_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שמחת חנף

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

דברים אחדים.

הספר הזה הוא הבכור לי, אותו הוליד רוחי בראשונה, אך כי חזה שמש אחרי אחיו הגדול ממנו, הוא התועה בדרכי החיים.  אותו כתבתי עוד בהיותי באדעססא ימים אחדים אחרי אשר כתבתי את הגמול, אשר הוא חצי העתקה וחצי מעשה ידי ואת "בקֹרת תהיה" אשר נדפסה במחברת מיוחדה במחברת הראשונה, אשר אמר ה' אר"ז המו"ל את המליץ להוציא לאור כמֹה ארבע פעמים בשנה.

החפץ לראות מכת"ע כהשחר עלה אז אל לבי, מכת"ע אשר פניו יהיו מועדות לא רק לההמון ולנערים, אשר יחפצו אך בהתגלות לבם, ואשר רק בתנאי הזה יחזיקו בידי המו"ל, כי אם לאלה אשר בלי משא פנים ומקח שוחד יביאו במשפט פעלי הסופרים אשר כבר מתו והחיים כיום, ובדבר הזה דברנו כפעם בפעם את ה' אר"ז כי יוציא כהוספה להמליץ לכל הפחות ארבע פעמים בשנה חוברת שבה יבאו מאמרי בקורת וספורים וכאלה, ואני נדרתי לעבוד עבודתי בכל לבי בלי מחיר רק למען החזיק בידי המכת"ע הזה.  ולהחוברת הראשונה כתבתי את המאמר "בק­ֹרת תהיה" על הספר אלישע בן אבויה ללעטטעריס.  הקטרת אשר העלו רֹב הסוֹפרים באף המשורר הזה בעד הפֹעל הזה, בלא משפט רק בשפת חנף או מחסרון דעת, היתה כעשן באפי.  ואם אמנם גם בעיני היה אז כמשורר גדול, כי החנפים אצלו מרוחם עלי, והשיר יונה הומיה, אשר לקח לבי בעוד נער קטן הייתי, ענד לו גם אחרי כן עטרת משוררים מאד נעלה בעיני, אך הספר הזה פקח את עיני לראות כי שגיתי עד מאד.  על פֹעל גאֶטהע כבר היה משפט ערוך בלבי וכאשר שמעתי כי הספר הזה נעתק לשפת עבר ששתי מאד מאד על השמועה ואני הייתי הראשון אשר שלמתי בכסף מלא מחירו, כי לזאת נכספה נפשי מאד לראות את הספרים הראויים להיות לאור עמים, כספרי שעקספיר, מילטאָן, דאנטע וגאֶטהע ודומיהם, בשפת עבר.  אך כאשר ששתי על השמועה כן קצפתי קצף גדול על מראה עיני, כי הבל ומעשה תעתועים ואחיזת עינים מאין כמהם ראיתי בהמלאכה הזאת, אחיזת עינים אשר חרפה היא לְעוֹשִׂהּ וחרפה גדולה ממנה לאלה אשר בעבורם נעשתה, כי זה היה לי לאות נאמן כי המעתיק חשב את כל קהל קוראיו לפתאים אין לב, אשר יאמינו לו על דברתו ככל אשר יגיד להם, ואשר באמת כן היה, כי הוא הגיד להם דברים שלא היו בעולם וקהל קוראיו פצחו פה וישמעו וינועו וישתוממו על הנפלאות.  ואחרי אשר ראיתי כל אלה כי לא רק כי חטא ואשם במלאכתו בשגגה, כי אם גם בזדון, ולא את פויסט אף לא את בן אבויה הציב לעינינו כי אם את איש כסיל מְיַלֵל ככלב רעב ומקלל את יומו כאשה הומיה ופתיות [ש1] *) לכן אמרתי אניף ידי על הפֹעל הנבזה הזה ואגלה קלונו ברבים ואפרסם את החנפים אשר בלי דעת תהלה לו הכבירו.  ואת הבקרת הזאת אסף ה' צ"ב אל המחברת, אף כי מאנתי להסכים לו לשנות בה מִתָּהְלָה לִתְהִלָה.  ובכן נדפסה הבקרת למגינת לבי כי היא מלאה שגיאות הדפוס כרמון, עד כי גם המבינים לא יבינו בה דברים רבים, ולמגנת לב ה' צ"ב, אשר נחם מאד על זאת אחרי כי נחרו בו אוהבי לעטטעריס על הדבר הזה.

ובעצם העת ההיא כתבתי את הספר הזה.  בעת ההיא עלתה מחשבה על לבי לדבר דבר משפט על פעולות החוזים הגדולים בעם ועם, לכרות אֹזן לרֹב הקוראים בשפת עבר, למען ידעו פֹעל פעלו החוזים ההם, ולא ישעו עוד בדברי הבל ולא ישישו אלי גיל בבֹא לידם העתקה מספר אשר גם בשפתו נוח היה לו שלא נברא.  אך למען תפוש אותם בלבם ולא תהיה להם הקריאה כעמל ועבודה אמרתי לשים דברים בפי יצורי הדמיון, למען יקראו ספור המושך את הלב ובין כה וכה יקשיבו גם דבר משפט.  ולדבר הזה גמרתי אֹמר לכתוב מספר ספורים.  אשר בכל אחד מהם יבֹא משפט איזה סופר או חוזה.  וגם את הספורים האלה אמרתי לתת להחוברות ההנה.  אך ה' צ"ב אחרי אשר קרא עלים אחדים, שאלני כמשתומם: המבלי אין ספרים בשפות החיות להעתיקם כי תבקש לכתוב בשפת עבר?! וכאוהב נאמן יעצני לבחור בהעתקות, וכן היה גם דבר אחד מאוהבי, כי בעיניהם היה גדול הרבה יתר כבוד מעתיק מכבוד מחבר.  ובגלל הדבר הזה סגרתי את הספור הזה בארגז וגם התועה בדרכי החיים אשר יותר ממחצית החלק הראשון כתבתי עוד בעיר ההיא הנחתי למשמרת עדי בואי הנה והחלותי להוציא את השחר לאור.  ובדעתי היה לתת בתחלה את שמחת חנף ואחרי כן את התועה, אך בטלתי את רצוני מפני רצון יועצי ובכן יצא התועה לראשונה.  וזאת היתה הסבה כי לא הוספתי עוד לכתוב ספורים אשר בהם יבֹא משפט החוזים, כי נוכחתי כי רֹב הקוראים יבקשו לקרוא ולא ללמוד, ורבים המה, זאת אדע, אשר טוב היה בעיניהם לוא הסירותי את כל הדברים על אודות שעקספיר וגאֶטהע ולעססינג מהספור הזה, אך בעיני יקרו הדברים האלה מהספור, וכן היו גם בעיני החכם הגדול המבקר האשכנזי במכ"ע מאגאזין פיר דיא ליטעראטור ד.  אויסלאנדעס.  ואם כי זה כשש עשרה שנים עברו מעת אשר כתבתי את הספור הזה ומעת אשר נדפס בהשחר לא שבתי לראות אותו עוד, עד כי היה כיום בעיני כחדש, בכל זאת לא מצאתי נכון לפני לשנות או להפר משפטי מאז, ותהי להפך כי במשפטים רבים אשר השמעתי בו, ומה גם על אודות אחינו ויחוסם אל העמים, הנה הראו המקרים באותות ומופתים וביד חזקה כי בצדק ומשפט נאמרו.  אשר על כן אם גם שנויים רבים נעשו בו והוספות אחדות באו בו, בכל זאת בכלל לא שניתי במתכונתו מאומה.  ותקותי חזקה כי קוראים רבים יבינו כיום את משפטו הרבה יתר מאז ויחזו בו את אשר לא חזו בו אז, כי דברים רבים אשר אז נשאתי אולם כחזון הרוח יֵרָאוּ עתה, על ידי המסבות אשר התהפכו עלינו, לעין כל וכל לב יבינם.

את הספר הזה אקריב עתה להקוראים בתמונה חדשה, אך אקצור בדמעה את אשר ברנה זרעתי...  מה רחב לבבי וגלתי על אחי בעברי בשנה העברה בערים אחדות מארץ רוסיא, בראותי את אשר לא פללתי, כי דברי לא עלו בתהו כי עשו פרי משמח לב, כי דבר שלחתי ביעקב בשם אהבת הלאם והוא בא בלב רבים ויתן להם רוח חדש.  תרועת השמחה הקשיבו אזני מכל עברים בשמעם כי נכון הנני להוציא שנית את כל ספרי לאור ובכסף מלא קדמו פני באהבה וכבוד אשר רוממו רוחי ויחדשו את כֹח לבי להוסיף עבוד, ולוא ארכו עוד ימי השלוה רק שנה אחת כי אז כבר יצאו ספרַי לאור וכבר היה כחפץ לב אוהבי הנאמנים, אשר כל חפצם היה כי אמצא די כסף להחיות ביתי למען אוכל להקדיש כל עתי אך לעמי, ומא מאשר הייתי לוא כן היה, אבל כאש מן השמים יצאה ותצת במשכנות יעקב ותשים נויהם ותביא קפדה תחת שלוה, מרך לב ופחד תמיד תחת בטחה ונחת, ובעת הרעה נבוכה גם רוחי מאד, על שבר עמי נשבר לבי וכל עתותי נתונות מני אז לבקש עצה ותחבלה אולי אוכל להועיל ברב או במעט, וכמעט לא אמצא כעת אף רגע לעשות לספרַי, ואף רבים מאוהבי יעצוני לחדול לעת כזאת מהמלאכה הזאת עד יעבר זעם, אבל לדעתי אם אחכה לזאת אז יכלו כל הקצים וספרַי לא יראו אור, כי סערת חמה יצאה מתחוללת על ראש אחינו, וקורות ימינו הורונו כי סערות כאלה לא תשובנה עד תשחנה ותבלענה מנפש ועד בשר, ואני הן כסף לקחתי וספרים הבטחתי ועלי למלא דברי.  ולכן כה אעשה כי אגזול מעתות המנוחה למען אשים עיני על הספרים לתקנם ולתתם לדפוס.  והנה יצא זה ואחריו יבא קבורת חמור ואחריו עם עולם, ואם גם יתנהגו בכבדות לא ישימו אשם נפשי כי לא אשמתי כי אם אשמת המקרים הרעים היא, ואני אתאמץ בכל כֹחי למהר את המלאכה כאשר אוכל, אם גם בלב רגז ורוח נכאה.

כמתהלך בין חרבות ארמון משושו לפנים ויזכור את כל השמחה אשר ראה בחדריו וכל התקות הנעימות אשר צצו לו בגן חמדתו ולפניו – אך שמה ושאיה וגם התקוה נקברה בין המשואות, כן הנני שב ורואה עתה את ספרַי אלה, עבודת שש עשר שנות תקוה ושמחה לעמנו, עת אשר האמנו כי בידנו טובנו, עת אשר כלוחמים יצאנו אך לפקד צבא מלחמה למען נתעורר נריע ונצליח, ואף לבי היה מלא מהתקוה כי גם ידי תמצא לעזור ברב או במעט בספרי אלה.  ימי התקוה האלה המה מאחרינו, במלחמה לא הצלחנו ובעמלנו כיום מי יודע אם נצליח, מי יודע אם יהפך לכל אחינו לב טהור ורוח חדשה לראות ולהבין את הטוב לו? מי יודע אם לא יוסיף יבחר לְנַגֵף רגליו על צורי מכשול בהמשכו אחרי מורה אין לב? הן כמאז כן גם היום רבים מהרסינו, המוכרים בכסף עמם, והַוַת נפשם וכבודם יהיו לשוחה עמוקה אשר בה יפלו אחיהם לאלפים אבות ובנים יחדו, והנתעים והנדחים יתעו וְיִדָּחוּ ויתהוללו להאמין כי שם בתחתית השוחה תלין שלוה ובטחה וכצפור אל פח ימהרו ואף את רעיהם אחריהם ימשכו בחזקת היד.  והצופה הרואה נכוחות יראה, יחרוק שן וְיִתְעַוֵּת ונמס ודמי לבבו יהיו לרעל על לשונו ולחץ שנון על עטו ויקרא עד כי תכלינה כליותיו בחיקו, ולעג השאננים עולה כקול שדי שחת באזניו: מה לך כי נזעקת?! המחזה הזה חזינו ועוד נחזה ותקותנו מה היא?...  כי על כן אך "מי יודע"? יתפרץ מלבנו הנשבר – אם אמנם על תמורה כזאת אשר נמיר התקוה במי יודע לא ירון ושמח לבנו, אך אם כל העם שרוי בצער, אם חרב חדה מונחת על צוארו מה להסופר לבקש מנוחה ותקוה? אין עוד מנוחה והתקוה לא תוסיף תעלה אבר רק דבר אחד עוד יאמץ לבנו, כי כל כלי יוצר עלינו לא יצלח וכל לשון תקום להרשיענו תרקב בעפר ואנחנו עוד נוסיף לחיות ועוד נוסיף לעבוד עבודתנו וכימי השמים על הארץ כן יעמוד זרענו ושמנו לא יִכָּחֵד, והתקוה האחת הזאת היא תעודדנו לעבוד ולפעול, ואם לא נראה בעינינו ברכה הנה אולי יהיו הדור הבא אחרינו מאשר ממנו.  כי על כן כמו אז כן עתה עלינו לבנות בית ולישר הדורים לבאים אחרינו.  ואף כי עתה בימי הצרה, עתה עוד יותר עת היא להרים קרן גם לשפת עבר, אשר היא היתה והיא תהיה משגב עֹז לרוח ישראל עד עולם.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 


 [ש1]*) את השיר "שלום לך אקרא" חפצתי בתחלה לתת בספר הזה על פי העתקת לעטטעריס, כי אחרי אשר הניחותי רוחי בספר "בן אבויה" עלתה מחשבה על לבי אולי הפרזתי על המדה והכאבתי לבו יותר מדאי ובקשתי בכל לבי לעשות לו נחת רוח, ובכן חפצתי לתת את השיר הנכבד ההוא בהעתקת לעטטעריס ולכנות בשמו, למען יראה ויוכח כי את הטוב אקבל כאשר ברע תגעל נפשי, אולם מה השתוממתי בקחתי את הספר בן אבויה בידי ולא מצאתי את דברי פויסט אשר בקשתי לתת אותם לפני הקוראים.  אני הצבתי את פויסט לעומת המלט, ואמרתי: בעת אשר המלט יפחד ממות הנה פויסט  יקח בבטחה את הצנצנת כי לא יפחד מהמות ולהפך כי הוא בעיניו כגואל ופודה מכל רע, ובהגיעי עד המקום ההוא בספר בן אבויה והנה לנגד עיני קנים והגה והי; המעתיק ישים דברים בפי פויסט, כי יפחד ולבו יחיל מיום פקודה ומכל רעה שלא תבא.  ובדבר הזה הראה כי גם לא נסה להתבונן אל חפץ המחבר, כי אם עשה מלאכתו כשכיר יקוה שכרו.