין רגע נהפכו לה לאוהבות נאמנות, ולו גם עברה שמורה מאז קננה  בלבן לא יכלה עמוד מפי החן אשר הפיקו שתי העינים השחורות, אשר תום ואהבה נאמנה נשקפו מהן בעת ההיא, ואיזבל? היא לא אהבה בקשה כי אם ממשלה ואותה מצאה.  היא ראתה זאת ועיניה הבריקו כעיני צפעוני בפערו פיו הפיקו אהבה מעודן, ולאשרה עוד תמימת לב היתה בת שבע בעת ההיא ותאמין הרבה יותר למשמע אזניה מאשר למראה עיניה כי על כן לא התבוננה בעיני איזבל, אשר כמו דברו בשפה ברורה: יכולתי לך יכולתי הכרעתיך ותכרעי תחתי ולא תוסיפי לקום.  היא לא ראתה זאת לכן שכבה לנוח על מטתה בלב מלא מנוחה ואהבה, אכן לא ליל מנוחה היה לאביה האומלל; הוא בבואו לחדר המטות בקש לפתוח דלתי שפתיו להביע תודה לאשתו על הטוב אשר עשתה לבתו, ואך ראתה זאת, כי עיניו השמיעו כבר את אשר בלבו וכמו צר לה על כי ימצא עונג רגעים אחדים בשפכו הגיוני לבו לפניה התיצבה לעומתו וברגע ההוא נחבא קול מליו, פיו נשאר פתוח, שפתיו נעו כמו דבר אך בלי אומר ודברים, הביט בפניה ובאצבעה אשר כוננה למולו ועל פניה נראו לעג ובוז ושאט נפש בדברה אליו בקול כמו ממערות תחתית יצא כדברים האלה: תודה לי תאמר להגיש? האין זאת? הנך איש טוב לב ואב רחום, זאת אראה ולך יאתה להגיש תודה לאשה אשר אמרה במו פיה להיטיב לבתך אשר צלמה כצלם אמה – שים מחסום למו פיך עד אם דברתי דברי – אבל אני אשנא אמאס במתנת חנם, השמעת? מתנת חנם היא תודתך לי, כי לא אוהב את בתך ולא אוהבנה, היא זעומת נפשי, כעשן באפי דבריה וכמצרי שאול חזות פניה, אמאס אשנא אותה כשממית – השתומם והניד ראשך כאשר תחפוץ, אך שמע הפעם דבר אמת מפי – אני אשנא אותה בכל לבי, אשנא אותה תכלית שנאה עד כי כמעט אהבנה על כי היא נוכח פני תמיד ואוכל להביט בה בשנאה נאמנה, ועל כן הסבותי פני הדבר, אני הסבותי לב צביה ממנה לבל תתן לה מהלכים בביתה, אני ערכתי כבר מלים לאשת אבי אמה ופה הוא המכתב קרא בו, בו תשמיעני כי אם תבוא אליה אז תגרשנה בחרפה מביתה, כי כאשר כצנינים היא בעיני כן היתה אמה כסלון ממאיר לאשת אביה, ואין לה דרך אחרת, כאשר גם לך אין דרך אחרת בלתי אם להותר בביתי, כן, בביתי ולאכול לחם חסדי, ולמען זאת לקחתי לה מורה, באחת, לבל יאמרו זרים כי בת אישי תתענה תחת ידי ובזאת אראה לכל כי לא אחסר נפשה מכל טובה וכל אשר ישאל לבה לא אאצל ממנה והייתי לברכה בעיר, וזאת שנית כי לבית חנותי אשר אדונים ואצילים יבואו בו תהי לכלי חפץ כאשר תדע דבר כן בשפת הארץ ולכתוב החשבונות.  למעני אעשה זאת ועל כן חלילה לך מתת תודה לי, לך לבדך גליתי סודי ואתה הזהר לך מגלות לאיש זר או לבתך כי בנפשך הוא, כי בהודע הדבר לאיש אז אגרש גם שניכם מביתי, כלה אגרש בלי חמלה, השמעת? ואף עוד זאת אעשה, אני אקרב את בתך השניה ואראה לה כל אותות אהבתי, אקחנה מבית אבי אמה הדל ואושיבנה בביתי כבתי להעלות אף בת שבע, וכל מכירי ישתוממו ויאמרו כי הגדלתי לעשות את היתומות, ובת שבע תעבוד בביתי כשכירת יום במחיר הכסף אשר אוציא עליה, ואתה החרש תחריש ולא תגלה את אזנה, כי כן צויתיך, השמעת? – ובכלותה דבריה פנתה לו ערפה בשאט נפש. 

ישנן מחלות אשר תקימנה חולה אין אונים על רגליו ותתנה עצמה כמו לאמיץ כח, כמו כן ישנם פגעים אשר בפגעם גם באיש חלש יאמר גבור אני, יתעורר ויבקש להלחם, כמו לו איש מלחמות מנוער היה.  כן היה גם ליואל ברגע ההוא, כאשר הסירה איזבל את המסכה מעל פניה ותגל את לבה המושחת לו בכל מראהו המגואל וכאשר שלחה חצי דבריה ללבו בלי חנינה ותראהו את מזמותיה הרעות על דבר בתו האהובה.  בת אשתו האהובה אשר אך עתה ידע לערוך חין ערכה ולראות את האבדה הגדולה אשר אבדה לו במותה, עתה הפיח מכאובו הנורא פתאום רוח אומץ בלבו ויקרא בכל עזוז אפו כאשר לא עשה כזאת מעודו: ארורה! מארת אלהים עליך, כי תאמרי לדכא יתומה אומללה, לא אשמע לך וגליתי הכל לבתי ויחד נצא מביתך, עוד כח בידי למצוא לחמי.  אהיה חוטב עצים ושואב מים, מלמד אהיה ואכלכל את בתי בלחם בכבוד ויד מרשעת כמוך לא תגע בה, מחר נעזוב את ביתך ונראה מי ינחם אם אני או את –.  שממון, תמהון ומבוכה נראו על פני איזבל בשמעה הדברים האלה, לשמוע כזאת מפי אישה אשר מעודו לא הרים קולו לא פללה, ועל כן נבוכה עד כי לא מצאה מענה והוא לא חכה למענה פיה וישכב על משכבו.  מעיני איזבל נדדה שנתה כל הלילה כי יראה מאד פן יקים אישה דברו ותשאר עגונה, גם תהי לחרפה בעיני כל בני העיר, ולכוף ראשה לא יכלה, גאותה וגאונה לא נתנוה לדבר רכות אף כי פחדה מאד בלבה ותחכה בכליון עינים ליום המחרת.  אבל מגורת שוא היתה, כי אומץ לבו עזב את יואל אחרי כלותו דבריו ועד אור הבוקר נחם מאשר יזם לעשות, אבל גם איזבל שמרה לפיה מחסום בעת ההיא ולא הוסיפה לדבר בבת שבע דבר באזנו, גם לא הוסיפה דבר אליו בבוז מיראה פן תעלה אפו שנית, ובכן היה שלום בבית מהעת ההיא למראה עינים.  בת שבע נוכחה אחרי כן כי אך למען עשותה לשפחה עשתה איזבל כל אלה ותשים אשם גם נפש אביה בחשבה כי גם ידו תכון עמה, אבל היא היתה כבר לעלמה יודעת דרכי התבל, לחשוב ולא לדבר ולעשות חנופה בעת אשר נטל עליה לעשות כן, ותעש גם היא כאשר עשתה אשת אביה ותרחק כל אהבה מלבה, כי אך שונאים ראתה סביבה, רק את מרים התהלכה עוד כאחות, אף כי אבות מרים מאסו בה ויחשבוה למעקשת את דרכיה ועתה באה העת, אשר גם למרים צר המקום בלבה, כי אהבה אחרת באה, אהבה גדולה, אהבה נוראה, אהבה בוערת כאש לא נופח לאמיל איש חמודות באה ותמלא כל חדרי לבה ותפיח בה רוח קנאה ושנאה לרעותה האחת אשר אך בה מצאה עוד ששון.  כלביאה במדבר משחרת לטרף עמדה לפני בית אביה ותבט לכל רוח.  בכליון עינים חכתה לקראת מחמד לבה הלא הוא איש חמודות ולקראת אשת עברתה, היא מרים אוהבתה מנוער, לקראת שניהם חכתה ונפשה להטה גחלים וכל קרביה המו כהמית מים רבים. 

איזבל ידעה מאד, כי רבים מהאדונים יבואו לביתה לא לשבור צמאם ליין כי אם לרוות עיניהם בפני בת שבע, ואשר על כן לא שמו עיניהם גם בספרי החשבון אשר שמה לפניהם וישלמו ככל אשר אמרה להם, ועל כן נתנה את כל משטרי בית משתה היין אך בידי בת שבע ותזהר גם מהצג כף רגלה על מפתן ששם ישבו האדונים לבל תפריעם. 

החדר אשר בו חקרו האדונים ממסך היה בחצר.  אל פני הרחוב היו שלשה חדרים אשר בשנים גרו אדוני הבית ואחד היה אוצר המרכולת ובו פתח פתוח אל הרחוב.  באוצר הזה נקבצו מכל מאכל אשר יאכל ואשר יבוא אל פי איש, ממתקים ופרי, דגים מלוחים ובשר מעושן, עלי מרורים ויין וכאלה.  אבל מבית האוצר לא ראתה איזבל ברכה גדולה, כי הבאים לקנות שמה במחיר לא רבים היו ולא בושו לתת החצי מאשר שאלה.  לא כן חדר המשתה, הוא היה כמעין ברכה לה אשר הזיל לה כסף למכביר, כי הבאים בו רבים היו והמה לא הרבו שאלה המחיר מה הוא, וברכות עושר איזבל לא שכחה את היתומה ותאציל מטובה לה.  היא הכינה למענה חדר יפה על יד חדר המשתה ותפזר כסף רב על הכלים, ותרבה לקנות למענה מלבוש ועדים ביד נדיבה, עד כי הוכיחוה השכנות על הפזרון הזה אשר תפזר על היתומה כאשר לא תעשה אף אם אשר הרה וילדה אותה.  בשבת בת שבע את האדונים לא ראה איש, אחרי כי איזבל מנעה רגלה מהחדר הזה, ויואל בחר לשבת בבית המדרש מביתו וזרים לא באו אל החצר אשר שעריו הפונים אל גן פרי היו סגורים על מסגר גם ביום.  דרך השערים באו האדונים אשר בקשו להסתיר דרכם זה מעיני רואים, וגם מרים באה דרך שמה לבל יראוה.  ולפני השער תעמוד עתה בת שבע ותעזוב את האדונים בחדר לבדם, היא תעמוד בלב קרוע מחצי אהבה וקנאה, מיחלת לקראת אוצר אהבתה וסמל קנאתה. 

– גם שניהם יאחרו לבוא – קראה בקול חרד בעת אשר שפתיה צללו – מי יודע איפה המה? אם לא יחד נועדו וילעיגו לי? לא! כזאת היה לא תהיה, הוא יבוא הנה, חנם אענה את נפשי במגורת שוא, הוא יבוא ואני אדבר עמו ויראה ללבי, והפתיה לא תהיה למכשול לי.  היא תלכד בבור חפר לה בן סוסי ולא תמלט מידו, מידה זאת לה ואני אתן ידי לו ואמשכנה ברשתו ואפילנה לבל תוסיף קום, עוד ידי רב לי.  – ואם לא אזכה ארחי האם ארשע מכל הצדיקים והצדיקות אשר ראו עיני עד היום? למה זה יחרפני לבי על המעשה אשר אעשה והטיבותי לנפשי? אך מורך לב הוא, זאת היא הנחלה האחת אשר אנחל מאבי: מורך לב! אבל אני אחפוץ להיות אשת חיל, אאמצה כחי ורוחי ואם אין מושיע לי בלעדי, אם אין אב ואם, תהי ידי לי למשגב בצרה.  על חיי אלחמה, בו חיי תלואים ולא אתננה לנפול בזרועות זרה.  ומה הוא המעשה הרע אשר אעשה לה? האם אביא בכבל רגלה? האם לעוני וצרה אהדפנה? האם לא עשיתי גם אני את אשר אחפוץ כי תעשה היא, לולא החזיקה אהבתי לאמיל בערפי ולא נתנתני למוש ממקומי? הן לה ייטב מעתה, ואם תעטה על אבותיה חרפת עולמים ישמח לבי מאד תחת החרפה אשר השביעוני המה...  אבל מה זה כי גם שניהם לא יבואו עוד ואני מחכה זה עתה יותר מאז.  לא אדע נפשי מדוע זה יקפוץ לבי ויתר ממקומו, מדוע זה תרעד כל גויתי? מרים! האם בוגדה אני בה? בנערה תמימה אשר תבטח באהבתי ותאמין לכל דבר? האמנם ארשע בעשותי כזאת?... 

מי זה קרא באזני "בוגדה" – קראה פתאום ותלטוש עיניה ותתר ממקומה – מי פה? מי שמע דברי? מי יודע הגיוני לבי? מי זה יסתתר שמה? אך עץ יבש הוא ואני מפניו נבהלתי, דמיוני יכני בשגעון.  דמיוני או אהבתי – אמיל! אמיל כמה יגון וצרה אשתה מעת ידעתיך ואתה לא תדע זאת! אומללה אני מני רחם! למה ראיתי פניו ולמה זה יסתיר פניו ממני בעת אשר נפשי תכלה, רוחי יסוף, אגוע ועין לא תראיני אם לא יאיר פניו אלי, אבל היא אך היא הסבה כל אלה ואני אחוס עליה? בוז לך בת שבע, הנה רפה לבך וימג כדונג בעת אשר נטל עליך ללבוש עוז! רפיון רוחך יסיתך כי תעקשי דרכך, לא! עוד אמצא בלבי לכלות את אשר החילותי, ידי נטויה ויעבור עלי מה, ואת גשי למלחמה! בדברה כזאת הושיטה זרועותיה כעורכת לקרב ידיה ולא ראתה כי השער נפתח ומרים קפצה ותפול בין זרועותיה הנטויות. 

אם הטעו עיניה את בת שבע מרוב מבוכתה ותדמה כי אמיל נפל בין זרועותיה או אולי גברה אהבתה בלבה למרים ברגע ההוא, כי על כן לחצה אותה בחזקה אל לבה עד כי כמעט לא נותרה נשמה באף מרים ובחלצה נפשה מהלחץ קראה בחן ואהבה: זאת אראה אחותי כי זה כל חפצך למלא לי את החסרון אשר יחסר לי בביתי, אהבה תבקש נפשי, ובלב הורי לא אמצאנה עוד, ועינם תצר גם באהבה אשר אמצא פה.  לא אוסיף עוד לכחד ממך, כי התגנבתי בלט לבוא אליך ואמי צותה עלי במפגיע לבל אעשה זאת, פן לא אמצא חן בעיני ישעיה –

– ישעיה? מי הוא זה – ישעיה? – קראה בת שבע אשר מבוכתה לא עזבה אותה עוד – ישעיה? אם לא אשגה הלא הוא הבחור אשר קראת לו בשם גללון, האין זאת? הוא הבחור, ואבותיך השמיעוך כי לו יעדו אותך, האף אין זאת? –

– כדבריך, אבותי חשבו מחשבות לעשות כזאת, אבל עתה אספוק אם לא ישובו מדבריהם וימאסו בו –

– ואת מי יבחרו לך אם לא איש כמוהו? – קראה בת שבע ועיניה הפיצו ברקים – האם ישובו מדרכם ויאמרו לבחור לך איש לא מתופשי התורה? –

– לא זאת! אבל ישעיה אבד חנו בעיניהם, כי עתה נוכחו לדעת, כי שגו ברואה, ולא איש כזה המה מבקשים –

– פתרי לי החידה הזאת –

– כרגע אעשה חפצך, אבל בואי החדרה, כי עיפה אני –

– לא נוכל לבוא כעת החדרה, כי אדונים שם –

– ואמיל בתוכם? –

– לא! הוא לא בא – ענתה בת שבע בעקמה שפתיה ועיניה הפיקו בוז ומשטמה נוראה, אשר לולא הסתירום צללי הערב, כי אז אולי ראתה זאת מרים ותברח כרגע ותמלט על נפשה, אך היא לא ראתה זאת ותשב בצד רעותה תחת העץ ותחל לספר לה ככל אשר קרה בבית אביה. 

בכל מאמצי כוחה הבליגה בת שבע על סערת רוחה למען תשמע במנוחה לכל דברי רעותה ותמצא און לה לשפוט את כל הנעשה ברוח נכון, וגם עלתה בידה להשבית מעט סערת רוחה ותשב במנוחה.  ומרים ספרה לה ככל אשר קרה אתמול בלילה, ולא הסתירה מחשבותיה, כי עתה נוכחה לדעת כי לא כאשר חשבה את ישעיה לאיש נבער מדעת כן הוא, ותחתום בדבריה: האמת אגיד לך אחותי ולא אכחד, כי לולא ראיתי את פני חמודות מעודי כי אז אולי מצא ישעיה חן בעיני, אחרי כי לא ראיתי טוב ממנו, אבל עתה לא אוכל לתת לבי לו, לא אוכל אף אם אובה. 

כל דבר גדול יעורר רוחנו ויתן בלבנו רגשות כבוד ופאר לו בראותנו אותו ונכבדנו לפעמים הרבה יותר מצדק ויושר.  הן נשתומם ונתפלא בראותנו כח איש או חכמתו הרבה ונפארנו, אף אם לא רק צדק ויושר עשה בפועל כפיו או בהגיון רוחו; נתבונן מאד באיש אשר כביר מצאה ידו לעשות לו אוצרות ונרבה לו כבוד מבלי הרבית חקור: איך עשה לו את החיל הזה, יען כי מראה עינינו יראנו רק את גדלו ולא מוצאו, ולו כן עשינו גם לאיש אשר כביר כחו למשול ברוחו בעת אשר יסער בסערות סופה, לשים מחסום למו בפיו בעת אשר כל קרביו יהמו כסערות ים, כי אז כל רואה ללב בת שבע בשמעה דברי רעותה, פזר לה מלוא חפנים כבוד ותהלה על הכח הרב, אשר היה בלבה למשול ברוחה עד לבלי הכיר בה רעותה כי כמו סער יתחולל בקרבה, מזמות רעות חיבלו כליותיה ומנוחה שררה על פניה.  אבל איש רואה ללב לא נמצא שם ומרים אשר ראתה רק לעינים התבוננה ברעותה ועיניה הפיקו נחת ובטחה כמו השמיעו לכל: אם אחות כזאת לי, אשר בכל לבה תדאג לי, לא אירא מפחד, היא ברוב דעתה ובאהבתה תסוך עלי ומכל צרה תוציאני למרחב.    בת שבע חשבה מחשבות, מחשבות רבות ועמוקות על דבר רעותה אשר בצל כנפיה תאמר להסתר מפני זעם, הרבתה מחשבות עד לאין מספר.  כנפשות פורחות עפו מול עיני לבה רעיונות מרעיונות שונים, עצות ומזמות כאדים עלו מתהום התוהו ותרדפנה ותבלענה אשה רעותה ותשנינה פניהן מרגע לרגע, ותבנינה ותהרסנה בלי הרף אשר חבלו ידיהן.  והיא בעופה עלי כנפי העננים האלה מבלי דעת עוד אנה יוליכוה, ישבה בטח כמו לבה לא ידע רוגז מעודו, כמו כבר נסתה לשים פעמיה לדרכים כמו אלה, אך פתאום התעוררה ותקרא: היה לא תהיה! – נפשה חיבלה מזמה בכל עת שמעה ועתה נקבעה ביצת מזמתה, ולקול הבקעה חרדה ותתעורר ותקרא ותבוא במבוכה, אך הבליגה כרגע ושחוק נחת וטוב לב עבר על דל שפתיה, וכל רואה בעת ההיא הכיר בה, כי הרבה עמלה ויגעה לדלות מזמה מתהום כליותיה ועתה עלתה בידה למצוא את אשר בקשה ותשמח על יליד הגיונה.  מרים לא ידעה את אשר נגזר עליה ברגע ההוא, אף לא חשה בנפשה כי ברגע אחד נשבר חוק על דרכה בחיים, ומני אז לא לה לבחור לה עוד דרך, לא לה לעשות כעולה על רוחה, כי אם להמשך אחרי מוליכיה, לעשות כפי פקודת המפקדים עליה, כי ברגע ההוא פער השטן את לועו והיא נמשכה אל קרבו לאט לאט אך בחזקת היד. 

לפעמים יצא משפט חיינו ברגע אחד, מעשה אחד עשינו או הגה קל הוצאנו מפינו והמה יהיו לנו ככבלים לאסור בהם ידינו ורגלינו לעולם; בכל ימי חיינו נשא בעול אשר העמסנו על שכמנו ברגע אחד; ננחם, נקוט בנפשנו ונוסיף לשאת כי נטל עלינו, רגע אחד יבלע לפעמים כל ימי חיינו אשר חלפו ואשר עוד בחביון העת סתרם, ורגע כזה בא למרים אף כי לא בפועל כפיה נוקשה ולא בהגה מפיה נלכדה, כי אם פתחה פה לשטן והוא כתנין בלע אותה – התמלט?... 

– ידעתי רעותי כי כזאת היה לא תהיה – קראה מרים בשמעה דברי בת שבע ובחבקה אותה באהבה עזה – ידעתי כי את לא תתניני לתעות כשה אובד בין לבאים, למשפט שפתיך איחל, כי כבר כשל כחי ורפה רוחי ויעמוד מלדת מחשבה ומזמה, אך בך אשענה ולא אפחד. 

– בטחי בי ולא תבושי, מפי תצילי עוד מעט עצה אשר תאיר עיניך ותדריכך בדרך אשר יובילך אל מעון אושר נצח, וגם אודותי עוד תקשיבי מפי דבר אשר הסתרתי עד הנה ממך, אבל עתה בואי עמי אל החדר ששם ישבו האדונים ואני אעזבך עמהם כי עלי לחכות עוד לקראת אדונים חדשים. 

– לא אוכל למוש מזה עד אם שמעתי דבריך אודותיך, נפשי תלהט גחלים לשמוע הדבר אשר יכולת להסתיר ממני, מפני רעותך האוהבת אותך יותר מנפשה, לא אמוש מזה עד אם כלית כל דבריך –

– אל נא אחותי, אל תקשי ערפך כילדה קטנה, הן לא ילדות קטנות הננו עוד בעת אשר נעמוד כצופים על המשמר ונלחם על נפשנו, ועל כל לוחם לדעת עת לכל חפץ, עת לחגור חרב ועת להסתתר מפני אויב, ואבטיחך כי עוד בלילה הזה תדעי כל אשר עמדי –

– אבל איך יכולת להסתיר ממני דבר עד הנה? הזאת היא אהבתך הנאמנה אלי, אהבת אחות לאחותה? –

– בי נא אחותי – אל תשים אשם נפשי, אם חשבתי אותך עד כה לנערה תמימה אשר לא תדע עד מה מסערות התאוה ושאון האהבה, אשר תאכל בקרב איש כאש לא נפח, ואמרתי לנפשי: הן היא לא תבין לרגשותי ואהיה בעיניה כמשתגעת או כשובבה, אבל עתה אראה כי אמנם אחיות אנחנו, כי גם רגשות לבך כרגשותי ותביני מערכי לבי, ומה גם כי רק עתה נטל עלי לגלות את כל לבי לך למען תביני מזמתי אשר אחשוב על אודותי ואודותיך, כי על כן הבליגי עוד מעט על תשוקת לבך לדעת את הכמוס בלבבי עד אשר נותר רק שתינו, ועתה בואי עמי החדרה – ובכלותה דבריה אחזה בזרוע מרים ותמשכנה אחריה והיא נמשכה אחריה כמעט בלי חמדה. 

האדונים הנכבדים קדמו את פני מרים בתרועת שמחה, כי אור שבעתים ראו עיניהם בהופיעה בהוד יפעתה להם ככוכב מאיר בשמי ערבות המגרש מפניו חשך, וכאשר פתחה פיה וחן אין קץ מלא את כל הבית בניבה הנעים עד כי היו כשכורים ממראה עיניהם וממשמע אזניהם, אז עזבה בת שבע אותה אתם ומרים כמעט לא התבוננה בהותרה בבית לבדה.  דברי חלקות אשר לא שמעה מעודה פרצו מעל שפתי האצילים הגדולים, ומה גם מעל שפתי האדון המרומם הנקוב בשמו בן סוסי, כפרץ מים כבירים ועברו כל חוק.  בתחילה לא נעמו לה החלקות האלה כשטף מים קרים אשר ישטוף מבלי משים גוית איש בחומה, אבל לאט לאט הסכינה אזנה בהם ותחל לשוח בגלים הנעימים, וכי ימצא איש מפרש ידיו לשחות את קברו מים אדירים הן לא דבר זר הוא.  היא שחה ותרוה עונג ולבה הלך מבלי משים שבי אחרי החכה הנעימה אשר שמו בשפתיה, היא שחה מבלי התבונן למקום והעת, וכנפש צחה צמא תוסיף תדרוש מים מדי הוסיפה לשתות, כן מלאה כל חדרי לבה תשוקה עזה לשמוע תהלות ודברי אהבה מדי הוסיפה לשמוע, כי בפעם הראשונה בימי חייה הקשיבה לכאלה, בפעם הראשונה נותרה לבדה את אנשים זרים בחדר באין מלאך שומר אותה מכל רע – עין אמה רחקה ממנה!

ובעת ההיא עמדה בת שבע שנית לבדה ותחכה לקראת האיש אשר למענו הטביעה זה עתה את נפשה ביון חטאת נוראה.  פניה שונו מאד, מיתריהם ועצביהם לא חלו ורגזו עוד כאשר עד הנה, כי אם מנוחה כמנוחת מות לקחה מקומה, לחייה חורו כשיד ועיניה הבריקו עוד יותר ויפיצו אימה. 

– אחת דברתי ולא אשוב ממנה – דברה לנפשה בקול כמו מעפר – אם אמצא אותו אז לא יקר בעיני מתת את נפשי כפרו ואם לא אמצאנו כל אלה למותר לי, אין חפץ לי בלב ונפש ורוח וחיים.  לא אתננה עוד ללכת כחפצה ברחובות קריה, לבל תהי עוד למכשול לי, היא רק היא למכשול לי כי על כן אשים חחים באפה ואוליכנה ואהדפנה לבור תחתית לבל תמלט ממנו, לא תשוב לראות פניו ולא תסיר לבבו מאחרי.  היא נתנה שנית תודה כי תאהב אותו וכי אליו תשא נפשה ועוד מעט ותתן ידה גם לבחור למען תצא חפשי מתחת ידי הוריה ואז תמצא ידה לעשות ככל העולה על רוחה.  אבין מזמתך בוגדה, בוגדה ברעותך, בוגדה בהוריך וגם באלוף נעוריך תאמרי לבגוד ולהוליך אותנו כולנו שולל, כי על כן תאמרי להשלות נפשי במשאות שוא, כי הבחור יודע דעת הוא ועוד מעט תאמר כי נפשה בחרה בו! וכל אלה אך למען תצא חפשי ממאסר אשר שמו עליך הוריך, טוב אפוא, אני אוציאך למרחב מתחת עול הוריך – בדברה כזאת שחקה בשחוק מוזר מאד – את פני הבחור לא תראי עוד וגם פניו יסתרו ממך עד נצח ואז לי יהיה, לי לבדי באין שטן ופגע רע, גמרתי אומר ולא אשוב ממנו.  דרכי נכון לפני כעת ולא אוסיף חשוב מחשבות – – 

היא לא הוסיפה חשוב מחשבות גם לדבר לנפשה, כי כלבי אשר בלי ספק מאן להפריע את רעו ואת מרים בדברם יחד התגנב לצאת מן החדר ויתרועע את בת שבע. 

– למה זה תעמדי פה לבדך? – שאל אותה בגשתו אליה – בלי ספק תקצפי קצף על רעי בן סוסי על כי ידבר חלקות לרעותך, האין זאת? –

– אם רק ישית לה חונף ואף חלקות ידבר באזניה אז היטיב יחרה לי, כי לא אתן את רעותי לפול כיונה בפח הרמיה, אך אם בלב נאמן יאהבנה ומישרים יהגה לבו מחשבות אודותה, אז בכל נפשי אתן גם אני ידי לו להושיעו לקרב לבותיהם –

– ובלבך לא מצאה הקנאה מסלות? – שאל כלבי כמשתומם. 

– בלבי? הקנאה? ובמי אקנא? ועל מה אקנא? האם אהבתי אותו, כי אקנא ברעותי על אשר הסירה לבו מאחרי? אם יאהבנה בכל לבו כאשר הגיד לי במו פיו, אז אשמח בשמחתם בכל לב כי כאחות אוהב את מרים וכבד אכבד את האדון בן סוסי –

– אם כן מדוע עזבת אותה לבדה ותמאני בוא החדרה? –

– יען כי מחכה אני על אדון אחר אשר אקוה כי יבוא הנה –

– ומי הוא האדון הזה? –

– אם יבוא אז תדע ואם אין אז לא יהלוך ממך אף מה –

– אם איש חמודות הוא האדון אשר תבקשי, אז אומר לך כי לשוא תחכי עליו, כי הוא לא יוסיף התערב בשמחותינו, כן אחשוב למשפט, כי רעי בן סוסי העלה אפו עד מאד, ואף אם יחפוץ לראות פני רעותך יבקש לעשות זאת במקום אחר כי יזהר מפנינו –

כרעד בא בעצמותיה בשמעה דבריו ובכל זאת ענתה במנוחה: לא על האדון הזה אחכה, ואני אדמה כי תשגה בשפטך על אודותו באמרך כי יבקש לראות פני רעותי, או מי הגיד לך זאת? –

– זאת ידעתי נאמנה, וכבר גמרנו אומר לשים פחים על הדרך הזה לבל ימצא תאותו להרעימו ולהכעיסו על גובה אפו. 

– אם אמנם אספוק מאד אם נכונים דבריך, בכל זאת לא אוכח עמך, הבה ונשובה החדרה. 

בת שבע בושה משברה לראות בלילה הזה את מחמד לבה והיא לא ידעה, כי אך טוב לה כי הוקיר רגליו בפעם הזאת מביתה, כי לו בא וראה פניה עתה, בעת אשר חורת מות כסתה אותם ועיניה אשר כוסו באפר ותנועת גוה אשר בכבדות התנהלה כמו עיפה נפשה מאד ולמולה את רעותה אשר לחייה אדמו כשושנים ועיניה כלפיד בערו וכל תנועותיה הפיקו חן ושמחה, כי אז מי יודע אם לא ברגע ההוא בא הקץ לכל תקותיה, וכל מיתרי מכמרותיה אשר טותה ברוב עמל נתקו כרגע? – – 

אבל בן חמודות לא בא ולא ראה זאת ובכן עוד לא נוחלה תקות בת שבע ומיתרי מכמרתה אשר פרשה לרגלי רעותה עוד טרם נתקו. 

מרים מרים! בכל חפץ נפשי קראתי לה: הזהרי שמרי נפשך! אבל אדע נאמנה כי לא תשמע דברי כי קול בן סוסי יהס קולי, כי על כן אעזבנה מעט קט אחרי כי קצרה ידי מהושיעה. 

 

פּרק עשירי

מליץ ישר

בעת אשר ישבה מרים במסבת האצילים הגדולים ובכל לבבה שמעה ניב שפתם הנעים לאזנה מאד ודברי בת שבע אשר ספרה גדולות ונפלאות מעיר שבורה, כי שמה נמצא אציל רב אוצרות וגדל השם אשר נפשו חשקה ביהודיה ויקחנה אחר כבוד לעזר כנגדו מבלי הבט לנשות בני עמו העדינות אשר למראה פניו חלו כולן במחלת האהבה; בעת אשר לבה הגה אהבה וכבוד לאציל המרומם הנקוב בשם בן סוסי, אשר התעורר בשמעו דברי בת שבע, עמד על רגליו ועיניו הפיקו גאון, וברוח כביר כאיש ערוך למלחמה קרא בהניחו ידו על לבו: מי יתן ידעתי ומצאתי לי רעיה כלבבי מבנות יהודה כי אז לא קנאתי עוד גם בחלק מלאכי מעלה, כי רק בין היהודיות תמצאנה נשות חן היודעות אהבה נאמנה ואשר בידן להצליח את הנלכד בחבלי אהבתן, לא כן בנות פולין הנה רק קסום תקסמנה לצודד נפשות ולא תדענה שבעה.  גם אני לא ראש כלב אני במשפחות פולין ולאושר מאד נעלה חשבתי לי חברת רעיה יהודיה, ולו גם יאריכו מלבושי אביה ופאותיו עד לארץ, גם אז כמו נגיד קרבתיו רק למען בתו; בעת אשר לבה פחד ורחב ויתר ממקומו בראותה כי בעיניו יקחנה בן סוסי מדי דברו ונפשה להטה גחלים מקצף וזעם על הוריה אשר אמרו להוליכה שולל בשקרים, כי על כן שמו בפי גללון הבחור מהישיבה דברים טובים על הדעת והחכמה ודורשיהן למען תפוש אותה בלבה, זאת תראה עתה עין בעין כי כן הגידה לה בת שבע, ותשום ותשאף יחד להציל נפשה מפח טמנו לה הוריה, בעת הזאת אחרי ארוחת הסעודה השלישית ישב אביה בבית התפלה וידבר את ראש הישיבה ואת שמשון בעל רפואות על אודותה.

מאז הבוקר היה סר וזעף כי עוד תצלנה אזניו מדברי ישעיה אשר הלמוהו, אך הבליג על זעפו לבל יחלל את השבת פן יתן בחטא הזה יתר עוז ותעצומות לשטן אשר כבר פרש חרמו לרגליו.  ישעיה בא אל השלחן אך איש לא פתח פיו לדבר דבר וגם בסעודה השלישית ישבו כאבלים באין פוצה פה ודובר דבר.  הוא לא הרהיב עוז בנפשו לאמר לישעיה על פניו כי שנוא נפשו הוא מאתמול, כי עוד כבוד תורתו כצנה יעטרנו ויסוכך עליו ושמריה האוהב תורה לא יחטא לה' להשפיל כבוד אחד ממבחרי נוטריה, גם לא ערב לבו להרשיעו, כי זכר דברי החכמים "תלמיד חכם שעבר עברה בלילה אל תהרהר אחריו ביום" ואף עוד זאת כי צר לו מאד מאד להשליך כרגע מידו אבן חן כזאת אשר בה יוכל להתפאר לעין כל, כי אחר כל אלה הן לא רבים המה בחורים כישעיה ולא בכל עת ימצא לדורשיהם, ויש אשר יתרושש איש אך למען המציא לבתו איש כזה ושוא יהיה עמלו, כספו יעלה בתוהו והבל ימצא תמורתו, ואם גם חטא ישעיה באמרי פיו אך הן כבודו חדש עמדו בעיר, ובלי ספק ינחם מדבריו, ומי יודע אם לא כבר שב ונחם ואך יפתח את שפתיו אז תהיה ראשית דברו נחומים על פשע שפתיו – רעיונות כאלה לקחו לבו חליפות כמו ביד נעלמה, כי בלולים היו ולא הכיר מראיהם, רק העתיקו מפיו מלים כל היום, אך לעת ערב נלאה נשוא לחץ לבבו, כי כבד ממנו מהסתירו עוד בחדרי לבו, ואת אשתו הן לא יוכל לדבר דבר ברור, אחרי כי היא אך אשה היא ומה תושיה לרוב תודיע, כי על כן נפתחו שפתיו ודבריו פרצו כפרץ מים בגשת אליו רבי שמשון בעל הרפואות לשאול אותו: מתי יבוא לשבר קדרות? כל חמתו שפך על הרע ועל שמעיה איש חמודות ובנו עוכר ישראל ועל כל האבות אשר יתנו את בניהם ללמוד לשון וספר, וככל החזיון אשר חזה אמש באזני ישעיה כן הריעם באזני שמשון בעל הרפואות, וכמו יראה באה בלבו פן באמרי ישעיה יענהו גם רבי שמשון, לכן מהר ויחליט ממנו: הן לא תנסה להשלות נפשי כי אין כל פחד? אני דברתי ושניתי ובדברי אחזיק, כי אמנם אמונתנו לצלע נכונה ותורתנו נפול תפול אם לא נקדם פני הרעה, הן לא במכחשים חלקך כי תקשיח לבבך לאמר: שלום לנו, בעת אשר אין שלום, והרעה תפרוץ לה דרך גם עד חדרי התורה ותשובתך תשאר מעל, זאת אגיד לך מראש, על כן חדל לך מהשיבני ממחשבתי –

רבי שמשון לטש עיניו בתמהון ופניו כמעט דברו בשפה ברורה: כאשר אחזה לי החלות במשתה חתונת בתך כבר ביום הזה בסעודה השלישית, כי על כן דבריך כאיש עברו יין – ולולא היה שמריה רבי שמריה הגביר והלמדן, כי אז גם שפתיו כזאת ברור מללו, אך לאיש כרבי שמריה אשר לו תורה וכסף ובת אשר הגיעה לפרקה, ועל כל אלה יד רחבה אשר אם נחתה על לחיי איש המעיז פנים נגדו כי אז הניחה יתרה אחריה לזכרון, ולו השמיע רבי שמשון תחילה כזאת באזני רבי שמריה כי אז בלי ספק לא קפץ את ידו מאחיו האביון ויתן לו כפרו בלב מתנה, כי על כן שמר שפתיו ורק עיניו הביעו תמהון לבו, וגם אחרי אשר כלה רבי שמריה את דברו לא הסיר עוד עיניו ממנו רגעים אחדים,

– מאז היותי על אדמתי לא עברה שבועה על דל שפתי, באלהים נשבעתי כי לא נשבעתי מעודי וגם כעת לא אשבע, אך על דברתי בחיי אשתי ובני אומר לך, כי לא אבין מליך, מה לך ולפריצי הדור? ברוך השם אתה תפקוד נוך ולא תחטא, עולמך תראה בחייך בכבוד ויראת שמים, איש תקח לבתך בעל תורה גדול וירא שמים, והוא האמין לדברי, הוא האמין, בחיי אשתי ובני, הוא האמין לדברי כי אתה תנחם ממעשיך על כי נתת את בתך ללמוד לשון וספר, אני לא אשלה נפשך בכזבים, אני לא אכזב, באלהים נשבעתי, הוא קצף עלי בתחילה אך האמין לדברי, ועתה שלום לנו ועוד בלילה הזה אוכל לקרוא בכל כחי: מזל טוב! יהי אלהים עמדי כאשר נוכל, והסר כל דאגה מלבך, כי הוא לא ישים עוד לבו לבתך, חפצי לאמר: השפות אשר למדה מרים לא תהיינה לפוקה ולמכשול בדרך כי מה' יצא הדבר, כן נזכה לראות בנחמת ציון וירושלים –

– נשוך לשונך בשניך! – קרא שמריה ברעדה – אל תפתח פה לשטן מה' לא יצא הדבר ולא יצא, באלהים אשים כסלי כי ישמרני מכל צרה וצוקה ומכל פגע רע, אל תוסף דבר בדבר הזה עוד דבר! –.  אם אמנם משמשון לא נכחדה כי יש מחלה אחת בתבל אשר תקרא בשם שגעון, וכי המחלה הזאת גם בגבירים ובעלי תורה תדבק, וגם זאת כי אלה אשר ינגעו במחלה הזאת יעשו תהפוכות וידברו זרות, ישברו כל אשר יבוא לידיהם, ינשכו בשניהם וכאלה רבות, כל אלה ידע שמשון נאמנה, ואף עוד זאת ידע כי רב כחה לדבק גם באיש כשמריה, אך בכל זאת לא הבין איך כה יבער ויכסל וישתגע איש עד לדבר כאלה ולאמר, כי לא מה' יצא הדבר, בעת אשר הוא שמשון שותפו של הקב"ה יאמר בפה מלא בשם שותפו כי הוא יאמר לדבק הזה טוב הוא? שגעון כזה לא ראה מימיו וכמעט הוכה הוא בשגעון ממשמע אזניו, אשר על כן לא מצא מלים להוכיח את המדבר עמו, כי ראה עין בעין כי לאיש כזה אך חבלים נכונו להשיב לו רוח נכון ולא מענה ותשובה, וישם אל ראש הישיבה פניו ויספר לו בחפזון ובתמהון ושממון את כל אשר שמעו אזניו זה עתה ולא כחד תחת לשונו את מחשבתו אשר הוא חושב על שמריה כי יצא מדעתו, ולולא היה שגעון כזה מוזר מאד כי אז לא לפלא היה בעיניו אחרי כי באזניו שמע מפי רבי מלך הרופא, כי כאשר ישתגעו אנשים מרוב צרה כן ישתגעו גם מרוב טובה וכאלה רבות – ראש הישיבה אשר השתומם אף הוא נגש וישאל את שמריה פשר דבר, והוא אף בתחילה מאן להשמיע הדבר כמו, אך מפני כבוד תורתו נחת ויספר לו בלב נשבר את כל אשר שמעו אזניו אמש, ולא כחד תחת לשונו, כי כאבדה שאינה חוזרת יחשוב עתה את ישעיה וכל תקותיו אשר שם בו נשארו מעל –.  גם ראש הישיבה גם שמשון נעוו משמוע דברי שמריה, גם שניהם לא האמינו למשמע אזניהם, ולולא פי שמריה המדבר אליהם כי אז לא חשכו מפניו רוק, אבל בעוד אשר ראש הישיבה עומד כאיש נדהם ופיו פתוח ולשונו מדבקה מלקחיו מרוב מבוכתו ובעוד אשר שמריה לוטש עיניו כמו יבקש בחזקה כי ישיבו לו תשובה נמרצה על דבריו, התעורר שמשון ועיניו אורו, את ידו הימינית שלח במפלגות זקנו ואת השמאלית שם בין האזור ובין בטנו, את ראשו הטה מעט הצדה ורגלו השמאלית שלח למען ישען יותר על הימינית ובעמדו זמן מה בהתבוננו בשני היושבים בעינים אשר כמו ברור מללו הגיוני רוחו; עתה באה עתי להורותכם בינה אתכם גם יחד, קרא בנחת ובבטחה: שאוני אלופי ואדברה, לכם תורה ולי חכמה, שמשון בעל הרפואות יבין מזמה, יהי כן אלהים עמדי כי אבין הכל, ואתם שמעו ותחי נפשכם, לאיש אשר אלהים חפץ ביקרו ויתן לו משרה לו יתן גם לב חכם לשאת המשרה בדעת ובכשרון, ואם בחר בי לעזור לו כביכול לזוג זוגים, הנה חנן אותי בדעה בינה והשכל בדברים כמו אלה, בחיי אשתי ובני אשבע כי לדברים כאלה לאין ספורות לאלפים ורבבות מצאתי אך אני פשר, הן תדעו רבותי כי אמאס בשבועה וכי מעודי לא נשבעתי, לכן האמינו לי על דברתי, בשם ה' כי לא אכזב, כי אני אבין כל אלה וגם אתם תודו כי צדקתי, בחיי אשתי ובני, גם אתם תתנו תודה – – –

– למה לך הקדמה ארוכה כזאת? השמיע פשר הדבר ואחר תדבר כחפצך – קרא ראש הישיבה אשר נפשו להטה גחלים לשמוע צדקת ישעיה.

– שאוני אלופי – ענה שמשון בנחת כאיש אשר יבטח כי חכמתו תעמוד לו להשיב אליו כל לב – שאוני אלופי ואני אראכם לדעת ברור כשמש בצהרים צדקת ישעיה ויראתו את אלהים אבל גם חכמתו הגדולה כיראתו? במקום תורה שם גם חכמה, זאת הלא מודעת, וגם חכמת ישעיה גדולה כתורתו, באלהים נשבעתי, הוא בקש אך לנסות ולדעת את אשר לפניו –

– מי בקש לנסות? – קרא שמריה בקצף – ואת מי בקש לנסות? ישעיה הבחור, אוכל לחם חסד, אשר לא נודע עוד מאין הוא בא, הוא בקש לנסות אותי אם לבבי שלם את ה'! טוב ויפה הדבר, לא אכחד, ולאיש כזה אשר יחשדני כי אני מפר יראה אתן את בתי? וזאת תחשוב לו לחכמה? אל תוסיף להזכיר שמו בפני, פן אראך את זעמי! – כה דבר שמריה רתת ועיניו הבריקו מקצף, אבל בפעם הזאת לא נחת שמשון מדבריו ותהי להפך כי פניו העידו בו, כי עתה יבטח בלבו לבצע אמרתו יותר מאז ויקרא: אנא רבי שמריה, אל תמהר לכעוס בעת אשר לך להאיר פנים ולשמוח, שמע את כל דברי ואז תשפוט ואדוננו ראש הישיבה הנה ישב אתנו והוא ישפוט, יהי כן אלהים עמנו.  אני אספר לך כל הדברים מראש ועד סוף ואז לא תכעוס כי אם תשמח.  כאשר אמרתי לו את מי אדבר בו נכבדות התקצף מאוד – –

– מי התקצף? הבחור המתגולל בישיבה התקצף ולא חשב זאת לו לכבוד מאד נעלה! – קרא שמריה.

– אנא אל תשפיל בפני כבוד בחור תופש תורה בישיבה ומה גם כבוד ישעיה – ענה ראש הישיבה רכות.

– הוא התקצף – ענה שמשון – התקצף מאד, הרבה יותר מאשר תתקצף אתה כעת, לחייו אדמו ועצמותיו רעדו ואני ראיתי ושמחתי ואמרתי: מי יתן וירבו כמותו בישראל, אבל כאשר אמרתי לו כי אביה ינחם על כי נתנה ללמוד שפות זרות וכאשר הבטחתיו על דברתי כי גם מרים החלה לקצות בספרים כאלה והיה תהיה לאשה צנועה, לאשה חשובה, לאשה יראת שמים כאשר תהיה אשתו אז שב מזעפו ופניו נהרו, ועתה הלא תבין הכל, רבי שמריה, תבין פשר דבר מבלי אשר ארבה עוד דברים? –

– אני לא אבין מאומה – ענה שמריה כמשתאה – למה התקצף בתחילה ולמה נהרו פניו אחרי כן? גם לא אחפוץ לחקור להבין שורש דבר, יבקש לו משפחה הגונה ממשפחתי, אשה טובה מבתי, אם לא ישרים אנחנו בעיניו –

– ואני אחשוב למשפט כי רבנו ראש הישיבה יבין הכל – ענה שמשון בבטחה.

– גם אני לא אכחד כי לא אבין כל דבריך, דבר דבר ברור ונבין –

– לכן הנני לבאר דברי – קרא שמשון כמנצח – שמשון אחת ידבר ושתים ישמיע, בצדק קצף שמעיה בתחילה עלי קצף, עלי היה הקצף ולא על רבי שמריה, אך אני אשא אסבול הכל במנוחה וגם מחרפות לא אסוג אחור אם אך אדע כי מה' יצא הדבר, הוא קצף עלי על כי אמרתי לתת לו אשה שיאמרו עליה בעיר כי היא למדה טרפה ופסול ויחשבני למסית ולמדיח ועל כן מלא עברה, ואם לא הצדק היה אתו לזעום עלי? לו, לבחור הנעלה, הירא אלהים אמרתי לבחור בנערה ההולכת בחוקות הגויים – – –

– שים יד לפה! – קרא שמריה ויתר ממקומו – איך תעיז מצח לדבר סרה בבתי? התדע את מי ובפני מי תדבר? שמשון! –

בחיי אשתי ובני נשבעתי כי לא אבין עד מה למה תקצוף עלי? הן תראה עין בעין את אהבתי הגדולה לך ולבתך ולכל אשר לך, ולא אחוס עלי עמלי ואעשה כל אשר בידי למען מצוא לבתך איש המעלה, ואמנם כן איש המעלה הוא ישעיה, עוד לא תדע את כל גדלו, היום לקחה אזני שמץ דבר כי גם משפחתו רמה בישראל והרב מרפשה קרוב הוא לאמו, זאת לא ידעת עוד ועוד נצורות רבות לי להשמיע אשר תשתומם ותפקח עיניך ותדע את כל אשר פעלתי למענך למצוא בעדך אבן יקרה כזאת, בחיי אשתי...  כן, לא אבין מדוע זה תקצוף עלי ואני הן לא מחשבותי השמעתי בדבר בתך, ולו כאלה היו מחשבותי האם חפשתי ודרשתי בעבורה אחרי אבן יקרה כישעיה? רק את אשר יאמרו הבריות אמרתי, הן אזלת יד כל איש מסתום את פי הבריות, ואם ידברו – ידברו ואין מוחה בידם.  ואם בי האשם אם גם אזני ישעיה הקשיבו דבר מאחריו לאמר מרים בת שמריה למדה ספרי טרפה ופסול, ועל כן כעס עלי, אך כאשר אמרתי לו והבטחתיו כי כל דבריהם שקר המה, כי היא לא תביט זה כבר בספרים טמאים וכי היא נערה צנועה ויראת שמים הרבה יותר מכל אלה הנערות אשר לא למדו ספר מעודן   

– כזאת אמרת לו? – שאל שמריה ופניו האירו.

– כזאת וכזאת והרבה יותר מכזאת וכזאת, ואז האיר גם הוא פניו וישחק כי האמין לדברי, ועתה הא לך פשר דבר ותבין הכל –

– אבין ולא אבין – ענה שמריה כמו יספוק עוד בדברי שמשון – – אך לא, לא! – קרא פתאום – לא אוכל האמין בדבריך, כי אם כדבריך כן היה, למה זה שב והתהפך בלילה לאיש אחר וידבר טובות על כל שוכחי אלהים ותורתו ויהלל את הימים הראשונים כי אז למדו חכמי ישראל גם חכמות ושפות? היש עוד בפיך תוכחות על זאת? ביום קצף עליך על כי אמרת להוכיח לו נערה אשר למדה לשון ובלילה היה פתאום לאיש אשר אך באלה נפשו חפצה, ומה תשיב לי על הדבר הזה? –

– אני אשיבך כי במקום תורה שם גם חכמה – ענה שמשון כמנצח – הוא האמין בדברי גם לא האמין, כי על כן בקש לדעת אל נכון אם ככל אשר אמרתי אמת היא, ועל כן בחר בלשון ערומים, במקום תורה שם חכמה, וידבר טובות על השפות והלשונות למען ישמע מפיך דבר ברור אם תנחם או אין, ובלי ספק קוה גם לשמוע מחשבות בתך על הדבר הזה, אם תנחם מדרכה או אין, הלא עין בעין תראה כי כן הוא! האין? –.  שמריה עוד נבוך היה אם לתת עוז לדברי השדכן אשר מצאו מסלות בלבבו, אבל ראש הישיבה מהר ויחליט, כי כל דברי שמשון המה כדברי האורים כי אך זאת היתה מחשבה ישעיה, ובכן עשה שמריה שלום את השדכן, ובלבו גם את ישעיה, ויוסיף דבר עמו ועם ראש הישיבה על דבר ההתחתנות, עד אשר הכה השמש בפטיש על השלחן לאות כי עוד מעט יחל החזן בתפלת הערב.  ביום הזה לא שמרו שלשת המדברים את תפקידם כמו בכל שבת לזמר מזמורי תהלים עד תפלת הערב כאשר עשו כל הנקבצים, כי בדבר מצוה התעסקו, בשדוך הבנות, ובלב מלא שמחה התפללו שלשתם תפלת הערב, כי כמו אבן מעמסה הוסרה מעל לבם יחד.

אבל לא רק בבית התפלה נמצא מלאך מליץ כזה לישעיה להגיד לו ישרו, גם בעזרת הנשים נמצאה מגדת לו ישרו בכל לבה, היא אשת ראש הישיבה בדברה את צביה אשת שמריה וברוממה את הבחור תחת לשונה מעל כל הבחורים אשר ידעה, כי לפי דברי אישה אין מי ישוה לו, ולו היתה לה בת כי אז חשבה זאת לה לאושר אין קץ למצוא איש כזה לה, ולו היה לה בן כמוהו כי אז לא קנאה במלכה ובת מלכה, ועוד דברים כאלה אשר היו לצביה למשיבת נפש, ואחרי תפלת הערב הלך שמריה ואשתו והשדכן אל ראש הישיבה להבדיל על הכוס ולהתיעץ על דבר הגבלת עת התנאים, ובעת הזאת למדה גם מרים להבדיל בין קדש לחול בין ישראל לעמים...

 

פּרק אחד-עשר

רחמי הוֹרים

ענני האופל אשר הקדירו מעט קט שמי אושר שמריה ואשתו כלו וילכו מפני האור אשר האיר לו שנית.  המנוחה על דבר בתו שבה ללבו, אין עוד דאגה על אודותה, כי כבר היא כמו יעודה לישעיה אשר יצא ככסף מזוקק מלפני כסא רבי שמשון וראש הישיבה אשר דנו יחד דינו למזור, ועתה הלוך ילך בשמחת לבב אל ביתו לבשר לבתו, מקור שמחתו ואשרו בחיים, את הטוב הרב הנכון לה בנפלה לחבל לאיש אשר יהיה אדם המעלה בישראל.  הוא כאב רחום ואוהב את בתו באהבה אין קץ מאן לעשות כיתר האבות לבלי השמיע לכלה דבר מכל המדובר בה עד ליל התנאים, רוחו השקט לא יכול עד אשר ירנין לב בתו בשמחה הגדולה עוד בטרם באה, וברעיונות כאלה הלוך הלך ורנן זמירות מוצאי השבת ורעיתו אף היא תענהו בקול דממה דקה עד אשר נקרב אל ביתו ויבהל ויפעם וכמעט לא נותרה באפו נשמה.

בלהה הזקנה אשר אמנה את מרים בת שמריה היתה כאם לכל הבית, היא היתה אומנת שרה אם צביה וצביה ומרים, לששה דורות היו עמוסים מני רחם על זרועותיה, ומי זה יתפלא אם גדול היה כבודה בית, אף כי לא מבנות ישראל היתה.  היא ידעה כל חוקות בני ישראל ודקדקה מאד בהשגיחה על המבשלת במלוח הבשר ובכל יתר דיני כשר וטרפה, היא למדה את הקטנה לברך ולקרוא קריאת שמע ותדבר בשפת יהודית כיהודיה וכמעט שכחו כבר כל בני הבית כי בלהה לא בת ישראל היא, וגם היא אהבה את הילדות, כן כנתה את האם והבת, כמו לו בנותיה היו, ואחרי כי הנה כבדוה ויאהבוה לכן גמרה כבר בלבה אומר למות בבית אשר בלתה בו כמעט כל ימיה, כי הבית הזה נחלת צביה מאמה.  בת שמונים היתה בלהה בעת ההיא ובכל עת אשר זכרה את אשר יקרה אותה אחרי מאה ועשרים שנה השיבה נפשה בתקוה טובה כי בניה יקברוה בכבוד ויבכו לה, אך באמרה בניה לא זכרה את בנה הבכור אשר לקח בערמה את נחלתה ויגרשנה מעל פניו, גם לא את השני אשר את אצילים יתהלך ובשם בן סוסי יתפאר ואשר נזהר מפניה כמפני מלך בלהות לבל יודע מי היא אם אמו, לא אחד מאלה זכרה בעת ההיא, כי אם את שמריה וביתו אשר טובים היו לה מעשרה בנים, ומה גם בימים האחרונים האלה ראתה ונוכחה מה רבה אהבתם לה, עד כי לא שלחוה לבית החולים בחלותה את חליה זה ירחים אחדים, כי אם בביתם סעד ואותה על ערש דוי וישמרוה כבנים נאמנים, ומרים בלתה רוב היום אצל מטתה ותהפוך משכבה ותשקנה את השקויים, אשר על כן לא לעתים רחוקות התגלגלו דמעות מבין עפעפי הזקנה בהביטה באהבה ותודה אין קץ בפני מרים המפיקים חיים ועלומים והיא תנזר מהתבל להושיע לזקנה חולה ובת אמונה אחרת.  ובכל זאת לא שכחה בלהה אף רגע, כי היא נולדה וגדלה על ברכי אמונה אחרת, לא הוקירה רגלה אף פעם אחת מבוא לבית תפלתם בכל יום הראשון וביום חג ובבכי ותחנונים שפכה שיחה ותבקש סליחה ומחילה וכפרה על כי תבלה ימיה את בנים אין אמון בם, וגם בעד הבנים האלה התפללה אל גואלה כי יפקח עיניהם ויראם את הדרך המוביל אותם אל גן עדן, לבל יתעו עוד כצאן אובדות בדרכי אמונה אשר אך לבור שחת יובילום.  אלה היו תפלותיה ותחנוניה כי איככה תוכל לראות אנשים תמימים וישרים כאלה יורדים יחד אל בור תפתה לעולמי עד? ותקוה חזקה החיתה רוחה כי עוד תחזינה עיניה היום אשר בו תפקחנה עיני בת שמריה.  אבל עתה בחלותה ובדמותה כי יומה האחרון לא יאחר לבוא ותקותה עוד לא באה, עתה צר לה מאד ועל זאת הורידו עיניה פלגי דמעה, אולם היא שמרה לפיה מחסום לבל תודענה מחשבות לבה, אף כי לא כלאה רוחה מהשמיע למרים חין ערך אמונתה אשר אך היא תתן לאדם האושר הנאמן בצל שדי ומרים לא השיבה אותה דבר כי יראה פן תדאיב לב החולה, ולשמחת לב כולם החלה הזקנה לחדש נעוריה ומיום ליום הלכה הלוך וטוב עד כי כבר החלה לרדת מהמטה ולשבת שעה ושתים, על הכסא.  מאז חלתה הזקנה ידעו שמריה ואשתו כי מרים תמאן לצאת החוצה ואף לשוח ביום השבת, כאשר עשתה תמיד יחד את הזקנה, לא יצאה עוד, אך תחת זאת יצאה בכל שבת אחרי הסעודה השלישית לבדה אל בת שבע והזקנה ידעה זאת והסתירה הדבר בלבה ולא נודע הדבר כי בת שבע תבוא אליה והיא הולכת אל ביתה.  וגם עתה בטחו שמריה ואשתו בלבם כי בתם תשב אצל מטת הזקנה ותשיחנה, ומה נבהלו בשמעם קול תאניה יוצא מביתם, זעקת שבר תזעק הזקנה ותפרש כפיה בעמדה הכן לפני המטה ובה תשכב – מרים בתם.

כמשתגע התפרץ שמריה אל תוך הבית ויתנפל על המטה ויחבק את בתו בכל מאמצי כחו כמו קפץ להצילה מידי חומסים וילחצנה בחזקה אל לבו בקראו בקול קורע לב: בתי, בתי, מה היה לך בתי? מי המית את בתי? הוי מי שלח בה יד, אגזרנו לגזרים, אשפוך דמו כמים, בתי בתי! – בקראו כזאת שכח כי מבלעדי בתו עוד אשה לו והיא תתעלף וכל רוח אין בקרבה, ברגע ההוא מתו כל חושיו בקרבו ורק רגש אחד נותר לו, והוא כי בת לו וכי היא בצרה גדולה אשר לא ידע שחרה.  הזקנה מהרה לעזרת צביה וברגע ההוא שבה גם המבשלת אשר יצאה לבקש את שמריה ואשתו וגם היא חשה לעזרתה, אך הזקנה הדפתה בקראה: למה תעמדי בול עץ, מהרי, רוצי הביאי הצוענית, את הקדר, קחי מטפחת ללחש מעין הרע הה! עין רעה אכלה את בתי, עין רעה, עופי בכל כחך למלחש מעין הרע, הביאי אנשים! – ברגע ההוא פקחה צביה את עיניה ובראותה את מרים חבוקה בזרועות אביה התנשאה ותרץ אליה כמו לא התעלפה זה עתה ולא קרה לה כל אסון.

פני מרים היו כלהבים, לחייה כאש אוכלה ורוח אפה כאש קודחת, עיניה סוגרו ושפתיה תמללנה דברים זרים ונוראים מאד: ידעתי כי רמוני, המה רמוני, יהודים, לא אשמע בקולם, גללון ידבר כזב, אבותי הסיתו אותו בי, יחד נרוצה, נלכה במחול, אמונתנו תובילנו לשחת, לשחת, לשחת, אחותי, בת שבע, אשמע, אשמע, גם אמיל יהודי הוא, לא אשתה – – וכאלה רבות מללו שפתיה, גם נסתה לרנן ולשחק ולנשוק את אביה בעת אשר עיניה עצומות.  אחרי רגעים אחדים בא המלמד אשר הלך ללוות את הנער הביתה אחרי אשר גמר חוק למודו, כי בימים האלה אחרי שבת בראשית יחלו הנערים ללמוד גם בלילה, בראותו את המבוכה מהר וילחש על ראש מרים להסיר ממנה חצי עין הרעה אשר פגעו בה ויגהק ויפהק בלחש, וזה היה לו לאות נאמן כי מעין רעה נפגעה, גם הצוענית באה ותעש כוונים מדונג ובדיל ותלחש ותעשן אותה בעשן שערות עזים, ואחריה באו גם הקדר (כן יכנו לישמעאלי) ובעל השם, ואיש איש בא ברוב סגולותיו וחכמתו, אך כל אלה עוד טרם יועילו לה, היא מדברת מתוך אש הקדחת דברים זרים כבתחילה וכולה כאש לוהטת.  בין כה וכה נקבצו ובאו שכנים ושכנות, ותהי מהומה גדולה בבית, איש איש חוה דעתו בקול רם ובהתלחשם איש באזני רעהו, לפי דברת האחד דיבוק דבק בה, והשני לא כן ידמה כי אם כי לץ הבהילה, והשלישי ראה כזאת כבר פעמים רבות אבל לא ידע יכנה את המחלה, והרביעי יניע ראשו ויאמר כי יספוק מאד אם תקום מהמחלה הזאת, אחרי כי היא לא חלתה מעודה, וכן הוא תמיד באנשים אשר לא חלו מעודם כי בחלותם אז לא ירדו עוד מהמטה.  ובעודם מחוים איש איש דעתו והנה גם שמשון בעל הרפואות בא ובראותו את כל המהומה מהר ויטהר את הבית מהאנשים הזרים אשר חרפוהו ויקללוהו מאחרי הדלת והמזוזה וינס להרגיע מעט רוח האב והאם וישמיעם עצתו למהר לשלוח רץ להביא את רבי מלך הרופא.

הדבר הזה החיה כרגע רוח שמריה אשר עמד כאיש אובד עצות ותקוה באה בלבו כי רבי מלך יביא רוח חיים לבתו, אבל כרגע נפלו פניו כי זכר כי רבי מלך יגור בעיר אחרת ועד אשר יבוא תעבורנה עשר או שתים עשרה שעות ומי יודע מה יקרה בעת הזאת?

– עוץ עצה רבי שמשון, עוץ עצה ואם אין מת אני מצרה ויגון, קח את כל אשר לי, כל אשר לי וגם הבית אתן כפרה, לך מהר, רוץ וצוה לאמר תהלים בכל בתי התפלה, יקרעו הקברים ויקראו בחזקה אל אלהים בעד בתי, למה תעמוד רוץ! לא, עמוד! גם ישלחו רץ אל רבי מלך הרופא, מהר, וגם ישנו שמה, עד מהרה – –.

– לא, לא! אל ישנו שמה – קראה הזקנה בתחנונים כי שם קדוש הוא, מרים שם קדוש הוא ויגין עליה, אל ישנו שמה, ואתה נדר נדר נרות גם לבית תפלתנו ואלהינו ישלח לה עזרתו –

– הס זקנה! אל תדברי הבלים – קרא שמשון והוא עורר את שמריה ממחשבותיו, כי בעת ההיא נכון היה לעשות גם כדבר הזקנה אם אך תקוה נשקפה לו להציל את בתו, אך דברי שמשון העירו רוחו לשפוט מישרים ויקרא שנית: אל תזעק עליה ורוץ עד מהרה –.  שמשון יצא לעשות כדבר שמריה, וראש הישיבה ואשתו באו הביתה כי הקיפה השמועה את כל העיר וגם עדיהם באה וימהרו לבוא.  ראש הישיבה בראותו את אשר נעשה נגש אל שמריה ויאמר: ולמה זה הנחתם אותה תחתה עד הנה בבגדיה והיא אזורה באזור על מתניה אשר ילחצנה עד מאד? הסירו כרגע בגדיה – אחרי אשר עשו כדברו שאפה מרים רוח כמו רוח לה ותפקח מעט את עיניה ואור הופיע על פני כל העומדים.

– ומה צוית עוד? – שאל ראש הישיבה.

– האם אדע עד מה? – אני צויתי לשלוח להביא את רבי מלך הרופא, ולאמר תהלים –

– טוב הדבר, אבל בין כה וכה הנה רופא יש בעיר ולמה תחכה? –

– מי? המומר? קראו שנים מהשכנים אשר נותרו עוד בבית, אבל שמריה התעורר ויקרא: אין חולה עלי ואין צר בצרתי, איש לא הזכירני כי רופא יש בעיר, ואם גם אלף פעמים ימיר דתו גם אז אתן לו כל אשר בידי ויחיה את בתי.  רוץ נפתלי והביא את הרופא –.  בלי חמדה יצא המלמד לקרוא לרופא, כי מה חפץ עוד ברופא אחרי אשר הוא לחש לה מעין רעה, ומה תמצא יד הרופא לעשות יותר? ובכל זאת לא מרה את פי אדונו וילך ויבוא את הרופא.

הרופא אשר היה איש צעיר לימים התבונן באספה ובצוענית ובבעל השם והקדר ושחוק קל עבר על שפתיו בגשתו אל המטה.  הוא הטה אזנו ללב מרים למען ישמע בדפקו וברגע ההוא שלחה ידיה ותחבקו בכל כחה בקראה: משכני, אחריך ארוצה, ארוצה, אמאס בגללון ולא אשמע בקול הורי, משכני – ולא הוסיפה דבר כי נתעתה בקיאה ותגאל את המטה ואת הרופא מכף רגלו ועד קדקדו.  הוא נסוג אחור וינגב את בגדיו במטפחתו ועל פני כולם כסתה אימה חשכה.

– חלי-רע חלי-רע – לחשו איש באזני רעהו.

– ומה תאמר אדוני הרופא? שאל שמריה בחרדה.

– מחר תשוב לאיתנה, תנו לה את השקוי אשר אכתוב על המגלה ומחרת בבוקר תקום ממשכבה בריאה אולם –.  אף כי פני שמריה העידו בו כי לא יאמין אמונה אמן בדברי הרופא, וכל הנאספים ראו עין בעין כי אך משלה הוא את נפש האב בתקוה טובה בכל זאת הודה לו שמריה ויטהו הצדה וישאלהו: אנא אדוני הרופא, הגד נא לי מה היא מחלת בתי ואל תכזב ויהי מה –

– אבל האוכל להגיד לך – ענה הרופא.

– אנא השמיעני ויעבור עלי מה! – קרא שמריה בקול תחנונים ובדמעות עינים.

– אם כן הבה ואלחש לך באזניך – הרופא לחש לו באזניו דברים אחדים ומכת לחי גדולה היה המענה אשר השיב לרופא.  שתי פעמים מרט לחייו ויחזיק בערפו וישליכהו החוצה, וכל העומדים נבהלו נחפזו ויקראו איש לרעהו: הוא משתגע!

 

תם החלק הראשון

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה