_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הירושה

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

חלק א

א.

הרועים

עב קל חלף ועבר על שמי ארץ רומעניה ויעלה בתהו ועל כנפיו נשא אתו אוצר חמדה, הלא היא השלוה אשר  נִתְּנָה לבני ישראל בארץ הזאת זה ימים רבים; ימי המנוחה לישראל גזו וחלפו ואין עוד זכר למו, ותחתיהם באו רגזה וקפדה, רצח ישור צהרים ופחד הוֹת ירגיז בלילות; מי בזוז מאז כהעם הזה? דם מי ישפך תמיד בידי בני עולה אם לא דם בניו? עמל מי יאכלו זרים ברחובות ולא יאשמו אם לא עמל בית יהודה? ובכל זאת כמעט לא נגעה הרעה אל עצמם ואל בשרם מאז כמו עתה בארץ הזאת, אשר נהפכה פתאם למאורת פתנים ולשון אפעה תראה עין איש יהודה בכל אשר יפנה.  אין קץ לזבח, רבה המהומה, אשר אפפה את העם הזה מדור דור, מיום קמה עדות ביעקב כי נבחר לעבוד לאלהי אמת, וכבר יחלו לפגע ויחכו לאיד כאשר יכין איש את נפשו להקרח הנורא אשר יביא החרף לרגלו בעוד חרבוני קיץ יזעזעוהו.  אבל בפעם הזאת הלאוהו תלאותיו; כי ישב שלאנן בטח בארץ אשר יושביה לא נשאו בעול, יען כי כמו אין אדונים היו לה כן פרו ורבו יושביה באין פחד צר ויחושו מפלט אליה כל המפחדים ממגור מסביב, וגם לישראל היתה לפנים הארץ הזאת כארץ צבי, כמקום מקלט לכל נדח ומר נפש, כמחסה מרודפים ומנושים, כמחבא מרוח עריצים.  לאחד אחד באו או נמלטו אל הארץ הזאת ויתישבו בתוכה ויראו טוב.  ומדוע זה לא יראה העם הזה, אשר משפטו נגזל בכל הארצות שכנותיה המתהללות כי על משפט תקומנה, טובה  בארץ אשר עוד טרם תדע מה הוא משפט, כי על כן לא ישלחו בני הארץ את ידם לקחת אותו רק להם לאחוזה ומידי בני ישראל עוד טרם יגזלוהו? עוד לא ידעו מה הוא משפט, כי על כן לא צץ עוד מטה גזל משפט ולא משלו השופטים בה לרע ליושביה והשחר עוד לא עלה כראש על תלמיה ולא היה למחסה עוז לשודדים ולאבן נגף לישרי לב.  עוד לא ידעו משפט הנולד על ברכי חברת המדינה, כי גם לא נשאו עוד נפשם לחשוב את ארצם כמדינה ואת נפשם כחברה.  כגל עלים בלים אשר התיקם הרוח ממקומם ויאספם חמרים למקום אחד אשר רק למראה עין כהר יתנשאו ורגל עובר תדושם ותשפילם עד עפר והיו לדומן או יפזרו שנית לכל רוח, כן היו כל יושבי הארץ;  בם צוענים נעים ונדים למשפחותיהם זה מאות בשנים, גנבת הסוסים משלח ידם, הלוך בלי לבוש תפארתם וחסרון כל מעון ומקום מושב מעוזם, כי ידעו נאמנה כי לחמם לא יחסר ולא ילכו בגולה ולא ישמו בתיהם גם ביום רעש ומלחמה; בם בני בולגאריא וסערביע ויתר אחיהם אשר כמשא כבד הכביד עליהם עול ממלכת תוגרמה ויחושו מפלט להם אל הארץ הזאת, אשר אף כי גם היא למס עובד לה בכל זאת היתה סתרה להנמלטים לה מפחד נוגש; בם בני יון הכנענים מאז אשר למדו מאחיהם הכבירים מהם לימים בני יהודה ובני צור, להעביר כנעתם מארץ לארץ אבל גם על חרבם חיו, אך מאז נשברה חרבם, זרוע עזם נגדעה וארצם נשבתה משם ויהיו למס עובד מני אז היו לרוכלים סוחרים אל ארצות לאכול יגיע עמים רבים, כעורבים מריחים מרחוק בשר נבלה, כן יריחו תמיד מקום מקנה וקנין, מקום אשר התרמית תאצור כסף ומאזני מרמה יעשירו את בעליהם, וכאשר מלפנים מלחמה היתה בין רוח היונים ורוח היהודים למען דעת למי ארץ, כן היום מלחמה להיונים בישראל להציב למסחרם יד בכל מקום שיבאו; בם גם בני יהודה הנדחים אשר נמלטו על נפשם לבל יצאו חלוצי צבא בקרב הארצות אשר רק את דמם בקשו ומשפטם גזלו, עול עבודת הארץ העמיסו עליהם כמו על יתר בניה וירדפום וישקצום ולא נתנו להם מקום לשבת בתוך יתר בני העם, או אלה אשר אהבת אחיהם רדפתם מנוחה, אשר נדחו מהקהל יען כי עברו תורות או יצא עליהם הקול כי הפרו ברית הקהל.  כל אלה נקבצו יחד ויַרְבּוּ מספר יושבי הערים, ויחיו יחד כל הגרים בשלוה כי אין עוד משפט בארץ.  ומה חפץ עוד לישראל אם יתנוהו לחיות ולהרבות זרע כחפצו? ויחיו בני ישראל ויאכלו וישתו וישישו מאד על חלקם הטוב וישימו בנים הרבה ויגבה לבם מאד וילעגו לכל הטוב אשר יראו אחיהם בארצות הולאנד, צרפת ובריטאניה, כי במה נחשבו כל אלה הטובות אשר יראו שם לרגלי המשפטים הצדיקים לעמת החפש, החפש אשר אין לו מתג ורסן אחרי אשר בלי משפט הוא ואשר עליו התענגו בארץ הזאת? גם בתים בנו, גם כסף אצרו ויאמרו לעולם נשב בבטחה וכל יד עמל לא תבאנו! כי עוד טרם ידעו כי באין משפט אין חפש ואין מנוחה ואין בטחה להחלש.  כבונה ביתו על ערמות חול ולא העמיק לבנות יסודו ולא הניח אבן פנה במעבה האדמה ורוח קל יהפכנו על פניו כן כל הבוטח בשלות ארץ כזאת. 

באשר לסכלות תחשב לאיש אם יאמר: אין לי חפץ בצי אדיר לעבור בו בים הגדול אחרי כי ראיתי בעיני כי ינוח מזעפו ימים רבים וגם בכלי גמא לא יִסְכֵן העובר, כן אולת ורעה רבה היא לאיש לבטוח במנוחה אשר יראה בארץ אשר בלי שוטר ומושל תִּנָּהֵג.  המנוּחה תשור עד אשר תבא חליפתה, עד אשר יקרה מקרה קטן ויוציא סופה ותסער הכל ממקומו ותביא צלמות ולא סדרים, וכן היה.  שקט היה ישראל על צרור כספו עת אשר נקבצו רוזני ארצות לפריז להציב גבולות הארץ הזאת ולהעמיד משפט על אשיות בל ימוטו למען תחשב אף היא כארץ בארצות, נרדם היה אז ולא התעורר אף הוא ככלי גרי הארץ כי ישימום לאזרחים ולא יגרע מחקם, לא השמיע קולו באזני הנועצים;  חנוני חנוני, אף אני חי אני ועובד עבודת הארץ ואל תשכחוני מקרוא בשמי במספר בניה, שנת תרדמה נפלה עליו ולא ראה כי לכל יתר בני העמים יקומו מליצים  בשער אשר יזכירו שמם וידאגו לתת להם חקי חיים אם יזכו או לא יזכו להם, וקול בן ישראל לא יִשָׁמַע אף אם בחזקה יקרא ולאושר רב יֵחָשֵב לו אם  אם ינתן לו אף מעט מהרבה אחרי כי ילאו לשמוע צעקותיו ואף כי אם יסגור שפתים אז לא יזכור איש ביום ינתנו חקים צדיקים כי גם הוא יתהלך בתבל וגם לו דרושים משפטי בני אדם וחקי חיים.  איש לא יזכור ביום המשפט את משפטו, אך ביום סופה וסערה, ביום אשר יָשְׁלַך משפט מכסאו וברגלי זדים יֵרָמֵס,  עת גזל ישא דגל ובוגדים באדם יוסיף על צבאו, עת המון פרא ישוד צהרים כזאבי טרף אז יזכרו את שם ישראל לראשונה, וכל עונותיו ועון אבותיו ואבות אבותיו עד האדם הראשון יחולו על ראשו ויהיה השה לעלות לעולה כליל להם.  החשה ישראל מִבַּקֵּש משפט ביום המשפט וכאבו נעכר לארך ימים.

ויהי אך נודע לההמון יושב רומעניה כי גם הוא כעם בעמים יתחשב וכי גם לו משפטים נִתְּנוּ ועל ידיהם גם כח ותעצומות ויתאו תאוה להראות זרועו, ויען כי לא נסה לצאת לקראת נשק להביא שלל עמים זרים, עוד לא למד להרים ראש, כי רק במושב הנועצים הרימו לו קרן והוא טרם ידע הכבוד אי זה מקומו ובמה ישגיב עם בכחו למען על פני העמים יכבד, לכן שמו עינים בעם היושב לבטח בארצם ולא יירא מפחד פתאם עד כי לא התבונן בשלותו כי מספר המשפטים נגדע שמו והנהו כרמש לא מושׁל בו, את היהודים בחרו להם למטרה לנסות כחם בם ושללם אליהם יאספו, ויהיו היוונים הראשונים לשלוח יד בעם חרמם, בעם אשר מחרם הוא בפי כהניהם ואשר יתחרה עמם במקנה וקנין וירבו הָרֵע כי יוזילו תמיד מהמחיר, כי תאות היהודי הנבזה היא אך להרבות מסחר וישמח אף בשכר מעט לא כמו היונים אשר ירבו במחיר מרכלתם שבעתים, אבל כל אלה עוד כאין נחשבו מול החטאת הגדולה אשר בה חטאו עוו ופשעו בני ישראל כי באו בגבול היונים ויחלו גם המה לתת כסף בנשך לאצילי הארץ הזוללים והסובאים והעצלים מאד.  וישחיתו כה את דרכם עד כי הפרו גם חק גבלו היונים לקחת עשרה למאה נשך לחדש והמה לקחו גם חמשה גם ארבעה.  ולדבר הנורא הזה לא יכלו היונים העשוקים לסלוח, כי ראו עין בעין כי היהודים יתנכלו להשחית מטה לחמם, הן מי זה יואל לתת להם עשרה אם היהודים גם ארבעה יקחו, האם יועיל להם עד מה יחשם כי לא מחלצי העם אשר זעם אלהים יצאו, להפוך להם לב אחיהם בני אמונתם להרבות להם נשך, אבל הלא פתגם ישן הוא "אין אחוה במסחר"!  כי על כן חכמו והשכילו לראות כי אין דרך אחרת להם בלתי אם להביא כלה ונחרצה על עם חרמם המשחית את דרכו לגרשו כלה מהארץ או לבער אחריו לאט לאט.

להכות ולשלול שלל מאת היהודים תמצאנה ידים למאות בכל העתים ובכל הארצות במאה התשע עשרה כמו במאה השלש עשרה, וכאשר בלי כל ספק כן יהיה גם במאה העשרים וחמש, כי ממאה בני אדם  ימצאו אולי חמשה אשר אהבת המשפט המיתה בקרבם כל חפץ וכל תאוה להכות איש את רעהו ולשלול יגיעו ואם תפתחנה חרצבות המשפט מידי ההמון אז תהיה כרגע יד איש ברעהו ותמלא הארץ חמס ומבול דם אדם ימחה את כל היקום, רק זרוע המשפט תפיל פחדה  והדעת כי יש משפט תשים רסן בפי רבים מבא בדמים, גם יראת אלהים ומוסר שדי תתן חתיתה בלב רבים, יען כי המטיפים לאמונה ישתלו על תלמי לבב בני הנעורים אהבת משפט ושנאת גזל, אך היהודים אשר נחשבו מאז כעם אשר כל משפט אין לו ועד היום יחשב בארצות רבות כרמש לא מושל בו ויראת אלהים לא תניע לבב שונאיהם מבא בדמים, הן דם היהודים חרם הוא, ובמטיפי המוסר ימצאו רבים אשר לא רק כי לא יניאו את לבב העם משאוף דם היהודים כי אם גם יפיחו בקרבם רוח קנאה לאמונה ויאמצו ידם לעשוק עשק באמרם כי טוב לפני האלהים להתנפל בזעף אף ובחמה שפוכה על העם אשר זעם, אשר על כן ירבו בכל הארצות הצדיקים אשר ימהרו למצוא חן בעיני אלהים בחמסם את הנארים, ומה גם בארץ הזאת אשר אין שלום בה לעובר ארח מפני יד החומסים הרבים אשר ביערות ילינו ולמאות יצאו חוצץ המרצחים ולא ייראו מפני איש, הן המה הגולים והבורחים אשר נמלטו אל הארץ הזאת, כי לא רק מבני יהודה ברחו מעבודת הצבא כי אם גם רבים מאנשי החיל אשר לא מבני ישראל המה מאסו בעבודה הזאת בארצות הקרובות ששם נתנו את העובדים בצבא כעפר לדוש, רק כי היהודים הנמלטים מצאו להם אחים אשר עזרו להם בצרה, בני ישראל יושבי הארץ לא נתנום למוט בענים ויתמכו בימינם ועד מהרה היו אף המה לכלי חפץ: למלמדים, למורים, לבעלי מלאכה או לסוחרים, והבורחים אשר לא מבני ישראל המה היו למרצחים ביער ושודדים על כל דרך, כי לולא כזאת עשו כי אז נפחה נפשם ברעב ואין חומל עליהם, ואם נתפלא עוד אם נמצאו בארץ הזאת אזנים קשובות לקול הקורא: עשק! וידים נכונות לשלוח יד בנפש היהודים ועמלם וקנינם? היונים אך הנה הוציאו מפיהם והנה המון רב כזאבים פרצו אל רבץ שה פזורה ישראל ויחנקו בהם עד אש רחצו הליכיהם בדם וכל עמלם וקנינם היה רגע לבז, והמנוחה אשר שעשעה לפניהם עד היום כל עת אשר נרדמים היו עטתה שק ותסתתר כפקחם עיניהם לקול ההורגים, ותסתתר לבלי הראות עוד בארץ הזעומה הזאת.

המנוחה הסתתרה מפני בני ישראל, והמה האם רדפו אחריה להחזיק בה? האם התעוררו אחרי אשר החלה השואה לדרוך בגבולם ויקומו יחד כאיש אחד ללחום בעד אחיהם ולהשגב יחד מפני יד הצר השלוחה בהם?  האם הבינו אז כי אך אם שלום אמת יהיה בקרבם ולאיש יכאב בהֻכּות רעהו רק אז תקוה להם להתחזק ולעמוד, ואם אין אז יהיו לאחד אחד למשסה ואין אומר השב?  אך לא!  לא בארץ אשר יושביה כלם יחד חדשים מקרוב באו כי על כן לא יכבד איש על פני רעהו, לא בארץ אשר זקן ונשוא פנים עוד טרם ימצא בה, כי כלם כראש הנם בעיניהם ובא רעהם ואמר אך תעלולים המה כלם, לא בארץ אשר לא יוכר זקן לפני נער ויודע לא ירומם בדעתו על חדל הדעת וחסר הלב, לא בארץ כזאת תבנה האחדות בית זבול לה, לא בארץ כזאת יצאו חוצץ בצבא ומשטר כי אין מפגיע ואין מצוה, לכן בצרתה איש למאורתו יפנה מקצהו להתחבא והיה כי יֵתָּפש והיה לברות. 

בתחלה כאשר באו היהודים יושבי עיר אחת במצור לא שמו יתר אחיהם את לבם אליהם, לא פחדו ולא רהו פן אם החרש יחרישון ביום הזה ביום איד אחיהם אז גם עליהם תעבר כוס, כי אמרו:"חטאת נפשם שלחה בהם יד אויב ומתנקם, ולוא הבינו והשכילו לבחר בדרכי שונאיהם, לולא העלו אפם בדרכיהם הנלוזים כי אז שלום היה להם".  אבל לא ארכו הימים והשנאה נשאה ראש ותפרש כנפיה ותעבור כדבר הוות מכפר לכפר ואחרי כן גם מעיר לעיר, לפניה הלך רצח והליכיה רחצה בדם.  ויצר מאד לכל היהודים פעם אחת ויפחדו כל היום ושנתם נגזלה כי לא ידעו עוד אף הבוטחים בלבם שלו בנפשם מתגרת יד אויב.  אם אמנם נמצאו עתה גם אנשי לב בין הנרדפים אשר קמו בזרוע נטויה להלחם בעד חייהם ושלות ביתם, אבל עתה כבר אחרו המועד, עת היתה להם להלחם אז בעוד לא נחתה בהם גם זרוע המשפט אף היא לדכאם, אז כאשר אך מתי מספר שואפי דם הגיחו מחוריהם לנסות דבר אולי יוכלו אז לוא חגרו עז כי אז מתה הצרה ביום הולדה ולא קמה פעמים, כי עם לא עז הוא העם היושב ברומעניה, מורך לבו ועצלותו תגדנה עיניו אשר כעיני מקיץ מתרדמה תֵּרָאינה, והיה כי יסיתוהו לשלול יַדֶה אבן ביהודי גם ישלח ידו לקחת מאשר ימצא, אך אם יפחד פן סקול יסקל, או ירה יירה בכדור עופרת אז יברח וימלט על נפשו ולא יוסיף לקום וביום המחרת יבא יתקע כפו באהבה להיהודי.  ולוא חגרו היהודים בתחלה בעז מתנם כי אז בלי כל ספק חרדו מפניהם עם הארץ וינועו ויעמדו מרחוק, ולוא רק את היונים לבדם ערכו קרב כי אז לא אזלת ידם במלחמה ההיא.  אולם לוא שלום היה לישראל בקרבו ולוא עם עומד על נפשו היה כי אז חדלו כבר משום רק אותו למטרה לכל חצי נקם ועברה, לא עם מלחמה הוא ישראל ובדי דם לא יאמר האח! כי על כן לא קמו גם היהודים ברומעניה נגד רודפיהם, אף כי לרבים בהם היו גם כלי נשק, כי כל עובר אורח בארץ ההיא יכין כלי מות בידו פן יתנפלו עליו מרצחים, ועוד יתרה עשו, לא רק לא קמו כאיש אחד חברים, כי אם גם אלה אשר בהם לא נגעה הרעה רִפו את ידי החפצים לשים זרועם משגבם בקראם בחזקה אשר בהתגרותם מלחמה יעלו אף רודפיהם עוד להפיח ארץ.  ובכן השיבו המפחדים ימין אחיהם אחור לבל יעשו חיל.  ומרבית היהודים הן גם בלעדי זאת לא לכלי מות יצפו לעזרה, כי להם הצדיק מחסה עוז ובו יושעו תשועת עולמים, ואם הצדיק עוד לא קם עם מרעים לעשות יותר, ואז לא יהיה להם אף פתחון פה לבקש משפט, כי ישימו האשמה בראשם ויאמרו כי המה היו הראשונים בהם כלה, הלא אות נאמן הוא כי עוד לא באה שעת רצון ובעתה יביא הצדיק הגאולה, אשר על כן לא עמדה גבורתם להם גם להאחרים אשר בזרוע כח התעודדו להציל חייהם ועמלם.  ויפלו שדוד ברב כחם ועזוז רוחם.  גם יחזקאל הגבור היה אחד מאלה אשר לפני בני עולה נפלו ביום המהומה.

– – – – – – – –

יחזקאל אשר בשם גבור נקרא בפי כל יודעיו היהודים ועם הארץ, בא לגור בארץ הזאת זה שלשים שנה, מעת אשר ברח מארצו מזעף אף השופטים אשר רדפו את בית אביו.  אביו היה איש סוחר ונכבד לכל יודעיו ויהי מושבו בארץ האדומים עוד בטרם באה הפקודה לגרש את בני ישראל ממנה, ויהי מסחרו הלך הלוך וגדול ויאהבוהו מאד בני הארץ על ישרו ותמתו וטוב לבו, כי כאב היה לענייהם וכיועץ נאמן לכל אשר שאל בעצתו, ויהי שם אברהם לברכה בעירו כי עוד טרם החלה שנאת הדת להכות שרשיה בארץ ההיא, עוד לא קמו אנשי צבא ההשכלה המקנאים קנאתם לה כמקנאי האמונה לפנים, וכאשר מקנאי האמונה עשקו עשק וידברו הות רק בשמה למען תכסה עליהם בכבודה ולא תראה זמת תבליתם, כן מקנאי ההשכלה עושים היום, כי רק הות נפשם להם לקו ובכתנות אור אשר לההשכלה יכסו את ערות לבבם הרע, עתה בכלות מקנאי האמונה לצור את ישראל היו ראשי מריביו מקנאי ההשכלה, וכאשר מקנאי האמונה אשר עיניהם לא לאמונה היו פקדו עון ישראל ויתנוהו כעם אין אמונה בו, כן המקנאים בשם ההשכלה יורו חצי נקמתם וקנאתם בלב העם הנרדף בשומם אשם נפשו כי עם מואס השכלה הוא, וכל אשר ירבה כח השכלה כזאת כן ירבו שונאי ישראל, כי עיניהם תכלינה מאד בראותם כי יגדל ויפרץ ישראל בדעת הרבה יתר מהם על אפם וחמתם, אף כי ירודפו באף ויתנו מכשולים בדרכם, אף כי דעתם לא תתן ברכה להם כי לא יתנום לעבוד עבודה בממלכה ולראות שכר לעמלם בחכמתם, כי שם יהודי יעיב כל דעת ויחשיך כל אור ויסכל כל חכמה וישחית כל טוב, שם יהודי הוא האבן הנגף אשר ישחית את כל אשר יגע בו ויהפכנו מטוב לרע, ועל כן ירבו שונאיהם בראותם כי אחרי כל אלה אשר אף כי לא ישבעו לחם בכל זאת יחכמו ואף כי התחתים פרושים ליד מעגלם בכל זאת ילכו קדימה, על כן ירבו לחרוק שן ולזרות פרש ולהקיא אל פני זעומי נפשם אלה אשר בעת אשר כבנים לא אמון בם נחשבו אז היתה אמונתם משגבם ותפארתם ובה חיו ועתה בעת אשר כחסרי לב יתנום יביאו לב חכם הרבה יותר מבוזיהם, ירבו להשליך עליהם שקוצים ולשלוח כל חצי מגפותם אל לבם, אבל אז עוד בטרם צמחה ההשכלה הזאת כראש על תלמי לבב בני הארץ הזאת, אז עוד שלום היה לישראל.  כי לב עם הארץ לא רע, ובטרם ישחיתוהו מורים מתעים לא יחרש מזמות רעות על עם אחר היושב לבטח אתו, אז ישב גם אברהם אבי יחזקאל ופנחס אחיו בשלום בעיר זפתיה, המשפחה היהודיה האחת אשר גרה בעיר הזאת, ואיש מבני העיר לא נחר בו, ותהי להפך כי כאשר באה הפקודה אשר אסרה אסר על בני ישראל לשבת בארץ ההיא ויד השופט חזקה גם על אברהם לעזוב את מקומו אז קמו רבים מנכבדי העיר ויתחננו לפני השופט כי יתן אותו לשבת, כי יצר להם מאד בעזוב איש נכבד וישר כמהו את העיר.  ולא בקש אברהם כי אז ישב בשלוה כי השופט לא מרה את פי נכבדי העיר לוא חפץ אברהם לפתוח את אוצרו ולהראותו את הנמצא בו, כי בלי ספק בקש השופט הנאמן לראות אם לא וימצא אות על אחד משקלי הזהב והכסף כי לא בישר בא לידי אדונו, אבל אברהם הקשה ערפו בחשבו כי אך שוחד יבקש השופט ממנו ולפי משפטו לא ינקה נותן השוחד כהלוקח, כי על כן בחר לעזוב את  עירו ומקומו ויבחר לו מקום בעיר הקרובה, עיר מושב היהודים לשבת בה.

אל תצדק הרבה אמר החכם וכן יאמר כל חכם לב היודע עת ומשפט, לצדק הרבה במקום אין צדקה, לבקש לעמוד במשפט במקום אין משפט לא יחשב לישר וצדקה כי אם לסכלות וגאון.  אמנם על כל איש החובה ותפארת היא לו לבור בדרך צדקה וחסד וישר, אבל רק במקום אשר עליהם יחיה ולא במקום שימות בהם.  אם יפול איש בידי שודדים ויאמר; חלילה לי מהניף ידי על איש נברא בצלמי אז אבד יאבד ודמו בראשו, כן רק בארץ אשר שם משפט ישב לכסא שם החובה על כל איש לבקש משפט ולרדפהו בכל לבו ולקום ביד רמה נגד כל מפיר משפט, שם אם יזיד איש להסית בשוחד לב השופט אשר נועד לעשות משפט, עונו בו ועונו על קדקדו ירד, אבל בארץ אשר אין משפט בה, אשר השופטים רק לשוחד ישורו, אשר הישר בישרו לא יחיה ולא יקום, כי אם בזאת יתעודד איש ותהיה לו תקומה בעשותו כל עול למען תמצא ידו לתת שוחד, בארץ אשר רק השוחד ישלט שלטת ובלעדו לא יוכל איש לבטוח בחייו ועמלו, בארץ אשר העשוקים ירבו באין רואה ובאין מפגיע, והגנבים והחומסים ישאו ראש יען כי ידם את השופטים, בארץ הזאת מצוה היא לתת שוחד.  כי ראשית חקי החיים היא ונשמרת מאד לנפשך, לשמור נפשו מכל רעה ופגע חק הוא בחיים והאיש אשר לא כזאת יעשה הוא משחית נפשו ומשחת יהיה גם לרעיו, ואחרי אשר רק בשוחד ישמר נפשו, הלא אז עליו החובה לתת את השוחד ולשמר את נפשו, כי אם השופטים אשר תעודתם היא לשמור משפט ומהמשפט לחמם נמצא ועליהם המצוה לסוכך עליו לבל תגע בו יד, אם המה יטו מדרך משפט ויכבידו אכפם על כל איש כי יעותנו, הלא אך כסיל אדם יאמר לצדק הרבה ולהשחית נפשו ולקום נגד המרעים.  אבל לא רבים יחכמו לבקש משפט במשפטם, כי רֻבֵּי המשפטים נחלת אבות או מורים המה וכאשר נחלום כן יחזיקום וכאשר נחל אברהם אהבת משפט מאביו ולחשוב את הנותן שוחד כאיש משׁחת ובליעל, כן החזיק במשפט הזה מבלי הרבות חשבונות ויבחר לנדוד בישר לבב משבת בבטחה על מקומו בעֳוֶל.

לעיר מָוְתָה היא הקטנה היושבת על הנהר, אשר היה הגבול להפריד בין המקום אשר נִתַּן לבני ישראל לשבת בו ובין המקום אשר גרשו משם, בחר אברהם ובניו לשבת ויוסף לעשות מקנה וקנין את מכיריו מעבר להגבול, ואולי גם לא חש כי גרש ממקום מושבו לולא זרו כבר רוחו ודרכיו לאחיו יושבי העיר מותה.  אף כי נאמן היה רוח האיש עם עמו ותורתו ובכל עת אשר ישב בתוך עם זר היה שוחט בביתו אשר הוא היה גם המלמד לבניו, ועניי ישראל הרבו לבוא ביתו וישאו משם ברכה ויהי שמו לברכה עד למרחוק, אבל בבאו לשבת במותה היה פתאם בעיני יושבי העיר כאיש סר מדרכי אבותיו, כי דבר לפעמים לא רק את בני הארץ כי אם גם את בניו בשפת הארץ, גם לא שם לבו למנהגים אחדים אשר היו קדש קדשים בעיני בני העיר, והוא בשבתו ימים רבים את בני הנכר כבר שכח אותם ולא הוסיף לשים אליהם לבו, אך על כל אלה עוד אולי סלחו לו, אך בדבר אחד העלה כמעט אף כלם עליו.  רב יושבי העיר החיו נפשם בהעבירם יין ושכר מעל לגבול מושבם, כי מס גדול הורם מכל משקה מעבר הנהר ועל כן שמו נפשם בכפם ויעבירו משקה מעבר הנהר מזה ויראו שכר לעמלם.  אף כי שומרים רבים הפקדו על הגבול אשר עמדו כצופים כל היום וכל הלילה ולא נקו את כל הבא בידם, אם לא התראה פנים בתחלה את הראש, ואך לעתים רחוקות עשה איש כזאת, כי לוא חפצו להראות אתו פנים תמיד כי אז יצא שכרם בהפסדם וכל עמלם היה רק למענו, ומרביתם הובילו את הסחורה האסורה בידם למרות השוטרים, כי האיש אשר לא מצאה ידו ואך מעט הוביל אתו הוא חרש מזמה וידע להסתיר הדבר עד כי גם אם בקשו לא מצאוהו והעשיר עשה ביד רמה, כי שכר לו אכרים מעם הארץ ללותו וכפעם בפעם התלקחה מלחמה ויכו אלה באלה נכח השמש,  ועל הדבר הזה באו כפעם בפעם חוקרים ודורשים אל העיר לחפש עון ואז נטל על כל בני העיר להרים תרומה לְשַׁכֵּךְ אף.  ויהי היום ותהי מלחמה כזאת רבים משוטרי הממשלה נפצעו ויבא חוקר ודורש אל העיר ויתן בקולו על היהודים ויאמר לעשות בהם כלה, וַיִבַּהלוּ מאד ולא קם עוד רוח באפם כי הבינו הפעם כי לא עשרה או עשרים כסף יָרַח מנחה, כי אדון אשר ירבה לדבר כשעה תמימה על דבר החקים והמשפטים ועל קשי ערף היהודים ומֶרְיָם ואשר יקרא בקול גדול כי כלה הוא עושה בבית ישראל, כי אדון כזה הסכין לגדולות וכפרה גדולה עליהם להביא למען הסיר אף וחמה, ויועדו יחד ויקראו גם לאברהם כי ישא בעול עמהם, והקהל נתן עליו מס חמשים שקל.  אך הוא התעורר ויוכיח להם דרכם על פניהם ויאמר בפה מלא כי חלילה לו לתת  ידו לפושעים, אשר יאמרו לעשות עשר ויביאו רעה על כל העיר, אחדים יתעשרו, ראשי הקהל וקרוביהם ובני משפחתם וכל התקיפים בעדה, ובבוא עת צרה יגזרו גזרה על כל העדה הדלה והעניה מאד, ומה להם להאביונים אשר לחמם לנפשם לא ימצאו לשלם מס למען תת כפר העשירים?  ובאחת גזר אומר כי לא רק לא יתן מכספו להם, כי אם גם יקום כשטן להם אם תקום שנית צרה ויפח רוח אומץ בלב העניים כי יקפצו ידיהם ולא יתנו הגרה האחרונה אשר בידם כפורים לנפש חומסיהם.  הדבר הזה אשר עוד לא נשמע כמהו מועדו באספת ראשי עיר מותה הנודעים  מעולם אנשי השם ביחשם וצדקתם, וכל אשר יקרא אל האספה חשב לו לכבוד גדול מאין כמהו כי נקרא שמה ואשר על כן שם מחסום למו פיו מיראה פן יזעמוהו ראשי הקהל ולא יקרא בפעם האחרת ויהיה לבוז בעיני אשתו אשר תציק לו עד מאד בשמעה כי איש שכנתה נקרא אל האספה ואם כן איש נכבד הוא בעיר והיא שכנתה חרפתה תשא, כי פני  אישה לא התראו במקום האספה, ואיך תשא ראש ביום השבת בבית התפלה?  ומי יודע אם יכירנה עוד מקומה בין חיה בת אחי השוחט ודבורה קרובת המ"ץ וצביה אשת הש"ץ, אם אישה כאין נחשב בעיר וגם בלעדו יאספו אספה, וגם מבלי עצתו תוסד ותכונן העיר על תלה, וגם על בניו יעטו כלמה חבריהם בחדר, על בנותיו יפקדו זאת בבא עתן להנשא.  כל הרעות האלה תפרוצנה מפיו אם יעיז לפתחנו להוציא הגה, ועל כל אלה הן גם הוא עונו ישא, הן גם המזג לא יחסר במקום האספה, הלא זבח ישראל זבח משפהה באספות כאלה ועולה בלי נסך פגול היא, זאת מודעת, ומת זה ימריצנו לפתוח פיו בלא עת למען דַבֵּר,הלא טוב לו לפתחנו אחרי כן באשר הראשים כבר דברו ועל כוס יענה כל הקהל אמן.  זאת יזכרו תמיד בני האספה ויסגרו דלתי שפתותיהם עד בוא מועד לאמר אמן, ויהיו נקראים תמיד ועל מקומם יבאו בשלום אל האספה והנשים לבית התפלה והבנים אל החדר והבנות אל החופה –    ומה רבה המבוכה אשר קמה בהאספה בראות נכבדי העיר כי האחד בא לגור, הן גר הוא אברהם פה, הלא גורש מעירו ויבא הנה כארח, והמה בטובם קבלוהו באהבה ועוד יתרה עשו כי קרבוהו כמו נגיד ויתנו לו מושב בסוד האספה והוא שכח כל אלה ויעז פניו לדבר כמורד בקהל ופושע בעדת ישראל וינקה?  לא ינקה!

– רק בעירנו יעיז איש מצח לדבר כמו אלה, רק בעירנו!– ענה אחריו חפני אחיו– לוא העיז מצחו איש גר בעיר אחרת לדבר כמו אלה כי אז סכרו פיו –

– הבו עצה הלום אחים, רעה היתה בעיר, שועלים הלכו בנו, כלבים ישאו ראש – הריע אחריהם ממקומו אביאל הנאמן ויניע את גויתו הארוכה וידיו הארוכות ורגליו הארוכות ופאותיו הארוכות וחוטמו הארוך מאד ושניו הארוכות חרק כמו מרטן למען הביאן בבשר שונאו, ואחריהם קם שאון ואיש איש הריע והשמיע מבלי שומע ואברהם פנה ערף בשאט נפש לכל הקוראים בחזקה ויצא.  ואז גדל השאון עוד יותר; כל אלופי העיר וקרוביהם ובני משפחתם וכל קוראי האספה הריעו תרועה גדולה כמו העירו את צבא המלחמה למלחמה, והקרואים אשר בקשו להקרא עוד אל האספה הגיעו בראשם להצדיק את הדין על הרשע, ואחרי כי כל בני האספה אך קוראים וקרואים אשר בקשו לקרוא ולהקרא שנית היו לכן חרצו עד מהרה משפט אברהם, כאשר שת עליו רבי זאב ראש הקהל, כי בעונו על אשר העיז פניו לדבר  כפושע ומורד ושש במפלת ישראל, לכן ישא הוא לבדו את כל הענש אשר ישת החוקר על העיר – הדבר הזה ישר בעיני כל השומעים – גם ככר נרות יתן לבית התפלה – אף הדבר הזה לא רע היה בעיני האספה – גם עשרה הין יין דגן יתן להאספה – הדבר הזה מצא חן במאד מאד ולולא פחדו הנקראים פן ידברו דבר לא כרוח הקוראים כי אז בלי כל ספק קראו בפה מלא: הידד! – גם יבא אל האספה במושב כל הקהל הנכבד ויבקש מחילה מאת אלה אשר נתנם לחרפה – הדבר הזה לא מצא חן מאד בעיני הקרואים, זאת העידו בהם פניהם, אך פיהם לא פתחו, אבל בין הקוראים נמצא אחדים אשר אמרו כי הדבר הזה אולי ישׁחית את הכל, כי יודעים המה את נפש האיש הזה, אשר אול ישוב ונחם מדברו וימאן בא בריב את כל הקהל ויתן את הכפר כאשר ישיתו עליו, אך להשפיל גאותו לבקש מחילה זאת לא יעשה בעד כל כפר–אך שומע לא היה גם לדבריהם כי אחרי אשר ראש הקהל חרץ משפט אין עוד להפיר אותו.  וברוך חיים המלמד, אשר מעת בא כמלמד לבית דוב בן זאב החל גם הוא להמנות בין קרואי העדה, הצדיק את הדין בבית הקהל גם בחוץ וירבה להוכיח לתלמידיו בשובו הביתה מה גדלה צדקת הדין הזה ומה רבה חכמת ראש העדה לעשות משפטים, עד כי כל איש יודה בלי ספק כי כן הוא וגם אברהם הפושע (מני אז החלו לקרוא אותו בשם פושע כי דבר ראש הקהל) יודה זאת בפיו אם עוד ניצוץ נשמת ישראל בקרבו.  אמנם אברהם הפושע עומד במרדו היה ולא השכיל ולא הודה כי דבר ראש הקהל בפיו אמת ויוסף להקשות ערפו עד לבלי שלם גם כסף הכפורים אשר שתו עליו ויקראו עליו קהל גדול באספה אשר שמה נקרא בפנקס הקהל "אספת למען ידעו" כי רק למען דעת כל הפושעים והמורדים כי עוד יד ישראל תקיפה איש באחיהו נקהלו, ויָחרם אברהם וביתו מקהל עדת עיר מותה ובלילה ההוא שלחו ידם בחרם, את שוטרי העיר שלחו חמשה במספר ובן ראש הקהל עליהם ויתנפלו בחצות הלילה וישברו את החלון ויוציאו ממטתו את פנחס אשר היה אז בחור כבן שמונה עשרה שנה, והוא טרם ידע מה יעָשה בו, כי חבלי שנה עוד לא סרו מעל עפעפיו, ומי יודע אם לא היה ביום המחרת לקרבן לעבוד עבודת הצבא, על פי כל הקהל אשר להם היה המשפט לשפוט את כל זד ובליעל ולתתו לעבוד עבודת הצבא אף אם לא נפל עליו הגורל, אך אברהם אשר ישן בחדר השני נעור משנתו ובראותו אנשים ונרות בידיהם קפץ ממקומו ויתנפל בחמה שפוכה על חומסי נפש בנו ויעורר גם את יחזקאל בנו ובטרם עברה שעה אחת יצאו השוטרים מוכים ופצועים מכף רגלם ועד קדקדם, ובן ראש הקהל נשא בכתף כי רגלו האחת נשברה במלחמה ההיא אשר נלחם אברהם ושני בניו בששת האנשים אשר גם המה לא נערים רפי ידים היו ויכו בהם מכה רבה כאשר לא הֻכּוּ מעודם, אף כי מלומדים במכות היו, כי גם השוטרים האלה היו מהמעבירים את המשקה לעבר הנהר ויריחו מלחמה תמיד. 

הנצחון הרב אשר נצחו אברהם ובניו במלחמה הושיעה להם לא רק ברגע ההוא כי מלטו את נפש פנחס מידי חומסיו, כי אם גם נתנו חתית בשמונת השוטרים הנשארים עוד בעיר, אשר  עוד לא הֻכו, כי גם המה מאנו בעד כל כפר לנסות כחם בבית אברהם, לא פקודת השופט, אף לא הבטחת ראש הקהל אשר הבטיחם לתת להם יין דגן לשתות כחפצם שלשה ימים לילה ויום, ובעד שכר כזה הן גם את חייהם ונפשם יקריבו תמיד השוטרים האלה וגם למקום אשר למות ממנו תוצאות ילכו בטח בזכרם את השכר הרב, ואל בית אברהם לא הצעידם אף השכר הזה, כה נפל פחדו עליהם.  ויחשוב אברהם כי עתה לא יוסיפו להתגרות בו מלחמה מיראה, ואל דברי החרם לא שם לבו, כי אמר בפה מלא:  מה מני יהלוך אם עדת מרעים יחרימוני, הן דבר אין לי עמהם במקנה וקנין, והעניים יקדמו פני בביתי לבקש עזרה גם אם מחרם אני – ויעשה כל אשר בידו להעלות אפם, גם לא שעה לתחנוני אשתו אשר בקשה רחמים כי יעזבו את העיר ויבחרו שבת בעיר אחרת, הוא באחד: "עלינו לעמוד במשפט, לנו הצדקה וחללה לנו לסגת אחור ולתת פתחון פה לזדונים להרים ראש", גם אחרי אשר חדלו ממכור לו בשר השחוטה, ושוחט מאן בעד כל כפר לבא ביתו ובפנקס הקהל נכתב שמו ושם בניו לקבורת חמור, גם כל אלה לא הרכו לבו ויחדלו מאכול בשר בבית ההוא ומקומו לא ינח.  אולם הוא טרם ידע, כי לא רק עם אלהים והמות עשו ראשי הקהל חוזה כי אם גם לב השופטים בידיהם הוא.  החוקר אשר בא לחפש עון בעיר מותה בקש וימאנו באברהם ובניו, כי הם המה ראשי הפושעים המעבירים משקה לעבר הנהר ובבאו בלוית שוטרים לחפש עון בביתו התנפלו האב והבנים על השוטרים ויכום מכת מות, כל אלה הודיע החוקר במכתב לשולחיו, וכל עדת ישראל בעיר מותה נשבעו בשבועת האלה כי כן הוא.  ויצא דבר שלטון מאת שר הפלך כי ישימו באזיקים רגלי שלשת המורדים האלה ויביאום אל עיר הפלך.

קהל עדת מותה נשבעו בשבועת הצלה לשקר!  היתכן הדבר?  האמנם תרבה עדה לפשוע עד לשאת שם אלהים לשוא ולמען מה?  למען הכריע אחד מאחיהם אשר כל עונו היה כי קם נגד ראש העדה –כה ישאל כל איש אשר ממנו נעלמו דרכי האנשים האלה, אבל האיש אשר ידעם לא יתפלא ולא ישתומם ולא ישאל.  הן לא לשוא נשבעו כי פושע ומורד הוא, הלא משפטו יצא מפרש מפי זקני העיר כי פושע הוא, מלשין הוא, בוגד הוא בכל קהל עדת ישראל ואת איש כזה הלא מצוה היא לבער מהארץ, ולמען עשות מצוה מי זה יבקש חשבונות רבים אם לא בעברה יעשנה?  האם ירבו חשבונות את נפשם אלה אשר יאכלו כסף יתומים ואלמנות עת כי יקנו "עֲלִיָה" במחירו? האם לא נאמנה רוחם את אל או לא יבטחו בכל לבם כי בעליה הזאת עלה יעלו וימצאו חן בעיני אלהים?  האם לא התברכו בלבם כל ראשי הקהל אשר אכלו בכל פה עמל עמם ושארם וישתו דם בניהם ובחלק מהכסף ההוא התהדרו במצות ויקנו לולב נאה אתרוג נאה וטלית נאה ותפלין אשר נכתבו מידי סופר נודע ביראתו את אלהים אשר טבל שבע טבילות בכל פעם טרם נגש לכתוב השם הנורא, האם לא התברכו בלבם כי כבר עשו רצון קונם ונסלח להם?  או האם לא בטחו אלה אשר טבלו שבע טבילות בדם אחיהם ויתנום למשסה בידי אויביהם בהכותם אותם בלשון ובהביאם רעה נוראה על שארם אם שבו אחרי כן ושחרו אל ויקדישו לו ספר תורה אשר קנו מהונם?  או האם לא סלח להם גם כל הקהל לכל חטאתם בגלל צדקתם אשר הראו לכל?  ואם נשוב ונחפוש אחרי כל המצות ומוצאיהן ותולדותיהן האם לא נחזה עין בעין כי תשעים ותשעה למאה בהן כלן באות בדבר עברה, זה יגזור תענית ותתענינה נפשות רבות ותקריבנה חלבן ודמן למולך, הלא אך למולך לאלילים ולא לאלהי אמת יקריבו נסך דמם, הן אל לא יבחר בדם אדם לנסך ולא ירח לו בשר אנוש אם לנתחיו יקריבוהו על מזבח, או יעלה כליל בענותו נפשו, ובכל זאת הכהן המקריב את הקרבן על פני כל העם יכבד, על פני העם המתברך בלבו כי אחד הוא לאל אמת!  וזה יבא ויסגור דלתות בית תפלה יום תמים ויאסוף אספה המון אדם אל בית בו ימצאו כל מחלה להם;  זה יטריף מאכל וזה ישקץ משתה, זה יעיב אור שמש וזה יסכור מעיני החיים, וכל אלה הלא למצות תחשבנה, ומדוע זה לא יעשו המצוה הגדולה הזאת "ובערת הרע מקרבך" אם גם ישאו רגע שם אלהים לשוא?  האם לא יסלח להם אם אך למען שמו הגדול יעשו זאת?

אמנם גם זאת לא היתה, אם אמנם כי לא ישיב ידו איש ישראל מעשות לפעמים מצוה אף אם בעברה תבא, אך מפני שבועה ואלה ימוג לבו מאד, ובעד כל כפר לא יסיתוהו לשאת לשוא נפשו, וגם בפעם הזאת איש לא נשא לשוא נפשו ולא נשבע למרמה, כי לא באָלה ושבועה יפתחו פיהם הבאים לבית ה' להשבע בפקודת השוטרים, בהיות חפץ לאחד השופטים כי העדה תשבע בשם אלהים אז יבא את אחדים משוטריו ויסגרו דלתות בית התפלה מחוץ בעת אשר העם מתפללים ואחרי כן יעלה השופט הבמה ויקרא בקול: השבעו כלכם! – והמה לא ידעו מה הדבר אשר ישבעו כי נאמן הוא, אך מורא השופט יעלה עליהם ויקם האחד מהם ויקח דבר מה בידו ויקרא בקול "שקץ תשקצנו ותעב תתעבנו כי חרם הוא" או "ולכל בני ישראל לא יחרץ כלב לשונו" וכאלה דברים נוראים ישמיע הקורא וכל העדה תענה אחריו אמן בקול גדול וימלאו ידי השופט כי יכתוב שמם על המגלה כי כלם נשבעו על כל אשר שאל מהם.  ואז יצא השופט כאשר בא ואיש לא ידע את דבר השבועה מלבד ראשי הקהל אשר על פיהם היתה שומה, ובכן קמו כל בני העיר כעדים נאמנים באברהם וביתו וימלאו את ידי השופט לשים בסד רגלם, ובפעם הזאת סבו את הבית עשרה אנשים בפעם אחת והשופט בראשם, אך גם בפעם הזאת לא ענה אברהם שלום לאלה הבאים לבקרו בביתו, אף כי ראה כי תקצר ידו מהלחם, בכל זאת אחז בגרזן וגם בניו כמהו עשו, האחד החזיק בֶּעֱלִי והשני במוט ברזל ויעמדו הכן למלחמה והשוטרים עודם מאזרים כח להתנפל עלהם ועוד לא שלחו ידם לפתוח הדלת, אולם אברהם לחש פתאם באזני בניו בקול דממה:  בני!  ראה אראה כי לא נעצור כח להמלט עוד, אני זקנתי ושבתי ולא אירא פן ימסרוני לעבודת הצבא אך לכם אדאג, לכן זאת נעשה, נחל במלחמה ואני אתיצבה הכן ואחלק חבלים ביד נדיבה לכל אשר יגש אל הדלת ואתם השמטו וקפצו בעד החלון אל החצר ושימו בגדי המשרתים עליכם וְהִמָלְטוּ על נפשותיכם עד אשר יצא משפטנו אור.

הבנים מאנו בתחלה לעזוב את אביהם, ומה גם כאשר נלוו גם שני משרתיהם עליהם ויאמרו להלחם על יד ימינם אך האב קרא: הנני מצוה! – ובדבר הזה היה די להעתיק מפיהם עוד מלים, וכן עשו, בעת אשר האב ושני משרתיו, אשר השוטרים אותם בחשכת הלילה לבניו, הכו בלי חמלה על ימין ועל שמאל וירבו פצע נמלטו שני הבנים על נפשם בהתחפשם בבגדי המשרתים ואיש לא ראה אותם.  וילחם עוד האב רגעים אחדים, לבל תפקחנה עיני השוטרים כי בניו נמלטו דרך החצר ואחרי כן קרא במו פיו לשלום ויתן ידיו לאוסריו.

לא לחנם היה השם "חרם" למחתה וזועה לכל איש ישראל, בשמעו שמו חלה ורגז תחתיו ויהי נכון להשפיל גוו עד עפר ולתת בל אשר לו אך לבל ינוח עליו שבט החרם.  גם האוהבים מצה בהערה, גם בעלי האגרוף זכרו את החרם ולא הוסיפו מלחמה, כי אמנם גדול מאד כחו להכות בתים שאיה להפוך משרש משפחות ונויהם, ואף אלה אשר לא יאמינו בהשבעות ולחשים וקמיעות ושרים ומזיקים נוכחו, כי אין קצה לכח החרם לעשות חפצו באנשי חרמו, ואך יחול על ראש איש אז לא תהיה לו עוד תקומה, כי מן השמים ילחמו בו והארץ תתקומם לו, תחתיו דרכו ירגז וביתו ינוע כעלה לפני רוח, השלום יברח ממגורו ורגזה וקפדה כעורבים ילינו ויצריחו על גגו, כי אין שלום לְמֻכֶּה בחרם,  וגם הבית אשר הָחְרַם מאת אספת הקהל הֻכָּה עוד מעט חרם ונסע יתרו בו ואבד כל זכר לו.

האב שֻׁלַח לעבוד עבודת פרך כל ימי צבאו בעד פשעו ומעלו והבן הקטן נתפש בכף וינתן לעבוד עבודת הצבא ואך יחזקאל לבדו נשאר עוד לפלטה ויהי נע ונד ימים רבים עד אשר הצליח לעבור את הגבול ויבא לארץ המקלט לכל נרדף ונגוע לארץ רומעניה, שם מצא מנוח לכף רגלו, גם שבע לחם, כי כל טוב היה נפרץ בימים ההם בארץ ההיא, טוב הארץ, הדגן פרץ לרב והכרמים מפכים יין במעינות מים, גם בשר הבהמה והעוף היה כעפר.  כגן עדן היתה הארץ לכל מאכל ומשתה ותענוגות החיים, אך דבר אלהים לא היה נפרץ שם ויסלא זהב מחיר התורה, והתורה אשר הביא יחזקאל אתו, אם כי לא רבה היתה בארצו, אך בארץ הפוריה הזאת עשתה גם היא פרי ותהי לו כאצר נחמד וימצא על ידה מחיתו, גם אשה ישרה גם בית עשתה  לו, ואחרי כי לא באה עליו קללת יעקב ובשכר תורתו כביר מצאה ידו, החל לשלוח במסחר ידיו ויעלה ויגדל ויהי נכבד בעירו חלמיש, ולולא זכרון אביו ואחיו אשר לא ידע מה היה להם, כי אז היה אחד המאשרים בארץ, גם בבן ובת ברכו אלהים אהובים ונחמדים וישב בשלוה שלשים שנה, עד אשר בא רגז בקום המרצחים על עם ישראל להשמידו מקרב הארץ ויהי דבר יחזקאל לכל יודעיו כי יקומו על נפשם, וגם מצא אזנים קשובות לו, כי בגבורתו בטחו כלם ורבים מעם הארץ אשר ידעו אותו חלו ורגזו מפניו, ויצא בראש מספר מאחיו נגד החומסים ביד רמה, אך רב ההולכים לרגלו ראו חתת וייראו ומפני אבן נסגו אחור ויתחבאו והוא לבדו נלחום נלחם עד כי הֻכָּה חלל ברחוב העיר לעין השמש, ותהי אשתו אלמנה ובנו ובתו יתומים.  ואל בית האמללים האלה נשים כעת פעמינו.

שנה תמימה כבר עברה מעת אשר הובל המומת אל קבר ובבית ההוא עוד אבל יֵרָאֶה כמו ביום ההרג, פני האלמנה חמרמרו מבכי ועיניה לא תדמינה עוד, ופני העלמה היתומה הנערה כבת שמונה עשרה שנה עצב ויגון יפיקו, ואלה העינים אשר כאבני אש שחורות הבריקו אש שחורה מתוך אש שחורה היו עתה כאשנבים להשקיף אל הלב המלא יגון והרוח הנכאה, אבל קשי ערף הנעורים קשה מאד, המה ימאנו להכנע מפני כל עמל וצרה ולפעמים יענדו גם אותם עטרות ויוסיפו עליהם לוית חן כן גם העצב והיגון אשר נשקפו מבין עיני העלמה וסביב פתחי פיה הוסיפו לה חן ונעימות עד כי כמעט זאת היתה תאות נפש רואיה כי אך תוגה תחופף עליה כי אך אז תהי לחמדת לב.  אולם זאת מודעת לכל יודע דרכי הנשים, כי עיניהן לא תראינה בראי המלטש את אשר תחזינה בהן עיני רואיהן; מה יאירו פני העלמה המקשטה בהביטה בראי בטרם תצא אל בית המחולות אשר אליו תערג נפשה, היא הביטה ופניה נהרו, אות הוא כי הפיקה ממנה רצון ובכל זאת לא ימשכו אחריהם עינינו בכח הקסם אשר להם, ומי עִוֵר אם אנחנו או היא? תהפוכות כאלה תצאנה כפעם בפעם מהראי הזה המלא מרמה; מהאשה בריאת הבשר יחסיר מחלבה ולזאת הרזה כשבולת שדופת קדים יחליץ עצמותיה, את החטם הארוך בעינינו יקצר ולשרוע יתן קצב ואת כל יכול, גם בעלמה הזאת חזו עיני רואיה אחרת מאשר ראתה היא.  כל עין העירה כי תוגתה בפניה תענה את שברה; לא כן העלמה, היא בהתבוננה בראי המלטש קצפה רב קצף על נפשה ותקוט בפניה על רע לבה על כי עוד לא דכּאה מפני יגון ועוד טרם תחשכנה עיניה בארבותיהן על כל הרעה הנוראה אשר באה על ביתה, היא רָבָה מאד את נפשה כי בת סוררה היא ובוגדה בזכרון אביה כי הזכרון הזה לא יעמיק ירחיב בפניה תלמיו, כי כל רואיה לא יכירוה כרגע כי היא הבת לא רֻחָמָה אשר זעף אלהים תשא כאשר לא נשאה עוד כל בת אשר אב היה לה.  הן זאת תדע כי פניה לא ישמיעו הַוָתָה לכל רואיה, כי לולא זאת איך ערב לב פלטי השכן הקרוב אל ביתה להתבונן אליה כפעם בפעם בצאתה החוצה, ושלשום ביום השבת ערב לבו גם לגשת אליה ולברכה בשלום וגם לדבר שנים שלשה דברי חלקות באזניה! לשברון רוחה לא היה קצה מאז הבקר ההוא ותשא מכאובה בחיקה שני ימים אך נלאתה כלכל עוד ויציקנה רוחה לשפוך שיחה בחיק אמה, רק בשת כסתה פניה והעתיקה מפיה מלים, אבל אמה פתחה לה פה, כי אף אם כהו עיניה מבכי בכל זאת הכירה כי אין שלום בעצמות בתה, מלבד היגון אשר זה זה שנה ירדפנה, ותשאל אותה:  הגידי לי בתי, מה לך, כי אין רוחך נכון בקרבך זה ימים אחדים, הלא דבר הוא?! – – וגם מעיניך אמי לא נכחדה הַוָתִי? גם אַתְּ רָאִית כי התעוררתי על הָעָוֶל הנעשה לי – – –

העול הנעשה לך? – קראה האם בחלחלה – מי זה ישלח עוד ידו בזעומי הזמן ולעשות לך עול! לך נעשה עול! שמו שמים ליונה הומיה, אמללה, רפת כח, נמוגה בדמעותיה נעשה עול! הה! האפס כל ישר מהארץ.  לבתי האמללה הנוגה נעשה עול!  אלהי השמים ראה ענינו ולחצנו! – קראה האשה מרה ותתיפח מאד עד כי קולה נשמע ברחוב, והעלמה עזרה לה לבכות עמה עד כי לא היה בהן עוד כח.  אחרי כן התעוררה האשה ותקרא:  צדק זרחיה בני בכתבו לי כי נעזוב את הארץ, צדק מאד, ה' יחיהו ויחזק את לבו, ואני פותה כבד עלי לעזוב את קברות אבותי ואת קבר יחזקאל אישי – המלה אך יצאה מפיה וקול תאניה פרץ שנית, כמו לא זה עתה בכו שתי הנשים עד כי לא היה בהן כח לבכות ואחרי אשר בכתה שנית עד בלי די הוסיפה לדבר – לי אחת היא, הן לא אאריך עוד פה ימים על האדמה, אם כה רע לב המרצחים לעזוב אותי בחיים בעת אשר גזלו את חיי ממני, הנה ידעתי כי אבלי יצעידני עד מהרה אל אישי, אך אותך אישון עיני, אותך נחמתי, עלי להציל מידי מרעים, אעשה כדבר זרחיה בני, אעשה ואמכור כל הנשאר לפלטה ונעזוב את הארץ, עד מהרה נעזבנה, אצילך יונתי מצפרני הטורפים האלה וישמח לב יחזקאל עתה בגן עדן בראותו כי הצלתי את בתו –

– אולם אמי אך חטאת נפשי היא, בי העון –

– מה תדברי! – קראה האם ותרעד ותלטוש עיניה – מה זה תמללנה שפתיך: בך העון כי עול נעשה לך, מה הוא העון אשר תדעי בנפשך? הגידי לי עד מהרה אל תכחדי דבר –

– כבר נקוטותי אמי בפני אך אין בידי להיטיב – הָאם לטשה עיניה עוד יותר והיא הוסיפה לדבר:  בכל עת כאשר אראה פני בראי המלטש אריב עם נפשי על כי היגון לא ימוגוני וישחית תארי למען יראה כל רואה בי כי בשברי תמס אהלוך, אך כל אלה לא יועילו לי, וביום השבת כאשר יצאתי פתח ביתנו נוסף מכאוב על מכאובי, זה האיש השנוא והנבזה לא ידע בשת ויאמר לי על פני כי יפה אני, הוי! – הזקנה הביטה בפני בתה כנבוכה כי עוד טרם תבין מליה ובראותה כי בתה הסתירה פניה בכפות ידיה ותחריש אמרה לה בקול חמלה: אבל דברי נא דבר ברור בתי, הלא אמך אני וממני לא תוכלי לכסות דבר, מה זה היה לך, מי הוא השנוא והנבזה אשר לא ידע בשת ואשר אמר לך? –

–למה זה תאיצי בי להשמיע שמו ואני אשקצנו בעבור רע לבו, הוא הנבזה פלטי בן השכן – קראה הנערה ותתחלחל.

– פלטי בן שמעון שכננו? – קראה האשה בתמהון – ומה דבר לך? –

– הוא ברכני בשלום ויאמר לי כי פני יפים מאד והוא ישמח מאד בראותו אותי.

לולא חמרמרו פני האשה מבכי כי אז ראתה בהם כל עין כי כמו שחוק עבר עליהם בשמעה דברי בתה ותחרש רגעים אחדים כמו  חשבה מחשבות מה לענות אותה ואחרי כן קראה; אבל בתי, פלטי בן הוא לאיש ירא אלהים ואמו אשה צנועה, וגם הוא לא בן פריץ הוא, והדבר הזה לא לעון גדול יחשב, ואף כי חללה לך לאמר כי עשה עול לך.  – בפעם הזאת השתוממה הבת בשמעה דברי אמה ותקרא:  אבל הלא אתּ במו פיך הוריתיני תמיד כי חטא ופשע הוא לאיש לדבר חלקות באזני נערה כי בזה ישחית את לבה וחרפה היא לנערה לשמוע כזאת, כלמת עולם היא לה וראשית לכל חטאת ותיסריני תמיד לבל אלתרועע את אלה הנערות היוצאות לשוח בשדה ויער ביום השבת ותוריני להסתר מפני כל איש באמרך תמיד כי כל כבוד בת ישראל לשבת בית, ועתה העיז האיש הזה את פניו לדבר נבלה באזני ולא ארגז תחתי? אבל ידעתי כי בי העון, כי לוא הכיר בפני כי תוגתי תדכאני כי אז לא ערב לבו להוסיף יגון על יגוני, בי העון, בי העון –

–אל נא בתי, לא טוב הדבר להאשים את איש חנם וגם לטפול חטאת שוא על נפשך חטאת היא, לכל יש גבול ואם לא יפרוץ איש את הגבול אז לא יחטא.  פלטי לא חטא אם מצאת חן בעיניו, אבל הוא שגה בהעבירו כזאת על דל שפתיו, ולא בך האשם אם מצאת חן בעיני איש, אבל עליך להזהר לבל ידבר איש באזניך כאלה, ואחרי כי נזהרת הן עשית את אשר נטל עליך לעשות, ולולא ימי אבל היו לנו, לולא דכאה הצרה את נפשנו, לוא היה לך אב, כי אז כבר באה העת לדבר עמך בשפה אחרת, אבל עתה החזיקי בתי בתמתך, אולם אל תוסיפי יגון על מכאוביך חנם – קראה האשה ודמעותיה נתבו שנית. 

– לא אוכל שאתו, חתית יתן בלבבי ואברח ואסתר מפניו אך תראינה אותו עיני, ואם לעזוב את העיר והארץ תאמרי אמי, הנני וארוץ בשמחה כדבר זרחיה אחי.  אבל למה זה נחתם חזון ממנו זה כשני ירחים? –

– בלי ספק באשמת נושאי המכתבים אבד ממנו מכתב אחד או שנים – ענתה האשה ופניה העידו בה כי רק למען נחם בתה תדבר כזאת ולבה בל עמה, כי גם היא תדאג מאד לבנה המשען והנחמה האחת לעת זקנתה, אבל לשוא בקשה לשים סתר פנים להגיוני לבה כי לא הצליחה להביא מנוחה בלבב הנערה, אשר מעת בא להם השבר ועיניה ראו את נבלת אביה בפצעיה הרבים והאיומים, מני אז אך פחד ומרך לב היה חלקה כל היום וחלומות נוראים ענו את נפשה בחזון, רק עתידות רעות חשה לה, ורק ליגון וצרה נבאה מראש עד אשר כמעט גערה בה אמה על אשר  תוסיף צרה בחזון על הצרות אשר קרו אותן ואשר מתגרת ידן דֻכאו עד עפר, ואז חדלה הנערה מדבר עוד ותשב דומית תוגה לשלוט בבית כאשר תשלוט בו זה ירחים אחדים.

 

ב.

אשת חיל.

– גדולות עשו כי יקחו להם קרנים זה האיש יחזקאל גבור ובנו זרחיה, חכמים המה, משכילים המה, עתה בדור הזה אשר ההשכלה הותרה לכל איש באין פוצה פה ומוחה, אבל מדוע לא התערב עמי בהשכלה אז לפני שלושים שנה עת אשר איש לא ידע מה היא, ואז נסעתי אני המדבר אליכם בעגלה ביום הכפורים בכל חוצות, השגל על ימיני ובידי בשר טרפה, זאת עשיתי אני, אני הייתי מהראשונים אשר הביאו השכלה אל ביתם, ולמה זה יתפארו המה בהשכלתם? ומה הנה הגדולות אשר עשו, האם יען כי ילבשו מלבוש כיושבי הארץ וימללו בשפות אחרות, דבר גדול מאד! לא אבחר ביחזקאל! שמעון צורי הוא יהיה לראש הקהל בעירנו, כי למצער הוא איש ירא שמים וחכם גדול וביחזקאל לא אבחר, היו לא תהיה, כי איננו ירא אלהים, והשכלתו מה היא?! – כה השמיע קולו לפני שנים אחדות אחד מתושבי העיר למך כפרי שמו בבאו בקהל הנאספים לבחור להם ראש, וכפי אשר שמענו מפיו היה הוא מהראשונים אשר הביאו את ההשכלה לעירם – ואם כן הלא נוכל בבטחה להשען על עדותו כי שמעון צורי איש ירא שמים הוא, כי מי יבין לשפוט זאת יותר מאיש נושא דגל ההשכלה.  וכי זה האיש שמעון צורי נצב כלוחם נגד יחזקאל הגבור למען יבחרו בו לשימו לראש הקהל ולא את יחזקאל אשר השכלתו תמול היא וגם יראת אלהים אין אתו, ואם על פי זאת נוסיף להוציא משפט אז נגמר אמר כי יחזקאל ושמעון אויבים בנפש היו איש לרעהו, כאשר נדע זה כבר כי בקום שני אנשים להבחר למשרה בקהל אז לא ישובו אחור מכל פעל ומזמה ולא יחשבו לשונם מהוציא מפיהם לפעמים דבר על לוחמם אשר לא לכבוד יחשב לו, ומה גם אם האחד על המשכילים יחשב (אף אם השכלתו כאין נחשבה) והשני ביראתו את אלהים יתהלל, הלא אז השנאה כבר הציבה גבולותיה ביניהם, ואף כי אם שני האנשים האלה שכנים המה, הלא אז לא נשתומם אם נראה פתאם אחד מהשכנים בא לבית התפלה וחוטמו לא לוהו שמה וזקן השני עשה לו כנפים ויסתתר בידי השכן הקרוב לו עוד בטרם נפל הגורל על הנבחר, כל אל יתנו לנו הצדקה לשפוט (מבלי אשר יחשדנו איש פן על שופטי רומעניה נחשב, הן כלם יעידו כי בכפנו לא דבק מאום בגלל המשפט הזה), אשר יחזקאל ושמעון אויבים בנפש וצוררים איש את רעהו היו, ועל כן אחרי אשר פלטי בן להירא אלהים דבר דברים נעימים על אזני פנינה בת יחזקאל המשכיל לכן עלינו להכין נפשנו לראות מחזה עצב, אשר בני שתי משפחות צוררות אשה רעותה תתלכדנה בחבלי אהבה ושנאת האבות תרדפם יחד אל בור שאון, למחזה בית רווסוור או ראמעא ויוליע נלטוש עינינו לראות – אולם גם מבלי שחד ישגה שופט לפעמים (או אולי אך אם נקי כפים הוא השופט אז ישגה, כי אם ידבק בכפו מאום אז הלא לא ישגה עוד וידע ברור את אשר לפניו) ולא אחת מאלה נחזה פה.  ואם כי חלילה לנו מהכזיב דברי למך כפרי ראש דורשי ההשכלה בעיר, אשר לפי דברת כל יודעיו הרבה ללכת ולנסוע בדרך.  וזאת הלא מודעת כי המרבה לנסוע יחכם, והוא הרבה לנסוע מדי יום ביומו, לבית משתה היין מחוץ לעיר ומשם הביא אתו גם אותות ההשכלה, את השגל ובשר הטרפה בידו, ובלי ספק היטיב ראות כי אך ביראת אלהים יתמך שמעון צורי ויחזקאל ישען אך במשענת קנה רצוץ בהשכלת-מה, בכל זאת לא צררו שני השכנים מעודם איש את רעהו ולא קמו כאויבים ביום הבחירה, כי יחזקאל השמיע בשפה ברורה לאוהביו הרבים אשר בחרו בו כי הוא לא יקח על שכמו המשרה הזאת, והוא יבחר בכל איש אשר יבחרו בני העדה אם רק לא בו יבחרו, ובכן בחר גם הוא בשמעון צורי ותשקוט המלחמה בין שני הלוחמים עוד בטרם נגשו לקרב, ואם כי לא היו אוהבים נאמנים מעודם בכל זאת שלום היה תמיד ביניהם, וכל מתבונן ראה בלי כל ספק כי גם אוהב היה שמעון ליחזקאל והוא לא ידע, כי בעת אשר יחזקאל לא הביט מעודו לחצר שמעון מה יעשה בו, הנה התבונן שמעון מאד לכל הנעשה בחצר יחזקאל, הוא וגם פלטי בנו הביטו לפעמים בעד הבקיעים אשר בהקדשים הגודרים את החצר זמן כביר.  ומי זה יספוק כי אך מאהבתם הרבה לשכנם כזאת עשו? אבל המה לא גלו חדשות בהתבוננם, יותר מיחזקאל אשר לא ראה ולא התבונן ואשר חנך גם את בנו ובתו להעלים עין מכל אשר לא להם הוא, לבלי הביא במשפט מעשי אחרים.  ורק אל נפשם יביטו.

בית שמעון היה גדול הרבה מבית יחזקאל והוא בגבירי העיר נמנה.  הוא עשה מקנה וקנין את האכרים וישאילם חטה ודגן וכל זרע אשר יזרע והמה שלמו לו בעת אשר נשאו אלומותיהם, גם היין והשכר ויין הדגן אשר היו בביתו למכביר היו כזרע לזורע, כי גם המה נשאו לו מאה שערים ויפרצו אסמיו ויקביו, ולפי דברת רבים לא ריקה היתה גם תבת הברזל אשר עמדה בחדר בפנה.  הוא עלה מעלה מעלה בעשרו, זאת הודו כלם גם כל יודעיו גם הוא במו פיו, ואף בשלש השנים אשר בהן היה ראש הקהל לא התרושש, אף כי המשרה הזאת שדדה ממנו עתו בלי חמלה, וגם קרבן כסף דרש ממנו לא אחת ולא שתים המולך הזה אשר בשם הקהל יקרא, ואף כי נמצאו אנשים רעים אשר העיזו פניהם להשמיע בקול דממה כי לא רק אמת דברו שפתיו באמרו כי לא אחת ולא שתים הקריב את כספו לקרבן להקהל, כי לפי דברתם עשה זאת רק ביום הבחירה, בעת אשר פתח את יקביו וירא להבוחרים בו את כל טובו, ואז כאיש ירא שמים זכר את המצוה "לא תחסום שור בדישו" ואחרי כי הראם את היקבים לכן חשב לו זאת לחובה גם להטעימם מעט מהם, ואם בי הוא העון אשר רבים מהבאים לראות טובו נלאו למצוא את הפתח ויתעו בלכתם הביתה? אף כי נמצאו חוטאים כאלה אשר כזאת הגידו, הן רוע לב בני האדם נודע כבר, כי גם בשמש וירח יחפצו לראות כתמים, ומה גם אחינו בני ישראל אשר נועזו להלין על ה' ועל משה בעת אשר המה היו ראשי הקהל, ולמה יכלאו רוחם מדבר סרה על ראש הקהל אשר גם הוא אך איש הוא וכל העם ידעו את קבורתו, אף כי לא ראוה עוד, כי הוא קנה לו כבר כברת ארץ לקברות בני משפחתו, אחרי כל אלה לא התרושש וטובו היה בידו, אם יען כי אלהים ישמור את חסידיו, או אם נאמין לדברי אשתו, הוא יען כי היא היתה אשת חיל וכל המסחר היה בידה ובלעדה לא הרים אישה את ידו ואת רגלו – כן השמיעה תמיד והוא לא הכזיב את דבריה, לא יען כי ירא פן תקרא בקול גדול ותתקצף ותתעלף ותקרא לרופאים, הן כזאת עשתה יום יום ובלי ספק הסכין כבר לאלה, ומה תעשה אשת הגביר אם לא להתעלף ולקרוא לרופאים? ואם כן יראתה לא היתה על פניו, כי בכל זאת הודה כי אך היא היא אשת החיל ולא יעשה  דבר קטן או גדול בבית מבלי שאול את פיה, אות הוא כי מישרים דברו שפתיה.  אך מה לנו ולאותות? נביטה נא מעט ונתבונן למפעלותיה או אז נוכח כי כל דבריה אמת המה ונקנא בשמעון, לא על דבר המשרה אשר תאכל את כספו בכל פה, כי אם על האשה אשר תבנה ביתו ותמלא לו את כל החסרון.

חצות הלילה כבר עברה ובבית שמעון עוד לא ישכנו רגלי השפחות, כי גם הגברת עוד לא תדע מנוח, היא תלך מחדר לחדר ותסגור במנעול ובריח את כל הארונות והתבות ותשוב ותפתח לראות אם לא יחסר דבר מה ותשוב ותסגור ותתבונן אם סגרה היטיב ותוסיף לפתוח לראות אם לא משגה הוא אתה בסגרה ועוד לה להוציא דבר מהארון או התבה, ותשוב ותסגור ותנסה את המנעול ותשוב ותקח מפתח אחר לנסות אולי תמצא ידה לפתוח גם במפתח אחר, כי אם גם מפתח אחר יפתח אז הן אין בטחון בהמנעול כי מי לידה יתקע אם לא מפתח כזה גם בידי אחת השפחות? ותשם בחור את המפתח האחר, ועד ארגיעה שכחה כי במפתח אחר נסתה לפתוח ולא יכלה כי על כן תתן קול גדול מאד: אהה!  המנעול נשחת, איש שלח ידו בהמנעול וינסה לפתוח במפתח אחר, וכבר גנב הכל, הכל גנב ולא נשאר עד מה –

– מה זאת?  מה זאת? – ישאל שמעון בהתהפכו מצדו האחד אל השני, הן הוא לא איש חיל הוא בבית וכבר ינום שנתו בעת אשר אשתו אשת החיל צופיה הליכות ביתה, ועתה התעורר ויתאמץ לפקוח עיניו ויקרא: מה היה זלפה? מה היה, למה תצעקי? –

– למה אצעק? הוי על ימי! למה אצעק?  אוי לי! לא אחפוץ לרדת בדמי ימי שאולה, לא אחפוץ, ראה אראה כי בדמי ימי, בימי נעורי, בעוד לא ראיתי בטובה ארד קבר –

– אבל מדוע זה לא שכבת לנוח, מדוע תאחרי שבת?

– מדוע אאחר שבת? הוי על ימי נעורי כי תכלינה לעיני, בדמי ימי ארדה קבר, לא אחפוץ לראות שחת בדמי ימי, לא אחפוץ, ומי ישים עיניו על הבית? האם השפחות האוכלות ואינן עושות מאומה, אשר אך עדין תעדינה ביום השבת לצאת לשוח, לא אובה למות בדמי ימי, או בנותיך תפקחנה על הבית?  ראה הנה האחת תישן בהכסא מעבר מזה וקול נחרת השנית עולה מעבר מזה, הוי על ימי נעורי – זלפה הסכינה תמיד לאמר לאישה בדברה אודות בנותיהם "בנותיך" כמו שמה אשם נפשו על הפגע הרע אשר הביא למרות חפצה אל הבית להמיתה בדמי ימיה.

– לכי גם אתּ לנוח – יענה שמעון רכות.

– לנוח אלך? אנה אלך לנוח? אל קבר! בדמי ימי! הוי על ימי נעורי והארון לא יפתח –

– בלי ספק שמת מפתח אחר בחור המנעול –

– מפתח אחר? הן לא משגעת הנני כי אשים מפתח אחר, הוי! –

– אבל הן כבר קרו כאלה רבות ותצעקי לשוא –

– אני אצעק? האם אשת מדנים הנני, אשת ריבות וכעס כדינה אחותך או כחוה בתה, או ככל אלה הנשים האוכלות ואינן עושות, ואם גם יהפכו את הבית משרש לא תשימנה לב? הוי על ימי נעורי, זה חלק אשה, גם אם תרבה עמל ועבודה, גם אם על פיה ישק כל הבית לא יכירו מעבדה, והאיש איש הוא ואשה אשה תהיה, הוי על נעורי, לא אחפוץ לרדת בדמי ימי שאולה –

– ובכל זאת נסי אולי נסית גם הפעם הזאת לפתוח במפתח אחר –

– למה תשפוך דמי כמים, הוי על ימי נעורי! – עתה נלאה שמעון כלכל עוד ויקם ממטתו ויוצא את המפתח ויראנו לה כי אחר הוא.

– הוי על ימי נעורי, ראשי סובב כגלגל, כל היום מלאכה, אך מלאכה, לפקח על הבית, לשים עין על השפחות ולכנוס ולהביא, ואיך ינוח לבי, ואיך לא יסוב ראשי כגלגל, ואיך אוכל לזכור הכל אם רק אני לבדי בבית ואין איש אתי? –

– אבל הן כבר בקשתיך כי תשבי במנוחה ולא תעשי דבר –

– אני אשב במנוחה.  הוי על ימי נעורי! אני לא אמצא מנוחה אף בקבר, ועל מי אטוש את הבית, האם על בנותיך? –

– אבל לכי עתה לנוח –.  עתה תנסה שנית את כל התבות והארגזים והארונות וכלם סגורים על מסגר, ותחל לפשוט בגדיה מעליה ותניחם יחד בצד המטה על הכסא, אשר שם הניחה זה עתה את המפתחות ותסתירם בבגדיה, ותרחץ ידיה ותקרא שמע בקול גדול ופתאם לפתע תקפוץ מעל המטה ערומה ויחפה ותתן קול גדול: איה המפתחות? – ותעיר שנית את אישה, וגם את בנותיה אשר עתה הלכו גם הנה לשכב, וכלם יחפשו עד אשר ימצאו המפתחות תחת בגדיה ותסתירם תחת הכר למראשותיה ובדמי ימיה תסגר עפעפיה ותישן.

קול מהומה נשמע פתאם בבית אחרי עבור שתי שעות, כלם יחרדו ממשכבם, זלפה יושבת אצל השלחן ומכה בכל כחה על השלחן בקראה בקול: שתי כפות כסף גנבו, גנבות, הביאנה הגנבה, שתי כפות כסף! –

– מה זה היה לך עוד? – ישאל שמעון.

– מה זה היה לי? הוי על ימי נעורי, לא אחפץ לרדת שחת בדמי ימי, שתי כפות נגנבו מארון הכסף, העלו נר! – ויעלו נר, ותרחץ זלפה בנקיון כפיה מפני רוח הטומאה ותפתח את הארון ותשב על הרצפה ותספור את כל הכפות והסכינים והמזלגות פעם ושתים ותסתירם בארון ותסגרהו על מסגר ותמלל לנפשה: חלום רע היה, חלום, מחר אקרא לפתור לי החום, חלום רע, הוי על ימי נעורי – ותשכב שנית ותישן,  כה משפטה תמיד.  כה תפחד פן תמות בדמי ימיה זה שלשים וחמש שנה, מעת אשר היתה לאשה לשמעון, וכה תפקח על הבית וכה תסגר ותפתח, וכה תקיץ בלילה לחפש גנבה, רק כי בלילה האחד כפות כסף נגנבו ובלילה השני נגנבו מנעלים או כתנות או סדינים או מטפחות או טלית ותפילין אשר לאישה, או הגמרא אשר בה ילמד בנה, או הנזמים אשר נתנו לבתה מהר, כי בחלומה נועדה בתה לאיש, רק בחלומה ראתה זאת, כי בהקיץ ברח כל איש מהבית בבאו לראות את פני הבת בשמעו דברי האם אשר אמרה תמיד, כי אך לאיש אשר יבחר רק בבתה ולא יבקש מהר ומתן ויקרות, רק בבתה וביחשה הגדול מאד אם יבחר איש, אז אם איש עשיר יהיה ויפה תאר ובעל תורה וממשפחה מפארה ואם ימצא חן בעיניה ותכיר בו כי הוא יהיה לבן מקשיב לה, אז אולי תאות לקרבהו רצון עד אשר תבחן את לבו, ותדע כי באמונה יאהב את בתה ובלב שלם יהיה לבן מקשיב לה וכי בעל תורה הוא ולא כסף רב ויחש אבות, ואם אין, טוב לו לשטות ולעבור הלאה מהבית ולא יסוג כלמות.  בלילה בלילה התעוררה ותבך על גורלה כי מנוחה רחוקה ממנה ותפחד מאד פן לא תמצא מנוחה גם בקבר, ואישה סבל כל אלה במנוחה ואף פעם אחת לא השמיע במו פיו כי נכספה נפשו לראות אם נאמנים דבריה אשר גם בקבר לא תמצא מנוח לה, גם לא דבר דבר להעלות אפה, כי עוד יזכור לה חסד נעוריה לכתה כל הלילה ערומה ויחפה מחדר לחדר בבית אביה ותבך ולא נתנה לו מנוח, ובלילה בלילה נדרה שנתו מעיניו, ורק יען כי מטה אחרת מבית אחר לא נמצאה לו מבלעדי בית חותנו ששם הוכנה מטה למענו ובצד המטה ערוכה גם מטת להמפחדת משדי שחת ומגנבים באפל יפשטו על הבית ומקול רעם וברק ומשריקת הרוח וצלצל קול הצלצל ומקול המטה בנועה, ולא היתה לו דרך אחרת בלתי אם לתת את מנוחתו למשסה במטתו או למצוא מנוחה אבל לא במטה כי אם בְאֻרְוַת הסוסים, אשר שם בלה ימי נעוריו, עד כי משכתו חסד בת אדוניו וַיֵאָלֵץ בעל הָאֻרְוָה, אשר עיניו היו עד כה בקצות הארץ להביא רֵעַ לבתו היחידה מרחוק, אחרי אשר לא אחת ולא שתים היתה הבת הזאת למרמס לרגליו ושערותיה ניתרו בידו יום יום כמזכרת אהבה, אחרי כל אלה נאלץ להביא את שמעון מאחרי הסוסים אל הבית פנימה ולהכין לו מטה בצד מטת בתו לבל ישובו האנשים והנשים וכל אלה אשר לשון רעה להם לאמר, כי בתו תאחר שבת בנשף בתוך הָאֻרְוָה.  ויבחר שמעון במטה אשר בבית חותנו ובשלחן הערוך אשר מצא לרגלה, ובכן הסכין את עבודת אשת החיל הצופיה הליכות ביתה ויפחד מאד פן יפתח סגור פיה, ויתן לה לעשות כחפצה בכל, וכן היתה היא אשת חיל נודעת בשם והוא איש טוב מאין כמהו, וגם אלה אשר מרע לבם מאנו להודות כי איש טוב הוא, הודו כלם פה אחד כי איש חכם היה, כי ידע לעשות הכל כחפצו ומעלות רוחו מבלי הכעיס את לב אשתו, אשר בקשה תמיד לעשות ההפך, ובכל זאת התפארה כי אך מצותה יעשה ואישה לא ירים את ידו ורגלו מבלי שאל את פיה.  ולא רק לשומעים ספרה כזאת, כי אם האמינה אמונה אמן בלבה כי כן הוא, עד כי נתעתה בספק בהכירה בידי השפחה היפה אשר היתה בביתה טבעת משבצה באבנים יקרות והשפחה לא כחדה כי מידי בעל הבית באה לה, נתעתה בספק אם לא על פיה היתה שומה לתת את הטבעת להשפחה, ואם כי נחרה באישה על הדבר הזה, הוא יען כי בדבר כזה לא היה לו לשמוע בקולה.  ובכן היה הבית הזה למופת בשלותו ואשרו, וכל האורחים הרבים אשר סרו אל הבית העידו כלם פה אחד, כי אך אשה יראת ה' ואשת חיל כזלפה היא תתהלל.  ואשרי האיש אשר יתעורר משנתו לעזור לה לפתוח הארונות, והאיש הזה העושה זאת הוא גם הוא איש חכם וירא שמים ואהוב ורצוי לאלהים ואדם. 

אם אמנם בארץ רומעניה לא נחל איש ירא שמים כבוד כמו בארצות ליטא ופולין, שם לא נבדל איש מהקהל ולא נשפל ערכו גם אם לא ירא שמים היה, וגם בטרם אשר הביאו אנשים כלמך כפרי ורעיו ותלמידיו את ההשכלה בלוית השגל ובשר הטרפה אל העיר, גם אז לא הרבו חקור ודרוש אחרי עונות איש, ולעבור זמן  תפלה ימים אחדים רצופים ולדחות את התענית אף  אם לא נפלה ביום השבת לימים ולשנים לא לעון נחשבה, ואם איש כבד אשר  מספר שקלי זהב ימצאו בארגזו כזאת עשה, לו חכם אמרו ויספרו את חכמתו בשער, וירא אלהים עני היה לשחוק לכל יודעיו, וגם רב העדה כאין נחשב בעיניהם, אף כי איש לא הספיק אף רגע כי ירא שמים הוא, כי מי זה יהיה ירא אלהים אם לא הרב?  ולרגלי הדבר הזה נעשתה חדשה גדולה ונכבדה ברומעניה, חדשה אשר לוא בקשו לעשותה כאחת קהלת בני ישראל באשכנז, כי אז אספו אספות רבות וירבו לדבר גבוה גבוה על הזמן החדש הצעיר לימים ועל זקן היהדות אשר נטל עליה להסיר שמלותיה הבלות אשר עוד מארץ מצרים הביאה אתה ותלבש מחלצות לפי גזרת הַחַיָט הגדול, הוא רוח הזמן.  ולמכתבי העת אשר לישראל יה די והותר לדבר על הדבר הזה שנים אחדות, המחדשים בתהלה ושבח וזמר, והמחזיקים בישן בבכי ואנחה וחרפה וקללה, איש איש כפי נדבת לבו, ולוא קמו באחת מערי ליטא לעשות חדשה כזאת כי אז נראו בחוצות אנשים למאות גדועי זקן מבלי אשר עלה תער הגלבים עליהם, ופאות קדושות היו למרמס בחוצות, וגזרות תענית ומלשינות צצו אז כעשב השדה ולמצער עשרה מראשי הקהל בנו בתים חדשים לרגלי החדשה הזאת, ועשרים מלמדים נתעלו לחשובי העירו על לחמם בחזקה נגד החדשה, ומאה או מאתים מהבחורים השולחים לשונם כצמאים ושואפים לחדשות שֻׁלְחוּ בעד פשעם לעבוד עבודת הצבא, ועשרים או שלשים מעשירי העדה חדלו משלם לנושיהם, ועשר פעמים עכבו את התפלה וחמשים פעמים קראו אספה וכאלה, כאשר כבר היה לעולמים, הנה בארץ רומעניה יצאה החדשה הזאת ותפרוץ פרץ מבלי כל שאון ומבלי פוצה פה, החדשה הגדולה הזאת היא, כי נמנו וגמרו כל בני ישראל היקרים היושבים בארצות מאַלדוויאַ וואלאביי להסיר נוסחא ישנה ולשום חדשה תחתנה, ותחת אשר לפנים בהצות שני אנשים בריבם איש את רעהו ובחפוץ האחד לאמר לאיש ריבו כי שומע אין לו אמר: "אשמע בקולך כאשר אשמע בקול הכלב", ופתאם לפתע הסירו גבולות עולם וסרו ממנהג אבותם ויחלו לאמר "כאשר אשמע בקול הרב", וכל העם מקצה קימו וקבלו עליהם ועל זרעם לבלי סור ימין ושמאל מהתקנה הזאת, ולהשמעות אזנים היו גם הרבנים בארץ ההיא אנשים מבינים את אשר לפניהם וימאנו להתיצב כשטן לפני החדשות ויקבלו עליהם (אם באהבה, זאת לא נודע עוד, וחוקרי קדמוניות ישימו בלי ספק את לבם הרחב ועינם החודרת מבעד הררי אבק נפוח אל הדבר הגדול הזה) לקחת גם את המשרה החדשה אשר שמו עליהם, ועד היום יגרמו העצמות בארץ הברוכה הזאת, בעת אשר להבשר ימצאו בכל ערי מושבותיהם, כי כל משכיל כלמך כפרי יקום בהם וימלא פניהם קלון, וכל ראש הקהל כשמעון צורי יקבע שכרם בחרות אפו בהם, וגם יראתם את אלהים ותורתם אם רבה או מעטה היא לא תושיע להם להעמידם על כנם ולתת די טרף לעולליהם.  אם אמנם כאשר נראה מכל אלה יראת אלהים כמלתא זוטרתא היא לגבי יושבי רומעניה, אך את זה לעמת זה עשה אלהים, כי סלל מסלה ישרה למבקשיה ולא ברב עמל מצאוה, וכל החפץ לשלוח ידו ולאמר מצאתי יראת אלהים האמינו בו, ובכן אם כי רב השכר אשר ראה שמעון מהמשקה ומהאכרים השואפים אליו מאשר ראה מיראתו את אלהים, אף כי חלילה לנו לתת את האבן היקרה הזאת ככלי אין כל חפץ בו, ונטל עלינו להודות, כי גם את אשר מצא ביראתו את אלהים די והותר היה לעשרה רבנים להחיות את בני ביתם בכבוד, אך לאיש עשיר כמהו כאין נחשב, ובכל זאת החזיק ביראת אלהים יען כי לא בעמל רב מצא אותה, ואחרי כי איש עשיר היה לכן נחשבה לו יראתו את אלהים גם היא כעשר וצדקה וכיחש, כי בארץ הזאת נטל על איש ואיש לאסוף תבן ולהביא חמר וללבון בידיו לבנים לבנות לו כמו רמים מקדש יחש חדש, אחרי כי כלם יחד עזבו את ספר יחשם בארצם, ולא כל איש היה מאושר כזלפה אשת שמעון אשר למרות גלותה הביאה יחשה עמה ואיש לא הכזיבה באמרה כי יחשה גדול מכל יחש משפחות ישראל, הגדולים והגאונים במשפחתה רבו מספור, ובאי ביתה ידו זאת כי רם לבה במשפחתה כי על כן הזכירו תמיד בשם רב או גדול או עשיר בישראל, כי ידעו מראש כי כל אשר יִקָרֵא בשם הוא על משפחתה יחשב, אחת היא אם הוא מחבר ספר תנ"כ או בעל הלוח הדבוק על הקיר וגם השוחט והחזן וכל כלי הקדש בכל אפסי ארץ אך על משפחתה יִמָנוּ.  היא לבדה היתה המאושרת וכל יתר יושבי רומעניה ואף אישה עמהם עמלו מאד ליסד אבן פנה ליחשם, ועל שלשה עמודים חזקים יִסֵד שמעון את המגדל הנחמד הזה, על יראת אלהים, צדקה ועשר, ואחרי כי יראת אלהים לא בעמל רב השיג והצדקה גם היא לא שמה שַמוֹת בכחו ואוצרותיו, על כן הקדיש כל כחו ודעתו ועתו אך להרבות עשרו, כי הוא העמוד היותר חזק אשר עליו ישענו בית ומשפחה ויחש ויעמדו, ואחרי כי רק בזאת יִוָדַע העושר במצוא יד אדוניו להביא אך כלי יקר וחפצים אשר לא יד כל איש תמצאם, לכן שמע לעצת יחזקאל גבור שכנו ויאמר להביא גם את התורה אל ביתו, כלי יקר אשר כמעט לא נמצא בכל הארץ, וכאשר לקח יחזקאל מורה לזרחיה בנו איש גר מארץ ליטא נלוה גם שמעון אליו ויתן גם את פלטי בנו על ידו.  אך הנערים נפרדו בדרכיהם מימי ילדותם, נער משכיל ואוהב לקח היה זרחיה בן יחזקאל ונער שובב ומואס בכל למוד היה פלטי, אף כי בינה יתרה היתה לו וישכל גם מזרחיה, וכאשר גדלו שני הנערים לא יכלו שבת יחדו, כי פלטי הרעים תמיד את זרחיה התמים והאוהב מנוחה אשר "מעודו לא כסה בחרפה אף פני זבוב", כפי דברת אמו, ואשר "רך וּמְפֻנָק היה כנערה", לפי דברת אביו, אשר השתאה תמיד בהביטו אל בנו ולא הבין איך יולד לו, להגבור, בן רפה ורך כמהו? ולעמתו היה פלטי חסין וחזק ויאהב לשוח ולהצות מלחמה את הנערים אשר כגילו ואל הספר לא הביט, עד אשר נלאה זרחיה מארח לחברה עמו ויפרידהו אביו ויתנהו לבדו בידי המורה, ושמעון בקצפו על יחזקאל כי הבדיל את בנו מעל בנו, ובדעתו בנפשו כי הוא לא יוכל לבר לו מלמד לבנו כיחזקאל, כי לא ידע במי יבחר, לכן שם פניו אל עיר הוש, מקום  מושב הצדיק וידרש לו כי יתן לו מלמד לבנו, והצדיק יתרה עשה וגם את ברכתו נתן לו, והברכה הזאת הביאה לו ברכה הרבה יתר מאשר הביא המלמד לבנו, כי מעת אשר שב מהוש קנה לו לב כל החסידים אשר בעיר ויחשבוהו כירא את הצדיק, אשר ביראה הזאת נכבד איש הרבה יתר מיראת אלהים, ואשתו גם היא ששה מאד על הדבר הזה, כי עתה תמצא ידה לנסוע לקרובה ממשפחתה, הן גדול בישראל הוא הצדיק ואם כן אך ממשפחתה הוא, אבל אחרי אשר בברכת פרי הבטן ברכה אלהים לדאבון נפשה זה כבר, למה זה תלך אל הצדיק ומה תבקש ממנו, אם את הכל נתן לה כבר אלהים עוד בטרם שאל את פי הצדיק? אך בלי ספק ראה אלהים והכיר את עותתו כי הזיד להסיג גבול הצדיק, כאשר כן לא יעשה בארץ אשר הצדיק אוה למושב לו, כי שם לא יתן הצדיק אף לאלהים חפצו, ומה גם בארץ אשר גם צדיק גם רופא ימצא בה, שם תחדל ממשלת אלהים לנצח ולא לו עוד להמית ולהחיות, כי אם המות ביד הרופא וחיים יחלק הצדיק, ובלי כל ספק זה הוא הסוד מדוע יקח לו כל צדיק רופא לביתו, האם חפץ להצדיק ברפואות על ידי הטבע? חלילה! אבל למען ישבו יחד המות והחיים.  ולמען היטיב את אשר עות שלח לה אלהים חלי בטן למען תשים לקרובה פניה לבקש ממנו רפואה, ואותה מצאה כרגע, ועל פי דברי הצדיק הקדוש החלה לנסוע מני אז שנה בשנה למעיני הרפואה.

חכמי הרופאים הגדולים עמלו זה כבר ועוד יעמלו בלי חשך לדעת דבר ברור, אם המעינות יָקֵרוּ הרפואה וימשכו אחריהם את כל הנשים הבאות שמה, או הנזמים והקשורים, בגדי המשי והרקמות, אשר תרבינה הנשים החולות לקנות בכל עת שבתן שמה וכל עוד אשר לא תם הכסף מצלחתן, יעשו זאת, ועוד לא הצליח בידן.  הנה נראה נשים אשר גם בטרם יגיד להן הרופא כי חולות הנה כבר הגידו פניהן אשר נפלו ובטנן אשר חדלה מעכל ורגליהן אשר תמאנה נשוא הגויה הדלה, כל אלה יגידו להן בשפה ברורה כי נטל עליהן להתרפאות ואם אין, מי יודע אם לא תשימנה חרפה על בעליהן אשר ימהרו עוד בטרם יעברו ימי האבל לשמוח בשמחת חתנים, והנה הן ל תבאנה לפראנצענסבאד ותשבנה בחדר צר ביציע השלישי ותחסרנה נפשן מכל טובה ותענוג, אחרי כי ייקר מאד פדיון תרנגולת צלויה ובשר טוב, ותלכנה לשוח מבית מסחר לבית מסחר ותקנינה יקרות מכל הבא בידן, כמו תכיננה מתנות להאשה החדשה אשר תבא לבית בעליהן, ובשובן תחשבנה את כל הכסף הרב אשר כלו על המסע הזה ועוד לא  נושעו! חמש מאות שקלים הוציאו מכיסן, חמש מאות שקלים!  ולא שקר בפיהן בקראן פעם ושתים ושלש באנחה בדברן לכל יודען ומכירן או גם לאשר לא ידעו אותן ולא יחפצו להכירן: חמש מאות שקלים! אל תחשוב שומע כי רק מתהללת היא באמרי שקר, לא זאת! אני אדע מספר להשקלים האלה, שלשים שקלים בעד מחיר המסע במרכבת הברזל מחלקה שלישית, חמשה שקלים לחמשת הרופאים, אשר דרשה בהם, הן חולה מְסֻכֶּנֶת לא תבטח בדברי רופא אחד, ארבע מאות ושלשים וחמשה שקלים וחצי במחיר הרקמות וההבלים אשר קנתה, ועשרים ותשעה שקלים אבדו בענין רע, שלומים לבעל בית המלון והמשתה, הלא חשבון נאמן הוא, ומה תעשה עוד האמללה? היא עשתה כל אשר בכחה להמעיט ההוצאות, כי על כן גרעה מלחם חקה ותשכב למעצבה ככלב בפנת גג, ובכל זאת מעיני הרחצה כשאול לא ידעו שבעה, וגם ממשלת הארץ תהיה בעוכריהן, כי לא הכינה מחלקה רביעית במרכבות הברזל, כי לוא היתה מחלקה רביעית, כי אז היו דרושים לה רק ארבע מאות ותשעים וחמשה שקלים, או אז מצאה ידה לקנות במחיר חמשת השקלים מתנות לבניה ולאמהותיה וקרוביה, ועתה תסע בידים ריקות הביתה ואף אגורה לא תמצא בצלחתה.  אולם לא כאחת מאלה הנשים היתה זלפה אשת שמעון היא מאנה בעד כל כפר למות בדמי ימיה, כי על כן נזהרה מאד לנפשה לבל יְשֻׁלַח רזון בעצמותיה ולבל יפלו פניה ולבל תמעדנה רגליה ולא תכשיל את אישה לבוא בברית את אשה חדשה בטרם יעברו ימי האבל, ובלכתה לפראנצענסבאד לקחה פי שנים עמה, אלף שקל כסף, ואף  כי מחלקה רביעית לא נמצאה לה כאשר בקשה ותקצף מאד, בכל זאת הביאה עמה למקום מעיני הרחצה תשע מאות וששים וחמשה שקלים, כי גם ברופאים לא דרשה בוויען, אחרי כי כבר אמר לה הצדיק את אשר תעשה, ואחרי אש הרופאים אשר אצל מעיני מי הרפואה בהתבוננם בפניה אשר נראו כצלוחית עגולה מלאה יין אדום פרי אדאבעשט (הן האשה הזאת בבאה מרומעניה לא צבע יין צרפת או הונגאריה תביא עמה כי אם זרע ארצה, וגם אדאבעשט ברומעניה תוציא יין, אשר לפי דברת בני רומעניה אין משלו בכל הארצות, כי בשני דברים תעלה ארץ רומעניה על כל הארצות, במשפטיה הצדיקים אשר תתן לכל בני האמונות וביינה הטוב.  לדבר הראשון ימאנו בני העם קשי הערף להודות, באמרם כי מעודם לא שמעו אשר לקחת חיל זרים ולשפוך דמם ולהרוס בתיהם וכאלה מעשי בני רומעניה היקרים, כי אלה על משפטים צדיקים יחשבו, ואשר בגלל הדבר הזה, יען כי ימאנו בני העם קשה הערף להודות כי משפטים צדיקים בארץ, לכן יעלו אף בני העמים וישפטום כעונם על ערבם לבם לחלל כבוד עם הארץ ומשפטיו, אבל לדבר השני יודו גם בני ישראל, כי בַּשְׁתִי יתחרו עמהם וישאו כבוד.  וכצלוחית מהיין האדום האדום ההוא היו פני זלפה ובטנה ככד יין אשר לא נפתחה), כי על כן גמרו הרופאים אמר, כי לא טוב להביא מים ממעין הרפואה אל כד היין הזאת פן תבקע, והאשה החכמה הבינה כי טוב דברו הרופאים ותשמח כי תצא עת לה הרבה יתר מכל הנשים לבקש רקמות וכלי יקר, ואחרי כי כל אלה במחיר מעט יקחו במקום ההוא, לכן שבה הביתה וברכת הצדיק נראתה בארגזה, כי ריקם הלכה ומלאה שבה ותראה כשלשת אלפים שקל שכר למעלה, כי היא שלמה רק תשע מאות ושלשים שקלים מחיר היקרות ובבית התפלה אמרה להנשים  כי כארבעת אלפים פזרה על כל אלה, ויקרותיה אלה בלעו כתנין את "היקום פורקן" ואת שלום בתים רבים ביום ההוא, כי נשים רבות אמרו לבעליהן כי גם הנה טובות הנה כזלפה וגם הנה חכמות כזלפה וגם הנה הכל כאשר לכל כזלפה, אך איש כשמעון לא נמצא, איש כשמעון ראוי הוא כי אשתו תרחץ את פעמיו ותשתה המים, איש כשמעון איש כשמעון הוא ואיש אחר לא כשמעון הוא, אף כי אשתו טובה מאשת שמעון ואשת שמעון לא טובה היא כאשתו ולא ראויה היא להיות לאשה לאיש כשמעון – ורבים מהאנשים הראו כי אמנם לא אנשים כשמעון המה ולא חבקו ידיהם במנוחה כאשר גדלה הצעקה, וביום השני חרשו הרבה מהנשים, אשר אנשיהם לא אנשים כשמעון המה, את הקערות והכוסות, חדשות מקרוב הביאון לביתם, בלי ספק שלומים על היקרות אשר לא הביאו ממעיני הרפואה.

אבל גורל הבתולות טוב היה מגורל הנשים, באחת כי בתולות ישראל צנועות הנה ותמאסנה בכל עדי ייקר ותדרנה לשמוח בלחם צר ומים לחץ כחובת אשה כשרה, עד אשר תהיינה לאנשים – ואז הלא חדלו מהיות בתולות, אישן הפר את נדרן ותחדלנה ממאוס בכל אלה, כי על כן לא קנאו הבתולות בזלפה, וזאת שנית כי להן אור האירה התקוה פניה כי אנשיהן יהיו אנשים כשמעון.  התבצר מאלהים מזמה? הלא בן לשמעון והוא בלי ספק יהיה כאביו.  כה חשבו בתולות רבות, מלבד שתי הבתולות בנות שמעון, אשר במאה פעמים ביום שמע מפי אשתו כי בנותיו הנה, אשר על כן נטל עליו גם להאמין לדברה, ומה גם אחרי כי החלה לדרוש בצדיקים אחרי אשר כבר עמדה מלדת, אשר על כן כמעט אין כל ספק כי אך בנותיו הנה, שתי הבנות האלה היו עצובות רוח מאד ביום השבת ההוא, בשבתן יחד בגן מאחורי הבית ותשפכנה שיחן אשה בחיק רעותה.

– מה גדלו פרי הגן ומה נעים הרוח אשר יפוח מבין העצים, הוא ישיב נפש ויחיה את הרוח, מה נעים! – אמרה לאה הבת הבכירה, בפתחה פיה ובשאפה רוח בכל כחה.

– לולא היה יום השבת היום כי עתה שכחנו כי גן לנו, הלא כשפחות נחשבנו ולא נדע מנוחה מבקר עד הערב ואף להשיב רוח לא נוכל, כשפחות, כבנות דלים, כמו, כמו – – רחל הצעירה אשר קראה  את הקריאה הזאת בקשה למצוא אמללות מבנות דלים ושפחות למען תשוה נפשה אליהן ולא מצאה, כי על כן חדלה.  ואחותה ענתה:  מהלל שם ה' כי לנו גן אשר ישיב רוחנו פעם בשבוע ולא בנות דלים הננו –

– ומה טוב לנו אם לא בנות דלים הננו! – קראה רחל ותעקם שפתיה ותרגז – מה היא הנחת אשר נשבע מכסף אבינו? האם יתנונו לשאוף רוח מעט? האם נצא לשוח? האם נלבש מחלצות כבנות עשיר? מה יתן ומה יוסיף לנו עושר אבינו ולא נִוָּרֵש בלילה הזה מה ממנו יהלוך! –

– אתּ תכספי תמיד למחלצות, אבל צדקה אמנו באמרה כי כל כבוד בת ישראל הצנע לכת ולבלי פנות לעדיים וקשורים לבל יגבה הלב ובגבהו יסית לכל חטא ואשמה –

– אמנם זאת היא תורת אם, אבל למה זה לא הראתה לנו כי כאמרי פיה כן תעשה אף היא, ולמה זה לא חלקה לנו מעט מהרבה מהיקרות והרקמות אשר הביאה כאשר תחלק לנו מתורת פיה? –

– בי נא רחל אל תחטאי בשפתיך, הן לא אם חורגת היא אמנו, יאריך ה' ימיה עד עשרים ומאה שנה, ובלי ספק תדע את אשר תעשה ואיך יתנך לבך לחשוב אליה רעה? –

– רעה לא אחשוב גם אני אליה, אבל זאת אראה כי היא לא תדאג לנו עד מה, וגם אם ראשינו כצמר ילבינו לא תשים לב.  הן לא אחטא בשפתי אם אומר, כי לא כן תעשה אם בסגרה על מסגר את ביתה ולא תתן להשדכנים כל פתחון פה, וכל אשר יאמרו לה לא ישר בעיניה: בזה תתן דפי בו ובשני תמצא מגרעת במשפחתו והשלישי לא איש אוצרות הנהו והרביעי הרבה לפשוע, יען כי בקש נדה כדרך כל הארץ, ומה תהי אחריתנו? הן לא ילדה קטנה הנני עוד, זה עתה מלאו לי תשע עשרה שנה, והיא תדמה כי תעשרני עשר גדול בגרעה משנותי שלש והייתי בת שש עשרה בפיה, אבל אני אדע כי בת תשע עשרה הנני ולא אחפוץ לחכות עוד – קראה הנערה ושפתיה מלאו זעם ותרקע ברגלה.

– אבל אחותי, הן לא כבת ישראל תדברי היום – קראה הבכירה ותתנודד – הנך בת תשע עשרה ותתגעשי כמו כבר זרקה שיבה בך! –

– ואם לחסדי אמנו נצפה נזכה לראות שיבה בטרם עוד כסו ראשינו בצעיף, את הלא הבכירה את ואחריך יבא פלטי ואחריו אנכי ואם את עוד תשבי בבית אבינו מתי תבא שנת גאולה לי? את כדג לא תפצי פיך, כי אין דם בעורקיך ואני כל עצמותי תאמרנה כי נלאיתי נשוא, ולוא הייתי אני הבכירה כי אז כבר פתחתי פי ולשוני דברה בחכי דבר ברור, רק את למכשול גם לי לבל אפצה פי –

– אולם מצות כבוד אב ואם השלכת אחרי גוך ותאמרי להתגרות בהם ולהעלות אפם –

– רק אם האב והאם כאב ואם יעשו רק את הטוב לנו אז עלינו המצוה לכבדם, אבל לא אבות כאלה אשר לא ישימו אלינו לב, אבות אשר המה רק לשטן על דרכינו, לוא יתומה הייתי היום, כי אז היה בידי לבחר כחפצי, הן יפה אני זאת אדע,  וגם לא פתיות, ואיש לא יאמר כי לא כן הוא, וידי מלאות עבודה תמיד, ולו בבית זר עבדתי כי אז ראיתי שכר לעמלי וצברתי כסף ועשיתי בנפשי כחפצי, לא כן עתה, עתה הנני כשפחה מקנת כסף להורי אשר בידם לעשות בי כטוב בעיניהם, ואני אכבדם על זאת? ישלחוני לנפשי אם בת סוררה הנני ואת תודתי אתן להם –

– בדבריך אחותי תעכרי רוחי מאד, כי לא תביני מצבך כי בת אתּ לאדון הבית והוא ידאג לך ורק לטובתך יחשוב מחשבות, וכל אשר ירבה לבחר אות הוא כי רבה אהבתו לנו, ואת תתרגזי כמו חבלים שמו על כפך, הן שכרך נכון לפניך פי מאה מאשר רכשת לך בעמל כפך, ואת תריבי את הוריך.  לא טוב הדבר אחותי –

– אתּ הנך תמיד בעלת מוסר ואתך לא אוכל דבר כי לא תביני עד מה.  בתולה בת עשרים וארבע שנים תצדיק את הוריה על כי ירבו לבחר למענה איש ותאמר כי רק טובתה ידרשו, ואני  אומר לך כי שקר הדבר! לאמנו יש חפץ בשפחות כמנו אשר תבטח בהן כי לא תגנבנה ולא תשלחנה ידיהן לגעת בכל אשר לה ואשר תעמולנה בזעת אפים ולעת מצוא תוכל למרט לחייהן אם לא תעשנה ככל חפצה.  וצר לה מאד לשלוח שפחות כאלה מביתה, ואל ביתה לא תוכל לקחת שני חתנים כי כל לבבה יבקש להביא אשה מחוץ לפלטי בנה יחידה, כל אלה אני ידעתי, כי על כן תבקש תנואות לכל אשר יאמרו לה, וכאשר תעבורנה עוד שנה ושתים אז יחדלו השדכנים מבא הביתה וכל חתן יסב פניו מבתולה בלה, ואז נהיה גם שנינו שפחות לה, כי לא יעשה כן בישראל לתת הצעירה לפני הבכירה וגם אני כמוך אבלה ימי נעורי באפס תקוה – בדברה נפלו פניה מאד מיראה – ובך העון, בך לבדך כי תקפצי פיך ולא תדברי דבר ויעבר עליך מה.  ואבינו מיראתו פן תדד שנתו לילה אחד יתן לה לעשות כחפצה, פן תעירהו בלילה בקול בכיה, אני אבין כל אלה, רק את תסתירי פנים ותמאני ראות נכוחה –

– לא אדע עוד מלים אבחר עמך, כי כאויבת תתנפלי על אבותיך ותטפלי עליהם חטאות גדולות – – –

– לאה ורחל בואנה הביתה, האבות שבו מבית התפלה – נשמע קול השפחה מרחוק, ושתי הנערות קמו בחפזון לבא אל הבית.

 

ג.

תּוֹרַת אֵם.

מנוחת השבת ועושר אדון הבית נראה בכל פנותיו; כל החדרים נקיים וטהורים, על המטות מכסות לבנים כשלג ועל השלחן יבריקו לא לבד כלי הכסף אשר חמרו לחמרים על השלחן, כי אם גם להמכסה והמפות ברק לבן וטהור.  שתי חלות גדולות יפות למראה מסתתרות תחת מכסה צבוע בצבעים שונים וקצותיהן נראות החוצה כי קצר המכסה, וקערה גדולה מלאה דגים ערוכים מאתמול אף היא תרהיב עין כמו תאמר לכל: אני הנני טבור השלחן;  היין האדום אשר תן עינו מבעד הצלוחית הרחבה, ופני האדון אשר יפיקו מנוחת שבת ושלוה בהתהלכו בחדרו הנה והנה, אצבעותיו בין אזורו ושמלתו, כי ביום השבת יסיר הבגדים הצואים, בגדי עם נכר מעליו ויתכסה אך בבגדים קדושים, אשר לישראל המה מורשה מאבותיהם, כן יחשוב שמעון בלבו בהתבוננו אל מחלצותיו אשר תתנה לו פני רב או גדול בישראל, ואם תשאלנו ישבע לך שבועי שבועות כי הבגדים האלה חובה המה כמצות וסכה ואולי עוד יותר, יתהלך ויתרונן ויפלג זקנו הארוך ויביט במכונו וכל מראה עיניו הפיק רצון ממנו, אבל שמחתו הציצה מעפעפיו עוד יותר בהביטו בפני בנו, אשר לרגלו בא  לו היום כבוד גדול אשר כמעט לא פלל לו. 

הרב עלה ביום הזה הבמתה להטיף מוסר ולהכין את נפש צאן מרעיתו לקראת יום המשפט, יום ראש השנה הנכון לבא, והנה בחומו הפך בדברי אומר המאמר בהמדרש אשר הזכיר, ויזכירהו פלטי כי לא כן ידבר, ובתחלה קם שאון בבית התפלה, כי רבים התעוררו על פלטי אשר יעיז להפריע את המטיף מדברי מוסרו, כי רק בעת אשר ישב כסאות למשפט אז שומע אין לו להרב, אך כאשר יטיף מלתו במוסר ותוכחה אז אזנים רבות קשובות לכל הגה היוצא מפי המטיף, וכבר היה לפתגם לישראל יושב רומעניה "נשמע ולא נעשה", והנה זה הנער בא ויפריע את המדבר דבר-אלהים!  כי על כן נתנו בקולם מבלי זכור כי בן ראש הקהל עושה זאת, אך נער כפלטי לא רק בזכות אבותיו ישען ויבטח כי ידע כי כחו אתו ועל כן לא שב אחור ויקרא בקול ויוכיח כי לו הצדקה, וימהר וירץ אל ארון הספרים להוציא המדרש ולהוכיח ישרו, ואז בראות הרב כי כלה יאמר פלטי לעשות בדרשתו, אז מהר להציל את שארית הפלטה ויודה בפה מלא כי לפלטי הצדקה, ויארו עיני האב וירום ראש הבן וישפל קול הרב והדרשה הגיעה עד קצה, ואז ידע וראה שמעון את כל כבוד בנו, כי אף אם כבר ידע כי רב כחו בתורה אך כן יקשה את הרב וינצח, זאת לא חשב ולא פלל.  ויהי בתחלה כשכור מרוב שמחתו, אך כאשר הרבה חשוב כן נגלה לעיניו כי עוד כבוד רב נכון לו לבא לרגלי בנו.  הן אחד הוא לו, וכבר מלאו לו עשרים שנה ועת לעשות היא, הן אם גם לראשי משפחות ישראל ישלח לדבר בבנו יבטח כי לא ישיבו פניו ריקם, הלא עושר ותורה וחכמה, ולפי דברת אשתו גם יחש משפחות לו.  אף כי בבית חותנו הסכין לשמוע מפיו רק בקראו בשם משפחות הסוסים למיניהם וידע מספר דורות אבותיהם, אבל בשם אבותיו ויחשם לא הזכיר מעודו, אך בכל זאת בטח שמעון בדברי אשתו כי בלי ספק תדע אל נכון את אשר תדבר, ומדוע יבצר ממנו לקחת לבנו בת אחד הגבירים הנודעים לשם בארצו או מעבר לגבול ארצו?  הרעיון הזה מלא כל חדרי לבו, עד כי שכח רגע גם את הדגים אשר כמו יצפו לבא להחסות בסתר קרביו, ויתהלך ויתרונן עד אשר אמרה אליו זלפה:  מדוע לא תקדש? – גם עיניה נהרו משמחה, הן גם אזניה הקשיבו דבר מעזרת הנשים וקול בנה אשר הריע על הרב וכל הנאספות בעזרת הנשים הביטו אליה בקנאה, זאת ראהה, ומה זה ינעם לאשה כזלפה יותר מחצי הקנאה אשר תצאנה מעיני השכנית?  אך בכל זאת לא מלאה שמחתה את בטנה כמו את אישה, כי היא הלא במקום מעיני הרפואה היתה ושם החסירה בטנה כששה שביעות ועתה תזכירנה למלאות את החסרון, וגם מהרה לעשות כזאת אך ישבו אל השלחן, לא כן שמעון:  הוא נתן את המאכל אל פיו כמכונה בלי דעת, ופעם ושתים שם פניו אל בנו כמו חפץ לשאל אותו דבר מה, אבל לא מצא מלים, כי ירא מפני הדר כבודו פן לא ידע מלים יבחר עמו והיה שפל בעיניו, אך לא יכול עוד להבליג על חפץ נפשו ויאמר:  ואת כל הספר הגדול הזה תדע בעל פה?–

– כל הספר הגדול הזה, ועוד אלף פעמים יותר, הרב כאין נגדי ובכל בני העיר אין מי אשר יגיע לקרסולי, ואתה דמית תמיד כי זרחיה יבין יותר ממני בעת אשר דעתו כמר מדלי היא לעמת דעתי ולא בעיר כזאת יבינו ערכי –

  גם אני חשבתי היום כזאת, כי בעיר הזאת לא יבינו כל ערכך ועוד נטל עלינו לשאת עין למרחוק למען בקש לך משפחה בערכך – ענה האב ועיניו הבריקו משמחה.

– שמעון! – קראה זלפה – למה תדבר כאלה באזני הנער, דן לא לו לשמוע ואף כי לדבר בדברים כמו אלה, הדבר הזה לנו הוא –

– מה זה תדבר בני? – קראה האשה בחלחלה – נשמת מי יצאה ממך כי כאלה יעברו על דל שפתיך, ידברו כאלה הבנים השובבים, בן פריץ כזרחיה ולא אתה, בני –

– ואני אומר לך אמי כי תשגי מאד בחשבך זאת לעון לי אם אדבר בדבר אשר בו תלוים חיי עד נצח.  בדברים כאלה רק לנו לדבר, כי לא רק למען הביא כלה אל ביתך נטל עלי לקחת אשה כי אם למען אמצא לי רעיה –

– ישמרני אלהים!  מה זה תשמענה אזני היום.  האם הסיתך השטן כי היום להשבית ששוני, השטן קנא בשמחתי היום ויתן בפיך דברים אשר לשמעם תסמר שערת בשרי, מה זה הי לך?! – שמעון! מחר אסע את פלטי אל הצדיק ויברכהו, כי אין ברוחו נכונה היום –.  אם כי פני שמעון העידו בו כי הוא לא נבעת מדברי בנו כאשתו, אבל גם הוא השתומם לשמוע כזאת ויחרש. 

– אמי!  הלא השמעתיך כי איש אנכי ולא נער אשר ימשכוהו הוריו אל אשר יהיה רוחם כאשר ישימו מתג בפה כלב וינהלוהו, אני אל הצדיק לא אלך, כי לא אאמין בו ואל מופתיו לא אחכה ובאשר יבחר למעני לא אבחר אני ואשר טוב יהיה בעיני בלי ספק ימאס הוא, זאת אדע נאמנה וזאת אגיד לך כיום –

– אויה לי! – קראה זלפה בקול בוכים – בדמי ימי ארדה שאולה!  האם משכת ידך את לוצצים ואת משכילים.  הבנים הפריצים אשר הקים בעירנו הבן הסורר זרחיה בן יחזקאל יקולל שמו, האם כדבריהם תדבר להעטות חרפה על משפחתי הרמה ותהי לשמצה בפי כל בני העיר וכלם ישלחו אצבע למולך ויאמרו:  גם פלטי בן שמעון הבחור הלמדן והישר סר את סוררים? אויה לי! התחפוץ להורידני בדמי ימי אל קבר? בני בני! שמעון, למה תחשה? –

– שמעי נא אמי! – קרא פלטי בחמו מבלי אשר חכה אולי יחדל אביו מהחשות – הן אך אשה אתּ ומה תדעי אתּ  איזה דרך ישר ואיפה ארח סוררים?  אתּ תדעי את אשר שמעת מפי נשים כמוך, ואני בחכמתי הרבה אדע ואשפוט ואומר לך, כי תתעו כלכם בחשבכם, כי בנים סוררים ופריצים המה כל אלה אשר יקראו בשם משכילים, כי מה עול יעשו אם ילמדו שפות וחכמות הלא גם חכמינו אמרו טובה תורה עם דרך ארץ, ועתה אראה את עותתי, כי רדפתי באף והשלכתי שקוצים על זרחיה לא בצדק, ולוא היה עתה פה בעיר הזאת כי אז כמו אח קרבתיו, כי עתה אדע כי צדק בדבריו, ולוא בחרתי כמהו מימי ילדותי בדרך חכמה כי אז הייתי עתה לשם ולתהלה, עתה הן תדעי את לבי ומחשבותי ובאבטיחך כי אין לך כל צדקה לדאוג עלי בעבור הדבר הזה, כי אני נעליתי ולא השפלתי – זלפה ספקה כפיה ופני שמעון אף הוא רעמו, אך הוא לא פצה פיו ויבט אל הקערה כמו בה חפש למצוא חקר, אך אשתו אשר כל הבית ישק רק על פיה בצר לה בראותה כי אין בה עוד כח ללחום אחזה בידו ותעירהו בקראה בקול מר: שמעון!  למה תחשה?  הלא

שמעת כל אלה כמוני, או לא שמעת?  לא אחפוץ לרדת בדמי ימי אל קבר, שמעון למה נאלמת?  הלא איש אתה! אוי לצרותי, מה אעשה?  אם בצדיק ישים תהלה, בדמי ימי יקדמני המות – פני שמעון רעמו עוד יותר ויתאדמו לאט לאט עד אשר היו אדומים כדם, גם נסה לפתוח פיו אך כמו עצם נתקעה המלה בגרונו, ופלטי, אשר לא ראה או לא התבונן לזאת, אזר חיל לנצח במלחמתו בפעם אחת ויקרא: למה זה תאנחי ותהמי אמי ואני אומר לך כי כעבור יום או יומים תראי כי עוד צדקי בי ולמה לנו להרבות דברי רוח, למה לך לדבר עם שדכנים אודותי ואני כבר בחרתי לי באשה כלבבי – למה זה תשתוממי – וכרגע אגדך גם מי היא לבל נוסיף להוכח בדבר הזה, אני גמרתי אמר ולא אשוב ממנו כי רק את צפורה בת יחזקאל – – היד אשר הכתה בחזקה על השלחן עד כי התמוטט וכל הכלים אשר  עליו נפלו לארץ ויתפוצצו לרסיסים לא נתנה אותו לכלות דבריו, יד שמעון עשתה זאת וזלפה צנחה מעל הכסא ותתעלף, פני לאה הבכורה חורו כשיד ועיני רחל הצעירה הבריקו כרשפי אש ופלטי נסוג אחור מפני היד השמה שמות ויצא החוצה. 

 

ד.

זֶרַע בַּצִיָּה.

גם בצִית מדבר, ארץ לא עֻבדה בידי חורש וזורע, יד לא שֻׁלחה בה לפלח ולבקע אדמתה, לתת בחיקה זרע, יציץ לפעמים ויצמח צמח, גם פרי יעלה ויגדל, הפרי ההוא ייבש כי יד לא תגע בו לקטפנו וזרעו בו למינו על האר יהיה, ירד עליו הגשם ועפר יכסנו ולעת מועד יזריע זרע למינו וירבה פרי, עד כי תהי לארץ פוריה.  מי הוא הכורם המשכיל אשר ידו עשתה זאת? הסערה סערה זרע מארץ נושבת ותשאנו אל מקום הציה למען תהפוך מלחה לארץ פרי, ויש אשר הזרע ההוא יבול ויעל באד ויאבד וישָׁמד מעל פני האדמה...

גם את זרע הדעת תביא הסערה בכנפיה בסערה ממקומו איש מזריע הזרע ההוא ועל אדמה נכריה ישליך זרעו ויהי לברכה בארץ.  זרחיה אשר מימי ילדותו חנכו אביו איש הלב על מבועי התורה והדעת גם יחד, וכל עוד שכן בטח שאנן בצל האב הזה נסה להיות אף הוא למורה בעירו לנערי אחיו, אם כי שטמוהו ורבו בעלי היראה ויזעמוהו מלאכי הצדיק ויהי לקלס למביאי השכלה מחוץ לעיר כלמך כפרי ובניו, בכל זאת מקומו לא הניח, ואם כי אביו קרא לו תמיד בשם הקטן, אף כי לא קטן הקומה ולא רפה ידים היה, אך לעמת אביו היה כנפל, בכל זאת הראה אמץ לב ורוח ולא נסוג אחור מפני כל, אם כי הוא היה הראשון והאחד אשר החל לעשות כן, כי מורו הגר מארץ ליטא נסך עליו מרוחו ובטרם עזב את העיר לבקש לו

אחרת, בלי ספק למען יעמיד עוד תלמידים כמהו, הבטיח לו כי עשה יעשה ככל אשר אמר ויאציל מרוחו על הנערים אשר כגילו, וגם מלא את הבטחתו בהחילו ללמד לבני העניים תורה חנם אין כסף ויהי בתחלה לברכה בעיר, כי לא רבים היו אשר ידעו להבדיל בין רש"י ובין ביאור, בין כתבי הקדש וגמרא, בין ספרים קדושים לספרים טמאים, ולוא הביא איש ספרי המינים אל בית המדרש ויהגה בהם לעין כל, גם אז היה מפרש ושום שכל, כי כל האבות אשר ידם קצרה משלם להמלמד שכר תורתו או בטולה, הביאו את בנם בשמחה לזרחיה כי ילמדהו; אחרי כי בן איש עשיר ונכבד היה לכן לא נועזו אף המלמדים לשים בו תָּהלה, ואולי לא ידעו גם המה כי ישנן ארצות אשר בהן לתורת ה' ודברי הנביאים ספרי מינים יאמרו.

בכל הארצות יהיו תמיד המלמדים ראשי חלוצי הצבא להרעם נפלאות על כל אשר יאמרו להרים את הדקדוק על נס ולקרוא בשם שפת עבר, כי מסיגי גבולה המהּ, גוזלי לחמם מפיהם, ואם לא תעלה בידם להכריע תחתיהם את המשחיתים האלה, אשר יבאו וישחיתו במצודת ציון ומצודת דוד, הבאורים הטהורים לכתבי הקדש, אשר בהם נהלום גם אותם בימי נעוריהם, כי אז הלא יהיו למשסה באין מציל, כי איה איפו יקחו דקדוק ושפת עבר בהדרשם מהם, אשר על כן ילחמו עד כי יצליחו, או עד כי יפלו חללים חללים וגם קבורה לא תהיה להם, לא כן המלמדים ברומעניה, האנשים האלה אשר רבם מגאליציע באו ושם היו חוטבי עצים, או בעלי עגלה ואחדים מהם גם עוזרים למלמדי תנוקות, המה ששו בחלקם כי ידעו לקרוא בכתבי הקדש, ויצאו שכרם בלי עמל רב, כי גם לא נטל עליהם כמו בארצם לשבת כל היום כלוא בחדר.  יושבי רומעניה היהודים אשר יחד את כתב יחושם שכחו גם את תורתם בהחפזם להמלט מארץ מולדתם לא האיצו גם בהמלמדים כי  יענו את בניהם בחדר כאשר ענו אותם בימי ילדותם, כי עוד לא שלחה קנאת התורה את שניה ביהודים גרי הארץ הזאת, ועל כן עשוּ גם המלמדים שלום את זרחיה, ושנים מהם בקשוהו כי ילמדם גם אותם כתוב, חכמה אשר לא ידעוה הם ואבותיהם, אבל המלמד האחר אשר הורה גמרא, גם הוא מארץ ליטא מחסידי הצדיק מצבועאל, הוא מהר לקדם את פני הרעה ויתעורר לקום לשטן נגד זרחיה ויסת בו כל הנשים, ורבים המנערים ובראשם היה פלטי בן שמעון בקנאו את קנאתו בכבוד זרחיה ויהי לראש לחבל נערים אשר קמו יחד להדיח את זרחיה משאתו ולהרחיק כל נער ממנו, ויקח פלטי את המשרה על שכמו להורות לנערים חומש עם רש"י, לא עם הביאור הטמא.  וגם הרב בעיר, אשר בתחלה אמץ את ידי זרחיה סמך עתה את ידיו על ראש פלטי כי הוא בן הגביר בעיר, אך לזרחיה וגם ליחזקאל אביו לא חרה על הדבר הזה, ותהי להפך כי שש מאד יחזקאל בראותו זאת ויאמר לזרחיה כי עתה יקוה כי תפרוץ הדעת בעיר, ילמדו הנערים אם רש"י או ביאור אך ילמדו דבר מה ולא יתהוללו כל היום בחוצות ובשדה כבני עם הארץ.

אך לפלטי היה זרחיה כסלון ממאיר, יען כי עוד נמצאו תלמידים גם לו והמה נחרו בתלמידיו וישאלום ולא ידעו להשיב דבר.  הקנאה כל תוכל והיא למדה את פלטי דקדוק שפת עבר וגם שפת אשכנז, למען יבין את התרגום האשכנזי.  יתרון הכשר דעת היה לו, רק כי מאס עד הנה בלמוד, כי על כן לא עשה חיל, אך עתה כאשר ישב ויהגה כל היום בבית המדרש רק שפת אשׁכנז ודקדוק שפת עבר ואחרי כן גם ספרי המליצה, אשר השיג ברב כפר בלכתו את אביו ליום השוק, ששמה יבאו גם מוכרי הספרים ועגלתם טעונה משא לעיפה, ספרי גמרא על יד "תלמוד לשון עברי" ופוסקים על "דביר וקרית ספר" יחד ירבצו, וזוהר "כמאספים" יחד יחכו ליד תבחר בם, שם אסף גם הוא מכל הבא בידו, ולב אביו פחד ורחב וישלם בשמחה רבה את השקלים האדומים, בראותו כי בנו ישכיל וגבה ולמדן גדול יהיה, ומבלי אשר חפץ ומבלי אשר ידע בנפשו בתחלה התיצב על דרך זרחיה וילך בעקבותיו, אך לולא אכלתהו אש הקנאה כי אז היה לו גם הוא לעזר, כי זרחיה לקח לקחו מפי מורים וידע את שפת אשכנז וצרפת לכל משפטיהן וימהר לדבר צחות בהן, כי מפי מוריו למד לדבר כן וילך בדרך סלולה, ובלי ספק היה לעזר גם לפלטי לוא אך בקש זאת מידו, ועתה הלך בדרכים עקלקלות, אולם תחת זאת גבה לבו עוד יותר, כי דמה אשר עיני איש לא ראו את אשר ראו עיניו ולב כל איש קצר מהכיל את כל הדעת אשר באה בקרבו, כי על כן התרחק מעל זרחיה מעת אשר התחקה על שרשי רגליו עוד יותר מאז כאשר עוד לא ידע מה היא האפיקורסות אשר בעבורה יתן שם אויבו לשמצה, עד אשר בא יום הנורא, יום הרצח על בית יחזקאל ותגדע זרוע רשעים את העץ הרענן הזה ותהפך את הבית משרש.  עתה אחרי אשר עברו ימי האבל התבונן זרחיה כי נטל עליו לבקש לו מוצא למחיה.  כי בנחלת אביו נחתה יד צרים ומרצחים, את הבית השמו, את הגן שחתו ואת מטה עזם לקחו מידם, ומה תעשה עתה אמו רפת הידים או אחותו הרכה והענוגה, התמצא ידן לעבוד בבית ובשדה? ועוד זאת כי כמאורת תפתה היתה ארץ הדמים והעיר העקובה מדם בעיניו ורוחו היה כאש לוהט לעזוב את ארץ רצח מלאה ולהוציא משמה גם מחמדי לבו, את אמו אשר חלתה מאד מיום העברות ואת אחותו אשר הפחד מסך בקרבה רוח יגון ותהגה כל היום אך נכאים ותיקץ בלילות לקול עלה נדף, כי על כן עזב לפניהן את האר וישם לעיר אשדות פניו, כי קוה למצוא לו עבודה בבית אחד הסוחרים בעיר הזאת אשר סחר היום מלאה, ויקוה כי  כאשר יציב לו יד אז ישלח ולקח גם אותן אליו.  אולם רק מהחפץ אל התקוה אך מלא שעל, אך מהתקוה עד מצוא החפץ דרך רחוקה מאד ולא לעתים רחוקות לא יגיע הדורך בה עד קצה.  גם תקות זרחיה נוחלה בבאו אל העיר ההיא, ובראותו כי תמים לבו ולא יכירנו מקומו בחברת הסוחרים, אשר אך במרמה יציג אי שכף רגלו בחברתם ובערמה יציב לו יד ביניהם, הוא לא ידע לעשות חונף להאיש אשר בא לבקש ממנו כי יתן משרה על שכמו, וירא האיש כי לא יוכל לבטוח בו כי יעשה חונף להבאים לקנות סחרו, ובלעדי החונף לא יצלח כל עוזר לסוחר, ובכן יצא ריקם מאת פניו והשני שאלהו: איפה עבד עבודתו עד כה? והשלישי אולי נאות לו לקבלו לעבוד בביתו, אך כגמול בעד הכבוד הזה בקש כי יעבוד עמו שנה תמימה חנם אין כסף.  ובצר לו, כאשר אפסה כל תקוה ממנו למצוא מחיה אף לנפשו גמר אמר לעזור את דרכו ולהיות למורה לילדי ישראל. 

הלא זאת היתה כבר לישראל למלה, אם לא יצלח איש לכל מלאכה, לא ידע עד מה לא בתורה ולא בסחורה, לא חכמה ולא מלאכה ולא דרך ארץ, אז – מלמד יהיה, וזה היה גם משפט המורים באשדות, המורים אשר מאסו בשם מלמד ויבחרו בשם מורה, ולא כאלה אשר כל היום ישבו כלואים את צאן מרעיתם ויהגו בגרון נחר כל היום יעשו המה, המה אך לשעות ומדו מדת תורתם וקולם לא ישמע, אבל גם המה היו כרבם אך מאלה אשר יצלחו כל מלאכה, ועל העדה המפארה הזאת נספח גם זרחיה, אשר עד מהרה היה ללעג ולקלס בפיהם, כי סכלותו הגיד לא כחד בבאו בפעם הראשונה בחברתם ובהתודעו אליהם, וירא לכל את אולתו, בחשבו כי על מורה שפת צרפת נטל לדעת את השפה ההיא ובהתפלאו

איכה ילמד איש שפת אשכנז וראשית חקיה נעלמה ממנו, ואיך לא יבוש לקחת מחיר עמלו שיעמול ללמד שפת עבר אם גם לא ידע עד מה בלשון הזאת? לעג ובוז לכסיל כרזה האומר לכל כי סכל הוא! ובכן מוזר היה עד מהרה גם לעדת המורים, אך אחרי כי גם איש אשר לא יצלח לכל ואם כן גם סכל ובער יצלח להיות מורה באשדות לכן מצא לו גם זרחיה תלמידים.  ועוד זאת כי הוא מצא חן בעיני אבות תלמידיו ולתלמידיו אהבוהו בכל לבבם ויקחו לקח מפיו בחפץ לב, אשר כמעט לא נשמע כדבר הזה בכל בני אשדות בטרם בא זרחיה אליה, ולא רק לתלמידיו כי אם גם לאבותיהם הפך רוח אחרת וישנה פני דרכיהם בביתם, עד כי כמעט לא הכירום יודעיהם מלפנים.  זאת נראה גם בבית יונה בן אמתי, אחד גבירי העיר, אשר בביתו נחזה כעת את זרחיה יושב ומדבר את בת בעל הבית.

בחדר גדול ויפה ומפאר בכלי בית יקרים תשב נעמה בת יונה, נערה כבת שמנה עשרה, אל העגב ואצבעותיה תפרוטנה בלי משטר על מיתריו, כי לא אחרי הזמיר ילך עתה לבה רק אחרי הפה המדבר אליה, ורגע שמטה ידה מעל כלי השיר למען הניע ותה, באמרה: הלא זאת הכרתי בך כבר כי רוח נכאה תשור עליך לרגעים, ובעבור עליך הרוח אז תהגה נכאים ותרגז ולא יזכה בעיניך כל מראה עיניך, אז תכחש גם בהדעת ותאמר כי לא נצעד הלאה, וכאשר יגבר עליך הרוח אז תתקצף עוד יותר ותקרא בחמה כי נשוב אחורנית, ראה אדעך ואת דרכיך – ובדברה עבר שחוק קל על שפתיה. 

  אמנם לא אכחד, כי לפעמים יהגה רוחי נכאים, ואולי צדקת כי אז יצא מלפני משפט מעקל, כי לא שופט נאמן אהיה בעת אשר רק רע אראה, אבל הפעם אדמה כי משפט דברתי.  זאת שחתי כבר עם נפשי וחשבתי ואוסיף לחשוב, והמשפט אשר חרצתי לפנים הוא יעמוד על כנו עד היום בלבי, כמו אז כן עתה אחשוב למשפט, כי לא טוב הוא אם ירחיקו הבנים לכת מאבותיהם בפעם אחת, באשר כן המה עושים בני הנעורים, כי ידלגו פעם אחת ובין רגע והנם רחוקים מאד מאד מאבותיהם, אשר רגליהם אל תעצורנה כח לרוץ אחריהם ולהשיגם, והבנים ימאנו לשוב, ועל פני החלקה אשר תפריד ביניהם יעלה זרע ריב ומדון ומשטמה, ולרגליהם תבאנה גם צרה ופגע ומכשול –

– אבל אם בכבדות נתהלך, אז תעז יד הזקנים עלינו ותעמידנו על מקומנו לבל נצעד הלאה.  עתה הנך קם כפוקד עון על נפשך, הן זה היה דרכך בתחלה בסופה וסערה בבאך אל ביתנו זה שתי שנים ותראה בית ישראל לכל משפטיו, אבי-אבי ואחיו ואבי ואחיו כלם הולכים בדרכי ישראל כלם רחצו כפיהם בנקיון בטרם ישבו לאכל, כלם כסו ראשיהם כל היום, מבחר שמחתם היתה עת בא הצדיק הקרוב לאבי אבי לשכון כבוד בתוכם, וכחסידים נאמנים נכבדו על פני כל העם, מלבד אשר לא כמלבושי החסידים לבשו, יען כי בעיר הזאת כלמה היא לאיש סוחר, אשר יעשה מקנה וקנין את עם הארץ, ללבוש מלבוש החסידים, ואשר חפץ אבי היה לתת את בניו ללמוד לשון וספר למען ידעו כתוב וחשבון כאשר יהיו לסוחרים אף המה, רק לשון וספר וחשבון אותה נפשו ולא למען הביא דעת בלבם, רק לזאת בחר בך, והנה באת אל הבית ותהפכו משרש, שנית פניו עד כי לא יכירוהו רואיו מלפנים, אחי ילמדו לא רק שפות העמים כי אם גם כתבי הקדש בראש גלוי וגם אבי ישב אל השלחן בלי מכסה לראשו ומיום ליום תעשה חיל בדרכך וכל חפצך יעש, הן אין איש בבית אשר יעיז למרות את פיך, כל היוצא מפיך כדבר חק ומשפט הוא להאבות והבנים, ואם כי נלחמת בתחלה, אך הצלחת במלחמה, עד כי ייחלו למוצא שפתיך בטרם יחלו לעשות דבר, ומה לך עוד? המעט ממך כי נתנוני אותי לעמוד להבחן בבית מדרש המדעים, אשר כזאת לא עלתה על לב אחד מבני משפחתנו כי דבר כזה יפול במשפחתם, וגם ששו והשמיעו מפה לפה את החכמה אשר השמעתי לאבי אבי, אשר בקש ליסרני מלכת להבחן, באמרו לי כי אין חפץ לנערה עשירה מכני להשיג מכתב תעודה כי השלמתי חקי בלמודים ואמרתי לו: אבי! הכסף אולי יעשה לו כנפים ומכתב התעודה לעולם בידי יהיה ובצר יטריפני לחם חקי – כדבר חכמה חשבו לי זאת, אף כי מקרב לבי דברתי כאלה, ואף כי לוא שמעו כזאת מפי לפני שתי שנים כי אז אחזה בשרם פלצות.  בתחלה נתנוני ללמוד רק יען כי כל בנות העשירים תלמדנה, אך כי אלמוד כאחת מבנות העניים, למען אוכל להשיג משרה לעת מצוא זאת לא פללו, ובכל זאת באה וניתה זאת וכל אלה רק על פיך יצאו לפעולות אדם, ועוד יתרה עשו אבותי עתה, כי לא נתנו גם לשאר בשרם לגור עוד בביתם כאשר עשו שנה שנה רק יען כי צדיק הוא והחסידים ינהרו אליו, והמה חפצו להראות בפעם אחת כי לא בחסידים חלקם עוד ואחרי כל אלה תאמר, כי קצרה ידינו ממשוך את הזקנים אחרינו, כי המה על עמדם יעמדו, כי על כן נטל גם עלינו להתנהל לאט בדרינו בל נרחק מאד.  הלא בית אבותי יהיה לך למופת כי ידינו תמצא לעשות הכל והזקנים יאמרו לכל: טוב, אם אך בדעת נכלכל דברינו ומעשינו –  

  ואני אל כראותך אראה כל אלה; אמנם שֻׁנו דרכי בית אביך, אבל אם תדמי כי שִׁנו יושביו את לבם תשגי מאד; המה שנוּ דרכיהם יען כי מצאו חפץ בהשנוים האלה, וגם בלעדי עשו זאת, אני רק עזרתי להם להוציא חפצם, כדרך כל אלה אשר אין די אמץ בלבם לעשות ככל מעלות רוחם והנם מבקשים משען ומשענה להם בדברי אחרים, לכן בחפצם לשנות דרכיהם אשר הסכינו בהם בטרם באם אל העיר הזאת בשבתם בכפר, כי בעיר הזאת ראו כי רב העשירים בדרכי בני העמים יבחרו ותחשק גם נפשם להמנות בחברתם.  אך המה בתמתם כבני כפר דמו כי דעת רבה ועמל גדול דרושים לחפץ הזה, והמה לא ידעו כי אם רך יסיר איש עשיר מכסהו מעל ראשו וילבש מלבוש כעם הארץ ומקלו בידו ביום השבת, אז כבר עשה את כל אשר נטל עליו להמנות בין המשכילים, המה לא ידעו זאת כי על כן בקשו לקונת לב ודעת לבניהם למען לא יבושו בשער, רק זאת אותה נפשם ואני רק עזרתי להם למצוא חפצם, ואם גם עשו דברים רבים אשר למורת רוח היו להם, גם בזאת לא אתפאר כי בכחי ובחכמתי עשיתי זאת כי אם יען כי המה שמו מבטחם בי, אחרי כי שמעו כי גם בבתי הגבירים פלוני ופלוני אטיף לקח לנערים ושמי יצא בעיר כי מורה טוב הנני לבני הגבירים פלוני ופלוני, לכן לא הרהיבו עז בנפשם לריב עמדי גם אם עשיתי או אמרתי דבר אשר לא ישר בעיניהם, מיראה פן אלעג להם בשבתי בבית פלוני ופלוני, והיראה הזאת שמה מתג ורסן בפיהם לבל יבעטון בי בהובילי אותם בארחות חדשות וילכו אחרי ויעשו ככל אשר אמתי, כאשר ראו כי טוב להם לעשות כדברו וכי נעים הוא ועל פני מכריהם יכבדו.  אבל בלבם המה חושבים את אשר חשבו ויבחרו באשר בחרו עד הנה, כי רק את בגדיו ומשפט מאכלו ומשתהו ישנה איש אשר על פי אחרים ישנה דרכו אבל לא את לבו ורוחו, עדים המה האורחים הקרואים אל המשתה היום.  – ככלותו דברו קם ממקומו ויתהלך הנה והנה על פני החדר הגדול, והעלמה הורידה עיניה אל מיתרי כלי השיר כמו בקשה שם מענה על דברו ופתאם הכתה בידיה על פיו וירעשו המיתרים וישמיעו קול אדיר ושאון כסערת נפש אשר מלחמה בקרבה ולאט לאט שבה הזמרה ותתנהל במנוחה ונעימות, ופתאם חדלה ותקם ממקומה ותבקש להביט בפני זרחיה אך הוא עמד ויצפה בעד החלון אל הרחוב הרחבה אשר שם היה השוק למוכרי ירק עד חצות היום. 

– מה תחזה שם כי כה תתבונן? – שאלה העלמה.

– דרכי רוב עשירינו המשכילים – ענה זרחיה בלי חמדה. 

הנערה נגשה אל החלון ותרא חבל כלבים יוצאים במחול, מרקדים ועושים ככל פקודת אדונם אשר שוט בידו, והנה אחד ממוכרי הבשר השליך עצם וישכחו כלם את המחול ויתנפלו עליה, עד אשר נגעה שוט אדונם על עצמם ובשרם וישובו לרקוד. 

– רעל תחת תחת לשונך היום – קראה הנערה כמעט ברגז – אך לא אדע נפשי מה עויתי היום כי תגזול ממני את הענג לדבר עמך? האם לא השמעתיך כבר, כי נפשי תשבע ענג בדברי עמך, כי אך אתה מורי הנאמן אתה, כי רק על פיך אבחר בספר לקרוא בו או אשליכנו מעל פני וכפי אשר תורני כן אעשה, וכמורה נאמן אכבדך ואשיש על דבריך עד כי אשכח את העת והמקום –    

– עד כי קנא בי אביך ויאמר אלי אמש לעין כל כי יקנא בי כי אתי תבלי שעות בשיחה ועמו דבריך מעטים ואך שתים שלש מלים תעניהו על כל דברו עמך; הלא כה היו דבריו אמש –

– הן לא תקצף עליו כי דבר כזאת, הלא אך מתם לבו דבר כה, ובדברים האלה חפץ להראותך כי גם הוא יבין ערוך ערך החכמה, אשר תתן בפיך מלים לדבר עמי, עם החכמה הגדולה בתבל בעינו, שעות רבות, וחסרונו לא נכחד ממנו כי על כן לא ימצא דברים לדבר עמי.  ואמנם הוא יראה לעינים כי ששה אני בחברתך והוא לא ידע כי אך כתלמידה מקשבת בקול מורה אקשיב לקול מליך, כי על דעתו לא יחכם איש מבתו, אשר מכתב תעודה בידה כי בוחנה ותפק רצון, וגם הדברים האלה יהיו לך למופת כי גם אוח אבותי שֻׁנָה כאשר שֻׁנוּ כל דרכיהם.  הן לא נכחד ממך, כי יתר היהוּדים לא יתנו את בתם לשבת יחד את איש צעיר לימים ולבלות שעות רבות בחברתו, ואם אבותי כה יעשו הלא זאת תעיד בם, כי יכבדו את חכמתך, וכי יודעים המה את משפט העת, כי אין להאבות המשפט לכלוא את רוח בניהם –   

– ולבבי אחרת ישפוט, כי אביך בקש להוכיחני על פני על כי ערב לבי לגשת את בתו הגבירה ולשבת עמה שעות מספר, ומבלתי יכלת להשמיע חפצו בשפה ברורה, כי לא ידע מלים יבחר, או כי פחד פן אענהו עזות, לכן בחר בלשון ערומים, ויתחפש כמו יקנא בי על הדבר הזה –

– אבי יבחר בלשון ערומים ויתחפש! – קראה הנערה ותנע ראשה – שפוט את אבי ככל העולה על רוחך, אך כי רחוק הוא מערמה ומרמה הודית גם אתה לא פעם ושתים; איש תם כמהו כמעט לא ימצא בעיר.  ועתה ראה ובחון משפטיך ותראה אם לא עוית משפט, יען כי רוח רעה תבעתך היום, אבל אני לא אניחך עד אם יאירו פניך, ואם גם תשב פה כלוא כל היום לא אתנך לצאת בלתי אם אורו פניך ושחקת ואז חפשה תנתן לך –

– שמעי נא, עדינה, לא עת שחוֹק  היא לי ואולי גם לך.  אני התבוננתי בפני אביך כי לא הפיקו רצון בדברו עמי, ומזמות דודך אני אדע, הן כשטן הנני בעיניו על דרכו, וגם אתּ הלא תדעי זאת –

  איש אין בארץ אשר אתה תהיה לשטן לו – קראה העלמה בעז – כי אין איש אשר לו הצדקה לשימני אותי למטרה אל דרכו, ואל אהיה כמחוז חפץ לאדם ואף כי לבן דודי אשר תדמה כי שטן הנך לו.  דרכי נכון לפני ויד איש לא תנחת עלי להטותני לחפצו, הן צעירה לימים הנני עוד ולא  עת דודים לי ובידי להרחיק את היום ההוא כחפצי ובכל לבי אחפוץ להרחיקנו למען יהיה עוד חֻפשי בידי, וכזאת השמעתי לאבי בשפה ברורה, כי אל ידבר דבר באזני בטרם תעבורנה עוד שלש שנים, ובשלשת השנים האלה אקוה כי אבותי ילכו עוד לפנים כאשר הלכו עד היום, ואז לא אפחד ממכשול לב ומכל רבי ומדנים בביתנו, כי הכל יבא על מקומו בשלום –

– הנה הקרואים נאספו – ענה זרחיה כמו לא שמע את הדברים האחרונים ויפתח הדלת ויבא לחדר האכל.

 

ה.

בַּר מִצְוָה.

הלחיים המלאות אשר ליונה בן אמתי אדומות כדם, ואם כי לא דבר יקר הוא לראות את היקר הזה על הלחיים האלה, בכל זאת אחרי כי העינים הירקרקות גם הנה תברקנה, לכן נבין כי רבה השמחה אשר תרנין עתה לבו, אם כי לא נוכל לערוב ערוּבה בעדו ולהשמיע כדבר מלך שלטון בשל מי באה השמחה הזאת, אם יען כי ביום הזה יִפָּטֵר מעונש בנו, ואם יחטא ישא הוא את הענש ולא אביו, אשר כבר נשא ענשו עד בלי די, עת כי נטל עליו עד הנה לפזר הרבה כסף למען הביא תורה בלבו, ודי יתר מדי היה הענש הזה לו, ולמה זה ישא ויסבול עוד את עונותיו, אשר אם על פי דרכיו אשר בחר בהם בעודו באבו נשפטנו, אז יהיה מספרם לא מעט, ועל זאת ישיש כי יסיר מסבל שכמו?...  או יען כי ביום הזה יראה שכר לעמלו, כי בדרשתו יראה בנו לכל הקרואים כי הכסף אשר פזר עליו אביו נשא פרי טוב ויציץ ציץ תורה אשר לא תסלא בפז?  או אולי מאשר כי ביום הזה יראה הוא את כל כבודו כי כביר מצאה ידו ושקר יענו בו, כי חרד הוא מאד על כספו ומאכל שלחנו וכל משטרי ביתו לא כאחד הגבירים הנם, – עתה יראו ויוכחו!  כי לא כאשר התנהג לפני עשרים שנה בעוד אשר עבד עבודת עבד למען למצוא לחמו, יתנהג עתה, יראו כל הקרואים את כלי ביתו היקרים, יראו את בתו אשר מכתב תעודה בידה כי ראויה היא להיות מורה בבתי הספר, יראו את המטעמים אשר יבאו על השלחן וישפטו; – או אולי התקוה למצוא ביום הזה ארוחה טובה האירה פניו? – כמעט נגזר אמר כי כן היה, כי באותות ומופתים וביד חזקה הראה כי לא קרוא הוא אל המשתה, כי אדון הבית הוא ולא לו לחכות עד אשר יעירוהו ויבקשוהו כי יטעם מכל אשר לפניו, אבל גם הקרואים כמו נפל דבר אלהים פתאם מן השמים "מצוה לחסר" כן התאוששו, איש מזלגו וסכינו בידו לערוך מלחמה גלויה לכל הנצבים על השלחן וגם זרועם הושיעה להם.  אחרי יונה החרה החזיק דוב בן אמתי, אחיו הגדול ממנו, איש גבה קומה ורזה, עיניו מבריקות ולא תנוחנה רגע, בזקנו הקטן זרקה שיבה והוא יביט ויתכונן מאד לכל אשר יעשה אחיו, כמו שומר הוא עליו פן יעשה דבר אשר לא כדת, וזה האיש משה מיוחש הירא וחרד לדבר ה' ותורתו יזכור תמיד ביום ובלילה, כמו ראה את עמלק עין בעין משתרע על השלחן כן מהר וירם את ידו ויתן את עיניו בו ויעשהו גל של עצמות, ובנו עוזר אחריו ביד חרוצים וברוב כשרון ורבי חדקא המלמד אשר בבית רבי משה ישכון ללמד לבניו תורה וחופה ומעשים טובים ראה את האוז הצלוי האדום מאד, ואף הוא היה מתכון לגמור עליו את ההלל וימלא פיו תהלתו אחרי אשר נשמר זכרו.  לא כן יששכר הקרוב ליונה והנאמן בבית מסחרו, הנודע לחסיד גדול השונא את הדקדוק והמליצה תכלית שנאה, הוא נבעת מאד בראותו את התרנגול הצלוי אשר שלח רגלו למעלה ויהי בעיניו כאות הקריאה ויחרד וינוע ויתנפל על השה התמים אשר הראה לכל כי תוכו כברו וישלח בו שניו בחמה שפוכה כמו לוא נתח מורה שפת עבר ודקדוק העלה המזלג.  לא כן שלמה איש השלום הוא כרת ברית לכל אשר נפל שבי בידו ויתאמץ לתת לו מנוחה בקרבו.  וכל יתר הקרואים היו כהולכים לתמם אחרי שרי הצבא האלה אשר כמצביא על כלם היה אדון הבית, וגם הוא היה הראשון אשר שאף רוח בחזקה אחרי העבודה הרבה אשר עבד שתי שעות, וכמו אות מלחמה היתה זאת כי כרגע שאפו כלם רוח ויטו ראשיהם לאחריהם אל הערש או הכסא, איש איש לפי מקומו.  אלה אשר הרבו לשלול שלל במלחמה לא קמו איש מתחתיו, ואלה אשר לא הרבו הראות גבורתם שִנו מקומם או גם קמו מתחתם וישיחו חד את אחד.

– נגון ההפטרה כאשר שר לפנינו אתמול בר המצוה ימצא חן בעיני – אמר רבי משה מיוחש – הוא נגון הליטים, ובכל זאת ימצא חן בעיני מאד, ולא אדע מדוע זה מאסו בו בקהלתנו?  גם אני חשבתי כי יגלי בני יפטיר בקול ביום אשר יהיה לבר מצוה, אך שבתי ממחשבתי בחשבי כי יהיה לשחוק לכל שומע, ואמרתי טוב טוב כי ישמיע דרשה באזני הקרואים.  יגלי, התזכור עוד את הדרשה? –

– הן זה שמנה שנים עברו – החל חדקא המלמד לענות דבר תחת תלמידו.

– שש שנים – קרא מיוחש בחפזון – שש שנים, וליגלי כח זכרון נפלא, הוא יזכור הכל וידע הכל –

– אמנם זכרון טוב לו – מלל בקול דממה שמעון הסוחר בחטים – הוא ידע בעל פה שם כל השפחות אשר היו בבית אביו, גם מספר הכסף אשר נתן אביו נדה לכל אחת ביום חתונתן –

– ובכל זאת אין כל צדקה לאשתו להתאונן עליו, אף כי הוא השלישי לה – ענתה אחריו אשה אשר בשבתה נראתה ככד עגולה ופניה כחלת לחם עגולה, אשר עיניה אך כשתי נקודות קטנות שחורות הבריקו ומתחתיהן חוטם קטן, אשר איננו שוה לדבר אודותו לולא נשמע קולה כמו עבר דרך נחיריו – אשתו מאושרת ומוצלחת וכל חפצה יתן והיא תעדה עדיים ותשב ראש בבית התפלה כמו לוא אשת שר העיר היתה ונשים טובות ממנה, אשר בעלן לא השלישי הוא להן, תקנאנה בה, הכל תלוי במזל –.  עיני אישה העירו כי גם הוא יאמין כי הכל במזל תלוי וגם מזלה גרם כי תדבר כאלה בבית זרים, כי לוא שמע כאלה בביתו כי אז לא היה המענה כקטורת באפה.

– כאשר אדמה אך סוחרים נאספים פה – קרא יגלי בקול בעמדו על רגליו ובהטותו ראשו על צדו עד כי כמעט נגעה לחיו האדומה בכתפו ועינו הירקרקה הבריקה ושפתיו העבות נפתחו לרוחה – ובאזני מי אשמיע הדרשה, אף כי דרשת נער היתה? –

– הביטו אל בן זנונים זה – קרא שלמה – הוא ידרוש! –

– לא דרשה כי אם דרסה אמר, ובלי ספק זכר את מאמר התלמוד הידוע, המשוה עם הארץ לארי – אמר יששכר ויעקם שפתיו כמו בקש לאמר לשומעיו אני עשיתי את אשר נטל עלי:  לפתוח בחכמה פי, ואתם עשו את אשר עליכם המצוה: לצחוק! – ושומרי מצוה אחדים נמצאו אשר מלאו פיהם תרועה, ומשה מיוחש אשר לא ידע למה זה ישחקו התעורר ויאמר:  אמנם צדק בני, כי הדרשה אשר דרש ביום אשר היה לבר מצוה לא להשמע במושב סוחרים נאמרה –

– בלי ספק מיראה פן יקנו הסוחרים גם המה דרשה כמוה מאת הדין רבי משה בן אוריאל אשר ימכר אותן במחיר, אבל עתה לא ירבה במחיר הדרשות כי כסף דרוש לו להשיא את בתו אשר לפני עשר שנים הגיעה לפרקה ויד כל סוחר אף אם יפשוט מחר את הרגל תמצא לקנות אחת הדרשות כטוב בעיניו – ענה יששכר.

– גם זה הנער השובב – קרא משה כמו לא הבין אל מה ירמזו דברי יששכר בשלחו אצבעו למול בנו – גם זה הנער השובב פזר לפנים את תורתו לכל שואל וגם הוא נתן דרשות לחברים רבים ולא פחד פן לא תספיק לו תורתו ליום החתונה.  תהלה לאל!  שדוכים למאות ולאלפים מכל קצוי ארץ ידברו בו, עד כי לא תספיק לי העת לקרוא כל המכתבים.  רבי חדקא!  הענית היום על דבר הגבירים הגדולים מערי אמשטרדם ולעמבערג?  כן הוא, אני נאלצתי לתת את הדבר הזה בידי רבי חדקא והוא אשר הביא את בני לתורה הוא יגדלם גם לַחֻפָּה – רבי חדקא נשם וישאף רוח עד כי בטנו הֵרומה כהר גדול עת אש מתלקחת תחל להתפרץ בקרבו, ובשתי ידיו אחז את שתי פאות זקנו הארוך אשר הגיע עד טבורו.

– ראי נא ראי איך תעקם חוטמה זאת הגרוגרת – קראה אשׂת משה מיוחש באזני האשה היושבת על צדה בהראותה את נעמה בת אדון הבית – אני ירקתי בפני כזבי השדכן אשר דבר באזננו לקחת אותה ל ל בננו.  לא תדעי, חיה, מה יקר הוא הבן היקר הזה, הוא ילמוד יומם ולילה ותפלתו נשמעת כתפלת צדיק וגם בכל השבע חכמות אין כמהו, והמלמד הזה יקר הוא מפז, מפז יקר הוא, אין במהו בכל מלמדי העיר –

– ואני אשליך החוצה את כל הכסף על בני, כי המורה ילמדנו דקדוק ולשון הקדש ועוד ספרים טמאים, ובעלי טרוד הוא בעונותינו הרבים – ענתה שכנתה הקרובה.

– אמנם טרוד הוא מאד להתבונן על מחולת המחנים בבית המשחק – נשמע קול אשה אחרת מאחריהן אשר הגיע עד אזני המדברת, אבל היא היתה כלא שומעת ותאמר:  על איש כבעלי אשר ידאג לביתו ואשר יעמול למען מצוא הכסף נטל לעבוד הרבה, הן לא רבים המה אשר רק מהגנבה אשר יגנבו בבית אדוניהם תמצא ידם לקנות מרכבות ועדיים לנשותיהם –

פני האשה הקטנה והבריאה מאד אשר פניה כפני פרה אדומה ואשר על דל שפתיה עברו "מחולות המחנים" אדמו עוד יותר בחפצה להוכיח לרעותה כי אב נוהג בעגלה, אשר לפי דברת רבים עשה עשר בגנבו סוסים, כי אב כזה לא ירבה יחוס המשפחה, ולעומתה חשבה האשה, אשר בעלה טרוד מאד, למשפט, כי לא נאוה לאשה לשתות יין הרבה כאחד הסובאים, אבל זאת תדע נאמנה, כי כל הנשים תמלאנה קלון פני אשה, אשר סבאה בפניה יגיד.  לדבר הזה ענתה האשה הארוכה, אשר פיה כמו זר נחשב לכל יתר יצורי גוה, כי בעת אשר הצואר היה ארוך והחוטם ארוך מאד והשפתים ארוכות מאד מאד והלשון ארוכה מכלן היתה, הנה היה הפה רחב כפתחו של אולם, ואותו פתחה באמרה, כי כן דרך השפחות לקרוא לריב בהקבצן יחד ואת דרכן לא תעזבנה גם אחרי אשר ידן תמצא לקחת שפחות להן, ואם כי לא נבין מדוע, בכל זאת העיר המענה הזה את רעותה להוציא משפט אחר, כי יש נשים אשר כנחשים תאהבנה לשלוח לשונן בכּל, מבלי אשר נגע איש בהן – ובעלת הבית, אשה לבנה אשר פניה לבנים, עפעפיה לבנות ובגדיה לבנים, נענעה בראשה לכלן ותשתאה ותשתומם לחכמת כל הקרואות, אבל הנה לא הכירו טובה לה, כי כלן יחד גמרו אמר כי רק לפתיות אשר וחיים של שלום את אישה, גם לדבר הזה, אשר אף כי בקול דממה דקה מאד נשמע, בכל זאת הגיע עד אזני בעלת הבית.  נענעה בראשה ותאמר:  כן! –

– מי זה ישים לבו לקרובה דלה? – ענתה צביה האלמנה ותקפוץ פיה ותעקם חוטמה ותשא למרום עיניה בשאל אותה נעמה בת בעל הבית מדוע זה פגרה לבוא?

– אבל הן שלחנו  לקרוא לך בעוד עת היתה כאשר שלחנו לכל הקרואים? –

– שלחתם לקרוא לי? – ענתה האלמנה ותגע בידה ואת ראשה הטתה מעט על צדה ותסגר עיניה רגע.

– האם לא בא השליח בעתו? – שאלה נעמה.

– השליח, מי הוא השליח? – קראה האלמנה ותקפוץ שנית את פיה ואחרי כן נשאה מעט למרום שפתיה ותורידן – השליח? זבדי המשרת, השליח! –

אבל הן אותו שלחנו לכל הקרואים –

– לכל הקרואים, אם קרובה דלה במשפחה ואין להמלט ממנה, הן קרובה קרובה היא ואם גם דלה היא בכל זאת קרובה ממשפחה אחת, ומה לעשות?  הלא נטל לקרוא גם לה, אם יחפצו או ימאנו, גם אם בשת הפנים תהיה להם, אבל קרובה קרובה היא – ובדברה דלו עיניה למרום.

– בי נא, דודתי, מדוע תדברי כאלה?  הלא תדעי כי נאהבך ונכבדך, ומי זה יבוש בקרובתו אם גם לא עשירה היא, חי נפשי כי אין לך כל צדקה להתאונן עלינו –

– צדקה להתאונן עליכם?  ומי אמר לך כי לי הצדקה להתאונן עליכם?  לוא עשירה הייתי, כי אז אולי היתה גם לי הצדקה, אבל לעניה אין כל צדקה ולא אתאונן –

– לא טוב הדבר אשר אתּ עושה לחשוב כי לא נכבדוך, יען כי לא עשירה אתּ ואשר באמת לא כן הוא –

– מי יבקש דבר מכם?  חללה לי, אני אשיש גם בזאת כי לא תשכחוני, כי לא תשימו אחרי הדלת והמזוזה מקומי בבאי, רב כבוד לי רב עד בלי די –

– ומה שלומכן, דינה וחוה? – שאלה נעמה בשומה פניה אל שתי הנערות אשר עמדו מימין ומשמאל האלמנה בבאה.

– ומה שלומנו? – ענו הנערות יחד ותעקמנה שפתותיהן ותקפצנה פיהן ותרימנה ותשפלנה עיניהן יחד כאמן – מה שלומנו?  רב תודות לך, גבירה, כי תשפילי ערכך לשאל לשלום נערות יתומות עזובות עניות כמונו –

– העוני לא יגרע מערך האדם כאשר העשר לא יוסיף עליו – ענתה נעמה בתום – וכבר היה לכן לראות זאת, כי בעיני לא יִכָּבֵד העשר, ואות  נאמן הוא, כי לא אלבש מחלצות ולא אעדה עדי –

– ליתומות תחשב גם זאת לחטאת כי תלבשנה משי – קראה האשה באנחה, בהתבוננה אל בנותיה ואל שמלות משי הארוכות אשר סרח העודף להן מלבד אשר תכסינה את גויות בנותיהן, אשר גם להנה לא מעט סרח העודף היה – ביתומה יתבוננו מאד וכל אשר תלביש יהיה לצנינים בעיני העשיר, והעדיים, בעונותינו הרבים, העדיים, לכל פושעי ישראל יהיו עדיים כאלה, נזמים קטנים ושרשרת זהב, ולאלה עדיים יאמרו, זה הוא גורל העניים! –

– חי נפשי, דודתי, כי לא התבוננתי לבגדי הנערות ולעדי אשר עליהן באמרי כי אני לא אלבש מחלצות –

– ומי זה יתבונן לקרובות עניות?  לכל הנשים הקרואות יתנו כבוד, ידברו וישיחו עמן והאחת היא בת גונב סוסים והשנית אשת גנב והשלישית זכתה לשמחה בטרם החתונה כאשר לא תזכינה נשים רבות שנה ושנתים אחריה והרביעית שפחה והחמישית מוכרת תפוחים היתה והששית לא נודע מקום בואה והשביעית והשמינית והתשיעית והעשירית כאין נחשבו בעיני כלן,  ולהן יתנו כבוד וקרובה עניה תעמוד בפתח ותחכה עד' אשר יחוננוה ויבקשוה כי תזכה לשבת את הקרואים הנכבדים – קראה האלמנה מבלי התבונן בפקדה ראש הנשים, כי אך תשע נשים קרואות היו והעשירית היא אשת דוב בן אמתי אחי בעל הבית והאחת עשרה היא בעלת הבית, ובכלותה דברה הסבה שכמה כמו חפצה לעזוב את הבית, אז רמזה נעמה לאמה ותקם ותושב אותה בין יתר הנשים, אך היא לא חדלה מקפוץ פיה ומעקם חוטמה ושפתיה ומהשפיל והרים את עיניה.

– שקר ענו בי – נשמע קול רבי משה מיוחש – אני לא אמאס בדקדוק, ולפני שתי שנים חפצתי גם אני לקחת את המורה הזה, את זרחיה, לבני ללמדם דקדוק, כי המורה רבי חדקא לא יכלה את עתו בדברים של מה בכך –

– הדקדוק לא יזיק – ענה רבי חדקא בכבדות, כי מדי דברו הניע בטנו ולא נודע עוד ברור מה זה יקשה, אם להכין תכן לבנים מבלי אשר ינתן תבן להעובדים, או למלאות בתחלה בטן רחבה כזאת ואחרי כן להניע אותה – זאת היא דברתי מאז, כי הדקדוק לא יזיק –       

– לא יזיק – קרא רבי משה וינד עפעף אחד – לא יזיק, זאת ידעו כלם, אשר אם רק תקנה ממנו ברטניה חטה הרבה, אז לא יזיק לו מאומה גם אם נלמד כלנו דקדוק, לשון ערומים בחרת, רבי חדקא – ושחוק גדול בא אחרי דבר החכמה הזה כרעם אחרי הברק.

– ואני לא כן אדמה – ענה שמואל השקיוני – או אולי גם אני כן אדמה, אבל אחרת מעט אדמה, הלא מודעת זאת, כי  לא כל הלבבות שוים ולא כל פה ידבר את אשר יחשב השני, ויש אשר יבין במשכיל ושכל ומושכל, אבל אם התורה דברה כלשון בני אדם – –

– לכן ימצאו רבים בבני אדם אשר ידברו כחמורים – ענה חלקו איש צעיר וקטן ורזה, שערותיו צהובות וגבותיו כשערותיו ושתי פאות הזקן על שתי הלחיים אדומות, הוא סרסור למוכרי חטים, אשר קנה לו סוס ומרכבה זה לא כביר, ומני אז נחשב כראוי לבא בתי גבירים ולדבר גם הוא בקול כאחד מהם.  ואם כי על דעתו חשב כי ראוי הוא לכך הרבה יתר מהם, כי על כן לא חדל מדבר, אך עד עתה לא נשמע קולו מהמון המדברים יחד ועתה הצליח בידו להשמיע קולו הדק יען כי כל השומעים פערו פיהם לשמוע דברי שמוּאל השקיוני, אשר אביו הוציא עליו שם רע בעודנו נער, כי רבה דעתו בתורה, ומני אז לא הצליח בידו לטהר נפשו מהחטאת הזאת, אף כי בכל עת בהקראו להפטרה מחץ ראש אף קדקד הפסוקים עד כי נמלטו מפיו כידועי חלי, לבעל תורה שמוהו וכן הוא בעיני כל הסוחרים מכיריו ומפתח שפתיו היה תמיד במשכיל שכל ומושכל, כי על כן רעמו פני רבים מהיושבים על הצעיר-הרזה- הצהוב, ואיש לרעהו החל לספר נפלאות כי עזי פנים ימצאו בדור הזה, אבל זה לעמת זה עשה אלהים וכנגדם בקרא בעלי הזרוע אשר ימרטו לפעמים לחיי עזי הפנים, וגם יקרה מקרה כי ישימו אחרי הדלת והמזוזה משכנם, וכמו בת קול ענתה כי לפעמים תשבר זרוע אנשי הזרוע בנחות עליהם כסא או מקל אשר ידי עזי הפנים יניפום בידם, כאלה וכאלה נשמעו, אבל אחרי כי רק למען הגדיל תורה והאדירה ולא להלכה למעשה שקלו וטרו בענין זה, לכן מצא רבי משה אף הוא ידים להראות כּחו בפלפול וישם אל מלמד בניו פניו ויאמר:  רבי חדקא, הלא תזכור המאמר בתלמוד, מי אמרו?  ואיפו הוא?  ואיך נאמר שם?  לא אזכור! – השאלה הזאת פלאות עשתה כי פתאם נפקחו עיני רבי משה מיוחש לראות כי רבי חדקא לא בקי בכל הש"ס היה, כי לא ידע להזכירו את מאמר הגמרא אשר אותה נפשו מאד להשמיע עתה בקהל הקוראים ויבט בו בעינים חודרות, אז התעורר רבי חדקא ביראה ופחד פן יפקוד עליו אדונו כי יעמיס את ערמת החטים אשר בשם בטן יקרא לה על עגלה ויביא אותה הביתה אל אשתו, והדבר הזה לא ישר בעיניו, כי בביתו אזלת ידו מתת שנה לעפעפיו שלש שעות אשר תרעם עליו כי כן יעשו רק עצלים, בעת אשר בבית המיוחש שרו תלמידיו שירים ערבים באזניו למען המתיק לו השנה ויהיו עליו סתרה מפני אביהם לבל יראה זאת, ועל כן הרימו תמיד קול גדול בעברו על פני החדר כמו אש מלחמתה של תורה נצתה זה עתה בביתו, ורבי משה אשר זה שתים ראה אש מתלקחת אוכלת את ביתו ממסד עד הטפחות, ומהעפר בית גדול וטוב ממנו צמח כעשב השדה, הוא בהריחו אש קדם לברוח לבל יאמרו כי ראה את האש בצאתה ולא מהר להודיע, ועל כן מהר תמיד ללכת הלאה,או כאשר אמר הוא זה פעמים אחדות לכל יגבה לב בניו בדעתם כי אביהם שומע תמיד את קולם ורואה את עמלם הרב, כי אך לענוי לב יחפוץ לעשות את בניו, לענוי לב כמו אביהם,כי גדולה מכל המדות הוא מדת הענוה, ובמדה הזאת החזיק מאד ויצא שמו לתהלה, וכל השפחות אשר היו בביתו העידו פה אחד, כי לא ראו מעודן ענו לב כמהו אשר גם עם האמהות יכּבד ורק אשתו אשת מדנים ולובשת גאון, היא לא תתנהו להראות ענותו כלבו, גם האופה ומוכר הבשר והאשה המביאה חלב העידו יחד כי אין קצה לענות לבו, ואם גם קראו בחזקה כיום תמים:  מרצח, אוכל כסף אביונים, חיל בלעת תקיאנו – וכאלה דברי תהלה, גם בשמעו כזאת לא גבה לבו ובשחוק קל הביט אליהם ולא מהר לשלם את נשים מיראה פן יאמרו כי למען כבודו עשה זאת, כי על כן סכר פיהם לבל יוסיפו לחרפו, ויבחר לשמוע חרפה ימים רבים עד אשר נאלץ אחרי כן להראותם את כל ענותו ובידו לא על ידי שליח גלגל אותם מהמעלות.  הכבוד כאין נחשב בעיניו וגם בפעם הזאת קצף על רבי חדקא לא יען כי לא מהר לעזרתו להמציא לו מאמר גמרא כחפצו, כי אם יען עוד לא יכירנו מי הוא, הן לרבי חדקא היה לדעת כי הוא רבי משה מיוחש לא מקפיד הוא, וכל מאמר בגמרא אשר יאמר להזכירהו טוב יהיה בעיניו, ומדוע זה יַראֶה לכל כי לא בקי הוא בכל הש"ס?  אם על כבודו לא יחוס, אבל לכבוד התורה ועל כבוד המלמד אשר היא בתוך מעיו הן לא ישקוט, ורבי חדקא בראותו זאת הבין כרגע מערכי לב אדונו ויעשה ככל אשר בידו היה לעשות וישום וישאף רוח ויאנח ויחליק את זקנו ואחרי כן אמר:  הזכירני מלה או שתים מהמאמר ואזכירך –

– להזכירך?  הלא תדע כבר את המאמר הערוך בפי תמיד – ענה רבי משה בלי חמדה ויסר פניו ויקרא:  זרחיה! –  זרחיה ישב זה זמן כביר וישיח את נעמה ואת נערה אחרת רעותה אשר יחד לקחו לקח בבית הספר ולא שעה לדברי רבי משה, אבל בשר רבי חדקא האמלל אחז פלצות, בטנו רגזה ותרעד וכמו קול נגע באזניו:  פקודתך יקח אחר!–

– זרחיה! – הוסיף רבי משה שנית לקרוא, אבל זרחיה עוד טרם ישמע, ודוב בן אמתי הדף פעם ושתים את אחיו יונה, אשר כבר סגר עפעפיו, וכאשר העירהו אחיו קרא כמתעורר מתרדמה:  מה זאת?  האם לא כלה עוד המשתה, ויין שאמפאניה איפה הוא?  הלא צויתי לתת יין שאמפאניה, הן יין שאמפאניה לא יחסר בביתי, יין שאמפאניה –

– אבל התבונן – קרא אחיו באזניו.

– מה לי להתבונן?  אני נתתי את כל משטרי המשתה בידי זרחיה והוא ישים עיניו על הקרואים, הן לא בדרכי היהודים מערים הקטנות נלך, כי בעל הבית ובעלת הבית ינועו משלחן לשלחן – וכמו ראה פתאם כי כבר דבר הרבה מאד חדל פתאם מדבר. 

– הן רב המועד לרדם – קרא אחיו בזעם באזניו – לעיניך יעשו מעשים אשר לא יעשו בביתך ואתה תחריש!–

–מה המה המעשים אשר לא יעשו?  יאכלו וישתו כחפצם, משתה כזה לא בכל יום אף לא בכל שנה אעשה, ופעם אחת אחפוץ גם אני כי ידעו כל בני העיר כי משתה עשיתי –

– אולם ראה את בתך –

– את בתי?  הלא היא יושבת שם, ומה אחזה?

– חמור! – לחש לו באזניו.

– אין את נפשי לריב ביום הזה אתך – 

– אבל הן תהי מחר ללעג ולחרפה והמשתה הזה יהי לראשית שיחה לכל בני העיר –

– המשתה לא יישר בעיניהם?  ומדוע?  מה חסר להקרואים? –

– איפה עיניך?  הלא תראה כי זה כשתי שעות ישב המורה וישיח עם בתך כמו המה לבדם בבית וזר אין אתם ומחר יהיה הדבר לדבת רבים –

– היא תדבר עמו יום יום –

– אשרך וטוב לך.  הנך אב חכם, זאת לא אכחד, בתך מחללת את כבודה לעין כל, היא בת גביר, אשר רק בן גבירים נכון לה, היא תשפיל גאותה לדבר רק עם המורה הגר בן בלי שם, ואתה תחריש! –

– הן היא לא תאמר להיות לו לאשה, ואתו תדבר יען כי הוא ידע יותר מכל הנאספים –

– אבל הן לא כלם ישפטו כמוך.  הן עינים לכל הנאספים ומחר יהיה הדבר לדבת רבים, הנה רבי משה מיוחש קרא פעם ושתים להמורה ולא ענהו, ואתה תדמה כי הנוכל הזה לא יפקוד עליו אפו ולא ישים מחר שם בתך לשמצה? –

– אני אנפץ את ראשו אם יעיז הנבל לעשות כזאת – קרא יונה בקצף ויתעורר ולחייו אדמו וידו נטויה.

– הן לא תקרא עתה לריב –

– ומה אעשה?  למה תענה נפשי? –

– עלי לשמור על כבוד משפחתנו –

– שמור כבוד ביתך ולא כבוד המשפחה, בבתי לא דבר עוד איש דבר רע, לא כן בבנך –

– ובבני מה ידברו? –

– מה ידברו?  הטרם תדע כי הוא היה למלה כי יבלה הון עתק בשחוק והוללות, ובלילה בלילה לא ישכנו רגליו בבית –

– ואם כן אולי גם תבחל בו ותמאן לתת לו את נעמה – קרא האב בלעג ורגז יחד.

– האם אדע אם תבחר נעמה בו? –

– אם תבחר נעמה?  היא אם כן הבוחרת?  ואם תבחר בהמורה? – הדבר הזה קשה מיונה, כי רעיון כזה לא עלה על לבו, אשר אם יתן את בתו לבחר כחפצה, אז אולי תבחר גם באיש כהמורה, אשר אף כי אין עולתה בו, אך הלא הוא היה מורה בביתו ולחמו אכל, וגם עתה עוד לא עשה עושר, ובאיש כזה אם תבחר בתו מה יעשה אז?  הוא הסכין כבר לשמוע מבתו, כי בדור הזה לא יכבידו עוד האבות את אכפם על בניהם להתוות להם דרך כחפצם ולקשור אותם אל אשר יבחרו המה, עתה תבחרנה להן הבנות אנשים כמעלות רוחן והבנים אש דעת להם, להם גם חפץ ועל פי חפצם יעשו מעשיהם, ובשמעו כזאת הבין כי גם בתו תאמר לבחר כחפצה ויגמר אמר לתת לה כל חפצה, אך זאת לא עלתה על לבו פן יהי חפצה לא כחפצו, על כן לא ידע מלים להשיב ובנשאו עיניו לראות את בתו ראה כי היא יושבת לבדה וזרחיה ישיח את רבי משה, ויקרא אותה לאליו, היא באה ותשק ידי למו פיה והוא העביר ידו על לחייה ויאמר:  הלא יחם לך בחדר –

– יחם מעט –

– אולי תפרטי מעט על פי הנבל –

– אחרי אשר ישתו את יין השמפאניה אעשה חפצך, אבי – עיני יונה הבריקו משמחה ולא מצא עוד מלים לדבר עמה, והמלה "חמור" נמלטה מבין שפתי אחיו הגדול כמעט למרות רצונו, ולא רק עד אזני יונה הגיעה, אך יין השמפניה אשר בא על השלחן השכיח כרגע את רבי משה מיוחש את כעסו על זרחיה על כי אמר כי אין עתותיו בידו להורות לתלמידים חדשים בעד כל כפר, ואת רבי חדקא את צערו, אף כי הוא לא שתה יין שמפאניה (אם כי בעת ההיא התירו אף המלמדים את הדבר) יען כי יין נסך הוא;  אבל גם היין אשר מארץ הרהיין מוצאו ירנין לפעמים את הלב.  ובעלות הקצף מפי הצלוחית התרומם הצעיר הצהוב, הסרסור אשר לו מרכבה וסוסים, וישא את הגביע ארך הצואר ויפתח שפתיו לאמר:  גבירות עדינות!  ביום הזה – אך פתאם זכר כי לא זכר את הזכרים כי על כן שב ויאמר:  גבירות נכבדות ואדונים נכבדים!  יום משתה הוא היום הזה, מנהג לבני ישראל מקדם, ואם כי אבטח כי בר המצוה לא יניח תפילין מלבד ביום הזה, בכל זאת יפה וטוב הוא לעשות משתה ביום הזה, יום משתה, יום משתה, אשר בו, אשר בו יהי יום משתה ושמחה, לחיי בר מצוה ואביו ואמו ובני ביתם! – שנים שלשה ענו הידד!  ואחדים שחקו ויתר הנאספים הרימו גם המה כוסם וישתו.  בעת אשר נשא הצעיר מדברותיו עזבה המנוחה את יגלי בן רבי משה כי כמו גחלים נִתְּנוּ פתאם תחתיו כן נע ונד הנה והנה על הכסא ויחזיק בכוס ויעמידנה ויחזיקנה שנית, ואביו ירזום בעיניו לו כמו יחפוץ לְאַמֵץ רוחו;  ואך כלה המדבר את דבריו התרומם, אך כמו רעד בא בעצמותיו, לחייו אדמו כתולע, עיניו יצאו מחוריהן, מפיו יז קצף וידו נשואה למעלה עם הכוס ומלה אין בלשונו, כה עמד רגעים אחדים ואביו ירזום בעיניו וישב וירזום, עד כי הצליח בידו להפיח בקרבו אמץ ויקרא:  אדוני!  יום יום...  מצוה...  משתה – ולא הוסיף, עד כי קרא הצעיר הצהוב:  שתה בשמחה יינך, כי רצה האלהים את מעשיך.  לדבר הזה קם שאון, כי רבי משה נשבע בנקיטת חפץ, כי הצעיר הזה רמס ברגלו על רגל בנו, כי על כן לא מצא מלים מרוב קצפו או מכאובו, אבל נמצאו אחדים אשר לא האמינו כי רגלי הצעיר ארוכות כי השיגו את רגלי יגלי אשר עמד הרחק ממנו.  אבל צפונות החכמה הנסתרות במשכיל שכל ומושכל אשר נבעו ברגע ההוא מפי שמואל השקיוני משכו אחריהן גם לב רבי משה עד כי שכח את דברי הריבות, וגם קול מלי החכמה נחבא מפני הקול אשר החל לשיר בשירים ולעמת קול המזמר נשמע קול מטיף שיר מליצה ולעומתו תנסה רגל לחול במחולות ובין כה וכה ראה יששכר הנאמן כי עת היא להתודות ויך במצחו על השלחן בבכותו בכי גדול.  ושמואל השקיוני הבין כי עת רצון היא וישק על ימין ועל שמאל.  אבל כל הקולות האלה היו כעלות בעדרי צאן אשר ירקדו ויפזזו ויתעו לכל עבר עדי יבא כפיר אריות ויבלע אותם ואת המונם יחד, כן בלע את כל הקולות הקול אשר יצא מפי אחד:  מי לקלפים? – כי כמעט כלם משכו ידם את המשחקים בקלפים והנשים והצעירים שוחחו יחד עד אשר קם שאון גדול בבית בהפרץ זבדי בן דוב בן אמתי פתאם אל חדר היושבים ויקרא:  תבערה בבית! – ובקראו כה בכל כחו התאבכו רגליו במרבדי הרצפה ויפל מלא קומתו.  מחזה נורא ראתה העין אשר הפחד לא שם עליה אפר בהתבולל האנשים והנשים יחד ובאחוז איש בכנף שמלת אשה ואשה מחזקת בשולי מעיל איש ויחד קראו בקול ויקרעו איש מעל רעהו את השמלות ויבהלו יחפזו, והמבוכה גדלה עד כי היום הזה לא תדע עוד השפחה היפה אשר בבית יונה מי חבק אותה לראשונה אם משה מיוחש או בנו, ואחרי המבוכה בא רעש גדול, קול שחוק אדיר אשר התפרץ מפתחי פי זבדי בן-דוב אשר קם ממשכבו וישמיע כי אך שחוק עשה לו למען גרש את הזבובים מהבית.  אולם הלא כן המה דרכי התבל הנשחתה הזאת, כי לא כפעל איש ימציאוהו ולא בגמול איש חסד כן יעשה לו, כי על כן צדיק אובר בצדקו וחכם בחכמתו למעצבה ישכב בסתר המדרגה וגם את מעבדי זבדי הנפלאים וחכמתו הרחבה אשר בכחם גרש את הזבובים מהבית לא הכירו יושבי הבית לא יונה ולא אשתו אף לא בתו אשר לה המשפט להבין חכמה, גם בעיני אביו לא מצאו חן אף כי לא השמיע זאת במו פיו ויתאמץ לשחוק לתעתועי הילד.  ובצאתו שם אל זרחיה פניו ויאמר:  דבר סתר לי אליך, בא אתי במרכבתי ואני אובילך הביתה –

 

ו.

הַשּׁוֹמֵר אָחִיו.

– על דעתי אין טוב לנו בלתי אם ללכת בערב הזה לבית השיר, ושם נדבר כאשר נחפוץ באין מפריע – אמר דוב אל זרחיה בשבתם במרכבתו וגם אשתו וזבדי בנו נלוו עמם.

– סודות לכם? – קרא זבדי בקול שחוק – מה המה הסודות?  האם מקנה וקנין תעשה את האדון הזה או תאמר עתה ללמדני ותשים אותו למורה לי?  אבל כאשר תקנה אתה חטים מידו כן אקח אני תורה מפיו – ובדברו שחק שנית בקול גדול.

– רב לך רב לדבר התולים, שובב – ענה אביו.

– אבי!  הן לא נער הנני כי על פיך אדבר או אחריש, אני אדבר כאשר אחפוץ ואקפץ פי כאשר יישר בעיני –

– אל תפריעני מדברי – קרא האב.

– ואתה גם אתה אל תפריע אותי –

– החרש בני – קראה האשה.

– ומי בקש עצה מפיך? –

– זבדי!  היום תבחר לעשות לך שחוק כל היום, אבל הלא שמעת כי דבר לי לדבר את זרחיה –

– אם דבר סתר לך מדוע ישבת עמנו יחד במרכבה? –

– כמעט צדקת בדבריך – ענה האב כמו שמח על חכמת בנו ויקרא לרכב העובר במרכבה על פניהם וירד ממרכבתו וישב את זרחיה במרכבה אשר שכר ויתן לרכב צו ללכת עד בית הזמרה.

– אם דבר לך אלי, אף כי לא אבין מה הדבר הכמוס אשר לך לדבר עמדי, כדבר בנך, הן לא סוחר הנני ומורה לבנך לא תקח עוד, בכל זאת אם דבר לך אלי הלא טוב הוא כי נדבר בעגלה כי בבית הזמרה אטה אזני לשמוע את הזמרה ואז לא אקשיב לדבריך –

– אנחנו הסכנו תמיד לדבר את כל דברינו בבית הזמרה – קרא דוב וינד ראשו כמו נכמרו נחומיו על בן כפר הזה, אשר ידמה כי בבית הזמרה יתאספו רק למען שמוע בקול המזמרים.

– זאת ידעתי – ענה זרחיה בשחוק קל – כי לבית הזמרה כמו לבית התפלה יבאו הסוחרים אך לדבר בדבר מקנה וקנין, אבל אני לא סוחר אני ולא אשנה דרכי:  אל בית הזמרה ואל בית התפלה לא אלך כי דבר אין לי עם הסוחרים –

– אבל בעגלה לא אוכל לדבר כי תקצר רוחי בדברי ואחרי כן יענני מכאב לב –

– אם כן נבואה לביתך או לביתי – הדבר הזה נגע באזני דוב כקול רעם ויבט בהדובר בו בתמהון ושממון וקצף וגאון יחדו ויאמר:  ועל הדבר הזה אבקש להוכח עמך, כי תתן את לבך כלב אחד ממנו ותדמה כי אמנם כמצבנו מצבך ואם דבר לי אליך אז אבא לביתך, לביתך?  האם בית לך?  את זאת תשכח ותתן את לבך כלב אחד ממנו, לא טוב תעשה כי תשכח את מצבך –

– איך מלאך לבך לדבר כאלה באזני?  קרא זרחיה ובעיניו קדחו אש – הלזאת קראת אלי למען תריב עמי ותתן עלי חרפה, וזה הוא דבר הסתר אשר לך?..  רכּב, עמוד! – הרכב עמד ויקפוץ זרחיה מעל המרכבה ודוב אחריו בקראו:  אל תמהר כה ללכת כי אין בי כח לרדוף אחריך, ובתחלה שמע את כל דברי, למענך אדבר עמך, לטובתך, שמע–

– לטובתי? – שאל זרחיה כמשתומם ויעמוד – לטובתי תקרא לריב ומצה? –

– ואמנם לטובתך אחפץ לדבר דבר ברור באזניך לבל תקים אותנו כלנו לאויבים לך.  אנחנו חשבנוך מאז לאיש נכבד לאיש ישר כי על כן סלחנו לך, גם על כי תפר חקי הדת, כי אמרנו טוב איש ישר דרך מירא שמים, אבל עתה נראה כי שגינו הרבה מאד וננחם על כי קרבנו אותך עד הנה –

– מי המה אשר קרבוני כי תאמר "אנחנו"?  ואני לא אזכור אם היה לי דבר אליך מאז ועד היום –

– כן הדבר, אבל גם בית אחי ביתי הוא, אני שומר אחי וכבוד משפחתי הנני, ומידי ידרוש אבינו את כל כבוד המשפחה ויקר בית-אמתּי ואם לקח אותך אחי למורה לבניו החרשתי, אבל עתה בראותי, כי תתהלך את נעמה כמו לו קרוב היית לה, ותתן לבך כלב אחד מאתנו, ולדבר הזה לא אחריש, וזה הדבר אשר חפצתי לדבר עמך –

– אם כן חפצת רק אתה לדבר, אבל אני לא אחפוץ לענות על הדבר הזה, כי לא אכירך מי אתה – ענה זרחיה ויסב פניו.

– אתה לא תכירני אבל אני אכירך וידי תמצא לעשות משפטים את מחלל כבוד ביתנו –

– אני לא הצגתי מעודי כף רגלי על מפתן ביתך –

– וגם בית אחי ביתי הוא ובשם אחי אדבר עמך, כי הוא לא ימצא די אמץ בלבו לדבר עמך, כי על כן בקש ממני כי אהיה אני למליץ בינותכם –

– אם בשם אחיך תבא אלי אז נטל עלי לענות אותך דבר ולוא אמרת כזאת בתחלה כי אך למותר היה הלהג הרב.

– אם כה תדבר תישר בעיני.  בתחלה אשאלך מה תחשוב על אודותה? –

– אני אחשוב כי היא נערה חכמה ומשכלת וטובת חן וטעם וישרה וצנועה וברה וכל המדות הטובות אשר בהן תתפאר נערה תפארת נשים בה תמצאנה, אך מקומה לא יכירנה, כי כערער בציה הנה, אין איש אשר יוכל להתרועע אתה בכל משפחתה, וכלם לא נחשבו בעיניה כי תשים אליהם את לבה – קרא זרחיה ברגש.

– זאת לא שאלתי ממך! – ענה דוב וירגז.

– ומה תשאל? –

– מה מחשבתך על אודותה? –

– הלא אמרתי לך –

– ומדוע זה תשב עמה בחדרה שעות רבות מדי יום ביומו ותרבה שיח עמה? –

– יען כי זה חפצה –

– אבל היא עלמה ולא לה הצדקה לחפוץ דבר אשר לא יחפצו בו אבותיה –

– אם לה הצדקה לחפוץ או אין, זאת לא אדע, אך זאת אגיד לך, אשר לוא אמר לי אביה כי לא טוב בעיניו הדבר כי אז אף כי נדתי מקרב לבי להעלמה האמללה, אשר תשב כיונה בקן עורבים, ובכל זאת חדלתי מדבר אליה –

– כי לא טוב הוא בעיני אביה, כי הוא יקצוף מאד ויבוש כבשת גנב בגלל הדבר הזה, זאת תשמע מפי, כי מה יאמרו הבריות בשמעם כדבר הזה כי בת אחד הגבירים תשיח כל היום עם איש גר עני, אשר לא נדע מי הוא –

– עיני זרחיה העידו כי התקצף שנית אך הבליג ויען במנוחה:  לא לי לדעת מה יאמרו הבריות ולא לי לשים לב גם לדבריך ולדברי אלף מדברים כמוך;  כמוך כמוהם כאין בעיני, ולך לחשוב זאת לך לכבוד גדול כי דברתי עמך עד הנה, ולא לך הצדקה אף אין בידך הכּח לעצור בעדי לבל אדבר עם נעמה כחפצי וחפצה, לא אירא מפניך, זאת אמרתי לך וזאת אשוב ואשמיעך ועל כן אך חנם תדבר דבריך ללא הועיל, ואם לאחיך דבר אלי ידבר הוא ולא אתה –

– אבל אני אמרתי לך כי בשמו אדבר כאלה –

– ואני אומר לך בשפה ברורה כי אך אם מפיו אשמע דבר אז אאמין, וכל דבריך כאין בעיני –

– הנך גם עז פנים – קרא דוב ויתעורר.

– שבטים נכונו לגו חסר לב כמוך, גש הלאה, אויל! –  קרא זרחיה וינף ידו.

– כמרצח תאמר להתנפל עלי!  עוד ביום הזה אביאך אל בית הבור.  הנה רם ללבבך ושכחת מי אתה ותשא אל בת אחי את עיניך.  לכספה תכלה נפשך, כסף תחפוץ ואין, כי על כן תאמר להוליך שולל נערה פותה למען מצוא כסף לרגלה, ותדמה כי גם אביה פותה הוא כבתו ויתן לך כסף.  מזמת נבל ירחש לבך למען הכבד אכפך על אחי כי יתן לך את בתו וגם כסף עמה, אבל מזמתך לא תקום, כי דלתות ביתו תהיינה סגורות לפניך וראה תראה כי כבאך מחר יגלגלך המשרת מהמעלות כאשר צוהו היום באזני, והוא חפץ כבר לצות על המשרת בדבר הזה, אך אני עמדתי בפניו, אני לא נתתי אותו להוציא מחשבתו לפעולת ידים.  לא למענך כי אם למעננו, כי יגורתי פן יהיה הדבר הזה למלה בעיר, כי על כן אמרתי כי אני אדבר עמך ואזהירך ואז ישוב השלום על כנו, אבל עתה כאשר תקשה ערפך אתן לאחי לעשות כחפצו והוא יעשה כדרכו להחריש עד אשר ילאה נשוא ואז יוציא את כל רוחו פעם אחת.  כי לא יתן את בתו היעודה להיות לאשה לבן אחד הגבירים לנפול בחרמי מפתה יונות פותות

– שקר בפיך! – קרא זרחיה בעזוז אפו – שקר המה כל דבריך:  אני לא אפתה את בת אחיך ולא אחפוץ בכספה ולא אקחנו אף אם יתנוהו על כפי.  כשקץ אמאס בכספה ובמשפחתה, לוא היתה בת עניים כי אז בחרתי בה בחפץ לב, אבל לא עתה, אשר כספה לי לזועה ושם משפחתה למחתה ולוא גם שרף ממרומים היתה, אם רק שם משפחת בית-אמתי נקרא עליה כי אז דחה דחיתיה בשתי ידי, רק מחמלתי עליה השפלתי כבודי עד עלתה ללכת אתכם להתערב בשמחותיכם, רק מחמלתי על הנערה האמללה, אשר עדת כלבים הקיפה אותה, נאותי לבא לביתה ולהשיב נפשה באמרי פי, אבל מחשבה לא עלתה על לבי לקשר נפשי אליה, בשמים שהדי, ולוא עלתה מחשבה כזאת על לבי כי אז גרשתיה בגעל נפש בזכרי מי ומי המה קרוביה, עלוקות מוצצוות דמי נקיים, אשר עשו עשר בגזל וחמס, בנשך וגנבה ובכל עול, רודפי יין ותאוה, חרפה לכל איש ישר בעיר.  בוז לכם! לא אוסיף להציג כף רגלי על מפתן בית איש אשר שם משפחת אמתי נקרא עליו, בוז לך! – קרא שנית ויסב שכמו וילך בצעדי און ולבו כים נגרש.  ודוב הביט אחריו זמן כביר מבלי נוע ממקומו ואחרי כן הניע בראשו אחת ושתים ויקרא: עז מצח, עז מצח, אבל חפצי בידי הצליח, הדלים הגאים האלה ישמרו מוצא שפתם –

 

ז. 

עֲצַת נָפֶֹש. 

כמרדף על צואר רץ זרחיה ממקום הריב, כחצים שנונים ירדו דברי דוב אל לבו ויתגעש עד מאד בדברו, אבל הרבה יתר התגעש אחרי אשר ברח מפניו עד כי כמעט לא ידע את אשר חשב לבו בעת ההיא, כי בלולים עלו הרעיונות עליו ולא הכיר מראיהם, אך הקצץ השביח את קול יתר הרגשות אשר גם המה המו בקרבו.  רב הדרך מאד מהמקום אשר עזב בו את דוב עד בית מגורו, כי הלך שעה וחצי ברגל, דרך רחובות העיר אשר תהימנה מאדם בערב, הוא רץ בלי מנוח ומבלי פנות אל שאלת אחד ושנים ממכיריו אשר שאלו אותו: מה נהיתה? הוא לא ענה דבר ויוסף לרוץ מבלי הבט ימין ושמאל, אם לא סרח העודף אשר לאשה הולכת לשוח היה למרמס לרגליו, או אם לא הדף בצד ובכתף את ההולך בצעדי און ובגאון, אחרי כי שלוב זרוע ילך את אחת מאלה אשר בשם המין היפה תכֻנה, גם לא שמע דבר "סלח נא" מעבר מזה או "יקחהו אפל" מעבר מזה, כפי אשר קראו באזניו אם הדף או נהדף, כמו לא יחוש כל אלה.  הוא נהדף פעם אחת בחזקה עד כי ירוץ זה כמה בכח הדחיה ולא יוכל עמוד, ומי יודע כמה וכמה פעמים שמע עוד התפלה "סלח נא" ופזמון "יקחהו אפל", לולא נפתחה דלת חדרו ותּסגר אחריו על מסגר, כמו בקשה להצילהו מרודפיו.  אבל גם בחדרו עוד לא ידע מנוחה ויוסף להתהלך ברגלים ממהרות הנה והנה, ואם יען כי המרקחה אשר רתחה בקרבו העלתה קצף רב עד כי עבר על דל שפתיו ויהיו למלים עוברות מעל השפתים בקצף, או אולי יען כי שקטה מעט המהומה בקרביו, כי על כן נשמע קול ומלים יוצאים מבין פתחי פיו.  אם כה ואם כה, הנה דבר שפתים נשמע בלכתו עוד בחדר, אך לא עוד ירחיב צעדיו כבתחלה. 

– עָוֶל כזה לא נשמע בארץ! – על פני יוכיחני נבל, רודף בצע מעשקות, אשר כל חילו אך בעשק ונלוז ותרמית בא לו, אשר כל עון וכל חטאת לא יכבד בעיניו אם אך שקל  ישקל זהב תמורתו, הוא יאמר כי אני אשית בחלקות לבת אחיו למען מצוא כסף על ידה! אני, המפזר את הכסף בבאו לידי מבלי שים אליו לבי! אכן חטאת נוראה היא כי אפזר את הכסף, הן אמי ואחותי תיחלנה למצוא מעמד על ידי ואני ארדוף כבוד ואלבש גאון ואשליך את הכסף אשר בעמל השגתיו במלוא חפנים למען אחשב כנדיב! – – אבל האמנם רק הגאוה תפתח ידי להעניק לכל נענה ונקשה? האמנם חטא אחטא כי איטיב לרבים בעמלי? אמנם כן הוא! עלי לדאוג לאמי ואחותי, אחותי הנערה התמימה, אשר כבר באה העת להכין לה בית נאמן, היא אולי תמוג מצרה ויגון בשבתה בארץ האכזרים – – לאיש אחר הייתי מאז באתי אל העיר הזאת, מה רחק גאון מלבי, כמעט זר היה לרוחי הרעיון הזה ולא הבינותי איכה יגבה לב איש, ועתה אלבש אני גאות כמדי, את זה אמאס ואת זה אשקץ, מאנשים אשר כגילי ארחק, כי נבזים המה בעיני, וגם אנשים אשר יכבדו על פני כל כאין המה בעיני – – אבל זה הנבל! האם עלה על לבי הרעיון לקרב אל בת אחיו? האם הגה לבי מחשבה כזאת אף בחזיון לילה? האם חשב רוחי מחשבות לקשר אלי אשה בעת אשר אני בנפשי אחוג ואנוע כאניה בלב ים? ומדוע לא חשבתי כזאת? ואם לא חפצתי קרבתה מדוע קרבתי אליה? למה הבל יגעתי להרָאות כחכם בעיניה? הן אך זאת היתה תאותי אך למצוא חן בעיניה, ומדוע זה בקשתי זאת? למה לא התהדרתי לפני אחרת כאשר התהדרתי לפניה? למה זה היו לי הרגעים אשר בלותי בחברתה לנחת ולשעשועים? הבל הבלים! גר הנני כי על כן בקשה נפשי חברה עלמה כזאת אשר כבת מקשבת הטתה אזנה לכל דברי אשר לא נטתה ימין ושמאל מכל אשר הוריתיה, אשר בחרה באשר בחרתי ותמאס באשר מאסתי, חברת עלמה כזאת אמנם תשיב וצאמץ הרוח ותתן ענג.  אך בכל אלה הן לא חטאתי ולא העקשתי הישרה, הן לא רדפתי למצוא כסף בבקש פניה, רק לרוות ענג בהרגעים ההמה, ועתה בא הנבל ויזרה פרש על פני ואביה עמו בעצה, הן הוא פתי הוא ויאמין לכל דבר וכאשר יאמר לו האח הנוכל הזה, כי מוקשים אשית לרגלי בתו יאמין בדברו ויחשבני כצר לו, אך מבלתי יכלת להגיד לי על פני כי יפחד פן אשיב לו שבעתים אל חיקו, מלא ידי אחיו איש השפתים העול, אשר לא ידע בשׁת לשאת חרפה על איש נקי.  טוב איפוא! אעשה כדברי, לא אציג פעמי רגלי על מפתן בית אשר בשם אמתי יקרא אדוניו, וכמטחוי קשת אברח ולא אגש אף להרחוב ההיא.  רב לי רב עמל ובוז, בחרתי במלאכה נבזה מכל המלאכות, להיות למורה לנערי ישראל! מלאכה אשר ראשיתה בוז וכלימה ואחריתה מחלת לב ונקיון שנים.  הנה ראיתי גורל אלה אשר המלאכה הזאת אכלה שארם ואשרם ולעת זקנתם יגועו מבלי משענה ומבלי משים אליהם את לבו.  ואני בעצם תּמי, בעוד לשד בבשרי ובעצמותי מוח, אתמכר להעלוקה הזאת, אשר תאכל מבלי שאון מנפש ועד בשר, אשר תאכל בשר הרוגיה בכל פה וכל העצמות היבשות תעטה בושה, ללעג תשימן לכל נוכל אשר בכפו דבק מאום, והגנב אשר ידו מצאה להסתיר את הגנבה אף כי נודע לכל כי גנב הוא, יגדיל עקב על המורה לנערי ישראל.  את כל נבל אשר תרמיתו ותבליתו נודעו בקהל כנגיד יקרבו בני העיר הזאת אך אם אך בכיסו ימצא משמיע קול ואת אנשים כערכי יחשבו כתולעת לא איש.  וזאת היא המטרה הנעלה אשר שמתי לי בתחלה, כי אהיה המאיר לארץ ורועה נאמן לבני הנעורים אשר בהגדלם יהיו כאבותיהם, סוחרים, כנענים, גנבים, עושקים ומתפארים בכספם ודורכים ברגל גאוה על המורים, ולהם נתֵּן דעת? אותם נשכיל? הלא ההשכלה בחוץ תרון בעיר הזאת, יחליף איש את בגדיו, יעלה עשן ביום השבת, יאכל מכל אשר יבוא אל פיו ומשכיל הוא, חכם הוא וכבודו רב על סביביו.  הלא אלה המה משכילי העיר הזאת מקטנם ועד גדולם, כלם תלמידי למך כפרי הנמו, כל דעתם וחכמתם והשכלתם ימצאו בתחתית האדמה, במרתפי היין אשר מספרם יעלה מאה פעמים על מספר בתי הספר והמורים גם יחד.  בוז לך, זרחיה! נמלטת מן הפחת ונפלת בפח, כי נופלים המה האנשים האלה גם מבני עירי! מחר אעזוב את העיר, כן יקום! אך בכל זאת חלילה לי מעשות עול, הן לנעמה יהי' הדבר לפוגת לב, זאת אדע נאמנה, מי לה בביתה? הן היא כשושנה בין החוחים תשב בבית ולהרבות תוגת לבה תראה ותבין כל אשר לפניה, תבין ערך אביה וכבוד דודה לא נכחד ממנה, ובנו הנבזה...  הנה מצאתי החדה, הוא יאמר להרחיקני מן הבית, כסלון ממאיר הנני לו, כי את בנו יחפוץ לקשר אל נעמה.  הוי נבל! אראה תרמיתך, היו לא תהיה! – קרא פתאם וינופף ידו – ואיך שכחתי זאת בדברי עמו, ואיך נשכחה זאת מלבי עד הנה?! מרמה בפיו, הוא לא דבר את יונה ולא מפיו היתה שומה כי ידבר כאלה באזני, הנבל הזה צוד צדני באמרי פי ואני בער נכסלתי להוציא מפי מלים, אשר בהודע ליונה כי כאלה דברו שפתי אז ישליכנו מעל פניו כנצר נתעב, הן אני נתתי שמו ושם משפחתו וביתו לשמצה וקלסה כאויב ומתנקם, ודי יהיה להנבל אם אך ישנה בדברי וישמיעהו כי כזאת דברתי אני, ואיך אשא עתה פני אל הבית הזה לוא גם לא אכף עלי פי להתרחק ממנו? לא אדע נפשי, מדוע שׁניתי בשתי השנים עד כי לאיש אחד הייתי; תמים בלי כל גאוה ואוהב מנוחה כילד הייתי, ועתה ירגז לבי מאין הפוגה, כרגע אתקצף וארגז וכבודי נגד פני תמיד ואך יגש איש אלי אבהל פן ישלח יד ויגע בכבודי.  אמנם לא לי יאתה המשרה הנכבדה להיות לרועה ולמורה נאמן! המשרה הזאת תעטר כבוד וחן בעיני כל אנשי לבב ויושר את האיש אשר יקריב נפשו לה, אך לא את איש כמני, אשר בעת אשר ארגז ואתקצף על העשירים הנבלים אשר בעשרם יתהללו, הנה ידאג לבי על כי לא אנחל כבוד מהם, על כי יקרבו כמו נגיד כל הדומה להם ואני כאפס נחשבתי בעיניהם.  ואם מורה אני ואם רועה נאמן אני, ואם איש אשר יבחל בכבוד הגאים הזדים האלה הנני, למה אתגעש ולמה ארגז? האם איש כערכם הנני כי לנחול כבוד מהם תשאף נפשי? ואם לזאת כמה לבבי אות הוא כי כאחד מהם הנני.  אנוד לך, נעמה, כי בטחת במשענת קנה רצוץ ותתברכי בלבבך כי מורה נאמן מצאת לך, איש תהפוכות ראית, איש יודע להסתיר את מומיו למען ירָאֶה כתמים, איש מבקש כבוד ממך ויתענג וירוה נחת על כי מצא יונה פותה אשר האמינה בכל דבריו, את איש כזה ראו עיניך ותורתך אשר למדת מפיו מאפע, והמוסר אשר הקשבת  מוסר הבלים הוא.  לא אשוב לראות פניך, צר לי מאד ובי העון – – – האם השטן קם לצחק בי? – קרא פתאם אחרי אשר ישב על הכסא ויורד ראשו ביגון – האמנם נשרש זכרונה בקרבי ויך שרשיו עמוק על תלמי לבבי? כי מדוע זה ידאב לבי? למה זה יהמה רוחי וכליותי ישתוננו בחשבי כי עוד מעט אעזבנה ולא אוסיף ראות פניה? האמנם היטיב הנבל לראות ממני? אבל הוא נבל הוא ולוא גם אהבתי את נעמה – אשר אמנם לא כן הוא – אבל לוא היתה כזאת האם בכספה אבחר? אבל עתה עת היא להיות איש, פן אהיה לבוז, אאזר חיל ואעזב את העיר מבלי ראות אף פני אחד מהם, אשלח מחר את גד לקחת את שכרי הנותר בידי יונה ויחד נשים לדרך פעמינו –

– צדקת – ענהו קול מפנת הבית.  זרחיה נבהל ויבט סביבו ויקרא בתמהון: גד! איפה היית עד כה? –

– הלא ישבתי בחדר בבאך הנה –

– תשגה! בבאי לא היה איש בחדר –

– אבל הלא אתה בידך סגרת הדלת אחריך ואיך יכלתי לבא החדרה? –

– האני סגרתי את החדר? משגה הוא עמך, אני לא סגרתי, לא אזכור כי סגרתי את הדלת וגם אותך לא ראיתי, הן לא שותה שכור הנני כי אהיה משוגע ממראה עיני –

– מאד יצר לי על כי לא באתי אחריך – קרא גד כמו ראה את עותתו על כי ערב לבא בטרם בא זרחיה בעת אשר הוא לא ראהו, אך הדבר הזה הניח כרגע רוח זרחיה הסוער ויאמר: הן לא חטא חטאת כי הקדמת לבא, אני רק השתוממתי כי לא ראיתיך –

– לא טוב לב שבת מהמשתה ואני אמרתי כי מתנה יקרה יתנו לך ביום בר מצוה, ואם לא למורה כמוך יתנו מתנה, למי יתנו? – שחוק עם רגז עברו על שפתי זרחיה בקראו: מתנה! אמנם כן הוא, מתנה טובה נתנו לי! –

– הראיני נא אותה – קרא גד ועיניו אורו. 

– לא אוכל להראותך אותה כי כחרב חדה ירדה חדרי בטני.  גד! את פני מלאו קלון, חרפה עטו עלי, כמו לוא גנב ושודד הייתי, כמו לוא איש משחת הייתי! – עיני גד מלאו דמעות בקראו באנחה: רע המעשה, אתה הנך איש ישר, רע מאד המעשה להדאיב לב טוב כלבך, לב טוב לך ואני אקרא בחוצות כי לב טוב ורוח נכון לך, ולא טוב יעשו הנחרים בך, לא טוב, וגם אתה לא טוב עשית כי תחרף נפשך ותטפול עליך עונות, אני שמעתי ויצר לי אך יראתי להפריעך, כי ידעתי כי ינעם לך מאד לדבר עם נפשך –

– מאין תדע זאת?

– כי ראיתי פעמים רבות תתהלך בחדר ותשיח עם נפשך ותגער בי כאשר שאלתיך דבר והפרעתיך ממחשבותיך –

– האני גערתי בך? –

– ולך היתה הצדקה! הן את מי תשיח אם לא עם לבבך? אני הן לא אבין כל דבריך ולוא גם הבינותי האם אדע דרכי החיים? ירחים רבים עברו מעת אשר החלות לבזות כל חברה ובעת מנוחה תשב בבית, ועל כן תדבר עם נפשך, ואני בשמעי כי תדבר ישבתי מיחל דומם עד אם תכלה –

– נפש יקרה לך וכאשר אחזה תאהבני מאד –

– לוא יכולתי לאהוב אותך כאשר יאתה לך, אני לא אוכל לאהוב הרבה, אני שאלתי פעמים רבות את נפשי: איכה יאהבו אנשים רבים הרבה מאד בכל לבם ובכל נפשם ואני חפצתי לאהוב אותך בכל לבי, אך אהבתי מעטה וקטנה היא, כי גם לבי קטן מאד וצר, זאת אבין עתה אחרי אשר הרביתי מחשבות, למה זה תקצר רוחי מאהוב אותך יותר? הן מלאך מושיעי אתה ומקור חיי עד היום, אתה תשים פניך אלי, הנבזה בעיני כל, אשר כל רואי ילעגו לי ואיש לא נתן לי חנינה בלעדך, ומי יודע אם לא כאשר שכבתי אז חולה על הרצפה כן לא הוספתי לקום לולא קמת לעזרתי, ומה אוכל אני לעשות לך אם לא לאהבך בלב שלם? הן רק למשא אני עליך, זאת אדע לוא יכולתי לעזור לך כי אז מאושר הייתי – קרא גד וימח דמעה מעל פניו. 

האיש הזה היה עד חי, כי לא רק המרבים אכול ושתו והשלוים בחייהם יעשו פימה עלי כסל ופניהם יכֻסוּ בחלבם, כי הוא אף כי בכל ימי חייו לא ראה תענוג ונחת, ואף כי בעת הזאת אשר לששון לב היה לו לחסר נפשו גם מכל מאכל אם אך מצאה ידו לעשות זאת.  והיה כאשר לא צוהו זרחיה במפגיע כי יאכל וכי ישתה אז משך ידו מהמאכל, מיראה פן יהי למשא על מטיבו זה, אשר מבין שני המות הציל אותו ויראהוּ בחיים, והוא הזכירו תמיד את כל אשר עשה למענו, אך זרחיה היה תמיד כלא שומע את דבריו, ולפעמים גער בו לבל ירבה להזכירו, אבל הוא לא חדל מעשות זאת וגם עתה בדברו אליו שב ויזכור את כל הטובות והחסדים אשר עשה זרחיה עמו.  ובפעם הזאת בעת אשר לב זרחיה היה כים נגרש, בעת אשר גם נוחם, על כי יפזר כספו ביד נדיבה, החל לשלוח שניו בכליותיו, עתה היו לו דברי האמלל הזה כטל חיים וישמע ויתענג על דבריו, וכרגע זכר את החדר המגואל מאד בתחתית האדמה, ברחוב "גדרות הצאן", הרחוב אשר ממנה תצא צחנה נודעה בשם בכל העיר, צחנה אשר די כח היה לה להביא רוח קטב לרחובות רבות הקרובות והרחוקות, לולא ברכו באוצר נחמד כזה אף המה, בבית שמואל הלוטי, אשר גם ביציע העליונה רמשו כל רמש ושרץ על הרצפה והקירות אשר לא יבשו לא בקיץ ולא בחרף ואף כי החדרים במעבה האדמה אשר גם רצפה לא היתה בהם, ואור השמש נבעת עוד בראותו את הבית מרחוק וישב אחור, כי על כן עת אשר עלה החפץ הזר על לב יושבי החדרים האלה לראות אור, כי אז נטל עליהם להעלות נר בצהרים.  החדרים האלה לא התפרדו איש מרעהו בכתלים ופתח ודלת, רק העמודים אשר רצפת היציע אשר היא כתקרה להמרתף נשענת עליהם היו כגבול המבדיל בין מקום המשפחה האחת ובין רעותה.  כעשרים משפחות גרו במערה ההיא ולא כלן מהעניים הסובבים על הפתחים היו, כי גם בעלי מלאכה ועשי מקנה וקניו נמצאו בהנה, ורבות מהמשפחות האלו מצאו עוד מקום להשכירו לגר, למען יקל מעליהם עול שִׁלום שכר המעון, אשר לא מעט היה, ואדון הבית לחץ בחזקה עוד בטרם בא יום השִלום כי ימהרו לשלם, מיראה פן תקצר ידם ויעלה בתהו שכר השבוע ההוא. 

כמה וכמה חצי לעג ירו המורים ללב מיסדי בתי "ההקדש" בערי ליטא, אשר בם יתגוררו יחד איש ואשה, בחור ובתולה; כמה חרפות וגדופים שבעה להם נפש גרי הבתים האלה כמו הסוככים עליהם ויהיו לקללה ולחרפה בארץ, אבל במה נחשב ההקדש לעמת בית כזה אשר שכר המעון בו יכביד כאבן מעמסה עם שכם הגרים בו? בהקדש רצפה וחלונות, לו גם אור השמש יהל ורוח צח יתגנב לבוא שמה אם יפתחו לפניו דלתים, וחנם יהיה סתרה לכל מצוק ומר נפש.  כי לא עשירים ושלוי עולם ימצאו שם מנוחתם, זאת יודו כל הלועגים, ובמעון הצר הזה אין כל, לא רצפה ולא חלונות, לא רוח צח ולא אור שמש, כמתים באשמנים הנם כלואים בו, ואדון הבית כמלך בלהות יחרידם לבקרים וירגיזם מרבצם.  אבל גם הן לבני העניים דרוש מקום ללון, כי בחוץ לא יתנום השוטרים לרפד יצועם, ואיפה יגורו אם לא במעון כזה? הם בני עיר אשר יושביה בדרכי ההשכלה יאחזו לא יבנו הקדש למען העניים למען יהיו לשמצה, ואם יכבד העול על העניים מנשוא גם לזאת לא ישים איש את לבו, הלא זאת מודעת כבר כי אך בכסף מלא תִקָנה ההשכלה, רק התורה תנתן בחנם אבל לא ההשכלה, ומי ימצא חפץ בהשכלה אם לא העניים? העשירים ישמחו בחלקם בעשרם לא יבקשו גדולות, ואם בעיר אשר בה השכלה תלין יחפצו לגור אלה העניים הלא להם לדעת מראש כי בעמל כפם שלם ישלמו בעד מעונם וארוחתם, בעד בניהם אם יאבו כי לא ישוטטו בחוצות, כי אין בית לתלמוד תורה בעיר השכלה ואין מחזיק בידי יתומים בעיר השכלה, אף אין פונה לצעקת דל בעיר השכלה.  אמנם לא דבר זר הוא לראות כי לא אשר עליו החובה שלם ישלם, ונקי לא ימלט בבר כפיו, כן היה גם לגרי מערת שמואל, גם המה לא ידעו מדוע המה נגשים בבא יום השלוּם, כי לא ידעו עוד את ההשכלה ומה כּחה, אבל את תנואת האדון וכחו הכּירו כבר עד בלי די, כי על כן בקשו להם גרים כי ישכבו עמם יחד על השלחן והספסלים, גם על הרצפה, איש איש כאשר ישלם.  ויהי מספר המשפחה אשר מצאה מעון בעת ההיא במערה ההיא ארבעים נפש.  ראש המדברים היה  תמיד החרום, הוא החיט אשר חוטמו נפל במלחמה עם אשתו הראשונה, ועל עינו הימנית הרימה אשתו השניה את ידה ותסגרנה על מסגר לבל תתבונן מאד בדברה את ראובן הנושא סבּל, איש ארך האבר ורב הכח, אשר כשוטר נחשב לכל המשפחה, ועדיו הגישו עצומותיהן עשר הנשים אשר בשלו ואפו בתנור האחד עת כי הזה הפארור אשר בו בשלוּ נתח כבד או קרבים או יותרת הכבד, אל הפארור אשר אתמול בשלו בו חבל ותהי צעקה בבית, וכאלה דברי ריבות אשר לא חדלו מאז הבקר עד הערב בין הנשים ובין החיט ראש המדברים ובין בלע הסוחר בבלויי סחבות אחרון המדברים, הוא נקרא בשם הזה לא יען כי חכה את רעיו בדברים, כי אם מאשר כי הוא לא סגר פיו ולא החשה בריבו עד אשר נלאו כל מריביו ודבריו היו האחרונים, והוא לקח חלק גדול במערה פי שנים מאשר לכל אחת המשפחות, יען כי ששה בנים היו לו וגם לבלויי הסחבות ולפרסות הסוס ולקרן הבהמה אשר גם המה היו משלח ידו הציב יד על יד ערש יצועו, אבל אחרי אשר נוכח כי עוד מקום אתו לכן נתנהו בלילה לגר נטה ללין אשר כל בתי המלון בעיר לא מצאו חן בעיניו מסבות שונות כאשר אמר ויסר אל מקום המנוחה ההוא.  ואשתו ראתה ברכת הפארור כי גם לאורחים נתנה חלק במחיר, ולא לפלא הוא, כי לפי דברתה היתה בימי נעוריה מבשלת נודעה בשם, וגם גד אשר ימים אחדים זכה להאושר הזה להמנות בין אוכלי שלחנה הודה תמיד במו פיו כי כמעדני מלך, אשר בלי ספק כבר הסכין להאכיל בטנו מהם לשבע, המטעמים בפיו.  ותהלת איש כזה, אשר המבשלת הנודעת בשם בימי נעוריה הכירה בו ברגע כי לא בשפל המדרגה ראה אור, נתנה שמחה בלבה ותקרבהו ותעמוד לימינו נגד המתיפה, הוא הצעיר לימים אשר הורה חכמת הכתב לנערי בני ישראל ונערותיו ויתקשט מאד, אשר על כן הסבו שמו לשם המתיפה, והוא נחר בגד ויכעיסהו ולא יכול סלוח לו, ויאמר תמיד כי ראשו מלא מים ככד, כמו בהאמלל הזה היה העון על כי לא מלא ראשו ביין או בשכר, ויבקש תחבולות להרעימו, למען יצר לו המקום, אבל גד לא איש חמות ומדון היה ויחשה, ומה גם בימים האחרונים כאשר שכב על הרצפה ולא קם ממקומו ולא הניע ידו, עיניו הביטו נכחן ופיו פתוח, אך הגה לא יצא ממנו.  בתחלה לא שמו אליו לבם, אך כאשר חדל מאכול באה יראה בלב המבשלת פן לא ישלם ותגמר אמר לבקש לה אחר תחתיו, אבל לשוא היה כל עמלה, היא דברה אליו, כאשר תאמרנה הנשים שם, בשפת תוגרמה וקדר, ושומע לא היה לה, ואז הבינו כי חולה הוא וישימו לגבאי בית החולים פניהם.  הגבאי השתומם לראות עזות מצח כזאת, כי דלים, בני בלי שם, ילבשו גאות כמדם ויאמרו למצוא אחוזת מטה בבית החולים אשר לעדות ישראל, בבית החולים, אשר כארמון רוזנים כלל בפאר עד כי היה לתהלה ביפיו, ואל ארמון כזה ישאף לב אביון, אשר יתגולל כל עוד עודנו בריא אולם באשפתות במרתף שמואל הליטי, למצוא בו מנוחה בחלותו! הלא אז ירבו החולים בבני העניים אך למען יבאו שמה וישבעו לחם, כי העניים לא ידעו שבעה בבאם לבית החולים, זאת ראה כבר ונוכח מעת אשר הושיב את אחי אשתו לפקוד על הבית, אחרי כי עני חשוב היה, ומני אז רבו ההוצאות פי חמשה, אף כי הוא ואשתו ובניו יחד רק עשר נפשות היו ומספר החולים אשר היו בבית עלה עד לחמשים, כי על כן גער בהם בקצף לבל יזיד שנית לעשות כן.  ויותר גד בשלום על הרצפה, ומי יודע אם לא נתן אחרי ימים אחדים נקמות בגבאי בית החולים, אשר הוא היה גם גבאי חברה קדישא, ותחת אשר גרע ממנו מקום בבית החולים הכביד עליו אכפו לתת לו מקום בבית הקברות, אשר לזאת ידאב לב הגבאי עוד יותר כאשר יאלץ לפרוש כנפיו על עני ולהסתירהו במקום ממשלתו.  אבל רוח והצלה עמד לו להגבאי ממקום אחר; אשה כובסת כתנות, אשר גם מנוחתה כבוד היתה במרתף ההוא ואשר לא הבינה למה זה חרה להגבאי על כי בקשו להביא את החולה שמה ותשאל פשר דבר זה מאת זרחיה, אשר הביאה לו את כתנותיו, כי כיודע הכל היה בעיניה, ובלי ספק יבין גם מערכי לב גבאי בית החולים מדוע זה ישיב הגבאי אחור את החולים המבקשים מזור בעת אשר מאה מטות ריקות תעמודנה בבית, האם אין אלהים בקרבו? –

– יען כי אין אלהים בקרבו – ענה זרחיה המנוחה וילך עמה לראות את החולה ויובילהו לבית החולים אשר לעם הארץ, אחרי כי שלם את המחיר בראשו, ומני אז היה להאמלל כאב.  וכל אלה זכר פתאם עתה בדבר גד את דבריו מקירות לבו וישיש בלבו על הטוב אשר עשה להתמים הזה אשר יריב את נפשו על כי לא יוכל לאהוב אותו יותר, בעת אשר כעבד נאמן עבד אותו וישמור עליו יום ולילה אחרי כן בחלותו הוא, זרחיה, את חליו, כי אז לא נתן שנה לעפעפיו ולא אכל לחם, כמו כל אלה אך למותר המה לאדם, ואך להפוך משכב החולה ולהתבונן בלי הפוגה אל עיניו, אולי יבקש דבר מה, אך באלה יחיה איש את נפשו ויתעדן וירוה נחת, כי אמנם בריא אולם וטוב לב היה גד מהעת ההיא, מעת אשר מצאה ידו לעבוד למיטיבו, וכמעט נעצב אחרי כן אל לבו, כאשר שב זרחיה לאיתנו, על כי תקצר עתה ידו מעבוד אותו, כי זרחיה לא נתנהו עוד לעבוד עבודת עבד כאשר שב לאיתנו ויצוה עליו לעבוד כל היום למען ילמוד ויבין דבר מה. 

כי יש אובדים ונדחים בתבל מי לא יודע זאת? הלא לרגעים נשמע שעות דל, זעקת מוכּה הזמן או מרדף מתגרת יד הפגעים או בני האדם; גם זאת ידע כל איש כי ימצאו שלוי עולם לאין ספורות אשר לא יאמינו בעשרם ויפחדו כל היום מפני שואה והוֹת, וכמו כבר עשה לו העשר כנפים ויעף כן יילילו בעודנו סגור על מסגר בחותם צר בתבת הברזל המגינה מפני לשון אש וידי שודדים, אך כי ימצאו אובדים ואמללים אשר לא יאמינו בצרותיהם ופגעיהם כמו מנגד להם יעמודו, מֻכּים אשר בהֻכּותם לא יזעקו ובנפלם לא ישועו לעזרה, אשר יכופו ראש לכל תלאה והיא תעבור עליהם והמה כמו לא ידעו עד מה, ישאו ראשם שנית כאשר ימצאו און להם או ישוחו ויחכו במנוחה לעת יתרומם שנית, כי גם אנשים כאלו ימצאו, כמעט לא נאמין אם נשמע ואם נראם נניע עליהם ראש כמו ננוד להם ולצרתם על כי לא יבינו הצרה ולא יחושו המכאוב כמונו, נחמול עליהם בכל לב ונבקש לתת מעט מרגשותינו להבין מכאוב ולזעק זעקת שבר, ואם בכל זאת לא יבינו ולא ישכילו ללכת קדורנית ולעשות מספד כאבל-אם, אז יכמרו נחומינו עוד יותר, אהבת אדם אשר תקנן בלבותינו מילדותנו ואשר תגדל ותיף על ידי ההורים והמורים בהאצילם מרוחם עלינו, היא תעוררנו להביא דעת בלב האמלל למען יבין כי אמלל הוא ואף אם ביד חזקה.  הן היא, האהבה הזאת אשר נאהב את כל ברואי בצלמנו, תלמדנו תמיד לשאת אתם בצרה ולבקש אך להטיב להם, כי על כן נתאמץ להורותם דרכי אמונה אשר יישירו מעגלותיהם ויובילום אל חיי-עד, גורם מוסר ומדות אשר בהם ימצאו חן ושכל טוב בעיני אלהים, ואם לא יאבו ולא ישמעו לא נחשוך מהם, ולאלה אשר כעורים המה ולא יראו ארחות הדעת הן נרבה להעלות אור ונעירם ונעוררם כי יקיצו משנתם, ואם תפקחנה עיניהם והאור אשר יך עליהן לפתע פתאם יכאיב להן ויחשיכן גם אז לא נחדל מהרבות האורה, הן אך טובתם נדרוש ובם העון אם נפל פלאים עד כי לא יבין כי אמלל הוא, הלא עלינו החובה לקרוא באזניו בלי חשך כי אמלל הוא, עד כי יראה פידו, ואם ימאן אז נועיל להותו ונדכאנו עד כי יתעורר וישוע, הלא חובה היא להאדם היודע לשוע בבא עליו צרה. 

סמל אמלל באמללים כאלה היה גד מיום הולדו; יד הטבע שמה אותי למטרה לחצי לעגה, כי על כן הגדילה ראשו ובטנו מאד, כמעט פי שנים מראש ובטן כל איש: וברגליו שלחה רזון עד מלאת לו שבע שנים, כי על כן היה לשחוק גם לכל רואיו, אבל עושר אביו היה עליו שתרה לבל ישמיעוהו הנערים גכילו כי אמלל הוא, כי אחרי אשר לא הלך לבדו ברחוב על כן לא ערבו הנערים לגשת אליו להתקלס בו או לשלח בו יד, כדרכם לעשות לכל מֻכּה מידי הטבע, לעור ופסח ואלם וחרש אשר יד אבותיהם תקצר משלוח תמיד איש עמם בלכתם, אבל אחיו הצעירים ממנו, בני אביו ולא בני אמו אשר מתה בלדתה אותו, אשר ידעו כי בני עשיר המה ועל כן תמצא ידם לעשות כחפצם, המה נחרו בו כל היום, ואף כי משנת השבע והלאה רטפש בשרו ויהי בריא בשר מכף רגלו ועד קדקדו, כי על כן לא נראתה עוד בטנו רחבה וראשו גדול כמקדם, אשר על כן הסבּוּ אחיו שמו לשם הנכבד "שקץ" לאמר: הנער הזה לא לבני ישראל הוא אשר להם נאוו לחיים רזות וחורת מות ורגלים צומקות וידים דלות ועינים כהות וכאלה אשר ירבו חן ויפי לבן ישראל ויתנו לו פני "תלמיד חכם", אבל אחרי כל אלה גם השם הנכבד "צבה בטן" מללו שפתי אחיו לרגעים באהבה עזה, בעת אשר מאן לקחת עמם חלק במלחמה אשר ערכו לבני השכן, או כאשר הקשה ערפו לבלי הכות בלשון לפני אביהם את המשרת אשר נהל אותם לבית התפלה בחרות אפם בו על כי לא נתן גוו להכות אותו כחפצם.  ולפי דברת כל השכנות הרעוּ לו אחיו מאד, אבל מפיו לא יצא דבר כזה מעודו, ותהי להפך כי הוא דבר תמיד טובות עליהם, כאשר בקש אביהם ליסרם על עשותם דבר אשר לא כן.  גם הסב מעליהם לא אחת ולא שתים את חמת המלמד, בלחשו באזניהם להבינם את אשר לא הבינו, כי אף כסיל היה גד, על זאת הודו כלם, בכל זאת רב מאד כשרונו בלמודים, אשר על כן משכוהו חסד בהגדלו ונערה יפהפיה רבת היחש היתה לו לאשה, אשר גם היא כבדה ואהבה אותו עד אשר מת אביו ואחיו לקחו כל הנחלה להם ולו נתנו אך מעט מאד להחיות נפשו, והדבר הזה לא ישר בעיני אשתו כי על כן הציקתהו מאד ותרב בו ולא נתנה לו מנוחה ביום ובלילה בהסיתה אותו לבקש את חלקו במשפט, אבל אחרי כי על דעתו נתנו לו אחיו רב מאד וגם ריבות פי האשה לא כצנים פחים היו בעיניו כי הוא ישב ושמע במנוחה ויהגה בהגמרא מבלי הפוגה כמו אין קול ואין קשב בבית, אז נלאתה להשחית דבריה בנעימים חנם ותקח כל אשר היה בבית ותברח, ומיראתה פן ירדפו אחריה וישיגוה לקחה עמה אחד משרי הצבא להיות שומר לראשה. 

על דעת גד לא רבה רעת האשה, כי אמנם ראה כי לא מה' יצא הדבר, אבל אחיו התעברו בו והתנפלו עליו בכל עזוז אפם על כי לרגלו באה כלמת עולם להמשפחה כלה.  כי המה צדקו בריבם זאת ראה גם הוא עין בעין ועל כן עזב את העיר לבל יהי כמכשול עון להם ויבקש לו בית המדרש אשר בו ילמוד כחפצו ויהי פרוש באחת הערים הקטנות, ובימים ההם רֵעָה לו איש צעיר לימים עובר אורח אשר נטה ללון אל בית המדרש ההוא ויותר שם ימים אחדים, הוא התודע להפרוש אשר לבש בגדי משי ומורה שעות ושרשרת זהב טהור היו לו, כי על כן כדבר פלא היה בעיניו, וישאלהו למה זה יאכל לחם חסד אם איש עשיר הוא? וכאשר ענהו גד כי אין כסף בידו מלבד בגדיו היקרים ומורה השעות והשרשרת והטבעת, הניע עליו הצעיר בראשו ויאמר כי אם יתן את היקרות האלה בכסף וילך לעיר אחת בכרכי הים אשר אשדות שמה, אז תמצא ידו לראות שכר רב לעמלו ולא יצפה למתנת בשר ודם.  – מי לא יודה חסדו, ליועץ טוב כזה? הן על זאת התפלל גד יום יום לאלהים עושהו לבל יצריכהו למתנת בשר ודם, ובלי ספק שלח לו אלהים את היועץ הזה כי שמע בקול תפלתו.  וילך עמו להעיר ההיא ויתן את כל אשר לו בכסף שמונה מאות שקל ואת הכסף נתן על יד היועץ אשר נאות לעשות מקנה וקנין והוא ישב בבית המדרש וילמוד ויחדו יחלקו את השכר, ובכן בא אל בית שמואל הליטי אשר בית המדרש היה שם בהיציע השלישית ואחרי כי רוב הבאים להתפלל שמה מבני ליטא היו לכן הביאו גם את הבליהם עמם, החפץ לקנות ספרים ולשימם בבית התפלה, וימלאו שלשה ארונות מפה לפה בספרים, כי כן שחקו עליהם בני העיר ההיא ובני יתר הערים מסביב, אשר לא שמעו מעודם כי ימצאו משגעים כאלה אשר יפזרו כסף על הבלים כאלה, הלא גם המה הסכינו לפזר כסף, אך לדברים אשר יש בהם ממש, לקנות תקון ביום מות אב או אם, או לשתות לחיי הצדיק בבא גר מספר נפלאות חדשות, אבל לקנות ספרים אשר רק העכברים ימלאו כרסם מהם, הלא הבל ורעות רוח הוא מאין כמהו.  אולם לא כמחשבות כל אלה היו מחשבות גד אחרי כי גם מוצאו מליטא הוא, הוא בחר בבית התפלה הזה מכל בתי התפלה אשר בעיר ואותו אוה למושב לו, והשכר אשר הביא איש בריתו אליו אף כי מעט היה מאד בכל זאת היה לו כמגן וצנה, להסתירו מפני מתנת בשר ודם.  אבל זאת הלא מודעת כי גם מקרה קל אשר כאין יחשב יביא לפעמים חדשות ותהפוכות בידיו, כם שנוּ שני מקרים קלים, אשר בלי ספק לא העליתי את שמם לזכרון לולא בניהם אשר הולידו את מצב גד עד מהרה.  המקרה האחד היה כי בשבוע השלישי אחרי בואו לבית התפלה לא בא חלק שכרו לידו, אם יען כי שלח אותו איש בריתו על ידי איש חמסים אשר מעל בפקדון, או יען כי שכח לשלוח, זאת לא נדע עד הנה, אבל השכר לא בא ויקנה לחם מאת מכירו למען ישלם אחר כן, כאשר יובא לו שכרו בשבוע הבא, כפלים, והמקרה השני היה כי לשמואל בעת הבית אשר בו חדר התפלה היה לפנים אב, והאב הזה, אף כי עני גדול היה ובעודו בחיים לא נתנהו שמואל בנו לדרוך על סף ביתו לבל יעטה עליו, על איש אשר בית לו באשדות, כלמת עולם בהראותו בביתו לובש קרעים וריח יין-דגן עולה מפיו כעשן מארובה, ואף כי לפי דברי אביו לא לו היתה כי אם לבנו בשת הפנים, כי לוא הוסיף עוד חמשה שקלים בשבוע על הארבעה אשר נתן לו למחיה, כי אז מצאה ידו לשתות יין ענבים ולא נטל עליו לעשות חוזה את יין-הדגן, בכל זאת מת גם הוא בכבוד גדול, כי המון אנשים ונשים וטף הסבו את גויתו עוד בטרם נתּנה בארון, כאשר שכבה בחוץ מחציתה על השלבים אשר עליהם תדרוך רגל כל עובר בדרכי אבי שמואל – אל בית משתה יין-דגן – ומחציתה השניה רפדה יצועה על הרחוב, וכלם יחד ובעל בית המשתה כספדן בכו את השריפה אשר שרף יין-הדגן באפו, כבוד גדול אשר בלי ספק לא נעשה עוד לכל איש נכבד בישראל, ואת הכבוד הגדול ההוא זכר שמואל מדי שנה בשנה, כי לא רק תפלת קדיש התפלל בעד נשמת אביו הטהורה אשר נשרפה כאש אוכלה קרב וכליות, כי אם גם עבר לפני ארון ה' להתפלל ביום הזכרון ההוא, וגם בשבוע ההוא אשר שכר גד לא נהיה היה יום הזכרון לשמואל ויגש על העמוד בלילה ויחל: ברכו – אך מרב סרעפיו בקרבו ומרב תוגת נפשו על זכרון המת התנהגה לשונו בכבדות ויחל אחת ושתים "ברכו, ברכו" וקול מליו נחבא וינח את מצחו על העמוד ויגעה בבכיה כשור פר ואחרי כן הריע בקול שחוק אדיר ועוד הפעם "ברכו" יצא מפיו בקול גדול, גם "את" נמלט מבין שפתיו, אבל מפני שם ה' נחת תמיד ולא הוסיף, עיני יקטן מלמד בניו אשר נשא למרום העידו על מחשבותיו אשר חשב אז בלבו, אשר בלי ספק הלך גם זה האיש שמואל בדרך הצדיקים וגם עליו נחה רוח ה' ונשמתו תדא בערבות שחקים בעת אשר גויתו תעמוד לפני העמוד, אבל חזקיהו החיט וברכיהו הסופר ומיכאל הקורא ואחריהם רוב נכבדי העדה ראו עין בעין כי רוח אביו נחה עליו וכי הוא הולך בכל דרכיו לא יסור ימין ושמאל, ואחרי כי נכספה נפשם מאד לכלות התפלה, למען ילכו לאכול ארוחת הערב, ואיש הרוח העומד לפני העמוד עוד לא החל, לכן שלחו וקראו לאמו, למען תדבר על לבו ותשמיעהו כי הדור עוד איננו ראוי לכך כי יגלה רוחו לו, וטוב טוב לו לעזוב את מקומו לאחר אשר לא ירבה בכונות, כי בכסף מלא ישלמו בעד הכונות האלה, אחרי כי עץ וגחלים תרבינה הנשים להבעיר על האח לבלי ישחת הצלי והירק אשר הכינו לארוחת הערב, כי בעיר ההיא אשר כל היום איש למלאכתו פונה, יגזור על ימין ויאכל, יחטוף על שמלא וישתה ובביתם ישבו אל השלחן רק פעם אחת בלילה, כי על כן כל עמל הנשים אך לארוחת הלילה, ואם כן הלא יבין כל איש כי כל הכונות האלה ישא רוח אם תשחתנה את הארוחה אשר אליה נשואות עיני האשה וילדיה.  ואֵם שמואל, אשר גם היא לפי דברת רבים אשה היתה, אף כי קולה כקול שר צבא הלך למרחוק והקללות אשר נמלטו מפתחי פיה כבר נשמעו יוצאות בדמותן כצלמן מפי נושא נשק בהתגברו על בעלת בית משתה היין עת אשר יפעמה רוח רעה וישְׁמע מתוך גרונה כי רק במחיר תתן, בכל זאת העידו רבים עליה כי אשה היא, ואם כן הלא תבין ערך ארוחת הערב אשר תכבד מאלף תפלות אם במטזנים תשאנה יחד.  היא באה ותנסה דבר על לב בנה כי יעזוב מקומו, אבל הוא בהתדבקותו בעת ההיא את השכינה ושרפים מעופפים, דמה בלי ספק כי אֵם השטן נגלתה לו, כי על כן התבונן בה רגע ובלי ספק הכיר בפניה כי כן הוא, כי על כן ירק בהם בקראו: לכי לאבדון, בּלה בנאופים! – ונשמתו נעלתה עוד יותר על ידי התפלה הזכה ההיא, ובהעלותה לא עצרו הרגלים כח ותפול הגויה מלא קומתה ועיני גנובת בנו הבריקו, בלי ספק כי קוה כי לתקופת השנה והוא ינחל מקומו לעמוד לפני ה'.  אך יד הקדושה גברה ותקימהו על רגליו, ובנשאו עיניו וירא את גד יושב על הכסא, הרים את ידו ויך אותו פעמים ושלש על הלחי בקראו, האתה גר נבזה תשחק לי?! – אף כי הרבה גד להוכיח כי לא שחק וגם עתה לא ישחק, בכל זאת גמר שמואל אומר כי הוא עודנו שוחק, ורק על כן הסתיר לחייו בכפיו לבל יראה צחקו, אבל בעת ההיא אחזו ארבע ידים בזרועות שמואל, אשר הוא הכיר כרגע, אחרי כי קראו לו בשם "אבינו", כי לבני תפתה הנה הידים האלה, ויעזוב את מקומו ולא הוסיף להלחם, וגד הורד אל המכפלה התחתונה, אל מעון המשפחות במעבה האדמה, לבל ישוב שנית וישחק בּקרב בעת הבית אל ארון האלהים.  הן לא לגר נבזה להתערב בין שני נכבדים כאלה כמו בעל הבית בדברו את האלהים אשר יגור בביתו במכפלה השלישית, ושכר מעונו ישלם לו בכסף מלא, כי על כן נכבד היה בעיניו מכל גרי הבית עד כי השפיל גאותו גם לדבר עמו דברים אחדים לעת מצוא, אשר כזאת לא נעשתה לאחד מגרי הבית מלבד ביום השלום אשר גם ביום ההוא אך מלה אחת הוציא מפיו: כסף! ולא הוסיף, כי אם אחז בהכסף ויפנה שכמו או אחז בשכם השכן ויפנהו אל הדלת, וככבוד הגדול הזה עשה גם לגד ביום המחרת כי אחז בערפו וישליכהו החוצה, באמרו כי רק למען אלהים השכיר הדירה ולא למען כי ישכבו בו גרים עצלים ויעלו הזמורה.  גד ראה כי צדק בדברו וירד אל המרתף אשר עד הנה רק ארוחתו אבל שם בשלמו בשכר אשר הביא לו איש בריתו, ואתה גם כאחד מהגרים בו יחשב, אבל אחרי אשר איש בריתו לא נראה עוד לפניו וכסף לא היה עוד בידו לכן הוסיפה האשה לתת לו ארוחתו גם מבלי שכר.  הן לא תוכל לעזוב אותו למות ברעב – אמרה לאישה אשר שאל אותה: מה משכורתה בעד הארוחה אשר תתן לו? אבל היא עשתה אתו חסד רק ימים אחדים, כי אחרי עבור שלשה ימים חדל מאכול ומדבר דבר רק מים שתה למכביר כאשר נתנו לו, עדי הובל אל בית החולים ומשם לחדר זרחיה. 

אבל אחרי כל אלה עוד לא הבין גד למה זה ינודו לו כל יודעיו? האם רעה מצאתהו? או מה ממנו יהלוך אם לפי דברת רבים קנה לו איש בריתו סוס ומרכבה בכספו אשר גזל ממנו, ויהי לסרסור בחטים? מה ממנו יהלוך אם אנשים רעים ידברו כזאת על איש בריתו לפנים? הן הוא יודע כי איש ישר הוא אשר ימאס במתנת בשר ודם, ואף כי בכסף אחרים אשר לא במתנה בא לידו, ולוא גם ראו אותו עיניו אתמול בבית יונה בן אמתי יושב בין העשירים גם אז ידע נאמנה כי רוח והצלה עמדו לאיש בריתו לפנים ממקום אחר, וכספו אשר הפקיד בידו עלה בלי כל ספק בתהו. 

ככה חשב גד כל הימים ועוד טרם יחוש את חסרונו ומצוקותיו, וכן חשב גם בחלותו וימאן לשים לבו לדברת אחדים, אשר ברעתם האשימו את שמואל הליטי, ויאמרו כי במכת ידו הפילהו על ערש דוי, ולוא הקריב אותו למשפט כי אז שלם לו נזק רפוי שבת ובשת.  הוא הלא ידע נאמנה, כי המחלה עברה על נפשו יען כי חלה את חליו, ולולא חלה כי אז לא חולה היה ומה לו ולשמואל הליטי? ואם גם מרט את לחיו, האם לא ראה רבות כאלה? הן שמואל בעל הבית הוא, ומי זה ימרוט לחי אחרים אם לא בעל בית? ואם כי על כל אלה הביאו גם אותו במשפט ויאמרו כי איש אשר כזאת יחשוב סבל הוא ופתי ובער וילעגו לו, גם שלחו ידם בבגדיו גם בשערות ראשו, האחד ראה כי שמלתו לא תאורהו וימשכנה בחזקה עד כי נע ונד המתכסה בה, והשני התבונן כי היום לא העביר מסרק על שערות ראשו, ויעשה אצבעותיו כמסרק להחליק אותן, וזאת הלא מודעת כי המסרק ימרוט לפעמים גם שערות אחדות בהחליקו אותן.  וכל העוטרים אותו בקשו אך ליפות אותו ולהיטיב פניו, כי על כן רמס האחד ברגלו על רגלו למען השליך טיט היון מעל מנעלו, והשני הדפהו בכתפו להסיק האבק מעל בגדו, והשלישי משך את שולי המכסה אשר על ראשו עד כי הגיע עד חוטמו בדמותו כי בזאת יוסיף לו לוית חן, והרואים הרבו לדבר אליו מוסר ותוכחת כי למה לא יראה כי אמלל הוא? והוא עוד לא יראה מאומה, כי ידע נאמנה כי אך שחוק יעשו להם האנשים האלה ולמה זה לא ישחקו הנערים, הן רבּם היו אנשים אשר עמלו מאד עדי מצאו לחם חקם, מורים היו לנערי בני ישראל, כי על כן סרו גם אל זרחיה אשר מחברתם היה, ומדוע זה לא יניחו רוחם רגע בשחוק והוללות? – כן חשב גד, אבל זרחיה אחרת חשב ובתתו פעם אחת קול על אחד מרעיו על שלחו ידו בגד והוא לא השיב אחור ימינו, אז הראה לו כי גם לו יד ובאחזה בערף איש תצעידהו ישר בדרך אשר בא בו, לאחד ושנים ושלשה הראה כזאת עד כי נהפך לב כלם לשנוא אותו ויוקירו רגליהם מבא לביתו ובשנאתם העזה עשו בו נקמות נוראות ויקראו לו בשם "אבי-גד" –

זרחיה לא התאבל על רעיו כי הלכו ואינם, אבל גד החל מהעת ההיא לחוש דאגה כי ראה כי על ידו נותר זרחיה בערער באין אוהב ורע, וכל תנחומות זרחיה אשר נחמהו ואשר אמר לו כי טובה גדולה עשה לו כי על ידו גרש מעל פניו את הלצים הנבזים האלה, נשארו מעל, ומה גם בדעתו כי קצרה ידו מעשות מאומה למענו, כי לא נתנהו זרחיה לשרת אותו, ויצוה עליו כי יבלה כל עתו בלמודים אשר הורה אותו, והוא שמר את המצוה וישלים חקו עד כי לא אחת ולא שתים אמר לו זרחיה כי דעתו רבה מדעת כל המורים בעיר ההיא גם יחד, כי כשרונו אשר נראה בלמדו התלמוד נראה גם בלמדו שפות, רק לדבר כן לא עלתה בידו ללמדו אף בשפה אחת, אבל להבין בספרים הצליח מאד ויהי כחבר ורע לזרחיה, אשר התענג לפעמים לדבר עמו, ולולא תמים היה, כי אז איש מצליח למצוא טרף לנפשו היה, לפי דברת זרחיה, אשר בדבר הזה, רק בדבר הזה שגה מאד בעיני גד, אבל הדעת האחת אשר לא הצליח ביד איש להביא את לבו, היא כי אמלל הוא, אותה הביא זרחיה, זאת הודה גם גד, כי מעת אשר ראה דעת ויחל להוקיר את זרחיה שבעתים, מני אז צר לו מאד על כי אזלת ידו לשלם למיטיבו ועוד יותר על כי ראה אותו לפעמים נעצב אל לבו.  וכל אלה עברו לפני זרחיה בפעם אחת, עתה כאשר התבונן בפני גד המפיקים דאגה. 

– למה זה תבכה? – קרא זרחיה ברגשי חמלה וישכח את קצפו – האם ינבא לך לבך כי אעזבך עוד מעט? –

– לא על זאת ידוה לבי, רק על כי אראה כי רעה מצאתך, כי ימצאו אנשים רעים אשר הרעו לך, זאת הבינותי, והדבר הזה רע מאד –

– ובפעם הראשונה נודע לך כי אנשים רעים ימצאו בתבל? – קרא זרחיה בשחוק ורגז יחד – ולך לא הרעו עד הנה? –

– לי? אני הן רק אני הנני ואתה אתה הנך –

– זאת ידעתי כי אני אני ואתה אתה, אבל אלה אשר ירעוּ לך גם המה רעים המה כאלה אשר ירעו לי, אבל לא עת דדברים כעת לנו בדבר הרעים והטובים, עלינו לחשוב מחשבות איך למצוא לך מוצא למחיה, כי עלי לעזור את העיר –

– האם גמרת אמר לעשות כזאת ולא תשוב? –

– לא אוכל לשוב – ענה זרחיה – כי הבטחתי לעשות זאת ולא אשקר –

– ומתי תאמר לעזוב העיר? –

– לוא אך לנפשי דאגתי כי אז עשיתי זאת עוד היום הזה, אבל מה אעשה לך, איך אעזבך בלי משענה? –

– אם רק זאת תעצרך אז אומר לך כי לא תשית אלי לב, היה בטוח כי לא אמות ברעב, אבל החשבת מחשבת אם באמת נטל עליך לעזוב את העיר ואם ייטב לך בעשותך זאת? – זרחיה קם פתאם ממקומו ויבט בפני גד כמו בקש להכיר בפניו אם די דעת בלבו להבין את דבריו או אין וכה עמד זמן לא מעט ויתבונן, ואחרי כן הניע בראשו כמו בקש להשמיע: אחת היא לי! –

אם אמנם פי זרחיה לא נקב את גד בשם "גד הפתי" כאשר כנוהו יתר מכיריו, וגם לנפשו אמר לא אחת ולא שתים, כי לב האיש הזה יבין דבר לאשורו, ורק יען כי תמתו תעבור כל גבול וכל דבר שקר וכל מזמת תרמית רחקו מכליותיו על כן ירָאה ככסיל אדם, בכל זאת הסכין גם הוא לחשבו לא לאיש כערכו אשר אתו יוכל להועץ על צפונותיו.  היא בקש בכל לבו לעזר לו ללמדהו דעת, להביא אומץ בלבו יען כי חמל עליו, כי גבר לא יצלח הוא להושיע לנפשו, אבל להוָעץ עם איש אשר יחשבנו כחרש הנשבר ורק בחסדו לא יהיה למרמס לרגל כל עובר, זאת לא עלתה מעודו על לבו.  ובפעם הזאת נולדה מחשבה כזאת פתאם בקרבו ובהתבוננו בפני גד גמר אומר לגלות כל לבו לו ולהועץ אתו, אם יען כי אהבתו הנאמנה הנשקפת מעיניו אמצתהו, או אולי יען כי לבן היה כנאד מלא עשתנות ויתאוה להוריק מעט ממנו אל אזן שומעת, אם כה או כה חשב אך הוא פתח פיו כמו לענות, אבל ברגע ההוא שב ויסגרנו וישתומם על נפשו, איך יחשוב לבו דבר תהפוכות כזה, להמתיק סוד עם איש לא-בינות כמוהו! כי על כן התבונן שנית בפני גד ולא ענהו דבר.  וגד חכּה זמן כביר לשמוע מענה, ובראותו כי אין דברים בפי רעו אמר: האם אחל לעשות סדרים בכליך ובגדיך ולשימם בארגז-העור? אני אעשה זאת ואתה תוכל ללכת אל מיודעיך ולהפרד מהם –

– אל מיודעי? – קרא זרחיה – אין לי מכיר ומוֹדע בעיר הזאת, אך מה אעשה לך? –

– הלא אמרתי לך כי לנפשי אל תדאג כי בידי עתה למצוא לחמי –

– איכה תמצא אתה לחמך בלי עוזר ותומך בידך? – קרא זרחיה כמעט ברגז, ומי יודע אם לא רגז בלבו על כי ימאֵן לאמר לו אשר בלעדו הוא כמת נחשב, מי יודע אם לא בקש לבו אך תואנה לבל יעזוב את העיר וכליותיו לא ייסרוהו על הפרו דברו, כי ישלה נפשו לאמר: למען גד האמלל נותרתי וגם זאת תחשב לי לצדקה? מי יודע מה היה בלבו, אבל קולו נשמע ברגז, כי על כן מהר גד לענות: אולי צדקת, אך אם כן קחני אתך – בשחוק אשר הראה לעין כי מלב רגז יצא ענהו זרחיה: אני אקחך אתי ואני האם אדע איפה אמצא מקום להניח ראשי? –

– אני אמרתי כי אל אמך ואחותך תלך יען כי תדאג לשלומן אחרי כי נסתם חזון מהן זה כמה – כרעד בא בעצמות זרחיה ויעבר ידו על מצחו ויחשב מחשבות רגעים אחדים ועיניו הפיקו תמהון כעיני איש אשר ישתאה כי הדבר הזה קרוב אליו לא עלה על לבו ואיש זר הזכירהו, אך התעורר ויאמר כמו לנפשו בקול דממה: לא אוכל! איך אשוב ואראה פניהן ואני הבטחתי לתקוע יתד במקום נאמן ולהביא גם אותן שמה, ועתה אשוב כגר ונדח בידים ריקות? לא אוכל! שמע נא! – קרא פתאם בשומו אל גד פניו – אני שכחתי רגע כי עוד שכר חצי שנה לי בידי יונה, הבה אתן מכתב בידך ואתה לך שמה מחר בבקר וקח את הכסף ובלילה הזה אכין הכל לדרך, ועתה עת לכתוב מכתב לאמי ואחותי ולהודיען כי אשנה מקומי, אבל למה זה נסתם חזון מהן? – קרא ויורד ראשו על כף ידו הנשענת על השלחן.  – כה ישב זמן כביר ויחל לכתוב מכתב ויקרעהו כי לא ישר בעיניו ויחל בשני וכמשפט הראשון עשה לו ויקם ויתהלך בחדר הנה והנה וישב שנית עד מקומו וכה החל כארבע פעמים לכתוב מכתב ויעבירהו באש עד אשר נער כפיו ויקרא: השעה הראשונה אחרי חצות הלילה! ואני אמרתי אך זה עתה אתא ערב – ובדברו הביט הנה והנה וירא את גד יושב בפנת החדר וספר בידו ולא יניע ביד או ברגל גם את רוחו ימלא מיראה פן יפריע את זרחיה. 

– למה זה תשב משמים? – שאלהו בגשתו אליו. 

– התבוננתי כי מר נפש אתה וידי תקצר מהושיעך – קרא גד ואגלי דמעה התגלגלו מעפעפיו. 

– הרגיע רוחך ואל תעצב, איש אני ואדע לערוך מלחמה את הפגעים – ענהו, אם יען כי בקש להרגיע רוח הפתי אשר יאמין בדברו, או אולי בקש להשלות נפשו, ויסר את בגדיו וישכב על מטתו וגם גד שכב על הערש ויכבה את הנר. 

– התישן? – שאל זרחיה את גד אחרי עבור שעה תמימה אשר ארכה בעיניו כשנה בהתהפכו מצד אל צד ושנה נדדה מעיניו מרב סרעפיו ורגשותיו אשר המו בקרבו, וכאשר לא מצא מענה שב וישאל שנית: גד, התישן? – וכאשר לא בא מענה מפי הנשאל גם בפעם הזאת מלל בשפתיו: מתוקה השנה לפתאים – הוא הוציא המלים האלה מפיו בלי ספק מבלי דעת מה רב כחם להפיל תרדמה, כי גם בעפעפיו אחזה עד מהרה תנומה אך הוציא הלחש הזה מפיו וירדם ויסבך בסבך חלומות זרים מלאים זרות ותהפוכות עד כי קם ממשכבו סר וזעף ויתאונן כי שנה נדדה מעיניו בלילה ההוא. 

– ואתה שכבת ותרדם כאבן ומעיני נדדה השנה – אמר אל גד כמו הוא קם בו לגרש את השנה ממטתו. 

– ידעתי כי לא שכבת במנוחה – ענהו גד. 

– ומאין ידעת זאת? הלא אתה ישנת בשלום –

– גם אני לא ישנתי ושמעתי כי תתהפך מצד אל צד –

– ומדוע לא עניתני בשאלי אותך אם תישן? –

– כי אמרתי עת לחשות היא פן תבא עמי בדברים ואז תדד שנתך מעיניך כל הלילה, וכן היה כי כאשר לא עניתיך נרדמת עד מהרה –

– גם אתה למדת ערמה ואני לא פללתי! – קרא זרחיה בשחוק. 

– כי חסתי עליך ואמרתי די היה לך כי רוחך סער כל היום ומדוע זה אעזר לך לגזול מנוחתך גם בלילה, על כן החשיתי, האמין לי – תּם שפתי גד נגעה עד לבו ויקרא: ידעתי, וכבר אמר לי לבי להועץ אתך על אודותי, ואם אמנם דרכי בני האדם נסתרו מנגד עיניך ולא תבין לשפוט מישרים, אך אהבתך תורך לדבר משפט.  – עיני גד אורו בשמעו כזאת והנה אמצו את רוח זרחיה כי יספר לו את כל אשר עמו מהחל ועד כלה, לא כחד דבר, כי מפני גד לא בוש גם מהשמיע את החרפה אשר עטה עליו דוב.  גד פתח פיו ויטה אזנו בשמעט כמו חפץ לבלוע גם בפיו את הדברים בעת אשר יעלו באזניו וככלות זרחיה לדבר הניע גד את כתפיו ויאמר: ולמה זה תחפוץ לעזוב את העיר? –

– הוי תמים! הלא השמעתיך כי נשבעתי באפי לבל אבא עוד לבית אשר שם בן אמתי נקרא על אדונו 

– אבל את העיר מדוע תאמר לעזוב, המבלי אין תלמידים בעיר מבלעדי בני אמתי, תאמר להרחיק נדוד? –

– נפשי קצה כבר להיות מורה לנערי ישראל, להיות בזוי עם, אשר כל נבל ונבזה יגדיל עליו עקב ויתנהו לחרפה, טוב לי להיות חוטב עצים מהיות עוד מורה, ובעיר הזאת תקצר ידי ממצוא עבודה אחרת, אחרי כי כבר כגבר לא יצלח הנני בעיני כל.  אנסה אולי יצלח בידי למצוא את אשר אבקש, ואם אין אז אדוד מעיר לעיר עד אשר אעבור את הים הגדול ושם בארץ החדשה אראה גם חיים חדשים, אך היא ארץ מקלט היא לאנשים כמוני, ואז כאשר ייטב לי אזכור גם אותך ואקחך אלי ואעשה עמך חסד תמיד, כה גמרתי אומר לעשות ולא אשוב מדברי –

– לארץ החדשה תאמר ללכת! – קרא גד בשממון – ואמך ואחותך מה תאמרנה הנה לדבר הזה? –

– ומה אעשה להן? כסף דרוש לי, בכסף אציג לי יד בתבל, כל חכמה וכל תבונה וכל נדיבות אך מאפע הנה כלן יחד לעמת הכסף ואך כסיל אדם יבוז לו, אך העשיר ידע חיים, כי מפניו יחילו, את כבודו ירבו וידו תמצא כל חפצי לבו, לוא גם אני סרסור הייתי בבאי הנה וגם לי היו סוסים ומרכבה, כי אז ידעתי עתה כי חפצי לא רחוק הוא ממני, ועתה כעון וחטאה יחשבו לי אם יצמח חפץ בלבי גם נטל עלי לעקרנו משרש אם יזיד לעלות על תלמי לבבי, כי לא לאנוש כערכי חפץ החיים.  רק בארץ החדשה תקוה נשקפת לי, לארץ החדשה אלך –

– ולא יצר לך עזבך את העיר הזאת? –

– למה זה יצר לי? מי לי בעיר הזאת? מה לי פה? מה הענג לרוב אשר שבעתי בה או מה היא המטרה אשר השגתי בקרבה? לנכבדים לא נודע שמי ואת יודעי אבזה, מעמד בחיים אשר בקשתי לא מצאתי ומקור מחיתי לי לזעוה, לא לנפשי ולא לאמי ואחותי הטיבותי, ולבי ינהה אחרי העיר הזאת ואם אמרי אעזבנה יצר לי? רק עליך לבי דוי, אך אקוה כי גם לך ייטב כאשר ייטב לי –

– ואני אמרתי כי ינעם לך מאד שבת יחד עם נעמה ולדבר עמה –

– מי הגיד לך כזאת? – שאל זרחיה במבוכה

– אתה במו פיך הגדת פעמים רבות בשובך מבית יונה כי ענג אין קץ תשבע בשבתך יחד את נעמה ותדבר עמה, ותרבה להלל את דעתה וטוב לבה וענותה ותמתה, כמעט בכל פעם אשר שבת מביתה דברת הרבה על אודותה באזני ועם נפשך שחת בקול רם ובשפה ברורה, וגם היום השמעת כאלה במו פיך –

– אם גם זאת לא נכחדה ממך – קרא זרחיה כאיש אשר נאות לדבר דבר למרות חפצו – אדבר עמך גם בדבר הזה בשפה ברורה.  אמת הדבר כי הנערה הזאת היתה בעיני כמקור ששון, רק הרגעים אשר בלותי בחברתה היו לענג לי וזולתה לא ידעתי כל ענג, ובהתענגי בחברתה לא חשב לבי מאומה כי אם כי נעים לי, לא שמתי לבי כי היא נערה ואני גבר, כי כּרֵע צעיר ממני לימים היתה בעיני, לא חשבתי מחשבות כי יבא יום אשר יפריד בינינו, כי איש יבא ויקחנה ולו תהיה, ואז לא תהיה לי עוד הצדקה לבקש קרבתה, אף לא רם לבי לחשוב מחשבות למשכנה אחרי בעבותות האהבה, כי כאשר אמרתי לך, לבי לא חשב כל מחשבה, אבל אתמול בא דודה ויפקח את עיני לראות כי היא עלמה ואני גבר והוא יעוז בהותו לשים אשם נפשי כי מצורה פרשתי ליד מעגלה לתפשנה למען אמצא על ידה כסף רב.  ברגע שמעי התרגזתי על העול הנעשה לי לחשדני כאיש עושה מזמות בעת אשר לבבי בר ורוחי טהור, לא חשבתי מחשבה רעה ולא חבלתי מזמה, ובעת ההיא התעוררתי על העול ואבקש להראותו כי הוא איש משחת ונבל ובמשחתו יטפול עון על איש צדיק, אבל אחרי שובי ראיתי מה רב אסוני, כי עתה אחרי אשר נתקתי מעליה בחזקת היד וגם אכף עלי פי, עתה החילותי להבין כי אך הבל וריק באין ענג ונחת יהיו החיים לי בלעדה.  אני לא אוהב אותה כאשר יאהבו האוהבים בספורים עד להתגרות מלחמה ולהשליך אחרי גוי כל רגשות הכבוד אשר בלבי, אני איש אני והכבוד יקר בעיני מכל חפץ ובעבורו נקל לי להקריב רגשות רבות, אשר על כן אל תעלה מחשבה על לבך כי אוהב אותה כנער מֻכּה בעורון ושכרון, אף כי אדע את ערכה ולולא היתה בת המשפחה הזאת, לולא סכו נטילי הכסף כאבני מכשול את דרכה, כי אז אולי אחרת דברתי כעת ואחרת חשבתי עד היום, אבל עתה אחשב בעיני כל כאיש נתעב ונאלח, אשר ישית בחלקות לאשה למען צודה בחרמו כי הכסף יעיר עליה, את זאת אזכור ואַראֶה לכל מי אני.  ואם גם ירוה לבי ואם גם יהמה רוחי לא אשוב אחור, כי איש אני ולא אפנה ערף במלחמה, ואם גם נפשי תקום כצוררת לי גם אז לא אסוג אחור ואלחם עם נפשי ועם הרגשות חיל צבאה ואכריעם יחד –

– דבר אמת אגיד לך כי אני לא אבין כל דבריך, הכבוד אשר תאמר כי יקר הוא בעיניך כמו זר הוא לי, כי לא אדע איפה הוא? ומאין יבא? ומה תארו? גם לא אבין מי יכבדך על הדבר הגדול או המלחמה הכבדה אשר תאמר להלחם? הן אם תעזוב את העיר מה יתן ומה יוסיף לך אם יכבדוך האנשים אשר נותרו בה או יקראו אחריך מלא? אני לא אבין כל אלה, ואם שמחות חייך תאמר להקריב בעד הכבוד הזה ובלי ספק תבין זאת יותר ממני, אבל אניא שנה בדברי כי לא אבין ולא אחוש מכל אלה עד מה. 

– זאת חשבתי מראש כי אתה לא תבין זאת, כי לוא היבינות מה הוא הכבוד אשר יחיה רוחי וירים ידי ורגלי, כי אז לא באת עד הנה, כי אז חיית בדעתך כאחד ממנו, כי יתרון הכשר דעת לך הרבה יתר מאשר לכל אלה הקופים אשר למורים שמום, אך יען כי ארחות התבל זרים לך, על כן כמו זר תחשב גם אתה להתבל, אבל אנסה להבינך בינה בדבר; אתה תשאלני מה יתן ומה יוסיף לי הכבוד אשר אניחנו אחרי במקום אשר לא אשוב עוד אליו? על זאת אענך, כי הכבוד הזה אמנם כאין וכאפס נחשב בעיני, אך החרפה אשר יעטו עלי אם אותר פה, כבודי אשר יהיה למרמס לרגלי נבלים אם לא אעצור כח לעצור בעד רגשותי ולהשביח קולם, הוא נכח פני יעמוד ויגרשני מזה, וזאת היא לאיש היודע הכבוד המכיר ארחות התבל ללמדהו לשאת גם עמל ותלאה, רק למען יכירו כלם כי איש הוא ולא תולעת – ענה זרחיה בגאון וישא עיניו ויבט הנה והנה, כמו בקש לראות אם לא לקח כל לב בנעם אמרותיו, אשר דבר כאיש, מבלי התבונן כי בכל הדברים הרבים אשר דבר זכר רק את נפשו ואת כבודו ולא שם אל לב, אולי התעורר הוא בזעף לוא שמע דברים כאלה מפי איש אחר ויתנהו כאיש אשר רק את נפשו יאהב ולא יזכור אוהב ורע עת יעשה לנפשו. 

– אם אלה המה ארחות החיים, אודה לך בפה מלא כי לא ידאב לבי על אשר לא ידעתים ולא יוָלד כל חפץ בקרבי ללמדם, אם נטל עלי לעשות עול רק לבל אהי לבוז בעיני נבלים, אם אראה את עותתי ואחזיק בה, רק לבל ישלחו בני עולה את ידם לנגוע בכבודי, אם אלה המה דרכי התבל וארחות החיים, אז אשא כפי השמימה ואומר: יהי שמך מברך יוצרי בבטן כי לא שמת חלקי ביודעי דרכי התבל האלה, כי טוב טוב לי לתת כבודי למשסה מעשות עול לאיש –

– אבל למה זה תאמר "לעשול עול"? הן לא אעשה עול לאיש, רק לנפשי אביא מכאובים ודאגה – קרא זרחיה במעט ברוגז. 

– לוא גם הרעות רק לנפשך גם אז עול הוא, אבל אני אדמה, כי גם לאחרים תּרע, כי מי יודע אם לא תהגה גם העלמה נכאים אחרי כי תעזבנה, מי יודע אם לא אמרה היא תחתך: אני אקריב גם כבודי רק למען הטיב לך, גם את אמך ואת אחותך שכחת ברגע הזה, הן בפעם אחת תמצא ידך להציב להן יד, ומה ממך יהלוך אם יאמרו, כי למען הכסף באת בברית את האשה הזאת? ומי המה האנשים אשר יאמרו כזאת, הלא אך פוחזים ונקלים המה בעיניך ולמה זה תשית אליהם לבך? ולוא גם כל בני העיר קראו אחריך מלא, גם אז, על דעתי, לא טוב תעשה בברחך מפני אשרך, הן אתה תדע את בר לבבך וגם כל יודעיה יודעים כי טובה הנערה גם מבלעדי הכסף, ומכל אלה יקר הכבוד בעיניך? אי לזאת הגדתי ולא כחדתי כי לא אבין ולא אחוש כל אלה, לא אדע מי הוא הכבוד הזה, אם מלאך אלהים או אולי שד משחת.  – זרחיה התנשא ממקומו בשמעו הדברים האלה אשר דבר גד בבטחה, כמו ידע נאמנה אשר אם אך ישלח זרחיה את ידו אז ימצא את הנערה ואת הכסף גם יחד ויכונן אשרת ואושר אמו ואחותו מבלי כל שטן ומעצור בדרך, כמו לו גלתה כבר העלמה את לבה כי אך אחריו תלך ואביה בקש כבר לו איש אשר יהיה למליץ בינותם, כה דבר גד והדברים אף כי השיבו לבו כטל חיים, בשמעו כי בידו אשרו, אולם לא יען כי עתה נפקחו עיניו לראות כי עליו להחזיק באשרו, אחרי כי, לפי דברי גד, כבר נתּן לו ולכן שש על דבריו, כי אם מאשר כי המה נתנו תעצומות בלבו לפנות אליו ערף ולמצוא נחת בהמעשה הזה; הן כח לב מאד נעלה דרוש לאיש אשר בידו אשרו לשלחנו בבחרו בהכבוד, ועד הרגע ההוא עוד לא אמר לו לבו כי חפצו בידו נתן, ותהי להפך, כי בעלות המחשבה על לבו להרחיק נדוד יען כי אכף עליו פיהו עלתה גם מחשבה אחרת עמה יחד.  כשתי שבלים העולות בקנה אחד, והמחשבה ההיא היתה: אקדם לברוח, כי למה אהיה לבוז ברדפי רוח ובשלחי את ידי לגעת באשר רחוק הוא ממני כגבה שמים מעל הארץ.  ומה נעים היה לו לשמוע עתה כי אמנם בידו טובו והוא איש כביר כח לב להקריבהו על מזבח הכבוד.  בפעם הזאת שכח מי הוא הפה המדבר אליו וידמה לשמוע הדברים מפי איש יודע היטב דרכי התבל וארחות חיים, אשר עינו חדרה עמוק עמוק אל חדרי לב העלמה ויקרא מעל הלוח מפורש כל פרשת דברי אהבתה לו, כי על כן התיצב נגדו ולא בגדל לבב כבתחלה ענהו: שמע נא, גד, הנה לא הכרתיך עד היום, הלא לך לב לדעת גם ארחות חיים כאשר תבין דברי החכמים, ומאד ישמח לבי כי אוכל לדבר עמך וּלהוָעץ כאיש את אחיהו, אבל בדבר הזה לא צדקת, כי אמנם אך נכח היושר דרכי באחזי בדרכי הכבוד וגם נעמה תודני על עשותי זאת, וגם אמי ואחותי תמאנה לקחת מידי קרבן כזה, אני אלחם כאיש ואבקש מהיום והלאה לעשות עושר והטיבותי לנפשי ולמחמדי לבי, ואם נאמן לבב נעמה עמי כאשר תדמה, אז תחכה לי עד אשר אוכל לקחת אותה לי אחר כבוד, בעת אשר אני אהיה איש האוצרות וכספה כאין יהיה נגדי.  טוב הדבר! – קרא פתאם, כמו לוא שמע עצה חדשה מפי איש – בידך להיטיב לי כאוהב נאמן –

– ובכל לבבי אעשה זאת –

– הנה אחפוץ לשלחך אל יונה לבקש ממנו הכסף שכר וחצי השנה, הבה אכתוב מכתב גם לנעמה ואתה תמציאהו לידה, הגד אתה, האם לא טובה עצתי? –

– נכון הנני לעשות ככל אשר תחפוץ – ענה גד – אבל על דעתי טוב תעשה אם תלך שמה אתה, הן האנשים האלה לא נגעו בך לרעה, המה פזרו לך כבוד במלוא חפנים כאשר אמרת במו פיך תמיד, ואיך תעזוב את האנשים אשר פתם אכלת שתי שנים מבלי ראות פניהם ומבלי הפּרד מהם בשלום גם את פני תלמידך לא תראה, לך שמה –

– אני מוצא שפתי אשמור – ענה זרחיה – לא אוכל ללכת שמה יען כי נשבעתי, וגם טרם אדע אם לא גם יד יונה תכּון עם אחיו, ואם כן הוא הלא גם הוא כצר יחשב לי, אבל זאת אעשה, אני אכתוב מכתב ליונה ואשתו ואבקשם כי יראו עמי פנים במקום אחר, אחרי כי לא אוכל לבא לביתם –

– יהי כדבריך – ענה גד, וזרחיה ישב אל השלחן לכתוב המכתבים. 

 

 

ח.

שֶׁבֶת אַחִים.

גם אחרי אשר ינוח הים מזעפו בהגיח הסערה ממעמקי התהום ותניעהו ותשימהו כמרקחה ותחרוש בו תלמים עמוקים כנקרות צורי הררי אלף ותרם ראש לגלים, תגביהם למעלה עד כי יזו בקצפם עד לענני שחקים, גם אחרי אשר לאט לאט היו ההרים למישור והעמקים מלאו מים וירומו עד כי לא נודעה עוד יד הסיפה ותנועתה, גם אז עוד ירימו גלים ראשם לאחד אחד כאנשי חיל בודדים אשר פגרו ללכת במלחמה, ירימו ראש והֻמכו כי אין תומך להם ויאזרו שארית כח לקום עוד ויָשפלו עד כי תפרוש המנוחה כנפיה ותכסה על פני כל הים, כן היה גם בבית יונה לפנות ערב ביום השני אחרי הסעודה.  עוד נשמע קול רגז יוצא מבין פתחי פי אדון הבית, עוד יתעורר לרגעים ויתהלך בחדרו ויניע ידיו ויתקצף אף כי הסערה כבר עברה מהבית, אך אם נראה את משברי הגלים אשר עוד לא נשמדו כליל, אז נבין מה עצמו ראשיהם עת אשר שגבו חיל.  ואמנם סערה נוראה סערה בכל עֻזה ביום הזה בבית הזה, אשר כמעט לא נשמע בו ריב מאז בחרו בו שוכניו למעון להם.  הבית הזה אשר בו יגור יונה מעת בואו לאשדות, זה עשרים ואחת שנה, היה נוה שלום, אחרי כי רק למעון לו אוה את הבית הזה ולא לבית מסחר, על כן לא נשמע בו ריב הסוחרים אשר יתאוננו כי הונו אותם בהסחורה, אשר לא טובה היתה החטה כפי אשר אמרו להם והרבו במחיר מאד, וצעקת האכרים אשר ישועו כי בביתם שקלו את החטים בפלס ויהי המשקל גדול הרבה מאשר הוא עתה, והשוקל יראה להם את המשקלים כי כלם נחתמו בחותם המלך.  הוי אכר פתי!  השפל עיניך והבט למטה ותראה אבן קשורה מתחת פלס והיא תחמוס הונך, ומה לך כי נזעקת?  הן אם לא תראהו העולתה אז תזעק לשוא!  וכן יזעקו האכרים לשוא וכי יביאו עשרה ככר והיה שכרם לשמונה;  ושועת הסרסורים ושבועתם כי לא יקחו אף גרה אם לא ינתן להם כשאלתם ובפעם אחרת יברחו מבית המסחר הזה כמפני מאורת צפעונים, ישועו ויוסיפו לשוע בתתם את הכסף בכליהם, וביום המחרת תהיה שועתם כפלים, וקול אדון בית המסחר אשר יתן על כלם בקולו וישיב להסוחרים דבר כגאותם וישמיעם כי עוד לא ידע אם שטריהם ככסף נחשבו, ויענה להאכרים כאולתם, כי לא ישפיל את כבודו לגנוב מהם מעט חטים אשר מחירם חצי השקל, הן לא איש עשיר כמוהו אשר יגור בארמנות ויסע במרכבות יגנוב חצי שקל, והאכר יגרד את ראשו ואת בדל אזנו ולפעמים גם מצחו ויראה כי אמנם יצדק אשר חמרים חמרים שקלי כסף וזהב ושטרות נערמו על שלחנו באמרו כי חרפה היא לו לגנוב חטים במחיר חצי שקל מאכר עני ויגזר אומר כי בעיר משקל אחר ויחליט לבלי שאת עוד את החטים בביתו במאזינים אחרי כי לא ידע נכוחות, ולהסרסור יענה האדון עזות ויאמר כי אם יוסיף לפתוח פיו אז ישליכנו מעל המדרגה והוא יוסיף לפתוח פיו ועוד על עמדו יעמוד, כי עוד לא מנה את כל הכסף אשר נתנו לו ועוד לו דברים אחדים בדבר מסחר חדש, אשר על כן קול המון כל היום בבית המסחר;  לא כן בבית משכנו הרחוק מבית המסחר ואשר רחוק היה גם מטבור העיר ומהרחובות המלאות תשואות, שם שלום לו עם אשתו אשר לא תתאונן כי הונה אותה, כי אמנם הרבה יתר מאשר אמר לה נתן, כי אז בגשתה אתו אל האפריון, בעזבה את מקומה בשוק בהעיר הקטנה אשר שם מכרה חלב עזים, אז אמר לה כי יקוה כי לא יחסרו לחם, ועתה לא תחסר כל, ואישה לא יזכור לה את ימי נעוריה כאשר גם היא שכחה כי אז עוד בן-משרת היה, ומעת אשר באו בברית עד היום לא נשמע ריב בבית.  וגם הבת אהבה את הוריה אשר נתנוה ללמוד כחפצה, אף כי המה לא ידעו למה לה הנגע הזה, ולא רק שאלתה נתנו לה ללמוד כחפצה, כי אם גם ככל דבריה עשו כדבר אחיה, אשר גם אותם בקשה לנהל בדרכה, ולמענה נעתר אביה לפזר כסף רב, אף כי לא זה היה דרכו, למען לשכור מורים טובים ולקנות ספרים ככל אשר אמרה; ואם כי לא רבה היתה הדעת אשר מצאו הנערים במחיר הכסף הרב, כי הבן הבכור אמר בפה מלא, כי לוא לעצתו שמע אביו כי אז לא נתן גם את אחותו ללמוד הרבה, כי לא טוב הדבר ללמוד הרבה, והוא ידע נאמנה כי טוב היה גם לו גם לה לבלתי למוד הרבה, בכל זאת עשו הנערים חיל בלמודם מעת אשר נתנו אותם על ידי זרחיה, כי הוא קנה לבם ויאהבוהו.  ואם כן אך בית שלום היה, גם כל יראה לא היתה נגד פני אף אחד מהם פן ישבת השלום, אחרי כי מושל אחד היה בו והוא היה הנערה, אשר רק על פיה נעשה כל אשר נעשה, אשר על כן לא זכר יונה כי לבתו מלאו שמנה עשרה שנה, כי כאשר הסכין לראות כי היא תבחן את המורים אשר מפיהם תקשיב לקח והיא בחרה בבית הספר, כן חכה עד אשר ישמע מה בפיה בימים הבאים, כי מה ידע הוא ולא תדע היא?  ובלי ספק כן היה לולא היה לו שומר לראשו.  השומר הזה הוא דוב אחיו חרד מאז לכבוד משפחתו הרמה ויפחד פן תעשה בת אחיו דבר אשר לא כדת ותבחר לה לאיש לא אחד מנטילי הכסף ותביא חרפה על המשפחה כלה, ומה גם אשר עמדו לה בלי כל ספר לשטן לבל תלקח לבית אחד הגבירים, כי היא לא ידעה לא ערך הכסף ולא ערך הכבוד ותדבר גם אל האמהות לא כגבירה ומצוה, ותבחר להסגר בחדר לקרוא בספרים מהראות על פני חוץ ועדיה עליה,  ועל כל אלה הן עוד גם לא למדה להיות צופיה כאשה הליכות ביתה, אך למען אחיו נכון היה לעשות זאת, ומה גם כי בטח בלבו כי בבא הנערה לביתו אז תלמוד דרכי אשתו ותהי לאחרת.  ואמנם לא שגה במשפטו אשר לוא באה העלמה לביתו ולמדה דרכי אשתו כי אז לאחרת היתה, אבל היא עוד טרם תבא ופתאם נגלה כי זרחיה אבן נגף הוא בדרכו, כי הוא ימלא לבה בדברי הבל ורעיונות רוח, ועת היא להסיר הנגע הזה, ועתה כאשר מצאה ידו להרים המכשלה באפס יד בא ביום השני אחרי אשר נדבר את זרחיה אל ביתו ופניו נהרו משמחה לבשר לאחיו אלת הבשורה הטובה כי הרחיק את הפגע מעל אהלו, ועתה עת לדבר בדבר הבנים.  אבל פני יונה היו זועפים מאז הבקר;  אתמול הראתה לו בתו לדעת כי כלמה נתן לביתם בן אחיו השולל אשר היה למלה בעיר, ובלי ספק ידברו מחר כל יושבי העיר בדבר הזה, כי בא שותה שכור הביתה ויגרש את הקרואים ויכנס בשם זבובים, ולדבר הזה חרה מאד ליונה, כי ראה כי כל הכסף אשר פזר על המשתה עלה בתהו ולא יתן לו כבוד באשמת בן אחיו, ויחשב מחשבות כל הבקר להשמיע לאחיו בפה מלא כי בנו כצנינים בעיניו ולא יאבה ראות עוד פניו בביתו.  הוא גמר אמר לעשות כזאת ויקו להוציא מחשבתו לדבר שפתים בפעם הזאת, אף כי כבר גמר אמר כזה לא אחת ולא שתים ולא הרהיב עוז בנפשו בבאו לדבר עם אחיו להעביר דברים כאלה על דל שפתיו מיראה מחמת אחיו, אשר עוד רד בו כמלפנים כאשר הוא היה נער קטן ואחיו גדל ממנו ותהי יראתו על פניו, ובעודנו מאמץ את לבו לעשות ביום הזה כעצת בתו בא דוב הביתה ויקרא:  אתה אינך שוה בכל הטוב אשר עשיתי עמך.  אבל אני כאח עשיתי והסירותי הנגע מעל ביתך –

– הנגע, הנגע – ענה יונה בתלונה – אמנם כנגע היה לי וחפצתי להגיד לך זאת –

– על זאת אשמח מאד, כי גם לבך כלבי בדבר הזה, ועל כן אניח רוחך ואומר לך, כי מהיום הזה לא יוסיף עוד להציג כף רגלו על מפתן ביתך ולא יהי מכשול לך ולא תהי למלה בפי כל בעבורו –

– ואם כן אמרת לו לבל יבא עוד לביתי? – שאל יונה.

– אני דברתי עמו בשפה ברורה והפלתי עליו פחדים והוא נחת מדברי ויבטיח לבל ידרוך עוד על סף ביתך –

– הוא הבטיח, אבל מי יערבני אם יקים את דברו? –

– הוא יקים, זאת אדע כי יקים, כי יפחד מפני – ענה דוב בבטחה.

– אבל אם ישתה וישכר שנית ישכח את אשר אמר ויבא שנית – אמר יונה וברגע ההוא באה נעמה ותנע בראשה אל דודה ותשב לימין אביה ותחזק בידו כמו בקשה להוסיף לו עז ותעצומות לדבר דבר כאשר עם לבבו,

– האם גם ישתה וישכר?  האף עוד זאת?  ואני לא ידעתי;  לוא ידעתי זאת מראש כי אז אחרת דברתי עמו, הנודד הנבזה הזה ישתה לשכרה ויעיז פניו לבא בית עשירים! –

– אל מי ירזמון מליך? – שאלה נעמה.

– אני לא אליך אשים דברתי, לא לילדים להתערב בדברי זקנים מהם, אבל אבטיחך כי עוד לא יוסיף לבא –

– אבל גם אני לא אדע מדוע תאמר "הנודד"? –

– ומה הוא?  האם לא נודד, גר בא הנה ולא נדע מי הוא ומאין יבא?  מי יודע אם לא ברח מביתו על דבר גנבה? –

– לא אבין דבריך – ענה יונה ויבט בו בעינים נבוכות.

– ולמה זה לא תבין?  האם מליצה חדות אדבר?  או האם יען כי הגברת – בדברו הביט בבוז בנעמה – בחרה בו ותשימהו למורה, על כן ינחל כבוד? –

– אני לא אבין אף דבר – ענה יונה וינע בכתפיו וינד ראשו כאיש אשר לא ידע מה יחשוב, אם משגע או שכור הוא הדובר בו.

– למה זה תתחפש? – קרא דוב בקצף – האמנם ירא אתה מפני חמת הגברת, הוי אשה!  הנך ירא מפני בתך פן תקצף עליך, על כן תתחפש כמו לא תדע עד מה, אבל אני אשמיענה כי אתה במו פיך אמרת לי זה עתה כי גם חפצך היה כי ארחיקנו מהבית, תגער בך ותיסרך בזעמה על כי ערב לבך לעשות דבר מבלי שאל את פיה –

– לא אבין אף דבר מכל דבריך – ענה יונה – לא אדע  מי הוא הגר והנודד, לא אבין דבר –

– לכן אשמיעך, כי הוא המורה סרחיה פרחיה צנחיה או כאשר תחפוץ קרא בשמו.  – יונה נאלם דם מרב תמהונו ופני נעמה אדמו כתולע ואף היא החשתה, ודוב הוסיף לדבר:  ועתה הלא תבין הכל כי אנכי יסרתיו לבל יעיז פנים לבא עוד לביתך.  גם הפלתי עליו פחדים עד כי הבטיח לי לבל יוסיף לבא שנית הנה, ותוכל לבטוח כי לא יוסיף לבא, אני אערבנו –

  אבל מי בקש זאת מידך! – קרא יונה במבוכה.

– מי בקש?  חמור!  למה תשאל כזאת? –

– אבקשך, דודי, לבל תחרף את אבי, כי לא נער משרת הוא לך כי ישאך לבך לחרפנו – קראה נעמה וכל עצמותיה רעדו וגם פני יונה ועיניו מלאו דם, אך כמו מחנק הושם לצוארו הרחב ולא יכול להוציא הגה מפיו.

– חצופה, מי יבקש עצה מפיך? – קרא דוב, אבל עוד המלה בפיו ויונה התנשא כמו פתאם היו לו כנפים להרים את גויתו הכבדה ויחזיק בערף אחיו ויאמר להשליכו מן החדר, אך הוא הסב את פניו וירם ידו וימרוט לחי יונה עד כי צללו שפתיו לקול המכה וגם לשון האריך לעמתו, אך לא למען הראותו כי ילעג לו, כי אם יען כי מחנק הושם לצוארו בידי יונה, אשר אחז בו בשתי ידיו ויטלטלהי, ומי יודע אם לא נלאה דוב להשיבנה על פיו, לולא נתנה הנערה בקולה ויחרדו הנערים והאשה והנאמן והמשרת אל החדר ויפרידו בחזקה בין שני האחים ויוציאו את דוב מן הבית ובר-המצוה הולך ללותו ובדרך מרט בבשר רגלו הרזה וישאוהו כמת אל מרכבתו, ואחרי עבור שעה התפרץ הבן-המגרש-זבובים לריב ריב אביו וישא גם הוא משם ברכה הרבה יתר מאשר חפץ ומאשר יכול שאת.  כנמר בשברו בריחי הברזל אשר עטרוהו כן היה יונה ביום ההוא, הוא אשר לא נועז להשיב אף דבר לאחיו במשלו בו כמושל אכזר ויצוהו ויחרפהו, הוא אשר לשונו לחכו דבקה כאשר נחר בו איש ויפחד כל היום בשמעו קול גערה מיראה פן יתגלע ריב, הוא אשר גם אם לעיניו עשו דבר למרות רוחו התרגז בלבו וקולו לא נשמע, ואף כי לא מצא די און בלבו להרים יד, הוא היה פתאם לאיש אחר כאשר נשא אחיו חרפה על בתו.  את כבודו שמע לא אחת ולא שתים מנואץ בפי אחיו, אך כי יעיז לנבל שם בתו, כי כה ירשע עד לאמר לבתו חצופה, זאת לא פלל ולא שער גם לא הבין איכה היתה כזאת.  אך המלה הזאת כמו הציתה אש בעורקיו ובכח הקיטור אשר עלה מהדם התרומם ממושבו וידיו נשאו למעלה ואך החלו לעשות מלאכתן, לחלק חבלים, לא שבו אחור, ואחיו ובנו עוד זכרו ימים רבים את החבלים אשר נפלו להם, אולם גם אחרי אשר רפו ידיו עוד לא נח מזעפו וכל היום ההוא לא רגע רוחו, כי דמיו כים רעשו ולא נתנו לו מנוחה אף אחרי אשר חבשו ראשו במעטפות קרות, ומרגע לרגע התפרצה כמו אנחה מבתי נפשו.  וכה שכב מבלי דבר כל היום, גם אחרי אשר בא הרופא ויקיז דמו, גם אז עוד דובבו שפתיו מלות לא נשמעות לאזן ורוחו עוד לא שככה עד הלילה.  ובעת אשר אשתו ובתו ישבו אל מטתו ועל פניהן פחד אשר אפפן בשמען דברי הרופא, אשר אמר כי אם לא ינוח לבבו עוד שעה, אז יוסיפו לקרוא לו ולהרופא הגדול אשר בעיר, בעת ההיא בא גד ויאמר כי מכתב לו אל אדון הבית.  הנאמן בקש לקחת את המכתב מידו, אבל הוא אמר כי רק ליד האדון יתנהו, וכאשר אמר כי האדון חולה הוא אז בקש לראות את פני הגברת או העלמה ותצא נעמה אליו אל חדר הנערים. 

נעמה התבוננה רגע בפני גד ותאמר:  אם מכתב בידך לאבי תוכל לתת אותו גם לי, כי אבי חולה הוא ולא יוכל לראות פניך –

– גם מכתב להגבירה בידי – ענה גד ויתן את שני המכתבים על ידה.  היא שלחה ידה לצלחתה והוא אמר לה:  גברתי, אני אבקש ליחל למענה פיך או עטך.  – בקראה את המכתב העידו פניה כי כמו סער מתחולל בקרבה וכמו לא האמינה למראה עיניה שבה ותקרא שנית בקול דממה מאד, אך אזני גד הקשיבו כל מלה אשר יצאה מפיה בקראה.

עלמה עדינה!

רבים אומרים כי נקל לכתוב מדבּר ואני לא כן עמדי, כמה וכמה שעות תמימות דברתי באזניך ולא נלאיתי, גם שכחתי מי אתּ ומי אני, פן יחשב לי ניב שפתי לעון וחטאה, פן ישימו אשם נפשי כי אלכוד נערה תמימה באמרי פי, פן יהיו דברי אשר דברתי מקירות לבי ולך היו לרצון, כקסמים, כחבלי רשת אשר יטמון ציד ערום לרגלי יונה תמה, כל אלה לא עלו על לבי, ואחרי כי נעימים מאד היו לי הרגעים האלה, (למה אכחד?) נעימים מכל הנעימות אשר ראיתי בחלדי, לכן נתתי את נפשי ללכת שבי אחרי פי, אני הלכתי שבי ולא אני הולכתי בשביה, אמנם כן הוא, ועתה מה יכבד ממני לשים דברי אליך על הגליון, יראה תתקפני פן תראינה עיני זר את דברי והייתי שנית כחוטא.  אם אמנם באיש המביא את המכתב אבטח מאד, אל תפני אל מראהו, כי הוא איש דעת ותמים לב מאין כמהו, הרבה יתר מאשר דרוש לאיש למען הצליחו בחיים לתת לו חן וחסד בעיני רואיו, ואני איש חסדו הייתי, כי על כן נכון הנהו לעשות כל אשר תמצא ידו למעני, כי על כן אדבר גם באזניך אודותו ואבקשך להראותו בחסדך, אחרי כי צפוי הוא להותר באין משען ומשענה.  באיש הזה אוכל לבטוח כי לא יבגוד בי, ובכל זאת תבא יראה בלבי פן יודע הדבר כי אני ערבתי לבי לגשת אל העלמה העדינה ויתנוני שנית לחרפה וקלסה.

בלי כל ספק תדעי את הדברים הנעימים אשר השמיעני דודך אחי אביך, והוא אמר לי כי הוא בא בשם אביך להזהירני לבל תחש על מרמה רגלי, לצודד בחרמי נפש עלמה בעלת כסף למען אהיה לאיש אוצרות בלי כל עמל, ואני חללה לי מטפול חטאת על אביך אשר באהבתו לבתו ישמור עליה ויצילה מפני כל אויב ואורב לגזול את כספה הנכון לה, ולעשות רצונו חפצתי ואשבע בשבועת האלה לבלתי הצג כף רגלי על מפתן בית אביך, ואת דברי אקים וביום הזה אעזוב את העיר הזאת לבלי שוב אליה עוד, ולא אהיה למכשול לאיש, אשר על כן תסלחי לי כי הרהבתי עז בנפשי לגשת אליך במכתבי, כי לבי לא נתנני לעזוב את העיר כנס ופליט מבלי תת ברכה למכירי ומבלי תת לך תודה על כל הנעימות אשר השבעתיני בחברתך.  אם טוב יהיה בעיניך לכבדני במענה, תניהו על יד מביא מכתבי ויהיה לי לשמחה ושעשועים ואשאנו על לבי כחותם נצח, ואם יכשר בעיני אביך לראות פני בטרם הפרדי אבקשנו כי יעידני למקום אשר יבחר בו, גם לראות את פני תלמידי נכספה נפשי מאד, וכזאת שאלתי ממנו במכתבי אליו.  בי נא דברי גם אתּ על לבו כי יעשה זאת ותברכך נפשי מאד.

ואם לא אזכה בעיניך לכבדני במענה אז גם זה כמענה יחשב לי, אך בעד האיש המביא את מכתבי אבקשך מאד להטיב עמו, כי  לרגלי תמתו אובד הוא ולעשות חסד הן תאות נפשך.  זאת ידעתי וזאת יזכור עד עולם הזוכר שמך בתודה רבה                                                                                                   זרחיה.

 

תמהון ושממון נראו בפניה אחרי כי קראה את המכתב שנית ותבקש את גד כי ישב ויחכה רגעים אחדים עד שובה, והיא באה אל חדר אביה אשר נם שנתו ותפתח גם את המכתב השני ותקרא בו את אשר ידעה כבר, כי מבקש הוא להראות פני יונה ובניו, ועוד זאת כי את כסף משכורתו  יתן לגד.  היא יצאה אל גד ותאמר לו:  הגד להאדון זרחיה כי אבי חולה הוא, ומי יודע אם יוכל לעזוב את הערש ימים אחדים,  יבא נא הנה לבקר את החולה וישמע מפיו כי שקר ענה בו דודי כי אמנם לא מאתו היתה שומה להדאיב נפשו חנם.  הוא יכול לשוב ולבקר בביתנו כמקדם באין כל שטן ומפריע –

המענה הזה אשר הביא גד לזרחיה כאשר שמע, לא הוסיף ולא גרע דבר, לא מצא חן בעיני זרחיה;  הוא לא האמין כי יונה חולה הוא, ורק למען סבב פני הדבר לבל יֵרָאֶה עמו פנים ענו כזאת לגד, גם על נעמה חרה אפו על כי הקלה אותו עד לבלי השיב אף דבר אחד במכתב להנודד בעבורה, אשר בקש לו מענה למזכרת נצח, ועוד, יותר העלה אפו הדבר אשר דברה, כי הוא יכול לבקר בביתם כקדם.

– אוכל לבקר בביתה! – קרא בשחוק ורגז יחד – גם אני מראשית כזאת ידעתי כי אוכל, כי לא יאחזו בערפי ויגלגלוני מהמעלות, כי למה זה יעשו כזאת אם כלב רע רובץ לפתחם והוא יעשה חפצם?  המה ימאנו להראות פני, – נקיתי הפעם, אני השפלתי כבודי הרבה ואכתוב בענות רוח אשר כמעט לחרפה נחשבה לי להשפיל נפשי כאשר עשיתי במכתבי, אבל עשיתי כזאת, כי אמרתי אל יהי כבודי למכשול לי, ועתה אראה משכורתי, הנה כן המה כל אלה אשר על ערמות הכסף ישכנו בטח, וגם היא תדע כי רב חילה, ומה לה לאיש עני, למורה נבזה לאחיה? – לדבר עמו כאשר תארך לה העת, להראותו כי כביר מצאה דעת, לזאת יסכון אף מורה מסכן, לא לחרפה תחשב לבת עשיר להראות להמורה כי רבה דעתה, כי בזאת תראה ענותה, אבל לענות אותו שתים שלש מלים, לזאת תקצר רוחה, ועלי היה לדעת זאת מראש, רק לדבריך נתתי אזן קשבת ובך העון כי לא תדע ארחות חיים, ובי העון כי נמשכתי אחריך ושכחתי כי לא אתה תהיה מורה לי בדרכי החיים.  טוב איפוא, הדבר הזה יהיה לי לישועה, כי מי יודע עד כמה הייתי מורה נבזה ולא שמתי לבי למצבי השפל לולא העירוני בחזקת היד, אתנער ואבקש ואהיה גם אני כאחד מאלה אשר בקשו ומצאו הרבה ויהיו לתהלה.  – בדברו כזאת לקח את בגדיו לאחד אחד וישימם בארגז העור, ובכל עת עשותו כזאת דבר לנפשו ותלונה עברה בין פתחי פיו, וגד עוזר על ידו מבלי דבר דבר, כאשר כלה את כל מלאכתו זכר כי גם הכסף לא השיבו לו ויפן אל גד ויאמר:  ומה אעשה הפעם?  האם יאמרו להכביד עלי אכפם כי אבא לקחת את משכורתי ולתת גם בדבר הזה עלי חרפה? –

– ואני אדמה כי אמת דברה העלמה – ענה גד.

– אתה בתמת לבך תאמין לכל משמע אזנך ואני חללה לי מתת עוד אזן קשבת לדברי ועצותיך, כי לא בהם יסכון גבר היודע להלוך נגד החיים –

– על כן אשובה ואלכה שמה לבקש את הכסף – ענה גד.

– היום רד מאד ומחר בבקר בשעה העשירית אשב על האניה ומתי תוכל ללכת שמה? –

– על כן הותר עוד בזה שני ימים וביום השלישי תסע –

– למשא כבד לי להותר אף יום אחד בעיר הזאת, כי לא אובה לראות אף פני אחד ממכירי, לא אפּטר מהם ולא אדבר עם איש דבר –

– אם כן עזוב את מעונך ולך לבית מלון אורחים ושב שם שני ימים וכאשר ישאלך איש אז אומר לו, כי עזבת את העיר – ענה גד.  העצה הזאת מצאה בעיני זרחיה חן מאד, עד כי אורו עיניו משמחה, לשבת בעיר הזאת כמסתתר ומכיריו יאמינו כי הוא כבר איננו פה ויוציאו כל רוחם באזני גד, והתמים הזה הן לא יכחד ממנו דבר, הדבר הזה טוב הוא מאד וימהר לעשותו, ויתן מכתב שני לגד להביאהו אל יונה.  בדברים אחדים השמיעו כי ינחם על כי כתב את המכתב הראשון, אחרי כי כבודו כאין בעיניהם וימאנו אף לראות פניו בטרם הפרדו, כי על כן עזב את העיר, ואת כסף המשכורת יתן לידי המביא את המכתב אשר ידע מקומו וישלחנו לידו.

נפעמה ממראה עיניה וממשמע אזניה היתה נעמה בשמעה דברי גד, אשר הגיד ולא כחד את כל דברי זרחיה אשר דבר בחמת רוח, ובסערת רוחה הביאה אותו אל חדר אביה להראותו כי אמת דברה לשונה, וברגע ההוא הבין אף גד כי יגון נורא בא בלבה על כי לא תוסיף ראות פני זרחיה, אבל אחרי כי היא חשבה למשפט כי זרחיה כבר עזב את העיר ואין להשיבו, לכן הלכה זמן כביר בחרדה הנה והנה, כמו חשבה עצה איך להשיב את הבורח, ומבלי פנות אל גד נאנחה לרגעים ותקט בפניה על כי לא ענתה אותו דבר במכתב.  רגע עלה על לב גד הרעיון לאמר לה, כי הוא עודנו בעיר רק יתעתד לעזבנה, אך נחם בזכרו כי זרחיה יקצוף עליו על כי נתן כבודו לכלמה בתתו בפיו דבר אשר לא כן, ויחריש.  אחרי אשר נח מעט רוח הנערה פנתה אל גד ותאמר:  אנא שם פניו? –

– לעיר וויען –

– ואם אחפוץ לכתוב אליו? –

– אז תני המכתב על ידי וגם מענה מידי תמצא.

– מה מעשיך ובמה תחיה נפשך? –

– עד הנה צפיתי לחסדי זרחיה אשר הוא גם פּדה ממות נפשי – ענה גד ויספר לה את כל אשר קרה אותו.

– ואם כן הלא תבין שפת עבר ותלמוד? –

– כדבריך, גברתי –

– אם כן היה למורה לאַחי, אחרי כי אין מורה נאמן להם –

– אספוק אם אצלח במלאכתי – ענה גד.

– לפי דברת זרחיה כאשר שמעתי מפיו פעמים רבות לא ימצא מורה נאמן וטוב בכל העיר והוא הלא יתן ערך במכתבו כי איש דעת אתה, ולמה זה יבצר ממך להורות את הנערים בדחף אשר נהלם זרחיה? –

– אם בעיני גברתי טוב הדבר אנסה אולי אצלח –

– יהי כן – ענתה העלמה, ותשב רגעים אחדים ותחשוב עוד ואחרי כן קמה ותאמר:  ומה יאמר אוהבך לעשות בוויען? –

– הוא גמר אמר ללכת לארץ החדשה למען התעשר –

– למען התעשר? – שאלה העלמה ותנע את ראשה כמשתוממת.

– כן הוא, הוא אמר כי רק הכסף יתן חן וכבוד לבעליו וינחנו לפני גדולים, ואם גם ידו תמצא כסף כחפצו אז ימצא את כל חפצו, ולוא היה כסף בידו כי אז לא נטל עליו להרחיק נדוד מהעיר הזאת –

– אני אאמין לכל דבריך – ענתה הנערה – אבל כאיש אחר יֵרְאֶה היום בעיני, ואני הסכנתי לשמוע מפיו תמיד כי הכסף כקש נחשב לו, עד כי נסך גם עלי רוח כרוח הזה לבלתי חשוב את הכסף למאומה, ועתה שב פתאם ויהי לאחר, אבל אני אדמה כי צדק אז מעתה, כי רוח עועים התעהו לחשוב כי כה גדל כח הכסף, כאשר שגה מאד בחשבו כי נטל עליו לעזוב את העיר.  טוב איפוא, אוכיחהו ואערכה לפניו כי שנה מהדרך הטוב אשר התיצב עליו.  בבאך מחר הנה אתן לך מכתב ותמציאהו לידו, גם את הכסף יתן לך אבי מחר, כי לא אחפוץ להפריעהו ממנוחתו כעת.  בא הנה מחר ותראה אם כחך גדול למלא מקום זרחיה –

 

ט.

הַהוֹלֵךְ.

כאשר העושר הרב אשר יבא לדל לעת זקנתו עת אשר קצרה ידו מהתענג עליו אחרי אשר בלה ימיו אך במחסור ועוני יהיה למחתה לבעליו ולשבר ברוח, כן גם הדעת אשר תבא בלב איש לראות נכוחות אחרי אשר עות ולא יוכל לתקון את המעות תכאיב מאד ותדאיב הלב, ובכל זאת זה דרך הבת המהוללה הזאת להתחמק ולהסתתר בעת אשר היא דרושה מאד ותופיע באורה אחרי אשר לא תועיל עוד, כדרך בנות רבות היודעות כי יפות ונעימות הנה מאד ועל כן תסתתרנה מעין רואה ואחרי עבור עדן ועדנים תבקשנה כי כל עין תחזן, אבל הרואה יסב אותה מהן כי עבר המועד.  גם בלב זרחיה באה הדעת לראות נכוחה כי אך חנם טפל אשמת שקר על ראש יונה ובתו, אחרי אשר העתיק שבתו ממעונו לבית מלון האורחים, ומה גם אחרי אשר שלח את גד והוא לא מהר לשוב, אשר כאות ומופת היה כי ירבו לדבר עמו, עתה שב ונחם על כי נמהר היה במשפטו ועוד יותר במעשהו, אבל כבר עבר המועד, עתה אם ישוב ויראה פניהם הן כמכזב יהיה בעיניהם, או כמסבב אותם בתרמית למען תמצא ידו לדבר עמהם, כי על כן היה סר וזעף בשבתו לבדו בחדר ותארך לו העת מאד, ובבא גד שמח עליו בכל לבו, אך עד ארגיעה נפלו פניו בשמעו גם מפיו כי אך פחז ונמהר היה ואולי שחת בידו את אשרו ויקט מאד בנפשו.  אבל כאשר שמע כי מנתה העלמה את גד למורה תחתיו, עקם שפתו וחוטמו, כאיש אשר ישוך בתפוח מר, ויתבונן בו בבוז כמו כקש להשמיע:  הזה יהיה ממלא מקומי? – ואמנם כזאת חשב לבו וישפל בעיניו מאד על כי איש כזה יבא אחריו.  ואם אמנם עשר ידות לגד בשפת עבר ותלמוד מאשר לו, אבל הן גד הפתי הוא, ואיך ינחל מקומו?  וברגע ההוא נחם מאד ממעשהו וכמעט גמר אמר לשוב על עקביו ולאמר כי שחוק עשה לו, או כי בקש לנסות לראות אם ינהו אחריו, או כי גד ברא כל אלה מלבו והוא לא דמה לעזוב את העיר וגם לא יעזבנה.  אבל בטרם עוד נסה להוציא מחשבתו לפעל זכר כי כל אלה שקר המה, ואולי יתן את כבודו עוד יותר לכלמה בעשותו זאת, ויותר בחדרו ועל גד קצף קצף גדול מבלי זכור כי הוא יסרהו מעזוב את העיר, וימאן הרבות עמו דברים.  וגד אף כי פתי היה בכל זאת ראה כי למשא הוא על זרחיה ויעזבנו בשאלו אותו למתי יועיד אותו לבא אליו, אך הוא כנבוך בגלי עשתנותיו ענהו:  בא כאשר תחפוץ, אך הניחה לי כעת – ובצאת גד ויסגור הדלת אחריו, הלך זרחיה בלב בים סוער, ויקט בפניו על כי שם מכשול לרגלו בדרכו.  הן זאת יראה עתה כי אוהב הוא את נעמה, כי לבו ינהה אחריה מאד, וברגע הזה תכסף נפשו ותכלה לראות פניה ולשמוע ניב שפתה, ומי יודע אם לא ידכאהו יגונו כאשר ירחיק נדוד, אך להיות בעיר אחת את האהובה אשר גם נפשה תערוג אליו, זאת ידע עתה נאמנה, ולהסתר מפניה כגנב, עוד רע יותר וכבד מנשוא מאשר אם ירחק ממנה.  אבל אמעריקא רחוקה מאד, זאת זכר פתאם, והעשר לא ירוץ אליו לקבל פניו בצעדו אך צעד על הארץ ההיא, ומי יודע כמה מכאובים וכעס עוד נכונו לו שמה.  בעלות הרעיון הזזה על לבו השח ראשו ויאנח בשברון מתנים כאיש אשר בקש חשבון מרכלתו ועזבונו ומצא חסרון לא יוכל להמנות. 

זמן כביר ישב נדכה תחת סבל היגון, אבל פתאם אורו עיניו ויתנשא ממקומו בקראו בקול:  בלי כל ספק אמת הדבר!  אמת ונכון, וכבר קרו כאלה רבות לאין ספורות, כל הגולים לאמעריקא אספו אוצרות לאין חקר, ומדוע זה לא יהיה גם גורל דודי אחי אבי כאחד מהם?  הן בברחו מארצו ברח בלי כל ספק לארץ החדשה, כי איפה יכול למצוא מפלט לו?  ובשבתו שמה היה לאיש אוצרות.  ולא שקר היה בפי שני האנשים אשר אמרו כי יודעים המה נאמנה כי דודי יגור בארמנות בארץ החדשה, ומה נואלתי אז לבלי האמן בדבריהם וגם הסתּי את לב אמי מהאמין בתשועה גדולה כזאת!  עתה אדע דרכי – כה גמר אומר בקול גדול, אך ברגע ההוא סר שנית רוח הבטחון מעליו והספק לקח מקומו:  מי יודע אם נכונה בפי האנשים, וגם אם אמת דברו, הן אז לא שם לבו לדבריהם ולא שאל אותם איה מקום דודו אשר יגור בו, כי המה ספרו לתמם כי נפגשו בבית המלון את איש עשיר בארץ החדשה, אשר אמר כי הוא מארץ האדומים ולו אח בארץ ההיא אשר שמו יחזקאל וכאלה.  ומי יודע אם ימצאהו?  ואם ימצאהו מי זה יערבנו כי יכירנו כבן אחיו?  אולי יתנכר לו?  ואולי מת כבר ויהפך לזרים יגיעו?  ולוא גם כל חפצו ינתן לו כאשר יבקש, מי זה לידו יתקע, כי נעמה תשב ותחכה עליו, ואם גם תמים לבה עמו, בזאת לא יספוק, אבל פן יכבדו עליה הוריה וקרוביה את אכפם ותלאה נשוא.  ולמה לי כל הצרה הזאת? – קרא פתאם כמו רב הוא את איש ריבו – האם לא בידי טובי אם אוָּתר פה ואלחם כגבור, ולנעמה אמץ לב, וגם אבותיה לא ירבו להלחם אתּה, ומי יודע אם לא יאמרו כרגע לדבק הזה טוב?  מה עול ימצאו בי?  הלא נכבד אני בעיניהם וכאשר גם בידי יהיה כסף הלא אז אכבד על פני כלם ויתברכו בי.  אולם לא אוכל לשוב, כי מה אדבר להם עתה, למה זה נסתרתי?  מדוע לא באתי כרגע כאשר קראו לי?  הלא לשחוק וללעג אהיה בכל העיר, האם נסרחה חכמתי אתמול ולא הבינותי כל אלה?  רק בעצת הפתי נלכדתי, לולא שמעתי בקולו, כי אז לא הלכתי לבית המלון.  והוא יהיה המורה תחתי?  לא!  אני לא ארחיק ללכת, לא אלך לוויען כאשר אמרתי, כי אם לעיר הקרובה ואשב ימים אחדים ואחר אשוב ואומר.  כי הלכתי לראות את פני אמי ואחותי...  בדברו כזאת הביט במבוכה סביבו רגעים אחדים ואחרי כן קרא באנחה:  מה היה להן?  זה שלשה ירחים עברו מעת אשר נסתם כל חזון מהן ולבבי ינוח!  אמנם גם לבי נשחת בעיר הזאת, זאת אראה עין בעין, אליהן אלך ואמכר את ביתנו ונחלתנו ונשוב יחד הנה ובכסף אחל גם אני לעשות מסחר והייתי כאחד הסוחרים ולא מלמד, ואז גם כבודי יחד בקהל אנשים.  כן יהי, ועם אמי ואחותי יחד נשב פה בשלום ולא נירא עוד משוד רשעים.  – המחשבה הזאת כמו הביאה פתאם מנוחה ללבו וישכב וירדם עד אשר הקיצהו קול דברים אשר נשמע מאחרי הכותל מתרדמתו, הוא שמע בתחלה את הדברים ולא שם אליהם לבו.  אך פתאם כמו ברק נגע בו וירעד כל עצמותיו, את שם יונה בן אמתי ונעמה בתו שמע פעם ושתים נִשא על שפתי המדברים ועתה הטה אזנו וישמע.

– שמע לעצתי – אמר האחד בשפת היהודים – ושכח את יונה וחמשים אלף השקלים אשר יתן לבתו.  הן ידעתני ואת שמי שמעת, כי לא כאחד השדכנים הנני המרבים כזב ויוליכו שולל בדברי הבל, אני אדבר רק דבר אשר אדע נאמנה כי יש לאל ידי להוציאו לפעל ידים ולא אשעה לחלומות וגם לא אדבר חלום לשומעי בקולי –

– ומה חפץ מצא שקריאל בדברו אלי מרחוק בבת יונה ואבא הנה לרגלי הדבר הזה, לך אגיד דבר אמת, כי רק זאת היתה מגמת פני בבאי הנה, ואת החטים אשר אמרתי לקנות שמתי לי רק לכסות עינים, ולמה זה יוליכני שולל הן לא הרעותי לו? –

– נהפוך הוא כי הטיבות לו מאד ובכל עת כאשר יבא אליך תעניק לו, כי על כן יחשוב מחשבות למצוא מסלות ביתך, ואם לא יבא ושדוך חדש בפיו הלא אז תשלחנו ריקם, ומה ממנו יהלוך אם ישמיעך דבר אשר רחוק רחוק הוא כרחוק מזרח ממערב –

– ואני לא אבין למה זה רחוק הדבר בפיך? אני שלחתי לקרוא לך, יען כי שמעתי אומרים עליך כי כל תוכל והנה ראשית דבריך עוד בטרם נסית לדבר:  רחוק הדבר: פליאה ממני דרכך, וכל השדכנים אשר ראיתי מעודי, ומספרים לא מעט הוא, לא כן דברו –

– וכל אלה יען כי לא שדכן ככל השדכנים הנני ואדע לערוך כל דבר על פי ערכו –

– ולמה זה שפל אני בעיניך?  השמעיני נא!  הידעת את השדוכים אשר נדברו בי?  בהם נמצאו הרבה אשר היו טובים מהשדוך הזה, ומה מצאת בשדוך הזה גדולות עד כי תאמין כי רחוק רחוק הוא למצוא אותו, וגם עתה בעיר הזאת ידברו בי שדוכים גדולים ונכבדים אשר ערכם אולי יגדל מערך השדוך הזה –

  גם אני אמרתי לך שדוכים הרבה, אשר תוכל לבחור כאות נפשך, אבל מהשדוך הזה איעצך למשוך ידך כי רק הבל תיגע –

– אולי תוכל לפתור לי החדה –

– הבה ואפתור לך החדה:  נעמה בת יונה למדה הרבה מאד ותבקש לה איש כלבבה –

– ואני מה? – קרא השני מבלי תת אותו לכלות דבריו – ואני?  הן גם אני מחוץ לארץ אבא ובארצנו כלם משכילים, הן לא כאחד היהודים בפולין אלבש מלבוש ושפתי לא כשפתם, אני בשפת אשכנז אדבר וקראתי הרבה מעל ספרים.  – זרחיה התעורר ברגע ההוא ופניו העידו בו כי כמכזב היה הדובר בעיניו, כי אף אם לא ראה את מלבושיו, אך בשפתו נדמה לו כי שפתו נשחתה עוד יותר משפת יתר היהודים, יען כי לא יהודית ולא אשכנזית דבר.

– כל אלה ידעתי – ענה השדכן – אבל – –

– ואם ידעת כל אלה וגם זאת לא נכחדה ממך, כי דברו בי בבת שמואל הכהן ושמעון השקיוני ומשה מיוחש, אשר כלן נערות משכילות נודעות בשם הנן, ובמה יגדל ערך בת יונה מערך כל אלה? –

– אבל גם אני לא אמרתי לך כי טובה היא מכל אלה?  אבל לכל אלה אבות אשר רק ללמוד נתנו אותן כחפצו, אבל בדבר שדוכים לא ישאלו את פיהן, כי אם יעשו כחפצם, ובת שמואל השקיוני כבר נתנוה לאיש חסיד בעל פאות ארוכות.  מדי אזכור אל כל אשר עבר עליה אשחוק בכל לבי.  אני נסיתי בתחלה לדבר בה עם חצי-משכילים ותבחל נפשה בהם, כי לא רבה היתה חכמתם בעיניה, וגם נפש שמואל לא בחרה בהם יען כי לא חסידים נאמנים היו.  רבות עמלתי להוציא דבר כזה למענהו ולא הצליח בידי, אז אמרתי:  למה זה אקים את שניהם לשטן לי, את האב והבת יחדו?  ודברתי באזני האב כי יבחר לו את זנביה לבית הרמשים, והדבר הזה מצא חן בעיניו מאד, ואחרי אשר גם בעיני אבי זנביה ישר הדבר נגמר כרגע, והמלומדת בכתה בתחלה בכיה של חנם ואחרי כן יללה למוסר אב ותשבע כי לא תלך אל החפה, וביום החפה התעלפה ותאמר כי תטרוף נפשה, מדי אזכר זאת אשחק מאד – וקול שחוק גדול פרץ מהפה אשר דבר עד הנה.

– ומה היתה אחריתה? – שאל השני.

– בלי ספק נחמה ממחשבתה כי לא חפצה להקים דברה  טרם תשאיר "קדיש" אחריה, ועתה תוכל לעשות זאת בלי כל ספק, כי בשבוע העבר הביאה "קדיש" לעולם –

– ומה נעשה את בת שמואל הכהן? –

– לוא חפצה היא לטרוף נפשה כי אז יכלה לעשות זאת גם קודם החפה כי "קדיש" כבר היה לה – קרא האיש בשחוק גדול.

– האמנם? – קרא השני.

– אמנם כן.  המורה לשעות אשר בבית שמואל, המבכה תמיד לשבר ההשכלה, חמל על האמללה המשכלת, אבל היא לא אמרה לטרוף נפשה, ותהי להפך כי שמחה מאד גם על איש חסיד בלי מזון ומחיה –

– ובת משה מיוחש? –

– היא לא מצאה עוד חפץ במורים כי היא כבר כלתה חק השכלתה עוד בבית הספר...

– אנכי אדמה כי אך התולים תבחר –

– שפת אמת יהגה חכי תמיד, אבל לא כאלה היא נעמה, כי אביה יתננה לעשות כחפצה.  הוא סכל נודע, אך לך אומר כי ישכיל עשו מכל האבות החכמים, כי בתתו לבתו לעשות כחפצה שם אותה לשומרת לנפשה, והיא אמנם שומרת נאמנה, אשר גם לשון רע תקצר מנגוע בה, וגם בשדוך לא יכביד עליה אכפו –

– ותבחר גם היא באחד המורים – ענה השני ברגז.

– וגם אני אדמה כי כן יהי, אבל כאשר נדבר בינינו אגיד לך  כאשר בלבבי, כי טוב טוב לה כי תבחר במורה ותהיה לו לאשה מאשר תבחר במורה ותהיה אחרי כן לאחר –

– ואתה כזאת תאמר!  ואיפה תקח לחם אם בנות העשירים תהיינה למורים? –

– באזני העשירים ובנותיהם לא אדבר כאלה, אך באזניך אוכל לדבר דבר אמת, וראה זה אזהירך לבל תבלה העת בדברי הבל כי נעמה בת יונה לא תהי לך לאשה עד עולם –

– תשגה מאד, ואני אומר לך כי כאשר תִּוָדע לי אז תחפוץ בי, כי איש סוחר ומשכיל ימצא  חן בעיניה הרבה יתר ממורה דל.  בקש תחבולה להביאני אל ביתה, כי אחפוץ לראות פניה –

– לא אוכל –

– כל תוכל –

– אבל הלא השמעתיך –

– ואני אחרת אשמיעך.  כמה ינתן לך במחיר עמלך כאשר תמצא ידך להוציא שדוך למענהו?  הלא שנים ממאה, האין זאת? –

– גם שלשה ממאה נתנו לי –

– לכן שמע, אם יצלח בידך להוציא את השדוך הזה, אז אתן לך החלק העשירי מהכסף.  השמעת? –

– שמעתי – ענה השדכן אחרי רגעים מעטים – אבל – –

– מה אבל, הנני אתן לך כתוב וחתום –

אם כן אנסה – וברגע ההוא נשמע קול משק כוסות ושחוק וקול קורא "לחיים", "למזל טוב".  – כשעה תמימה נשמעו הקולות האלה ואחרי כן חדלו וקול הצעדים אשר נשמע על המעלות העיר כי שני המדברים עזבו את החדר וילכו להם.  וזרחיה קם ממטתו ברוח כים נגרש מהדברים אשר הקשיבו אזניו.  כמו לוא שמע כי מרצחים נועצו לב יחדו לגנוב נפש נעמה כן רגז ופחד בשבתו ויחכה בכליון עינים לבא גד, למען יוכל לשים דברים בפיו להזהיר אותה מהרשת, וכל רגע כשנה נחשב לו ויקצוף מאד על גד על כי יאחר לבוא וכבר נתנהו לאיש שוכח טובה ולגבר לא יצלח אשר לא ידע עת לחפץ, ומי יודע אם לא גם לאיש מרמה ואולי גם למרצח שמהו, לולא בא אליו אחרי שעה ומכתב בידו.

– אני אמרתי כי אצא העיר ופניך לא אראה עוד – קרא זרחיה ברגז בראותו פניו.

– אבל הן נטל עלי לחכות עד אשר תתן לי העלמה את המכתב –

– והמכתב מכתבה הוא?  ולמה זה תרבה דברים?  תן אותו הנה – ובדברו לקח המכתב מידו בחזקה כמו אם בקש גד לגזול אותו.  גד התבונן בו ויגע את ראשו, וזרחיה קרא בקול כדברים האלה:

"מורי ומלמדי הנכבד!

כמורה לי אחשבך וכן היית לי, כי אתה הוריתני לבחר ולמאס ואחרי דבריך לא שניתי, ומה מאד עגמה נפשי כי לא אוסיף הבט אליך ולשמוע ניבך הנעים, כי השטן הרחיקך מעל גבולנו ותגלה ממנו, אבל גם אתה לא כן עשית, בהפרדך מעלינו מבלי ראות פנינו, ועליך היתה החובה לראות את אבי אשר התעבר על דברך את אחיו ויקימהו לאויב לו, ולרגלי הריב הזה חלה אבי את חליו והנהו שוכב על ערש דוי.  משפט מעקל מצא מסלות בלבך כי אבי גם הוא יבחר בדרכי כל אילי הכסף ואני כבר יסרתיך לבל תחשוב כזאת, כי לא כן דרכו, כי יכבדך מאד ואתה מאנת האמין, כי על כן היתה כזאת, אשר בעת אשר הוא נלחם בעדך את אחיו ויחלה עליך, בעת ההיא הקילות אותו עד לבלי ראות פניו בטרם תלך מעמנו אל ארץ רחוקה כזאת, אל ארץ החדשה – – –

– מי הגיד לה כי אל ארץ החדשה אשים פני? – קרא זרחיה.

– אנכי הגדתי לה זאת – ענה גד.

– ומי בקש זאת מידך?  למה לך להתערב בדברים אשר לא לך המה –

– הן אתה אמרת לי כי שמה פניך מועדות והנערה שאלתני, ומה יכולתי לענות אותה? –

– אבל אני לא לארץ החדשה אשים פני, כי אם אל אמי ואחותי לראות פניהן –

– טוב הדבר מאד – קרא גד בשמחה.

– גם אני אדע כי טוב הוא ולא למען נחול תהלה ממך אשמיעך כזאת, רק למען תדע כי בעוד שני ירחים אשוב הנה עם אמי ואחותי ואבחר שבת בעיר הזאת –

– ועל זאת ישמח לבי מאד – ענה גד בהם.  בתחלה התעורר זרחיה ויתקצף בשמעו המענה הזה, אבל בראותו את פני גד ואת התם אשר ילין עליהם התנחם ויאמר:  ידעתי ידעתי כי אוהב אתה אותי, אך לב רגז לי היום.  וביום הזה תמצא ידך להראות לי אות לאהבה, בידיך אפקיד עתותי –

– וכל עוד רוח באפי אבקש לעשות כל אשר תחפוץ ואשר ייטב לך –

– לכן ידוע תדע – ענה זרחיה בקול כמתחנן – כי אנחם מאד על כי מהרתי לעשות הדבר הזה – –

– אבל אני אדמה כי עוד לא כלית את המכתב – קרא גד. 

– צדקת – ענה זרחיה ויוסף לקרוא: "אבל חללה לי מדבר אתך משפטים, כי בלי ספק כן יעצך לבך ולא נכספת לראות פני אחד ממנו, כי לולא זאת כי אז שמעת לדבר בקשתי לבוא אל ביתנו.  אך יהי כן או כן, שמך וזכרך יהי תמיד בפי ומדי אזכירך כן יהגה רוחי כבוד לך ולעד לא אשכח את כל החסד אשר עשית עם אַחי ועמדי.

לעשות רצונך חפצתי ואעשה כבקשתך להמציא לאוהבך מוצא למחיה.  ואם יהיה את לבך להשמיענו מה עמך, ואם שפרה נחלתך בארץ החדשה תברכך נפש הדורשת אשרך וטובך בלב נאמן

נעמה".

  ברגע הזה אכתוב לה ואשמיענה כי לא לארץ החדשה אשים פעמי למען תדע – קרא זרחיה.

– אבל הלא היא תחשוב כי כבר עזבת את העיר – ענה גד.

– ומה אעשה – קרא זרחיה ביגון – אפחד מאד פן תחשוב כי הלכתי ולא אשוב, נמהר היית בדבריך אשר השמעת אותה –

– אם כן הלא אוכל היום לאמר לה כי לא לארץ החדשה כי אם לעיר מולדתך שמת פניך –

  טוב הדבר, אני אכתוב לך מכתב אשר בו אודיעך הדבר הזה – קרא זרחיה ועיניו אורו כי רעיון חדש החיה רוחו וישב ויכתוב לו מכתב, שבו ישמינו כי שב ממחשבתו אשר חשב ללכת לארץ החדשה, כי רגש חזק מחפצו יאסרהו בעבותות אל העיר הזאת, ובתחלה דמה כי יצלח בידו להשביח רגש לבבו אך עתה ידע כי לא יוכל, ועל כן שם פניו לעיר מולדתו למכור את ביתו ונחלתו למען ישוב אל העיר הזאת את אמו ואחותו וישלח במקנה וקנין ידיו ועד עבור שני ירחים ישוב אל העיר.  ובמכתב ההוא הסגיר מכתב גם למען נעמה אשר בו ישמיענה את כל אשר שמע בדרך בבית המלון מאחורי הכותל בדבר שני אנשים אודותיה ויפילו עליה גורל ויזהירנה מהלכד בפח.  וגם לה אמר כי יקוה כי לא יארכו הימים וישוב להתענג בחברתה, כי רק לבל יהי מורה בבית אביה נשבע באפו.  אבל לבא שמה כרע ומודע יוכל כחפצו.  וככלותו את המכתבים רוח לו ויכן הכל ויסע ביום ההוא לא באניה כי אם בעגלה אשר שכר לו עד קצה גבול ארץ רומעניה, אשר לשמה אחז בשרו פלצות ואשר קוה לחלץ ממנה נפש אמו ואחותו, שארית מחמדיו בתבל, לבל ישוב וירא עוד פניה עד עולם.

 

י. 

אוֹהֵב גֵרִים. 

כמו נשברו כל עצמותיו כן משש זרחיה גויתו מכף רגלו ועד קדקדו ויחש מכאוב בשכבו בלילה בבית המלון בעיר תבלה על מטה אשר גם היא לא רכה ולא תתן ענג יותר מהעגלה,  אשר בה נמשך אליה.  כמו שתי אחיות מבטן אשר היו לשני אנשים שונים לנשים,  האחד סוחר והשני חכם,  או האחד סנדלר והשני שר ושופט,  אשר בכל תהלוכותיהן תהיינה זרות אשה לרעותה ובכל זאת העין הבוחנת תכיר כרגע כי אחיות הנה בני אם אחת,  ואם גם האחת תשב כגבירה ספונה בהיכל והשנית בביתה לא ישכנו רגליה;  בקול,  במראה,   בתנועת הגו יוָדע מקור שתיהן,    כן גם העגלה והמטה כשתי אחיות נראו כרגע לכל אשר זכה לבא בחברתן,  אם כי העגלה לא ידעה מנוח,  כי נטל עליה לטלטל כאומנת את השוכבים בחיקה והמטה על עמדה תעמוד,  בכל זאת זכר הנודד בהתהפכו מצד אל צד והמטה השמיעה קולה,  את קול העגלה בגרסה בחצץ אופניה,  בעגלה קצר המקום מהשתרע וגם המטה שמה גבול לרגלים לבל תארכנה מאד ותאמר להן עד פה תבאנה,  בעגלה נלחם נלחם את הקש אשר עלה בפיו ובאפו ובעיניו וגם במטה לא נח מהמלחמה הזאת,  רק כי בעגלה סבוהו שרצים בעלי כנפים ובמטה רק אלה אשר רגלים להם לנתר על הגויה,  ואם כי קטנים המה מאד בכל זאת יפילו אימתה על כל לבל ישלחו בהם יד.  אך אחרי כל אלה נעימה היתה המטה להאורח יען כי נמלט     מהעגלה,  כאשר ביום המחרת נעימה היתה לו העגלה,  יען כי ידע נאמנה כי חלץ נפשו מהמטה,  הנה כן הוא יצר לב האדם רע מנעוריו ולא ישמח בחלקו,  רק לחליפות ותמורה ישא עינו וישיש עליהן עד בא חליפתן.  אבל מה נשתומם על זרחיה אשר גבר היה,  איש מבקש לשנות מצבו,  לעשות עשר ולהציב לו יד בתבל,  על כי שש על הגאולה ועל התמורה,  אם גם נשים,  אשר להן פזר הטבע סבלנות ביד נדיבה והגברים ברוב חסדם הוסיפו מתנות כיד הגברים על מתנות הטבע ויחד שמו אותן כאוצר לכל סבל ותלאה,  אם גם שתי נשים ששו מאד על המטה,  אשר אחרי שעה בחלה נפשן בה.  אבל לבל ימהר איש לחרוץ משפט שתי הנשים האלה בפתגם הנודע  "נשים דעתן קלות"  נמהר ונשמיע כי הנה מארץ רחוקה תבאנה וזה ארבעה ימים תתנהלנה בעגלה קטנה וקצרה אשר תחג ותנוע בנגעה באבן,  ואם הרם ירים היושב את קולו אז תטה כרגע הצדה לאמר:  דום ואם אין אשליכך ארצה!     וזה פעם ושתים יסרה את נשואותיה במוסר כזה,  כי על כן לא נאשים את נפשן על כי קצה במוסר הזה,  אולם גם על כי בחלו בהערש אשר נחמן מעמל היום לא נוכל לבא עמן במשפט,  כי כבר שבעה לה נפשן הענג והנחומים האלה עד בלי די,  כי אחרי אשר עברו ארבעה ימים בארץ רומעניה,  ארץ אוהבת משפט,  ארץ נוהגת חקה אחת לכל עם הארץ,  ואם תתן להאחד לעשוק לעין השמש אז תרשה להשני לחתור בחשך בתים,  כי על כן חלקה את הארץ בקו:  ליושבי הערים הגדולות נתנה את היהודים וחילם לאחוזה,  ליושבי הכפרים את היהודים היושבים בכפר.  ולאלה אשר לא בית ולא מושב להם נתנה את היערות למחבא להם והמה יפשטו גדוד על כל עובר להקל ממשא סוסו,  אחרי כי הדרכים רעים מאד והעגלה תעלה ותרד מהר לבקעה ומגבע לתהום ותשוב ותשקע בטיט היון וכרגע והנה עד צואר יחצו הסוסים לעבור מי פלג,  כי על כן הפקדו שומרים  (בלי ספק המה מחברת המגינים על החיה ועל הבהמה לבל יענו את נפשן,  כאשר ימצאו כאלה בערים רבות מגינים אשר יכו הכה ופצוע את הרכּב על כי יניף שבטו על סוסו) להקל ממשא העוברים,  והמה יסירו כל ארגז וכל שק העמוסים משא לעיפה על העגלה אשר תעיק תחתיה,  וישאום אל מאורתם שלומים לעמלם,  באשר כן גם יעשו אחיהם יושבי הערים בבאם לבתי היהודים ללמדם אהבת ארץ מולדתם והעם היושב עליה.  ותחת אשר רב עמל השומרים האלה מעמל יושבי הערים והכפרים,  לכן הסירו גבולות הדת ולא יכר בעיניהם יהודי לפני אינו יהודי,  והדבר הזה יקום כעד ממהר ביהודים לענות כחשם על פניהם בהתאוננם כי לא ישוו בכל לעם הארץ,  כי אמנם לא כן הוא,  רק בערים וכפרים לא ישוו להם,  אבל בדרכים משפט אחד ליהודים ולבן עם הארץ.  לשוע ולעבד,  אם אך ישא אותו מאום יוסר סֻבָּלו,  ואם לא יבין לערוך חין ערך עוזריו וצדקתם יחלצו גם נפשו מכל צרותיה. 

אולם הן כבר ראינו רבות כי היהודים לא יבינו ערך המשפטים הצדיקים אשר יעמידום בתור אנשי המעלה כאשר יתנום להם ויבחרו להפרד ולהשפיל גום,  הן מי זה יעצור בעד בני ישראל בגאליציע לבל יהיו לבני אדם אחרי כי משפטי אדם נתנו להם ובידם לחנך את בניהם בבתי ספר ולעשותם לאנשים,  אחרי כי כל משרה ופקודה לא יבצר מהם וגם מהם יבֻחרו לשבת ראש בבתי המחוקקים וגם המה יהיו שרי צבא אם יהיו ראוים לכך,  וגם בידם להיות לשם ולתהלה ולתפארת,  והנם הולכים אחורנית מאז נתנו להם המשפטים הצדיקים,  לא ילמדו ולא ילַמדוּ את בניהם והנם שולחים ידיהם בכל משלח יד אשר נאלצו לאחוז בו בימי הרעה והמצוקה,  והנה רֻבם פראים נבערים,  פוחזים ורקים בארצם ובארצות אשר שמה יבואו,  כמו בארץ רומעניה,  אשר באו והתישבו שמה ויביאו שמה את הפאות הארוכות והמקואות הנסרחות,  המלמדים והצדיקים,  מלוי בנשך ומחרחרי ריב,  ובעת אשר יתר היהודים אשר מארץ רוסיא באו רֻבם בעלי מלאכה המה הנה בני גאליציא המפארים בני מלכים הם,  ויהללו את התורה רק יען כי ימאסו בחכמה,  ומן התורה ימשכו ידם,  יען כי בכל עבודה תגעל נפשם,  והיה אשר כסף לו יחיה בנשך ואשר אין לו כסף ישלח ידו לאסוף נדבות,  ויוסיפו שבת בארץ אשר תשימם כעפר לדוש ולא ימהרו לברוח לארץ מולדתם אשר כבנים תחשבם וכבני אדם תרים ראשם,  ומי זה יספוק כי כל אלה המה יען כי לא יבינו ערך המשפטים הצדיקים אשר נתנו להם להשותם לכל בני הארץ?  וגם שתי הנשים אשר למראיהן הכירן כל איש כי עבריות הנה,  כי עיניהן נגרו דמע,  גם שתי הנשים האלה לא הכירו חין ערך המשפט הטוב,  אשר ישוה אותן ביער לכל בני הארץ ותבחרנה לעשות יום ללילה ולסור לבית מלון בעוד היום גדול ולעזבנו כאשר כבר יצא השמש,  ואשר על כן קצה נפשן מאד גם בהמטה בבית המלון כמו בהעגלה.  אבל בכל אלה עוד לא נלאו נשוא ועוד פניהן מועדות הלאה הלאה,  אל המקום אשר שלשום עזבהו זרחיה,  כאשר הוא שאף ללכת אל העיר אשר עזבו שתי הנשים זה ארבעה ימים.  אולם למה זה ארבה בחדות וסודי כבר נגלה לכל קורא מבין,  כי שתי הנשים האלה היו אֵם זרחיה ואחותו.  אחרי אשר נגרו עיניהן מבלי הפוגה על כי אבד חזון מבנם,  נתנו כל אשר להן בכסף ותלכנה לבקש את זרחיה בעיר אשדות אשר ידעו כי שם מקומו,  כי עוד לפני שלשה ירחים בא עדיהן מכתב ממנו מהעיר ההיא ובלי ספק חולה הוא בעיר ההיא ולא יוכל לכתוב.  זה ארבעה ימים אשר ענו נפשן בעמל הדרך ועתה רוח לרוחן מעט,  כי הגיעו עד הגבול ותעבורנה אותו בשלום ולא רחוק ממנו סרו אל בית המלון אשר המטות המוכנות בו להאורחים אחיות או בנות העגלות היו.  ולא לעתים רחוקות הכיר בעל עגלה יתד תקועה במטה להחזיקה על עמדה כי היא לֻקְחָה כצלע מירך עגלתו,  ובלי ספק התעורר ויתגעש לולא נחם נפשו בתקותו,  כי בלילה,  בנפול תרדמה על בעל בית המלון,  יוציא תבן לסוסיו מאֻרותו וישיב לו אשמו וחמישיתו יוסיף עליו כדת.  ובבא הנשים שמה מהרו כאשר עשו תמיד ותסגרנה בחדרן לבל יראה איש את פּניהן,  כי אף אם בבית המלון הזה לא יראו מפני שודדים,  אך זאת ראו כי עינים נכונו להביט בפני העלמה אשר הֻטלה למראה גבר ותתחלחל,  ולא ידעה כי מבעד החור,  אשר בין הקרשים שהיו כקיר מפריד ביניהן ובין חדר שני,  ישקיף איש אשר ילך כעת לרבו ברגש לבקש ממנו כפור עון,  כי אז אולי התחלחלה גם בשבתה בחדרה סגורה על מסגר,  אבל היא לא ידעה זאת,  והחסיד נלאה לעמוד עוד בראותה כי היא עודנה יושבת בשלמותיה,  ובלי ספק ירא מהעברה להתבונן בבגדי נשים,  כל על כן עזב את הקיר וילך לו לבקש לו מקום אשר לא תכשילהו האשה בבגדיה והנשים אספו אליהן רוחן ותדברנה בקול דממה לבל ישמע לאיש,  אבל כל אלה היו אך למותר,  כי כאשר פנה החסיד וילך לו לא שם אליהן איש את לבו,  כי לחמשה האורחים אשר ישבו אל השלחן היתה המלאכה דיה לשפוט וּלהוָכח,   אם ליין רומעניה או ליין בעססאראביע לתת היתרון,  ואחרי כי אין מוכיח ביניהם לכן נתנו לשניהם היתרון,  עד כי דמה האחד כי מצא אות ומופת כי יין רומעניה טוב הוא,  כי ראה בראי המלטש כי לחיו הימנית אדומה מלחיו השמאלית ויגזר אמר כי יין רומעניה האדים אותה ואות הוא על תקפו,  ויתר היושבים שחקו וינסו גם המה לראות אם אות נאמן הוא,  אך עוד לא נוכחו, כי לשנים האדימו שתי הלחיים ולחיי האחד היו רזות וחורות כמקדם והחמישי אמר כי אודם הלחיים לא אות ומופת הוא כי היין טוב הוא,  כה חוו דעתם ואף לא אחד מהם שם לבו כי בחדר תמצאנה נשים,  והאורח הששי,  הוא זרחיה,  מהר לשכב על מטתו למען ישכים קום עוד בטרם בקר כי חש הוא לדרכו.  ובכן שלום היה להנשים בלילה ההוא,  אף כי לא חדלה הנערה מנשוק את אחיה ומחבקו בחלומה עד אשר היה היום גדול,  והוא הרחיק ללכת וירחק מהן כשתי פרסאות.  והנה מבלי דעת כי את אשר בקשו היה אתן בבית אחד,  כאשר יקרה כה בחיים לא אחת ולא שתים,  שכרו להן עגלה חדשה אשר בה עשו דרכן עד כאן למחוז חפצן,  לאשדות. 

העגלה עשתה דרכה ישר,  מבלי שאל העגלון את פי היושבות,  אל בית המלון אשר לשלמה החצופה,  האחד בכל העיר הגדולה אשר איש יהודי אדוניו,  אף כי בתי מלון רבים המה המלאים צחנה ורפש בעיר ההיא.  נוכח בית התפלה הגדול יעמוד בית המלון הזה,  אשר בו יבאו לגור רק אלה אשר יבקשו לקחת סחורה בהקפה או לבקש אשה עם נדה,  גם שדכנים ידועים ירהבו עז בנפשם למצוא שמה מנוחה,  גם אלה אשר יאכלו רק מאכל כשר ויכבד עליהם ללכת אל הארוחה ולשוב אחרי כן אל בית המלון,  וכל אלה אשר בעלי העגלה יביאום מבלי שאל את פיהם אל בית המלון הזה,  ואחרי כי יורידו את כליהם וארגזיהם ויביאום אל חדר,  אז יותרו על מקומם אם יחפצו או אין,  כי חק הוא לבעלי העגלה לאכול ממבחר הזבח ולשתות מהיין הטוב ולא מעט ומאומה לא ישלמו מחיר כל הבא אל פיהם,  כי על כן נטל עליהם להביא אורחים אשר ביום השלום ישלמו גם בעבורם.  הבית הזה גדול ורחב ידים היה אך רק תחתיים לו וחדרים רבים מאד בתוכו,  אבל לא סגורים על מסגר כי אם כחדרים בבית מרחץ אשר רק למען יתפשטו וילבשו הבאים את בגדיהם נפרדו ודלת ובריח אין להם.  ולמה להאורחים לסגור דלתים?  האם גנבים ימצאו בבית?  ולוא גם ימצאו מה יגנבו,  האם את השדוך מהשדכן או הפזמון מהבדחן או האשה מהאיש אשר יבקשנה עם הנדה ועוד לא מצאה?  או את ההקפה מיד הסוחר?  הן ביום אשר ימצא האיש את האשה והסוחר את הסחורה והשדכן והבדחן מחיר השדוכים והפזמונות אז ימהרו לעשות דרכם.  אבל שתי הנשים בקשו להן חדר אשר יסגר על מסגר. 

  חדר מיוחד?    קרא בעל הבית,  איש קצר קומה ודל בשר,  זקן קטן וצהוב יכסה את קצה הלחיים והוא ינוע בלי חשך בידיו ורגליו וכל גוו וקולו דק כקול האשה,  אך הוא יאמץ כחו להרימו ולשחק בקול,  אשר על כן הסבו בלי כל ספק את שמו לשם  "חצופה"    חדר מיוחד?  כן,  חדר מיוחד,  האַ,  חדר מיוחד? 

  הלא אמרתי כי חדר אשר יסגר על מסגר דרוש לי,  הן לא נשכב יחד בחדר אחד את כל האורחים    קראה האשה. 

  בביתי לא תאנה לארח כל רעה    קרא שלמה וישחק.

  אם כן אין בביתך חדר למעני? 

  אין בביתי חדר?  מה תדברי?  חדרים יש די והותר,  אבל אַתּ הן חדר מיוחד תבקשי   

–יהי כדבריך,  חדר מיוחד 

  גם חדר מיוחד יש,  אבל   

  אבל?   

  אבל מחירו פי שלשה מחדר אחר   

  ומה מחירו?   

  שלשה שקלים ליום בעד החדר,  חצי השקל להמשרתים חצי השקל בעד מטה וכרים וחצי השקל בעד עצים להשיק את התנור   

  להשיק את התנור?    קראה האשה בשממון ותבט בפניו,  כמו בקשה לראות אם לא הכּה בשגעון. 

  למה זה תשתוממי?  חק הוא בקיץ ובחרף לשלם חצי השקל בעד עצים,  ואם תחפצי אתן לך להשיק את התנור כאשר תחפצי   

  אם כן נלך לבקש לנו מעון באשר נמצא    

  ואת תדמי כי תמצאי מעון טוב מזה?    שאל בעל בית המלון כמו דאבה נפשו מאד לשמוע כאלה,  ואחרי אשר אמרה לו האשה כי יקר מאד מחיר החדר ואחרי אשר הרבה להוכיח כי חדר מיוחד הוא וכי יתן לה עצים להחם את התנור כחפצה,  נתן לה חדר אשר חֻמו גדול כמו לוא השיקו זה עתה את התנור,  כי על יד חדר המבשלות נשען החדר הזה והקיר האחד הוא קיר התנור,  ובכל זאת לא חשב לה יותר משני שקלים ליום,  יען כי הכיר בה כי אשה נכבדה היא ותבקש לה חדר מיוחד,  כי כל עשרו עשה אך מן שני החדרים המיוחדים,  אבל האשה מאנה לדעת מקור עשרו ותאמר לו כי כאשר יהיה לה חפץ בו אז תשלח לקרוא לו   

  בלי ספק סחורה תקני.  אני אלך אתך ותקני הכל בחצי המחיר,  ואם לבדך תלך יונו אותך מאד,  הן כל בני העיר גנבים,  גזלנים,  חומסים המה,  וכי יראו גר יתנפלו עליו ויפשטו עורו,  אך אני אהיה חומה על האורחים אשר בביתי יגורו     

  כעת עיפות הננו מעמל הדרך    קראה האשה כמעט ברגז בראותה כי האיש ישגיח בלי חשך אל בתה. 

  ידעתי,  ידעתי,  אבל אל תשכחי את כל אשר אמרתי לך ואל תפני אל דברת נשים,  כי כן דרככן כאשר תפגשנה אשה רעותה אז תספר האחת להשנית נפלאות,  כי קנתה בלי מחיר והיא תאמין ותלך גם היא לקנות ואני לא אדע עד מה,  ובאחריתן תנחמנה כי סחורה בלה     

  אבל אנחנו לא באנו הנה לקנות כל סחורה    קראה האשה ברגז.    

  לא לקנות סחורה?  אבין,  אבין,  בלי ספק שדוך   

  אבל הלא אמרתי לך,  כי כאשר אמצא חפץ בך אז אשלח לקרא לך,  ועתה עת לנו להחליף שמלותינו   

כרגע אלך,  לא אפריעכן,  רק חפצתי לדעת אולי אוכל לעזור לכן,  כי בכל נפשי אחפוץ לעזור לכל הסרים לבית מלוני   

  אמי,  שאלי את פיו אולי ידע את זרחיה    קראה העלמה בשפת צרפת,  מבלי הסב ענין מהקיר בהביטה אל תמונה התלויה עליו. 

  את איש נבקש    קראה האשה    אולי נודע לך בעיר הזאת איש בשם זרחיה בן יחזקאל מרומעניה   

  זרחיה בן יחזקאל?  מה הוא  סוחר,  סרסור,  רופא או יודע משפט? 

  הוא מורה לנערים    ענתה האשה.  בעל בית המלון עקם שפתיו כאיש אשר לעיניו נפלו שתי הנשים משמים ארץ ויאמר:  מורה?  ומה יורה?   

  שפת עבר,  אשכנז או צרפת   

  אני אשאל את המורה אשר יורה לבני,  בלי ספק ידעתהו,  עד מהרה אשובה    קרא ויסגור הדלת אחריו.  כשעה תמימה ישבו שתי הנשים ולא הסירו שמלותיהן,  וכאשר נלאו לחכות התפשטו את בגדיהן ותאמרנה לנוח,  וברגע ההוא נשמע קול קורע הדלת,  לא כי יד דפקה עליה כי אם יד אשר תאמר לפתוח בחזקה. 

  מי שם?    שאלה האשה.

  פתחי הדלת כי מבעל הבית הנני שלוח    ענה קול איש.  אחרי אשר בקשה האשה כי יחכה כרבע שעה והאיש הראה נדבת לבו לתת שאלתה,  שמו הנשים שנית את בגדיהן עליהן,  ובפתוח האשה את הדלת בא החדרה איש כבן ארבעים שנה גבה קומה ולא בריא בשר,  עיניו ירקרקות וזקנו צהוב ופיו עקום מעט אל צדו וגם עינו הימנית נטתה מעט הצדה כמו הפה,  לבוש בגדים שלמים ונקיים,  כי על כן הביט לרגעים בבגדיו וינקם,  ובעמדו עוד על סף החדר פתח פיו ויאמר:  אִכּבד לקרוא בשמי לפני הגבירות,  שמי הוא כזביה,  לבית השקרי   

  ומה הביא את אדוני הנה?    שאלה האשה אשר פניה העידו,  כי עוד בטרם פתחה שפתיה עמו כבר לא מצאה חן בעיניה. 

  האדון בעל הבית אשר גם הוא על משכילי עירנו יחשב,  אף כי בית משתה כשר לו ויתפלל בבית התפלה אשר לחסידים,  בכל זאת נפקחו עיניו לראות באור ההשכלה ויתן את בניו ללמדם לשון וספר וכאחד הגבירים ישלם ביד נדיבה בעד הלקח אשר יורום,  ואמנם לא לתהו יכלה כספו,  כי הנערים ילכו הלוך וגדול בכל מדע,  יען כי כשרונות להם וגם להמורה יאתה תודה    ובדברו העביר ידו על זקנו שבע רצון ויחפוץ לדבר עוד אבל האשה מהרה ותאמר:  כל זאת טובה ויפה עד מאד,  אך מה לי ולבני בית המלון? 

  הלא האדון שלמה זמרי     

  מי הוא זה האדון הזה?    שאלה האשה. 

  הטרם תדעי גברתי שם האדון בעל בית המלון    קרא האיש בתמהון. 

  אני שמעתי כי יקראו בשמו שלמה חצופה     

  הס!    קרא האיש ויתבונן לכל רוח ביראה,  גם בקירות התבונן פן שמעו את הדבר וישמיעוהו לאדוניהם    בשם הזה יכנוהו שונאיו והוא ירגז והתקצף כמשוגע בשמעו כדבר הזה   

  תודה לך על כי הוריתני,  אבל השמיעני דבר ברור מה לי ולבני האדון זמרי?   

  הלא הוא אמר לך כי ישלח את המורה אשר בביתו הנה,  ואני הנה אכבד להשמיעך כי אני הוא מורה ילדיו?    ענה האיש בגאון לא מעט ויקם וישתחו לקראת האשה. 

  ואתה תדע את המורה זרחיה בן יחזקאל?   

  מה לי ולדעת אותו?    ענה האיש בקול כמו נכלם מדבריה    הן לא את אנשים כמוהו אארח לחברה,  מקומי יכירני בבתי ראשי העיר ולא מורה כמהו הנני   

  ולמה זה שלחך בעל בית המלון הנה?    קראה האשה בקצף. 

  יען כי הוא איש טוב וידרוש טובת כל הסרים לבית מלונו    ענה האיש בגאון וירם ראשו. 

  אבל אני שאלתי אותו אם ידע את זרחיה המורה והוא אמר כי ישאלך אותך ואם לא תדעהו מה לי ולך?   

  האדון זמרי טובת הסרים לביתו יבקש ויאמר בלבו כי כבר נסו אנשי מרמה לפתות אותך לקחת מורה שפת צרפת לבתך את זה האיש,  את זרחיה אשר לא ידע בין ימינו לשמאלו ולא יבין אף מה בשפת צרפת ובמרמה מצא לו בתים אחדים,  אשר אדוניהם בוערים בורים ורקים המה,  ואני אשר שמי נודע בכל העיר למורה שפת צרפת מאין כמוני,  אמר האדון זמרי,  הלא טוב טוב כי אעשה חסד את האשה הגרה ואשלח לה מורה טוב תחת רועה רוח.    אם כי לא עת שחוק היתה להאשה בכל זאת עבר שחוק על פתחי פיה בראותה את משוגת האיש אשר אמר כי מורה לבתה תבקש ועל כן מהר להבזות את בנה ותאמר:   שגית מאד!  לא מורה אבקש לי כי אם את זרחיה אבקש ואם מורה טוב הוא או אין אחת היא לי,  אנחנו נקבלנו באהבה    האיש עקם שפתיו ומבלי דבר דבר מהר לצאת כמו בקש להשיב לו ברגלים ממהרות את העת אשר בלה להבל,  ובצאתו,  שבו הנשים ותבקשנה מנוחה אשר בפעם הזאת נתּנה להן,  כי שעות אחדות לא הפריעו אותן ותשכבנה במנוחה עד אשר רד היום,  מבלי דעת את המבוכה אשר באה לרגלן. 

 

יא.

הַמּוֹרִים. 

שאון קם בבית ההוא במרתף אשר שם יתקבצו החוקרים ממסך אחרי ארוחת הצהרים ובראשם  "חברת המורים"  כפי אשר נקראו בשם המשרת או  "שר המשקים".  החברה אשר נקבצה כמעט יום יום ולהם שלחן לבדם וזר לא יתערב בתוכם.  חדשות הביאו היום אתם,  לא רק כזביה לבית השקרי,  כי אם גם כלב מבית הכלבים ופרעוש לבית השרצים,  שני אלה אשר אך בקהל המורים יחד כבודם והמה לא יורו רק יכתבו לפעמים מכתב פלסתר על אחד הגבירים בשפת הארץ ויגישוהו להגביר ובפחדו פן יהיה לבוז,  כי ידע את דרך המכתב העתי בעיר ההיא,  אשר יקבל באהבה כל דבה רעה וכל עלילה על כל איש יהודי למען יוכל להכות חרם כל ישראל בעבורו,  בגביר בפחדו ימהר ויתן כפרו וינקה הפעם.  ובמלאכה הנכבדה הזאת מנעו בטנם ממחסור וגרונם מצמאה ויהיו נכבדים בעיר,  כי משכילים המה ויכתבו בשפת הארץ.  שני אלה היו עוינים את זרחיה מאז ואף כי שנאו גם איש את רעהו תכלית שנאה,  ולפי דברי האחד חרפה היא כי רעהו בשם אדם יקרא,  בכל זאת עשו שלום למען התנכל אולי תמצא ידם לעשות דבר בליעל לזרחיה אשר תעבוהו מאד,  על כי הוא העז מצח להוכיח ליונה בן אמתי את סכלותו על פניו על כי גם הוא בקש לתת להם שוחד לבל יתנו שם בתו לשמצה במכתב העתי ההוא ויונה שמע בקולו וישלך את האחד מעל המדרגה בידיו ואת השני אחז המשרת בערפו וישליכהו החוצה;  ולא לבד זאת עשה להם זרחיה כי אם גם הרבה להשחית ויאמר כי המה לא ידעו כתוב אף מה בשפת הארץ ורק ערום יערימו ויפילו פחדם על נבערים למען הוציא כסף מידם בתרמית.  כזאת עשה להם וישלח דברו ביד אחד המורים כי אם יזיד אחד מהם לדבר דבר אם טוב או רע על בת יונה אז ישבר כל עצמותיו;  ולדבר הזה האמינו כי אף אם כילד רפה ידים היה זרחיה בעיני אביו יחזקאל הגבור,  אבל בעיני כל מכיריו באשדות היה גם הוא כגבור,  ושני הגבורים האלה,  אשר לחמו מלחמת ההשכלה במו עטם,  כזבובים היו לפניו ורב כחו למוללם באצבעותיו כקש יבש,  כי על כן נבצרה מהם כל מזמה לעשות לו רעה ויחפשו כל היום עלילות להלשין אותו,  אך גם זאת לא עלתה בידם ויטרו לו עברתם,  ועתה בא היום אשר יבלעוהו.  כלב מבית הכלבים הקטן והרזה אשר מצחו קצר ועיניו הקטנות והשחורות מבריקות ונעות בלי חשך,  פיו רחב,  לחוטמו אשר התראה כמו נשכו כלבים את קצהו ביום צאתו מרחם עוד היתה שארית והשארית הזאת גבהה מאד למעלה אל המצח,  הוא היה ראש המדברים,  כי הוא לא סגר פיו אף רגע וירעם בקול ויחרף ויגדף את שם כל איש אשר זכר בשום לב או מבלי משים ותקותו חזקה כי עוד יצלח בידו להיות למקל חובלים לכל ישראל לא רק למגור מסביב,  ואבות ההשכלה,  המורים הביטו אליו ונהרו ויקוו כי אז ביום הגדול ההוא ישלם להם פי שנים שכר עמלם ואז תמצא ידם גם לשתות פי שנים ובלי ספק תרב לרגלי הדבר הזה גם השכלת ישראל פי שנים.  לא כן פרעוש,  דבריו היו אך מעטים אף כי פיו היה פתוח תמיד ושפתו העליונה גבהה למעלה עד כי נגעה בחוטמו הארוך מאד,  האיש הזה נראה כלו כקש יבש וגם מראה פניו ושערותיו כמראה קש יבש היה,  עפעפיו סֻגרוּ תמיד עד החצי כמו תרדמת-תמיד אחזה בהן ובדברו התנהלה לשונו בכבדות כמו עיפה נפשו מאד,  והדברים המעטים אשר דבר היו רק תהלה וברכה לראש כל מכיריו אשר יאהב כלם ורק באהבתו את ישראל יאמר ליסרנו לפעמים כאב את בנו.  וכל רואה את שני החברים האלה יחד השתאה מאד וישאל:  מדוע חלו ורגזו כל יודעיהם הרבה יתר מפני פרעוש איש המנוחה מאשר פחדו מפני כלב,  אשר רק כעוזר לפרעוש נחשב ולולא יראת פרעוש כי אז אולי כבר הסירו מורא כלב מעל פניהם?   בפעם הזאת בא כלב ויצו לתת יין על חשבון החברה,  כי חדשות בפיו,  ואחרי אשר שטפו את גרונם קרא בקול ברעש:   זרחיה גנב כסף מבית יונה בן אמתי ויברח לאמעריקא    

כמעט לא האמנתי כי הסכל הזה יחכם לעשות דבר כזה    ענה פרעוש בכבדות    יונה הלא בתרמית לקח לו את הכסף ומדוע זה לא יוציאנו מידו איש כזרחיה אשר אחרי כל חסרונותיו הלא מורה היה;  טוב וישר הוא כי גם בכפו דבק מאום,  ובלי ספק כבר נודע הדרך אשר בחר?  האין זאת?   

  זאת לא נודעה עוד ולוא ידעתי כי אז רדפתי אחריו    קרא כלב    בלוית שוטרי החיל ונתתי בו נקמות על כי הוציא בלעי מפי ויסת את יונה לבלתי תת לי מאומה   

  האמנם לא נתן לך מאומה?  הלא אני שמעתי כקול מכת לחי ולמי נתנה?    שאל פרעוש במנוחה מבלי הבט בפני כלב. 

  ואותך הלא השליך המשרת ארצה    ענה כלב ויתעורר בקצף    הלא אם האדון ישלח איש זר מביתו לא תגדל הכלמה כאשר אם על יד משרת יושלך איש החוצה?  האין זאת אדונַי?   

  גם אני מקנאה כי קנאתי בך דברתי כזאת    ענה פרעוש כדרכו    כי ידעתי נאמנה כי יד האדון תכבד מיד העבד ואם כן לקחת מנה אחת אפים   

  ועל זאת אתן עתה נקמתי בו,  גם אחרי זרחיה הבורח ארדוף ואשיגנו   

  בזרחיה תדברו!    קרא כזביה    מה תדעו ולא אדע אני?  הנה אשה עם בתה היפה כלבנה אשר לא ראיתי כמוה בכל חיי שאלה אותי אודותיו ואני השלכתי שקוצים על האיש הזה   

   מי האשה?  איפה היא?  מה שאלה עוד?  ומה היא בתה.  נערה או אשת איש?    כאלה וכאלה שאלו כלם את המדבר,  אשר רק מענה אחד ידע כי היא תגור בבית המלון הזה ולה חדר מיוחד    וכדברו כזאת הניד עפעפו    ובתה יפה עד מאד,  והוא חשב כי מורה שפת צרפת תבקש,  כי על כן אמר לה כי הוא המורה הראשון בעיר לשפת צרפת   

  שקר בפיך    קרא אחד היושבים    לי עשר ידות בשפה הזאת ממך,  הן אף מלה אחת לא תדע כמשפט ומה זה ישאך לבך?   

  מחר אשלח אותך לקחת לך את התלמידים אשר אמצא    ענה כזביה ויך בידו על ראש איש ריבו,  עד כי ירד המכסה עד עיניו והוא התנשא ויאמר להשיב לו כמתנת ידו,  אך יתר היושבים קמו בפניו וישיבו את השלום. 

  גם את גד שמה נעמה בת יונה למורה תחת הבורח    קרא איש אחר מהחברה. 

  את גד?  גד הפתי,  רוח עועים מסוך בקרב לב הנערה הזאת,  כי תבחר בפתי ומשחת המראה כמהו    הביע אמריו אחד אשר סלסל תמיד את שפמו הצהוב.

  בלי ספק לא הניח לה זרחיה יורש אחר בלעדו    אמר כלב. 

       אבל כבר באה העת כי יניח לה יורש,  אני יודע כי כבר באה העת    קרא כזביה    זרחיה במו פיו התהלל בפני,  אך כעת נדבר אודות האשה אשר שאלה עליו,  הלא דבר הוא,  נוָעֵץ מה לעשות   

  בלי ספק גנב כבר גם להאשה הזאת כסף ויברח,  כמו בבית יונה כן היה גם בביתה מורה,  זאת אראה עין בעין כי כן הוא    קרא כלב ויבט סביבו. 

כל בני העדה הנכבדה הביטו איש אל אחיו ותמהו על חכמת כלב להבין לגלות עמוקות מני חשך,  וכמעט בקשו להללו על פניו לולא קנא בו בעל השפם הצהוב ויקרא אף הוא:  או אולי הניח יורש לבתה.    אף דעתו מצאה חן ועל כן התעורר אחר ויקרא:  מי יודע,  אם לא דברו בו השדכנים שדוך בהעלמה הזאת ואמה תשאל לדעת מי הוא ומה הוא   

  לולא ברח,  כי אז קמנו כלנו להפר עצת השדכן הנבל הזה    קראו אחדים בקצף. 

  אני אפתור לכם החדה    ענה אף הוא חלקו איש כבן חמשים,  אשר אמרו עליו כי הוא כותב לפעמים במכתבי העתים העברים ויעלים שמו    האשה הצעירה בלי ספק אשתו היא והוא ברח ויעזבנה עגונה.    הדבר הזה מצא חן בעיני כלם ומרב שמחתם הוסיפו לשתות ופרעוש הוציא פתאם ספר הזכרון מחיקו ויאמר:  זכרתי עתה אדוני כי דבר נחוץ לי בשעה הזאת,  אלכה ואחרי שעה אשובה,  אך הניחו גם לי מהיין    ובדברו יצא אל המקום אשר דבר נחוץ היה לו שמה וברגע אחד היה שם,  כי לא רחוק מהמרתף היה המקום,  רק מעלות אחדות ממעל לו בחדר האשה והבת.  הוא בא שמה וידפוק על הדלת וכאשר פתחה האשה ותשאל:  את מי יבקש?    ענה כי ידע להודיען דבר נאמן בדבר זרחיה.  כשמוע האשה את דבריו נתנה לו כסא לשבת והוא החל לספר להן בתחלה את כל פרשת תקפו בבתי המשפט כי כל השופטים יחד יסורו למשמעתו כעבדים נאמנים וכאשר יגזור אמר כן יקום,  ואם גם במסתרים יסתר איש גם אז ידו תמצאהו,  וכבר עשה כאלה רבות ומפני שמו יחתּוּ כל אילי העיר וכל איש אשר דבר לו בבית המשפט אליו ישתחוה,  אליו יתחנן להושיעו בצרתה,  והוא איש אוהב חסד ועומד על יד נרדף,  כי על כן אך טוב להאשה לשפוך כל שיחה בחיקו והוא יושיענה כי בלעדי זאת ידו נטויה לרדוף ולהשיג את הבורח הבוגד הגנב והבליעל,  אשר שת במרמה גם לבת האדון נותן לחמו   

בתמהון גם ברעדה הביטה האשה בפני האיש המדבר אליה ותאמר:   לא אבין אף דבר מדבריך   

  אם כן לא לקחה עוד אזניך כי זה האיש אשר גם אתּ תבקשי אותו,  גנב כסף מבית יונה בן אמתי,  אשר בביתו הורה לבניו ויברח לאמעריקא?  אבל אני כבר הצבתי שומרים והמה ישיבוהו   

  שקר הדבר!    קראה האשה    לא האיש אשר אבקש יגנוב ויברח,  אולי תשגה ותחליפנו באחר,  או תוציא דבה רעה עליו   

  זרחיה בן יחזקאל מארץ רומעניה אשר ישב פה שתי שנים גנב כסף מאוצר יונה ויברח    ענה פרעוש במנוחה. 

  צא כרגע מביתי!    קראה האשה בקול גדול    ואם אין אצוה וישליכוך החוצה   

  אל נא,  אל נא תרימי קולך כי לא אֵחת מפניך,  אני אמרתי כי תבקשי עזר לך נגד הבליעל הזה ואתה אחזה כי גם ידך תכון עמו   

  צא כרגע מביתי!    קראה האשה בכל כחה ובראותה כי הוא יושב במנוחה פתחה הדלת ותקרא בקול כי ימהר בעל הבית לבא,  ובבאו וכראותו את פרעוש ובשמעו את דברי האשה הטה אותה הצדה ויאמר:  האיש הזה נורא הוא על כל סביביו,  אל תרגיזי אותו   

  האם למאורת שודדים הביאני בעל העגלה המרצח?    קראה האשה בקול מר    הנה זרים יחדרו לחדרי ואין עוזר לי,  הלא עליך לפנות את החדר מכל זר אשר יבא להרגיז את הסרים לביתך   

  האם אנכי שלחתי אותו הנה?   

  ומי קראהו? 

  כזביה המורה שלחני הנה    ענה פרעוש במנוחה    כי האשה הזאת שלחה לקרא לי ועתה תאמר לשלחני ריקם.  חי נפשי כי לולא פני הנערה היפהפיה נשאתי,  כי אז הורדתי אותה כרגע אל הבור   

  התפשרו ביניכם    אמר אדון הבית בשומו אל האשה פניו,  ובראותה כי אין עוזר לה ולא תוכל לעזוב את בתה לבדה בחדר למען בקש לה נושא סבל,  אשר יקח את כליה וישאם אל בית מלון אחר,  שמעה לדבריו ותתן לפרעוש חמשה שקל כסף למען יעזבנה לנפשה,  ובעודו על סף הבית והנה גם כלב בא שמה.  בראותו את פרעוש נבוך וישאל:  מה לך פה?   

  ומה לך פה? 

  אני באתי להשמיע פשר דבר בדבר זרחיה      אך הוא עוד טרם כלה את דברו ולאחד אחד באו גם יתר המורים וכלם יחד פצחו פיהם ויחרפו וינאצו את שם זרחיה,  והאשה האמללה ישבה על מקומה כנואשת מתקוה מבלי דעת מה לעשות.  היא כבר קראה בקול גם התחננה כי יעזבוה,  אך המה כלם יחפצו להטיב עמה ולקום לעזרה לה,  ואיש איש מתאמץ לראות את פני היפהפיה אשר הסתירה את פניה בכפה ותבך.  כשעה תמימה עברה וצרת לב האשה גברה עד מאד בראותה כי אין עוזר לה והפחד אפפה מרגע לרגע עוד יותר בראותה כי כבר אתא לילה,  כְּמֻכָּה בשגעון ישבה ותשכח כי בעיר אדם מלאה תמצא,  ולה נדמה כי חבל מרצחים הקיפוה ביער.  והמה דברו יחד ויאיצו לנחמה וכל איש הרבה לנאץ את שם זרחיה למען מצא חן בעיניה,  כי אחרי אשר היא לא הוציאה עוד הגה מפיה ותבך,  לכן גמרו כי אמנם כן הוא,  כי נפשן תאבל על הבוגד אשר בגד באשת נעוריו ויעזבנה עגונה.  ומי יודע עוד כמה הוסיפו לענות נפשן לולא באה להן תשועת פתאם:  שוטר מבית המשפט עם אנשי חיל מזוינים באו הביתה.  ויהי בראות המורים את האורחים החדשים מהרו לברוח אחד אחד והשוטר נתן צו מבלי דבר דבר כי יקחו את האשה ובתה ויובילו אותן לבית האסורים,  וכגויות בלי רוח חיים הובלו שתי הנשים,  ויסגרו אותן על מסגר בחדר צר ומלא אויר מחנק נפש מבלי מטה ומצע ואור נר. 

 

יב.

אִישׁ חָסֶד.

קשה מחלמיש צור הוא האדם בבא עליו שואה,  וגם הרך והענוג אשר יקצר רוחו ויהיה לאין אונים כאשר תחסר בטנו יום אחד,  או גם שעות אחדות,  הוא יהיה לעמוד ברזל בבא עליו פגע וצרה לשאת אותם בכח מאד נעלה.  שתי הנשים,  אשר מעודן לא ידעו בית האסור מה הוא,  אשר גם לא עלה על בלן כי ישנם אנשים אשר כה ירבוּ לפשוע עד כי יסגרוּ כחיות טורפות בכלוב,  הנה באו עד בית הבור מבלי דעת על מה ומדוע?  הן גם להאיש הנורא על סביביו נתנה כּפר נפשה חמשה שקלים,  ומה יבקשו עוד מידה?  נורא הוא הדבר הזה!  על בלי עון ילקח איש ויקבר חיים ואין עוזר ותומך ואין שופט אשר לפניו יגיש עצומותיו.  הן לקירות הקבר אשר בו נקברו אין אזנים ומי זה יריב ריבם?  כי על כן נפעמו שתיהן ותשבנה כְּמֻכּוֹת בתמהון ושממון,  כל הלילה ישבו על הקרקע ותאבלנה כאבל על המתים.  אמנם לא רק על שברן השברו,  כי הדאגה על דבר זרחיה גברה מכל צרה ופגע אשר קרה אותן.  הן מפי כלם יחד הקשיבו דבר מר אודותו כי הוא ברח מהעיר,  ואם גם הנה תדענה נאמנה כי כזב יענו בו כל מרשיעיו לאמר כי גנב הוא,  אבל הן בורח הוא,  ואם כן שמו לו עלילות ויתנוהו כגנב והשופטים ירדפו אחריו,  ומה תהי אחריתו?  הלא זאת תחזינה עיניהן כי בית הבור יפתח דלתיו לכל גר אף אם לא שלח ידו בכסף רעהו,  ומה יתרון לאיש אם לא גנב אם אך העלילו לו עלילות ברשע ויצמיתו בבור חייו?    כה חשבה האשה וזממה עבר על דל שפתה.  פתאם התעוררה הנערה ותקרא בקול מר:  אמי,  אמי!  אבדנו כלנו אבדנו,  בלי ספק נתפש זרחיה בכף ועל כן שמו מועקה גם בנפשנו, יען כי הגיד להשופטים כי שאלנו לשמו ועל כן יחשבו גם אותנו כמושכות יד עם גנב.  אויה לנו,  כי באנו עד כה   

  ה' הפגיע בך את עונך בתי כי מאסת בפלטי הגבר התמים אשר על כפים נשאך לוא היית לו לאשה וטוב היה לכלנו בעבורך וגם לזרחיה זרח אור על ידך וימלט מארץ הדמים הזאת אשר תיסר צדיקים על לא חמס בכפם.  לוא שמעת אז לדברי תחנוני כי עתה לא באה אלינו הרעה הזאת.    הנערה שמעה מוסר אמה ואם יען כי ראתה עותתה ותנחם ממעשיה,  או מאשר כי לא חפצה להוסיף עוד על יגון אמה החרישה בתחלה ואחרי כן קראה בקול בוכים:  אבל בכל זאת לא תגדל אשמתי,  כי איך יכלתי לשאת עיני אל איש אשר שקץ הוא לי ואחי דבר עליו תמיד לא-טובות,  לוא ידעתי זאת מראש כי בדבר הזה אשמרך מרעה כזאת,  אז נתתי ידי אף לנתעב ונאלח הרבה יתר ממנו,  אך אני לא ידעתי זאת,  אמי,  ומה אועיל אם אנחם עתה?   

  לא רק על הרעה הבאה עלינו אתמרמר,  כי אם כי אירא פן דבקה בך חטאת גאון והיא הרימה ראשך לבחל בפלטי ולרגלי הגאון בא עלינו השבר,  לא רק עלינו כי אם גם על זרחיה   

  אהה,  מה היה לו    קראה הנערה ותספוק כפיה כמו זה עתה זכרה אותו.  ואמנם בתחלה שכחה את כל אשר שמעה כבא עליהן השואה ותך אותה בשממון    מה היה לו?  זרחיה ברח!  זרחיה יחשב כגנב!  מי יודע מה רב כח שונאיו אשר צוד צדוהו להצמיתו ויעלילו עליו עלילות ברשע   

  ועל כל הרעה הזאת הננו כלואות ולא נוכל לחקור ולדרוש אחרי שרש דבר.  עין בעין אראה כי חבל בוגדים עִורוּהוּ,  מי יודע אם לא חבר המרצחים אשר הקיפו עלינו יחד היו בעוכריו,  ועתה מה נעשה,  הה מה נעשה?    כה הגו יחד בשיחן עד אור בקר,  אך הטבע כמושל אכזר יצוה על עבדיו כי יעשו עבודתם במפגיע,  ואם יסב עין רגע על זאת יכביד עֻלו פי שנים בשובו ובפקחו עין.  וגם שתי הנשים אשר יגונן השכיחן כל חק פעולת החיים ותדמינה כי אך בשיחן תהגינה בלי הפוגה,  גם הנה השחו ראשן לפני פקודת הטבע,  ואם גם על רצפה בלי מכסה ומצע ישבו בכל זאת אחזה התרדמה עוד בשמורות עיניהן ותפרידן בהגיונן ושיחן.  כי בעת אשר האֵם צעקה מרה והתיפחה בראותה שנית בחלום את אשה נהרג בידי פראים אכזרים רחף רוח הנערה על עננים קלים ותחזה מחזות לא הבינה ותחש את אשר לא חשה ופעמים רבות נוכחה לדעת כי היא לא היא כי אם אחרת,  אחת מרעותיה היא אשר תנשא לזרחיה,  והיא אוחזת בידו ותמאן תת אותו לשים הטבעת על יד הכלה,  והנה יד שלוחה אליה ותאחזנה בצוארה והיד הזאת לפלטי היא.  ותבך ותתפלל אל אלהים ותרב ריב עַמָהּ עמו,  כי מדוע יביא רק על עמה בלהות צלמות,  ובעת אשר לשודדים ומרצחים ישליו אהלים והנם כאדוני הארץ,  הנה תרגז הארץ תחת רגלי בני עמה ובכל מקום באם תפתח את פיה ותבלעם.  וקול נורא עולה באזניה וירגיז קירות הבית והספון עם הרצפה והחלונות התפלצו והדלתות השיקו כמשק שפתי כלב בבלעו נתח בשר,  כי אמנם פני כלב גדול היו להפתח והוא יפער פיו וסביבות שניו אימה,  ותקרא לעזרה ויסבוה חבל מרצחים כלם מבני עמה והיא תשתאה לראות כי גם בבני עמה ימצאו מרצחים את אשר לא פללה ותקרא בקול מר:  הה אלי קח נא את נפשי!    ותיקץ וקול מרגיז עלה שנית באזניה.  עוד לא סר חזון הרוח מנגד עיניה וחציה עודה שקועה במצולת התרדמה כי על כן ראתה גם המראה אשר נראה לה בהקיץ אך החצי.  אבל לאט לאט נפקחו עיניה ותרא איש גבוה מאד לובש בגדי אנשי הצבא מגואלים,  מנעליו מכֻסים בבוץ וידיו אשר שלח לעומתה מגאלות מאד כמו פניו המפיצים געל נפש כמעט כעיניו הירקרקות וכשערות ראשו הקצרות והאדומות.  הוא פתח את פיו אשר נראה כתעלה העוברת מאזן לאזן ושפתיו העבות כשתי שפות התעלה אשר טיט היון ובוץ יכסון וישלח ידו ויקרא,  אבל היא לא הבינה שפתו ותחרד כעלה נדף.  הוא מלל שנית בשפתיו דברים אשר לא הבינה,  גם אחרי אשר רקע ברגליו ויקרא בחזקה גם אז לא הבינה יותר מבתחלה,  וגם אמה אשר התעוררה לקול הקריאה בקראה בקול מר:  יחזקאל,  יחזקאל,  אל תלך להלחם,  אל תלך,  המה יהרגוך,  גם היא התחלחלה כמוה וגם היא לא הבינה,  רק כי הוא צועק ואגרופו אשר שלח למולן הראה להן לדעת כי לא בברכת הבקר יברכן בקול רם.  ואף הוא בראותו כי לא תענינה אחריו אמן יצא בחרי אף ויסגור הדלת אחריו בחזקה.  אחרי חצי שעה שב שנית ויאחז בידן ויובילן דרך אולם ארוך מאד אשר ערפל חתולתו ויסוב על ימין ואחרי כן על שמאל,  עד כי נדמה להנשים כי כבר עברו כל שבעה מדורי גיהנם עד כי הביאן אל מעלות ותעלינה ויביאן אל חדר ויסגור הדלת אחריהן.  בחדר הזה ראו כי כבר תעמוד השמש בחצי השמים וכמו רוח אמץ בא בלבב שתיהן בראותן את אור היום,  כי הביטו אשה אל רעותה רגע ותפתח האֵם את פיה ותאמר:  אל נא תיראו,  בתי,  הן לא נדע בנפשנו כל עון ומה יעשו לנו?  ואף עוד זאת אני זכרתי את אשר אמרו לי בדרך,  כי בארץ הזאת שלום לכל גר,  כי ציר ממלכתו יגן עליו,  ורק על תושבי הארץ לפחד מפני כל שוטר,  כי בידו לשלוט כמלך וכל אשר יחפוץ יעשה,  לא כן אנחנו אשר גרות הננו,  אנחנו נבקש עזרה מאת הציר והוא יסוכך עלינו,  אמצי לבך      היא לא כלתה עוד את דבריה והחדרה בא איש כבן שלשים שנה מלֻבש בגדי אחד שוטרי המשפט וישאלן דבר,  אך אחרי כי לא הבינו שפת הארץ,  לכן ענתה הנערה בשפת צרפת כי לא תשמענה שפתו.  הוא הביט בה כי לא הבין את מדברה וישאל שנית,  לכן שבה ותדבר אליו אשכנזית.  אם כי גם השפה הזאת לא הבין,  אך מעט משפת יהודית-אשכנזית ידע,  אחרי כי דבר היה לו תמיד עם המדברים בשפה הזאת וישאלן:  איפה הוא זרחיה.  האשה ענתה כי הנה באו לבקש אותו כי היא אמו והנערה אחותו היא,  אבל הוא לא הבין את כל דבריהן ויאמר כי ישלח לקרוא מליץ בינותם.  ואל איש הצבא אמר כי יושיבן בחדר אחר לא בחדר אשר לנו הלילה.  בחדר אשר באו בו היום היה חלון ואור השמש חדר מבעד השבכה,  גם מטה עמדה ושלחן קטן היה בו,  ויהי בעיניהן בתחלה כחדר רוזנים.  אבל יצר לב האדם רע מאד ולא ידע שבעה וגם כל הטוב אשר ינתן לו כאין בעיניו אחרי אשר הסכין בו,  היצר הרע הזה התעורר גם בקרב לב הנשים כאשר ישבו יום תמים והלילה וממחרת היום עד הצהרים והמליץ לא בא,  מלבד איש הצבא אשר הביא להן לחם יבש וכד מים ולא דבר עוד אתן מאומה,  ותחלנה להתאונן שנית כי מצבן לא טוב הוא כאשר דמו בתחלה ותבקשנה לחלץ נפשן ממנו,  כי על כן נסו דבר אל העוברים ברחוב על יד החלון,  אך איש לא ענה אותן דבר,  וכאשר נגש אחד אל החלון מהר השומר העומד תמיד על המשמר ויַראהוּ את הנשק אשר בידו וירא האיש וינוע ויברח.  בתוחלת ממושכה בלו כל היום וכל הלילה ומצוקת נפשן שבה לענות אותן מאד והיראה הבהילה רוחן,  עד כי כמעט אמרו נואש לצאת עוד למרחב,  כי מי יעמוד לימינן אם איש לא ידע אותן ואיש לא יפנה אליהן לשמוע דבריהן.  שלשה ימים עברו עליהן בחבלי צרה ומפח נפש מאין כמוהם,  אך היום הרביעי הביא הגואל הלן,  כי עוד בבקר השכם בא השוטר ויפתח הדלת ואחריו בא איש צעיר כבן עשרים וחמש שנה יהודי,  אשר אף כי תארו משחת מאד,  בכל זאת העידו בו מלבושיו כי בן עשירים הוא.  הוא התבונן בהנערה רגעים אחדים ואחרי כן הטה את השוטר הצדה וקול משק שקלי כסף הגיע גם עד אזני הנשים ואחרי רגעים אחדים יצאו לחפשי ועל פי עצת גואלן ומושיען לא סרו עוד אל בית מלון החצופה כי אם אל בית מלון אשר לא לישראל הוא,   וגואלן הרבה להטיב עמהן ולהראות להן את נדבת רוחו ואהבת חסד,  כי הוא הביא להן גם את כל כליהן מבית החצופה.  גם אמר להן בפה מלא כי כל אשר יחסר להן ימלא,  ואם אך דבר להן תשמיענה אותו והוא ימהר לעשות חפצן בין רגע. 

כי לא עצרו הנשים בשפתותיהן מהביע תודות למאות להמטיב להן,  להגואל אותן מן המצר,  זאת יבין כל איש,  אף כי הנה התעצבו אל לבן על כי תקצר רוחן מהביע כל רגשות לבן כמו.  אבל המלאך הגואל השמיע בפה מלא כי כל אשר עשה כאין הוא ולבבו יגיל מאד אם תמצא ידו לעשות כהנה וכהנה.  והנשים האמינו אומן בכל דבריו כי מלבד אשר גאלן מן המצר עוד זאת כי הוא היה אוהב נאמן לזרחיה ולפי דברו שקר יענו בו כי גנב הוא,  כי אם אמנם ברח מהעיר אבל סבה אחרת הֵסַבה בזאת.  ובלי ספק לא התהלל הנדיב הזה במתת שוא כאשר נראה עוד,  כי הוא הוא זבדי בן-דוב בן-אמתי מיודענו אשר כבר זכינו לשמוע נדבות פיו ביום בר-המצוה ולא איש כמוהו יכזב,  אבל עתה עלינו לעזוב את איש החסד הזה כי לא אחד הוא בעיר ונתבונן מעט לפעולת איש חסד אחר אשר במשפט כונן ביתו ובחסדו אשר גבר עשה לו שם בכל העיר וגם עד למרחוק. 

 

 

יג.

הוֹן עָשִׁיר. 

על ערש נחמדה שכב שרוע עזמות איש-תענוג בביתו הגדול והיפה מאד אשר נבנה זה לא כביר ברחוב החוף ששם יגורו אך אצילי הארץ,  כי עתה גם הוא באצילים נחשב וימצא מסלות ביניהם,  אחרי אשר למד ארחותם ויהי כאחד מהם.  גם אחיו היהודים החלו כבר לחשבהו כאחד האצילים,  להשתחות לו אפים בראותם פניו,  לתת לו כבוד ופאר כאשר יקרה מקרה כי יבא אל בית ה' ולהלל את שמו גם אם לא נוכח פניהם היה,  על כי הרבה צדקות ויתמוך בידי כל מבקש עזרתו.  וכה גברה אהבת חסד בלבו עד כי גם את פני סופרי שפת עבר אשר באו לביתו וספרם בידם לא השיב ריקם ואיש איש נשא מביתו ברכה בצאתו,  אף כי לא ראו את פני האדון,  אשר היה נסתר תמיד כאל מסתתר ואך ביד מלאכיו חלֵק אושר,  ומי כהסופרים העברים יזכור חסד וישמיענו בקהל?  והמה עזרו הרבה לרומם שם עזמות ולתתהו כאיש אשר בינתו רבה מאד בכל חכמה ומדע.  ואחד הסופרים נשבע בחיי אשתו כי הוא ראה את עזמות פעם אחת בשבתו במרכבתו וספר עברי בידו,  והשני שר בשירים תהלתו וישמיע כל חסדיו אשר עשה,  אחרי כי סבב אחרי כן את כל העיר מבית לבית להביא בהם את ברכתו זאת,  היה כעד ממהר גם בפיו כאשר בעטו,  כי צדקות עזמות וטובו וישרו גברו משפת אנוש ואך בשפת עלגים תמצא ידו להביע הדבר כמו,  ובספרו אמנם הראה כי כן הוא.  וכה גבר שמו עד כי חרפיה הסופר העברי,  אשר זה שלשים שנה יעבור מעיר לעיר לבקש כסף בעד ספריו והוא לא הסכין לדבר תחנונים כי אם הפיל פחדו על כל אשר בא אל ביתו כי אם לא יתן לו כחפצו אז ישלח בו לשונו וינבל שמו ושם אשתו ובניו ובנותיו עד כי יהיו לדראון,  ואשר על כן קרא לנפשו שם  "מתיר אסורים"  לאמר כי הוא יעשה להפך מהמזוגים זוגים,  כי המה יסעו מעיר לעיר להלל שם הבחורים והבתולות הכתובים על לוח אתם,  והוא יסע מעיר לעיר להפר ברית השדוכים כאשר תמצא ידו,  ומוראו היה על פני כל אלה אשר בנים או בנות היו להם ויקרבוהו בכבוד ויתנו על פיו עד אשר יצא מאפו וגם מתנות נתנו לו.  ואם כי נוכחו לא אחת ולא שתים כי גם כל אלה לא הועילו ובעת אשר הסתופף בבית איש נותן לחמו הראה כי דרכו כדרך נעים זמירות ישראל להִכבֵד גם הוא אף את האמהות,  ובצאתו גבה לבו מאד ויאמר כי גם האשה גם הבנות כאָמות לו נחשבו,  גם נודעו בקהל שירי עגבים אשר שר לנבל שם משפחות נכבדות בישראל,  אך למען הפיל אימתו עליהן ותמהרנה לסכור פיו בטרם יפתֵח,  גם חרפיה זה לא נועז לדבר דבר רע בעזמות ותהי להפך,  כי אחרי אשר יצא מביתו שר שיר עגבים לנבל את שם אהרן השלמוני זעום נפש עזמות.  ובהודע לנו כל אלה הן לא נתפלא עוד על כי חדלו בעיר לחשוב מחשבות ולחקור ולדרוש מאין בא כסף רב כזה לעזמות,  אזר לפני עשרים וחמש שנים עוד משרת עוזר למלמד היה,  ובדברם אודות שטרי כסף מזויפים או גנבות גדולות אשר היו בעיר,  לא עוד נשאו את שם עזמות על שפתם כמקדם לפני חמש עשרה שנה,  עת אשר אך החל להראות עשרו ואז קראו בשמו כפעם בפעם בדברם על כל מקרה אשר קרה בהלקח עמל האחד מידו במרמה או בחזקה,  עתה ישָׁמע שמו אך על כל דבר טוב וחסד וצדקה,  ומדוע זה לא ישכב ויישן במנוחה אף כי עוד מעט יעמוד השמש בחצי השמים?  מה זה יפריע את מנוחתו ושנת ישרי לב אשר תסוכך לראשו?  האם יען כי המלאך אשר יעד לו ארבעים יום קודם יצירתו את בת זוגו שתה בלי ספק לשכרה בטרם בא לעשות מלאכתו,  ותחת לקרוא בשם אחת מהעלמות הראויות להולד למען תהיה לעזר להאיש הנכבד הזה,  קרא בשם שבע או שמונה או אולי עשר ויותר,  כי עזמות עוד לא הגיע לשנת הארבעים וכבר החליף חמש מונים את נשיו לעיני הדינים והחזנים והשמשים,  ושתי פעמים רק לעיני החזנים והשמשים וראשי חברה קדישא עמהם,  ואם עוד יאריך ימים בצדקתו מי יודע כמה פעמים ירָאה כבודו בברכו על התמורה,  אבל לזאת הן לא יחרד לבו,  כי עוד לא רושש עד היום הזה בתמורה הזאת.  או אולי ירגז לבו על כי מאנו רעיו אשר התענג עד אור הבקר בשתי להצדיק משפטו אשר חרץ,  כי פלגשו יפה אלף פעמים מאשתו,  אף כי אשתו יפהפיה נודעת בעיר,  והמה לא כן חשבו,  כי אם לאשתו נתנו היתרון ביופי ולפלגשו בהצנע לכת,  האם על זאת ירגז?  אבל הן גם בדבר הזה מצא נחת,  כי אף אם השפילו ערך פלגשו לעמת אשתו ביופי,  אך הן כלם הודו כי היא מצניעה לכת ובדבר הזה די כח להרנין לבו,  הן עליה לא יוכל לשים משמר כמו על אשתו ולפקוד עליה את משרתה ואמהותיה לבל יסבו עין ממנה אף רגע,  ושבתה וקימתה,  צאתה ובואה ישמיעוהו,  למען יוכל לארוב לה,  ואם הטבע  חונן את פלגשו באהבת הצנע לכת אשרו וטוב לו.  גם ההמון הרב אשר עמד ויחכה זה כשתי שעות באוּלם הבית הבית להֵראות את פני האדון,  גם הוא הן לא יעירהו משנתו,  כי האנשים האלה אך בבית התפלה לא יוכלו להשקיט ואף אם ישימו מחסום למו פיהם גם אז לא יצליח להחביא קולם,  אבל באולם בית האדון בישנו יעמדו כאלמים ואיש לא יוציא הגה מפיו,  כי על כן ישכב ויישן במנוחה האדון וההמון יחכה.  פתאם היה רעש באולם,  הכסאות ישוקו,  הבגדים ישמיעו קול המולה דקה,  כי כל המחכים התנשאו פתאם כאיש אחד ממקומם,  בשמעם קול פעמון יוציא מחדר האדון ובראותם משרת אשר כחץ מקשת רץ שמה,  כמו ברגע השני יזכו לשמוע קול קורא אליהם יחד,  אבל אך קול חרפה וקללה נשמע מפי האדון וקול:  חטאתי!  מפי המשרת והדממה שבה לקדמותה.  משרת אחר עבר על פניהם ובידו בדים ומנעלים,  משרת שלישי ובידו כלי כסף וזהב וכוסות ודבר מה לסעד לב האדון,  המשרתים וגם הכלים שבו על עקבותם ועוד כלם יעמדו יחד ואין קורא אליהם.  זמן כביר עבר מעת אשר קמו וכמעט חפצו לשוב על מקומם ויבא איש-סוד האדון וישאל לשם איש ואיש ומה חפצו ויבא אל חדר האדון ויסגור הדלת אחריו. 

האדון השתרע על ערש המצופה ברקמות זהב בחדר אשר אצל חדר מטתו,  בידו השמאלית מכתב עתי ובימנית מחט זהב אשר בו ינקה את שניו ואיש סודו עומד לפניו ומצפה עד אשר ישים האדון אליו פניו,  אך הוא כמו לא ראהו הוסיף להביט בהעלה ולנקות שניו ופתאם כמו מתרדמה התעורר נשא עיניו ויקרא:  האתה פה?   

  הנני אדוני   

  גם אני אדע כי הנך,  מה בפיך?    האיש קרא מעל הלוח אשר בידו:  צירים שלוחים מאת העדה מחכים     

  יחכּוּ!    קרא האדון מבלי תת אותו לכלות דבריו.

  הסוחר ישאל בדבר החטים אם     

  לעת ערב בבית מקוה הסוחרים!   

  אסתר האלמנה אשר כספה הפקד   

  לא עת דברים לי,  תבא ביום אחר!   

  אבל,  אדוני,  היא     

  מה אבל ומה היא?  תבא ביום אחר!   

  משרת המשוררת בבית השיר יחכה למענה,  בערב הזה תשיר ותבואת הכסף לה הוא   

  שים אלף כסף במעטפה ואתה בידך תביא לה את המכתב ולהמשרת תן חמשה שקלים   

  ראש המפקחים על מכס הבשר יבקש לדבר את אדוני   

  יבא לראשונה   

  אשה אחת מאנה להקרא בשמה רק אמרה לי כי היא אֵם צלה – 

  תן לה חמשים שקלים    ענה האדון בהניעו בידו,  כמו חפץ לאמר:  יקחֻה אפל!   

  אשת הרכָּב אשר נפל מהמרכבה     

  למה תזכירני הפחד אשר אפפני אז?!   

  היא מחכה   

  הלא צויתיך לתת לה שני שקלים   

  אבל היא תמאן לקחת שני שקלים,  היא תקרא כי אישה הציל חייך ויסָכֶן ועתה ישכב על ערש דוי   

  האם לא תחדל לפשוק שפתים?  תקח שני שקלים או תלך לעזאזל;  ומי עוד?   

  המחבר העברי אשר שר עליך השיר   

  מה יחפוץ הכלב הזה עוד?  הלא צויתיך לתת לו עשרה שקלים   

  גם נתתי אז ועתה יבקש להראות את פניך   

  תן לו עוד חמשה ואמור לו כי שירו מצא חן בעיני מאד וכאשר יחבר ספר חדש יבא אלי עוד    האין עוד איש?   

  זמרי   

  הובילהו לחדר המטות ושלח את המפקח הנה.     איש הסוד יצא והמפקח בא.  רגעים אחדים עמד וישתחוה ויוסף להשתחות עד אשר הביט אליו האדון וישאלהו:  מה בפיך?   

  דברים הרבה בפעם הזאת   

  השמיע   

  מחיר הבקר עלה בימים האלה חצי השקל על השור ורבע השקל לעגל,  ועל כן פקדתי כי יוסיפו על מחיר הבשר שתי אגורות לכל ליטרא או שמונים אגורות לככר   

  וכמה יהיה המותר בירח הזה?   

  עשרת אלפים שקלים   

  עשרת אלפים,  לא עוד רבה המהומה כאשר יקרא אהרן השלמוני בגרון נחר כי אעשה עושר במכס הבשר,  שקר הדבר!  אני אך טובת העיר אדרוש ולא למעני אעשה זאת,  כמה יהיה הרֶוַח בשנה הזאת?   

  מאה ושלשים אלפים שקלים   

  וכמה יֵרָאֵה בספרי החשבון?   

  שני אלפים חסרון אשר הוציא האדון מכספו ולא שב,  מלבד מתנת הבית אשר נדב אדוני לבית החולים ואשר בגלל המתנה הזאת נטל על העדה לבקש מאת המלך כי יכבדך נגד כל העדה באות-כבוד על חסדיך אשר תעשה בקרב עירך   

  די לי כי אדע כי חסד עשיתי ולא אחכה לתודה,  הן דרך אחינו אני אדע,  כפויי טובה המה יחד מאין כמוהם,  כל עני ודל המצפה לעזרת אחרים,  כל מיוחש וכל הולך בטל יבקשו חשבונות רבים וישיחו בשער וישפטו מעשי אנשים כערכנו וימצאו אזנים קשובות ואף כי נרבה צדקה וחסד לא יכירו מעבדינו וכל אשר נעשה להם מעט הוא בעיניהם,  אני ידעתי אותם כלם וכבר המה כעשן באפי,  אבל אני אעשה חסד ואפזר מכספי יען כי איש צדקות הנני,  והכסף לא נחשב בעיני.  ומה עוד בפיך?   כמעט שכחתי,  הראית את איש-שדה?   היאריך עוד לשון כמקדם?  או אולי נלאה כבר,  כי הבית אשר נתתי מתת לבית החולים שם מחסום לפיו?   

  לא,  אדוני,  המתנה הזאת פתחה לו פה לנבח עוד יותר,  ואתמול קרא בקול גדול לפני בית התפלה ברחוב היהודים והמון הולכי בטל עטרו עליו מסביב ויניעו ראש לדבריו אשר אמר,  כי הוא ואחוזת מרעיו,  אשר היו מוכסי הבשר בטרם אשר לקח אדוני את המדהבה הזאת מידם,  כי המה לא הרבו מכס כמוך וכי הפרת דבריך אשר הבטחת לבל יעלה מחיר הבשר יותר משתים עשרה אגורות בעד ליטרא ועתה עלה המחיר עד עשרים,  והמה לא כאנשי חסד התראו,  המה בקשו לראות שכר לעמלם ולנהל ביתם בלחם,  כי עשר משפחות היו אשר מצאו לחמם ממכס הבשר,  ועתה באת במרמה ותקח את המדהבה מידם ותתעשר יותר מהם וּתעוֵר עיני הבוערים בתתך מתת אחד ממאה מהשכר הרב אשר ראית.  גם נשבע כי לא ישקוט ולא ינוח עדי יצליח בידו כי ראשי הקהל יפקדו להביא את ספרי החשבונות במשפט,  כי אתה הן הבטחת לעשות זאת לא למען ראות שכר כי אם למען ייטב להעדה,  וכאלה רבות   

  ומה אמרו האנשים השומעים?   

  אלה הבטלנים נתנו לדבריו צדק,  אבל הנכבדים אשר שמעו דבריו הניעו אחריו בראשם באמרם כי משנאה ידבר כאלה,  על כי הרסת אותו ממעמדו   

  ובכל זאת אדמה כי לא טוב לשאת ולסבול כי יתן את כבודו לכלמה,  האין זאת?    שאל האדון ועיניו חדרו אל הדובר בו. 

  הלא זאת היתה דברתי מאז,  אדוני,  לסכור את פיו,  ואני אדמה כי בשלשת אלפים תסכור את פיו עד לבלי הפתח עוד,  כי אמנם הוא האחד בעיר אשר ידע חשבון נכון   

  אם אמרי לסכור כל פה בשלשת אלפים אז ירבו הפיות אשר יפתחו בבקר בבקר,  לא כן אעשה אני,  אסכר פיו וגם בכספי אך לא על פיו אתן כי אם על פי אלה אשר בידם לסכור כל פה פתוח    ענה האדון ויתבונן שנית בעינים חודרות בהדובר בו    אחת דברתי,  נלאיתי נשוא את האיש הזה,  ואם לא אשגה אחשוב כי הוא גר בעיר הזאת וביד ראשי העדה לגרשהו מהעיר   

  יעשה אדוני כחפצו,  אבל על דעתי לא טוב הדבר אשר אדוני חפץ לעשות,  הנה כן הוא משפט כל מוכסי הבשר לתת חלק לההולכים לפניהם   

  כן יעשו כל אלה אשר לטובתם יקחו עליהם את המשא הזה,   לא כן אנכי אשר למען העדה אעשה זאת,  אני לא אתן שוחד לאיש,  וכה תאמר אליו בבאו אליך לדרוש על הדבר    קרא האדון ועיניו הבריקו. 

  אדוני!    קרא האיש ברעד    מי הגיד לאדוני כי אני אדבר עמו במחשך?    

  עוד נדבר מחר    ענה האדון וישם לו אות כי יצא והוא יצא בפנים נזעמים מאד,  ואחריו באו צירי העדה חמשה אנשים במספר.  הוא הזתרע עד החצי על הערש ומחט הזהב אשר בידו שב להסתתר כפעם בפעם בין שניו,  גם בבא חמשת האנשים בפעם אחת כמעט לא נע ממקומו כי אם הביט בהגליון אשר בידו,  אך כאשר החל אחד מהחמשה לדבר:  אדון נכבד!    אז התעורר ויתבונן רגעים אחדים בפני האנשים וינד עפעפיו כמו לא יראה מרחוק ויאמר:  מדוע זה באו אחדים יחד,  הלא אך לאחד אחד יתן המשרת להֵראות לפני?   

  בי אדוני!    קרא האיש במבוכה    הננו יחד כלנו צירים שלוחים מאת העדה     

  סלחו לי אדוני!    קרא האדון בצעדו צעדים אחדים לעמתם    עיני לא תבטנה עד למרחוק.  יקחהו אפל,  את ראש הכלב,  כי מדוע לא השמיעני בתחלה,  כי אנשים נכבדים שלוחי העדה מחכים,  ולמה לא הביא אתכם כרגע?    שלוחי העדה הבינו כי את המשרת יאמר להקריב לאפל על כי לא שמר פקודתו;  ויאמר:  ואני אמרתי לו ברגע בואנו כי הננו צירים שלוחים מאת העדה     

  עונו ישא!    קרא האדון    אבל מה חפצכם?  קחו לכם כסאות לשבת,  הן רוח צח היום או אין,  שבו אדוני,  לא נוכל לבטוח במשרתים,  השמיעוני נא מה בפיכם,  בלי ספק כסף דרוש להעדה בדבר מצוה,  לדבר נכבד,  כי חמשה מנבחרי העדה נשלחו אלי,  טוב איפוא    קרא וישם אל ארגז הברזל פניו ויחל לספור שטרות ויספור וימנה זמן רב עד כי לא שעה גם לדברי ראש המדברים אשר קרא שתים ושלש:  לא אדוני!  לא זאת מגמת פנינו    הוא כמו לא שמע ספר ומנה הרבה,  ואחרי כן נגש אל השלחן וינח עליו שטרות רבים מאד ובשפתי חן אמר:  אבל,  אדוני,  אל תחשבו זאת לי לחטאת אם אשאל מפיכם מה הוא הדבר הגדול אשר הביאכם הלום?   הנה הכסף לפניכם והוא יהיה לערבון כי תוכלו לגלות לי סודכם    קרא עוד בשחוק נעים על שפתיו. 

  אבל אדוני,  איש החסד    קרא האיש ברגש בראותו את הכסף    לא לבקש ממך כי אם לתת לך באנו,  אבל מה תמצא ידינו לתת לך,  אדון מרומם,  אם לא אך תודה מקירות לב כל העדה על החסד הגדול אשר עשית לתת בית לעניים מרודים לבית החולים   

  סלחו לי אדוני,  אם אומר כי החסד הזה לא רב הוא,  כי אך שלשים אלפים שקלים בקשו לתת לי מחיר הבית ועל דעתי לא ישוה עתה גם המחיר הזה,  כי רק יען כי בקרבתו יהיה בית המועדה למסלת הברזל כאשר תעבור לעירנו,  על כן ירבו במחיר המקום ההוא,  ומה נחשב הוא כי כל העדה תתן לי תודה על המתנה הזאת?      המדבר פתח פיו וילטוש עיניו בשמעו כי מחיר הבית הוא שלשים אלפים,  ואיש לא ידע עד הנה מה גדלה המתנה,  כי כלם חשבו כי שמנה עשר אלף או עשרים אלפים מחירו,  ובלי ספק בקש להוסיף על התודה אשר ערך בתחלה לכן החריש רגעים אחדים ואחרי כן אמר:  בעיני אדוני המרבה חסד כאין היא המתנה הזאת,  אבל אנחנו נדע כי לוא היו לנו אך עוד שנים שלשה נדיבים כמוך,  כי אז נוסדה הצלחת כל העדה על עמודים חזקים,  כי על כן גמרנו אומר בהאספה להודות ולהלל ולברך את שמך בקהל וגם לבקש מאת מלכנו רב החסד כי יאיר פניו וירוממך לבחור מעם על כל החסדים אשר עשית עמנו,  למען יראו יתר הגבירים וילמדו ארחות יושר, ואחרי כי בי בחרה העדה לשלחני לכתוב את כל פרשת הדברים אל המלך,  לכן בחרה גם בי להביא לך הברכה במו פי,  אנא אדון קח נא ברכת כל העדה,  אשר בך תרום קרנה,  מפי   

  קטנתי מכל הכבוד הזה,  אדוני,  אך אולי תמצא ידי לעשות עוד דבר מה למען אשוה בהכבוד הגדול הזה אשר תעטרוני אדוני,  לבי מלא רגשות כי על כן אין מלה בפי,  קחו גם אתם את תודתי וברכתי והביאו אותן אל העדה הנכבדה אשר להמנות בין בניה יחשב לי לכבוד מאד נעלה,  ואם עוד לא בא מועד לעשות כעת צדקה כאשר חפצתי,  הנה הואילו נא וקחו אך מעט למען הלבש מאה מילדי העניים הבאים אל התלמוד תורה לקחת לקח והגידו לעניי הצאן האלה,  כי אני אחפוץ תמיד להיות להם כרועה    ובדברו נתן אלף כסף לראש המדברים אשר היה כגבר עברו יין מרב רגשותיו.  הצירים השתחוו פעם ושתים ושלש ביראת הכבוד ויחפצו לצאת,  אך האדון השמיע עוד את קולו לראש המדברים באמרו:  מרב שרעפי בקרבי כמעט לא שמעתי כל אשר דברת באזני.  אך אם לא אשגה אדמה כי שמעתי אשר בך בחרה העדה לכתוב מכתב הבקשה אל המלך?   

  כדבריך אדוני    ענה האיש בהרימו ראש    ואחשוב למשפט כי לא יבושו בי בוחרי   

  ואם כן הלא יודע משפט הנך?   

  כדברי אדוני,  יודע משפט ומליץ בבתי המשפט שם דן מְעַוֵת-דין נודע בשער   

  האתה הוא האדון מעות-דין,  אשר שמך שמעתי פעמים רבות מפי השרים הגדולים הנסיך אוהב-כלבים והאציל גנובת ושר העיר.    מרב שמחתו על כל הכבוד הזה או אולי מרב תמהונו לשמוע כי השרים הגדולים האלה יודעים שמו נאלם מעות-דין וישתחוה עוד הפעם. 

  הואיל נא וכבדני מחר    אמר האדון    כי גם לי משפטים אחדים עם אנשי מדון ואבקש לי יודע משפט איש השם.     עיני מעות-דין אורו בשמעו זאת ופניו העידו בו כי נכון היה להותר ברגע ההוא למען קחת המשרה על שכמו,  אך האדון השתחוה ושחוק נעים רחף על שפתיו באמרו:  מחר נראה פנים?  האין זאת?    וישב אל הערש.  אז יצאו הצירים כלם בפנים מאירים ואחריהם בא או התפרץ הביתה,  כי עוד בטרם מצא המשרת את ידיו ורגליו לבשר לאדונו כי איש בא פתאם ומבקש לראות פניו פתח הוא את הדלת ויבא החדרה מבלי פנות אל המשרת ופחדו ודאגתו ומבוכתו,  ובטרם עוד סגר המשרת את פיו אשר נפתח כמו בחזקת היד יחד את עיניו אשר כמו יצאו מחוריהן,  הנה כבר סגר האיש הדלת אחריו בקראו בקול שאון:  אני הנני פה!    לוא גם לא נתַּן קול כקול שור פר להאיש אשר ירגיז מוסדות הבית בהשמעו ולוא גם עִוֵר היה אדוני הבית גם אז בלי ספק ראה כרגע כי הוא פה,  כי האיש הזה בגבהו ובשכמיו הרחבים כסה את עין החלון אשר עמד למולו,  ולמרות חפצו נאלץ האדון להוציא את מחט הזהב מבין שניו ולהרים עיניו אל האיש,  וכרגע סרו מעל פניו כל אותות גאון וגבה אשר לנו עליהם כמעט בכל עת,  ולולא ידענו כי רב כח האדון הזה ומוראו על כל סביביו,  כי אז כמעט האמנו כי נראה בעינינו אשר ידו חרדה מעט בהניפו אותה אל האיש הבא. 

  ישנם נוכלים ואנשי מרמה אשר עוז פניהם לא ישֻׁנה אף רגע,  ואף אם יבאו בכף השופטים להשפט על תרמיתם,  או בידי מרצחים אשר ארבו לנפשם והונם ובעיניהם יראו כי חייהם תלואים מנגד,  גם אז לא יפול אור פניהם ובשחוק על שפתם ישאלו וישיבו דבר,  כמו מגן וצנה תעטר את לבם לבל יפרץ הפחד לבא בו ובעוז פניהם יעשו גדולות הרבה יתר מאנשי הזרוע בעוז כפם,  כי אומץ לב ועוז יעוררו תמיד רגש הכבוד בלב הרואה אותם ויפילו שאתם על כל הקרוב אליהם,  אבל אנשים כאלה ימצאו על הרוב אך בבני המעלה,  בבני אצילים ושועים אשר משחר טל ילדותם הסכינו לדרוך ברגל גאוה על אנשים אשר בידם הכח למוללם כקש יבש,  אנשים אשר מעת אשר נִשׂאוּ על כפי אומנתם הסכינו לחשוב את נפשם כבני המעלה,  המה אם יעוו ארחותם ויעשו כל און וכל תרמית יחשבו זאת לנפשם לחכמה מאד נעלה,  כי אך תרמית היא חלקם ואך בה ידעו למצוא את תאות נפשם,  בה יסבו בכחש את הנותנים כסף בנשך,  בה ימצאו מסלות ללב יתומה עשירה,  בה יפתחו לפניהם דלתות בתי שלוי עולם,  והיא תשימם על סוסים אבירים ותעלם על מרכבות מרקדות ותלבישם בגדי תפארה וכל אשר תשאלנה עיניהם לא תאציל מהם,  ובכן יסכינו לחשוב כי כל אלה אך כחק ומצוה נהיו ונעשו ואף רגע לא יעלה רעיון על לבם פן עקשו הישרה,  ושרים וחכמים המה בעיניהם,  ומדוע זה יפול לבם?  או גם אלה אשר בכח ידיהם הורמו מאשפתות וינשאוּ אל על להיות למושלים רודים וּמצַוים בחברת בעלי זרוע,  ובהאשפתות ערש ילדותם לא יבושו,  כי אם יתפארו בה,  כי היא תגדיל ערכם ועזם,  בעיניהם,  גם המה יהיו למודי העוז ופחד פתאם משחק להם,  לא יחתּוּ פן יגלו שוליהם על פניהם ותרָאֶה ערות ראשית,  אחרי כי בערוה הזאת יתהללו.  אבל לא כאלה חלק האיש אשר עוד לא שכח את האשפתות אשר בהן התגולל,  אשר נגד עיניו יעברו עוד לאחד אחד כל אשר עשה עדי הציב לו יד,  איך חרד לרגעים,  איך אפפוהו בלהות ומבקר לערב הֻכּת ולבו חל ויתּר ממקומו פן יקרעו את נחלתו בחזקה מידו,  איש כזה ירבה גאון ויעדה עזות כמדו רק בראותו אנשים אשר יכרעו ברך לעמתו,  וכל אשר יוסיפו להענות מפניו כן יוסיף הוא לדרוך ולרמוס,  אולם בהרים איש את ראשו למולו ועיניו יפיקו עז,  אז יחיל וירגז,  ובטרם עוד יחבל מזמה איך להתחזק ולקום תמעדנה קרסוליו אשר הסכינו להִמעֵד יום יום. 

עזמות איש-תענוג אשר מאז הבקר היה כאדון רב כח ואמיץ לב,  המושל בחזקה והנותן חתיתו בארץ חיים היה פתאם כקש יבש מול האיש אשר פרץ עתה אל חדרו.  בלי כל ספק אך מראה האיש הזה וגבה קומתו הפילו עליו פחדים,  כי אמנם מראה האיש הזה הפיץ אימה סביבו:  איש גדל קומה כענק,  גבו וצוארו כשור פר,  זקנו הארוך והרחב היורד עד חזהו ומכסה את כלו מהכתף אל הכתף שם כמעט מסוה להלחיים הרחבות אשר כסה אותן מכל עבריהן ורק העינים והחוטם נראו בכל הפנים הגדולים והרחבים האלה אבל גם מהם לא נותר הרבה למראה כי שמורות העינים הארוכות והזקן הקטן אשר יצא מקצה החוטם ויתבולל את שפמו העב והארוך התחרו אף המה את הזקן עד כי מרחוק נראה כמו זקן גדול מאד נשא על בטן רחבה ורגלים אשר כשני עמודי מגדל-מתנועע נראו בלכתו.  הזקן הגדול הזה התנועע רגעים אחדים ופתאם יצא כברק מבין השמורות הארוכות וקול כרעם יצא מתוך הזקן אשר התחלק לרחבו בתוך וכמלים נשמעו מתוך הרעם:   אני הנני פה!   עתה באתי ואחפוץ לדבר דבר ברור באזניך אם תאבה או תמאן,  הלא ידעתני מאז כי לא איש הנני,  אשר יפחד מפני משרת או אדון    ובדברו הרעים הרעם עוד יותר בלי דברים,  ואחרי כי שתי הלחיים נשאו למרום והזקן נקרע עוד יותר ושנים לבנות נראו,  לכן נבין כי שחוק עבר על פתחי פיו.  עזמות אשר בתחלה עמד על מקומו,  כמו חשב מחשבות מה לעשות,  התעורר למראה פני המשרת אשר פתח מעט את הדלת ויביט אל החדר ויתן עליו בקולו:  מי קראך?  כלב,    המשרת נבעת ויסגור הדלת והזקן הרעים שנית:  טוב עשית כי שלחתו מזה כי הדבר אשר אחפוץ לדבר אך לנו הוא   

  אולם מה תבקש ממני?    שאל עזמות. 

  את חלקי    ענה בעל הזקן. 

  את חלקך?  הלא אותו נתתי לך כבר,  המעט הוא הכסף אשר שלחתי לך בפעם האחרונה לקונסטנטינופול כאשר חדלתי מקנות עוד את הסחורה?  האם לא שלמתי עד הגרה האחרונה?   

  אתה שלמת את הגרה האחרונה?  ובכל זאת לך ארמנות ומרכבות וסוסים ואוֹצרות וכל חמודות תבל ולי כעת אין כל,  וכאשר כתבתי לך פעמים שלש לא עניתני דבר,  ושלשום כאשר חפצתי לדבר עמך ברחוב מאנת להביט בפני,  ואתמול לא נתנני השוער לבא אל הבית,  לכן עתה באתי ואקוה כי בפעם הזאת לא אצא ריקם מלפניך   

  אבל עוד טרם אדע מה תבקש    

  הלא אמרתי לך כי את חלקי אבקש   

  מדוע לא תבקש לך חלק מאת יתר עשירי העיר   

  יען כי דבר לא היה לי עמהם ועשרך מידי לך,  או אולי תכחד? 

  אמנם אכחד,  כי ממשלחת ידינו אז לא ראיתי ברכה רבה   

  ומאין לך כל אלה?   

  מעת אשר חדלתי ממסחרי אשר סחרתי עמך הצליח בידי לעשות עושר ואין לך כל צדקה לבקש לא חלק ואף לא דבר מה   

  אין את נפשי לבא עמך בחשבון,  גם לא אומר כי תחלק אתי חלק כחלק בעשרך,  אבל גם אני אחפוץ להיות איש עשיר ובידך להעשירני מבלי אשר יגרע מעשרך הרבה   

  ואיכה אוכל לעשות כזאת?  השמיעני ואם בידי לעשות אתך טובה אעשנה בחפץ לב   

  הלא אמרתי לך כי אני לא הרב אבקש,  רק חמשים אלף שקל כסף תתן לי ואעשה לי בית   

  האם תצחק לי?    קרא עזמות ויתעורר    חמשים אלף!  ולכסף הרב הזה תאמר אך מעט תבקש – 

  הלא לפי דברת העם יהיה הכסף הזה אך אחד אחוז למאה מעשרך הרב והעצום מאד   

  לא עת היא לבלות העת בלעג ולהג הרבה    קרא עזמות אשר עוז פניו שב אליו לאט לאט. 

  גם עתותי לא בידי הנה    ענה האיש    ואין את נפשי להרבות דברים כי אם תן הכסף ואלכה לי   

  חדל לך מדברי הבל   

  נתן תתן או   

  או אולי תקח בחזקה,  האין זאת?   אני אשחק ואלעג לך,  הן לא ביער הנני כי אפחד ממרצחים,  ואני הנני מצוה עליך כי תעזוב כרגע את הבית או אשים את משכנך באחד בתי האסורים   

  ואני לא אקשיח לבי מאיש בריתי כמוך ואחלק אתך חלק כחלק במשכני   

  הבל תפצה פיך,  כי בידי לסגר אותו עד נצח.  לוא באת כמתחנן ובקשת עזרה כי אז אחרת דברתי,  אבל בדברך עתק בגאוה לא אוסיף אף שמוע בקולך   

  הנה אזהירך לטוב לך לבל תעלה אפי,  כי אני לא אירא מבית האסורים, אשר בו אולי בלותי הימים הטובים בכל ימי חיי,  אבל לך לא ינעם הדבר,  ואני אבטיחך על דברתי כי אתי תשב במאסר   

  בוז לך!  ואני מבטיחך כי עוד בטרם תפצה פיך יסגֵר לעד,  הלא במו פיך אמרת כי חמשים אלף כסף אך אחד אחוז למאה הוא מהוני,  ובכסף הזה תמצא ידי להשקיע לשונך לנצח.  אל תגש אלי,  ראה את אשר בידי,  המלאך הזה יפלס לו נתיב גם דרך הזקן ישר אל לבך    וכדברו הרים ידו וקנה רובים בעל שנים עשר פיפיות נראה    עזוב כרגע את החדר או אקרא למשרתים ואם תצעד צעד אחד אלי אז ידי תהיה בך.    האיש התיצב הכן ויאמר:  ירֵה,  גם מכלי מות לא אפחד,  וידוע תדע כי אני מקומי לא אנח ונראה אם תעיז פנים לקרוא לשופטים.    אדון הבית לא ענה כי אם נתן אצבעו על קצה הכסא וברגע ההוא התפרצו שלשה עבדים אל החדר ויאמרו להחזיק בהאיש,  אך הוא הדפם אחור וינועו ויפלו כעמיר מאחרי הקוצר ויצא בצעדי און בהביטו לאחור ובקראו:  עוד נראה פנים!    

  מהרו אל השופטים    נתן האדון צו והמשרתים התפרצו לרדוף אחרי האיש,  אשר אמנם לא נס בחפזה כי אם בצעדי ענק ירד בבטחה מעל המעלות ויתיצב נוכח הארמון וישלח ידו למולו,  וכל העובר עמד לראות מה יורה זה בהארמון,  וברגעים אחדים מלאו תשואות את הרחוב,  האחד אמר כי תבערה תפרץ מהארמון,  והשני האמין לשמוע קול זעקת שבר וכאלה,  וכאשר פרץ ההמון לרוב ויהי למאות נפשות קרא בעל הזקן בקול אדיר:  הידעתם כי הארמון הזה לא מאבנים וסיד נעשה כי אם מניר דק?   

  מניר דק!    קראו אחרים בתמהון. 

  כן הוא    הוסיף האיש לקרוא    מניר דק מאד,  מניר שטרות מזויפים על אוצר המדינה נעשו הקירות,  והחלונות השקופים מפתותי זכוכית לטושים אשר היה להם ברק וימכרו כאבנים טובות,  ואלה קולות הזהב     

  דום!    נשמע פתאם קול ויבהל כל ההמון בראותו כי ששה אנשי חיל מזוינים עטרו על המדבר עתק וישימו כבלים בידיו ויובילוהו,  ועל האספה צוה השוטר כי תפרד וילד איש לדרכו.  וכל הנאספים חרדו לעשות כמצוה וילכו שנים שנים או שלשה שלשה לדרכם ויוסיפו לדבר בהחזיון בקול דממה,  עד אשר לא נשאר אף אחד מהם ברחוב. 

ובארמון שב עד מהרה האדון אל מנוחתו אחרי אשר הלך אחת הנה ואחת הנה כרבע שעה בחדרו,  ואחרי אשר השמיעהו המשרת כי האיש הובא אל בית האסור שב וישב על הערש וגליונו בידו אשר לא הסיר עוד מנגד עיניו,  כי בלי ספק בוש להראות פניו אשר חורו כמעט מעת אשר עזב בעל הזקן את הבית.  ויעבר שנית איש סודו לאחד אחד את המון הנאספים,  אשר כמעט כלם לא נתן לראות פניו בלתי אם יעדם ליום אחר או למקום אחר ויקם שנית ויחל להתהלך בחדר שקוע במצולת מחשבותיו,  עד כי לא שמע כי פעם ושתים נפתחה בלאט דלת החדר מצד חדר משכבו,  ובכל עת שבה הדלת ותסגר בקול דממה דקה כמו יד לא נגעה בה בהפתחה ובהסגרה,  אבל כאשר כוננו עיניו כמו מבלי משים אל הדלת אז נפתחה ועל הסף נראה איש וכלו כמו דל נקשה מצפה ליד נדבה:  אבל כמו היה בידי האיש הזה להתהפך בין רגע ולהֵראות כאיש אחר,  כי כמו עיניו הירקרקות אשר בתחלה כאשר התבוננו בהן הפיקו אולת וכרגע נהפכו לעיני איש מזמות,  כן גם כלו אשר התראה בצעדו על המפתן כמו דל גאה התהפך ויהי ככלב נבזה בבאו החדרה וישתחו עד עפר,  ועיניו הבריקו כעיני כלב בעמדו לפני אדונו ומזמה ונבלה,  רוע לב ועבדות,  כל אלה יחד יצאו כקוים מהברק אשר הפיצו ויתבוללו במראה אחד,  מראה אשר יגרש מפניו וירחיק כל איש טהר לב גם מבלי אשר ידע מדוע וינחהו לפני רודף זמה ורעה לעשותו לכלי מעשהו.  וכל איש אשר הסכין לנסוע בדרך ולשכב כפעם בפעם בבית המלון הוא יכיר כרגע משלחת ידי איש כמוהו בהביטו בפניו וגם בטרם יפתח פיו יכירנו כי הוא בן משק בית היצר-הרע,  העבד אשר ירבה מאדונו,  כי בעת אשר האדון יעיר תאוה והעבד הזה ישים את המטרה לפניה ועל הרוב הוא הוא המעיר אותה והמובילה למחוז חפצה. 

 

יד.

אוֹהֲבֵי עָשִׁיר.

כתולעת זוחלה בראש כפוף ובשוקים עקומות וגב כגבנון וכמו התגנב לבל ישמע קול מצעדי רגליו בא האיש, אשר איש-סוד הגביר בשם-זמרי כנהו, אל חדר הגביר אשר עתה נחזה בו מדות טובות חדשות אשר לא פללנו.  כי עד הנה ראינו רק עוז בלבו, כי ידע מקומו והכח אשר בידו, כי יבין למשול כעשיר ברשים, ועתה נראה בו גם ענות לב מְסֻתָּרָה, ענות לב אין חקר לגדלה, את האיש אשר נבזה היה בעיניו נמאס ולא העיז לשאת ראשו בפתחו הדלת.  את  האיש הנדכה הזה, אשר לוא בקש הגביר לדרוך ברגלו הנכבדה על גבו, בלי ספק נשק מנשיקות פיו את העקב אשר הגדיל עליו, את האיש הזה קבל בעינים מאירות, וכמו כל רגזו עף ברגע אחד ממנו והלאה, כן רחף שחוק קל בין פתחי פיו בהכותו פעם ושתים על שכם זמרי ובקול נחת קרא: בלי ספק נגלתה לך אבן יקרה, מגלה אוצרות מני חשך, כי על כן קדמת לבא? האין זאת? – כקסם היה בהדברים האלה לזקוף כפופים כי גם זה האיש זמרי היה פתאם ישר ושוקיו דלו ברגע ולא עוד כתולעת, כי אם ככלב נושק פעמי אדוניו התראה, וגם עיניו אורו כעיני כלב בענותו: אמנם אדון! אוצר יקר גליתי אך עמוק עמוק הוא ואבנים רבות וגדולות יכסוהו –

– בלשון ערומים תבחר, אות הוא כי תבקש לך עוזרים, וכפי מספר העוזרים כן ירב השכר – קרא האדון וינד עפעף.

– אדוני! הלא ידעת כי אעבדך באמונה, ולא כיתר מתי הסוד הנני אשר נפשם לא תדע שבעה בהמציאם איזה דבר חפץ לנדיב, ובעת אשר דבר יקר יעלה בידם ילכו ויסובבו מסוחר לסוחר לראות מי ירבה במחיר, ואני לא כן אנכי, אני אעבדך באמונה ובתם לב, וגם אם שבעתים ישקל על ידי מחיר דבר חפץ לא אמציאנו לאחר בלעדיך, ולא הרביתי במחיר עמלו, ולא קראתי לאעוזרים בלתי אם – –

– פתח-דבר הגדול הזה יראני כי רב הוא המחיר אשר תאמר לקחת, אמנם השמיעני עד מהרה אם גם שוה היא המחברת בפתח דבר גדול כזה – ענה הגביר מבלי תת אותו לכלות דבריו.

– ולא קראתי מעודי לעוזרים בלתי אם ידעתי כי יש לי חפץ בם – הוסיף זמרי לדבר כמו לא הפריעהו האדון בדברו – כי רב לי רב אם אמצא בעמלי לחם לפי בני ביתי ולא – – האיש לא כלה דברו וכמבוכה נראתה על פניו, כאיש אשר ינחם כי העלה על דל שפתיו דבר אשר היה לו להכחידו תחת לשונו.

– טוב הדבר כי הזכרתני את בני ביתך – קרא הגביר בעליצות – ואני כמעט שכחתי, אבל הגד, בן בליעל!  עד מתי תדיחני במשאות שוא ולא תראני את בתך אשר יאמרו עליה כי היא כלילת יפי מאין כמוה, וכאשר אחשוב הנה כבר מלאו לה שש עשרה שנה ועת לה לבקש דרך אשרה.  מה תענה אב אכזר! – לוא התבונן הגביר בפניו, כי אז ראה בלי כל ספק כי אודם וחור עברו על פני זמרי חליפות במעוף עין, אבל הוא לא התבונן בו ברגע ההוא רק אל מענה פיו הטה אזנו, ובקולו לא הכיר אף מה מכל אשר הגה בלבו בענותו:  אדוני, לא עת דברים היא, פן נעביר המועד, כי לטש חופש אוצרות אחר את עיניו אל האוצר, ואם לא נקדימנו, אז יהי לו אשר לו ולנו אך בשת הפנים –

– האמנם דל חלקי בחיים ונפשי תכלה לראות שתי עינים יפות חדשות? זקן וכסיל! כבר עברו הימים אשר נכון הייתי לעמוד שעות רבות על המשמר עדי אצלח לשמוע משק בגדים ארוכים ולהמשך אחרי הקול ההוא ככלב בחבל, עתה אם גם עוד לא אמרתי לכל אלה: לכו לשלום, אבל גם לא קל המרוץ הנני, ואם לא תמהר להציג לפני את בתך, מי יודע אם אפתח לפניה דלתי ביתי אחרי שנה או שנתים.  ראה הזהרתיך! –

– אבל בדבר אשר אומר היום לאדוני יש די כח למשוך אותו גם היום אחריו, כמו לוא עול ימים היה ועוד לא התבונן אל בתולה מעודו –

– חסר דעה!  ואתה תאמין באמת כי כבר אבד עלי כלח, יתערבו אתי כל אלה אשר פי שנים לי בשנים מהם, ואני אַרְאֶך כי עוד אנהל את ביתך בלחם שנים רבות.  הבה השמיעני מה עמך? –

– הדבר אשר אומר לא עמדי הוא, כי אך בעמל רב אולי תמצא יד אדוני אותו –

– בעמל רב ואולי! האם סר כח הזהב מעליו ולא יוסיף להפליא לעשות? – 

– ואת פועה ואת עדה הצוענית? –

– גם אותן זכרתי –

– הגם על עדה הצוענית תתן לה יתרון?  נכספה נפשי לראותה, מתי תובילני להראותני אותה? –

– זאת לא אוכל להשמיעך, כי לא בידי הוא כאשר השמעתיך, וכבר נמצא צופה הליכותיה ועליך להגות אותו מהמסלה –

– ומי הוא? –

– שבדי בן דוב בן אמתי –

– האמנם החל גם הקוף הזה להתיצב על דרך נדיבי עם? וכבר עלה בידו להתרועע אתה?  הנך גבר לא יצלח, כי מדוע לא הודעתני מזה עד היום –

– זה ימים אחדים באו האשה ובתה הנה לבקש את בנם אשר עזב זה כשבעה ימים את העיר, ורבים מהמורים אויביו הוציאו קול כי הוא גנב כסף בבית יונה ויברח, שקר הוא!  ואחד מהם פרעוש שמו הודיע הדבר לשוטר רבע העיר והוא הביא את הנשים לבית הבור, וזבדי בן דוב הוא גאלן על פי פרעוש ויביאן לבית מלון והנהו עתה כמלאך הגואל בעיניהן.  ואפחד מאד פן ימצא מסלות ללב הנערה התמימה בטרם עוד תמצא ידנו לעשות דבר מה –

– ואם גם תמימה היא הנערה?  בלי ספק כעדה הצוענית.

– כנערה בת שלש שנים –

– טוב דברת, כבת שלש כי בבת חמש לא אתן עוד אמונתי ועל דעתך תמצא ידי להתפאר בה נגדה כל יודעי ומכירי? –

– אם אך תמצא אותה יד האדון אז יקנאו בו כל יודעי חן נשים –

– ומה אעשה? –

– לא אדע עוד בנפשי דבר ברור להשמיעך, אך זאת אדע כי זבדי קנה אותה מידי השוטר בכסף מלא, אשר על כן אדמה, כי בתחלה ישלח האדון אל השוטר ויצוהו כי ישיב אותן אל הבור, ואז יופיע אדוני כמלאך הגואל וישבה שבי.  – האדון נתן אצבעו על השלחן וכרגע נראה המשרת על הסף.

– מהר והבא הנה את השוטר פלוני – צוה האדון.

– הוא בחדר הסופרים יחכה על אדוני –

– יבא – אמר אל המשרת, ואת זמרי הועיד לשוב אליו לעת ערב.  אחרי אשר השמיעהו השוטר הביא את בעל הזקן אל בית הבור ספר לו הגביר על אודות האשה ובתה, אך בעד כל כפר מאֵן לשוב ולסגרן שנית מיראה פן יקום זבדי נגדו;  בפעם הראשונה לא היה להן מכיר בעיר ותמצא ידו לסגרן ולשלחן אחרי כן מהעיר, לא כן עתה יפחד פן יקראהו עון, הגביר ראה כי לא יועיל לו דבר שפתים ויתן לו מנחתו וילך, והוא בא בפנים נזעמים אל חדר הסופרים, אשר לקראת בואו חרדו כלם, וכמעט לא קם רוח באף כל אלה אשר נגש אליהם להביט במלאכתם, אך הוא עבר על פני כלם ויתבונן בספריהם ומכתביהם ולא הוציא הגה מפיו, אף פניו לא הפיקו לא רצון ולא דאגה, כי אם כאיש אשר יביט בדברים אשר לא לו המה עבר ויחלוף ויצא.  וכמו רוח מחנק נפש יצא מהחדר כן נשמו וישאפו רוח ברגע צאתו כל היושבים בו ויוסיפו לעבוד עבודתם.       

 

טו.

אָב וָאֵם.

שגבו מאד דברי החכם אשר חרץ משפטו, כי אך את אשר מחוץ לנו נכיר, כי אמנם את עצמנו לא נכיר, ולא נדע הנעשה בתוכנו בקרב לבבנו.  כאשר עינים לנו לראות אך את אשר לפנינו ואל תוכנו לא יחדור המבט, כן גם דעתנו תשגב ותשא ראש בשומה אחרים למטרה לה, ועד לוח לבנו לא יגיעו חציה.  כי מה היא הדעת?  הלא אך מעט מראה עינים ומשמע אזנים אשר נקברו כזרע על תלמי הלב ויוציאו פרי למיניהם כדמותם בצלמם!  ואם את הכל נראה אך לא הנעשה בתוך כליותנו, ואם לפי כל דובר נטה אזנים ואמרי פינו אך למען אזני אחרים יצאו מחביונם, הן לא יפלא כי נכיר הכל אך לא את עצמנו.  ואחרי כי הדעת הזאת תחסר לנו, לכן נחוק חקים ולא נדע, נגזר אומר ולא נבין, כי אך על פי מראה העינים יחקו החקים האלה, ומה הוא מראה עינינו אשר נתמך בו?  ואם גם אלף שנים פעמים יחיה גבר האם תעצור עינו כח לראות אף מעט מזער מכל אלה אשר יבקש לתת להם חק ולהתות לפניהם דרך?  כי על כן רוב חקי החיים הבל ומרבית הדרכים אשר פלסנו ליופי וצדק וישר – תהו, ויש אשר נשקץ ונבזה למראה עין את אשר בקרבנו ישכון ולא נדע.  מה נתעורר על המעשה אם נראה אבני חן משלכות באשפה, אם צפור מרנין עין על ידי שקץ נבזה בבוץ יתגולל!  רגש היפי יתחמץ וירגז בקרבנו כי הפרו חקיו לעיניו, ומה אם לתוכנו נביט ונראה יום יום אבני קדש מגואלות ברפש, צפרים עפות תהיינה לזעוה בחברת שקצים נתעבים!  בבקר בבקר ומרגע לרגע נראה הגיוני קדש ידכאו לפני תאוה וחפץ נבזה, אהבת חסד ומוסר וישר ישחו ראשיהם בעלות עליהם יד חמדת הכסף והכבוד וכאלה, לא נביט ולא נראה כי חקי היפי הטבעו בבוץ ורגל רמש נתעב תדושם.  אמנם לא רק בקרב לבנו לא נראם כי אם גם בקרב לב אחרים אשר עינינו תשורם לא נחזה כאלה, לא נתבונן למלחמת-תמיד הערוכה בקרב לב איש ואיש ועל פי מראה עינינו נוציא משפטו ונאמר צדיק לאשר פועל צדק ראינו כי עשה ברגע ההוא ויתר פעלו נעלם ממנו, ונרשיע את העושה לא-כן מבלי אשר תודע המלחמה אשר ערכה אהבת חסד בלבו בטרם עלתה יד הרשע לדכאה ולא נשמע אנחותיה, ולא נראה פלגי דמע ודם יזלו מפצעיה האיומים ולא נבין כי עוד עורכת היא בסתר מלחמה ועוד תקוה לנצחון.  ואולי בעת אשר הצדיק הכביר עתה בעינינו ישוב וירשיע אז תרום ידה ותגבר על ואויבתה ותרים את בעליה הנראה כּעַוָל לאיש המעלה.  כי גם לא ידע האדם אף הנתעב והנאלח את עת פקודת מוסר כליותיו עליו, ופתאם לפתע יתעורר כמו מיין ויראה את השבט האכזרי ויחרד ויבהל, כי נורא כח המורה הזה אשר פה יתראה בלבוש האהבה ושם במסוה היראה, רגע ילבש זקנה יספר זכרונות העבר בידו ומשנהו כילד אשר זה עתה עזב רחם יתיצב ותו העתיד על מצחו יזהיר כברק.

אמנם אך שקר נעשה בנפשנו אם נאמר כי המורה הנורא הזה התראה עתה לפני עזמות, אשר זה עתה יצא לשוח במרכבתו היקרה בלב בטוח כי עד מהרה ישלימו עושי רצונו חפצו ויַראוּהוּ באור פני הנערה מרומעניען אשר לפי דברי זמרי יפה ה היא גם מעדה הצוענית.  ולולא חשבנו למשפט כי גביר גדול ואיש זרוע כמוהו ימאס מהתפאר על זמרי הסרסור, כי אז כמעט חשבנו, כי אך למען הראות לאיש הזה כל אשר תמצא ידו לכן חשב בלי הפוגה מחשבות, אולי נכון לפניו הדבר להביא לו אשה חדשה אל הבית, והאשה החדשה הזאת תהיה נעמה בת יונה בן אמתי, לא אחרת.  כמעט חשבנו כי אך למען הכעיס את לבב זמרי חשב כזאת, כי אם לא כן מדוע זה הגה לבו אך בנעמה? הן אם גם ארכה לו העת לשבת בבית אחר את האשה אשר לקח לו כדת זה יותר משתי שנים, אבל מדוע זה שם לו את נעמה למטרה? הן ביפיה לא יצא לה שם וגם כספה כאין נגדו ודעתה בשפות וחכמות לא תעטרנה חן בעיניו כי אל זאת לא יביט, ובכל זאת רחב לבו בעלות זכרון נעמה עליו כמו בתקותו להֵראוֹת פנים את העלמה הנכריה אשר כבר גמר אומר לכנות אף אותה בשם עדה ולא נוכח פניו נראה המורה האכזרי הנקוב בשם מוסר כליות, וכמעט לא נאמין גם אנחנו כי זמרי יהיה התלמיד המקשיב בקולו ברגע ההוא, זמרי אשר ציר נאמן היה בבית התאוה מימי נעוריו, אשר אל כל נבלה נתן ידו ויהי לעזר במקום אשר לא מצאה ידו להחל ולכלות את כל המלאכה, זמרי אשר בצדק היה לו לחכות להשיג עוד מעט מאת גבירתו זאת את אות הכבוד בעבור "עבודה בלב נאמן וכשרון" ההוא? זמרי יפשע לעת זקנתו בגבירתו ויחבל את כל כשרון עבודתו אשר התפאר בה ימים רבים? אבל מי יודע? אמנם גל אשפה נראה לפנינו, אך אם נבליג על גועל נפשנו ונתבונן בו היטיב, מי יודע אם לא יֵרָאֶה לעינינו גם ברק אבני חן?  ומדוע זה לא נעשה כזאת? האם לא קרנו פעם ושתים גם להפך, כי התבוננו מאד בחשבנו כי באוצר כל יקר נשים עינינו ואך גל אשפה נראה לנו?

בשוב זמרי אל נוהו בבית יונה בן אמתי היה לאיש אחר, לא ככלב נושק יד אדוניו, לא כתולעת זוחלה לפני רגל רומסה התראה בצעדו על מפתן ביתו כי אם כאיש אשר המשל ופחד עמו, אשר עיניו יפיקו ממשל-רב, כמו הסכינו אשר אך מהם בלי כל עזרת דבר שפתים תצא מצוה, ורגלו תדרוך בגאוה כמו לה הארץ ובחפצה תהפכנה כחומר חותם, וכמו אל מושל רב-הכח נשאה עיניה האשה אשר ישבה על ערש וגבה נשען אל הקיר, רגליה אספה אליה ותחזיקן בידה האחת ובידה השנית אחזה עלי מרורים בתכריך ניר ותעלה עשן רב אשר יצאה מפיה ונחירה.  פני האשה הזאת אם כי עוד לא קמטו מזקן נראו כעלים בלים, עיניה כהו ומתחתן כתעלות אשר ענן יכסה עליהן, ואם כי לא שֻׁלַח רזון בעצמותיה, בכל זאת נראה חסרון אונה לעין תשורנה.  בפתוח זמרי את הדלת בחזקה נפלו רגליה מהערש על היריעה הפרושה על הרצפה ותנס לעמוד ותבקש להתכסות באדרת השער אשר על שכמה, אף כי הקור עבר כבר גם מעל פני החוץ, ואף כי מהבית המלא עשן, ובקול אשר כמעט אך מהנחירים יצא, ובדברים אשר מלה מלה יצאו מפיה, כי קצר רוחה בדברה, שאלה אותו אם יצוה להכין השלחן.  האדון הביט בה בשאט נפש, כמו לוא דברה דברים כגבר עברו יין, והיא התחלחלה כמעט ותאמר:  בכל עת תמצא השלחן ערוך, כי תאחר לבא בלילה, והיום קדמת כי על כן לא צויתי לערכנו –

– חסרת טעם! מה תרבי להג? הן לא בעוד היום גדול אשב לארוחות הערב –

– אני חשבתי כזאת יען כי באת–

– אמנם לא למען התענג  בחברתך באתי כי אם להשמיעך דבר נחוץ, דעי לך כי גמרתי אומר לשלח את בתנו מהעיר הזאת, נוכחתי כי לא טובה העיר הזאת לפנינה, כי על כן אבקש לשלחנה מזה –

– לשלח את פנינה מזה! – קראה האשה בחלחלה ובקול בוכים – ואנה תשלחנה? את בתי יחידתי! הן אגוע בלעדה מצרה ויגון! הוי מה תעשה לי?! – אם כי פני האיש העידו בו כי לא נעים היה לו לשמוע כאלה מפי האשה, ושפתיו נפתחו רגע כמו לדבר רצון, אך עד ארגיעה שב ולצון לקח מקומו באמרו: הלא בן יקיר לך, בן נחמד ונעים משמח כל לב, בן אשר שמו יצא לתהלה בארץ, ולמה זה לא תשישי בו גם אם תפרדי מעל בתך? –

– האם בעבור זאת תענני? – קראה האשה ברוח נשברה ורוחה קצר עוד יותר בדברה, ועיניה אשר מראה זכוכית כהה היה להן בלי זיק חיים ומחשבה, קמו עמדו כמו חשבו להסגר ברגע ההוא עד נצח – האני רשעתי בדבר הבן? האם לא נתתיהו ללכת אל החדר? האם לא שלמתי אז כאשר עוד היה כסף אשר רכשתי לי אני בידי להמורים? ומה אני כי תפקוד עלי עון סורו? –

– ידעתי זאת ידעתי, כי לא מכספך כי אם גם מכחך שחדת להמורים ובנך אף הוא חכם וידע את דרכי אמו –

– יבא רקב בעצמי אם יש בפיך נכונה על דבר המורים, ואני תפלה כי יתן לי אלהים חיים ארוכים ושלום בעצמותי כאשר לא סרתי מהדרך הטוב מהעת אש הייתי לך לאשה –

– וחטאת נעוריך התדמי כי לא תזכרנה? התאמרי כי מתו כל האנשים מהדור ההוא ואיש לא ידע אותך ואת דרכך בימי נעוריך, בשבתך בבית המשקה אשר לאמך הצנועה? – –

– אנא אל תחטיא את נפשך לדבר סרה באמי, אמי היתה יראת ה' ובעלת צדקה ושני ספרי תורה הניחה אחריה בהיכל בית התפלה הגדול, ובכל עת למדתני עשות טוב והצנע לכת – –

– אחרי הקיר בין המסך המבדיל בין השותים לשכרה ובין השוכבים בסבאם, שם למדה אותך להצנע לכת! האין זאת? – קרא האיש ופניו נהפכו לזעוה בלעגו, אבל האשה אשר מאז החלה דבר שב גם רוח חיים אל כל גוה וגם אל עיניה, היא כמו לא שמעה את דברו ותוסף לדבר ברגש כאשר היה לאל כחה ותאמר: לוא היו דמעות אמי לחרבות, כי אז בתקו את כל הגברים מקטן ועד גדול ולא נותרה בכם בכלכם נשמה; אחרי אשר עזב אותה אבי למעצבה בבגדו בה בגד כאחד המרעים והיא נותרה עמי עם נערה קטנה בחסרון כל.  בתחלה מכרה אמי כל אשר נותר בידה ונאכל, ואחרי כן פס אף פת לחם מהבית ונרעב מאד, ולפעמים לא אכלנו לחם שנים-שלשה ימים.  ובכל זאת הכתני אמי מכת מות על כי לקחתי בשר ולחם מידי הנוכל.  כזאבה רעבה הייתי ואכלתי עד כי הציקתני בטני, גם יין שתיתי עד כי נרדמתי ולא ידעתי את אשר חשב עלי, ולוא גם ידעתי, הן בת שלש עשרה הייתי ורעה מאד, וכאשר האכילני פעם אחת כן רצתי אחריו שנית ושלישית, אף כי אמרה לי אמי כי תשליכני אל הים אם אוסיף לצאת מהבית.  אני יצאתי אחרי אשר יצאה היא לבקש לשכור דבר מה, אני יצאתי ואשביע נפשי אשר לא ידעה שבעה, ואלהים הוא עדי כי בכל עת המה עלי נפשי על כי לא אוכל הביא גם לאמי מהמטעמים כי יראתי מפניה, ולא בה העון אם הייתי את אשר הייתי, רק אחרי אשר נודע הדבר ואמי בקשה לדבר משפטים את הבליעל, אז באו אנשים רודפי שלום ויעשו השלום ביניהם והוא נתן לה בית משתה יין-הדגן למען תכתוב ותחתם בידה כי דבר אין לה עמו.  ואמי היתה ישרה וצנועה, כל אלה אני ידעתי, ויראת אלהים, ותבך תמיד על כי לא הייתי אני כמוה, ותקלל בלי חשך במארת אלהים את אבי הבוגד אשר הוא אשם בכל אלה;  וכאשר נותרו אך אגורות אחדות בצלחתה אספה אותן לאחת אחת עד כי מצאה ידה לכבד בהן את אלהים, גם לעני ודל נתנה תמיד כאשר מצאה ידה ותלמדני לקרוא תחנות ולא בה העון, לא בה.  תמק כל לשון הדוברת בה עתק, – כי לא בה העון.  – הדברים האלה אשר דברה האשה ברגש ובחפזון היו כשלהבת הפתילה האוחזת פתאם בשמן ותלחכהו מסביב ותדעך, כי כלה כחה ודמעות נגרו בלי הפוגה מעיניה, ותנס פעם ושתים לדבר עוד ולא יכלה; אך כפתוח האיש את פיו לדבר התעוררה שנית כמו רוח חדש בא בקרבה ותקרא:  אולם כל אלה הלא ידעת מראש, לא כחדתי ממך עוד בטרם הייתי לך לאשה את כל אשר עבר עלי, ואת אשר לא ידעה אמי אף שמץ מנהו אותו הגדתי לך ואתה סלחת לכל, ומדוע זה תתנקש עתה בנפשי? למה תגזול את בתי ממני? – ובקראה כה הסתירה פניה בכפות ידיה ותתנפל על הערש ותשכב ותבך.  האיש עמד זמן כביר ויתבונן בה ולא פתח פיו, אחרי כן קרא: שימי קץ לבכיך ושבי על מקומך כי דבר לי אליך.  – כמו במכונה העלתה אל על ותשב על מקומה ודמעות לא נראו עוד בעפעפיה אשר הישירו נגד הדובר בה ועיניה שבו ויהיו לפניני זכוכית.

– גמרתי אמר לשלוח את פנינה מזה כי רעה נגד פניה אם תותר בזה – הוסיף האיש לדבר.

האשה הביטה כנבוכה או כחולה בפני אישה ולא ענתה דבר, והאיש אחרי אשר חכה זמן כביר ולא מצא מענה שנח דברו, ובפעם הזאת התעוררה ותתחלחל ותקרא: רעה נגד פניה? –

– כן, רעה נגד פניה, יפיה וחנה יהיו לה לחבלים לנקש אשוריה בהן וכבר יארבו לה עיני צפעוני –

– הן היא לא רעבה היא ולא תלך אחרי איש – קראה האשה בבטחה – הודות לאלהים! לה לא יחסר כל, גם לשון וספר תדע וחכמתה רבה ואיש לא יוליכנה שולל –

– כזאת תאמרי את, ועזמות אדוני, אחרת יחשוב, כי כבר פקד עלי להראותו את פנינה והיום כמעט צוה עלי.  ומי זה יערבני אם לא יצוה מחר במפגיע כי אראנה לו? –

– יראנה כאשר יחפוץ – ענתה האשה – ומה ממנה יהלוך אם ישתומם גם הוא על יפיה? –

– מכשפה! – קרא האיש וילטוש עיניו בעברה – ואם תבער בו אש התאוה? הטרם תדעי את האיש הזה? –

– ואם תבער בו אש האהבה ישלח את אשתו ויקחנה לו לאשה, ואותה לא ישלח אם יקחנה פעם אחת –

– אך את דברי אשחית באזני חסרת לב כמוך, אבל דעי כי לא כן הוא הגביר, כי אף אמנם ישלח את אשתו בלי כל ספק בעוד ימים אחדים, כי שֵׁמע נעמה בת יונה הגיע עד אזניו – –

  נעמה בת יונה? ופנינה הלא יפה אלף פעמים ממנה – קראה האשה.

– דומי ושמעי ואל תפריעיני, כי חסרת דעת וטעם הנך, זאת ידעתי כבר – –

– ובך העון כי אתה דכאתני – קראה האשה ותגע ראשה מסוס המתפרץ מפני אדוניו, כי פתאם לפתע סר מעליה רוחה הנדכה והנענה וקשיות ערף לקחה מקומו, עד כי כמעט לא האמין איש כי זאת היא האשה אשר לפני רגע לבשה חרדות אך בשמעה קול אישה.

– הלא צויתיך כי תשימי מחסום לפיך – קרא האיש וירקע ברגליו.

– לא אתן לגזול את בתי מידי, לא אתן! –

– אבל שמעי משגעת את דברי –

– אני לא אתן את בתי ואף אם תכני מכת מות ופה במקום הזה אמות ואקבר, אף אם תמרוט כל שערותי ותקרע את עיני בצפרניך לא אתן את בתי לעזבני, לא אתן – ובדברה נשמה ותשאף רוח בחזקה ותלחץ את הכר בכל כחה אל לבה ועיניה אורו כמעט רגע, אבל במעוף עין נדעך שנית אור העינים וידיה הֻמכו והכר נפל על הארץ ותשב באין אונים על הערש.  האיש כמו קוה כי כן יהי חכה רגעים אחדים בדברים ואחרי כן אמר: עתה שמעי את דברי ואל תרגזי כי לא אחפוץ לגזול את פנינה ממך.  חלילה לי.  – כעיני כלב מפיק תודה כן נראו עיניה בנשאה אותן אליו מבלי דבר דבר.

– מפני אדוני אגור כי לו נתכנו עלילות ללכוד עלמות בפח, ואני הן בכפו הנני, הלא תדעי כי שטרי חוב כתובים בידי במספר עשרים אלפים שקל בידו המה, ובכל עת תמצא ידו לקחת את ביתי וכל אשר לי ולהושיבני במחשכים –

– שלם לו את הכסף – ענתה האשה בקול כחולה.

– אשלם לו את הכסף? לו! להבליעל, החומס, איש הזמה וכבד העון, – לאיש כמוהו אשר בגנבה ובחמס ומרמה ובשטרות מזויפים עשה לו הון עתק כחול הים, לו אתן את אשר רכשתי לי בדמי לבבי, במספר שנותי, אשר רכשתי וקבצתי על ידי על יד למען בנות בית לפנינה.  למען הצליחה בחיים כי תהיה אשה לאיש ישר.  אך למענה דרך עלי הזדון ברגל גאוה ואני תולעת לא איש הייתי אך למען פנינה, ועתה אתן להעקרב הזה את מחיר דמי אשר הכינותיו לפנינה.  בטנו תבקע ואור השמש יחשך באהלו בטרם אשחית נחלת פנינה, וגם אם יורידני דומה לא אגרע מנחלתה אף מה.  היא נערה משכלת ויפה מאין כמוה ועשרים אלף כסף אשר בידי אתן לה.  לא אחסיר אף גרה;  אשלחנה איפוא לחוץ לארץ, כי שמעתי כי שמה לא ישאלו לאבות הנערה מי המה, כי אם מה היא ומה בידה, זאת שמעתי מפי אנשים נאמנים.  תלך איפוא שמה ועשרים אלף כסף הלא לה המה ותמצא את בחירה, ואם תאבה כי לא יודעו מי המה אבותיה, לא נוסיף לראות פניה עד אחרי היותה לאיש לבל תבוש בנו, או אולי גם נוכל לראותה, כי שם לא ידע איש מה היו אבותיה בארצם.  ולא אדע שלו בנפשי כל עוד פנינה בעיר הזאת היא, פן יפער התנין את פיו לבלעה ולריב אתו הן תקצר ידי, ומה יושיעני הריב אחרי אשר יביא עלינו שואה?  לכן זאת עצתי לשלחנה לחוץ לארץ, וכל רגע אשר תותר פה כשנה יחשב לי, את הכסף ערכתי וכל הדרוש אכין, ואם גם אאלץ לגנוב ויצמיתו אחרי כן בכור חיי לא אשוב אחור, אכין הכל ותעבור היא את הגבול.  – בחפזון גדול וברעש דבר את דבריו אלה עד כי נעתקו פתאם מלים וישכח את אשר חפץ לדבר עוד ויעבר ידו על מצחו להסיר את אגלי הזעה אשר התגלגלו ממנו ויוסף ויאמר:  כן, לחוץ לארץ אשלחנה, לעיר וויען, ואַתּ תוכלי לשאל שמה ברופאים ותאמרי לכל כי אך למען זאת הלכתן שמה למען תדרשי ברופאים –

– וגם אני אלכה עמה! – קראה האשה בקול גדול אשר כמעט לא האמנו כי יגדל כחה לתת קול כזה לולא שמענוהו.

– אמנם גם אַת תלכי עמה, כי מי כמוך תדע לשמר בת מלבד – בדברו עקם שפתיו מעט – אמות כמוך תשמרנה את בנותיהן הרבה יתר מאלה הנשים אשר כבודן חדש עמהן –

– אני אשמרנה, אני אצרנה כבבת עיני, לא אתננה ללכת אף רגע לבדה, ביום ובלילה אשמר עליה, וגם אם ארעב ולא אראה שנה בעיני לא אנוח ולא אשקוט ואעיר עליה –

– לכן הגידי זאת לפנינה כי תכין לדרך פעמיה, ואל תשמיענה דבר מכל אשר דברנו, רק אמור לה כי זה הוא חפצי –

– טוב הדבר, ומתי יהיה כדבר הזה?

– כאשר נכין הכל וגם מכתב-מסע יהיה בידה –

– ומה אעשה בימים האלה?  איך אשמרנה ממצודי אדוניך? –

– הנה בפעם הזאת דברת כאשה חושבת ומבינה דבר –

– הלא הוא דברי, כי אתה דכאתי רוחי –

– לא עתה העת להוכח, אבל זאת אשמיעך, כי כבר מצאתי תחבולה למשוך לב הגביר בחבה ימים אחדים, לבל יזכור את פנינה, וכאשר יצלח חפצי בידי אביא עליו שואה לא יוכל לצאת ממנה, או הוא יצמית בכור חיי, אך יעבר עלי מה, ובין כה וכה ואתן תהיינה מעבר לגבול – איפה פנינה? – קרא פתאם.

– היא בבית נעמה בת יונה –

– טוב הדבר כי זכרתי זאת – קרא האיש – דעי לך.  כי לא תוכלי לתת את פנינה ללכת עוד שמה, כי הגביר מבקש לראות את פני נעמה לקחתה לו לאשה אחרי אשר יגרש את אשתו ואירא מאד פן יראה שם את פנינה –

– אבל היא לא תשמע בקולי לדבר הזה –

– דבר על לבה ובקש ממנה כי תעשה כדבר הזה ואמור לה כי לא תוכל לגלות לה הסוד, אף עוד זאת, הרבה להכין הכל להמסע והיא תעזר על ידך ותשכח את נעמה –

– שב איפא גם אתה בבית ותצלח בידך לשמר עליה –

– פתיות!  הלא השמעתיך כי גדולות ונצורות החלותי לעשות, וגם אלה אגלה לך כי גם ידך תכון עמנו! – כשמוע האשה הדבר הזה הרימה ראשה בגאון והוא הוסיף לדבר מבלי פנות אליה:  הנה אשה ובתה באו מרומעניא, האשה היא אֳם זרחיה אשר היה מורה בבית יונה בן אמתי והבת אחותו היא, והנערה יפת תאר אשר לא ראיתי כמוה –

– פנינה יפה ממנה! – ענתה האשה ברגז, אך האיש לא שמע גם זאת ויוסף לדבר: ועל הנערה הזאת ישמר זבדי בן-דוב, כי נמחץ ברשפי עיניה ולא יסור ממנה, ועל דבר הנערה הזאת דברתי באזני אדוני והוא לא ישקוט ולא ינוח עדי ילכדה ברשתו, זאת ידעתי נאמנה, ואחרי כי תמימה היא הנערה ולא תשמע לחלקות פיו גם למתנותיו לא תשעה, לכן אדמה כי ישית בכחו לה ויתקפנה, ואני אתן את ידי לו למען יפול אחרי כן בפח ונגזר לעולם.  וזה הדבר אשר אחפוץ לעשות:  כאשר יצלח בידי להביאם לחדר אחד ואני אעמוד על המשמר ואודיעך את העת והמקום, תבואי אַתּ ותכי פעם ושתים על הדלת ואני אפרץ אל החדר ואומר לו, כי אֵם הנערה עם שוטרים שמו עליו משמר ויתחלחל, ואז כאשר אחישה מפלט לו אאלצנו כי יתן על כפי שטרות כפי שטרותי אשר בידו המה או אולי עוד יותר, ואם ימאן לעשות כדבר הזה אשרוק בשפתי לאות, ואז תמהרי ותקראי לשוטרים העומדים בחוץ ותאמרי להם, כי קול אשה קוראה לעזרה שמעת, ואני אעמוד בפניו ולא אתנהו למוש ממקומו, וכאשר יבאו השוטרים תמהרי הביתה ולקחת את פנינה ותשימנה לדרך פעמיכן, לכן הכיני הכל –

– טוב, אעשה ככל אשר תצוני, אם אך את פנינה אלך –

– כאשר גם אני אעשה הכל למען הצל את פנינה ולבעבור הביאנה אל המנוחה, ואף אַתּ הזהרי מאד, לבל ימלט מפיך דבר בבאך לעיר וויען אשר יעיד בך מי אַתּ ומה היית לפנים, אל תרבי לדבר ואל תבקשי לך רעיות רבות ומפני בנות הארץ הזאת ברחי כמפני זאבי טרף, לבל תהי למכשול לפנינה, עד אשר תשב בבית אישה, ואולי טוב יהיה אם גם לא תאמרי לאיש כי אמה אַתּ, רק כי קרובה או שומרת לה הנך –

– אעשה גם זאת, אך אם אתה אלך ואיטיב לה בדבר הזה – ענתה האשה מקירות לבה ותּאָנח.  – וברגע ההוא נשמע כהד קול האנחה וכקול בוכים גם מאחרי דלת החדר.  שניהם התחלחלו ויפתחו הדלת אשר לחדר פנינה, אבל היא לא היתה בחדר וישתאו שניהם על הדבר.

 

טז.

הִתְגַלוּת לֵב.

כמו לקח זרחיה אתו את מנוחת הבית כן נראה בית יונה אחרי עזבו אותו.  כל יושביו אשר הסכינו בו מאז חשבוהו כבר כאחד מבני הבית, אחרי כי כל אשר יצא מפיו נעשה, ואחרי עצתו, אם בקשה מפיו או אין, לא שֶׁנה יונה אף פעם, ומי יחשב כבן הבית יותר מהאיש אשר דבר פיו יקום? – אך בכל זאת לא עלה עד הנה על לב איש מהם לחשוב זאת ולבקש חשבון, מה יהיה בסור זרחיה מעל הבית? האם ישכחוהו כמו רגע כמו חלום אשר עבר, כמורה אשר חדל מבא או אשר אמרו כי אין עוד חפץ בתורתו, או כאת אח ורֵע יזכרוהו עוד ואת עצתו יוסיפו לבקש גם אחרי אשר איש העצה לא יתהלך עוד בתוכם.  איש לא בקש חשבון בדבר הזה כל עוד אתם היה, כאשר לא יבקש איש חשבון מה יעשה אם תוקח רגלו או ידו ממנו.  הן זה דרך לאדם לחשוב את כל אשר הסכין בו כחקו הנתן לו מאת הטבע ולא יחסר;  הנולד בארמנות יחשוב כי לו המה כידיו ורגליו, והמשרה לבן אצילים כלום חקו להעובד בשעת אפים;  מה מאושר הוא האיש אשר שתי רגלים ושתי ידים ועינים לו, לא יחוש בלתי אם באבדן לו אחת מהנה; וכן היא האהבה לבני בית ורעים, רק בהפרדם מעל אוהביהם אז יחושו אהבתם.  מבלי משים היה זרחיה כיד ורגל ועין בבית הזה.  מבלי משים, כי גם הוא לא ידע אחרי כי לא חפץ באלה ולא בקש להציב לו יד.  ובכל זאת הציב לו יד, או אולי יען כי לא בקש לכן נִתּן לו.  כי לא כל המורים בעיר הזאת אשר אם אך נִתּן להם מדרך כף רגל בבית בקשו ויעשו ככל אשר מצאה ידם להתישב בתוכו מיראה פן יסערו כמוץ מגרן ברוח פה מורה אחר אשר ישכיל פיו לקחת לב הגבירה או העלמה או אחת הקרובות בבית, ועל כן יהיו עד מהרה למשא לעיפה.  כי כמעט כמושל אשר בחזקה לקח לו קרנים כן ישָנא מיעץ עצה ואת פיו לא שאלו, ולא רק לעצתו יאטמו אזנים, כי אם גם מראות פניו ישעו עינים.  ולא כן היה זרחיה, הוא אשר לא כמקור אשרו חשב לו את מלאכתו, כי אם כמעברה לעבור בה עד אשר יגיע לחוף תקוה טובה, הוא לא התרפס ולא עשה חנף ולא דבר חלקות ולא אץ לחות דעה, כי על כן לא נחשב כמו זר ליושבי הבית, ואחרי אשר הסכינו בו היה בעיניהם כאחד מהם, כי גם את דעתו ועצתו אם השמיע אותן אז יצאו מפיו כדבר שליט בביתו אשר ידע לנכון כי דברו יקום.  ולא רק האדון והגבירה, אשר גם שניהם יראו תמיד לנפשם מהשמיע קולם באזני איש אשר חכם מהם ובעיניהם חכם כל איש יותר מהם, כי אם גם העלמה אשר כאבן פנת החכמד והמדע היתה בעיני כל באי הבית, גם היא הקשיבה לתורת שפתיו בלבל מלא חפץ, כי ראתה כי עוד לה ללמוד הרבה ממנו, גם למדה ממנו הרבה אף כי לא מורָה היה, וגם קנאת הנאמן אשר קנא לאלהים וצדיקו, אשר לפי דעתו גם רוח שניהם לא היה נוחה ממנו, ואולי גם לנפשו קנא מיראתו פן כאשר שנה יונה את דרכי ביתו והנם אוכלים ושותים בראש פרוע, כן ישנה גם את דרכי בית מסחרו ויחלו לעבוד בו אנשים אשר למדו חשבון וכתב בבית הספר ולא בברכת הרבי היו לבעלי חשבונות ונאמנים, גם קנאת הנאמן לא הֵרֵעה לו מאומה, ותהי להפך כי הקנאה הזאת היתה לו כמלח הנותן טעם למאכל, כי הגדילה עוד את כבודו, ואדון הבית חשב לו לחובה להיות מליץ יושר בעד זרחיה  להצילו משן קנאת הנאמן, אולם הכבוד אשר עטרוהו בבית הזה לא הביא בלבו את המנוחה אשר בקש, הוא לא אמר אשקטה במכוני אחרי כי בית נמצא לי, אשר בו אוכל למצוא מנוחה – הן לא זאת היא המנוחה אשר בקש, להיות מורה לנערים, ומפני המנוחה אשר מצאה לרגל מלאכתו זאת פחד ורגז עוד יותר מאשר פחד אם לא הציב לו יד נאמנה, ומה גם בימים האחרונים היה לו לב רגז כמעט בלי הפוגה גם מבלי אשר בקש חשבונות ומבלי אשר ידע בנפשו מדוע.  והעלמה אשר כבר הסכינה לחשוב אותו כמלמדה נשאה לפעמים גם רגזו במנוחה ותבקש בכל לבה להרנין לבו.  אבל עתה כאשר נסע והלך מזה, עתה ראה אדון הבית כי איש עצות יחסר לו, איש אשר יסמוך באהבתו ויאמין בתם לבו, ובלעדי זרחיה לא מצא עוד נאמן לפניו.  זרחיה עשק את כל אוהביו ורעיו ממנו באפס יד, כי מעת אשר בא לביתו חדל יונה מהאמין ביראי אלהים כי אך המה נאמנים ואנשי יושר, אמונתו בהצדיק חלפה עברה לה, בטחונו באחיו ובעצתו נפל ולא הוסיף קום.  ואחרי כי בשנאתו לא הרבה יונה חשבון כמו באהבתו, כי כמו אז אך אמונה ואל דעת נתנה האהבה בלבו, כן גם היום אמונתו בדברי זרחיה הפיחה בהאהבה ותגרשנה מלבה, לכן גדלה עתה השנאה כמו האהבה אז, ויגדל החשד אשר חשד עתה כל איש כהבטחון אשר בטח בהם לפנים, ויהיו לו אך דברי איש אחד לקו כדבר האלהים, ועתה גם האיש הזה איננו ולא עוד יפתח שפתיו עמו! הדבר הזה דכא את רוח יונה כמעט כמחלתו; בשכבו על ערשו היה בעיניו כשוחה בלב ים ועדת תנינים יקיפוהו ובידו אין מאום להציל נפשו, מתגרת יד אחיו ירא מאד, כי ידע דרך עמו כי לו נתכנו עלילות, ואת מי יוָעֵץ ויבטח בו כי לא יגלה סודו לאחיו צוררו בנפש? אבל יותר מאשר המה רוח יונה אל זרחיה כלתה נפש נעמה אליו.  כגויה בלי רוח היתה בעיניה בסור זרחיה מהבית;  היא הסכינה לדבר עמו הרבה על כל דבר ואך עמו הרבתה שיחה, כמו לא כיתר בני האדם היה הוא, כי מכל איש גרעה שיחה מימי ילדותה ודבריה היו מעטים גם עם הוריה ומוריה ובקול דממה ובנחת דברה דבריה, כאשר כן היתה גם בכל הליכותיה, לא הרחיבה פה כאשר לא הרחיבה צעד מעודה, כי אם בנחת ובבטחה עשתה בחפץ כפיה, וגם בשחקה לא הרימה קולה, כי אם כקול ילדה קטנה נשמע קולה בשחקה, אף כי לא ידעה כי השחוק הזה יפיץ על פניה חן נעלה, בכל זאת לא חדלה משחוק כזה ומדבר שפתים  בנחת ומעבודה בבטחה ובכבדות.  כן היתה בשבתה בביתה וכן בצאתה החוצה וכן בלמדה דעת, המנוחה לא סרה אף רגע מעל פניה ושפתיה וידיה, והדעת הרבה  אשר בה היתה לתהלה לא ברוחה הכביד כי אם בחפצה ובעמלה אשר לא ידעו כל גבול אצרה לה;  ואף היא ידעה זאת, כי על כן רוח חיים היה לה זרחיה אשר כמו פיו, לא מעל הספר יחלק תורה, ואשר בחֻמוֹ ידבר ברגש וברוח חיים ואמץ ותנעם לה חברתו מאד, ואך הוא פתח לה פה לדבר הרבה ותסכין בו עד כי כמו אחיה נחשב לה וגם לא בושה מהגיד לו אם עשתה דבר אשר לא כן.  ולא עלתה מחשבה על לבה, מה יהיה בעזוב אותה הרוח הזה, ועתה היה פתאם כדבר הזה ותשוח עליה נפשה מאד, ובצר לה נקטה בפניה על אשר לא כתבה לו מכתב כחפצו, כי ראתה כי היא במכתבה הרחיקה אותו מביתה ותחכה בכליון עינים ליום אשר יבא דבר ממנו ואז תמהר ותטיב את אשר עִותה.

ובחשבה מחשבות כאלה לא בקשה אף אז חשבון מדוע זה תכלה נפשה אחריו?  האם תאהבנו באהבה נצחת?  חללה!  לוא ספרו לה ברגע ההוא כי עלמה תאהב גבר ונפשה תכלה אחריו בלי כל ספק מלאה שחוק פיה על הפתיות הזאת, כי למה זה תאהב עלמה אך גבר?  הן היא תדע בנפשה כי מעודה לא התענגה בחברת הגברים וכל אלה אשר נודעו לה נבזים היו בעיניה מלבד זרחיה, אך הוא האם גבר הוא?  לוא גבר היה איכה ישבה עמו שעות רבות יום יום ולא פחדה מדבת אנשים?  ואם גם גבר הוא האם בעבור זאת תחדל מכבדהו כערכו ומחמוד צלו?  הן לא חטא מות  הוא לאיש להיות גבר עד להשליך עליו שקוצים ולהרחיקו מרעיו ומיודעיו אשר יכבדוהו בלבם, ולוא היה זרחיה עלמה כמוה כי אז כבדה ואהבה אותו כמו עתה או אולי עוד יותר, על כן ידעה בנפשה נאמנה כי לא חולת אהבה היא ולא לה להסיר מחשבה כזאת מלבה בחזקת היד פן תרע לב.  תעשינה כזאת הבנות הפותות ההולכות שבי אחרי מראה עיניהן ולא היא, היא תזכור את זרחיה באהבה ופניה לא יאדימו, היא תהגה בו כל היום, כי אך בתורתו תהגה, גם תדבר אליו מרחוק לקרוא לו לשוב אליה וכלמה לא תכסה פניה, הן אך לתורתו תיחל.  והרעיונות האלה לא נתנו דמי לה וימלאו לבה תוגה אשר אולי דכאה אותה לולא מלאה עצבת אחרת את חדרי לבה, כי אביה עודנו שוכב על ערש דוי ולא פעם ושתים שנה בדברו כי אך לזאת יִצר לו על כי זרחיה עזב את העיר, ולולא זאת כי אז שם על שכמו פקודת מנהל בית המסחר, כי לא ידע כמה יארכו עוד ימי מחלתו והוא לא יבטח אף באחד מכל עובדי עבודתו בבית המסחר, ולהגדיל שברה שמעה מאחריה דבר כי מתנקש דודה במסחר בית אביה להכות שאיה, והיא ידעה את האיש כי נקל לו להכות בעברתו חרם בית על יושביו ומה גם אם יראה ראשית לו, והדאגות האלה לא נתנוה הרבות מחשבות על אודות זרחיה.  גם גד אשר כמעט אך ראתה פניו האמינה בתמת לבו, אם יען כי פניו העידו בו זאת.  או אולי מאשר כי זרחיה שלחתי שמה, היא האמינה בו כרגע וַתִוָעֵץ עמו כאת רע ומכיר מאז ולא הסתירה ממנו, כי כמו אל אוצר כל יקר כן עיניה ועיני אביה נשואות אל זרחיה, וגד הבטיח כי לא יעברו עשרה ימים בטרם יבא מכתב ממנו שבו יודיע מקום שבתו ואולי ימהר למכור ביתו ויבא את אמו ואחותו הנה כי כן הגיד לו, גם לא כחד תחת לשונו כי יודע הוא נאמנה כי בלב נשבר עזב זרחיה את העיר וכי נפשו קשורה בהעיר הזאת וימאן לעזבנה בעד כל כפר אך פיו אכף עליו ברגזו לעשות כזאת.  כאלה וכאלה דברי נחומים הביע גד אשר הרימו ערכו מאד בעיני נעמה ויהי כיודע כל נעלם בעיניה ותשתאה ותשתומם לשמוע כי נמצאו אנשים אשר קראו לו בשם "גד הפתי" – זאת שמעה מפי אחיה אשר הקשיב הדבר הזה מפי מורה אחר אשר בקש לרשת את מקום זרחיה ויהתל בהנער לאמר: גד הפתי היה למורה לך – ואת מחשבתה אודותו השמיעה לאביה ויקרא לו אף הוא אל חדר משכבו להיעץ עמו בדבר מסחרו, אבל הפעם אמר גד במו פיו כי סכל הוא וכי לא ידע אף מה בדבר מקנה וקנין ולא איש עצות הנהו, וגם אותו נחם כי עוד מעט ישוב זרחיה ויאיר אור לכל ההולכים בחשך.

כה עברו ימים אחדים וכענן תוגה חרישית כסתה על פני כל יושבי הבית.  גם פני גד היו זועפים כי חניכיו הרעימוהו וימאנו הגות כפי אשר אמר להם, הן מפי פתי לא נאוה להם לקחת לקח, ואם יחפוץ לשבת בדד ולדום טוב ואם אין ישליכוהו מחוצה – הדברים הנעימים האלה השמיעהו הנער הגדול בפה מלא והקטן שחק בקול גדול למשמע אזניו, וגד ישב כאובד עצות, כי לא ידע מה יעשה.  להתאונן באזני האדון לא יוכל כי חולה הוא, לבקש עצה מפי נעמה לא נכון הדבר, כי ראה כי נפשה מרה לה, ועוד זאת כי לא ירהיב עוז בנפשו לגשת אליה לדבר עמה בלתי אם היא תשים אליו פניה, וזה שני ימים אשר לא באה אל חדר הנערים, וליסר את הנערים לא ידע איך יעשו המורים ביסרם, הן להכות אותם יכאיב להם.  אמנם יש לאל ידו לדבר על אזנם מוסר ואולי גם הועילו להם דברי המוסר לשובב לבם אל הספר אבל אצבעותיהם אשר ישימו באזניהם כאשר יפתח פיו יקומו לשטן מעבור מוסר לאזנם, ויהי עצוב רוח אף הוא מבלי הגד צרתו לאיש.  אבל פתאם קם שאון בבית ויפיח רוח חיים בלבב רוב יושביו, וגד הרים ראש וירהיב עוז בנפשו לגשת אל הגבירה ולספר לה את אשר שמע מפי מורים אחרים כי אֵם זרחיה ואחותו באו ובני בליעל אחדים שתו במרמה להן ויביאון עד בית הבור, כי הוציאו קול כי זרחיה גנב כסף מבית יונה ויברח ועל כן תשבנה במשמר עד אשר יחקר הדבר, כי על כן יבקש חפשה לו יום או יומים למען יבקש וימצאן ויוציאן לחפשי.  נעמה נעותה משמוע הדבר הבליעל הזה ותקרא:  ידי דודי במעל, ויונה בשמעו את הדבר אמר לו, כי ילך אל היודע-משפט הנודע בשם דן מעות-דין והוא יוציא אסורים לחפשי גם אם חטאת מות בהם, וככל אשר ישית עליו יתן, לא יוקיר כסף אם אך יפתח דלתות בית האסורים לפני הנענות.  ויצא גד לחקור ולדרוש על הדבר עוד יותר למען ידע מלים יבחר את העורך דין ונעמה ויונה חכו בכליון עינים לשובו, אך הוא לא שב ביום ההוא אף לא ביום השני.  ודאגת נעמה גדלה מאד מאד עד כי חשב לבה להשבר, ובשבתה כה שקועה במצולות מחשבותיה הנוגות צלצל הפעמון אשר לדלת בּבִּאָה על יד חדרה ותתעורר ותרץ בחפזון לפתוח הדלת, כי אמרה גד הוא ונצורות בפיו, כי על כן לא בא דרך השלבים מחוץ, וכמעט בחרדה נסוגה אחור בראותה כי לא גד הוא כי אם פנינה בת זמרי, ועיניה היפות אדמו ולחייה כמו שֻׁטְפוּ בנחל דמעות.

לפנים היתה פנינה רעית נעמה, כי בבית ספר אחד לקחו לקח, ואחרי כי יתר הנערות רדפו את פנינה ותכסינה תמיד בחרפה פניה בגשתה להתרועע אתן, לכן קרבה היא אותה בחמלתה עליה, ופנינה היתה כשפחה לעמת גברתה בדברה את נעמה, ותהי נכונה תמיד לעבוד אותה, לעזור לה ללבוש בגדיה, גם לקשור שרוך נעלה ישבה לא אחת ולא שתים על הארץ, והדבר הזה כשר מאד בעיני נעמה, כי כל כשרון לא היה לה מעודה ללבוש בגדיה כפי יאזרוה, ובביתה היתה משרַת נכונה תמיד לשרתה, לא כן פנינה אשר יתרון הכשר היה לה לעדות בגד ושפחה לא היתה לה מעודה.  ותאהבנה שתי הילדות אשה רעותה, ואולי זה הדבר הֵסב כי זמרי שכר לו מעון בבית יונה למען תמצא בתו להתרועע את נעמה, אבל אם זה היה חפצו אז הֵסב אחרת מאשר חפץ כי בתחלה בבא פנינה אל נעמה לא עמד איש כצר לה, ועתה מעת אש תגור עם אבותיה בבית ההוא רבו צורריה מאד, גם העבדים צררוה והשפחות לא חשבו ממנה רוק בבאה אל חדר נעמה.  ולא אחת ולא שתים שמעה נעמה את הפקידים בבית אביה דוברים דבר באזניו:  למה יתן את בתו להתרועע את בת-חרפה זאת, הלא כלמת עולם תהיה לה!  ואם כי נעמה לא שמה לבה לדברים כאלה, כי ישרה הנערה בעיניה מאד, וגם אבותיה לא שכו דרכה לבל ימרו רוח בתם, בכל זאת כאשר גדלו הנערות החלה פנינה להוקיר רגליה מבא אל נעמה מבלי אשר ידעה מה היה לה, וכאשר שאלה נעמה אותה מדוע תתחמק מפניה, ענתה תמיד כי רב עמלה בלמודים ובשיר ורגעיה ספורים.  ורק לעתים רחוקות ראו שתי העלמות אשה פני רעותה, אבל בּהֵרָאותן פנים דברו תמיד אהבה כרעיות אהובות.  גם בחוץ נשקה לה נעמה ולא בושה.  אולם בפעם הזאת עברו כששה ירחים ונעמה לא הוסיפה ראות פני פנינה, כמו נסתרה מפניה בחפץ לב, ואחרי כי דרך נעמה היה לבלי חקור שורש דבר נמצא בדרכי אחרים, וגם אם בקשו לספר באזניה כאלה מֵאֲנָה לשמוע, וכאשר נסו פעם ושתים להשמיענה עון אבות פנינה, אשר בעבורו תהי גם היא לזעוה, ענתה תמיד:  לא אחפוץ לדעת יותר מאשר אדע – לכן לא חקרה גם אחרי הנסבה אשר הֵסַבּה את פנינה מאחריה עד להסתתר מפניה, ולכן רב תמהונה גם פחדה בראותה את המתחמקת עומדת פתאם לפניה ופניה שֻׁנוּ מאד מבכי ודמעה, אשר לא כדמעות שמחה נראו לעין.  רגעים אחדים עמדו שתי העלמות בטרם אשר פצחה אחת את פיה, עד אשר התעוררה פנינה ותאמר:  סלחי נא גבירה כי אפריעך רגע, דבר נחוץ בפי והוא הדריכני אל הדרך –

נעמה התבוננה בה עוד רגעים אחדים ואחרי כן כמו זכרה פתאם את אשר לה לעשות חבקה אותה ותושיבנה על הכסא באמרה:  לא אבינה דבר, מדוע תצטדקי על כי באת הנה, הטרם תדעי כי טוב באך אלי תמיד, וכבר הרביתי מחשבות למה זה תתחמקי מפני?  האם הכלמתיך, או דברתי דבר אשר לא כן באזניך, אם כן הוא, האמיני לי, כי לא בצדיה עשיתי זאת –

– לולא ידעתי תום רוחך ובור לבך, כי אז אמרתי כי תלעגי לי – ענתה פנינה באנחה – אַת תבטיחיני כי לא בצדיה עשית זאת אם הכלמתיני, ואני אומר לך כי לוא גם הכלמתיני, ולוא גם הבית בחרפה לחיי ובצדיה, גם אז לא היתה לי כל צדקה להתקצף עליך, ואף כי אחרי אשר הרבית לקרבני ולהראות לי אותות כבוד כאשר לא לי יאתה, עתה חשבתי לי זאת לאושר מאד נעלה, כחלקת שדי במרומים לוא יכלתי לשאף צלך תמיד, אך לא אוכל, וחללה לי מהיות שוכחת טובה –

– האמיני לי כי לא אבין אף דבר מדבריך – ענתה נעמה ותגע בשכמה. 

– שמעי נא גברתי, לא ילדות קטנות הננו עוד כיום.  עברו הימים המאֻשרים, אשר בם רויתי גיל בלי מצרים כאשר קרבת אותי בימין חסדך, בעת אשר הילדות תעבוני וישקצו מקום שבתי ולא ידעתי עד מה, כי רק עשרן אמרתי הוא מקור גאותן, ועל כן יגדילו עלי עקב, ובאהבתך נסמכתי כי אחת מצאתי אשר לא גבה לבה ותשפל עיניה גם אלי הנדחה;  אבל ימים באו ואחרת הורוני.  התבוננתי כי לא חסרון הכסף יחסֵר רעיותי, כי אם עון אבותי וחרפתם דבק בי והשליך עלי שקוצים, עד כי חרפה היא לאיש אשר כבודו חדש עמדו לנכלנו בקרבתי – בדברה כזאת הסתירה פניה בכפות ידיה ותבך מרה.

– לא אבין אף דבר מכל דבריך ואולי לא תדעי גם את אַתּ אשר תדברי, האם לא חולה אַתּ – קראה נעמה בדאגה.

– אם עוד טרם תביני אז עלי החובה להבינך, ואם תביני ותתראי כמו לא תביני נטל עלי להראותך כי מכאובי אני אדע.  אף אמנם חולה הנני, אך לא מחלת גויתי אנושה, כי אם נפשי הֻכְּתָה במחלה אשר לא תרפא ממנה.  מאז היותי דכאה עצבת את לבי בראותי כי אבי ירדה בביתו כמושל וידכא רוח אמי עד כי לא תמצא און לה להשיבו דבר, גם אם אתה הצדק.  אני שמעתי דברי ריבות ונאצות על דבר אחי אשר עקש דרכיו מאד ואבי טפל האשמה על אמי, ובתחלה נסתה להסירה מעליה ולשומה בו, אבל לאט לאט הצליח בידי אבי לדכא לבה עד כי לא נותרה בו כל אומץ ואולי גם כל חפץ עזבהו, אני שמעתי דברי קנאה יוצאים מפיו בשובו הביתה, כי קנא באמי על דבר אשר האירה פנים אל אחד המורים או דברה עמו, ואני לא ידעתי אז מה עול נמצא בה לוא גם עשתה כזאת, וכאשר גדלתי והבינותי שרש דבר, ואולי בטרם באה העת ראיתי כי אך מתאנה הוא אבי לאמי, כי היא תשמר נפשה מכל משמר הרבה יתר מכל הנשים גם מִדַבֵּר דבר אל איש זר לה, וארשיע את אבי כי אכזר הוא, אולם בשובי ובשאלי את נפשי:  מדוע לא יקומו אנשים אוהבי שלום להטות את לב אבי לאמי ולהראותו משוגתו, אז נגלה לעיני פתאם אור חדש, אור אשר כברק הלמני וישופני, ראיתי כי גם איש גם אשה יזורו אחור מעל אמי, ואם גם לאבי לא רבו הרעים, אבל מאמי יסגו כלם אחור, וגם בבית התפלה בימים הנוראים תשב כנדחת בצד הפתח יחד את העניות הסובבות ברחובות לבקש נדבות, ואמי הלא הרבתה להביא נדבה לבית ה' ותרבה חסד ותפזר לעניים הרבה מאד, אחרי כי רק בדבר הזה לבד לא יקים אבי לשטן לה, ולמה זה תִדָחה מקהל רעותיה?  כזאת שאלתי את נפשי תמיד, ואם קצפתי קצף גדול על כל גוזלי כבודה, ואם כי זעמתי את אבי על ענותו נפשה, בכל זאת נקעה נפשי לאט לאט גם מאמי, אחרי כי לא רוממה בעיני כל לכן שפלה גם בעיני, ומני אז רבו אנחותי על שברה, על שברי, ולבי דוי כי לא אוכל להלחם בעד כבודה במו פי.  אולם אחרי כל אלה עוד לא ידעתי שרש דבר נמצא בה, עד כי שמעתי אתמול דבר יצא מפי אבי וירגז לבי וכל קרבי התחלחלו, אני שמעתי עקב בשתה מפיו, אבל גם כי צדקתה בה וכי עושקים עשקו כבודה בזרוע רמה ובמרמה ואין כל צדקה לאיש להגדיל עליה עקב ואף כי לאבי.  אכן כל אלה הרגשות כאין נחשבו מול הסערה אשר קמה בקרבי בשמעי מה עזה אהבתה לי, אין מלה בלשוני להביע לך כמו.  אך שערי בנפשך!  היא נכונה לכחש ולאמר כי היא לא אמי רק למען הציב לי יד ולעשותני למאשרה בתבל!  היא אשר בי כל חיי רוחה, אשר התחננה בלב נשבר לבל יפריד אף יום בינינו ואם אין מתה היא, היא אשר כל נחלתה בחיים, אשרה ושמחתה, תקותה וגאותה אך אני הנני, היא תחפוץ לאמר לכל, כי אך שפחתי היא ואותי תעבור, וכל אלה רק למען הסיר כלמתה מעלי!  אבל הן לא תביני דברי, אַל לך להבין דברי!  אבליגה מעט ואחר אדברה, כי רק בעבור זאת באתי היום –

הנערה אשר בדברה היו לחייה כלהבים ועיניה השחורות לרשפים וכל גויתה נעה כמו רעד בא בעצמותיה, הניחה רוחה מעט ותחרש רגעים אחדים ואחרי כן שבה ותפתח פיה ותאמר:  שמעתי גברתי ואל תקצפי אם גם אאדיב לכך הטהור כי אך למענך אדבר כל אלה.  היום בשבתי בחדרי שמעתי כי אבי בא בלא עת הביתה וכדרכו התקוטט בתחלה את אמי ויאדיב לבה בהשמיעו אותה כי גמר אמר לשלחני לארץ אחרת ויענה את נפש אמי אשר לא ידעה את מחשבתו, אם יחפוץ לשלחני לבדי למען הפרד בינינו, או גם אותה יתן ללכת עמי, עדי הוציא כל רוחו ויאמר כי ישלח את שנינו, כי כן גמר אמר למען הצילני מפח יקוש, ממוקשים אשר ישית לי איש בליעל אשר אבי בא בכפו, וגם הכסף אשר אסף על יד לא רק בזיעת אפו כי אם בדם לבבו אותו הקדיש לי וישלחנו אל אחד בעלי האוצרות בוויען למען יהיה שמור בידו עד אשר ימצֵא גואל לי או לכספי ויקחני אחר כבוד לעזר כנגדו, כאב אוהב את בתו באהבה נאמנה דבר אבי, זאת לא אכחד, הוא חסר נפשו מטובה ויתן את גוו לדורכים עליו ברגל גאוה, גם את פניו לא שעה מרוק וכל אלה אך למעני, למען תמצא ידו להצליחני בחיים.  וידעתי כי לא כגמולו אשלם לו, אך כחד לא אוכל, כי גם היום המרה רוחי בהמרותו רוח אמי.  ומה גם כי מכאובי אני אדע, ואם גם ארוצה בשמחת לבב מהמקום הזה, ארחיק נדוד אל אשר יובילוני, רק לבל אוסיף ראות בצרת נפש אמי, ותקותי חזקה כי ארוכה ומרפא יעלו לה בשבתה במרחקים, אבל לא לי להציב לי יד בתבל, לא לי, חרפת הורי אל חיקי תשוב ולא אעטנה על איש זר.  במנעול ובריח אסגיר בעד דלתי לבי לבל תבא ולבל תצא אהבה ממנו עד עולם.  אמנם גם זאת אך למותר, ידעתי נאמנה כי לא אוהב את איש, ידעתי את דרכם והנם כלם רשעים ומרצחים, אורבים חרש לגזול כבודנו וחיינו למען עשות משחק להם רגע אחד, או למען יפערו פיהם בחברת רעיהם כי גדולות עשו לצודד נפש תמה.  הנה אחד מאלה הזדונים זרע זרע חרפה, אשר תעבר עתה ראשי ותכסני כֻּלי, עוד בטרם נולדתי, ואחד מהם לא ישבה לבי.  לא אאמין בהם, גם באהבתם אשים תָהלה, המה לא אותנו יאהבו כי אם את כספנו או את כבודנו.  הה, לוא היו בתי מקלט לנזרות גם לעמנו כי אז אמרתי לאמי: אמי, הן כבר שבעת חרפה וצרה, יגון ומכאובים עד בלי די, אנא באי עמי ונסגר על מסגר בבית מקלט, נקבר חיים ולא עוד תכסנו כלמתנו.  ועתה תהיה לי הארץ הנכריה כבית מקלט אשר תקברנו חיים, לא אביט אדם, לא אצא חוצה, ובאין מכיר לנו תגרע גם מצרה נפשנו –

– כזאת לא אמרתי, אך כי כל אלה הגברים אשר יבקשו קרבתי, כי המה נבלים ופוחזים המה, זאת ידעתי נאמנה.  הה!  לוא ידעתי את האיש אשר לב תמים לו וגם אם גליתי לו חרפת משפחתי לא בז ולא שקץ אותי כי אם נד לי, ואת אמי קרב באהבה וינד לשברה כמוני, כי אז התנפלתי לרגליו והייתי שפחה לו, שפחה רוחצת פעמי רגליו, כי אז כאדון וכאלהים היה בעיני, כי אז נקל היה לי להתמכר לכל עבודה קשה לוא אך ידעתי כי אפיק ממנו רצון.  אך זאת לא תהיה, והאיש אשר בפיו ובשפתיו כל אלה יאמר לי הוא שקר יכזב הוא ישית בערמה לי, הוא את כבודי יבקש לספוחו, או את כספי;  אל נא תקצפי אם אקרא בשם זבדי בן-דודך אשר את עקבי שמר לילה ויום, ושבועות ונדרים לא חדלו מפיו, כי נפשו קשורה בנפשי – –

– הניחי לו – קראה נעמה ותנע בידה – אל תשאי אליו נפשך כי הדבר הזה לא יהיה, ואם ידבר על לבך אהבה מרמה בפיו –

– ואַתּ  תדמי כי אני לא מראשית כזאת אמרתי, כי לא ידעתי את מקומי השפל ואשא עיני אל בן עשירים כמוהו? האמנם תדמי, אשר בהראותך לי חסדך גבה לבי ואמר כי עד מהרה אהיה גברת כמוך, אשה לבן דודך, ואך עתה תפקחי עיני לבל אלך בגדולות ממני.  הרגיעי רוחך, כי לא נכסלתי אף רגע לחשוב כזאת ובטרם הוריתני ידעתי זאת1 – ענתה פנינה באנחה כמו נכלמה מדברי נעמה, אשר ישבה ותלטוש עיניה בשמעה דברי הדוברת בה, וכמו לא הבינה דבריה שמעה ותתן אותה לדבר ולהוציא כל רוחה, אך בכלותה התעוררה ותקרא: הנה אראה כי מעת אשר חדלת מבא הנה שכחת גם דרך עמדי, כי לא תביני את דברי עוד.  האני איסרך לבל יגבה לבך לשאת עיניך אל בן דודי, אני אשר אדעהו ואת דרכיו הנלוזים, אני אשר חפצתי אך להגיד לך כי לא נכון האיש הזה לך.  וגם אם יתרפס לפניך כי תהיי לו לאשה גם אז אמרתי לך: שעי עיניך מכספו והביטי אך בו ותראה איש משחת ונתעב אשר אך למרר חייך תמצא ידו ולא לבנות לך בית נאמן.  וגם כבוד משפחתו לא רב הוא כאשר תאמרי, זאת חשב לבי, וזאת אגיד לך שנית, כי טוב טוב להסגר עד עולם בבית מקלט לנזירות מתת יד לאיש כמוהו –

– סלחי לי כי חטאתי לך בשפתי, אך לבי הרגז יתעני לא לעתים רחוקות לשמוע את אשר לא יאָמֵר ולראות את אשר לא-היה, אולם גם זאת אגיד לך כי לא יגבה לבי כאמרך, ולוא ידעתי כי אמת בפיו.  כי אז לא מאסתי בו גם אם גרה לא היתה בצלחתו, וגם לוא היה את אשר הוא עתה, לוא אך אמת דברו שפתיו;  אך יען כי ידעתי כי שקר בפיו, על כן אפחד ואירא מפניו, וכמוהו כן המה כל אלה אשר ידברו אלי טובות.  אולם למה ארבה שיחי אך אודותי ואני הן באתי לגלות את אזנך דברים אשר יכונו לך לדעתם.  בדבֵּר אבי את אמי השמיענה, כי הגביר עזמות איש-תענוג שאל על אדותך ובלי ספק יגרש בימים האלה את אשתו וישא אליך פניו –

– האיש הזה יגרש את אשתו וישא אלי פניו! – קראה נעמה ותשחק בשחוק ילדה קטנה כדרכה – אולי בחלום דברו כך.  הן הוא לא ראני ואולי גם שמי לא שמע, ולו אשה, ואותה ישלח למען ישא אלי פניו!  אמנם כדברי לעג ישמעו דבריך, אבל אחרי כי לא אחשוב כי התולים עמך, לכן אגזר אומר כי בחלום לילה חזית כל אלה –

– לא בחלום לילה כי אם בהקיץ שמעתי כל אלה מפי אבי, כי זה הנדיב הנבל כזאת וכזאת כבר עשה ולא דבר חדש הוא עמו לעשות כזאת –

– ועל כן באת אלי להזהירני;  אודך על חפץ לבך, אך הרגעי נא, כי אוכל להבטיחך אשר גם על מפתן בית אבי לא יצעד צעד, ואף דבר לא ידבר עמדי –

– כזאת ידעתי גם אני, ולוא גם לא איש נתעב ונאלח כמוהו היה גם אז לא נתת לו מדרך כף רגל לביתך, גם זאת ידעתי –

– דבריך אלה חדות לי –

– אולי לא נכון לי להראותך כי אדע את הרשום על לוח לבך, אבל כעת אעשה כזאת, למען תדעי ובחנת כי לא לי להזהירך בדבר איש-תענוג, אחרי כי כמגן וצנה יעטר את לבך שם זרחיה –

– מה זה תדברי היום? –

– אני אדבר את אשר אדע, ידעתי כי אוהבת את אַתּ זרחיה המורה –

– אם כן תדעי יותר ממני – ענתה נעמה בשחוק כדרכה, אך השחוק הזה עבר עד מהרה כענן בקר – כי האהבה אשר בה ידברו בה תמיד זרה לוחי ולא אדע עד-מה מה היא, שגית בדבריך, האמיני לי –

– אני לא שגיתי ואולי תצדקי באמרך כי אדע יותר ממך.  הנה לבך טהור ורוחך בר, ותשעשעי על ברכי ההצלחה מיום ראותך באור החיים, כבוד  רב תנחלי, אהבה מנת כוסך, תּום לך נִתּן ולשון רעה לא נגעה בו.  אשרך כי גם נבל גם איש משחת לא יעיז לחשוב עליך מחשבה רעה, גם איש-תענוג, איש אין לב, גם הוא אך בכבוד יזכיר שמך, ואף כי אנשים ישרים, ועד אזנך לא בא עד היום דבר אשר ירתיח דמך ויסערהו ממקומו למען קצבו ללחייך, אַתּ אשר הסכנת לחשוב כי האהבה היא אך תאוה נסתרה והיא רחקה מכליותיך, תדמי כי שקר בפי האומר אשר באהבת זרחיה תשגי, אבל אני אומר לך כי כן הוא;  ואם תשאלי ותבחני את לבך תראי ותוכחי כי הוא מלא זכרו, ואין לאיש זר חלק בו, גם לא יפתח לאיש דלתיו.  ומדוע זה לא תאהבי את האיש הנעלה הזה?  הן לא אַתּ תביטי אל מצבו ויען כי מורה הוא לא תחשביהו לאיש כערכך, הן לא עלמה כמוך תסב עיניה מאדם המעלה כמוהו, אשר כל אומר היוצא מפיו חכמה ומשפט ומישרים, אשר כּלו אך תם ויושר ונדיבות, אשר עיניו יפיקו חן וצדקה, אשר בין רבבות תבקשי לשוא למצוא אף אחד אשר יאתה לו להיות צלו –

– כמעט אגזר אומר, כי אַת היא האוהבת אותו ולא אני – קראה נעמה ותבקש לשחק, אך הפעם לא עלתה בידה.

– ואמנם אוהב אותו ולא אכחד, אוהב אותו כגבר מרום ונשא, כאיש המופת אשר יורה דרך תם וצדקה, כאדם המעלה אשר אותו יראו אנשים וילמדו ארחותם להשכיל להיטיב.  הוא היה צורי ומשגבי, אותו זכרתי ואשורי לא נמוטו.  הה!  מי יודע אם עוד ידעתי כהיום מה זאת חרפה, או אם שמתי לבי לוא גם העטוה עלי, אם לא התפלשתי בעפר, ונוחם אכל כעש קרבי לולא האיש הדגול הזה.  כמעט נדחתי, כמעט מטה רגלי, עת אורבים הקיפו עלי יחד ויפרשו רשתות ללכדני, עת אשר נדחה הייתי וכל קרבי בקשו אהבה, ומי יודע אם לא בעליצות לבי לקחתיה גם מידי השטן.  נדחה הייתי וגם ידעתי כי בנפלי לא אגדיל בשתי, כאשר אם אחזיק בתמתי לא אסיר חרפתי.  נורא הוא הרעיון הזה לנערה בת שבע עשרה שנה, אשר עינים רבות יביטו בה ואשר העוגבים על יפי פניה רבו מִספֵר, לחשוב כי תמתה לא תוסיף לה וחסרונה לא יגרע ממנה מאומה!  ובי אחז הרעיון הזה בצפרניו, את חרטומו אשר יעלע דם שלח בלוח לבי ויקרקר בו ופצעיו זבו דם, דם אשר היה לבער ויהי לתאוה וחשק, ורוח שפתי-חלקות הפיח בו להעלות הלהב, ומי קם לי עם מרעים, מי נצב לי לשטן לעמת נפשי? אך הוא ולא אחר!  אותו זכרתי בדברו, דבריו אשר שמעתי על אודות תם ויושר, התיצבו כמו גדודים ויצאו חוצץ לקראת מדיחי ויכום אחוֹר ויצילוני ויעמידוני על רגלי – לבל אבוש בהביטי בו...  אמנם רק לבל תכסה בושה פני בשמעי אמריו הציקני רוח להתחזק, כי הוא אמנם כמעט לא הביט בפני מדי דברו, ואם הביט והייתי בעיניו כמו השלחן או הכסא אשר עמדו בבית ועיניו נמשכו אחריהם.  הוא לא הביט בי כי נפשו זכה ורוחו טהור, ואיש כזה לא יביט אל בתולה בעיני תאוה כאשר יעשו המרעים.  ואם את איש כזה לא אוהב ולזכרון שמו לא תכלה רוחי ונפשי?  אמנם אוהב אותו, הרבה יתר מכל חמודי החיים וגם מנפשי, אוהב אותו הרבה יתר מאשר אעצור כח בשפתי להביע, אוהב אותו מקרב לבי וכליותי, כאשר אוהב אותך נפש עדינה ויקרה! – קראה העלמה אשר כמו התחולל בּה סער בּדברה ולא עצרה עוד כח ודמעותיה פרצו כפרץ מים על לחייה ותתנפל על ברכיה לרגלי נעמה ותשק את ידיה במו פיה פעם ושתים ושלש.  לב נעמה נמוג מאד ובתחלה נפעמה ולא מצאה מלים, ואחרי כן נשקה את פנינה על מצחה ותאמר להרימה, אך היא קראה כמתחננת:  הניחי לי!  אנא הניחי לי, מאֻשרת הנני ברגע הזה כאשר עוד לא הייתי בימי חלדי, תניני להתענג בחברתך בטרם אלך ממך ואולי לא אשוב לראות פניך עד עולם.  תניני להכין מושבי לרגליך, כי אולי הוא המקום האחד אשר יכירני תניני עוד רגע עדי אכלא רוחי ואומר להרגשות הנעימות אשר התעוררו זה עתה בקרבי:  עופנה לכן צפרים נעימות!  עופנה לבלי שוב, כי אך פעם אחת ינעם לראות פניכן אך פעם אחת בהִולדכן, כמו תּרְאינה ותרניננה לב, והיה כי תשובנה שנית מי יודע אם לא כפגרים מתים, בזכרונות מרעימים פנים תהיינה אך להרגיז הרוח – –

נעמה ישבה על מקומה ולבה מלא רגש, ואם כי בקשה להרים את פנינה מעל הרצפה בכל זאת לא ערב לבה לעשות כן, כי העתירה עליה תחנוניה.

זמן רב ישבה כה פנינה לרגלי נעמה וראשה נשען בארכובותיה ושתיהן החרישו ברוב סרעפיהן.  אחרי כן התעוררה ותתנשא ותאמר בשחוק קל על שפתיה:  לא ברגע אחד יקיא הר חוצב אש את כל העצור בבטנו, כן לא ברגע תריק עלמה קשת רוח את כל העצור בכליותיה:  אך אבליג מעתה לבל אתן לרוחי תוצאות ואשמיעך רק את הדבר אשר הביאני הלום.  – ותספר פנינה לנעמה את כל אשר שמעה על אודות אֵם זרחיה ואחותו, כי זרים כרו שוחה להעלמה וגם אביה במעל הזה להביא את איש-תענוג אליה, וככל דברי אביה ספרה, לא כחדה דבר, ותבטוח להודיענה כרגע כאשר יוָדע לה מקומן, ואם אין תקרא לגד ברגע אשר תצא אמה להמקום אשר יעד לה אביה, והוא ילך אחריה, וכהודע לו מקומן אז יפרץ אל הבית ואם גם בחזקה ויציל את העלמה מהפח הטמון לרגלה.  וכמו משא לעיפה הוסר מעל לבה כן שאפה פנינה רוח בצאתה, אבל מנוחת נעמה נגזלה, כי גד יצא לחפש את שתי הנשים זה שני ימים ולא שב, ואיפה תבקשנו עתה, ומי זה לידה יתקע אם לא יעבר המועד? – ענות נפש מאין כמוה ענתה את העלמה ולא יכלה שבת על מקומה ותלך מחדר אל חדר, ותט אזנה לשמוע אולי יבא גד, אך הוא לא בא.  אז גמרה אומר לשלוח לבקשו באשר ימצֵא, אבל דאגתה לא נתנה לה מנוח גם אחרי כן ותהי כאובדת עצות כל היום ההוא, עד כי כמעט חשבה כי בינתה תסתתר מרוב מצוקת לבה, ומי אשר ראה ללבה בעת ההיא, אולי חרץ גם הוא משפט כפנינה, כי אמנם לא רחק לבה מעל זרחיה.

 

יז.

מַתִּיר אֲסוּרִים.

דן מעות-דין, אשר אליו שם גד פניו כי יחלץ את שתי הנשים בעָנין, היה לאיש אחר מעת אשר שב הביתה אחרי הֵראותו את פני הגביר הנדיב ושוע עזמות איש-תענוג.  מהרגע ההוא החל לחוש בנפשו כי עת הצלחתו החלה הפעם, ולא רק יען כי נכון לו מדרך כף רגל בבית הגביר מהיום ההוא והלאה, אשר לא דבר קטן הוא לאיש דורש משפט, כי בידו למשוך אחריו כל מחרחרי ריב ומבקשי מדנים;  גם לא רק מאשר כי נבחר לכתוב מכתב הבקשה אל המלך אשר בלי ספק גם העמל הזה לא יעלה בתוהו, – הן מודעת זאת כי ראשי העדה ישלמו ביד נדיבה לכל אלה אשר דבר להם עם שרים ושופטים ורק בעבור זאת ימעיטו שכר השוחטים ויגרעו ממשכורת השמשים ויעצירו מתכונת הבשר בבית החולים ויגדילו מחיר כברת ארץ אשר תספיק להסתיר בקרבה גוית מת, כל אלה הן יעשו לא להרבות הונם או להשאיר חילם לבניהם אחריהם, חללה! רק למען תמצא ידם להראות לעת מצוא צדקת פזרונם לעיני העמים והשרים ויעטרו כבוד את כל קהל עדת ישראל:  ואחרי כי להשרים ידיהם פתוחות הן גם כל אלה אשר דבר להם עם השרים כמליצים בעיניהם יחשבו, ומי מליץ טוב כדן אשר היום אכל ארוחת הצהרים את שר בית המשפט.  ואתמול בערב את החוקר ושלשום היה קרוא אל היועץ, ומחר הועיד את שר הפלך אל שלחנו, וביום השלישי יִכּבֵד לשבת אל השלחן בבית שר העיר אשר יעשה כרה גדולה, וכן משפטו תמיד כאשר יודה במו פיו, והוא הן לא יכזב, כי למה זה ירשיע נפשו בעיני כל ויאמר כי יתגאל בבשר הטרפה?  אשר על כן ידע נאמנה כי העדה אשר בחרה בו לא תעשוק שכר פעולתו.  אבל גם בדבר הזה עוד לא ראה את שמש הצלחתו עולה, כי כאלה תקרינה לפעמים ותעבורנה כצל.  אבל הוא ראה עין בעין, כי מעת אשר נדבר את עזמות עלה שמש הצלחתו, כי ביום ההוא דרשו רבים בו פתאם וירא ויוכח כי "המזל" דרך על סף ביתו.  והוא חכה לראות את פני האורח היקר הזה בצל קורתו, כי הוא האמין אמונה אומן אשר "הכל במזל תלוי", וזה היה פתגמו תמיד.  אז כאשר עוד משרת-עוזר על יד מלמד היה ולא הצליח להמשרה הנכבדה להיות מלמד והוא הלא ידע את המלאכה הרבה יתר מאדונו אז נחם את נפשו באמרו כי הכל במזל תלוי.  וכאשר הודיעה אותו בת אדונו דבר בלאט, כי עוד מעט יגלה הטבע את מצפוניהם, גם אז קרא במפח נפשו:  הכל במזל תלוי.  הן לפָנַי כן עשו וגם אַחרי כן יהי והטבע נרדם בתרדמה עזה ולא גלה מצפונות ולי יהפך לאכזר, ואחרי אשר היתה לו לאשה השמיענה כפעם בפעם כי הכל במזל תלוי, ועל כן תחיה רעותה בצל בעלה בנחת ולה מנה לילות עמל וימי עוני מעת אשר שם הטבעת על ידה, אחרי כי אביה לא נתן את המוהר אשר אמר, וגם מִשרת משרֵת לֻקחה ממנו אחרי כי היה למשל בפי אבות התלמידים.  ובמותה עליו התנחם ויעבור בבית עורך– דין ויִוָדע לשופטים ויועצים בבתי המשפט, כי השכיל ללמוד חקי המשפט על נקלה, ומשמרתו מימי נעוריו היא היתה בעזרתו.  כי אז בעוד אשר משרת היה ראה טובה רבה ביום הפורים ביום משלוח המנות, בנשאו את המנות מבית לבית ושכרו היה נכון לפניו, ובמלאכה הזאת בחר גם הפעם, רק כי לא ביום אחד בשנה עשה כזאת, כי אם בכל עת כאשר קרה לו מקרה לשאת מנות.  ולא ארכו הימים ויחדל מהיות עובד בבית אדונים, כי היה לעורך דין, ולפי דברתו רק במזל תלוי הדבר, כי יהיה לעורך דין נודע בשערים.  ואשתו השניה, אשר עם עבי גבה הביאה גם כסף אל ביתו לא הביטה לא אל עינו הימנית אשר נדעך אורה עוד בימי ילדותו, כי כבתה אמו את אורה לבל ילקח לעבוד עבודת הצבא.  גם לא אל השמאלית הירקרקת, כי אם לשפתי פיו אשר נחמו אותה בתקוה כי הכל במזל תלוי, ואם תאריך ימים אז תראה גם בעיניה כי גם הצלחתו תבא, והיא חכתה ותאריך ימים, אם יען כי האמינה בדבר, ותחפוץ לשבוע מטוב העת הטובה, או יען כי לא נתנה אמון באמרי פיו ותחפוץ להוכח, זאת לא נדע, רק זאת נדע כי היא האריכה ימים ותראה בעיניה את העת ההיא אשר החלה זה כשלשה ימים, כי תחת אשר עד הנה באו לשאול בו רק חסידים לובשי מלבוש ארוך, מאשר כי  יבין לדבר עמהם בשפתם, החלו זה שלשה ימים לבקר בביתו גם אנשים לובשי מלבוש נכבד, והוא ידע לכלכל דבר עמהם, ורעיתו תשב למולו ולא תגרע עינה מפניו המכֻסים בחלבם ואשר גידים אדומים כתולעים ישרגו עליהם ויראו כמעשה רשת אדום, ומה גם חוטמו העגול ושרוע הוא התראה כענב גדול מאד.  ובין יתר הנכבדים אשר באו לשאוֹל בו היה גם גד אשר מהר לבקש עזרתו להוציא את האסירות ממסגר.  וזה יותר משתי שעות יחכה ועוד לא באה עתו לדבר את העורך דין הנעלה, כי בתחלה באו אחדים אשר שתים שלש מלים ענה להם וילכו.  ואם כי כלתה מאד נפשו להחיש עזרתו להאסירות בכל זאת ישב ויחכה, ותקותו חזקה כי איש כזה אשר רבים ייחלו לעצתו יעשה וגם יוכל לעמוד לימין נקיות מפשע, אבל איש אחר לובש מלבוש החסידים אשר בא לבקש עזרה מהעורך דין, כמעט הסב את לבו אחורנית מהתקוה הזאת, לולא הפיח בו דן רוח תקוה חדשה באמרי פיו.

האיש הזה התפרץ הביתה מבלי ברך את איש בשלום ויתבונן כה וכה, ובהניעו ראשו ופאותיו נעו לכל רוח קרא:  האתה הוא דן העורך דין? –

– אני – ענה דן בגאון מבלי נוע ממקומו.

– אליך באתי – קרא האיש בחפזון ושפתיו החורות מכעס נעו, ומבין שניו הארוכות אשר כמעט לא נתנו את פיו להסגר יז קצף בדברו – אליך באתי רבי דן, כי תשלח לארץ גזרה את הגזלן, הממזר, המשֻׁמד, הכלב, לארץ גזרה תשלחנו, כלה תעשה עמו, ואם גם כל הון ביתי אתן בדבר הזה, ואם גם ינועו אשתי ובני לבקש פת לחם, כלה תעשה את הרצחן הממזר, הוי!  מליו נעתקו מפיו רגעים אחדים מרוב קצפו, ואחר כן התעורר ויאמר:  אני שמעתי עליך כי איש אשר יראת ה' בלבך הנך וכי כבר שלחת גזלנים כאלה הרבה לארץ גזרה, לכן באתי אליך וכל אשר תאמר אתן.  למה תחשה?  האינך חפץ בדבר?  למה לא תקח גליון ועט להשמיע רשעתו באזני השופטים ויבערו הרע מקרב העיר, גם אם רגע אחד תאחר תחשב לך לחטאה.  מהר, לארץ גזרה שלחנו, כלה תעשה אתו, אין רחמים לרשעים כמוהו – דן שלח ידו מבלי דבר דבר ויקח גליון ועט וישלח ידו כמו לכתוב וחמת האיש שככה כמעט בראותו כזאת ויקרא:  טוב הדבר, מהר! –

– אבל – קרא דן בכבדות.

– מה אבל.  לא עת לחשות היא.  כתוב –

– אבל – שנה דן במנוחה ובכבדות כמו בפעם הראשונה. 

– דבר דבר, כי כמו גחלים אתה חותה על ראשי, השקט לא אוכל, עד אם אראה את הנבל נסחב כפגר מובס אל בית הבור –

– וגם יסחב כפגר מובס אל בית הבור, וגם יסחב משם כנבלה אל ארץ גזרה, וגם יעבוד עבודת פרך כל ימי חייו, כל אלה יעשו לו אם אך ידי תהי בו.  – פני האיש אורו מרגע לרגע בשמעו הדברים הנעימים האלה, וכל מלה נטפה מור להרגיע רוחו ולהביא נחת בלבו, וכמו בכח נעלה נמשכו שעיניו אחרי שפתי דן, וגם כאשר החשה מעט עוד לא הסיר אותן, ובראות דן כי הוא עודנו עמוד כמו נדהם הוסיף ויאמר: אבל כסף דרוש לזה, כסף רב, מלאכה כזאת גדולה וכבדה היא מאד –

– הלא אמרתי לך כי אף אם את ביתי אתן בעד הדבר הזה לא יִצר לי –

– טוב דברת, אבל הבטחתך לבדה לא תובילני לפני השרים וגם שכר הבקשה עוד לא נתת, האם לא תדע כי מס ישֻׁלם בעד כל גליון, מס גדול! –

– כמה תבקש במחיר עמלך ובעד הבקשות עם המס ומנות להשופטים?  הודעני כמה לבל אאלץ להוסיף אחרי כן–

– בטרם כל הודיעני מה הוא הענש אש תבקש כי יושת על אויבך? –

– אויבי?  האם אויבי הוא?  הוא צורר ישראל ואויב ה' והצדיק ושונא כל האדם, ומה הוא העונש תשאלני.  הלא אתה תדע משפט ולא אני והעונש היותר קשה גם הוא לא יספיק ליסרו כפי חטאתו –

– יש משפט מות – ענה דן בקחתו ספר החקים מעל השלחן ובהתבוננו בו היטב – אבל במשפט הזה ישפטו רק המורדים במלך, ואם תמצא ידנו לעשותו למורד במלך אז במשפט מות ישפט –

– לא, משפט מות לא אבחר, טוב יותר לבחר במשפט ענוים קשים ומרים –

– ויש משפט מלקות ארבעים או חמשים עד מאה ועשרים –

– מלקות!  טוב מאד, עד אשר יזוב דמו הטמא – קרא האיש ויגע בידו כמו יגיע רצועה.

– ויש אשר המשפט יגזר עליו לשולחנו לארץ גזרה –

– וגם זה טוב הוא – קרא האיש.

– ויש אשר גם ישא שני העונשים יחד, בתחלה יכוהו מלקות ואחרי כן יְשֻׁלַח לארץ גזרה וכל אלה בידך המה, אם מאה שקל תתן אז רק עונש מלקות יושת עליו, ואם שתי מאות אז ישלח לארץ גזרה – –

– ואם שני העונשים יחד? – קרא האיש בחפזון.

– אז שלש מאות תתן וחפצך יֵעֲשֶׂה –

– שלש מאות כסף – קרא האיש ויגרד את בדל אזנו – מכסת הכסף הזה לא אוכל תת, חמשים שקל אתן אם יוסֵר בשני העונשים אשר אמרת –

– חמשים שקל! – קרא דן במלאו שחוק פיו.

– ולמה זה תשחק?  האם חמשים שקל כאין בעיניך? –

– כאין בעיני ולשוא נשחית דברינו –  ענה דן ויניח את הספר מידו.  האיש התחלחל כמו ראה את אויבו נמלט מיד ויקרא בתחנונים:  אבל חוסה, חמול נא, הן שמעתי עליך כי איש אתה אשר יראת אלהים בקרבו, הן לב עברי לך ולא תכביד עלי ידך –

– אמנם יראת אלהים בקרבי ולב עברי לי, אבל לא אוכל להקריב לך עמלי וגם לתת כסף מכיסי.  הן אמרתי לך כי רב הוא המס, ולהשרים מנות לא יחסר, הלא תבין כי בקרבם אין יראת אלהים ולא לב עברי להם, ואם קצרה ידך מתת כסף הרבה, אז יענשו את אויבך רק בעונש מלקות ובמחירו תתן רק שמונים שקל ובעד עבודתי לא אחשוב לך מאומה.  – רבות השיב האיש ודן ענהו;  בעונש אחד לא רגע לב האיש, ובמכסת הכסף לא רגע רוח דן, ואחרי אשר הרבה האיש דברים נאות דן לשית שני העונשים במחיר שמונים שקלים, ואחרי אשר שקל האיש על כפי עשרים שקלים "ראשית הכסף" לקח שנית את הגליון והעט בידו ויבקש להחל במלאכה לכתוב השטנה.  אך האשה אשר עד כה ישבה ולא דברה דבר גם לא הניעה באחד מאבריה קפצה פתאם ממקומה ותאחז יד בעלה בקול: דן! מה תעשה? בעד שמונים שקל תאמר להביא על איש יהודי שואה?  בעד שמונים שקל!  הלא תבוש, הלא תכלם איפה חכמתך ובינתך דן?  אני לא אתן את איש יהודי לשאת מכאובים נוראים ולהשלח אל ארץ גזרה בעד שמונים שקלים.  – ידי דן רפו והעט נפל מידו ופני האיש חורוּ ויבט בפני האשה כמו לוא בקש לשסענה בשניו.  ומרוב קצפו לא מצא מלים לענות, עד כי העירהו דן מתמהון לבב באמרו:  צדקת רעיתי, אַתּ היא בכל עת המלאך הסוכך עלי לבל אעשה עול, צדקת – ובדברו חבק אותה, אף כי לא דבר קל היה לאחוז בעבי גבה, ולוא היו ידיו ארוכות פי שנים גם אז אחת באחת לא שֻׁלבוּ אך תום האשה וענותה כמו רגזו על המעשה הזה והמה הניעוה ממקומה וירחיקוה מזרועות בעלה ויושיבוה על מקומה הראשון.

– הלא תשמע כי לא אוכל לעשות כאשר אמרתי, צדקה רעיתי –

– ומה אעשה עוד? – קרא האיש בקול כמו מחנק הושם לצאורו – מה לי לעשות עוד? –

– אם רק בענש מלקות תבחר, אעשה חפצך –

– אבל הלא גמרנו אומר ליסרו בשני המשפטים –

– אם אך בשני המשפטים תבחר ולא תסור מדעתך אז אאלץ לבטל דעתי מפני דעתך, אחרי כי כבר הוצאתי מלה מפי.  אך גם אתה תוסיף עוד עשרים שקלים ואז יצא הדבר עד מהרה לפעולות אדם – ענה דן, ואחרי אשר הרבו לדבר ולהוכח, ואחרי אשר כמאה פעמים זכר האיש את דן כי לב עברי לו ויראת אלהים בקרבו כרתו ברית חדשה במחיר תשעים, ועל ראשית הכסף שם נוספות עוד חמשה, וברגע ההוא יצא גזר הדין על שנוא נפש האיש, כי שכח לשאל את האיש לשם הרשע אשר יובא בפלילים ומה הוא העון אשר בעבורו ישא עונשים נוראים כאלה, ובזכרו זאת שם פניו אל האיש ויאמר: בהקדמה לבדה אשר כתבתי די כח להביא את איש עד במת המטבח, ועתה הודיעני גם את שמו ועונו –

– את שמו?  שם רשעים ירקב, לא אשא את שמו על שפתי, האם לא תדע את שם הממזר, ומי לא ידע את שם הממזר המזוהם, ולעונו תדרש?  האם לא שמעת כל אלה?  הלא נודע הדבר בכל העיר, וזה עשרה ימים ידברו בו כל יושבי העיר מקטן ועד גדול, ואתה תשאלני:  מי הוא ומה עונו? –

– דבר אמת אגיד כי דברים נוראים למאות תשמענה אזני כל היום עד כי לא אוכל דעת אל מי ירמזון מליך, או אולי אדע מי הוא, אך השמיעני מה עשה לך? –

– מה עשה לי?  מעשה רצח, כגזלן הכני ויקלל את צדיקי ואבי השוכן עפר וחצי זקני מרט, הנה פה חצי הזקן בידי לעד – בדברו הגיע את השערות אשר שם למשמרת בניר.  בשמוע דן כזאת הניד עפעף למול אשתו וגם היא כזאת עשתה ותקם ותצא ותעמוד בצד הפתח מחוץ.  ואל האיש אמר דן:  עתה אדע כל אשר לי לדעת, הלא את יעקיל הגלילי התעכרת על ריב צדיקך אשר חֵרֵף ואתה כּזאת עשית לצדיקו, ותמרוט לחיו והוא מרט לחייך ותאחז בזקנו והוא גם הוא כזאת עשה, ותכו איש ברעהו – –

– ומה היה לי לעשות? האם לחבק ידים ולתת גוי למכים? אמנם השיבותי לו מנה אחת אפים, ובתחלה אמרתי יקחהו אפל, אבל היום הקשבתי דבר כי הוא הלך לעורך דין להגיש משפטו עד השופטים, ועל כן באתי אף אני אליך, ואתה הלא תדע יותר מכל עורכי דין איך לכלכל דבר, זאת אמר לי שמעון המלמד, וגם שמעתי היום כי עזמות נתן את כל דבריו בידך ובך אבטח כי לב עברי לך ויראת אלהים בקרבך, וכאשר אזכה לראות פני הצדיק אספר לו הכל ויברכך, האמינה לי –

גד שמע כל אלה, ואם כי לא איש שפק היה בכל זאת צר לו כמעט המקום לשבת בחדר ולחכות לתשועת האיש אשר יחלק חבלים ומשפטים במחיר.  אבל בטרם עוד מצא און להוציא חפצו באה בעלת הבית אל חדרו ואחרית איש עוטה מלבוש ארוך ושחור, חזהו פתוח וכתנתו אשר לא רֻכסה תרָאֶה ממעל ומכנסיו הלבנות תראינה מתחת מבעד המלבוש בהגלות השולים בלכתו, הכובע הסיר מעל ראשו אך מכסה-הראש העגול והשחור אשר מתחת לכובע כסה את ראשו גם בבאו החדרה.  את היושב לא ברך בשלום רק אחז בימינו באחת הפאות הארוכות היורדות כשרשרות על הלחיים עד החזה ויסלסלנה ובשנית החליק את זקנו הקטן וימשכנו למטה ולמעלה ויתנהו בין שניו וישוך את קצותיו וירוק בכח ויגרד את ראשו ואת גבו ויבט בהתמונות אשר על הקיר ויעבר ידו על חלקת השלחן אשר ברק היה לו, ויאחז בידו את האטון אשר כסה את הכסאות לראות אם חזק הוא, וירם את צנצנת הדיו ויתבונן בה וילך אל התנור וינח ידיו עליו כמו בקש להחם אותן, אף כי בעלת הבית ידעה עת לכל חפץ ובימי הקיץ לא העלתה אש בתנור, ויתהלך בחדר, וישב ויקח לאחד אחד מכל כלי אשר היה על השלחן, וכל אלה עשה ברגעים אחדים אחר צאת בעלת הבית מבלי דבר דבר לא את האיש ולא את גד.  האיש אחרי אשר שב ויעש ככל אשר עשה פעמים ושלש ואחרי אשר התגרד זה חמש פעמים קרא אל גד בשלחו אצבעו למול הספרים אשר היו על השלחן: וכל אלה הטרפים ופסולים ספרי דינים המה?  האין?  דינים רבים?  האין?  ודן ידע כלם ועל כן יקח כסף רב?  האין?  משפטים בל ידעום! – ומבלי חכות למענה שב לעשות כמעשהו הראשון גם לשורר בקול דממה ולשאת כפעם בפעם למרום עיניו.  בוא האיש הזה החדרה הפריע את גד ממחשבתו וישב להתבונן בספר אשר אחז בידו.  בחדר דן לא נשמע עוד קול דברים כי אם קול דממה דקה בהתלחשם ואחרי רגעים אחדים נפתחה דלת החדר ופני דן נראו.  גד חפץ לקום אבל דן נתן אות כי את האיש הבא זה עתה יאמר לדבר בתחלה וכראותו כי פני גד העידו כי לא טוב הדבר בעיניו אמר כמצטדק:  את האיש הזה יהיו דברי מעטים וכאשר ילך לו אקח מועד לדבר הרבה.  – אף כי הדברים האלה אל גד כוננו בכל זאת מהר האיש לענות אליהם בקראו:  אתי יהיו דבריך מעטים?  היש חדשות טובות?  האין? – ובדברו הלך אחרי דן אל חדרו ולא סגר הדלת אחריו עד אשר אמר לו דן כי יעשה כזאת, ואחרי כן שאלהו דן:  מה חפצו? –

– מה חפצי?  הטרם תדע מה חפצי?  משפטים בל ידעום!  את חפצי?  הלא תדע חפצי?  זה עשרה ימים תדיח אותי בלך ושוב ומאומה לא נעשתה –

– למה תדבר כזאת?  הן רבות פעלתי, כתבתי שטנה אחר שטנה, ודברתי עם השרים והשופטים ולזה נתתי מנה ולהשני מתנה, ולא נחתי ולא שקטתי בעבורך ואתה תתאונן כי לא פעלתי מאומה! –

– להאחד נתת מנה ולשני מתנה ולא נחת ולא שקטת בעבורי, ואני אתאונן כי לא פעלת מאומה!  האין?  ומה פעלת?  אז בבאי בפעם הראשונה לפני עשרה ימים הבטחתני להביאו עד עבור שלשה ימים אל בית הבור ולשלחו משם עד מהרה אל ארץ גזרה ותקצוב מחיר עמלך עם כל המנות והמתנות מאה שקל, האין?  ואתן לך דמי קדימה חמשים שקל, האין? ומני אז נתתי לך גם מותר הכסף ועוד הוספתי עליו כי אמרתי כי לא יספיק להוציא הדבר למענהו ונתתי לך עוד עשרה עשרה שקל זה שלש פעמים.  ומה תאמר עתה. 

– האם אכלתי את כספך או שמתי אותו בכלי – קרא דן כמתאונן – הלא להשופטים נתתי אותו, ומה לך כי תזעק עלי? –

– – להשרים נתת אותו ומה לי כי אזעק עליך?  האין?  ומה לי כי לא אזעק עליך?  ומדוע נתתי כספי:  למה הבטחתני להביאו אותו אל בית הבור ולשלחו אל ארץ גזרה? –

– הלא השמעתיך כי עשיתי ככל אשר בידי היה לעשות ולא אוכל לעשות למענך יותר –

אתה עשית ככל אשר בידך ולא תוכל לעשות יותר?  ומה תהי אחרית הרשע?  האם יתהלך בחוץ ואיש לא יפגע בו, וכאשר יחפוץ ימרטני שנית לחי ויאחז שנית בזקני ויבעט שנית בבטני – בדברו אחז בשתי ידיו בבטנו – עד כי כל אכל תתעב נפשי זה עשרה ימים, ועל כל אלה לא יובא במשפט ולא יובא עד בית הבור ולא ישלח לארץ גזרה?  וכספי עלה בתהו? –

– ומה תחפוץ?  השמיעני חפצך? –

– ומה אחפץ?  אני לא אחפוץ דבר, רק כי ישלחו את הרצחן לארץ גזרה? –

– הלא תבוש הלא תכלם לבקש דבר כזה, כי ישלחו את איש ישראל אשר אשה ובנים לו אל ארץ גזרה, ויען מה?  יען כי מרט לחייך ואחז בזקנך! –

– כי מרט את לחיי ואחז בזקני?  ובעט בבטני עד כי כל אכל תתעב נפשי?  האין?  ועל איש כזה ארחם?  לא ארחם גם כי אראה דמיו מוגרים כמים ארצה –

– אבל הן גם אתה השיבות לו מנה אחת אפים –

– גם אני השיבותי לו? חכמה! ומה היה לי לעשות?  לתת גוי וגם בטני למכים?  האין? –

– אם כן לא תצדק ממנו? –

– אבל אתה הבטחתני לשלחו אל ארץ גזרה?  האין? –

– אמנם כן הבטחתי –

– ומדוע לא תעשה כדבריך –

– גם אעשה כדברי –

– גם תעשה כדבריך, והגזלן ישלח לארץ גזרה?! – קרא האיש בשמחה גדולה.

– אמנם כן אעשה כדברי, והגזלן ישלח אל ארץ גזרה –

– ומתי יהיה כדבר הזה? –

– כאשר יהיה לגזלן –

– לא אבין דבריך –

– הן לא חידות אדבר.  האמנם תאמר כי לבי לב העברי יתנני לשלוח את איש ישראל אל ארץ גזרה רק בעבור כי מרט לחייך – –

– ובעט בבטני עד כי כל אכל תזהם נפשי – קרא האיש מבלי תת אותו לכלות דבריו.

– ובעט בבטנך – הוסיף דן לדבר במנוחה – ובעד דברים קלי הערך כאלה אצמית חייו?  כאלה יעשה אחר ולא אני –

– אבל הלא אמרת כי יְשֻׁלַח אל ארץ גזרה –

– אמנם כן יְשֻׁלַח –

– ומתי יְשֻׁלַח? –

– כאשר ירצח נפש איש!  או כי יגנוב כלי קדש מבית תפלה, או כי ירים ידו במלך – ענה דן במנוחת-לב ועיניו אורו משמחה, כמו חש כי ברגע הזה התנשא אל על ברב חכמתו, והאיש האמלל הביט כה וכה כנבוך וכמעט היה משגע ממשמע אזניו, וזמן רב עבר עד אשר היתה ברוחו נכונה לשאל ולהשיב דבר ואז קרא כנואש:  ואם כן הלא רמיתני!  הלא אתה במו פיך הבטחתני לשלחו בעד פשעו אל ארץ גזרה, ועתה תאמר אשר רק בהרבות פשע לרצוח אז תהיינה בו ידי השופטים.  השב לי את כספי, אין לי חפץ בך, משפטים בל ידעום, רמיתני בדבריך, השב לי את כספי! – ובקראו כה הושיט ידו אל דן ויחכה.  אבל דן כמו לא ראה כל אלה ישב ויהגה בשום לב בספר החקים.  וכאשר נלאה האיש לעמוד נגש אליו ויאחזנו  בידו בקראו:  רבי דן!  השב לי את כספי ואלך לי אל יודע משפט אחר אשר יבטיח ויקים דברו.  תהלה לאל לא גר הנני פה ואדע איפה למצוא יודע-משפט אשר אחרי דברו לא ישנה –

– לך לך בשם ה' – ענה דן. 

– אבל את כספי השב לי –

– כספך?  איזה כסף?  האם הפקדת כסף בידי כי אשיבנו לך?  כמעט אחשוב כי בינתך נסתרה –

– בינתי נסתרה?  לא, בינתי לא נסתרה!  את כספי השב לי, את הכסף אשר נתתי לך למען תעשה נקמות בזנביה העזי וכאשר השיבות ידך מהדבר הזה, השב לי את כספי –

– איעצך רעי!  לך הביתה ושכב וינוח לך, כי אם לא הֻכֵּית בשגעון אות הוא כי שתית לשכרה ותדבר כגבר עברו יין, ואם כה או כה תיטב לך המנוחה מאד – ענהו דן כמו בחמלה.

– המנוחה תיטב לי?  אבל אני לא אשקוט ולא אנוח עדי אוציא את כספי מידך.  האמנם תאמר כי אתן לך את כספי חנם? אני ממקומי לא אמוש ואקרא בקול גדול ואזעק אל כל עובר ולא אנוח עד אשר תשיב לי את הכסף –

– חסיד שוטה! – קרא דן ויתיצב הכן – הן לא בית תפלה ביתי כי תקרא בו בקולך כמשגע, ואם לא תשמע לקול האות הראשון ושמעת לקול האות האחרון, כי אוחז בערפך ואשליכך החוצה.  התבין דברי?

– האבין דבריך?  ואני מה?  ואני אתן לעשות אתי כטוב בעיניך?  ואני אין ידים ואין צפרנים גם שִׁנים אין לי, האין? וקולי נחר?  ולא אוכל לעמוד על נפשי, וזנביה העזי יעידך כי גם ידי לא קש נדף הנן וכי גם צפרני לא שער עזים המה, וכספי כספי הוא, האין? –

– הוי אויל!  האם בצלחתי שמתי את כספך?  הלא תדע כי להשופטים נתתיו מנחה, וגם מס גדול יושם על כל מכתב שטנה, ואיכה אשיב לך כעת את כספך אשר כבר אכלוהו זרים? –

– כספי אשר אכלוהו זרים?  אבל נתתיו לידך רק כי הבטחתני לעשות שפטים בזעום נפשי בהגזלן הרצחן אשר ערך אתי מלחמה בבית התפלה, ואחרי כי הוא עודנו מתהלך באשמיו ושפטים לא נעשו בו השב לי את כספי!  כן, את כספי השב לי.  ואני אומר לך עוד הפעם כי לא אמוש מזה עד אשר תשיב לי את כספי –

– ומה תעשה אם אוחז בערפך ואשליכך החוצה? –

– אז אקרא בקול גדול בכל רחובות העיר כי עשקת את כספי, גם לבית המשפט אלך ואבקש משפטי, תהלה לאל לא גר הנני פה –

– לבית המשפט לך לך בשלום, אבל אזהירך כי לא תשוב עוד משם ולא תראה ביתך עד עולם.  ראה הזהרתיך.  – אף כי פני האיש העידו בו כי נחת מדברי דן בכל זאת הבליג ויאמר:  לא אירא, השב לי את כספי, השב לי את כספי –

– השב לי את כספי, השב לי את כספי – שנה דן בהגיעו בשתי ידיו כמו האיש – הלא אמרתי לך לבל תשתגע, לך שוב הביתה וייטב לך –

– לא, לא אשוב, כי אם אקרא בקול גדול השב לי את כספי –

– אם כן תאחז במשפט ידי – קרא דן ויקם ממקומו – שמענה ודע לך כי לב עברי לי ויראת אלהים בקרבי ואני לא חפצתי לעשות לך רעה, גם אמרתי להצילך מהרעה אשר נגד פניך מבלי השמיעך אף דבר עד אשר יעבר זעם ואז ידעת מה פעלתי למענך, אבל עתה אראה, כי אינך שוה בחמלתי עליך ואתנך בידי רודפיך והיית עדי אובד.  ותחת אשר אמרת לכרות שוחה על זנביה איש חרמך כרית שוחה לנפשך ועוד מעט תפול בה ואיש לא יצילך.  כי גם אותי הקימות כיום לאויב לך – הדברים האלה לא שבו ריקם, כי עוז פני האיש שֻׁנה וישאל בדאגה אל מה ירמזון מליו, ודן היה כלא שומע ויוסף לדבר;  לכן את אשר אמרתי בתחלה לכסות ממך לבל ארגיז לבך זאת אשמיעך הפעם.  דע לך כי גם זנביה הגיש עצומותיו עד השופטים וגם הוא כתב עליך שטנה ואל דבריו יטו השופטים אזן קשבת.

– אל דבריו יטו השופטים אזן קשבת, ומה הוא?  האם חכם או מיוחש יותר ממני?  בלי ספק בחר בעורך דין היודע את אשר לו לעשות –

– מה אדבר אל כסיל אדם כמוך?  פיך היה למחתה לך וגם לי, כי גם אותי הבאת במבוכה בדברי השטנה אשר כתבתי לך.  אתה התפרצת כמשגע אל ביתי ותקרא:  הגזלן, הרצחן, הוא הכני מכות מות!  כה קראת אתה בקול גדול, האם תכחד?  ואני, אני אשר לב עברי לי, בשמעי קולך נכמרו נחומי ואומר לעשות כלה בהגזלן הרצחן.  וכה כתבתי בהשטנה, הלא תדע איך תִּכָּתֵב שטנה!  לא תדע!  לכן אבינך למען תדע.  בשפה כזאת נדבר בשטנה:  אני יעקיל הגלילי מעיר בצלת בעל הבית כעת בעיר הזאת כותב שטנה על הגזלן הרצחן זנביה העזי כי עשה מעשה רצח ועוד ועוד.  וכה עשיתי וידעתי נאמנה כי בגלל הדבר הזה ישלח אל ארץ גזרה.  וגם השופטים בקראם דברי השטנה רעדה אחזתם ואיש אל רעהו תמהו על דברי השטנה המסלאים בפז וימהרו וישלחו חוקרים ודורשים למצוא עון זנביה.  אבל בקשו ולא מצאו, כי לא גזלן ולא רצחן הוא העידו כל שכניו –   

– לא לא!  הוא גזלן ורצחן – קרא יעקיל הגלילי בכל עוז.  

– עוד תשוב על קיאך ותשגה בדברי אולתך אשר אולי יצעידוך אל מקום אשר אוית למשכן לזנביה שונאך...  הלא השמעתיך כי החוקרים חקרו ודרשו וימצאו כי דברי השטנה לא נכונים המה.  ויקצפו קצף גדול ויכתבו בספר כי כל דברי השטנה שקר המה.  ואתה התדע את משפט האיש אשר יכתוב שטנת שקר? – יעקיל לטש עיניו ולא ענה דבר ודן הלך אל ארון הספרים ויחפש ויגיע בכל הספרים עד אשר הוציא ספר אחד עב הכרש ויקרא בו כדברים האלה:  המוציא דבה וכותב שטנה אשר בשקר יסודה ומוליך על פיה את השופטים שולל יחשב כאיש אשר ילעג להשופטים ולמשפטי הארץ ומשפטו כמורד במלכות – שמה אחזה את יעקיל בשמעו זאת, ידיו רפו ורגליו נעו וחורת מות כסתה את לחייו ושפתיו – ודן כלא רואה כל אלה הוסיף ויקרא:  ומשפט האיש הזה ראה בספר החקים חלק שלישי פרק עשרים וחמשה, סעיף שמונה עם כל ההוספות וההערות ודעות ראשי המלוכה – ומבלי חכות אולי ישמיע האמלל דבר מהר ויוצא את ספר החקים חלק השלישי ויפתחהו ויקרא:  כל מורד בממלכה אם לא רצח נפש לא יקחו את נפשו רק ישלחוהו לעבוד עבודת פרך בהר המחצב במספר שנים לפי ראות עיני השופטים מן חמש עד עשרים שנה –

– אהה! ה' אלהים למה זה תיסרני במוסר כזה – קרא יעקיל ויספוק כפיו – רבי צדיקי הושיעה נא! – בקראו הקריאה הזאת שב אמץ מעט ללבו וישאל:  האפסה כל תקוה? – אז הורהו דן את כל אשר עשה למענו כי הקדים לעשות כל אשר בכחו למען הצילו מהרעה המרחפת נגד פניו, ואחרי כי לא יוכל המלט מהרעה בלתי אם יעשה איש ריבו שלום לו, לכן נסה כבר דבר אל איש ריבו ותקותו חזקה כי יצלח חפצו בידו להשיב את השלום על כנו, אבל גם זאת לא כחד תחת לשונו כי כסף דרוש לדבר הזה, ואחרי אשר נתן על כפו חמשה עשר שקל, אשר היו בכיסו, ואחרי אשר הבטיח לבלי גלות את הסוד לאיש כפי אשר הורהו דן פן יבלע הדבר, ואחרי אשר בקש בקול תחנונים כי ימהר לעשות שלום בינו ובין איש ריבו, והוא יתחייב לבלי דבר עוד דבר רע בכל ימי חייו בהצדיק אשר אליו תכלה נפש איש ריבו וכאלה רבות, עזב את הבית ויבטיח לשוב לעת ערב ואז פתח דן את הדלת ויקרא לגד לבא החדרה.

אם כי גד עוד טרם יבין את מזמת דן בהוליכו שולל שני הנצים גם יחד, כי לא העמיק למצוא עון האיש הזה, גם לא שמע מענהו לאשתו, בשאלה אותו מדוע יתן את גד לשבת ולחכות זמן כביר, אשר ענה כי מהאיש הזה לא יחכה להתעשר, לא כן מהחסידים שמן חלקו, בכל זאת נע לב גד כנוע הקנה במים, אם לשים מבטחו באיש הזה או אין.  ורק יען כי לא ידע דרך אחרת וגם יונה שלחהו אליו לכן נותר על מקומו ובלי חמדה בא כעת אל חדר העורך דין, אשר בהתבוננו בגד אך רגעים אחדים הכיר כי לבו בל עמו, ועל כן שם אליו פניו בשחוק קל על שפתיו ויאמר:  בלי ספק שמעת כל אשר דברתי את החמורים האלה, אני עשיתי זאת בצדיה ודברתי בקול גדול למען תשמע ותראה, כי איש כמוני לא רק על דעתו הרחבה בדת ודין יחיה כי אם בדעתו עת לכל חפץ.  הנה שני האוילים האלה נחרו איש ברעהו בבית התפלה על דבר הצדיק ויכו איש ברעהו והנם באים גם שניהם אלי ויחפצו לעשות שפטים נוראים איש ברעהו.  ומה אעשה לפראים כאלה?  אם אשלחם מעל פני וילכו למו אל אחר אשר יעשה חפצם ויציתו אש המריבה והשופטים יאכלו הון שניהם ויהיו נודדים ללחם, גם שם ישראל יחלל;  ואני לא כן, אני אדע לכלכל רוח שניהם עדי אעשה שלום ביניהם וייטב גם להם ושם ישראל לא יהי לשמצה, אבל אל תחשוב כי את הכסף אשים רק בכלי, כי חלק כחלק אחלקנו את השופטים לבל ימרו את פי אם יתפרץ האחד מעל פני וילך לו אל אחר, התבין את דרכי? עתה השמיעני את חפצך.  על דבר שתי נשים באת הנה להוציאן מבית הבור ויונה שלחך הנה;  טוב הדבר!  הן לא על חנם שמי נקרא בכל העיר "מתיר אסירים" כי בפדיון שבוים גדול כחי מאד וזה פתגמי תמיד:  נקל לי להוציא מאה מן הבור מהביא אחד אל בית הבור.  – בדבריו אלה הצליח להרגיע מעט לב גד אשר ספר לו ככל אשר שמע על אודות שתי הנשים, ומתיר האסורים הניע בראשו פעם ושתים ושלש, כי על דעתו לא על דבר קל הובאו שמה ובלי ספק כבד עליהן פשען, או אולי יקום איש רב הכח כצד נגדן, אך בכל זאת יבטח כי לפניו יפתחו בריחי ברזל.  ואחרי אשר הבטיח גד חמשים כסף מלבד אשר יפזר להשופטים יצאו יחד אל בית המשפט, וגם דלתות רבות נפתחו לפני דן, והוא בא בהן זמן כביר וגד נשאר בהאולם, וכפעם בפעם יצא דן ויבקש למען השר האחד חמשה כסף ולמען השני שלשה ולהשלישי יספיק רק אחד, כי מדוע יתן לו יותר ויפזר כספו חנם אם גם כסף אחד די לו, וכה הורהו בכל רגע כאשר לקח כסף מידו למען תת להשופטים, לבל יפזר הרבה, כי למה לו לפזר הרבה בעת אשר גם במעט ישיג את אשר ישיג בהרבה, ולא זה דרכו למסור כסף ישראל ביד גוי חנם, ומעודו לא נתן להשופטים יותר מן שקל עד חמשה שקלים איש כפי ערכו ולהשוטר האחד חצי השקל ולהשני רבע וכאלה, וכה הלך עמו שעות אחדות מחדר לחדר ויעלו במעלות וירדו, עד אשר רד היום ויועד אותו דן ליום המחרת, וגד שב אל ביתו בלב נשבר כי עוד לא הצליח חפצו וימאן ללכת אל בית יונה בטרם ידע פשר דבר.  וביום השני עשה לו דן כמשפט הראשון ויובילנו אחריו שעות רבות ויעזבנו לחכות לפעמים שעה תמימה בהאולם.  וכבר שלח רזון בכיסו והשופטים עוד לא ידעו שבעה, וכאשר פתח את פיו לעת ערב ויאמר לדן:  עד מתי! – גער בו דן בזעף אף באמרו:  הלא עיניך תראינה כי לא אשקוט ולא אנוח כל היום ואתה תבקש עוד חשבונות ממני, בא מחר ונראה – אז גמר אומר לשוב לבית יונה ולהשמיעהו כי על דעתו לא מבטח עז הוא דן, וכן עשה, ומה השתומם בראותו כי נעמה ששה עליו בשמחה גלויה עד כי אדמו לחייה ועיניה אורו, ובטרם עוד פתח פיו התפרצה פנינה שנית אל הבית ותאחז בידו מבלי דבר דבר ותמשכנו אחריה בכח, והוא בפנים אדומים כדם מבשת או מרב רגשותיו הוריד לארץ עיניו וילך אחריה כמובל בידי שוטרים מבלי דעת אנה יובל.

 

יח.

שָׂעִיר אֶל רֵעֵהוּ יִקְרָא. 

אם להוריו ילד שעשועים היה זבדי מי זה יתפלא על זאת?  הן במי זה ישתעשעו אם לא בבנם יחידם?   האם בבתם הבכירה אשר ברחה מביתם בהגיעה עת דודים לה ואביה בחר לה איש כלבבו וכבר הוכן לה הכל ליום השמחה,  הבגדים והמתנות דבר לא יחסר,  ותקח עמה את אשר לה נועד ותבחר באיש כלבבה היודע ארחות חיים,  אשר על כן הובילנה בדרכים אשר נעלמו מעיני אבותיה ימים רבים ולא יכלו להשתעשע בה.  ובשובה אחרי כן עם בחירה,  ופרי אהבתה עמה,  גם אז לא מצאו שעשועים בה,  יען כי הכביד עליהם מושל העיר את אכפו לנהל את ביתה בלחם,  אחרי כי אישה עובד בצבא הוא ולחמו לנפשו לא ימצא,  ומי יעזור לו אם לא חותנו?   ואחרי דברי מושל העיר הן לא ישנה גם איש כדוב בן אמתי.  או אולי ישישו אלי גיל בבתם הצעירה,  אזר לוא היתה שומעת בקול אביה ואמה כי אז בחרה לה גם היא דרך אחותה הבכירה ולא נתנה פה למוציאי דבה לאמר כי השפילה כבודה מאד בתתה דודיה להמורה הגר,  אשר אם אמנם לא שקר היו מליהם בכל זאת דבת שקר הוציאו עליה כי אמנם לתושבים נתנה משפט הבכורה,  והמורה הגר בא רק כבוצר על סלסלות להיות לכסות עינים ודור יבא יקרא בשמו;  ואחרי כי למרות רוח הוריה נותרה אחרי כל אלה בביתם,  בלי ספק כי כבד היה לה להפרד משערות ראשה אשר נשארו בידי אביה בעל הרחמים אשר ברחמים רבים יִסְרה על השפילה כבוד משפחתו הרמה,    ואם בה יגילו הואיה?  חללה!  לכן הן יבין כל איש כי כל שמחת דוב ואשתו וכל משושם ותפארתם בחיים היה הבן יקיר להם,  זבדי ילד שעשועים.  ושעשועים עשה לו ולהם תמיד,   וכילד היה בעיני הוריו גם בבואו בשנים ואולי כן היה גם בעיני כל יודעיו.  והילד הזה בן מקשיב היה מעודו כמו ביום ההוא,  כאשר ראינו אותו יושב במרכבה את אביו,  איש היושר והנדיבות,  פאר לעדתו קהלת אשדות אשר בין ראשי העדה גם הוא נמנה,  וכן יהי בלי כל ספק גם זבדי בנו כאשר יירש הונו וכבודו,  כי על כן לא חשך ממנו תורה,  אף כי בזהב תֻּקַח בעיר כמו אשדות,  אשר את הכל נראה בה מתפלש בעפר:  גביר שכור מיינו,  סרסור שכור מיין אחרים,  גבאי חברה קדישא שכור בכסף הקבורה ומורה שכור בכסף אשר לקח שחד מתלמידו לבל יעמיס עליו עול תורה,    אבני חן כאלה נראה כפעם בפעם מתפלשות בעפר אבל לא את התורה,  היא יקרה מפנינים ומכל דברי חפץ,  ועל כן ימשך המון העם את ידו ממנה כי לא ישיגנה,  והעשירים ממרחק יביאוה.  כאשר ישאו על דבשת גמלים צרי ונכאת ועשבי ריח מארץ סינים וִיסֻלָאוּ  בפז,  כן יביאו מלמדים מפולין וגאליציען את התורה בתוך מעיהם למען שִׂימה מִמכּר באשדות עיר הכסף.  ודוב בן אמתי הואיל להביא גם את הברכה הזאת אל ביתו,  למען יהיו בבית הדור אשר יקום תחתיו תורה וגדולה במקום אחד.  הן זאת לא נעלמה ממנו כי רק תורת הרבנים והדינים והמלמדים נמאסה היא,   יען כי אלה בשוחד יורו ואלה בכסף ילמדו וכלם יחד לכסף אחרים יצפו,  ובניהם יהיו למשא על העדה ובנותיהם אם לא השיאו את עצמן קודם שהגיעו לפרקן,  כמנהג לבנות אשדות מימים ימימה,  הנה אז נטל על העדה לעזור להן כי תצלחנה להיות לעזר אחרי אשר יגיעו לפרקן,  ולכל אלה הן כסף דרוש,  ומי נבזה כהמבקש כסף בנדבה ולא ידע לאספנו בכח או ברמיה?  אבל איש אשר נחל כסף מאביו לו תהיה התורה גם היא לצפירת תפארה גם לחסן ישועות להרימו על למעלת גבאי ונאמן,  אשר גם זאת ככסף תחשב.  דוב נתן את בנו על יד אחד בעלי הבטן אדירי התורה ללמדו תורה ומצוות,  וזבדי כבן מקשיב בראותו כי אביו ימאן לשלם שכר המלמד ביום השִׁלום,  והמלמד הן עשה מלאכתו באמונה לכן כאשר דבר על לבו כי יזכיר את אביו לשלם לו שכר הלמוד,  שלם לו הוא בידו את משכרתו,  ועוד ימים רבים אחרי אשר נלקח מבית המורה הזה זכרהו מלמדו כי השאיר לו אחריו מכאוב שנים,  וגם מחצית הזקן אשר נשאר בידי זבדי למזכרת לא מהר לצמוח,  ובכן נותר להמלמד האמלל מכל עמלו אשר עמל רק השם יואל חצי-הזקן אשר הבדילו מיתר רעיו,  כי מלבד זאת אך מלמד היה כיתר רעיו בן בלי שם,  ועתה שם חדש נקבהו להבדילו מכל.  ובעבור החטא הזה אשר חטא דוב בעשקו שׁכר שכיר וזבדי בחמסו זקן מורו יסרהו אל שופט רמים ותבא רוח אפיקורסות פתאם לפתע על ביתם ותהפכו משרש.

רוח רעה נשבה פתאם מארץ ליטא בעת ההיא ותעל ותבא גם עד אשדות השלוה ושוקטה על חוף הים,  אשר אף כי סער מתחולל בה תמיד ותמרות אבק ועפר תעלינה כעשן מארבה השמימה ביום ובלילה בכל עת אשר לא יהפוך הגשם את הרחובות ליון בצה אשר בו יחצו העוברים עד צואר,  בכל זאת שלוה ושוקטה היא,  כי רוב יושביה יבלו ימיהם ואשמורה בלילה כמתים באשמנים בתחתיות האדמה ולא לרואי השמש יחשבו,  במרתפות היין שם יסחר הסוחר את סחרו ושם יתנה החסיד את צדקת צדיקו,  שם תשמע מעבר מזה נבול פה ושקרים אשר לא שמעו כמוהם בעיר אחרת בארץ (ושקר שקר יענו בעיר הזאת אלה האומרים אשר אף כי גדולה ועשירה היא בכל זאת לא השגתה חיל עד הנה על ידי יושביה בכשרון מעשיהם,  כי אמנם בשני הדברים האלה תעל על כל הארץ ויושביה,  אשריה!)  ומעבר השני מתרוננים מיין ומהשלישי מבקשי שכר,  ובכל אלה יחד כל יושביה נשתוו,  לא נכר יהודי לפני אינו יהודי,  ושם במעבה האדמה איך לא ישקטו כל עוד היין מהכלים לא יחסר?  והוא עוד לא חסר אף יום אחד מיום אשר נבנתה העיר.  ובכן ישבו שלוים ושקטים גם בני ישראל באשדות,  וכאר כלו חוק למודם בהחדרים אשר גם המה רֻבם במרתפים במעבה האדמה היו,  החלו לבקש דרכי התבל במרתפי היין,  וכל דרך אחר לא התעה רוחם.  והנה זה באו שנים שלשה רעבים מארץ ליטא ויאמרו למכור אפיקורסות במחיר,  ויתחרו לתת תחת גמרא    כתבי הקדש ותחת נפלאות הצדיקים    דקדוק,  ואוהבי חדשות הן ימצאו בכל מקום,  וגם בעיר הזאת נמצאו שנים שלשה אשר אמרו לנסות לתת את בניהם ללמוד דקדוק.  "הלא גם זאת תורה היא ואני ראיתי בעיני כי המלות בדקדוק נשתוו להמלות בגמרא"    כן העיד סוסי בן גדי,  אשר עתה אחרי אשר עלה ביתו כליל באש זה הפעם השלישית החל להמנות בין עשירי העיר,  ואם גביר בעיר יתן את בנו ללמוד את התורה החדשה את הדקדוק,  מי זה לא ימשך אחריו?   ויחלו אחדים לשכור מורים לבניהם כי למלמד-דקדוק לא יאמר עוד מלמד כי אם מורה. 

ישנן ארצות אשר עפרותיהן זהב וישנן אשר אבניהן ספיר וישפה הנן ואליהן תשתוה ארץ ליטא ותשוה,  כי מאשפתותיה יצאו מלמדים ובטלנים חזנים ושמשים לכל הארץ,  והיא בצדקת פזרונה תחלקם לכל פאה להארצות אשר לנחנו באבני חן כאלה,  והיא הוסיפה לשלוח כלי חמדתה אלה לאשדות ללמד לבני ישראל תנ"ך ודקדוק.  ויבואו כיודעים כלא יודעים ומרכולתם בידם ויטמאו את העיר הקדושה ההיא אשר עד עתה לא נשמע בה דבר מכתבי הקדש וגם שמע הדקדוק לא הגיע עד יושביה.  ודוב בן אמתי ראה כי עת לעשות היא,  לפאר את בנו בפאר לא נודע לפנים וימהר אף הוא ויביא אחד פליטי ליטא אל ביתו ויתן את זבדי על ידו.  ואם כי בוש משברו עד מהרה,  כי ראה ונוכח כי גם האפיקורסות תבלע הון כמו היראה,  והמורה אף כי רק מורה ולא מלמד היה בכל זאת בקש שכר הבטול,  ועוד זאת כי במחיר גמרא ביצה שלם רק חצי השקל ובעד ספר תלמוד לשון עברי בקש המורה שני שקלים,  ואף כי הבין מדוע זה ייקר מחיר תלמוד לשון עברי ממחיר גמרא,  יען כי קטן הוא וכשרון מאד נעלה דרוש לאמן לעשות כלי קטן,  כי גם בעד מורה שעות קטן שלם הרבה יתר מאשר שלם בעד גדול,  אך זאת לא הבין למה זה הקשה המורה את ערפו וימאן עשות כפי אשר יעצהו:  לתת את הגמרא על ידי כורך ספרים כי יקצץ פאותיה ויעשה ממנה תלמוד לשון עברי,  כי ידיעתו בתורה לא מעטה היתה וכאשר הרבה להתבונן ראה כי כמו על הגמרא כתוב  "תלמוד"  כן גם על הדקדוק נכתב תלמוד,  ולמה זה תקצר יד הכורך מעשות מתלמוד גדול תלמוד קטן אם השעה צריכה לכך?   אך המורה הקשה את ערפו וימאן ויאמר,  כי לא יתכן לעשות כדבר הזה,  ועל הדבר הזה חרה אפו מאד על המורה,  כי קשי ערף נשוא לא יוכל,  זאת הגיד בפה מלא וינקום נקמתו ממנו ביום השִלום,  ולא זכר לו את כל הגדולות אשר עשה המורה הזה לבנו,  אשר בעבור חצי שנה מיום אשר החל חניכו לקחת לקח מפיו כבר ידע היטב להבדיל בין זכר לנקבה,  ואז ידע גם האב גם הבן כי כבר מלאה סאת תורתו ויהי    לסוחר. 

להיות סוחר באשדות לא דבר כבד הוא;  החיט יניח מידו את מחטו והרצען את המרצע,  החרש את הפטיש וחוטב העצים את הגרזן ויבא אל מרתף היין ויהיה לסרסור  (המעלה הראשונה בסלם המסחר),  יתן שטר ויקח כסף בנשך והיה לסוחר,  יקח לו סוס ומרכבה וישמיט ידו ביום השִׁלום ובגדולי הסוחרים יתחשב.  וכל בן אשדות ידע כי ידו תמצא להיות סוחר ביום אשר יעלה החפץ על לבו להניח מידו את משלחת ידו עד הנה,  מלבד המלמדים והמורים המה לא יהיו לסוחרים כל עוד בחיים חיתם,  יען כי אין להם מה להניח מידם.  וזבדי בן דוב בן אמתי בן סוחר בן בנו של סוחר ידע דרכי הסוחרים ותהי ראשית לכתו אל המרתף,  ואחרי כי סוס ומרכבה נתן לו אביו,  לכן לא נותר לו עוד דבר בלתי אם לקחת כסף בנשך וכה עשה.  וירא ארחות חיים כפי אשר יקראו בני אשדות לזנות ויין.  ויצא לו שם גדול בין כל היודעים ארחות חיים,  כי הוא השכיל מאד לצודד יונות ויהי ליודע ציד נודע בשער,  ובלבבו התברך כי עוד יצלח בידו לעשות לו שם כשם עזמות איש תענוג,  אשר ממנו לא נבצרה כל מזמה בפרשו אשתו לרגלי יונות פותות,  וכגבור מלחמה בצורו על עיר מבצר לא ישוב אחור בלתי אם דִכּאָה עד רדתה,  כן בשום עזמות עיניו בנערה לא שקט ולא נח עדי נלכדה במלכדתו.  ובדבר הזה ידע לב זבדי מאד כי עוד רחוק רחוק ממנו להחשב כעזמות,  אבל על כן היה הדבר הזה כל הגיונו ויתחקה על שרשי רגליו לדעת ארחות זמה.  וגם מקור נאמן נפתח לו על ידי אחד שוטרי העיר אשר מהר לגלות את אזנו בנפול בחרמו יפת עין והוא בכסף מלא מעמו ישלמנה,  ויעשה ויצליח עד כה.  כמעט גבה לבו כלב עזמות,  אולם עתה ראה פתאם,  כי הוא אדם ולא אל לעמת עזמות אשר כאלהים אדירים לפניו ירד כחפצו ומפני תאותו מי יעמוד!  

כשבוע כמעט עברה מעת אשר הציל את אם זרחיה ואחותו בכסף מלא,  וכבר קוה לראות שכר לעמלו,  ועוד תאותו ממנו רחוקה כביום אשר ראה את העלמה בפעם הראשונה.  הן הוא היה בעיניה כמלאך מושיע וכן גם בעיני אמה ומה גם אחרי אשר השמיען כי גם לזרחיה היה כאח ורע,  וידו נטויה לגאלו ולהשיבו אליהן וגם אם הון אביו יתן במחירו לא ייקר הפדיון בעיניו.  וכאשר הסבה האֵם רגע את פניה מהם,  אז מהר להשמיע להעלמה כי ליפיה וחנה אין קץ וכי כל חפצי החיים ומנעמיה לא ישוו בעיניו כאחת מעיניה,  ושבע ביום נכון הנהו לעבור במו אש ולחצות בגלי מים זדונים אם אך תצוה עליו בשפתיה הנוטפות נחלי עדנים.  אולם הנערה שמעה כל אלה ולא רק לא השיבתו בהן,  כי לא כן בדיו,  כי יגדיל מאד על יפיה וכי לא תאמין בו אשר כל לבבו מלא אהבה לה    כאשר הסכין לשמוע תשובות כאלה,  לא רק זאת לא שמע מפיה,  כי אם גם הגה לא עבר על דל שפתה,  אף את עיניה לא השפילה,  ויהי הדבר בעיניו לפלא.  הן תמתה יגלו פניה ולא בין אלה אשר לא תדענה בשת תמנה,  ואיכה תשמע כאלה ועורקיה ישכבון?  האמנם תתמם רק למען צודד עולי ימים בחרמה?   רגע חשב כזאת ויקצף קצף גדול על התרמית הזאת,  הלא כסף רב שלם במחירה ורק בגלל תמתה הרבה במחיר,  ואם הוליכה אותו שולל הלא פזר כספו להבל ועוד עליו לשלם שכר המלון אשר לא מעט יהיה!   אך המחשבה הזאת לא האריכה שבת בלבו,  כי גם עינים כעיניו ראו כי תמת הנערה אִתּה תלין,  כן מעטה בינתה.  ויגדל חִנה עוד יותר בעיניו,  ולא ראה עוד כל מעצור בדרך תאותו בלתי אם את האֵם אשר לא עזבה אף רגע את חדרה.  ועל כן חשב מחשבות לילה ויום איך להרחיק את השטן הזה,  ובתחלה עלה על לבבו לבקש מאת השוטר אשר הוציאן לחפשי לשוב ולכבוש רק את האם,  אבל יראה באה בלבו פן תמאן העלמה להותר לבדה ותרץ אחרי אמה גם עד ירכתי בור,  ואם גם תותר הן עצובת רוח תהיה ומי יודע אם תשמע לדבריו הנעימים?   על כן שב ממחשבתו זאת ותחבלה אחרת לא מצא,  ובפעם הזאת,  בלי ספק הראשונה בימי חייו,  התקוטט בשכלו על כי לא יגבר חיל ובּמר נפשו קרא:   עוד לי ללמוד הרבה מעזמות איש תענוג    הקריאה הזאת נמלטה מפיו בשבתו על יד אחות זרחיה ובהביטו בפניה בעינים מפיצות אש,  כעיני נמר כלוא אשר יראה שה על יד כלוּבוֹ.  וכמו מלאך ממרום הופיע לו פתאם זמרי איש סוד עזמות,  כאצבע לאהים היה האיש הזה בעיניו ברגע ההוא כאשר ראהו מדבר עם אחד משרתי בית המלון ובקול אשר כמעט הגיע גם עד אזני הנשים קרא;  האיש הזה אשר בכל ימי חייו הסכין אך לפרוש רשתות לרגלי עלמות,  להרחיקן מביתן ולהשליכן לזרועות העוגבים הוא יורני דרך!    וימהר וירץ לקראתו וישמיעהו כי דבר לו עליו. 

כשמחת שר צבא על אנשי חיל חדשים הבאים להלחם תחת דגלו;  כעליצות כהן להביא זר בברית אמונתו;  כגיל שמש בקבוע  "בעל בית חדש"  מקום לו להתפלל בבית תפלתו;  כששון גבאי חברא קדישא אל מת עשיר ומלמד על תלמיד חדש,  כן גבה לב זמרי וישיש ויגל בעינים מפיקות אש שמחה בגשת זבדי אליו,  ויקרא בשמחה גלויה אבל גם בכל אותות כבוד ויקר:   הפעם אֲאֻשַׁר בארץ,  אחרי כי גם איש כזבדי אשר אמור אמרתי כי חבר הוא לנזירים בארץ ובבית מקלטם ימצא מחבוא לו,  גם הוא ידרוש בי היום!   מֱאֻשָׁר חלקי!   

  אמנם לנזירים אתחבר ואבחר דרכם ועמהם יחד אתחבא,  אבל לא בבית מקלטם,  כי אם בבתי מקלט לנזירות    ענה זבדי ובקול שחוק גדול ויעקם שפתיו וילטוש עיניו ויניע בידיו ובכתפיו פעם ושתים. 

  טוב מאד,  טוב מאד    קרא זמרי    בחכמה דברת.  בחכמה רבה מאד.  עתה תשפל גאותי ולא אוסיף להרים ראשי עוד,  כי אראה אשר גם בלעדי ימצאו מורים טובים בעיר;  יקחני אופל,  כי אין עוד חפץ בי להצעירים העשירים,  המה יחכמו ממני,  האפרוחים בדורנו ידעו ללמד דעת את הוריהם,  ראה אראה כי קצי ימהר לבא.  מורים אחרים קמו תחתי והמה יורו לבני הנעורים    הדברים האלה קרא זמרי בקול אשר לא על נקלה הבין השומע,  אם קול שמחה או לעג,  דאגה או נחמה הוא,  כי כל אר חפץ השומע יכול לשמוע בקול ההוא,  אשר גם הכנעה רבה לא חסרה בו. 

  לוא הורוני כל מלמדי כתורתך כי אז לא ברחתי אף פעם אחת מבית הספר ולא לקחתי עלי עבודת מגלח זקן כאשר נטל עלי לעשות לשנים שלשה מהם    קרא זבדי וישחק,  וזמרי הגדיל לשחק וישתומם על חכמת המדבר אשר הוסיף לדבר:   אבל כרגע תראה כי שגית ועוד לא באה העת כי יקחך אפל,  כי יש לי חפץ בך ועתה באתי לשאל בעצתך כאשר אפסה כל עצה מכליותי   

  בכל לבבי אִדָרֵש לאשר ישאלני,  ואם גם לא על שמי תקרא התחבלה,  גם אז חללה לי מעצור עצה מאשר ידרשנה מפי,  הנני נכון לשרתך   

  ושכרך אתי,  הלא תדע מה אני!    

  אדע אדע,  אף כי לא תלמידי אתה   

  מי יודע אם  לא עלה מחיר תורתי פי שנים,  יען כי לא מפיך הקשבתיה   

  ענותך תרבני    קרא זמרי וישתחוה    ודי שלומים אמצא בהתהלה הזאת,  השמיעני חפצך ואעשנו     

  שמע ובין בדברי,  אל יפול דבר ארצה,  שמע היטב,  כי סוד כמוס אגלה לך,  סוד אשר אולי יהיה לך למכרה זהב בימים הבאים.  הנה רעי השופט בן-זנונים,  אשר כפעם בפעם בנפול בכפו עלמה הראויה להתבונן בה,  ימהר לגלות את אזני,  וזה כשתי שנים אשר כרתנו ברית יחדיו ואני אמצא בו נחת והוא ישמח בי.  ואם אמרי אספרה לך את כל אשר עשינו כי אז לא יספיק לי יום תמים,  והשחוק ישים מחנק לנפשי בזכרי כל אשר עשה למעני,  איך פרש רשת ליד עלמה אחת בת נכבדי העיר פה בדברה במסתרים את איש שנוא נפש אביה וישם עליה משמר ואני פדיתיה ושכרי היה נכון לפני,  ובפעם השנית בבואו לעבוט כלי בית איש אחד במצות הנושים,  וישם משמר על האב ואז גרה בחרמו גם הבת היפהפיה בשומו לה עלילה כי היא הסתירה כלי חפץ ואני הייתי המלאך הגואל לה;  וכן פדיתי וגאלתי תמיד,  והוא שופט מחפש עונות מאין כמוהו;  דבר אמת אגיד לך כי לא ראיתי איש מזמות כמוהו אשר לו כשרון לחפש עונות ולמצא,  ועוד יהיה לשר ושופט גדול בארץ.  ומה ארבה לך דברים?  גם בפעם הזאת אִנה לידי דבר חפץ אשר כל חפצים לא ישוו בו;  דג העלה בחרמוֹ אשר כל מחיר אפס וריק הוא לעומתו,  נערה מִגֵן בידי אשר לוא גם אלפים לקח במחירה גם אז לא הרבה במחיר    בדברו ירד רירו על פיו וילק אותו בלשונו    אבל שטן נצב לי בדרכי,  אל העלמה הזאת תלוה אִמה המכשפה,  אשר לא תעזבנו אף רגע לבדנו,  וזה ששה ימים עלו בתהו ועוד לא פעלתי מאומה;  כלמה תכסה פני להשמיע כאלה,  אני לא הצלחתי לשבור בריחי ברזל בששה ימים!   אבל מה אעשה וכל מזמה נבצרה ממני איך לשלח את האם לעזאזל,  הבה עצה הלום!   

  הבה עצה!    שנה זמרי    האם העצות כמים מבור תדלינה?  הלא עלי לדעת בתחלה כל אשר אתך ואשר אתן,  מי הנה הנשים ומה מעשיהן פה?  היש להן גואל ומודע או נעזבות הנה בעיר?  כל אלה עלי לדעת מראש בטרם אשמיעך דברי   

  הנשים האלה נעזבות הנה פה ואיש אין בעיר אשר יקום לעזרתה להן   

  ומה מעשיהן פה?   

  הנה באו לבקש איש אחד הנקוב בשם זרחיה המורה,  והוא כבר ברח מהארץ או יושב במאסר,  זאת לא אדע נאמנה,  אבל זאת אדע כי הוא איננו עוד בארץ הזאת   

  זרחיה המורה?    שאל זמרי    ההוא אשר הורה בבית יונה דודך?   

  כן,  הוא ולא אחר,  ואתה ידעת אותו?   

  אמנם ידעתי,  ובדבר הזה אוכל להושיעך כי בהודעי אל הנשים כמשרתך אוכל לדבר עמהן גם בדבר זרחיה אשר ידעתי,  ובזאת אקח לבן להאמין בי ואז תושיע ידי לך   

  אבל מה אעשה כעת?   

  בתחלה עליך להציגני לפני הנשים ולאמר להן כי אני משרתך ואיש סודך אשר תבטח ותאמין בי וגם הנה תוכלנה לשום מבטחן בי כמו בך,  ובימים הבאים אראה מה אורך עוד     אם כי לא נעים היה לזבדי לשמוע  "בימים הבאים",  בכל זאת מלא אחרי דברי זמרי ויביאהו ויציגהו לפני הנשים אשר גם מבלי התבונן בו משכוהו חסד,  אחרי כי איש סוד מושיען וגואלן הוא,  ואת זרחיה ידע פנים אל פנים וזה כעשרה ימים אשר ראהו,  וגם כל אוהביו ורעיו ידע ואם גם יסתר במסתרים גם שם ידו תמצאנו. 

כה יפרש איש מזמות שוחה לרגליו בתתו ידו לנוכל גדול ממנו;  הזאב יהיה לברות לשני הנמר ומלתעות כפיר נתעו בנפול ראשו בקבר פתוח גרון נחש בריח,  כי אחת היא בארץ,  לא רק לצדיקים ותמימים נכונו שוחות וחבלים,  כי אם גם לנוכלים ובני עולה.  מצודות פרושות לרגלי ההולכים בדרכי החיים וכל העובר ועיניו עצומות יפול בהן ולא יקום,  רק כי התמימים יפלו ברשת טמנו להם ובני עולה כְרֻבָּם כן יפרשו רשתות ליד מעגלם המה.  כקורא בשם השטן והוא יקום ויעמוד ויאמר:  הנני כי קראת לי!  או מלאך משחית מעל פניו ישלח לצודו ולא עוד יוסיף לעזבנו,  כן קרא זבדי בשם עזמות,  וזמרי מלאך פניו,  אשר זה ימים חרש מזמה איך לפתוח לפניו דלתות שתי הנשים,  נמצא לו,  והוא סערהו כמוץ מגרן ממקום תאותו למען הביא אחר תחתיו אשר רגעי עונג או שוחת עולמים ימצא לו שם. 

  ישיב עזמות את שטרותי לי וירוה דודים כחפצו,  הן לא היא הראשונה ולא היא האחרונה,  אשר התנין הזה בלע את תֻּמָתָה,  ואם אין,  יכשל בעונו ויפול במצודתי ואכריעהו לבל יוכל קום,  ואת נפש בתי הצלתי!    כה דבר זמרי לנפשו אחרי עזבו את שתי הנשים בלב מלא בטחון כי עוד מעט יבוא עד תכלית עמלו:  הנוכל הזה בטח כי אין איש נכלים בארץ אשר יגדל ממנו,  אבל הוא עוד טרם ידע,  כי יש יד אשר לה כח ועוז הרבה יתר מאשר לכל תחבלה ומזמה,  והיד הזאת היא יד היושר הנאמן ואהבת הטוב במישרים,  אשר אף כי תכנע כפעם בפעם גם לפני בני עולה קצרי יד,  בכל זאת תתעורר ותתגבר לפעמים אף על עוז וגבורה מזמה ותחבלה ותכריעם יחד. 

 

יט.

עֵצָה  וּמְזִמָה.

תמהון-לב שכור יעבור בסוּר כח היין המפעמו,  ישכב וינוח השכור בסבאו אך לילה אחד ויקום והיה כלא היה;   אבל לא תמהון-לב אשר לרגלי מהומת-תלאה בא,  הוא לא עד מהרה יעזוב מקום חמד לו, וגם אחרי אשר אין עוד זכר ליולדתו הנה עוד יוסיף לענות הלב כאשר עִנהוּ,  כי זה כח להצרה להשאיר אחריה זכרון אשר גם מראהו כמראה וכחו ככחה,  לא כהשמחות העקרות העוברות כצפרים עפות ואינן.  תמהון-לב כזה אשר פרש כנפיו על לוח לב הנערה אחות זרחיה בשבתה במאסר עוד תוסיף להעיב את עיניה גם בשבתה זה ימים אחדים בהשקט ובטחה בבית המלון אשר שמה הוביל זבדי אותה ואת אמה,  ואחרת היתה,  לא הוסיפה בכי ואנחה כל היום כאשר זה היה דרכה עד כה,  לא נקטה בפניה לרגעים על כל מעשיה,  כי אם כגויה בלי חיים וחפץ,  כישנה בעינים פקוחות ישבה ותבט לפניה מבלי אשר ראתה עד מה,  ותשמע לדברי זבדי מבלי אשר הסירה את אזנה אם כה או כה דבר.  וגם אם עברו על דל שפתיו דברים,  אשר לפני ירח ימים הציתו להבת שלהבת בעורקיה והפכו את דמיה לנחל אש,  גם המה לא הפיחו רוח חיים בה,  כי אם ישבה ותשמע כמו כל מוצא שפתיו נעים היה לאזניה,  אשר על כן לא רק הוא נתעה בתחלה להאמין אשר כבר הצליח חפצו בידו לשבותה שבי ובכח האהבה תִמשֵׁך אחריו ולא תמוש,  ועל כן ישב כל היום כצל על יד ימינה,  כי אם גם אמה,  אשר לה היה לדעת את נפש בתה,  גם היא,  באהבתה הרבה לה ובכל חפץ לבה ותאות נפשה לראותה מאשרה,  נואלה להאמין כמעט כי יום ישועתה לא יאחר לבוא,  וכאצבע אלהים היה הדבר בעיניה,  כי מלאכו אשר שלח לפדותן איש צעיר לימים הנהו ויודע ערך בתה.  ומה לה להביט אל מראהו ותארו אשר באלה לא חננהו ה'?   הן רב לה רב כי תחת המתנות האלה נתּן לו לב מלא תום ויושר וגם עשר אשר יתן לו עצמה להרבות טוב וחסד,  וכל אלה יתנו לו לוית חן,  ואם מה' יצא הדבר לא תוסיף להתאונן על כל הרעה הבאה עליה בעיר ההיא,  אחרי כי הטובה הנשקפת לה במצאה כרוב סוכך לבתה,  איש ישר דרך,  מושיע לנדכאים ואב לקשי יום,  הטובה הזאת תגדל מהרעה,  ולוא הוסיפו על ימי העוני והמאסר כהמה וכהמה גם אז כאין נחשבו לעומת השִׁלוּמִים.  וכל אלה נתנו בלבה הרעיון כי גם נפש בתה לא תבחל בו,  הן עיניה תחזינה כי לא תתחמק מפניו כאשר זה יהיה דרכה בראותה צעירים לימים,  ואזניה קשובות בכל עת לדבריו,  ואם לא אות נאמן הוא כי גם לבה נמשך אחרי עיניה ואזניה?  ולכן נשבר לבה במשנה שברון על כי זרחיה לא היה אִתּן,  כי הוא השכיל בלי כל ספק למצוא הדרך הנכונה איך לפתוח פה להאהובים ולסקל המסלה למען תקרב עת בריתם.  אבל זבדי באמרי פיו הצליח להביא גם נחומים ללבה ולהשלותה בתקוה טובה,  בהשבעו בשבועי שבועות אשר הוא יהי מגן וצנה לרעו ואוהבו לזרחיה,  כאשר היה לו מאז נודע לו.  הן על פיו היתה שומה כי ילקח זרחיה אל בית יונה,  וכאחים מבטן התהלכו בכל עת היותו בבית ההוא.  ואם כי עצתו אמונה להאם לבל תבקש נתיבות הבית ההוא כעת,  כי עוד חזון למועד,  וסוד כמוס עמדו אשר לא יוכל לגלותו לה יעצרנו מלכת אִתּה שמה.  בכל זאת ישכב לבה במנוחה כי עוד יבא יום אשר ינהלנה שמה בשמחות וגיל ועיניה תחזינה את זרחיה בכל כבודו אשר יהיה חדש עמדו ושונאיו יבושו,  כי גם יום גם לילה לא ישכב לבו עדי יפדה ועדי ישיב ויציג את זרחיה לפני האֵם תפארת הנשים ולפני האחות אשר בכל נשות חן אשר ראו עיניו  (ומספרן הן לא מעט)  לא ראה אף אחת אשר תשוה לה.  והאשה דמעה והאמינה בדברו,  והוא התבונן בהעלמה והאמין כי חצי אהבה יקלע אל לוח לבה בכל הגה מפיו יצא ולא יחטיא המטרה.  אולם כעבור ששה ימים וחדשות לא נהיו החל בטחון האשה לנוע ותקות זבדי להתמוטט,  ולולא בא זמרי לעזרתו מי יודע אם הצליח עוד לכלוא אותן בחדר לבל תלכנה לבקש בית יונה לשאל על דבר זרחיה.  זמרי בא כגואל שני,  הוא האוהב הנאמן לזבדי וזרחיה גם יחד,  אשר גם עקבות הנעלם נודעו לו;  הוא הבטיח על דברתו  (והוא איש נודע בעיר לפי הודאת פיו כי לא יכזב בדברו),  כי בעוד שלשה ימים יוביל את האשה אל מקום אשר בו יתחבא זרחיה,  או אל האיש אשר יוציאנו אליה,  וחיים חדשים שבו ללב האשה וזבדי גם יחד וגם פני זמרי אורו בדברו.  האיש הטוב הזה שש בכל לבו בשמחת האמללה,  ומה חם לבה והשתוננו כליותיה בזכרה כי בפעם הראשונה כאשר ראתה פניו התעורר גועל נפש בלבה,  גם כיראה ורעד בא בעצמותיה למראהו והוא הן איש אשר אך צדקות אהב,  וגם גלה את אזנה בלאט,  כי נפש זבדי כלתה לבתה,  וכאשר אך יחיש ישועות לזרחיה אז ירהיב עוז בנפשו לגשת אליה לבקש את בתה מידה כמשפט.  ואם לא הטוב והישר בכל בני תמותה הוא האיש אשר בשורות כאלה יבשר!  

היום השלישי אחרי הִודע זמרי להאשה בא החדרה ואחרי השתחותו בכל אותות הכבוד לפני הנשים נתן מכתב על יד זבדי,  אשר בקראו בו נפעם ויבא במבוכה.  האשה בראותה זאת נבהלה,  אבל זמרי מהר וירגיע לבה כי במכתב הזה חדשות ובשורות טובות לה,  ועל כן נפעם מאד זבדי מהשמחה הגדולה אשר באה פתאם,  ובפי זבדי אין עוד מלה,  רגע התבונן בהמכתב ומשנהו במביאו,  וכאיש אשר אין ברוחו נכונה הביט ולא ידע מה לעשות.  אבל זמרי לא נתנהו הבט והשתומם עוד באמרו אליו בשפת הארץ בחפזון ובקול אשר כמעט לא הבין השומע את דברו:  האם בבא עדיך תִּבָּהֵל?  הלא תחבלה כזאת לא בכל עת תעלה על לבנו!  קרא המכתב באזניה ומשך את הזקנה אחריך עד הערב ואז תעזבנה ותבא אל בית המלון מחוץ לעיר ואני אערבך כי שמה תמצא את העלמה,  אני אביאנה שמה,  כאשר הבטחתיך.  קרא את המכתב באזני האשה    הוסיף לדבר בהראותו באצבעו פעם על המכתב ופעם על האשה,  וזבדי עוד כנבוך ומשתאה מביט לפניו. 

  בי נא גברתי!  קחי הגליון מידו    אמר זמרי אל האשה בשפת הארץ    אבל האשה אשר לא שמעה השפה ההיא ענתה בתמתה:  הטרם תדע כי לא אבין אף דבר בשפה הזאת?   

  סלחי נא לי כי שכחתי זאת ואדבר באזני זבדי כי יקרא את דברי המכתב באזניך,  סלחי לי,  אבל אחת היא,  בשורה טובה בו.  הנה אחד השופטים יבקש כי יבא אליו זבדי ויביא עמו את אם זרחיה וכאשר יערבו עֲרֻבָּה עשרה מנכבדי העיר בעדו אז יוציאנו לחפשי,  כי בבית האסור במגרש העיר הוא יושב,  אבל לב זבדי טוב ורך הוא כלב נשים ולא יכול להשמיע דבר כזה בפיו.  קחי המגלה וקראי בה    ובדברו לקח את הגליון ויתנהו על יד האשה אשר בהביטה בו השיבה אותו לידו באמרה:  לרגעים תשכח כי אני לא אבין אף דבר בשפת הארץ הזאת   

  גם קרוא לא תביני!    קרא זמרי בתמהון. 

  ומאין אדע קרוא או דבר,  אחרי כי מעודי לא שמעתי אף דבר בשפה הזאת?   

  לכן קרא זבדי ותדע.  וזבדי אחרי אשר חכה רגעים אחדים כמו מאן לקרוא ורק אחרי אשר הביט בו זמרי בעינים מפיקות בוז קרא כדברים האלה בשפה אשר הבינה האשה:  זמרי אהובי!  רק למענך אעשה זאת לגלות לך כי משמרת הוא אתי האיש אר תבקש,  כי לאויביו נתכנו עלילות והמה אדירים בעם ועלי לשמוע את אשר יצווני.  אולם אם אמת אמרו לך כי אמו באה הנה אז תוכל לשלחנה אלי ואני אדבר עמה,  ואיעצנה מה תעשה להוציא את בנה לחפשי,  כי בלי ספק תבקש ותמצא עשרה מנכבדי העיר אשר יתנו ערבתם בעדו ואז אולי אוכל לעשות חפצך למען מצוא חן בעיניך ובעיני האדון זבדי היקר בעיני מאד.  שמור הדברים עמך ואל תראם לאיש בלתי לזבדי.  אוהבך מציק בן מציק שר בית האסורים. 

  כרגע ארוצה אליו,  לא אחכה אף רגע,  מהרי בתי שימי בגדיך עליך ונלכה    קראה האשה בחפזון ותעש בגדיה. 

  חכי נא אשה כבודה    קרא זמרי    כי עוד עלינו להמתיק סוד מי ומי ההולכים?      

  לחכות?  האוכל לחכות בעת אשר אשמע כי תקוה נשקפה לי לראות את בני?  ומה לנו לחכות?  כלנו נלך יחד,  הן אוהבינו אתם ותשישו גם אתם בשמחתנו   

  אבל השר לא כן דבר,  כי כסוד כמוס גלה לי הדבר לא נוכל ללכת ארבעתנו שמה.  ואף עוד זאת,  כי לא אוכל לתת את העלמה ללכת שמה.  אַתּ היא אשה נכבדה ומעודך לא שמעת לזות שפתים,  ואנחנו הגברים נדע את אשר ידברו בעלמה אם תלך אל אחד השרים והשופטים,  כי יאמרו אשר רק למען עיניה היפות עשה חסד,  וכדי בזיון.  אמנם לוא אמרת לעזוב את העיר כאשר תמצאי את בנך,  כי אז אמרתי מה ממך יהלוך אם ידברו או לא ידברו בך ובבתך,  אולם עתה אחרי אשר אחשב למשפט כי העיר הזאת לא לגועל נפש תהיה לך ואם אך את בנך תמצאי אז תבחרי בה בכל לבך לעיר מושב לך,  עתה עליך לשמר שם בתך מכל משמר,  הטרם תדעי כי ללשון רעה ימתק מאד היופי?    

  אם כן איכה אלך גם אני שמה?    קראה האשה בתם לב. 

  את הנשים לא תביא דבת עם במשפט כמו את הבתולות    ענה זמרי בהניעו עפעף למול זבדי אשר עמד כגבר נדהם.  

  ומה היא עצתך?    שאלה האשה באנחה. 

  אם לעצתי תשמעי נלכה נא יחד אַתּ ואני אל האדון וזבדי יותֵר פה עם העלמה,  או אולי תחוי עצה אחרת השמיעיני. 

  אשה אובדת עצות הנני היום ולא אדע דבֵּר    ענתה האשה ותבט אל בתה. 

  או אולי תבחרי ללכת את זבדי ואני אִותֵר פה לשמור על בִּתֵּך?   כן!  טוב יותר כי זבדי ילך עמך ואני אשמר על בתך,  כי אין שומר טוב להעלמה יפה מזקן ומשחת המראה כמוני   

  אם כן נלכה –  אמרה האשה בשומה אל זבדי פניה באנחה,  וזבדי לא אחר לעשות כדברה,  אף כי לא נעים היה לו הדבר,  זאת העידו בו פניו ובצאתו לאט לו עוד זמרי באזנו:   לעת ערב בבית המלון במגרש פלוני.    הנערה,  אשר התעוררה בשמעה דברי המכתב כמתעוררת מתרדמה ועיניה הבריקו ואשר כבר שלחה ידה ותאחז בהשמלה,  נותרה על מקומה בשמעה כי לא תלך את אמה ואת זבדי,  וגם על הפרדה מזבדי לא נראו אותות עצבון על פניה כאשר לא ששה על חברת זמרי,  רק התקוה חִיתה רוחה ותעוררנה,  זאת העידו בה פניה אשר אדמו מעט ועיניה אשר הבריקו רגעים אחדים גם אשר כבר יצאה אמה מהבית. 

 

כ.

יוֹם הַשִּׁלּוּם.

הכל נעשה יפה בתבל כי זה לעומת זה עשה היוצר;  ואם לחוטא נגלו דרכי חשך ואך לו נתיבות התרמית נודעו ללכוד תמימים אשר בחשך לא ימצאו את דרכם,  הנה גם הישרים בלבותם עת אכף עליהם המקרה לצאת לפעלם להציל ישר ביושר יזנחו דרכם וגם בארחות עקלקלות בבטחה ילכו.  כי מעשה לעמת מעשה אם יקום במערכה רק אז יכון,  ואם חוטא מאַת ירבה הרע בדעתו להתגלגל תחת שואה הנה נטל גם על מבערי הרע להסתתר במחלות עפר וכפים לעקרנו משרש.  ובל יאמר צדיק:  חללה לי מאחוז בדרכי הרשע,  אני בזרוע נטויה וחרב שלופה אלחם בעד הטוב והיושר,  כי לא זה הדרך לדכא רֶשע ולא זאת המסלה לרדוף רָשע,  רב לך רב צדיק כי בטוב תדגול ויושר לך לעינים ואל תבקש גדולות להצטדק הרבה גם בקום עליך רשע.  לאיש כמפעלו שלם ובכלי מלחמה אשר יעופפו על פניך השב מלחמה שערה וגם בזאת תצדק צדיק.  רק בעלי תורה באין ידים,  מטיפי מוסר ומעשה רחוק מהם רק המה יביעו:  לא לנו לצאת בעקבות רשע גם למען דַכֵּא הרשע,  כי לא כן בעלי המעשה עם מעבדיהם,  המה במעבדם יתעוררו ובהתעוררם יבקשו לעשות,  ובעשותם לא ישובו אחור גם אם לא בדרכיהם מאז תאחז רגלם. 

גד אשר גם שונאיו לא מצאו בו כל דבר רע בלעדי תמתו וישרו אשר עברו כל גבול ויעשוהו משחק לכל פרחח והוא על נפשו וכבודו לא קם,  גד אשר האמין בכל משמע אזניו,  ומראה עיניו כחק נאמן היה לו,  רק באחת לא האמין כי ימצאו משחיתים לחבל בזדון לב בין בני האדם,  גם הוא דרך פתאם בדרך אשר דרכו מתי-און ובאשורם אחזה רגלו.  מי עשה הנפלאות האלה?  האם היד היפה הרכה והנעימה אשר אחזה בידו ותובילנו,  או ברק העינים השחורות האיר לו גם דרך חשך?    רגעים אחדים אדמו פניו כדם אחרי אשר אחזה פנינה בידו,  זאת הבת לא רחמה,  האמללה באמללות,  אשר גם ברכת-יה לכל בני האדם נהפכה לה לקללה:  אהבת הואים,  האושר הנעלה,  הענג אשר אין כמהו בחיים,  החומה הבצורה אשר מגדליה בטחון ושלוה,  נחת ונעימות גם היא היתה לה כקוץ מוגד,  אהבת הוריה לא רוממתה כי אם דכאתה עד עפר ותתן יגון גם נחם בלבה הפצוע,  היא אשר גם יפיה כסלון ממאיר היה לה,  היא שכחה רגע כי היא לא גבר היא,  ותאחז בידי גד אשר מעודו לא עמד בסוד נשים ולא ידע דבר עמהן,  וגם עם אשתו היו דבריו מעטים בשנה האחת אשר ראו חיים יחד,  ואף כי את נשות זרים או בתולות,  אליהן לא הרים אף עינו בעודו;  ואם קרה מקרה כי דבר את אשה ולא התנהגה לשונו בכבדות אז    על זאת נוכל לערוב ערבה    אז שכח כי היא אשה והוא גבר,  כי לא הרבה זכר בימי חייו כי הוא על עדת הגברים ימנה,  ולוא נגשה אליו פנינה ותדבר אליו כי אז בלי כל ספק שכח כי אשה היא ולא היה למשסה למבוכתו.  אך היא אחזה בידו ותמשכנו אחריה,  וידה לא כיד גבר היא,  זאת חש מאד,  כי רכה וקטנה וחלקה היא מאד,  ואיך לא יאדימו פניו כתולע?   לכן האדימו פניו וככבש אלוף הובל מבלי אשר ידע מה נעשה בו.  עיף ויגע מאד שב מבית דן ומבתי המשפט,  גם רוגז החל למצוא מסלות בלבבו,  אף מחשבה עלתה על לבו:  פן האריך דן לשון בתהלת נפשו ולא מתיר אסורים הוא כאשר אמר,  ובדבר כזה לבדו,  לחשוב תועה אל איש,  די כח לגזול מנוחת גד,  ועתה נוספה גם היא להוסיף מבוכה על מבוכתו.  יסור יסרהו אלהים!  אולם הוא הלך אחריה והיא מהרה גם להשמיעו על מה תוליכנו אחריה,  אבל לא על נקלה הצליח בידה להבינהו בינה מה חפץ לה בו,  כי פניו עוד האדימו ועוד לא היתה ברוחו נכונה,  וכמעט התרגזה פנינה בראותה כי זה שתים שלש פעמים שנתה דבריה והוא עודנו מביט בפניה כמשתאה ופניו יעידו בו כי עוד טרם יבין דבריה עד אשר נלאתה ותקרא:  הלא שמעתי כי אוהב אתה לזרחיה ואיכה תוכל לעזוב את אחותו ואמו בצרה גדולה?   

כקסם מאד נעלה היה צפון בהדברים המעטים האלה אשר דברה העלמה אל גד כי המה השיבו כרגע את הבינה ללבו ובקול כמצטדק לפני שוטניו חנם קרא:  הלא זה שני ימים ארוצה מבקר עד ערב ולא אדע מנוח רק למען מצוא עקבותיהן ולשוא כל עמלי,  כי כמעט לא אאמין עוד גם בדברי דן   

  אבל הלא השמעתיך כי אדע מקום שבתן ועל כן קראתיך כי תמהר להחיש להן פדות   

ומדוע החרשת עד כה ולא השמעתִּני איפה מקום שבתן?   

  הלא השמעתיך זה כמה פעמים את אשר עבר עליהן ואם תמהר ותלך אחר אמי כצן,  לא תפנה ימין ושמאל,  אז תובילך היא אל מקום שבתן כי שמה פניה מועדות,  אך התגנב ללכת אחריה לבל תראך,  כי אם יעלה על לבה כי שומר צעדיה הנך אז פן תשוב אחור וכל עמלי יעלה בתהו   

  אבל היתכן הדבר להתגנב ולחפש אחרי סוד כמוס לזרים?  הלא טוב טוב כי אדבר בשפה ברורה את אמך,  כי אחפץ ללכת עמה   

  כמעט אגמר אומר אשר אך בפיך ובשפתך תאמר להושיע לאם זרחיה ואחותו ולבך בל עמך,  ועל כן תתמם ותדבר דברים לא-המה.  אני שניתי ושלשתי לך כי עדת מרעים תקיפן,  חבר מרצחים שות שתו עליהן לצודן חרם,  ואתה תשוב ותשנה בדבריך לאמר כי לא תחפוץ להתגנב וטוב טוב לך לדבר בשפה ברורה וכאלה,  צר לי צר,  כי אין מושיע להאמללות   

  אבל הן אמרת כי אביך ואמך יהיו שמה ולמה זה תאמרי כי עדת מרעים יקיפוה?   

  חדל לך ואל תענני עוד,  אכן לשוא שחתי דברי עד הנה!    קראה העלמה באנחה מקירות לבה כנואשת מתקוה.  גד התבונן בה כאיש אשר לא יבין עד מה למה זה היא נאנחה ויאמר:   אבל מה לי לעשות? 

  אם לעשות תחפוץ חדל משאל שאלות לאין קץ,  כי אם מהר ולך אחרי ושם תראה את אמי יוצאת מהבית,  ואתה התחבא ולך אחריה ושמר צלה,  והיה כאשר תבא לבית מלון ותדפוק על דלת אחד החדרים אז תחרץ ותתפרץ אל החדר ותראה את אחות זרחיה בצרה גדולה,  כי בלי ספק הרחיקו את אמה מעליה,  ואז תדע את אשר לפניך.    גד חפץ לשאל עוד,  אבל הנערה שמה יד למו פיה ותקרא בקול דממה:  הנה אמי הולכת שם בצד הרחוב מהר אל תאחר אף רגע פן תעלמנה עקבותיה    ובדברה כה הדפה בידה את גד אל המקום אשר ראתה שם את אמה ותמהר לשוב על עקבותיה. 

–––––––

  וזמרי נותר יחד את אחות זרחיה אחרי אשר יצאה אמה וזבדי.  הוא התבונן בה מעט וינע בידו כאיש אשר יחפוץ לאמר:  אחת היא לי!  ועל שפתיו רחף שחוק קל בגשתו אל החלון,  ואחרי אשר התבונן בו רגעים אחדים קרא:  הנם  הולכים   

  מי המה ההולכים?    קראה הנערה ותתנשא ממקומה. 

  הנה לנגדנו הולך אחד מגבירי העיר ונכבדיה,  להאיש הזה זהב כעפר וארמנות וכל שכיות החמדה כחול הים   

  והוא איש צדקות וחסד?    שאלה הנערה.

  ברוח פיו יחיה אף ימית,  בתנועת שפתיו או עפעפיו יביא איש עד ירכתי בור או גם יצילנו    זמרי החריש רגע אולי תדבר העלמה דבר ובראותו כי היא תחריש שב שנית ויאמר:  וגם את אחיך הציל כרגע לוא אך חפץ   

  התדע את האיש?    שאלה העלמה. 

  אדענו    ענה זמרי. 

  אם כן בקש מלפניו כי יעשה אתנו חסד ויפדה את אחי   

  בקולי לא ישמע   

  אם כן תבקש אמי    

  גם בקולה לא אדע אם ישמע אבל לוא דברת אַתּ אליו כי אז בלי ספק שמע כרגע ויתן שאלתך   

  למה זה ישמע בקולי והן לא יכירני?   

  הקול אשר יצא מבין שפתים יפות כשפתיך ישמע כרגע גם האביר באבירי-הלב.    העלמה החרישה,  וזמרי הוסיף:  הלא תדעי יפתי כי ליפת מראה כמוך נקל מאד לכבוש לעבדים גם אבירים ולמשוך אותן בכח החן ולצותם לעבוד גם עבודת פרך ולא ימרו את פי הַמְצַוָה ואם אך תאבי ותדברי מלה אחת באזני האיש יתן כרגע שאלתך   

  אם איש טוב הוא יעשה חסד גם אם אמי או אתה תבקש ממנו,  ואם רע הוא לא ישמע גם בקולי   

  שגית מאד,  אם איש טוב הוא אז אולי ישמע גם בקולי ואם איש רע הוא ישמע אך בקולך,  כי החן והיופי ישימו עבותות על אנשים כאלה וינהלום אל מחוז חפצם,  השמיעי נא יפתי אך מלה כי תחפצי לדבר עמו ואני אמהר ואקראנו הנה   

  חללה חללה,  אל תעשה כזאת בטרם תבא אמי וכאשר תאמר אלי כי אעשה זאת אז אעשנה   

  הן לא ילדה קטנה הנך עוד כי תשמעי אך בקול אמך,  הלא לכל עת.  וכאשר נעים הוא בימי הילדות אך להמשך ולהשען על זרועות ההורים,  כן ינעם מאד כאשר נהיה לאנשים לצאת ולבא על פי חפצנו.  ואני מבטיחך כי גם אמך כאשר הגיעה לשנים כשנותיך כבר בקשה חופש לנפשה לדבר ולשיח כחפצה באין מונע.  ואַתּ מה כי לעולם תאמרי להיות כילדה שומעת אך בקול אמה.  ומה תעשי כאשר תהיי אשה לאיש,  הגם אז תשאלי את אמך אם לדבר עמו או להותר לבדכם בחדר,  או אם לתת שפתיך לו להנשק ולנשק לו מנשיקות פיך אף אַתּ,  כל אלה הנעימות הנעלות אשר עתה עודן זרות לרוחך,  כל הנעימות האלה אשר אין בכל נעימות החיים כמוהן,  והנה תֵעשינה לא במקום רואים,  ועל כל אלה תבאי בתחלה לאמך לשאל אם תעשי או תחדלי? 

  הלא איש ישר אתה ואיכה תדבר דברים כאלה?    שאלה הנערה במבוכה אחרי אשר לטשה עיניה והתבוננה בו בשממון רגעים אחדים. 

  יען כי איש ישר אני לכן אדבר דברים כאלה לטובתך ולטובת אמך ואחיך,  הן מי הגיד לך כי דברים כאלה לא יעלו על שפת לשון איש ישר?   

  כי מעודי לא שמעתי דברים כאלה ולבי יאמר לי כי לא מישרים יהגה פיך   

  הן רבות עוד לא שמעת בעודך וישנם דברים רבים טובים ונכוחים נסתרים מנגד עיניך,  ולבך יאמר לך רק את אשר תדעי,  ואשר לא תדעי לא ידע גם לבך לאמר לך.  ואם כל אשר נשמע בפעם הראשונה לא מישרים הוא,  אז אין יושר בתבל,  כי כל אשר לא ידענו עוד ונשמע,  הן בפעם הראשונה שמענו.  או האמנם תדמי כי כל הנערות אשר כגילך לא תדענה כבר כהנה וכהנה,  או כי גם אחת מאלף תמצא אשר לא שמעה עוד דברים כאלה בפעם הראשונה בעוד אשר צעירה היתה ממך לימים?  אם כה תחשבי שגית מאד,  ואני אומר לך כי אשתאה לראות עלמה כמוך אשר לדברים כאלה תאמר כי המה לא במישרים נדברו וכי בפעם הראשונה שמעה אותן.  ומה דמית אַתּ להותר עד עולם בזרועות אמך ולא תהיי לאיש?   

  בי נא חדל לך מדבר כאלה באזני,  לא אדע את אשר תדבר,  גם לא אחפוץ לדעת,  ואם אין דברים אחרים בפיך אבקשך מאד להניחני תחתי ולך לך אל אשר תחפוץ ואני אסגור הדלת ואשכב לנוח   

  כזאת לא אוכל עשו    ענה זמרי    כי הבטחתי לאמך לשמר עליך,  וכאשר אחזה לי תבין אמך יותר ממך את אשר לפניה.  ואם תמאני שמוע בקולי לאשר אמרתי והשמעתיך לטוב לך ולאמך ולאחיך    אחדל,  אך דעי לך כי אושר כלכם בידך הוא ואַתּ תשליכי אותו מידך – 

  אבל מה אעשה?!    קראה הנערה בעצב. 

  אל תעשי מאומה,  כי כל אשר תחפצי לעשות למען אמך ואחיך הלא בפעם הראשונה תעשיהו ומפני הפעם הראשונה הלא תפחדי,  אולם דעי כי אם לא תמהרי בעוד רגע לעזרת אחיך יהי עדי אובד וגם זבדי ואמך לא יצילוהו   

  הה!  מה אעשה?  הגד נא מה אעשה?   

  ומה אגיד לך ואַתּ הן לאיש רע ובליעל:  לאיש אשר מפתח שפתיו לא במישרים תחשביני ואיכה אדבר עמך?  בעיניך ראית כי אמך תתן אמון בי והיא הפקידה אותי לשומר לך,  אשר על דעתי,  לולא האמינה בישרי ובר לבי כי אז לא עשתה כזאת ואַתּ לאיש נבל תתניני ותאמרי להשליכני החוצה.  צדַקת,  אלכה לי,  ובבא אמך אומר לה כי לבתה אין חפץ עוד בשומרים,  כי היא תדע יותר ממני לשמר על נפשה   

  הסכלתי,  הסכלתי    קראה הנערה    ולא אשוב   

  וגם אסלח לך למען אמך ולמען אחיך ואשוב ואומר לך כי ברגע הזה תוכלי לפדות את אחיך ולכונן אושר כלכם   

  ומה לי לעשות?   

  אני אצא ואדבר את האדון העובר ואשמיענו את כל הרעה אשר מצאתכן,  והוא בלי ספק יבא כרגע לשמוע הדבר מפיך,  ואז תחרצי ותבקשי ממנו כי יעשה את החסד הזה ואני אדע נאמנה כי הוא לא ישיב את פניך.    ובטרם אשר הוציאה העלמה דבר מפיה מהר זמרי וירץ החוצה ויבא את עזמות איש תענוג החדרה. 

כאיש אשר החיים עליו למשא וכל מנעמיהם כבר יצאו מאפו ויהיו לו לזרא כן התראה האדיר הזה אשר נמשך אחרי זמרי,  בצעדו צעד על המפתן ובהרימו ראשו בכבדות להביט בפני העלמה אשר קמה ממקומה במבוכה ופניה אדמו כדם,  אבל בראותו את הנערה ועפעפיו בחנו את הפנים הנעימים רגעים אחדים,  כאיש המתבונן היטיב אל סחורה אשר יאמר לקחת במחיר,  התעורר ויקרא בשומו אל זמרי פניו ובנידו עפעפיו:  אכן צדקת,  אמת בפיך,  גם את עדה הצוענית ישא רוח,  מעודי לא ראיתי כמוה    וכמו אדון הבית היה כן ישב,  מבלי אשר אמרו לו,  על הערש בצד העלמה ויחל לדבר אתה ולשאלה מה חפצה,  והיא אשר בתחלה נבהלה הבליגה על פחדה ומבוכתה ותענה על שאלותיו והוא הוסיף לשאל ולחליק לשון.  ובטרם עברה חצי שעה כבר הצליח להרָאות בעיני העלמה כאיש אמונים אשר תוכל לבטוח בו ותדבר אליו בבטחה,  עד כי גם לא התבוננה כי לאט לאט עזב את מקומו עד כי ישב בצדה קרוב מאד אליה וינסה להחזיק בידה.  אבל היא שמטה אותה מידו ותקם בחפזון ממקומה,  אך גם הוא מהר ויקם וישלח אזרעותיו ויחבקנה,  והיא לא השיבה ידו,  גם הגה לא הוציאה מפיה אשר פערה ולא סגרה עוד ועיניה אשר בתחלה הביטו סביבה במבוכה קמו פתאם וראשה נפל על חזהו,  ואז ראה עזמות עת רצון לו גם לנשקה מנשיקות פיו,  ופתאם התנשא זמרי ויבט בעד החלון ויגש אל עזמות וידבר אליו בשפת הארץ:  אדוני!   הנה שמרתי מוצא שפתי וגם אתה תודה כי לא כזבתי,  שמר איפה גם אתה מוצא שפתיך והשב לי את שטרותי אשר בידך   

  פה?  במקום הזה?    שאל עזמות בהניחו את העלמה על הערש כגויה בלי רוח,  כי התעלפה. 

  פה במקום הזה,  כי אם לא תעשה זאת כעת תשוב מדבריך   

  האם פעמים רבות עשקתיך וכחשתי לך כי חדלת פתאם מתת אמונה בדברי?    שאל עזמות בלעג ובוז,  וישלח ידו שנית אל העלמה אשר עוד לא שב רוחה אליה. 

  אחת דברתי ולא אשנה    ענה זמרי בעוז    השב כרגע את השטרות לידי ואעזבך ברגע הזה לנפשך   

  האם אשא את השטרות אתי?    ענה עזמות וינע ראשו כמשתומם לאולת האיש הדובר בו. 

  לכן הנה עט וגליון וכתוב עליו כי אני נושה בך עזרים וחמשה אלפים שקלים והיו לי שלומים בעד שטרותי   

  פתאם היית לעז פנים!    קרא עזמות מבלי נוע ממקומו. 

  אמנם הייתי לעז פנים,  ואם לא תתן לי את חפצי ידוע תדע כי הנך בידי,  אני אקום כעד להעיד בך כי התנפלת כמרצח על עלמה תמימה ואם גם אתך יחד עד ירכתי בור ארד לא אשוב,  ודע לך כי שומרים הפקדתי אשר כרגע יבאו הנה ואם לא תמהר לעשות חפצי ונתפשת,  מהר ועשה ואפתח לך הדלת ותמלט.    הדברים האלה הוציא זמרי בקול כסער מתחולל,  ועיניו יצאו מחוריהן ושניו רעדו מהמון רגשותיו,  אך עזמות התנשא ויגש אל הדלת ויקרא:  זמרי פתח את הדלת!   

  לא אפתח ורק על גבי תעבר את הפתח הזה ונפלת בכף תופשיך    קרא זמרי ועיניו מלאו דם. 

  עויל!  פתח את הדלת,  הנני מצוך!    קרא עזמות שנית,  וברגע ההוא נשמע קול יד דופקת על הדלת מחוץ,  ובראות עזמות כי זמרי כעמוד נצב וממקומו לא ימיש רגלו ויך אותו מכה אחת תחת בטנו ולא שנה לו,  כי אך קול מוזר התמלט מגרונו ויפול ארצה והשבץ אחזהו,  ומבלי שים לב לזמרי המתגולל על הרצפה ולזעקת העלמה אשר פקחה לקול ריבם את עיניה ותקרא בקול נורא לעזרה,  שם עזמות את המפתח אשר נפל מידי זמרי בחור המנעול,  אך בטרם אשר פתח את המנעול נפתחה הדלת מחוץ בכח איש,  וגד עם אשת זמרי פרצו יחד אל הבית והיא התנפלה אל אישה בקול יליל נורא מאד.  עזמות נסוג רגע אחור בראותו כי גד סוגר עליו את הדרך ועד ארגיעה הניף מטהו ויאמר להורידו על ראש שוטנו,  אך גד הכהו באגרופו על לחיו אשר צבתה כמו רגע יחד את העין ויתן אף הוא קולו וימהרו משרתי בית המלון לעזרתו,  כי אותו הן לא בפעם הראשונה ראו מסתר חדריהם,  ואחרי עבור רגעים אחדים הקיפו שוטרי העיר על הבית ויוליכו שבי את כל הנמצאים בחדר... 

–––––

ועזמות?  האם גם הוא נשבה עמם?    שאלה נבערה!  הן הוא פקד לעשות כזאת,  ומי זה יפקד ויתן צו להשוטרים לשמור על העיר כי אך משפטים יעשו בה אם איש כזה יהיה במשמר?  ומי יחיש פדות שנית להעלמה האמללה,  אם לא איש כמוהו?  הן זמרי אמר לה כי אך ממנו ישועתה תִמצֵא וזמרי לא יכזב אחרי כי גם אֵם העלמה האמינה בו ותפקדהו לשומר לה. 

תם החלק הראשון

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה