הרימו מכשול! / פרץ סמולנסקין

איכה ירדוף אחד שלשים?!… השאלה הזאת הדאיבה לבי מאד כאשר עוד נער קטן הייתי והיא הדאיבה לבי גם בימים הבאים. ­– יום ששון ושמחה לאין קץ היה יום ל“ג בעומר לנו הנערים, וגם לזכרו החלפנו כח לשאת מכאובים וכעס מידי המלמד ומשרתו, בשבתנו כצאן במכלא בחדר הצר. וביום ל”ג בעומר יצאו האסירים למרחב כאנשי חֹפש ואף אני עמהם, אחרי אשר הרביתי תפלה תחנה ובכי כי יתנוני לצאת. דודתי האחת קמה לשטן לי באמרה כי רוחות רעות מנשבות בשדה ואביא עמי את הקדחת הביתה, והשנית פחדה מפני שקצים פן יפגעו בנו והשפחה דאגה לבגדי פן אקרעם ביער, וכאלה רבות השמיעו שוטני מברוב אהבתם, אבל התחנה הרבה והתשובה אשר השיבותי כי כל הנערים ילכו עמדה לי ואהי ככל הנערים, ונצא חוצץ: קשתנו אשר עשה לנו המשרת על צדנו, ילקוט או מטפחת בה בצים מאדמות ולחם וחמאה וגבינה בידינו, וקול רנה ושמחה בפינו, לשוח ביערות, לרוץ לכל אוַת נפשנו בשדות, לשאוף רוח בתאות נפש מבלי אשר יכלאהו החדר והמשרת, ועל כל אלה לקלוע בחצים! את העֹנג הרב הזה חא תביע הלשון ולא יתאר העט. צוררים לאלפים ורודפים לרבבות, אשר למראה פניהם הֻטלנו יום יום, שויתי לנגדי במחזה ודמיון והם היו למטרה לי, ואף פעם לא החטאתי, יריתי ויריתי ולא יגעתי ולא יעפתי וחשתי את כחי ואֹמץ לבי כי יגדל וירום ויתנשא, וחיי עולמים רבים הייתי ביום ההוא ביום אחד. לשאוף רוח צח מבלי שמוע קול נוגש ומצוה וגם להרים ידו על צורריו, ואם גם בדמיון! ומה הנה כל חמדות תבל נגד הענג הזה?! ופתאם לפתע והנה קול המשרתים עלה באזנינו: מהרו ברחו הביתה, גוים באים! גוים באים! שני אכרים נראו מרחוק הולכים ובאים לקראתנו ופחד פתאם אפף את כל המשרתים והנערים גם יחד ונברח כמנוסת חרב ואף אני וקשתי בידי רצתי כצבי אחרי הנסים, פִּגרתי, יען כי מאנתי להניח את קשתי מידי. רצנו בלי חשך מבלי הבט אחרינו עד בואנו העירה. היום היה עוד גדול, השמש הופיע להרנין לב, הרוח השיב את הנפש והקשת עוד תחליף בידי ותעשה נפלאות, ואת כל אלה השלכנו אחרי גונו ויען מה? יען כי גוים באים! אבל מי הגיד לנו כי למלחמה המה באים? ואם גם למלחמה אבל המה שנים ואנחנו שלשים! ולמה זה לא נסינו בתפלה ודורון, הן לוּ התחננו לפניהם או נתנו להם החצי מאשר אכלו המשרתים הלא עשו שלום לנו? ומדוע הלכו אתנו המשרתים ויאכלו גם אכול את הלחם והחמאה והבצים אם אין לב להם להיות עלינו סתרה? כל אלה הדאיבו לבי מאד… ובשובי אז הביתה ובהתאונני על אבדן היום הטוב ההוא נהרו פני דודתי האחת ותקרא בעליצות נפש: הלא כה היה דברי כי ביער יפגעו בכם שקצים ואתה מאנת שמוע לכן כה יֵעשה לכם! ודודתי אף היא מחאה כף בשמחה כי לא נותרתי ביער עד רדת היום ולא הבאתי קדחת הביתה, ולב השפחה עלץ כי לא נקרעו בגדי ולא נטבלו בבוץ, וכלם יחד ששו על הגוים ועל המשרתים אשר הפגיעו בנו לשוב הביתה. אולם לדבר הזה התחמץ לבבי עוד יותר בראותי כי כלם ישחקו על משבתי בעת אשר כאש צרבת אכל היגון בקרבי, וכמו רוח דעת בא פתאם בלבי ואקרא במר נפשי: עתה נוכחתי ואדע כי שקר הדבר מראש ועד סוף כי המשרתים לא פחדו מהגוים וגם ידעו נאמנה כי הגוים לא יגעו בנו לרעה ואולי גם לא ראו גוים, ורק יען כי כבר אכלו את כל אשר לנו ותקץ נפשם להתהלך עוד עמנו, כי המה לא ישאפו לחפש ורוח צח כמונו לכן הערימו להפיל עלינו אימת הגוים, ובכם העון כי נתתם בוגדים כאלה אלופים לראשינו!.. או אולי מכן יצא הדבר להמשרתים למען הבריחנו הביתה.. כבן ממר ידבר! – קראה דודתי האחת ותספוק כפיה, והשנית אחרי אשר הבטיחה אותי כי מחר ישלם לי המשרת כמֶריי ובגדי צותי עלי לשכב ולעצום עינים כי כבר אתא לילה. עיני הרואות כי השמש עודנו בקצה השמים אבל דודתי אמרה: הנה אתא ליל, עצום עיניך! ומה יכלתי עשות? עצמתי עיני ויהי לילה…

התשחק קורא למחזה הזה? – אבל לוּ ידעתי כי הוא היה מאז בעמנו ועד היום הזה לא ירפה ממנו ויביא מרך בלבנו וישים אסורים על ידינו וכבלים ברגלינו ויכנו במכת בלתי סרה כל היום ולא יתננו אף להרים ראש, כי אז לא שחקת כי אם נהמת ונאנקת ותגז ראשך ותצרח בנופל בידי הורגים. כי האמנם לא כמחזה הזה נחזה כיום בנו? רגע אמרנו כי יש יום אשר נצא לחפשי ממועקת החדר ואוירו השם מחנק לנפש ומתגרת היד האוחזת ברצועה תמיד, והנה נשים זקנות אפפונו לבלתי תת לנו ידים, והמשרתים אשר הוקמו לשומרים ולרועים לנו כחשו לנו במעל ובגד בוגדים ועתה ילעגו לנו ויצוו עלינו: עצמו עיניכם ושכבו למעצבה כי אתא לילה. הן אמנם אתא לילה, כי באשמתכם, בוגדים, הפכתם בקר לצלמות וביום אור חתמתם לנו לבל נצא ונמצא ארחות חיים…

על רעיון ישוב ארץ ישראל עלה כיום הכורת, זאת לא נכחד, ואף אלה אשר את כל נפשם מִלא עד כה, אשר נתן להם רוח וחיים ותקוה, אף המה יסֹגו כיום בלב נשבר ונדכה ויקראו: עבדים היינו ובעבדותנו נאבד ואין לנו כל תקוּמה! אמת הדבר אולם אל תכזבו לנפשכם ולאחרים לאמר כי בגזרת ממלכה תוגרמא אשר אסרה אסר על היהודים לקנות אחוזה בארץ ישראל היתה זאת, כי אם מידכם בוגדים וחנפים אשר קמתם כשודדים לזנב הנחשלים ולהרבות כושל לבל ינוס ממנו נס ולבל ימלט לנו פליט, לרגלי חנופתכם ובגדכם ומעלכם תרפינה כל ידים וימס כל לב, וגם האמיץ בגבורים יקרא: מי יקום לי עם מרעים? ידי מי תעצורנה כח לעשות חיל אם על כל מדרך כף רגל הוקמו עלינו חרשי משחית, והמה יתאמרו לאחינו לבני יעקב, והמה יאכלו שארית יוסף?! אולם נבליג מעט על סערת רוחנו ונשים לבנו אל הגזרה וסבתה ותולדותיה.

אמנם שגגה גדולה יצאה מלפני אוהבי שער ציון, אשר התעוררו להשיב בנים לגבולם, כי לא שמו אל לבם בתחלה לבקש רשיון מאת ממשלת תוגרמא, רשיון כחק וכמשפט, כי להם היה לדעת אשר בלי רשיון מפֹרש כזה יש לאל יד כל צורר ומשטין לשום מכשולים בדרכם. אמת הדבר כי יען אשר בתוגרמא ישוו היהודים במשפטם לכל עמי הארץ לכן שגו לחשוב כי גם לגרים הרשות לבא ולהאחז בהארץ לכל חפצם, גם מבלי שאל את פי הממשלה; אולם בכל זאת המעשה הזה מעשה נערות היה, ולהם היה להשיב אל לבם כי גם פה למשל בארץ אויסטריא אם יבא גר להתישב בארץ ויחפוץ לשלוח במלאכה או במסחר ידיו, אז עליו לבקש רשיון מאת הממלכה, וזה הדבר אם יבא איש אחד, ומה גם אם יבאו רבים בפעם אחת. ובעינינו הלא ראינו כי כאשר באו הבורחים בראדי כי קם שאון באויסטריא ואונגריא, יראה ורעד באו בלבם פן יתישבו בארץ ועל כן חבלו מזמות לסגור הדרך בפני הבורחים לבל יתפשטו בכל הארץ, צוררי ישראל הרימו במרום קולם, כמו כל הארץ תחוג ותנוע ותרד תהומות אם יתישבו עשרת אלפים הבורחים בארץ, וחברת כל ישראל חברים התעוררת לקול הקריאה ההיא וברוח נדיבה מאין כמוה לקחה את כסף הנדבות, אשר אספו בעד האמללים להאכילם לחם, ובכסף הזה השיבה את הנמלטים לארצם לבל יתישבו חלילה באויסטריא. ובדבר הזה לבדו היה די לפקוח עינים ולהראות כי המון רב אם יבא לארץ אז עליו לבקש בתחלה רשיון ומה גם אם יאמר בפירוש כי יבקש להתישב בארץ ולקנות לו אחוזת נחלה. אבל את כל אלה לא השיבו הנמלטים לתוגרמא אל לבם, ולא זאת בלבד כי אם גם נואלו רבים להגיד בפירוש כי חפצים המה לבקש מחסה להם מבריטאניא או מארצות אחרות וזה הוא דבר אשר עליו ישֹׁמו כל יודעי משפט. פליטים נמלטים יבאו אל ארץ למצוא מנוחה וחיים והמה נושאים את עיניהם אל ארצות אחרות כי יהיו עליהם סתרה! לו באו ויבקשו תיכף ומיד בבואם שמה להיות תושבי הארץ, לו הגישו מכתב בקשה ובו אמרו כי חפצים המה להיות עבדים נאמנים להארץ ולהממלכה, כי אז נתנו להם חפצם, ואך זאת בקשו מהם, אבל בנו ימצאו תמיד יועצים חכמים היודעים עת לכל חפץ איך לקלקל ולהשחית את אשר עשו אחרים. ובכן נשמע הדבר זה כבר בחצר הממלכה כי היהודים מבקשים להתישב בארץ ישראל וממלכת בריטאניא תהי עליהם סתרה, ושם בריטאניא לבד, אשר הרבתה פצעי ממלכת תוגרמא באכזריות וברצח מאין כמוה, היה די לתת מורא בלב פקידי תוגרמא פן תפרוש בריטאניא רשת בסתר גם בדבר הזה למען תמצא אחרי כן תואנות ועלילות, כאשר עשתה מאז בארץ יון ועוד¹. השגגה הזאת אמנם יצאה מלפני אוהבי אדמת ישראל, אולם חלילה לנו משפוט אותם במשפט קשה על זאת, כי בעת אשר המלחמה היתה להם מפנים ומאחור, בעת אשר הבוגדים בנו הוציאו דבה על הארץ וישמיעו שקרים וכזבים ויהלכו אימים כי בעדואינים יאכלו מנפש ועד בשר כל הבא שמה, בעת ההיא אין להתפלא אם לא שמו לבם לעיקר הגדול הזה ועל זאת לא נריב אתם, אך על אשר רפו ידיהם עתה והנם נאנחים ונאנקים ויועצים לחכות על הנס, כי מלֻמד בנסים הוא ישראל, וידיהם לא תעשינה תושיה לבטל את הגזרה, על זאת עלינו להביאם במשפט בלי משׂוא פנים.

לשבת בחבוק ידים ולחכות על הנס! אך זאת היא עצה ראויה להבוגדים בנו, לצוררינו מקרבנו אשר יפחדו פן נוָשע אבל לא לאלה החפצים בהצלחת העם וקיומו. ומה כל הרעש הזה? גזרה יצאה לבלי יתנו להיהודים להאחז בארץ. ממי יצאה הגזרה? ומה היא הסבה להגזרה? ואולי אין כל גזרה? לזאת לא ישימו לב, כי אם רק נשמע הדבר כי גזרה יצאה די לנו, הן דודתי אמרה כי אתא ליל ועל כן עלינו לעצום עינים!

הבוגדים בנו ששו מאד על השמועה הרעה הזאת, ואם כ קצרכח לבנו מהבין איכה ימצאו רעים וחטאים כאלה הששים לאיד אמללים, ובראותנו את השמחה הזאת אז נבין כי אמנם לא כל אשר יאמרו שונאינו עלינו שקר הוא, כי אמנם בקרבנו ימָצאו רעים וחטאים כאשר לר ימצאו בכל אומה ולשון. לא די היה להם כי עמדו כחומסים על הדרך לבלתי תת להנמלטים לבא למחוז חפצם, לא די היה להם ברשעתם כי התנפלו על אביונים עשוקים אשר תרו להם ארץ אשר בה קוו למצוא בעמל כפיהם אֹכל לנפשות ביתם העטופים ברעב, לא די היה להם כי קלעו חצי לעג ובוז אל לב השדודים האלה המבקשים להם לחם בזעת אפם ובדמי לבבם, בעת אשר המה יאכלו ויפושו ולא יעשו מאומה, בכל אלה לא אמרו די, כי אם עתה אחרי באה השמועה כי יצאה הגזרה הנם שמחים לאיד האמללים כמו חטא חטאו בנוסם מפני תגרת ידי אויב. לא יֵאמן אם יסֻפּר הדבר לאיזה איש אשר לא מבני ישראל הוא, ואנחנו נראה זאת בעינינו, והאנשים הפושעים האלה השמחים לאיד אחיהם האמללים המה רועי העם ובהם מורים ומטיפים לעדתם אשר יבקשו כיום סבות מדוע סג ישראל מאחרי אמונתו והמה יתאספו ויתיעצו איך להשיבו אל אמונתו! נשוה נא לנגד עינינו את הדבר כמו, לוּ יצאה למשל היום גזרה באחת הארצות על איזה עם ושבט כי אין לו חלק ונחלה בארץ, כי לכל יתר בני העמים מותר הוא להאחז שמה ורק לשבט אחד אסור הדבר, הלא אז התעוררו כל אלה ויקראו בחזקה כי עוות משפט הוא והממלכה אשר תעשה כזאת תפר משפט, וגם אם ישָמע כיום כי באיזה ארץ יצאה גזרה חדשה כי אסור להיהודים להתישב בה, גם אז יקראו כל אלה כי רע הדבר מאד; והנה פתאם נשמעה גזרה בארץ, אשר עד הנה לא נִפלה שם יהודי מבן עם אחר, בארץ תוגרמא, אשר היהודים בה שלוים ושקטים ככל יתר בני הארץ, יצאה גזרה חדשה כי אסור להיהודים להתישב בארץ ישראל, והמה ישישו ויגילו לדבר הזה כמו תשועת עולמים שמעה אנם! כמה רוע-לב דרוש לאיש עד כי ישיש לאיד איש זר לו, ואף כי לאיד אמללים הגועים יום יום ברעב, ואף כי אם האמללים האלה אחים המה! ת זאת יבין כל איש אך לא בן ישראל בוגד בעמו כי הוא נופל גם מחיתו טרף. ולא זאת בלבד כי יגילו ויעלצו כי אם גם יראו נקמות במנגדיהם ויאמרו כי מידם היתה זאת, יען כי קראו בחזקה: נשוב אל ארץ אבותינו. כמה סכלות וחנופה דרושות לאיש להביע דברים כאלה קבל עם! סופרים אחדים קראו ויעצו לאחיהם ללכת לארץ ישראל ומפני שאון הסופרים האחדים האלה נבעתה ממשלת תוגמרא ותסגור דלתיה בפני הבאים! חמש מאות איש ראתה ותחל ולקול חמשה סופרים נבהלה נפשה עד כי תפר משפטה לכל היהודים! והסופרים האלה לא בשפת עבר דברו ומי גלה רז זה להממשלה למען תחיל ותרגז?! ². כל אלה ישאל איש אחר אבל לא הבוגדים בנו אשר לא ידעו בשת לדבר ככל העולה על לשונם אם רק יבגדו בדבר הזה בעמם. לוּ אמת היתה בפיהם כי מפני שאון הסופרים נבעתה ממשלת תוגרמא, כי אז לא מקול הסופרים אוהבי עמם כי אם מקול הבוגדים אשר המה התלוצצו תמיד בפליטים ויאמרו כי מבקשים המה לעשות מלוכה, ויום יום יצאו בחצי לצון אלה, ואם שמה מלכות תוגרמא באמת לבה לדברי הסופרים, כי אז היו הסופרים האלה, שונאי ארץ ישראל, אשר הלשינו יום יום כי היהודים יחפצו לכונן ממלכה. כה היתה לנו הצדקה לשפוט ולו גם אמרנו כי המה הלשינו בסתר גם אז לא חטאנו הרבה, כי אלה אשר בתחלה הוציאו דבות שקר על הארץ למען הרחיק ממנה את לב היהודים, למה זה לא ישובו ויוציאו דבת העם אל הממשלה למען הרחיקם בחזקת היד? כזאת יכלנו לשפוט, אבל לנותחסרנה החנופה והסכלות וגם נדע בשת ולא נדבר דברים אשר נדע בנפשנו כי לא-המה, כי על כן לא נפקוד על הבוגדים לאמר כי בשלהם, יען כי התלוצצו, יצאה הגזרה, רק את לבם הנשחת אשר יתנם ללעוג לאיד, אותו נציג למפלצת ולזכרון חרפה בישראל לעד לעולם. ובכן לא נתפלא אם אלה אשר ששו על משבתינו קבלו הדברים ככתובים וכמסורים, כי המה הן אך באלה נפשם חפצה, אולם כי גם אוהבי ישראל אשר ישאו נפשם אל הצלחתו נסוגו אחור כרגע מבלי חקור ודרוש, ואלה יבאו בעצתם לבלתי עשות עוד מאומה רק לחזק ידי היושבים שם, ואלה ינחמונו בנסים, לדבר הזה ידוה הלב מאד ויפול רוחנו, כי אם אלה המה עוזרינו אז לא רבה התקוה לעשות ולהצליח. גזרה יצאה! ומה יעשו כל בני האדם כאשר תצא גזרה? הלא יתאמצו לבטל הגזרה, ומדוע לא נעשה גם אנחנו כזאת? האם לא די היה בשגגה אשר שגגנו כי לא הקדמנו פני הרעה כי עוד נוסיף פשע על שגגה ונתרפה ביום צרה? ואם לא תרפינה כל ידים אם ישמעו יום יום כי גזרה יצאה? האם יוסיפו לעשות דבר מה אם יחשבו כי כל עמלם יעלה בתהו? לנסים יחלנו זה שני אלפים שנה ובאין מעשה ועושה הנסים לא יהיו נסים לעולם, לכן חדלו לכם מהבלים כאלה, ואם באמת לא רק מהשפה ולחוץ תחפצו בישוב ארץ ישראל אז באה לכם העת לעשות.

הנה איש לא ידע אל נכון אם יצאה הגזרה מאת השולטאן או רק מאת הפחה בירושלם ועל כן בטרם כל עלינו החובה לברר את הדבר, והנה בידי להשמיע כמעט כדבר ברור כי הגזרה לא מהממשלה יצאה כי אם מאת הפחה בירושלם. בתחלה כאשר נשמע הדבר שאלתי אני פה את הגענעראל קאנסול התוגרמי אם אמת בשמועה והוא ענני כי שקר היא. וזה לפני ימים אחדים בא אלי איש מגאליציא אשר בקש לנסוע לארץ ישראל, אך פחד מפני השמועה וישאל בעצתי, ואני יעצתיו כי ילך אל הגענעראל קאנסול ויאמר כי יפחד ללכת שמה. וגם אותו ענה: “מאת הממשלה לא יצאה כל גזרה, כי לו היתה כזאת כי אז צוו עלי לבל אתן הרשיון ללכת שמה, ואותי לא הודיעו דבר עד הנה, ואם כן ברור הדבר כי הפחה בירושלם עשה את הדבר הזה בעצמו ועל כן עליכם לבא בקובלנא לפני הממשלה” – אלה המה דברי הגענעראל קאנסול התוגרמי, ואם כן אין כל ספק כי רק בדבר הפחה בירושלם היתה זאת, ובידו גם להפר את הגזרה. אך אם כה ואם כה ואם גם מאת הממשלה יצאה אל תחישו כעת ומצאכם עון נורא. עתה החובה לאסוף אספה ולבחור בחירים אחדים אשר יגישו בשם אלפים מאחינו מכתב בקשה אל השולטאן שבו יבארו הדבר כי אך אשר ועשר יבאו לממלכת תוגרמה ע"י אחינו, כי בנים נאמנים לארצם יהיו הבאים שמה, כי להם אין עוזר וסומך בארצות אחרות ואין ממלכת ישראל אשר תקום לעזרה להם, והיהודים לא בני מרד המה, ונהפוך הוא רק אז תכון ארץ ישראל בידי ממשלת תוגרמא אם היהודים ישבו שם, כי אם יתישבו שם מיתר העמים אז יביאו ברבות הימים תהפוכות ומבוכות, וכאלה רבות יש להשמיע אשר ביום האספה יוכלו להשמיע הנאספים במו פיהם וגם בכתב איש איש עצתו ויבחרו מהן ויכתבו את כתב הבקשה ואז יבקשו מליצים להם אשר יעמדו לימינם. ואם יצלח בידם למצוא חפצנו אז נדע כי עשינו חיל ואם אין טוב כי נחריש ונִתּן בעפר פינו ונִתּן להבוגדים להרים ראש כחפצם, כי בנו אך בוגדים ולא אוהבי עמם וחפצים לעשות דבר מה לטובתו. וגם זאת ישמיעו בתנאי קודם למעשה כי כל הבאים לתוגרמא יהיו בני תוגרמא ואלה אשר לא יחפצו או לא יוכלו להיות בני תוגמרא יִכָּבדו וישבו בארצם. הדבר הזה הוא האחד אשר היה לנו לעשות עד הנה ואם אחרנו המועד עחינו להיטיב את אשר עותנו, ואם גם כיום הזה יוֹסיפו לדבר ולא לעשות, אז טוב טוב כי נחדל ברצח בעצמותינו מהרעיון הזה ולא נוסיף להעיר תקוה בלב אסירי-עולם אשר אחיהם יכבידו

נחשתם, וכאשר אבדו אבותינו בצרה ויגון כן נמק גם אנחנו מעצר רעה ויגון אחרי כי אין איש – נקוה כי לא תהיה כזאת ועוד ימצאו בנו אנשי מעשה לתקות כלנו ולאשׁר כל הגוי כלו.