_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

 גמול ישרים – חלק שני

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

א

שְׁנֵי הַמּוֹרִים

הראית בן אדם יצור קטן בידים יתפש חוטי ארג שהוציא מקרבו דק מן הדק כמעט עין לא תשורם, ימשכם, יפרשם עדי אחד באחד יְדֻבָּקוּ ויהיו למעשה ארג – בית עכביש הוא מחסה ומשגב ליוצרו; אבל גם רשת פרושה ליצור קטן אחד, אשר ירון, יריע, יחול במחולות וזמר על פיו ובאפס נלכדו רגליו, זמירו יאסף, קולו יחבא ועל ראשו יאטר שודדו פיהו ויאבד לנצח – אבל גם רוח קטן כמוץ יסער את השודד וביתו ותהי לדל תקוה.

חוטים דקים מאלה נסתרים מכל עין ישזרו במחשך, יחד ידבקו, מבלי משים יגדלו ויתעבתו ויהיו לארמון עז, משגב לחוסה בו, או מצודה פרושה לנכשלים תמימים עוברים בטח; מפעל כזה יד הזמן תוציאהו, אשר סתר תשים על מעבדה, במחשך תשזור, תארוג ותשלב חוטיה אחד באחד, עד כי תוציא פעלה למענהו – תעצומות ועז להאחד ומכשול רע לרעהו; אבל גם פעל כזה תפיץ סערה בהגיחה מחדר התהו, סערת המקרה תעבור ותשטוף פעולות כאלה לאין קץ ויעלו בתהו ויאבדו.

גם בני האדם במעבדיהם האם לא להם ישוו, לעכביש והזמן?  ואם גם יגדלו במעשיהם מהאחד ועד גבורת השני לא יבואו, האם לא ישא רוח לא לעתים רחוקות אותם ופעולותיהם וארמנותיהם, עד כי גם זכר לא יהיה להם?

מהומה ומבוכה היתה פתאם בבית הישיבה בעיר שתיקא; הנערים יחפזון והילדים איש אל אחיו יתמהו ויסתתרו תחת השלחנות והספסלים ובין התנור והכותל, איש את אחיו ידחקון וילחצון כצאן אובדות עת יפרץ זאב ערבות בעדתן, ראש ורגל יחד ירבצו ושוק יתמך ירך, ויחד במחבואם ברעדה יחילו, ובכל זאת תחדורנה עיניהם להתבונן במורם, אשר הביא בלהות צלמות לבית ההוא אשר שלום בקרבו תמיד.

על הבמה אשר בבית בַּתָּוֶךְ ישב ראש הישיבה על הכסא של אליהו ויהגה בספרו ולמראה עינים היה כל לבו שקוע בספר אשר לפניו, עד כי לא ראה את כל הנעשה בביתו, לא התבונן להמבוכה הגדולה אשר נהיתה, השאון לא העירהו וגם השטן המפריע כמו לא בא.  הוא ישב במנוחה, ראשו נשען בין שתי כפות ידיו ולא הניע יד או רגל זה זמן כביר.

– הס נפתלי!  קרא נער אחד תחת השלחן לרעהו בקול דממה – רבנו יישן ואל תקיצהו משנתו –

– שים בעפר פיך, לץ – ענה השני – הגם ברבנו תשלח לשונך?  הוי איש לא ידע בשת!  -

– ועל זאת תהיה למגיד ומוכיח בעיר – קרא השלישי – הן זה כבר יבקשו ראשי העדה מוכיח להם -

– דג מלוח!  הגם פה תקרא למצה? 

– דג סרוח!  הגם פה תרים ראשך? 

– החרישו יחד, שובבים –

– צדיק הוא, חסיד הוא, יבנה ביתו בקרוב – החל לשיר נער אחד בקול דממה, ויתר השוכבים תחת השלחן שחקו, מלבד הנער אשר עליו כונן הלעג, הוא שלח ידו וימרוט בשר בוזהו, וכרגע והנה המלחמה ערוכה, זה יבעט ברגליו וזה ישוך בשניו, זה ידקור באצבעו ורעהו יהדוף בצד ובכתף, עד כי השליכו איש את רעהו ממחבואו ועל הארץ התגוללו וחרפות וגדופים המטירו איש על רעהו כמטרות עֹז – וראש הישיבה עודנו תפוש ברב שרעפיו ולא יראה ולא ישמע.

בצד ארון הקּדשׁ המפֹאר בכתֹבת קעקע על העץ מעשה צעצועים, שבו יֵרָאוּ צפרים עפות – ודמות חמור להנה, ואריות נוראים אשר לשונם עד מצחם תשתרע ועליהם נשר ארך הזנב וקצוץ כנפים יסוכך באברתו.  גם על העמוד אשר לפניו עמדו שני בחורים, אשר לפי מספר שנות שניהם כבר הגיעו לבינה, ויתלחשו בקול דממה אשר הגיע עד אזני כל הנמצאים בבית, מלבד אזני ראש הישיבה, הנה כמו אטומות היו ולא שמע ולא הקשיב מאומה.  שני הבחורים האלה הראו אֹמץ לבם כי לא הסתתרו ככל יתר חבריהם, אבל כל זאת על עמדם עמדו ולא נֹעזו לגשת אל האיש אשר בהופיעו בבית הֵסַב את כל המבוכה.

ראש הישיבה היה כאיש נדהם, כל הלילה לא שכב לבו מאז שמע דברי הרופא אשר לחש באזני שמריה ואשר מצא מחיר הלחש הזה שתי מכות לחי ואשר בעבורן הובא שמריה היום אל שופט העיר להשפט את הרופא.  שמריה שב ונחם אחרי רגעים אחדים מפעולתו וירא ויוכח כי לא טוב עשה, ומה גם לאור הבקר בראותו עין בעין כי כדברי הרופא כן היה ואך לשוא דרוש דרש בצוענית ובעל שם וקדר, גם למותר יהיה רבי למך הרופא אשר עוד מעט יבוא, כי מרים כבר קמה ממטתה, ואם כי פניה זועפים בכל זאת ראו כלם כי עוד בצל החיים תתלונן, הוא ראה את עותתו ויכהו לבו מאד ובכל נפשו נאות לבקש סליחה ומחילה מאת הרופא וגם לקדם פניו במנחה, אבל לבו היה מלא יגון וצרה עד כי לא נתנו לחשוב מחשבות אחרות – בתו נשקה את הרופא לעין כֹּל וכל בני העיר ידברו בה היום ותהי נגינת כל יושבי שער, זאת ידע נאמנה, עתה לוא תקפתה מחלה עזה ותשליכה על ערש לא נאנח עוד כאשר נאנח על מִהרה לקום ממשכבה, לוא חלתה כי אז אמרו כלם כי אך אש הקדחת הבעירה יקוד בעצמותיה ותעוררה לעשות זרות ולדבר תהפוכות, ועתה כאשר היא בריאה אולם!  ומה גם בהודע סבת מחלתה אתמול, נורא הדבר מאד!  שמי הצלחתו קדרו ברגע אחד, לא אב שמח ומאֻשר בבתו הוא עוד, כי אם אב הולך שחוח, קודר בלחץ לבב נורא!  בתו תהי למלה בפי כֹּל, בתו אשר אמר כי באשרה מאשר יהיה בכל ימי חייו, בתו עשתה מעשה אשר לא נשמע בכל ערי מושבות ישראל כי בת ישראל תעשה כזאת, בתו תהי לחרפה וקלסה והוא חרפתה ישא, וגם עונותיה על עצמותיו יהיו.  במארת אלהים ארר בעת ההיא את אֵם בת שבע, כי אך היא היתה המדחת להדיח את בתו אחרי שפות זרות, גם פני אשתו היו לו למחתה כי היא עזרה לרעה.  האשה ישבה בפנת חדר ותבך תמרורים, והוא, אישה אשר אהבה עד הנה כנפשו וכבדה יותר מנפשו כמצות חכמינו, הוא יעמוד מנגד ועוד יחרוק שן, עוד יקצוף עליה ויקנא בה, על כי עיניה תרדנה פלגי דמעה, לוא נפתחו גם ארבות עיניו וראשו היה למקור מים אז אולי שב ורוח לו, אבל כאבן מעמסה לחץ לבבו בחזקה עד כי כמעט לא יכול השיב רוחו ובכל זאת אין דמע בעפעפיו, ולא לפלא הוא כי בעת ההיא שכח את הרופא ואת אשר עשה לו, עד כי הזכירהו משרת בית המשפט את מעשהו אמש.

הקריאה הזאת לא הרגיזה לבו, אף כי ברגע ההוא נדמה לו, כי שאול חטא במעשהו ועד ירכתי בור כלא יבוא לארך ימים, אך ברגע ההוא בחר בכל לבו בבור כלא, להותר במחשך מהביט עוד בפני אדם ויקם וילך כרגע מבלי דבר דבר את אשתו ובתו אשר נבהלה מאד בראותה את משרת בית המשפט, כי לא ידעה עד מה ותשלח ידה להחזיק באביה, אבל הוא אם כי לא הדפה בעברה אך הסיר ידה מעל ידו ויצא נאנק דֹם מהבית.  וראש הישיבה אשר היה אוהב נאמן לשמריה וקרוב לאשתו נשבר גם הוא על שברו, אחרי שמעו דברי הרופא, ובעת אשר שמריה דמה כי אך מתאנה הרופא לבתו וַיַשְׁלֶה נפשו כי רבי מלך ישים לאל מלתו בעת ההיא החלה דאגה לשבור את לב הזקן ולא ידע מנוחה כל הלילה, ולאור הבקר מהר לקום וללכת אל הרופא לבקש מלפניו כי יסלח לשמריה על אשר הכלימהו ברגע באפו ואשר נכון עתה לכפר פניו כאשר יבקש, אבל הרופא ענהו בגאון: אני אַראֶה להנבזים האלה אשר יבזונו וידעו מי אני, נקם אקח, נקמת כבודי ולא אשוב ואז אתן מורא בלבם וייראוני.  לשוא שחת הזקן את דברו ויראהו לדעת כי טוב לו לעשות שלֹם את איש נכבד כשמריה אשר יכיר לו טובה וישלם לו כפעלו וגם הוא יעשה ככל אשר תמצא ידו לתת לו מהלכים בין עשירי העיר אם אך יאות לו לדבר הזה לסלוח לשמריה אשר לא ידע ואשם; כל אלה היו לשוא, כי הרופא באחת גזר אֹמר לנקום נקם ויתן בקולו גם על הזקן הרודף שלום לבל יוסיף להלאות נפשו באמרי הבל כאלה כי לא יצלח להשיב לבו.  ובכן יצא הזקן במפח נפש מאת פניו, ולא רק על שמריה חרד פן יִוָסֵר כי אם על מרים ירעה לו נפשו, כי הרופא אביר הלב הזה יגלה חרפתה בקהל, ובבאו לבית הישיבה באה דאגה חדשה בלבו: מה יענה ומה יאמר לישעיה?  – זה ירחים אחדים טוה וארג במחשך כעכביש לבנות בית לתלמידו אהוב נפשו ועתה באה סערה ותסער אותו ממקומו.  מעיניו לא נסתרה אהבת ישעיה את מרים, אבל היצדק בעשותו זאת בעזרו על יד השדכן לפרוש מצודה רעה לפעמי התם הזה, הן גם באהבתו לשמריה ובתו לא יוכל לכזב לנפשו ולאמר כי טובה האשה הזאת ולא כמצודה וחרמים תהיה לישעיה, ואם אין?  הלא נטל עליו להשמיעו מדוע זה סר לבו פתאום מאחריה, ואיך יוכל לשאת חרפה על קרובו ולגלות כלמת בתו?  ואל המחשבות האלה נלוו עוד אחרות, זכרונות ימי נעוריו אשר דמה כי כבר נשכחו כמת מלבו קמו שנית ורוח חיים נפח בהם ויעמדו מול פניו כמו חיים.  לפניו ישתעשע נער קטן מחמל לב הוריו ושעשועים לכל רואיו בבית מלא כל טוב, עשר ויקר יֵרָאוּ בכל פנה, אב זקן ונשוא פנים בעיר יחבקהו, אשה כבודה תפארת נשים בחכמתה ובצדקתה תנטלהו ואומנת מחלצות תלבישהו, וכבן מלך ינשא על כתף מהמון משרתים ומשרתות, מי זה הנער?  – בחדר מפֹאר בכל כלי יקר ועדי ישב עלם לפני מורהו איש תאר וחכמתו תראה מעיניו, הוא יחנכהו בתורת ה' וישיש על כל מוצא שפתי הנער, אשר חכמתו תפרוץ חוצה וכבר יצא לו שם בעיר, ואביו יבקש לתת לו לוית חן וישקהו גם ממבוע הדעת, ומורים משכילים ילמדוהו שפה ולשון ודעת וירנין לב הוריו ומוריו.  בן מי זה העלם?  – בחור מלא ברכת ה' יצא לשוח ברחובות קריה כבן אחד הפרתמים, יעבור בסך במרכבות מרקדות, ירכב על סוס אביר כגבור הודו ותפארתו תבענה לו אשות חן ומי זה יערב לבו לאמר כי הבחור הנעלה הזה לישראל הוא?  מי זה יעיז פניו לחשוב גם אותו בין בני העם הנבזה והנמאס כראי?  מי זה יבער ויכסל להאמין כי שפתי הבחור הזה אשר גבֹהה גבֹהה תדברנה במושב שרים, כי השפתים האלה תשמענה גם תורת ה', כי הראש הזה אשר ינשא על כתפו בגאון הוא ראש אחד מבני העם אשר זעמהו אלהים וישחהו עד לעפר?  לא אחד!  הבחור הזה מבחורי ראשי חמדת הארץ הוא, בן הארץ הוא אשר נפשו תלהט גחלים מרב אהבתו אותה, אשר על מזבחה יקריב הכל, אשרו ועשרו, משפחתו וחייו, ואת עדת קושרים במלכם הוא נמנה, את אצילי בני פולין יתהלך בסתר בחביון הקושרים קשר ויקרא קשר, בסופה וסערה דרכו, בקולו יַרְעֵם נפלאות בשבתו במושב היועצים וידו תגבר חלים בשנותו צור חרבו, לא לישראל הוא!  הן כבר דנו דין העם הזה, כי אך לסחור בתרמית ולהלות ברבית נוצר ותעודתו היא אך לשאוף חיל זרים ולוא לעם הזה היה איך יפזר הון עתיק אשר אצרו לו אבותיו?  הן כבר היתה למלה כי מוג לב ישראל, מקול רעם יחת וברק חנית יהלוך עליו אמים, ואיך ישא זה נדן חרב על ירכו והלהב מתהפכת בידו?  מי לא ידע כי מאוס ימאס ישראל בדעת והוא בשם ההשכלה ידגול, ישא נסה עד למרחוק וישבע בשבועת האלה לצאת בצבא על אויביה עדי יגבר עליהם ויכריעם או עד אשר יפול שדוד לפניהם.  אמנם כן!  לא לישראל היה בעת אשר הקריב כל קרבן, אבל לישראל נהיה ביום השלוּם, ביום אשר דִמוּ הקושרים חבריו כי כבר השגו חיל וידם רוממה, בעת אשר האמינו כי שבט מושלים בידם נתּן אז לא הכירוהו עוד, ואל ארץ ישראל גמרו אֹמר לשלוח אותו ואת עמו, את בית אביו שלחו באש וישמו את נוהו, פליט יְיָם[1] ינוד עתה מארץ לארץ ולישראל הוא, כי אך בהם ימצא עזרה בצרה, רק המה יחוננוהו ולא יתנו למוט גויתו כאשר מטה נפשו, ומי הוא זה?  האם הוא אשר שב לארצו שבע יגון וכעס ומכאובים וישוב לעמו ויבחר במלבושיו ויהיה לרועה לצאן מרעיתו בהישיבה?  הזה הוא האיש אשר ישב עתה על הכסא של אליהו?  – כמקיץ מתרדמה לקול רעם קפץ הזקן ממקומו – ועתה ראה את כל המבוכה וירא גם את האיש אשר מבוכה תקראהו לרגלו – את שמעיה איש חמודות ראה עומד לפניו! 

שמעיה עמד עד כה נדהם ויתבונן לכל קצות בית התפלה, להשלחן הגדול המשתרע ממערב עד מזרח, הרקוע פחי-ברזל והמגאל מאד, על גבו בַּתָּוֶךְ יעמוד מוט ברזל ועליו ארבעה קני מנורה איש ממעל לרעהו, אשר בהם ישימו נרות ויאחדו את הפתילה מהנר האחד מלמעלה אל הנר השני מלמטה, נר בנר ידוּבק, למען אשר בהדעך אור האחד אז תאחז שלהבתו כתמה בפתיל רעהו ויעלה נר חדש עד תום כל הנרות, לבל ישבת אור מבית התפלה ביום השבת.  שמעיה התבונן זמן כביר בהמנורה הזרה הזאת אשר לא ראה כמֹה וכמעט מבלי משים עלה על לבו הרעיון: האם לא מופת תהיה המנורה הזאת לבני ישראל?  דור יסוף ודור חדש יקח מקומו, ודור לדור יְתַוֶה אור ה' אשר הופיע לארץ על ידי תורתו.  אל תאמר הנה מת הדור ואבד שמו, כי פתילו לא ינתק, הוא נקשר אל הבא אחריו ומאורו יאציל עליו עד דור אחרון, כי על כן לא יאתה לישראל לאמר לו: הנה עת חדשה באה לך.  עת חדשה תבוא לכל העמים אשר ישנו פניהם ודרכיהם כמו לבוש, אבל בישראל ערוכה ושמורה תורת העת הזאת כבר בתורת העתים אשר עברו, והחיים ידרשו תמיד אל המתים, בלי הפוגה יביטו לאחור כי לא יבושו.  כה חשב לבו רגעים אחדים אבל כאשר השפיל להביט על השלחן ואת החלב אשר הָמַס בחֹם המנורה יגאל את פני השלחן ראו עיניו, ואל הספון הביט והנה חשך משחור תארו מעשן הנרות, אז כמעט נבהל ויאמר: אכן זה הוא פרי החום הרב, הוא יַצֵת שלהבת תחת להחם בנחת, יגאל ויעיב תחת להפיץ אור יקרות.  בחשבו מחשבות כאלה שכח איפו הוא ולמה זה הוא בא הנה, עד אשר העירהו ראש הישיבה בגשתו אליו.

רבי גבריאל ראש הישיבה השתומם כמו תלמידיו בראותו את פני שמעיה בבית הישיבה, ולא נעים היה לו לראות פניו במקום הזה הרבה יתר מאשר לתלמידיו, כי גם בעיניו היה האיש הזה אך כמבשר רע, כשמח לאיד התורה וכמבקש מפלתה, ורבים כמֹהו כבר ראה בימי חלדו ועתה בקש בכל לב להתרחק מהם.  מיראה פן יַתְעוּ בספק לבו, או פן יזכירוהו זכרונות אשר כל לבבו יבקש לתת להם קבורת עולמים?  מי יודע?..  אבל בכל זאת הבליג על מחשבותיו ויגש אל שמעיה ויאמר בקול מנוחה כדרכו: בלי ספק עלה על לב אדוני החפץ לראות מה אלה עניי הצאן עושים? 

– ראיתי והנה הנם נפוצים כצאן ויתחבאו יחד תחת שלחן וספסל, הזאת היא פעולתם תמיד? 

– אם אמור יאמר כפיר בפרצו אל תוך עדרי צאן: הנה העצלים האלה לא יעשו מאומה, רק להסתתר ולהתחבא כל מעשיהם, היצדק?  הצאן יחרד ויבהל מפני גאות בעל הכֹּח אשר ישדד רבצם, יעזבם וילך לו ואז ישובו איש אל מקומו בשלום ויעשו כאשר עשו עד כה ויביאו ברכה רבה אולי הרבה יתר מבעל הכח אשר יבוז להם –

– אם כן שמועה לא נאמנה שמעתי מעבירים עליך – ענה שמעיה כאיש אשר בוש משברו.

– ומה היא השמועה?  האם הוציאו עלי קול בעיר כי הנני רועה אשר יאמר למכור צאן מרעיתו בלא הון? 

– אני שמעתי עליך כי אתה איש נוח לבריות ומקבל את כל האדם בסבר פנים יפות ועל זאת נשענתי ואמרתי אבקש פני האיש הזה, אשר כמורה נאמן ישתבח בעיר, ובבאי הנה קמת כרגע כאויב לי, כמו באתי להדיחך משאתך או לגזול צאן מרעיתך מידך, או מה הנה הרעות אשר הסבותי לעמי אשר בעבורן יהיה מוראי על פני כלם, עוד בטרם שלחתי יד או פציתי פה לדבר?  הן לא נכחד ממך כי גם שמאי אשר לא התהלל ברוב סבלנותו הזהיר לתלמידיו והוי מקבל את כל האדם בסבר פנים יפות –

– אם נאמנה השמועה אשר יעבירו עלי או אין, על זאת לא אוכל אני לשפוט, אבל זאת אדע כי אם גם כן הוא, אז רק לצאן מרעיתי אהיה כטל ולא לאלה אשר יאמרו להפיצם מעלי –

– אבל מי זה הגיד לך כי כאויב ואורב פרצתי אל רבצך? 

– הפתגם אשר השמיע המביא אותנו לארץ חמדתנו "הלנו אתה אם לצרינו" שומה בפינו עד היום, מאז ועד עתה ארבעת אלפים שנה נשאל תמיד: הלנו אתה אם לצרינו?  וכל איש אשר לא לנו הוא - לצרינו יחשב –

– אבל במה תרשיעני כי לא לכם אני? 

– אני אדמה כי לא רוח כביר במשפט מאד נעלה דרוש לאיש לשפוט כי האיש אשר יִבָּדֵל ממנו, אשר ימאס בכל דרכינו ואשר ילעג לנו בבוז כי האיש הזה לא לנו הוא –

– אבל מתי לעגתי לכם?  – קרא שמעיה ברגז – הן תרשיעני בחטאת אשר לא חטאתי ולא עלה על לבי וראשית דבריך אתי עוד בטרם הכרתני והכרתיך היה ריב ומצה, חי נפשי כי לא אבין דרכך –

– לאיש זרוע יאתה לדבר בלעג ולנכה רוח לדבר תחנונים או לזעק מרה; ראשית דבריך אלי היתה לעג להצאן אשר יתחבאו ויפוצו ותאמר כי זאת היא פעולתם תמיד, ואני אשר לא די אמץ בלבי לדבר בלעג קראתי לריב כרועה הנלחם בעד צאן מרעיתו –

– אם הכאבתי לבך בדברי ידאב לבי מאד - ענה שמעיה בהשפילו קולו – אך סלח לי אם אומר לך, כי טפלת עלי חטאת אשר לא חטאתי, אני אשר אחשוב את נפשי כבן ישראל הדבק בעמו והאוהב תורתו והמתימר בכבוד אבותיו והחובב את כל אחיו, אני אמרתי כי אל אחי אדבר ועל כן לא בחרתי בלשון ערומים ומפתח שפתי היה כאשר ידבר אח אל אחיהו מבלי שקול וספור כל מלה כאשר נטל עלינו בשבתנו במושב זרים, ואתה אשר כזר תחשבני חשבת את אהבתי ואחותי לי לחטאה, ואם כן שגינו גם שנינו, כי כאשר לא מצאתי אני את האח אשר בקשתי כן לא תמצא אתה את הזר אשר אמרה נפשך, כי אני לשלום וכן אדבר, ואם תמצא בי דבר אשר לא כן ותוכיחני כאח אז אקבל באהבה ואם אין אז עליך לדינני לכף זכות כל עוד אשר לא מריי בפני יענה –

– אם הרשעתיך חנם אנא סלח לי - ענה רבי גבריאל כאיש נחם מדברו, אבל זאת היא המארה הרובצת עלינו בעת הזאת מארת לב רַגָז, ואיך לא ירגז לבנו בראותנו כי נטיעים רבים בכרמנו ייבשו ויתמוללו ויפרדו מעל גזעם לנצח?  בני הנעורים יתכחשו לאבותיהם, הבנים יעבירו את האבות בדרכם ויפחדו מהבט אחורנית פן יראו פני אבותיהם, עצמנו ובשרנו דמנו ושארנו יתכחשו לנו ואנחנו נחריש ולבבנו ינוח? 

– האם תחזה חזיונות את הבאות אשר תקרינה?  הן בעיר הזאת אין עוד כל פחד, ישליו אהלי התורה להאבות והבנים גם יחד, והבנות אך אל הבתים האלה הן עיניהן נשואות, ומה לכם עוד?  – קרא שמעיה ולמרות חפצו נראה כמו לעג על שפתיו.

– אולי תטיפו אתם שלום שלום ואין שלום, עש אם תחל לשלוח שניה במסתר אז תאכל בלי שאון ובלי משים עדי תהפוך הכל למסוס נוסס ורוח יזרהו כמוץ אז נראה האבדה ואין להשיב.  גם בעירנו אין שלום מפחד האויב השוכן בקרבנו, האויב אשר יקים לאויב את הבנים להאבות וימחץ לאין מרפא –

– ובשלמי הרעה הגדולה הזאת?  בשל הבנים או האבות?  – ראש הישיבה בקש לענות אבל הביט סביבו ויקרא: למה תעמדו ולא תלכו איש איש למלאכתו?  – בני הישיבה אשר בראותם כי רבם ידבר את שמעיה והוא לא בלעו כתנין גם לא שלח בו לשונו, הרהיבו עז בנפשם לצאת ממחבואם ויעמדו וילטשו עיניהם להמדברים עד אשר שלחם מעל פניו ואל שמעיה אמר: לכה ונלכה יחד אל מקומי ושם נדבר באין מפריע – וילכו שניהם יחדו וישבו על הכסא של אליהו וראש הישיבה הרים מעט קולו ויאמר: אתה תשאלני בשלמי הרעה, טוב איפא, הבה ואגדך: בשל הבנים!  ואם האבות יעזרו על ידיהם אז המה עוזרים לרעה –

– אם האבות יעזרו על ידי בניהם איך ימרדו אחרי כן בהם?  הלא על זאת הנך נאנח על כי אויב קם כמטה זעם להקים את הבנים לאויב לאבותיהם? 

– צדקת, כה היה דברי, אבל באמרי "האבות" לא רק את האבות החיים זכרתי כי אם גם את המתים, את הדורות אשר עתה בצל שדי יתלוננו; אם האבות החיים יאמרו להחזיק בידי בניהם לבל יתרחקו עד מאד אז המה מקימים את בניהם לאויבים לנפשם, ואם המה בידיהם ירחיקום מעל גבול ישראל, אז יהיה המה ובניהם אויבים לאבותיהם, כי יסורו מעל כל דרכיהם ויתכחשו להם, ועל דעתי לא טוב הוא הבוגד באביו המת מבוגד באביו החי –

– אם אמנם לא אצדיקך במשפטך זה, כי אמנם רחוק הוא איש אשר יסור מאחרי דרכי אבותיו אחרי אשר עינם לא תוסיף לראות דרכיו ומעלליו מאיש אשר על פני אבותיו יכעיסם וימרר חייהם.  הן כל איש אשר לו דעה והשכל יבין זאת כי כאשר איש איש ישנה דרכיו וחפציו ודעותיו בצעדו הלאה הלאה בדרכי החיים, ולא כחפצי הילד חפצי הנער, ולא דעות הנער דעות האיש והזקן, ואם איש איש יזנח את דעותיו וחפצי לבו ודרכיו אשר בהם בחר הוא בְהִשָׁנוֹת העתים, איך נבקש מבן אשר הוא איש אחר כי יבחר רק באשר יבחרו האב?  ואם גם נבקש הנמצא חפצנו?  או אם בידי הבן להפוך רוחו ולתת לנפשו לב אחר?  די לנו די אם הבנים יכבדו את אבותיהם ומאהבתם אותם יעשו גם את אשר לא ינעם להם, רק למען הניח רוח הוריהם, ועלינו לדעת זאת ולחשוב להם לצדקה כי יזנחו חפצי לבם מפני חפצנו, אבל אחרי אשר מלבנו אפס כל חפץ ורוחנו עזבנו ומעשי בנינו לא יהיו עוד לנו למכשול לב, כי עינינו כבר חשכו בארבותיהם ולא תראינה כל אלה, מה ממנו יהלוך אם בנינו ילכו בדרכי לבותם, ואיך נוכל לבקש קרבן כזה מהם כי יבטלו רצונם מפני רצוננו בעת אשר רצוננו בדי שאול אתנו ירד?

– הלא אב הנך ובנים לך וכדברים האלה תדבר?!  – קרא רבי גבריאל משתומם.

– ואם זאת תהיה תשובתך על שאלתי?  אם שגיתי הבין לי! 

– אם אמנם לא אכחד כי לפעמים לאולת מאין כמֹה תחשב להלחם בדבר שפתים את איש אשר לבו רחק מלבנו ודעותיו מדעותינו כרחוק ארץ משמים, כי אנחנו לא נשוב אליו גם לא נשיבנו אלינו, ואם גם ירבו להעתיר עלינו דבריהם אין בפינו תוכחות, כי דבריהם יעברו מלבנו והלאה ולא יגעו בו ולא יעירו בו מזמה ומחשבה ודבר שפתים לענות.  יאמר הצפור להדג: עלה אלי, כי אך טוב להתלונן בין עפאים ולזמר משכיל, להרנין לב כל שומע, ומה נעים הרוח הצח אשר יַשֵׁב מבין צאלי היער!  ומה יענהו הדג לוא גם דברה לשונו בחכו?  – או מה ישיב הצפור לוא פתח הדג פיהו ויקראהו אליו לרדת אל נבכי תהום כי אך שם חיי נשמות ישאף רוחו?  הלא שם ערוך מות עולם לי!  יְשַׁוֵּעַ לבו בקרבו ויעתיק מפיו מלים, כן יקרנו גם אנו במלחמותינו, אנחנו נראה אוצר חיים בנחלת אבותינו, התורה המורשה לנו מאבותינו כטל חיים היא לנו אשר תחיה רוחנו, רק עמה נראה חיים ואם יגזלוה מידינו אז הננו פגרים מתים, אז תאבד תקותנו, אז אפס כל זכר לנו, אז נמית בידינו לא רק את נפשנו כי אם גם מאות דורות, את ארבעת אלפי השנים אשר חיינו, נסיר ברגע אחד מעל לוח קורות הדורות והיינו כלא היינו, ועל זאת נלחם בדמי לבבנו וכל קרבן לא ייקר בעינינו, גם את נפשנו ונפש צאצאינו נעלה כעולה כליל על מזבח האהבה הזאת, האהבה לאמנות אבותינו ולתורתם וזכרונם, והנה זה בא איש ושואל אותנו: מה חפץ לכם בזכרונות מתים?  מה תועילו לאבותיכם שוכני קבר בהקריבכם נפשכם על מזבח אהבתם?  למה זה תזנחו מחיים ומשלום נפשכם ותרדפו אחרי צל עובר ממצבות אבותיכם, אחרי אד אשר מקברים יעלה?  עזבו גלי העבר ועלו אתנו על צמרת עץ החיים, אמנם ידעתי כי אין בפינו מלה להשיב למדברים כאלה באזנינו, כי המה לא יבינו איפה הוא מקור חיינו, כי לאשר המה מת יאמרו, אנחנו צור מחצבתנו משגבנו ומעוזנו נאמר, ועל כן לא נבין איש שפת רעהו, ואם כן יקשה גם ממני הדבר להשיבך מלים כחפצך, אבל - - -

– בי אדוני!  הן לא בין אלה תשים חלקי שיתכחשו לצור מחצבתם וכל מגמתם להכין קבר לאמונתם, שלם לבי עם אלהי ואמונתי ותורתו כלב כל אלה אשר אמונתם היא אומנתם ואשר על יראתם את אלהים יחיו, או תאמר ככל אלה חסרי דעת או נעוי לב כי לא לישראל אני יען כי לא אלבש מלבוש כמלבושיהם ולא אתערב בהבליהם, יען כי בין אנשים איש אני, אבל את חובותי לאלהי ועמי אני אדע ותורת אבותינו תחיה רוחי כאשר תרנין לב כל הוגי בה –

– ואם בי העון אם ירשיעך פיך?  הלא בדבריך שפתיך ברור מללו, כי אחרי מות האבות אז לא נטל עוד על הבנים לעשות כפי חפץ הוריהם, כי המתים אינם יודעים מאומה ואחת היא להם אם כה או כה יעשו בניהם, האם לא אלה דבריך? 

– סלח לי אם אומר לך כי שגית מאד וטפלת עלי חטאת אשר לא עלתה על לבי; אמנם כה היה דברי, אבל לא הצדקתי את הבנים הסוררים המתכחשים לבור ממנו חצבו, אשר יפרו התורה בזדון וימאסו בעמם, כי אם את אלה אשר כמשא כבד כבד מהם לשאת עליהם עול עמסו עליהם אבותיהם בלי דעת.  הן לא תאמר כי כל אלה אשר בהם תבחר נפש האבות בעיר הזאת וסביבותיה, אך טוב המה להבנים, כי כל הבל וכל אולת אשר היו להם למורשה ממורים ערלי לב יהיו למעוז ומשגב להעם והדת?  לא תאמר כזאת, כי איש אשר תורת ה' בתוך מעיו לא יעשה שקר בנפשו להשמיע כזאת, ואת ההבלים האלה אם יסבלום במנוחה הבנים אשר עיניהם נפקחו וידעו כי אך הבלים המה ורק למען כבוד אבותיהם או למען הניח רוחם ישאו על שכמם משא לעיפה, להבנים האלה תחשב זאת לצדקה, אבל רק בעת אשר נטל עליהם לעשות כזאת, בעת אשר יפחדו פן ימרו וימררו רוח אבותיהם רק אז עליהם החובה לעשות זאת ולא אחרי אשר אבותיהם חדלו מראות ומהתבונן למעשי בניהם, ואם לא כן, איך נמלט נפשנו מכל הבל ואולת, מכל שגיאה וגם חטאת, אם גם אחרי אשר אבד עליהם ועל עושיהם כלח עוד נחזיק בהם רק יען כי הדורות אשר היו לפנינו ואשר הנם כבר שוכני קבר בחרו בהם?  ורק על אלה שמתי דברתי ואיך יעלה על לבך לתת אותי כפושע ובוגד באמונתו?  -

– ואיך יעלה על לבך כי אני הנני נאנח רק על אשר יזנחו ההבלים?  הלא השיבותני בדבריך אלה על כי התאוננתי על הבנים אשר יעזבו דרך אבותיהם ועל האבות אשר יעזרו על ידיהם, ומדוע זה חשבת למשפט כי רק על ההבלים חרדה נפשי, למה לא השיבות אל לבך אולי גם אני כמוך רק את מוסדות הדת אבקש להקים?  אבל עוד בטרם התעוררת על דברי חשבתי לענות אותך דבר ולהצדיקך, כי אמנם לא מרֹע לב עשית זאת, ואם גם כפורץ גדר דברה לשונך בחכך בכל זאת לא הלך לבך אחרי פיך, כי אם לא כן כי אז לא באת אלי לדבר אתי ובוז בזית אותי בלבך.  אמנם מהשגיאה הזאת לא נקית אף אתה, זאת אגיד לך על פניך, אם אמנם תכבדני כיודע תורה ותחפוץ לבוא עמי בדברים ולהִוכח, בכל זאת כנער אין הבין הנני בעיניך ותדמה כי אם תנסה לתת עלי בקולך כחכם ורגיל בריבות פה אז אסוג אחור ואומר צדקת צדקת, אבל אם כה למה זה הבל תיגע להִוכח עמי?  אתה הוצאת דבר מפיך ולא הרבית חשוב ואני השיבותיך על זאת בלי חנף ועתה אם עוד דבר לך אלי דבר כאיש אל אחיהו ואז גם אני אבחרה דברי עמך לבל תאמר כי איש אשר תורת אלהים על לשונו לא יבין דרך הארץ ולא יקבל בסבר פנים יפות את הבאים לדבר עמו, השמיעני מה עמך? 

– בטרם אשמיעך חפצי – ענה שמעיה רכות – אבקש ממך סליחה אם פשעתי באמרי פי, אבל אני לא אדע בנפשי כל עון, כי אתה לא השמעתני עונות הדור ופשעיו אשר עליהם התעוררת, אתה קמת לשפוט מעללי הדור החדש לרעה ולא הבדלת בין מעשה למעשה למען אדע מה הוא כסלון ממאיר בעיניך, וזאת התעתני לחשוב כי בעיניך כל מעשי הדור החדש תֹּהוּ, כל חפציו הבל ורעה רבה ועל כן השיבותיך כזאת, ואתה הראיתני משוגתי ואודה לך, אבל עתה הנה אשוב ואשאלך את שאלתי: בשלמי הרעה הזאת כי הבנים יתרחקו מעל אבותיהם?  האם נוכל להאשים רק את הבנים אשר עיניהם נפקחו לראות כי יש אור ויש עץ חיים וישאפו לאכול מפריו ולהתענג על האור כי יהל, והנה אבותיהם מאחריהם יחזיקו בערפם וימשכום לאחור ולא יתנום לגעת באשר לא רחוק הוא מהם?  לולא הקשיחו האבות את לבם ונתנו לבניהם תאות לבם אשר לא החטאת חִבלתה כי אז אחזו רק בטוב, לא כן עתה אשר כאדונים אכזרים יכלאו רוחם ויאסרו ידיהם וישימו אפר על עיניהם בחזקה ולא יתנום להשיג חפצם אשר בצדק ויֹשר יבקשוהו, בעשותם כה יצלחו לדכא רוח אחדים אבל לא כלם, ואלה אשר יתפרצו בחזקה יפרקו כל עול ויעשו כל אשר תמצא ידם להרעים ולהכעיס לב מעניהם בלי צדק ומשפט ויֹשר, ואם כן איפו לא אדע עוד מי ישא העון? 

– אבל מה יעשו האבות בראותם כי בעץ החיים אשר לפריו ישאפו בניהם צפון סם מות, אם האור אשר יאמרו להתענג עליו אך אור מתעה הוא ויתעם בישימון ויאבדו?  הגם יתנום למצוא תאותם מיראה פן יתפרצו וירבו הָרֵעַ?  המה עושים את אשר נטל עליהם לעשות, ואם לא יצלח בידם המה את נפשם הצילו, וברדת גויתם ביגון שאולה על כי בניהם נזרו לבשת, הנה ימצאו נחמה לנפשם כי המה לא מרדו באבותיהם, ואוי אוי לו להאיש אשר גם הנחמה הזאת רחקה ממנו – בדבר הזקן הדברים האלה הוריד ראשו ויאנח מקירות לבו.

– אבל אתה תשוב ותשנה בדבריך ותקרא מרד ומעל ואני עוד טרם אדע מה הוא כמרד ומעל בעיניך?  אם ככל אלה אשר יאמרו, כי לפתח כל חכמה ודעת ולשון הכפירה רובצת, וכי אך בצל חסרון הדעת תחסה אמונתנו, אז גם אני אומר לך כי אין בפי תוכחות כי לא נשמע איש שפת רעהו, אמנם כאלה ידברו אך הבוערים בעם ולא אתה, איש גדול בתורה אשר ידע כי הרבים בגדולינו בתורה, גם בחכמה ובדעה גדול כֹּחם וכחטאת לא יוכל כפרה תחשב לאיש לדבר תועה על הדעת ולתת לכלימה שם גדולי עמנו אשר בהם נתפאר מאז עד היום, ואם לא כן איפוא השמיעני מה הוא כקוץ מכאיב בעיניך לכרם ישראל? 

– בעיני?  – קרא ראש הישיבה ויתעורר – בעיני יֵרָאֶה כל אשר לא לישראל הוא כקוץ מכאיב, אפחד מאד כי לא תבין דברי, אבל דמי לבי יקראו כזאת ולא אוכל לתת דָמי להם.  שמע ואחוך כי כל דרך אשר לא לישראל הוא קוץ מכאיב הוא לו, כל דעה אשר לא רוחו הרה והגה אותה ורק מאחרים לְקָחָהּ, היא תתעהו, כל אשר לא נחל מאבותיו זר הוא לרוחו ונפשו ויכה במצודת אמונתו בקיעים ויערער חומתו מתחת וברבות הימים גם לעי מפלה ישימנה, מבשרי חזיתי זאת, אבל לשוא אדבר כאלה שומע לא יהיה לי!  -

– ואם כן תדבר בכל אלה השמים תפלה בכל דעת ובכל אור, ככל אלה אשר ישימו חשך סתרם ובסתר אמונתם יסתתרו מפני החיים ותמורותיהם, מפי יד העת ומשטרה בארץ, מפני הרוח המחיה בכל יום תמיד מעשה בראשית בשנותו פני כל היקום, ככל אלה אשר יאמרו לעמידה – עליה, ולהליכה – נפילה, אם כאלה תדבר נטל עלי בפעם הזאת להשיבך כדבריך: כי לפעמים יחשב לנו כלהג הבל ורעות רוח להלחם את איש אשר לבו רחק מלבנו כרחוק השמים מהארץ, כי איכה אוסיף להוכח את איש אשר יאמר כי החשך מתוק הוא לעינים ומרפא לנפש, כי בחדר סגור בחותם צר ישאף חיי נשמות, כי בהשבת מכל עבודה ותנועה ימצא חיים?  אבל פניך וניב שפתיך יכזבו אמרי פיך; בעת אשר ריב האמונה תריב עם הדעת הנה הדעת תאיר פניך ולא תתנך להעביר דבר רע על דל שפתיך ככל המקנאים, בעת אשר תוכחות פיך מלא על כל חפץ דעת וכרוח זר, כרוח טמא תתננה, בעת הזאת שפתיך ברור תמללנה בשפה ברורה כאיש אשר לבו מלא מדעת, כאיש אשר ראה הדעת והזר לפיו – לא זר הוא או לא זר היה ללבו.  תסלח לי אם אומר כי תדבר כאיש היודע את האור ונכון למרוד בו, כי על כן סַבּוֹתָ פני הדבר ולא השיבותני על שאלתי: הגם את צדיקי עולם כרס"ג והרמב"ם וכמֹהם תרשיע ותאמר כי רוחם זרה לעמם ועם קדשי ישראל לא נאמן לבם?  השגתיך בין הדבקים גדר מזה וגדר מזה: הדעת אשר תמאס מעבר מזה וגאוני ישראל הבוחרים בה מעבר מזה ועל כן תבקש לך לנטות, כן יֵרָאֶה; אולם חלילה לי מרדוף אחריך להדריכך מנוחה, אני לא להוכח באתי ולא לגלות מצפוני לבך תאבה נפשי ולא עליך לתת לפני דין וחשבון, כבד אכבד אותך בעד תורתך אף אם תתיצב כצר נגד הדעת ורודפיה, ואם דרכי לבנו שונות הנה רק שופט אחד יש אשר לו נתן דין וחשבון, אך אחרי כי החילות אתה לקרוא חמס על מעשי הדור החדש הנה לי הצדקה להחזיק בך ואם גם אאלץ ללכדך באמרי פיך גם אז לא אסוג אחור כי אתה חפצת ולא אני, ועתה אשוב ואשאלך משפט חרוץ: איך תדין דין חכמי ישראל אשר אמרתי, הגם אותם בין שוכחי אלהים תמנה או תביט לתורתם ולא תפן לחכמתם?  – סערת רוח רבי גבריאל אשר מאז הבֹקר לא ידע שלו בקרבו וגם בעת אשר דבר עד הנה את שמעיה היה כאיש אשר נפשו תרועת מלחמה, רק מזגו שם מחסום למו פיו לבל יריע בקול גדול ובזעף אף, היה לדממה בשמעו הפעם דברי ריבות מנגדו.  כגבור מפקד צבא מלחמה יריע, יתן בקולו ולא ינוח בצותו על אנשי צבאו לצאת על פי משטרו, כל שגיאה אשר יראה תכעיסנו, כל צעד לא נכון אשר יצעד אחד מחילו יעלה אפו ובהריחו אש המלחמה יתיצב הכן, מנוחה תקח עמדתה בלבו וכיוצא במחול משחקים יכין לקרב פניו ויחשוב ויספור וימנה כל מצעדי רגלי האנשים אשר ברגליו ודרכי לוחמיו במנוחת לבב, כן באה פתאום המנוחה בלב רבי גבריאל בשמעו כי מנגדו קורא למלחמה.  עד הנה דבר כמורה לתלמידיו אשר יקוה כי המה לאמרי פיו ייחלו אבל עתה התעורר וירא כי לא אל תלמיד מקשיב ידבר, כי אם לאיש אשר יאמר לבחון אותו ואת דבריו אם נכונה בפיו, עתה ישב ויקשב לכל מוצא שפתי שמעיה ופניו אורו מרגע לרגע ויפיקו רצון ומנוחה, וככלות שמעיה לדבר ענהו בנחת: על דעתך אכף עלי פי לתת תודה על מערכי לבי, כי בין המצרים השגתני ולא אוכל לפסוח על שתי הסעיפים אם לא אחפוץ לתת כבודי לכלמה.  טוב איפו יהי כדבריך!

אם אמנם לא אכחד ממך כי לא זה הוא חפצי להוכח בדברים כמו אלה וברית כרתי כבר לשפתי לבל תקראנה מלחמה, אשר בה לא יצלחו לוחמיה, לא נכריע בה את לוחמנו ואף שלום לא יהיה לנו אחריה, וגם בפעם הזאת כאשר החלותי לדבר עמך לא לבי הלך אחרי אמרי פי כי לבי היה מלא מחשבות יגון, וקודר הלכתי מאז הבֹקר, כי עיני ראו פיד אב אשר פרי בטנו קם כמטה זעם ליסרו במוסר אכזרי תחת אהבתו אותו, אני ראיתי שלום בית ואשרו יעשו להם כנפים באשמת רוח רעה אשר פרץ אל תוכו לרגלי אחד מבניו, כרם עושה פרי הלולים לשמח אלהים ואנשים יהיה לשמיר ושית באשמת זמורת זר אחת אשר נטע הכורם בלי דעת בתוכו, זאת ראיתי היום ורוחי המה, נפשי ירעה לי בראותי כי איש ישר צפוי אלי רעה נוראה אשר הביא עליו עצמו ובשרו, ובבֹאך – רוח בטני הציקתני לדבר ואני כמעט לא ידעתי, אכן פי, אני אערבנו.  הנה למגן וצנה לך לקחת את גאונינו מאורי ישראל, תחתיהם תסתתר ותורה חצים, כאשר כן יעשו כל אלה מלאכי ההשכלה, הסוחרים אל ארץ לדגול בשמה ולהפיח קריה.  לשלוח ריב בין אבות לבנים ולהפוך הקערה על פיה, הנה כלם יקחו להם את הרמב"ם לחרב גאותם, בו ילחמו ויאמרו: נצחנו נצחנו!  אבל היצדקו?  אני ראיתי איש חי לרוח העת, יבקש לנהל ביתו לרוח העת, והנה רוח העת השמיעה פתאום באזניו דבריה: טוב לנער כי ישא עול בנעוריו, טוב הוא כי ירגילוהו לצנים ופחים, כי על כן יטבילוהו במים קרים עת אשר בשרו חם, יתנוהו ללכת בלי מחסה בקרה וכפור, הן רק בגלל הדבר הזה האכרים המה בריאים אולם ולא ידעו לא מכאוב שנים ולא מדוה עינים וחלי בטן, והנה האיש הזה השומע בקול רוח העת מחזיק בידי בנו, נער רך ומפנק מנֹּער ויטבילהו במים קרים, הנער יזעק ויהמה ויקרא בחזקה, אך שומע אין לו, הן רוח העת לִמְדָה את האב החכם לחנך את בנו כי יהיה בריא אולם.  ומה היתה אחרית הנער?  טבילותיו הכוּהוּ בקדחת והקדחת הביאה שחפת בלבו ותצעידהו לבור שחת.  אמנם אך זה הוא דרך טוב להציל את הבנים מכל צרה ומדוה ופגע רע?  האין זאת, האב אולי לקח אחרי כן מוסר, אבל בנו איפה הוא?  כן הדור הזה המבקש השכלה!  הנה תחפוץ לעשות את בנך כהרמב"ם ומה תעשה לו?  תטעימהו מעט מבאר הדעת והוא יסור מכל דרכי אבותיו ותורתו ודרכיו, והרמב"ם יהיה לך למופת?  לא יהיה!  האכר בריא אולם הוא, יען כי יעבוד עבודתו ויכין גוו לשאת בעול, הוא ישא ויסבול תמיד בצאתו לפעלו, לא יסוג אחור מפני הקרח הנורא ולא יסתתר מפני חצי השמש, ולאט לאט יסכון לתמורה וחליפות, מיתרי גויתו ועצביו, עורקיו וגידיו יתחזקו ולא ירפו בגעת בהם יד התמורה, על כן לא יירא מפחד קרח ושרב, אך לא הנער המְפֻנָק אשר לא עבד ולא נשא בעֹל והוא כלו רפיון, אותו יובילו המים הקרים אל ירכתי בור.  כן היא באר הדעת אשר בה תטבילו את בניכם פתאום.  הביאו בתחלה תורת ה' בלב בניכם, לַמְדוּם לשאת בעול התורה ויראת שדי וזאת תהיה עבודתם עבודת תמיד, רוחם יחזק באלהי אבותיהם, כל קרביהם יאמרו אהבה לעמם ודתם המה יהיו מעוזם ומשגבם אז לא תגע בהם יד הדעת לרעה, אז תשיב נפשם כצנת שלג ביום שרב, אז תִּרְוֶה נפשם נחת ושלום ויד התהפוכות לא תטלטלם טלטלה כמוץ לפני רוח, אז תהיה נפשם בריאה אולם ושלוה מפחד ולא שבט המרד באבותיהם עליהם, אבל לא עתה.  להנער אשר לבו ריק מתורה ומיראה, עוד לא דרכה רגלו בנתיבות אבותיו מעולם, עוד לא ידע איה מקום מקור חיי אבותיו, עוד טרם יראה באור אשר האיר לאבותיו זה אלפי שנים בעת אשר החשך כסה ארץ והנה הנער הזה יָשְׁלַךְ פתאם אל באר צרה נכריה, שם יפרש ידיו לשחות, שם ירד מצולות לדלות פנינים, הוא ירד תהום ולא יעלה, או הגלים ישטפוהו שטוף ועבור ואל הים הגדול הבולע כֹּל יביאוהו, אל הים הגדול, הידעת מי הוא הים הגדול הזה?  הוא הים אשר בתוכו אי היינו זה ארבעת אלפים שנה, מקום מפלט לכל נפש תדרוש לראות באור החיים, זה הים הגדול אשר שטף ויבלע כתנין עמים וארצות, לאומים ואלהיהם וחכמתם וזכרם, והאי הקטן הזה נשאר בתוכו לתלפיות, שן הגלים לא הֵרֵעָה לו, מלתעות התנינים נתעו והוא על עמדו יעמוד, ואל הים הגדול יִנָשְׂאוּ עתה בנינו, מחמדינו, יורשי האי אשר אבותיהם יחפצו כי יהיו כהרמב"ם, ויעלו בתהו ויאבדו לעד! 

דבריו האירו פניו בדברו, לבו חם בקרבו ועל שפתיו כאש היה דברו, אך בדברים האחרונים השפיל מעט מעט קולו, ראשו הורד כמו ביד נעלמה, פניו נפלו ובאנחה איומה חתם דבריו פתאם וקול מליו נחבא.  אבל מה זה היה להנלחם עמו?  מדוע זה הוריד אף הוא ראשו, למה זה יאנח מקירות לבו?  למה זה ישב וידֹם, האם נצחו לוחמו בפעם אחת?  האם נכון הוא להניח כלי מלחמתו מידו ולאמר: נצחתני, עבדך אני?  מי יודע?  – אבל לוחמו לא שת עוד לבו אל מנגדו כי אם שח רגעים אחדים תחת סבל יגונו אשר נראה על פניו ואחרי כן התאושש וירם ראשו ויוסף לדבר כמו לנפשו: לעשות כל מה שלבו חפץ ולהתלות באילן גדול לאמר גם הוא כמוני עשה, זאת היא ראשית חטאת להמתפרצים בעמנו, את הישר והכשר בעיניהם ימצאו גם בתורה גם בתלמוד ובכל ספרי מורינו מאורינו ומהיותר יעלימו עין, על כן יעקשו דרכים ועוד יעיזו פנים לאמר לכל: זאת היא תורת מורינו בשנים קדמוניות ומורי הדור הזה כלם סגו יחד מדרך השכל וגם תורת ה' אין אתם.  אבל למי נדבר ואעידה, לדור שיתפאר בחסרון דעתו, לדור עקש שישא חרפה על דור אבותיו, לדור שחכם הוא בעיניו יען כי למד החכמה המפארה להתחקות כקוף על שרשי רגלי מנדיו מאז ומקדם, אשר רוח שקר מפי מורי שקר התעהו בתהו לא דרך והוא יחלום כי אל גני עדן הובילוהו רגליו, ומה נועיל כי נפגע במו?  החרש נחריש בעת רעה כזאת ותחשב לנו לחכמה, והנתעים במשוגתם יכשלו וינהמו באחרית ימיהם בראותם כי הקימו להם את האויב בביתם, את בניהם יסיתו בנפשם, וינהמו בכלות כחם ואף תקותם כעשן תכלה, אז רק אז - - פתאום עצר במלים וישא עיניו לשמעיה ויתבונן בו ויאמר: פושק שפתים הנני היום כאשר לא עשיתי זה ימים כבירים, ולא אדע נפשי איכה הצליח בידך לדלות מלבי דברים אשר לא יעלו מאז על דל שפתי, אך הנעשה אין להשיב, עתה השמיעני נא מה חפצך?  הן לא לְהִוָכֵחַ עמי באת הלום? 

שמעיה יושב עוד שקוע ברב שרעפיו אך דברי רבי גבריאל האחרונים העירוהו כמו מתרדמה ויתעורר ויפקח עיניו ויקרא: אאמין לדבריך כי דברים כאלה לא יעברו על דל שפתיך ומבלי משים פרצו היום מפתחי פיך ולא רוחך, כי אמנם לא לראש ישיבה בעיר כזאת דבריך, לא לאיש אשר רק תורת ה' בתוך מעיו ניב שפתיך, כי אם לאיש אשר למד הרבה והגה בספרים ובשפות ובחכמות, מדברך לאיש אשר חי בארצות אשכנז ובחֹם נפשך שכחת כי לא בשפת היהודים פה דברת עמי עד הלום –

- אמנם כן היא ולא אכחד זאת, אבל השמיעני חפצך – ענה רבי גבריאל בלי חמדה כאיש נחם ממעשהו אשר עשה זה עתה.

- אם אמנם אוצר נחמד נראה לי היום, איש אשר בדבריו ישמח נפשי, והדבר הזה יקר הוא לי כעת מכל שכיות החמדה כי גר אנכי פה, גר לא רק יען כי מארץ נכריה הנני, כי אם זר אני לאחי ולא באשמתי, זר אני לרוחם ולשפתם, וזה ימים רבים לי ללא שמחת אמת, הן רק שיחה כזאת תשמח נפש איש כמני, אשר לא עוד תענוגי התבל ישעשעו נפשו, וגם קרוא תמיד בספרים מתים מבלי הַדִּבֵּר החי, מפי איש חי מדבר עמי, יפיל עצבת, ולא נקל לי להשליך מידי את האוצר אשר מצאתי ואשר אך הוא ירנין לבי באמת, אבל מה אעשה?  עין בעין אראה כי בכל חפץ נפשך תסתיר דעתך במשאון ומה דבר לאט עמך לא לי לחקור זאת, כי על כן לא אוסיף להלאותך בדברי, רק זאת אומר לך, אשר אם אולי לא תאמין בי, אם אולי יעלו מחשבות על לבך כי לבבי איננו תמים עם אלהי ועם תורתו, כי רוחי איננו מלא מאהבתי לאחי ועל כן תגרע ממני שיחה כי תחשבני לפוקר ישראל אשר תחשוב דפקר טפי מוכוחים כאלה, אם כזאת יחשוב לבך, אז אומר לך בתם לבבי ובֹר רוחי כי תשגה מאד, כי תטפול על רעך חטאת אשר לא חטא ותמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, אך אם סבה אחרת אשר לא תוכל לגלותה לי תסב לבך אחורנית ממני, אז אחדל ממך אף אם יצר לי מאד, אך לא אוסיף להלאותך באמרי פי –

– אם לבבך שלם את אלהיך ותורתו כדבריך, אם רוחך מלא מאהבת עמך כאשר תשמיעני, הנה אדמה כי לי הצדקה ללכדך באמרי פיך ולהוכיחך על פניך ולאמר לך כי לא כדבריך מעשיך ולא כרוחך דרכיך –

– אנה ענה בי ואם עון בידי ארחיקנו ולך תהיה צדקה –

– אם עון בידך לעמך?  ואתה עתה תאמר כי ישר דרכך בעיני עמך, אם תרחיק את בנך הלאה הלאה מעל גבול ישראל?  אתה האיש אשר ידיח בנו יחידו מנחלת יעקב ותשאל אם עון בידך?  איפה ירעה בנך כל היום?  במה יבלה עתותיו?  בארחו לחברה את כל פוחז וריק ורודף קדים, יען כי חברת בני עמנו לזרא לרוחו, ההוא ידרוש תורת עמו ויתן כבוד לחכמתו אם ינזר מעל אחיו וישקצם בפיו ובשפתיו ויברח מפניהם כמפני סחי ומאוס?  ואתה אביו, האם יסרתו על פניו?  האם נסית להשיב למוסר לבו?  האם בקשת לתת לו גם תורה לדרך הארץ, לוא גם דרך הארץ אשר בחר בה אך טובה וישרה היתה?  לא אחד מאלה עשית ואתה עתה תשאלני מה עול פעלת?  לא לי להוכיח אותך ולא זה דרכי לשחר מוסר את איש אשר לא על פי רוחי יכונן מצעדיו, אבל אתה פתחת לי פה, וחנף לא אדע.

הגם את בנך כביר תצדיק והרמב"ם יהיה לו לכסות עינים?  הגם אותו תציג למופת לבני עמך לאמר: אך כמהו יזכה נער את ארחו?  הטרם תדע כי הצדקה לכל האבות בעיר לרגז תחתיהם בראותם את בנך ומעשיו?  האם לא תבין כי הנהו כפח ומוקש לבני הנעורים ומורא ופחד להאבות פן יזנו בניהם אחריו?  והנה ידעתי כי אל אנשים כאלה לא תשית לבך כי באחת תדין דינם ותוציא משפטם "אוילים המה, פתאים אין לב" והחכמים מה יאמרו אם אך נאמנה רוחם את אמונת אבותיהם?  מה יאמרו המה, האם יתנו לדרכיו צדק ויאמרו: הגדיל לעשות, הוא יהיה לבנינו למופת?  האם לא חשבת את לבך מחשבות עד הנה כי שתים רעות תצאנה מבנך לכל העדה, דעה אחת להאמונה והשנית להדעת, בני בעלי האמונה יראו דרכיו ויבעטו באבותיהם, והאבות יראו מעשיו ויפחדו לנפשם מתת את בניהם לדעת לשון וספר מדאגה מדבר פן יהיו כבנך, ובכן ירבו לכלוא רוחם לבל ימרדו.  הן הוא היה הראשון בעיר אשר למד שפות ולוא התהלך כרע כאח את כל בני הנעורים מעמו לולא נזור אחור מכל דרכי ישראל לולא התרחק מעליהם בשאט בנפש, כי אז שבה שבי, רב שבי בהם ויהי לברכה וגם בשמך התברכו כלם כי אתה היית למאור גדול לכל העיר, ועתה?  האמונה והדעת יחד עליך תבכינה כי גם שתיהן היו למרמס לרגלי בנך, ואלה השלכת אחרי גוך, לא ראית ולא התבוננת, בך העון וצעקת העיר עליך תבוא –

– אם אמנם תרבה להאשים את בני ברֹגז ובלי חמלה כצר ומתקומם – ענה שמעיה בלב נשבר – ולוא נסיתי לערוך לפניך דרכיו מול דרכי בני אלה אשר ביראת אלהים יתפארו כי אז אולי היה הוא הצדיק, ומה גם אחרי אשר לא בבני האשם כי רחק מעל אחיו כי אם בהם, כי האם יוכל להתרועע את פראים ושוטים המקשים ערפם משמוע נכוחות, האם באשורם תאחז רגלו והמה בהמה המה?  אולם לא אחפוץ להצדיק כעת את בני ואולי עוד חזון למועד, ועתה רק זאת אשמיעך, כי רק בעבור זאת באתי הלום לבקש מפיך עצה בדבר בני, כי במסתרים בכתה נפשי על סורו מעל אחיו, נפשי ירעה לי לאחי על כי לא יפקחו עינים ועל בני נפשי תאבל על כי רחק ממנו מודע וָרֵעַ מקרב אחיו, ובשמעי שמעך אמרתי אנסה דבר אליך אולי אמצא עצה ותושיה מפיך ועל כן באתי ואתה תדע חפצי ואתה הורני –

בפעם הזאת בא רבי גבריאל במבוכה, כי לא פלל לשמוע כזאת ורגעים אחדים חִכָּה בדברים ויתבונן בהמדבר בו כמו לא האמין עוד בדבריו, כמו פחד פן מנסה הוא אותו או ילעג לו.  אחרי כן קם ויושט כפו לשמעיה ויאמר בדברים היוצאים מקרב לב: סלח לי אם האדבתי לבך חנם, אם זריתי עוד מלח על פצעי לב אב מלא רחמים –

שמעיה אחז בידו באהבה גלויה וכה ישבו שני הישישים יחד זמן כביר מבלי דבר דבר.  מחזה נעים היה המחזה הזה לוא נמצא בבית איש אשר ידע לערוך חין ערכו, אך בעיני הנערים והבחורים היה רק כמחזה פלא, אשר לא האמינו כי יראנו אדם חי, וישתאו וישיחו חד את אחד בקול המולה בראותם כי אין שומע להם, כי מורם לא שם אליהם לבו זה כשתי שעות.

כמעט לא אחד במו זכר בכל העת ההיא כי גמרא לפניו וכי המורה בבית הוא וַיַרְבּוּ תעלולים והוללות עד אשר נער המשגיח ממקומו, ולקול המהלומות והחרפות אשר חלק באפו התעורר גם ראש הישיבה גם שמעיה יחד, ואז ראו כי ישעיה עומד לפניהם ביראת הכבוד.

זה כחצי שעה עמד לפני הבמה אך לא נועז לגשת אליהם ולהפריעם, ומיראתו פן תשמענה אזניו דבר סתר אשר לא לו לדעת נטה הצדה ויחכה עד אשר יֵרָאֶה להם, אך המה גם שניהם טבעו בגלי המחשבות אשר הִכּוּ ברוח פיהם, ויהי לו המשגיח במקלו לעזרה, כי עתה ראהו ראש הישיבה ויקראהו אליו באהבה.  בגשתו ברך גם את שמעיה בשלום כאיש אשר נודע לו כבר ולא בקש להסתיר הדבר, וראש הישיבה ראה זאת ומה השתוממו שמעיה וישעיה יחד בראותם כי ראש הישיבה לא השתאה ולא השתומם על הדבר הזה, רק קם ממקומו ויאמר לשמעיה: אם כשר הדבר בעיניך לכבדני לבקרני בביתי ישמח לבי ושם אשיבך על דבריך.  ואל ישעיה אמר: דבר לי אליך ובלילה הזה תשמענו.

כאבן מעמסה הוסרה מעל לב ראש הישיבה בצאת שמעיה מהבית.  אם אמנם בכל עת לא טוב היה בעיניו המשגיח ורצועתו או מקלו, אך הוא כדרכו לא אָץ לבטל מנהג ישן נושן ורק בקש תמיד להקל מעול התלמידים כאשר מצאה ידו, אבל עתה הכאיב לו מקל החובלים אשר בידי המשגיח אולי הרבה יתר מאשר להנערים המֻכִּים, יען כי עיני שמעיה ראו זאת...

 

 

ב

מוּסַר אָב

– אל נא בני, אל תרתום העגלה לסוס כי ברגלינו נלך –

– לא אבינה אבי לְרֵעֶךָ, מדוע זה תחפוץ להתנהג בכבדות ברגל, לחצות עד צואר במי מדמנה ורוח קר יַשֵׁב מצפון ויכאיב בפנים כמדקרות מסמרות בעת אשר יש לאל ידינו לְהִנָשֵׂא במרכבה – ענה עמיל איש חמודות לאביו בלי חמדה.

– ואני אורך מדוע אמאן ללכת כיום בעגלה, כי לא בדבר מקנה וקנין נלכה, וגם העת לא תקצר לנו, כי אם לדבר מצוה, לשמוע תורה מפי איש נכבד נלכה ועל כן יאתה לנו ללכת ברגל– – –

– האם יקטן או יגדל ערך הטוב או המצוה אשר נעשה, אם לא נְעַנֶה את נפשנו בעבודה?  האמנם תאמר גם אתה: אין התורה מתקימת אלא במי שממית עצמו עליה?  ואני לא אבין איכה תתקים התורה בידי מֵת, התורה אשר בשם "תורת חיים" נכנה אותה תתקים, על דעתי, רק באיש חי, מרגיש, חושב ויודע, באיש אשר כל עצמותיו תאמרנה: חי אני ואחפוץ בחיים ועבודה ומעשה ועל כן אבחר במשפט ורעיון ומחשבה, כי כאשר על הידים לעבוד עבודתם, כן גם על הרוח לעשות את אשר נטל עליו: לזרות ולהבר את כל אשר יתנו לו, לא לספות את התבן יחד את הבר, ולרוח משפט היודע לכלכל רעיון ומחשבה דרושה מנוחת הנפש וגם שלות הגויה, אך לב בריא יהגה מחשבות טובות ובריאות ולא לב חולה, או לב מת אשר כל רוח אין בקרבו, למת אין כל תורה כי לא ישפוט ולא יבחון וגם תקומה אין למעשיו שעשה בשכבר הימים ואיך תתקים התורה בידו?  ולמה נענה את נפשותינו בלכתנו לעשות דבר טוב, הלא נהפוך הוא, עלינו לאמץ ברכינו ולחזק ידינו למען לא יִבָּצֵר ממנו מעשות טוב, ואם שגיתי הבין לי –

– בני בני, הנך בן דורך לכל משפטיו וחקותיו –

– אשרי האיש אשר ילך במישרים את בני דורו, כי אך אז בידו לעשות ולפעול, נפשי אִותה מאז החלותי לחשוב מחשבות להיות איש חי בחייו, לא איש אשר אך במותו יחל לחיות.  יודע אני בנפשי כי אינני איש המופת אשר העת הקראה בשמו כי יהיה למופת לרבים ואור יאיר על דרך הבאים אחריו, אף אם החיים אתו לא יראו פעלו ולא יכירו מעבדו.  האיש אשר אלה לו: רוח כביר מכל העוטרים עליו, נפש נעלה על כֹּל, אשר חפץ ומחשבה ופעולה בו יחד נצמדו, הוא ירום ונשא מעל כל אחיו ויגביה עוף למען יעבור ברגע אחד עתים וזמנים, אשר בני דורו שלא חֹננו בכנפים כי אם ברגליהם בעצלתים יתנהגו יעברו אחרי עדן ועדנים, או בניהם אחריהם יגיעו עד המקום ההוא, לאיש נעלה כזה יאתה לשכוח תבל ומלואה, אך לא לאיש אשר לבו לא ירום ונשא מעל אחיו, הוא יחטא בנפשו ובנפש רעיו אם יאמר להתרומם, כי נפול יפול ברוּמוֹ ואז לא תהיה לו תקומה על הארץ ויבדל מחברת בני האדם ויהיה עדי אובד כמסמר נשחת במכונה.  ואם כן שש הנני כי יכירו בי כי בן דורי הנני, אבל לא אדע מה דברתי הפעם את אשר לא ידבר כל איש אף אם לא בן דורו הוא, ומדוע זה ענית על כל שאלותי אך בקריאה אחת כי בן דורי הנני?  הן לא זאת דרכך תמיד! 

– כן בני, בן דורך הנך כאשר אמרתי, בן להדור שכלו מלא שאלות, על כל דבר ישאו שאלה בקהל, שאלה על שאלה ישאלו ועל כל שאלה בשאלה ישיבו, וכן הנך גם אתה, הקפתני בשאלות אין קץ, עוד בטרם שמעת כל דברי, בחשבך בלבך כי כבר תדע תשובתי ועל כן מהרת לשאול שאלה, אבל האם מרוב שאלות יצא משפט צדק?  השאלות הרבות האלה הנשאות על דל שפתי צעירי הדור, הֵנָה רק להג הרבה אשר יביע על הרֹב פי כסיל ופי תהפוכות, החפץ לעשות לו שם בין החכמים – בבלי דעת, לנחול כבוד רודפי צדק – מבלי עשות חסד, להקרא בשם עושה מלחמות – מבלי אֹמץ לב וכח ידים.  לשאול שאלות ידע אף נער אשר זה עתה נפתחו שפתיו לקרוא אבי ואמי, אולם ינסו השואלים האלה להשיב דבר או אז נחריש נשתאה ונאמר: חכמים אתם –

– אם כן תשים תהלה בכל הדור החי ותאמר כי כילד פותה הוא מול הדורות שעברו?  האף אין זאת?  אבל ידעתיך אבי לאיש אשר כאלה לא ידבר –

עפעפיו כבר סגרו ולשונו דברה בכבדות, כי השנה הניחה ידה עליה.  נעזוב את הישרים האלה לנוח על משכבותם, הן לא בידינו לגרש את החלום הרע אשר ענה נפש הזקן על אודות בנו, גם לא נקראנו אל המשתה אשר עשתה אשתו לבתה ולחתנה ביום חתונתם בחזיון לבה, גם לא נדע את העלמה אשר אליה נשא עיניו בתאות נפש הבחור ישעיה וישלח לאחוז בידה והיא חמקה עברה מפניו ולא נוכל לרדוף אחריה, אזלת ידנו מעזור לצפורה הילדה התמימה לכלות את חק למודה בשפת עבר אשר כבד עליה עתה בחלום כמו בהקיץ, כי על כן נעזבם ונראה נא מה יעשה כעת עמיל מחמל לב אביו ותגתו.  הוא לא יישן ונוכל לראות ולהתבונן אם צדק אביו בחרדו או לשוא פָחַד פחד.

 

 

ג[2]

בֵּן יְכַבֵּד אָב

בבית שר העיר והארץ אשר סביבה, הרחוק כמהלך שעה מהעיר ואשר יושבי העיר בשם "הארמון" כנוהו, בבית הזה לא נשמע שנים רבות קול אדם.  החדרים היו שוממים, וכלי הבית כבר היו לברות לשני תולעים, לולא גנבו מהם על יד על יד משרתי השר אשר נשארו לשמור את הבית.  הרבה מהכלים היקרים כבר נמכרו, גם אברים אברים מהמנורות נפרדו וילכו איש איש לבית משתה אחר בלוית אחד המשרתים אשר גרונו יבש מצמאה.  שמה ושאיה שררו בכל פנות החדרים הרבים, אשר עשרת שנים לפנים היו מלאים אדם ושמחת החיים.  וכבר ידעו כל בני העיר למקטנם עד גדולם כי שדים ולצים אוו את הארמון למשכן להם.  שם ילינו ויתהוללו ויחולו במחולות ביום חתונת בניהם ובנותיהם השדים הקטנים, כי מודעת זאת כי גם השדים פרים ורבים כבני אדם.  אבל עתה כמו קמו ישני עפר מקברם, כן החיו את החדרים מערמת העפר אשר כסום, השדים גרשו לבתי התפלה ללשכת הנשים, אין עוד בחדרים אימה כי שבו ויהיו שנית למעון החיים.

אדוני העיר והארץ היה לפנים אחד מנסיכי פולין, אשר בכבוד אבותיו התימר מאד, כי זה דורות רבים אשר שמם נודע בין החיים, כי הגדילו לעשות בימי חייהם, לרדות באף את עבדיהם ולאכול יגיעם בלי חמלה, להכין תמיד כרה גדולה, השלחנות היו מלאים זבח כמזבחות והכדים מפכים יין כמעינות מים.  זה היה דרך אבותיו ואבות אבותיו, וגם אביו כזאת עשה, זאת יזכרו עוד בני העיר, אשר אף כי לא מצא לו בכל התבל זכוכית מגדלת אשר בעזרתה יבין לקרוא ספר, ותאות כתוב מכתב לא עלתה מעודו על לבו, בכל זאת היה אחד מיועצי הארץ וישנא תכלית שנאה את היהודים על כי ימאנו הביא לב חכמה ויחזיקו בהבליהם.  כי ברוח חפש מאין כמהו נֵחַן האיש הזה, הוא היה חפשי במאכלו ומשתהו ויצו על רופאו במפגיע לבל ירבה לו עצות מדת משתהו מה היא.  חפשי היה באהבתו, כי אם ישרה עלמה בעיניו לקחה לו הביתה מבלי הבדל אמונה ודת, ואם במקרה יהודי היה אבי העלמה ולא הבין בהכבוד הגדול אשר עשה לו השר אז הרבה לו מהר ומתן מחמש ועשרים עד חמשים מלקות, כאשר יכול נשוא הביתה, ואם לא עצר כח נשוא אותן הביתה אז נשאוהו אותו ואותן יחד; וכן היה חפשי בכלכלת ביתו, ואם העיז הסוכן להשמיעו, כי ההוצאה מְרֻבָּה על ההכנסה, אז כמשפט היהודי אשר אמר להוציא את בתו כן עשה לו.  ליהודים היה האיש הזה לפח ולמוקש, לא רק יען כי לקח את בנותיהם בחזקה, כי המה ידעו להזהר, ועל הרֹב לא נתנו את בנותיהם לכבס בבורית פניהן ומסרק לא עלה על שערותיהן, גם כלואות ישבו בחדרן ועין השר לא ראתה אותן, ואם גם קרה כזאת פעם או שתים בכל זאת היא גזרה שרב הצבור יכולים לעמוד בה, ולא שמענו מעודנו כי גזרו תענית או כי יסדו סליחה על "חטיפת בתולות", אבל הוא גזר גם גזרות שרוב הצבור לא יכלו לעמוד בהן.  הוא הרבה מאד במכס יין שרף, גם העלה משנה לשנה על מס הבתים, כי כל הארץ לו היתה והבתים נבנו על אדמתו וישלמו לו מס קצוב מדי שנה בשנה, ואת המס הזה העלה כחפצו, ואם קצרה יד איש משלם השליך אותו ואת ביתו אשר בנה בכספו, הלאה, אחרי כי הארץ לו היא.  בלבבם צפו בכליון עינים ליום אשר יבוא המלאך הגואל ויפדה אותם מצרותם, אך רק בלבבם, אבל לפיהם שמו מחסום מיראה פן יוליך זמרי המלשין את הקול לאדון הארץ.  זמרי המלשין היה נורא על כל סביביו, כי יצא ובא בבית השר לכל אַוַת נפשו, והוא היה המרגל בעיר לדעת כל אשר ידברו אודותו, כי על כן פחדו ממנו ויתנו לו כבוד בבית התפלה ובבית הקהל, וכל איש גם העשירים בקשו אהבתו, כי בידו היה לרומם ולהשפיל.  אולם בני ישראל למדו כבר בנסים.  וגם בפעם הזאת נעשה להם נס ויבא יום האחרון להשר אשר כבר הגיע לשבעים ושש שנים ובמותו נשברה גם זרוע זמרי ויהי לדראון בעיר, כי השר החדש אשר לו נפלה הירושה לחבל לא בדרכי ההולך לפניו אחז ולא מצא חפץ במלשין.  השר החדש הזה היה בן אחות השר המת בלי בנים, הוא גֻדַל מנעוריו בפריז ויהי איש לבב ודעת.  שם נודע ליהודים רבים אנשי שם וילמד לכבדם ככל בני האדם ובבאו אל נחלתו היתה ראשית מלאכתו לעשות בה סדרים, להמעיט את ההוצאות והמסים ולבני ישראל היה אור, כי היטיב עמם מאד, ומה גם מעת אשר לקח לו לסוכן את שמעיה אשר הביא אתו מארץ אויסטריא, כי גם שם היתה להשר נחלת שדה ויערות ובתחלה היה שמעיה הסוכן על נחלתו בגאליציע.  מעת אשר בא שמעיה הוטב מצב ישראל בעיר מאד מאד, ועל כן ברכו את שם השר אוהב היהודים.  ואף כי כל אלה על ידי שמעיה נעשו בכל זאת היה הוא זעום נפש כל היראים, כי כגוי היה בעיניהם ויקללוהו, אך בכל זאת בריא אולם היה וקללת המפחדים מעונותיו לא רבצה עליו, כאשר לא הועילה ברכתם ותפלתם בעד השר הטוב, כי השר לא מְאֻשָׁר היה בחייו, אף כי איש ישר דרך ואוהב ישראל היה.

אחרי אשר רפא כל שברי הנחלה, כי שלם לכל הנושים את נִשְׁיָם בא בברית את אשה, אשר בה דבקה נפשו לאהבה.  האשה הזאת לא בת פרתמים היתה, גם עשר לא הביאה עמה, כי אם יפיה וחכמתה היו כל הונה אשר הביאה אתה, אך השר מצא די לו באלה ובאמונת לבבה ואהבתה לו, אשר בהן האמין בלב שלם, עד אשר נפקחו עיניו וירא, כי אמנם לו נתונה לרעיה, אך לבה נתון לאחר – להסוכן על הבית.  בתחלה מאן להאמין בדברי אחותו, אשר גרה בביתו ואשר ריב היה לה תמיד עם אשתו, אשר לא נחשבה בעיניה יען כי לא בת אצילי הארץ היא, ויחשוב כי משנאה תדבר כאלה, ועל כן שְׁלָחָה אותה ואת שני בניה ובתה לגור בפריז, לבל תפריע שלום ביתו.  אבל אחרי ימים אחדים הקשיבו אזניו בעיר שבורה, אשר בא שמה למושב השרים, מאחריו דבר כי ידברו באשתו וילעיגו עליו.  האחד אשר הֵעֵז פניו לדבר שמץ מנהו בפניו כפר בדמו את עזות מצחו, כי הועידו לקרב.  ובשובו מהקרב מהר לשוב הביתה להוכיח לאשתו, אשר ידעה להוליכו שולל בקסם שפתיה, דרכה על פניה, אך דברי מוסרו אשר הכין לא לעזר היו עוד לה, כי עוד בטרם שב הביתה ברחה כבר את הסוכן לארץ אחרת.  מני אז עזב השר את ביתו ולא שב עוד וימאן אף ראות את הבית אשר בו העטתה עליו אשת חיקו כלמת עולם, ויהיו עצוב רוח מהיום ההוא וישב את אחותו בפריז.  ואחרי אשר גֻדַל בנה שלחו לנחלתו, כי אותו שם ליורש למען יפקח עין על כל הנעשה בה, וזה הדבר אשר נתן את הארמון להשדים למשכן למו זה עשר שנים עד אשר בא השר החדש.

השר החדש היה איש צעיר לימים כבן עשרים וחמש, יפה תאר מאין כמהו וחכם לב ואוהב חיים ושמחה, כי על כן קצה נפשו בתחלה לשבת רק בודד בארמון, כי גם בעיר לא מצא לו רֵעַ.  גם שֵׁם יהודי לא נעים היה לאזניו, אשר על כן מֵאֵן בימים הראשונים לבוא בדברים ולבקש חשבון מאת שמעיה אחרי כי יהודי הוא, ולחרפה נחשבה לו לשבת יחד את איש כמהו להביא חשבון הנחלה, ובלבו דמה: יבוא יום ואני אהיה המושל ואז אטהר את נחלתי מהנגע הזה.  אך כאשר ארכה לו העת מאד ולא ידע מה לעשות נאות לקרוא אליו את הסוכן לבקש ממנו חשבון, ואולי גם בוש מפני דודו פן ישאלהו דבר ולא ידע להשיב.  הוא שלח את אחד מעבדיו ויצו במפגיע כי שמעיה יבוא אליו עד מהרה.  העבד בא ואף כי ידע כי נכבד שמעיה מאד בעיני השר בכל זאת לא מרה את פי האדון החדש ויעש כמצֻוה.  שמעיה שמע במנוחה את דברי העבד ויענהו, כי היום לא יוכל לעזוב העיר כי עוד לו מלאכה רבה, אבל בעוד שלשה ימים יבוא.  האדון החדש נעוה משמוע כי היהודי יעיז פניו לבלי שמוע בקול מצותו כרגע ויחרוק שניו בזעם ויבקש לשלוח את העבד שנית, אך נמלך כרגע כי אמר, פן לא ישמע גם הפעם ונקלותי בעיני עבדי, לא כן אעשה ליהודי הנמבזה הזה, אני אדיחנו ממקומו והוא לא ידע, אחכה עד אשר יבוא הנה ואז תנואות עליו אמצא, כי בלי ספק גם הוא גנב ואיש מרמה ככל אחיו ואני אבוא במשפט עמו ואז כאשר אגלה תרמיתו אכתוב לדודי וירחיקנו מעל גבולו.  כזאת חשב ויחכה ליום הפקודה כי יפקוד על היהודי הנמבזה את עונו.  אולם מה השתומם בראותו בפעם הראשונה את פני היהודי אשר בזה בלבו.  הוא דמה כי איש לובש מלבוש ארוך הוא ופאות ארוכות יסבבו את לחייו, איש נדכה ושח בעמדו לפני אדון, איש מחליק לשון ומשפיל נפשו עד עפר, איש יהודי כאשר הסכין לראות בעיר שתיקא וסביבותיה תראינה עיניו, והנה לפניו איש אשר ילבש מלבוש כעם הארץ, ואף כי איש שיבה היה בכל זאת יעמוד הכן, ידבר בשפה צחה וברורה, לא ירבה חלקות.  אף כי לא חשך ממנו את הכבוד הראוי לו, וראשית דברו היתה לבקש סליחה על כי לא מהר לבוא לקול הקריאה כי הוא ידע נאמנה כי יבקש חשבון ממנו, ועל כן היה עליו בתחלה לסדר הכל במשטר למען יראה חשבון ברור, ועתה נכון הנהו להשיבו על כל אשר ישאל.  השר שמע דבריו וישתומם למראה עיניו ובכל זאת עוד לא שככה חמתו בלבו על היהודי הזה, באחת יען כי יהודי הוא וזאת שנית, כי ערב את לבו לבלי שמוע כרגע בקול מצותו ככלבו, ועל כן שמע דבריו ולא נתן לו כסא לשבת ומבלי השיב על דבריו מאומה אמר: ואיה המה ספרי החשבונות?  – בראות שמעיה כי לא יתן לו כסא לשבת אמר במנוחה: יסלח לי אדוני כי אשב על הכסא, אחרי כי להביא חשבון דרוש לי רוח נכון – ובדברו לקח כסא וישב עליו.  דמי השר צפו אל עיניו בראותו עזות מצח היהודי ובכל זאת החריש באמרו בלבו: עוד מעט ואביא עליך בלהות ותעזבך מנוחת לבך -.  שמעיה הביא לפניו את כל החשבונות ויַרְאֵהוּ אחד לאחד הכל במשטר וסדר לא חסרה ולא העדיפה אף גרה אחת, עד כי למרות רצון השר החל לכבד את האיש הזה.  אולם מדי הוסיפו לדבר עמו כן הוסיף לכבדהו, ועיניו נפקחו לראות כי תֹם וישר יפיקו פני שמעיה כאשר כמעט לא ראה מעודו.  כאשר נדברו הרבה שכח השר לאט לאט כי את יהודי ידבר ויגל את כל לבו לו, כי בתחלה קצף עליו קצף גדול, על כי לא חש כרגע לקול הקריאה.

- בי אדוני – ענה שמעיה במנוחה – עבד נאמן הנני וכאשר אדע כי עלי החובה לכלות את אשר החלותי, איך אוכל לעזוב את מקומי בטרם כליתי.  הן ידעתי נאמנה כי אחת היא לך אם תדע חשבון אחרי עבור שני ימים, אך לוא עזבתי את מלאכתי בעיר כי אז הסבותי רעה גדולה לאדוני -

- אבל האמת אגיד ולא אכחד, כי לא ראיתי בארץ הזאת איש יהודי אשר לו לב אמיץ ולא יחת מפני גערת אדון -

- אמנם זכור כי לא חטאת היהודים היא, כי אם חטאת האדונים אשר ירבו להשמיע גערה, גם בעת אשר לא להם הצדקה -

- כאשר אחזה לי תאמר גם לשחרני מוסר – קרא השר ויעקם שפתיו.

- אני לא אשחר מוסר את איש, אך גם את אשר יהגה לבי לא אסתיר כאשר ישאלוני, ואם כמוסר יֵרָאוּ דברי, גם אז לא ידוה לבי על זאת.  אולם בדבר אַחַי כאשר אשמע כי יטפלו עליהם חטאות חנם לא אחשה, כי לא אחפוץ להיות נבזה ונמאס בעיני.  לי אחת היא את אשר יחשבו אודותי אחרים, אך בעיני אני אחפוץ להיות מְכֻבָּד, ולוא שמעתי גדופי שונאי עמי והחרשתי כי אז מאסתי נפשי כנפש איש אשר יבחר בשקר מעֹני ועל כן עניתיך דבר כאשר עם לבבי, ואם תשוב תהפוך בדברי תראה כי אמנם לא שקר מלי באמרי כי היא חטאת השרים ולא חטאת עמי אם יֵחת מקול גערה.  הן אם לא יחת מקול גערה אז שבטים נכונו לגוו, כי כעז מצח יֵרָאֶה בעיני האדון, ואדמה כי כל איש יבחר לכוף ראשו בשמעו קול גערה מתת את גויתו למכים -

- ומדוע לא תעשה גם אתה כמהם ולא תכוף ראשך?  -

- יען כי לא אפחד משבט מכה – ענה הזקן ועיניו הפיצו זקים כעיני עול ימים.  השר שחק למרות חפצו ויאמר: לא אכחד כי לוא היו כל היהודים כמך בעלי לב כי אז אולי לא נחה עליהם יד השרים וגם מקולם לא חַתּוּ -

- לוא ידעת את כל היהודים כי אז נוכחת כי לא כל היהודים לא כמני הם -

- ישמרני צורי מדעת את כל היהודים, הן אתה הראשון אשר נודעת לי, וכאשר אחזה תחפוץ לתת את לבך כמו אתה השר ואני הסוכן -

- בעת אשר אעבוד עבודתי אז הנני אני הסוכן, אבל בעת אשר ידברו לא בדבר עבודתי אז הנני אדם, ולא אדע לא גדול אף לא קטן ממני, כי כלנו אך בני אדם הננו, וזאת תפארתי כי אך זה חפצי להקרא בצדק בשם אדם – כה דברו עוד הרבה, ואחרי אשר קם שמעיה לשוב הביתה נתן השר את ידו לו ויאמר: הנני מכיר לך טובה, כי עזרת לי להסיר מלבי משפט מעקל על דבר היהודים, הן לא נכחד ממך, כי ישנם משפטים מעקלים אשר מנער ישרשו על תלמי לבבנו ולא על נקלה נעקור אותם, ועלינו להכיר טובה לכל איש אשר יעזר לנו לעקור חרולים כאלה, ואבקשך מהיום הזה לבקר כפעם בפעם בביתי כי העת תארך לי מאד וכאשר אחזה תנעם לי חברתך -

- אני לא אדע אם תתנני עבודתי למלא חפצך כפעם בפעם, אך הנה בן לי איש צעיר לימים בן עשרים, ואם לא הכתה אותי אהבתי לבני בסנורים, אדמה כי הוא ימצא חן בעיניך מאד, וחברתו תנעם לך הרבה יתר מחברת איש זקן כמני -

- נפשי נכספה מאד לראותו – ענה השר.  ועוד ביום ההוא בא עמיל איש חמודות ויתיצב לפני השר, אשר התפלא עוד יתר בראותו את הבן מאשר התפלא בראותו את אביו, כי לולא ידע כי האיש הזה על ברכי יהודים נולד, כי אז האמין אמונה אמן כי בן אחד האצילים הגדולים הוא, בתארו, בכל הליכותיו ותנועות גויתו, בניבו ובמלבושיו היה נחמד מאד.  כי אמנם האהבה לבנו לא עִוְּרָה את עיני שמעיה, ועמיל בנו היה מטע להתפאר, והשר חשב בלבו בראותו אותו: אמנם יש לאל יד הנער העברי הזה להתחרות אתי ביֹפי.  ומן העת ההיא היו השר והעלם העברי לרעים נאמנים וכאחים מלדה ומבטן, אל כל אשר הלך הוביל אתו את אוהבו, גם כאשר נסע פעם ושתים לעיר שבורה לקחו אתו ויציגהו לפני כל האצילים רעיו, רק שאלה אחת שאל ממנו לבל יגיד לכל כי יהודי הוא.  ואם אמנם מהעת ההיא זה שנה תמימה כבר נעשו חדשות בארמון השר, כי גם אחותו באה לגור עמו והוא קנה לו אוהבים רבים אשר באו לבקרו, וגם זמרי המלשין מצא נתיבות ביתו ויאמר כי ידו תמצא להדרש גם לעול ימים כאשר נדרש להזקן, וכי לפניו נגלו שערי התענוגים ובידו גם המפתח להם, והשר האמין בדברו, בדעתו כי היהודי כלי חפץ הוא לכל תאות שר כמהו, אחרי כל אלה נאמנה אהבתו את בן הסוכן, ואת הסוכן הוסיף לכבד מיום ליום, עד כי חדל אף מבקש חשבון ממנו בהשענו עליו ועל אמונת לבו כעל עמוד חזק אשר לא ימוט ויתן לבו לבקש שמחה ותענוג במסבת רעים ואוהבים אשר קנה לו למען יתענג אתם יחד בחיים.

נצעד נא על סף הארמון ונראה כרגע, כי לא מחכים למות ישבו בחדר הגדול אשר נרות רבים יאירוהו מכל עבריו.  ארמון השר הוא בית גדול, בו תחתיים ושניים, התחתיים המה החצי במעבה האדמה והחצי ממעל לה, כי על כן החלונות קטנים מאד, והשניים המה חדרים גדולים וגבוהים וחלונות גדולים קרועים בהם לארבע רוחות הבית העומד בתוך הגן הרחק כברת ארץ מדרך המלך, ובין שדרות אלונים כבירי ימים יעברו העוברים אליו.  בקיץ המראה הזה נעים לעין מאד; להשדרות ברכות מים משני עבריהן, בתוך הברכות ישוחו דגים מְצֻפִּים ברצי זהב וכסף, וביניהן פרחים ושושנים נחמדים לעין, וממעל להן בַּתָּוֶךְ יֵרָאֶה הבית גם הוא מכֻסה בעלים ופרחים מסביב.  על שלבי המעלות יעמדו מעבר מזה ומזה אריות פִּתּוּחִים מאבני שיש מעשה ידי אמן, על האחד ירכב יוּבל אלהי הזמרה וכנורו בידו, עיניו נשואות השמימה, פיו פתוח מעט כמו ישמיע קולו, ולמולו ישב אמוּר אלהי האהבה, עיניו ילטוש ובידו חצים וקשת.  המחזה הזה המרהיב עין יֵרָאֶה בקיץ עת אשר השמש ישנה פני כל ויפיח רוח חיים אף בלב עץ ואבן.  לא כן עתה, כאשר הגשם והשלג ירדו חליפות, ברכות מי מדמנה וקפאון נראו על כל צעד לא רק בגן לפני הבית.  פי יובל נסכר בשלג ופני אמור חפו חמרמרו מגשם, לא זמרות יובל נשמע כי אם שריקות הרוח מבעד הסעפים והבדים הגדולים אשר כזרועות ענק פשוטים ועורים לכל רוח, לא חצי אמור יחוש הקרוב אליו כי אם חצי המטר והכפור אשר יכאיבו בפנים.  כן הוא עתה לפני הבית, אך תחת זאת כאשר נגש עוד צעד הלאה, אז ירוח לנו מרוח וממטר, וקול מנגינות ירחיב אזננו, אף כי יובל בחוץ יעמוד, וחצי אמור אולי נראה אם גם פניו לא ילכו אתנו אם נתבונן היטיב.

מלבד אדון הבית ורעו עמיל ואחותו אלישבע, אשר זה כשנה באה הנה מפריז לארח לחברה את אחיה נראה גם פנים חדשים פה.  זה האיש גבה הקומה וחסון כאלון, אשר עיניו הירקרקות לא תנוחנה בחוריהן ואשר ידו תסלסל תמיד את שפמו הארוך מאד, אשר ירָאה כשתי שני המזלג שהתפרדו לשתי קצות, הוא אחד מאלה האצילים אשר רבים המה בפולין המדינה, הוא ידבר גבֹה גבֹה על החפש ועל המשפט בשבתו בפאריז, ירבה להתפאר בכבוד שמו ושם אבותיו בשובו הביתה, יקח כסף מכל נותן ויקלל תמיד את שם היהודים אשר הֵשַׁמוּ נוהו בקחתם נשך רב; גאוה ושפלות רוח, אמץ לב ורפיון, התעשר והתרושש הכל לפי המקום והזמן, כל אלה המה לו כלחם חקו, אשר בלעדיהם לא יחיה.  ואמנם במה יחיה נפשו איש כזה, אשר אבותיו נחלו מאבותיהם רק חובות אשר לא שלמו, ונחלה כזאת השאירו גם לו, ואיש אין בארץ אשר יוציא לחם מנחלה כזאת.  ואם אמנם משפחה גדולה נקראה בשמו, אך הלא נחלות כאלה נפלו לחבל לכל המשפחה כלה, ועל כן לא נמצא לו אף לֹוֶה מאה למען קבל חמשת אלפים נשך כאשר תפל לו נחלה בירושה, אשר בקש לתת לו כסף, ובכן לא נוכל להאשימנו על כי קצף קצף גדול על כל היהודים ומה גם על הלוים בנשך.  הוא שם אל לבו כי כל עשרו הוא רק שפמו הארוך ולכן נצרהו מכל משמר, כי קוה כי הוא יהיה לו ברבות הימים חַכָּה להעלות בה עלמה עשירה, ואם כי עוד לא הצליח בידו להעלות אף דג קטן בכל זאת לא חדל מקות.  אצילים כמהו הם כהנטיעים היונקים מלשד נטיעים אחרים, אשר גזעם דל ואין כל לח בלבם ועל כן ישענו יקיפו ויסבבו את עץ כביר כח המלא כח ולח מגזעו הרענן אשר יפריחנו, כי בלעדו לא תהי להם תקומה.  כן המה אצילים כאלה, המה יחפשו יבקשו עד אשר ימצאו אנשים אשר עת וכסף להם הרבה יתר מדי ויעזרום לבלות העת ולהקל ממשא הכסף אשר יכביד עליהם.  האציל הזה בן סוסי שמו, חִכָּה זה זמן כביר למצוא ארז רענן כזה להשען עליו ועל כן עתה בהמצאו לו נשען עליו בכל כחו וישב לפרוח גם הוא, כי מעת אשר נודע אליו מצאה ידו ללבוש בפעם אחת בגדים שלמים מכף רגלו עד קדקדו, כאשר לא היתה כזאת זה זמן רב, כי תמיד קנא ראשו ברגליו, כאשר עשה לו בתי רגלים חדשים, או רגליו בגויתו כאשר הכין לו מלבוש חדש.  האציל הזה יבקש קרבת אחות השר, זאת יראה כל איש, אבל כי היא תבקש קרבתו, זאת חשב רק הוא ולא אחר.

האדון אשר לו זקן הלחיים שחור וארוך, עינים שחורות ומפיקות אש וקרחה בראשו יקרא בשם כלבי.  הוא לא ירבה לדבר בכבוד בית אבותיו ומשפחתו, רק את רעיו הרבים האצילים והנסיכים הגדולים ומאכל שלחנם ומעמד משרתיהם יזכור לרגעים.  האשה היפה אשר תדבר בחן את אדון הבית ותלבבנו בעיניה, היא רעיתו הנאמנה.  היא לעזר כנגדו והוא לעזר כנגדה, היא תעזור למצוא כסף והוא לפזרנו וידברו תמיד אהבה וידידות כמו אתמול היה יום חתונתם – בשבתם בבית זרים.

הוא היה אחד מהאצילים בימי נעוריו כמו בן-סוסי ויבקש לו יורשת נחלה, ואשתו היתה נערה יפה מהללה בארץ ותבקש לה איש אשר יושיבנה בהיכלי ענג, אך היא בדעתה כי גברים רבים יאמרו הבל היפי ורק אשה יורשת נחלה גדולה היא תתהלל, לכן הוציאה עליה אמה שם רע, כי עשר גדול נכון לה מאת דודה אשר אוצרותיו רבו כחול הים, והיא התקוטטה באמה לעין כל ותאמר כי לא תדע ותמאן לדעת מאומה מן הירושה, כי רק אם בה יבחר איש אז יְבֻחַר, ואם באוצרות תאות נפשו אז יבקש אוצרות במקום אחר.  כלבי אשר לא התפאר בכבוד אבותיו התימר תמיד בסוסיו האבירים ובכלביו היפים ורעיו אמרו כי הוא איש אוצרות מאין כמוהו בארץ, אך כאשר שאלוהו אם אמת הדבר, התכחש ויאמר כי מעודו לא דבר את איש דבר בדבר עשרו, וזה היה לאות נאמן כי איש עשיר גדול הוא.  בפריז נודע להעלמה אשר בקשה כי לא יביטו לירושתה, ויאהבנה באהבה עזה כמות וישבע לה כי לא יאבה ולא יחפוץ באוצרותיה, והיא האמינה בדברו ותבטיחהו, כי לוא גם שקר היה בפי רעיו גם אז בחרה בו בכל חפץ לבה, והכהן אמר לדבק טוב ויהיו מאשרים – יום ולילה אחד, אחרי הודע להם כי גם שניהם דברו אמת, ואמה, כרעיו, השקר דברו וירושתה כאוצרותיו עוד לא נבראו.  ומני אז – חיו בששון ובשמחה תמיד ותהי להם מרכבה ובית נאוה ואוהבים רבים היו להם.  אם אמנם לוא חפץ איש להתבונן כי אז ראה כי רק בבית אצילים אשר אין להם אשה יאהבו לשמוח ויוקירו רגלם מבתי אצילים בעלי אשה, אך מי הוא זה מהאצילים אשר יתבונן ויעמוק חקור לדרכי רעיו, הן לא גאוה זאת לאיש להביא דרכי אחרים במשפט, ואם גם יראה כזאת ידע כי לא טוב הוא לדבר סרה באנשים אשר להם פתוחות דלתות האצילים הגדולים.  גם המה כבן סוסי רֵעוּ להשר החדש וגם המה ששו על חברתו מאד.  האשה, אשר אף כי זה כשמונה שנים היא תמיד רק כבת עשרים ואחת, בכל זאת יפה היתה וקסם על שפתיה ובעיניה צדדה נפשות, כאשר תדענה היטיב החכמה הגדולה הזאת אשות פולין, ועיני השר אדון הבית העידו בו כי לא חס על האבנים הטובות והאצעדות והצמידים אשר נתן לה לזכרון כי עוד ידו נטויה.  היא תדבר גם עתה את אדון הבית ותשחק וְתַרְאֵהוּ את שניה היפות כשני חרוזי פנינים משבצים באלמוגים ואישה ידבר ויחליק לשון לאחותו, אך פני העלמה יעידו בה כי לא לו ודבריו יערוג לבה, כי לעמיל עיניה נשואות מעת עד עת.  שני האצילים האלה כאשר הביטו מבלי משים בעמיל נראה בפניהם כי לא ישרה נפשם בו, כי כקוץ מכאיב הוא בעיניהם, אף כי עוד לא ידעו נאמנה כי יהודי הוא, רק להשמעות אזנים שמעו זאת.  הוא ישב לא רחוק מאלישבע ועל פניו רחפה עצבת אשר הוסיפה לתת חן על יפעתו.  גברת הבית החלה לדבר אליו זה פעמים אחדות והוא ענה אותה בדברים מעטים וקצרים כמו לבו בל עמו בדברו וזה היה גרל בן סוסי כי בדברו אליה ענתה גם היא אותו בדברים קצרים כמו למשא לה מדברותיו.  ובכל היו פני כלם זועפים לבד מפני בעל הבית ואשת כלבי.  המה דברו וישחקו בקול המולה עד כי שכחו כי עוד איש אתם בבית.

בשעה העשירית בלילה פתח המשרת את הדלת ויאמר אל אדון הבית: היהודי זמרי פה –

- היהודי!  היהודי!  קראו שני האצילים יחד – האם גם להיהודים קראת לבוא הנה לחברתנו?  – עצמות עמיל רחפו בשמעו דבריהם אך החריש, ופני אלישבע רעמו, ובעל הבית אמר במנוחה: היהודי הזה, הוא הסרסור והוא הבטיח להביא הנה צוענים לשחק לפנינו -.  כלבי ראה כרגע כי לא לרצון היו דבריו לאחות השר וישך שפתו בשניו ויחרש, אבל בן סוסי לא ראה זאת ויקרא: צוענים!  טוב מאד.  בתחלה נפלה עלי אימה כי אמרתי כי יהודים יבואו הנה, אך לב חכם לך ותבחר בצוענים, טוב מאד – קרא שנית ויסלסל שפמו, ויתבונן בפי אחות השר לראות אם תשיש בדברי לעגו, ובראותו כי בוש משברו הביט בפני כלבי, אשר הניע לו בראשו ויפתח מעט שפתיו לשחק כמשלם חוב, אך פניו העידו בו כי לבו הגה אז: יקחך אפל, אויל, כי תתגרה מלחמה בעת שלום.

- הביא את זמרי הנה – נתן השר צו להמשרת וכרגע פתח הדלת ואיש כבן ששים נראֶה על סף הבית.  מי אשר ידע את זמרי המלשין לפני חמש עשרה שנה בעוד אשר נורא היה על כל סביביו, בעת אשר רחץ הליכיו בדמעות ודם, בעת אשר כל בני העיר חלו ורגזו מפניו, ולא רק כי בניו וקרוביו היו נקיים מעבוד בצבא, כי אם גם מבחר העליות נפלו לו למנה, ומה תכסוף נפש איש יהודי עוד יותר, וזמרי הלא יהודי היה כי לולא זאת הן לא מלשין היה.  מי אשר הכיר אותו אז בלכתו בצעדי און ברחובות לבוש בבגדי עם הארץ, אחרי כי דבר לו בבית השר ולא נחשבה לו זאת לחטאת, ועוד זאת כי גם יתר חטאותיו לא עלו על שפת לשון בני העיר, מי אשר ראה אותו אז ויתבונן בו עתה, כי אז בלי ספק לקח מוסר ויאמר: אכן גם ברשעים תנחת יד הזמן לרעה, לא רק ישרי לב, כי אם גם נעוי לב, מרעים ומשחיתים יְדֻּכְּאוּ בעת רעה.  עתה כאשר שערות ראשו וזקנו כבר הפכו לבן, עתה ישוח ראשו, נדכה ונענה, בזוי ושפל, בגדיו, אם כי לא קרעו עוד לקרעים אך פניהם יעידו במו, כי נכונים המה לבחר בדרכי היהודים – להפרד איש מעל אחיו עד אשר תקצר כל יד מֵאַחֵד אותם שנית, מנעליו, אם כי לא נראו אם פצחו פה יען כֻּסוּ בבוץ ומי מדמנה, בכל זאת השמיעו קול ומפיהם יז קצף, ואות היא כי עתה באה גם עתם הם כי יהיה להם פתחון פה, מצחו ולחייו קמטו, ועיניו דולפות תמיד.  ומי זה יאמין לשמועה כי בימי נעוריו היה רֵעַ לְרֵעַ יובל הרוכב על הארי השני וחצים וקשת בידו, כי את הנער היפה הזה התחרה במלאכתו, וגם הצליח יתר ממנו, ואם לא רכב על ארי, אך תחת זאת הרים רגלו על צואר השר הזקן.  כן השמיע תמיד במו פיו ומי זה יספוק בדבריו.  עתה יעמוד בפתח ויקשיב רב קשב אולי תצא מצוה מפי השר או גם מפי היהודי עמיל, אשר כשר הוא עתה בעיניו, ועליו להשלים כל חפצו.  וככלב חָרֵד יביט ברעדה אל כל סביבו אולי קול לו.

- איפה המה הצוענים?  – שאל השר.

- פה המה בחצר, אדון נעלה, שר מרומם, אציל רב...

- רב לך רב לך להרבות להג – ענה השר – הביאם הנה -

- אתפלא מאד על ארך אפך – קרא בן סוסי – לוא ערב לבו לדבר אלי כזאת כי אז ירקתי בזקנו - .  הצוענים באו וישחקו וישירו וירקדו כשלש שעות, וכל האספה שבעו ענג למראה עיניהם, גם רוח עמיל שב אליו ויהי שמח ויך כף אל כף ככלות הצוענים את השחוק, כאשר יצאו הצוענים אמר בן סוסי: אכן הצוענים כלי חפץ הנם וירנינו לב, לא כהיהודים הארורים אשר רק למוץ דם אנשים כעלוקות כל חכמתם -

- חי נפשי כי לא אבין למה זה תריב הלילה ביהודים ותתגרה בהם מלחמה?  – שאל אדון הבית.

- איש אשר לִמֵד לקרב ידו יחפוץ קרבות כל היום, חק הוא בתבל – קרא עמיל במנוחה.  השר ואחותו שחקו מעט, והדבר הזה העלה אף בן סוסי עד להשחית ויקרא בקצף: שנאתי מאסתי את העם הזה כשממית, שקץ אשקצנו כרמש, כתולעת, כעכבר -

- מלים חדשות לא שמעו אזנינו בחברה כזאת נשמע הלילה – אמר עמיל לאלישבע.  היא הניעה בכתפיה בהביטה בשאט נפש בבן סוסי ואחרי כן לטשה עין אל אחיה כמו שאלה: למה הבאת הנה את השכור או המשתגע הזה?  – השר פנה אל המגדף ויאמר: לא אבין למה זה תטיף מליך בלילה הזה רק על היהודים?  -

- יען כי אין די מלים בלשוני להשמיע איך אשקץ את העם הנבזה הזה -

- אבל מה לנו ולהעם הזה?  -

- הניחה לו – אמר עמיל במנוחה – הוא יכונן אלי חצי לשונו, ואמנם עתה אראה כי גבור משכיל הוא לירות חצים – כל השומעים השתאו לשמוע דברי עמיל, כי איש לא חשב כי כה יגדל כח לבו להשמיע לכל כי יהודי הוא בעת אשר שם עמו מנֹאץ בלי חמלה.  גם המנאץ נעוה משמוע ויבוא במבוכה עד כי לא עצר כח לפתוח פיו.  אדון הבית היה הראשון אשר יכול לפתוח שפתיו ויאמר: אבל בי נא אהובי, הן לא את אנשים כמוך יתן בקהל היהודים -

- לא אנשים כמוני?  ומי המה האנשים אשר יהיו למטרה לחצי לשונו?  האם תדמה באמת כי טוב אני מכל בני עמי?  אבל אני חלילה לי מהתפאר בשוא, כי אמנם לא טוב אני מכל אחי, ורבים המה אשר אדע כי טובים וישרים המה ממני, ואני לא אחפוץ להוציא את עצמי מהכלל אף רגע, אך אם תאמר להניח רוחי לבל ידאב לבי על כי חרפוני חנם, אז אומר לך להניח רוחך, כי בני עמנו כבר לֻמְדוּ באלה, וכאשר לכל אַחַי אחת היא אם יושב בסתר אחד הרחק ממושבם ויזרוק בהם חצי זעמו, כן גם אני לא אשית לבי לכל אשר שמעו אזני, כי כל הגדופים האלה יעברו הלאה ויחטיאו המטרה -

- צדקת מאד – קראה אלישבע – המגדף עם כלו הוא כמורה חצים במו אֹפל, ולא לכבוד הוא לאיש לבב לערוך קרב את מורה כזה -

- אמנם הסכלתי עשו – ענה בן סוסי ויעקם שפתיו – כי לא ידעתי כי הבית הזה הוא סתרה להיהודים, ומליציהם ימצאו פה מסלות -

- ועל זאת אודך כי תודה במו פיך כי לא חשבת מה תדבר בטרם דברת.  אמנם די כי לא אוהבי יהודים ומליציהם תמצא בבית הזה כי אם אוהבי אדם, ובכל מקום אשר אמצא אדם, אם יהודי או בן-דתי יהיה כאחי אאהבהו וכרעי אקרבהו.  אך עליך עמיל אתפלא, הן פעמים רבות שמעת שם יהודי לתהלה ולתפארת ואז לא מהרת לקרוא בקול כי גם אתה בן העם הזה הנך ועתה בשמעך נאצה מהרת לקרוא זאת בקול ותביא מבוכה בינינו, כי אמנם אדע נאמנה אשר לוא ידע האדון הזה כי יהודי פה כי אז לא פתח פיו לדבר כזאת – אמר השר.

[כאן ישנה איזו השמטה או שיבוש במקור.  אנו משתדלים להשלים את הטקסט.  – פרויקט בן-יהודה]

את עמי גם אני מבלי אשר אדעהו אותו ואת דרכיו?  הן את האחד אכיר והוא אבי, ואם מצאתי איש כמֹהו בכל אלה אשר דרכם ראיתי ואשר אתם אתרועע?  לא לא!  איש כמֹהו לא יִמָצֵא בהם, וגם אחד מהנבזים, אשר כל רואיהם ישקצם וינבלם ולא יחשוך מפניהם רֹק, גם אחד מאלה הוא ישעיה הבחור, האם לא נעלה הוא כגבה השמים מעל הארץ על הנפתלים האלה הנותנים שם עמי לדראון?  כאלה החל לבו לחשוב מחשבות, וכהרבותו חשוב כן עלו חשבון ומשפט על לוח לבבו וישאל את נפשו: ומה עשיתי אני?  האם באמת קמתי כמליץ ישר לעמי?  הנלחום נלחמתי מעודי מלחמת עמי, אשר היא גם מלחמת הורי ומלחמת נפשי אף אני?  עברי אני!  כן נוצרתי וכן אִותר אם אחפוץ או אמאן, ואם כן הלא עלי לעבוד בצבא אחי ולא לנוס כנבל וחדל אישים למערכות צבא לוחמיו!  - ואז כאשר מלאו הרעיונות האלה את לבבו יסרוהו כליותיו מאד ויקוט בפניו על התרועעו את פוחזים ורקים ומבני עמו רחק ויגמר אמר להשמיע לאביו את מחשבתו אשר הוא חושב לקרב אל אחיו ולדעת דרכיהם.  המחשבה הזאת נתנה שמחה בלבו כי ידע כי בחפצו זה ירנין לב אביו מאד ויחליט לבלי סור מעתה ימין ושמאל מכל אשר יורהו אביו.

כן גמר אֹמר והחליט; אך כאשר בא העירה ויפגוש באחדים מהעברים נחם כמעט ממחשבתו אשר חשב, אך בכל זאת חפץ עוד בכל לבו להשמיע כל הגות לבו לאביו, ומה השמיעו בדברו עמו?  זאת הלא שמענו זה לא כביר.

והאב אשר דאג מאד לבנו ולדרכיו, כאשר שמענו מפיו בדברו את אשתו, גמר אף הוא אֹמר והחליט לעשות כל אשר בידו לקרב לב בנו לעמו בדברים רכים ונעימים, ומה שמח לבו בשמעו מפי בנו את כל אשר נעשה בבית השר כי הוא התערב להביא נער עברי אשר יבין שפת רומי ושפת הארץ כאחד החכמים, אף כי ילבוש מלבוש ככל בני ישראל.  הדבר הזה נתנה שמחה גדולה בלב הזקן, כי אמר עתה תמצא ידי לקרב לב בני לישעיה והוא יורהו תורה וחכמת ישראל כאשר תאוה נפשי, ועל כן הלל בתחלה את בנו על כי נלחם מלחמת ישראל, אבל אחרי כן נחם וייסרהו על פניו על אשר הבטיח להביא איש זר והוא הן לא עבדו הוא, אשר למשמעתו יסור וקצרה ידו מצות עליו, וגם אם תחנונים ידבר אליו מי יודע אם ישמע לו לבא כצועני ולשחק לפני השר בחכמתו.  עמיל הודה כרגע כי לא טוב עשה ויבקש עצה מפי אביו איך למשוך את לב ישעיה אליו לבל יהיה בעיני השר כמשקר, ואז היתה עצת הזקן כי יאות לבקש לקח מפי ישעיה ואחרי אשר יודעו איש לרעהו אז ישמיעהו חפצו ואולי יאות לו.  וגם לדבר הזה נאות עמיל ועל כן הכינו פעמיהם לבית ראש הישיבה לבקש ממנו כי יתן את ישעיה לבא לביתם להורותו דעת.  אבל רגע אחד ודבר קל אחד שב ויפלג לבותיהם שנית איש לעברו.  כן הוא תמיד!  בור אם יסכר פיו בעפר ישוב ויִפָּתֵחַ בגעת בו רוח או רעש, הנקרע אף אם נשלבהו ישוב ויקרע כגעת בו יד, כי מְעֻוָת לא יוכל לתקון וחסרון לא יוכל להמנות...

 

ד

מוֹרֶה צֶדֶק

- אל נא בני, אל תרבה להצטדק – אמר רבי גבריאל ראש הישיבה לישעיה בשבתם יחד לפנות ערב בביתו – לא לך להצטדק על כי כסית ממני דרכיך, כי ידעתי נאמנה כי כמורה תכבדני - - -

- וכאב מלא רחמים אהבך – קרא ישעיה במועל ידיו ברגש. אגלי דמעה נראו בעפעפי הזקן בשמעו דברי תלמידו ואחרי התבוננו בו רגעים אחדים קרא אף הוא בחֹם רגשותיו אך באנחה: וגם אני כאב חשבתי עליך מחשבות לטובה, אך הנה לא כן רצה ה'. יד נעלמה נוהגת בנו ועל פיה נצא ונבוא, היא תתוה לנו הדרך אשר נלך בו ואנחנו נאמין כי נלך ובאמת נִמָשֵׁךְ או נִדָחֶה בחזקת היד. האמין לי בני, כי האיש אשר ראה החיים ומסבותיהן ותהפכותיהן הוא יאמין גם בעל כרחו בהשגחה והנהגה נעלה מדעתנו וממחשבתנו. בעודנו בנֹער, עת אשר עינינו אך תחלנה להִפּקח ולראות אור אז נאמין כי למרחקי אין קץ תחדור עיננו ואין נעלם ממנה. גם אשר ערפל חתולתו, גם המְכֻסֶה במסוה העתיד והנסתר בחיק המרחק אשר אין קץ לו, כל רחוק בעת ובמקום קרוב הוא לנו, דמנו יקפץ וידלג בְחֻמוֹ במהירות ודמיוננו ישוה לנו כי אך הלאה הלאה ינשא רוחנו, ולא נבין כי לעמת שבא הדם כן הוא שב ללכת על עקבותיו וכאשר קץ וגבול למרוצתו כן גם קצב ומדה למעוף רוחנו אשר אך בכֹח הדם ישגיב וישגיא פעלו, לזאת לא נתבונן ונדמה כי אין מכשול בדרכנו. כי אין קץ לדרך רוחנו, כי אין קצבה למדת דעתנו וכל רז לא יפלא ממנו. אבל הדעת אשר תביא העת בידה החזקה ללבנו, היא אחרת תורנו, היא תראנו יד חזקה המושלת בכל, המנהלת את כל, אשר אך היא תבקע ביצי הרעיון ותוציא מהם פֹעל חי, או תזרם ורגל כל עובר תדושם, יד נעלמה מושלת בנו, בגלגל כֹח נעלה המתנועע תמיד בלי הרף הננו כמסמרות נטועות. יקראו להגלגל המניע הזה "הזמן" "הטבע" או כל שם אשר יתנו לו אלה אשר שם אלֹה להם למחתה ואני בשם "אלהי עושי יוצרי ומנהלי צורי ומעוזי" אכנהו, אשר ידו אחזה בכל מפעלי אם יֵעָשׂוּ ואצלח בהם, או יהפכו בי לנגעי בני אדם, וגם בפעם הזאת אך יד המשגיח הנעלה אראה, אשר נתצה עמודי הארמון שבניתי בדמיוני ואודה שמו כי אאמין באמונה שלמה כי הסתירה הזאת בנין היא, ואך לטובתי חבלה מעשי ידי.

לא לך להצטדק בני, על כי הסתרת ממני לכתך לשמעיה לקחת מפיו לקח בחכמה ולשון, ידעתי זאת בני ידעתי, אך הסתרתי פני לבל תראה כי עיני רואות פעלך לבל אפריעך. לא לי בני להתות לך דרך בחזקת היד, ולוא ידעת כי אדע דרכיך כי אז חדלת מהם ובזאת לא חפצתי. כי אמנם מה טוב היה לישראל, לוא דרשו בניו הנאמנים בבריתו ואת תורתו נאמנה רוחם, לוא דרשו המה חכמה ולשון, כי אז רמה קרן עמנו תחת אשר עתה חרפה וקלון מנת חבלו, כי אז לא הרימו עלינו צרינו ראש לנאצנו ולתתנו כעם סכל ואין לב, ופריצי עמנו אשר אך שתים שלש מלים בשפה אחרת תתנה להם גֹבה אף, פריצי עמנו אלה לא דרכו עלינו ברגל גאוה, ובנינו התמימים לא נלכדו ברשתות יפרשו לרגלם וינזרו לבֹשת. מה טוב היה לישראל לוא רבו בו תלמידים מקשיבים בקול התורה כמוך, אשר ישתו ממבועי הדעת, כי אז היו אלה למעין טהור לכל העם, זאת אדע ובלבי שמחתי אף נעצבתי בהודע לי כי תבקש נתיבות האיש אשר כזעום אלהים הוא בעיני כל בני העיר, שמחתי על כי תשתה מבאֵר הדעת ונעצבתי פן תהפך בקרבך למרורת פתנים לגרש את תורת ה' ממעיך, אף יראתי פן יודע הדבר ויתעברו בך החרדים לדבר ה' וגם לי יֵרַע בעבורך כי לא אוכל לתת אותך למשסה בידיהם, ואם אמרי אגין עליך ואצילך אז אהיה בעיניהם כנותן יד לפושעים, ולא על כבודי חרדתי, אף לא ירעה לי נפשי פן ישבר מטה לחמי, אך פן ישאו כל תלמידי חרפתי ופן תהיה התורה לבוז על זאת פחדתי פחד, אך בראותי כי זה כשתי שנים עברו ואתה עודך מחזיק בתמתך את התורה ותדע לכסות ארחך במשאון, הונח לי מעצבי ומרגזי ואומר להציב לך יד, לבנות לך בית אשר בו תחסה ולא עוד תירא משואת פתאם, משן מקנאים ואויבים. ועל כן היתה עצתי להשדכן כי יביאך ביתה שמריה. אני חברתי והכינותי הכל, בידי ארגתי את הרשת הזאת, ובי העון - -

- העון? – קרא ישעיה ויתעורר – העון? ולמה זה תנחם ממעשיך, מה עול תמצא בהמפעל הזה? עתה אחרי שמעי כזאת עלי החובה לגלות לך הגות לבי, כי אך זאת אִוְתָה נפשי, כי כמו לאֹשר אין גדול ממנו כן חכיתי וקויתי למצוא את מרים, ותוחלתי זאת היתה לי למקור שעשועים ולתאות נפש, ולמה זה תִנָחֵם ממעשך זה? ואם הסכלתי עשו בפתחי פי לבלי חק לדבר לשמריה דברים אשר כעון וחטאה יהיו בעיניו הן בי העון ולא בך, וגם אחשוב למשפט כי עוד בידי לתקן את המעות -

- לא בני, המעות לא תוכל לתקן לא אתה ולא אני. אך לא אתה עוית כי אם אני. כל תאותי היתה לקשור אותך בחבלי האהבה לאשה ובית למען תותר תמים עם תורתך, ובעת אשר בית נכון לך תוכל להגות גם בחכמה כחפצך, וברבות הימים תהיה רב ומורה צדק בעיר הזאת ותהיה כמעין ישועה להדור הבא, כי לא תתאכזר להדעת ותקנה לב בני הנעורים, אשר יתעתדו כלם לקראת הדעת, ומי יודע פן חלילה תשתכח תורה מישראל, אם לא יקומו מראש שומרים נאמנים לנצור עליה. זאת חפצתי ואמרתי אין טוב לך מבת שמריה אשר גם היא מבינה בספרים ותהיה אשה ראויה לך. אך הסכלתי עשו, כי לא ראיתי נכוחות, היא לא ראויה לך וחלילה לי מחטוא לפרוש רשת לפעמיך ללכדך בחבליה, היא לא ראויה לך, בחר לך באשר תבחר אך לא אותה -

- מליצה חידות לי דבריך – קרא ישעיה משתומם – האתה, גואל ומודע לאמה, תשא חרפה על הנערה התמימה הזאת? ולולא שמעתי מפיך זה עתה, כי הדעת לא כקוץ מכאוב בעיניך כי אז אמרתי משנאתך שפות העמים דברת כזאת, אבל עתה לא אדע מה לחשוב, הן עון אחר מלבד עון דעתה שפות זרות לא יִמָצֵא בה! -

- ומי יתן וכן היה – ענה הזקן באנחה – מר לי מר כי נטל עלי לחבל מעשי ידי, מטוה טויתי אנתק כפתיל נעורת בידי, כי לא אוכל לתת את בני להלכד במצודות וחרמים, היא האשה אשר איננה ראויה כי יקרא שמו עליה - -

- נפשי תלהט גחלים לשמוע מפיך פשר דבר – קרא ישעיה ופניו נהפכו לפני להבים, הזקן בקש לענות וברגע הזה נשמע קול דופק על הדלת.

- הנה שמעיה בא – קרא הזקן – יבוא! – ושמעיה את בנו באו הביתה. שמעיה אחז בידי רבי גבריאל באהבה וכבוד ועמיל השתחוה לקראתו ביראת הכבוד בעמדו על עמדו מבלי גשת אליו. אך רבי גבריאל מהר ויאחז בשתי כפות עמיל ויקרא בתם לב: האתה הוא בן רבי שמעיה, אשר אותו חרפתי היום? אלהים יחנך בני, סלח לי! – טוב אתה בתארך ופניך יעידו בכך כי לב טוב וישר לך, ועיניך יפיקו תֹּם, והנה תכזבנה אך לעתים רחוקות, סלח לי בני! -

אגלי דמע נראו בין עפעפי האב והבן עמד משמים משתומם ונפעם עד כי לא עצר כח לפתוח פה. הוא כמו נפל משמים ארץ, או להפך, כמו הֹעל פתאום אל עָל ביד חזקה כי נבוכו עשתנותיו בו בראותו את אשר לא פלל ואשר לא עלה על לבו. הוא דִמָה כי ראש הישיבה, המורה להבחורים הנבזים והנמאסים בעיניו, העצלים, אוכלי לחם חסד, אשר שלמותם יתעבום וניבם יְבַזֵם, כי הוא לא יפיק חן הרבה יותר מהם, ואם גם תורתו תאיר פניו, ואם גם לב ישר לו, כי על כן יכבדהו אביו אבל בכל זאת הוא איש תככים וכעס, ומפתח שפתיו זעם לעוברי רצון אלהים וזונחי תורתו, ברעם ורעש ישא קול ויחרף שם זעומי אלהים, הפריצים בעם ישראל, ויגמר אמר לכוף ראשו כאגמון רגעים אחדים ולמצוא אחרי כן פתחון פה לפני אביו לאמר לו, כי לא יתכנו דרכי העם הזה, כי מוריו מורא המה ומוכיחיו כתוכחה ונאצה המה לכל הגוי ושומר דרך תבונות ירחק מהם, כן חשב בלבו. והנה לפניו איש שיבה, אשר פניו יפיקו תום, מנוחה, אהבה וחסד, עיניו תפיצנה אש, אבל לא עברה וזעם, כי אם אש חכמה אשר תאיר פניו, הוא יקבלהו, אותו את הנזיר מאחיו, הנבדל מכל דרכי עמו, המתרועע אך את בני עם הארץ, העוזב תורה, אותו יקבל באמרי אהבה ורצון! ואם אמנם רגע אחד עלה הרעיון על לבו כי אמנם כן דרך כל אלה הלוחמים מלחמת אלהי מרום, כי בעת אשר תקצר ידם מהתגבר על אויביהם אז תחש על מרמה רגליהם ויעשו חֹנף לזעומי נפשם למען לכדם בחרמם, אולם הרעיון הזה יצא כברק ויאבד מפני אור משפט אמת אשר הופיע לו ברגע ההוא ויראהו את משוגתו, השב הנכבד הזה לא יעשה לו חנף. הוא יודה במו פיו כי ביום ההוא בטרם הכיר אותו חרפהו, ולא כן יעשה איש אשר יצמיד חֹנף, ועל כן נבעת מפני הדר תֹם האיש הזה ורגש הכבוד מלא כל לבבו ולא נועז להושיט ידו להזקן כי אם מלל בשפתיו דברי תודה אחדים אשר כמעט לא נשמעו, וברגע הזה ראה את ישעיה וימהר כמו אלצהו רוחו להתקרב אל איש ויושט ידו לו ויחבק את ידו באהבה.

ישעיה קם על רגליו בבוא שמעיה ובנו הביתה וכדרכו לא אץ להתראות ויעמוד על עמדו ולב שמעיה היה מלא רגש עד כי לא רָאָהו ואך כאשר התקרב בנו אליו אז הכירהו ויחבקהו באהבה, כמו לוא בן ראש הישיבה היה, והוא יחפץ להשיב לו אהבה תחת האהבה אשר הראה ראש הישיבה לבנו.

- שבו אדוני הנכבדים – קרא רבי גבריאל ויושב את עמיל לימינו ואת ישעיה לשמאלו ושמעיה ישב למולו – שבו והיו ברוכים לי. שמח שמחתני בהביאך את בנך הנה. ואני אמרתי כי אך דברך תקים ולבדך תבא ואחכה עליך, ולא אכחד כי אחרי אשר השמעתיך ריבות שפתי היום לא זכיתי לשמחה הזאת שֶׁבָּהּ שמחתני -

- ואני לבי כמעט יתעה בספק אם שמרתי מצות שפתי ואם באתי בערב אל ראש הישיבה אשר הועידני לבוא אליו – ענה שמעיה בשחוק קל על שפתיו.

- לא אבין דבריך – ענה רבי גבריאל.

- כי כאחר הנך בעיני, ביום קמת כצר ואויב להדור הזה, בשוט לשונך הכית את בני הנעורים בלי חמלה, ועתה הנך כאוהב וָרֵעַ לבני הנעורים, הַשָׂשׂ בחברתם -

- אבל בכל זאת לא אחר הנני – ענה ראש הישיבה ושחוק הקל אשר רחף על פניו גז פתאם ומנוחה לקחה מקומה – לא אחר הנני, צר ואויב לא ייסר כי אם יתנפל, לא בשוט לשון יוכיח, כי אם צור חרבו יביא בלב שנוא נפשו, והמוכיח בשפה ברורה הוא אוהב נאמן, אשר יחפוץ להיטיב, לחזק הבדק ולהסיר המעות, ואמנם לא אכחד כי נמצאים בנו כמו בכל העמים רבים אשר יתיצבו כשוטנים לבני הנעורים ודרכיהם, המה ישנאו בכל נפשם כל דבר חדש וכל תאותם, כי הארץ וכל אשר עליה על מקומם יעמדו לא ינועו ולא יסבו בלכתם, המה האנשים אשר כמכונה בלי רוח חיים בִּלוּ ימיהם, לא שנו ולא בקשו לשנות ארחם, כי על כן אותה המה מבקשים גם מאת בניהם, יען כי לא ידעו מה המה החיים, כי החיים המה רק תנועה ושנוי, שנוי במחשבה, שנוי בפֹעל ומעשה, שנוי בצורה ושנוי בחֹמר; אבל לא בין אלה חלקי, לא אמאס בבני הנעורים על בחרם גם בדרך חדש להם, לא אוכיחם על כי ישנו את דרכו אבותיהם, אך על זאת נפשי תרועת מלחמה, או תאבל, על כי יזנחו וימאסו בכל אשר היה לפניהם, אשר מבלי בחון ושפוט, מקֹצר דעת ומחסרון חכמה יאמרו טוב לאשר חדש הוא. ידעתי, כי הדור החדש הוא כיציע להדור העבר, אבל רק כיציע אשר יתנשא על היסוד אשר בנו הבונים כבר ואז יגדל ויתנשא, אבל המה אומרים להרוס את כל הבנין אשר עמלו בוניו בו עד עתה עד היסוד בו ולבנות אחר תחתיו, ומה היא הברכה אשר יראו בעמלם? האם גם המה לא בני אדם קצרי החיים וקצרי יד, האם לא גם המה וחייהם המה אך כגרגיר חול בים התבל, אשר רק אם אחד באחד ידבקו הגרגרים אז יתלכדו ויהיו להר גבֹה ותלול וכל גרגיר לבדו אם קטן ואם גדול כאין וכאפס הוא, טפת מים אחת תבלענו ממקומו וכחש בו. והמה אומרים להרוס הכל, למען הביא אך חדשה תחתיו, טוב הדבר? ואם חכמים המה וכח ידיהם אתם, ינסו נא להרוס עד היסוד כל הערים וכל הבתים אשר בנו אבותיהם ויעבירו באש כל הכלים וכל אוצרות הבר אשר אצרו אבותיהם ויעשו להם חדשים תחתיהם בחכמתם כי רבה ובכֹח ידם אשר אין קצה לו, ינסו לעשות כזאת ואם לא יגועו כלם בלילה אחד בבלי דעת? ואם בפֹעל כפים, בדברים אשר בידיהם הכינו אבותינו לנו יאכף עליהם המחסור את אכפו להחזיק בכל מאמצי כחם וישמחו בחלקם אם תמצא ידם להשאיר אחריהם כאשר נחלו המה לא יותר, איך יהינו לשלוח יד בארמנות בנו אבותינו באלפי שנים ברוחם, בדעת ומשפט וחקר, אשר דור לדור הביע גבורותיהם וחין ערכם, ודור דור נסה לשלוח בהם יד לעקרם משרשם, או להוסיף עליהם יתד ובריח, באוצרות כאלו ישלחו יד להשביתם ויתברכו בלבם, כי ישגיבו בכל תבונתם כי רבה להכין בין לילה אחרים תחתיהם? האם לא יחזה כל איש אשר עינים לו, כי אך מֻכֵּי בְּסַנְוֵרִים אשר לא יראו ולא יבינו חין ערך האוצרות יאמרו כזאת? האם לא נראה בעינינו, כי בזאת אשר יחסר לגויתם יחזיקו יען כי ידעו את מחסורם, וכאשר יחסר לרוחם לא יבינו ולא ישכילו כי יחסר למו, ואם לא אות נאמן הוא כי בבלי דעת ובלי השכל ידברו דבריהם? על צעירים כאלה אשא דברתי, אשר ימאנו להיות שלוחות לארז רענן ויחפצו להקטף משרשם ולהשתל במקום אחר, למען יהיו לגפן סורחת, על צעירים כאלה אשר דרכם ראיתי בהיותי בעיר אחת גדולה, אלה אשר יקראו לנפשם "מפקחי עינים" האומרים לאלפי השנים אשר עברו: הקיצו ופקחו עיניכם למען תראו כי עורים אתם. אלה הצעירים אשר יאחזו בדרכי הזקנים הנבערים אשר ימאסו בכל חדש, והמה כמעשיהם יעשו וימאסו בכל ישן, על אלה עוררתי שוט לשוני. אבל לא על הצאן האובדות נפקוד זעם אפנו עת כי יתעו לכל רוח, כי אם על הרועה המתעה וכן לא את בני הנעורים אריב, כי אם את הזקנים אשר ידיחום למדחפות – סלח לי כי בשטף דברתי באתי עד כה. אנא סלח לי – קרא רבי גבריאל פתאם ויעצר במלים.

- אל נא תעצר במלים, בשמחת לבב נשמע דבריך -

- אבל חלילה לי משכוח כי בביתי אתה כעת -

- וגם זאת אל תעצרך מדבר משפט -

- בואך אלי יזכירני, כי היושבים לפני לא בין המסלפים ארחותם ימנו ואחשוך את דברתי לעת אחרת, אבל לב רגז לי ביום הזה ולא אוכל לשים מחסום למי פי. לוא עברו צעירי עמי על כמה וכמה חקים סלחתי להם, כי אז אמרתי המשפט לאלהים הוא; אך בראותנו כי הצעירים אשר ישישו אלי גיל בעמים יזנחו גם המדות הישרות אשר היו מאז לתפארת לעמנו, בראותנו אשר בהפנותם עֹרף לחקי הדת ימאסו גם בכל הטוב אשר נחלנו מאבותינו, לזאת ידאב לבנו מאד. למה לכם חכמה אשאל אם לב לכם אין, אם לב אבן שמתם בקרבכם תחת לב הבשר אשר נתנו אבותיכם לכם. אכזריות לב אשר לא פללתי לראות באיש יהודי ראיתי היום וארגז תחתי כל היום, ולא אדע שלו בנפשי כל עוד קצרה ידי מחלץ את העני מצרתו אשר הביאה עליו אכזריות לב אחד מבני עמי.

- השמיעני נא – אמר שמעיה – אולי אוכל לתת גם אני ידי לך ויחדו נחלץ עני בעניו -

- אולי. וזה הדבר, הנה איש פה בעיר שמריה שמו. האיש הזה עשיר הוא ונשוא פנים ונדיב ומעודו לא עשה לאיש רעה, הוא נכבד ונאהב מאד בעיר על כי ירבה עשות טובה ועל יֹשר לבו, והוא איש אשר בלעדי תורת ה' לא ידע מאומה, ולו בת, אשר למדה שפות להותו, כי עתה זרה רוחה לו ולרגלה יראה עמל ויגון. הבת הזאת היתה מקור כל שמחתו ואשרו בחיים, כל עשרו וכל כבודו יתן בשמחת לבב כפרה והיא לא תבין זאת. והנה אתמול בבֹאו הביתה מצא את בתו שוכבת על המטה כמתה. צרת לב האיש הזה תוכלו לשער בנפשכם, הוא הכה כמעט בשגעון ועל פי עצתי קראו להרופא אשר בעיר. הן זאת תדעו כי בעיני היהודים הוא כסלון ממאיר, ובכל זאת קרא אותו, כי למען בתו שכח כי האיש הזה מפר תורה ומנאץ שם ה'. ויהי כאשר שאל את הרופא מה מחלת בתו ענהו דבר אשר הרתיח דמו כסיר ובעזוז אפו הכה את הרופא מכת לחי. לא אכחד כי חטא להרופא בהעטותו עליו בושה כזאת, לא אכחד כי החובה היתה עליו להתרפס לפניו ולבקש ממנו מחילה, או לכפר פניו במנחה כאשר יאמר, אבל כן רצה גם שמריה אחרי שובו וינחם ממעשיו וירא עותתו, ואני אשר על פי עצתי קרא אותו אמרתי אהיה אני המליץ בינותם ואבוא היום בבקר אל הרופא והעתרתי עליו דברי, במו פי התחננתי לו, הבטחתיו לעשות ככל אשר יצוה עלי, כמעט כרעתי ברך לפניו וחפצתי להראותו, כי מרב מצוקת לבו עשה שמריה כזאת. והוא באחת, כי יביאנו עד בית הבור למען יתן חתיתו בלב כל היהודים הנבזים, יתן להם מורא וייראוהו. לשוא הראיתי אותו כי אם יסלח לעונו אז ישיב לו את לב כל היהודים ויקראוהו תמיד, הוא אטם אזנו ועוד מעט השליכני אחרי הדלת והמזוזה בבוז, ואחרי אשר יצאתי מביתו הביא את שמריה אל בית הכלא, והוא הדבר אשר הרגיז לבי כל היום -

- אני אנסה דבר אל הרופא – אמר שמעיה – אולי ישמע לדברי. -

- סלח לי אבי אם אומר לך כי אביר לב כזה אינו שֹוה כי תדבר עמו – קרא בעֹז – אבל מדי דברנו בהרופא זכרתי כי דבר נחוץ לי בלילה הזה אל אחד ממיודעיו, הרשני נא אבי לצאת מזה ואחרי חצי שעה אשובה, אקוה כי גם רבי לא יקצוף על עשותי זאת, עד מהרה אשובה -

- אם דבר נחוץ הוא כאשר תאמר – לך – ענה שמעיה כמעט בלי חמדה. ועמיל מהר ויקם וישתחו לקראת רבי גבריאל וישעיה ויצא וישב בעגלתו.

בצאת עמיל מהבית שאף שמעיה רוח וברגע ההוא נוכח כי רָוַח לו בצאת בנו, כי לא יכול לדבר אודותיו בפניו כאשר חשב בתחלה, כי לא נער הוא עוד כי אם איש אשר יצא ויבוא כחפצו, וכמו פחד פן יקדם בנו לשוב בטרם כלה דברו, לכן מהר וישמיע לרבי גבריאל בשפה ברורה את תאותו, כי יתן את ישעיה להיות למורה לבנו. אם אמנם כבר שמע רבי גבריאל מפיו ביום כי הוא יחפוץ להשיב את בנו אל תורת עמו, ואם כן מורה דרוש לו, בכל זאת נפעם בשמעו כי את ישעיה יבקש לקחת אל ביתו. הוא דמה כי יחפוץ לשלוח את בנו אליו אל ביתו וכבר שש בלבו על תלמיד נחמד כזה, אשר בידו להפוך לו לב ישר ורוח נכון, וכמעט כאיש אשר נכזבה תוחלתו הביט רגעים אחדים בפני המבקש ואחרי כן אמר: הדבר הזה לא לי הוא, הן תדע ותכיר אותו והוא ידעך ויכירך גם בלעדי, ואני לא אביו כי אצוה עליו, כי אתנהו או אעצרהו מלכת אתך, דבר עמו -

- אבל זאת אדע נאמנה כי הוא לא יעשה קטנה או גדולה בטרם ישאל את פיך, כי אחריך דבקה נפשו, זאת אדע כי בחנתי ואדע נפשו, ועל כן אפקיד בידך עתות בני, כי אם לא ישעיה יסור אל ביתי אז אפסה כל תקוה כי אמצא איש לי. הלא זאת ממך לא נכחדה -

רבי גבריאל חשב מחשבות רגעים אחדים וכמו באה לו פתאם רוח עצה ממרום פנה אל ישעיה ויאמר: גם בזה אראה יד ההשגחה, אם לעצתי תקשיב עשה כדברי מורך ושלם לו כמפעלו, כי בבית הישיבה לא טוב לך לשבת עוד והבית אשר אמרתי בנה בניתי לך נפל ונהרס עד היסוד ולא יקום עוד, כמעט אין לך דרך אחרת בלתי אם לעזוב את העיר או למצוא מנוחה בבית רבי שמעיה, זאת דע לך -

- אבל - - נסה ישעיה לענות ורבי גבריאל לא נתנוהו באמרו: מדוע תאלצני לשאת חרפה על קרובי ולגלות לך דבר כמוס עמדי, אני אמרתי לך כי הבית אשר בניתי ערער התערער עד היסוד בו, וחלילה לך מהצג כף רגלך על משואותיו, כי שמה קננה נחש ותמלט ביציה, שמה ישרוץ השרץ הנמבזה אשר יקרא בשם מרד באבותיו, שמה ישלח הבגד בהורים לשונו המגֹאלה ויזהם סביבו, לא לך הצג כף רגלך שמה. בחר לך בשה תמה אשר לא תדע עד מה מצפור דרור אשר אל פי הנחש תִּמָשֵׁךְ ותרוץ אליו בגילה, לא אמאס הדעת, רק בבוגדים, בחסרי לב, בכפויי טובה, המורידים שיבת אבותיהם ביגון שאולה אתקוטטה. ידעתי כי יבוא יום וגם אתה כמני תקרא ואולי במגנת לב: אחרי כל אלה יקר בעיני כסיל תמים מחכם בוגד! שים אמרי בלבך -

- נשמת מי יצא ממך? – קרא פתאֹם שמעיה משתומם בהתיצבו הכן על רגליו וכל גויתו רעדה – מי נתן הדברים האלה בפיך? השמיעני נא, אנה השמיעני – קרא כמתחנן ויושט ידיו לרבי גבריאל.

- מה לך – שאל רבי גבריאל נבהל בראותו את הרעד אשר בא בעצמות שמעיה ובשמעו דברי תחנוניו – מה לך? מה זה אמרתי כי החריד אותך ויקימך על רגליך? -

- אך לא! לא! דבריך לא החרידוני, אבל הזכירוני ימים מקדם בהלו נר אבי עלי ראשי, עת אשר תורת חיים נבעה מפיו הטהור ואני שתיתי בצמא. פתגם אבי נרי ומאורי העברת על דל שפתיך ויגע כברק בעצמותי, פתגם אבי אשר נשא תמיד על שפתיו ואשר לאורו אלך חֹשך עד היום – קרא שמעיה ואגלי דמע נוצצו כפנינים בעפעפי עיניו.

- אביך? מי היה אביך? שאל רבי גבריאל ויחרד אף הוא.

- אבי היה הרב לקהל עדת ישורון בעיר צזבל, אשר נהל את עדתו על מבוע התורה והדעת ומפיו ...

- אחי, חברי, אוהבי מנֹער! – קרא רבי גבריאל ויפול על צוארי שמעיה – הלא תזכור את הַגֵר הפולני, אשר מצא מחסה ואהבה, תורה ואורח חיים בבית אביך, הלא תזכור את השב, את המודה ועוזב דרכו... מללו שפתי רבי גבריאל ולא הוסיף כי דמעותיו העתיקו מפיו מלים, וכה עמדו שני הישישים זמן כביר חבוקים ודבוקים איש ברעהו, עד אשר שב עמיל ועל ידו איש זקן אשר ברגע הראשון לא הכירוהו רבי גבריאל וישעיה, אף כי ידעוהו מאז ויום יום ראו פניו.

 

ה

כּוּר עֹנִי

בחצר שופט העיר שתיקא בחצר הארוה לסוסים אצל רפת הבקר והעזים, במקום כבוד זה ימצא חדר קטן, אשר לפעמים יהיה משכן לאורח אשר לא נטה, כי אם אשר הביאוהו ללין שמה. טוב לב השופטים האלה בימים ההם בארץ ההיא היה כבר לְמִלָה, כבוד אדם ומשפט אנוש היו בעיניהם דברים נעלים ורמים מעל כל רם, עד כי שגבו מבינתם ויהיו בעיניהם כאלהי מרוֹם, או הסתתרו מנגד עיניהם כמֹהו. השופטים האלה אשר רֻבָּם לא רק ביחש משפחתם, כי אם גם ברֹב דעתם הצליחו למשרה כי רֻבָּם ידעו קרוא בספר ובהם נמצאו גם אשר ידעו בעצמם המלאכה המפארה, מלאכת הכתיבה, המה היו כמלכים בעיר אשר הושיבה אותם הממלכה בה, מושלים ושופטים לכל אַות נפשם, באין מפגיע או קם לשטן, כי על כן היה פחדם על פני כל יושבי העיר, ומה גם היהודים, המה לא רק מפני הדר גאון השופט, כי אם גם מפני יועצו או מפני שר העשרות אשר למשמעתו יסור, חלו ורגזו וכאלהים נחשבו בעיניהם וירבו להם נדר ונדבה, כי אוי לו להאיש אשר עליו נח שבט שר העשרות או אשר עליו נשא השופט קולו: שימו בסד רגלו. כי כרגע סר סד גדול וכבד בלוית שני עבדים למשמעתו. רגל הנשפט הובא בתוך הסד ויִסָגֵר על מסגר. ובה שכב לפעמים ימים אחדים על קרקע "חדר האורחים" כאשר כּנה את חדר השבויים אחד מהשופטים אשר אהב לצון, ואשר מחסרון בית משחק בעיר אהב לעשות לו משחק בביתו ולהתענג על קול הצעקות אשר נשאו השבויים עת אשר הֻכּוּ בשבטים לחים ועל דמעות הנשים אשר עמדו מאחרי הדלת בעת אשר נחו בעליהן בחדר האורחים ואשר באו החדרה בעת אשר העבירו את בעליהן תחת השבט. אבל שקר נעיד בהשר הזה אם נאמר כי הוא אביר לב היה, אשר עשה משחק לו בשבויו, לא זאת, האיש הזה לא אביר לב היה, וכל יודעיו ידעו זאת כי לא אביר לב הוא ואין בידו להיות אביר לב אחרי כי איש – אין לב היה, לבו נתן לבת אחד מאצילי פולין, אשר הוא בעצמו העיד על בתו כי בת אצילים היא. ולפי דברו היה גם אביה אציל גדול ונכבד, אשר על כן לִמד את בתו לאחוז בדרכי כל אצילי פולין, להיות כחֹמר דתם בידי הכהנים וכמקל חובלים ליהודים אשר לא יַלְווּ, או למצער אשר לא יתנו כסף למנחה, והיא משלה בו, ועל כן אך על פיה יצאו ובאו משטרי המשפט בעיר שתיקא אשר זכתה להאֹר הזה, כי עתותיה נתנו בידי בת אחד מהמתימרים בשם יאגאלא וגם "חדר האורחים" אך לפי מעלות רוחה היה מלא או ריק.

בחדר האורחים הזה ישב על הארץ בלילה ההוא עת אשר בא שמעיה אל בית רבי גבריאל איש יהודי, לא יען כי נחשד אשר ידו תכון עם גנב אשר גנב כלי זהב וכסף מבית התפלה, וגם לא על אשר רצח או מרד בממלכה, או כי עבר אֹרח ומכתב מסע כדת לא נמצא בידו, לא על אחת מהעונות הנוראים האלה הובא במשמר, כי אם על עון גדול מכלם גם יחד, כי הכה בחרפה לחיי הרופא אשר אך בעצתו שאלה תמיד אשת השופט – שמריה הוא האיש! הוא ישב על הארץ, ראשו הוריד על חזהו ורגלו השמאלית שלח ואת הימנית אסף אליו כמו בקש להסתיר את הסד אשר יכביד עליה מעיני רואים. בכל ימי חייו לא נסה להיות אורח בבית זר ולא ידע ערוך את ערך התפלה "אל תצריכני לידי מתנת בשר ודם" ועתה הביא הזמן בידו להבין אותה כמו, בראותו את המעון אשר פנה למענו בעל הבית כי גרש את החזיר ממנוחתו למען תת לו מקומו, את הכותלים אשר תולעים וכל רמש כסו פניהם, את הרצפה המעלה באשה ואת הארוחה הנעימה אשר הביאו לו: פת לחם שחור משחור וכד מים, וכמו ירא לנפשו מפני מתנת בשר ודם הזאת לא שלח ידו ולא נגע בהמתנות האלה. אך מהמתנה האחרת לא משך את ידו או את רגלו, המתנה הזאת היא הסד, אבל כמו בוש בה, כי הוא, איש אשר בית וכסף וכבוד לו, יקבל מתנות חנם, מהר ויסתיר בשתו תחת שולי השמלה הארוכה אשר כסתה את בשרו. כן חשב בלי כל ספק כל איש בראותו אותו מסתיר רגלו, אבל באמת לא כן היה. רק הטבע אשר ימשול בנו ויטנו לחפצו, הטבע אשר יתן לנו חיים מבלי שאל פינו ויקחם מבלי פנות אל זעקתנו, אשר ישביענו ויקימנו על רגלינו גם למרות רצוננו, הוא שלח ידו ויחזק ברגל שמריה ויאסוף אותו אליו בכבד עליה המשא, והוא לא ידע, הוא לא חש מכאוב ולא ידע בשת, לא דאג ולא פחד, לא נחָם ולא בקש תחבולות ולא ידע אף מה מכל הנעשה אתו, כי מקור עשתונותיו כבר יבש נדף, מעין חושיו נסכר והדמעות אשר בתחלה בנחות עליו יד השוטר התפרצו כפלגי מים מבין עפעפי עיניו חדלו מעבור במסלה אשר עברו בה עד הנה וילפתו ארחות חדשות, דרך הראש, מבעד השערות פלגו לשטפם תעלה, וישטפו אף שטוף, וכמו כובס בשלג הלבינו את השער. ביום אחד זרקה שיבה בו ושער כלו הפך לבן – אך גם זאת לא ידע!

היודעים המה המתים כי ימים עליהם יעבֹרו, שנים תנקופנה על הגל אשר יכסם? היזקינו הנסתרים במעבה האדמה? הַיֵאָמֵר מת צעיר ומת זקן? תקופת השמש תשים משטר להעת אך על קצות הארץ ולא תחדור אל קרבה פנימה. הוא מת, גלגל חייו נשבר במוט יד האֹפן אשר סביבה הלך ושב, בתו היתה יד האפן אשר הניעה את המכונה לצאת לפעולה, לבקש שכר ולרכוש רכוש, לעבוד עבודה ולחשוב מחשבות ולדעת חיים, ובמוט היד הזאת העיקה העגלה תחתיה ותפול מכֹּבד המשא אשר עליה, לא תמוש עוד ממקומה, ואם גם תמוש אז אולי תתנהג, תמשך בזרֹע כֹח, אבל לא עוד תרוץ במשוש דרכה. ומה לה אם יוסיפו משא על המשא? מה מנה יהלוך אם ידרכו עליה ברגל גאוה וְיַרְבּוּ להטביעה בבוץ? – עגלה נשברה היא ולא תצלח עוד לשאת סבל החיים!

לכן ישב משמים כל היום וחפץ החיים והחפש גז מלבו וַיֵלֵךְ. גם חדל מחשוב עוד מחשבות על דבר בתו ועל הרעה אשר מצאתהו לרגלה; לפעמים נדמה לו כי איש אחר הוא, כי לא הוא ישב פה במאסר, לא עליו נחה יד הזמן באכזריות חמתה, איש אחר הוא והוא יראה מִשְׁבַּתּוֹ, עד אשר עוררהו משרת השופט בהביאו אליו המאכל והמשתה ואז נוכח כי הוא הוא, גם כבד המשא אשר על רגלו בחפצו להניע אותה הזכירהו כי לא איש אחר הוא, ובכל זאת כמו עברה צרתו ממנו והלאה, ישב ויחשוב מחשבות בלולות בלי משטר וסדר, זכרונות הנֹער לקחו לבו מאד! התיש הגדול אשר נִתַּן למורו במתנה לא סר מנגד עיניו, הוא זכר כי אחד בהם כהן היה והשני בכור, אך לא זכר עוד מי היה הכהן ומי הבכור אם התיש או המלמד, ועל זאת שב ויחפש רוחו מרגע לרגע לדעת זאת ומצחו קֻמַט לרגעים מפני כֹּבד המשא אשר העמיס הרעיון הזה על מוחו. משמים ישב במנוחה כשכור יין צרותיו וישכח דאגה. אך לא עליכן כל נפשות, אף הנענות והמוצקות, מנוחה כזאת. המנוחה הזאת היא כמעבר לתנועה גדולה לרעם ורעש, המנוחה הזאת רתומה כסוס לעגלת השגעון אשר תמשוך אחריה. אבל דעת האדם היא כמושל מסתיר פניו רגע מפני עבדיו והם ישגו לאמר אין אדונים בקרבנו ויתפרצו מפניו, עדי יופיע אליהם פתאם בהדר גאונו וחלו ורגזו וישובו ויכנעו שבעתים, כן תסתיר הדעת לפעמים את פניה מחושי האדם וחפציו ומפעליו והמה יסיגו גבול ויעברו כל דֹק עדי תִגָלֶה פתאם עליהם כברק וְיִבָּהֵלוּ. הדעת אֵם המחשבה והמזמה אשר תתן בלב כל איש את החפץ לבקש להטיב לנפשו ולהצילה מידי מְעַנֶיהָ, היא סרה מלב שמריה זה שעות רבות ובסור אורה ממנו החל החשך לדכאו, חשכת שכלו כמעט פרשה שוליה על פניו עד כי חדל מראות את אשר סביבו גם את נפשו, עד כי דִמָה כי הוא לא הוא, אבל עוד לא נתקו כל מוסרותיה, עוד אחוזה היתה הדעת בלבו ופתאם התעוררה ותלחש דבר באזניו אשר הקימהו על רגליו מבלי זכור את הסד הכבד. הוא התרומם פתאם משפל מושבו ויעמוד הכן ויקרא בקול גדול: אכן יין הבדלה היה, כן כן יין הבדלה היה ואני פתי, סכל ואין לב חשבתי מחשבות רעות. יין הבדלה היה, סלחי לי בתי התמה, הברה, האהובה, משוש לבי, יקרת חיי, סלחי לי, סלחי לי, אך יין הבדלה היה! – ובקראו כזאת פרש את ידיו כמו בקש לחבק את בתו בין זרועותיו.

מי לא ידע ויודה כי חברת בני האדם היא למקור חיי האדם ושעשועיו, בלי חברה ישומם רוח האדם ואור שכלו ידעך, אף עוד זאת מי לא יודה כי חכמי הרופאים בחכמתם יצילו אותנו מרעה רבה, ממות פתאום ומשואת השגעון כי תבוא – ובכל זאת גם מהטובה הזאת לא לעתים רחוקות רעות תצאנה; לולא היה שמריה ברגע ההוא לבדו, לוא היה בחברת אנשים, ומה גם אם רופא היה בינותם, כי אז בלי ספק הובל על הקריאה אשר קרא לבית המשגעים, כאיש אשר בינתו הסתתרה היה בלי כל ספק בעיני כל שומע דבריו, אשר דבר בחֹם נפשו ובכל מאמצי כֹּחו: יין הבדלה, יין הבדלה! ואולם לא השגעון שם הדברים האלה בפיו, לא השגעון כי אם להפך! הרעיון הזה הצילהו מיד השגעון אשר שלח ידו לאחוז בו וכמעט היה למשסה לו.

על שאלתו אתמול את הרופא: מה היא מחלת בתו ענהו הרופא: היא שכורת מיין שמפאניה! והמענה אשר ענה שמריה להרופא הלא כבר מודעת, אבל מאז הבקר, מעת אשר ראה כי אמנם צדק הרופא בדבריו, בתו לא חלתה כי אם שׁוֹתה שכורה היתה, מני אז היה כגבר אין איל, ברגע ההוא חשך אור החיים באהלו, וכל אשר לו היה לו לזרא; כשקץ נתעב היה לו כל עמלו ויגיעו ויבחר במדבר שמם משבת את בני אדם אשר זכרוהו חרפתו. בתו שתתה לשכרה! בתו הצנועה, התמה, הברה והישרה אשר אין בכל הבנות כָּמֹהָ להצנע לכת, בתו מקור אָשרו וחיתו, בתו שתתה לשכרה כאחת הנבלות יין נסך במושב לצים! נורא הרעיון הזה ורוח אב ישראל המתפאר בתמת לב בתו לא יכילנו! הן זאת ידע נאמנה, כי לא למשתה וסעודת מצוה נקראה בתו, ובלעדי סעודת מצוה הן לא ישתו בני ישראל לשכרה, ואם כן במושב פריצים מעם הארץ ישבה ותשכר אתם! בתו! בת ישראל! ... והוא נדכה ונשבר אתמול מיראה פן מחלה עזה עברה על בתו האהובה ולא ידע כי לוא מתה אלף פעמים לעיניו, כי גם אז לא רבה צרת לבבו כאשר הרחיבה עתה. כמשגע הלך הנה והנה בחדר ויחזק בראשו לבל יתפוצץ, או לבל ינפצנו הוא אל הקיר. ברגע ההוא שכח כי חטא נורא הוא לטרוף נפשו באפו; אבל זאת זכר, כי אם גם יטרוף נפשו הלא חרפתו תרדפהו שאולה, חרפת בתו לא תִמָחֶה, למלה יהי שמו בפי כל יושבי העיר גם אחרי מותו, כי בתו הכתה בחרפה לחיי כל בית ישראל ותשתה ותשכר כאחת השָׂטוֹת מדרכיהן. כזאת לא נשמע בבית ישראל ולא ישמע! ברגע הראשון נפתחו גם ארבות עיניו ויבך בדמעות קודחות אש, ובבוא בסד רגלו גלה כל רעיון מלבו וישב כמת ובינתו כמעט נסתרה, עד אשר האיר ברגע אחד הרעיון הזה אשר גם שפתיו דובבוהו – הרעיון כי בתו שתתה בביתו מיין הבדלה ולא יקרנה עון וגם חרפה לא תרדפנה, כי אם ישחקו לה ימים אחדים ואחר יחדלו. ומי יודע אם גם ישחקו? אולי נהפך לחמה במעיה ותסיתנה בלהה הזקנה לשתות מן היין... מה יקר לו הרעיון נותן חיים הזה! דמעי נֹחם התגלגלו מעפעפיו על כי חשד את בתו התמה רגע, ונכון היה להתנפל על ברכיו לפניה לבקש ממנה סליחה... אבל אך רגע האיר לו כברק בחשכת אפלה, וּבְהִדָעֵךְ האור המתעה הזה שב החשך להעיב שבעתים... כבן תפתה התקומם פתאום מול עיניו צלם דמות בת שבע ובית משתה היין אשר לה, וידיו רפו ורגליו מעדו ויפול באין אונים ארצה, ובכל זאת דובבו עוד שפתיו כמו למרות חפצו, אך יין הבדלה, יין הבדלה היה, עד אשר העירהו עמיל איש חמודות מתרדמת מצוקת לבו.

כשמוע עמיל את צרת שמריה, נגע הדבר עד לבו, כי הוא ידע כי אבי מרים הוא, וידמה בלבו כי לרגלי בתו באה לו צרה גדולה, כי בלי ספק גלה לו הרופא דבר מר אשר בעבורו התחמץ לבבו ויגד לו לו ויחש לרוחתו ויבוא אל השופט.

אשת השופט ישבה אל השלחן ולימינה ושמאלה שני בחורים ויין וכוסות על השלחן, וקלפים למשחק בידיהם, והיא תצהל קולה מרגע לרגע כסוס שוטף, והבחורים אף המה יענו אחריה בקול. כבת שלשים היתה האשה הזאת ועקבות היפי עוד לא סרו כליל מעל פניה, אף כי הרבתה לשחת יפעתה, זאת ראו בה כרגע. קול שחקה הפרוע ועיניה, אשר אש הנֹער הועם כבר בהן, והעפעפים אשר אטרו עליהן היו רטובות מעט ובשתי קצותיהן כשתי טפות חלב, הנה הדמעות אשר כגבינה קפאו ובכל זאת לטשה אותן בלי הפוגה, העירו בלבב עמיל זועה וגֹעל נפש, עד כי בכבדות התנהגה לשונו בברכו אותה בשלום. היא התרוממה ברעש ממושבה ותתבונן בו רגעים אחדים, ואחרי אשר מחתה את עיניה קראה בהוד קולה: האח! האדון בן-חמודות! למי אכיר טובה בעד הכבוד הגדול הזה, השמיעני למי? ותברכהו נפשי! ישב נא אדוני אתנו! – ובקראה כה החזיקה אותו בשתי ידיה ותושיבהו לימינה ותוסף לקרוא בשמחה: כמעט שכחתי להציג לך את שני האדונים היושבים בזה – האדון בחורותי הרופא החכם, איש סודי ומיודעי, והאדון חתולי מזכיר וסופר לבעלי –

- אשמח מאד – ענה עמיל כמשלם חובתו ופניו אחרת דברו וכמעט עברו על דל שפתיו המלים: יקחכם אפל, נבזים – ומבלי הרבות דברים ענה ואמר: הנני בא להוציא ממסגר איש אשר בלי פשע הובא אל בית האסור -. פני הרופא האדימו כדם בשמעו דבריו ואשת השופט באה במבוכה והמזכיר-הסופר לטש עיניו כדג אשר זה עתה בחכה הֹעלה. אשת השופט ידעה מי הוא עמיל, כי הוא אוהב ורע לשר העיר, אשר לא לו תשור ותוכל, כי בידו לצות במפגיע, ואם תעלה אפו אז יִדָחֶה אישה ממקומו וידודו ללחם, ובכל זאת רֻתְּחוּ דמיה כסיר מצולה על עזות הנער היהודי, אשר לא יתרפס ולא יתחנן, כי אם ידבר בדברים נמרצים כי בא להוציא את האסיר ממסגר, והיא תֵאָלֵץ לעשות חפצו לעיני שני האנשים אשר בקשה להתראות בעיניהם כמושלת בכֹל. לב הרופא אף הוא פג, כי הוא ידע את עמיל היטב, אך עמיל הביט בו כמי לא הכירו, ואחרי כי רק מאת שר העיר לחם הרופא נמצא, לכן חרד מאד פן יסגר בעדו בית השר; אבל יותר מהמה נפל לב המזכיר, כי הוא היה כבר בבית שמריה ויבטיחוהו לשקול על כפו עשרים כסף אם יוציא את שמריה לחפשי וחצי הכסף הזה חשב כבר כמו לוא בידו היה, כי רק החצי יתן להגבירה ואת המותר ישלם לנושיו, ועתה יבוא זה ויגזול בחזקת היד את עמלו ויגיע כפו! ויחרישו שלשתם יחד; ועמיל כמו נלאה שבת על מקומו קם ויאמר אל בעלת הבית: הלא תוציאי את האסיר מזה כבקשתי? -

- אם אתה תבקש בעדו, אז אעשה זאת ואף אם יגדל עונו שבעתים – ענתה ועיניה אורו משמחה על כי עמיל אמר כי יבקש ולא יצוה.

- לוא איש כבד עון היה האיש, כי אז לא בקשתי לעשות לו חסד – ענה עמיל במנוחה. היא קראה לאחד המשרתים ותצוה להוציא את שמריה, אבל עמיל אמר כי הוא יחפוץ ללכת אף הוא לראות את האסיר בצאתו, והיא לטשה לו עיניה בחן ותאמר: לא תצר עיני בך, אם תחפוץ לקבל תודה מפי בתו היפה; אבל עמיל לא ענה דבר וילך אחרי העבד אל שמריה.

שוכב על הארץ כמת היה שמריה בגשת עמיל אליו; בצעדו הצעד הראשון על מפתן "חדר האורחים" שם רוח הקטב אשר ישור בו כמעט מחנק לצוארו, ויסכור את נחיריו באצבעותיו; אבל בראותו את האסיר משתרע על הארץ שכח את כל אשר מסביב ויתנפל לרגליו ויקרא בקול אהבה ותחנונים: מה לך? אמלל! מה לך? האפס כֹּחך מפני תגרת יד הזדונים? התאושש וידי תכון עמך – ובקראו כה תמך בימינו את ראש האסיר להרימהו. הוא פקח את עיניו בכבדות ויתבונן במושיעו בתחלה כגבר עברו יין ואחרי כן כמשתאה, ומבלי ענות דבר הוריד שנית ראשו לארץ.

- אנא התאושש נא – קרא עמיל בקול חמלה – התאמץ, הן אב אתה ואיש לאשה. הנני מפתח חרצובותיך, חפשי אתה! ואל השוטר פנה ויצו עליו בקול מושל, כי יסיר הסד כרגע מעל רגלו, ולא מרה השוטר ויעש כמצותו ושמריה עודנו יושב על הארץ.

- קום נא! איש נכבד, קום והתחזק ואני אובילך בעגלתי לביתך -

- לביתי? – שאל שמריה כמתעורר מתרדמה – אל ביתי? ואיפה המה בני ביתי? המה שכחוני – קרא פתאום, ושתי פלגי מים פרצו מעיניו.

- מה תדבר? הלא אשתך ובניך יחכו לך בכליון עינים – ענה עמיל. שמריה זכר ברגע ההוא, כי לא אחד מבני ביתו בא אליו לבית האסורים, אך ברגע ההוא זכר זאת, כי כל היום היה משמים וישכח כל אשר נעשה בו עד הנה; אבל בהזכיר אותו עמיל את בני ביתו זכרם פתאם, ויזכור כי לא באו אליו, אף לא המה הוציאוהו מן המצר, וכמעט נעים היה לו ברגע ההוא לְהִוָּתֵר על מקומו מצאת ולשוב לביתו. המה שכחוני – שִׁוַּע לבו בתוכו – המה שכחוני, בתי לא תשים לבה עוד לאביה אשר כמוזר הוא לה, כי אוהבים אחרים מצאה לה. אבל כמו נלחם בו רוחו נגד מחשבה כזאת וכליותיו יסרוהו על האשימו את בתו אמץ את רוחו וישם אל עמיל פניו ויאמר: מי אתה? -

- שמי עמיל איש-חמודות בן שמעיה איש-חמודות -

- ומה לך ולי? – קרא שמריה בבהלה ויסוג אחור ממנו.

- מה לי ולך? תשאלני, הן אסיר היית ובידי היה להושיעך, ועלי היתה החובה לעזר לך כאשר תמצא ידי -

- ומי הגיד לך כי אסיר אני? האם בתי? – קרא פתאם ועיניו הפיצו זיקי אש.

- לא, איש נכבד! בבית רבי גבריאל ראש הישיבה הייתי על יד אבי, ומפיו שמעתי אכזריות לב הרופא אשר שכח חנות, ובראותי צרת נפש הזקן הנכבד הזה אשר בצרתך לו צר, אמרתי הנה ידי תושיע לי לחלצך מן המצר ואקים מצות פדיון שבויים -

- מצות פדיון שבויים? – שאל שמריה בתמהון.

- האם לא עברי אנכי? -

- אמנם לב עברי לך, ורבי גבריאל שלחך? -

- הוא לא שלחני, גם לא ידע כי הלכתי -

- ומדוע לא אמרת לו? -

- כי יראתי פן לא יצלח בידי לפדותך כרגע, והייתי בעיניהם כמתהלל במתת שקר -

- צדקת צדקת – ענה שמריה, אף כי שאל ושמע המענות כאיש אשר לא ידע את אשר ידבר, כי רוחו רחפה על גלי מחשבות אחרות.

- הבה ונלכה! -

- צדקת צדקת – ענה, ובצאת עמיל הלך אף הוא אחריו כצולע, ושומר הפתח נגש ויבקש מתנת יד לקנות יין-דגן; עמיל השליך לו בשאט נפש רבע שקל כסף ויקוד השומר וישתחו.

כאשר נגשו אל העגלה אמר עמיל אל שמריה: הן אל ביתך אובילך, האין זאת? – כל גוית שמריה חרדה פתאום ויאמר: נלכה בתחלה אל רבי גבריאל -

- יהי כדבריך – ענה עמיל – ויהפוך ידו אל בית רבי גבריאל.

כגבר אין איל בקש לו שמריה משענה ברבי גבריאל, וכמו ירא לשוב לבדו הביתה אוה כי ינהלהו הוא וישיבהו אל נוהו; וברגע אשר חבקו שני הישישים איש את רעהו באהבה עזה צעד שמריה על סף הבית ואחריו עמיל, אשר בראותו את המראה אשר לפניו עמד כאבן שיש על מקומו ולא נועז לצעד הלאה. רבי גבריאל התעורר מזרועות שמריה אשר בהן עבר עתה ברגע אחד על דרך חייו, אשר עבר בו ששים שנה, ויתבונן בשמריה ולא הכירו וגם ישעיה לא הכירו בתחלה, ויהי שמריה הראשון אשר הרים קולו בבכי ואחריו ענו כל הנאספים; כאבו נגע גם עד לבם, אף כי לא ידעו עוד מה הוא.

 

ז

אֵין שָׁלוֹם

אם יעמדו שנים שלשה אנשים בחוץ, אז כל הבא אליהם ועמד; אם מכשול אנה בדרך אז מכשולים רבים אליו יתקבצו – חֹק הוא; וכן כל צרה תמשוך אחריה בזרֹע כֹּח אחיות לה; צרה נוראה כי תקרנו תרע לנו לא רק ברעתה, כי אם גם אותנו תקח לעזר לה ואנחנו בידינו נוסיף לה און ועצמה להרבות פצעי לבבנו. כבר היה למלה: "הצילני, אלי, מאוהבי ונגד אויבי אתקומם אני", ויותר טוב הוא לפתוח במשל פינו ולאמר: "הצילנו, אלהינו, מידינו אנחנו ונמצא עזר ותושיה נגד פגעינו". האיש אשר בידו לשים משמר על נפשו בעת צרתו לבל יוסיף עצמה לפגעיו, האיש הזה לא אמלל הוא.

ימים לא טובים ראתה מרים ממוצאי השבת ההיא, ועפעפי עיניה נפתחו לא לעתים רחוקות, למען תת מעבר לדמעותיה. כמעט קצה נפשה בחייה, כמעט באו לה המחשבות אשר תעלינה על לב כל אלה, אשר לא נסו לשאת בעול הזמן ולא לֻמְדוּ למהר מרוצתם לקול שוט המקרים המקיץ נרדמים, המחשבות אשר כיועצים נאמנים תופיענה לכל נקשה ואובד, לכל מצוק ומר נפש, אשר ידו קצרה להלחם נגד צרותיו ותבאנה המחשבות האלה ותלחשנה באזניו: אם תקצר ידך מהרחיק פגעיך מעל אהליך, הרחק נפשך מהם, החישה מפלט לה ברגע אחד; גם מחשבות כאלה כמעט מצאו מסלות בלבבה, כי נלאתה נשוא את אביה ודבריו.

הוא אף נוכח בשובו בלילה ההוא הביתה, כי על בלי עון האשים את אשתו ובתו בלבו על כי לא באו לבית מאסרו, כי גם הנה אסורות היו – למטותיהן; מרים שכבה כל היום וראשה חבוש במטפחת וזהמה נפשה מאכל, ואמה הכתה במכאוב ראש גדול וכבד מנשוא מרוב פחדה ודאגתה, כי על כן כמלאך מושיע היה בעיניהם המזכיר-הסופר אשר לשופט העיר, בהופיעו בהדר גאונו לביתם ובהבטיחו אותם כי לא יחוס על עמלו הרב ולא ישקוט ולא ינוח עדי יוציא את שמריה לחפשי, אף כי חמת השופט תבער בו עד להשחית על הנבלה אשר עשה להכות באגרוף את הרופא, והוא יבטח, כי בעזרת הגבירה יצלח בידו להוציאו אחרי שנים שלשה ימים מהמאסר. וכאות לטובה היה הדבר בעיני האשה, כי המזכיר השפיל לקבל מידה מנחה קטנה, מנורת כסף, להביאה אל הגבירה וחמש שקלים לו בעד עמלו הרב, ובהתהפכה במכאובה על משכבה התפללה ותקו ותיחל, כי עד מהרה ישלח אלהים את עזרתו מקדש לאישה אשר בלי עון הובא עד בית הבור. מה ענה הרופא אתמול לאישה, זאת לא ידעה, כי אישה לא עצר כח להעביר הדבר על דל שפתיו פַּעֲמַיִם, ופעם אחת השמיע זאת כבר לרבי גבריאל, כי על כן לא ידעה כי צרות לבב אישה הרחיבו הרבה יתר ממצוקת כל שבי וכל מאסר; גם מרים לא ידעה, כי יודע אביה מה הפילה אתמול על ערש דוי, ואם גם חשה עוד כאב בראשה ורפיון בכל יצוריה, גם נקטה בפניה על כי נפתה לבה לשתות יין רב, בכל זאת נעים היה לה זכרון יום אתמול, נעים מאד; ועל כן בשכבה על הערש לא נח לבה, כי כל דברי בן-סוסי עוד צלצלו באזניה כזמר נעים, אשר עליו התענגה נפשה ותבקש להתענג עוד, ואולי בעבור זאת לא ירדה כל היום מהערש למען יתעה לבה בחזיון ודמיון. – אף כי נוכח שמריה כי הֵנָה לא יכלו לבוא אליו, בכל זאת ישב סר וזעף ולא ענה דבר לא לאשתו ולא לבתו על כל שאלותיהן. בצעדו צעד על מפתן ביתו כמעט לא הכירוהו, וכאשר הכירוהו נבהלו ותשאנה קולן ותבכינה, בראותן כי ביום אחד הלבינו שערת ראשו וזקנו; אך הוא לא שם את לבו אליהן וליללתן, וכאשר נסתה מרים לחבקהו הסיר ידה מערפו אם לא בעברה, בכל זאת הסיר אותה מבלי דַבֵּר דבר, והדבר הזה דקר כמדקרות חרב לבה. ועוד יותר מהדאגה על כי לא יוסיף אביה אהבתה שברה לבה החרפה אשר נתן עליה בהרחיקו אותה ממנו, ועד היום הזה הן אך זאת היתה מבחר שעשועיו ותענוגיו, והיה כי ירעב או התקצף או נעצב אל לבו, ואך נגשה אליו ותחבקהו וסרו כל צללי היגון מעל פניו ועיניו הבריקו משמחה, כמו קסם היה בידה להפוך מאבל לשמחה; ועתה לא רק כי ידה לא הפכה את שערו לשחור, כי אם גם מאס בה ובידה ובאהבתה! האם גדל כה מכאובו עד כי גם היא לא תעצר כח לרפאהו ממנו? ולא אֵחַר הקצף על דרכי הדור הישן לבוא אל לבה, הן אך דרכי הדור הישן אשר בהם יתעה אביה יַכּוּהוּ בעורון עד לבלי ראות את העֹנג הרב אשר תחלק בידה בחבקה את צוארו, לוא בחר בהדרכים החדשים, כי אז ראה והכיר זאת. רגעים אחדים חשבה כזאת ותמצא נחומים לנפשה בהשיבה אל לבה כי מחר ישוב לב אביה אליה; אבל פעמי התקוה הזאת אחרו: פני אביה לא היו לה עוד כמקדם גם ביום מחר ולמחרת המחר ולמחרתו. דבריו אליה היו מעטים, ובפתחו פיו היה מפתח שפתיו מצוה וקצף, וגם אל אשתו כזאת דבר לפעמים ותהי מבוכה בבית. כענן כבד כסה על שמי הבית הזה אשר היה עד כה נאוה שאנן ושמחה. ואם אמנם לפעמים נקוט שמריה בפניו על כי יתאכזר לאשתו ובתו ויגמר אֹמר לדבר אליהן רכות, והיה אך פתח פיו וריב ומדון ממנו יצא. אשתו נשאה וסבלה, ובמסתרים בכתה נפשה על כי רוח רעה תבעת את אישה; הן היא תדע את לבו, כי איש טוב הוא ואך מחלת העצבון באה בלבו ותדכאהו, כי על כן היה לאיש מדנים וכעש ותאבל עליו נפשה מאד; והבת התאוננה בלבה על אביה כי כאדון אכזר ידבר אליה ועוד זאת כי ישים עליה משמר ולא יתננה לצאת החוצה. מהלילה ההוא לא נתן עוד את אשתו ללכת לבית התפלה מלבד ביום השבת בבקר מיראה פן תעזוב מרים את הבית.

שמריה היה בתחלה כאובד עצות ויהי למשסה ליגונו, אך אחרי כן התאושש וינס להתיעץ את רבי גבריאל מה לעשות, והוא יעצהו באחת כי ימהר לתת את בתו לאיש, יחיש ימהר מעשהו מבלי בחור עוד הרבה; אז בקש ממנו כי יתן ידו לו ויעזרהו להביא את ישעיה הבחור אל ביתו. רבי גבריאל נפעם בתחלה בשמעו דברי שמריה, וישסעהו בדברים למען השכיחו את ישעיה, ובשוב שמריה לבקש זאת ממנו, ענה כי ישעיה עזב כבר את העיר. ואחרי אשר האיץ בו כי יכתוב אליו מכתב וישיבהו העירה, נאלץ להשמיעו מחשבתו אשר הוא חושב, כי חטא הוא ועון פלילי לסבב איש תמים כישעיה בכחש, איש תמים אשר יהיה לשם בארץ בתורתו, ועונות אשתו בנעוריה יַכּוּ בחרפה לחייו, כזאת לא יעשה איש ישר.

אם כי גם בעיני שמריה גדלה חטאת בתו מאד, בכל זאת נעוה משמוע זאת מפי זר, ויתגעש ויתקצף עד מאד ויעזוב את בית רבי גבריאל בעברה, ומני אז הרבה כעש בביתו עוד הרבה יתר, ותהי באמת עת רעה למרים, כי שרף את כל ספריה אשר היו לה בשפות זרות, ויצו עליה במפגיע לבל תוסיף קרוא בספר. וכאשר הבהילה בלילה וימצא ספר בידה התגעש כמשוגע ויקרע את הספר לקרעים ויעבירהו באש גליון גליון, ויתענג מאד על המראה, והוא לא ידע מה הוא הספר אשר העלה על המוקד. מי יודע מה היה לוא הבין קרוא? – הספר הזה היה הסוחר מוויניציה שיילאָק, העתקה לשפת פולנית. היהודי שיילאָק אשר היה למלה לכל שונאי ישראל ובוזיו, היהודי הזה אשר התאכזר לאהוב את עמו ואת בתו ואת כספו ולא חמל על שונאו ואויבו בנפש, הוא האיש אשר בשחוק והוללות בלה את כספו ואשר היה רֵעַ ואח להאציל הנכבד אשר גנב את בתו ואת כספו, היהודי הזה היה למשל לכל המשליכים שקוצים על שם ישראל. ויתרה יעשו רֹב המעתיקים כהמשחקים בבמה, בחפצם לנבל את יעקב, יסירו כל דבר אשר יהיה לתפארת לו ויציגוהו לפנינו כזאב ערבות צמא לדם נקיים. את הספר הזה קראה מרים בתאות נפש. בלי ספק, ששה עליו, יען כי ראתה בו צלם דמות אביה האכזר… ואז מלאה סאת צרתה ותשפוך שיחה בחיק בלהה הזקנה, גם ספרה לה מרֹב החן וההדר השפוכים על שתי שני המזלג אשר בן-סוסי סלסל אותן תמיד ויכנן בשם "שפמו". הזקנה בשמעה שם בן-סוסי התחלחלה וכרגע הבליגה על סערות רוחה ותשק את מרים באהבה עזה.

פתגם ישן נושן הוא כי הזקנים כילדים המה, לאמר: המה רחוקים מכל ערמה ומזמה ויוציאו כל רוחם; אבל אם אמנם אמת היא, כי הזקנים כילדים המה, אכן גם הילדים כאנשים המה למרמה. מה נואלו אלה אשר יאמינו לכל דברי הילדים בחשבם כי אך תֹּם על פיהם, וכמה וכמה פעמים יוליכו אותנו ילדים שולל באמרי פיהם, בספרם את אשר לא היה ובדברם כזב, ובדעתם לנקום מאויביהם, יוציאו דבות שקר אשר לא היו, ויקימו אותנו לאויבים לאוהבינו ואנחנו באולתנו נאמין לדברים וְנִוָּאֵל. לכל איש אשר אך ידע דַבֵּר ואשר לבו יחשוב אם מעט או הרבה דעת ומזמה, וגם בקרב לב אלה אשר ככסילים וחסרי דעה המה בעינינו ערמה תשכון, רק לכל איש דעה אחרת וחכמה אחרת, ולא לעתים רחוקות נֵחָשֵׁב ככסילים בעיני האיש אשר כאויל נחשבהו, ומי זה יַטֶּה ידו על כלם לשפוט רמים: לזה חלק בבינה ואת זה הִשָׁה אלֹה חכמה? כל איש אשר לו חפץ בלבו הוא יבין מזמה, ולכל חי ומדבר חפץ תמיד בלבו עד יומו האחרון, והאיש אשר יִוָּאֵל להאמין בדברי כל איש יען כי כתמים לב הוא בעיניו הוא נפשו יחבל, אולתו מוקש נפשו.

בלהה הזקנה אף כי אבד עליה כלח, בכל זאת לא מת עוד כל חפץ בקרב לבה; תאוה אחת החיתה רוחה תמיד והיא להביא את בית שמריה להחסות בצל האמונה, אשר אך בידה לחלק אֹשר נצח, ועתה נלותה אל התאוה ההיא עוד תאוה אחרת: להצליח את בן-סוסי, אשר היה בן-בתה. היא ידעה כי לא בידים ריקות תבוא מרים להראות פניו, ומה פחד ורחב לבבה בשַׁוֹתָהּ לנגד עיניה כי אולי תֵּשֵׁב עוד מעט בבית בן-בתה ומרים אהובת נפשה מני רחם. התאוה הזאת נצתה בלבה כרגע, אך לא כעול ימים מהרה להוציא כל רוחה, כי אם כשממית החלה לתפש בידים, לִטְוֹת לאט לאט רשת לפעמיה, למען תצודנה בבטחה בה. מה נפלא הוא הדבר הזה, אשר בני הנעורים, אשר יאמינו בחיים ויקוו עוד לראות חיים ימים רבים, ימהרו לכלות את אשר החלו ברגע ותקצר נפשם אם מחשבתם לא תצא כברק אל הפעל, והזקנים אשר ראשם שח לעברי פי פחת יעשו מעשיהם בהשקט ובטחה כמו הקבר עוד מהם והלאה?…

 

ח

עֶזְרָה בְּצָרוֹת

בעיר כשתיקא אשר חדשות בכתב לא ידעו ולא יבינו קרוא, ורק חדשות בעל פה תקחנה לבם, בעיר כזאת אשר השמשים והמלמדים ושדכנים והבדחנים המה כמכתבי-עתים ליושבי העיר להשמיע להאחד מכל הנעשה בבית רעהו, ומה מאכלו ומשתהו, מה דרכיו את אשתו ומה חפצה ממנו, כמה יאמר לתת נדה לבתו וכמה יש את ידו לתת, וכהנה וכהנה דברים נעלים אשר עליהם תִּוָּסֵד ארץ ותעמוד, בעיר כזאת אם תהיה חדשה אז תהי למלה ימים רבים, כי אף אם רבים עוזרים למכתבי-העתים האלה, בכל זאת לא למדו עוד לבדות חדשות ולברוא מקרים בארצות מרחקים בשבתם בביתם בטח; ואם גם לפעמים יוסיפו מעט מלבם על הנעשה, ואם גם יהפכו לפעמים העשרות לאלפים והאלפים לרבבות, בכל זאת לא יִשְׂגוּ חיל כמכתבי-העתים בכתב להוליד חדשות לרגעים, אשר על כן תְּסֻפַּר החדשה אשר נעשתה בעיר ימים ושבועות ולפעמים גם ירחים מפה לפה, עד אשר יבוא מקרה חדש ויקח מקומה. ימים רבים נדברו בבית התפלה ובבית המרחץ, המקומות הנועדים לאספות קהל רב, בהחדשות אשר נעשו בעיר שתיקא המהללה, חדשות גדולות ונצורות; בת רבי שמריה חלתה ותרפא בטרם עוד בא רבי מלך הרופא; בלהה הזקנה שבה ותרפא ממחלתה, אף כי רבי מלך הרופא רִפָּא אותה; עמיל איש-חמודות הפריץ המשמד בן הרשע והאפיקורוס חש לעזרת שמריה ויצילהו מבית האסורים; ישעיה הבחור עזב את העיר ולא נודע אנה שם פניו; שמעיה האפיקורוס היה בתחלה בבית הישיבה ואחרי כן בא את בנו לרבי גבריאל ראש הישיבה – כל אלה דברים נפלאים המה אשר לא היו ולא נעשו מיום נוצרה הארץ, וישיחו בהם כל יושבי שער, עד כי מצאו את הפתרון להחידות הסתומות האלה, כי שמעיה אמנם לא אפיקורוס הוא כי אם רק אשכנזי, ואחרי כי אשכנזי הוא די לו לבקר בבית התפלה רק פעמים אחדות בשנה ובכל זאת הוא ירא שמים. ורבי יחזקאל הסופר ספר בפה מלא כי הוא ראה בעיניו אשכנזים בהיותו בלייפציג, אשר מגלחי זקן המה ובכל זאת המה לומדים ויראי ה'; ור' יחזקאל הסוחר הן לא ישקר, הלא כלם יודעים כי הוא היה בלייפציג והאות על זאת כי הוא ירא לנסוע שנית שמה, ובלייצפיג הן ברור הוא כי רק אשכנזים יגורו שם, כי מי יהיה בער כזה לתת סחורה לרבי יחזקאל ולקבל ממנו שטר מחירה אם לא אשכנזים? הן זאת מודעת, כי כל האשכנזים פתאים ובוערים המה ויאמינו בכל אשר יספרו להם, וגם זה ברור כי רבי יחזקאל לא יכזב בעירו, כי די לו לכזב בערים אשר יבוא שמה לקנות מרכלתו; אבל בעירו מי נתן על ידו כסף יתומים ומהר הבתולות אם איש אשר אין בפיו נכונה היה? ואם כן מי זה יעיז מצח לספוק בדברי רבי יחזקאל, כי בין האשכנזים ימצאו יראי אלהים, על פי דרכם, ואם ימצאו בין האשכנזים יראי אלהים מדוע לא יהיה שמעיה כאחד מהם? הן בא לבית רבי גבריאל ובנו פדה את שמריה מבית הבור, ולולא היו יראי אלהים, כי אז בלי כל ספק לא עשו כזאת. כן החליטו בעיר ויגמרו אֹמר לבוא גם לבית שמעיה לבקש נדבות ולבקש תמיד מאת עמיל כי יפדה השבויים, ומה גם אחרי אשר גרונם המלמד חפש ומצא ויגל, כי אבי שמעיה היה רב ומורה צדק בעיר אחת מעבר לים בארץ אויסטריה, אז לא נועז עוד איש לספוק, כי ירא אלהים בסתר הוא, ואיך יעיז איש לספוק אם רבי טוביה ורבי זונדיל איש רחל וגד השוחט ודן הנאמן וכל יתר טובי העיר כבר התבוננו לדרכי שמעיה, ויראו כי הוא איש יהודי לכל משפטיו. זאת ראו כלם כבר עין בעין רק איש איש ירא להשמיע כזאת פן ישימו בדבריו תָּהֳלָה. ויהי שמעיה ועמיל בנו לשמריה לישועה כי הצילוהו אותו ואת בתו מדבת עם, כי בעת אשר נדברו בהם שכחו את שמריה ואת בתו ולא העתירו עליו שאלותיהם על אודותו ועל אודות בתו, כי אם את אשר ידעו על דבר שמעיה ובנו. ובעת ההיא חש שמריה בנפשו, כי לא רק מבית האסירים נמלט על ידם, כי עתה תגדל הטובה אשר יעשו אתו מבלי דעת שבעתים מאשר עשו בדעת, הוא חש בנפשו כי לולא דברו בני העיר בהם, כי אז היה הוא ובתו למטרה לחצי לשון, כי על כן התאמץ להגדיל שמם ותפארתם, ואף כי כרקב אכל בקרבו פנימה הראה פנים שוחקים, וידבר וישיח בבית התפלה על אודות שמעיה ובנו וירבה לפאר תהלתם, עד כי גם זכר ישעיה הבחור אשר נעלם נשכח מלב.

ובעת ההיא ישבו האב והבן שקטים במעונם ולא ידעו מכל אשר נגזר עליהם, כי יסבו הדלים על פתחם וכי כל אשר לו דבר אל שופט העיר יסור אל הבן; המה לא ידעו מכל אלה מאומה, כי הדלים לא פסחו על פתחם גם בטרם אשר התירו הפרושים את הדבר ואיש לא הובא אל חדר האורחים בעיר ולא היה להם חפץ במושיע. מלא שמחה וששון היה שמעיה מהלילה ההוא, כי כל משאלות לבו נתנו לו בפעם אחת ויותר מהמה; בנו שב אליו ואל עמו ויהגה בתורה בשום לב יחד את ישעיה, אשר לאשרו בא ביתו ולא יצא החוצה, כעצת רבי גבריאל אשר יעצהו. כי מאת רבי גבריאל היתה שומה כי ילך ישעיה לשבת בבית שמעיה, זאת הלא כבר מודעת; הוא האיץ בו לעשות כזאת מיראה פן יסלח לפשע מרים ויקחנה לעזר כנגדו וכל ימי חייו ינחם על המעשה אשר עשה, וישעיה נאות לעשות כזאת בלב נשבר ויבחר בבית שמעיה; אבל עוד חשב את נפשו כגר נטה ללון בבית ההוא ולא כבן הבית, כי על כן עמד על דעתו לבלי החליף שמלותיו וללבוש המלבושים כאשר לבש עד הנה, כי מאן עוד להנזר מעל אחיו בעיר ואשר על כן הסתתר כגנב לבל יראהו איש ולבל יודע כי בבית הזה שם משכנו, למען אשר יהיה כשב מעיר רחוקה בחפצו להראות שנית בעיר. ולזאת נאות לו שמעיה, אף כי לא הבין מערכי לבו ויותר ישעיה בבית מורו ויהי כרע כאח לעמיל ויחדיו הגו בשום לב.

לשמחת לבב כלם לא נטל על ישעיה ללכת לבית השר להראות דעתו וחכמתו כי השר נקרא לפאריז ויתן את כל משטרי הבית והשדות בידי שמעיה, עד אשר ישוב הביתה ולא שם מועד לשובו וגם אחותו נלותה אתו. בתחלה דוה לב עמיל מאד על הדבר הזה וכאשר עזבה אלישבע את הארמון דמה כי אור השמש חשך בעדו; אבל לא ארכו הימים וינחם וימצא שִׁלּוּמִים באהבת הוריו אשר רבתה כפלים ובהספרים אשר הגה בהם. וגם בישעיה שמח מאד אף כי לא טוב היה בעיניו אשר כאיש בא בשנים לא יפתח פיו בשחוק וימאס בתענוגי החיים, ואחת היא לו אם מאכל תאוה או לחם יבש יֻתַּן לו, על זאת התמרמר כפעם בפעם, אבל כל דבריו היו לריק כי לא הצליח להפוך לישעיה רוח אחר.

- פליאה דעת ממני – אמר בלילה אחד בשבתם יחד – הן איש חכם אתה ומדוע זה תעצם עיניך מראות כי החיים ידודו כחזיון לילה אף אם נחזיק בהם; ימי הנעורים לא ישובו ויחדשו פניהם, אחרי אשר נגוזו ועברו ומדוע זה תשליך מידך את האוצר הנחמד הזה ותתאמץ להראות כזקן אשר עליו אבד כלח. נשגבה זאת ממני, הן צעיר אתה ממני לימים ובכל תֵּרָאֶה כאיש זקן לְעֻמָתִי. הן חטוא תחטא להטבע, בבלותך מעשה ידה. לכל חי, לכל צומח פלסה בקו מדת החיים בטרם יבולו ואתה נבול תבול בטרם חיית.

- אמנם תשגה במשפטך בהטותך קו אחד על האדם ועל החי והצומח; המה אמנם כן יבולו, אבל לא האדם; האדם אשר רוח בקרבו ודעת בלבו הוא לא יבול, כי אם יזקן – והזקנה תעטרנו כבוד, הזקנה החופפת על האדם תתן לו עז והדר תלבישהו ולא כנבלה יהי לסחי ומאוס. הרוח לא יבול, כי אם יזקנו ובהזקינו יגבר כח. ויש אנשים אשר ימי נעוריהם יאריכו ויש אשר הזקנה תמהר לבוא להם, וכאשר יש גם אנשים אשר שבעו ימים וימותו ובכל זאת כנערים היו בעיני כל והדרת הזקנה לא חפפה על פניהם מעודם עד יומם האחרון, כן גם ישנם אנשים אשר הנעורים יקדמו לברוח מהם ואולי גם בלא עת, והזקנה תקח מקומה; אך לאלה לא יאמר כי נבלו בלא עת, כאשר לא יֵאָמַר לאלה אשר מתו כמו בֹער ולא בחכמה, כי המה האריכו ימים על פני האדמה. ואם תאמר כי זקנתי בלא עת, אז אתן לדברך צדק, אבל לא נבלתי -

- סלח לי – ענה עמיל כמצטדק – אני בלשון העם דברתי, לא בחרתי מלים ואתה מלים תבחן, ועל כן לא אעמוד אתך במשפט -

- ולמה זה תרהיב עז להלחם בדבר שפתים, אם אזנך לא מלים תבחן? – שאלה צפורה אשר ישבה למולם אל השלחן.

- הוי, הוי אחותי ! – קרא עמיל ויחבקנה - מפני שוט לשונך מי יעמוד? נוראה אַתְּ בקומך למשפט! -

- הידעת מדוע? – שאלה הילדה.

- הגידי לי אחותי החכמה -

- יען כי אני אשמע דברי חכם ואלמד שפתי לדבר כן, ואתה אך מלים לְהִוָּכֵחַ תבקש ולא לשמוע וללמוד -

- ראה נא את המליץ אשר לך – קרא עמיל בשומו אל ישעיה פניו – חי נפשי כי לא ארשע באמרי פי באמרי כי נבול תבול, הן לוא היתה טפת דם הנֹער והחיים בעורקיך, כי אז התעוררת ומחאת כפך בשמחה בשמעך דברי המליץ העומד על ימינך. ואתה אף הבט לא תבט בפניה! – ישעיה נשא עיניו אל הילדה אשר פניה ענו בה, כי כלו עיניה מִיַחֵל כי יביט בה ובכל זאת נבוכה בהביטו בה, ותקרא בשומה לאחיה פניה: הוי לץ ומתלוצץ! -

ישעיה התבונן בהילדה רגעים אחדים וכאיש אשר בקש דבר מה ולא מצאהו שב וישא אל עמיל פניו ויאמר: עד מתי תצטדק תמיד כמודה ועוזב ותבקש סליחתי? אני השיבותי לך כי לא צדקת במשפטך, ולא יען כי נכלמתי מדבריך כי אם להראות אותך כי לא תצדק, ואם ככה אתה עושה לי להצטדק תמיד, הנה נטל עלי גם אני לעשות כזאת או לחדול מהשיבך מלים.

- אמנם גם זאת היא יען כי כאיש מלא ימים הנך בעיני, הוא אשר אמרתי: פליאה דעת ממני הלא צעיר אתה ממני לימים ובכל זאת כישיש תראה לעמתי -

- ואמנם ראיתי חיים הרבה יתר ממך, אף כי לא הרביתי עוד ימים כמוך -

- אתה ראית חיים? שאל עמיל כמשתומם.

- אמנם כן הוא; אבל בתחלה עלינו לדבר משפט להחליט מה המה החיים. אם לאכול ושתו ולצאת במחול ולשבת במסבת רעים רבים ולהיות כעבד לאשות חן לשרת פניהן ולדבר להן חלקות וחֹנף וכאלה, - אם לאלה חיים יֵאָמר, אז אודה לך כי עוד לא חייתי, כי כנפל טמון הנני לא ראיתי באור החיים ולא אדע מקומו; אבל אם לעבודה ומעשה, לפעֹל במחשבה ולמחשבה בפֹעל חיים תקרא, אם המלחמה אשר נערוך יום יום את מקרי הזמן ופגעי בני האדם חיים תאמר, אם לפי מספר הנגעים והפגעים נקצוב מדת חיינו ולפי רֹב או מעט המעשה נמוד אֹרך ימינו, אז אומר לך כי חייתי, חייתי הרבה מאֹד, כי חיים כאלה ראיתי כבר למכביר. אתה אשר עוד לא עזבת בית הוריך אף רגע, אתה אשר כל מחסורך עליהם הוא, אתה אשר ינטלוך וישאנוך על כפים ועד היום הזה הנך עמוס ונשוא על כתף אביך, דאגת החיים לא ראית, סערת המקרים לא נגע בך, לא טלטלתך טלטלה ממקומך, לא דחפתך ולא המעידה רגליך ואתה לא אזרת חיל לעמוד תחתך, לא נלחמת על נפשך, בערב שכבת וינח לך ובבֹקר הקיצות ולא ידעת מחסור; תורה ודעת נתנו לך, אולי יתר מאשר חפצת, - ומה עשית אתה? אתה רק לקחת את אשר נתנו לך ולא יותר ותאמר כי חיית? העבדת, פעלת, נלחמת, חפשת ובקשת דבר מה והשגתו בעמל כפיך, כי ראית חיים? ואני אשר משחר טל ילדותי אבקש מחיתי, אחפש מקום מנוחה בלילות, אדרוש דעת, כאחרי מטמונים כן אכרה לחפש אחריה, וכל אשר מצאתי בעמל כפי ובחרף נפשי מצאתי; כגנב התגנבתי לצאת לבקש דעת וכשומר צפיתי תמיד מאחרי פן אורב יסתתר מאחרי, קור וגשם ושלג אכלו חצי בשרי, לילות עמל דכאו רוחי, כל היום חפשתי מזמות להסתר מפני עין רואה, נלחמתי עם פחד ומגור ואוכל להם, ערכתי קרב את המחסור ותעל ידי עליו ובכל ימי חיי לא שלותי ולא שקטתי אף רגע, כי תמיד ביום ובלילה, בבקר ובערב פעל פעלתי – ואתה תשתאה כי זקנתי אחרי אשר כה הרביתי לחיות?! אל תשתאה! אבל חיים כאלה אם ירבה איש לשבוע, אז יזקן אולם לא יבול. רק החיים אשר להם יאמרו מבקשי תענוגות בשרים חיים, החיים אשר רֹב בני הנֹער אשר לא יחסר כל להם בהם יבחרו, החיים האלה אשר יבֹאו עד קצם אז נבל יבולו כל המתימרים בהם. מרב תענוג יבול איש ויהיה לזועה, אבל לא מרוב עבודה ומעשה -

- ואם תחרוץ משפט חרוץ כי כל תענוגות החיים הבל וריק, רעה ורעות רוח המה? -

- לא אבין למה תרבה דבריך ללא הועיל – השיבה שנית צפורה בבטחה – הטרם תדע כי ישעיה יצדק בכל עת, ואף אם תרבה כחול מלים, הוא באחת ישיבך וְתֵאָלֵם דֹם.

- האח! אחותי הגדולה והחכמה! כמורה ומלמדת לי הנך ביום הזה ותאלפיני דעת, דַבֵּר וְהִוָכֵחַ ותשמיעיני משפט ותוריני לדבר או לחשות. אכן מאֻשר הנני כי אחות גדולה לי אשר עיניה צופיות על דרכי ותורני דעת ארחות החיים – קרא עמיל בשחוק טוב לב ויתיצב כתלמיד לפני אחותו הילדה הנעימה ויוסף לדבר בשומו אל ישעיה פניו: השמר לך ושמור נפשך מפני השופט הנורא השומר צלענו, התבונן נא בה ותן כבוד לה, ואם אין תטה גם עליך ידה ותדבר גם אתך משפטים -

- אמנם צר לי כי רק בדברים אשפט אתך ולך יכונו שפטים אחרים, כי לא תכלכל דבריך במשפט, ובעת אשר ידברו אתך כאת איש מבין ויודע הנה תתהולל ותתלוצץ; כל אשר תשמענה אזניך אחת היא לך; לוא הייתי אני תחתיו כי אז רק באמריך השיבותיך ולא דברתי עמך בחכמה – ענתה הנערה כמעט ברֹגז.

- לא, אחותי הזקנה, לוא היית את תחתיו, כי אז ענית גם את בחכמה, אבל עתה עת אשר לא תחתיו הִנֵךְ לכן לא כן תעניני – ענה עמיל אף הוא כמו ברֹגז, ועיניו הפיצו שחוק ושמחה בהתבוננו באחותו אשר לא כילד כי אם כאשה ישבה בשמעה ותפתח שפתיה בהוכיחה. עמיל היה שמח וטוב לב מאז בא ישעיה הביתה ויאהבהו ויכבדהו בגלוי ובסתר; אבל לא כן ישעיה – מנוחת תמיד שררה על פניו ולפעמים היה גם עצוב רוח מעת אשר ראינו אותו בפעם האחרונה בבית רבי גבריאל, עד כי כמעט לא ראה את האהבה הרבה אשר סבבתהו מכל עבר. שמעיה הזקן ואשתו כבן נטלוהו, עמיל כאחיו הגדול חשבהו, עד כי לא קנא בו גם לאהבת הוריו, וצפורה הילדה אשר פרחה כפרח נעים בצל הוריה אִוְתָה עתה רק צלו תמיד, ובכל עת כאשר פתח פיו לדבר מהרה ותשב אל השלחן ותתן את ראשה בין שתי כפות ידיה הנשענות על השלחן ותפתח שפתיה ולא גרעה עיניה אשר מדי דברו גדלו והבריקו וכמו כל רוחה ונפשה יחד אִווּ למושב להן רק את מקום האור הזה; ואם גם האריך לשבת והרבה לדבר לא הרימה יד ורגל ולא הנידה עפעף כמו בחבלי קסם נאחזו עיניה בשפתיו ולא יכלו למוש ממקומן, עד כי התבונן בה הזקן וישאלנה פעם אחת באהבה ושחוק יחד: מדוע זה תאספי אליך רוחך ולא תקומי ממקומך בשמעך את קול ישעיה? – ומבלי הרבות מחשבות ענתה הילדה: יען כי כל דבריו בחכמה וגם נפשי נכספה לחכום -

גם חכם בחכמים וענו בענוי לב לוא שמע תהלה זכה וטהורה כזאת מפי ילדה טהורת לב, אשר עוד טרם תדע כי לא נכון לאשה להשמיע תהלה לגבר גם אם ראוי הוא לכך, גם לבב איש כזה אשר חכמה וענוה בו יחד מצאו משכן למו, פחד ורחב, בלי ספק, בשמעו כזאת; אבל רק את פיו הביא ישעיה אתו בבואו ביתה שמעיה ואת אזניו ועיניו שכח בלי ספק במקום אשר בו היה לבו, וגם בפעם הזאת לא שמע ולא האזין מאומה כמו עברו הדברים הלאה ולא נגעו אף בבדל אזניו. וכמקרה הזה קרה כמעט יום יום והוא עוד טרם ישמע. הילדה גדלה ברוחה וגם בגויתה פתאום, עד כי בשלשת ירחים היתה כמעט לנערה, ואבותיה החלו לפחד בראותם כי פתאום לפתע גדלה ומדברה היה בנחת ותפלס מעגל רגלה; את שעשועי הנער השליכה רגע אחרי גוה ותכן לבה אך ללמודים, ומה גם לשפת עבר אשר היתה לה למבחר שעשועים. לוא היתה כזאת לפני שלשה ירחים כי אז הללה ישעיה וישמח על הדבר הזה כי ברב עמל הצליח בידו להביאה שערי השפה הזאת, ועתה לא יתבונן גם לזאת, וגם לא ירבה עמל להורותה כמו אחת היא לו אם תלמד או אין. לוא עשה כזאת לפני שלשה ירחים כי אז אולי אחרת חשב לב הזקן, אבל עתה גזה גם הדאגה על דבר בתו חיש מלבו, אשר היה מלא שמחה ואֹשר על כל גדותיו, כי הצליח בידו להביא את ישעיה הביתה ולהשיב את עמיל לתורת ישראל ולקנות לו מורה וָרֵעַ, ולראות אותו שמח בשלות בית אבותיו. ובשמחתו זאת לא התבונן כי דאגה תדכא רוח ישעיה וידמה כי אך אהבתו הרבה ללמוד ומחקר תמלא כל רוחו, עד כי תזהם נפשו את התבל והחיים ויתברך בלבו כי לא יארכו הימים ויסכון בחייו החדשים ויבחר בחיים ככל האדם. לבד עין אחת היתה צופיה ותרא ותתבונן מאד ותחרד לרגעים בראותה זאת; אשת שמעיה ראתה כל אלה ותאנח במסתרים, אך הסתירה מחשבותיה בקרבה לבל תמסוך רעל בכוס ששון אישה. האשה הישרה הזאת כסתה בפעם הראשונה הגיוני לבה מאלוף נעוריה, ותקצר נפשה בעמלה; אך מי כאשה ידע לשאת ולסבול. כה ישבה גם בפעם הזאת מנגד ותתבונן בהמדברים ופתאום בשמעה דברי בתה ובראותה את ישעיה כי לא ישעה אליה ודבריה נתרה ממקומה כמו יד נעלמה אחזה ותפרפרה, ובקומה בחפזה התעורר גם ישעיה ויבט בהחלון, ופניו חורו כפני מת וכמעט נפל ארצה מפחד פתאום אשר תקפהו ויחרדו כל בני הבית אליו, ובטרם הצליח בידו להמלט אל החדר השני והנה שמשון בעל הרפואות עומד בבית.

אחרי כי בארץ ההיא לא ידעו מהמנהג לדפוק על הדלת בטרם יפתחו אותה, לכן היה רבי שמשון בעיני בני הבית כקוסם אשר עלה פתאם מתחתית האדמה וישתאו כלם ויביטו איש בפני רעהו בתמהון, ובכן לא השתוממו על ישעיה אשר חרד וירעד כעלה נדף בראותו את בעל הרפואות לפניו. הוא ראה אותו בעד החלון ויבהל ויחפוץ להסתר מפניו, אך הוא קדמהו לבוא. אבל תמהון לב רבי שמשון בראותו את ישעיה הנעלם מהעיר לא נופל היה משממון ישעיה; הוא הביט סביבו כמו רוח עועים נסוך בו, וכן היה גם בעיני בני הבית, אבל ישעיה הבליג על פחדו ויאמר: מאין ידעת לבקשני פה? –

- לבקשך? – שאל רבי שמשון ויתעורר ויניע שתי כפות ידיו אשר הרים למעלה כמו חפץ להשמיע: נקל היה לי לדרוך על חור פתן מפגוש אותך על דרכי זה – לבקשך? האם מחפש אני כי אלך אחריך לבקשך; בחיי אשתי ובני נשבעתי, כי לא יצאתי לבקשך, הן אמאס בשבועה ולא נשבעתי מעודי, כה ישמרני ה' ויאריך ימי אשתי ובני, אבל אני לא בקשתיך ולא חפצתי לבקשך ולא עלה על לבי לבקשך, ולא אדע מדוע פגשת בי הן לא בקשתיך, בחיי אשתי ובני - -

- אם כן לא אלי באת? – שאל ישעיה שנית כמו לא האמין למשמע אזניו, אבל בלי ספק תמאן להשמיע הדבר באזני שומעים; טוב, לכה אתי החוצה והשמיעני דבריך -

- לא אחפוץ ללכת אתך ודבר אין לי עמך, לך לך בשם ה' -

- השמיעני דבר ברור: לא אותי תבקש? ולא אלי באת? – שאל ישעיה כמתעתע.

- לא אליך? ומי אמר לך כי אליך? הלא כל איש יבין כי לא אליך? ומה לי ולך? הן אל האדון רבי שמעיה יחיה, אל בעל הבית באתי; בחיי אשתי ובני, כי אל האדון רבי שמעיה יחיה ולהאדונית אשתו תחיה באתי, ומה לי ולך? -

- אם כן דבר לך אל אישי – אמרה בעלת הבית אל רבי שמשון.

- כדבריך, אדונית, בחיי אשתי ובני כי באתי אל אישך האדון רבי שמעיה הנודע בעיר; וזה הוא בנך האין זאת? בחור טוב! כה יזכני ה' לראות חיים עם אשתי ובני; וזאת היא בתך, כלה נאה וחסודה ועת דודים הן לא רחוקה עוד - -

לחיי בעלת הבית אדמו כדם בשמעה דבריו האחרונים ותבט סביבה ביראה פן לקחה גם אזן בתה שמץ מהדבר, ותמהר ותאמר: בוא נא אתי ואני אנהגך אל חדר אישי -

- כן אדונתי, כן, כרגע אלך, אך עיני לא תשבענה מראות את בנך הבחור הנחמד ובתך הכלה היפה, וגם גמרא אראה על השלחן! האח! החתן ילמוד גמרא, אך טוב ויפה, טוב ויפה מאד, בחיי אשתי ובני נשבעתי - -

- הקץ לדברי רוחו? – אמר עמיל לאמו בשפת אשכנז צחה – האיש הזה משוגע הוא -

- יהודית ולא יהודית ידבר החתן, האם אשכנזית השפה הזאת? – שאל שמשון את עמיל, ויחפוץ להעביר ידו על חלקת צוארו, אך הוא נסוג אחור בשאט נפש.

- אם תחפוץ הבה ואובילך אל אישי – קראה בעלת הבית שנית.

- בחיי אשתי ובני, כי בניך ראוים לברכה בראותי אותם, כעצים רעננים המה וישמחו עין, תני נא לי רגע להשביע עיני מהם. – ברגע ההוא קמה הילדה, אחרי אשר אמה רמזה לה בעיניה ועמיל וישעיה אחריה ויצאו מהחדר.

- מדוע תברחו מפני, אני לשלום, בחיי אשתי ובני – קרא אחריהם בקול שחוק, וברגע ההוא בא שמעיה החדרה ותעזוב אשתו את מקומה בלי פנות לדברי שמשון אשר אמר כי היא לא תהי למפגע לו, כי בדבר כזה כשר וישר הדבר כי גם האשה תדבר דבר, אחרי כי היא אם הבנים ומצות שדוך הבנים לא כמצות שלוח הקן היא, בכל המקום אשר אבוא ואדבר תשמענה הגבירות באזנים פקוחות את כל דברי. ברוך ה', מהלכים לי בבתי כל הגבירים ושמי נודע בכל הארץ, כי לא ככל יתר השדכנים השקרנים, המכזבים הנני; אני אדבר דבר והוא כשבועה, מעודי לא נשבעתי, בחיי אשתי ובני, כי מעודי לא נשבעתי וכל יודעי יאמינו בדברתי כבתורת משה -

- השמיעני דבר ברור – אמר שמעיה אליו כמעט בפנים נזעמים – מה תבקש ממני? -

- אני? לא אבקש מאומה! – חלילה לי מִבַּקֵּשׁ, הן לא מבקש אני, ברוך ה' את לחמי אמצא בכבוד ובכל מקום בואי יקדמו פני בכבוד, וגם אם יחסר לי לפעמים על שבת ויום טוב לא אבקש מאיש, כי תהלה לאל עירנו לא אלמנה מנדיבי לב, כמו רבי שמריה אשר ידו פתוחה תמיד ברוח נדיבה. נדיב לב הוא האיש הזה מאין כמהו, וגם אשתו ישרה וצנועה וטובת לב מאין כמה בכל התבל כלה, ובתו היא בת מלכה, יפה כלבנה וחכמה אשר אין כמה בכל הארץ, היא תקרא בכל הלשונות, היא קראה בספרים הרבה כחול הים, הרבה יתר משערות זקני מספר הספרים אשר לה, ארגז גדול מלא על כל גדותיו, בת מלכה היא, יאמרו כל רואיה ולא יאמינו מאין באה לאיש כרבי שמריה בת כזאת, בחיי אשתי ובני; ורבי שניאור ראש הקהל שלחני פעמים רבות לדבר בה בבנו, ורבי שמריה לא רצה ולא ירצה, הוא איש חכם ויודע כי לבתו דרוש איש נפלא, לא איש כבן רבי שניאור, אשר במחילת כבודכם, עוד ישכח לרכוס המכנסים, הוא לא יהיה כאביו ראש הקהל, לא! בחיי אשתי ובני - - -

- אנא דבר דבר ברור, כי אין עתותי בידי – קרא שמעיה, וינע כתפיו כאיש אשר ישמע ויראה ולא יבין עד מה.

- לכל זמן – אמר החכם – הן אדוני יודע היטב לשון הקדש וגמרא אולי הרבה יתר מהמורה צדק אשר בעירנו בחיי אשתי ובני - - -

- כן הוא, לכל זמן ועתה עת לי לעשות בחשבונותי -

- אבל הן כל העמל למען הבנים הוא, והלא בן ובת לך יפים כככבים, ובלי ספק גם מוהר ומתן תתן להם ביד רחבה, הן בן משק בית השר אתה – ובדברו הניע עפעפיו – ורק שני בנים - -

- אם לא אשגה – ענה שמעיה וכמעט שחק בדברו – באת אלי לדבר בבני ושדכן אתה? האין זאת! -

- שדכן או בעל רפואות אחת היא; אבל שמי נודע בכל הארץ, שם בעל הרפואות ידע כל איש ואשה, מנער ועד זקן ועתה באתי לדבר בבנך ובתך, אחרי כי שמעתי כי בן רב אתה, ואם כן בנך הוא נכד הרב ומיוחס, ומדוע זה לא אבחר למענו ממבחר השדוכים? בחיי אשתי ובני - -

- אבל למה זה תרבה שבועה בלי הפוגה? הן לא נאוה לאיש להשבע תמיד, הרף משבועה וכלה דבריך -

- האני ארבה בשבועה?! ה' עמך ! מעודי לא נשבעתי, בחיי אשתי ובני כי מעולם לא נשבעתי, ומה לי ולהשבע? האם לא יאמינו בי? האם לא ישענו על דברתי כעל עמוד חזק? דברי נצב חזק וקים כהעמודים אשר גג בית הכנסת הגדול נשען עליהם, ומה לי ולשבועה? וזאת ידע גם רבי שמריה מחותנך -

- רבי שמריה מחתני? מה תדבר? – קרא שמעיה בתמהון, ויתבונן בפני המדבר ויחשוב למשפט כי רוחו לא נכון בקרבו.

- כן, רבי שמריה מחתנך בעזרת ה', רבי שמריה יחפוץ! כבר דברתי עמו והוא יחפוץ, על כן ינוח לבך, כי הדבר קרוב מאד, אחרי כי רבי שמריה אמר לי בפה מלא כי אוכל לדבר עמך וחצי ביתו יתן למוהר ומתן; אל תתפלא על זאת, כי רבי שמריה אוהב את בתו והיא תחפוץ אך במשכיל, על כן נאות כי אלך אליך. – עתה נפקחו עיני שמעיה לראות מה הדבר אשר הביא אליו את האיש הזה, וכרגע עלו על לבו דברי רבי גבריאל ראש הישיבה אשר נשא על בת שמריה ויבהל ויקצף, אך הבליג על רגשותיו ויאמר: לא אדוני, שגית מאד, אני לא חשבתי עוד בדבר שדוכים -

- אמנם בשתים תתחתן עמו ובנך יקח את מרים למזל טוב, ובשעה מוצלחת אחרי שנה, ובתך תהיה לבנו אחרי שלש או ארבע שנים, וכן יעשה תמיד בעירנו -

- אבל אני אמרתי לך כי עוד לא עלו על לבי מחשבות בדבר בני, ובתי עודנה ילדה ועל כן לא אוכל לדבר עמך דבר בטרם גמרתי בלבי אֹמר מה לעשות -

- ומתי אשוב לקבל תשובה? -

- כאשר אחפוץ לתת לך מענה אז אשלח לקרוא לך -

- למה זה לך העמל הזה לשלוח לקרוא לי? אני אשוב – שמעיה קם מכסאו וגם שמשון קם אחרי רגעים אחדים, ויבטח על דברתו כי בימים אחדים ישוב לקבל התשובה למזל טוב ובשעה מוצלחת.

 

ט

תִּקְוָה טוֹבָה

מה' יצא הדבר! – קרא שמשון בקול גדול בקרעו דלת חדר שמריה ובפרצו לתוכו כמו נרדף על צואר ממלאכי בלהות או מהשוטר אשר בעיר. שמריה ישב אל השלחן, ראשו נשען על כף היד האחת ואצבעות השנית העביר בלי הפוגה בין מחלפות ראשו הארוכות והלבנות. הזה הוא שמריה? איש התֹאר, אשר פניו הפיקו תֹם וטוב לב ושלוה ואֹשר, אשר עיניו האירו תמיד ולא ישב אף רגע בלי עבודה ומעשה בלתי אם הגה בספר או שח עם בני ביתו, ועתה משחת מראהו, עיניו החלו לכהות, חוטמו האריך וגידים אדומים כתולעים ישרגו סביב לו, וכאבן דומם ישב ולא יפתח פיו. זה שעות אחדות ישב, מעת אשר יצא שמשון מחדרו עד שובו, ולא עזב את מקומו ולא עשה דבר, אבל חשב הרבה. הוא שלח את שמשון אל שמעיה לדבר עמו בדבר התחתנות, הוא! שמריה הנודע לירא אלהים, לבעל תורה, לאיש היחש, לעשיר ונדיב – הוא שלח אל שמעיה אשר כזעום אלהים נחשב, גר מארץ נכריה, עובד להשר, אשר בנו כבן פריץ יחשב ולא למד ולא ידע התורה, והוא, שמריה, ישב ויחכה לתשובתו בכליון עינים, כמו ממנה לחיים או למות תוצאות! מה היה לו? האם היה פתאם לעת זקנתו למשכיל, רודף אחרי ארחות חדשות? האם נפקחו עיניו לראות כי תעה עד הנה בדרכו ועתה פקחה צרתו את עיניו לראות נכוחה ולבחר באשר מאס ולמאס באשר בחר? האם יפנה ברגע אחד ערף לדרכי עמו ואת יראתו יעזוב, ימשוך ידו את החדשים אשר כזעומי אלהים היו בעיניו? האם לא יפחד עוד מעונותיו ומהמוסר אשר יקראהו לרגלם?

רב כֹּח ההכרח להשפיל גאים, להוריד גֹבה אף, להשכיח תורה ולהסיר הלב ממוסר; עת אשר נטל על איש להושיע לנפשו מתגרת יד המקרה, אז כאיש במלחמה ישכח הכל, רק מלחמה ואויב יזכור וירים ידיו ויגבר חילים; ואף כי עת אשר הכביד המקרה את ידו על איש לעמוד על נפש בניו, ומה גם אם האב הזה איש ישראל הוא, אז אל תבואו במשפט עמו על המעשה אשר עשה, כי גם הוא לא ידע חשבון. שפטו לשבט את כל חוטא ופושע, הַרְבּוּ עֹנש ומוסר לכל פורע חק ודת, לכל עושה עול, אבל לאט נא שופט צדק לאב לבנים אם יעשה אחת מאלה – הוא לא יאשם כי לא ידע ואשם, ואם שבע תיסרהו ישוב לדרכיו הראשונים, אם רק לאֹשר פרי בטנו להם תוצאות, ואם כחוטאים ופושעים יהיו בעשותם עול לאחרים, אם גם לנפשם כזאת יעשו לרגעים, יגזלו ממנה כל טוב וכל תענוג, כל חמדה ושלוה ונחת יאצלו ממנה, למען תת אותה להם; גם את מנוחתם בלילות, גם את ישרם וצדקתם במכשול לב ומוסר כליות ימירו אם אך יראו טובה לפרי בטנם. וגם זה האיש שמריה אשר פחד מעונותיו, אשר כל חפצו וכל ישעו היה לבלי תת להשטן תקף ועז לשלוט בו, אשר אך להתרצות לאלהיו היה משוש דרכו, וכל זונח דבר אחד מדברי הדת כזעום אלהים היה בעיניו; זה האיש, אשר התעורר על ישעיה יען כי לשונו דברה בחכו טוב על הדעת והלשונות, זה שמריה האיש שכח את הדת והשטן וגם את אלהים בעת אשר אֹשר בתו נצב לעיניו, וישלח את השדכן אל שמעיה. זה כח לאהבת אב עברי לפרי בטנו!

אחרי אשר בוש משברו לתת את בתו לאיש עד מהרה ואחרי אשר קצף מאד על רבי גבריאל על כי הגיד לו על פניו כי בתו לא ראויה היא לישעיה, היה כאיש אובד עצות; כל היום חשב מחשבות, אך תושיה רחקה ממנו ולא ידע מה יעשה לבתו. הוא הרבה לשים עליה משמר, הוא לא הראה לה עוד פני אהבה כקדם, הוא צוה עליה במפגיע לבל תוסיף זנות אחרי הספרים הטמאים, אבל לא נכחדה ממנו כי כל אלה לא יעלוה על גפי ההצלחה; בזאת אולי תתרצה אל אלהים, אם תהי גם בלבה מוֹדָה ועוזבת דרכיה, אך לנערה כמה דרוש כי גם אנשים ירצוה וירצו לה, וכל האנשים אשר ידע ואשר ערך לפניו שמשון זאת ידע נאמנה, כי המה לא יֵרָצוּ לה, ואם כה יקשיח לבו מבתו עד לאסור אותה לאיש על אפה ועל חמתה ותֵאֵָסֵר בכל ימי חייה? זאת לא זאת! אולם לוא גם כן יהי, כי יקריב ששונה ואשרה על מזבח יראת אלהים ויתן לה איש רצוי לאל, אבל מי יודע אם תשא את עולה במנוחה?... הרעיון הזה הפחיד כל עצמותיו; הן היא הראתה אותו לדעת, כי גם בלעדו תדע למצוא ארחות תענוגי החיים, ואם תמצא ידו לאסור אותה בכבלים אל כתלי הבית? ואם גם זאת תצלח בידו, אבל מי זה לידו יתקע כי עתה יחפצו להתחתן בו אלה אשר הוא מאס בם עד הנה? הרעיון הזה היה קשה כשאול בעיניו. הן לא נער הוא ונפשו יודעת מאד כי לאחיו היהודים כל רז לא אניס להם, המה יודעים הכל עוד בטרם נעשה, ואחרי אשר כבר עשוהו יגדל ויפרץ בפיהם למעלה ראש, ואם כן היתה כבר חרפת בתו למלה לכל יושבי שער... ולמי יתננה? – המחשבות האלה דכאו רוחו זמן כביר עד אשר פתאם הופיע כברק רעיון חדש במשכיות לבבו: אחרי כי היא למדה שפות וחכמות נטל עלי לתת אותה לאיש אשר גם הוא למד כאלה. צדק רבי גבריאל באמרו כי בתי לא ראויה היא לישעיה, היא אמנם כבר נשחתה על ידי ספריה וחלילה לי מתת אותה לאיש אשר באלה געלה נפשו; עתה נטל עלי אם אחפוץ או אמאן לתתה למשכיל... אבל מי הוא המשכיל בעיר? רק אחד הוא... פה חשכו עיניו ורוחו נכלא בגרונו כמו מחנק הושם לצוארו. עצת השטן היא! עצת השטן! – קרא לנפשו בהתעוררו בכל כחו ויקם מכסאו וירץ כמשתגע בחדרו הנה והנה – עצת השטן! מצודות וחרמים יפרוש לנפשי האמללה. איך עלה רעיון כזה על לבו? – קרא במר נפשו – האם כה פלאים נפלתי? האם אבדה האמונה ונכרתה מלבי, כי כאלה יהגה רוחי! יעבור עלי מה! יבוא לבתי את אשר נגזר עליה בשמים ואני לא אמכור נפשי להשטן, לא! – כה קרא בשטף אף וירקע ברגלו כמו לנגדו יעמוד אויבו המבקש להכביד עליו אכפו למכור נפשו להשטן. אמנם אם גם לוחמו לא לנגדו היה, אבל בקרבו ישב; בעת אשר התגבר על מעלות רוחו וימסור את בתו בידי שמים, בעת ההיא דבר עוד קול אחד בחדרי לבבו. יחד את הקול אשר השמיע בגרונו השמיע דברתו אף הוא בקרבו, ואחרי אשר חדל מרקוע ברגל וישב אל השלחן וראשו הוריד על חזהו נראו אגלי דמע בעפעפיו ושפתיו מללו: בתי, אהה, בתי האמללה! לא בך העון, כי אם בי ובאשתי ועלינו לשאת ענש, יהי לך את אשר לך - - -

בדרכיו את בתו היה לאיש אחר מן הלילה ההוא והלאה. עד הנה הרבה להראות אהבתו לה, שש על כל מוצא שפתיה, עיניו לא שבעו מראותה, ידיו לא נלאו מחבק אותה, ובכל זאת בחשבו מחשבות אודותה רק את נפשו זכר, את כבודו ואת עשרו ואת חלקו בגן העדן, וידאג תמיד לבל יִגָרַע מכל אלה עד מה מבלי שים לב אם לא יגרע חלקו בעולם הבא את חלק בתו בעולם הזה; ועתה חדל ממשוך אותה חסד, בשתי ידיו הרפה ממנו, צוה עליה במפגיע לבל תרים קולה ולבל תשא רגליה כחפצה ובלבו שכח את נפשו שכחת עולמים; לא את כבודו ולא את יראתו זכר עוד רק במה יצלח לבנות לבתו בית נאמן אשר לא ימוטו יסודותיו. מי יודע אם לא בנות רבות בחרו באהבה כזאת מאהבה ההיא, ואולי גם מרים ששה בחלקה ותוסיף אהבתה לאביה לוא ידעה מה בלבו; אבל היא לא ידעה, רק ראתה כי אביה ניצב כצר לה, כמושל אכזרי יתעמר בה בעת אשר הוא את אשרה בקש בכל לבו ונפשו ומאדו, כי בעת ההיא שלח אל שמשון ויגל את כל לבו לו, בתחלה התנהגה לשונו בחכו בכבדות וכמעט לא עצר כח להוציא הדברים מפיו, אבל אך הוציא מפיו הדבר: מה תחשוב שמשון על דבר שמעיה סוכן השר? – אך הוציא הדברים האלה מפיו שב ורוח לו, ומה גם אחרי אשר שמשון מהר והחליט ממנו: כן, כן, מה תחשוב רבי שמריה על דבר רבי שמעיה? אני חשבתי זאת כבר, ובהודע לי כי אביו רב היה בקהלה קדושה לישראל, ואחרי אשר עתה מודעת זאת כי בביתו ינהגו בכל מנהגי ישראל הכשרים, וגם את בנו יְלַמֵד עתה תלמוד עם כל המפרשים, אמרתי בלבי את אשר אמרתי בלבי, אך חכיתי כי אמרתי, הן לב חכם לרבי שמריה, בחיי אשתי ובני, כי כה אמרתי לנפשי: רבי שמריה איש חכם הוא וידע מה טוב, ובלי ספק יתן ה' חכמה בלבו ויבין הכל, בחיי אשתי ובני, כה יזכני ה' לראות חפת בתי, כי בחור אשר אבי אביו רב היה והוא ילמוד עתה גמרא עם כל המפרשים, כן עם כל המפרשים, בחיי אשתי ובני - - -

- לכן דע כי אני אתן מחצית ביתי ומכל אשר לי לבתי – ועתה התדע לכלכל דבריך במשפט? -

- בחיי אשתי ובני, כל הבית וכל אשר לך, כל הבית, בחיי אשתי ובני -

- האם הֻכֵּיתָ בשגעון? מה תדבר? כל הבית, האם אגזול נחלת בני? -

- לא, לא תגזול – קרא שמשון כמנצח – אתה ידעת זה כבר כי שמשון לא בשגעון ידבר, בחיי אשתי ובני, עצה ממרום שלחה בי, כן יזכני ה' לראות בחפת בני ובתי – כל הבית תתן, תתן בשמחה, אני אערבך כי תתן -

- אבל דבר דבר ברור, כי לא עת לשמוע משל וחידה -

- מה משל? מה חידה? לא משל ולא חידה יש כאן, אבל חכמה ומזמה ועצה עמוקה יש כאן, וגם אתה תשתאה ותאמר כי אין כשמשון איש חכם בארץ, בחיי אשתי ובני -

- השמיעני חכמתך – קרא שמריה בלי חמדה.

- הטרם תבין? הוי רבי שמריה! איפה חכמתך ובינתך, עד כי כמליצה וחידות לך דברי? – שמריה הניע ראשו בעצב כמו חפץ להשמיע: אמנם כן חכמתי נסרחה, כי לולא זאת לא באתי עד הנה, ולשמשון אמר: לא אבין את אשר בלבך כאשר אתה לא תבין את אשר בלבי, וכל עוד אשר לא תשמיעני אאלץ לשאלך ולשוב לשאלך ולמה לך כל העמל הזה, השמיעני פעם אחת. הדברים האלה הפיחו עוד יותר רוח גאה וגאון בלב שמשון ויתיצב הכן, ואחר כן לקח כסא וישב לימין שמריה, ויבט בו בעינים מאירות ויקרא בקול נצחון: הלא בת לרבי שמעיה, בת! הטרם תדע כי גם בת לרבי שמעיה? – עתה הבין שמריה לדברי שמשון וחרדה אחזתו. האם באתי עד כה? שִׁוַע לבו בתוכו, כי גם את בני, אשר תקותי תאמצני כי יהי לעלוי, לגדול בישראל ואף בעיניו לא יראה ספר טרפה ופסול, כי את בני זה, תפארתי ותקותי בחיים, כי אותו לאתן לבת שמעיה!! – ומבלי משים נשא עיניו ויבט בראי המלטש אשר לפניו ויקרא במר נפשו אף כי קולו לא נשמע: בתי בתי! כל אלה הֵבֵאת עלי, לבן הזקן הזה והשערות האלה לך המה, ומי יודע מה תביאי עוד עלי? צדיק הוא ה' כי פלאים ירדתי. – ובאמת פלאים ירדת שמריה, עד כי לא תראה כי גם שמשון אוכל לחמך, אשר נחת מפניך עוד בטרם שמע גערה הוא יגדיל עליך עקב ויאמר: שחה ואעבור על גבך אל מחוז חפצי – ואם כי בלשון אחרת דבר, בכל זאת כמעט כדברים האלה הביעו שפתיו באמרו: ומה תענה רבי שמריה? הן תשתאה לחכמתי כי רבה היא, לך בת ובן ולרבי שמעיה בן ובת, יקח הבן את הבת והבת תהיה לבן, האין זאת? וכל הבית להם המה? האף אין זאת?! בחיי אשתי ובני -

- אבל למה תקדים לדבר בבני, כעת נדבר רק בבתי – ענה שמריה כי חפץ לְהִשָׁמֵט ממנו בדבר בנו מבלי להרעימו.

- בשתים תתחתן היום, בשתים, בחיי אשתי ובני, מה' יצא הדבר! -

- שמשון! החפץ אתה לדבר אתי כרוחי? ואם אין חדל, אני אמלא ידך לדבר בבתי ולא בבני, כי בבני אשים כל תקותי כי יהיה לגדול בישראל, לעטרת צבי למשפחתו ולכל בית אביו, ודי לו כי נגזר עליו כי בן שמעיה יהיה איש אחותו, כי עוד אשית עליו נוספות ובת שמעיה אתן לו, די לו די, ועוד הרבה יותר מדי, הוא יתעתד לקחת לו אשה בת אחד גדולי ישראל -

- לא אבין מה יקחך לבך רבי שמריה לשים בִּמְחֻתָּנְךָ ברבי שמעיה תָּהֳלָה? הלא תדע כי גדול הוא ביחש גם בתורה, ואביו היה רב גדול לקהלה קדושה בישראל, ואני אדמה כי תחטא בשפתיך אם תבקש לך עוד גדולות מאלה. לא תבקש, ואני לא אתן לאיש לנגוע בכבוד רבי שמעיה, בחיי אשתי ובני. – כל עצמות שמריה רחפו בשמעו את המוסר הזה, ידו כבר לא מצאה מנוחה בחיקו, כי נכספה להשתרע רגע על לחיי המטיף המוסר הזה; ולוא היתה כזאת שלשה ירחים לפנים, כי אז באה בלי ספק למחוז חפצה, אבל עתה עצר בעדה רבי שמריה כאשר עצר בעד רוחו אשר סער בקרבו לבלי תת לו תוצאות וישוך שפתו בשניו רגעים אחדים ואחרי כן ענה: אולי צדקת, אבל מי יודע מה ילד יום, ולא אחפוץ לדחוק את השעה, הן בני עוד ילד קטן הוא, עוד לא מלאו לו שמונה שנים ועוד חזון למועד וגם הוא לא ימלט מידך, ואם מה' יצא הדבר אז חפצו יעשה -

- אבל שמא יקדמנה אחר ברחמים, אמרו חכמינו, דע לך כי רבי אוריאל, אשר בכל חפץ נפשך לקחת את בתו לבתך לאיש, לוא בן היתה ולא בת, ורבי אוריאל זה שלחני אל רבי שמעיה לדבר בבנו, בחיי אשתי ובני -

- האמנם? – קרא שמריה ויתעורר ועיניו האירו – האמנם שלחך רבי אוריאל אל רבי שמעיה? כמעט לא אאמין למשמע אזני! -

- האם לא תאמין בדברי, בחיי אשתי ובני, כה נזכה לשמוע שופר של משיח, כאשר שלחני רבי אוריאל לרבי שמעיה; הן תדע כי מעודי לא נשבעתי, אבל בפעם הזאת אשבע לך, כי רבי אוריאל שלחני אליו, ומאהבתי אליך רק אותך זכרתי ולא חשתי לעשות כחפץ רבי אוריאל, ולולא זאת כי אז כבר גמרתי הדבר בעזרת השם עם רבי אוריאל -

- אבל הן לא תַשְׁוֶה את בת רבי אוריאל אשר פניה כפני הקוף לבתי -

- אבל רבי אוריאל רבי אוריאל הוא -

- רבי אוריאל, רבי אוריאל, ואני מה? האם הבזוי והדל בעירי הנני!

- זאת לא זאת, אבל רבי אוריאל!

- טוב הדבר. אם רבי אוריאל יחפוץ בזאת, אז לא ארבה מחשבות ואחפוץ גם אני, לך בשם ה'. – אם רבי אוריאל יחפוץ איך לא יחפוץ גם שמריה? רבי אוריאל בן רבנים, היושב כל היום על התורה והעבודה ולא ישלח במקנה וקנין ידיו, רק מהנשך אשר יקח בעד כספו הרב יְחַיֶה את ביתו; הן לאיש גדול כמֹהו יתן כל איש בחפץ נפשו נשך הרבה, למען תמצא ידו לנהל את ביתו בלחם בכבוד, ואם לא בחפץ נפשו יתן האיש את הנשך, אז הן לא יכבד את התורה ולא יבין ערך לומדיה ומצוה היא לחסר את כספו ולקחת ממנו נשך כפלים; רבי אוריאל זה אשר לו יחש הרבה וכסף הרבה ונשך הרבה מכל אלה, ובבית התפלה יחכו תמיד עד בואו בטרם יחל החזן להתפלל, וכל עוד אשר יעמוד רבי אוריאל על מקומו בתפלה בלחש לא יהין החזן להשמיע קולו, רק אחרי אשר נתקו כפות רגליו ממקומו ושפתיו תבענה בקול "עושה שלום", אז ירים החזן קולו, ולכבוד גדול מאד יחשב אם רבי אוריאל יהיה סנדק עת כי יובא ילד בבריתו של אברהם אבינו, ואם פניו יראו בבית שמחה אז השמחה שלמה, ואם הוא יסמוך ידיו על חתן ויאמר כי בן תורה הוא, אז רק אז בן תורה הוא, רבי אוריאל אשר עיני כל העדה אליו צופיות וכבודו גדול גם מכבוד הרבה, כי הרב יקבל שכר תורתו והוא ילמוד תורה לא על מנת לקבל פרס – אם רבי אוריאל זה יבחר בבן שמעיה, איך לא יבחר בו שמריה? אמנם אם אמת דברו שפתי שמשון, אם באמת שְׁלָחוֹ רבי אוריאל אל שמעיה, להעמיק שאלה בדבר הזה ערב לב שמריה לפני שלשה ירחים, אבל לא עתה, עתה יאמין לכל דברי שמשון, כי יחפוץ להאמין בכל דבריו. וכמעט רָוַח לו ממצוקות לבו בצאת שמשון מהבית ורוחו הציקו לקרוא לבתו ולהשמיענה אנה שלח את שמשון, ברגע ההוא עוד בידו היה לקנות לו בת, להשיב לב מרים אליו כרגע; לוא ידעה כי אביה ישלח אל שמעיה ויבחר בעמיל לאיש לה, כי אז אולי שבה ונחמה מכל הרעות אשר הגה לבה לאביה מעת אשר פניו רעמו לה תמיד, כי אז אולי שבה והתרצתה אליו ותהי לבת נאמנה ומקשבת בקולו; אך הוא לא עשה כזאת, מיראה פן תשא שנית ראשה בגאון, פן תשוב כרגע לספריה עוד בטרם באה ביתה שמעיה, כי על כן נותר על מקומו, ומרים ראתה את שמשון בבואו ובצאתו, ותנע אחריו ראש, וברגע ההוא נגזר דינה, ברגע ההוא בער בה חמתה עד להשחית ותשכח אב ואם, מולדתה ועמה… ושמריה לא חש בנפשו רגשות לב בתו וישב ויחכה בלב מלא מחשבות עד שוב שמשון, ובשובו ובקראו: מה' יצא הדבר! – התעורר ויפקח עיניו ויתבונן בו רגעים אחדים כמקיץ מתרדמה ואחרי כן שאל: מה ענה אותך? -

- מה ענה אותי? הלא אמרתי לך, כי מה' יצא הדבר ושמשון ידע את אשר ידבר -

- אולם אדמה, כי גם לי לדעת את אשר ענה – ענה שמריה כמעט ברגז – הלא שאלתיך ועליך לענות אותי דבר -

- הוא ענה כאשר יענו כל האבות להשדכן בפעם הראשונה, כי עוד לא חשבו מחשבות על אודות בניהם וכאלה רבות -

- ולמה זה תאמר כי מה' יצא הדבר? -

- וממי יצא הדבר אם לא מה'? אמנם כן הוא! מה' יצא הדבר, הלא אות נאמן הוא כי כשר הדבר בעיניו, כי לולא זאת כי אז אחרת דבר עמי, כי אז גער בי או כסה פני בחרפה -

- שמשון! – קרא רבי שמריה בקצף ויתעורר – כאשר אחזה שכחת מי אני! איך ערב לבך לחשוב כי איש אשר תאמר לו כי אני חפץ בבנו, ימלא פניך בחרפה?

- בבנו ובבתו – ענה שמשון בבטחה.

- ומה דבר אתך עוד? השמיעני כרגע, כי דבר נחוץ לי כעת לעשות ולא אוכל להתמהמה עוד פה -

- דברים כאלה לא בין רגע יֵעָשׂוּ – ענה שמשון במנוחה – ורגלי הסכינו לכת רצוא ושוב, ואם אין עתותיך בידך עתה אשוב הנה בערב. – נפש שמריה קצה בדברי שמשון עד כי כמעט התעורר עליו באפו להשליכהו החוצה, אך הבליג עוד ויתאמץ לשחוק ויאמר: ומה תעשה אם לא אשים לך מועד לשוב הנה?

- אז אענך כאשר עניתי לרבי שמעיה: למה לך העמל הזה לשלוח לקרוא לי, אני אשוב הנה גם אם לא תקרא לי -

- הנך שדכן לכל פרטיו וחקותיו – ענה שמריה -

- אמנם כן הוא ובזאת אתפאר כי שדכן ולא מלמד אני -

- טוב איפו, שב והשיב נפשך. – שמריה נתן צו ויביאו יין דגן ודג מלוח וישת שמשון וישב רוחו, אחת ושתים ושלש, ואחרי כן נפתחו שפתיו ויספר את כל פרשת חכמתו איך דבר את שמעיה ומה ענהו, וכי מצא את עמיל יושב ולומד גמרא עם כל המפרשים; אך על דבר ישעיה אשר מצא שם לא הגיד, כי ידע כי לב שמריה יַכֵּהוּ מאד על כי לא אחז בו בשתי ידיו, ולוא נמצא לו עתה כי אז לא יקר היה כל הון בעיניו, ושמשון ידע היטיב כי טוב לו להעלות ברשתו לויתן כעמיל מדג קטן ודל כישעיה, לכן שמר בלבו את הדבר ויבטח ויוסף להבטיח לשמריה כי עוד מעט ישברו קדרות ויקראו בחזקה למזל טוב. – ואמנם גם שברו קדרות וגם קראו בחזקה מזל טוב, אבל לא בבית שמריה, כי על הבית הזה נגזר כי ישברו בו לבות יושביו ומזל טוב לא יראה ולא ישמע בו עד עולם.

בצאת שמשון מהבית מהר שמריה אל רבי גבריאל להשמיעו כל החדשות אשר נעשו בביתו, ובפעם הזאת קוה כי גם הוא יהיה לו לישועה, כי לא להיות רב ומורה צדק נועד עמיל ואשה כבתו ראויה לו מאד. הוא קוה… נניח אותו לקות עד אשר תבוא תקותו או עד אשר יחדל מקות עוד…

 

י

הַמְנַדִּים לְיוֹם רָע

כמו לפני רעש הארץ, טרם תפתח האדמה את לועה להקיא אש ותמרות עשן יעבור רוח זלעפות בארץ וישים מחנק באף כל שואף רוח; כל איש יחיש כי רעה קרובה לבוא, בהמות שדי תפחדנה מיום העברות ותמהרנה לבקש מפלט להן, אם כי לא תדענה אותות השמים, בכל זאת תחתנה מאימת הטבע עת יתגעש כסוס שוטף להפוך משטרו ולשנות דרכו ולהביא יום איד על יצורי כפיו, כן בכל רעה אשר תתחולל לבוא עוד טרם בואה יחילו וירגזו מפניה גם בטרם ידעו מה היא ומאין הפרץ.

בעיר שתיקא איש לרעהו יספר ויחד ישיחו ויתלחשו בבית וברחוב, בבית התפלה ובבית המרחץ, כי יום רעש גדול ומהומה נכון לבוא. מי זה הוציא הקול הזה, זאת נעלמה מעיני כלם; איש לרעהו יספר ולא ידע עד מה ורעהו ישיב ולא ידע מדוע, ובכל זאת יקשיבו רב קשב ויתעתדו לגדולות ונצורות. מוגי הלב ירעדו ויפחדו, אנשי הלב, או אלה אשר יתפארו כי אֹמץ בלבם, ישחקו לפחדם ובכל זאת יכינו נפשם למקרים גדולים. עגלות רבות עמוסות משא לעיפה בר תובלנה אל בתי התפלות אשר להפולנים ולבתי הנזירים והנזירות, כמו יפחדו יחד מפני הרעב; שפתי אחדים מהכהנים השמיעו בשפה ברורה בבתי תפלותיהם, כי אמונתם בשביה הִנֶהָ ועמם נתן בידי צר, ואם כי לא אחד מהיהודים הציג כף רגלו על מפתן בית תפלת הפולנים, בכל זאת ידעו זאת כלם; וזמרי הסרסר יתהלך בצואר עתק כמו יראה עין בעין כי עתה באה עתו שנית להתרומם מאשפות. הזקנים ספרו להצעירים כי גם לפני שלשים שנה כזאת היתה, כי כרתו עצה והעמיקו סוד במחשך אצילי הפולנים עם חבר הכהנים לפרוק עול הממלכה מעליהם ויקראו "מרד", והנערים שמעו את השם הנורא הזה ולא ידעו מה הוא, ובכל זאת חלו ורגזו, ורבים חדלו מלכת אל החדר מיראת המרד. כל אשר נעשה בעיר לא נחשב עוד למאומה, חדלו מהתבונן אל דרכי הבתולות ואל קדרות הנשים מה תשימנה בתוכן; שמעיה, שמריה, ישעיה ורבי גבריאל כמת נשכחו מלב, כי כל לשון מלאה עבודה להשמיע את אשר ראו העינים; האחד ראה שני כהנים מתלחשים יחד, והשני ראה אציל מדבר את נזירה לפני פתח המקלט והשלישי שמע בלילה קול הפעמונים מצלצלים בקול מוזר, וכאלה דברים נוראים אשר לשמעם תסמר שערות בשר השומע.

וגם מבית שמעיה, מבית השלוה, החלה המנוחה לסגת אחור, לא מחרדת מרד עם הארץ מפני יד הממשלה, אבל חרדה אחרת לבשה את שמעיה ואשתו. כל ששונם אשר בא להם מעת אשר נותר עמיל בביתו גז חיש ויהלוך מעת אשר שב השר ואחותו הביתה. כי אז בא כלבי אליו ויתן מכתב על ידו והוא מהר ללכת אתו אל השר, ומני אז היה רוח עמיל כנחל שוטף; פניו העידו כי כסער מתחולל יסער בקרבו ויסתיר הדבר מעיני רואים, וכפעם בפעם יצא ללכת אל השר, ואם כי רק שעות מספר נותר שם, בכל זאת שברה דאגה לבות האב והאם מבלי אשר ידעו נכוחה מדוע. אם כי התהלך כאח את ישעיה ויאהבהו ויכבדהו כקדם ואם כי הרבה להראות אהבה להוריו, ויהגה בתורת עמו ולא בקש להבדל מהם, ותהי להפך כי השמיע בפה מלא כי נכספה נפשו לְהִוָדַע אל בחורי עמו מבני העשירים ולהתרועע אתם, ורק ישעיה עמד לשטנה לו, כי הוא מֵאֵן להראות בחוץ ויסתר תמיד כל היום בחדר אשר בחצר לבל תשורנו עין, בכל זאת הכירו אבותיו כי דבר לאט עמו וגם ישעיה התבונן והכיר זאת; אבל הוא כדרכו לא אץ ברעו כי יגלה סודו לו ויחכה עד אשר ימלא סודו את כל לבו ויעבור על דל שפתיו.

ישעיה לא המיר עוד את בגדיו אך את רוחו המיר ברוח אחרת. רוח הרעה אשר אחזה בו בימים הראשונים בבואו ביתה שמריה סר מעליו ויחל להתבונן על אשר לפניו, והאהבה הרבה אשר הראו לו לא נכחדה ממנו, ויתאמץ לשלם להאנשים הישרים האלה כגמולם עליהם, וירבה לדבר ולשיח עם כלם ואת צפורה הרבה שיחה וילעג עליה, על כי תעמיד פנים בשמעה דברי הזקנים ממנה כאשה זקנה וירבה להגות אתה יחד בספרים וילמדנה לשחוק בשחוק האישקאקי אשר גם הזקן אהב מאד, ולולא סר פתאם רוח עמיל כי אז מלאה סאת השמחה להזקנים; אבל דאגתם לו שברה לבם מאד, עד כי גם השמחה על כי ישעיה יאיר פנים כמעט כלא היתה. ויום אחד הביא להם דאגה ושברון לב, כי עמיל הלך אל השר ויותר שני ימים, וכאשר בא הזקן אל ארמון השר לבקש את בנו נבהל מאד, כי גם שם לא מצאהו, כי מאז הבקר יצא את כלבי ולא שב, והשר גם הוא איננו בביתו כי זה כשלשה ימים נסע לעיר שבורה ויניח את עמיל בביתו תחתיו. דאגה דכאה רוחו מאד ולבו נבא לו רעות אשר לא ידע שחרן. בלב מלא יגון ופחד חכה בארמון השר על בנו כיום תמים והוא עודנו לא ישוב, אז כמעט היה בשגעון מרוב מצוקת נפשו. אנה ישים פנים לבקש את הבן יקיר לו? עוד השלג כסה ארץ, עוד רוח קרה נשבה מצפון ותחזק בידי החֹרף לבל ימהר לסגת אחור, ובעת כזאת הן לא לשדה לשוח יצא איש וגם לצוד ציד לא ילך לבדו ואין השר עמו ואנה הוא בא? בלב מלא יגון ומפח נפש שב הביתה ועל סף הבית הדריכהו עמיל אשר שב גם הוא מדרכו. על שאלת הזקן: איפה היה? ענהו כי נאחז באחוזת מרעיו ולא נתנוהו לשוב הביתה עד כה, וכאשר אמר לו הזקן: מדוע יעשה ככה להרגיז לב אביו, הן לו לדעת כי לא ישקוט ולא ינוח אם ילך ולא ישוב שנים שלשה ימים, ענהו כמעט בעז מצח: הן לא נער הנני עוד, כי תדאג לי, ידי תושיע לי לעמוד על נפשי ואיש לא יגע בי לרעה, ומה גם אחרי אשר עירנו שלוה מפחד, שודדים ומרצחים לא יבאו בגבולנו. – המענה הזה דקר כמדקרות חרב באזני הזקן, אך הבליג ולא ענה דבר, כי ראה כי לא טוב לדבר כעת על אזניו דברי מוסר, ויסתר הדבר גם מהזקנה, אבל רוחו הציקהו וישפוך שיחו לפני ישעיה ביום המחרת, ויתחנן מלפניו כי יחקור וידרוש שרש דבר נמצא בבנו, מדוע זה נהפך פתאם לאחר? וישעיה, מבלי אשר הבטיח את הזקן לעשות כזאת, נסה לבוא את עמיל בדברים ולהוכיחנו על פניו בדברי התולים על כי דבר סתר לו ולא ישאל בעצתו.

- הן כאחיך הגדול ממך תחשבני, לפי דבריך – אמר אליו – ולמה זה תסתיר ממני דבר עד לבלי בקש עצה או עזרה מפי? או אולי הצליח כבר חפצנו בידי שנינו, אתה הסבות לבי אחורנית מרֹב מחשבה והגיון ואני נתתי לך לב אחר לבלי שמוח בחיים. – הדברים האלה העירו רוח עמיל ויאמר: אמנם כן גם אתה עזרת להפוך לי רוח אחרת; אתה ברוח פיך יסרתני אז לבל אומר לתענוגים ולשמחה והוללות חיים, כי אם לעבודה ומעשה, והדברים ירדו עמוק עמוק תוך חדרי בטני ואשיב אל לבי לבקש חיים: לפעול ולעבוד ולהציב לי יד בתבל – וראה זה מצאתי את אשר בקשתי; אך לא אתה לבדך עשית כל אלה, אתה נתת לי רק תורת החיים ואת הדרך בה אצא לעבודה ומעשה – הורוני אחרים, ולפי דברת חכמי לב הנה בעלי התורה לא אנשי מעשה המה, לכן אמרתי ממך לקחתי תורה ומאחרים אלמד מעשה -

- אם כן הוא, הלא כנושה טובה אחשבך, כי רק תקח ולא תתן, למה זה לא תשלם לי כמפעלי וגמול תורתי תורני גם אתה ארחות החיים -

- הלא אמרתי לך, כי בעלי התורה לא אנשי המעשה המה, ואתה, בלי ספק, על תורתך תחיה ותבוז למעשה אני -

- אבל אני לא הרביתי מחשבות אם תקבל את תורתי אם אין, כי אם נתתיה לך, אם תקח אותה או תחדל, וגם אתה כזאת עשה ואת נפשך הצלת -

- שמע נא – קרא עמיל בבטחה – אך דבר שפתים הוא אם נוסיף לדבר כמתלוצצים, דבר שפתים וכל רוח בו אין. עתה ידעתי ונוכחתי, כי הילד לא יגדל לאט לאט עדי יהיה לנער והנער עדי יהיה לאיש והאיש עדי יהיה לזקן, ואם אמנם למראה עין כן הוא, כי הגויה תגדל ותשנה פניה לאט לאט, אבל לא כן הרוח; הוא ישנה פניו בין לילה, רגע אחד יהפכהו כחמר חותם, רעיון אחד, מחשבה אחת תעלה מבלי משים על הלב ותחרוש על תלמיו ותזרע ותוציא זרע חדש ברגע אחד, עד כי לפני רגע עוד נער הייתי ועתה הייתי לאיש; אתמול עוד לץ ומתלוצץ הייתי בעיני אחותי הילדה והיום כאיש שיבה הנני בעיניך – האיש, ורגע אחד עשה זאת, אשר על כן אבקשך כי תזכר זאת ואל תשכח אף רגע כי אמנם אחר הנני, לא זה אשר כנער רועה רוח רדף קדים ויחיה בשלות השקט בתעותו לחשוב כי חי הוא בחיים, לא זה אשר דמה כי גם בלי כל מטרה ותכלית יחיה איש על פני הארץ, אם אך פה לו לאכול מאשר יתנו על פניו וידים להלביש גויתו בגדי תפארה אשר הכינו לו ורגלים לו לצאת לשוח כאשר תארך לו העת לשבת בית ועינים להביט בספרים אשר ישימו לפניו מוריו, - לא זה הנני עוד כי אם אחר, איש אשר מטרה לו ואליה יכונן מצעדי רגלו, איש אשר יבקש תכלית במעשהו ויעשה למען יבוא עד תכליתו, איש כמך הנני עתה, אבל לא רק על פי התורה, כי אם על פי המעשה. מטרתי נודעת לי ואליה אשאף כחץ, אקלע ולא אחטיא ושכרי נכון לפני, אעביר המטרה והייתי עדי אובד ככדור היוצא מן קנה הרובה אשר לא ישוב עוד אל פיו עד עולם...

- לולא השמעתני כזאת גם אז שפתיך ענו בך כי אחר היית, כי גם ניבך שנה פניו וכאיש אחר תדבר. אמנם לך לדעת כי הדבר הזה יתן שמחה בלבי, ומה גם אחרי הודיעך אותי כי גם אני עזרתי לך לשנות רוחך, ומדוע זה תסתיר ממני ארחך הנבחר; מי יודע אם לא תמצא ידי לעזר לך גם אני, הן לא כתורת המעשה, את התורה ימצא איש לנפשו אם רב כח לבו גם מבלי עזרת אחרים, לא כן המעשה, לו דרושות ידים עמלות רבות, פעל לא יצא למענהו בלתי אם פועלים רבים איש את רעהו יעזורו וקצרה יד איש אחד מהוציא לפעולה אף מה, ולמי הצדקה לבקש עזרך יותר ממני? לי אני אשר אביך הרבה עשות אתי טובות ואתה כאח לך בחרת בי? -

- האמין לי כי כבר חשבתי לגלות אזנך מכל הצפון במשכיות לבבי, גם אם לא אחכה עזרה ממך, אבל דבר אחד מנעני וימנעני עוד -

- והדבר הזה? -

- כי אפחד פן תגלה את אזן אבי -

- האתה הוצאת המלים האלה מפיך או רוח תועה עבר ויגע באזני וישמיעני זרות? – קרא ישעיה ויתר ממקומו.

- אולי רוח תועה הוא, אבל מפי יצא – ענה עמיל וינע בידו כמו יאמר: הלא מראשית כזאת חשבתי, כי לא נבין איש את רעהו.

- האתה תסתיר דבר מאביך? מאב אשר בו תורה וחכמה, יֹשר ואהבת אמת, אהבת משפט וחסד בו נצמדו! מאביך אשר יְאַחֵד את החיים עם המתים, אשר ביד אחת יאחז בדור אשר עוד מעט יעבור ואיננו ואת השנית ישלח להמתעתד לבוא, מאביך אשר התורה תזל כטל רצון מפיו בעת אשר עבודה ועמל ידיו מלאו, מאביך אשר לא יצוה ולא יפקד כי אם יורה, מאביך זה תסתיר דבר? הלא דבר הוא! -

- אל יפל לבבך עלי פן צר לבבי ויקצר רוחי מהבין חין ערך אבי תפארת למין האדם; כמך נפשי יודעת כי אנשים כמהו לא רבים המה על פני האדמה, אבל הוא אבי הוא! לוא איש זר לי היה, כי אז לבשתי כלי גולה ובחרתי ללכת יחף אליו, למען אשמע עצתו אשר היא כדבר אלהים, אבל הוא אבי הוא! לוא מורה כמהו נִתַּן לי, כי אז קרעתי לפניו סגור לבי ואמרתי: מורי ורבי, קרא בספר הזה והסר ממנו כל שגיאה, ואם כל הרשום עליו אך שגיאה גדולה היא, קרע את כל הלוח לגזרים ושים אחר תחתיו; אך הוא אבי הוא, ולא כאיש חכם ממרחק ולא כמורה נאמן מקרוב ישמיעני עצתו, כי אם כאב, אשר ענן הפחד יעיב בלבו את אור הדעת ואשר האהבה תדכא בקרבו את המשפט. אם יעלה על לבי לשום בים דרכי ונפשי יודעת וכל היודעים יגידו ויעידו כי נוכח ההצלחה דרכי, שאל אז את פי אבי אם יתנני ללכת, הן הוא יפחד לנפש הבן יקיר לו מפני המים הזדונים. האם לא עלה הרעיון הזה מעודך על לבך, כי אהבת האבות תהיה לנו לרגעים למכשול על דרכנו, פה יפחדו פן תגוף באבן רגלנו ושם תאחזם רעדה פן ישטפונו גלי זעם, ושם תבעתם פלצות מיראת אש לוהט ורוח סערה וזרֹע שודדים ואבני נגף, כל אלה תברא להם אהבתם משחיתים לחבל והמה יהיו להבנים לאבני נגף להמעד בהם רגליהם. מעת אשר המה היו בנים עד כי יהיו אבות לבנים יעברו ימים רבים, כי על כן ישכחו מה חפץ הבנים וידמו כי המה מיום הולדם אך אבות ולא בנים היו, על כן אך באהבה יסוככו על בניהם, ינטלום וינשאום גם בעת רגלים להם אשר ישאום בטח אל מחוז חפצם וידים להם להושיע לנפשם -

- ואתה תדמה כי לוא היו הבנים פתאם לאבות לא ברבות הימים כי אז טוב היה להבנים, כי אז ידעו כל מערכי לבם ויתנום לצאת לפעלם כחפצם? בזאת לא צדקת: הן רק לפי רֹב המעשה ולא לפי רֹב התורה תגדל מדת דעתנו, לא הספרים יורונו ויעשונו למורים חכמים, כי אם התלמידים הרבים יביאו דעת בלבנו איך להביא דעת בלב אחרים, וזה אשר מבית ספרו יצא להורות הוא כאיש אשר למד מעל ספר חקי עבודת האדמה וידו לא למדה לפתח ולשדד אדמתו, היצלח להזריע זרע? הוא אך פני השדה יקלקל ופרי לא יראה, בעת אשר האכר אשר אם גם רק ידו למדה למשוך במשך הזרע ישא אלומותיו בעתם. האיש אשר אתמול תלמיד היה ועתה ישב על כסא המורים הוא יכביד עולו ביתר שאת על תלמידיו ונפשו תקצר כרגע בעמלו, אם לא ימהרו תלמידיו לדבר כדבריו מבלי נטות ימין ושמאל; ולוא היו אלה אשר תמול היו בנים פתאם לאבות לבנים גדולים, כי אז הכבידו עלם מאד עליהם, כי חק לכל אסיר אשר יצא פתאם למלוך להרגיז ארץ, כאשר הרעב לא ידע שבעה במצאו פתאם שבר. האבות אשר עליהם תתאונן על כי לא יתנו לבניהם לדאות על כנפי רוחם אם אך בדעת והשכל בלו ימיהם, אז לא כאבני נגף המה כי אם כשומרים נאמנים; אבל הבנים בנים המה ולא יבינו חין ערך האבות וידמו כי יחכמו מהם; האבות כמורי דרך המה, אשר יפקחו את עיני ההולך לתמו לראות איזה מקום מכשול ואיפה שוחה עמוקה לרגלם. על השוחה יכסה לא לעתים רחוקות ירק דשא או גם פרחי חן, ומבלי משים יפול ולא יקום הנמשך אחרי עיניו אם לא יזהירוהו. יאמר גם הנזהר כי המזהיר הוא כאבן נגף לו בדרכו! -

- אם המזהיר איש זר הוא, אז לא ירבה להזהיר בלי כל תועלת, לא כן האהבה הגדולה, היא תראה שוחות גם במקום לא היו ותפריע מעבור בכל דרך -

- לוא גם כדבריך כן היה, אבל זכור כי טוב להזהר גם במקום אין שוחה, מאשר לכת ואיש לא יורה הדרך, וגם במקום השוחה אין מפגיע -

- אי לזאת אמרתי, כי כבר עלה על לבי לגלות לך מערכי לבבי, כי אתה תזהירני ואהבתך לא תְעַוֵּר עיניך, אבל לאבי לא אוכל לגלות כעת את הדבר. ועוד זאת, כי לא אפחד פן לא יתנני ללכת בדרכי, כי אדע את רוחו כי כזאת לא יעשה, כי אם פן יתנני ובסתר תבכה נפשו על כי נתנני; הדבר הזה ירגיז רוחי ולא יתנני לפתוח שפתי את אבי, כי לא אכחד כי פני הדרך אשר ברותי לי מכוסה בסרבים וסלונים, פגע וצרה יארבו במסתרים להולך בו, שוד ושבר יקראו לרגלי העובד אם לא יצלח לבוא עד תכליתו, ואני כבר התיצבתי ולא אוכל לשוב, ומדוע זה ארגיז רוח אבי חנם. יעבור עלי מה, אם אֹשר יקראני ישמח לבו בעתו, ואם לבור צרה יהדפני המקרה אז דיה לו הצרה בעתה. – בדברו את דבריו אלה הוריד ראשו ויאנח מקרב לבו, ואחרי אשר החשה רגעים אחדים הוסיף ויאמר: לך אמר לבי אגלה את כל אשר במשכיות לבבי, לך אשר כאח תתהלך אתי, ולתורתך וחכמתך אתן כבוד, לך אשר אבי בחר בך לשימך למורה לי אגלה את כל לבי והייתי נקי גם מאבי; קבלני כאח לך ותן ידך לי וברית עולם נכרות בינינו – ובכלותו את דבריו שלח ידו וברגע אחד נאחזו שניהם יחד ושפתותיהם כידיהם יחד שֻׁלָּבוּ בעבותות האחוה והאהבה אשר כִּמְסֻתָּרָה היתה בעיניהם; אבל באמת השקיפו עליהם שתי עינים מזהירות ומפיקות אש לוהט ועד ארגיעה נעלמו בהשמע קול הזקנה: צפורה בתי איפה אַתּ? – ומני אז מעת אשר גם ישעיה ידע כל אשר בלב עמיל, מני אז שב רוחו אליו כבתחלה, ואף כי יצוא יצא כבתחלה ללכת אל השר, או אל אחוזת מרעים, לא חרדו עוד הוריו, יען כי כמעט תמיד נלוה אתו גם ישעיה, אשר סכך עליו לבל יִגָלֶה הסוד כמוס עמו לאיש ואף לא לשמעיה - -

יא

פּוּר הוּא הַגּוֹרָל

אם יוקיר בן יעקב את חג הפסח מחג הסכות על זאת לא נתפלא, כי דם רב נתן כפרו, על כל כוס יין אשר שתה בלילה הזה מאז גלה מארצו נשפכו כוסות למאה מדם בניו ובנותיו, דם עולל ושב, ואיך לא ייקר בעיניו אם במחיר יקר כזה קנה אותו? אבל כי יְכַבֵּד את יום הפורים מחנכה, זאת תהי לפלא לרבים המבקשים חשבון ומשפט במעשי העם הזה, כי אמנם הן חג כחנכה יהיה לתפארת לכל עם וגוי על הארץ, זכרון הגדולות אשר עשו אבותיו בערכם מלחמה, המה השפלים, הנדכים, המעטים נגד עריצי גוים מלמדי מלחמה, אשר הסכינו לרמוס על ראשי עמים כעל תולעת זוחלת ולהרוס מצודות וארמנות נשגבים כבצים עזובות, מתי מספר מאבותיו העיר רוח אלהים ויעשו נפלאות לא קוו ויתנו ניר לישראל עד היום הזה, החיו את העצמות היבשות ברגע אחד ויפיחו בקרבם רוח חיים, רוח התורה אשר כמעט כבר בִּעֵר אותו אויבו מן הארץ – חג כזה ירים קרן לבנים בהזכירו אותם דבר גבורות אבותיו וחין ערכם וישא ראשם לאמר לכל: עת היתה אשר גם לעמי יצא שם בגוים בכח זרועו אשר עשתה נפלאות לעיני לוחמיו, עד כי אלה אשר בתחלה היה בעיניהם כתולעת ולא איש חלו ורגזו מפניו כמפני כפיר אריות בקומו למלחמה. ולשמחה בפורים מה זו עושה? אחות יפיפיה היתה לנו ותמצא חן בעיני מלך, אשר גם בעת ההיא ובזמן ההוא היה חפשי בדעותיו עד לבלי שאל נערה יפת עין: מאיזה עם היא! וזאת כל תהלתנו, כי יפת העין הזאת מצאה חן וחסד בעיניו יותר מכל הנשים ואף הבתולות, עד כי הקריב לה לקרבן גם את ראש שרי מלכותו? ומה עשה העם? הוא זעק והתפלש בעפר ויצם! ובדבר הגדול הזה נתפאר ודור לדור יביע חין ערכו ונשיש בו ונרבה משתה ושמחה, כמו כלנו יוצאי ירך אחשורוש בעל המשתה הגדול היינו? מה זאת? האם באמת יבער ויכסל גוי כלו שנים לאלפים לעשות מעשה תעתועים וזרות כמו אלה? ולמה זה לא יסרוהו מוריו אשר הביאו מעשיו במשפט על התהפוכות האלה? אין גם אחד, גם באלה אשר לא כל דרכי ישראל ומנהגיו מצאו חן בעיניהם, אשר קם להסיר את הפורים משאתו ולשים את החנכה תחתיו. הן חידה היא? האין זאת?

אמנם כאשר הטבע ישים משטרו במסתרים, במחשך ישלח ידו לארוג ולקרוע, להקים ולהפר ולא יתבונן אלינו אם נתן לפעולתו צדק, לא ישיב ידו אחור ממעשיו גם אם כזרות ותהפוכות יראו בעינינו, ולבבו לא יפול אם גם נוציא דברים רבים משטרי ממשלתו ונאמר כי לא כעבדיו הנמו כי כיוצאים מגבולו וכנעלים מכחו נכנס, ידו בכֹּל משלה ואת כֹּל תעשה ותוכל, כן גם רוח העם יחיהו ויתן בלבו חפץ המעשה וילמדנו להוקיר ולמאס ולבכר את האחד על פני רעהו, מבלי שים לב אם נתן למעשהו צדק או נתנהו להפכפך וזר. רוח העם הנחהו בדרך הזה והוא נתן בלבו את יום הפורים לאהבהו ולבחר ולשיש בו. אמנם כן הוא, עמים אחרים התגאו וירוממו זכרון ימים כימי החנכה, אבל לא ישראל; בעיניו ייקר יום הפורים כי אבן חן לו, סגולה יקרה הוסיפו עליו מחוקקיו ויתנוהו לחן ולחסד בעיני העם. יום מתנות לאביונים שמוהו ויתנו לו חיים ארוכים, חיים אשר לא יתמו כל עוד לא יחדל אביון מקרב הארץ וכל עוד לא תסור החנינה מלב בן ישראל.

המונים המונים יתגוררו ברחובות העיר, אף כי כנחלי מים כסו פני הרחובות, ערמות השלג אשר השמש שלח בהן שניו ויפצל בהן פצלים תמוגנה מפני חֻמָהּ, מכסה הלבן אשר כסה פני החוצות שחר משחור תארו ועד ברכים יחצו העוברים ברחובות, ובכל זאת תהימנה מאדם: נערים נושאי קערות מעולפות במטפחות משי וצמר ובהן ממתקים יסבו עיר, צירים נאמנים המה לשולחי המנות ויחכו עד אשר ישיב המקבל מנה אחת אפים לשולחה ואגורות אחדות ימצאו שכר לכתם; אנשים ילכו שנים שנים לאסוף נדבות נדיבי לב למען התלמוד תורה, הישיבה, להכנסת כלה ופדיון שבוים, איש איש לאשר מלאו ידו וגם נשים ומטפחות בידיהן, הבתים תנקופנה, ותשאנה משאות למען עניים וחולים, זקנים ויתומים. כלי הקדש הלא המה משרתי הקהל ובתי התפלה יבאו להראות פנים את אלה אשר שמשו אותם בכל השנה, כי יום גמולות הוא, והעניים והאביונים הלא יחכו ליום הזה כל השנה, כיום שוק הוא להם וישאיר להם ברכה. ובכל בית שמחה; השלחנות ערוכים ומטעמים יכסו פניהם ולא יחסר המזג וכל המרחיב פה ימלאוהו. שמחה וששון יראה על כל פנים, הנותן ישיש כי ידו תמצא לתת ותחשב לו לצדקה, והלוקח – בלי ספק לא יצר לו אף הוא. ומחוקקי היום הזה הפליאו עצה להגדיל שמחת היום הזה, כי עשוהו ליום משתה ושמחה אחרי מתן התורה, כי לוא בא זכרו במספר החגים אשר קבלו ממשה, כי אז ערבה גם בו כל שמחה, אחרי כי ידיהם אסורות במועד ושבת מעשות כל מלאכה, ועל הרֹב תערב כל שמחה בעבור הדבר הזה; והיום הזה אשר כיום חול הוא למלאכה וכיום מועד למשתה תגדל בו השמחה, כי לא יבצר מאיש לעשות ככל חפצו, כי על כן אין שמחה לישראל כיום הזה לרש ולעשיר, לאבות ובנים גם יחד.

ביום הזה בעת אשר כל הסובבים בבתי ישראל ימהרו לכלות מלאכתם, ואף אם יֻתַּן על פיהם לא ישבו על הכסא כי אם בעמדם יריקו הכוס וימהרו לצאת, למען יכלו מלאכתם בעוד היום גדול ותמצא ידם לשוב אל נויהם בעוד יום אל הסעודה, ביום הזה אשר כל רגע כשעה יחשב, ביום הזה, שמעו והתמהו תמהו! נאסף פתאם המון אדם רב ויעמדו על מקומם בחוץ, וידברו וישיחו וישתאו וישתוממו ויניעו בראשם ובכתפיהם וידיהם ולא עזבו את מקומם וכל הקרב אליהם ועמד, עד כי מלאו פני הרחוב מאדם, ואיש לא זכר את דרכו, כמו כלם יחד שכחו ברגע אחד את היום ואת אשר נטל עליהם לעשות. מה זאת? האם חרדו לקראת השמועה, כי רבי גבריאל עזב פתאם את העיר וילך עם אשתו, לפי דברת רבים, לארץ ישראל? אבל הן זה ימים אחדים קראו אספה ויושיבו את יואב הפרוש תחתיו, ואם גם רבים יאמרו כי לא רבה דעתו בתורה ורק יד רבי אוריאל היא סמכתהו, יען כי יבקש לתת לו את בתו האלמנה אשר רק חמש בנים ועין אחת לה לאשה ואת הישיבה ובחוריה יתן לו למהר, ואם גם יתאוננו הבחורים עליו יען כי אביר לב הוא וכמרצח יתנפל על כל אשר יעזב רגע את הגמרא, ואם גם יאנחו בלבותם שמעיה וישעיה על כי רחק מהם אוהב ורע, ועל כי ראשי העדה עיר פרא למורה שמוהו, אבל הן לא על דברים כאלה יתעורר ההמון, הדבר הזה לראשי העדה ולא להם לשפוט עליו; או אולי חרדו לשמועה, כי עוד מעט יכוננו בית ספר לילדי ישראל בעיר ההיא; אבל הדבר הזה לא ישבית משוש חגם, הן בניהם בידיהם ולא ישלחום שמה; או אולי נשבר לבם על שבר האלמנות והיתומים אשר כספם הָפְקַד בידי יונה הנאמן בעיר, אשר עזב פתאם את עירו בלילה ויבחר לו משכן כבוד בארץ הקדושה והאמללים יצעקו ואין מושיע להם; או נדו לשבר רבקה האלמנה אשר גזלו ממנה המשען האחד לעת זקנתה, הלא הוא בנה החיט אשר יחיד היה לה, והקהל ספחהו אל משפחה גדולה וישנה שמו וישלחהו לקרבן תחתה לעבוד עבודת הצבא; או התעוררו על השערוריה אשר עשה הרב בקצפו קצף על שני השוחטים ויטרף באפו את כל אשר זבחו ויכרת אֹכל מפי בני ביתם; או השתוממו על עזות מצח הגנב אשר הובא לחדר האורחים על אשר גנב כלי כסף בבית התפלה והוא העז מצח לאמר, כי הוא ינקה מעון ועל ראש הגבאי אשר יגנוב תמיד יחול האשם, כי הוא שם בצדיה בכליו כלים אחדים, למען שלחו לעזאזל תחתיו; או על אלה וכאלה וכאלה, - אבל הן דברים כאלה מעשים בכל יום המה, עד כי יושבי העיר ידברו בהם רק יום אחד ויחדלו, ומדוע זה נבהלו נחפזו כלם וכל פנים תכסה דאגה וסביב לבית שמריה יתגודדו ויחד עליו יתלחשו, ואיש יזהיר את רעהו לבל יגש לפתוח את הדלת פן סקול יסקל. מה היתה שם, האם אוו לצים את הבית הזה למשכן למו וידו אבן בכל הקרב אל מקום מגורם, כי יבהלו ויחרדו מגשת אליו? הן בית שמריה הוא, בית שמריה הנדיב, וביום הזה הן ידו פתוחה תמיד לכל פותח דלתות ביתו.

כזאת היתה לפנים, אבל לא עתה; דל מכל דל הוא כעת, אין לו כֹל בתבל וגם קצרה יד איש מהושיע לו ומתת לו מחסורו. הנער הנושא את המנות ובגדיו קרועים לקרעים ורגליו היחפות תטבענה בבוץ ושלג עשיר הוא ממנו; הוא ימצא ביום הזה למלא מחסורו לקנות מנעלים לרגלו ואולי גם שמלה חדשה, אבל לא אבד הכל ביום הזה, הכל ולא נשאר לו מאום, ולא יד אדם תמצא און לה לעזרהו בצר, אף לא יד אלהים - - -

אף כי ענה עוד שמשון נפשו בתוחלת ממושכה, כי עוד מעט וישברו הקדרות, אף כי כבר היו לו הרגעים כשנים וכמעט קצה נפשו לחכות עוד ויגמר אֹמר לתת לשמשון כסף כי יסע לעיר שבורה לבקש איש לבתו וכמעט נאות לעצת רבי גבריאל אשר יעצהו בטרם עזבו העיר כי ישלח את אשתו ובתו למעינות הרפואה ושם תעלה, בלי ספק, ארוכה למכתו, אף כי לדבר הזה חרד לבו, בכל זאת אמץ כחו להסיר כל דאגה מלבו ולשמוח ביום הזה, אף כליותיו יעצוהו להרבות השמחה בביתו אחרי אשר בלבו באה מנוחה בבית התפלה, כי בעת אשר שמע מפי הקורא "הפיל הפור הוא הגורל", זכר כי מעת אשר שבת נביא מישראל יהיה לנו הגורל כדבר ה' וימהר להפיל גורל ויפתח את החומש אשר בידו ולעיניו נגלו הדברים "לך לך מארצך וממולדתך ומבית אביך". אכן דבר ה' הוא! – קרא ויגמר בלבו לשלוח את בתו ואשתו לחוץ לארץ, ועל כן בצאתו מבית התפלה אחרי המקרא במגלה לא שב יחד את אשתו הביתה כי אם סר אל בית המרכלת הגדול אשר רק אצילי עם הארץ יסורו שמה לקנות כלי חפץ ויקנה עדים וכלי יקר להרנין בהם לב בתו ואשתו ולגלות את אזנם מהדברים אשר שלח לו ה' ביד הגורל. בידיו נשא את היקרות ולבבו חש ששון בלכתו כאשר לא חש זה זמן כביר, וכבר החל להצדיק את בתו, כי אמנם לא רבה רעתה ולהרשיע את נפשו על אשר התאכזר לה זה כשלשה ירחים וימרר חייה. הן לא אני הראשון ולא אני האחרון אשר עשה כזאת לשלוח את בתו מעל הגבול, ואם לעון יחשב לה אם לא ימצא איש בעיר אשר ישוה לה? בחוץ לארץ תמצא לה איש כלבבה ואני לא אשא חרפה, אם גם יקרא בספרי טרפה ופסול, כי הלא אשכנזי יהיה ולאשכנזי לא יחשב הדבר הזה לחטאת. מחשבות כאלה הגה לבו עד אשר פתח את דלת ביתו ויפול הצרור מידו. בצעדו צעד על מפתן ביתו קפצה אשתו לקראתו, פניה איומים, עיניה כמו יצאו מחוריהן, שערות ראשה פרועות בלי מכסה וידיה אחוזות בהן וכמשתגעה התנפלה עליו ותחזק בשתי ידיו ותטלטלהו בקראה בקול קורע לב: איה בתך? איפה היא בתך? הידעת שמריה? אין לך עוד בת? הגד שמריה איפה היא בתך? הידעת? בת אין לך עוד, מרים איננה, איננה! – ובקראה כה בקול נורא נחבא קול מליה ובדי עורה רחפו וכל עצמותיה רעדו, שניה נלחצו בחזקה ותפול אחורנית. שערות ראשו כמסמר סמרו, עיניו חשכו, רגליו מעדו ויחשוב לנפול אף הוא, אך מצוקת לבבו העמידתו על רגליו ובעינים נעות הביט סביבו כמו בקש את גוית בתו הַמֵּתָה. השכנים והשכנות אשר באו כבר לעזרת צביה סַבּוּ את שמריה ובעינים מלאות דמעה הביטו בו בעמדו כאיש נדהם כמו היה לאבן. כה עמד זמן כביר ופתאם התעורר כמו בחזקת יד נעלמה ויזעק בקול מר: ואיה איפה היא בתי? איפה הסתרתם אותה, תנו לי את בתי ואשים עיני עליה –

המה נבוכו בשמעם דבריו ואיש לא נועז להשיב לו אף דבר. והוא הוסיף לקרוא ולרקע ברגליו: תנו לי את בתי, איפה הסתרתם אותה? מה תביטו בי? האם משגע אני, כי אבקש לראות בתי? – ובראותו כי אין עונה אמריו לו התגעש מרגע לרגע ופתאם לפתע נחבא קולו ובקול כחולה השמיע עוד: אנא חוסו עלי, אל תענו את נפשי פן אגוע לעיניכם, אנא חמולו ואמרו מלה: איפה היא בתי? מה קרה אותה? איכה שלח בה המות את ידו? הן בריאה אולם היתה בצאתי ואיכה היתה פתאום למשסה לו? –

- היא לא מתה - הרהיב נפשו עֹז אחד מהשכנים לענות.

- לא מתה? האמנם לא מתה? אבל איפה היא? -

- היא ברחה את בלהה הזקנה - ענה שנית האיש.

- שקר הדבר! – קרא שמריה בחמה שפוכה ויתנפל על האיש – היא לא ברחה, היא לא תוכל לברוח, אנה תברח? למה לה לברוח? משקר, מכזב, הלצחק בי באתם הנה? – בעמל רב הצליח בידי שנים מהשכנים להרגיע רגע את לבבו ולהשמיעו כי בתו ברחה מביתו יחד את בלהה הזקנה, כי לפי דברי המבשלת בא אדון אחד במרכבה אל הבית בעת אשר שמריה ואשתו היו בבית התפלה ויושב את מרים ואת בלהה במרכבה, היא לקחה אתה את כל בגדיה וכלי היקר אשר לה וגם כסף וזהב למכביר, ואחרי כלותה מלאכתה דפק הרכב את סוסיו ויעלמו, ואיש לא ראה עוד אנה פנתה המרכבה.

- גם מכתב נתנה להמבשלת לתתו לך – ענתה אחת השכנות אף היא – ותתן את המכתב על ידו.

- שקר הדבר, היא לא ברחה – קרא בקול גדול אחרי קראו המכתב – היא לא ברחה, אני אשיבנה כרגע, שקר בפיכם היא לא ברחה - ובדברו כזאת פרץ לצאת מהבית.

מדוע החיה המכתב הזה את רוחו זאת לא נבין; הן היא שפכה בו מרורות עליו ועל עמו ודתו, ותתנהו כאכזר אשר יקשיח לבו מפרי בטנו ויתעמר בה כמו בשפחה מקנת כספו, וכי עתה קראה לנפשה דרור מבית כלאה ותלך אחר מאהבה לדבק בעמו ואמונתו וכאלה רבות, ובכל זאת הפיח רוח גבורה המכתב הזה בלבו, וישא רגלו ללכת לבקש את בתו ולהשיבה הביתה. שעות רבות נע ונד ברחובות קריה מבית לבית, בבית ראש הקהל והשתדלן והסופר ונפתלי היועץ בקר ולכלם השמיע צרת לבבו והמה נדו לשברו והועיל לא יכלו לו. כה התנודד עד אשר שב שנית הביתה, כמו קוה כי כבר שבה בתו והוא ימצאנה. בשובו ובמצאו את אשתו שוכבת כמתה על המטה, אז החל לראות ולהכיר את כל הרעה אשר מצאתהו וקולו כנחש הלך וישמע עד הרחוב ובתי השכנים וירב ההמון להתאסף לנוד לו; אבל איש מהם לא ערב לבו לגשת אל הבית, מיראה פן יתנפל עליהם כארי טורף, כי כבר נסה איש לבוא הביתה, ויתנפל עליו האב השכול בקראו בקול מר: תן לי את בתי! –

היום רד וכל ההמון הרב נמוג וילך איש איש לביתו ושמריה עודנו יושב על מקומו וידיו על ראשו. פתאם התעורר שנית וירץ החוצה מבלי פנות אל שאלת אשתו אשר שאלה בקול כחולה: אנה תלך ועל מי תעזוב אותנו? וגם לתחנוני בנו אשר התחנן לבל יעזוב את הבית לא הקשיב וכפליט נס מהבית; אבל בפעם הזאת דרכו היה נכון לפניו.

 

יב

יוֹם הַשִּׁלּוּם

בחדר קטן אשר רק נר אחד יאיר חשכת הלילה בו תשכב למעצבה על ערשה אשה אשר בבשרה שלח רזון, שניה כמו גדלו, עד כי לא יתנו את השפתים לְהִשָׁלֵב, וקול כחלילים יוצא מגרונה וירגיז הרוח. עקבות חן ויֹפי עוד נראו על הפנים הדלים האלה, והעינים הגדולות מאד והשחורות אשר תחשבנה להסגר לנצח הפיצו עוד אור כהה, כאור נר טרם יִכָּבֶה. פני האשה תעידנה אם כי כבר העביר אותה המות תחת שבטו ויבדילה לו, והיא גם היא תדע זאת ותכין נפשה ללכת אחרי הבוחר בה; אך מי זה יאמין כי הכלה הזאת היעודה לבוא עוד מעט בברית נצח את מלאך המות, היא היא אשר ערגה נפשה על עמיל איש חמודות, היא אשר עשתה מעשה עול מאין כמֹה להדיח את רעותה, אשר בטחה בה, מדרכי ישר רק לבל תעמוד לשטנה לה – בת-שבע היא, אשר אחרי אשר עלתה בידה להסיר את סמל קנאתה מעל פניה, אחרי אשר ידעה נאמנה, כי מרים הלכה בדרך אשר לא תשוב עוד ממנו להיות לשטן לה בדרך אהבתה, עתה תפנה גם היא דרך לאחרת בלב מלא נחם וצרה, כבדת עון ורבת הרעה תעזוב עתה אדמות ולא תעיז מצח גם להתרצות לאלהיה, כי עונה לא נכחד ממנה ומכשול חטאתה ירדפנה עד ירכתי בור.

מהלילה ההוא אשר בו דחפה את רעותה לזרועות השטן במזמות לבה החל הנֹחם לאכול כעש בלבבה; אולם כל עוד אשר לא נוחלה תקותה מעמיל התאמצה להשביח קולו, אבל מעת אשר נוכחה כי עמיל לא ישוב לראות פניה, מני אז הרבה מוסר כליותיה לשלוח שניו בלבה עד לאין מרפא; אך עתה כבר עבר המועד וקצרה ידה מהיטיב את הרעה אשר הביאה על נפש רעותה. לפעמים עלתה מחשבה על לבה להזהיר את רעותה לבל תוסיף לכת בדרך אשר התיצבה עליו לבל תעשה מדחה, אבל היא באה בכף המרעים ובן-סוסי וכלבי מרעהו הראו אותה לדעת באותות נאמנים, כי עמיל בא בכפם ובידם להצמית בבור חייהו, ואם תרהיב עז בנפשה לקום נגדם אז יעשו נקמות בו, ואז רפה רוחה, כי למענו נקל היה לה לתת גם את לבבה לברות לשני הנֹחם ואת נפשה למשסה לשדי-שחת. ובכל זאת לוא באה עוד מרים אליה כבתחלה מי יודע אם לא הכביד עליה רגע מוסר כליותיה את אכפו לפקוח את עיניה על דרכה, אך אביה לא נתנה לצאת מהבית, ובכן גברה בלבה אהבת עמיל על מוסר כליותיה ותדום. הרעים הוסיפו לבקר בביתה כמקדם וכמלאכי בלהות שלחו בה לענות את נפשה, ותלך תמס כל היום ורשפי אהבתה הציתו בה אש תופת אשר אכלה בשרה ולשד חיתה היתה לה לבער. מיום ליום דל כחה ובשרה כחש ואשת אביה ראתה זאת ותשאל אותה שבע ביום: למה פניה רעים? למה זה ככה דלה היא? מדוע זה נהפכו פניה היפים לזעוה? – כנחשים צפעונים שֻׁלְחוּ בה המרעים ואשת אביה נלותה עליהם ועל מכשול לבה, עד כי קצר כחה ותפול על ערש דוי. זה יותר מירח ימים תתהפך בציריה ותחכה למות, ושני הנֹחם תוספנה אֹמץ מיום ליום לגרם עצמותיה, כי לה הגיד בן-סוסי כבר, כי הצליח בידו לגנוב את מרים מבית שמריה בעזרת אם אמו בלהה האומנת, כִּחֵשׁ לה, לבל תשוב ותנחם ותיסר את רעותה מהלכד בפח טמן לה והיא האמינה בדברו, היא דמתה כי כבר נפלה מרים במלתעות הזאב הזה, ועל כן שמה מחסום למו פיה ולא דברה את איש דבר לבל יכירו כי גם ידה היתה את הבוגדים. לא חשה כי עוד בבית אביה תשב מרים, הרשת פזורה לרגלה, אך היא עוד טרם נלכדה בה.

בלילה ההוא בעת אשר אביה ישב אל השלחן לסעודת הפורים בלב נשבר ומלא יגון, ורק אחרי כי מורא אשתו היה על פניו לא הרהיב עז בנפשו לשבת אל מטת בתו בעת אשר המצוה לאכול ולשתות ולשמוח, בעת ההיא באה אשת כלבי אשר נודעה כבר לבת שבע אל חדרה ותתן על כפה מכתב ממרים. היא יראה לפתוח את המכתב, ותעש זאת האשה ותקרא באזנה כדברים האלה: "רעותי הנאמנה! כל לבבי יהגה לך תודה על הטוב אשר עשית עמדי באמצך רוחי לפרוק את העֹל הכבד מעל צוארי, הנה מצאתי און לי לשבור כבלי עֹני מעלי והנני עתה כצפור דרור; ביום הזה אבוא להחסת בצל האמונה, אשר לא תתן בלב ההורים לדכא את הבנים כאשר תעשה זאת אמונתנו לחרפתנו ולשברון לבנו. באור חיים חדשים אראה עתה, בחירי רצתה נפשי בו הציל את נפשי מיון החטאת ואת גויתי מבור כלא; ועל כן נפשי וגויתי לו המה, רק צר לי מאד על כי עוד יארכו הימים בטרם אלמוד כל חקי הדת אשר תפרש עלי עתה כנפיה ועד העת ההיא ירחק היום המאשר אשר בו אקשר לנצח לאהוב נפשי במעדנות האהבה לעין כל. אהובתי, עתה תוכלי לבקרני במקלט הנזירות, כי לא אסירה הנני עוד בבית אבותי ואוכל לדבר ולשיח כחפצי – רעותך המאשרה מרים".

"אחרי כתבי. – בלהה הזקנה אומנתי ואם בחירי עשתה גדולות; היא לבדה בחכמת לבה הכינה הכל ותדע לכסות כל מחשבותינו במשאון, עד כי בא היום המאשר אשר בו הוצאנו חפצנו אל הפעל. מהר ומתן לקחתי עמי ביד נדיבה, הן לי נועד ולי היתה הצדקה לקחת אותו אתי, בואי הנה ושמחי אתי בשמחתי, ואנחנו נחשוב מחשבות להעלותך גם אותך על גפי ההצלחה כמוני, מרים".

- אויה! - נהמה החולה מבלי דבר דבר.

- ומדוע תאנחי? – שאלה אשת כלבי – על כי רעותך מאשרה היא, על כי חלצנו נפשה מיון החלאה והחטאת, מהאמונה הנשחתה זעומת אלהים אשר תוריד כל המחזיקים בה שאול ולא יעלו? שמעי לקולי ואיעצך לטוב לנפשך. הנה חולה את ומי יודע מה ילד יום? שובי אל האמונה אשר רק בידה לפתוח שערי גן העדן להמחזיקים בה. רק בידי האמונה הקתולית מפתחות שערי השמים, החזיקי בה ותטהרי מכל עונותיך -

- הניחי לי! – קראה החולה במר נפשה – הניחי לי, לא אבקש עצה ומוסר מפיך -

- הנך בת מרי ככל בית המרי הזאת; גם בעמדך ברגל אחת על עברי פי פחת, עוד מעט וירכתי בור תורדי ותקשי ערפך משמוע בקול דובר צדק, את אָשרך וחיי-עד אחפוץ לתת לך ואת תבעטי במנחות אמונתנו אלה! שובי שובי בעוד מועד! – ככח נעלם בא פתאם בעצמות החולה ויקימנה ממשכבה ותשב על המטה ועיניה הפיצו אש פלדות בקראה בקול: הוי עליכם מרצחים אנשי בוגדות, גונבי נפש אדם, אשר ככל רצח וכל זמה וכל תועבה לא יבצר מכם ובאמונתכם תשענו, תרבו לפשוע, תדיחו אנשים אל ירכתי בור, תשלחו מדנים בין אבות לבנים, תכו חרם בית על יושביו ובשם אמונתכם תדגולו, אשר תורכם לשאוף רצח וכהניכם הבוגדים אשר בוגדים באדם יוסיפו יורוכם לפשוע והמה ישאו לפשעכם, ובצל האמונה הזאת אבקש מסתר בעמדי על ירכתי בור? אתן ידי לשטן בעת אשר אך רגעי עמל עוד ספורים לי? בה' אלהים אבטח ובו אשענה, יסור יסרני במשפט ויסלח לעוני כאב מלא רחמים – סורי ממני! - -

בעודנה קוראה כה בקול נפתחה הדלת ושמריה נראה על סף הבית.

- מי אתה? – קראה החולה ברעדה ותפול על המטה.

- מי אני? – האם לא תכיריני? – שאל שמריה בעמדו למולה וידיו הניח על לבו, האחת על השנית – מדוע הכרתיך אני? הלא אני שמריה אבי מרים, ובתי איפה היא? -

- אויה! אויה – התפרץ מלב החולה.

- בתי איפה היא? האם בסתר אהלך תסתירי אותה, הלא את היית לה מלמדת להועיל -

- בתך תחסה כעת בצל האֹשר – ענתה אשת כלבי בעֹז פנים, כי הבינה דברי שמריה אף כי בלשון יהודית דבר.

- ואת תדעי איפה היא? -

- אמנם אדע -

- הגידי לי איפה תמצא וכל כופר לא ייקר בעיני מתת מחיר עמלך -

- בתך לא עוד תאמר לך אבי, הרגע נא, כי עיניה נפקחו לראות, כי לא נולדה למען בלות ימיה בהאמונה הארורה זעומת אלהים, היא מאשרה בבנות כעת, כי תבוא לחסות בצל האמונה הנאמנה, ואם את בתך תבקש, בקש גם אתה מעגלי אמונתנו ואז תשוב ותאמר לה: בתי את -

- ואת גם את תדעי איפה היא מרים? – שאל שמריה בשומו פניו אל החולה.

- אויה אויה, אני לא אדע מאומה -

- לשוא תתכחשי – קראה אשת כלבי – הן רק על פיך היתה שומה לחלץ נפש מרים מן המצר. הן בעצתך נחיתיה ולדברך הקשיבה, וגם במכתב הזה תתן תודה לך על הלקח הטוב אשר נתת לה -

- כה אמר לי גם לבי! – קרא שמריה בקול נורא, וישלח אגרופיו למול פני החולה בהתיצבו הכן ובהרימו ראשו ועיניו הכהות הפיצו זקים – לבי נבא לי, כי הנחש הזה שת בחלקות לבתי, מארת אלהים עליך, סוררה מבטן! תאלתי לך ולעצמות אמך הבוגדה בקבר, תאלתי לכן, תאלתי לכן, מארת אל זועם תרדפכן עד ירכתי שאול, צודדות נפשות! – כה קרא בקול נורא, עד כי חרדו אבי בת שבע ואשתו החדרה, ובראותם פניו נבהלו מאד, אך עוד יותר אחזה רעדה את האב האמלל בפנותו אל בתו והנה נחל דם פרץ מפיה ועיניה כֻּסוּ בשמורותיהן ותאלם לנצח...

ושמריה נע ונד כשכור רגעים אחדים ויפול מלא קומתו ארצה.

- היא אמרה לי בטרם מותה, כי תבקש להמיר דתה ולנו היא, דעו זאת ואל תעיזו לשלוח בה יד – קראה אשת כלבי ותמהר לצאת החוצה.

 

יג

מִשְׁלוֹחַ מָנוֹת

נכזבה תוחלת דלים רבים אשר אמרו לפקוד נוה שמעיה איש חמודות בשנה הזאת ולשאת משם ברכה; גד ואשר המלמדים אשר קבצו כסף על הכנסת כלה, חוה המילדת, חיה אֵם בני הישיבה ורבים כמהם חצו עד צואר במו מדמנה עד אשר הגיעו לקצה העיר למשכן שמעיה בן הרב, אשר כל היהודים בעיר חִדְשׁוּ כבודו פתאם, וכלם יחד שבו, פניהם חפו וידיהם ריקות, כי איש לא נמצא בבית, דלתותיו סגורות על מסגר ואין אור נר ואין קול אדם. קללות ונאצות התמלטו מפי אלה אשר בושו משברם, גם אשמה נוראה טפלו על אדוני הבית הסגור, כי בצדיה עשה זאת ביום הזה, למען יקפץ ידו מאחיו האביונים, אך הקללות והאשמות נטבעו בבוץ ועד אזני אדוני הבית לא הגיעו וזעם הזועפים נטבע עד ארגיעה בכוס יין בבתים אחרים אשר היו פתוחים לרוחה; לבד אחד היה אשר דפק על הדלת פעם ושתים לשוא ולא קצף ולא קלל, אף כי לבבו נשבר כשבר נובלים, כאשר בוש משברו למצוא עזרה בבית הזה.

אור נרות יֵרָאֶה מכל הבתים ממרחק מכל מושבות בני ישראל, קול עליזים ישמע וזעיר שם זעיר שם גם ברחובות קול מתרונן מיין יתהלך, הלא המה שמשים, בטלנים, וגם מלמדים המאחרים לשוב הביתה ושללם בידם או בתוך מעיהם, ואשר לא יקוו למצא שמחה בביתם יתר מאשר בחוץ, שֶׁפֹּה דלף טורד ושם מדיני אשה, גם ברחוב עם הארץ קול הלומי יין לא יחסר, כי גויי-השבת, חוטבי העצים ושואבות המים גם המה יזכרו בשמחה יום מפלת המן; רק אחד יעמוד בחשכת הלילה לפני בית שמעיה, הבית אשר אך ממנו עוד זיק תקוה נשקפה לו למצא עזר וישע מהצרה הנוראה אשר תקפתהו, וחשך וצרה בלבו כאשר חשכה איומה תשור בבית וסביבו. הוא יעמוד, ראשו על חזהו, אצבעות ידיו מְשֻׁלָבוֹת אחת באחת ולא ינוע ולא ימוש ממקומו כמו במסמרות נטועים התדבקו רגליו אל הארץ, במקום הזה מת לבו בקרבו, כי זיק תקותו האחרונה נדעך – האיש הזה אבי בת שבע הוא. בפקודת שופט העיר באו שוטרים ויובילו בחזקה את גוית בתו המתה למקלט הנזירות, אחרי כי אשת כלבי העידה בה, כי המירה דתה רגע אחד לפני מותה, ואיש אין אשר יכזיבנה. שמריה הובל כבול עץ הביתה וכל רוח לא היה באפו ואיש אחר הן לא היה אתם בבית, ואשת אביה אמרה בפה מלא באזני הכמר כי לא לפלא הוא בעיניה אם בת אישה אמרה כזאת אחרי אשר גם בחייה לא עבריה היתה, ומכתב מרים הלא ענה בה, כי היא היא הדיחה אותה מאחרי אמונתה ומי זה יספוק עוד בדברי אשת כלבי? ומי זה יעמוד לימין האב האמלל אם לא עמיל איש חמודות? – העצה הזאת לבקש עזרה מאת עמיל לא רוחו הולידה, כי הוא עמד כאיש אובד עצות ויספוק כפיו ויבך מרה אך אחד מהשכנים אשר שמע את הרעש בבית הוא העיר רוחו לעשות כזאת והאובד התנודד עדי בא לבית שמעיה – ובבואו וימת לבו. זמן כביר עמד משמים, עדי התעורר וַיְנַס להכות פעם ושתים על הדלת, אך אין קול ואין קשב ובכל זאת לא נסוג אחור וישנה וישלש להכות בחזקת היד, כמו אמר להעיר בחזקה ישנים מתרדמתם, ופתאם נשמע קול צעדים בתוך הבית, הדלת נפתחה ואיש נראה על סף הבית ויקרא בקצף: מה לך פה? – וכאשר נבעת אבי בת שבע ולא ידע להשיב דבר אחז האיש בערפו בחזקה בקראו בקול: לך לעזאזל, יהודי נבזה – ויהדפהו אחור. האמלל נע ונד רגעים אחדים ויפול ויטבע בבוץ, הדלת סֻגָרָה שנית והדומיה שבה לקדמותה.

ובעת ההיא ישבו שמעיה ואשתו וכל ביתו במנוחה נכונה סביב לשלחן ערוך ונרות רבים האירו את הבית הגדול. שמחים וטובי לב ישבו אל השלחן ולא ידעו כי נפש תדרשם, תגוע ברגע ההוא מצרה ויגון לפני פתח ביתם ואין עוזר לה, כי לא בביתם כי אם בארמון השר שמו משכנם זה ימים אחדים, ואיש לא ידע מזה בעיר. השר אשר עזב שנית את ארמונו ויאמר להותר בעיר שבורה ירחים אחדים, בקש מאת שמעיה כחסד כי יחליף ביתו בהארמון עד אשר ישוב הביתה ואת ביתו יתן בעת ההיא למעון לכלבי ואשתו, אשר דבר היה להם בעיר ולא מצאו לפי דברם בית טוב להם מבית שמעיה. ואם כי לא נעים היה הדבר לשמעיה ומה גם לאשתו, בכל זאת לא יכול למרות רוח השר אשר בקש ממנו הדבר במאד מאד ויאמר לו כי לטובה גדולה יחשב לו זאת, ובלי חמדה הוציא שמעיה את כל כליו מביתו, אשר גם הוא אחוזת השר היה, וישם משכנו בהארמון. ובכן חגגו את חג הפורים בארמון אשר בו חגגו וישתו וישכרו אצילי פולין זה כמה דורות ואשר רֻבָּם בחרו, בלי כל ספק, באחרית כהמן מתת את ביתם למעון ליהודים, וגם השר הזה מי יודע אם נאות לעשות כזאת לולא אכף עליו המקרה את אכפו לעשות ככה. כי לא למען ישמור שמעיה את ארמונו עשה זאת, כי אם יען כי חפץ לו בבית שמעיה, זאת יבין כל איש, רק שמעיה בתום לבו לא ידע ולא הבין זאת, ולא חש כי מביתו נפתחה הרעה כעת ליהודי אחר, ואחרי כן כמו סער מתחולל תפרוץ ממנו להביא הוה ושבר על משפחות רבות…

הוא לא חש זאת וימצא מרגוע גם בארמון השר ולבבו מלא שמחה, בהביטו במכונו אל בניו היושבים אל השלחן וגם פניהם יפיקו רצון, וכטוב לב הזקן אמר: בני, הלא מנהג ישראל הוא לשלוח מנות איש לרעהו ביום הזה, הנה איש ישר וטוב לב שלח לי היום מנה יקרה ואותה אתן לכם כעת – ובדברו הוציא מחיקו מכתב עטוף בתכריך.

- מה זאת? – שאלו עמיל וישעיה כאחד.

- עוד מעט תראו ותאמרו כמני, כי מנה יקרה היא. קח את המגלה וקרא אותה באזננו – אמר בתתו את התכריך ליד ישעיה.

- הכתב מכתב רבי גבריאל הוא - קרא ישעיה בתמהון.

- כן הוא בני, קרא נא באזננו -

- "רעי וידידי מִנֹּער, שמעיה מחמדי"! – החל ישעיה לקרוא ולשונו לחכו דבקה מרֹב תמהונו ויבט בפני שמעיה כמו לא האמין למראה עיניו וגם עמיל והילדה הביטו בפני שמעיה בתמהון.

- למה זה תתמהו? קְרָא עוד ותמצא פשר דבר – אמר הזקן בפנים מאירים. ישעיה עשה כדברו ויוסף לקרוא: "לא הכרתי ולא הכרתיך בבואך בתחלה לבית הישיבה, אני כזר חשבתיך ולא ידעתי כי רֵעִי היקר לי עומד לפני, ואתה מקנא קנאת אלהים חזית בי ותאמר לפקוח עיני ולא ידעת כי את המודה ועוזב דרכי נעוריו תראינה עיניך. אביך השיבני בימי חרפי לעמי וְאַחַי, אחרי אשר אחור נסוגתי מהם בחפצי לפקוח עינים, ואתה חפצת להשיבני לעת זקנה לימי נעורי אשר לא ישובו עוד, ואשר רק זכרונותיהם עוד כאש צרבת בכליותי. שנה תמימה התהלכנו יחד כאחים ומני אז עברו שלשים שנה, גם שנינו לא אשר היינו הננו: על שנינו כמעט אבד כלח, אך אשריך כי אתה תצעד בשלום אל יומך האחרון, ואוי אוי לי, כי עונות נעורי ירגיזוני גם בעמדי על עברי פי פחת. לך אשר כמכחש באלהים תֵּרָאֶה לכל סביביך שלום ושלוה בכליותיך, בר לבב וטהר ידים תגש עד כסא השופט רמים ולי, אני המורה תורה ויראת שדי, חבלי שאול בעוד בחיים חיתי; אבל ראשיתי הן נעלמה ממך אז ואחריתי עוד טרם תדע גם עתה, לכן לך הנפש הטהורה אקריב עתה למנחה את זכרונות ימי חיי, אשר עין איש לא שזפתם.

כחידה סתומה היה לכם הנער הגר, כאשר נתתם ידכם הנדיבה לו, וכאיש פלא הייתי בעיניך עתה אחרי שלשים שנה. הכון ומצא בפעם אחת את פתרון חידת חיי.

משלוח מנות קראתי בשם זכרונותי אלה, כי ביום הפורים יבואו אליך, וקצרה ידי משלוח לך מנה יקרה מרגשות לבי. אנא קבלה לרצון ואדע כי שלמתי אחד מאלף לאיש חסדי. קרא נא את המגלה הזאת גם באזני בנך וישעיה התלמיד, זה אהבתי, כי על דעתי ישאו דברי פרי להם בעת הזאת.

הנה אקרא לדברים המעטים האלה זכרונות ימי חיי; אבל באמת רק שם פתרון החידה יאות להם, כי לא אתהדר בניב שפתי ולא ארבה אמרים בעת אשר לבי יהמה ורוחי ירגז.

בעיר שבורה נולדתי בבית מלא כל הון ויקר, כל תענוג וחמדת עין, כל כבוד וכל פאר; אבי היה איש השם בעשרו ובנדבת לבו, ויותר מאלה על כי אמי היתה אשתו. היא נִשְׂאָה לתהלה על כל שפתים וגדולי עם הארץ לא לבד בקרו בביתנו כי אם גם לכבוד גדול נחשבה זאת להם, ואיש אשר לא היו לו מהלכים בבית הורי לא נחשב בעיר. אבי היה חסיד מאמין בצדיקו אף כי בגדים לבש כאחד מעם הארץ, וזאת לא נחשבה לו לחטאה, אחרי כי דבר היה לו תמיד עם רַבֵּי המלוכה. ואחרי כי בכל זאת היה ביתו בית ישראל לכל משפטיו, הוא היה תמיד פתוח לרוחה לכל איש, ולסעודת השבת ישבו אל שלחננו צדיק ומשמד, מלמד על יד אשכנזי, עני, אפיקורוס, מחבר ספרים על יד שדכן ארך הפאות והזקן ולמולם שר צבא מלובש בבגדי תפארתו ואחד השופטים על יד ירושלמי מקבץ נדבות. פני אמי היו כאבן חן לקחת נפשות ויד אבי הפתוחה החזיקה בהנפשות לבל יצר להם המקום לשבת יחד. על פי דרך הבית לקחו לי מלמד חריף ובקי גדול, מתנגד שונא החסידים בנפש ואיש חסיד אחר בא כפעם בפעם להשמיעני גם תורת הנסתר, גם מנהל צרפתי לא יהודי לִמְדַנִי שפה ולשון וילך אתי לשוח ויחד רכבנו ונסענו במרכבה מרקדה. הורי לא אצלו ממני מלמדי תורה ויראה, אשר נתנו שמחה בלב אבי, גם לא מנעו ממני מלמדים להועיל בדרכי הארץ לצאת במחול משחקים ולרכוב על סוס אביר בראש חצות ואלה הרנינו לב אמי אשר בקשה להראות לעם הארץ, כי בנה לא נופל הוא מכל בני האצילים בתהלוכותיו ותנועותיו ומדברו. וכל מורי פה אחד הללוני כי אצלח בכל הלמודים; אבל לי יקרו תורות המורים אשר על פי אמי נִתְּנוּ לי מהמורים אשר אבי בחר בהם ובמשנתם, וכאשר הייתי לבחור אז התהלכתי רק את בני עם הארץ ואתערב בכל שמחותיהם ואהי כאחד מנהם. אוצרות אבי היו פתוחים לכל חפצי ועל כן רבו אוהבי מעם הארץ. ובכן כאזרח הייתי בבתי האצילים וכאשר מלאו לי שמנה עשרה שנה כבר אהבתי באהבה עזה כאש יוקדת נערה בת אחד האצילים ואהי בידה כצפור בידי הנער המשחק בה, בידה הייתי מטה זעם להורי, לעמי, גם לנפשי, כי כמכונה כלי חפץ הייתי בידה, דברתי מעלות רוחה ועשיתי כל אשר יזמה.

בעת ההיא סער מתחולל יצא בארץ, האצילים קראו מרד ויפיחו ארץ בדבריהם, וגם אותי ספחו עליהם, ויתנו משרה כבודה על שכמי ולנשיא ישראל בארץ שמוני, כי בעת ההיא בעת המרד הסירו גבולות הדת ברוח פיהם וימיתו ברגע אחד את הצפעוני היונק דמינו מאז, את השנאה לעם ישראל, הסירו מגבירה. ובמחיר צדקתם זאת אמרה לי נפשי להקריב להם כל אשר בידי, ואקריב להם לא רק אשר בידי היה כי גם בתחלה את אוצרות אבי וביתו ואחרי כן גם את הורי.

כל אשר נטלו עלי עשיתי ובבוא היום אשר דִמּוּ כי ידם רוממה גזרו אֹמר בשבתם יחד באספה לשלוח את בני ישראל מעל לגבול לבל יבואו על שכרם, כי רבים היו מאחינו אשר נלוו עלינו וישפכו דמם כמים ויקריבו כל אשר להם, למען קנות חֹפש לעמם; וכאשר רגזתי תחתי שחקו לעגו לי וכאשר אמרתי כי אחדל מתת ידי וכסף אבי להם העלו בלילה ההוא בית אבי על המוקד ואמי היתה העולה אשר הֹעלתה על המוקד ההוא, ואבי אם כי לא בא קצו ברגע אחד, אבל לא אֵחר מִלַּוֹת את אמי לבית עולמה – ואני הייתי המרצח וכן הייתי בעיני.

מאת אוהבי ורעי היושבים בסוד הקושרים קשר יצא משפטי להתלות על העץ, והאשה נצורת הלב אשר צוד צדתני במזמותיה, היא היתה הראשונה אשר כתבה ידה על המשפט החרוץ עלי, ואני הייתי אז כאיש אין תבונה בו, לא דאגתי עוד לנפשי, ולוא גם ראיתי החבל נתון על צוארי לא נסוגתי אחור כי חטאתי ממני לא נכחדה ובכל נפשי נתתי גויתי לממיתים למען כפר בדמי את עוני הנורא. אבל רבים מבני עמנו אשר שבעו מטוב אבי זכרו חסדו ויאמרו לעשות חסד עמי ויובילוני מעל הגבול כמעט למרות רצוני, ואף כי ידעו כי מְחַיְבִים המה ראשם להקושרים אם יודע הדבר כי המה חלצו נפשי.

גר בארץ נכריה נע ונד התהלכתי מעיר לעיר וחטאתי רדפתני מנוחה; לא ידעתי שלו בעצמי ופני הורי המומתים לא סרו מנגד עיני אף רגע. עדי הובילוני רגלי מבלי משים אל בית מלאך אלהים, אל בית איש אשר אך למענו לבד ראויה היתה התבל להברא, אל עיר אביך קדוש אלהים עליון ואל ביתו הנחוני רגלי ולא ידעתי. טהר לב הזה הביט ללבי ויפתח סגור שפתי, בחיקו שפכתי שיחי והוא כאב נחמני ויראני בישע אלהים. הוא היה לי לאב, וישב לי את החיים אשר קצתי בהם, וטל תורת ה' אשר שתיתי מפיו השקיע בלבי לאט לאט את אש התֹפת אשר הצית מוסר כליותי בקרבי. שנה תמימה הייתי בביתכם, כאשר ידעת, וכאשר לֻקַּח מעל ראשנו נזר ראשנו צבי עמנו, ביום אשר אביך לקח מעל ראשך, הייתי ליתום גם אני ושנית הרחקתי נדוד. ימים רבים נודדתי עדי אמר לי לבי לכפר חטאתי בתורת ה' אשר לה אקריב כל חיי רוחי, ואגמר אֹמר לשום אל ארץ מולדתי פני וללמוד תורה באחד מבתי התורה בכל ימי חיי. לארץ מולדתי כלתה נפשי, כי עוד שארית הפלטה לבית אבי היה שם, אחות אשר היתה לאיש בעיר שתיקא כשנה בטרם הובלתי מעל לגבול, ואומר אבקש אותה וְאִוָדַע אך לה כי אחיה הנני, כי חרב המשפט עופפה על פני אם יודע לאיש מי אני, ואחרי שתים עשרה שני נדודים ויגון שבתי אל ארץ מולדתי וראשית דרכי היתה לעיר שתיקא; אך את אחותי לא מצאתי עוד בחיים, בימי הצרה נהפך הגלגל גם על ביתה וידכאנה, ובכל זאת לא עזבתי עוד את העיר ההיא ואויתי את אחד מבתי המדרש למושב עולמים לי.

להעמים בתי מקלט לנזירים אשר בהם יבואו כל נשברי לב ודכאי רוח וְיִקָּבְרוּ בהם חיים ולעמנו בתי התורה אשר יהיו למקלט לכל נגוע מפגעי הזמן, אבל בהם לא יקברו הבאים בהם, כי אם ימצאו מנוחה וחיים חדשים; כל עוד אשר יבחרו שבת בבתים האלה קול נוגש לא ישמעו, יהגו כמעלות רוחם, יתפללו כחפצם באין מצוה ומפגיע, וכאשר ישובו ממחשבתם, כאשר ירוח להם ממכשול לבם, הלא שערי הבית פתוחים להם לצאת ולבוא כחפצם. הה! איך טחו עיני משכילי עמי מראות נכוחה ויקראו רק רע על בתי החסד האלה, בתי מחסה לאמללים לבל יגועו בענים. הן לא יחדלו אמללים מקרב כל עם ועם, כל עוד לא יחדלו שוגים ותועים בדרכם, ואמללים כאלה אשר מפשעם נגע לב להם איפה ימצאו מנוחה לנפשם האמולה אם לא בבית אשר שם אלהים יקרא עליו? ובמה נופלים הבתים האלה מבתי כל הנזירים? האם יען כי חפשה תנתן לכל באי שעריהם? האם יען כי המוצאים בהם מנוחה לא עבדים המה להראש המצוה עליהם כעל עבדיו לעשות או לחדל כהעולה על רוחו?

בבית הזה נרפא לבי כמעט משברו, ובו נעליתי להיות למורה להנערים אשר יבואו להקשיב בו לקח, ובעיר הזאת לקחתי לי גם אשה ממשפחת שמריה לעת זקנתי, אשה טובה וישרה בנשים, ואומר לבלות פה במנוחה מספר ימי; אך מקרה אחד בא ויטלטלני טלטלה. אתה באת אלי כמזכיר עון; לתופש תורה, ירא אלהיו, המסתיר פניו מכל ארחות החיים הייתי בשנים האחרונות ואשקיט את נפשי ההומיה, ואתה באת ותסערני ממנוחתי ותורני כי חנף ומרע אהיה, אם אעיז פנים להגיד לבני הנעורים פשעם על חטאתם לאבותיהם; אני הוא האיש אשר כה עשיתי ואיך ארים ראש להוכיח? מעת אשר ראיתי פניך ואדבר עמך, סרה מנוחתי מלבי ורֹגז לקח מקומה, אבל עתה נטל עלי לקדום לברוח, כי לא שוא דבת רבים האומרים, כי זה העם הסורר והבוגד לאוהביו ואויביו גם יחד ירים שנית את ראשו, ובעת כזאת לא לי להותר על מקומי פן אתפש ותורתי ועמי עלי ישאו חרפה. הה, מי יתן ויחכמו בני הנעורים עתה יותר ממני ורֵעַי אז ולא יתנו יד לפושעים. אבל אפחד ואירא מאד, פן יזנו אחרי הסוררים המכחישים, אנשי בוגדות ורמיה, אשר צוד יצודו את בני עמנו ברשתם וישלחום אותם ואת בתיהם לאבדון, ועל כן במשנה שברון נשבר לבי כי נטל עלי לברוח בעת הרעה הזאת מן הארץ; מי יודע אם לא הצליח בידי להיות כצופה ומזהיר לרבים מבני אחינו לבל ילכדו ברשת הפרושה ליד מעגלם, לבל יהיו כמוני מרצחי נפש אבותיהם ומביאים רעה נוראה על עמם; אך עון נעורי ירדפני ולא יתנני לקום בפרץ, ובכן חשתי מפלט לי אל ארץ הקדושה, אל הארץ אשר היא כמקלט גם היום לכל נקשה ומר נפש, לכל אשר חייו היו לו למשא ונפשו תכסף להתרחק משאון התבל, לכל אלה תהיה הארץ הזאת, אשר לשמה וזכרה תאות נפש כל איש ישראל האוהב עמו, כאם רחמניה; תסתירהו בסתר כנפיה ולא יפחד מעונות נעוריו אשר ירדפוהו. כאות ומופת היא לבית ישראל, כי עוד לא נתקו כל מוסרות האחוה מהם לארצם, כי עוד גם היום בהיותה תחת שבט מלך זר, גם היום היא כצנה רצון תעטר את בני אלה אשר לפנים שפכו דמם כמים על משואותיה. הה! מי יתן לעמי לב חכם לשפוט מישרים, כי אז ראה והבין מה רב טוב צפון גם היום בארץ הזאת לכל מֻכֶּה בחלי הלב ונגוע מתגרת יד הזמן, כי את הטובה אשר יתנו בתי המדרש למספר אמללים, הנה תפזר הארץ הזאת ביד נדיבה לאלפים, ולעמנו לא חסרו ולא יחסרו אמללים. תהי נא איפו הארץ הזאת בית המקלט האחד הגדול לכל ישראל לסוכך על נכאי רוח ודכאי לב, המקלט האחד לכל נזירי ישראל, אשר ינזרו מתענוגות התבל ומכאוביהם ויעזבו את החיים עוד בטרם עזבו החיים אותם.

אלה המה קורות חיי או תולדות עונות נעורי, אשר בפעם הראשונה העליתים על לוח לזכרון, כי כחוב קדוש נחשב לי לגלות לפניך את לבי, ואתה תוכל לקרוא הדברים באזני כל אלה מבני הנעורים אשר יתעם לבם לזנות אחרי הסוררים, אולי יהיה מכשול עוני למורה דרך לנתעים.

אתמול שטחתי כפי על קבר אביך החוסה בצל שדי והבאתי ברכה לנשמתו ממך, ובמקום הזה עלה על לבי להודיעך שרש דבר נמצא בי, כי עזבתי פתאם את העיר אחרי אשר נמצא לי אוהב דבק מאח.

- זכרני לטוב וחיה בטוב ובשלות השקט כברכת אוהבך עד יומו האחרון.

גבריאל".

- אֵחַר המועד – אמר ישעיה בקול דממה לנפשו כאשר כלה לקרוא.

- מה אמרת? -

- עתה מצאתי החידה – ענה ישעיה – כי כחידה היה האיש היקר הזה בעיני; אבל אשתאה מאד, כי האיש הרם הזה, אשר לשונו תטיף דברים נעלים בכל עת, תהלך במכתב הזה בכבדות ובלי כל הגיון נעלה -

- אני אדמה, כי צרות לבו התגברו מאד בכתבו ותגזלנה ניב שפתו – ענה שמעיה – מה דעתך אתה, עמיל? -

עמיל ישב כצולל בתהום מחשבות בכל עת קרוא ישעיה את המכתב ועתה התעורר לקול קריאתו ויענה: אבל אני אדמה, כי לא צדק במשפטו; הוא שכח, כי זה יותר משלשים שנה עברו מהעת ההיא ובעת הזאת נשתנו הדעות מאד מאד ומגורת שוא היא אשר יפחד לבני עמנו, כי עתה לא ישקרו המבקשים חפש בבריתם לעוזריהם. – הזקן התבונן בפניו וענן תוגה כסה פתאם את פניו ויענה כמעט בחלחלה: האמנם תדמה כי האצילים ישנו רוחם? האלה אשר על פי הכהנים יחיו ויצאו לפעולתם יכרתו ברית אחים לעמנו הנבזה בעיניהם? או האם חֹפש יבקשו האנשים האלה? הלא המה אומרים להלחם רק בעד קדושת האב ברומא, כי ירום כסאו ותנשא ממלכתו על כל הארץ; המה אומרים קשר, למען כבוש שנית את העבדים לעבדים להם, כי צר עינם משלוח את עבדיהם לחפשי כפקודת המלך. שקר על לשונם בקראם מלחמה לחפש; על החפש יקראו מלחמה ולא למענו; האם ממך נכחדו דרכי האנשים האלה המתנשאים איש איש מהאציל המרומם עד הבזוי משפחות לאמר אני אמלוך? הטרם תדע, כי המה אומרים לעשות מלחמות, למען תמצא ידם לשלוט בכל ולרדות בפרך? – החפש, אשר בן פולין לו חפש יאמר, הוא עבדות אכזריה גם לדלת עם הארץ ואף כי לנו בני ישראל; לנו אם אך תמצא ידם יכינו מדורה ברגע אחד ויעלו אותנו כלנו על המוקד, אבל תקותי בה' כי זרוע הרשעים תשבר ולא תעשה חיל והפושעים מארץ יכרתו –

- ולמה זה יכינו לנו מדורה הפולנים יתר מיתר עמי הארצות? האם זה היה דרכם מאז? האם לא ישמיעונו דברי הימים כי לא כן הוא? הלא אם נתבונן לימים אשר עברו, בעת אשר ארץ צרפת הקיאה את עמנו מקרבה, בעת אשר שערי ארץ בריטניה לא נפתחו אף לאחד מאחינו, ואם נמצא שמה אחד מסתתר הגירוהו בחוצות כפגר מובס, בעת אשר מרֹב ערי אשכנז שֻׁלְחוּ כפושעים ובהערים אשר במחיר רב קנו להם אויר מחנק נפש לשבת בו, גם שם לא חדלו רגז ויהיו יום יום עתידים לצאת להרג ולשרפה, - בעת הרעה ההיא פתחה ארץ פולין דלתותיה ותקבל את הנרדפים הנבזים הבזוים וממֹרטים ותתן להם ארץ לשבת, וכל נגוע מאחיהם הביאו אליהם, וכארץ חמדה היתה להם; ומדוע זה ישנו עתה דרכיהם לרעה מכל העמים? -

- מדוע? אני אשמיעך מדוע. גם אז בפתוח הארץ הזאת דלתותיה לאחינו לא מאהבת משפט, לא החפץ לעשות צדק או רגש החפש עשו זאת. בכספנו קנינו לנו מקום לשבת, בכספנו שלמנו מחיר כל רגע אשר שאפנו רוח, בכספנו חיינו ובכספנו מצאנו לנו קבורה. אדוני הארץ אשר מאז לא ידעו משפט רק הבצע הוא היה להם לקו, אדוני הארץ האלה, אשר כחסרון כחם כן רבה תאותם ובדלותם כן גדול גאונם, לאדוני הארץ האלה היינו ככר נרחב, כעדרי צאן וכאחוזת נחלה, רק על עמלנו חיו ובלעדינו אזלת ידם מהחיות את נפשם בעצלותם ובתאותם. ובכל זאת אף כי ממנו, מדם אחינו לחמם נמצא, אף כי אבותינו היו להם כמקור מחיתם, בכל זאת הרבו להשליך קיא צאה אל הבאר הזה; המה הרעו מכל עם הארץ להשפילנו עד עפר, המה נתנו לנו מקום לשבת, אך על גבנו חרשו ועל פנינו שפכו כל חלאה וקיקלון, המה שמונו כעפר לדוש, המה המיתו כל רגש כבוד בלבנו, המה בחסדם לבהמות הארץ שמונו. ועתה יבואו בני הזדים האלה אשר ישקצונו בכל לבבם ויבקשו ממנו כי נכיר טובה להם בעד הרעות הנוראות אשר המיטו אבותיהם הנבלים על ראשנו. הלא עול ימים הנך ותדע את ערך הכבוד? הגד אתה במה תבחר, אם יעלוך על המוקד, או באשפה יושיבוך? הן באשפה הושיבונו בני הארץ הזאת מאז ועד היום. אמת הדבר, כי העמים האחרים הרבו הָרֵעַ ויבקשו להכחיד שמנו מתחת השמים, אבל העם הזה כבש אותנו לעבדים, כצאן בלי רועה היו היהודים בידיהם אשר גזזו צמרם ויאכלום לאחד אחד, לבזה נפש, למתעב גוי, לנתעב ונאלח שמונו – ולהם נכיר טובה? כזאבי ערבות יארבו לנו גם היום ובהם נבטח? בני, בני! רוח תועה שם הדברים האלה בפיך ואתה טרם תראה ותתבונן! -

- אולם העת שנתה פניה ולא דרך הדור אשר חלף ואיננו דרך הדור הזה; עתה יכירו לנו טובה אלה אשר אתם יחד נכין גונו למלחמה, המה יכירו מעבדינו בצאתנו לישעם ואז גם תשועתנו לא תאחר; הן זאת לא תכחד, כי רק מאת החפש לנו בני ישראל תקוה נשקפה, מידי העם ולא מהממשלות מצאו אחינו חפש ודרור להם בארצות החפש -

- לא כן, בני; גם זה פתגם שוא הוא, אנחנו נמצא עז ותעצמות רק בממשלה כבירת כח, אשר תנהל בשבטה את כל עבדיה; עלינו היהודים אך לשמוע בקול הממשלה ולא להתערב את שונים. גם בימי הרעה מצאנו אנחנו מחסה ועז לנו רק בהממשלה, לא ממורדים ופושעים במשטרי המדינה תשועתנו תבוא, להם נהיה כשה לעולה אם לא יצלחו במלחמה, ואם תעלה ידם אז נהיה כחמר לדוש. השנאה לישראל לא עוד מתה בקרב כל הארצות ואף כי בארץ הזאת, ורק בידי ממשלה במשטר וחקים לעצור בעד אלה, אשר ישאפו לבלענו חיים, ובעת מרד, עת אין חק ומשפט, רק הזרוע תשים משטרה בארץ, אז הננו כצאן לפני זאבי ערבות. ובפה מלא אומר, כי טוב טוב לנו לשאת בעֹל חקים מעיקים מידי ממשלה רַבַּת העז, מפחוד כל היום בארץ אשר חקים טובים ומשפטים צדיקים כתובים על ספרי המשפט ואיש לא ישים אליהם לבו. יקרים בעיני החקים הרעים אשר נתן נפוליון הראשון להציק לאחינו מחקי החפש אשר נִתְּנוּ מידי רועי העם אשר הפכו את הארץ לשמה, כי הוא מצא און לו לשמר עלינו לבל יגזלו הכל ממנו, ויד בעלי החפש קצרה מעשות זאת. וכל אלה בכל הארצות ואף כי בארץ הזאת, אשר עם הארץ מהבילים המה מאד ולא ידעו ולא יבינו מה הוא חפש ומשפט ולא יחפצו בהם. ראה דרכי העם הזה בארץ אוסטריה אשר הסירה המשפטים הרעים מארצה ותאמר לתת משפטים צדיקים, ומי המה אלה אשר ילחמו בחזקה נגד החפש? מי המה אלה אשר ילחמו בחמה שפוכה בעד כבוד האב ברומא וקדושיו ובעבורו יקריבו את ארצם וחקי החפש וכל משפטי האדם וישאפו להשיב הממלכה על כנה כימי הבינים, ימי החשך – הלא בני פולין המה! ולבבך יתעך להאמין, כי בארץ הזאת ייטיבו מעשיהם? לולא שמעתי כאלה מפיך, כי אז כמעט לא האמנתי, כי בני ידבר תהפוכות כאלה -

- לוא גם אתן לכל דבריך צדק ובדבריך אומר כי מאת העם לא נשקפה טובה לעמנו, אך אדמה, כי עלינו החובה להכיר טובה להאיש אשר מידו לחמנו נמצא, והאיש הזה הן בן פולין הוא, אחד מאציליו -

- אני עבד נאמן הנני לאדוני וכל אשר נטל עלי לעשות אעשה, ונכון הנני לעשות למענו גם את אשר לא נטל עלי, לוא אך אדע כי איטיב לו; אבל להרשיע למען אהיה כמכיר טובה, לפשוע בממלכה ולהרע לעמי יען כי כזאת יבקש ממני, זאת לא אעשה גם אם יצוני לעשות כזאת; אבל אדע נאמנה כי גם לבו לא ילך אחרי הקושרים כמני וחלילה לך מחשוב אליו תועה כי יארח לחברה עם קושרי קשר -

- אולי שגיתי – ענה עמיל; ולא יספו עוד לדבר בדבר הזה דבר, אבל מנוחת הזקן סרה מני אז מלבו.

יד

עוֹד הַגּוֹאֵל

רוח צח יפוח על פני הככר אשר לפני העיר שתיקא; השמש יופיע בהודו ויאיר פני כל החי וגם על העץ וירק דשא ישפוך יפעתו, וכמו חיים נפח בהם וכמו ניב שפתים ברא להם, ויחד יפצחו רנה ויביעו בקול גדול את אָשרם ושלותם. ההרים עטו ירק דשא והעצים הרעננים שלחו סעפותיהם המכוסות בעלים ירקרקים ועין להם כמו עתה זה עתה רוו מטל. שם על ההר, אשר האוהבים לצאת לשוח בשם ציון יכנוהו, ירעה עדר עזים ורחלים מפזרים ומפֹרדים לכל קצותיו, ונער קטן ושוט ארוך פי שלש ממדתו נוהג בם ומחלל בחליל קטן ועדת נערים יקיפוהו וישתאו וישתוממו על נעים זמרתו; וכמה וכמה בהם יחשבו את נפשם לִמְאֻשָּׁרִים בתבל, לוא מצאה ידם חליל נפלא כזה. ביער המכסה את ראש ההר יתהלכו בחורים ויבקשו אחרי אוצרות, למצוא למו מקל לוז או ערמון ישר; ואלה אשר כבר מצאה ידם חפצם ישבו על הארץ ויעשו מלאכתם: אלה יפצלו בהם פצלים ויעשום למקלות תפארה, ואלה יכופו אותם ויעשו מהם קשת לירות בה חצי עץ עד למרחוק. לרגלי ההר על הכר הנרחב המשתרע עד ההר השני העומד למולו ואשר זכה לשם בשן תכסה שפעת אנשים ונערים ובהם גם ילדים קטנים ונשים ועלמות; כמכסה בצבעים שונים נראו כל הנאספים מרחוק, אלה הסירו בגדם העליון מעליהם ויכסו בו את הארץ וישכבו עליו ועיניהם השמימה נטויות, ואלה ישכבו ועיניהם תחדורנה בלי ספק לשאול תחתית; זה שוכב וזה יושב, זה יתהלך וזה יתגלגל, זה ידלג וזה יתרונן, והנערים כמעט כלם חגורי קשת וחצים המה, ויקלעו אל העצים ואיש ברעהו, ואלה אשר אין כלי קרב בידיהם ישחקו כהעולה על רוחם; האחד יעשה נפלאות בעמדו על ראשו ורגליו נטויות למעלה, והשני יעמוד על ארבע ומכסה הראש על גבו בַּתָּוֶךְ והמון נערים יקפצו עליו איש אחרי רעהו ויזָהרו לבל ישליכו את המכסה בקפצם, כי המפיל את המכסה ישא עֹנש ויעמוד על ארבע ועל גבו יקפצו רעיו; וקול כל חיה כל עוף מסביב יִשָׁמַע, אשר הנערים ישכילו להשמיע בגרונם, שמחה נאמנה נראתה על כל פנים; כי חג היום זאת הכיר כל רואה בם גם מבלי אשר השמיעוהו, חג היום כי כל הנערים לא ילכו אל החדר ועוד זאת כי יצאו לשוח השדה ואף עוד זאת כי ביצים אדומות כדם נתנו להם הוריהם ובקשת וחצים ממקל לח חננם המלמד או העוזר על ידו, וירקדו כאילים וישירו ויזמרו ויתגלגלו ויורו חצים ויאכלו ביצים לעיני המלמד ואין מכלים דבר. אין יום טוב לנערי בני ישראל בארץ ההיא כיום השלשים ושלשה לספירה אשר המתנגדים לו ל"ג בעומר יאמרו, והחסידי ליום הלולא דרבי שמעון בן יוחאי שמוהו; אבל יום חפש הוא לכלם, כחסיד כמתנגד יתן את בניו לשאוף רוח חיים, וגם הוא לא יסוג אחור לפעמים וילך אחרי ילדיו לראות עשבות דשא.

אבל לא רק לילדים ונערים יום שמחה הוא, כי אם גם לבחורים ובתולות, כי כל ימי הספירה כימי אבל יחשבו ורק ביום הזה רשות נתונה לבוא בברית את אשה, ועל כן יום חתונות הוא היום הזה. ובעת אשר יכתבו התנאים יהיה היום הזה כערב שבת נחמו יום הגבלה ליום החתונה, כדרך כל האדם לאכול פי שנים אחרי יום צום ולבקש משנה שמחות אחרי התמו ימי אבלו; ולא רק בעיר גדולה כשתיקא תהיינה היום שלש חפות ביום אחד, כי אם גם בעיר בצלת הקרובה לה, אשר אם חלילה ימות אחד מתושביה אשר כבר מלאו לו שלש עשרה שנה אז לא יספיק מספר תושביה הגברים למנין להתפלל בצבור, גם בעיר הזאת חתונה היום ולא חתונת אחד מדלת העם, כי אם חתונת בת הגביר, ועל כן תהום כל העיר, כל חי ומדבר יעמוד על רגליו ובצפיתם יצפו לקראת בוא החתן. לפני פתח הבית האחד תעמוד אשה ויונקה אשר תניקהו על ידיה, היא חוה המספרת, אשר תעמוד מאז הבקר בחוץ אולי תראה או תשמע דבר למען ספרנו אחרי כן ירחים אחדים; ולמולה תשב על תל העפר אשר לפני הבית השני נערה וידיה בין מחלפות ראשה, אשר זה כמה לא עלה מסרק על שערותיה ותביט זה זמן כביר בכד מים, מטיבה את ראשה; פני המים יהיו לה לראי מלטש וידיה למסרק והאשה הזקנה המבטת בעד החלון ושפתיה נעות כמעלת גרה תקרא בשבר רוח: הוי דור משחת, הוי דור עקש, ראו נא ראו, בת זבלון המלמד הצדיק עליו השלום תטיב את ראשה מאז הבקר ולא תדע שבעה; לוא היתה כזאת בדור אשר מלפנים, כי אז הובילו את החצופה לחצר בית הכנסת –

- אל נא חמוטל, אל נא תרבי להטיף מוסר, עוד אזכור יום אשר גם אַתּ נערה היית ואז אהבת גם אַתְּ לעדות עדי – קרא אחריה קול איש זקן בעמדו בפתח בית קטן כמלונת כלבים יחף ורק כתונת ובגד ארבע כנפות ומכנסים לבנות כסו את בשרו.

- גם לעת זקנתו לא יחד מהבט אל עלמות הנואף הזה – נשמע מאחריו קול אשה זקנה אחרת; וכאלה וכאלה נדברו יחד זלפה ההולכת רכיל וצלה הזוללה ודבורה המגדת וכהנה נשים הנקובות בשמותן וכל המחכים לקראת בוא החתן והמחתנים. פתאם נשמע קול המנגנים; שני אנשים וכנורות בידיהם, אחד נשא צלצלי שמע ואחד הכה בחזקה על התף כמו בקש להרעיש עולם, ארבעה מנגנים המפארים אשר הובאו מעיר שתיקא הלכו בגאון, הלוך ונגן, וקול כלי זמרתם השביח קול אחר, הוא קול המנגן האחד אשר בעיר, אשר לו היה כנור אחד ובו מיתר אחד וידע רק נגון אחד ובנגון האחד הזה עשה נפלאות, כי בהובילו את החתן אל החפה נהג את ידו בכבדות ויהי לאבל כנורו, ובשוב החתן כגבור מחפתו שלח והשיב את ידו במהרה כחץ מקשת וכנורו ברנה יגיל; הוא עמד בירכתי ביתו ויביא קללה על הגזלנים החוטפים את הלחם מבין שני דלים, אשר באו בגבולו והוא לא עשה להם רעה מעודו, כי אף פעם אחת לא בא בגבולם, אך קול כנורותיהם ומה גם התף השביח קולו, עד כי גם עד אזני השכן הקרוב אליו לא הגיע, כי השכן הקרוב הזה פתאם היה לרחוק וישא רגליו היחפות והמגאלות בטיט עד ברכיו ויפתח פיו ויצהל קולו וירץ אחרי המנגנים, וחבל ילדים עם אשתו וקללותיה אחריו. אחרי המנגנים יצאו הרוכבים בסוסים, המה שקריאל החיט וכזביאל הסנדלר אחיו, הלא המה הנקובים בשמותם "משמחי חתן וכלה", וטובים היו האחים האלה ממאה בדחנים, וכל שמחה לא נקראה שמחה רק אם המה על ראשה, בשמחת סיום התורה, בכתוב איש ספר תורה ויביאה להיכל ה' אשר כזאת קרה כבר פעם אחת בעיר בצלת, ותושביה אסירי התקוה המה כי עוד מעט תחל חמוטל הזקנה להאמין בדברי האומרים אשר אשה בת תשעים ושש לא נערה היא עוד ועת לה לזכור את ה' ונשמתה, ואז תפתח את אוצרותיה הנסתרים מעין כל חי האצורים בסנדל ישן, אשר לפי דברת רבים, רבים ועצומים היו כאוצרות קרח, ואם נאמין לשמועה אז אולי מצאה ידה חמשים שקל כסף, ואת הכסף הזה צברה על יד על יד, למען קנות במחירו ספר תורה לעת זקנתה; אבל לפי דבריה חיו בני דורה עד מאה ועשרים שנה, ואם כן עוד עליה החובה לחיות עוד עשרים וארבע שנים לבל תחשב כזונה אחרי דרכי דור החדש, העקש והפתלתל, ובשמחה ההיא יופיעו שני האחים כאשר הופיעו בכל עת משתה ושמחה וכאשר נראו היום בראש חוצות רוכבים בסוסים, פניהם חשכו בשחור ואדרות שער הפוכות, העור מתחת והשער ממעל על בשרם, מוטות עץ ארוכות מאד בידם ועל ראשם כובעות גבוהים ושחורים משחור, - המה יצאו לשמח חתן ולהבעית את הילדים; אבל רב הילדים כבר ידעו כי לא תפתה הם ולא יברחו מפניהם ואם יְשַׂמְחוּ החתן והכלה זאת נראה עוד. הרוכבים ילכו אחרי המנגנים וששה אנשים יושבים במרכבה ישנה אשר שר הארץ ההיא יתן אותה לכל המחתנים אשר יסעו לקבל פני החתן. גם המחתנים האלה, הלא המה הגביר ואשתו ובנו וחתנו ובתו וכלתו ילכו כעת לקבל החתן כמשפט הערים האלה. אחרי המחתנים האלה יסעו בעגלות-אכרים קרוביהם ובני משפחתם הקרובים והרחוקים, אשר באו לשמוח בחתונה, ויהי המסע הולך ונסוע וכל בני העיר מביטים אחריו, אלה בקנאה ואלה בתמהון, ובתיה האלמנה תברך אתהם בכליון עינים וצבות בטן, כי רק מכסף עניים מצאה יד הגביר את כל החיל הזה, ונער כבן שתים עשרה אשר כתנתו שחורה משחור ורגליו מגאלות בבוץ ובגד חדש ילבש, אחז בקרנות העגלה האחרונה להמשך אחריה, וכרגע נתן בקול גדול וימהרו מכל עבר לעזרתו, זה אחז בחזקה ברסן הסוס להעמידו והסוס האמלל הרכין ראשו כמו נתן לו תודה על זאת, והשני הרים גלגל העגלה, והשלישי חרף את היושבים בה, והרביעי מרט לחיי האכר על אשר לא נזהר, ואשה גדולה תתן קולה ביללה: אהה! על הבגד החדש! ובעזרת כל אלה הנאספים, בגבורת ימינם ובחכמתם הצליח בידם להוציא את בגד הנער מבין הגלגל והאופן אשר נאחז בו; אך הוא מוצָא והנהו כלו מְכֻסֶּה בזפת; האֵם תקלל והאנשים ישחקו והנער יביט כמתעתע ויבקש לכסות בכנף הבגד השמאלי את הימני המגאל בזפת והאם תזעק: חכה נא חכה ממזר עד אשר יבוא האב הביתה! – והנער יחכה וכל עצמותיו תרעדנה, ועיניו תביטנה נכחן כעיני שה אשר לטבח תפשוט צוארה ולא יבכה.

ישעיה ועמיל אשר גמרו אמר לבוא היום לעיר שתיקא יצאו בתחלה לראות בהמון המתענגים על נעם האביב ועל החפשה אשר נִתְּנָה למו. שעות רבות הלכו יחד ברגל עדי בואם אל העיר הקטנה הזאת ועיניהם נמשכו על המחזה אשר לפניהם.

- הלא תראי, כי בלהות מות אפפו את הנער גם מבלעדי קללותיך וגדופך, ולמה זה תוסיפי להחרידנו? התחפצי להחרידו עד כי יפול על ערש דוי? – שאל ישעיה את האשה.

- נקל לך לדבר במנוחה, כי לא אתה נתת שני שקלים מחיר הבגד, כל איש בעל צדקה על חשבון אחרים; אבל נסה נא להוציא שני שקלים מכיסך וקנה בהם בגד לבנך והוא ישחיתנו ביום הראשון בלבשו אותו, או אז אחרת תדבר -

- אולם מה יועיל לך, אם תתני עליו בקולך ותפחידהו, הלא אין לאל ידו להשיב את הבגד לקדמותו -

- כאחד הפתאים תדבר – קראה האשה ותנע בשכמה – הוא שחת את הבגד ואני אחריש! -

- רב לך לדבר את הנבלה הזאת – אמר עמיל אשר התקצף מאד על דברי האשה בשפת פולין.

- נפשה מרה לה – ענה ישעיה – וילכו הלאה עדי הגיעו שנית קול המנגנים באזניהם, כי שבו יחד את החתן, ועל כל פנים שמחה.

- ראה נא ראה את החתן – קרא עמיל משתומם, וישעיה נשא עיניו, וירא נער יפה עינים כבן שתים עשרה שנה לובש בגד משי ירוק כירק שדה ושולי המעיל ממעל הלבנים כשלג יורדים עד חזהו. בצד שתי לחייו הלבנות כשלג ואף טפת דם בהן אין ירדו שתי פאות שחורות כעגילים, על ראשו כובע עור גדול כמחצית גויתו, הוא יושב בַּתָּוֶךְ בין המחתנים ויוריד לארץ עיניו, כי אמרו לו אשר נטל עליו להתבושש, ויעש כן. המחתנים באו בית החתונה ויושיבו את החתן אל השלחן, ויניחו לפניו חלת לחם קלועה כמקלעת וממולאה בכמון וצמוקים לימינו ושמאלו ישבו שני בחורים לשמחו; הוא הוריד גם פה את עיניו בלי ספק מיראה, פן יראה את הלחם ובעודו בכפו יבלענו כי רעבה נפש הנער מאד. בחדר הראשון החלו המחתנים להכין הכל לחפה, כי החלו לריב ולהתקוטט איש ברעהו ולחרף איש משפחת רעהו ולגלות כל מומיה מדור ראשון עד סוף כל הדורות; האנשים על הנשים יחד יריבו בחזקה ואבות החתן ירעימו כי עוד מעט יסבו על עקבם. הן לא בתולה בוגרת הוא בנם ועוד יוכל לחכות שנה ושנתים, אם לא יֻתַּן כל הכסף עד פרוטה אחרונה, ולפי דברי אבי הכלה גם בתו עוד לא בגרה ואם לא ינתן לה מהר ומתן כאשר נדברו והותנו, אז יאמר להם צאתכם לשלום; ויחזקאל המלמד בעל השלום יתאמץ לעשות שלום ושרה המילדת אף היא בתומכי נפשו לעשות שלום, ועל יד על יד תשקוט המהומה ויחדל הריב ויתפשרו, כי אבי החתן יחכה שנה תמימה עד אשר יתן אבי הכלה את הנדה, ואבי הכלה יכיר לו טובה ולא יציק לו כי יתן המתנות ביום ההוא, וקול הידד ישמע והמנגנים יריעו בקול ופני הכלה חפו, כי הילד החתן שם מסוה עליהם ויצאו ללכת אל החפה למזל טוב.

שואבות מים יצאו לקראת החתן והכלה וכדי מים מלאות על שכמם. והמחתנים ישליכו אגרות נחשת אל תוך המים. הצוענית והזקנה גם הנה לא אחרו לבא וגם להנה נתנו אגרות אחדות, אף כי כבר נתנו להן כוס יין דגן לכל אחת לבל תכשפנה. החתן הָעֳמַד תחת החפה וחבל נערים ובחורים נלחמו למען החזק במטות החפה, ואלה אשר לא הצליח בידם למצוא מטה התעסקו במצוה אחרת: לדקור את הילד-החתן במחטים ופניו ירעמו כמו חפץ לבכות, אך יתאמץ ויעמידם; והשוחט אשר הוא גם החזן, ולפעמים ימלא גם מקום הבדחן הנודע לאיש לצון, למטרה לחצי לעגו שמהו ויכנהו בשם ויזתא ויקטן וישיר בקול דממה: אהה מי יקום יעקב כי קטן הוא, והשומעים ישחקו והילד החתן אשר זה עתה בקש לבכות יתאמץ לבל ישחק אף הוא. מי אדיר על הכל – הריע השוחט-החזן בקולו והנקבה סבבה את הגבר שבע פעמים כמשפט, עיניה כֻּסּוּ באפר אשר על פניה עד כי לא ראתה את דרכה, אך מה לה ולעיניה? הן בידים יובילוה. ולא גם לא כסה אפר על עיניה נטל עליה להתבונן מאד להאיש אשר נתנו לה כי גם עד שכמה לא הגיע. עמיל עמד בכל העת ההיא על יד ישעיה וישפוך עזוז אפו על המנהגים הנשחתים האלה לתת אשה לילד וכאלה רבות. וישבע באפו לבער את הרע הזה מקרב עמו כאשר יהיה לנשיא ישראל, ותקותו חזקה כי היום ההוא לא ירחק, אשר בבוא גאולה לעם הארץ אז יהיה גם הוא גואל ישראל, וכל חייו ועמלו יקדיש למען אחיו לקרבם לעם הארץ וילמדו דרכיהם ולא יהיו עוד לבוז ושמצה – וכאלה רבות דבר באזני ישעיה אשר החריש והתבונן אל אשר לפניו. הצעיף הוסר מעט מעל פני הכלה בעת אשר נתן על פיה הכוס לטעם מיין הברכה וקול: אהה! התפרץ מלב עמיל, והכלה התעלפה ותפול ארצה.

- כשוף כשוף נעשה לה, לצים פגעו בה – נשמע קול מקרוב ומרחוק, ותהי מהומה ומבוכה וערבה כל שמחה.

 

 

טו

מַלְאָךְ מוֹשִׁיעַ

אט הלך ישעיה לבדו ביום המחרת ברחוב עם הארץ בעיר שתיקא צולל בנבכי עשתונותיו אשר המו מאד ביום הזה. זה יותר משני ירחים עברו מעת אשר גִּלָּה עמיל סודו לו והוא יראה בעינים פקוחות כי אל בור צרה כונן אשוריו ועוד לא הצליח בידו לעצור בעדו. עוד כמוס הסוד בלבבו, עוד לא גלה את אֹזן שמעיה אף שמץ מנהו. בדעתו כי לא יצלח אף הוא לקדם את פני הרעה ואולי עוד יחישנה; עוד יתחפש כמו יתן לכל מעשי רעהו צדק לבל יסתיר ממנו דרכו, אבל תקותו להשיבו מדרכו הלכה הלוך וחסור כבר מיום ליום, ועתה נגוזה ועברה פעם אחת ויקוט בפניו על הסתירו הדבר מעין שמעיה עד הנה. למה לקח עליו עבודה רבה מכחו? ומדוע האמין בכֹחו בטרם נסה ויצליח? הן זה כבר ידע את לב עמיל כי שבוי הוא בידי אחות השר וכי נכון הנהו להקריב נפשו בעדה וכי היא תפיח בו עֹז וגבורה גם תקוה תתן בלבו, ומדוע לא גלה את אֹזן אביו, ומי יודע לוא ידע מכל אלה אולי לא נבצרה ממנו מזמה לנתק את החבלים האלה. בתחלה בטח כביר בכח שפתיו, כי הוא לבדו יעשה ויצלח, כי ראה בעין פקוחה, כי רק הכבוד עִוֵּר את עיניו, כי לא אלישבע לקחה לבו, כי אם אחות השר, יען כי גברת נעלה היא, ולפעמים נלחם נלחם אף הוא בנפשו נגד האהבה הזאת אשר כִּזֵּב לנפשו כי מצאה קן בלבו, גם ספר לו בשפה ברורה כי ראה עלמה אחת בת ישראל זה לא כביר וידבר עמה במקרה דברים אחדים ותמונתה לא תסור מנגד עיניו, אך לא ידע מי היא, כי היא באה לעיר שבורה את אביה אשר הביא צאן ובקר למכור, ובבית המלון ראה אותה, ואך דבר עמה שתים שלש מלים הביט בה אביה בזעם, ואחרי רגעים אחדים נסעו בעגלתם ולא ידע מאין באו ואנה הלכו, ולא כחד תחת לשונו בְּסַפְּרוֹ, אשר לוא ידע איפה ימצאנה שנית, כי אז לא כבד ממנו אף להרחיק נדוד למען ידע מקומה איה. כל אלה השמיע ברגש, והדבר הזה הראה את ישעיה לדעת, כי ביד נערה יפת עין להסיר לבו מאחרי אחות השר, ועל כן דמה כי עוד מעט ישיב הוא בנפשו אל לבו, כי נטה אשוריו מהדרך הטוב, ואז אם גם הוא יקום לעזרתו להראותו משגתו, אז כעב קל יעבור מלבו החפץ הזר הזה לְהִמָנוֹת את אצילי הארץ; אבל מיום ליום נמוטו עמודי תקותו ועתה נשברו לפתע פתאום באין כל תוחלת ותקוה עוד. את הנערה אשר בה חשק לבו ראה נתונה לילד בן שתים עשרה שנה! ויתמרמר ויתקצף מאד בכל עת לכתו עמו עד שובם הביתה, ולא דבר עם איש דבר כל הלילה, כי אמר כי ראשו יכאב עליו מאד וביום המחרת בלכתו אל העיר שתיקא, אף כי לקח את ישעיה עמו, בכל זאת בקש ממנו כי יחכה עליו כשעה עד שובו מבית אחד מרעיו אשר דבר לו עמו. וכה הלך ישעיה ברחוב ההוא אצל השער על פני בית מקלט הנזירות, הבית הגדול המשתרע כמעט עד חצי הרחוב לארכו. פתאֹם העירהו קול מר צורח מתמהון לבבו, וירא וירץ אל מֻכֶּה באכזריות חמה מידי שני עבדי בית מקלט הנזירות. עוד בטרם ראה מי הוא אמר להחיש עזרה לו וגם בגשתו אליו לא הכירהו, כי פניו היו מגאלים בדם אשר פרץ ממכות רבות מפניו וממצחו, ובשלחו ידו לחלצהו הֻכָּה אף הוא, אך בכל זאת החיש להאמלל מעט רוחה, כי בתתו עליהם בקול גדול בשפת הארץ, כי הוא יוצא ובא בבית שר הארץ ומחר יגיש עדיו ריבו, אז אף כי לעגו לו, בכל זאת עזבו אותם וישובו וַיִסָגֵרוּ על מסגר בבית המקלט.

אמנם המכות אשר הֻכָּה לא הכאיבו לו כהמכאוב אשר עִנָּה לבו בראותו כי האמלל הַמֻּכֶּה שמריה אבי מרים הוא! הוא בא שמה ויבקש לדבר את בתו, כי בעזרת הכסף הצליח בידו לגלות מקום מסתרה ועל כן סבוהו העבדים בפקודת הגברת אשר על הבית ויכוהו, עד כי כמעט לא נותרה בו נשמה; אך הוא בכל זאת את מקומו לא עזב ויקרא בחזקה: מרים בתי, אני הנני פה, הנה באתי להושיעך, מרים בתי שמעי קולי ובטחי ואל תפחדי, בתי בתי אני הנני פה! – וקול שחוק אדיר ענה אחריו: יהודי ארור, יהודי נבזה! ובעד החלון נשפך מים על ראשם עדי תקפהו ישעיה ויוליכנו הביתה. בתחלה נלחם עמו כי לא הכירהו, ואחרי אשר הכירהו רפו ידיו וישפל קולו וכילד אין אונים נמשך אחריו עד בואם אל ביתו.

מה נשבר לב ישעיה בראותו את הבית הזה אשר ידעהו עוד בימי שַׁלְוָתוֹ, כמו קירותיו נשאו נהי וכל כליו נאנחו בשברון מתנים, כן היה מראה הבית. בעלת הבית ישבה בפנה מְכֻסָּה באדרת שער וראשה בין כתפותיה ובגשת ישעיה אליה לקרוא לשלום נשאה אליו עינה ותבט בו זמן כביר מבלי נוע עפעף וכאשר אמר לה ישעיה: האם לא תכיריני גברתי: הלא אני ישעיה הבחור? –

- הלא אתה ישעיה הבחור – שנתה בדבריו במנוחה ובראותה את פני אישה המקרעים ומגאלים בדם התבוננה גם בו רגעים אחדים ואחרי כן שאלה במנוחה: מי זה עשה לך זאת? – וכאשר לא מצאה מענה הסבה פניה ותורד שנית את ראשה ותסתירהו בשולי האדרת. אף אחד מכלי הבית לא עמד על מקומו, וכמו זה עתה יצאו כלם במחול משחקים נראו, ושמריה בשובו הביתה לא שם אל לבו לרחוץ פניו, כי אם ישב על הכסא וידיו על ראשו. כה ישב זמן כביר וישעיה לא נועז להעירו; מכאוב לב נורא הציק לו בראותו את התהו והשממון אשר יקננו בבית וישב אף הוא מבלי דבר דבר. פתאם הרימה בעלת הבית קול בוכים כילדה קטנה: רעבה אנכי, רעבה! תן לי, שמריה, פת לחם, רעבה הנני – לקולה מהרה המבשלת ותתן לה לאכול בראותה את פני אדוניה ספקה כפיה בקול קורע לב: אהה מה היה לך אדוני! -

- אין דבר, אין דבר – ענה – אבל עתה אדע איפה היא ואחיש מפלט לה. בת עֹני! היא אסורה בחבלים ולא יתנוה לראות את פני הוריה! מה תנודי לי, נודי לבתי האמללה אלף פעמים ממני, הן אסורה היא בבית האסור, בתי האמללה, בתי הטהורה! אך יכלה רוח אפי אם לא אחלצך מן המצר, חכי, בתי האמללה, חכי לי -

ישעיה נותר ללין הלילה בבית שמריה וירבה לדבר נחומים לנפשו, ואחרי אשר ראה כי כל דברי תנחומותיו נשארו מעל, כי כל עוד אשר לא נחמהו איש, נחם הוא את נפשו ויאמץ את לבו, ואך פתח ישעיה את פיו לנחמהו הוריד הוא לארץ ראשו בקראו במגנת לב: פסה כל תקוה, יסור יסרני יה, כי קצפתי אז על קולך ולא נשאתי פני תורתך, לוא לך נתתיה אז, כי אז לא באה אלינו הרעה, - אז אחרי ראות ישעיה כי לא יצלח להביא תקוה בלבו רק בדבר שפתים התעורר ממקומו ויקרא ברגש: בשם ה' אלהי עושני אשבע לך, כי ידי תשיב לך את בתך! –

אף נשבע ויקם את דברו. למחרת בבֹקר עזבו שניהם את העיר ואחרי שני שבועות שבו ושוטרי המלך פתחו את בית המקלט בחזקה ויוציאו בלעו מפיו; מספר רב מהנזירים והנזירות הובלו לעיר הממלכה, על בית המקלט הושם חותם צר בפקודת המלך, ומרים שבה אל אביה – על אפה ועל חמתה, כי לא בעת ההיא יכלה לשוב אל אביה. שני ירחים לפנים או עוד שבעה ירחים היה לה לחכות, ועתה נקל היה לה לרדת לירכתי בור משוב לבית אביה... וכל אלה יד ישעיה פעלה ויהי למופת בעיר. ברגע אחד נשמע הדבר בכל קצות העיר, כי ישעיה אשר היה בחור בישיבה היה לשליט ומושל גדול בארץ, כי הוא פקד וַיֵעָשׂ, צוה על שוטרי המלך ואת דברו הקימו, ועוד טרם מצאה ידו ללכת אל שמעיה הקיפוהו עשירי העיר וגדוליה, ואיש איש משכהו בחזקת היד אל ביתו, וכמעט למרות רצונו נאות ללין בלילה בבית ראש העדה, אשר ספר לו לתמו, כי יתן לבתו נדה ששת אלפים שקל, וכי היא יפה כלבנה ומשפחתה רמה בישראל; אבל עוד בטרם כלה לשמוע את דברי ראש הקהל ואיש הביא מכתב חתום ויתנהו על ידו, ובקראו בו שתים שלש מלים התנשא וירץ כחץ מקשת וַיֵעָלֵם ואיש לא הוסיף לראותו בעיר ההיא.

לשוא דרשו בבית שמעיה אחריו, להבל כלה שמשון את כחו בפקודת ראש העדה לתפשהו אולי ימצאהו, הוא כמו ירד פתאֹם דומה ועקבותיו נעלמו. ויגמרו אֹמר כל בני שתיקא כי מלאך בדמות ישעיה נגלה אל שמריה להושיעו בצרתו וככלותו את מלאכתו שב השמימה. וכמעט האמין גם שמריה בנפשו כי מלאך אלהים עשה כל אלה וישא מרום עיניו וייחל יום יום כי יופיע לו שנית מלאך אלהים לחלצהו שנית מהצרה החדשה אשר הביאה עליו בתו, מהחרפה אשר לא יוכל להסתר ממנה... אבל לא תקום פעמים ישועה!

 

תם החלק השני.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 

 



[1] כך במקור.  אולי הכוונה לפליט יְיָ [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] במקור בטעות 'ד' [הערת פרויקט בן-יהודה]