_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התועה בדרכי החיים

או

תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

כרך א'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

כִּי אִם-שָׁנִים הַרְבֵּה יִחְיֶה הָאָדָם                     

בְּכֻלָּם יִשְׂמָח וְיִזְכּוֹר אֶת-יְמֵי הַחְשֶׁךְ.                

(קהלת יא, ה)

 

א'

הַתּוֹעֶה בְּדַרְכֵי הַחַיִּים

תועה הייתי;  לא ירח ימים ולא שנה, גם לא שנים אחדות; כל הימים אשר התהלכתי על אדמות תעיתי כשה אובד.  "ומדוע היית תועה?"  אם ישאלני הקורא בשכבו על ערש יצועו וחושב בלבו כי כל דרכיו משפט, בכל מחשבותיו אין נפתל ועקש ואף אם שבע יִשְׁגָה וִיַשְׁגָה לא יודה בקהל עם על כל שגגותיו, וגם אם יקומו כל בני חלוף ויעידו בו כי תעה מדרך, יהיו המה החוטאים והוא –צדיק לא עשה עול, לכן בראותו כי בא איש תועה ויודה בשער כי נתעה בתהו לא דרך, ישתומם לבו בתוכו וישאל בתמהון: "ומדוע היית תועה אם עינים פקוחות לך לראות כי שונה  אתה בדרכך?! "  על זה אענהו: תועה הייתי על כי אמרתי תועה הייתי.  כי לוא באה חכמה בלבי בעת סרתי מהדרך הטוב לקרוא:  תועה הנני!  אז שבתי ורפא לי, אך לפני נגלו שגיאותי אחרי אשר כבר נעשו, וברצותי לתקון הַמְעֻוָת תעיתי עוד יותר, כי לא שמתי לבי כי מעות לא יוכל לתקון, וכה בלותי ימי בשגיאות וחטאות, מספר שגיאות יעלה מעלה על מספר רגעי-חיי.  ואם אשוב ואביט אחרי, על הימים שחלפו, אחרד ואבהל מראות:  שרשרת משלשת שזורה-ידי הזמן עשו אותה מאולת, שגיאות ומפח נפש, וארוכה כמדת-ימי תמשך אחרי... ועד אָן תמשך?  הגבול מי יודע?  אך אך גם קצה יבוא בעת קץ...  כאשר אחדל מעשות מעשים חדשים לרגעים אז אנקה מפשע ושגיאה, וכאשר תחשבנה הרואות בארבות אז יאבד גם זכר הראשונות.

אשרי האיש אשר ישיב אל לבו בטרם ישנה וידע להזהר בטרם התנגפו רגליו;  גם לא רע גורל אלה צאן אדם אשר לא ישימו לב אל הבאות, וגם להמעשים אשר כבר נעשו לא יבינו ולא ישכילו, כי המה יְבַלוּ טפחות ימיהם בשלום ומנוחה (כן אדמה אנכי, ואולי המה לא כן יחשובו), אך אוי להאיש הקורא מן המצר, המשוע בבוא אליו צרה, היודע ומכיר עותתו אחרי אשר אין להשיב, ועיניו טחו מראות את הבאות בטרם נהיו, הוא יבלה ימיו בהבל ושנותיו בים דאגה.  הנני כותב תולדות חיי!  יען מה?  יען לבבי יחשוב:  לפקוח עינים עורות לבל יפלו במתמורות במו נוקשתי נפלתי אני ונמלטתי בעור שני.  למען הודיע לההולכים בדרכי החיים כי מצודות וחרמים פרושות ליד מעגלם וישמרו רגלם מלכד.  האצלח במלאכתי?  אם יעשו דברי פרי?  זאת לא אדע!  ואולי יבוא יום ואֹמר גם על מעשה הזה:  תועה הייתי!  אך עתה עור ישרה דרכי זאת, הדרך האחת הישרה ביעני ואלך בה, לכן: 

 

תולדותי אספר

בעודני נער קטן עזבוני אבותי וילכו למו למקום מנוחת עולם, ששם יֵאספו אספה כל בני חלוף;  את אבי לא אזכור עוד אבל תמונת אמי נגד פני גם עתה:  פניה הדלים מאד, עיניה אשר דלפו מתוגה תעירנה עתה רגשי עצב בלבי, לא כן אז בהיותי כבן חמש שנים לא ידעתי עוד דאגה, ואף כי לא בכל עת נמצא לי לחם בהדרשו, גם שמלותי לעור לא לעדי בקיץ ולמחסה בקרה היו לי, בכל זאת ששתי אלי גיל בחברת ילדים כגילי;  לפעמים הייתי הסוס ורעי הרוכבו, ובאחזו בשתי ציצית כסותי-רצתי, קפצתי, שאפתי רוח ודמיתי כי אין על עפר משלי.  גם במקנה וקנין שלחתי ידי:  מלא הקומץ עפר נתתי במחיר שנים שלשה חרשי-אדמה.  אניותי פרשו נס על על מי-מדמנה ואני בראשם לנחותם הדרך.  גם לא אחת ושתים הצלחתי למלוכה ואהי למושל על חברת ילדים אשר בחרו בי.  בגדולות מאלה לא הלך לבי על כן שמחתי אלי גיל, ובבואי הביתה ספרתי כל המוצאות אותי לאמי, והיא שמעה והאזינה ותטיף לי בכל עת כטל דברי מוסר, ותיסרני מבוא את איש בריב, ולבלתי ענות חורפי דבר, ואף כי נגעו אל לבי דבריה בעת שמעתים, בכל זאת לא לעתים רחוקות שכחתים בצאתי לצחק.  אך ימי שלותי אלה לא ארכו וימי עני קדמוני, כי אמי חלתה ותפול על ערש דוי, ואז בא הקץ לשמחתי:  המחסור הכביד עלינו אכפו ביתר שאת, ואת רעי לא יכולתי עוד להראות פנים, כי ידי היו מלאות עבודה בבית ובחוץ:  ללכת אל הרופא, להביא השקוים ולהפוך משכב החולה.  ביום העשירי לחלותה בשובי מבית יששכר המלוה כסף בנשך, ששם הבאתי את סיר הנחושת הנשאר לפלטה עד אז משני המחסור ונתתיו בערבון בעד אגורת כסף, ראיתי כי אמי תוריד כנחל דמעה.

– מה לך אמי כי תבכי? – שאלתיה ביגון. 

– הה!  בני בני, הנני הולכת בדרך כל הארץ, ואתה תותר פה גלמוד בתבל כערער בציה, באין מנהל ומורה דרך, הה!  מה אעשה לך בני?! –

– הנך הולכת בדרך?  לבדך?  קחי נא גם אותי עמך, מדוע תעזביני פה גלמוד, מה חטאתי לך?  הודיעיני נא פשעי ולא אשוב עוד לכסלה! –

היא חבקה אותי בזרועותיה ותאנח באנחת שכרון מתנים:  הה!  בני בני, אתה לא תלך עמדי, רק אני לבדי אלך אל ארץ תחתית, ואתה חיו תחיה פה עלי אדמות –

– אך איך תלכי בדרך רחוקה – שאלתיה בתם לב כי לא בנתי לרעה – בעת אשר לא תעצרי כח אף לקום ממטתך? –

– עוד מעט וארפא מכל המכאובים אשר ידכאו עד עפר גויתי ונפשי –

האמנם נכון הדבר – קראתי בעליצות לב ובמחוא כפים – כי עוד מעט תשובי לאיתנך?!  האח מה מאושר אני!  אמי היקרה תרפא ממחלתה, ולא נשא עוד חרפת רעב –.  אמי שחקה ותאנח יחד ותאמר,  גשה הנה בני ואברך בטרם הפרדי ממך –.  נגשתי אליה ותברכני, אחרי כן הוציאה מכתב מצלחתה ותאמר:  מחר תתן את המכתב הזה לדודך כי ידעתי נאמנה כי הוא יבוא הנה ויקחך לביתו אחרי אשר יודע לו כי אינני עוד בחיים.  לוא יכולת להסתיר המכתב הזה בטמון עדי תהיה לאיש כי אז חפצתי בזה בכל לבי, אך עתה עודך נער אתה ולא תדע להזהר ועל כן טוב לך כי תתנהו על יד דודך –

– אך איך אלך אל דודי ואת יסרתיני פעמים רבות מלכת לביתו ומקחת מידו מאומה? –

– מהיום הזה תוכל ללכת ולבוא אל בית דודך ככל אַוַת נפשך, אחרי אשר יבוא הנה לאספך אל ביתו ברחמים –.  בדברה הדברים האחרונים נהפכו פתאום פניה הדלים – לפני להבים;  מפיה יז קצף, ומעיניה כידודי אש חמה נוראה התמלטו.  אני נבהלתי רגע ואסוג אחור בשממון, כי מעודי לא ראיתי כי אמי תפוץ עברות אפה – אחרי רגעים אחדים שבה למנוחתה ותאמר:  קח את המכתב בני, אל תירא כי לא עליך הקצף רק על הבוגדים אשר חמסו הון אביך ויציגוך ככלי ריק, קח את המכתב, ולך קרא את השכנות מרים ודבורה הנה, כי אחפץ לראותן בטרם הפרדי מהן –. 

מהרתי להקים מצות אמי ואבוא לראשונה אל בית מרים, וכאמרו לה כי אמי שלחתני לקרוא לה ענתה:  הנני הולכת כרגע –.  אחרי כן שתי עצות בנפשי אם ללכת אל דברוה או לחדול, כי מאז יראתי את האשה הגדולה הזאת אשר קולה כקול העורב, ועיני חתול לה, גם מאשר כי היא היתה עקרה אין לה ולד לכן לא הסכנתי לבוא ביתה, כי מה לי ולה?  אך  בזכרי את מצות אמי הבלגתי על פחדי ואבוא אל ביתה, שמה מצאתיה ראיתיה יושבת על רצפת הבית – אך חלילה לי מדבר שקר כי רצפה לא היתה בבית רק על הקרקע ישבה – ונותנת אוכל לאפרוחים ותרנגולות אשר סביב שתו עליה, ומשה אישה הזקן אשר פאת ראשו וזקנו כשלג הלבינו יושב על הכסא ומלמד לנערים ונערות את האלף-בית.

– אמי תבקש לראות פניך דבורה – אמרתי לה בעודני על המפתן.

– ברגע הזה לא אוכל למוש מזה, כי עוללי – כן קראה את האפרוחים – יבקשו אוכל לנפשם, אולם בהתימי מלאכתי אשלים חפצה –

– אך הלא היא תשים לדרך פעמיה ואולי לא תמצאנה עוד אחרי כן? –

– אמך נוסעת מזה?  שאל הזקן בתמהון – הלא חולה היא ומחלתה אנושה? – 

– היא הגידה לי כי עד מהרה תרפא מכל מכאוביה, ואמי לא תכזב –

– דבורה הלא דבר הוא!  מהרי ולכי אל אסתר – כן היתה אמי נקראת – וגם אני אחריך, ואתה בני שב פה עד אשר נשוב הביתה – אמר הזקן אלי ויצא אחרי אשתו מהבית.

אני אף כי לא חפצתי להותר שם בחברת ילדים אשר לא ידעתי תמול שלשום, בכל זאת לא מריתי את פי הזקן הנכבד בעיני אמי ובעיני כל השכנות אשר התברכו בו.  אחרי שעות אחדות שב הזקן ודבורה ויגידו לי כי אמי נסעה מזה, ומעתה אשב בביתם והמה ידאגו עלי.

– ומתי תשוב אמי?  שאלתי וארים קול בוכים מבלי אשר ידעתי נפשי מדוע.

– שוב תשוב אליך, אל תדאג בני! – ענני הזקן ברגשי החמלה – דבורה תני לו פת לחם וחמאה –.  למראה המעדנים האלה שכחתי כל עצב ודאגה.  אחרי אכלי החל הזקן ללמדני הקדיש, אך מדעתי אשר רק על מות אב או אם יאמרו הבנים קדיש, וחלילה לאיש אשר אבותיו עודם חיים להוציא אף מלה אחת מהקדיש מפיו, לכן השתוממתי מאוד ואשאל בדאגה ותמהון:  מדוע תלמדני את הקדיש? –

– הלא אביך מת כבר ואז לא ידעת עוד דבר ולא יכולת להקים המצוה הזאת, ועתה עליך המצוה להתפלל התפלה הזאת למען העלות את נפש אביך ממעמקי תפתה אל מרומי שחקים –.

תשובתו ישרה בעיני ומהיום ההוא והלאה הלכתי אתו בבוקר ובערב לבית התפלה, גם קרוא עברית ידעתי אחרי עבור שלשה ירחים.  ולאט לאט הסכנתי את האנשים האלה ואוהבם, כי הזקן חבקני לרגעים בין זרועותיו ויאמר כי אהיה לגאון בישראל, וגם דבורה לא הביאה עוד מורך בלבבי אחרי אשר הֶרְאֵתִי לדעת כי היא אשה טובת לב:  הלבישה ותכלכל אותי ותחשבני לבן לה.  ומה רבתה אז שמחתי כאשר באה הנערה שפרה בת בן הזקן לשבת אתנו כי מתו עליה אבותיה.  כאח ואחות ישבנו;  יחד אכלנו, יחד שתינו, והזקן את רעיתו אמרו לכל באי ביתם כי יראו עין בעין כי ה' הוכיח את שפרה היתומה ליוסף היתום לו לאשה.  כה עברו עלי ששה ירחי שמחה, ורק לפעמים זכרתי את אמי אשר קויתי כי שוב תשוב במהרה.  אך פתאום נהפך עלי הגלגל:  דודי אשר סחר אל ארצות ואשר כביר מצאה ידו שב הביתה, ובשמעו כי אמי מתה בא אל בית הזקן ויאמר כי לו משפט הגאולה כי אחי אבי הוא, ואחר כבוד יקחני אל ביתו וילמדני דעת עדי אהיה כתפארת אדם.  הזקן ודבורה, אף כי אהבוני מאד ולוא שקלו על כפם כל הון יקר במחירי לא נתנוני לצאת מביתם, לא יכלו למרות את פי דודי בדעתם כי אתו הצדק והכח לקחת אותי בחזקה, ובכל זאת ענה הזקן ויאמר:  דע לך כי נפשי קשורה בנפש הילד ועשר ידות לי בו ממך, כי כאשר מתה עליו אמו נשאר כאניה בלב ים ולולא חשתי לישועתו מי יודע אם לא מת ברעב עד הנה, אך למענו אעשה זאת, למען הילד אהוב נפשי,  כי קצר קצרה ידי מלמדהו דעת ודרך תבונות ועל כן אסגירהו לידך –

– מה זה אמרת אבי כי אמי מתה, הלא היא נסעה מזה? –  שאלתי בתמהון.

– הה! – ענני – היא הלכה מארץ החיים אל שאול תחתית.  עתה באה העת להשמיעך כי אמך מתה והנך יתום באין אב ואם, על כן בני שים לבך אל דרכיך, התהלך במישרים והט אזנך אל דברי דודך ותורת המורה אשר יפקוד עליך כי אם אין אתה לך מי לך?

– אמי מתה! – קראתי בקול בוכים, אף כי לא הבינותי עוד את הרעה אשר מצאתני – אמי היקרה מתה!  אבי!  אותך אאהוב כי אספתני אל ביתך, לא אוכל לעזוב את ביתך.  לא אלך אחרי האיש הזה אשר לא ידעתי תמול שלשום – ובדברי הוריתי באצבעי על דודי.  לחיי דודי התאדמו כדם בשמעו את דברי, אך לא ענה דבר.  לא אדע עד הנה אם קצף עלי קצף על אשר מאסתי בו, או כלמה כסתה פניו בשמעו חרפתו מפי, כי התנכר לי עד הנה.

– לא בני! – ענה הזקן – מעתה תקרא להאיש הזה אבי אתה והוא ינטלך והוא ינשאך כי דודך הוא –

– אם כן תלך נא גם שפרה אחותי אתי –.  הזקן שחק על תמת לבי ויאמר:  לא בני!  שפרה לא תוכל לעזוב את ביתי, ואתה תבוא הנה לחדות בשמחה את פניה אם יתנך דודך ללכת –.  אחרי כן נגש אלי דודי ויאמר:  בוא יוסף אתי –.  בברכים כורעות הלכתי אחריו עד בואנו לביתו, ומה השתוממתי בצעדי צעד על מפתן הבית הספון בארז ומשוח בששר, המלא כסאות ושלחנות מעשי ידי אמן, תבניות אדם על הקיר, גליונות בין החלונות וחדריו הרבים כלם מלאים כל הון יקר.  לא ידעתי מה זה היה לי, כי פתאום נהפך לבי בקרבי, לבבי אשר לא ידע עוד דאגה נמוג בתוכי.  מֻכֶה בתמהון עמדתי על עמדי מבלתי יכולת לצעד הלאה.  דודי אשר דמה כי הנני הולך אחריו בא הביתה, אך כהפכו פניו ויראה כי עודני עומד אחרי הדלת והמזוזה, קרא אלי:  בוא הנה יוסף –.  אני לא משתי ממקומי.

– בא הביתה, מדוע תעמוד בחוץ? – אני לא השיבותי דבר ולא עזבתי מקומי.

– בוא הביתה, פרא אדם! – נתן עלי בקולו - האם תחכה עד אשר אבוא אליך ואשאך על כפי הביתה? –

אני אשר עד הנה הסכנתי לשמוע דברי אהבה, דברים נחומים, נעותי משמוע קול גערה ואומר לנוס,  אך דודי מהר ויאחז בידי ויביאני הביתה, ויאמר, בחדר הזה תשב וכל מחסורך עלי;  כאחד מבני תהיה, אך אל תהי מרי כפרא אדם אשר הסכין לשבת את דלת העם ובדברו הביאני אל חדר קטן ויצא.  משמים עמדתי על עמדי זמן כביר, כחולם הייתי בעיני, כי מעודי לא ראיתי עשר כזה, ולבבי הטהור לא ידע עוד ערוך את ערך האליל הזה אשר בעבורו יבלו בני חלוף ימיהם בהבל, ושנותיהם – בים צרה, על כן נבהלתי ואירא מפניו, כמו לבי נבא לי כי אראה עין בעין את המלאך המשחית מנוחת בן חלוף...  מי יתן והיה זה לבב כל אדם, ולבבי אני עתה, כי אז לא שבת שלום מהארץ, לא צדו איש את אחיהו חרם...

לעת ערב שבו שני בני דודי מבית הספר;  הבכור ירוחם כבן אחת עשרה שנה היה דל בשר וגבה הקומה לפי שניו, והצעיר כבן שבע טוב תאר ובריא בשר.  לערב שב גם דודי הביתה ויצו להחליף שמלותי ולהכין לי מטה בהחדר אשר בו שכבו שני נעריו.  המה שכבו וירדמו ושנתי נגזלה;  מקרי היום ההוא לא נתנו מנוחה לנפשי. התהפכתי מצד אל צד עדי אחזה השנה שמורות עיני גם אני ואישן.  אך גם ערשי לא נחמה אותי כי חזיון לילה נורא מאד חתתני; בחלומי והנה שני אנשים נגשים אלי, מראיהם כמראה התבניות אשר ראיתי על הקיר ואשר נתנו חתית בלבי, המה נגשו אלי וישימו מחנק לנפשי עד כי לא יכולתי לשאוף רוח.  חפצתי להניע ידי ורגלי, אך לשוא, ידי אסורות בכבלי עני, רגלי לנחושתים הגשו, בכיתי ואתחנן להם אך אזנם ערלה משמוע, רק עיניהם פקוחות והמה יביטו יראו בי בעיניהם המזרות זועה, ובראותי כי האחד שלח ידו ויאחז במאכלת אשר מתחת למדיו נתתי בקול: אנא חושו לעזרתי!  הצילוני נא!  הה אמי!  אמי! – לקולי התנערו הנערים ויתנו קולם גם המה ויחרדו כל בני הבית לקולם.  דודי אשר התעורר לקול הקריאה אף הוא מהר ויבא אל חדרנו כי אמר אולי גנב או שודד ליל פשט על הבית, וכמששו בחשך תפש בבגדי איש אשר התגנב לצאת בבהלה מבית המבשלות הנשען על חדרנו.

– הנך בידי שודד ליל! – קרא דודי ברול עוז, וכרגע נשמע קול מכת לחי אשר חלק ביד נדיבה.

– אנא אדוני הניחה לי, לא גנב אני! – התחנן המֻכֶה קולו, אך דודי מאן להאמין בו ויוסף להכותו מכה רבה.

– אנא אדוני חוסה נא, הנני מורה ילדיך ולא שודד ליל!  ומדוע תפליא את מכותי? – לדבריו אלה שבה בינת דודי אליו ויאמר:  הה איך שגיתי!  סלח נא לי!  אך איזה הדרך באת הנה, הלא חדר משכבך בהחדר אשר בחצר? –

– לקול הקריאה באתי הנה ואתפש בכפך המאזרת זיקות –

– כאשר אתה עושה לי כן שלם לך אבי – אמר הבן הבכור לנפשו בקול דממה, בין כה וכה נקבצו ובאו כל גרי הבית לחדרנו. 

– האירו נר – נתן דורי בקולו – ונראה מאין יצאה המבוכה –.  כרגע העלו נר להאיר על התהפוכות אשר בבית;  דודתי היתה פשוטה רק כתונת עד חלצים כסתה מערומיה, ולאור הנר מהרה ותכס את בשרה , גם המורה התפשט עד כתנתו.  המבשלת היתה עטופה בשמלת גבר, ומה רבתה מבוכתה בהודע לה כי שמלת המורה כסתה (או גלתה) את ערותה.  פי המשרת היה מגואל, כי בחשך שלח ידו בהמרקחה אשר עמדה על קרן החלון למען התקרר, אכל ולא מחה פיו.  דודי עמד רגעים אחדים כמתעתע כי המבוכה החדשה גרשה זכרון הראשונה, אך לאחרונה לא משל ברוחו ויקרא :  אכן נמצאו הגנבים! – ושחוק אדיר התפרץ מפתחי פיו.  אך לא עת שחוק היתה לדודתי, היא לטשה עיניה המפיצות זעם בכל עת – ומה גם אז להמורה ותקרא:  שערוריה נהיתה בבית!  זמה עשו! – ותשב אחרי דודי לחדר המטות.

אני שכבתי למעצבה בכל עת המבוכה, לא הרימותי יד ולא שאפתי רוח כי יראתי פן יודע לדודי כי אני הוא ראשית חטאת ויפקוד עלי את עוני.  לוא בא האכזר אשר ראיתי בחלום לקחת את נפשי כי אז נתתיה לו בתודה, כה גדל עוני בעיני.  המשרת יצא מהבית מבלי דעת כי נגלה עונו, כי המבשלת יראה להזכיר חטאתו פן יפקוד עליה עון השמלה, והוא גם הוא ירא להזכיר עונה כי ידע בנפשי כי גם הוא לא נקה מחטאות באופל תקרינה, רק המורה לבדו נשאר בחדר;  רגעים אחדים עמד תחתיו כאיש נדהם;  אחרי כן פתח פיו ויריד בשיחו בקול דממה ובלב נשבר:  הה אויה אויה לי!  אנא אני בא?  מאין אבקש עזר לי?  אדוני הבית ישליכני כנצר נתעב מעל פניו אחרי כי פרוע אני לשמצה, גברתי תשמור לי מאז עברתה, ואנא אפנה לעזרה?  כבודי עזבתי פה, אם אמרי אשוב ההביתה הלא עוני יסוב עקבי וירדפני מנוחה, תושיה נדחה ממני הה!  אצבע אלהים הוא!  יסור יסרני יה כי פיהו מריתי!  אך מה אעשה עתה? – רגעים אחדים החריש כי נעתקו מפיו מלים מרוב תוגת נפשו – אך לא!  לא לא! – קרא פתאום – לא אחכה עד אשר יבוא זעם.  אל תשמח גברתי אויבתי לי!  לא אובד עצות אני, לא!  הוי מה רבה אולתי!  רגע דמיתי כי אין עוד עזרה, שכחתי כי עזרתי בהצדיק והוא יושיעני בצר, אודה עלי פשעי והוא ישא עון חטאתי, ואם הוא יאמר כי ישרה נפשי בי, מי ירשיעני?  מי?  ...  אבל בכל זאת תשועה רחוקה ממני – הוסיף לדבר ביגון – איך אלך בדרך ובידי אין כל ? .... אך האם אצא מזה ובכפי לא דבק מאום?  האם לריק יגעתי? – רגעים מעטים חשב מחשבות, אחרי כן קם ויגש אל הדלת ויקשב ואין קול וכן אל השנית ואל השלישית – כלם הוזים שוכבים – קרא בשמחה אך בקול דממה – טוב הדבר, אם אתה לא תתן את שכרי יש לאל ידי להושיע לנפשי בלעדיך, אוצר כלי הכסף פה בהחדר הזה, אקח מהבא בידי ואמלט, ואם אפעל עול, הלא כאשר ימחו כל אשמותי לא יזכר גם החטא הזה, ומה גם אם ממנו אקח פדיון לנפשי...  אך אם אתפש בכסף?... – הוסיף להביע אמריו לנפשו – אחת היא לי! – בפיו דבר ובידו שבר בלאט את דלת הארון ויוצא כלי כסף וזהב למכביר וינס בהחפזה.

כל אלה שמעתי ועצמותי רחפו ממגור ואאסוף אלי רוחי ונשמתי לבל ישמע קול נחרי מיראה פן אביא מבוכה חדשה.  בבקר הקיצותי לקול המולה ומהומה חדשה:  דודי התקצף ויתן קול פחדים על המשרתים, והמה בכו התחננו.

– מי איפוא גנב את הכסף אם לא אתם?  האני או אשתי?

– באלהים נשבעתי כי לא אדע עד מה – התחנן המשרת קולו.

– נפשי חפה מפשע – ענתה המבשלת בהורידה לארץ עיניה.

– זאת ידעתי כי נפשך חפה מפשע, שה תמה וברה כמוך אין בכל הארץ, הן שמלת המורה תתן עדיה ותצדיק נפשך הטהורה – ענתה דודתי בשחוק מרגיז לב.

– איה המורה? – שאל דודי פתאום – הן עת התפלה הגיעה והוא לא בא עוד, אליעזר לך וקרא את המורה הנה –.  המשרת יצא וישב כרגע ויאמר:  המורה אין, ובחדרו לא ראיתיו אף אחת משלמותיו –

– הוא גנב את הכסף!  קרא דודי.  לוא חזית אתה הקורא את חזות פני דודי, בבוא אליו השמועה כי המורה איננו, ידעתי נאמנה כי שַמָה החזיקתך אף כי לא בן שש שנים הנך ונפשך לא תדע עון, ועתה שים לבך לפחדי, אני אשר חשבתי בנפשי כי בי העון.  מה אומר? נפשי יצאה בשאל דודי:  מי הוא אשר החל לצעוק בלילה? – הבן הבכור אף כי ידע כי אני הוא בכל זאת כסה פשעי, אך הנער הקטן גלה על עוני.  דודי נגש אלי וישאלני:  מדוע צעקת בלילה?  הראית דבר מה?  הגידה לי –.  כל קרבי התחלחלו בשמעי דבריו כי אמרתי גדול עוני מנשוא ואחריש.  הוא עמד רגעים אחדים לפני ובראותו כי לא אענה דבר הביט עלי בעין זעם "ופרא אדם"  התמלט מפתחי פיהו.  אך דודתי נתנה עליו בקולה:  מדוע הבאת את הנגע הזה הנה?  היום בא ולרגלו צרה ומבוכה, גרשהו מזה כי רעה נגד פנינו! – דודי לא ענה דבר רק נאנח בשברון מתנים ויחפוץ לצאת החוצה.

– אנא פניך מועדות? – קראה דודתי.

– מה לי פה?  הלשמוע ריבות שפתיך? –

– מחכמה שאלת, זאת  לא אכחד!  אדון הבית ישאל מה לו בביתו?  בוא הנה ואני אורך את אשר לך לעשות:  צוה על המבשלת בחזקת היד כי תתן תודה ותגיד לנו אנה ברח המורה מְאַהֲבָהּ.  האם טחו עיניך מראות כי גם ידה תכון עמו? – עצת דודתי לא עשתה פרי, לשוא נתן דודי קול פחדים, לשוא נתן חתית בלבב האמללה, כי היא בכתה כי אזניה לא לקחו שמץ דבר מפי המורה.  דודתי נלאתה נשוא קשי ערפה, ותאמר בשאט נפש לדודי:  האתה תוציא דבר אמת מפיה?  גבר לא יצלח!  הניחה לי ואני אמצא את אשר אבקש, ועתה שים פעמיך אל עיר צבועאל מקום מושב הצדיק והוא יגיד לך איפו תמצא את הגנב –.

עוד ביום ההוא נסע דודי אל הצדיק לדרוש בו על דבר הגנבה, והמבשלת באה ביתה האסורים בפקודת בפקודת דודתי אשר הניחה בתחלה חמתה בה ותפליא מכותיה, ואחרי כן הסגירה אותה בידי השופטים...

 

ב'

הַצַעַד הָרִאשׁוֹן

– בעיר צחנה מצאתיו יושב בבית המדרש ולומד – ענה דודי על השאלה:  איפו מצא את הגנב, אשר שאלהו איש זר אשר בפעם הראשון ראיתיו בבית דודי –  ובראותו אותי נבהל מאוד עד כי לא עצר כח למוש ממקומו –

– מאין אליך הרוח לשים פעמיך על העיר צחנה? –

– דרש דרשתי בהצדיק והוא הגיד לי את דרכי גם בטרם שאלתי את פיו;  כפתחי הדלת שמעתי קול אלי קול הצדיק הוא:  על דבר הגנבה באת הנה, יד אוכל לחמך היתה במעל הזה, אך הוא לא ימלט מידך, לך אל העיר צחנה–.  מהרתי להקים עצת הצדיק וכאשר דבר כן היה כי שם מצאתי את הגנב.  מה תאמרי את רעיתי?  מה תחשבי על דבר המופת הזה? –

– מה אחשוב ומה אומר? – ענתה דודתי במועל ידיה – את אשר יחשוב לבי אותה הגדתי לך, כי לפני הצדיק נגלו נצורות ואין דבר נעלם ונסתר מנגד עיני כבודו, רק אתה קשה עורף, אתה הקשחת לבך עד כה מתת אמון בקדוש אלהים עליון, אך עתה אחשוב למשפט כי לא תשוב עוד לכסלה –

– ואני אחשוב למשפט – ענה דודי במנוחת לב – כי הגנב דבר את הרב בטרם בואי אליו, והוא שלחו לעיר צחנה –

הדבר יצא מפי דודי, ודודתי קמה עמדה על רגליה, פניה אדמו מקצף, ובקול פחדים קראה :  הוי נבל!  עודך מסתולל בהצדיק!  עוד תלעיב בדברי קדשו אחרי אשר הראך כאלה! – כשמוע האיש הזר קול דודתי קם מכסאו ויצא החוצה – הוי משלם תחת טובה רעה – הוסיפי דודתי לקרוא – הזה הוא הגמול אשר תגמול להצדיק אשר מידו בא לך כל הכבוד והעשר הזה!–

– אמנם כן הוא – ענה דודי באנחה – מידו בא לי העשר, אך מידו בא לי גם חרפת לב ומפח נפש, עני ובר לבב הייתי ועתה….  עשרי יגדיל הותי ויזכירני…

– כמה פעמים צויתיך – קראה דודתי בקול מושל – לבל תזכיר ראשונות!  הן כל יראי ה' יתנו עדיהם כי בצדק ומשפט עשית חיל, ולוא גם עול פעלת הלא גם אז לא נחשב לך לחטאה, אחרי אשר כפרתו במנחה אשר נתת להצדיק, ובצדקה אשר תרבה כל היום, אך אולתך קשורה בלבך ותמאן הנחם.  שמע לקולי:  גרש את הילד מהבית כי הוא כרקב בעצמי –

– ולי הוא לפוקת לב ומזכרת עון...  אך לא אבה ולא אשמע לך מעתה!  השמעת?  לא אשמע לך עוד!  כי את היית בעוכרי.  בחלקת לשונך הפלתיני למשואות, אחת דברתי ולא אשנה:  הילד ישב בביתי ואת בני יחלוק נחלתי או נחלתו....

– היו לא תהיה!  – קראה דודתי ברגז קולה בצאתה מהבית, ותדפוק את הדלת אחריה בחזקה עד אשר נעו אמות הספים.

– בת תפת! – התמלט מפתחי פי דודי ואנחת שברון מתנים התפרצה ממשכיות לבו.

את כל דבריהם שמעתי בשבתי אחרי הדלת, אך לא הבינותי עד מה.  גם לא שמתי לבי להבין דבריהם, כי מיום בואי בית דודי הייתי עצוב רוח כל היום, ומה גם בימים האחרונים, בעת אשר לא היה בביתו, כי דודתי כעסתני גם כעס, ועל כן ישבתי משמים, לא דברתי את איש דבר גם אכל לא בקשתי, כה גברה עלי יד היגון.  אחרי רגעים אחדים בא דודי לחדרי וישאלני בדברים רבים:  מדוע תשב פה לבדך יוסף?  למה לא תלך לצחק את הנערים? – אני לא השיבותיו דבר ואגלי דמעות התפרצו משתי עיני למרות רצוני.

– מה לך כי תבכה? – שאלני שנית ברגשי חמלה.

– זכרון מות אמי עלה על לבי – עניתיו, כי יראתי לגלות אזניו כי דודתי הכעיסתני תמרורים.

– לב יודע מרת נפשו – אמר לנפשו באנחה – הרגע נא בני כי אני אהיה לך מעתה לאב, בוא אתי ואני אנהגך אביאך אל בית ספר, שמה תלמד תורת ה' ושמה תתרועע את הנערים אשר בגילך ותשבע נחת, ולעת ערב תשוב הביתה ותספר לי את התורה אשר למדת ואאהבך – בדברו אחז בימיני ויוליכני אתו אל בית הספר.

למראה בית הספר שב רוחי אלי כי זכרתי את הזקן אשר לקחני לבן לו ואת דבורה אשתו אשר הרבתה עשות אתי טובות, גם את אחותי זכרתי...  וזאת תורת הבית;  באמרי בית, אל ידמה הקורא כי בית אבנים חזו עיני הרואה שם, לא זאת! מחוץ נראה לעינים בנין קטן ושפל קומה כמלונת כלבים, בנוי מעצים דקים אשר כבר בא רקב בהם.  התבן אשר היה לו למכסה או לגג הגיע עד עפר ולא עצר כח לעמוד בפני מטרות עז לבל ידלוף הבית כי העזים הרבים אשר סביב שתו עליו לקחו ממנו די שבר רעבונם ויאכלו חציו.  ומבית היה רק חדר אחד מכוסה בפיח ושחור וקורי עכביש ממסד ועד הטפחות על ארבעת רבעותיו, וקרקע הבית מכוסה בחמר היה לו לרצפה.  על הכותל מעבר מזרח השמש נראה גליון גדול ועליו כתוב "מצד זה רוח חיים".  אמנם לא רבים מבאי הבית הזה האמינו בדברי הגליון ­ כי תחת רוח חיים באו צחנה ובאשה ורוח קטב בעד החלון אל אף אלה אשר אף להם ויריחון – כאשר לא נתנו אמון בדברי אדוני הבית באמרו כי פני אריות להחיות מעשי ידיו, אשר עשה על הגליון מזה אחד ומזה אחד, כי פניהם לא כפני הארי ולא כפני הכלב רק בריאה חדשה ברא היוצר המשכיל הזה, ואין דמות אשר תערוך להם.  על הכותל מצד מבוא השמש בַּבִּיאָה נראו אלה הדברים על הפתח "זכר לחרבן בית המקדש" לא אדע עד הנה, מה הוא הזכרון אשר היה שם להזכיר חרבן בית מקדשנו?  אם עמודי הבית אשר רופפו?  או החיות הקטנות אשר התהלכו על הקירות לזכרון "שועלים הלכו בו"?  תנור גדול לקח לעמדתו רביע החדר, בין התנור והקיר מימין עמדה מטה רבודה , ולעבר השני – מטה קטנה ממנה ועליה קש וחשש מבלי מכסה.   נגד התנור עמד שלחן עץ גדול לא משוח בששר רק מכוסה בכתבת קעקע מעשי ידי המלמד אשר עשה בעת למדו בהסכין הקטן אשר לא הניח אף רגע מידו, ויפתח פתוחים:  דמות חיה ועוף גם מלות זרות, כמו המלה וישע אשר היתה נקראת ממעל ומתחת ושמו ושם אביו, אשר בלי ספק בקש להשאיר לזכרון עולם.  גם שם אשתו ובצדו ארורה.  כל אלה כסו פני השלחן אשר סביבו ישבו כעשרה נערים, אחדים מהם הגו בתלמוד, ואלה בכתבי הקדש, ואחד ישב לימין המורה ויקרא את הקריאה בקול זמרה, אשר התלכד את קול בעלת הבית הנותנת זמירות לפני מטת פרי בטנה אשר קלעה במטת הקלע ויהיו לאחדים , אך קול המורה השכיח לרגעים את שאון קולם גם יחד, כאשר ישכיח קול רעם אדיר כמות ימים ושאון גליהם,

למראה המורה שכחתי כל רגשות השמחה אשר התעוררו בקרבי למראה הבית, כי תארו היה מורא מאוד:  איש קצר קומה ודל בשר, לחייו צומקות, חוטמו ארוך ועגול כחוטם הנשר, שתי פאות ראשו שחורות משחור ויורדות כעבותות על פי מדותיו.  שערות הזקן נראו רק זעיר שם זעיר שם על לחייו אף כי הוא בא בשנים, כי בחשבו מחשבות מרטם לאחת אחת.  ורעיתו עשתה כזאת גם מבלי חשוב מחושבות רבות.  מכסה שחור ונוצץ כרקיק משוח בשמן על ראשו, כתונת בד לא אטון מצרים, גם לא מארץ שווייץ כסתה את בשרו, לבו המכוסה בשערות שחורות וארוכות היה פרוע, כי לא רכס את שולי המעיל ממעל על צוארו.  מכנסי בד לבש אשר לפנים היה מראיהם לבן, אך עתה התפארו בצבעים הרבה מזפת עפר ושחור אשר נוססו בם, גם בנו הקטן אשר השתעשע לפעמים על ברכיו הוסיף על צבעיהם צבע להגדיל פאר אביו אשר בו יתפאר.

לוא הייתי אז חוקר קדמניות כי אז יכולתי להוציא משפט אשר בימי יעקב אבינו לא היו עוד מלמדים כמו אלה, כי לולא  זאת, מה זה היה לו לנוע על העצים לקחת מקל לבנה ולפצל בו פצלים?  מדוע לא לקח מלמד כזה להציגהו בעדרי הצאן?  יראו – וילדו כמוהו, אך לדאבון נפשי לא ידעתי אז התבונן על אשר לפני ומה גם לחקור קדמוניות.  אמנם עתה נוכחתי לדעת אשר אף אם היו מלמדים כאלה בבית שם ועבר, גם אז בחר אבינו הזקן בבול עץ מהמלמדים האלה כי ידעתי נאמנה אשר בכל כֹּפר לא יַטום לעמוד בשקתות המים, כי באשר יין או שכר שם המה.  אך המה בחרו בדרכי יעקב אבינו, כי כאשר תבואנה הצאן לשתות מפלג התושיה יבחרו למו מקלות ובעת יחמנה יעבירום על בשרן, והיה בשר הצאן עקודים נקודים וברודים, ואלה (רק אלה) יספחו על צאן יעקב...  אמנם ידעתי כי תשחק לי הקורא על אשר הוגעתיך בלהג הרבה על דבר המכנסים, אך אני לא אשחק כי המה עוררו בקרבי זכרונות רבים ונעימים, כי בראותי אותם זכרתי גם את המכסה אשר בו כסתה האשה דבורה את החלות בערב שבת, כי היא תפרה יחד צבע רקמתים את תכלת ובד לבן וצמר צחר, ויהי מראה המכסה כמראה המכנסים, לכן הרביתי דברים אודותם כי זכרונות ימי ה ער יקרים בעינינו מאוד מאוד גם עד זקנה ושיבה...  ומה גם אחרי כי אין עוד מלבוש לפאר בו את המורה מלבד הכסות עם הציצית הארוכים אשר עליו, כי רגליו היו יחפות.  בבוא דודי אתי הביתה התנשא המלמד וירץ הנה והנה כמתעתע כי בקש  את מנעליו ולא מצאם, אך דודי הוציאהו ממבוכתו בגשתו אליו ויאמר:  הא לך תלמיד חדש – הוא שב למנוחתו וישב על מקומו.  בגשתנו אליו העביר ידו על לחיי וישאלני:  מה למדת בני? – התלמידים כלם פתחו פיהם ועיניהם ויביטו בי בקנאה, כי זה זמן כביר, מעת באו בפעם הראשונה לבית הספר, לא שמעו דברים נחומים כאלה יוצאים מפי מורם, גם אני פתחתי פי ולא עניתי מאומה.

– האם לא למד עוד עד מה? – שאל המורה.

הוא למד לקרוא;  ואתה שים לבך להורותו ושכרך עלי כי בן אחי הוא – ענהו דודי ויטהו הצדה.  ואחרי אשר התלחש עמו רגעים אחדים יצא מהבית, המורה הושיבני לימינו וינסה כחי בלמודים.  אחרי כן אמר לי:  קום לך וצחק את הנערים בחצר –.  אני דמיתי כי הוא יצוה עלי במפגיע לצאת החוצה על כן חשתי להקים מצותו ובהחפזי הפלתי ארצה כד המים אשר עמד בצד הדלת, הכד נשבר והמים נשפכו לארץ ויזו רסיסיהם על אשת המורה ועלי.  משתומם עמדתי על עמדי ואביט במבוכה הנה והנה.  ואשת המורה קפצה ממקומה ותתנפל עלי בחימה שפוכה, ולולא מהר המורה לעזרתי כי אז עשתה אתי שפטים נוראים, זאת העידו בה פניה האיומים.

– מדוע תמנעני נבל מיַסֵר את פרא האדם הזה כאולתו? – דברה באפה את אישה אשר אחזה בזרועותיה.

– כי דודו צוה עלי בלאט לאמר:  לאט לי לנער הזה –

– יקחך אפל!  אותך ואותו ואת דוד!  העל זאת לא יוסר כסיל כזה?  האם הֻכֵּיתָ בסנורים ולא תראה כי את כדי שבר וַיַז על בגדי?  עתה ירבו התלמידים המתפרצים מפני אשת מוריהם;  לא!  היו לא תהיה!  יקר בעיני המותה מחיים מרים כאלה, הניחה לי וארוץ את גלגלתו –

– לא בזדון לב עשה זאת לכן אסלח לו, וגם את שימי מחסום לפיך –

– שקר הדבר, בזדון עשה זאת, בזדון!  היו לא תהיה אני ארוצץ את גלגלתו –

– הס ארורה! – קרא אלוף נעוריה בקול נורא מאד – וחרדי מתנופת ידי כי קשתה! –

– האני אבהל מתנופת ידך?   לא!  היו לא תהיה!  עוד מעט ואראך כי ידי קשתה מידך – ובדברה אחזה בחרש מהכד ותשלך בו.  אך הוא כמלומד מלחמה ידע להזהר, וירם סיר מהסירים אשר עמדו על התנור, אך גם היא לא היתה נופלת ממנו בתכסיסי מלחמה, כי מהרה ותשב על הארץ, ובהשליכו הסיר, עבר מעל לראשה וישבר לרסיסים בנגעו בכותל.

– כן ישברו כל עצמותיך! – קראה ברוח עוז כגבור בשובו ממלחמה ותצא החוצה.  המורה שב למקומו, אך אני עמדתי עוד על עמדי כי יראתי למוש ממקומי.  הוא החל ללמד את תלמידיו ורוחו כנחל שוטף סוער בקרבו, הילד נתן קולו בזמירות "על כל  תטעי נטעי נעמנים"–

– דבר נכחה, כלב! – קרא המורה בחמה.

– על כן תטעי נטעי נעמנים – הוסיף הנער לשיר.

– הנני אליך להורותך לדבר משרים! – קרא המורה בקצף נורא, ויאחז בציצית ראש הילד ויפרפרהו, גם מרט לחייו באכזריות חמה.  הנער בכה בכי תמרורים ויאמר:  הלא כן כתוב בספרי –

– עוד תעיז לדבר שקרים! – ענה המורה אשר דמה כי הנער בשפת עלגים ידבר לכן יאמר "תטעי נטעי" ויעמוד ממקומו ויביט בהספר אשר לפני הנער ויקרא בתמהון:  אכן נכונה בפיו, אך בספרי כתוב "על כן תתטעי נעמנים" – אז הרהיב הנער בנפשו עוז לאמר:  ומה חטאתי אני אם משגה בספרי? – המורה נבוך מדבריו ולא מצא מענה, אך פתאום התעורר, כמו רוח עצה ממרום באה בלבו ויקרא בקצף:  מדוע תביא בידך כתבי הקדש הנדפסים בווילנא אשר מידי מינים כופרים אפקורסים יצאו?  למה לא יקנה לך אביך ספרי קאפוסט או זיטאמיר אשר בהם יהגו כל בני ישראל הישרים בלבותם? – הנער לא מצא מענה או ירא לענות, אך בלבו ידע כי צדק ממורו לכן הוסיף לבכות, ובלי ספק הכיר גם המורה כי הצדק אתו כעל כן עזבו לנפשו ויחל ללמד את שני נערים גדולים ממנו במסכת בבא קמא.  הנערים נתנו יחד קולם בשיר "שבר את הכד".  אני דמיתי כי עלי יכוננו מלתם, לכן נגשתי אל המורה ואמר בקול דממה:  לא בצדיה שברתי את הכד –.  המורה לא יכול התאפק ויתן קול שחוק, והתלמידים בראותם אותו שוחק שחקו גם המה בקול גדול, גם הנער המכה שכח עד ארגיעה את כל מכאוביו ודמעותיו ויצהל קולו אף הוא.  מה מאשרים המה בני הנעורים!  המה ישכחו על נקלה את אשר אין להשיב...  מי יתן והיה לבבם זה להם עד זקנה ושיבה.  כי אז לא רבתה כה שנאתם גם קנאתם, ועמל ויגון הרבה, מאד נסתרו מעיניהם בימי חיי הבלם –.  אשת המורה כשמעה קול ענות, חרדה הביתה כי אמרה בלבה חדשה נהיתה בבית.  עודנה על סף הבית והמורה קפץ ממקומו וירץ בחפזון לקראתה.

– ארורה!  מה לך פה? – נתן עליה בקולו.

– הלגרשני מביתי אתה אומר? –

– כדבריך, אני אשלחך מעל פני לעולם –

– אני אשלחך אל ארץ תחתית ואתה לא תשלחני מביתי, היו לא תהיה!  הנה אחירע העשיר נתן את בן אחיו הפרא בידיך ויגבה לבך על כן תאמר לגרשני?  היו לא תהיה!  אני אקרא חמס בשוקים וברחובות, ואנשים ישרים ישפטו בינינו, לא תגרשני!  לא!  היו לא תהיה! – וככלותה את דבריה ישבה לה על מקומה. 

עת האוכל הגיעה;  כל הנערים מהרו איש לביתו כאסירים עת יפתחו לפניהם שערי בתי כלאים, גם המורה יצא אחריהם, ואני נותרתי בבית כי לא ידעתי מה לעשות.  כראות אשת המורה כי רק שנינו בבית נגשה אלי ותלטוש עיניה לי ותאמר :  למה נותרת פה?  מדוע לא תלך גם אתה אל העזאזל?  פרא אדם!  למענך יאמר אישי לשלחני מעל פניו, היו לא תהיה!  אך חצי חמתו אכלה בך – ובדברה הביטה כה וכה ובראותה כי אין עוזר אחזה במפרקתי בשתי זרועותיה.  אימת מות נפלה עלי, אמרתי נגזרתי, אך פתאם נפתחה הדלת והמורה קפץ כמלאך מושיע אל תוך הבית, התנפל על אשתו וישם בשתי ידיו מחנק לצוארה.

– לך הביתה! – אמר אלי – וישום וישאף יחד ולא הסיר ידו מצואר אשתו אשר אחזה בזקנו ותבעט ברגליה בכל מאמצי כחה.

כרגע יצאתי מהבית וארוץ בכל כחי עדי מעדו קרסולי ונכשלתי, מלוא קומתי נפלתי ארצה ומיץ אפי הוציא דם.  למראה הדם נבהלתי מאד כי אמרתי קרוב קצי.  ברגלים כושלות ולב מלא חלחלה באתי הביתה והנה דודתי לקראתי ותחת תת לי חנינה נתנה עלי בקולה:  הוי נער שובב!  את בנים שובבים נלחמת והמה יכלו לך, חכה עוד מעט ואני אלך אל מורך ואצוהו במפגיע כי ייסרך שבע על חטאתיך –.  לדבריה נהפך לבי בקרבי, כי יראתי מאד ללכת אל בית הספר מאימת אשת המורה אשר נפלה עלי, ומה אם גם המורה יהפך לאכזר לי.  זמן רבל עמדתי משמים על מקומי כי דמיתי אשר דודתי עודנה עומדת לפני, אך כנשאי עיני למרום כמעט למרות חפצי ואראה כי היא כבר חלפה הלכה לה אז עלו מחשבות חדשות על לבי, החילותי לשית עצות בנפשי אם לבוא הביתה או לחדול.

זאת היתה הפעם הראשונה אשר באה חכמה בלבי לחשוב מחשבות לבלתי לכת בעינים עצומות אחרי מוליכי...  זה היה צעד הראשון אשר צעדתי על מפתן בית הספר הגדול ששם יאספו אספה כל בני חלוף להקשיב לקח.  רק בית ספר גדול היא התבל!  האדם עיר פרא יולד, אך המורה הגדול, הוא הזמן, יכרה לו אזן לשמוע בלמודים, ואחריו יחרו יחזיקו עוזריו, הלא המה הנגעים והפגעים אשר יארובו על כל דרכים, והמה יביאו חכמה בלבו.

בבית הספר הז הלא ימטירו לנו מלאכי מרום מגד שמים מעל, שמה הילדים מֻכִּים, מֻכִּים מאד באכזריות חמה, רק בעמל ויגון יעשה בן חלוף פרי תבונה, וכאשר יוסיף מכאוב כן ירבה דעת... לשוא תתהללו אתם שלוי עולם השוכבים סרוחים על ערשותם וההצלחה שתומת העין מלאה בתוכם טוב, הכל תתפארו כי חכמה אתכם ותדעו עת לכל חפץ!  חכו עוד מעט עד אשר יבואו ימי הבחינה בבוא הנסיון לנסות כח כל באי בית הספר אז נראה במה כחכם גדול?!...

חשבתי דרכי וגמרתי אמר לשוב אל הזקן אשר גדלני עד הנה.  חשתי ולא התמהמהתי להקים מזמות לבי.  הזקן שש עלי בבואי אל ביתו,  כי הוא דמה אשר ברצון דודי עשיתי זאת, אך בשמעו מפי את כל אשר קרני אמר אלי:  לא טוב הדבר אשר עשית בני לבוא לביתי ואת פי דדך לא שאלת;  ומה אעשה כי יפקיד עלי את עונך ויאמר כי אני פתיתיך לברוח?  לכן איעצך לך ושוב לבית דודך וספר לו את כל המוצאות אותך והוא יושיע לך ­– הזקן דבר דבריו בלב נשבר ולא יכולתי למרות פיו, שבתי על עקבי וכאבי נעכר, על דרכי פגע בי דודי וישאלני:  מאין אתה בא? – לדבר שקרים לא למדתי עוד את לשוני, ומה גם כי לאט לאט הסכנתי אותו, אשר רק הוא דבר אתי בנחת, לכן הגדתי לו את כל לבי, וכשמעו את דברי הניד בראשו וישך את שפתו העליונה.  בראותי זאת החזיקתני שַׁמָּה, כי אמרתי עלי תעבר כוס זעמו על כן החשיתי מדבר לבל אעיר כל חמתו.

– מדוע שמת לפיך מחסום ולא תדבר כל דבריך? –

– כי ראיתי כי חרה לך בשמעך דברי –

– לא בך בני חרה אפי רק במציקיך;  אך הרגע נא מהיום והלאה לא יוסיפו בני עולה לגעת בך – ובדברו אחז בימיני ויביאני הביתה.

ימים אחדים הונח לי מעצבי;  אל המורה הראשון לא שלחני עוד כי לקח מורה לבניו אל ביתו ונספחתי גם אני עליהם.  גם דודתי לא רעמה עלי כקדם כי דודי לא מש מתוך ביתו כל היום.  אך גם ימי שלותי אלה לא ארכו ויבוא יגון!  דודי עזב עוד הפעם את ביתו ללכת לרגל מסחרו אשר פרץ מיום אל יום ולמרות פיו אשר צוה:  להתהלך אתי כאת בניו, הכעיסתני דודתי תמרורים גם משרתי הבית שפכו עלי קלון ויבזו צלמי ויבגוני תמיר בשם פרא אדם למען הפיק רצון מאת גברת הבית, עד אשר צר לי המקום לשבת בבית דודי.  הה! – אמרתי בלבי – מדוע לקחני דודי מבית תענוגי לשבוע כעס ויגון כל היום באין גואל ומושיע באין מנחם ומרחם?  בן דודי הבכור התרועע אתי בתחלה, אך אמו יסרתו לבלתי התהלך אתי כרע כאח, כי לפי דבריה לא יאתה לבן נדיבים התרועע את בן עני אשר נאסף הביתה ברחמים.  המורה אף כי משכני חסד וירוממני תחת לשונו, כי לפי דבריו, לא ראה עוד בן מקשיב ומשכיל על דבר כמני, אך גם הוא היה ירא מחמת דודתי, והיא בקשה ותמצא תואנות חדשות לרגעים לכלות חצי חמתה בי.  לכן גמרתי אמר לשוב שנית אל הזקן, כי אמרתי עתה יאספני אל ביתו אחרי כי דודי איננו ובשובו אשוב לביתו.  אך מה השתוממתי בבואי אל בית הזקן ותחתיו מצאתי שם אנשים חדשים.

– איפה הזקן? – שאלתים.

– מי הוא הזקן אשר תבקש? – שאלני אחד מהאנשים– משה איש דבורה המלמד –

– הוא נסע כבר מזה לארץ הקדושה –

– הגידו לי דבר אמת – התחננתי אליהם בקולי – הוא מת?

– מאין באה אליך הרוח לחשבהו את יורדי בור?  הלא אמרנו לך כי הוא נסע את ביתו לארץ הקדושה –

– ידעתי כי תרמוני, כי גם כאשר מתה עלי אמי הגידו לי כי היא נסעה לארץ אחרת –

– הוי כסיל – ענה האחר – מה לי לדבר שקר?  לוא מת כי אז לא כחדתי מאתך, אך הוא חי, שאל את דודך ויגדך כי הוא נתן לו ככף ביד נדיבה למען ישים לארץ הקדושה פעמיו.

– אם כן נסע מזה באמת – עניתי בעצבה – הגידו לי דרכו ואלך אחריו כי לא אחפוץ לשוב לבית דודי –.  האנשים נתנו קולם בשחוק.

– מדוע תמאן לשוב לבית דודך?  הלא טוב לך שבת שם בהיכלי ענג מגור בבית משה המלמד אשר בזעת אפיו יביא לחמו – שאלני איש צעיר לימים כבן חמש ועשרים טוב תאר אך רוח עצבת חופפה על פניו. 

– כי דודתי תתאכזר לי – עניתיו בתם לב.

– זאת הרשעה בלעה חיל אביו ותקצר ימי עלומיו, ועתה תמנע מבנו חלק מהטוב אשר לו הוא.  הה!  מי, יתננו...

– ידעיה שמור פתחי פיך!  קרא בקול מושל האיש אשר דבר בי בראשונה – הן הצדיק נתן לפעולתה צדק ומי ירשיעה?  האם תצדק אתה יותר מהצדיק?  אני ארחץ בנקיון כפי אם ישבר עץ לחמך, מידך תהיה זאת לך – האיש הנקרא בשם ידעיה נאנק דום ולא יסף לדבר עוד דבר.

– אנא הגידו לי איזה מקום הזקן ואלך אליו –הוספתי להתחנן בקולי.

– שוב לביתך כי רב ממך הדרך – ענה הראשון ויורה באצבעו כי אצא החוצה.

 

 

ג'

גּוֹאֵל חָדָשׁ

 

במפח נפש יצאתי מהבית; אך עוד לא הרחקתי ללכת והנה פתאום שמעתי קול קורא בשמי, הבטתי אחרי וארא נער כבן שמונה עשרה שנה אשר פעמים רבות ראיתיו בבית התפלה אך בשמו לא ידעתיו מניף ידו וקורא אותי אליו.

– התחפוץ ללכת אל הזקן? שאלני בגשתו אלי.

– בכל לבבי – עניתיו – אך האנשים הגידו כי רב הדרך מאד –

– מרמה בפיהם, המה דברו זאת בעקבה, למען הניא לבך, כי גם ידם עם דודתך לענות נפשך, אך אני אנהגך אביאך אל הזקן אם אך יש אתך כסף –

– יש ויש – עניתיו בשמחה – כי דודי נתן לי בטרם נסע מזה –

– הראני כמה יש בידך? – הראיתי לו את אצרי, אך הוא הניע בראשו ויאמר: מעט! הכסף הזה לא יספיק לנו, אולי יש לאל ידך למצוא עוד כסף אז הנני נכון לנחותך אל מחוז חפצך –

– אך איפה אקח כסף ? – שאלתי בלי חמדה בראותי כי נכזבה תוחלי להנצל מבית דודי.

– שוב לביתך וקח את אשר תמצא ידך, או אז תוכל לעשות דרכך –

– אבל אני לא אובה לשוב לבית דודי –

– אם לא תחפוץ לשוב שמה להתמהמה רגעים אחדים, תשוב לשבת שם עד עולם, כי לא אוכל למלא חפצך בלי כסף –

– אמנם איך אוכל לקחת שם מאומה, הלא אתפש בכף דודתי ותפליא את מכותי כאשר עשה דודי להמלמד אשר גנב את הכסף, ואני ירא מאד ממכות לחי –

– שלום לך אל תירא; שוב לביתך ואני אמצא תואנה לבוא אליך ואורך את אשר תעשה –

– לא כוכל לעשות כזאת כי ירא אנכי –

– הנך נער חסר דעה! – קרא בשעט נפש – אני חפצתי לחלץ נפשך מן המצר ולהוציאך למרחב, ואתה תבקש לך כי אשחד גם מכספי לקנות צידה לדרך ולשלם שכר העגלה אשר תביאנו שמה – וככלותו דבריו הפנה שכמו ללכת.

– הנני אעשה כדבריך, אך אל תעזבני – קראתי בלב נשבר.

– אם כה תעשה אתן ידי לך וייטב לך –.  שמתי רגלי כאילות לשוב הביתה, כי התקוה להראות עד מהרה את פני הזקן נתנה אומץ בלבי.  באתי החדרה ואך רגעים אחדים ישבתי, סבבה הדלת על צירה והנער בא לחדרי.  במעוף עין ראה את כל הנמצא בחדר, ובידים מהירות לקחח מורה-השעות מזהב טהור אשר היה על השלחן גם כלי כסף קטנים ויטמנם בתוך צלחתי ויאמר: הבה נלכה נא כי לא עת היא להתמהמה.  אף כי נבהלתי מאד מהמעשה אשר עשה, בכל זאת מהרתי לצאת אתו.  הוא אץ מאד לדרכו ואני אחריו עד אשר יצאנו מהעיר.  בראותי כי אין עוד בתים רק שדות נושאות בר על ימין ועל שמאל הדרך, הרהבתי עוז בנפשי להביט מאחרי, כי עד העת ההיא יראתי פן ארה את דודתי דולקת אחרי.  בכל הדרך לא דבר אתי דבר, רק כאשר הרחקנו ללכת הלאה אמר אלי: עתה תן הכסף והכלים על ידי – נתתי לו את אשר שאל ממני והוא הסתירם בכנפות כסותו ונוסף ללכת הלאה.  לא אדע כמה הלכנו, אך זאת ראיתי כי היום רד מאד ורגלי נלאו נשוא גויתי לכן שאלתי: העוד רב הדרך לפנינו? – הוא לא ענני דבר, אך חפש בבגדיו חפש מחפש ויקרא פתאום: הכסף נאבד ממני, נשובה עד מהרה ונחפשנו פן יפול בידי זר –

– אבל כחי כשל ולא אוכל לשוב גם ירא אני לשוב על עקבי –

– אם כן שב פה להנפש ואני ארוץ לבדי ועד מהרה אשובה – ישבתי תחת העץ והוא שב על קביו וירחיק ללכת עד אשר נעלם מעיני, כה ישבתי וחכיתי זמן כביר אך הוא לא שב, אז נתתי קולי בבכי תמרורים – ולא מאשר כי חרפני לבבי על עזבי משכנות מבטחים בבית דוד לנוע אל ארץ אשר לא ידעתי, היה עלי לבי דוי, כי נקל היה לי לעזוב את ארץ החיים משבת את דודתי בבית אחד, רק כי יראתי לשבת בדד על אם הדרך. 

אכר אשר עבר על הדרך עם עגלה המלאה לה עצים נגש אלי וישאלנו דבר מה, אך לא עניתיו כי לא שמעתי את שפתו, גם יראתי מאד מפניו פן ירצחנו נפש, כי כן יחשבו כל נערי עמנו בארצי את כל בן נכר כשודד ומרצח, ומה גם אם קרדום חגור מתחת למדיו, או מטה עוז בידו.  האכר דבר עוד דברים אחדים ובראותו כי אין מענה אז חלף הלך לו.

השמש רד מאד; קרניו האדומים כדם לא עצרו עוד כח ללחום את צללי הנשף אשר גדלו והאריכו מעת עד עת, ואשר לקחו לאחרונה עמדתם עד קצות הארץ.  רגעים אחדים שכחתי את עניי ופחדי כי עיני נמשכו לתומן אל צלי אשר הלך הלוך וגדול עד כי גדל מאד – ואיננו.  אז שבה תוגתי אלי, ישבתי ובכיתי זמן כביר, כי חרדתי לרגעים משדי שחת, ונפשות פורחות אשר תשאפנה הלילה לעלות על פני תבל.  לקול עלה נדף סמר בשרי, למראה עץ יבש אחזתנו פלצות.  כה הגיתי במר נפשי עדי נפלה שנה על עיני ואישן, אז בא החלום ברב ענין לבעתני בבעתותי לילה.  בחלומי והנני יושב בבית הזקן על כסא עץ לבן על יד אמי אשר תביט בי בעיני אהבה וחמלה, למולי יושב הזקן, ראשו בין שתי ידיו הנסמכות על השלחן ישב – וידום.  פתאום נפתחה הדלת ושתי נשים מראיהן כמראה בנות-תופת פרצו אל תוך הבית.  אמי והזקן כראותם אותן נבהלו מפניהן ויברחו בהחבא, ואני נשארתי את בנות השחת בבית.  הנה נגשו אלי ותאחזנה בראשי ורגלי, טלטלוני טלטלה ויסחבוני סחוב והשלך ארצה, גם האנשים המחוקים בבית דודי על הקיר נלוו עליהן לשחק בי, ומרגע לרגע נתנו קול שחוק אדיר נורא ומאגיז לב עד מאד, אך כרגע הרפו ממני, הבטתי בפני הנשים ואכירן כי האחת היא דודתי והשנית היא אשת המורה, גם את הנער אשר ארח לחברה אתי ראיתי עומד בירכתי הבית שולח אצבע ומאריך לשון למולי.  אחרי כן הניף אחד מהאנשים אשר כאחד האכארים היה במלבושיו את קרדומו על ראשי...  עלטה נהיתה בבית ולא ראיתי עד מה.  פתאום ראיתי והנני יושב על ראש הר גבוה מאד, לראשו יענוד את הענן עטרות, ולרגלו עמוק עמוק עד מאד תהום רבה חשכה איומה מרחפת על פני התהום, גלגלי אש במעגלה יתגלגלו נקודות וקוים אדומים כדם ירוצון רצוא ושוב.  עצבת איומה לחצה לבבי למראה המראה הזה, נשאתי מרום עיני וארא והנה הזקן ושפרה בת בנו רוכבים על עב קל וקלים המה במרוצתם מנשרי שמים.  הניפותי ידי אליהם, והנה יד שלוחה אלי ותקחני בציצית ראשי מאחורי ותשאני כל על, וקול נשמע מתחתית ההר: השליכוהו ארצה ואני אנפץ את גלגלתו אל הסלע! קול נורא התפרץ ממעמקי לבבי: אויה! ואיקץ – כפתחי את עי אחזתני רעדה חדשה בראותי ארחת אנשים נשים וגם ילדים עוטרים עלי מסביב ובידי אחדים מהם לפידי אש.  בראותי כי האחד שולח ידו לגעת בי הרימותי קול גדול, כי גם המה היו כבני תפתה בעיני אף כי מראה כל אדם להמה, כי הדמיון משל ברוחי והוא ישים מסוה על כל דבר, ישנה פני כל למען תת חתית בלבב רפי רוח.  – לקולי מהר איש זקן ויגש אלי ויאמר: אל תירא בני, הגד נא לנו מי הביאך הלום? –

– לא אדע – עניתיו במבוכה.

– איך לא תדע? הגד לנו אל תכחד כי אנשים ישרים אנחנו – הוסיף הזקן לשאל בנחת.  אחרי רגעים מעטים בשוב רוח בינתי אלי ספרתי להם כל המוצאות אותי, והמה כלם שחקו לעגו לאולתי, רק הזקן לבדו לא לעג לי כי נכמרו נחומיו עלי ויוסף לשאל: מה שמך בני? –

– לפנים קראוני יוסף אך עתה יקראוני פרא אדם

קול שחוק אדיר התפרץ מפתחי פיות כל האספה, והזקן הוסיף לדבר ברגשי חמלה: התחפוץ ללכת אתננו, יוסף? אם תאבה ללכת אתנו תשבע לחם ולא תירא את איש –.  בדברו נגשה אלי אשה אחת ותבקרני מכף רגלי עד קדקדי ותאמר: צר לי מאד כי לא נמצא בו כל מום: לוא היה עִוֵר או פסח אמצתיו כבן לי! כי אז היתה לאל ידי לצבור על ידו כסף בסבבי על פתחי נדיבים, אך עתה הוא כלי אין חפץ בו וטוב טוב לנו להשיבו את דודתו אולי נמצא שלומים בעד השבת האבדה הזאת –

– הה! אל נא תשיבוני שמה – התחננתי להם – המיתוני נא המת, אך אל דודתי אל תשיבוני –

– אל תירא בני כי אתי תלך – ענה הזקן – וכבני תחשב מעתה –

אחריך ארוצה – קראתי בשמחה ואחז בידו.  כל אנשי העדה ישבו על עגלותיהם ויסעו הלאה וגם אני בתוכם.

בחצות הלילה עמדו להנפש ולתת תבן להסוסים ויבחרו למו כר נרחב, הנשים הבעירו אש ותעמדנה קלחת גדולה על הגחלים ובתוכה שמו בשר וירק שדה, הילדים חוללו במחוללות סביב המדורה, והאנשים ישבו על הארץ וישוחחו איש את רעהו.  הזקן הטני הצדה ויאמר: אני אקום את דברי לנטלך כבן לי, אך גם אתה עשה ככל אשר אצוך שלומים בעד אהבתי, ומכל משמר שמור נפשך לבל תהי שובב כהילדים השובבים האלה, אשר למדו לשונם הצמד מרמה ולשלוח בגנבה ידם אשר על כן שנאתים תכלית שנאה, ואותך משכתי חסד כי נפשך עוד ישרה בך לכן השמר לך לבל תשחיתנה –

– האם כה גדלה חטאת הגנבה אשר על כן שנאתם? – שאלתי בתם לב.

– הגנבה היא ראשית לכל חטאת ופשע, היא  תוריד את  האדם פלאים, בראושנה ילמד לקחת בצע כסף אשר לא עמל בו, ולאט לאט יסכון בלחם הקלוקל, וכאשר לא תמצא ידו למלאות תאות נפשו אז ישלח ידו לא רק בחיל זרים כי אם גם את נפשם יקח.  השיבה אל לבך דרכי העלם העלם אשר הביאך הנה וקח מוסר: בראשונה גנב והסיתך לגנוב ואחרי כן הניחך תחתיך למות ברעב.  לכן מנע רגליך מנתיבתם, אתה תלך אתי באשר אלך אני אהיה עוֵר ואתה תהיה לי לעינים –

– הלא אור עיניך אתך ומדוע תעצום עניך מראות? –

– לא תוכל לדעת זאת; כי אף אם אגיד לך פשר דבר לא תבין לרעי, על כן אחת אשאלך עשה כחפצי ואל תעמק שאלה, כי לא כבד ממך הדבר לעשותו ובדבר הזה נהיה שבעים ללחם גם אני גם אתה –

– הנני נכון לעשות ככל אשר תצויני –

שבנו אל האורחה וישבנו לאכול את ארחתנו; בכל תאות נפשי אכלתי את המטעמים אשר הכינו, אף כי בכף עץ נתתי את המרק לפי, ואת הבשר בידי לא במזלג כסף כבבית דודי, ויהי בפי כדבש למתוק, בדעתי כי דודתי לא תִמצֵא אתי.  אחרי האכילה שכבתי לנוח ועישן, גם שנתי ערבה לי.  לאור הבקר העירני משנתי הזקן אבי מקֹאי.

[1]  כפקחי עיני ראיתי והנה כל העדה יושבת על הארץ ואיש שולח במלאכה ידיו.  סרתי לראות מה המה עושים, והנה האחד עושה חבורות פצע בבשר רגלו, והשני יחבוש את עינו הבריאה, השלישי יאסור את ידו במטפחת התלויה על צוארו, והרביעי אשר לפני רגע רץ כסוס יחזיק בפלך, וכן כולם.  איש איש לקח נגעים לו; ולו חפצתי לספר בכל המכות כי אז רבו למעלה על מכות מצרים לדברי ר' עקיבה, ומה גם כי המכה שלישית לבדה שררה פה תמיד אלף פעמים מבכל מצרים.  אני השתוממתי מאד על זר מעשיהם זה, לכן נגשתי אל הזקן לשאולפיו למצוא פשר דבר.

– כל זה למען בצוע בצע – ענני – המה ישחיתו את תארם לעורר חמלה בלבב נדיבי עמי לחמלה עליהם, כי מי יחמול עליהם אם לא יתראו כּמֻכֵּי אלהים? –

– אך האם שוה הכסף להשחית את הגויה בעבורו? –

– הוי תמים לב הלא המה גם את נפשם ישחיתו בעשותם רמיה, אך מה אדבר גם את נפשם, הלא רק נפשם ישחיתו בעשותם רמיה, והגויה לא ישחיתו כי לעת ערב בשובם הביתה ישובו וירפאו להם, ילכו ברגליהם, ימישו בידיהם –

– גם יראו בעיניהם וגם אתה כאחד מהם – אמרתי בלבי, אך זאת לא הגדתי לו כי יראתי פן תעלה חמתו עלי וישליכני מעל פניו, רק שאלתיו: והמצורעים מה יעשו המה? –

– המה יאספו מצרעתם בבואם הביתה, כי הצרעת הזאת ביד תֻקח, כאשר ביד תנתן –.  בבואנו העירה סרנו אל בית גדול הנקרא "הקדש" הוא בית מקלט לכל עניי בני ישראל הנודדים ללחם איה.  כל אנשי חברתנו התפרדו איש מעל אחיו, לבוא פתחי נדיבים, והזקן עצם עיניו ויצויני להוליכו אל רב העיר.  הרב משך את חסד הזקן אשר התאמר לעִוֵר, כי התפלא על רוחב בינתו בדברו אתו בדבר חק ומשפט, ויתן לו מכתב עדות אל קציני העיר וגדוליה, וגם המה לא מנעוהו מכבוד, ורבים בקשוהו לשבת בביתם, אך המאן בזה.

לעת ערב שבנו אל בית מקלטנו ששם אספו אספה כל הגרים בו.  הזקן קראני אליו ויקח ספר גדול, ויחל ללמדני בו: בתחלה לא הבינותי מאומה, אך לאט לאט החלה רוח בינה לפעמני ומהיום ההוא והלאה למדתי אתו בכל הלילות, ומיום ליום גדלה אהבתי אליו.  אך לא יכולתי לתכן את רוחו, כי לפי דבריו הוא עצור בין עצרת בוגדים, ובכל זאת לא יעזבם.  בפיו דבר לי כי זה הוא מעשה תרמית להתאמר לנגוע, והוא עצם עיניו למרות דברו.  בין חבר העניים הזה למדתי לחשוב מחשבות גם לשמוע ולהיות כלא שומע, כי בכל לילה בהתאספם יחד ספרו איש לרעהו את מעשה תרמיתם, האחד יספר כי הצלי לגנוב מכתשת מבית המבשלות, והשני יתפאר כי עלתה בידו לגנוב כלי כסף מעל שולחן ערוך וכהנה רבות.  גם בבית הזה השחיתו דרכם כי שכבו יחד כל האספה אנשים ונשים עלמים ועלמות, רגע שחקו, ועד ארגיעה פיהם למהלומות יקרא.  גם גנבו איש מאת רעהו, ותרב המהומה בכל עת, גם לא אחת ושתים נסו דבר אלי ללמדני המלאכה המפוארה מלאכת הגנבה ויסיתוני לגנוב את כסף הזקן, אך אני לא אביתי לשמוע בקולם, ולא דברי הזקן אשר יסרני מלכת בדרך העם עשו זאת, כי המה היו כקצף על פני מים מול סערת דבריהם אשר שמעתי בכל עת, רק מאשר כי הזקן מצא חן בעיני מאד, ולא חסרתי דבר, על כן לא אביתי לשמוע בקולם.

עתה הנני משתומם מאד על אמץ רוחי אשר היה לי אז לעמוד נגד עצות כל האספה, אך אז לא חשבתי מאומה, לא העמקתי מחשבות, ואולי זאת היתה לי לישועה: כי לפעמים מרוב מחשבות יצא משפט מעוקל...  אני לא גנבתי את כסף הזקן לא מיראה גם לא מאהבת אמת כי אהבתי להזקן לא אהבת בן לאביו היתה, כי אהבה כזאת לא הרגשתי בנפשי מעודי, רק זאת ידעתי כי אותי אהב יתר מכל העניים אשר היו אתנו בבית, ואת הכסף לא גנבתי כי לא חפצתי לגנוב, ויוכל היות אשר אם בקשתי חשבונות רבים כי אז גנבתי.  – כה עברו עלי שלשה ירחי שלוה ולא ידעתי רע, תמונת דודתי לא זכרתי עוד, את אשת המורה שכחתי ואהי שלו.  אך גם המנוחה הזאת לא ארכה, כי הזקן חלה את חליו, החולי הזה הביא רב חכמה בלבי, כי אף אם לא הרביתי מחשבות, בכל זאת היה לפלא בעיני לראות את הזקן יושב ויבכה בדמעות שליש בדד באישון ליל.  בבואי הביתה מחה דמעותיו מעיניו כמו כלמה כסתה פניו להראות לי דמעותיו.  מעוד – לא אדע מדוע – לא יכולתי לראות דמעות, ובעוד אשר הייתי את אמי כעסתיה לפעמים, וכאשר חפצה להשיבני בקצף מדרכי: הקשיתי ערפי עד מאד, אך בשמעי כי היא מתאנחת אז נהפך לבי בקרבי,  וכליותי יסרוני בלי חמלה, עד כי לא לעתים רחוקות נגזלה שנתי מעיני מהמון מוסר כליות אשר הָמָה בקרבי ולא נתן דמי לי.  וגם עתה אחרי אשר עברו עלי מאז כעשרים שנה, בחליפות ותמורות רבות: שמחה ואנחה, עונג ונגע, גם עתה הנני קשה עורף כקדם, רק הדמעות תעוררנה רגשות חדשות בקרב לבי ולא אדע נפשי מדוע.  וזה לי לעד כי לא צדקו החכמים אשר החליטו: כי רק הרעים אשר יתרועעו תמיד את האדם המה יאצלו מרוחם עליו ויהיה כמוהם, והמקרים יטו את האדם לחפצם.  כי אני אגזור אֹמר – לא אכחד אשר יש לאל יד הרעים והמקרים לעשות הרבה – כי ישנן רגשות אשר תולדנה בלב אדם, ולא תעזבנה אותו עד יום אחרון, ולא תעצור כח זרוע הרעים, ואזלת יד המקרים לשרשן ממקומן.  ומבשרי אחזה זאת כי כן אנכי עמדי, הרבה ראיתי בימי חיי הבלי: ראיתי עשוקים, עניים מרודים, קשי יום אשר המות נבחר להם מחיים ובכל זאת לא יבכו ולא יוציאו אנחה מלבבם, גם חזיתי דמעות ערומים אשר לבם ישיש בדי גיל בעת אשר עיניהם יזילו פלדי מים.  ראיתי אשה אהובת זר ומנאפת מחבקת באהבה את אלוף נעוריה ותאציל לו עתרת נשיקות, ובעת יכאב עליו ראשו תוריד פלגי מים מעיניה אשר ילבבו את מאהבה.  גם אשה אוהבת את אישה בכל לב ונפש ובעת יקרהו אסון יהפך לבה לאבן ומקור דמעותיה ייבש.  ואחרי כל אלה ירך לבבי בראותי דמעות גם עתה כמו אז בעוד לא ידעתי מאומה, וכל הדעת אשר מצאתי והנסיונות אשר עברו על נפשי לא עצרו כח לחזק לבבי לבל ימס בשמעי קול בוכים... נגשתי אליו ואשאלהו: מה לך כי תבכה אבי? –

– הה! בני – ענני – קרב קצי –

– גם אמי בכתה בכי תמרורים לפני מותה – עניתיו – אך לא אדע מדוע? הן היא אמרה לי כי אחרי מותו ירפא האדם מכל המכאובים, ומדוע תבכה אתה? –

– צדקת ממני – ענני – אך אני אבכה לגורלך כי מה תהי אחריתך בלעדי? הלא תגוע ברעב! –

– אני לא אמות ברעב! – עניתיו באמץ לב – כי במה נופל אני משמואל, חיים ומאיר? המה ימצאו לאכול לשבעה, ולמה זה אמות אני ברעב? –

– ה' ישמרך מלחם נבזה כזה! אתה תשמע לעצתי וייטב לך: אחרי מותי תלך אל הרב ותתן לו את מכתבי זה והוא יספחך את הישיבה, וברבות הימים תהיה גם אתה רב אם תהגה בשוןם לב! –

– האני אהיה רב? התשחק לי? הן הרב איש עשיר ואיך אצלח להיות רב ובכפי אין מאום? –

– כאשר תהיה רב תהיה גם אתה איש עשיר כי כסף רב ינתן להרב בעד פקודתו –

– גם כסף ינתן לו! פליאה ממני; לא די לו כי יעמוד בבית התפילה אצל הקיר ממזרח שמש וכלם יתנו לו כבודו כי גם כסף יקח?! האח טוב מאד להיות רב! –

ובדברי שחקתי בקול גדול כי אחד מבני העניים אשר תארו היה מורא מאד עמד למולי וישלח באצבעו על לחיו ונענע בלשונו ככלב בימי הקיץ.

– למה זה תשחק בני? –

– מאיר שלח לשון למולי! –

– אל תפנה אליו ולהבליו –

– כאשר אהיה רב אמרוט לחייו, האין זאת? אך האם באמת אהיה רב? –

– היו תהיה אך אם תעזוב את מערת הפריצים הזאת.  ואתה שמור אתך את המכתב, ואני כתבתי גם לאחד מאוהבי כי יבוא בעוד ימים או שלשה ימים ויובילך אל הישיבה או אל הרב, אך אם לא יבוא, אז תקח את כל אשר לי ותך אל הרב ותתן לו את המכתב אז יאספך הוא אל הישיבה –

– טוב הדבר עניתיו במנוחה –.  מני אז לא עזב הזקן את ערשו; וכעבור שלשת ימים גוע ויאסף אל עמיו.  אני בכיתי על מתי אף כי לא נגע הדבר אל לבי, רק מאשר ראיתי כי דרך בני האדם לבכות על מת, לכן בכיתי גםאני, וגם עצבת בלתי נודעת לחצה את לבבי, אולי מאשר כי ראיתי כי הנני עוד הפעם גלמוד בארץ, וזה דרך כל האדם להתעצב אל לבו בעת אשר הנהו נעזב גלמוד.  אות הוא כי האדם נברא להיות איש רעים להתרועע, והתחכמים המתרחקים מתשואת חלד, המה ישחיתו דרך הארץ וישחיתו גויתם ורוחם.  אני לקחתי את כל הכסף והמכתבים אשר להזקן כאשר צוני, וכן הורני גם אחד מבני העניים אשר היה אז אתנו בבית כי כל העדה שמו לדרך פעמיהם ורק האחד אשר היה עִוֵר באמת נותר אתנו והוא הורני לקחת את הכסף גם את המכתבים, כי אמר: לפעמים יקר ערך מכתבים מערך כסף כי אולי שטרי כסף המה.  בני החבורה מלוי המת באו ויעשו את המת כדרך כל בני ישראל, ואני נותרתי את העור בבית.  חפצתי ללכת אל הרב כמצות הזקן עלי אך יראתי פניו, כי פניו היו איומים מאד ויתנו חתית בלב כל הילדים, גם העִוֵר יסרני מלכת אליו, באמרו אלי: מה לך כי תעזוב חיים חפשים להיות כאסיר אל כתלי הישיבה? שמה הילדים מֻכִּים על כל דבר קטן כגדול, טוב לך לשבת פה ולחיות חיי שלוה.  דבריו ישרו בעיני וָאִוָתֵר תחתי.  כעבור שלשת ימים בא איש זר אל בית מקלטנו, וישאל: איה הזקן אברהם? –

האיש הזה היה רם קומה ובריא בשר, פאת ראשו וזקנו הארוכות וגבות עיניו הארוכות מאד היו אדומות כדם, קולו עב מאד, מלבושיו כמלבושי כל היהודים הגרים בארצנו: בגד ארוך וסרוח עד הארץ, מכנסי בד לבנים, אזור משי רחב על בטנו, על ראשו מגבעת מעור שועלים, צוארו וחזהו ערומים כיום הולדם, כי לא אחד מאלה אשר יבקשו להחשב כצדיקים ירכס את שולי המעיל ממעל, בהונות ידיו על בטנו מתחת לאזור, וארבע האצבעות האחרות על האזור ממעל.  בפעם הראשון לא עניתיו כי השתוממתי לראות איש לובש מלבושים שלמים בצל קורת מקלטנו, אשר לא הסכין לראות רק לובשי קרעים, ויהי בעיני כמחפש או מרגל (מי המה המחפשים והמרגלים יראה הקורא במרוצת הספור) ואירא מפניו, אך בשאלו שנית אותי: האתה הוא יוסף אשר היית לבן להזקן אברהם? הגד אל תירא כי אוהבו אני והוא שלח אלי מכתב לקרוא לי, אז זכרתי כי הזקן אמר לי יומיים לפני מתו כי כתב מכתב אל אחד ממכיריו והוא יבוא בעוד ימים אחדים.

– אני הוא – עניתיו אחרי רגעים אחדים.

– ואיה אברהם?

– הוא מת! – עניתי ונתתי קולי בבכי.  גם זאת למדתי מעם הארץ, כי ראיתי אשר בדברם אודות מת יבכו או יאחנחו, לכן עשיתי כן גם אני ועל נקלה הרימותי קול בוכים, ואבכה בדמעות שליש אף כי לבי בל עמי.

– הוא מת?! – קרא בשממון – ואני לא יכולתי להראות פניו בעוד נפשו בו! צר לי מאד, צר לי על האיש היקר הזה אשר בלה ימיו באנחה, וגם ביום אחרון הובל לקברות באין אוהב ורע – הדברים האחרונים האלה דבר לנפשו.  אחרי כן הוסיף לדבר אלי: אתה תבכה למת, טוב הדבר, אות הוא כי ישרה נפשך בך, ועל כן אקחך לי לבן –

– אך הזקן אברהם אמר לי כי תובילני אל הישיבה או אל הרב –

– גם אני רב – ענני – קרא לי רבי ואתי תהיה – לא הרבתי דברים ואלך אחריו.

– איה הכסף והמכתבים אשר היו ביד הזקן? – שאלני כאשר יצאנו החוצה.  רגעים אחדים הייתי כמתעתע ולא ידעתי מה לענות על שאלתו, כי יראתי להגיד לו דבר אמת פן יקחם מידי כאשר יודע לו כי בידי הם, ולא על הכתבים היה לבי חרד רק על הכסף כי לאט לאט החלותי לדעת לערוך את חין ערכו.

– המכתבים אתי, אך כסף מעט מאד היה בידו ואני לקחתיו – עניתיו אחרי חשבי מחשבות רגעים אחדים.  כחשתי לו כי באמת כסף רב היה אתו כמאה שקל כסף ואני נתתים על צוארי בכיס עור כאשר עשה הזקן.

– יהי לך אשר לך – ענני במנוחת לב – לא אחפוץ לדעת כמה הותיר לך רק יראתי פן שכחת את הכסף בבית המקלט –.  הדברים האלה הניחו רוחי, ואמרתי בלבי: אך איש טוב הוא האיש הזה כי אין לו חפץ בכספי.  הלכתי אחריו ונבוא אל בית מלונו ולנו שם הלילה, וביום המחרת בבקר שמנו פעמינו לדרך בעגלתו, כי סוס ועגלה קטנה היו לו בהםסחר אל ארץ למכור בכסף מלא מרכלתו, אשר לא אזלה מכליו תמיד, הלא היא: כזב ומרמה, הבל ומעשה תעתועים.

ישנם דברים בתבל אשר לא יאמינו כי יְסֻפְּרוּ, ואף כי אמרים אמת המה ומעשים אשר יעשו בכל יום; בכל זאת לא יתנו אמון בם אלה אשר לא ראום בעיניהם ורק אחרים ספרום להם.  ולפעמים נקרא בספורים בדוים אשר יספרו לנו דברים מוזרים: אכזריות רצח אשר יטרוף האדם נפשו בכפו, או יטרוף אפו ולא יחמול על רעיתו ופרי בטנו ביום עברה או קנאה, או יתארו לנו צדקת אנוש אשר השליך נפשו מנגד למען הציל רעהו, חסדי איש אשר ירבה כחול צדקות, יחפש אחרי עניים לחלצם מענים, אמללים – להצילם מרעתם.  כאשר נקרא דברים כמו אלה נשחק לדמיונות הסופר ונאמר: שקר הדבר! אלה וכאלה רק בהדמיון יסודם ואין לבני חלוף חלק בהם! ובכל זאת כאשר נכונן לבנו לחקר דברי הימים לעם ועם ולמעשי בני תמותה אשר יעשו יום יום, נראה כי ישנם אנשים אשר ירבו הָרֵעַ עוד הרבה יתר מאשר יתנו להם הסופרים ברוח דמיונם וגם מעשי צדקות לאין חקר נסתרים מנגד עינינו יעשו בכל יום, רק זה הוא דרך האדם לבלי תת אמון בהדברים אשר לא ראה בעיניו, וכאשר יגלו לעיניו יתפלא וישתומם עליהם: הפתי אשר יאמין בפלאות יאמר כי אות ומופת המה, החכם אשר עינים לו ולב להשכיל יחפוש אחרי המקרה והנסבה אשר הולידו דברים זרים, אך לא בכל עת יגבר חילים לב האדם להבין דבר לאשורו, ודברים רבים ישכנו בערפל עד הנה, רק אחרי אשר יסכון האדם במו לא עוד יתפלא ולא יעמיק שאלה, כי ההרגל בן להטבע והוא ישים כל עקוב למישור, וכהפתי כן גם הנבון לא יתפלא עוד על דבר אשר כבר הסכין בו.  גם הדבר אשר אחל לספר יהיה כמו זר לאלה אשר לא ראו זאת בעינים.  ובכל זאת נכון הדבר כנכון היום, ואלה אשר הסכינו לראות דברים כמו אלה לא יתפלאו עוד עליהם.

 

ד'

בַּעַל שֵׁם

 

העיר אשדות אשר בה דר האיש אשר לקחני אליו, עיר גדולה היא באירופא וסוחרת עמים כי על מבואות הים השחור היא יושבת.  שם נראה עמים שונים מכל חלקי התבל תושבים וגרים אשר יבואו שמה לרגל מסחרם, וכל משכיל יבין מלבו כי עיר גדולה ואנשים בה הרבה עלתה על מרומי ההשכלה, כי בתי חכמה, בתי שיר, בתי מלאכה ובתי אספת סוחרים יפיצו אור ההשכלה על כל העיר.  ואם ילך איש לפנות ערב לשוח בין השדרות והבכאים על חוף הים ויראה המון אדם הולכים לשוח מלובשים בבגדי כבוד, ומשוחחים איש את רעהו בשפות עם ועם בכל לשונות איירופא, ומנהגיהם כמנהגי העיר פאריז אשר עלתה על מרומי ההשכלה האם לא יאמר בלבו הרואה את כל אלה כי כבר ספו תמו אולת ואמונות הבל מהעיר הזאת? ואיך יתפלא האיש אשר עינו ראתה כל אלה אם אספר באזניו ממעשי תעתועים אשר יעשו בהעיר הזאת, לא בין השדרות על חוף הים ששמה לא באתי ואת המתהלכים שמה לא התהלכתי, רק בקצה העיר מעבר השני מקום משכן היהודים, הנקרא בפי יושבי העיר הזאת "גדרות הצאן".  אך אל ידמה הקורא כי רחוב מיוחד ליהודים בהעיר הזאת ואין להם רשות לגור באשר יחפוצו, לא זאת! יהודים רבים יגורו בכל חלקי העיר בארמונות מבטחים כבני המעלה, אך אלה לא יִרָאוּ כיהודים כי אם כחורי הארץ, אך היהודים אשר אל כל מקום שילכו יאמרו עליהם מלבושיהם ומנהגיהם ושפתם (לא שלשת המדות שמנו חכמים "רחמנים בישנים גומלי חסדים") כי יהודים הם, היהודים אשר הסכינו לשכון בערפל בדומן ובאשפתות, היהודים אשר הסכינו לשאוף רוח קטב וימאסו ברוח טהור לטהר גויתם ונפשם, היהודים אשר יעמלו בכל עוז להנחיל לבניהם אחריהם את העבטיט והדומן אשר נחלו מאבותיהם, אלה היהודים יבחרו להם רחובות צרים ואפלים לשבת שם...

לפנים בכו היהודים וישפכו כמים לבם לפני אל מושיעם לחלצם מן המצר: להוציאם מכתלי הגעטהא אשר היו עליהם סתרה לבל יתענגו כיתר משפחות הארץ על אור שמש וחיים, להסיר מהם המכשלה, הלא המה הבגדים הצואים והמוראים אשר שמו עליהם שונאיהם בחזקה למען נאץ שם ישראל בגוים, למען יפיצו גועל נפש וזועה בלבב כל רואיהם וישליכום מעל פניהם כנצר נתעב, ובמר נפשם רבו ריבם את פני אל עליון "אבותינו חטאו ואינם, ואנחנו עונותיהם סבלנו"; ועתה יאמרו אלה היהודים: "אבותינו היו לגדופים מעצר רעה, ואנחנו חרפתם וחרפתנו נשא – מרוע לב, מקשיות עורף – לא נהיה כגוים, לא נלבש בגדי חפש כי עבדים היינו ועבדים נהיה, לא נלמד דעת כי יאה אי-דעת לישראל".

לפנים חרפו אוהבי שערי ציון נפשם למות בעד כבוד ישראל, ומכחם וכספם שחדו בעד אחיהם להסיר מהם החרפה והמכשלה – ועתה יפזרו כסף כאפר לשחד מכספם לבל יסירו מהם חקים לא טובים... ומי המה במעל הזה? הידעתם מי המה? אך די לי לעת כזאת כי לא מטיף אני רק תולדותי אספר, לכן אחריש מהם מאלה הנותנים שם ישראל לגדופים עד עת מצוא כי עוד חזון למועד.  ואספר את הדברים כמו שהיו לבל אסכסך ענין בענין, מעשה במעשה, ואז בבואי על העיר לא ידעתי ולא הרגשתי עוד מכל אלה, לכן אחריש מהם עד אשר אבוא לספר תולדותי בהיותי איש יודע לבחור בין טוב לרע, בין אמת לשקר או אז אטה את עטי עליהם וגלותי זמת תבליתם לעיני כל, ועתה אשוב לספורי.

בכל הדרך אשר הלכנו אני והזר עד בואנו אל העיר אשדות ספר לי מרוב קדושתו וגדולתו כדברים האלה: אני בעל שם; הידעת מה זה בעל שם? –

– לא ידעתי – עניתיו.

– האם לא תדע מה זה בעל שם? – שאלני במנוד ראש ותמהון – הוי נער! האם לא שמעת מעודך אף שמץ מהאותוֹת והמופתים אשר יעשו בכל יום בעלי השם? האם גם זאת לא תדע כי יש רוחות שדים ומזיקים בארץ? –

– זאת שמעתי מחברי; המה ספרו לי ספורים נוראים הרבה, אך אני לא ראיתי מעודי אף שד אחד –

– ה' ישמרך מראות אותם, כי לא יראה אותם האדם וחי אם לא יחוש בעל שם לעזרתו, כי רק בידי בעל שם הכח להשביע אותם לשוב שאולה מקום מגורם, על כן זכור ואל תשכח לקרוא קריאת שמע בכל לילה, ואז לא תאנה אליך רעה –

– הלא כל בני ישראל יקראו קריאת שמע בלילה ואיך יקרה כי יראו שדים? – שאלתיו בתם לב.  מהשאלה הזאת נבוך רגעים אחדים ולא מצא מענה.  אחרי כן אמר לי: אל תרבה שאלה פן יבלע לך, גם חלילה לך מגלות דבר ממעשי אשר תראה, כי אז תמות ביום ההוא, רק זאת תוכל לספר לכל אדם כי ארפא את כל הנגעים והפגעים, ואם תשמע בכל עת לקולי אלמדך גם אותך להיות כמוני, כי רב טוב צפון לאיש כערכי: בכל המקום אשר אבוא שמה כי יפנו לי חדר, מטה ושלחן, וארוחה יתנו לי הכל חנם אין כסף.  ואם אשביע להסיר את העין הרע מעל ילד בוכה, או אכתוב קמיע או ארפא איש משגע ממחלתו ישלם לי בכסף מלא, ובעיניך תראה איך יכבד שמי בין מכירי כי לאלפים ולרבבות נרפאו ממחלתם על ידי, ולולא יראתי פן יהיו לך דברי למחתה כי אז השמעתיך והשתוממת עד מאד וידעת את ידי ומה כחי –

– ספר נא לי כי אוהב מאד לשמוע ספורים – עניתיו,

– לא ספורים כי אם מעשים אשר עשיתי אספר לך: פעם אחת בדרך במלון באה אלי האשה בעלת הבית פורשת כפיה וקוראת בקול קורע לב: אנא רבי הצילה את בני לבל ירד שחת וכל כפר לא ייקר בעיני תמורת נפשו אי אחד הוא לי –

– מה לבנך? – שאלתיה במנוחה, כי זאת ידעתי כי בנה לא ימות עוד אחרי בואי בצל קורתה, לכן שאלתי במנוחת לב: מה לבנך? –

הה! בני בוכה זה שתי שעות וכל עוד נפשו בו, ה' שלחך הנה לפדות בני מרדת שחת, בא ואל תאחר – אני הלכתי אחריה ויהי אך שמתי ידי על ראש הילד עמד מלבכות וישן שנתו במנוחה, והאשה שלמה נדרה בכסף מלא וגם מתנות נתנה לי.  איש עשיר אחד שלח לי את בתו אשר השתגעה עליו זה ששה ירחים, ותהי בביתי כשני שבועות ורפאות תעלה אין – כי גם רפאות כדרך הרופאים אתן – אז השבעתי באפי את שר המזיקים כי יסור מעליה ועד ארגיעה שבה לאיתנה, וכמה מעשים לאלפים עשיתי.  ובעיניך תראה כי כל אלה יש לאל ידי לעשות, ואם תשמע בקולי לכל אשר אצוך, אעשה כאשר דברתי ואלמדך להועיל והיה אחרי מותי תירש מקומי –.

אני שמעתי הדברים האלה ועוד דברים הרבה אשר לא אזכור עוד, התפלאתי השתוממתי אך האמנתי.  כבואנו אל העיר אשדות אל הבית אשר בו גר, הציגני לפני האשה אשר שרתה פניו ויצו עליה להתהלך אתי במישרים ולתת לי את כל חפצי.

– אך זה איש טוב – אמרתי בלבי עוד הפעם ואגמור בלבי לאהבהו.  השפחה שמרה פקודת אדוניה ותעניק לי מכל טוב, אכלתי לרויה גם שתיתי יין שרף כי בעל השם שתה בכל עת כוס מלא וגם לי נתן, ולאט לאט הסכנתי בו, עד כי למשחק היה לי לשתות כוס יין שרף בפעם אחת.  כל היום הלכתי בשוקים וברחובות והתרועעתי את ילדים שובבים.  כסף היה בחיקי למכביר כי בעל השם נתן לי בכל יום ויום אגורות באמרו: אל תשלח ידך אל כסף הזקן כי משמרת יהיה אתך לימים הבאים, גם הבאים לשאול בו העניקו גם לי מכספם ולא חסרתי דבר, אף כי בכל העת ההיא לא שמתי לבי להגות בספר, אחרי כי בעל השם לא עשה זאת ואף כי נסה בתחלה לדבר על לבי לקרוא ספר, אך בראותו כי אמאן עזבני לנפשי, בכל זאת למדתי הרבה מהילדים השובבים אשא למאות יתהלכו ברחובות העיר אשדות, כל היום כצאן בלי רועה, ואיש לא יפקח עליהם את עינו בלתי אם גנבו מטפחת או כיס מצלחתו, אנשים חפשים המה ויעשו כהעולה על רוחם, ולא יאמינו כי יספר אשר נערים בני שתים עשרה ושלש עשרה שנה ישחיתו כה את דרכם...  יגנבו, ישתו לסבאה בבתי משתה ויעשו כל דבר פגול, ואמנה רק בעיר הזאת ראיתי כמו אלה.  כי בכל הערים, אם הנה מאלה אשר כבר עלו על במתי ההשכלה, ימצאו בתי ספר ובתי מלאכה לבני עניים ויתומים, ושמה יאספו אספה תחת ידי משגיחים עדי יהיו לאנשים, ובמקומות אשר יושביהם ימאסו הדעת והמלאכה תמצאנה ישיבות לתלמוד, בתי תלמוד תורה, מחזיקי יתומים ובני עניים, ואם כי לא ילמדו שם דעת למצוא ארחות חיים, ולהשיג טרף להם ולביתם בבואם בשנים, בכל זאת יהיו עלימו סתרה לבל יהיו עדי אובד בעודם באביב ימי עלומיהם.  לא כן העיר אשדות; חציה שקוע ביון הסכלות, וחציה השני לא יזכור עוד בשם ישראל, על כן צלמות ולא סדרים בכל מנהגיה, ובני העניים והיתומים ינטשו כצאן בלי רועה איש לדרכו, ולא לפלא הוא עוד אם יעקשו את דרכם ומהם ילמדו גם נערים אשר על גפי ההצלחה ישבו.  וגם אני נודעתי לנערים כאלה אשר הועילו ללמדני דבר שקר והחזק בתרמית והשבע בשם ה' לשוא – גם הדבר הזה להשבע לרגעים בשם ה' ראיתי רק בהעיר אשדות, – אך ארף לעת כזאת מהעיר הזאת ומנהגיה כי עוד אשוב אליה אחרי עבור עדן ועדנים, רק מעשה מורי אלופי ורבי אספר.

מורי אלופי ורבי מצא לו כסף למכביר בכל יום ויום; ואם כי לא נרפא אף אחד מאלף מכל החולים אשר באו לדרוש לו, בכל זאת לא חולל שמו בעבור זאת כי בעיר גדולה כאשדות ימצאו למכביר מאמינים בהבלים, אף עיני נפקחו ברבות הימים לראות כי שקר בימינו, כי הילדים אשר היו בחברתי הביאו תורה חדשה בלבי, תורת ערומים, ואהי גם אני ערום להתחפש ולדבר שקר, וכאשר למדתי מעשי תרמית כן החלותי להבין גם מרמת ערומים.  ובזה צדק משל ההמון באמרו טוב להיות רשע מהיות כסיל, כי הרשע יודע לבקר בין צדיק ובין רשע וכאשר ישיב אל לבו לשוב מדרכו הרשעה ידע להבדיל בין טוב לרע, ולא יפול עוד ברשת מורים מתעים והכסיל איננו יודע מאומה.  מני אז התחקותי על שרשי רגליו, ומיום ליום נתגלו לי מצפוניו, אני ראיתי זמת תבליתו אשר עשה את הנשים בבואן לשאל לו בדבר רפואה או כי עצרן ה' מלדת (בדבר הזה הועיל לעתים לא רחוקות).  אך בדבר הזה לא מאסתיו כי מה לי ולו.  "יעשה הוא מה שיעשה ואני אעשה מה שלבי חפץ" אמרתי בלבי, לחמי נתן, שמלתי לעורי ממנו לי, ומה לי עוד? – גם למדתי ממנו לרפאות ילדים מעין הרע: פעם אחת, ראיתי אותו טובל ביין שרף את המצנפת אשר הביאה האשה ללחש עליה ויצו אותי לתתה על ראש הילד, כמעט שמתי את המצנפת על ראשו ויישן שנת תרדמה ויהי לפלא בעיניהם, אך בעיני לא היה עוד לפלא – אמנם לא ארכו הימים ואהבתי נהפכה לאיבה איומה לו; וזה הדבר בלכתי אל חבל הנערים חברי לשמוח בחלקי אזל הכסף מכיסי, בדעתי כי עוד כסף רב לי בהכיס התלוי על צוארי מאנתי לשוב אחור מדרך תענוגי ואומר אשלח ידי באוצרי הנסתר.  הוצאתי את הכיס ומה השתוממתי לראות כי תחת השטרות והכתבים אשר היו שם מצאתי כתבים אחרים, ותחת שקלי הכסף – מטבעות נחושת אחדים, התקצפתי וארגז תחתי על הנבלה, ואמרתי בחפזי ארוצה ואודיע לבעל השם את המוצאות אותי, אך הגדול בחברתנו, אחרי אשר שמע את אשר קרני, יסרני מלכת אליו באמרו: רק הוא, בעל השם גנב ולא אחר, ומה תועיל לך אף אם תקרא בחזקה הלא אז יגרשך מעל פניו ותהיה נודד ללחם –

– אבל אהה לכספי כי אבד! – קראתי בעזוז אפי.

– שכח חמתך – ענני – החרש ואאלפך חכמה, הן זאת נראה עין בעין כי הוא ולא אחר גנב את הכסף, וזה לך האות כי החליף את הכתבים, ומזה אשפוט כי גם הכתבים יקרי ערך המה, לכן עליך להשיג כספך ואת הכתבים וגם נשך ותרבית –

– אך איכה אוכל להשיג את כספי? – שאלתי בידון – הלא חזק הוא ממני, ואם אקריבהו למשפט אתי מי יועידני? –

– למשפט? – קרא בקול שחוק גדול – למשפט? מה לך ולמשפט? האם במשפט לקח הוא מידך את אשר לך? במשפט אשר עשה לך כן עשה לו –

– לגנוב? – שאלתי בלי חמדה.

– לגנוב? – קרא שנית בשחוק פרוע – לגנוב? ומה עשה מורך ורבך? הלא הוא אמר לך כי ילמדך להיות כמוהו עתה באה העת אשר תנסה את כחך –.  דבריו מצאו חן בעיני כל האספה.

– אך יראתי פן אתפש בכף ואנתן בידי השופטים – עניתיו.

– אם תתפש בכף אז המצוה על כל איש להסגירך אל השופטים, כי אות הוא אשר לא תצלח לכל מלאכה.  עשה מלאכתך בערמה ואל תתפש בכף.  ואני נכון להורותך חנם אין כסף את אשר תעשה: בא הביתה במנוחה ואל תראה פניך זועפים לבל יכירך כי דבר לאט עמך, ומחר בבקר בקש ממנו כסף, ואמור כי אתמול לוית מחברך כסף, והיה אם ישאלך מדוע לא לקחת מהכסף אשר אתך, אז תענה בתם לב "מצות שפתיך קדוש לי ואתה צוית עלי לבל אגע בהאוצר השמור אתי": וכה תתמם אתו עד אשר תשימו לדרך פעמיכם כי לחדשים ישים אדונך לדרך פעמיו אז בדרך למלון נקל הדבר מאד לקחת את כל אשר לו, ואני ידעתי כי לא יעיז לזעק עליך באזני השופטים פן יבולע גם לו, כי גם אתה תוכל לגלות המסכה הנסוכה מעל פניו ויעש שלום לך לא מאהבה רק מיראה. – הדברים האלה, נתנו אומץ בלבבי והבטחתיו לעשות כאשר יעצני.  שבתי הביתה בפנים צוהלים.  – בכל הדרך חשבתי מחשבות איך להוציא זממי לפועל ידים, ואשמח בלבי בזכרי כי עוד מעט ישוב כספי לידי ואולי עשר פעמים יותר ממכסת כספי.  רבי שב הביתה ונשב יחד לאכול ארוחת הערב; אני הטבתי לבי, והוא היה שקוע ביון מחשבות ולא דבר אתי דבר, גם לא הביט בפני.  למחרת בבקר נגשתי אליו ואבקש מידו כסף.

– צדקת מאד, הא לך כסף! – אמר בחפזון ויוצא כסף מצלחתו – שאל ואני אתן לך כסף בכל עת אשר תשאל – אמר אלי בתתו הכסף על ידי.  אני הוריתי חסדו לו ואומר: ראה נא כי פקודתך תשמור רוחי, אני לא אגע אף בהכיס אשר על צוארי כי מצות שפתיך קדוש לי –

– טוב הדבר אם ככה תעשה אז תצלח, כי אני אהיה בכל עת מגן לך, גם אבקש להרבות לך כסף מאלה הבאים לשאל בי, גם אחל לשלחך אל המקומות אשר לא אחפוץ לבוא שמה כי העת קצרה לי.  – אני הודיתי לו עוד הפעם, ונשקתי ידו למו פי, אך בלבי הייתי עוין אותו מהיום ההוא והלאה.  ואם יפלא בעיניך הקורא מדוע הייתי עוין אותו? הלא הוא חסר נפשי מטובה ויתן לי כסף די שאלתי ומה היה לי עוד לשאל ממנו? אך בעיני לא יפלא כי אני תכנתי את רוח האדם וזה ראיתי אשר האהבה לא תכון בלי כבוד.   אם תבזה את איש לא תאבהו אף אם שוה באהבה הנהו, ואם תאהב איש לא תבזהו.  אם יאהב איש את אשתו כנפשו ועבר עליו רוח קנאה והוא ידע כי היא לא חפה מפשע לא יוסיף אהבתה כי נבזה היא העיניו, ומה גם אם תסתיר מחשבותיך מרעך אז כבר יצאה אהבתך אליו מלבד, כי מעת אשר החילות להסתיר מחשבותיך מהעת ההיא חדלת מאהוב, כי בין אוהבים נאמנים אין דבר סתר, ואם נראה לפעמים שני גנבים או שודדי ליל יאהבו איש את רעהו בתכלית אהבה, האהבה הזאת היא מאשר כי יכבדו איש רעהו, כי לא כדעתנו על דבר הגנבה והחמס, דעת הגונבים והחומסים.  המה יכבדו כמלאך אלהים את הגנב אשר לו יתר שאת בהשכל ודעת לגנוב, לעשוק ולהוליך את השופטים שולל, והגנב לא יסתיר מהם כי גנב הוא, אך לא כן הייתי אני; עצת הגנבים עוד רחקה ממני ולא הסכנתי עור לכבד את היודע יתר ממני לגנוב, ואחרי אשר גנב את כספי, ואני הראתי לדעת כי רמה גם אותי כאשר הוליך שולל כל אדם במרמת ערומים וינחל כבוד, לכן שנאתיו, וגם אחרי אשר נתן לי את הכסף אשר דרשתי ויבטיחנו לפתוח ידו לי בכל עת, גם אז לא קנה לבי כי אמרתי: בלי ספק יש לו חפץ בי ואחרי אשר לא יהיה לו עוד חפץ בי ישליכני מעל פניו ככלי אין חפץ בו.  ביום המחרת כאשר נקבצנו ונבוא יחד אני וחברי ספרתי להם מכל הנעשה, ועל זה ענה הגדול טוב הדבר: יש לאל ידך לעשות גדולות, עין בעין אראה כי הוא בכפך והוא ירא ממך, אך בכל זאת פליאה דעת ממני, מדוע יעשה כה כל חפצך? הלא דבר הוא? –

– מדוע תתפלא? – עניתיו – הלא אני הייתי לו לעזר, אני ספרתי כל הגדולות אשר עשה בכל מקום בואו.  מדי אזכור זאת אשחק בקרבי, אני ספרתי גדולותיו ואותותיו פעמים לאין מספר על כי החילותי לספוק אם ראיתי זאת בעיני או לא, כי כן דרכי מאשר אספר דבר אחד פעמים הרבה, אף כי כזב הוא, אדמה בנפשי כי אמת הדבר ובעיני ראיתי זאת, ובדבר הזה עזרתי לו הרבה כי הגדלתי שמו, ועתה יירא מפני פן אגלה לעין כל כי שקר תרמיתו –

– זאת לא זאת! – ענני – בדבר הזה לא יירא ממך, כי רבים המה הנבונים אשר ישחקו ילעיגו על אנשים כמוהו ובכל זאת פתאים אהבו פתי ויתנו אומן בכל דבר שוא וכזב, ואף כי מהשופטים יפחד בכל זאת נכון לבו בטוח כי לא תגלה סודו להשופטים על לא דבר כי יש לאל ידו להרבות שוחד ואז יצמית בבור חייך.  לא כן הדבר! אני אדמה אשר הכתבים יקרו בעיניו, ועל כן לקחך אז למען הוציא הכתבים מידך, ועד עתה לא יעזבך פן תקרא חמס על הכתבים ולכן לקח את כספך למען יתן לך משלך עד עת מצוא, על כן שית עצות בנפשך להשיג את כספך והכתבים –

מני אז שמרתי צעדי בעל השם למען למצוא תואנה לשים לדרך פעמינו.  בכל יום ויום שַׁתִי עצות בנפשי איך להוציא זממי לפעולות ידים עד כי הקרה הזמן לפני את היום אשר קויתי אליו בתאות נפשי.  – בסביבותינו גרה אשה יפהפיה כבת עשרים וחמש שנים והיא היתה ידועה חולי ותבוא לדרוש ברבי.  אני ישבתי בכל עת כאשר באו אליו דורשים בחדר הראשון, גם בפעם הראשונה כאשר באה האשה הייתי בחדרי.  למחרת בערב כאשר באה האשה שנית יצא הוא וישלחני אל רעהו אשר גר בקצה העיר הרחק מאד מביתנו ויצוני לסגור דלת החדר הראשון ולקחת המפתח אתי, כי גם בידו היה מפתח להדלת. – לוא צוה כזאת עלי לפני שבועות אחדים כי אז לא מריתי פיו, אך עתה הייתי לאיש אחר, כי שמרתי דרכיו, לכן עניתיו: הנני הולך! – אך לא הלכתי רק התחבאתי תחת המטה, ואחרי אשר סגר דלת חדרו בעדי, יצאתי ממחבואי ואביט בעד חור המפתח אל החדר אשר בו היה הוא והאשה ועיני ראו מחזה יקר עד מאוד, ואף כי הוא צוה עלי במפגיע לבל אגלה דבר מהדברים אשר תראינה עיני, בכל זאת לא אוכל התאפק ואגלה אזניך הקורא מכל אשר ראיתי: הוא לקח כוס יין זרף בידו וילחש עליו ויתנהו להאשה לשתות, אך היא כמעט נגעה בכוס, ענתה כי לא תעצור כח לשתות כוס יין שרף, אולם הוא הפציר בה לשתות ויקח את הכוס בידו ויתנהו על פיה, וכמו חפץ להחזיקה למען תשתה חבקה בימינו, אך היא הדפה ימינו אחור, ותאמר: לא אדוני, איש קדוש, לא לך לחבק חיק אשת איש – אך הוא לא נכלם מדבריה (בלי תפונה הסכין כבר לשמוע דברי מוסר כמו אלה) ויאמר בשחוק נעים: "אש מכבה אש" אמרו חכמינו –

– לא אבין אל מה ירמזון מליך – ענתה האשה – כי אשה לא מלמדה אני –

– לכן הניי להגדך פשר דבר זה אש עיניך תכבה אש קדושתי – ענה ברגש ויחבקנה בזרועו בכל מאמצי כחו.  היא התקצפה ותאמר: סור לך ממני פן ארים כשופר קולי ונתפשת כאחד הנבלים –

– אנא חדלי יפתי מקצוף וראי מה עזה אהבתי לך עד כי אשכח בעבורך העולם הזה והעולם הבא, לכן אל תשליכיני מלפניך –

– הניחה לי! קראה האשה בקול מושל – כי לולא חסתי על כבודי כי אז הרימותי כבר קול זעקה –

– לשוא תתחפשי כמו תקצפי עלי, הן בעד חרכי עיניך הטהורות אראה תוך לבך כי לא תקצפי עלי, רק זאת היא דרך כל יפהפיות להצנע לכת למען עורר את האהבה ביתר עוז.  אך האמיני לי כי גם בלעדי זאת תבער כמו אש אהבתי אליך, ומה לך עוד? תאמיני לי כי אדע לב הנשים, ואין גם אחת אשר לבה חזק חזק מצור עד כי האהבה לא תעצור כח למצוא מסלות בו, ואם יראוני אשה יפה אשר לא נפתה לבה לדברי איש אז אדע מראש כי היא פתיות ולא תדע מה, או כי המקרה לא אנה לידה, כי מדוע תזכינה הנשים דרכיהן יותר מבעליהן? האם גם בעלך יתר ממקומו בקצף אם אשה יפה תשלח ידה לחבקהו? ואני אהבך בכל לבי וכל משאלותיך אמלא, הגידי אם כסף תחפצי הא לך כסף! ואם אהבה הא לך לב מלא על כל גדותיו רגשי-אהבה –

אני התבוננתי בפני האשה כי דבריו לא שבו ריקם כי אף אם לא חדלה מיסר אותו על פניו כבראשונה, בכל זאת לא הרימה קול זעקה בחבקו אותה שנית ובנשקו אותה למו פיה.

– מי פעל ועשה זאת, הכסף או האהבה? ישאל הקורא בטובו את האשה כי היא יודעת זאת ולא אני, כי הה! או האח מעודי לא הייתי אשה – בראותי כזאת אמרתי: הנה באה העת להפיק זממי.  מהרתי ופתחתי בלאט את דלת החדר הראשון ויצאתי החוצה, ועד ארגיעה שבתי ודפקתי בכל מאמצי כח על הדלת בקול זעקה כמו פי למהלומות יקרא.  כרגע יצא בעל השם בחפזון מהבית ופניו כפני להבים – מאש קדושתו או מאש אהבתו? – וברעדה הביט הנה והנה ובראותו אותי שב רוחו אליו כמעט, אך חרדתו שבה עד ארגיעה ותהי לקצף, ויתן עלי בקולו כקול רעם: המערת פריצים הבית הזה כי תבוא בקרדומות לפתוח הדלת? נבל; – בפעם הראשונה שמעתי מפיו את התאר הזה אשר באמת היה נאה לי ולמי שאמרו.  אני החרשתי רגעים מעטים כמו שאפתי רוח.  אחרי כן קראתי בקול: בעל האשה!! בעל האשה!! – ואפן כה וכה כמו אבקש את בעל האשה.

– מה זה תדבר בני? הה! כל עצמותיך תרעדנה, מי היא האשה? ומי הבעל? הגד פשר הדבר –

– בעל... האשה... אשר היתה... פה בבית – עניתיו בשפת עלגים ובכבדות למען הגדיל מבוכתו.

מה עשה בעל האשה? הגד! מהר והגד! –

– יקחהו אופל! הה! בעל האשה, הבליעל... קראתי כאיש נדהם ובלבי שמחתי למבוכתו.

– אבל דבר דבר ברור מה עשה בעל האשה? ואיפו ראית אותו? – קרא בעל השם בקול דאגה.

– בעל האשה הביט בעד החלון אל הבית, וכבואי אל הפתח חפץ גם הוא להתפרץ ולבוא אל תוך הבית, אך אני עמדתי בפניו ולא נתתיו לבוא הביתה.  רגעים אחדים התאבק אתי אך כראותו כי לא אתנהו לבוא הסב פניו ללכת וישם אל בית המשפט פניו –.  עוד לא כליתי דברי והאשה התפרצה לצאת מהחדר ותקרא בקול מר: עוכר נפשי! עכרתני! והנני ברעתי, הן אישי ישליכני מעל פניו, ואנה אני באה? הה! בליעל יעברך אלהים כי עכרתני! –

– אנא אל תרימי כה במרום קולך! – קרא ברגזה ודאגה – את אשר הרסתי אני אבנה, יתן ה' ויגרשך אישך או אז אפרוש אני כנפי עליך –.  כשמעי הדברים האלה יוצאים מפיו במנוחה ונשמעים כדברים היוצאים מקירות לבו אמרתי אני בלבי: לשוא עשיתי כל אלה! עתה לא יעזוב עוד מקומו כי הוא יחפוץ בה בלבב שלם, וגם בלבב האשה מצאו דבריו מסלות, זאת ראיתי על חזות פניה, ואהי כאיש נדהם רגעים אחדים בראותי כי נכזבה תוחלתו להוציא בלעו מפיו, גם יראתי מאד פן יודע לו מחר כי סבבתיו בכחש ויגרשני מעל פניו בחרפה ובוז.  אך הוא  הוציאני ממבוכתי, כי אך יצאה האשה מהבית אמר אלי: מהר יוסף ורתום העגלה ועד מהרה נעשה דרכנו, כי אפחד מאד מקנאת האיש פן יגלה עוני ואשמתי.  מהר אל תאחר! – הדברים האלה הלמו ראשי כי את אשר לא פללתי שמעתי, כי הדברים אשר אמר אל האשה לשכך חמתה היו נשמעים כדברים היוצאים מקרב לב, ולא יכולתי לראות מראש כי רמיה בפיו, ובאמת לא ראיתי עוד מעודי כי ישכיל איש לדבר דברים נחומים בשפתים דולקים ולבו בל עמו כהאיש הזה.  גם אני שקרתי כזבתי מרבה להכיל, בכל זאת ידעתי נפשי אשר אין לאל ידי להתחפש באפר צדק כמוהו, ומבלתי יכולת להסתיר שמחתי חפצתי לדבר למען לא ימצא את אשר בלבי ולא ידעתי עד מה, אך לאחרונה שאלתיו: והבית והכלים על מי תעזוב? – אף כי הוא כבר אמר לי אשר הבית והכלים לא לו המה רק להאשה אשר באה מידי יום ביומו לשרת פניו, בכל זאת שאלתי השאלה למען הסתיר מחשבותי.

– אעזבה את כל! אעזבה את ארץ החיים וארד נשיה, כי כבודי חֻלל, כבודי אשר כאור נגה הולך ואור מימי נעורי – יחולל עתה באשמת איש קנא אשר קנא לאשתו ולא ידע כי רִפֵאתִיהָ.  הוא ישים לי עלילות דברים, ויוציא דבת שוא למען תת את שמי לגדופים, מהר! אנא מהר נא ורתום העגלה להסוס ונעזוב את העיר כרגע –.  זאת יבין כל קורא כי מעודי לא הייתי שש לעשות רצונו כפעם הזאת.

יצאתי בחפזון החוצה; הכינותי את העגלה והוא קבץ את כליו וספריו וכל אשר לו, וישאם בידיו אל העגלה ונשב ונסע ואחרי חצי שעה כבר היינו רחוק מהעיר, בכל העת ההיא לא דברנו דבר כי שנינו היינו טבועים במצולת עשתונות.  את עשתונותיו לא אדע כי לא הגיד לי, אך על לבי עלו מחשבות רבות ושונות בראשונה התפלאתי מאד איך לא הבין איש מרמה ותוך כמוהו כי רמיה בפי? האיש אשר בהשכל ודעת הוליך שולל המון אנשים – ומה גם נשים – האיש הזה נוקש בפח ערמתי כחסר דעת ולא הבין למרמת נער בן שלש עשרה שנה.  – עתה לא אתפלא עוד, כי כבר הראתי לדעת כי נקל מאד ללכוד ערומים בערמה, כי המה יחשבו את כל מתי תבל לתמימים ופתאים, ויתברכו בלבבם כי רק להם נתנה הערמה ואין לזרים חלק בה לכן ילכדו בגאונם.  אך אז לא ידעתי עוד מכל אלה לכן התפלאתי גם חרדתי לרגעים, פן תפקחנה עיניו לראות, כי במרמה סבבתיו, גם אמרתי בלבי: אולי ערום יערים הוא כי נסבה אחרת תאלצהו לרחוק נדוד ויתחפש כמו לא יבין לערמתי גם חשבתי מחשבות איך להפיק זממי.  אחרי כן פתח הוא את פיו וישאלני: מאין ידעת כי הוא איש האשה? –

– הוא הגיד לי: כי הוא דמה אשר כהודע לי כי הוא האיש אז אתנהו לבוא הביתה –

טוב עשית כי לא נתתו לבוא הביתה, ראה אראה כי אתה ילד חכם לכן תשב אתי לעד –

– רב תודות לך רבי! – אחרי עבור שלש או ארבע שעות באנו אל בית מלון אורחים אשר היה על הדרך.

­­­­________

  

ה'

בְּהַוָּתָם בּוֹגְדִים יִלָּכֵדוּ

בתי המשתה ובתי המלון בפלך שקיון יתראו בבית ומבחוץ כרפתים; כרוב בתי מלון אורחים בארצנו, ערפל חתולתם מחוץ ופיח ושחור יכסו את הקירות מבית, קרקע הבית להם לרצפה.  חצי הבית ארוה לסוסים, רפת לבקר ולצאן, והחצי השני מלון לעוברי אורח העוברים ברגל או בעגלה אשר נפשם קצה בעמל הדרך וישישׂו כי ימצאו מקום מנוחה לנפשם העיפה.  מטה וכר ומצע לא ימצאו בכל בית המלון, והאורחים אשר יסעו בעגלה יובילו אתם כרים ומצעות וישטחום שטוח על השלחן ועל הספסלים ותחתיהם ויכינו משכב להם, ואלה אשר רגליהם סוסיהם, להם תהינה ידיהם לכרים ומלבושם למצע וגם המה ינוחו על משכבם בשלום.  בחדר המשתה יעמוד בַּתָּוֶךְ שלחן גדול בלי מכסה ומשני עבריו לארכו – ספסלים ארוכים כארך השלחן.  כל האורחים ישבו יחד סביב לו, יאכלו, יתנו בכוס עיניהפ, ידברו, ישוחחו, וישחקו בקול המולה, ובכל זאת לא יעירו משנתם את האנשים אשר נלכדו בחבלי תרדמה וישכבו תחת השלחן או בפינות הבית וקול נחרם אימה.  אתיו הנה אתם השוכבים סרוחים על ערשותיכם ושנתכם נדדה, הביטו אל אלה השוכבים הוזים ותראו ותבינו כי לא חלב שקדים ואף לא יין לבנון יביאו שנת מנוחה, כי רק להעובד מתוקה השנה.  רק להעיף תבוא תרדמה, היום נתן לכם לשבוע בטוב, והלילה נתן אלהים ליגיעי כח.  אתם תאמרו מי יתן בקר ונראה ענג, ואלה העיפים ישאפו הלילה להחליף כח.  אך לא אתם ולא המה ישיגו כל אשר יחפוץ לבם, לכם לא יספיק היום למלאות תאות נפשכם אשר לא תדע שבעה, והמה יעירו בוקר כי היום קצר והמלאכה מרובה.  הה! אין אדם חי וחצי תאותו בידו! –

 

כבואנו אל המלון בשעה העשירית בלילה ישבו סביב להשלחן המון אורחים כעשרה אנשים כלם מלבשים במלבושים אשר ילבשו היהודים בארצנו, ואחד מהם ישב ראש ויספר לכל העדה דבריו ברגש וכלם הקשיבו רב קשב.  בבוא רבי אל הבית ברך את היושבים בשלום, ויבקש לו חדר מיוחד להתפלל תפלת הערב, והמספר הוסיף לספר, ואני אשר תפלת המעריב לא משכתני אחריה בזרוע כח נשארתי בחדר הגדול וכדברם האלה שמעו אזני: .... וכראות רבנו הצדיק כי האפקורוס מאיר זרחי לא יאבה שמוע לו להיות מן המקשיבים לקולו, אז אמר אליו באפו "אתה עתה תראה היקרך דברי אם לא?!" אנחנו אשר בעינינו ראינו ובאזנינו שמענו כל אלה, דמינו כי הנבל הזה יפול על פניו לבקש מחילה וסליחה מאת רבנו אחרי שמעו כזאת, אך לא כאשר דמינו כן היה.  הנבל הזה עמד ברשעתו ועוד הוסיף סרה לאמר "ה' לי ולא אירא".  שמעו ותשתוממו! הזד הזה אשר בדבר רבנו ימאס ואל כל קדושי ישראל לא יפנה, כי לוא האמין בקדוש אחר כי אז אמרתי על צדקת רבו יסמך, אף כי עזרת כל הצדיקים כאל נחשבה מול עברת רבנו, ואם יקצוף רבנו אז המה כלם הבל וריק יעזורו (לדברים האלה רעמו פני אחד מהיושבים, אך לא הוציא הגה מפיו) אך הנבל הזה אשר אל כל קדושי בני ישראל ילעג העז פניו לקרוא בשם ה'!! – כשמוע רבנו הצדיק שם ה' יוצא מפי זד, אטם אזניו ויקרא בקול בלשון הקדש ממש: "הוציאו את הארורה"! – המשרת אשר רבנו נסמך עליו שלח ידו בראשונה ואחריו החרו החזיקו כל החסידים אורי פני רבנו ואני בראשם ונחזיק בידי הנבל ונסחבהו סחוב והשלך ארצה עד אשר הוצאנוהו כפגר מובס מהבית, ובחטאו חלה את חליו שלשה ירחים, וכל הרופאים אשר לא מבני ישראל הנה (כי הרופאים לבני ישראל לא אבו אף לראות פניו אחרי אשר נגרש מעל פני רבנו) אמרו לנפשם נואש, רק אחרי עבור שלשה ירחים קם ויתהלך בחוץ.  אמנם שמעו צדקת רבנו והתפלאו: בכל הימים אשר חלה הזד היו פני רבנו זועפים וכאשר שאל שאל אותו בנו הצדיק את הנסבה אשר עצבה רוחו, ענה ואמר בפה קדשו: כי התעצב אל לבו מדאגה מדבר פן כאשר שכב הרשע לא יוסיף קום,

– ומדוע חרה לך? – שאלהו שנית בנו הצדיק – הלא כזה וכשה יאבל בכור מות.  יתמו רשעים מהארץ ויהיו כלם חסידים –

– לא בני – ענהו – לא אחפוץ כי תשוב נפשו לשאולה בטרם התודה על חטאותיו ואם ירד עתה נשיה בטרם שב לאלהים אז תמות גם נפשו במות גויתו –.  מני אז ידענו נאמנה כי הוא לא ימות עוד לשחת אחרי אשר רבנו לא יחפוץ במיתתו, וכן היה קם ממשכבו ויתהלך בחוץ.  אך לא דבר מהעת ההיא את איש דבר גם לא חרף עוד את שם רבנו כקודם.  אנחנו חשבנו כי רוח טהור בא בלבו וחכינו יום יום כי בוא יבוא אל רבנו לבקש מחילה, אבל הוא לא בא כי עזב את העיר ולא הגיד לאיש אנה פניו מועדות –

– אחרית הדבר שמעתי בהיותי בעיר אשדות – ענה ואמר אחד מהשומעים – כי הוא בא שמה להכות את הצדיק בלשון לפני נציב המלך, אך נפשי אותה לדעת מה היתה ראשית הנסבה אשר בעבורה התלקחה אש השנאה בלבב הצדיק על האיש הזה? –

– לא ממתי סודנו אתה! – קרא המספר ועיניו בחנו את השואל.

– מאין ידעת או מי הגיד לך כי לא ממתי סודכם אני? –

– כי לא תדע את הנסתרות אשר נדע אנחנו, לכן לא לך לשאל עליהם וחלילה לי לגלות אף שמץ דבר לאיש זר לנו –

– אנא אדוני! – השיב האיש בחננו קולו – הן אמנם לא זכיתי להיות ממתי סודכם עד הנה כי רבי היה עד עתה הצדיק ר' יעקב ישראל, אך אזני שמעו נפלאות לאין מספר אשר עשה רבכם, לכן עתה באתי לשם קדשו להתרפס בעפר רגליו –

– תן לי אות כי כנים דבריך או אז אגלה לך כל הנצורות אשר אדע אני ותהיה כמוני –

– הנני אתן – ענהו השואל, ויוצא מחיקו מכתב ויראה להמספר אשר אך קרא בו שתים שלש מלים ואמר: צדקת ממני, כנים דבריך, אך לא פה המקום לגלות צפוני מסתרים בתוך עדה אשר יש בה אנשים זרים לנו, אכן מעתה ידוע תדע כל דבר כאחד מאתנו –

– ומדוע ספרת עד כה דברים נסתרים באזני אנשים אשר לא ידעת תמול שלשום?

– בדברים אשר ספרתי עד הנה אין כל דבר סתר, כי רק צדקת רבינו הגדתי להם –

– צדקת בדבריך, אות הוא כי חסיד גדול אתה –

– ידעתי גם אני כי צדקתי – ענה המספר בגבה אפו ובנשאו מרום עיניו וידיו – אני ארים בכל עת כשופר קולי להגיד צדקת רבי בתוך קהל ועדה.  נפלאותיו מי יספר? אותותיו מי יגיד? בידו אוצרות גשם ושלג, בידו המפתח לפתוח שערי רחמים סגורים, בידו הכח והממשלה לעשות בעליונים ובתחתונים כרצונו.  אשרי לדור שצדיק זה בעולמו כי הוא מגין על כל העולם ולולא הוא כבר שבה התבל לתוהו ובהו מרשעת יושבי בה, רק הצדיק יסוד העולם הוא יגין עליה בצדקתו...

– כלכל לא אוכל עוד! – קרא פתאום האיש אשר רעמו פניו בתחלה – רב לך רב להלל שם רבך לשוא, הן כל יושבי תבל ידעו כי רבי גדול מרבך אלף פעמים –

– מי הוא רבך אשר בכבודו תתימר? – שאל המספר בשאט נפש – מי הזבוב אשר יתחרה את הארי? –

– שקר הדבר! כזב! מרמה! לא צדיק ולא בן צדיק רבך רק רבי הוא צדיק בן צדיק, כי כאשר מת אביהם הצדיק נתן המשרה על שכם רבי כי הוא הבכור ולא על שכם רבך אשר הוא אחיו הקטן ממנו.  ואתה תרים בגאותך את הקטן עד לשמים.  הגד, מה הגדולות אשר עשה? –

– ומה הנפלאות אשר תדע לספר מרבך? האם החיה מתים? האם נתן פרי בטן לעקרות? לא אחת מאלה רק לקבץ כסף כל חכמתו –

– נפלאות תבקש? אותות תשאל נפשך? הנני להשמיעך נצורות לא שמעת.  שמעו כלכם והתפלאו! כי את זאת חזיתי בעיני אותה אספר לכם: אני ראיתי בעיני אנשים לאלפים ולרבבות אשר נפדו מרדת שחת על ידי רבי, בנות ישראל למאות תבואנה אליו בכל שנה ושנה כי עצרן ה' מלדת – ותלדנה.  בידו אוצרות גשם ושלג, גם מלאך המות לא ימרה את פיו, כי כאשר מאן הסוחר הרשע יעקב בן ראובן מארץ ליטא לשמוע בקולו למכור את העצים אשר הביא אתו במחיר מצער – אמר אליו רבי באפו: "מחר יהיה האות הזה!" וביום המחרת נמצא הרשע מת שוכב על חוף הנהר מחוץ לעיר.  ומדוע לא צוה גם רבך על מלאך המות לקחת את נפש האיש אשר מרה את פיו? אות הוא כי אין לאל ידו לעשות כן.  הוא אשר דברתי כי רבי הוא הצדיק ורבך נביא שקר! –

– דום נבל פן אמלא פיך חצץ – קרא המספר בקצף נורא – רשע! איך העזת פניך לדבר סרה על רבנו, כי אין לאל ידו לצות על מלאך המות? לוא חפצתי לספר אף אחד מני אלף מכל האותות אשר עשה להוריד דומה את אלה אשר נתנו לו כתף סוררת כי אז השתוממת ושרקת ואמרת: אין כרבנו! אך אני לא אחפוץ לספר כעת כי לא פה המקום.  לכן דום ושים יד לפה פן יבולע לך –

– לא אירא מפניך! גם שאת רבך לא תבעתני כי ברבי נסמכתי וממי אירא? אך אתה שקר תדבר כי לוא ידעת דבר מה מהגדולות אשר עשה רבך כי אז מהרת להריע כחצוצרה תהילתו, אמנם לא תדע עד מה ורק בשקר תתפאר כי רבך הראה כחו להוריד לאלפים אל ארץ תחתיה –

– שמור נפשך ושמור פתחי פיך! – קרא המספר בעזוז אפו – כי בנפשך הדברים האלה –

דם אתה ולא אני אם חפץ חיים אתה! אני אגדך על פניך, כי רבך עם הארץ, רבך איש מרמה, רבך אשה, רבך כלב, רבך .... המספר אשר עד הנה האריך אפו ורק בדברים חפץ להפיל אימתה על מנגדו, לא משל עוד ברוחו, התנשא כארי ויאחז בשערות ראש איש ריבו.  אך גם איש ריבו לא חבק ידים בעצלתים, כי אחז בזקן לוחמו ויריבו בחזקה.  כל האורחים התפרדו לשלש מפלגות: שנים עזרו על יד הנלחם, ושלשה או ארבעה קמו להושיע להלוחם, ויתר העם עמדו מנגד ולא התערבו בריב.  גם האיש אשר שאל אחרי הנסבה, אשר עוררה את חמת הצדיק על האפיקורוס מאיר זרחי, עמד מנגד ויתבונן בהלוחמים, ואני התבוננתי בפניו ואכיר כי הוא ישמח בלבו לראות המחזה הזה.  בעלת הבית כראותה המלחמה אחזתה פלצות ותקרא בקול: ראובן! ראובן אישי! ראובן מהר בא הביתה! – בעל הבית אשר בשם ראובן יכונה היה משכמו ומעלה גבוה מכל העם, על פניו ילין עֹז ואולת יחדיו, מכסה עור כבש כסה את גויתו עד ברכיו וחבל פשתן עב אזר את מתניו.  בבואו הביתה עמד על המפתן ויביט כה וכה וישאל בתמהון: מדוע קראת לי? –

– האם הֻכֵּיתָ בעורון ולא תראה את המבוכה אשר בבית? – נתנה אשתו עליו בקול מושל.

– ראה אראה –

– ומדוע תעמוד כבול עץ על מקומך ולא תעשה מאומה! –

– מה לי לעשות? –

– יקחך אפל! בכור מות יבלעך! כסיל בער –

– זאת שמעתי זה אלף פעמים ממך היום, ועוד אשמע כהנה וכהנה בלילה, הבעבור זאת קראת לי? – ענה בתלונה וככלותו דבריו פנה שכמו ויחפוץ לצאת החוצה.

– אלף אלפים רוחות יבואו בקבר אביך, נבל! מדוע לא תשקיט המהומה? כלב נמבזה? –

– האני אתערב בריבם? האם אכרים הנמו, חוטבי עצים אשר שתו לשכרה כי אראם נחת ידי? הלא כלם חסידים לומדים ואני מה? המה יודעים את אשר להם לעשות ואני חדל אישים, חלילה לי מהתערב בין גדולים! יעשו כהעולה על רוחם, לא לי לדעת מה המה עושים. –  וככלותו את דבריו הסב פניו ויצא החוצה.  עודם נלחמים בחזקה, ורבי בעל השם יצא מחדרו ויקרא: אל נא אחי זרע יעקב, אל נא תרעו! רק הקול קול יעקב, בני יעקב מספרים תהלות הקדושים אשר בארץ המה אך בקול והידים ידי עשו, לכן לא נאוה לזרע יעקב הקדושים ללכת בדרכי עשו הרשע הוא סמאל הוא הסטרא אחרא .... הדברם האלה השקיעו כרגע את אש המריבה, והלוחמים אשר חרפו איש מרעהו נשאו עיניהם ויביטו בתמהון בפני בעל השם, אך הוא לא חכה לתשובתם וישב לחדרו ויוסף להתפלל בקול רנה.

– מי הוא האיש – שאלו איש את רעהו.

– הוא רבי – עניתים בגאון ובטרם שאלו את פי מהרתי לספר כל הגדולות והנפלאות אשר יעשה יום יום.  דברי היו נשמעים כדברי אמת, כי לשוני מהר לדבר כמו ראיתי את כל אלה בעיני, כי פעמים אין מספר שניתי ושלשתי הדברים כאשר שמעתי אותם יוצאים מפי רבי הקדוש.  האנשים פערו פיהם וישאלוני איש איש כשאלתו: לשמו, לעירו, לדרכו, ויהי אך חפצתי לפתוח פי נתן עלי רבי מחדרו בקול.  יוסף הס! את תדבר דבר! – הדבר הזה העיר בלבב האנשים את החשק ביתר שאת לדעת מי הוא, אך מבלי דעת מאין יבקשו את אשר יחפצו לדעת, התלחשו איש באזני רעהו.  האחד אמר: כי הוא צדיק נסתר, ועל דברת השני הוא שלוח מאחד הצדיקים בדבר נסתר.  ואף כי נפלגו בדעותיהם בכל זאת החליטו כלם פה אחד כי איש קדוש הוא.  גם אלה אשר עוד לפני רגעים אחדים אחזו איש בשערות רעהו, עשו שלום ביניהם וידברו אודות רבי.  והאיש אשר הרבה לספר בכבוד רבו ואשר התגרה מלחמה את השני לא משל ברוחו ויגש בלאט אל הדלת ויוצא את המפתח ויבט בעד הור אל תוך החדר.  רגעים אחדים הקשיב קשב וישב אל האספה ויאמר ברגש: איש צדיק הוא! ומתפלל כאחד הצדיקים, מתפלתו נראה כי צדיק הוא, לדבריו נגש גם איש אחר אל הפתח ויבט בעד החור ויאמר: איש כזה ראיתי בחלום הלילה, צדיק הוא! וכלם גמרו אמר כי צדיק הוא.

בעלת הבית בשמעה כזאת שמחה בלבה כי הקרה ה' צדיק נסתר לבית מלונה כי התברכה בלבה אשר לרגלו תבוא הברכה לביתה, ותחפוץ להעניקהו מהברכה אשר ברכה ה' בטרם בא הנה, אך היא לא הרהיבה בנפשה עוז לגשת אליו ותעמוד רגעים אחדים על מקומה מבלי דעת מה לעשות ותבט כה וכה אולי יש איש אשר ישמיע שאלתה באזני הצדיק, כי כן דרך הבוערים בעם, בעת אשר דבר להם עם אדם נעלה בעיניהם, יבקשו להם אנשים אשר ידברו בעדם והמה יעמדו מנגד, ולא ישימו אל לבם כי רום עינים ראשית חטאת היא להאדם המעלה וכאשר יגדל ערך איש כן תגדל גם ענות לבו, אך זאת היא דרך כסל למו בהתהלכם את אנשים וזו דרכם לאלהיהם: לבם ימאן האמין כי אלוה אשר מרומים ישכון יטה אזן קשבת לדברי פחותי הערך לכן יבקשו למו מליצים בינותם.  הוי פתאים! אם יוצר הוא? הלא כלם מעשי ידיו ובעיניו כלם נשתוו.  ואם אב הוא? הלא כלנו בניו אנחנו ובמה נפלינו איש מרעהו?... דרך חסרי הדעת אשר אך אם ירהיבו בנפשם עז לדבר פעמים שלש את גבר אז כמוהו כאין בעיניהם, ולוא דברו המה פה אל פה את אל מושיעם כי אז חדלו מתת כבוד גם לשמו...

פתאום התעוררה, כי רוח עצה בא בקרבה, ותגש אלי ותאמר: הלא את הצדיק באת הנה? –

– כדבריך – עניתיה בגאון – אני משרת את פניו זה שלש שנים –

– ומדוע תשב כה במנוחה? – שאלה אותי שנית כי לא ידעה מה לשאול מפי עוד.

– ומה לי לעשות? הלצאת במחול משחקים? –

– אני חפצתי לשאל פיך, מדוע לא תבקש אכל לנפשך? הן כל הבית לפניך, אכול מכל אשר תאוה נפשך, אך שאלה אחת אשאל מאתך אל נא תמנענה ממני, שאל את פי הצדיק: אולי יהיה את לבו לטעום פה דבר מה למען יבורך הבית בגללו –

– אני אעשה כדבריך – עניתיה בחפץ לב ואגש אל הפתח, ובפתחי את הדלת נשמע קול רבי בלכתו בחדר אחת הנה ואחת הנה ומתרונן "ועמך כלם צדיקים".  "ועמך כלם צדיקים".  כל העדה הטו אזניהם להקשיב כמו קול ממרום, שיח שרפי מעלה לקחו אזניהם.  ואני באתי לחדרו ואשאלהו: אם יש את נפשך לטעום מאומה? –

– לא עת! לא עת! בעבור שתי שעות אשלים תפלתי –

– אבל תפלת המנחה התפללת תפלה קצרה בהיותך את האשה היפה בחדרך – אמרתי בלבי.  יצאתי מחדרו ובשרתי לבעלת הבית את הבשורה כי בעוד שתי שעות ישלים רבי את חפצה – לב האשה פחד ורחב בשמעה כזאת ותמהר אל בית המבשלות להכין ממבחר בשר הבהמה והעוף מאכל תאוה אשר ינעם לחך איש האלהים.  כל האורחים, אשר נפשם עיפה מעמל הדרך ומרוב היין אשר שתו לקויה בטרם בואם אל בית המשתה לשבור צמאם, ואחרי המלחמה למען השלום ולחיי הצדיק הנסתר, נמו שנתם על השלחן ועל הספסלים ותחת השלחן ותחת הספסלים.  וכרגע נשמע קול כחלילים וכל כלי שיר יוצא מנחירי הישנים שנת תרדמה.  כראותי כי כלם הוזים שוכבים ואין אורני הלכתי לחדר רבי ואשב שם לחכות עד רשא יבאו המטעמים על השלחן, כי גם אני חכם כרבי ובחרתי לחכות עוד שתי שעות עד אשר האשה תכין המטעמים, ולא למלאות כרסי בהמאכלים אשר כבר פג טעמם.  רבי לא הביט בפני ולא דבר אתי דבר, רק התהלך בחדר לארכו ולרחבו תפוש ברוב שרעפיו וידו הימנית על מצחו.  בחדר השני נשמע קול אשה זקנה תשורר בקול דממה: שכב בני שכב, תחת מטת שמעון הנבון, יעמוד גדי לבן.  הגדי ילך לסחור סחורה, ושמעון בני ילמד תורה.  שכב שמען בני שכב, תורה תלמוד ותהיה רב.  שכב ואתן לך את האגוזים וליחזקאל לא אתן מאומה –

– אלף מכות בחדרי באנך! נשמע קול ילד מדבר בקול חזק כרוב בני הכפר – אני אקח את כל האגוזים ולך ולשמעון אתן מכות –

– דום כלב שוטה, דום! – ענתה האשה.

– הזקנים יבערו ויכסלו כילדים – נשמע קול אשה אחרת – השכחת כי המלמד צוה לבל יקראו את הילדים בשם "כלב" או "חתול" בלילה! כי ישנם שדים הנקראים בשמות האלה והמה יבואו להשחית אחרי כי יקראו בשמותם –

– שכחתי! שכחתי! אנא אל תגידו לבעלת הבית –

– לא אכך בלשון, אך אל תוסיפי לחטוא –

– לא אשוב עוד לכסלה, לא אשוב – שתיהן החרישו ולא יספו לדבר עוד דבר והדממה שבה לקדמותה.  אחרי חצי שעה בא

[1] בעלת הבית ותעמוד לפני הפתח ובידה לחם ומלח וכל כלי האכל, אך לא הרהיבה עוז בנפשה לפתוח הדלת.

– בואי אשה יראת ה', בואי! – השמיע רבי קולו מחדרו – תחזקנה ידיך כי מצאת חן בעיני אלהים בתתו לך בן אחד אשר שמו יחזקאל, והוא יגדל ויהיה לגדול בישראל, ואולם שמעון אחיו הקטן ממנו יגדל ממנו, כי עליו תנוח רוח ה' ומברכות פיו יתברכו כל בית ישראל – האשה התפלאה השתוממה ולא האמינה למשמע אזניה: כמפלאות תמים דעים היו הדברים בעיניה, והמבשר כחוזה מחזה שדי אשר יקרא מעל ספר ה' את הבאות אשר תקרינה, כי מאין ידע מה שם בניה ומה תהי אחריתם? אם לא נביא אלהים הוא? אמרה בלבה, ומרוב שרעפיה בקרבה לא יכלה להוציא הגה מפיה ותבט בתמהון בפני רבי והוא הוסיף לדבר: האמיני אשה ברוכה בדברי אלה כי לא יפול מדברי ארצה –

– מלאך אלהים! נביא אל! צדיק אתה! לפניך נבגלו תעלומות ואיך לא אאמין בדבריך? אאמין בכל דבריך איש קדוש המדבר אלי, ה' שלחך הנה להחזיק רוחי ולהשמיעניכזאת.  הה! קטנתי מכל החסד אשר תעשה את אמתך, כי השפלת שבת בביתי לילה אחד, ותדבר אלי מרחוק בשורות טובות, הה! קצרה ידי משלם כל החסדים האלה –

– ה' האיר פנים אליך, ואיך אסתיר פני ממך? ה' דבר עליך טובות, ואיך אחריש אתאפק לבלי גלות אזניך מכל האשר והטוב הצפון לך לימים הבאים? –

האשה החרישה רגעים אחדים כי היתה שכורת השמחה ותשכח רגע תבל ומלואה גם את המטעמים בתוך התנור.  אך פתאום עבר רוח עצבת על פניה ואנחה חרישית התפרצה ממעמקי לבה.

– מה לך אשה ברוכה כי נעצבת אל לבך פתאום? – שאל אותה רבי בתמהון.

– סלח נא לי איש האלהים – ענתה במועל ידיה ובנשאה מרום עיניה הרטובות מדמעה – אנא אל תקצוף על קול אשה סכלה כמוני, כי נפשי אותה לדעת עוד דבר מה –

– שאלי נא שאלי! כי לא שיב את פני האשה אשר ה' לא השיב פניה ריקם –

– אנא רבי! – דברה האשה בתחנונים – מדוע לא הגדת לי מה יהי משפט בני הגדול חיים? –

– הצדיק היודע נסתרות נבוך מאד מדבריה, כי מן השמים לא גלו לו כי עוד בן להאשה ושמו חיים גם מאחורי הפרגוד (מאחורי קיר החדר אשר שמה שכבו הילדים) לא שמע כזאת, לכן לא מצא מענה, אך מבוכתו היתה עד ארגיעה, כי אנשים כמוהו ימצאו בכל עת דרך לצאת מן המצר, הוא נשא מרום עיניו ויאמר בלזות שפתים ובכבדות: חיים ... חיים ... הקשית לשאול כי ... אך האשה לא נתנה אותו כלות דבריו ותקרא אויה אויה לי! ידעתי רבי כי אשמתי ממך לא נכחדה, עין בעין תראה יצרי מעללי איש וכמוני תדע עותתי, אך לפני איש כמוך היודע כל, הצופה ומביט בעיניו הטהורות את כל סתום וחתום מעיני כל בשר, לפניך אתודה על פשעי: הה! בעון חוללתי את הבן הבכור, בחטא חבלתיו וילדתיו! אך בשמים שהדי כי לא למען מלא תאות נפשי רק למען יכבד שם הצדיק עשיתי זאת, כי הצדיק אשר אמר לדבק טוב: ברך אותי ואת אישי ביום חתונתנו כי נראה זרע לתקופת השנה, וכראותי כי עוד מעט יעבור המועד וברכת הצדיק עודנה לא באה, אש שאלתי את פי המלמד אשר היה אז בבית אבי על הדבר הזה, והוא... אך מה אדבר עוד לפניך ואתה יודע נסתרות? אך לפי דברת המלמד לא יחשוב ה' לי זאת לעון, כי עשיתי זאת למען כבוד הצדיק ולמען יהיה לי בן חכם הוגה בתורת ה' לבל יהיה כאיש נבער מדעת את התורה והמצוה, אך עתה אראה כי ה' הפגיע בי את עוני, ואת שני הילדים ברך ומהגדול הסתיר פניו, אויה לי! – לו נגלו לפניך הקורא פתאום צפוני מסתרים כמו אלה, ידעתי נאמנה כי שרקת וחרקת שן, האין זאת? אך בעל השם לא היה מהיר חמה כמוך, כי הוא היה איש יודע דעת עליון, ובלי תפונה ידע את העונות החטאים והפשעים אשר חטאו ואשר עוו בני ישראל, כהניהם, שופטיהם, ראשיהם, צדיקיהם, נשיהם ובנותיהם וכל הנלוים עליהם, לכן שמע אשמת זמתה מפי האשה ולא השתומם, רק שם עיניו בה רגעים אחדים אך היא לא יכלה נשוא מבטו ותורד לארץ עיניה.

– ידעתי כל אלה, ידעתי מראש, אמנם ה' העביר חטאותיך ופשעיך לא יזכרו עוד, אך מהכי לכבס עונך: הרבי כפר פדיון נפשך לצדיקים וחסידים או אז יסיר ה' אפו ממך ויתן את ברכתו גם על ראש בנך הבכור –

– נחמתני רבי, נחמתני, אעשה ככל אשר תצוני –

– ואני אתפלל מחר אל ה' להוציא את רוח הטומאה מהבית –

– נחמתני רבי נחמתני –

– ועתה תני לי ארוחת הערב למען אברך על הארוחה, בי בבית כזה עלי להרבות בברכה למען תנוח הברכה עליו ועל יושביו –

– נחמתני רבי איש אלהים נחמתני – ענתה האשה ותמהר להביא את המטעמים אשר הכינה.  בצאת האשה מהחדר היה מַרְאֶיהָ כמראה איש דואג מחטאותיו בצאתו במוצאי יום הכפורים מבית התפלה לשוב הביתה.  וכל קורא יליד ארצי ידע ויבין את הדמות אשר ערכתי להאשה: הוא ישוה לנגד עיניו אחד החרדים מפחד יום הדין בלכתו בערב יום הכפורים לבית ה' לבקש מחילה על כל החטאים והפשעים אשר חטא בשנה העברה, איך לבו יחרד מאימת הדין, נפשו עליו תאבל בזכרו כי עוד מעט יבוא זכרון חטאתיו במאזנים לכלות ועל פיו יצא הדין לשבט ולחסד, עיניו תדמענה, יכרע ברך ויפול לפני האיש העומד עליו להכות אותו ארבעים, יקום ולא יאמין בחיים.  אך בעבור יום תמים יהפך לאיש אחר: "ה' מחה כעב פשעי" יאמר בלבו – כי אם יבוא במשפט אתנו על כל נעלם, הלא אז כלנו אבדנו, כי מי גבר יחיה ולא יחטא?" הרעיון הזה כי כלם חוטאים, וכלם בעיני אלהי המשפט נשתוו, יפיח בקרבו רוח תקוה ואמץ לב, ובצאתו מאת הקדש ישכי את כל המחשבות אשר עלו על לבו אתמול וישוב לדרכו הראשונה.  כן חזיתי על פני האשה אמץ לב ומנוחה בצאתה מחדר רבי; זכרון החטאים אשר עליהם הזילו עיניה פלגי דמעה לפני רגעים אחדים, כענן כלה וילך מלבה אחרי אשר הצדיק היודע דעת עליון אמר לה כי ה' העביר חטאתיה... כרגע שבה ותצג לפניו מכל מאכל אשר היה די והותר לעשרה אנשים לאכול לשבעה, אך הקדושים אשר על הארץ המה – כי הקדושים אשר בארץ המה לא יאכלו מאומה – יאכלו מעט מהרבה, ורק החלק השלישי מן המטעמים זכה לבוא אל קרביו.  האשה שבה לפנות הכלים מעל השלחן ותאמר: רבי לא טעם מאומה, אות הוא כי המטעמים לא ישרו בעיני כבודו –

– לברכה ולא לקללה! – קרא במועל ידיו וישם את עיניו במכסה בית.  גם אני אכלתי ושתיתי לרויה כי גם המזג לא חסר ואישן שנת ישרי-לב.  בבקר הקיצותי לקול המולה ומהומה, וכפקחי עיני ראיתי את האיש אשר ספר אמש גדולת  רבו עומד בירכתי הבית אסור בכבלי ברזל ושלשה אנשי חיל מזוינים עוטרים עליו מסביב.  מכל האורחים לא נותר איש, לבד האחד, אשר דרש אמש אחרי הנסבה אשר הציתה אש השנאה בלבב הצדיק על האפיקורוס מאיר זרחי, ישב בצד הדלת ויכתוב בעט עופרת על הגליון אשר לפניו.  ככלותו לכתוב נתן את הגליון על יד אחד מאנשי החיל ויאמר: הביאו את האיש הזה אל העיר אשדות, ואת המכתב תתן על יד שר בית המשפט, אך השמר לבל תעלים ממנו עין, כי אם ימלט מידך אז יהיה בך העון –

– יהי לבך נכון ובטוח כי לא ימלט מידי – ענה איש החיל ויעבר ידו על שפמו השחור משחור.  האסיר בכה ויתחנן להאיש כי יפתח חרצבותיו, אך שומע לא היה לו, כי האיש לא הטה אזן לדבריו, אך הוא הוסיף לבקש חנינה ויאמר: האם אבדה האמונה מלבך כי תשחית מבן בריתך? הלא בן יעקב אתה וממי יהודה כמוני יצאת.  ומדוע ככה אתה עושה לי? –

– צר לי מאד – ענה האיש – צר לי כי גם אתה בשם בן יעקב תכנה, כי לבשת ולחרפה הנכם לצור ממנו חצבתם, אתם זרע מרעים ילדי פשע הנותנים שם יעקב לחרפה וקללה בעמים, ולא תבושו בשת להתימר בשם "בני יעקב".  לולא הייתי בן יעקב כי אז לא נגע הדבר אל לבי, אך עתה עלי המצוה לבער את הקוצים מכרם ישראל –

– אמנם חוסה נא! חמול נא על אשתי ועוללי, כי בלעדי ישבר מטה לחמם, ואלה הצאן מה חטאו? –

– מדוע לא השיבות הדברים האלה אל לבך כאשר הרימות אגרוף רשע על מאיר זרחי, ואתה ורעיך הכיתם אותו מכת בלתי סרה עד כי לא נותרה בו כל נשמה, ולא חסת על רעיתו ועולליו החפים מפשע והוא גם הוא חמס לא עשה? –

– חי נפשי כי לא עשיתי לו כל מאומה! –

– עוד תעיז פניך לדבר שקרים ולהשבע לשוא? הלא פיך ענה בך אמש כי גם ידך היתה את הרשעים! אך אם יש לך עוד מלים להצדיק נפשך תתן עדיך בבית המשפט כי חף אתה מפשע ותצא נקי –

– ואם גם עזרתי על יד המכים, אך הלא לא אני האחד, ומדוע אשא אני עון כלם? –

– וגם לא אתה לבדך תשא עון; כי כבר מזורה הרשת על כל הזדים, וגם את הצדיק יגרו אנשי חיל בחרמם –

– עמו אנכי בצרה! – קרא האסיר פתאום בשמחה כמשתגע, ויחפוץ למחוא כפים אך כבלי הברזל אשר היו על ידיו לא נתנוהו לעשות חפצו – בעלת הבית! – קרא בקול עז – תני לי כוס יין! הצדיק ישלם! לחיי הצדיק! – קרא בקחתו את הכוס וישח ראשו לשתות – לחיי כל ישראל! ולמות להמלשין הזה, תני עוד אחד! הצדיק ישלם! הוא שנה וישלש כמשפט הראשון, ומי יודע עד כמה פעמים היה את נפשו לברך את הצדיק בחיים? אך האיש הורה באצבעו לאיש החיל כי ישימו לדרך פעמיהם ובהפנותם שכמם ללכת קרא האסיר בקול גדול: מלשין! כופר! אפיקורוס! ממזר! חכה נא! יום יבוא ותפול גם אתה בידינו ונשלם לך כפעלך – האיש לא ענה דבר ויצא החוצה.

בכל העת ההיא ישב רבי על מקומו, לא הוציא הגה מפיו גם לא שאף רוח בחזקה, אך כאשר יצאו כלם מהבית קם ממושבו ויחל להתהלך בחדר הנה והנה כמשפטו תמיד.  אחרי ארוחת הבהרים צוה עלי כי אצא בין הערבים לצוד לו חתול להביא.  מה חפץ לו בהחיה לא ידעתי ; רק זאת ידעתי נאמנה כי חזקה על חבר כמוהו שלא יוצא מתחת ידו דבר שאינו מתוקן.  בין הערבים הבאתי את הציד כאשר צוני, והוא לקח מידי את החתול ויסתירהו בשק עור אשר הוציא מצלחתו ויצו לפנות לו את חדר המטות.  הוא בא בו ויותר כחצי שעה ובצאתו צוה באזני על כל בני הבית לבל יזיד איש לגשת אל החדר להביט בו פן מרה תהיה באחרונה.  כלם שמעו וינועו ויעמדו מרחוק, והוא קרא אותי אחריו החדרה ויצוני ללכת ולהביט אל תוך החדר מה נהיתה שם.  שמעתי בקולו וכבואי ראיתי והנה הכר מתנשא, קופץ הנה והנה, עולה ויורד כמו רוח חיים בא בקרבו.  נתתי בקול ויחרדו כל בני הבית אחרי ויביטו ואימה חשכה נפלה עליהם.

– הה! רבי רבי! – קראה האשה בקול מר מרגיז לב – רבי אבדנו כלנו אבדנו! –

– מה זאת? מה קול הקריאה" – שאל בתמהון בצאתו מחדרו במנוחה – מה נהיתה שם? –

– שעירים ירקדו בחדר! אויה לנו כי אבדנו! – ענתה האשה בקול בוכים.

– הסכלתם עשה! – קרא בחמה אפו – מדוע עברתם על מצותי – הלא אני צויתי לבל יזיד איש להביט אל תוך החדר פנימה עד עבור שתי שעות –

– אמנם הצילנו נא רבי! הצילה את עוללי, אנא הושיעה נא! –

– הרעותם את אשר עשיתם לעבור על מצות פי, אך הרגעי נא כי לא תאונה לך ולביתך רעה, צאו מזה עתה ואנסה במה כחי גדול – כלם יצאו ואני אחריהם והוא בא אל חדר אשר בו ירקדו השעירים.

– אוי! אוי! – נשמע פתאום קול מהחדר.  נפשם יצא בשמעם את הקול.

הקול קול רבי – אמרתי להם ואמהר אליו החדרה, ומה השתוממתי לראות פני בעל השם קרועים לגזרים ומגאלים בדם, עינו הימנית תדמע בדמע ודם, ומראהו מורא מאד.

– מה זאת? – שאלתי בשממון.

– המנול פגע בי; נלחמתי את השד גם יכולתי לו, אך גם הוא שלח בי חצי נקמתו – כה תאמר גם לבני הבית, – ואתה מהר להוציא את הכר החוצה וקרעהו לקרעים לעיניהם, ואת הנוצות פזר לכל רוח עובר – וככלותו דבריו מהר לבוא אל חדרו.  בני הבית כראותם כי אני קורע את הכר לקרעים השתוממו מאוד ויהי בעיניהם לנס, ורק אחרי אשר לא נותרה עוד אף אחת מהנוצות, אז הרהיבו עוז בנפשם לבוא הביתה והזקנה אמרה: אני ראיתי אותו –

– את מי ראו עיניך? שאלה בעלת הבית.

– את השד – ענתה הזקנה בבטחה.

– ה' ישמרנו! קראה בעלת הבית ותאטם אזניה – אל תשאי את השם הזה על דל שפתיך זקנה! –

– אך אני ראיתי במו עיני – ענתה הזקנה – הוא התחפש בעור חיה נוראה כי כמראה חתול מלא נוצות היה מראהו עת התפרץ לצאת מהחלון ויעלם –

– גם אני ראיתיו – ענתה המבשלת.

– עין מי לא ראתה אותו? – נתנה בעלת הבית עליהן בקולה כי כלמה כסתה פניה כי היא, בעלת הבית, לא ראתה את האורח, אשר בחטאה בא ובביתה מצא מקום – אך מה לנו לדבר דברים נוראים כמו אלה? מהלל שם ה' והצדיק כי גאל אותנו מידיו – כשמעי את דבריהם נפקחו עיני ואבין אל כל אשר עשה הנוכל, כי נתן בתחלה את החתול בתוך הכר למען יקפץ כמו נפש חיה בו ולאחרונה הוציאו, אך כאשר הוציאו קרע בצפרניו את פניו וינקר את עינו הימנית.  אני שמחתי בלבי על המקרה הזה, כי אמרתי בלבי הוא יהיה לי לישועה להוציא זממי לפעל ידים.  הגדתי להכסילים את דברי רבי וספרתי להם מהמלחמה היומה אשר ערך שר המשחית, ועוד הוספתי כהנה וכהנה.  גם צויתי עליהם בשמו לבל יבוא איש לחדרו אם לא יקרא בשם.  וכל אלה ספרתי להם בקול גדול למען ישמע ויראה כי פקודתו תשמור רוחי.  כל הלילה נאנח ונאנק ויתהפך מצד אל צד אחד מרוב פצעיו אשר לא נתנו תנומה לעפעפיו.  גם אני לא נתתי שנה ליעיני כל הלילה, כי חרשתי מזמה איך להוציא מחשבתי אשר יזמתי עד הנה.  למחרת בבקר כראותי כי השנה אחזה בשמורות עיניו, יצאתי בלאט מחדרו ואמרתי לבני הבית כי רבי צוני בלילה לשוב אל העיר אשדות לקרוא לו אחד מרעיו ואחרי כן שבתי ולקחתי את המלתחה הקטנה אשר בה היו סגורים על מסגר כספו ומכתביו ואצא ואצו עוד הפעם במפגיע לבל יזיד איש לבוא בית רבי בטרם נקרא בשמו.

– טוב הדבר – ענתה בעלת הבית – מצות שפתיו אשמור.  אך איך תלך בדרך רחוקה ברגל? חכה עוד מעט ואצוה לרתום לך עגלה לסוס – הודיתי חסדה לה, ואומר כי לא אוכל להתמהמה אף רגע כי הדבר נחוץ מאוד, לכן אלך ברגל עד העיר הקטנה הקרובה ושם אקח לי עגלה למען לא אתמהמה בדרך –.  גם הדבר הזה ישר בעיניה כי היא לא חשדה אותי ברב או במעט.  ואיך יעלה על לבה כי האיש הנאמן אשר עליו יסמך הצדיק, יבגוד בגד? ולוא גם היה כזאת את לבבו, הלא אז גלו מן השמים להצדיק: כי איש שלומו אשר בו יבטח כורה עליו רעה, ויגרשנו מעל פניו...

________

 

ו'

בַּעַל  הַבַּיִת

העיר קיקלון עיר קטנה מאוד; כשלושים בתים אשר לא תאר ולא מראה להם יעמדו כשני עדרי צאן אחד מול אחד, החצי מעבר מזה והחצי מעבר השני, וּבַתָּוֶךְ כר נרחב מכוסה בירק שדה, ועליו יהלכו אוזים, תרנגולים ובני יונה הנה והנה במנוחה ואיש לא יפיל עליהם אימתה, כחסידי העיר צבועאל בבית תפלתם.  תרנגול אחד גדול התהלך בין התרנגולות אשר סביב שתו עליו בגאון ועוז, פרש מוטות כנפיו עד הארץ קרא בקול, קפץ, רקד וינענע בעטרת ראשו.  מדי ראיתי אותו שחקתי בקול גדול כי זכרתי את הראש לעדת החסידים בעיר אשדות אשר עשה גם הוא כמעשה התרנגול:

Å  כנפות כסותו הגיעו עד הארץ, והוא קפץ, רקד, נתן בקול עז למען תת חתית בלבב באי בית התפלה ולולא יראתי פן אהיה מוציא דבה כי אז גליתי עוד דבר אחד אשר עשה כמעשה התרנגול... הלכתי לבית המלון, הוא בית התפלה כי שמה יבואו עוברי ארח להנפש מעמל הדרך ושמה ימצאו גם את הארוחה הדרושה מאוד לנפש עיפה, כי איש איש מהבאים להתפלל יקרא את האורחים לאכול אתם פת לחם.

בערים הקטנות יחמלו על דל הרבה יתר מבערים גדולות; בערים הגדולות ירוץ איש לבצעו כל היום כי שמה ימצא בעמל ותלאה איש טרף ביתו ואם נפש ברכה בו כי יחמול על דל, יאציל מכספו לו, וזאת היא הנסבה כי ינהרו שמה תרבות אנשים רקים ופוחזים אשר במלאכה געלה נפשם למען מלא כסף חוריהם.  לא כן בערים הקטנות: שם הכסף יקר בעיני בעליו מאוד, ואם יראה ענות עני כי בטנו תחסר, יאכילהו מפתו אתו על שלחנו ואם גם את עשירים הוא נמנה לא יבוש לשבת יחדיו ולאכול על שלחן אחד את איש אשר לא ראה פני ההצלחה מעודו, לכן לא יבואו שמה העניים הסוחרים אל ארץ מעיר לעיר לקבוץ על יד, כי מה חפץ להם בעיר אשר לא כסף רק לחם תתן לדורשיו? אמנם לעוברי ארח אשר לחם יבקשו תהיינה הערים הקטנות מקור חיים.  באתי אל בית התפלה ואתפלל את העדה תפלת המנחה.  כל העדה כשבעה עשר איש כלם התפללו איש על מקומו, רק שנים מהם האחד כבן שמונה עשרה שנה, קצר הקומה וראשו גדול מאד לפי ערך גויתו מכוסה בשערות שחורות ופניו כפני אשה מצרה.  והשני רם הקומה ודל בשר עיניו מבריקות ומעופפות בחוריהן, שערותיו צהובות וחוטמו ארוך.  שני אלה לא התפללו רק דברו איש את רעהו בכל עת התפלה.  דבריהם הגיעו לאזני ופלצות אחזתני בשמעי כי המה חורשים עלי רעה.

– פליאה דעת ממני! – אמר האחד לרעהו – מאין לנער עובר ארח ברגל מלתחת עור? –

– אין זאת כי אם גנב אותה מעובר אורח עשיר בדרך במלון – ענה השני.

– גם אנכי כמוך אחשובה, על כן עוץ נא עצה איך להציל הגנבה מידי הגנב כי איש חכם אתה –

– עצה? מה לנו ולעצות מרחוק? הן כח ידי אתי, אני אלך אליו ואמרוט לחייו גם בטרם אשאל את פיו, ולא יעיז עוד לכסות פשעיו כי שאתי תבעתהו ויודה כרגע ויתן את הגנבה בידינו –

– עצתך טובה ונכונה, אמנם ירא אנכי פן יבוא הגבאי הנה בערב ויסכל עצתנו –

לא יבוא; הוא לא יבוא היום כי דבר לו עם האכרים אשר קנה מידם חטים ויש לאל ידינו לעשות כאשר עם לבבנו, ואם ימצא שמה כסף רב, יודנו הגבאי על מעשינו זה וגם המזג לא יחסר –

– ובכל זאת תפחד נפשי פן יבוא הגבאי פתאום בטרם כלינו מלאכתנו ויתקצף, ואתה תדע כי הוא לא יחפוץ כי ירים איש ידיו או רגליו מבלי שאל את פיו, על כן עצתי כי נקרא גם לראובן, כי הוא בן אחותו ואם ילוה בן אחותו אלינו אז יעשה שלום לנו –

– הנח לו לראובן! הוא נערה ולא גבר, הוא לא ישית לב אל הדברים אשר על פניו יעבורו, ואם גם תגנוב ראשו מבין שתי כתפיו, גם אז לא ישמיע קולו ולא ישים לב –

– ובכל זאת אנסה דבר אליו אולי יפֻתה לנו –

– נסה אם תאבה אך אני אדע מראש כי היא לא תצלח –

– ראובן! – קרא קצר הקומה.

– מה לך? – שאלהו בן אחות הגבאי.

– התראה את הנער והמלתחה? –

– מה לי ולו? –

– מאין באה לידו המלתחה הזאת? מלתחת עור לנער עובר ארח ברגל! –

– מה לי ולמלתחתו? לא אבינה עד מה! האם אכירהו ואדע מי הוא כי אשית אליו לבי? –

– הנך באמת נערה בתולה! "מה לי ולו" "מה לי ולמלתחתו" תשאל ולא תשים אל לבך אולי גנב אותה –

– מאתי לא גנב מאומה ומה לי אם גנב או לא גנב, אחת היא לי! –

– לך לעזאזל! – קרא רם הקומה בשחוק אך גם בשאט נפש – גבר לא יצלח אתה! –

– זאת יבין כל איש איך פחדו ורהו עצמותי בשמעי כי שני אנשים מוזרים לי יפילו גורל עלי ועל מלתחתי וכגנב

Å אני בעיניהם, ומאשר כי כן הייתי גם בעיני לכן נפל עלי לבי מאוד.  ואף כי מדבריהם נוכחתי כי המה רק יחשבוני לגנב אך לא ידעו זאת אל נכון, בכל זאת יראתי מאוד פן ירבו חקור ויודע הדבר אשר עשיתי לבעל השם ואז אבדתי באין מציל.  חשבתי מחשבות איך להמלט מידם אך לא מצאתי דרך לי לצאת מן המצר.  בראשונה גמרתי אמר לצאת מאת פני העיר, אך שבתי אל לבי כי אז יראוני האנשים כי הנני שם לדרך פעמי באשון ליל ויחליטו כלם פה אחד כי גנב אני, גם יראתי ללכת בדד בלילה, לא מפחד שדי שחת, כי כבר שמעתי מפי בעל השם כי קריאת שמע צנה וסוחרה על איש לבל תאנה אליו רעה, אך יראתי מזאבי ערבות ושדדי ליל, אשר ביערות ילינו וכחתף יארבו לכל עובר אורח, והמה לא ישובו אחור אף אם יקרא העשוק קריאת שמע בחזקה.  אחרי חשבי מחשבות רבות ונוכחתי כי אין דרך להמלט החלטתי להתרחק מעליהם ולחכות עד אשר יבוא זעם.  מהרתי לבוא אל לשכת הלומדים אשר בצד בית התפלה, ושמה ישבתי ואחזיק בהמלתחה בכל מאמצי כח כמו הכינותי נפשי למלחמה, גם בעת תפלת הערב ישבתי על מושבי מיראה פן ישלח איש את ידו במלתחתי.  ככלות תפלת הערב יצאו כל הנאספים מבית התפלה ואיש לא שם לבו אלי לקרוא אותי אליו לאכול לחם, כי ישבתי בהלשכה ואיש לא ראני.  חמשה מהלומדים בבית התפלה באו אל הלשכה ויקחו איש איש ספר בידו וגם שנים האנשים אשר הפילו עלי גורל היו בתוכם, ואני לא עזבתי מקומי, כי הפחד אחזני בזרועו כחו, ומרגע לרגע גדלה חרדת לבי עד כי שכחתי מאכול ארוחת הערב.

– מאשרים המה ישרי לב! – אמרתי בלבי – המה לא יפחדו ולא ייראו מפני איש; לוא היתה המלתחה ואשר בה מקנה כספי, כי אז הייתי שלו ולא יראתי את איש, אך עתה הנני כהנפש החוטאת במצרי שאול אשר תפחד לרגעים משאת מלך בלהות כי יבוא ליסרה על חטאותיה... אמנם מדוע אפחד מפניו? הלא הוא לא מלך בלהות ואני לא נפש החוטאת אני, הן עוני לא נגלה ומי ירשיעני? – האם אבן מקיר תזעק ותגלה עוני? אכסה פשעי ואצדיק נפשי ואז לא יתנהו לבו לגעת בי לרעה... בעודני חושב מחשבותי נגש אלי אחד מהחורשים עלי רעה ויתן עלי בקול נגיד ומצוה: מאין אתה? ומה שמך כי אדע? –

– מה לי ולך כי תשאלני? – הרהבתי בנפשי עוז להשיב לו על שאלתו כי אמרתי: אולי ירף ממני בראותו אמץ לבי כי לא אחת מפניו.

– הוי עז מצח! – נתן עלי בקול פחדים – איך מלאך לבך לענות אותי דברים קשים כמו אלה? הידעת מי אני? אני הוא כמשנה להגבאי, אני אלמד פה כשמונה שנים ועלי יעזבו את הספרים ואת כל האוצרות אשר בבית התפלה, ואם איש ישלח בהם יד אז בי יהיה העון, לכן עלי לדעת את שם כל עובר אורח אשר יבוא ללין פה, מה עירו ומשפחתו, ואנה פניו מועדות, למען נדע איפה נבקשנו אם יחסר לנו דבר, ואתה תעיז פניך לענות אותי עזות! –

– אל יפול לבך עלי – עניתיו באמץ לב – כי לא גנב אני ומעודי לא לקחתי דבר אשר לא לי הוא –

– ובכל זאת הגד לי כרגע מה שם עירך, ואם אין אדע נאמנה כי גנב אתה ואדע את אשר לי לעשות – נתן עלי בקול עז ויצעד צעד אחד אלי.

דבריו הלמו ומחצו ראשי כרעם ברקים ויביאו מרך בלבי, לכן אמרתי אתקן את המעות, ובמענה רך אשיב חמתו ממני – אם תחפוץ לדעת שמי ושם עירי הנני נכון להגיד לך את כל חפצך: שמי יוסף ואני יתום באין אב ואם ובעיר עזובה נולדתי –

– בעיר עזובה נולדת ואני לא אדעך?! – קרא בתמהון – התדע את הרב ר' אברהם נכד הצדיק אשר יגור שמה? –

– לא ידעתי – עניתיו.

– לא ידעת! לא ידעת! היתכן הדבר כי לא תדע את הרב אם מעיר עזובה אתה? הגד את מי תכיר בהעיר הזאת? התדע את העשיר אחירע? – כל עצמותי רחפו בשמעי את שם דודי יוצא מפיו, ונבוכותי מאוד עד כי לא יכולתי להוציא הגה מפי.

– שקר הדבר! – קרא בקול גדול – לא מעיר עזובה אתה. ותאמר להוליך אותי שולל, עין בעין אראה כי גנב אתה –

– לא גנבתי מעודי – התחננתי בקולי – ואת העיר עזובה לא אזכור עוד כי בעודני נער קטן עזבתי את העיר, ואגור בעיר אשדות עד הנה –

– בעיר אשדות גרת! בעיר אשר רק כופרים מומרים אפיקורוסים יגורו בה, בעיר אשר בה הכו הרשעים בלשון את רבנו הצדיק לפני שר העיר למען ישים עליו משמר, ובלי תפונה גם אתה אחד מהם.  הראיני עד מהרה, היש לך כסות ארבע כנפות עם ציצית כשרות? – ומבלי חכות עד אשר אמלא חפצו, מהר לגלות שולי מעילי וימצא את הבגד אשר דרש.  אך הציצית היו בתוך המכנסים ואחת מהנה היתה שלא כדת כי רק ששה חוטים נמצאו בה.

אפיקורוס! מומר להכעיס! – קרא בקול גדול כמו קהל שדי שחת תקפוהו סבבוהו – איך העזת פניך לבוא למקום הקדוש בעת אשר תסתיר הציצית פאר בני ישראל בתוך המכנסים, ובאחת מהציצית יחסרו שני חוטים?! אפיקורוס אתה! ואפיקורוס חשוד על כל דבר בעיני, לכן הגד עד מהרה: איפו לקחת את המלתחה הזאת? ומה ימצא בה? –

– המלתחה לי היא – עניתי ביראה.

– שקר הדבר! – קרא בקצף וימרוט לחיי באכזריות חמה. 

המכות אשר הכני על לחיי הלמו ראשי; כקול אלפי פעמונים מצלצלים בקולות שונים נשמע באזני, כרבבות גלגלי אש קטנים עם גדולים אדומים ירוקים ושחורים רצו עפו מול עיני במחזה ואהי רגעים אחדים כאיש נדהם, אך לא בכיתי כי לבי נהפך לאבן.  אמנם קולו העירני מתדהמתי.

– הראיתם אחי? – קרא כמנצח – הראיתם? נער כמוהו ישא ויסבול במנוחה מכה רבה? תנו תודה כי צדקתי במשפטי, אין זאת כי אם הסכין לתת לחייו למורטים למען הסתיר הגנבה, כן דרך כל הגנבים! הוא לא יבכה אף אם נגזרהו לנתחים, אמנם התפארו עלי כי אני אוציא דבר אמת מפיו – ובדברו הניף שנית ידו ויכני מכת אכזרי, אך אז נפקחו ארובות עיני ושתי פלגי דמעות פרצו עברו על שתי לחיי.  הדמעות הֵרַכּוּ לבב כל העומדים ויפגעו במציקי כי יעזבני לנפשי, אך האכזר אשר קם עלי שם פניו כחלמיש ויאמר לרעיו: ראו נא ראו איך יזיל כמים דמעה מעיניו.  כן דרך כל הגנבים! המה יבכו על נקלה למען עורר חמלה.  אך אני לא אחמול על עצב נבזה כמוך – הוסיף לדבר בשומו פניו האיומים אלי – הגד אל תכחד.  איפו גנבת את המלתחה? ואם אין, חרוד מפני תנועת ידי – אני לא עניתי דבר כי כמֻכּה בשממון הייתי ולא ידעתי דַבֵּר, והוא הניף ידו בשלישית אז נגש אליו אחד מהנצבים ויאמר: מאין תדע כי הוא גנב את המלתחה? אולי היא מקנת כספו, ולא טוב הדבר אשר אתה עושה להכות בלי חמלה נער גר אשר בא הנה ללין ואין עוזר לו –

– אין אלהים בקרבך! אינך ירא את ה' כי תדבר טובות ותמליץ בעד אפיקורוס אשר גר בעיר אשדות ואשר ילבש בגד עם ציצית לא כדת! – המליץ נסוג אחור ולא השיב לחורפו דבר.

– אבל הוא עודנו נער – ענה איש אחר – ועוד יש לאל ידו להיות גם צדיק תמים כאשר יבא בשנים –

– עליך חסדאי אתפלא מאוד! – ענה המקנא לה' בשפת חנף – הלא אתה ירא את ה' באמת ובלבב תמים, ואיך בא בלבך הרוח לדבר טובות על איש זעום אלהים אשר גר בעיר כופרים וילמוד ארחותיהם? – האיש הנקרא בשם חסדאי שמח בלבו בשמעו תהלתו תצא מפי מציקי בפני קהל ורעיו, ולאות תודה מהר להודות כי שגה במשפטו והסכיל עשו, והאכזרי שב ויגש אלי שנית, אז אמרתי נגזרתי: בכיתי, התחננתי והוא תחת לתת לי חנינה התקצף והתגעש מעת עד עת ויקרא בקול: תן תודה! ואם אין...  החילותי לשית עצות בנפשי להודות עלי פשעי בראותי כי הוא לא ירפה ממני, ומי יודע אם לא עשיתי זאת לולא נפתחה הדלת פתאום ואיש בא בשנים בא הביתה.  אימה חשכה נפלה על כל הנמצאים בהלשכה בראותם פני האיש.  והאכזרי אשר שלח בי חצי חמתו נסוג אחור ברעדה, ופניו היו כפני גנב כי ימצא, אך בלבי בא אמץ בראותי – כי שאת האיש תפול על האכזרי ואמרתי לנפשי: אגישה עצומותי לפניו והוא יפדני מכף העריץ.  אך כרגע ענני רוח מבינתי כי טוב לי להחריש ולהתאפק עד אשר ישאלני הוא מה שרש דבר נמצא בי, כי פן – בבואי לקרוא חמס על איש ריבי – ישאלני אותות כי צדקתי במשפטי, לכן נותרתי על מקומי ואוסיף לבכות בקול דממה.  האיש נתן ידו בין מפלגות זקנו הארוך היורד על פי מדותיו ויפרד לשני ראשים, ויבט רגע אחד כה וכה ויתן בקול מושל: מה זאת? מה קול ההמון הזה אשר עלה באזני בעברי על פני בית התפלה? העת לכם לשבת בטל בתחלת הלילה? עצלים! הלמען זאת נתן לאכול ובגד ללבוש למען תתאספו אגודות אגודות לשעות בדברי הבל? אוכלי לחם העצבים! הלא תבושו הלא תכלמו! אין גם אחד אשר יחזיק ספר בידו! מה לכם פה? מדוע תאכלו לחם חסד חנם? גוזלים! חומסים! רוצחים! הלריק נכלה כחנו? הלהבל נעמול בזעת אפים להמציא טרף לחיתו טרף כמוכם אשר רק אכול ושתה מנת מדתם ואל הספרים הקדושים לא יביטו ומעשי ידי הקדושים ונפלאותיהם לא יספרו?! צאו מזה! אל ישאר מכם פרסה עד הבקר! – כלם החרישו ויורידו לארץ ראשם.

– מי זה העלם? מדוע יבכה? – הוסיף לקרוא בקול נגיד ומצוה.  כלם החרישו.

– האם דבק לשונכם אל חככם כי נעתקו מכם מלים? – הוסיף לקרוא בעזוז אפו וירקע ברגל על הרצפה עד אשר נעו אמות הספים, השלחנות והמנורות לקולו – הלא לפני רגע שמעתי קול כקול אכרים בסבאם סבואים, ועתה תחרישו ותדומו?! זאב! מי זה העלם? ומדוע יבכה? – האכזר אשר כנמר אכזר הכני לפני רגעים אחדים היה לשה תמימה לפני הגדול ממנו, ולא עצר כח לענות על השאלה אשר שאלהו וישח מעפר אמרתו: הוא גנב!

– הוא גנב! מה גנב? איפו גנב? ממי גנב? – השאלות האלו ירדו כחצים שנונים ללבב מציקי ולא מצא מענה אף על אחת מאלה, אך בקרבי הפיחו רוח חדשה, רוח עוז וגבורה לענות לשואלי דבר ואחכה במנוחה עד אשר ישים פניו אלי.  אך הוא לא שעה אלי רק הוסיף להרעים בקולו על מתקוממי: זאב! הידעת מי אני? האם יאמר לבך להתל בי כהתל באנוש נבזה? הלא אמרת לי כי הוא גנב ומדוע תחריש ולא תענני: מה? למי? ואיפו גנב? –

– לא ידעתי – ענה הזאב בהשפילו קולו וכל עצמותיו רעדו – אמנם המלתחה הזאת...

– יקחך אפל! יבלעך בכור מות! אותך ואת אביך ואבי אביך עד עשרה דורות, נבל! האם תצחק תלעג עלי? מה לי ולמלתחת הנער?! – ובדברו נגש אלי וישאלני פשר דבר ואף כי התאמץ בכל מאמצי כח להסיר חמתו בדברו אתי בכל זאת היו פניו כפני חיה נוראה שואפת לדם.  מפיו יז קצף, ידיו רעדו, עיניו יצאו מחוריהן, ובכל אלה לא הביא מרך בלבי בדעתי כי לא עלי תעבר כוס זעמו רק על שונאי חנם, לכן הרהבתי עז בנפשי לענות אותו בשפת חלקות אשר ימהרו לדבר יושבי ערים גדולות כי הסכינו באלה ובזה יקחו על נקלה לב בן כפר אשר לא שמע כזאת מימיו ויאמין לכל הגה יצא מפי מחליק לשון.

– אנא אדוני – עניתיו בשפת חנף – הטה אזניך ושמע לדברי עבדך, כי ה' שלחך הנה להציל עשוק מיד עושקי כח.  בי אדוני איש אלהים אתה! ועין בעין אראה כי לא לפניך שקר יבוא, חוס נא, רחם נא עלי והושיעני ואני לא אשכח חסדיך לעולם. אל כל מקום בואי אשמיע כי יש מלאך מושיע בעיר הזאת –

– מה לך בני? – שאל ברגשי רחמים, כי דברי מצאו מסלות בלבבו, וגם נחומיו נכמרו עלי בשמעו קול בכיי – השמיעני כרגע מה בקשתך ואני אעשה כל אשר בכחי למענך –

– אנא אדוני! ידעתי כי כל תוכל לכן הצילני נא מיד הזאב הזה אשר קם כזאב ערבות עלי ויפליא מכותי חנם ואני לא חמס עשיתי ונפשי לא תדע כל עון – עוד המלה בפי והאיש התנשא כארי על מציקי ויאחז בערפו ויפרפרהו בחימה נוראה –

– מה עשית להנער הזה? – קרא בחמה שפוכה – מדוע שלחת בו יד? –

– אנא הניחה לי! – השמיע המוכה כאוב מארץ קולו כי קולו נחבא מאשר כי הושם מחנק לצוארו – הה! הניחה לי –.  נחומי נכמרו עליו ולא יכולתי לראות ברעתו, ואף כי לפני רגעים מעטים לוא היה בידי הכח כי אז הרגתיו בלי חמלה, בכל זאת לא יכולתי לראות בצרתו אחרי אשר בא בכף איש תקיף ממנו.

לב האדם לא רע מנעוריו רק הקנאה והשנאה הקצף והנקמה תעורנה עיניו לפעמים עד כי יתעה מדרכו דרך האדם לתעות בדרכי חיתו טרף, ולעשות מבלי משים מעשים אשר לא יעשו, אך עת כי יראה שונאו נפל בידי לא יוכל קום, אויבו מרדף בלי חשך אז ישיב חמתו ממנו.  ואם כי ישנם גם אבירי לב אשר לבם לב אבן ולא ישבעו נקם, אך אלה מעטים המה ולהם לא נאוה להקרא בשם בני אדם, ואני אם כי לא טוב מכל האדם אך גם לא נופל מהם הנני גם עתה, ומה גם אז בהיותי עוד נער ולא הסכנתי עוד לקום ולטור ולכן לא יכולתי למשול ברוחי, נגשתי אל האיש ואבקשהו כי ירף ידו ממתקוממי.  האיש התפלא מאוד ויאמר: לך נפש יקרה ורוח נדיבה כי תמהר לכפר לעון אויביך, אמנם ספר נא לי מה נהיתה פה? –

– אם תבטיחני על דברתך כי לא תשוב לעשות בו שפטים, אז אספר לך הדבר כמו – הוא הבטיחני על דברתו למלאות בקשתי ואני ספרתי לו מכל הנעשה ולא כחדתי לו כי כאבי אנוש מאוד וכי הזאב כמרצח בעיני.  לרגעים בשמעו את אשר עשה לי התקף עד מאוד ויאמר להתנפל עליו, אך אני עמדתי בפניו ולא נתתיו לגעת בו, ובדבר הזה לקחתי לבבו עד כי קראני לאכול לחם אתו וללון בביתו הלילה.  ואל זאב אמר: לולא פני הנער אני נושא כי אז הראיתיך לדעת מה רב כח ידי, אך מוצא שפתי אשמור וידי לא תהיה בך, אמנם עד אור הבקר תצא מזה ולא יראו פניך בהעיר הזאת! השמעת? – כה דבר ויפן ויצא ואני אחריו.

כבואנו לביתו פתח את הדלת בחזקה עד כי נבהלה אשתו אשר ישבה על כסא עץ ותקרא בספר צאינה וראינה אשר לפניה.  האשה הזאת היתה אשה קטנה, לחייה קמטו בלא עת; עיניה היו רכות ורטובות בדמעה, היא קמה עמדה בחפזון ממושבה ותבט בפני אישה וכרגע הכירה כי קצף קצף.

– מה לך אישי? על מי קצפת? – שאלה האשה בדאגה.

– עז המצח העיז פניו להרים ראש! הוא יחשוב בלבו כי גם הוא ראש העדה וכי גם בידו הכח והמשרה להכות ולקלל, אמנם אני הראיתיו לדעת כי אני אני הוא ראש הקהל, אני ולא אחר ומבלעדי לא ירים איש את ידו ואת רגלו, ילך לעזאזל! ילכו כלם לעזאזל! אלה האוכלים לחם חסד.  אין חפץ לנו במו, אנחנו נבקש לנו אנשים ישרים להאכילם מלחמנו למען תחשב לנו נדבת לבנו לצדקה –

– מי הוא אשר העיז פנים להרים ראש? – שאלה האשה בקול כחולה.

– מי? הזאב! –

– ואם זאב חטא מדוע תקצוף על כלם ותאמר לגרשם מזה? –

– הסי! אל תפצי פיך! אני הוא ראש העדה ואני בעל הבית! בעמל כפים עשיתי לי הבית הזה.  הבית לי הוא וכל אשר בו לי הוא.  האם הרבה אביך לי מוהר ומתן? הלא מידי לי כל הכבוד הזה, ואלף פעמים השמעתיך כזאת, אל תשמיעי קולך בעת אשר אדבר! השמעת?! –

– שמעתי כאלה רבות – ענתה האשה באנחה.

– אל תשמיעי קולך!! – נתן עליה אדון הבית בקולו – הבית לי הוא וכל אשר את רואה בו לי הוא וגם את לי את.  אני הוא אדון הבית ואני ראש בית התפלה ואיש אל יעיז למרות את פי! שימי לחם! – האשה קמה עמדה ממקומה וכרגע ערכה השלחן ותשם לחם, מלח, כפות-עץ, סכין אחד גדול וצנצנת יין שרף העמידה לפני אדון הבית, רחצנו ידינו כמשפט; אדון הבית ישב ראש ולימינו רעיתו אשר בלי מוהר ובלי מתן בחר בה.  לשמאלו ישב נער קטן אשר נתנה לו רעיתו כפר מהר ומתן אשר מנעה ממנו, ואני ובן אחותו אשר כנערה היה בעיני הזאב ישבנו למולם.  בעל הבית אשר מידו לו הבית וכל אשר בו וגם יין השרף לו הוא, שתה כוס מלא וישנה וישלש – אולי למען הראות כי הוא אדון הבית ובידו לעשות כחפצו באין מכלים דבר – גם לנו נתן לכל איש כוס יין שרף ואחרי אכלו עשה כמשפט הראשון שתה וישנה וישלש ונברך את הברכה על המזון.  רגעים אחדים ישב במנוחה ולא דבר דבר, גם כל היושבים לא הוציאו הגה מפיהם מיראה פן תעלה חמת אדון הבית עליהם.  פתאום התפרץ שחוק אדיר מפתחי פיו ויצהל קולו בלי הפוגה רגעים אחדים, אחרי כן שם פניו אל רעיתו אשר בלי מהר ומתן בחר בה לעזר כנגדו ואשר על כן לא הרהיבה בנפשה עוז לשאל אותו: מדוע ימלא שחוק פיהו.  אך הוא פתח פיו וישאל אותה: הצדקתי במשפטי רעיתי? את תדעי כי איש טוב אני, וכי לי לב טוב מאוד, ורק לפעמים אקצוף, האין זאת רעיתי?–

– כדבריך אישי, רק לפעמים – ענתה האשה.

– אמנם היום קצפתי קצף גדול מאוד, וגם זאת מאשר כי לב טוב לי; שערי בנפשך, זה הנבל זאב מעיר עזובה אשר בא ערום ויחף הנה ופה מצא לו מרגעה גם לחם לאכול ובגד ללבוש הכל חנם, כי הוא יחבק ידים בעצלתים כל היום, יישן או יקטר בבית התפלה ולא יקח ספר בידו, הנבל הזה השחית כה דרכו עד כי העיז פניו להכות בלי חמלה את הנער האורח הזה אשר בקש לו מנוחה מעמל הדרך בבית התפלה –

– מדוע הכה הנבל את הנער התמים הזה? – שאלה האשה ברגשי חמלה.

– שאלי את הנער ויגדך – ענה אדון הבית וישם ראשו בין שתי כפות ידיו הנסמכות על השלחן ועד ארגיעה נשמע קול החלילים יוצא משתי נחיריו.  בעלת הבית יצאה לערוך המטות למשכב ואנחנו נותרנו בבית אין פוצה פה, רק הקשבנו במנוחה לקול נחרת האדון ויללת הכלב אשר עזר לו מאחרי הדלת והמזוזה להנעים זמירות.

– ה' ישמרנו! – קראה האשה במועל ידיה ובנשאה למרום עיניה – הכלב מילל בקול נורא מאוד ולא טוב יבשר – .  אני ובן אחותו והנער הקטן הלכנו לשכב ולישן בהחדר השני הקטן מהחדר בו אכלנו ואשר בו שכבו אדוני הבית והרעיה אשר בחר לו בלי מהר ומתן.  המה שכבו במנוחה וירדמו – ושנתי נגזלה: זכרונות הימים החולפים התעוררו מתהום הנשיה ויציצבו כמו לבוש.  עשתונות שונים לאלפים ולרבבות עברו על לוח לבבי אחת אחר אחת כמשברי ימים ויהיו לאין.  זכרתי את דודי ואת דודתי ואחרוק שן: רק המה היו בעוכרי  אמרתי בלבי – רק המה הסבו את לבי אחורנית כי לולא דודי לא עזבתי בית הזקן ולולא דודתי לא עזבתי בית דודי ולא השלכתי אחר גוי דרכי יושר ללכת בארחות עקלקלות.  זכרתי את הזקן וביתו ואנחה התפרתה ממעמקי לבב, זכרתי את בעל השם ומעי המו בקרבי כי מוסר כליות התעורר בלבי: מה עשה לי רעה – יסרוני כליותי – מדוע גמלתיו רעה? האם בעבור הכסף אשר גנב ממני? הלא הוא נתן לי כסף די שאלתי בכל עת, ואם אחשוב את כל הכסף אשר נתן לי שבעתים על מכסת הכסף אשר לקח ממני, ואולי חשב גם בזה עלי טובה, כי תאותי לפזר כסף כאפר ממנו לא נכחדה לכן לקח את הכסף למען יהיה למשמרת בידו לימים הבאים.  ומה גם כי הרבה עשות אתי טובות גם מבלעדי הכסף והארוחה אשר נתן לי כי לקחני אליו בעת אשר הייתי ערירי כערער בציה וילמדני למשוך בשבט סופר – כי סופר מהיר היה – ולוא חפצתי להטות אזני לשמוע בלמודים כי אז הביא רב חכמה בלבי.  הלא הוא דבר על לבי בתחלה יום יום להקשיב לקח, אך אני אטמתי אזני כפתן חרש, ובעת אשר התהלך אתי במישרים ויתן אמון בכל דברי בגדתי בו בבגד בוגדים... מדוע בגדתי בו? אולי יסור יסרני יה על עוני וישם אות על פני למען יכירני כל רואני כי בוגד וגנב אני! זאת היא שלומת רשעים, כי נתתי אזן קשבת לקול מדיחי אשר ראיתי דרכיו העקלקלות והיה לי לברוח מפניו ואף כי לאטום אזני משמוע בקול עצתו הרעה.  אמנם העויתי דרכי וגם זה הזאב אשר פגע בי בבית התפלה צדק במשפטו... מדי עלה זכרון זה האכזר על לבי התחמץ לבי מאד ואשיב לנפשי בקצף כמו השיבותי דברים לאיש ריבי: האם שומר עונות או שופט הנהו? מדוע הפליא את מכותי? הלא הוא הרבה הרע גם ממני בהניפו יד על איש לא נודע לו מתמול שלשום... אך אולי אמת בפי אלה האנשים המתאמרים ליודעי דעת לחקור אחרי הצפון במשכיות לב איש ובהביטם על פניו יראו את החתום באוצרות לבו? והוא גם הוא כאחד מהם?... לא! לא! שקר הדבר! כל איש יחזה מבשרו פשע רעהו והדבר אשר ימצא מסלות בלבבו יקרא על חזות כל האדם.  ובכל המקרים אשר יבואו לידיו יקח לעזר לו להראות כי צדק במשפטו.  וזה הנבל קם עלי לא מצדקת לבו כי חפץ לְיַסֵּר את הרשע, כי אם ברשעתו כי אוה לקחת את המלתחה... אך מדוע עמדו מנגד יתר הנמצאים בבית ולא קמו לשטן לו? למה לא הצילוני מכפו?.... כי המה האמינו בדבריו כי גנב אני... מדוע האמינו בדבריו ולא בדברי? האם נתן להם אות ומופת כי צדק במשפטו? הפתאים האמינו לכל היוצא מפיו ואחרי דבריו לא חשבו מחשבות אם צדק או אין, ומה יתרון לצדיק מן הרשע? ולוא היתה המלתחה מקנת כספי ולא פעלתי עול הלא גם אז קרני כמקרה הזה.  האם חקר ודרש? הלהוציא משפט אמת שם פניו? הלא רק לטפול עלי חטאת בקש חשבונות, ובתחלה בראותו כי אשא ואסבול מכותיו בלי התחנן ולבכות או לדבר דבר, היה לו לאות כי גנב אני ויחרוץ משפט כי כן דרך כל הגנבים, והמה האמינו בדברו אף כי לא דבר נכחה, כי לא גנבתי מעודי, ואיש לא הרים ידו עלי ולא הסכנתי לסבול מכאובים ועל כן נבהלתי ולבי נהפך לאבן.  ואחרי כן כאשר ראו כלם כי עיני תרדנה פלגי מים מאין הפוגות לא שמו אל לבם כי הוציא בראשונה משפט מעֻקָל, ובעת אשר חרץ משפט להפך כי זאת דרך כל הגנבים לבכות כתנים למען עורר חמלה, לא זכרו את הדברים אשר דבר לפני רגעים ואיש לא ענה כחשו בפניו.  ומדוע? מאשר כי המון העם לא ידעו ולא יבינו לבחור בין טוב לרע בין אמת לשקר ויאמינו בכל דברי איש שפתים המדבר אליהם.  וזאת ראיתי גם בימי שבתי בבית בעל השם, הן לפני נגלו מזמותיו ותרמית לבו ומדוע לא עלה על לב הבאים לדרוש בו לחשוב: אולי רמיה בפיו, פן יוליכם שולל למען בצוע בצע.  אך הוא הדבר כי אין יתרון לצדיק מן הרשע: רק יש יתרון להתקיף מן החלש, והאיש אשר כחו בפיו או ידו רוממה הוא הראש, הזאב הכני ויהי לראש, אדון הבית הכהו

Å ויהי לו לראש, בעל השם התעה רב אדם בשקריו ויהי להם לראש, ואני סבבתיו בכחש ואהי לו לראש, אין אמת ואין משפט רק איש זרוע לו הארץ ואיש מרמה ימשול בכל... גם אני אבחר בדרכיהם ואהיה בכל עת לראש...

אמנם מי יודע מה ילד יום? מה אעזה עתה? אנה אפנה? ואולי אין כסף בהמלתחה... חפצתי לפתחה ולראות אך יראתי פן יראוני האנשים ונתפשתי.

כה חשבתי יזמתי זמן רב ולא נתתי לעפעפי תנומה; זכרונות היום וזכרונות הימים החולפי הכבידו כמשא כבד על לבי.  האמונה הטהורה אשר בלבב כל הילדים להאמין כי ישנם אנשים צדיקים ותמימים בתבל כבר ספה תמה מלבי, וכל בני תמותה היו כרשעים ערומים או, כפתאים–תמימים בעיני.  ואף כי לא נכחד ממני כי חוטא ופושע אני בכל זאת לא חפצתי לשוב על עקב בשתי לשוב אל בעל השם לבקש סליחה ממנו, כי ידעתי נאמנה כי הוא חוטא ופושע איש מרמה ואון הרבה יתר ממני ובהודע לו כי גם אני חכם להרע יגרשני מעל פניו בלי חמלה.  גם לא בקשתי להתיצב על דרך טוב כי האמנם יצדק איש אחרי אשר כל בני חלוף כרשעים בעיניו? אמנם דאגת הימים הבאים לחצה את לבבי, לכן עלה על לבי הרעיון לשים פעמי אל העיר שכולה ששם יאספו אספה כל בני עֹני לקחת לקח בבית הספר הנקרא – ישיבה– שם אמצא לחמי ומעון לי במנוחה ולא אפחד כל היום.  אך כרגע זכרתי ונבהלתי כי לבית הספר יבואו רק אלה אשר כבר למדו ואשר יחפצו ללמוד מערב עד בקר, ואני אף כי למדתי להבין במקרא ואגדה, אך ידיעתי לא רבה היא כי רק לעתים רחוקות הטיתי אזני לשמוע בקול מורי, לכן לא אצלח להיות כאחד מתופשי התורה, וגם הרעיון לשבת כלוא כל היום בבית הספר הפיל עלי אימתה כי ידעתי נאמנה כי נפשי אשר כבר הסכינה להתענג בתענוגי התבל בעיר אשדות לא תוכל עוד לשבת כלואה בהישיבה ולהגות בתורה כל היום...

פתאום בא בי רוח חדש, עצה חדשה כמו ממרום שולחה באה בלבי ותחיה את רוחי רגעים מעטים.  וזאת היא העצה אשר יעצוני כליותי... בהיותי בעיר אשדות למדתי דעת נערים אחדים משוררים במקהלות בבית התפלה, ראיתי אותם וימצאו חן בעיני, כי כלם כאחד היו סרי סוררים וכל דבר בליעל לא יבצר מהם.  המה שחקו לעגו בשאט נפש על כל איש וגם על החזן דברו סרה ויתנו שמו לגדופים, וגם בעת התפלה אך הסב פניו מהם שלחו אצבע ויאריכו לשון למולו אף כי יראו מפניו מאוד, ועל כן אהבתים על אמץ לבם, כי אני אשר מעודי הייתי מוג לב וחרדתי לקול עלה נדף כתרנגולת, קנאתי בכל לב בהוללים אשר יבוזו לגדולים וכבירי כח מנהם.  כן דרך כל מוגי לב ורפה ידים לכבד בכבוד אלהים את אלה אשר כביר כח לבם, ועל כן תאהבנה רוב הנשים את אנשי החיל, ואלה אשר זרועם מושלה להם, מאשר כי להן יחסר כח ידים ואמץ לב, וכן הייתי גם אני: כבדתים אהבתים ואשבע רב נחת בחברתם.  אני שחדתי מכספי בעדם והמה הובילוני אל החזן, והוא כשמעו את קולי ספחני אליו ואהיה משורר.  בעיני בעל השם ישר הדבר מאוד, ואף כי ללמוד חכמת השיר געלה נפשי אשר מאסה בכל דבר למוד, בכל זאת שרתי במקהלות וגם גליון כתוב פנים ואחור שירי זמרה נתנו על כפי בעת הרנה והתפלה, או התפלה והרנה, או – אם אחפץ לדבר אמת, כי כבר חדלתי מדבר שקר – בעת הרנה ולא תפלה, כי האמנם תקרא זאת תפלה אם המתפלל לא יבין עד מה מהדברים אשר יוציא מפיו ודברי ספר התפלה כדברי ספר החתום בעיניו ורק חכמת השיר ראשית דעתו ואחריתה?...

לשמוע חכמת השיר לא הטיתי אזני כאשר אמרתי, אך ללמוד דרכי המשוררים שמתי עיני ולבי, ובימים לא כבירים הייתי כאחד מהם, כי החילותי לעקש דרכי וראשית חכמתי היתה – לבלתי התפלל.  עד העת ההיא יראתי מאוד לטעם מאומה בטרם התפללתי, כי מורי אשר צוו עלי להתפלל אמרו אלי אשר אם לא אתפלל יום אחד אז אמות ביום ההוא.  אמנם כאשר ראיתי כי לא החזן ולא המשוררים יתפללו ובכל זאת יחיו ככל האדם, נוכחתי כי שקר נחלתי ממורי וכי גם בלי התפלל יחיה איש עלי אדמות, אז אמרתי אל לבי: מדוע לא אהיה כאחד מהם? ואהיה כאחד מהם.  אך ביום הראשון חרדתי לרגעים פן יפקוד עלי אל זועם את עוני, אולם כעבור שנים או שלשה ימים ואין פוקד עלי חטאתי לא שמתי עוד לבי לזאת ומאז לא יספתי עוד להתפלל.  כי לב המורים היה צפון משכל ולא הבינו לדבר על לבי כי התפלה היא תודה לאלהי מרום על הטובות אשר יעשה את יציר כפיו.  המה לא כן עשו כי אם צוו עלי בחזקת היד ויתנו חתית בלבי כי אל זועם ייסרני במטה זעם אם לא אשמע בקולם, לכן היתה התפלה בעיני כאבן מעמסה על שכמי – ומה גם בעת אשר הייתי רעב – וכאשר נפקחו עיני לראות כי יש לאל ידי להסיר מסבל שכמי ואין כל פחד מהרתי להקים חפץ לבבי.  כי אמנם זה כל האדם; מטבעו קשה ערף הנהו, ואם יצוו על איש במפגיע לבלתי עשות דבר מה אז יתאוה אל הדבר ההוא ויתגנב חדר בחדר למלאות חשק לבו, ואם יפקדו עליו לעשות את הדבר אז יתאמץ לעשות ההפך, וזאת ראיתי כי לא טוב אני מכל האדם אך גם לא נופל ממנו.

שלשה ירחים הייתי נמנה עם עוזרי החזן, אז החילותי לקצות בהחזן ובעוזריו ואבקש תואנה לעזוב אותו.  בערב ראש חדש אלול נקבצנו ונבוא אל ביתו לערוך המנגינות ליום כפור קטן, בבואי אל האולם אשר בצד בית המבשלות ראיתי את החזן מחבק את המבשלת בין זרועותיו ואמרתי אל לבי; עת לעשות דבר מה להעלות חמתו.  נגשתי אל החלון ואאריך לשון למולו.  כראותו זאת התקצף מאוד וימהר לצאת מבית המבשלות אך לא נגע בי לרעה; אבל אני ידעתי כי הוא לא ינקני, וכי ישמור עברתו עד עת מצוא, לכן בקשתי לעשות לו עוד דבר בליעל.  הבטתי כה וכה ואראה את הכובע השחור אשר לו מונח על הכסא בחדר הראשון, לקחתי את הכובע בידי ואעשה עליו את אשר יעשה הכלב על הקיר, ואבוא במנוחה אל הבית לשמוע הזמירות, אך הוא התקצף והתגעש על המשוררים ושיריהם לא ישרו בעיניו ויצא ללכת אל בית התפלה ובחפזון לבש את מעילו וישם את הכובע על ראשו – ופניו חפו: כשתי פלגים יבלי מים ירדו מעל ראשו על זקנו.

– מה זאת? – קרא בחמה שפוכה וירקע ברגליו – מי עשה הדבר הבליעל הזה? –

– יוסף, יוסף עשה את הדבר הזה – קראו כל המשוררים בקול אף כי לא ידעו נאמנה כי אני עשיתי זאת ורק כי המה שנאוני ויחפשו לשים לי עלילות מעת אשר חדלתי לתת מכספי להם.  הוא צעד צעד אחד אלי כי חפץ ליסרני, אך אני קראתי בקול: המבשלת! המבשלת!! –

– צא מזה בן בליעל! – קרא בקצף נורא.  אני מהרתי להקים דברו ואצא החוצה, וכאשר יצא מהבית קראתי אחריו מלא: המבשלת! המבשלת! ואשוב לביתי וביום השני שלח החזן אל בעל השם לבל יתנני לבוא ביתו כי לא אצלח להיות משורר, ומני אז שכחתי את החזן ואת הרנה גם את התפלה.  אמנם עתה בצר לי כאשר בקשתי לי דרך החיים עלו זכרונות הימים החולפים על לבי ואמר בלבי טוב לי לבקש לי חזן לשרת את פניו מלכת לבית הישיבה להגות בתורה כל היום בגרון נחר גם להתפלל.  אך פן לא אמצא לי חזן – השיבני רוח מבינתי – ואולי באה זאת לי מן השמים ליסרני על חטאתי כי ה' האריך אפו עד הנה אך עתה יעיר כל חמתו עלי...

גם יוכל היות כי ייטב לי לשבת בהישיבה מהתרועע את אנשים רקים ופוחזים וברבות הימים אהיה איש נכבד, אהיה רב – דברי הזקן עלו פתאום על לבי – טוב הדבר, אשימה לעיר שכולה פעמי, אשב בבית הספר, אהיה אדם ישר.  כה גמרתי אמר ואישן.

 

ז'

חֶזְיוֹנֵי לָיִל

– האם גם אתה פה?! – קראתי בשמחה בראותי אחד מהמשוררים יושב והוגה בספר גדול אשר לפניו – שש אנכי מאד לראות פניך –

– לא ידעתיך! מי אתה? – ענה המשורר ברגז.

– האם שכחתני? הלא אתה הצגתני לפני החזן, ואתי יחד עזרת להנעים זמרות בבית התפלה בעיר אשדות שלשה ירחים! –

– לא אדעך! לא אדעך! – ענה וכרגע נעלם מעיני ולא ראיתיו.  הבטתי כה וכה לראות אנה פנה ולא מצאתיו, ויהי בעיני לפלא.  עודני עומד ומשתאה והנה קול נשמע "צדקה תציל ממות" נשאתי עיני ואראה שפעת אנשים תמשך אחרי מטת מת אשר לקברות יובל.  השמים לבשו קדרות ; ענן כבד מאד כהררי עד ידא כל כנפי רוח.  וחשכת עלטה פרושה על פני הארץ.  עצבת איומה התעוררה פתאום בחבי ותלחץ את לבי בחזקה.  נגשתי אל אחד מההולכים ואשאלהו: מי הוא המת? אך הוא הביט בי בעינים חשכות ופנים נזעמים ולא ענה דבר.  וכן גם השני והשלישי...

– בעל השם מת! – שמעתי פתאום קול קורא ולא ראיתי מפי מי יצא הקול.

– בעל השם מת! – קראתי בקול מר – אני אני הסבותי בנפשו, אויה אויה לי! הוא יועידני למשפט ליום הדין הגדול! אמהרה ארוצה לבקש סליחה ממנו, אך האנשים נושאי מטת המת נשאו רגליהם וירוצו בחפזון וכרגע נעלמו מעיני.  פניתי למעלה ואל הארץ הבטתי ואין איש; עמדתי תחתי ובכיתי במר נפשי.  בעודני עומד ובוכה בדמעות שליש נגש איש מאחורי וישם ידו על שתי עיני.  – מי אתה? שאלתי בלי חמדה ואסיר בחזקה את ידיו מעל עיני וכהביטי בהאיש השתוממתי מאד כי הכרתי את הגדול בחברת הנערים השובבים אשר הסיתני – בארחי לחברה אתם – לגנוב מלתחת בעל השם.

– הגם אתם פה? – שאלתי בלי חמדה ותמהון.

– גם אני פה; ומדוע תתפלא? הן אני צעדיך אמשור ובאשר תלך שם אלך גם אני – ענני בשחוק כדרכו תמיד.

– האם עזבת חיים חפשים לשבת כאסיר בבית הישיבה? –

– גם פה אחיה חיי חפש, הבט נא וראה האם יהגה אף אחד מהנערים בתורה? – נשאתי עיני ואראה המון נערים לאין מספר, אך תחת למו והתפלל כאשר חשבתי בלבי, ראיתי כי המה עושים איש איש כהעולה על רוחו; זה ישיר, וזה ירקד, האחד יספר מעשי תרמית ורעהו ישלח לשון למולו, והאחד

Å הגדול מכלם מניף ידו ומכה בעברה נער קטן.  נחומי נכמרו עליו ואמר להצילהו מכף העריץ, אך הוא שלח ידו ויאחז ביד ימיני ויאמר לשבור זרועי מקנה.  הרימותי קול זעקה כי גדל הכאב מאד... ואיקץ – כי ישנתי ובחלומי הובאתי לבית הישיבה – והנני שוכב על ידי הימנית ובשנתי לחצתיה אל המטה ועל כן גדל הכאב.  רגעים אחדים לא ידעתי איפו אנכי, אך אחרי כן זכרתי כי בבית הגבאי הנני שוכב, ועשתונותי שבו לעכר רוחי ולא יכולתי לישן עוד, כי זה דרכי בכל עת אשר הנני במבוכה ביום, אז יבוא החלום בלילה ברוב ענין לענות את נפשי, וגם אחרי אשר ידד החזיון עוד יעמוד כמו חי מול עיני ולבי ויגזול מנוחתי.

שעות אחדות נדדה שנתי מעיני, אך טרם אור בוקר סגרו אשמרות עיני ואישן עוד הפעם, עדי הקיצותי לקול האשה בעלת הבית אשר באה להעירני משנתי.

– הן השמש כבר עלה ואת עודך שוכב על מטתך – קראה אלי – מהר לקום כי עוד מעט תעבור עת התפלה –

– לו קרתני רק הצרה הזאת כי אז לא רע היה חלקי בארץ – אמרתי בלבי, אבל מהרתי ואשים בגדי עלי ואת המלתחה לקחתי בידי.

– הלא עוד תשוב מבית התפלה הנה לאכול אתנו ארוחת הבקר ומדוע תקח את המלתחה אתך, האם תפחד פן יחסר לך דבר אם תעזוב עלי את מלתחתך? –

– לא אשוב לארוחת הבקר כי אעזוב את העיר כרגע –

– מדוע תעזוב את העיר בטרם אכלת לחם? –

– כי אירא לנפשי –

– ממי תירא? הלא אישי מגן לך ואיש לא יגע בך לרעה –

– יש לאל יד אישך להצילני מכף תופש תורה בבית התפלה, אמנם להצילני מכף רודפי מבקשי נפשי קצרה ידו –

– רודפיך? האם גם לך אויבים ורודפים?! הן נער קטן אתה ולא עשית לאיש רעה, ומדוע יבקשו נפשך? אם לאישי יש ויש אויבים רבים הלא הוא מאשר כי יקנאו בו על אשר לקח משרת ראש הקהל על שכמו, אך למה ישנואך? –

– רודפי לא ישנאוני רק נפשי יבקשו –

– חי נפשי כי לא אבינה למליך, אם לא ישנואך מדוע יבקשו נפשך?

– הה! – עניתי באנחת שברון מתנים – המה יאמרו לקחת אותי לעבודת הצבא, ועל כן אירא מפניהם ואברח לנפשי –

– עתה אבינה – ענתה האשה באנחה מלב נשבר – לך לשלום וה' יהיה עמך ויפדך מכף רודפיך, עתה לא אעצרך עוד – ובדברה לקחה ככר לחם וגבינה ואגורות כסף הוציאה מצלחתה ותתן לי ותברכני עוד הפעם בשם ה'.  השיבותי לה רב תודות על טוב לבה וארים פעמי לצאת, אך היא נגשה אלי ותשאלני: אנא פניך מועדות? הלא גר אתה פה ולא תדע את הדרך תלך בה, ואיך לא יראת פן תהיה תועה בדרך? – 

– אני אלך אל אשר ישאוני רגלי; האם ידע הבורח האמלל אנה ישים פעמיו? –

– נכונה בפיך; אך אם תאבה לשמוע בקולי איעצך וייטב לך.

– בכל לבבי –

– טוב הדבר; הנה בעיר הקטנה פדרון הרחוקה מהלך יום אחד מפה, יגור אחי והוא איש נכבד בעירו כי הוא החזן, ואם תלך אל העיר ההיא ותביא את ברכת שלומי אליו, אז יעשה למענך כל אשר יש לאל ידו לעשות, ובטח על דברתי כי חרפת רעב לא תירא עוד אחרי בואך בצל קורתו כי הוא בכל עת מגן לעניים ומחסה ליתומים.  גם ספר נא לו כי היית בביתי וכי – מהלל שם ה'! – יש לי כל, ואף כי אישי יקצוף לרגעים כקדם, בכל זאת לא רע גורלי בחיים –

– טוב הדבר אנכי אעשה כדבריך – עניתי ואשמח בלבי על המקרה אשר הובילני אל בית האשה כי אמרתי בלבי אכן יש תקוה כי אמצא לי מקום מנוחה על ידה – אני אלך ואספר לו כל הדברים אשר דברת–

– לך לשלום וה' יהיה עמך אני לא אעצרך עוד –

– אך איש אל ידע אנה שמתי פעמי –

– שלום לך אל תירא כי לא אגיד דרכך לאיש –

– חיי בשלום אשה נדיבת לב –

– לך לשלום בני וה' ישמרך מכל רע ויצילך מידי רודפיך – פתחתי הדלת לצאת ואשמע עוד הפעם קול האשה תקרא אלי מאחורי: הגד לאחי כי בני יקטן החל ללמוד גמרא –

– אעשה כדבריך – עניתיה, ואצא בחפזון מהבית ומהעיר ובראותי את הדרך שאפתי רוח כמו פרקתי עול כבד מעל צוארי או הסירותי מסבל שכמי.

העצה להגיד להאשה כי בורח אני מעבודת הצבא באה פתאום בלבי; ודי כח מענה כזה לא לבד להטות לב אשה כי אם גם להוליך שולל אנשים חכמים, אם אך ראו בעיניהם את היום הנורא, יום הפקודה

Å להרים מבני ישראל תרומה לצבא.  כי זאת לא ישער בנפשו האיש אשר לא ראה בעיניו את המראות הנוראים.  מראות אשר שברו גם לבות אבן, וגם אלה אשר הנקל היה להם לגנוב, לעשוק, לאכול חיל עניים, ולשלוח יד בכסף יתומים אשר הפקד אתם, גם המה הורידו כנחל דמעה בראותם את המראות ההם.  לבד מאלה אשר זאת היתה משלחת ידם, הלא המה ראשי הקהל, אשר הפקידה הממשלה בכל עיר ועיר להרים תרומה לעבודת הצבא, כי בהמה שמן חלקם בבוא יום הפקודה, כי פסחו על בתי העשירים אשר נתנו כפר בניהם ויטום בשוחד לבל יבואו על פתח ביתם, וַיַדוּ את הגורל על בני העניים והיתומים אשר לא עוזר להם, והמחפשים הלא המה המשרתים את פני ראשי הקהל וסרים למשמעתם לבוא בית איש ולגזול בנו ממנו, המה לא שמו עוד לבם לזה, והילדים הנגזלים היו בעיניהם – כפגרים מתים, וההורים אשר משבר רוח יילילו, כאבות המת בעיני המקבר אשר הסכין לשמוע שירים ערבים כמו אלה.  אך אין גם אחד מיתר העם אשר לא בכה לצרת האמללים בראותו שברם.  וגם ר' צדקיאל אשר הרבה הרע – לפי דברת בעל השם אשר ספר לרעו, כי זה האיש ר' צדקיאל, אשר יתמם ויתקדש מטמאתו במי מקוה בבקר בבקר לפני התפלה, ישכים ויעריב בבית התפלה, וירבה צדקות – איש מרמה ואון, נוכל ובליעל הנהו, וצדקתו תחשב לו לחטאה כי הוא ירבה צדקות רק במקום רואים בעת אשר עינים רבות תראינה מסביב צדקת פזרונו, והוא יעשה זאת בעקבה למען תרבה אמונתו על כל סביביו, וכבר הצליח חפצו בידו כי קבץ על יד כסף למכביר מאלה אשר נתנו אֹמן בו: כסף ירושת יתומים ואלמנות מוהר הבתולות וכהנה אשר הפקדו אתו לא השיב לבעליהם, כי הוא אמר כי הכסף נגנב מעמו, וכאשר באו אבות הבתולות, היתומים והאלמנות לבקש את כספם ויבכו בכי תמרורים לא שם לבו אליהם רק ענה אותם במנוחת לב: ה' ירחם עליכם, וגם הלשין בסתר אנשים הרבה למען בצוע בצע, ואשתו הראשונה שולחה ביד פשעו אל ארץ תחתית, – גם האיש הזה לא יכול עצור בעד זרם דמעותיו בעת אשר ראה עגלות עמוסות לעיפה צאן-אדם: ילדים מובאים אל ארץ רחוקה למות ברעב ובקרח – –

ישוה הקורא לנגדו עשרים או שלשים עגלות מלאות צאן אדם על פניו תעבורנה; בכל עגלה כעשרים ילדים אשר רגליהם אסורות בכבלי עני ואשר צר המקום מהכיל אותם וישכבו איש על רעהו.  האחד יקרא בקול מר – רגלי! – והשני יזעק – הה! ידי נשברה – הלישי ייליל משבר רוח – ראשי ראשי! – והרביעי ישוע – אויה אויה לי! עיפה נפשי! אמי אמי חושי לעזרת בנך יחידך! הנני מת!... והחמישי – נאנק דם ... והאמות?... הנה תלוינה את האורחה בשירים ערבים משמחי לב.  הטה אזניך אתה הקורא ואשירה לך משיריהן כאשר שמעתי באזני, עת אשר עיני ראו מחזה כזה ביום הפקודה ותדע כי נכונה בפי:

– הה לוא קברך ראיתי והיתה זאת נחמתי!...

– לו כנפל אשת היית ולא ראיתי בצרתך!...

– לו מתי בטרם ילדתיך!...

– ארורים האנשים אשר גזלוך! ארור אביך אשר הולידך! וארורה אני כי ילדתיך לרעה נוראה!...

– היש אלהים בשמים?! עורה למה תישן ותעזבנו בידי עריצים?! בני בני! תנו לי את בני! אחד הוא לי! חבלתיו, ילדתיו, בני הוא! לא אתנהו ביד רשעים! אצילנו אמותה! –

– ברח לך אשת פתיות! – נתן עליה בקולו איש החיל העומד לירכתי העגלה בראותו כי היא שלחה ידה להחזיק בבנה.  כל הנשים הורידו בשיחן, תופפו על לבביהן אך לא נעזו לגשת אל העגלה, כי אנשי חיל מזוינים עטרו עליה מסביב, רק האחת השתגעה ותאמר להציל את בנה ביד רמה, ותקפוץ בחימה שפוכה ותאחז בקצה העגלה.  אך איש החיל מהר להדפה בזרוע כח, וגם זרועו מושלה לו להכות אותה אחור.  כמשא כבד נפלה מלא קומתה ארצה ונחל דם פרץ מפיה, ובכל זאת התנשאה עוד הפעם ותאמר לרדוף, ופתאום כעבור העגלה על המעברה אשר על הנהר, התנשאה ותקפוץ אל תוך הנהר... אם קרסוליה מעדו, או בזדון לה עשתה זאת לא נודע עד הנה... אימה חשכה נפלה על כל ההולכים אחרי העגלות.  הנשים הוסיפו לבכות, אף כי כבר בכו עד בלי די.  והאנשים שכחו עד

Å ארגיעה כי אנשים המה וירידו בשיחם.... הינעמו השירים האלה לאזניך? אתה הקורא! ועתה שים לבך ותבין את הרגשות אשר התעוררו בלבב רואי המראות ושומעי השירים באזניהם בעת אשר יצאו מפי הנשים השכולות...

– מה קול הרעש הזה? מדוע תבכינה? הטובות הנה מכל נשי הארץ? לא אבינה עד מה! הלא בכל הארצות ירימו תרומה לצבא, ובכל זאת לא יצעקו ולא ישמיעו קולם בחוצות! –

כן תשאל הקורא אשר לא מארצי יצאת ולא ראית את התהפוכות ולא סדרים אשר היו שם בעת ההיא; אך אני אשיבך מלים ותראה כי שגית במשפטיך.  השמעת אנה המה מובאים? אפיה ירביצו הצאן האובדות האלה? הידעת כי הילדים האלה בני עשר או שתים עשרה הנמו? ילדים אשר לא יצאו מעודם מקיר העיר וחוצה, וכי אל ארץ גזרה ורחוקה, רחוקה מאד המה מובלים? אל ארץ אשר שמה יפיץ הקרח הנורא עברות אפו, ארץ אשר יושביה כפראי מדבר המה, איש על אחיו לא יחמולו, ומה גם עד

Å הגרים הזרים מבני אמונה אחרת, אל ארץ אשר לא ידרוך בה רגל איש יהודי, אל ארץ אשר לשמה ולזכרה תאחזנו פלצות בשבתנו בביתנו בטח.  אל הארץ ההיא שלחו נערי בני ישראל אשר מבית הוריהם, מבית הספר או מבית התפלה (נערי בני ישראל בארצנו לא יראו רק שלשה בתים; בית אביהם, בית הספר, ובית התפלה, ואף אחד משלשת הבתים האלה לא סגר דלתיו לבל יבוא בם צר ואויב, רק עוד בית אחד ימצא שם והוא יסגור דלתיו בחותם צר ויסתיר מפחד אויב הבית הזה הוא בית מועד לכל חי, ולא לעתים רחוקות בחרו ההורים בהבית הזה מתת את פרי בטנם בידי שוביהם) משם לקחו בזרוע רמה והגלו אל ארץ אחרת, לרעות שם בעדרי צאן וחזירים, לשאת ולסבול מכת אויב ומוסר אכזרי, לשמוע שמו, שם אבותיו מנואץ כל היום, לאכול שמה בשר החזיר אשר פגול הוא ולא הסכין בו – על אפו ועל חמתו, ואחרי אשר יעבור היום והצרות הרבות והרעות אשר הביא אתו, יבוא לנוח מעמלו ברפת יחד את בני הבקר וכל עצמותיו תרעדנה מהקרח הנורא... ובכל אלה אשר השמעתיך לא הגדתי אף אחת מני אלף הרעות אשר עברו על ראשם, כי איש לא יעצור כח להביע הדברים כמו, וגם עתה בעת כתבי הדברים תרדנה עיני פלגי מים ודמי לבבי ומורשי יהמו כהמות ימים, ועתה הגד אתה הקורא: מה הרעש הזה? מדוע יבכו העם למשפחותיהם? למה שבת משוש מהעם הזה? אכן גם ביום שמחתם יבכו בכי תמרורים בזכרם את מצבם הנורא – ביום שמחת התורה בהתאסף העם יחד לאכול ולשתות, ובשתותם כוס יין ויקראו: לחיים! לשנה הבאה בירושלים! ירימו קול בוכים בזכרם כי שנה על שנה תעבור, חגים ינקופו והמה עוד לא נושעו.  ביום חתונתם ישימו אל לבם כי יולידו בנים לבהלה, לא להם יהיה הזרע כי אל ארץ אחרת יובאו ולא ישובו עוד כל עוד בחיים חיתם... אך מי הוא הצר אשר הדיח עליהם הרעה הנהוראה הזאת? מי השפיל כבוד יעקב וכבודו לארץ הניח? המלך והשרים האין זאת? – לא! זאת לא זאת! מהרסיהם ומחריביהם מהם יצאו..... אך לא עת לי עתה לחפש עון, יום יבוא! רק בעבור זאת השמעתיך שמץ מזכרונות שנות ראינו רעה למען תבין איך היה לאל ידי למצוא מסלות בלבב האשה, אחרי אשר שמעה מפי והאמינה בדברי כי מעבודת הצבא אני בורח.

 

ח'

אָח לְצָרָה

יצאתי מאת פני העיר בחפזון, כי פחדתי לרגעים פן יקרני עוד דבר מה; אך אחרי אשר הרחקתי ללכת ואביט כה וכה ואין איש, שב רוחי אלי כבראשונה.  היום היה יום צח; מנוחה נעימה רחפה על פני כל הככר.  יער צומח עצים רעננים גדר בעד קרני השמש לבל יהיו לרשפים.  באתי בתוך היער ואשב לנוח ומחשבות עלו על לבי ולא אדע נפשי מי הולידן, כי המחשבות ההנה מחשבות חדשות היו לא כהמחשבות אשר חשבתי עד הנה.  לפנים חשבתי רק את הנעשה בי ואת אשר אעשה לימים יוצרו,ועתה בא פתאום הרעיון בלבי לחשוב מחשבות על אודות כל בני האדם אשר כגילי ולערוך ערכי ומצבי מול ערכם ומצבם – האם דרך כל בני האדם כדרכי? האם כל בן חלוף נולד לעמל ותלאה? היתנהג כל איש באפלה מבלי דעת את דרך עץ החיים? או אולי רק עלי שפך היוצר כאש חמתו? רק אותי הציב כמטרה לחצי המקרים ופגעי התבל? הן ראיתי נערים רבים ישבעו דשן על שלחן אביהם, יתכסו מעמל הוריהם, גם יקחו לקח מפי מורים אשר מנו אבותיהם עליהם? ואני? – אני נודד לחחם איה! אני לא אדע אנה אפנה כי דרכי נסתרה! אני ביום שלום אפחד פן נכון לי מחר יום חשך! מדוע הסתיר היוצר פניו אך ממני ויסתירני בסתר המדרגה? הלא אם אשגה ואעקש דרכי לא בי העון, כי הנני משלח לנפשי מנער, אין מנהל לי ואין מחזיק בידי לבל אעשה מדחה לא! לא! עוני לא יכבד עלי! נקיתי מפשע רב! לוא גדלתי על ברכי הורים אשר הדריכוני במעגלי צדק כי אז לא נטיתי ולא עזבתי ארחות יושר גם אני... אמנם הלא גם אמללים ממני ראיתי: ראיתי בני עניים אשר בטנם תחסר בכל עת, וגם לחם צר כמעדני מלך בעיניהם, ובכל זאת יקשיבו בקול מורים ויהגו בתורה בכל לב.  ילדי עני אשר ימוגו מזלעפות רעב ויחבקו אשפתות בלי לבוש ומחסה בקרה.  ובכל זאת יישרו דרך ולא ישלחו בגנבה ידם, ואני?... מדוע סלפתי דרכי? למה לא הטיתי אזני לשמוע בקול מורים? האם חסר לי דבר? הלא מעת מתה עלי אמי לא חסרתי דבר, ובעת אשר ילדים לאלפים יגועו ברעב ובקרה, אכלתי ושתיתי לרויה.  בי בחר הזקן, בי בחר בעל השם להיון למשען לי.  בעל השם! הוא הרבה עשות אתי טובות ומה הגמול אשר גמלתיו? מדוע עזבתי אותו? לו אתו התהלכתי כי אז שלו הייתי ולא יראתי את איש, מידי זאת לי! אין לי כל צדקה להצדיק נפשי! מדוע אגביה עין להביט על המאשרים ממני למען אהיה כאמלל נגדם? אשפיל עיני לראות דרכי בני חֲשֻכּים ואראה כי על גפי ההצלחה היה משכני ואני השפלתי ירדתי ובי העון... בי העון? אמנם כן הוא, בי העון! אך לא בי לבדי כי אם גם בהאנשים אשר אתם התהלכתי ואלמוד דרכיהם.  לולא ראיתי את בעל השם מתמם ושבע תועבות בלבו, לולא נגלו לי פשעי אנשים לאין מספר אשר פשעם לא יחשב להם לחטאה, כי אז אחזתי גם אני בדרכי ישר, אך עתה אדע כי לא ביושר יצליח איש דרכו, לא על צדקות יחה גבר.  ומדוע אצדק אני יותר מכל האדם? ולמה זה אפחד יותר מהם? שלום לי? לא אמות ברעב, כאשר לא מתי עד הנה, אפתח את המלתחה, ואראה מה ימצא בה.  פתחתיה ולשמחת לבבי מצאתי בה כמאה שקל זהב וכחמשים שקל כסף:

למראה הכזף שכחתי דאגה ואקרא בשמחה: האח מאושר אנכי! כסף רב בידי וממי אפחד? חפשתי עוד בהמלתחה ומצאתי מכתבים וגם ספרים כתובים בשפת עבר אך לא שמתי לבי להם ואניחם תחתיה בהמלתחה.  ואת הכסף נתתי בכיס עור אשר על צוארי, ואשא את רגלי ללכת הלאה

Å עד אשר אמצא לי עגלה אשר תביאני אל עיר מושב החזן.

בצעדי און הלכתי על דרכי ושוררתי; העצבת אשר לחצה לבבי נגוזה ועברה, ומנוחה נעימה כמנוחה הפרושה על פני כל הככר לקחה עמדתה.  השמש אצל מיפעתו על כל היצור אשר באורו יראה חיים.  מהאלים הרעננים בשיא חסנם ופארותיהם הארוכות אשר יתראו כזרועות בן ענק עת על אויביו יתגבר, עד העשב הקטן אשר אך עבר עליו רגל אדם או בהמה ימולל ואיננו, מהצפרים אשר מבין עפאים יתנו קול זמרה במנוחה ולא ייראו אל איש כי כנפים להם להתנשא עָל, עד השבלול הקטן הזוחל בכבדות על אדמת עפר ובין רגע יהיה מרמס לרגלי עובר, כלם יחד האירו פנים וישישו לקראת האור הנותן חיים לחיים, וגם כי בא רוח תקוה למראה המראה הנעים הזה.  אמנם לא רק מראה השמש הביא אמץ בלבי, כי אם גם מראה שקלי הזהב אשר נגה להם ולברק נגהם ילך בן חלוף בבטחה אף אם בדרך עקלקלות אחז...

יהללו המשוררים! ירוממו תחת לשונם חין ערך האדם! יספרו המהללים בקהל תהלתו, כי ראש הוא לכל היצור! יפארו שם בתן תמותה ויתנו לו כתר מלוכה על כל התבל ויצוריה! יאריכו לשון להגדיל תפארתו ולאמר כי הוא נשמת כל היקום ובלעדו כל התבל כאין וכאפס נחשבה! יגדילו בפיהם חושיו עשתונותיו ורגשותיו ויושיבוהו לכסא את שרפי מעלה אשר ירננו תפארת הבריאה ברן כוכבי בקר! – אני לא כן אנכי עמדי.  אני תכנתי רוח האדם ומבשרי חזיתי כי שקר תהלתם, שוא יפארו! רוח שקר ינחה ויתעה בתהו את האדם בבקר בבקר והוא כבהמה בבקעה ירד.  המה אומרים כי גבהו מחשבותיו ודרכיו נעלים על דרכי כל החי.  זאת לא אדע אם גם לבהמה והחיה לב רגש וחושב מחשבות, כי מעודי לא הייתי בהמה (אולי ידעו זאת המשוררים המהללים יותר ממני?) אך זאת אדע כי שקר בימין אלה הלוקחים לשונם לדבר גבהה גבהה, וחין ערך רגשות האדם ישמיעונו כי הנה ירוממוהו עָל ובגני עדנים יתהלך בעת אשר תתעורר האהבה בלבו.  ועת יביט על יפעת הטבע ימלאו בתי נפשו גיל ושמחה נצחת.  זאת לא זאת! האדם ידע אהבה אך לא בתענוגיה; את השושנים יראה והנה רחוקות, והחוחים יעלו בידו להכאיב בשרו.  את הדר הטבע יראה ולא ישבע נחת, כי מכשולים וחתחתים רבים עומדים לשטן לו: פה יקום המנהג האכזר כמלך בלהות ויוביש ששון מלב בני אדם – אל תמלא שחוק פיך בפני רבים – אל תראה אותות אהבה לאהובת לבך במקום רואים כי באלה לא חפצתי – יצוה עלי במפגיע.  ושם יארבו פגעי הזמן והמקרים אשר בין רגע יולדו על דרכי בני איש, לענות את נפשו.  ולהגדיל שברו יתעוררו זכרונות ודאגות בבתי נפשו; זכרונות הימים החולפים ודאגת הימים הבאים.  הה! הנה כמלאכי זעם תרדפנה באף ותגרשנה כל רגש שמחה ומנוחה מלבנו.  ואיה כבוד האדם ותפארתו? איפוא

ÅÅ היא ההצלחה אשר אליה גוי ואדם ידרושו? ובמה נחשב הוא יותר מן הבהמה? האם בידו טובו? היאמר לגלי הפגעים עד פה תבואו? הלא כגלגל בידי נער כן הנהו בידי המקרה; מקרה אחד ירוממהו עָל, ומקרה אחר ישפילהו עד עפר.  אתמול לחכמתו ולתורתו פערו פיהם כל שומעי בקולו, ועתה עלי ישחקו צעירים, ממנו לימים.  מה זאת? תשאל בתמהון, האם באו שודדים או גנבים פשטו על לבו ויגזלו חכמתו ממנו? לא זאת! חכמתו אתו כביום אתמול, או גם ביום אתמול לא היתה בלבו כביום הזה, רק אתמול היה כיסו מלא והיום בא רזון בו, או גם אתמול גם היום היה כיסו ריק, רק יודעיו האמינו אתמול כי בצל הכסף גורלו, ועתה נפקחו עיניהם לראות כי שגו ברואה.  ואחרי כל אלה היחכם איש? היצדק גבר? היודע שלו בנפשו אחרי אשר כל חכמתו, צדקתו ושלותו במאזנים תעלינה את הכסף אשר אצר לו או אצרו אבותיו בעדו?! וכמה נעלה ערכו על ערך הבהמה והחיה? הלא המה ילכו אחרי החפץ הנטוע בקרבם, והוא גם הוא חפצו ומאויו יבקש.  המה יבקשו טרף לנפשם בעת אשר בטנם תחסר, יחפשו להסתר מפחד אויב בבוא עליהם צרה, והוא יבקש לו כסף כי בו ישים כל מבטחו.

– כאשר כביר תמצא ידי – יאמר בלבו – אז אדע שלו בעצמי, הדר הטבע ירנין לב יושב במשכנות מבטחים, לב אהובה יקנה לו איש בכסף מלא, כבוד ושם עולם מעפרות זהב יצאו, באין כסף אין שלום, אין ענג ואין אהבה – כה יאמר בלבו בעת אשר לא מלא עוד ביתו טוב, אך אז כאשר ירבה חילו, יבין כי שוא היתה תקותו: במשכנות מבטחים ישב ולא יתענג על הדר הטבע, כי יפחד פחד כל היום לבל יעלה עמלו בתהו.  הוא קנה לו לב אהובה, אך רוחו לא ינוח וגם בלילה לא ישכב לבו, כי לא יבטח באמונתה, גם הכבוד אשר יפזרו לו מחליקי לשון מלא חפנים, לא ירגיע רוחו כי ממנו לא נכחד כי שקר צתרמיתם... אלה הנה רגשותיך העדינות בן אדם! אלה המה פרי מחשבותיך הנעלות, גבה עינים! אכול פרי עמלך ויהיו בפיך כדבש למתוק, אם יש לאל ידך לשים מר למתוק!... אמנם בקרבי היו למרורת פתנים... בעת אשר הייתי נער נהפכה תוגתי לששון לנגה ברק הזהב, אך עתה... אמנם מה אדבר עתה, בספרי תולדות ימי נעורי, ממצבי עתה? ומדוע אשמיעך הקורא כעת כי את עשירי עולם הנני נמנה בטרם השמעתיך איך השגתי הברכה? אם הלכתי לצוד ציד, או המתקתי מרמה בפי, כי עוד רבות רבות יש לי להשמיע לאזניך הקורא מהדברים אשר ראו עיני: אח כורה על אחיו רעה ויצודנו למדחפות למען קחת את כספו.  והאח הזה? – – אחי אבי, דודי הוא! אנשי בליעל ידחו בן יעקב מאחרי אמונת אבותיו; בצדיה בערמה ובזדון לב יפרשו רשת ליד מענל

Å הולך יכחו למען הסיר לבבו מאחרי אלהיו, והאנשים ההמה? – – מתקדשים המה, ובעיני כל העדה יקדשו ויתחשבו לנוטרי כרם ה' צבאות אשור יצודו בחרמם השועלים המחבלים כרמים!... סוחרי בנפש אדם ימכרו נפש איש בעשרים שקלים, יגזלו פרי בטן למען בצוע בצע.  מי המה? – –  אחי יוסף המה! רחמנים בני רחמנים יקראו! הקורעים בגדיהם ובעפר יתפלשו וצועקים מרה על שבר יוסף, והמה יגדילו השבר! אלה וכאלה אשמיעך אך לא עתה.  לכן חכה לי ליום אבוא אליך ולקחתיך אל שדה צופים, ומראש ההר תראה את מעשי אלה המעמיקים לסתיר עצה, בחשכה יתהלכו ובמחשך מעשיהם, שם תעמוד וראית עד אשר – יראוך המסתתרים בחורי עפר וכפים וישימו פחים לרגליך, יורידוך אליהם והיית כאחד מנהם, או אם כביר כח לבך תתנשא עָל ותשחק להם ולהמונם... כל אלה אעביר לפניך לעת מצוא לא אסתיר דבר, אך לא עתה, ורק בעבור זאת הודעתיך כעת כי כביר מצאה ידי וכי בהיכלי ענג משכני, ואין קצה להכסף והזהב אשר ימלאו אוצרותי למען תטה אזן קשבת לדברי, כי לולא זאת יראתי פן תאטם אזנך משמוע אמרי, כי ידעתי נאמנה כי רבים המה אשר לא הסכינו לשמוע מוסר ולא יחפצו בו אם יצא מפי דל, אך לא כן אם איש אוצרות יפתח פיו אז ימהרו כל רואיו לפקוח עינים ולהקשיב, ואם גם מוסר יצא מפיו לא יבחלו בו.  ואני ככל האדם הנני, ובדרכיהם אלך; וזה דרך כל האדם: האחד ידמה בלבו כי קולו ערב וישמיע קולו בכל עת, אף כי קולו כקול העורב מרגיז לב, והשני יחשוב כי נופת תטפנה שפתיו ויבקש לו להשמיע בשער מדברותיו בפני קהל ועדה, אף כי בדבריו יאמר לכל כי סכל הוא.  וכן גם אנכי אדמה כי המקרים הרבים אשר עברו על ראשי, התהפוכות השונות אשר ראו עיני ברבות הימים, המה הביאו רב חכמה בלבי ולי הצדקה להעיר אזן הקורא לשמוע מוסר, ויוכל היות בעיניך יהיו כשיח שוא ותפל, לכן חשתי לגלות אזניך כי את עשירי עולם הנני נמנה כיום, ויהיו דברי כדברי תמים דעים בעיניך, כי הכסף יענה את הכל...

כשתי שעות הלכתי ברגל ולבי היה שמח בזכרי כי כסף רב בידי, עד כי נלאיתי ואומר לנוח, אך קול מצהלות סוס מאחרי הגיע לאזני.  הבטתי למאחרי ואראה אכר יושב בעגלה אשר בה הביא עצים העירה, ולימינו איש צעיר לימים כבן שמונה עשרה שנה מבני ישראל, כראות האכר אותי אחז ברסן הסוס להמידו וישאלני:

– אנה תלך נער? –

– אל העיר פדרון – עניתיו.

– גם אני אסע שמה, אם תחפוץ הבה את שכרי ואושיבך בעגלה –

– כמה שכרך? –

– ככר מלח תתן לי –

– איפו

Å אקח לך מלח, האם אעשה מקנה וקנין במלח? – שאלתיו בתמהון כי לא ידעתי עוד דרך האכרים, כי יבקשו למו בכל עת מלח ולא כסף בשכרם.

– האם לא תדע איפו תמצא מלח? הלא ראובן הסוחר בעיר פדרון יתן לך אלף ככר מלח במחיר כסף – אך אולי לא תדע ביתו אנהגך אליו –

– מה לי ללכת ולבקש לך מלח? אני אתן שכרך בכסף ואתה תתן את הכסף באשר תחפוץ.  הגד לי, כמה שכרך בכסף? –

– רבע שקל כסף –

– אני אתן – כשמוע האכר כי לא שניתי אחרי דברו נעצב אל לבו כי לא בקש ממני כפלים, ויאמר: אך גם יין שרף תתן לי –

– גם יין שרף אתן לך –

– האם בן מלך אתה? – שאל בתמהון הנער העברי בשפת היהודים בארצנו – הן אני נותן לו בשכרו רבע ככר מלח במחיר עשר אגורות נחושת בעד כל הדרך, ומדוע תפזר כספך על לא דבר?האם למעני או למענך רתם העגלה לסוס? הלא הוא שב ריקם בעגלה אחרי אשר מכר את העצים, ודי לו אם יקח גם ממך עשר אגורות –

– צדקת בדבריך; אך אני לא ידעתי זאת בתחלה ורגלי נלאו נשוא גויתי –

– מה תדברו בשפה זרה? יהודים ארורים! – נתן עלינו האכר בקולו וידפוק את סוסו.

– עמוד! נתתי עליו בקול מושל – עמוד כלב נמבזה! איך מלאך לבך לחרפנו? הידעת כי יש לאל ידי להסגירך בידי השופטים ותוסר על זדון לבך?! – פלצות אחזה את הנער בשמעו דברים כאלה יוצאים מפי, כי אמר בלבו: נהפך הדבר, האכר בשמעו קול מושל נחת מפי ויאמר: לא עליך רק על רעיך נתתי בקולי –

– ועל רעי איך מלאך לבך? אך מה אדבר אל אויל? לא אוסיף ללכת בדרך אתך – ובדברי קפצתי מעל העגלה.  האכר השתומם מאוד, גם דאגה שברה לבו על רבע השקל אשר אבד בפחזותו ויחל להתחנן אלי לשוב אליו.

Å

– גם אתה רד מהעגלה! – אמרתי אל הנער.

– הלא שלמתי לו עשר אגורות –

– אני אתן לך חמשים ויחד נלכה אל העיר פדרון –

הוא האמין בי וירד מהעגלה, והאכר הרחיק ללכת בלי חמלה וקללות ונאצות נמלטו מפתחי פיהו –

– מי אתה? – שאלני הנער אחרי אשר ישבנו על יצוע דשא – הן זאת אראה כי לא יליד הפלך הזה הנך, אך...

– מאין ידעת כי לא יליד הפלך הזה הנני? – שאלתיו מבלי תת אותו לכלות דבריו.

– מאשר כי בבני ישראל ילידי הפלך הזה אין אחד אשר לשונו תמהר לדבר צחות בשפת הארץ, ועז לבך לא ראיתי אף בין העשירים ושלוי עולם פה.  כי כלם יפחדו לקול עלה נדף, ולך אמץ לב לענות לחורפיך דבר, לכן אשאלך והודיעני מי אתה? –

– נער עברי אנכי זאת תראה בעיניך; ובעיר אשדות נולדתי ושם גדלתי, ובעירנו לא יזיד איש לחרף איש על כי ממי יהודה יצא.  שמה לא נכר יהודי לפני אינו יהודי, בשפתם ומלבושיהם לא יבדלו מיושב הארץ, לכן לא יכולתי למשול ברוחי, כשמעי כלב נמבזה אשר ישבר למצוא שכר ממני, יעיז פניו לחרפני חינם –

– האם תמצא עיר בארצנו אשר יושביה העברים השליכו הבגדים הצואים מעליהם וילבשו בגדים כאחד האדם? – שאל בתמהון.

– יש ויש ערים הרבה –

– לא אאמין למשמע אזני –

– האם שמעת מפי דבר כזב כי לא תתן אמון בדברי? הלא את אשר חזיתי אותה לך אספרה.  בוא נא שמה וראית בעיניך יהודים לאלפים אשר לא תכירם כי הם בשם ישראל יכנו –

– אם כדבריך כן הוא, מדוע לא תלבש גם אתה מלבוש יושב הארץ? – לדבריו נבוכתי מאד ולא מצאתי מענה, לכן אמרתי לו קשט אמרי אמת: כי לא יליד אשדות הנני, וכי גם שם ימצאו מתקדשים המחזיקים בכנפות בגדיהם הארוכות כבדבר קדש, ואני אתם התהלכתי –

ואיפו למדת שפת הארץ, אם את המתקדשים התהלכת? הלא המה יקראו מלא אחרי האיש אשר יגע בספר כתוב בשפה נכריה –

– בעיר אשדות ילמדו גם המתקדשים שפת הארץ –

– ומדוע יצאת מעיר כזאת אשר בה ילמדו אף המתקדשים את בניהם שפת הארץ? לוא הייתי אני שם כי אז לא עזבתי את העיר בעד כל כפר –

– הלא לכל תכלה יש קץ ולשאלותיך אין קץ, הן לא אדעך עוד מי אתה, וגם אתה לא תדעני ואיך אגלה את כל לבי לפניך?

– צדקת בדבריך, לא מחכמה שאלתי עד הנה; אמנם לוא ידעת איך פחד ורחב לבי בשמעי כי גם בארצנו החלה הדעת לפעם את אחינו אשר נזרו אחור עד הנה מכל חכמה ומדע, כי אז לא היה לפלא בעיניך כי הרביתי חקור, אך אשים יד לפה עד עת מצוא רק הגד נא לי אנה פניך מועדות? למען אדע אם אוכל ללכת אתך או אפרד ממך –

– אל העיר פדרון אלכה כי אחפוץ להיות לעזר להחזן אשר בעיר ההיא –

– גם אני משורר אני ואל חזן אשים פעמי; אך לא אל העיר פדרון אלכה כי היא עיר קטנה מאד והחזן אשר בה לא ימצא די טרף לנהל את ביתו בלחם, ואף כי להאכיל מפתו לעוזרים, לא כן בעיר גדולה כמאפליה, שמה ייטב להמשוררים – העוזרים, וגם אתה לו לעצתי תקשיב בואה אתי ויחד נלכה אל העיר מאפליה –

– העוד רב הדרך לבוא שמה?

– מהלך חמש שעות –

– ולעיר פדרון? –

– מהלך ארבע שעות –

– טוב הדבר, הבה ונלכה יחד כי אחת היא לי אם בעיר פדרון או מאפליה אשים משכני ואתה מצאת חן בעיני, לכן לא אבה הפרד ממך, ואם אראה כי איש אמונים אתה אגיד את כל לבי לך ונהיה רעים אם תחפוץ? –

– בכל לבב, הנני נכון לאהבך כאח לי אם אך אראה כי איש ישר הולך אתה, וגם אני אגלה לך את כל הכמוס וחתום באוצרות לבבי, כי רבות רבות ראו עיני ולבבי היה להם קבר עד הנה.  הה! מי יתן ואמצא את האיש הנאמן אשר אוכל לשפוך לפניו שיחי, כי אז אולי מצאתי נחומים לנפשי –

– האם גם אתה ראית רעה? – שאלתיו ברגשי חמלה ועצב כי דבריו ירדו כחצים שנונים לחדרי לבי, ופתאום, לפתע עלו עוד הפעם המחשבות אשר חשבתי בתחלה על לבי "האם כל בני חלוף נולדו לעמל ובלהה?" אף כי לא ידעתי נפשי, מדוע מרו ועצבו דבריו את רוחי – הוא התבונן בי רגעים אחדים, ויאמר: גם אני ראיתי רעה – הוא השמיע דבריו בקול אשר לא אוכל לתארהו באמר ודברים, כי לא קול שחוק ולא קול עצב היה הקול הזה, רק כקול בוז קלסה ושאט נפש שמעו אזני.  כקול אשר נשמע מפי משתגעים או שונאי מין האדם.  כל עצמותי רחפו בשמעי את דבריו ולא עניתי דבר, והוא הודיף להביע אמריו: אם גם אתה" שאלתני, אות הוא כי גם בך נגעה יד הזמן, גם בך נחתו שִנֵי הפגעים לכן משנה אהבה אהבך כי אחים אנחנו, אחים לצרה.  כה דבר ויורד ראשו לארץ, וגם אני לא הרימותי עיני ומחשבות יגון לחצו לבבי.  כה עברנו ברגל עד בואנו אל העיר מאפליה לפנות היום.

 

ט'

הַחוֹטֵאת

העיר מאפליה עיר גדולה היא; כעשרת אלפים יושביה כמעט כלם מבני ישראל המה, ורק ברחוב אחד הנקרא רחוב הגוים גרו נוצרים, כי בכל העיר לא נתנה למו אחוזה (כאשר לפנים לא נתן הרשיון לבני ישראל לבנות בית מעל לגבול רחוב היהודים) מאשר כי בכל העיר עשו ערוב למען יוציאו ויביאו ביום השבת איש איש את סדר התפלה והטלית בידו מביתו לבית התפלה.  ואף כי במשטר וסדר נכון נבנו הבתים, בכל זאת לא תאר ולא מראה היה להעיר הזאת, כי בתיה בתי עץ מגואלים, ברחובותיה צפו מי מדמנה גם בחרבוני קיץ ויהיו מי ברכים, אך בימי הגשמים עד צואר יחצה העובר בחוץ.  בעיר כזאת לא ישמע קול שאון רק בשוק מקום יתאספו המון עם למקנה וקנין.  שמה ישמעו קולות מקולות שונים.  אלה יקראו לריב ומצה, ואלה יפתו במו פיהם את העובר לסור אליהם לקנות מרכולתם.  ובכל הרחובות שוררת דומיה בכל עת, ועל כן התפלאתי מאוד בבואי העירה לראות כי אנשים ונשים וטף ימהרו ירוצו, איש את רעהו ידחקו בקול המון ותרועה.

– מה זה קול הקריה הומה? – שאלתי את איש עובר על פני, אך הוא לא ענני דבר כי היה נחפז לדרכו.

– נלכה גם אנחנו שמה! – אמר רעי אלי.

– אנה נלך? –

– אל מקום אשר ילכו כל אלה – הלכנו שמה ונבוא אל חצר בית התפלה;  אבל אל ידמה הקורא, באמרי חצר בית התפלה, כי חצר או גדר היה שם, לא אחד מאלה רק ככר ארץ רחבת ידים מלאה קיא צואה לפני בית התפלה היה נקרא בפי יושבי העיר "חצר בית התפלה".  במקום הזה באו בברית איש ואשתו ביום חתונתם, שמה נקבצו ובאו הקרואים ושם נתן הטבעת על ידי רעיתו לעיני כל בני ישראל ולעיני העזים אשר רעו על יד הככר הזה באין מכלים דבר, ושמה קוננו על מת אדם גדול.  במקום הזה העמידו מטת המת והמקונן עמד על שולחן עץ מעל לעם ויעורר תאניה ואניה, ושמה הביאו שוטרי העדה בפקודת השופטים את החוטאים, אשר גדל עונם, להענש קבל עם ביד פשעם.  וגם עתה הביאו השוטרים שמה את...  מצא את חדתי, את מי הביאו עתה השוטרים שמה.  אם תחשוב כי את ראש הקהל על אשר שלח ידו בכסף העדה ויאסף כחול חיל זרים, או אולי את הראש בבית התפלה אשר מעל מעל בכסף הקדשים, או תדמה כי את האיש אשר תחת ידו הפקד כסף יתומים ומהר הבתולות והוא כחש ושם בכליו את הכסף ואת אדוני הכסף לא הכיר, או אולי יעלו מחשבות על לבך כי את אלה אשר מכרו בני ישראל לאלפים בעד בצע כסף, אם כזה תחשוב אודיעך כי שקר בימינך, כי לא אחד מאלה יובא שמה;  כי אלה אשר ימלאו חוריהם בכסף הקדשים וימלאו כרסם מכסף העדה, או אלה אשר יאכלו ילדי ישראל בכל פה, המה לא יאשמו, רק החוטאים יובאו שמה.  אמנם ידעתי כי תתפלא אתה הקורא בקראך דברי, ותשאל בתמהון:  הלא אלה חטאו עוו ופשעו ואם המה לא יובאו שמה, מי המה אלה החוטאים כבדי העון אשר שמה יובאו? – לכן פקח עיניך וראה:  מי זאת הנצבת שמה על השולחן, פניה כפני מת כל עצמותיה תרחפנה, בגד קרוע ומלא נוצות יכס את בשרה, על ראשה מגבעת מלא נוצות והיא מתופפת על לבה, וכל העם רואים וצוהלים, ויריעו בכל פה "החוטאת" "החוטאת"! –

– במה חטאה האמללה הזאת?  האם טרפה נפש עולה בכפה, או הורידה אישה דומה באפה? – כה תשאל אתה הקורא וכה שאלתי גם אני אז כאשר ראיתיה – כי כמראה הזה אשר תארתי לך ראו עיני בבואי לחצר בית התפלה:  אשה אמללה עמדה על שלחן מעל לעם וכל הנאספים כלם אשר לאלפים באו שמה קוראים בקול גדול "החוטאת" "החוטאת"!  והיא נאלמה דם, ראשה לארץ הורידה.  וכה עמדה זמן כביר נשענת על יד שוטר הקהל.  אחר כן פתח השוטר את פיו ויתן בקול עוז – כה יעשה להאשה המנאפת תחת אישה–

– יקחה אפל!  בכור מות יבלעה! – קראו רבים בקול גדול. 

– הכו את החצופה, הכו אל תחמלו, שארית לא תהיה לה ולכל החצופות כמֹה – קרא איש קטן קומה ולובש קרעים ויניע בפאות ראשו אשר מעודן לא עלה מסרק עליהן.

– היא המיתה את אישי הצדיק – נתנה בקולה אשה גבהת קומה ודקת בשר ותרם אגרופה.

– אם לא נעשה בה משפטים אז אבדנו כלנו – ענה אחריה איש בריא בשר מאד בשומו עיניו בחוטאת ובהעבירו ידו על זקנו הארוך. 

– בחטאה מתו עוללים נקיים – קראה אשה מצניעה לכת ועפעפיה בחנו את האיש אשר עמד למולה.

– רק בעירנו תעשינה שערוריות כאלה – צעקה אשה זקנה בעזוז אפה ותשלך נעלה על ראש האשה החוטאת.  האמללה נעה הנה והנה ותפול מעל השלחן.  שחוק אדיר התפרץ מפי כל האספה, ושתי השוטרים החזיקו בידי החוטאת ויסחבוה אל ביתה.

– אחי!  הרעותם אשר עשיתם! – נשמע פתאום קול מר מרגיז לב.  נשאתי עיני ואראה איש זקן עוטה טלית עם פתילים על ארבע כנפותיה, טוטפות על ראשו, ופאת ראשו וזקנו הלבנות כצמר צחר ארוכות מאוד ויורדות כעבותות על לבו עד חזהו, עומד על השלחן אשר עליו עמדה זה לא כביר האשה החוטאת, מניף ידו וצועק מרה:  דם נקי שפכתם במקום הזה!  חטאתם לאלהיכם חטאת לא תוכלו כפרה!  דמי האשה האמללה צועקים אל ה' וכתלי בית התפלה אשר הביטו ויראו מעשיכם יעידו עליכם חטאתכם לפני אל המשפט תמים דעים.  דם, הה!  דם שפכתם במקום הזה!  נוכח בית אלהים! – הוסיף לצעוק בקול מר ויגז את שערות ראשו – דיני נפשות בטלו מעת הוסר התמיד, מעת לקח מחמד נפשנו ועטרת ראשנו נפלה בעון אבותינו כי העוו משפט ואתם העזתם מצח לדין דיני נפשות מבלי חקור ודרוש ותתנו לבכם כלב אלהים!  הה!  רעה נשקפה נגד פנינו!  אל זועם לא ינקנו!  חרדו מיום הדין הנורא!  קרעו לבבכם הערל ושוו לנגד עיניכם המֻכות בעוָרון את אדון כל היצור, אשר לא ישא פני ראש ולא יקח שוחד מידי עשיר, הוא לתפלת נכאים ישמע,  יטה אזן לדמעת עשוקים, נפש חללים תשוע תמצא עזרתה בו, ובזעם אפו יסר ייסר את הזדונים אשר יעשו משפט בלא משפט, המתאמרים למאמינים והמה בנים לא אמון בם.  אל אלה אשר הות נפשם להם לקו ורום עיניהם למשקלת, לחלל כבוד ישרים, להכרית תמימים מן הארץ.  עליהם יקום בחמה שפוכה וזעף אף לגדע קרנם, לשבור זרועם הרשעה!  אל נורא ה' בקומו למשפט!  בחרב וברעב ובדבר ילחם בכם!  עד הנה מתו עוללים בחיק אמותיהם, ועתה תמותינה גם האמות על פני ילדיהן, והאבות אחריהם ילכו, לא יאחרו פעמיהם, כי אל נורא ה' ומי יכיל עברות אפו –

אימה חשכה נפלה על כל ההמון הרב בשמעם את דבריו ותהי מהומה ומבוכה:  אלה צעקו מרה, ואלה הילילו.  פתאום קם איש מתוך העדה ויקרא בקול גדול:  ברח לך משגע!  מי הביאך הלום?  לך ושוב למקומך מקום חסרי הדעת.  שוטרים שימו עליו משמר!  הטרם תדעו כי משגע הוא?! –

– ידעתי כי משגע אני כי כל סר מרע משתולל – ענה המוכיח וירד מהשלחן, ואיש לא נגע בו לרעה.  גם השוטרים אשר מוצא שפתי הראש קדוש להם בכל עת, מרו עתה את פיו ולא נגעו בהמוכיח – לרעה.  אני ראיתי השתוממתי ולא ידעתי עד מה, לכן נגשתי אל איש אחד ואשאלהו:  מי הוא האיש? –

– המטיף המשוגע! – ענני וילך לו.

– הגד נא לי אולי תדע אתה, מדוע עשו ככה להאשה הזאת! – שאלתי את רעי דן אשר דבר את איש בעת ההיא.

– הלא שמעת כי היא חוטאת  – ענני – ויותר מזה לא אדע גם אני, שאל אם פי אחד מיושבי העיר הזאת, אם תחפוץ לדעת הדבר אל נכון –

– האם כה גברו חטאתיה, כי ירדפוה באף ואיש לא יתן לה חנינה? – שאלתי את האיש אשר עמד לימינו.

– עוד לא לקחה החצי בכל חטאתיה –

– במה חטאה? –

– היא שכחה ברית אלוה אשר כרת אלוף נעוריה בינה ובינו, ותחבק חיק זר בעת אשר הלך בדרך למרחוק –

– ומי גלה עונה? – 

– מי?  פיה ענה בה!  היא נתנה תודה! –

– היא נתנה תודה?! – שאלתי בתמהון – מדוע עשתה זאת? –

– הוי בער!  הנך שואל שאלות אשר לא ישאל נער בן שלש שנים –

– סלח נא לי! – עניתיו – הן גר אנכי פה ומעודי לא ראיתי כזאת, לכן אשאלך, ואם מצאתי חן בעיניך ספר נא לי שרש דבר ואדעה –

– אם תחפוץ לדעת את כל הדברים בוא אתי אל בית התפלה, ובעת התפלה אספר לך את כל אשר תחפוץ לדעת –

בבית התפלה ספר לי  כדברים האלה: בימים אחדים מתו ילדים הרבה במחלת האסכרה רחמנא לצלן;  וזאת יודע כל איש ישראל כי בעבור החטאים בנים קטנים מתים:  לכן קראו עצרה ואספו אספה ביום השני להועץ מה לעשות ותעצר המגפה.  ובהתאסף ראשי העם ביום השני נפלגו בדעותיהם זה בכה וזה בכה, עדי גמרו אמר לקרוא אספה ביום החמישי.  ביום החמישי נקבצו ובאו הנאספים עוד הפעם ויחליטו כי תנתן דת לחפש אחרי חטאים.  ויצאו שוטרי, העיר ללכת מבית לבית ולראות פן יעותו יושביו את דרכם, וגם ביום השבת השמיע השוטר בבית התפלה:  כל איש אשר ידע דבר רע ולא יגיד ונשא את עונו, כי כל ישראל ערבים זה בזה, ואם איש אחד יחטא יצא הקצף על כל העדה.  חרדה לבשה את כל השומעים את הדברים הנוראים האלה, ויבואו כל איש אשר נגעה יראת אלהים בלבם ויגידו את אשר ראו בעיניהם או שמעו באזניהם, ורבים המה אשר נמנו את פושעים כי נגלה עונם, אמנם המה מהרו ויכפרו את אשמם בדמי כפורים להקהל ונרות לבית התפלה.  אך זאת הרשעה שאול חטאה;  כי על פי שנים עדים התלחשה את גבריאל הסוחר בביתו, הלא דבר הוא!  ראשי העדה מהרו ויקראו את אשת הזנונים הזאת, והיא עמדה ברשעתה "לא חטאתי!" ענתה בעזות מצח! –

– חטאת לאלהים ולאישך ולכל העדה, כי תועבה עשית! – קרא ראש העדה.

– לא אמצא בי עון אשר חטא! – ענתה ותרם מצח אשה זונה.

– תני תודה! – נתן עליה ראש העדה בקולו – והסירי מעלינו את המגפה אשר הבאת עלינו ברשעתך.  תני תודה ותשאי את לבדך עון פשעך ואנחנו נהיה נקיים.

– איך אתן תודה ואנכי לא נטמאתי?  ה' היודע מחשבות אנוש הוא יודע כי נקיתי מפשע! – ענתה הזונה ולא ידעה בשת. 

ראש העדה בשמעו כי טמאת השם הזאת תעיז פניה לשאת שם ה' לשוא, קרא ברצף:  הוי ארורה!  העוד תעיזי פניך לשאת על שפתיך הטמאות שם ה' הטהור לשוא!  שוטרים גשו הנה!  עוד מעט ותתני תודה ולא תוסיפי להסתיר עונך בחבך! –

– הנני בידכם!    ענתה טמאת השם – עשו אתי כטוב בעיניכם, אך ידעו תדעו כי דם נקי תשפכו היום – אחד מראשי העדה שלמה שמו, אשר לבו כלב האשה, חפץ להטות את לב ראשי העדה לשלחה לנפשה, הוי פתי!  אך ראש העדה הוא איש חכם וכביר כח לב, הוא לא שעה אל חלומותיו ואל דבריו, ואחרי אשר יצא זה האיש רך הלבב מבית המועדה, כי לא חפץ להותר שמה עוד כי הכלימו ראש העדה, אז צוה על השוטרים ויסירו את הבגדים מעל המנאפת רק הכתונת לבדה כסתה מערומיה, ויחלו לדוש את בשרה בשבטים, וראש העדה קורא בקול:  תני תודה! – אך היא – שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הארץ! – היא קראה בקול נורא – אני אתן תודה כי לא חפצתי לשמוע בקולך להיות עמך – הדברים האלה העלו חמת כל ראשי העדה עד להשחית ויצוו את השוטרים להוסיף על המכות מכה רבה.  השוטרים לא מרו את פי השופטים, והארורה נאנקה דום, לשונה לחכה דבקה.  אז אמרו השופטים אל השוטרים:  הרף!  כי אמרו פן גועה בעונה.  השוטרים הרפו ממנה ויצקו עליה מים קרים.  וכרגע שב רוחה הטמא אליה.  ראש העדה קרא עוד הפעם:  תני תודה ואם אין יוסיפו לך כהנה וכהנה.  "אמנה חטאתי!"  אמרה הזונה בהשפילה כאוב מארץ קולה, אז צוו ויבילוה לחצר בית התפלה בבגדי בוז למען תהי לקלסה לכל רואיה, תראינה הנשים ותאחזן רעדה ותקחנה מוסר לבל תשטינה מהדרך הטוב –

– אך איך לא יראו ולא שמו ראשי העדה אל לבם פן תמות תחת ידי השוטרים – שאלתי בשממון.

– כדבר אחד האוילים תדבר – ענני הדובר בי ויתן קולו בשחוק – כזה וכזה יבלע בכור מות, יתמו חטאים מן הארץ וירדו רשעים לשאולה!  זכור אזכור כי לפני חמש שנים מתה החוטאת מבלי תת תודה ותובל בחרפה לקברות–לוא תהי אחרית הזאת כמוה. –

– אך האם גדל כה עונה מנשוא אם התלחשה את איש, מי יודע אולי חפה היא מפשע?–

– הכהתל באנוש נבזה תהתל בי, כי תשאלני שאלות הבל כאלה?  הלא הגדתי לך, כי היא נתנה תודה, פיה ענה בה כי חטאה –

– ומה עשו להאיש החוטא? –

– לו לא עשו מאומה, כי הוא עשיר גדול מאד וידו רוממה.  ומי הוא אשר יערב לבו לגשת אליו? –

– היתכן הדבר...  ברגע הזה נגש איש אלינו ויתן עלינו בקולו:  הלא תחדלו לפשוק שפתים בעת התפלה?  הלא החזן יתפלל ואתם תרבו להג, בנים שובבים! – הנער הדובר בי מהר וירחיק לשבת הלאה, ואני יחד את רעי ישבנו על מקומנו.  הוא לא דבר דבר בכל העת אשר דברתי, ולא שאל מאומה רק לפעמים נאנח בשברון מתנים, אך לא שמתי לבי אליו. אחרי כלות התפלה אמרתי אליו:  מה נורא המקום הזה!  אין זאת כי אם עיר אלהים וכל יושביה בני עליון כלם, כי יחפשו בנרות אחרי חטאים, לא כן בעיר אשדות.  שם יעשו חטאים על כל שפיים ואיש לא ישים לבו אליהם –

– לא פה המקום לדבר בכמו אלה, עוד חזון למועד ואני אספר לך נצורות אשר בשמעך אותן תסמר שערות בשרך ואחז בשרך פלצות, אך עתה נלכה נא לדרוש את בית החזן.

– החזן? – נשמע קול מאחרינו – מה לכם ולהחזן? –

– דבר לנו אליו1 – עניתי בראותי כי רעי לא יחפוץ לענות.

– אל החזן ראובן דוד? –– לא אדע אם ראובן דוד או יחזקאל שמעיה שמו, רק אל החזן אשר יתפלל בבית התפלה הזה נדרוש –

– אל החזן מבית התפלה הזה? –

– כדבריך –

– האם בית תפלה הבית הזה? –

– ומה שמו אשר תקרא לו אם לא בית תפלה? –

– הבית הזה לא בית תפלה הוא –

– מה הוא? –

– הוא בית המדרש, הטרם תדע כי בית המדרש לא בית תפלה הוא? –

– טוב הדבר, אחת היא לי אם בית תפלה או בית המדרש יקרא, אך הגידה נא לי איפה הוא בית החזן? –

– אחת היא לך!  אך לי לא אחת היא, בית התפלה הוא בית אשר בו יתפללו, ובבית המדרש יהגו בתורה הצמאים לדבר ה', וקדושת בית המדרש מאד נעלה על קדושת בית הכנסת, הנה יבואו כל הלומדים והעשירים להתפלל, ובבית הכנסת יבואו החיטים ותופרי מנעלים וכל אלה אשר לא דעת ולא תבונה להם בתורת ה'.  ואתה אמרת:  אחת היא לי – וככלותו לדבר הסב פניו וילך לו.

– מי אתם בני? – שאלנו איש זקן ברוח נדיבה.

– עוברי אורח אנחנו –

– הנה נפשכם עיפה מעמל הדרך, ובלי תפונה גם בטנכם תחסר, בואו וסעדו לבכם והנפשו מעמל הדרך – הלכנו אחריו, ובביתו מצאנו את השלחן ערוך ועליו לחם ומלח, השלחן היה מכוסה במכסה לבן, וקצה האחד מהשלחן לא התכסה.  רחצנו בנקיון כפנו ונשב סביב להשולחן.  מקומי היה לקצה השלחן, בראותי כי לא קצר המצע מהשתרע על כל השלחן לקחתי את קצה המצע ואכס את קצה השלחן.

– אל נא בני – אמר אלי הזקן אדוני הבית – לא נכון הדבר לכסות את כל השלחן כי לא חדש ולא שבת היום, והוא זכר לחרבן בית מקדשנו – ובדברו זאת נשא מרום עיניו ויתאנח.

– אני לא ראיתי זאת מעודי – עניתיו בתם לב.

–מאיזה עיר אתה? –

– מעיר אשדות –

– הנולדת שמה? –

– לא נולדתי שם רק בעודני נער קטן באתי שמה, ומני אז לא עזבתי את העיר הזאת –

– אני שמעתי כי ימצאו בהעיר אשדות רבים מבני ישראל אשר כמלבושי הגוים ילבשו, ובבית התפלה ישירו במקהלות כבבתי תפלות הגוים, האמת הדבר? –

– כדבריך אדוני –

– אך אדמה כי ישנם גם תמימי דרך ויראי אלהים ­

– יש ויש הרבה מבני ישראל אשר לא יוציאו משא ביום השבת ויבקרו בבתי התפלה ביום שבת ומועד גם ימצאו אנשים – אף אם מעטים המה – אשר בבקר בבקר יבואו לשפוך שיח בבית התפלה –

– ה' ישמרנו, ה' ישמרנו! – האם כה השחיתו דרכם כי כרובם ינאצו יום קדש ושבת, ושערי בית ה' שוממים מבלי באי חצרותיו? –

– אך לא!  מי הגיד לך כי שערי בתי התפלה שוממים?  נהפוך הדבר, ביום מועד כאשר יתפלל החזן במקהלות, אז יתאספו העם מרבה להכיל עד כי יפקדו שומרים לשמור מזוזת פתחיו לבל יבוא זר אל הבית –

– מי הוא זה אשר יקרא זר בבית התפלה?!  הלא בית התפלה למען העם כלו יבנה? –

– האם תלעג לי, כי תשאלני דבר אשר ידע ילד בן ארבע או חמש שנים?  הטרם תדע כי זר יקרא האיש אשר לא ישלם מחיר המקום אשר יבחר בו! –

– האם תלעג לי, כי תשאלני דבר אשר ידע ילד בן ארבע או חמש שנים?  הטרם תדע כי זר יקרא האיש אשר לא ישלם מחיר המקום אשר יבחר בו?! –

– האם כלם ישלמו בעד מושבותיהם כבית התפלה?  ומה יעשו אלה אשר ידם לא תשיג לשלם מחיר המקום? –

– ראש העדה וקרוביו ובני משפחתו ומשרתיו רק המה לא ישלמו, והיותר בכסף מלא ישלמו.  ואם אין, לא יתנוהו השומרים לבוא הביתה, וכי יזיד איש לבוא ביד רמה אז יתנו עליו ראשי העדה בקולם:  גש הלאה! –

– נפלאת היא בעיני! – מי זה אשר יש לאל ידו לעצור בעד העם לבל יפרץ אל תוך הבית?  הלא אף אם יעמידו פה בעירנו אלף משרתים גם אז לא יעצרו כח לעמוד בפני ההמון הרב –

– לא אדע מי הוא זה אשר יערב לבו לגשת אל אנשי החיל המזוינים ללחום אתם? –

– האם אנשי חיל מזוינים ישימו משמר על בית ה' לכל יבואו בו בני ישראל ?! –– אנשי חיל מזוינים רוכבי בסוסים המה יפילו אימתה ופחד על כל הקרב אליהם –

– ה' ישמרנו!  ה' ישמרנו! –

– האם פה יבוא כל איש אף ביום מועד? –

– פה דלתי הבית פתוחים לכל יבוא – ענה בשחוק.

– לוא היתה כזאת בעיר אשדות כי אז לא נותר אבן אל אבן בבית התפלה כי צר המקום מהכיל את כל הנאספים –

– בלי ספק יזרו הלאה רק את המון העם, אך כי יבוא איש יודע תורה יקרבהו כמו נגיד, האין זאת? –

– זאת לא זאת?  מה להם ולתופש תורה?  זכור אזכור ואשחק גם עתה:  בחג המצות נגש איש עוטה מעיל ארוך עד הארץ, ועל ראשו מצנפת מעור שועל רב הזנב, חלציו היו אזורים באזור משי.  הוא נגש ויבוא אל פתח בית התפלה ויאמר לפתוח הדלת, אז נתן עליו שומר הפתח בקולו: גש הלאה! – האיש התקצף ויאמר:  מי אתה עז המצח, כי תעיז לדבר אלי עזות?  הן רב אני בעיר כסליה!

– אם רב אתה בעיר כסליה, לך ושוב לעירך כי פה צר המקום מהכיל אותך – ובדברו הדפו אחור מהמעלות אשר לפני הפתח.  הרב התקצף והתגעש, קלל וחרף את השומר כאשה רוכלת בשוק.  אז לא משל עוד השומר ברוחו, ויגש אל מחרפו וימרט לחיו, אמנם גם הרב לא טמן ידו בצלחתו כי הוא אחז בשערות השומר, והשומר אחז בזקנו וכה התגוללו על הארץ רגעים אחדים.  כל הנאספים ראו כן תמהו כי יעיז איש להלחם את השומר, אך בראותם כי ידי השומר מלאות עבודה, נבהלו נחפזו לפרוץ ולבוא אל תוך הבית.  כראות ראש העדה כי המון אדם פרץ פתאום אל תוך הבית פנימה, שער בנפשו כי השומר – אשר היה מהמשכימים לברך על כוס יין מלא מאה פעמים בכל יום, אף כי רק ברכה אחת ברך על מאה כוסות – עזב את הפתח לדרוש שכר, לכן מהר ויצא בחרי אף לתת בקולו על השומר על אשר עזב משמרתו, אך כראותו כי הוא מתגולל על הארץ ואוחז בפאת זקן איש,  קרא בקצף:  מה זאת?  ברוך! – השומר, או כאשר יקרא בפי העם ברוך השמש, עזב כרגע זקן לוחמו בשמעו קול ראש העדה ויספר לו את כל הנעשה.  הראש התקצף והתגעש, רקע ברגליו ויקרא בקול נורא:  נבלה כזאת לא נשמעה בכל הארץ!  איש זר, לובש מלבוש ארוך יזיד לבוא אל בית התפלה למרות רצון השמש!  שערוריה עשה! –

בשמוע הרב השוכב על הארץ כי הראש ידבר קשות, דמה בלבו כי על השמש תעבר כוס זעמו, לכן מהר ויתנער מהעפר ויקם על רגליו ויקרא בקול גדול:  אמת הדבר!  נבלה עשה! שערוריה כזאת לא נעשתה בכל הארץ, כי יעמוד איש ככלב בפתח ולא יתן את איש ישראל לבוא אל בית ה'!  גרש את הכלב מבית ה' ולכל ישראל תהיה הרוחה! –

– הוי עז מצח! – קרא ראש העדה בקצף נורא – עוד תעיז פניך לדבר תועה על השמש, אשר עשה מלכאכתו באמונה!  גש הלאה!

– גם אתה כמוהו! – קרא הרב בזעם, בראותו כי שגה במשפטי – אני דמיתי כי לך לב ישר ורוח נכון לשפוט משרים, אך עתה אראה כי כל עוף למינהו ישכון –

– גש הלאה!  מגאל ונבזה!  בעוד כל עצמותיך שלמות ואחת מהנה לא נשברה! –

– מגולח זקן!  קצוץ פאה, אוכל בשר החזיר, עז מצח! – קרא הרב ויחפוז להמלט. אך לשוא!  כי כי זקנו אשר נפל בידי השמש היה לשטן לו לבלתי תת לו ידים להמלט וינתן בידי שר הפלך לשים עליו משמר על כי חלל כבוד ראש העדה –

– ה' ישמרנו! – קרא אדון הבית בשממון – המה נתנו בן יעקב ביד גוי!  האם אבדה האמונה ונכרתה החמלה מלבם?  הה!  נפשי להאמלל תזעק!  בלי ספק ישב עד עתה במשמר–

– שלום לו, אל תירא!  אוהביו ומיודעיו הטו לב השוטר בשחד, כי שקלו על כפו חמשה שקל כסף וישלחנו לחפשי –

– אם כן, אמת הדבר אשר ספרו עובדי דרך:  כי כל בני עיר אשדות השחיתו את דרכם;  קץ הפלאות הנה בא, משיח דופק על דלתותינו! אך הגד נא לי מדוע עזבת את העיר הזאת?  הלא את יושביה התהלכת, ובלי ספק למדת דרכיהם, ואיך בא בלבך הרעיון לעזוב אותם?

– וזה הדבר אשר עזבתי את העיר הזונה ההיא – עניתיו במרמה למען קחת את לבבו, כי ראיתי כי הוא הביט בי בעברה – כי נלאיתי ראות כבלע רשע צדיק ממנו–המענה הזה השיב אפו ממני כרגע, כי אנשים כמו אלה ישפטו רק למראה עיניהם ולמשמע אזניהם, וגם רשע עריץ כצדיק תמים בעיניהם אם ידע להמתיק מרמה בפיו.

– טוב עשית כי מהרת לעזוב את העיר באביב ימי עלומיך, אות הוא כי תטיב צעד, ותמצא חן בעיני אלהים ואנשים – ענני באהבה – אך איזה הדרך תבחר בה עתה?  ומדוע באת הנה?  הגד אולי יש לאל ידי להושיעך או לדבר עליהם טובות , והנני נכון לעשות ככל אשר תשאל נפשך –

להיות משורר עוזר על יד החזן אשר בעיר הזאת באתי הנה, כי שמעתי שמעו מרחוק  – המענה הזה לא מצא חן בעיניו, זאת הכרתי כרגע על חזות פניו, כי אין נבזה ונמאס בתבל כעוזרי החזן, בעיני ילידי ארצנו.  אך מה יכולתי עשות?  הן דבר יצא מפי ולא ישוב עוד – אמרתי בלבי – לתקון המעות לא אוכל עוד, וטוב לי לחריש ולהתאפק עדי אשמע דבר מה יענני.  והוא גם הוא החריש רגעים אחדים, ואחרי כן אמר בלזות שפתים ובכבדות:  החזן ראובן ברוך אשר היה פה, נסע כבר מזה;  כי עדתנו נלאתה נשוא זמת תבליתו.  הן כל החזנים סרי סוררים המה, אך הוא הרבה הרע מכלם, כי לבד המזמתה הרבה אשר עשה, עוד הוסיף על עונותיו פשע להכות את אשתו מכה רבה, עדי נפלה למשכב ולא יספה קום, אז שלחה העדה אותו מעל פניה, וגם קולו החזק לא עמד לו להשיבהו על כנו.  וזאת תפארתי כי אני אני עשיתי זאת , אני טהרתי עדתנו מהנגע הזה, ועתה הוא חזן בעיר תעלוליה.  ועצתי אמונה לך לבל תלך אחריו כי הוא איש רע מעללים ובליעל, וטוב לך ללכת מחר אל החזן אשר בא הנה זה ימים אחדים בלכתו למסעיו, ובעוד ימים אחדים ישים לדרך פעמיו, וידעתי נאמנה כי הוא יספחך אליו אחרי אשר אדבר טוב עליך, והוא איש טוב וישר הולך –

– מצות שפתיך אשמור –

– ואתה מי אתה? – שאל את רעי.

– גם אני במשוררים – ענהו.

– מה שמך? –

– דן –

– ומה שמך? – שאל אותי.

– יוסף –

– האם שני אחים אתם? – שאל בשחוק.

– אחים לצרה – ענה רעי דן.  המענה הזה מצא חן בעיני אדוני הבית.

 

י'

מְגַלֶה  צְפוּנוֹת

ידעתי כי בעיני רבים מהקוראים את דברי יתראו האנשים, אשר אעביר לפניהם, דרכיהם ועלילותיהם, כילדי הדמיון, דמיון כוזב; – יאפו נראה בימינו אלה – ישאלוני בתמהון – אוילים וחסרי דעה כאלה אשר יחפשו אחרי חטאים בעת אשר תצא המגפה? הלא עם ועם אל הרופאים ידרשו ולא אחרי החטאים יחפשו למען הנצל ממות.  ומה גם היהודים, המה ישאלו ברופאים גם בטרם הוכחו במכאוב על משכבם, ובעזרת הרופאים יפלו למשכב למען תהיה להם הצדקה לדרוש ברופאים.  גם אנשי צדקה כאלה, אשר יחפשו אחר רעבים להאכילם מפתם, כבר ספו תמו מן הארץ, וכל הדברים האלה הוצאת מלבך, כי המה לא היו ולא נבראו – כה תאמר אתה הקורא אשר נולדת בארץ אשר היהודים היושבים בה עזבו מנהגי אבותיהם, ועל שרשי רגלי העמים יתחקו לצאת בעקבותיהם, ולכל דבר אשר נחלו מאבותיהם – אף אם טוב הוא וישר הוא – סור טמא יקראו.  ורק במנהג אחד עוד יחזיקו בכל מאמצי כח: לצבור כסף על יד כהנמלה גרגירה.  – אין לנו חלק בדת בני יעקב, ולא נחלה במנהגיהם – יקראו בחזקה למען ישמעו העמים ויאמרו: לנו אתם! אחינו אתם! – שם ספו תמו רשעים; איש לא יוסר בקהל על עשותו המזמתה בסתר, גם אנשי חסד עוד אינם, לא יפנו אל נאקת רעבים, לא ישמעו צעקת עניים נמוגים בזלעפות רעב "לכו עבודו"! יענו בעת יקרא להם איש אובד לעזרה.

– אנא אדוני! – תְּשַׁוֵעַ נפש האמלל – הנני מֻכֶּה אלהים וּמְעֻנֶה ואזלת ידי למצוא חַיַת ידי, אנא הושיעה נא ולמה אמות לעיניך? הן ה' ברכך בכל, העניקה נא גם לי אחת מני אלף מכל הטוב אשר ברכך ה'! –

– גש הלאה! – יענהו – כחי ועצם ידי עשה לי את כל החיל הזה, לך עבוד ותהיה גם אתה כמוני –

– אבל אדוני! זכור את בוראך אשר בראני גם אני וכלנו בידיו הננו לשבט לחסד, ואם הוא הכביד עלי אכפו, אל נא תכבד לבבך ממני פן אלך ואינני, ובך יהיה העון –

– סור לך כרגע, ואם אין אסגירך בידי השופטים! נרפה אתה נרפה על כן תבקש לחם חסד – כה יענה שם העשיר עזות את הרש אשר תחנונים ידבר בפגעו בו בחוץ (כי אל ביתו לא יבא כי שם בצד הפתח עומד השומר ולא יתנהו לבוא הביתה, כי רן צֻוָּה לאמר: "עני ואביון לא יבוא אל הבית") וישחית רחמיו לבלי השכיל אל דל –.  ידעתי זאת; ידעתי כמוך קורא משכיל! כי גם אותי הביא הזמן אל ארצך ואראה עולם הפוך: בארצי ייסרו את העושה המזמתה, או את אשר יחשדוהו כי זמה עשה, ומכספכם ירימו תרומה לעזרת עניים ודכאי רוח, ובארצך יסור ייסרו את קשה היום אשר דרכו נסתרה ומכספם ישחדו לעשות המזמתה ויתפארו בה לעין כל, וזאת היא שיחם והגיגם ועטרת גאותם.  אך גם אלה אשר הצגתים לפניך עודם חיים וקימים הם.  לא מלבי הוצאתי מלים, רק את אשר חזיתי אותה אספרה: ראיתי את בני הדור הישן באולתו להאמין בכל דבר, וטוב לבו, גם ראיתי את בני הדור החדש בחכמתו ולבו לב האבן.  ולא מאשר כי אתן יתרון לאלה על אלה ערכתי אותם עתה מערכה מול מערכה, כי לא מטיף מוסר רק מספר תולדות הנני, ואם גם יתמלטו מעטי לפעמים דברים אשר כדברי מוסר יראו לא בצדיה אעשה זאת, ואתה לא תשית לבך אליהם.  ורק בעבור זאת השמעתיך כל אלה למען תראה ובחנת כי רק אמת יהגה חכי.  ועתה אשוב לספר תולדותי בהשקט ובטחה.

בלילה כאשר שכבנו לנוח ולישן בבית התפלה או בבית המדרש – ששם יתאספו הלומדים ועוברי אורח הלילה לנוח מעמל היום – שאלני רעי דן: האמנם אמת המה כל הדברים אשר ספרת אודות העיר אשדות באזני האיש? –

– האם כמשקר אני בעיניך? כי לא תתן אמון בדברי – עניתיו ברגז.

– אנא סלח נא לי, כי לא להשפיל כבודך שאלתי כזאת, רק מאשר כי הדברים אשר דברת נגעו אל לבי, כי אני לא חשבתי כזאת על עיר אשר יושביה באור ההשכלה יראו חיים, לפי דבריך, כי גם המה סרו מהדרך הטוב, ואני אמרתי בלבי, כי כל אלה אשר בדרך החכמה אחזו, יישרו לכת.  ועל כן שאלתי אולי הגדלת בפיך על מעשיהם –

– אני ספרתי את אשר ראו עיני בבקר בבקר –

– אם כן יתעו גם המה בארחות עקלקלות ודרך אמת עוד לא ידעו.  אך מי גבר יחיה ולא יחטא?! – הוסיף לדבר ויתאנח – אמנם בכל זאת אחשוב למשפט כי גבהו דרכיהם, וכי יצדקו אלף פעמים מיושבי הערים האלה –

– האם רוח עועים התעך לחשוב את יושבי העיר אשדות, אשר לא יתפללו, יוציאו משא ביום השבת, יגלחו פאת זקנם, ויתגאלו במרק פגולים ובבשר חזיר, לצדיקים מיושבי העיר הזאת אשר ייסרו נגד השמש בעד עון ופשע? לא אדע מי הוא האיש אשר יערב לבו לחטוא פה?

– אמנם כן הוא; כם המה שגו, אלה אשר יעזבו חקי דתם ודרכי אבותיהם נקלים בעיניהם גם המה יחטאו, אך רק לאלהים.  אך אלה חטאו ופשעו לבני אדם כמהם, שאול חטאו! אלה אשר להות נפשם יקראו – אמונה, ולכבודם – כבוד הדת.  הה, יוסף! יוסף! אבן מעמסה תכבד על לבי אגלה לך מעט מזער מהדברים הכמוסים אתי, אולי ירוח לי מעט.  אתה תתבך בלבבך כי אל נוה שאנן, אל עיר הקדש הובילוך רגליך? הה, שגחת מאד! אל מאורת צפעונים התעך רוח תועה, אל עקרבים אתה יושב כעת, רבבותעינים צופיות על כל הליכותיך.  התאמין כי האשה האמללה חטאה? התאמר כי בלב ראש העדה נגעה יראת אלהים? אני אגלה את המסכה מעל עיניך ותראה, אבל אמץ לבך! כי נורא הוא המראה אשר תראה, מראה התפתה, דמות השחת יגלו לעיניך.  עיניך תראינה אש יוקדת, אש הקנאה תאכל עד שאול, תאכל בכל פה אביונים נקיים.  אש הנקמה תצא ותצת ביושבי בטח הולכי נכוחה.  הכנדוף עשן תנדוף מישרי לכת, לא תחמול על עוללים, לא תשא פני זקנים, תלעג לישר, תבוז לתם.  הה, לפני זעמה מי יעמוד?! –

– אך רוח עועים מסוך בקרבו – אמרתי בלבי ואירא מפניו.  לכן קמתי ממשכבי ואמר לבקש לי מקום אחר באשר אשכב.

– מדוע תקום ממשכבך? שאלני בתמהון.

– אנכי אירא מפניך ומדבריך! –

– זאת ידעתי מראש כי לבבך הטהור ימאן האמין בדברים נוראים כמו אלה –

– לבי הטהור! – עניתיו בבוז – אדמה כי לבי טהור כאשר רוחך נכון.  אמנם זאת אחשוב למשפט: כי רוחך לא נכון בקרבך כאשר לבי לא טהור עוד –

– לא אאמין לדבריך; לשוא תחפוץ להוציא עליך עלילת שוא, אבל מדבריך אראה כי אז בלשון אחרת דברת אתי –

– יהי לבך נכון ובטוח כי גם לבי ראה הרבה חכמה ודעת אנשים – עניתיו בתלונה, כי הטיב חרה לי עליו על אשר יחשבני לנער אין הבין – גם אני אדע להוליך שולל אנשים בערמה בעת אשר אחפוץ –

– זאת אאמין לך כי יש לאל ידך לסבוב בכחש, אמנם לא בעת אשר תחפוץ, רק בעת אשר יכביד עליך המקרה אכפו, ואחרי אשר תשיב אל לבך אז ייסרוך כליותיך –

– מאין ידעת זאת? – שאלתי בתמהון בראותי כי הוא ראה ללבבי.

– כי ידעתי כי האיש אשר יוליך שולל בעת אשר יחפוץ, הוא יחפוץ בכל עת להוליך שולל, ולא יגיד זאת לאיש.  לא כן אתה, מפיך שמעתי דברים היוצאים מהלב, אות הוא כי לא מחפץ לב תוציא מפיך לפעמים דבר כזב ורק מאשר כי אין לך דרך אחרת לנטות –

– נאמנים דבריך – אמרתי ברגש ואשמח מאד בלבי כי נמצא איש אשר יעזרני להשביח המון מוסר

כליותי – הנך חכם לבב ואני לא פללתי זאת בעת אשר ראיתיך בפעם הראשונה היום בבקר –

– זאת ידעתי גם אני; הה! הרבה למדתי, אך לא מפי מורים ומלמדים להועיל, רק הפגעים והתלאות אשר סבוני הקיפו עלי יחד, המה הביאו חכמה בלבי, המה פקחו עיני לראות את הנעשה חדר בחדר, בחדרי לבב אנשי הערים האלה ולב עמוק, וחכמתי תרבה הותי "יוסיף דעת יוסיף מכאוב" אמר החכם, ואני חזיתי מבשרי, ועל כן אןתך ראיתי תמים לפני, לכן אפקח עיניך על דרכך למען תדע את הדרך אשר אתה הולך עליה.  התורה אשר קניתי לי בדמי לבבי אותה אתן לך בלי כל מחיר.  אני אפקח עיניך על דרכי יושבי העיר הזאת כי לפני נגלו כל מזמותיהם ומעשיהם במחשך, או אז תראה ובחנת כי רוח נכון בקרבי, וכי לא מוציא דבת שקר הנני באמרי כי המה השחיתו התעיבו עלילה –

– ובכל זאת לא אוכל תת אמון בדבריך.  האם תרשיע את כל יושבי העיר וגם את האיש הזקן אשר קרא אותנו לאכול אתו לחם? אבל אני לא ראיתי עוד איש צדקות כמוהו אשר ישכיל אל דל ובטרם יקרא אליו יענה ויאמר הנני לעזרתך.  לו היית בעיר אשדות וראית אביוני אדם יבקשו לחם ואין, ואין איש שם על לב להצילם מרעתם, כי אז אמרת גם אתה כמוני כי העיר הזאת עיר אלהים –

– האם אמרתי לך כי כל יושבי העיר רשעים המה? יש ויש הרבה אנשים ישרים תמימי דרך ועושי צדקות והמה הרבים אך מה יועילו אלה, אם במקום המשפט שם הרשע? אם אין אמת ואין מפגיע.

Å  שבט מושלים למשול על כל העדה נתן בידי אנשי מרמה ובמה נחשבה כל צדקתם, אשר ירבו לרעבים וצמאים אם לא יפקחו עין ולא ישימו אל לב להציג בשער משפט אמת? אמנם רב הוא ערך החסד, אך גדול ממנו ערך המשפט, לוא עזבו חסדם ובמשפט אמת אחזה ידם כי אז רבה צדקתם מעתה ועמל הרבה נסתר מעיני העשוקים בלא משפט –

– הן גם פיך ענה בהם כי יש ביניהם הרבה אנשים ישרים, ומדוע לא יתעוררו המה לגדור פרץ להפר עצת רשעים? –

– זאת היא רעה חולה כי לא דעת ולא תבונה להישרים לשפוט משרים: המה יאמינו בכל שוא נתעה, המה רק למראה עיניהם ישפוטו, ואם יתמם איש, ילבש אדרת קדש לכסות על זדון לבו אז קדוש יהיה, ואיש לא יביא מעשיו במשפט אם זך וישר פעלו.  אדרת הקדש תכסה על דמעת עשוקים ועל דמי נהרגים.  ואם אמרי אספר לפניך כמו, הנה תסמר שערת בשרך ולא יקום עוד רוח בקרבך –

– כל אלה רק דברי שפתים הנה הנם! מי יודע, מדוע תבער כמו אש חמתך על העיר ויושביה? ספר לי דבר אחד מכל הדברים הנוראים אשר תדע ואדע אם אמת בפיך –

– השמעת את דברי המטיף? –

– שמעתי, אך לא שעיתי אל חלומותיו ואל דבריו כי משגע הוא –

– אמנם כן משגע הוא ; כי לוא היה ככל האדם, כי אז לא נועז להגיד להם פשעם, כי בנפשו דבר הדבר הזה, אכן כל דבריו אמת וצדק: דם נקי שפכו היום בתוך קהל ועדה.  התאמין כי האשה הזאת חטאה לאלהים? זאת לא זאת! חפה היא מפשע, שה תמה היא אך נפלה בידי נמר אכזרי אשר אם עבר ורמס ואין מציל.  שמע והשתומם! –

הוא שאף רוח מעט, ואך חפץ להחל עוד הפעם את דברו נשמע קול רעש אחרי הדלת והמזוזה, דלתי בית התפלה נפתחו בזרוע כח ושתי נשים האחת כבת חמשים והשנית כבת שלשים שנה, מיללות בקול מרגיז לב ומתופפות על לבביהן, פרצו אל תוך הבית.  וכרגע קרעו את דלתות ארון הקודש ותתנה ראשן לתוכו ותשאנה קול נהי ביתר שאת מבתחלה.

– אל אדיר – קראה האשה הזקנה בקול מר צורח – השיב הנפש בתי! תן לי בתי! קח נא את נפשי תחת נפשה! השיבה לה רוח חיים, ונראה כי כחך גדול להחיות מתים! הן אתה ידעת איך תיקר נפש בתי בעיני, השיבה לי בתי ואהללך בקהל! עשה למען שמך! אבותי ישני עפר קומו התעוררו מקבריכם לבקש חנינה בעד בתי לבל תמות לשחת! ספר התורה היה מליץ ישר על בתי הלא מידה לך העדי אשר עליך! היא תפרה בידיה לך מטפחת ומכספה קנתה "עץ חיים" לעטרך כבוד! מלאכים הקדושים חלו נא פני אל כי יוסיף על שנות בתי שנות חיים! אלהי ואלהי אבותי שמע לקול אמתך והקים את בתי לבל תמות לשחת! – כדברים האלה הביעה ועוד הרבה אשר לא אזכור עוד, והשנית בכתה במר נפשה אך לא הוציאה הגה מפיה.  ואחרי אשר בכו והתפללו כחצי שעה נגשה הזקנה אל האיש אשר ישב אצל השלחן ויהגה בשום לב – מעת אשר באו הנשים הביתה – ותאמר לו: היש פה עשרה לומדים להתפלל בעד נפש בתי לבל תמות לשחת?! –

– יש ויש; ובלי תפונה תחפצי גם לשנות שמה, כי משנה השם משנה גזר דין –

– כל אלה תדע אתה יותר ממני, אך מהר ואסוף את הלומדים, ואחר כן תשלחו איש להודיעני את השם אשר נתנו לה ואני אשלם ביד נדיבה –

– אנכי אעשה כדבריך –

הנשים יצאו מבית התפלה, והאיש מהר לקבץ עשרה אנשים ויקחו כל איש ספר תהלים בידו ויקראו בחזקה.  גם אני ורעי נלוו אתם.  אחרי כלות קריאת התהלים החלו להתפלל התפלה לשנות השם, והדלת נפתחה ואיש אחד כבן חמשים שנה לבוש קרעים, ומכוסה ברפש וטיט מכף רגלו על המכסה הטלוא אשר על ראשו, שתי פאותיו כשני זנבות, כי זה ימים כבירים לא עלה עליהם מסרק להפריד בין הדבקים.  בחפזון נגש אל המתפללים ויקרא: רַרַרַב לָלָלָכֶכֶכֶם! –

– מה לך איש שפתים? – כן קראוהו בלצון על כי כבד פה היה – מה תדבר?  דבר דבר ברור ונדעה – אמר אליו האיש אשר אסף את המתפללים.

– איש שפתים! איש שפתים! קרא האיש בתלונה – איש שפתים הנני כמוך, הלא שפתי ברור תמללנה.  רב לכם להתפלל!

– שפתיך ברור תמללנה! – קרא הדובר בו בשחוק גדול – הן בכל עת לא נשמע שפתיך, ואף כי עתה אחרי אשר תנשום ותשאף יחד.  הגד מה נהיתה?! –

– הלא אמרתי לך – קרא האיש בשפת עלגים ובקצף – רב לכם להתפלל, כי לא תשיגו מאומה בעד תפלתכם, כי היא מתה!

– מתה!! – קראו כלם פה אחד בתמהון ויעצבו אל לבם על שכר תפלתם אשר עלה בתהו.

– הלא היום בבקר ראיתיה – קרא אחד מהמתפללים.

– לפנות ערב היתה בחצר בית התפלה לראות את המשפט אשר עשו בהחוטאת, וכשמעה את דברי המטיף המשוגע התעלפה ויתהפכו עליה ציריה כי כבר מלאו ימיה ללדת ותמת על המשבר –

– לבי נבא לי, בשמעי דברי המטיף, כי רעה תהיה בעיר, אך מי מלל כי הרעה נגד פני הראש?! הלא יחידה היתה לו ואהבת נפש אהבה, הה! אין קצה לשברו.  מה יועילו לו עתה כל האוצרות אשר אצר אחרי אשר הוא הולך ערירי! – אמר אחד המתפללים וישא מרום עיניו.

– ה' לא יעשה עול במשפט – ענה איש זקן.

– ואם כן תרשיע את ראש העדה ותאמר כי בחטאו מתה בתו? – שאל אחד המתפללים ויתבונן בו בעינים חודרות.

– ואתה תרשיע את ה' למען הצדיק את הראש – ענה הזקן.

– ירא אני פן תדכא הצרה הזאת לעפר נפשו – אמר האיש אשר אסף את המתפללים.

– אך אל ימות עד מהרה כבתו, לבל נתפלל עוד הפעם חנם – קרא נער אחד.

– שים יד לפה, סכל! – קרא האיש הלובש קרעים.  רגעים אחדים שררה דומיה בבית, אין פוצה פה ואיש לא קם ממקומו.  ובעודם יושבים נפתחה הדלת והמטיף המשגע בא הביתה במלבושים אשר לבש ביום, גם הטוטפות על ראשו לא חסרו, ויגש אל ארבע פנות הבית וישקם במו פיו, ואחרי כן התהלך הנה והנה וידבר לנפשו כקול דממה "החל הנגף" "החל הנגף" ויצא מהבית מבלי הביט בפני איש או לדבר דבר.  כלם קמו ממקומם, וגם אני ורעי שבנו למקומנו הראשון והוא שב לספר הדברים האלה:

Å

 

י"א

נָחָשׁ בַּבַּיִת

לפני חמש עשרה שנה בא הנה איש עשיר ונשוא פנים אבינדב בן שלום שמו מעיר תרצה, ויכונן פה בית מטוה לצמר ולשש; מדוע בחר בעיר הזאת לא ידע איש מיושבי העיר, גם לא שמו לבם לחקור אחרי הדבר.  כסף רב הוציא מכיסו על הבנין והמכונות, כי שלם ברוח נדיבה להעושים במלאכה, עדי הוציא חפצו לפעולות אדם.  ומה רבה שמחתו בראותו: כי לא לריק היה יגיעו ולא להבל כלה כחו וכספו, כי מסחרו פרץ בארץ ושם ביתו עלה למעלה ראש.  וזאת יבין כל איש, כי כרבות כספו כן רבו גם אוהביו באי ביתו; מלוא חפנים כבוד פזרו לו בבית התפלה בבואו להתפלל וכל החבורות אשר בעיר בקשו לעשות אותו לראש לחברתם.  אך הוא מאן לקחת משרה קטנה או גדולה על שכמו – אף כי הרבה צדקות בכל עת ולכל דבר אשר שאלו ממנו פתח יד נדיבה – ובכן היה אהוב ורצוי לכל בני העיר, ואף אלה אשר בתחלה נתנו בו דופי באמרם, כי הוא ירבה צדקות רק למען קחת לב העם אשר ישיש על צדקות פזרונו ויתן לו משרה כבודה בקהל, חדלו מחלל כבוד ויהללוהו בשער בראותם כי שנים עברו והוא עודנו כמעין ישועה לעניי העיר, ולמרות רצון העדה כלה אשר בחרה בו פעמים רבות לשימהו אלוף לראשה.

Å לא לקחת עטרה לראשו גם לא השמיע קולו בדברי העדה.  ורעיתו שרה היתה לעזר לו במעשה הצדקה, וכל העניים והאביונים אשר בעיר הגידו כלם פה אחד, כי אשה נדיבת לב כמוה אין בכל הארץ.  וזה שמה אשר קראו לה "שרה אמנו".

כבעדן גן אלהים חיו האנשים האלה פה עלי אדמות; שמחה בלי אנחה, ענג בלי נגע היתה מנת מדתם, ופרי בטנם בן ובת לפניהם כנטעי נעמנים משמחי לב.  הבן אבשלום נער כבן שבע עשרה שנה חכם לב ויפה תאר מאין כמהו, הרנין לב הוריו ואף כי משולח היה לנפשו, כי יחיד היה להם ולא עצבוהו מימיו ליסרהו בעת אשר עשה דבר אשר לא כן, בכל זאת ששו אלי גיל בראותם חכמת לבו ויתברכו בלבם, כי כאשר יבוא בשנים תבוא חכמה בלבו ואז ישכיל בדרכיו וייטיב לכת.  בתם שולמית נערה בת שתים עשרה שנה יפת עינים וטובת חן, היתה להם לשעשועים, ובמה יבורך עוד גבר, אם כל אלה לו? –

וכטוב לבם כן הטיבו לכל דורש עזרה; מבקר עד ערב נסבו דלתי הבית על ציריהן מיוצא ובא; רעבים באו להשקיט רעבונם, מטים – למצוא משענה, ואיש איש מצא את אשר שאלה נפשו, לשמו ולעירו לא שאלוהו, אף לא התחקו על שרש רגליו לדעת אם לא ערום יערים.  גם שלשה נערים מבני הישיבה מצאו לחם חוקם בבית הזה, ואחד מהנערים מנשה שמו בחור בן תשע עשרה שנה היה טוב תאר וחכם לב, הוא לא התראה כתופש תורה בהישיבה רק כבן איש עשיר, כי לא לבש קרעים ובגדיו היו נקיים בכל עת, ועל כן מצא חן בעיני אבינדב ויבדילו מרעיו ויאמר לתת לו בביתו חדר לשבת בו ולנוח בלילה.  אך הוא הודה חסדו למטיבו ויאמר, כי לא יוכל לעזוב את בית המדרש, כי נפשו חשקה בתורה ללמוד כל היום וגם לילה ליום ישים למען תרבה חכמתו.  כִּזֵב לו, כי לא שם לבו אל דברי המורה גם לא הגה בתורה, רק השתרר בגודל לבב על יתר הנערים אשר בגילו, והמה חלו ורגזו מפניו ואחרי דבריו לא שנו, כי יראתו היתה על פניהם כל היום ולא נועזו לענות בו אף אם ראו בו ערות דבר, (אף כי זה כל חפץ בן ישיבה לענות סרה ברעהו) כי המה ראו, כי ראש הישיבה (המורה) יתהלך אתו במישרים: לא יכנו, גם לא יקללו אף אם ישב כיום תמים ולא יפתח פיו להגות בגמרא.  ואף כי לפלא היה הדבר בתחלה בעיני כל הנערים הנמצאים בהישיבה, אשר ידעו דרך הראש, כי נפשו תתענג בעת אשר ירים מקל חובלים על אחד מהם, בכל זאת לא הרבו חקור אחרי שרש הדבר מיראה פן יודע הדבר להראש ויעשה בהם שפטים על אשר יביאו מעשיו במשפט.  אף אחד מהנערים אשר ראה את מנשה שוקל שקלי כסף על כף הראש, לא יכול עצור במלים ויגלה את אזני רעהו מהנפלאות אשר ראו עיניו, והנער השומע גלה לשני והשני לשלישי עדי היה הדבר לדבת רבים ויגיע לאזני הראש.  כשמוע המורה את הדבר הזה בערה חמתו עד להשחית, וירבה חקור אחרי מוציא הדבה, ובהודע לו, עשה בהנער אשר גלה הסוד שפטים נוראים ויגרשנו מבית הישיבה, וגם ביתר הנערים עשה שפטים, ומני אז שמו כלם מחסום למו פיהם ולא יספו לדבר במנשה דבר, כי יראו מפניו כמפני מלך בלהות ויסבלו במנוחה, כל אשר נטל עליהם.

המענה אשר ענה מנשה לאבינדב מצא חן בעיניו מאד ויאמר לו: קנה חכמה קנה בינה ותהי עטרת תפארת לראשך, ובכל זאת איעצך לבוא הנה ללון פה, כי רב לך אם תהגה בשום לב כל היום, ובלילה תמצא מנוחה לנפשך.  בתחלה לא אבה לשמוע בקולו, אך כאשר הפצר בו נאות לעשות כדברו, ומני אז התחשב כבן בית אבינדב.  ולאט לאט החל לבוא הביתה גם ביום, ויעזור לחלק נדבות לעניי העיר בערב שבת גם לא לעתים רחוקות שם עין פקוחה על דרכי הבית ויחוה דעתו, עד כי היה לנאמן בכל בית הגביר, ויתנו בידיו מפתחות הכסף והזהב ויהי המוציא והמביא וכל בני הבית אהבוהו.  לבד המורה אשר היה בבית אבינדב להורות את אבשלום תורת ה', הוא היה עוין אותו וכנגע בבית היה בעיניו, וגם נפש אבשלום בחלה בו, אך לא ארכו הימים ומנשה ראה בשונאו זה, כי לב סר פתאום מאחרי מורו ויבזה צלמו, ואת מנשה החל לדבר דברי אהבה וידידות.  בראשונה נסה אבינדב דברים אל בנו להשיב לבו אל מורו, אך בראותו כי ישחית אמריו לשוא, כי דבריו לא יצלחו לשובב לבו אליו, אז גמר אמר לשלח את המורה מביתו ולהביא אחר תחתיו.  אמנם אבשלום הגיד לו בסתר, כי נפשו בחלה בהאלופים אשר יאמר לשים לראשו, כי לא נער הוא עוד ולא יוסיף לשמוע בקול מורים, אולם אם יחפוץ כי יוסיף לקח, יבחר לו איש צעיר לימים יודע דעת ויחדיו ישבו כאחים כרעים לקנות חכמה.  ימים אחדים עברו מאת יצא המורה

Å מהבית ומנשה הוסיף אמץ לקחת לו לב בני הבית עד כי אהבוהו כלם תכלית אהבה, ונפש אבשלום קשורה בנפשו.  גם באי בית אבינדב החלו לעטרהו כבוד אחרי אשר ראו, כי בני הבית יתהלכו אתו באהבה וכבוד, ואבינדב ראה וישמח בלבו בראותו, כי על ידו יתרומם מאשפות נער מבני עניים, ויוסף לרוממהו קבל עם, עד כי הפקיד תחת ידו גם את האוצר אשר היה יקר בעיניו מכל טוב התבל, הלא הוא בנו יחידו אשר בו היו כל חיי רוחו.  אותו פקד עליו לשים עין על כל דרכיו, ועת אשר יתהלך אתו כרע כאח, ישמור צעדיו לבל יסלף את דרכו.

– שמע נא מנשה – אמר אליו אבינדב – אני מצאתיך נאמן רוח לפני, ובך אבטח כי תשמר את בני מכל משמר לבל יעשה מדחה, לכן אתנהו על ידך ועליך להביט בעינים פקוחות על כל מעשיו ואם בדרך לא טוב יבחר, תמהר להודיעני.  זכור ואל תשכח כי יחיד הוא לי ובו כל תקותי! –

– הנני לכל אשר יצוני אדוני, ככל בנאמן אשמור כל צעדיו, לא אסיר עיני ממנו אף רגע, ובטח בי כי אעשה מלאכתי באמונה –

– בך בטח לבי – ענה אבינדב ויושט ידו למנשה – וגם אתה בטח בי כי אשלם לברי לב כצדקתם וכבוד לבבם –

– לך אני! – ענה מנשה ברגש וישק יד אבינדב למו פיו – גויתי ונפשי נתונים לך, וגם באלה אין די שלומים לשלם לך ככל החסד והטוב אשר עשית עמדי –

– ועוד אעשה כהנה וכהנה לאוהבי ולזוכרי טובותי – ענהו אבינדב, ויצוהו ללכת אל אבשלום ולהגיד לו, כי הוא יהיה לו לרע כאשר שאלה נפשו.  מנשה יצא מחדר אבינדב ויבוא לחדר אבשלום לבשר לו את הבשורה הנעימה, אשר אליה חכה בכליון עינים.  כי מעתה לא יוסף הביא צוארו בעול מלמד.  אבשלום נפל על צוארי מנשה וישקהו בשמעו כי חפצו בידו הצליח, ויאמר: מה אשיב לך ככל חסדיך עלי? רבות עשית עמדי ואני לא אשכח חסדיך נצח! הגד נא מה תשאל נפשך ואתן לך? –

– לא אדא במה הגדלתי חסדי אתך? – ענה מנשה בענות רח – הלא לא עשיתי מאומה, ומי אנכי כי אעשה חסד לבן נדיב כמוך?! –

– אל נא תדבר כזאת – ענה אבשלום – כי הרבה מאד עשית עמדי, בחכמת לבך ובתבונתך הבאת חכמה בלבי להבין, כי לא יאתה לאיש כמוני לשאת על שכמו עול מלמד אשר יבקש חשבונות רבים ויביא כל מעשי במשפט.  עתה אתפלא איך טחו עיני מראות עד הנה, כי לבשת ולחרפה היה לי הדבר הזה, ואתה פקחת עיני ובחן שפתיך לקחת לב אבי עד כי האמין בך וישים אותך לי לרועה, לכן בטח בי, ידיד יקר, כי לא אשכח חסדך לעולם! ומה ידוה לבי בזכרי כי הכלמתיך לפנים ואמרוט לחייך בחרפה, ושם "בן ישיבה" "בן עני" היה בפי לגדופים.  האמן לי ידידי, כי כליותי יסרוני בלי חמלה על הדבר הרע הזה, אך בטחתי בך כי שכחת כל זאת ולא תשמור עברתך לי, האין זאת?!

– אני שכחתי כל זאת, וזכרונות כאלה לא יעלו על לבי לעולם, כי האמנם אטור לאוהבי? או אקצוף על בן האיש אשר הרים אותי מאשפתות לשבת יחד עם בנו?! –

– לא אבי הרים אותך מסתר המדרגה רק חכמת לבך, ולולא חכמת כי אז לא מצאת נתיבות הבית הזה –

– אני ראיתי אנשים חכמים הרבה מאד אשר בקרה

Å יחבקו אשפתות וחכמתם לא תעצור כח לפתח להם דלתות בתי נדיבים, ואני מה? הוא אשר דברתי כי חסדי אביך ולא חכמתי הביאה אותי הנה, ולולא יראתי פן אעציב את רוחך, כי אז נתתי לך אות, כי צדקתי במשפטי –

– אל יפול לבך עלי, דבר כאשר עם לבבך ואשמעה, כי דבריך יהיו לי לששון ולא יעציבו רוחי –

– למרות רצוני אזכירך עתה מעלליך לפי שנה, ולא מאשר כי אשמור לך איבה אזכירם עתה, חלילה לי מזאת! רק כי חפץ אני להורותך דעת דרכי בני אדם ולהראותך, כי לא החכמה תחיה את בעליה, לכן אזכירך את דרכיך, איך התהלכת אתי שנה אחת לפנים, הן גם אז הייתי חכם לב כמו עתה ומדוע השלכת עלי שקוצים ותבזה צלמי? ולוא נתנו לך כל מעדני מלך, לא אכלת אתי לחם, גם לנגוע בי קצה נפשך ומדוע לא עמדה לי חכמתי לשובב לבך אלי? ואני גם אז אהבתיך תכלית אהבה ולא יכולתי לקצוף עליך, ובעת אשר ראיתי אותך נקלה לעיני האמהות, כי המלמד שפך עליך בוז וקיקלון לעיניהם, נכמרו נחומי עליך ואמהר לפקוח עיניך ולהראותך כי עז בידך לנתק מוסרותיך, ומדוע לא הועילה לי חכמתי עד הנה לקחת לבך לאהבתי? –

– לא צדקת בדבריך; רק משובת נעורי הזכרתני ולא שמת אותותיך אותות כי אתך הצדק.  הן רעים אנחנו עתה ויקר אתה בעיני מכל האנשים אשר ידעתי על הארץ, ומי קנה לבבי לאהבתך, אם לא חכמתך? ואם כי ימים רבים עברו בטרם נפקחו עיני לדעת חין ערכך, הלא בי העון, ובהמלמד אשר דבר עליך תועה בשנאתו אותך, אמנם עתה תדע בנפשך כי כמו אחי יונק שדי אמי אחשבך –

– וכמו מלאך אלהים אתה בעיני –

– אל נא למלאך אלהים תדמני – ענה אבשלום בשחוק – כי נפשי אִוְתָה להיות בן אדם, אבל כאח ורע קרבני, כי אתה ידעת לבבי –

– אחיך ועבדך אני – ענהו מנשה ברגש ויחזק בידי אבשלום וישקן למו פיו, ואבשלום נשקהו על מצחו, ומני אז לא נפרדו שני הרעים איש מעל אחיו: יחדיו אכלו ושתו, יחדיו שכבו בחדר אחד ויחדיו הלכו שלובי זרֹע לשוח כשני אחים מבטן אחד – .

מנשה חשב מחשבות כל היום לקנות לו לב אבשלום ביתר שאת ובדעתו את לבו אשר ינוע כנוע הקנה במים, בדי דבר חדש יאמר האח, ועד ארגיעה ישליכנו מעל פניו כנצר נתעב, לכן חשב מחשבות במה לחזק חבלי אהבתו אליו לבל ינתקו, ואף חכמתו עמדה לו; הוא ראה כי להגות בתורה בחלה נפש אבשלום לכן בחר לו תורה חדשה להביא בלבו – תורת מות! הוא פקח עיניו לראות כי בן עשיר הוא וכי כסף רב אצור באוצרות אביו, והאדם אשר כסף יש בידו לא נברא על הארץ לצום וללכת שחוח, כי רבים המה תענוגי התבל ומנעמי החיים אשר ירנינו לב עול ימים.  ואבשלום הטה אזנו ויקשיב רב קשב, חדשות לא ידע שמעה אזנו מפי מלמדו להועיל ומחשבות חדשות עלו לבו, גם לא אֵחר מהוציא את מחשבותיו לפעל ידים, כי תאוה החלה ללהט קרביו כאש לוהט ועיני מנשה רואות, אך לא השיבו מדרכו כי אם היה עליו סתרה להסתיר מעשיו מעיני הוריו.  כה הוליכו שולל מדחי אל דחי, ומיום ליום גדלה משובת הנער והוריו לא ראו ולא ידעו עד מה, כי אהבתם לבנם יחידם עִוְרָה עיניהם מראות עותתו, וגם האמינו במנשה, כי לא יתן את בנם להתיצב על דרך לא טוב.  כה התהלך אתו כששה ירחים ויצליח, ויתברך בלבו כי עוד מעט ויגיע עד המטרה אשר אליה שאף.  ואמנם בא יום אחד אשר אמר כי הוא השחית כל פעלו ורק לשוא עמל עד הנה, היום ההוא היה יום מות שרה אשת אבינדב אשר הביא תאניה ואניה בבית, וגם לב אבשלום נמוג בקרבו ויהי ימים אחדים עצוב רוח וינזר מכל תענוג וחמדה, עד כי האמין כמעט גם מנשה כי הצפור נמלטה מפח ויחרד מאד לרגעים פן תפקחנה עיני אבשלום לראות כי הוא חבל מזמות להדיחו מדרך הטוב, ויעלה רגע הרעיון על לבו למהר לעזוב הבית בטרם נגלו מצפוניו, אך הוא שב ויאמן לבו בתקותו כי עוד יצלח חפצו בידו להשקיע את חניכו שנית ביון התענוגים, גם לא בוש משברו, כי כעבור שלשים יום שב אבשלום לדרכיו הראשונים, וירבה תאוה כמו בקש למלאות נפשו בטובה אשר חסר ממנה ירח ימים.

אחרי אשר ראה מנשה כי אבשלום השחית את דרכו מאד ולא תעצור עוד כח הזרֹע להשיבו אל דרך הטוב, באו בו יראה ורעד פן תפקחנה עיני אבינדב לראות את דרכי בנו ויפקוד עליו את עונו, לכן גמר אֹמר לגלות את אזנו, ויבוא אל חדר הזקן ויתיצב בפתח ויורד לארץ ראשו ויאנח.

– מה לך מנשה אהובי? – שאל אבינדב באהבה.  מנשה לא השיב לשואל דבר ויוסף להאנח בשברון מתנים.

– מה לך? מדוע תעמוד בפתח? – הוסיף הזקן לשאול בתמהון.

– אנא אדוני – הרים מנשה פתאום קול בוכים – סלח לעון עבדך.  הה! חטאתי לך חטאת לא אוכל כפרה והנני עלי למשא, לא אוכל עוד ראות פניך כי עוני גדול מנשוא!

– מה תשמענה אזני?! – קרא הזקן במבוכה – מה פשעך הגד נא ואשמעה אולי לא גדול הוא מנשוא? –

– לא אדוני; הנני כבד עון! ואחת אשאלך, כי תגדיל נא חסדך עמי עתה כאשר הגדלת עד כה –

– מה תבקש? דבר ואשמע –

– אחת אבקש ממך שלחני נא מביתך, שלחני ואצא, לכל רוחות השמים אלך, אשב בדד במדבר ויער, אך בביתך לא אוכל שבת מעתה! – כה קרא בקול מר ויספוק כפיו ויורד כנחל דמעה.

– אך הגד נא לי חטאתך, הן תביע דברים כמתלהמים ולא אבינה פשר דבר; השמיעני נא חטאת נפשך ואדע אם צדקת בדבריך, כי לא תוכל שבת עוד בביתי, או אולי תגדיל בפיך על עונך, ובהודע לי אשא לפשעך–

– אמנם ידעתי כי לא תשא לפשעי, כי עוני גדול ונורא מאד, לכן שלחני ואצא לרעב ולדבר, אך בביתך לא אוכל שבת, כי כאש תופת יבער עון חטאתי בקרבי –

– מה זה תשמענה אזני? – קרא הזקן ברעדה – מנשה התם והישר בעיני חטא חטאה גדולה! חטאה אשר יפחד לשאת על שפתיו! לא אדע מה לחשוב האם... אולי... שולמית... – קרא הזקן פתאום ועיניו הפיצו זיקי אש ויקם מכסאו בעברה נוראה כנמר בהריחו ריח בשר.  שולמית אשר ישבה בקצה החדר ותארוג שביסי משי, חשבה בלבה כי אביה קורא לה לכן קפצה ממקומה ותגש אל אביה ותשאלהו:

– מה לך אבי יקירי? –

– הנך פה בחדר – ענה הזקן במבוכה – צאי נא מזה עד אשר נכלה דברינו – הנערה יצאה מהבית ומנשה אשר בא במבוכה בראותו את הנערה, כי לא ראה אותה בתחלה, שב למנוחתו בצאתה ויאמר: לא אבינה אל מה רמזו מליך, מה לי ולשולמית?

– סלח נא למשוגתי זקן, ידעתי כי נפשך תמה וברה, אך חדל מדבר נצורות, דבר דבר ברור למען אדע לכלכל דברי במשפט –

– הה! – הוסיף מנשה שנית לדבר ברוח נשברה – אוי לי! אני לא שמרתי את הפקדון אשר הָפְקַד אתי, רגע הסבותי עיני ממנו והנה אהה...

– עתה אבינה אל מה ירמזון מליך – ענה הזקן וישב על הכסא – בלי תפונה ראית דבר און בבני, האין זאת? הגד אל תכחד! –

– כדבריך אדוני! היום נפקחו עיני ואראה כי הוא סר מהדרך הטוב, ועד הנה הוליך אותי שולל, כי התראה כתמים דרך לפני, ואני האמנתי בו, הה! בי אני אדוני העון! –

– הרגע נא ידידי, לא בך העון רק בי ובבני, ותחת אשר חשבת, כי אעיר חמתי עליך בשמעי זאת, הנני להשיב לך רב תודות וברכות מקרב לבי, כי עת הָרְאֵתִי לדעת מה רבה אמונת לבך ומה עזה אהבתך אלי, וידעתי נאמנה כי לא מעצלות ורפיון ידים לא שמת עיניך על דרכיו עד כה, רק מאשר תֹם ובר רוחך לא נתנוך לחשוב דבר רע על בני, על כן אבקשך לבל תטפול עליך חטאת אשר לא חָטָאתָ ולבל תעזוב את ביתי, כי עתה יש לי חפץ בך הרבה יתר מאז, כי אתה תהיה לי לעזר להשיב אתבני אל הדרך הטוב וידעתי נאמנה כי הוא ישוב עד מהרה מדרכו הנפתלה כי עודנו צעיר לימים.  עוד תקותי בי כי ינחם וישוב להתיצב על דרך הטוב אחרי אשר חפצנו בידנו יצלח, לפקוח עיניו על דרכיו.  אמנם מה נואלתי להכביר עליך במלים בטרם אדע שרש דבר! הלא עוד לא השמעתני, במה חטא? ומה עול מצאת בו? שב על הכסא במנוחה וספר לי מכל אשר ראו עיניך כי לבי אומר לי כי אתה מרוב תֻּמַת לבך ראית את צל ההרים כהרים ותגדיל על עונו –.  מנשה ישב על הכסא ויאנח בשברון מתנים ויאמר: לו יהי כדבריך! אמנם לדאבון נפשי אֹמר לך כי צדקתי בדברי, ולוא ראית אתה אתאשר ראו עיני, כי אז בלשון אחרת דברת –

– הגד נא מה ראו עיניך – קרא הזקן בלי חמדה – הן תְּעַנֶה את נפשי זה כמה בדברים נסתרים, וכה תשלח חציך ללבבי לאט לאט הלא טוב לי כי תוציא חרבך מתערה ותדקרני בה פעם אחת –

– אויה אויה לי! – קרא מנשה פתאום בקול מר – הן זאת חשבתי בתחלה כי דברי יהיו כמדקרות חרב באזניך, ועל כן קדמתי לבקש ממך, כי תשלחני מביתך ואל אראה ברעה אשר תמצא את האיש אשר הרבה עשות אתי חסד, בהגלות נגלות לעיניו דרכי בנו המטה עקלקלותיו, ואיך אוכל להעביר דברים נוראים כמו אלה על דל שפתי? ישמיעם אחר ולא אני! –

– מנשה! – קרא אבינדב ברגז – הנה אנכי מצוך, כי תגיד לי כרגע את כל אשר ראו עיניך! –

– הנני למצות – ענה מנשה בקול דממה ויורד לארץ ראשו כהמרצח בעת כתבו ידו על הספר אשר עליו כתוב משפט המות אשר נחרץ עליו.

– שלשום בערב בצאתנו מבית התפלה – החל מנשה לספר בקול דממה – דברתי את אבשלום בדבר חוק ומשפט כדרכו תמיד, והוא ענני כגבר עברו יין.  הבטתי בפניו ואראה, כי על פניו תשכון עצבת נוראה ועיניו תעופפנה בחוריהן אנה ואנה כמו יבקש את איש.  שאלתי אותו: מדוע יתעצב אל לבו? ולמה הוא נבוך? ואת מי יבקש? –

– דרך אבקש לי – ענני בפנים נזעמים – דרך אבקש לי להנצל מהחיים אשר היו עלי למשא –

– מה זה תשמענה אזני?! – קראתי בשממון – האם רוח רעה תבעתך, כי תדבר דברים נוראים כמו אלה? הלא על גפי ההצלחה מושבך, וכל אשר תשאל נפשך ינתן לך אך יתן ה' חיים ארוכים ושלום לאביך האוהב אותך כנפשך, ומדוע לא תזכור את בוראך ותחטא בשפתיך חטאת נוראה מאד? –

– מה יועילו לי אמרי נואש? הבל תפצה פיך! איך תאמר כי כל אשר תשאל נפשי ינתן לי? מה יועילו לי כל אוצרות אבי, אם אסיר הנני? כמת נחשבתי בחיים, לא אצא חפשי, עינים רבות תצפינה על כל דרכי, והנני כנפש חוטאת בממלכת מלך בלהות.  שומרים הפקיד עלי אבי! שומרי צלעי! אלופים! מורים! חברים! אוי לחיים מרים כאלה! – קרא בקצף נורא וישוך את שפתו עד שפך דם.  אני ראיתי ונבהלתי, גם קצפתי קצף על אשר הכלימני ואֹמר אליו: אם למשא אני עליך, הנני להפרד ממך, ברגע הזה אשוב לבית המדרש ואל בית אביך לא אשוב עד עולם –

– לך לך בשם ה'! – ענני וירחיב צעדיו.  אני עמדתי רגע על עמדי כחולם ולא ידעתי מה לעשות, אם לשוב על עקבי, או ללכת לספר לך ככל הדברים אשר שמעתי, אך בנשאי עיני מבלי משים ואראה, כי לא יסור אל דרך ביתו רק יפנה על שמאל אל הרחוב הקטן, אמרתי בלבי אלכה אחריו ואסתר למען לא יראני ואראה אנה פניו מועדות.  הלכתי אחריו ואראה איש נגש אליו ויטהו הצדה וידבר אתו בתחלה קשות, אמנם כאשר נתן לו אבשלום כסף רב השפיל קולו ויאמר: בטח בי, כי לא תאנה אליך רעה, אמנם אל תקפוץ ידך מתת לי כסף די שאלתי – על זה ענה אבשלום באנחה: איפוא

Å אקח עוד כסף, הלא כל אשר היה בידי לך נתתי? –

– לא לי לדעת זאת, נתון תתן! ואם אין... ענה האיש וישם אצבעו בין שניו וילך לו.  אני ראיתי התבוננתי ולא ידעתי עד מה, חשבתי לדעת פשר דבר, אך לשוא! כי לא יכולתי לבוא עד תכליתו.  בראותי כי אבשלום מפנה שכמו לשוב הביתה, מהרתי להסתתר בצד הבית והוא עבר על פני ולא ראני.  חשבתי דרכי אם ללכת הביתה, או לשוב לבית המדרש וגמרתי אֹמר לשוב לבית המדרש, כי אמרתי צר לי המקום בבית אבינדב, הן רק למען זאת אספני הביתה למען אהיה לחבר ורע לבנו יחידו, ואחרי אשר בנו ימאס בי, מה לי בביתו? שבתי לבית המדרש ולקחתי לי ספר להגות בו, אך עשתונותי רחפו על גלי עצב ויגון; זכרתי את כל הטוב והחסד אשר עשה אבינדב אתי, שויתי לנג עיני את התקות הטובות לימים יוצרו אשר עלו כפרחי חן על תלמי לבבי, ואשים לנגד עיני את הרעה אשר מצאתני בהסתיר בן מושיעי את פניו ממני.  בגן שושנים בכלות קיץ הייתי בעיני; השושנים נבלו קמלו, רוח נשף בהם ואבד כל זכר למו, והקוצים יעמדו על מקומם להרגיז לב.

כאניה בלב ים בתי תורן ונס, כן הנני עתה – אמרתי בלבי – כן תָּרְנִי בל יחזקני עוד... כה הגיתי בלבי בעת אשר עיני הביטו בהספר הפתוח אשר לפני וכאבי נעכר.  פתאום הרגשתי יד איש על שכמי, נשאתי עיני במבוכה כאיש נעור משנתו ואראה את אבשלום עומד עלי וידו על שכמי.

– האם לא תמאס בי? – שאלתי בשמחה ואשכח רגע את כל אשר ראו עיני, מרוב שמחתי.

–האנכי אמאס בך? – ענני בדברי אהבה – אני חפצתי לנסות אותך אם לבבך ישר עמי, ואם תאמין לדברי, כי לא אוסיף אהבתך.  אמנם בוש והכלם כי תאמין כפתי לכל דבר ולא תשית אל לבך אולי התולים עמדי –.  אף כי לא מצאו דבריו מסלות בלבבי אחר אשר ידעתי כי ערום הערים להסתר מפני ולהסתיר מעשיו מעיני, ולא הרביתי אתו דברים ואשוב אחריו הביתה.

הרעיון כי אבשלום נתן כסף רב לאיש לא נודע לי, לא נתן מנוחה לנפשי; כל הלילה דברתי עם נפשי ויחפש רוחי לדעת פשר דבר, רגע חפצתי צדקהו ואֹמר בלבי, אולי היה את לבבו לתת מתן בסתר למען לא יבוש האביון בקחתו עזרה, אך כרגע השיבני רוח מבינתי: לא

ÅÅ היתה כזאת, כי אז לא התגנב לעשות מעשהו ולא הסתיר ממני הדבר, כי פעמים רבות אמצתיו במו פי להרבות ישע למֻכֵּי אלהים, וגם האיש אשר לקח את כספו לא כעני ואביון התראה גם לא תחנונים דבר, רק צוה במפגיע כי יתן וגם הפיל עליו אימתה, כי אם לא יתן... אות הוא כי הוא בא בכפו וביד האיש להכביד עליו אכפו.  אך איזה הדרך בא בכפו? ומה לו ולאיש זר? כה חשבתי יזמתי זמן כביר עדי באה עצה בלבי לפתוח ביום המחרת את הארגז אשר בו צפונים הכסף אשר נתת לי אדוני שני אלפים שקל להלות לעניי העיר בלי נשך והעבוטים אשר יקח מידי הלוים.  כה גמרתי אֹמר אך העמדתי פני בדברי אתו למען לא יחשדני, כי שומר צעדיו הנני ויעשה במחשך מעשהו.

ביום המחרת בצאתו מהחדר פתחתי הארגז, והנה אהה! אין גם שקל אחד ולא ערבון אחד בתוכו.  ברכי כשלו ועיני חשכו מראות ואותר תחתי כאיש אשר חץ מות חלפה רקתו.  הה! – אמרתי בלבי – אבדתי אבדתי! הוא פזר את הכסף אשר לאביונים ואני לא ידעתי ולא ראיתי עד מה, אך מהרתי לסגור את הארגז למען לא יודע לו כי לי נגלו מצפוניו.  יצאתי מהחדר וקרבי המו בקרבי כהמות ימים.  הה, אין די מלים לתאר את העצבת האיומה אשר לחצה לבבי כל היום, ואבשלום שב החדרה גם הוא סר וזעף ולא דבר אתי דבר.  אני שכבתי למעצבה כל הלילה כי תוגתי גזלה מנוחתי, ואף כי שנה נדדה מעיני בכל זאת עצמתי את שמורותיהן כמו תרדמה אחזה בהן, למען לא יראה את מבוכתי.  אני דמיתי כי הוא ישן על משכבו במנוחה כי שמעתי קול נחרו, ומה השתוממתי בשמעי כי הוא יורד מעל המטה בחצי הלילה לובש בגדיו ויוצא החוצה.  נפשי יצאה בשמעי כל אלה, אֹמץ לבי עזבני ולא עצרתי כח להוציא הגה מפי...

– אנה הלך? – שאל הזקן ברוח נשברה אחרי אשר הטה אזנו וישמע במנוחה לכל הגה אשר יצא מפי מנשה, אף כי פניו העידו כי כחצים שנונים ירדו חדרי בטנו ולב עמוק.

– לא ידעתי – ענה מנשה בתם לב.

– מדוע לא הלכת אחריו? –

– כי יראתי פן ילך למקום...

– הוי תמים לב! – ענה הזקן במנוד ראש – מדוע יראת? הן לוא הלכת אחריו כי אז נגלו לך כל מצפוניו, וידענו מה לעשות, אך עתה לא נדע עד מה – ובדברו נאנח ממעמקי לבו ויוסף לדבר: אמנם בכל אלה לא אבדה תוחלתי, ותקותי כי עוד ישבו מדרכו דרך כסל... הלא נער הוא! לך ושוב התהלך אתו כרע כאח כמקדם, ואני לא אועיחנו עתה על מעשהו למען לא יוָדַע לו כי גלית את אזני, ואתה תגלה בכל יום ויום את אזני מתהלוכותיו ודרכיו, וימים יורונו מה לעשות לו, ועוד נמתיק יחד סוד בדבר הזה –

–מצות שפתיך אשמור; ואם ישרה בעיניך כי אותר פה לא אֵמְרֶה מצות פיך – ענה מנשה ויצא מחדר הזקן וישב לחדר אבשלום.

אתה תדמה בלי ספק כי מנשה, אחרי אשר ראה בצרת נפש הזקן, שם אל לבו להיטיב דרכיו, כי ראה והכיר כי חטא חטאת מרי ועון בהדיחו מדרכי יושר את בן האיש אשר שם אמונתו בו, האיש אשר הרים אותו מאשפות ויושיבהו על מרומי ההצלחה, ויפתח פיו להטיף כטל מוסר על לב אבשלום, האין זאת?! –

– לא זאת – עניתיו בכבדות כי שנה אחזה בשמורות עיני – אבל אני אדמה כי המה שכבו לנוח ושנתם ערבה להם נעשה כן גם אנחנו –

– צדקת ממני, עתה עת לנוח לכן אחשוך דברי ליום מחר –

בבקר ים המחרת בהתאסף העם להתפלל קמנו ממשכבנו ונתפלל עמהם, ואחרי התפלה קרא אותי האיש הזקן, אשר אכלנו בביתו בערב, לאכל אתו לחם, ואיש אחד קרא את רעי, ואחרי ארות הבקר הלכנו אל החזן.

 

י"ב

אִישׁ הָרוּחַ

החזן היה איש קצר הקומה ובריא בשר, זקנו שחור משחור ומגודל מאד, עיניו השחורות עפו בחוריהן לכל רוח ולא הביטו אף רגע בדבר אחד.

– עיניו יעידו כי לא ישרה נפשו בו – אמר אלי רעי בקול דממה.

– מה תבקשו? – שאל אותנו ויתן ידו בין מפלגות זקנו.

– חהיות משוררים עוזרים על ידך באנו הנה – ענה רעי.

– משוררים להיות תחפצו? –

– כדבריך –

– טוב הדבר, השמיעני קולך אתה יליד אשדות – אמר אלי ויבט בי בעין חודרת.

– מאין ידעת כי מעיר אשדות הנני? – שאלתיו במבוכה.  הוא הכיר כרגע כי נבוכותי לכן הביט בי ולא הסיר עיניו ממני רגעים אחדים למען הביאני עוד יותר במבוכה.  ואחרי כן אמא לזות שפתים: בעל כנפים הגיד לי זאת – אני החילותי לירוא מפניו, כי אמרתי בלבי: בלי ספק לקחה אזנו שמץ דבר מדרכי בעיר אשדות, ולולא חש רעי לישועתי, כי אז חפצתי לצאת החוצה ולברוח כרגע מהעיר.

– האם רבי משה החיט היה פה, ויגד לך כי שני משוררים יבואו אליך? – שאל רעי את החזן.

– כן, הוא היה פה –

– מי הוא ר' משה החיט? – שאלתי את רעי.

– הוא האיש אשר האכילנו אמש מפתו –

– מדוע לא תשמיעני קולך? – שאלני החזן – האם כלמה תכסה פניך? או תירא מפני? דע לך כי לא למשוררים בושה, הלא אם תירא לפצות פיך פה בביתי, מה תעשה בבית התפלה, בעת אשר יתאספו העם למאות ולאלפים? הן למאות ולאלפים יתאספו לשמוע מנגינותי כי נעמו, כי שמי נודע עד קצות הארץ, ובכל מקום בואי ירוצו בשמחה לשמוע קולי הערב.

– האם תדמה כי כאחד מהחזנם הנני? שגית מאד! אני לא ככל החזנים הנבערים מדעת חכמת השיר הנני, ידי רב לי בחכמת השיר וקולי חזק מאד, ולכבוד גדול יחשב לחוסי בצלי להקרא בשם "עוזר להחזן גנובת", תן כבוד להשם הזה! כאשר יתנו לי כסף וכבוד כל עם ישראל אשר יבואו לשמוע זמרותי המשמחות אלהים ואנשים –

אני שמעתי דבריו ולא הבינותי עד מה, כי לא שמעתי מעודי כי יהלל איש את נפשו כמהו, וגם החזן מעיר אשדות הנודע בסכלותו וגאון לבו, גם הוא לא מלא פיו תהלות נפשו באזני המשוררים, רק באזני ראש העדה ועשיריה, לכן פתחתי פי ולא עניתי דבר.

– השמיעני קולך! – נתן עלי בקול מושל – עד מתי אחכה? הלא חזן אתה כי תחכה עד אשר יפצרו בך –

– מה אשיר לך? – שאלתיו.

– מה תשיר לי?! – קרא בקול שחוק – האם אמרתי לך כי תשיר לי? האם תדע עד מה מחכמת השיר כי תשיר לי? השמיעני קולך! האם תדע גם אתה לנצח בנגינות? רב יהי אשרך אם תדע לשיר בשירים לפי חקי השיר אחרי אשר תעבוד עמי שתים שלש שנים, אך אתה לא אחפוץ בשיריך, רק השמיעני קולך – ובדברו לקח בידו מזלג ברזל שתי הַשִׁנַיִם המשמיע קול ויק בו על השלחן והוא השמיע קול.

– תן בקולך אַ – – –

אני פתחתי פי והוצאתי קול.  אך הוא קרא בקול: הס! לא אַ רק אָ תשמיע בקולך.  כן דרך כל אלה אשר לא ידעו לשיר על פי חקי השיר, השמיעני בקולך אַ ולא אָ –

פתחתי עוד הפעם את פי והוצאתי מגרוני קול חזק אַ, אז הרים והשפיל קולו, ואני אחריו.  אחרי אשר נִסָה אותי כרבע שעה, אמר אלי: קולך לא יצלח לכל מלאכה כעת, אך אקוה כי אני אלמדך להועיל, ואם אין לך גואל ומושיע אאספך הביתה מחמלתי עליך – אז שם פניו אל רעי וינסה אותו כמשפט הראשון וכמשפט אשר חרץ עלי הוצא גם עליו כי לא יצלח לכל מלאכה, וגם אותו אסף ברחמים רבים.  ואחרי שעה או שתים יצא הקול ותהום העיר – וגם לאזנינו הגיע הקול – כי להחזן גנובת באו שני משוריים אשר אין כמוהם בכל הארץ: קול האחד כחלילים יהמה והוא מעיר אשדות, שמה למד חכמת השיר עד תכליתה, ולהשני קול אדיר וחזק כאריה ישאג גם יהגה בגרונו וישמיע רעש כרעש גלגלים –

– מי הגיד לך כל אלה? שאל רעי את האיש אשר ספר הדברים האלה בבית התפלה, בעת תפלת המנחה.

– מי?! החזן! – ענה האיש בגאון – אני פה אל פה אדבר את החזן, והוא אמר לי כי משוררים כאלה לא היו לו עוד מיום היה לחזן וגם לא יהיו עוד עד עולמי עד – כשמעי זאת שמחתי מאד בלבי ואשכח את אשר אמר לי החזן כי קולי לא יצלח למאומה, אמנם רעי לא שמח בשמחתי ויאמר לי באנחה: הראית מרמת ערומים? לנו אמר החזן הנבל כי לא נצלח למאומה, ורק מחמלתו וטוב לבו אסף אותנו הביתה, ואוזל לו התהלל, כי מצא מציאה יקרה – בדברו דבריו זכרתי את המליצה במשלי "רע רע יאמר הקונה" ואשיב לו: הלא כבר אמר החכם כי כן יעשו כל הקונים, והוא ככל האדם הנהו, הוא לא הלל אותנו בפנינו לבל ירום לבבנו –

– האם למדת כתבי הקדש? – שאלנו רעי פתאום בשמחה.

– מדוע זה תתפלא? – שאלתיו – אני למדתי ואדע כל ספרי הקדש באר היטב –

– לא ידעתי כי יודע ספר אתה, ומה רבתה שמחתי בהודע לי כי למדת הבין במקרא, הלא מעתה נוכל ללמוד יחד ולקרוא בספרים המשמחים לב ולדבר בדברי דעת, כי את האנשים האלה אשר בהמה המה לא אוכל דבר דבר ובלי ספק קראת ספרי מאפו ושירי לעבענזאהן וגארדאן אשר ירנינו לב כל קורא בם.  האין זאת?! –

– לא קראתי –

– האם גם את הספר אהבת ציון לא קראת?! –

– לא אדע מי הוא ומי ילדו –

– מדוע לא קראת? הן כאשר למדת הבין במקרא, בין תבין על נקלה את דברי הספרים הכתובים עברית, ומדוע תמנע הטוב ממך? הטרם תדע כי אין ענג בתבל כהענג אשר נשבע בעת קראנו ספר מלא רוח דעת? וגם מבלעדי הענג עוד תצא לנו תורה ודעת להבין דרכי בני אדם ויצרי לבם.  הן לוא קראת את הספר אהבת ציון, כי אז ידעת הרבה יתר להבין לנכלי ערומים וסתרי מזמותיהם...

– גם בלעדי ספר אהבת ציון חזיתי מרמת ערומים מרבה להכיל – עניתיו בשחוק – ומה לי עוד ללכת לבקש ערמה בספרים? –

– לא כראות את האדם עתה תראה אותו אחרי אשר תקרא מעל ספרי החכמים יצרי מעללי איש; הן על כפים ישאו אותנו החוזים, על אברות המחשבה הטהורה ישאונו, ונדא אתם על כנפי הדמיון, ואל גבעות עולם יעלונו, בין כוכבי טוהר יתנו לנו מקום לשבת, ומשם מגבוה נשפיל לראות על פני תבל ארצה, נחזה בני אדם כרמשים יזחלו, אלה ראש פתנים להם, ואלה ישלחו לשון אפעה.  אלה יניעו בזנבותיהם ככלבים קטנים למען מצוא חן בעיני האיש המשליך להם טרף פתותי לחם אשר השאיר משבעו, ואלה יחרוצו לשון ככלבים אשר אין אדונים להם, ינבחו ויתנפלו על כל עובר בקנאתם בו.  ממרומי על נביט על מעשי הרמשים האלה, איך יעבדו יעמלו בעמל כפים וזעת אפים, יחסרו נפשם מטובה, ויגזלו שינה מעיניהם, ישאו על כתף ויסבלו גרגיר חטה, בעוד נשואותיהם עליהם משא לעיפה, יכרעו, יפלו – ולא יוסיפו קום.

– למען מי תעמולו? – אם נשאל אותם.

– למען הדורות הבאים! – יענונו.

– והבאים מה יעשו? – כמעשה הראשונים יעשו ובדרכיהם ילכו, יעבדו יעמולו! למען מי? למען הבאים! ומי יאכל ומי יחוש מכל העמל הרב?... על זאת לא נמצא מענה, כי איש איש יאחז בדרך אשר דרכו ראשונים מבלי חשוב מחשבות רבות... כאשר נתרומם על נראה מעשיהם וננוד לצרתם, ונפשנו תמלא גיל בלי מצרים בעת אשר נערוך ערכנו מול ערכם.  לבנו ירוח, יגדל עד כי גדל עד מאד, כהתבל ויצוריה, הוא יחוש את כל... יראה כלם... ויבין וישפוט על מעשיהם כאל שופט... רגשות טהורות תתעוררנה בְּחֻבֵּנוּ ותתנה קול נעים כנעים זמרות יה, כקול נשיקות אשה לבן בכורה ביום הראשון להולדו, כקול אהבה אשר יצא משפתי האהובה לְרֵעָה ביום אשר גלתה כל לבה לו, כקול ישרי לב אשר רק צדק רק ישר היה משוש דרכם, ואמונתם בחיי נצח לא נדעכה מלבבם, בעת אשר יצאו מהתבל לראות בחיי עד... כקול הזה נשמע, כשיח התקוה בעת לא נודע עוד לנו כי היא בוגדה, כן נשמע בדברי החוזים הנואמים נאום.

מראש הררי עד נביט על התבל, על החליפות והתמורות אשר עברו עליה, על המקרים והמעשים אשר יֵעָשׂוּ לנגד עינינו, ונקרא בעליצות לב, האח! מצאנו חכמה! סתרי הבריאה ראו עינינו... מעשי ידי העושים במחשך מעשיהם יגלו לעינינו, כמעלות ידי רודפי צדק העושים מעשיהם לעין השמש, צדק ורשע תּם ומרמה על פנינו יעבורו.  רגע לא ינוחו ולא ישבותו ובתהפוכותיהם יעמידו ארץ, אז תפקחנה עינינו לראות כי מה שהיה הוא שיהיה, אין יתרון לראשונים וגם לאחרונים לא יהיה יתרון עלינו, רק אלה אשר לבם צפון משכל ואשר לא ראו אור הדעת יחשבו בלבם כי הימים הראשונים היו טובים מאלה... אמנם לא כל אֹזן מלים תבחן להבין דבר לאשורו, ולא כל פה יקרא האח, בשמעו דברי החוזים הנואמים נאום אמת.  על דברי ישעיהו הנביא ששו בדי גיל הישרים בלבותם, ורעדה אחזה את החנפים וישלחו חצי זעמם בו.  ודברי אברהם (מאפו) החוזה יגביהו מרום את האיש אשר לב טהור בקרבו וסבל חטאתיו לא יכביד עליו אכפו להורידו מטה, והזידונים כבדי העון אשר אין כנפים להם לעלות עָל, יעמדו על הארץ מתחת, ויזרקו עליו עפר השמימה – אמנם הוא מרום ונשא וגבוה מאד ולא עליו ינוח העפר, כי אם על הַמְעַפְּרִים: את פניהם יכסה ויהיו לדראון ולחרפה. – בדברו דבריו התאדמו לחייו ויהיו לפני להבים ועיניו הבריקו כזיקי אש.

אני שמעתי ולא אבין, ראיתי ולא ידעתי ואֹמר עוד הפעם בלבי: רוח עועים יצוק בקרבו, אמנם לא יראתי את פניו כאמש בלילה, כי ביום רב כח לבי לדבר בבוז וקלסה גם על שדי שחת ורוחות רעות, לא כן בלילה... אחרי אשר החריש רגעים מעטים שם פניו אלי וישאלני: מדוע תחריש ותביט בי בתמהון? ­–

– כי לא אבין למליך – עניתיו.

– בך העון אם צפון לבך משכל! מדוע לא הרבית קרוא ספרים אשר יביאו חכמה בלבנו? הן למדת ספרי הקדש, ותבין על נקלה את הספרים הכתובים עברית.  אמנם אני אשים כל מעיני בך מעתה להורותך דעת ודרך תבונות וידעתי נאמנה כי תברכני נפשך על הטוב הזה אשר אעשה עמך –

– לו יהיה כדבר הזה –

– התחפוץ לשמוע אחרית הספור אשר החלותי לספר אמש באזניך? –

– כעת הנני נכון לשמוע, כי לא עת שנה היא –

– אם כן הבה ונלכה לשוח השדה ושם אשמיעך את דברי –

 

י"ג

לוֹכֵד תְּמִימִים בְּעָרְמָה

בחלקת השדה ביער ישבתי על יצוע דשא והוא השתרע על העשב ויחל לספר כדברים האלה: מנשה שב לחדרו, וישאלהו אבשלום: מה דברת את אבי? –

– הלא תדע את הזקן ואת שיחו – ענהו מנשה – הוא יזכירני בכל עת לפקוח עינים על דרכיך, לבל אסיר עיני ממך אף רגע.  וכי נרבה הגות בדבר חוק ומשפט, וכהנה רבות –

– כן דרך כל הזקנים – ענה אבשלום בשחוק – המה ישכחו על נקלה ימי נעוריהם עת אשר נפשם אִוְּתָה להתענג ולשיש בטוב התבל, ואולי גם אנחנו כמוהם נדברה כאשר נבוא בשנים, אכן ימי הנֹער לנו הם, עתה נחיה ונשיש בדי גל.  האין זאת? יקירי? –

– בעת אשר לאל ידנו לעשות – ענה מנשה באנחה.

– מדוע תאנח? –

– ומדוע אשיש? –

– האם גם עליך אבד כלח? כי חדלת מהתענג על הטוב אשר יפזרו לנו ימי הנֹער מלא חפנים ? –

– ימי הנֹער לא יועילו לנו מאומה, אם לא יבוא הכסף לעזרתנו; ואני דל חלקי בחיים, ואזלת ידי מעשות את אשר יחפוץ לבי –

– חי נפשי כי אקצף עליך קצף נורא אם תשמיעני עוד הפעם כזאת! הלא אלף פעמים השמעתיך כי כיס אחד לשנינו, ואתי תחלוק בכל אשר תמצא ידי –

– וכמה תמצא ידך? – שאל מנשה בקלסה – האם עוד כביר תמצא ידך? –

– אל יפל לבך עלי, כי הכסף לא יחסר לי –

– איה איפוא המקום אשר תקח כסף די מחסורך, האם עפרות זהב אשר בהרי אוּראַל לך המה? –

– אנא אל תדבר דברים כמדקרות חרב באזני, הטרם תדע כי אוצרות אבי מלאים זהב על כל גדותיהם? –

– אוצרות אביך, אך לא אוצרותיך –

– אוצרות אבי לי המה – קרא אבשלום ברֹגז.

– אחרי מות אביך, אמנם עתה אוצרותיו המה וקצרה ידך מִגַעַת בהם –

– אבי לא ימנע הטוב ממני, ידעתי נאמנה כי הוא יפתח את אוצרו בכל עת אשר אבקש –

– נראה איך יפול דבר –

– עתה אתה תראה בעיניך; לך מחר אל אבי והגד לו כי כסף דרוש לי, ותראה כי הוא יתן לך כרגע –

– ומדוע לא תבקש אתה? –

– אני לא אֹבה לבקש ממנו, פן יבקש ממני חשבונות, אמנם לך יתן כרגע –

– ואולי ישאלני גם אותי, ומה אשיב לא על שאלתו? –

– הוא לא ישאלך –

– ובכל זאת, אולי ישאלני? –

– אבל אני מצוה עליך, כי תבקש מחר כסף מאבי – קרא אבשלום בקול מושל.

– הנני למצותך – אנה מנשה בקול דממה כעבד נאמן, אשר יעשה מצות אדוניו אף אם לבו בל עמו.

למחרת בערב בא מנשה עוד הפעם אל חדר הזקן ויעמוד בפתח.

– היש חדשות? – שאל הזקן ברוח נשברה.

– חדשות אין, רק כי כסף דרוש לאבשלום – ענה מנשה בהשפילו כאוב מארץ קולו – אמנם הוא לא העיז פניו לבקש מאתך, על כן בקש ממני כי אשיג למענו כסף די מחסורו –

– כי תשיג למענו כסף? – שאל הזקן בתמהון – האם איש אוצרות אתה, כי תמצא ידך למלא מחסורו? –

– גם אני כזאת שאלתיו, אמנם הוא ענני "יש לאל ידך למצוא כסף כאשר תחפוץ" –

– האם רוח עועים מסוך בקרבו, כי יבקש ממך הדבר הזה?

– גם אני כזאת השיבותיו ואמרתי לו: אין לי דרך אחרת בלתי אם לבקש מאביך את אשר תבקש ממני –

– מחכמה ענית כזאת, ומה ענה אותך על התשובה הזאת?

– הוא ענני כדברים האלה: אין את נפשי כי תלך אל אבי לבקש ממנו כסף, כי יראתי מאד פן לא יישר הדבר בעיניו, וטוב לי לסבול מחסור, אך לא להעציב רוחיÅ אבי, כי ידעתי כי הוא יבקש ממני חשבונות רבים,ודעות בני הנעורים רחוקות מן דעות הזקנים כרחוק מזרח ממערב.  הן הוא הסכין מעודו לצבור כסף, ואני לא כן אנכי עמדי, אני למדתי דרכי לפזר כסף ועל כן לא אֹבה בקש ממנו פן יתעצב אל לבו. –

פני הזקן שנוּÅÅ מרגע לרגע בדבר מנשה את דבריו: רגע נראו אותות עצבון על פניו, וכרגע האירו עיניו והפיצו זיקי שמחה.  וגם אחרי אשר כלה מנשה לדבר הטה אזנו לשמוע כמו שואף הוא להקשיב עוד דבר מה.  אך כראותו כי מנשה החריש ולא יסף לדבר, קרא בקול שמחה: הכדברים האלה דבר בני? התשבע לי באמונתך כי כדברים האלה שמעו אזניך? –

– בנפשי נשבעתי כי כן דבר; אמנם לא אדע מדוע תשיש על הדברים האלה? –

– הוי נער! איך לא אשיש בשמעי כי בני לא יאבה העציב רוחי?! האח, רב לי רב! הן אראה בעליל כי עוד לב ישר ורוח נכון בקרבו, עוד לא נשחת לבלתי הועיל! הוא לא יאבה העציב רוחי! הדברים האלה ירגיעו רוחי וישיבו המנוחה לנפשי, אין די שלומים לשלם בעד הענג הרב אשר הבאת לי, בהשמיעך אותי את דברי הבן יקיר לי –

– הזקן שש אלי גיל כילד בשמעו כי בנו לא יאבה העציב רוחו, ויקם וילך בצעדי און אל האוצר ויוציא ממנו כסף רב ויאמר: הא לך כסף! לך והבא את הכסף לבני! יֵדַע איפו כי עזרתו בי, כי אב רחום אני, סלחתי לשגגותיו אשר שגג כי נער הוא, ידעתי כי כאשר יבוא בשנים תבוא חכמה בלבו, ואני לא אוסיף הסתר פנים ממנו, גם הסכלתי עשו כי הסתרתי פני ממנו עד הנה ונתתי את אמו, זכרה לברכה, לפנקו מנער, ועל כן היה מְשֻׁלָח לנפשו.  אכן מעתה אשים עיני על דרכיו וייטיב צעד – מנשה לקח בלי חמדה את הכסף ויאמר: אתה הוא האב, והוא בנך ובידך לעשות כהעולה על רוחך –

– מדוע פניך זועפים? האם לא ישרה פעולתי בעיניך? הגד! במה הסכלתי עשו –

– הנך זקן ושבע ימים ועיניך ראו הרבה אנשים לפלגות יצרי לבם, ותבקש עצה או תורה מפי עולל, היתכן הדבר הזה?! –

– הן אמנם ראיתי הרבה בימי חיי, ובכל זאת אודה ולא אבוש כי לא רבה חכמתי לדעת איך להתהלך את בני הנעורים.  ידעתי להכין לי בית ומכונות ולהרבות מסחרי, אך לא בינותי לנהל את בני יחידי בדרך יֹשר ומוסר.  ידעתי נאמנה כי בי העון אם נטה בני מהדרך הטוב, הן אהבת עולם אהבהו ובו כל חיי רוחי, ולוא יכולתי לקנות לו לב טהור בכל הון ביתי, כי אז עשיתי זאת בשמשחה, ובכל זאת הסתרתי פני מדרכיו, בעת אשר לבי הלך בדרך למרחוק אחרי מרכולתי אשר פשטה כנפיה על קצות ארץ.  וגם מעת נודע לי כי נטה מדרכי מוסר לא דברתי אתו ולא הוכחתיו על פניו, כי יראתי פן יתעצב אל לבו.  ושבע פעמים אברך ה' על כי נחה את בתי בדרכי יושר, הן איש לא שם עינו עליה להורותה דרכי מוסר ובכל זאת היא תמה וברה כיונה טהורה, תפארת להוריה ותפארת להאיש אשר יבחר בה – בדבר הזקן את הדברים האלה התאדמו פני מנשה כדם וכל עצמותיו רחפו, אך מעיני הזקן נעלמה זאת, כי הוא היה תפוש ברוב שרעפיו, ויוסף לדבר: ומי יתן והיה גם לבב בני כלבבה, אמנם אקוה כי גם הוא ישוב עד מהרה מדרך כסל, ועל כן השמיעני נא מדוע לא ישרו מעשי בעיניך? האם על דעתך ייטיב דרכו אם אמנע מחפצו? –

– מאין אדע את זאת? האם בנים גדלתי, כי אדע להורות את הטוב לבנים אשר העוו דרכם? –

– מנשה! האוהב אתה לביתי, או אין? – קרא הזקן ברגז.

– העוד תשאלני אם אוהב אני לך ולביתך? – קרא מנשה בקול יגון – הזה הוא הגמול אשר תגמלני בעד אהבתי הנאמנה.  בעד אהבתי הטהורה כטֹהר השמים? אני לא פללתי לשמוע דברים נוראים כאלה מפיך – ובדברו מחה דמעתו מעל פניו.

– מדוע תבכה? קרא הזקן ברגשי חמלה – ידעתי גם ידעתי כי אוהב אתה לי ולביתי ולא למען העציב רוחך דברתי עד הנה.  אך מדוע תשכח כי על האוהב הנאמן המצוה להוכיח את אוהבו על פניו בעת אשר יראה כי יעשה דבר פשע או כסל, ומדוע תשים מחסום לפיך, ולא תשמיעני עצתך אם ךתת לבני כסף, או לחדול? הן שאת אראה כי לא ישרו מעשי בעיניך ובכל זאת תחריש ולא תשמיעני דעתך.  לכן עלי להוכיחך על פניך, כי לא כן אתה עושה –

אני שמתי מחסום למו פי, לא מחסרון אהבה;  אני אחריש אתאפק ולבבי עלי דַוי.  כאש בוערה תבער בעצמותי  בזכרי כי דרכי אבשלום עקלקלות, אך ידעתי נאמנה כי אף אם אדבר לא אועיל מֵהַוָתִי –

– מאין ידעת זאת? –

– כי ידעתי נאמנה כי לא תשמע לעצתי –

– ובכל זאת השמיעני דבריך ואשמעה, אולי ימצאו מסלות בלבבי –

– אם תחפוץ לשמוע עצתי, הנה עצתי אמונה לך לבל תתן לו אף קשיטה אחת –

– ומדוע? –

– מאשר כי פַּזֵר כסף ראשית חטאת היא לעול ימים, הכסף ידיחנו, מבלי משים, מנוה שאנן אל באר צרה, לא כן אם יחסר לו כסף אז תהיה תאותו כצפור קצוצת כנפים אשר לא תעצר כח להרים אבר ותגוע ותסוף תחתיה –

– מאין תדע זאת? – שאל הזקן בתמהון ויבט בפני מנשה רגעים אחדים.

– מתורתנו הקדושה – ענה מנשה בענות רוח וישא מרום עיניו – תורתנו הקדושה צותה לרגום נער זולל וסובא באבנים! ואלה אשר דרכיה נעלמו מעיניהם ישאלו: האם משפט מות להאיש אשר אכל בשר וישתה יין לרויה? אמנם לחכמי לב נגלו תעלומות חכמה ותושיה הצפונות בדבריה, היא תורה אותנו דעה לדעת מראשית אחרית: כי הנער אשר משך ידו את לוצצים לאכול לשבעה ולמסוך ביין את בשרו הוא כבר נשפל שדוד ברשת התאוה אשר תכה גם חכמי לב בְּעוָרוֹן, תשים מתג ורסן על האמיץ בגבורים ותשחק בו כצפור, ואם נפל ברשתה בעודנו נער אין עוד תקוה כי ישוב וישיג אורחות חיים ישרים, הוא יאבד את הכסף אשר ימצא אותו, וגם הון אבותיו לא לאֹרך ימים יהיה, ואז ישלח בעולתה ידיו למלא חפצו אשר לא ידע שבעה.  התאוה כאש בוערה היא אשר תאכל בכל פה את כל הקרב אליה, וכהאש לא תשמור צעדיה מבוא בגבול זרים, כי אם תשים שמות בכל מקום בואה, רק אם תתן עליה מים בטרם היתה ללהבת שלהבת אז תשקע תחתיה, תאבד ולא תוסיף קום.  כן התאוה בשלחה רסן מפניה, היא לא תאמר די; תאבד חיל בעליה, תבלע הון זרים, תכלה ותבלה את כל הקרב אליה! שים עליה מתג ורסן בראשיתה אז תשקע תסוף ואיננה ואין רסן טוב להתאוה מהמחסור –

– צדקת בדבריך – ענה הזקן – לא כעול ימים תדבר רק כאיש אשר ראה הרבה חכמה ודעת.  ואני אמרתי בלבי כי לא ליושבי בית המדרש חכמה לדעת דרכי התבל, אמנם עתה אראה, כי תורתנו הקדושה היא עץ הדעת למחזיקים בה. אך בכל זאת לא אוכל לעשות כדבריך, כי מי יודע אם תעצור ידנו כח לכבות את האש? מי יודע אם לא, בראותה כי אין דרך לעבור, תשוב ותסתתר במערות ובמחלות עפר ותהי לאש לא נפח האוכלת עד יסוד באין מבין ומבלי משים? מי יודע פן בראותוÅ כי תקותו למצוא עזרתה בי עלתה בתֹהו, ירגז והתקצף ויחפוש תחבולות לעזור לנשפו בסתר? הלא אז ירבה הָרֵעַ, כח לא חוסיף עוד אהבתי, גם איר פן יהפך לאכזר לי, לא כן כאשר אשלים חפצו, אז לא ירף מאהבני ומכבדני כקדם, וכאשר אדבר על לבו ישמע לקול דברי –

– אולי צדקת ממני – ענה מנשה במנוד ראש – הימים הבאים ישמיעונו מי צדק במשפו, ועל זה אמר החכם מכל אדם: טוב אחרית דבר מראשיתו, כי בראשית מעשנו לא נדע איך יפול דבר ולבנו ידאג כל היום פן הסכלנו עשו ומרה תהיה באחרונה, לא כן כאשר נראה אחרית הדבר אז נדע אל נכון ולא נוסיף לדאבה, וגם אנחנו ככל האדם נחכה להאחרית ונקוה כי נצליח בדרכינו –

– הנך חכם ויודע דעת, זאת לא אכחד, אמנם רוב שנים יודיעו חכמה הרבה יתר מכל ספרי החכמים, אני ראיתי נערים רבים אשר הלכו שובב בדרך לבם בימי בחורותיהם, וכאשר היו לאנשים התהלכו למישרים, וגם בדבר בני לבבי כמו כן יחשוב: הלא נער הוא, ולא רבה המהומה אף אם יאַבֵּד אלף או אלפים שקלי כסף.  הן למי עמלתי? למען מי עשיתי כל העֹשר הזה? הלא לבני ולבתי.  ואני אחשוב מחשבות להביאו בברית את עלמה אשר תמצא חן בעיניו, לא אכביד עליו אכפי כי יבחר בבת נדיב או עני, הבחירה אשר יבחר בה אותה רצתה גם נפשי, אף אם בת חֲשֻׁכִּים היא ובסתר המדרגה יצאה לאור באור החיים, ולבבי סמוך ובטוח כי היא תלמדנו להתיצב על דרך טוב, כי כפלגי מים לב איש ביד הרעיה האהובה לו –

– צדקת מאד – ענה מנשה – עצתך טובה ונכונה, ולבי אומר לי כי עצתך תקום –

– אמנם הגד נא מנשה! מדוע לא תשים לבך לבחר לך רעיה גם אתה? הן לך מלאו עשרים ושתים שנה וכבר הגיעה העת.  בחר לך אשה ואני ארבה לך מהר ומתן; ביד נדיבה אשלם לך בעד שלשת השנים אשר היית בביתי וגם מתנות אתן לך כיאות לאוהב נאמן, ועשית לך בית וישמח לבי גם אני. – מנשה נבוך בראשונה כאשר החל הזקן לדבר על לבו לבחור באשת נעורים, אך לאט לאט שבה אליו מנוחתו ויאמר: רב תודות לך מרים ראשי, איש חסדי! אמנם צר לי מאד: כי לא אוכל לעשות חפצך –

– מדוע? – שאל הזקן בתמהון.

– הרופא צוה עלי במפגיע לבל אבוא בברית את אשה עד אשר יאמר לי, כי על דעתו בנפשי הדבר הזה –

– זאת לא ידעתי עד הנה, ואני אמרתי כי בריא אולם אתה –

– האדם יראה לעינים – ענה מנשה ויעקם שפתיו ויצא מחדר הזקן.

 

י"ד

שִׂיחַת  הָרֵעִים

– היש כסף? – שאל אבשלום את מנשה בצעדו על מפתן חדרו – מי צדק אני או אתה? –

– יש ויש – ענה מנשה באנחה.

– מדוע תאנח? – האם לבך ידוה על כסף אבי אשר יעלה בתהו? או על כי צדקתי ממך כי אבי ימהר לתת לך ככל אשר תשאל? שאל אבשלום בלצון.

– לא על כסף אביך ידוה לבי רק עליך.  אתה תשב שלאנן בחדרך ותצוני להביא לך כסף, כי תאמר בלבך כי אביך יחיש לקול הקריאה.  אמנם לוא ידעת כמה עמלתי כמה יגעתי עדי הוצאתי את מעט הכסף מידי הזקן, כי אז ידעת למה זה אני נאנח –

– אנא מנשה רעי אבקשך לבל תחלל כבוד אבי בעיני, הן אתה ידעת כי אוהב ומכבד אני את אבי מאד ולא אוכל לשמוע שמו מנואץ בפיך כל היום –

– אם אוהב אתה את אביך, מדוע תשלחני לבקש מאתו כסף? הטרם תדע כי נקל לו לפתוח פיו למען תת לעקר שן את משניו מפתוח את אוצרו להוציא ממנו כסף? הזקן ידמה בלבו כי לעולם יחיה –

– מנשה הנני מצוה עליך לבל תוסיף לדבר סרה באבי, פן לא אמשול ברוחי וגלותי אזניו! חי נפשי כי לא אדע מדוע יזעף לבך על אבי אשר הרבה עשות אתך טובות, הזה הוא הגמול אשר תשלם לו בעד טובותי?! –.

– ספר לאביך ככל הדברים אשר שמעת מפי – ענה מנשה במנוחת לב – אך אספוק מאד אם תרהיב בנפשך עז לעשות כדבר הזה –

– ומדוע לא אעשה כדבר הזה? – האם שאתך תבעתני? – שאל אבשלום בקלסה – הנני מגיד לך עוד הפעם, כי אם תוסיף לדבר תועה אל אבי, אז אגלה את כל דבריך –

– אנא אל תכזב! – ענה מנשה בבוז – ידעתי נאמנה כי תסתיר דברי למען לא יִוָּדְעוּ מעשיך –

– שחוק תעשה לי היום; האם יחשוב לבך כי באתי כפך ואירא ממך? שגית מאד! הטרם תדע כי יש לאל ידי לגרשך מהבית ברגע אחד, כי אם אגלה את אזן אבי וישמע רק הדבר האחד הכמוס עמדי, ידעתי נאמנה כי אז לא יתן לך בכל כופר לשבת פה אף יום אחד –

– ומה הוא הדבר? הגד נא! אני לא אמצא בי עון אשר חטא!

– אנא אל תשים סתר פנים, הן ידעת גם אתה כי לי נגלו מעשיך בעיר עזובה, ולוא לקחה אזן אבי שמץ מנהם, כי אז כבר לא נתן אותך לדרוך על סף ביתו, כי לא כראותי יראה מעשיך אלה –

– בידך לגלות זאת לאביך, אני לא אירא מפניך, כי בידי להוציא כנֹגה צדקתי ולתת אות כי מקנאים טפלו עלי שקר, הגד לאביך ככל אשר שמעת!

– אני לא אגיד זאת לאבי, וגם אתה ידעת כי לא אגיד אך גם אתה:Å אל תוסף לתת את שם אבי לגדופים –

– למה לא תגיד? לא אדע מי זה יעצור בעדך? –

– אהבתי אליך, כי אאהבך מישרים, וגם טובותיך אשר עשית עמדי עד הנה ישימו מחסום למו פי –

– שקר הדבר! – קרא מנשה בקול עז – לא מאהבתך רק מיראתך אותי לא תכני בלשון, לבך יהגה אימה פן יודעו מעשיך לאביך, וזאת ידעת כי לא ישא פניך וגם אותך יגרש מעל פניו אף כי בנו אתה –

– שים מחסום לפיך! – קרא אבשלום בקצף נורא – איך תעיז מצח לדבר אלי עזות? האם ברחמים נאספתי הביתה? האם בן בלי שם, בוז משפחות, בן ישיבה הנני כי אגֹרש בחרפה מהבית? אני הוא אדון הבית! כל אשר אתה רואה לי הוא! ומה מני יהלוך אם יודעו מעשי לאבי? הלא אבי הוא ויסלח לפשעי.  אמנם אותך לא ינקה, בחרפה ובוז יגרשך מהבית בהודע לו מעשיך, ומה גם אם אגלה אזניו כי הרהבת עז בנפשך לאהוב את אחותי בלבך, הלא אז יתקצף עד מאד בשמעו כי בן בלי שם ילטוש עינו אל בתו היחידה היקרה לו כבבת עינו!...

פתאום עצר אבשלום במלים כי שמע קול מנשה יורד בבכי וסופק כפיו, לבו נהפך בקרבו בשמעו קול בכיו ויעמוד רגעים אחדים כמתעתע וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי על אשר לא חמל על בן עני ויתן שמו לגדופים.  אחרי כן נגש אל מנשה ויאחזהו בידו ויאמר: סלח נא לי! אנא סלח נא לפשע שפתי רֵעַךָ, אל נא תשת עלי חטאת על אשר דברתי בקצפי איתך קשות, הן ידעת נאמנה כי מישרים אאהבך, ורק חרון אפי הכני בשגעון.  אנא דַבֶּר נא דָבָר, הגד כי סלחת לעוני – כה התחנן אבשלום בקולו זמן כביר ולא מצא מענה מפי מנשה אשר לא חדל מלבכות בבכי תמרורים.  ואחרי אשר הפציר בו אבשלום ויתרפס לפניו וישבע כי לא ישובÅ עוד לכסלה, אז ענהו מנשה: אני אסלח לך, מי יתן ויסלח לך ה' על הדם אשר שפכת באמרי פיך כאשר אסלח לך אנכי! אני לא אוכל קצוף עליך כי אהבתי לך הכתה שרשיה עמוק עמוק על תלמי לבבי, אמנם אתך יחד לא אוכל שבת מעתה כי תזכירני חרפת נעורי אשר גם בלעדי זאת לא תתן מנוחה לנפשי, היה בשלום וההצלחה תהיה עמך.  אני נולדתי לבהלה ולא לשבת ספון בהיכלי ענג –

– רעי! ידידי! מחמל נפשי! אל תעזבני ובזה אדע כי סלחת לפשע שפתי, והנני נשבע לך בשם ה' כי לא אשוב עוד לכסלה–

– אחת דברתי ולא אשנה: ברגע הזה אפרד ממך ואלך אל אשר ישאוני רגלי –

 

אבשלום נפל על צוארו ויחבקהו וינשקהו ויושיבהו בחזקה על הכסא, ורק אחרי אשר הרבה לבקש מחילה וסליחה ממנו, הצליח חפצו בידו להוציא מפי מנשה המלים "לא אעזבך".  אבשלום שמח כאשה מבכירה בשמעה קול הילד היולד לה בשמעו את הדברים יוצאים מפי מנשה, ויקרא בשמחה: עתה ידעתי כי אוהב אתה לי, ועתה נשוב ונכרות ברית חדשה בינינו, ברית אשר לא תמוש לעולם והראשונות כעשן כלה לא תזכרנה.  תן לי ידך לאות כי תעשה שלום לי –

– האנכי קראתי לריב ומצה, או נגעתי בכבודך כי תבקש לעשות שלום עמדי? הלא ידעת מאז כי ככלב נאמן, אשר אף אם שבע תכנו לא ישוב מהתרפס ומעבוד את אדונו באמונה, כן הנני לך.  אהבתך מלאה כל חדרי לבי, עד כי שכחתי גם את המצוה להכיר טובה לעושי טוב, וכבוד אביך, אשר לפנים היה יקר בעיני יותר מחיי רוחי, גז וילך, וכל אלה רק למענך, כי כל איש אשר ימרה את פיך כחוטא ופושע בעיני, ובראותי כי אביך לא ימהר לתת משאלות לבך, לכן אקצוף עליו קצף, וגם אם תחרפני ותשטמני גם אז לא אוכל להסיר אהבתך מקרב לבי.  הה! לו יכולתי להפרד ממך ולהרחיק נדוד והייתי המאשר בארץ –

– אנא אל תדבר כדברים האלה, הן בנפשי נשבעתי כי לא אשוב להעציב רוחך, ומדוע לא תשיב אפך ממני? –

– האם עליך יזעף לבי? העל אהובי היקר בעיני מכל התבל ומנעמיה אקצוף קצף? לא אהובי! אל תאמין כי אעשה את הדבר הזה כל עוד נשמת שדי תחיני –

– ולמה אמרת זה עתה כי נפשך אִוְתָה לרחיק נדוד? –

– כי נלאיתי נשוא עמל ותלאה; מדי אזכור דברי אביך אשום ואשאף יחד.  כי בבואי... מנשה עצר פתאום במלים ולא כלה את דברו.

– מדוע עצרת פתאום במלים? – שאל אבשלום.

– כי יראתי פן יחרה אפך בי עוד הפעם בשמעך את דברי אביך מפי –

– ספר נא ספר, אני אשמע לכל דבריך –

– אני אמרתי בלבי כאשר אבוא אל אביך, ישאל מה שלום הנער? ומה יבקש? או אולי יש לו חפץ בדבר מה? כאשר יעשה כל אב האוהב את בנו יחידו, אך לא, לא אחת מאלה שאלני.  בבואי אל חדרו עמדתי בצד הפתח זמן כביר והוא לא הביט בפני, כי עיניו היו בספרי חשבונותיו אשר בהם יהגה כל היום, ולאחרונה כאשר זכיתי לשמוע דבר מפיו, שעאר בנפשך מה היתה השאלה הראשונה אשר שאלני? –

– מאין אדע את אשר שאלך? השמיעני ואדעה – קרא אבשלום באנחה.  מנשה החריש מעט ואחרי כן אמר: אף כי  אדע כי לא למשיבת נפש יהיו גם לך דבריו בכל זאת אשמיעך למען תדה את אשר לפניך ותבין למה זה ארגז בזכרי את דבריו –

– מה לך פה? – נתן עלי בקולו.  מקול גערתו נבוכותי מאד ולא ידעתי מה להשיב על דבריו, והחרשתי רגעים אחדים.

– מה לך פה? – שאלני שנית.

– אבשלום שלחני לראות שלום אביו היקר לו מאד – עניתי בקול דממה.

– טוב הדבר אשר דברת, טוב מאד, מחכמה ענית זאת! – קרא אבשלום בשמחה – ומה ענה אותך? –

– הוא ענני – ענה מנשה מנוד ראש – הגד לו כי עודני בריא אולם – אני ראיתי ונוכחתי כי לא עת היא לבקש ממנו כסף ואֹמר לצאת, וכהפנותי שכמי ללכת, קרא אלי ויאמר: הן לא חנם שלחך הנה, בלי תפונה יחסר לו דבר מה, כי ידעתי נאמנה כי לא לשלומי רק לכספי ידרוש –

– לשלומך דרוש דרש בראשונה, ואחרי כן דרש גם לכספך, כי ממי יבקש אם לא מאביו? –

– הוא הדבר אשר דברתי כי לכספי דרש – ענני כמנצח – חי ראשי כי לא אדע למה להנער כסף, האם ישלח במקנה וקנין ידיו? – דבריו נחתו כחצים שנונים ללבבי, ואאמץ כחי לענות אותו אשר בלבבי.

– אדוני יודע – עניתיו באֹמץ לב – כי איש צעיר לימים כמוהו לא יבוא בקהל אנשי המעלה בלתי אם כסף רב בצלחתו.  לולא ראית – הוספתי דבר בעזות מצח – איך יַרְבּוּ נערים רבים כגילו לפזר כסף כאפר, כי אז לא שאלת עוד: מדוע יבקש כסף?  אני ראיתי עלם אחד מבני ישראל אשר אהב עלמה אשר לא מבני ישראל מגזע הפרתמים, ויתן כמעט כל הון אביו באהבתו אותה, אך לא לחנם פזר את כספו כי חפצו הצליח בידו לבוא את אהובתו בברית לעיני כל העם ועתה יתחשב גם הוא כאחד מאצילי הארץ ורוזניה, ורבים יעשו כמוהו לעשות להם שם, ולבנך אין כל, הוא ישב כלוא בבית להגות בתורה מבקר עד ערב, בסוד עליזים לא יבוא, ואם יש לוחפץ בדבר מה, לא ירהיב עֹז בנפשו לגשת אליך כי פחדך תפיל עליו.  ואני אֹמר לך כי לא טוב אתה עושה, ורב אשרך כי בנך בן משכיל וישר דרך, ולולא שאת כבר מצא נתיבות אוצרותיך, או לוה כסף מהמלוים ברבית, ואתה שלמת בבוא יום הפקודה –

– לוא עשה בני כזאת, כי אז העברתי כל נחלתי לבתי – ענה בקצף נורא.

– הכזאת דבר אבי! – קרא אבשלום בשממון – לולא פיך הוא הדובר אלי כי אז לא האמנתי למשמע אזני–

– אולי לא תאמין גם עתה אף כי מפי תשמע, הגד כאשר בלבבך ואחדל מדבר על אֹזן איש אשר לא יאמין במוצא שפתי –

– אבל מי הגיד לך כי אספוק בדבריך? אני אאמין בכל אשר תספר.  ומה ענית אותו על דבריו!? –

– אך שים אל לבך כי בנך לא עשה אף אחת מאלה – עניתיו – הוא לא יתור אחרי עיניו ולא ילך בשרירות לבו.  הנה הוא רואה פני שושנה בת מטרד היפה בכל בנות הארץ בבקר בבקר בצאתו לשוח, עלמה אשר עיניה תאירינה כאילת השחר ולחייה כשושנים בטרם הכם חום השמש והיא מגזע אצילי פולין, ובכל זאת לא דבק לבו לאהבה אותה, ומה תבקש ממנו עוד? –

– הוא לא נפל ברשת אהבתה, כי לבו צפון משכל, כי בת רוזני ארץ לא תשפיל כבודה לאהוב את איש יהודי – ענה בשחוק גדול.

– לא אדוני – עניתיו בבטחה – לא צדקת בדבריך, כי אני ראיתי כי היא תלבבהו בעיניה יונים בתאות נפש, וגם... הזקן לא נתנני לכלותדברי ויתנשא כנמר לטרוף טרף ויתן עלי בקול זעמו: איך תעיז פניך לדבר בפני דברים כאלה? הטרם תדע כי משלומי אמוני ישראל הנני ובדרך אבותי אנחה גם את בני, ואם ישט מדרכי בני ישראל לאהוב עלמה נכריה אגרשנו כרגע בחרפה ובוז מביתי?! ואתה דע לך כי אם יודע לי כי גם אזן בני לקחה שמץ דבר מהדברים האלה, אז אצמית בבור חייך! –

– לא מיראתי אותך – עניתיו במנוחת לב – כי אם מאהבתי לבנך לא גליתי אזניו כי מצא חן בעיני היפה בבנות.  אך ידוע תדע כי תדיח את בנך מהדרך הטוב אם תוסיף לגרוע ממנו את הכסף הדרוש לו, כי הוא יבקש לו תחבולות למלא מחסורו או אז תנחם והועיל לא תוכל –

– האמת הדבר כי שושנה היפה והענוגה הביטה בי בעיני אהבה? – שאל אבשלום בתאות נפש ופניו אדמו כתולע משמחת לבב וגאון וישכח כרגע את כל אשר שמעו אזניו. –

– מה לך ולה? דברי אביך זכור ואל תפן אל חמדת נשים – אבשלום הוריד לארץ ראשו וידום, ומנשה הוסיף לדבר: ואחרי אשר הרביתי עמו דברים ואתחנן לו, נתן את הכסף על ידי ויאמר: לך אמור לאבשלום כי לא יארכו הימים ואבחר לו רעיה ואביאהו בברית לבל ישעה הבל –

– האם הוא יבחר ולא אני?! – קרא אבשלום בעצב.

– גם אני כזאת שאלתי, אך הוא גער בי ויצוני לשים מחסום למו פי.  אני שמעתי לקולו ובלי תפונה תשמור גם אתה מוצא שפתיו, וכאשר אחזה לי אני, שם אביך עיניו באיזבל בת נמרוד והיא תהיה חברתך ואשת בריתך כי אביה ירבה לתת לה נֵדָה –

– היו לא תהיה! – קרא אבשלום בקצף ויתנשא מכסאו – אני לא אתן את לבי להכושית הזאת בעד כסף נמאס, ולוא גם אוצרות קרח שקלו על כפי גם אז בזֹה בזיתי אותה ואוצרותיה, ואם אמנם אבי הוא ולקולו אשמע, אך רעיה אבחר לי אני, והעלמה אשר תמצא חן בעיני היא תהיה לי לאשה! –

– ומה תעשה כי יכביד עליך אביך אכפו? –

– האם יאסרני בעבותים ויובילני ככבש אלוף אל החפה? אני לא אשמע בקולו, כי אבחר לסבול חרפת רעב ולהתגולל באשפתות משבת בהיכלי עֹנג את האשה אשר לא תמצא חן בעיני!... אמנם חי נפשי – הוסיף לדבר בעצבון – כי לא אדע מה זה היה לאבי כי נהפך לאכזר לי? זכור אזכור כי שש אלי גיל בעשותו חפתי, ולא עצב אותי מימיו ועתה ירחק מעלי מיום ליום; לפנים ראיתי את פניו בבקר ועתה יעברו שבועות וירחים ופניו לא אראה, לא ידעתי מה היה לו?! –

– גם אני חשבתי יזמתי למצוא פשר דבר אך לשוא, כי נסבה נכונה לא מצאתי –

– עין בעין אראה כי מעת מתה עלי אמי יקשיח אבי את לבו ממני – ענה אבשלום באנחה.

– צדקת בדבריך – קרא מנשה – מות אמך הפריד בינך ובין אביך.  כי מי יודע את הכמוס בקרב לב איש? אולי יחשוב מחשבות לבנות לו בית חדש ולבוא בברית חדשה את נערה בתולה לעת זקנתו, ועל כן יבקש להרחיק אותך ואת אחותך מביתו לבל תהיו לו לשטנה – .  אבשלום חרד חרדה גדולה בשמעו דברי מנשה ולא ענה דבר, ומנשה הוסיף לדבר: ואולי נגלו לפניו דרכיך ועל כן יקצוף עליך קצף; כי על דעתו אין טוב לך בלתי אם לשבת באהלים כל היום על התורה והעבודה –

– גם אני כמוך אחשוב – ענה אבשלום אשר חפץ בכל לב להצדיק את אביו, והרעיון כי אביו יבקש לו אשה אחרת היה בעיניו כחטאת מרי, לכן מהר ויחליט כי בו האשם כי הסתיר אביו פניו ממנו.

– אם כן הדבר הלא בי העון! כי אני הבאתי חכמה בלבך כי ימי הנער חיש יעברו ואינם, והאיש אשר לא ייטיבו לבו בימי בחרותו נחשב בחייו כשוכן רפאים, ואולי שמרת דרכי אביך עד עתה לולא הקשבת לאמרי פי.  והנה אגלה לך את כל לבי, כי עם לבבי אשיחה וכליותי ייסרוני כי אני גרשתי את השלום מהבית, ולכן תשאל נפשי לעזוב את הבית ולהרחיק נדוד –

– לא ידידי, לא בך האשם רק בי, כי לא אלך בדרכי אבי אשר ידמה כי רק בתורה יזכה נער את ארחו, ואני לא כן אנכי עמדי, גם בי בחיי התבל רצתה נפשי לכן רק לבו ממני, ועל כן אסתתר גם אני ממנו לבל יוכיחני על פני.  אך לבי לא יחרפני על כי אעשה זאת ולא אחפוץ גם לא הוכל לעזוב את דרכי.  ולכן אבקש רעי לבל תעזבני בעתות מבוכה כאלה כי בלעדיך אגוע בצרה ויגון.  אך מה אדבר? ידעתי כי לא תעזבני –

– מאין ידעת זאת? –

– כי ידעתי נאמנה כי אוהב אתה את אחותי –

– אנא ידידי אל תלעג לי, כי דבריך ירדו כחצים שנונים לחדרי לבי ויזכירוני מה אמלל אני בארץ.  האני אוהב את אחותך? אני? בן בלי שם, בן ישיבה ארהיב עֹז בנפשי לשאת עיני אל בת נדיב כאחותך?! לא ידידי, מעודי לא גבה לבי ולא הלכתי אף בהלך נפשי בגדולות כמו אלה! –

– מנשה מנשה! – קרא אבשלום ברגז – ראה אראה כי עוד לא שלם לבך עמדי כי תאמר להסתיר ממני את הכמוס בחדרי לבך, אך לשוא! כי כבר הגידו לי עיניך את אשר תירא להשמיע על דל שפתיך.  אמנם חי ראשי כי לא אדע מדוע תבקש להסתיר רגשוליך בחֻבך? הטרם תדע, כי גם נפשי יודעת כי אין אדונים לאלה הרגשות אשר תצמחנה כשושנים בציה על תלמי לבבנו, ואף אם לא חרשנו ולא זרענו, נשא אלומות אשר לא חלו בהן ידינו, ולא לעתים רחוקות תכבדנה כאבן מעמסה על שכמנו, עדי נכרע נפול ולא נוכל קום מבלתי יכולת מלט משא, וקצרה ידינו לשרש אחריהן בעודן באִבן לבל ישאר להן שרש וענף כי הנה תציצינה למרות רצונו כעשב הארץ, וחלילה לי מטפול עליך חטאת גאה וגאון על אשר נפלת ברשת האהבה לאחותי, כי נפשי יודעת מאד כי אין אדם שליט ברוחו –

– כן דברת ידידי! – ענה מנשה באנחה – לא אדונים לאלה הרגשות, אך הנה תהיינה לנו לאדונים קשים ואכזרים, לענות נפשנו, ולהשיבנו עד דכא.  הה! מאשרים המה בני הנעורים אשר על תלמי לבבם עלו האהבה והתקוה בקנה אחד, ויחד אוו משכיותיו למושב להן! אך אוי לו להאיש אשר רק האהבה הטיבה פניה לו והתקוה ממנו רחוקה, הוא כצמא למים עומד על ירכתי בור עמוק עמוק מאד ויראה שם על הקרקע מתחת, מים טהורים: רגע יסיתנו לבו לשבור צמאונו, אך יִבָּהֵל ויסוג אחור בזכרו כי ברדתו לא ישוב ולא יעלה עוד עד עולם, כי עצמותיו תפזרנה לשאול בטרם ישיבו המים את נפשו הצמאה.  כה ישב על פי הבאר צחא צמא ונפשו ברעה תתמוגג.  נפשו תלהט גחלים, אש לא נפח תאכל קרב ולב עדי יבול כשושנה אשר הכה אותה קו השמש וייבשו שרשיה – או יגבר חילים ויקפוץ רגע אל תוך הבור פנימה, ואז יגוע יסוף וְידַד כחזיון לילה –

– ומדוע לא תקוה גם אתה? – שאל אבשלום ברגשי חמלה מקרב לב – למה לא תאמין בהימים הבאים אשר רב כחם לפעול גדולות? מי יודע אם לא תרוממך העת ותושיבך את נדיבים על מרומי ההצלחה? הלא העשר ביד המקרה הנהו, והוא יתנהו לפעמים לאש לא עמל בו ולא גדלו! –

– מי יודע? – ענה מנשה – אמנם מה יועילו לי אוצרות זהב וכסף, אם לב אחותך רחק ממני? –

– מי הגיד לך את אשר בלבבה? – שאל אבשלום בתמהון.

– זאת הכרתי על חזות פניה –

– אני אדבר טובות עליך באזני אחותי ואקנה לבה לאהבתך –

– ומה תועיל לי עתה אהבתה, אם העשר עודנו בידי המקרה, ומי יודע אם יבחר בי או יסתיר פניו ממני בימים הבאים כאשר הבתיר עד כה? –

– לוא היה בידי לעשות כאשר עם לבבי כי אז נתתי לך את אחותי לאשה ואתי תחלוק חלק כחלק בנחלתי–

– רב לנו לדבר דברי הבל אשר לא יעלו ארוכה לשברי רק יועילו להותי להגדיל שברי ולהרבות פצעי.  נחריש מזה וירוח לי, וטוב לנו לחשוב מחשבות עליך, לקנות לב אביך לבל ימנע ממך הכסף מהיום והלאה, כי במה יזכה נער עשיר את דרכו אם לא בפזרו כסף? במה ימצא הצעיר חן בעיני העלמות? במה יתחשב היהודי בין השרים הנוצרים אם לא בכספו? על כן לא אשקוט ולא אנוח עדי אשיג לך די כסף למען תחיה כְּאַוַתÅ נפשך–

– אלפי תודות לך רעי ואהובי – ענה אבשלום בלב מלא אהבה ותודה, כי כמלאך מושיע ומנחם בעת צרה היה בעיניו.  בדרך הזה הטה הבליעל הזה את לב אבשלום והוא נער לא ידע להזהר ויאמין בו בעת אשא חשב עליו רעות כל היום.  מדחי אל דחי הדיחו, בראשונה הסיר לבבו מאחרי אביו וישימהו לאויב לו ואחרי כן הסיתו לעושת מפתח כמפתח אוצר אביו ויגנוב כסף עד בלי די, למען מלא תאות נפשו אשר לא ידעה שבעה, והאב האמלל ידע ויהי כלא יודע, כי יראה להוכיח אותו על פניו פן יענהו עזות, ויחשוב מחשבות כל היום איך לדבר אתו ולקחת את לבו למען ישמע בקולו לבוא בברית אשת נעורים.

 

ט"ו

מִדְּחִי אֶל דֶּחִי

אך לשוא חִכָּה הזקן ליום שידבר עם בנו, כי אבשלום חמק עבר מפניו בכל עת אשר ראה כי יבקש לבא אתו בדברים.  בין כה וכה רחב הפרץ בין האב ובין בנו מיום ליום ; לב הבן רחק מעל האב, והאב היה כאיש אובד עצות ותושיה נדחה ממנו.  אך לא כן היה מנשה יועץ הבליעל, לו נתכנו עלילות לבצע מחשבתו הרעה, ובעת אשר בכה ויתאונן באזני הזקן, כי אבשלום יאטם אזניו ולא ישמע לדברי מוסרו, התהפך בתחבולותיו ויחזק את לב אבשלום לבל יסור מהדרך אשר בחר בה.  אכן שפת יתר היו דברי מרמה אלה, וגם בלעדיהם כבר הצליח לבוא למחוז חפצו: ללכוד את האב והבן ברשת ערמתו ולשחק בם כצפור, כי הזקן האמין בו כבמלאך אלהים וכל דבריו כדברי חוזה מחזה שדי היו בעיניו, ולב אבשלום טפש כחלב לבלתי הבין כי נכון הוא לצלע.  ומה גם מעת אשר שמע מפיו כי שושנה בת מטרד הביטה בו בעיני אהבה, מני אז לא נתנו עשתונותיו דמי לו; מבקר עד ערב התהלך בחדרו ויחשוב מחשבות, לבו הגה אהבה ופני שושנה רחפו מול עיניו תמיד בלוית חן והדר אשר הוסיף הדמיון על היופי אשר יצק הטבע עליהם, ויהי ביום כחולם בהקיץ, וכמשתגע בלילה.  ובכל זאת משל ברוחו ימים אחדים ויסתר מחשבותיו בחבו, אך הנה פרצו ועברו על דל שפתיו ויגד את כל לבו למנשה אוהבו הנאמן.  באוהב נאמן כזה בטח לבו כי יעבור במים גם ילך במו אש למענו ויעזור לו למלא משאלות לבו.  והאוהב הנאמן הזה נמצא בהדרשו; ואף כי נבהל וישתומם בתחלה בשמעו מפי אהובו כי נפתה לבו לאהוב בת אל נכר, ונפשו ירעה לו בזכרו כי מרה תהיה אחריתו אם יודע הדבר להאב האכזר, וגם פחד פן תמאס בת נדיב כשושנה בנער עברי, כי אף אם מצא חן בעיניה (זאת ידע נאמנה) אך מי יודע אם לא ייקר הכבוד בעיניה מהאהבה? וכהמה דברים רבים אשר הבהילו רוחו – אכן במה נחשבו כל אלה החתחתים והמכשלות מול אהבת רעים?! – קרא מנשה האוהב הנאמן לעתות בצרה, אחרי אשר חשב מחשבות רגעים מעטים – אני אשים מעקשים למישור למען תראה ותדע כי אף אם רק אוהב אחד לך תחת המש, אולם רב כח האוהב האחד הזה להושיע הרבה יתר מאלפי אוהבים, אשר כל אהבתם תסור ברוח פה, ואני לא במו פי רק בימיני אאמיצך ויעבור עלי מה! –

בלב מלא רגשי אהבה ותודה ובעינים מלאות דמעות גיל נפל אבשלום על צוארי אוהבו האחד היקר לו מאלפי אוהבים ויחבקהו וינשקהו ולא הרפה ממנו עד כי נשבע לו בשם אלהיו כי לא יפיל דבר ארצה מכל אשר דבר, וכי לא ישקוט ולא ינוח עדי יביאהו ויציגהו לפני אהובת נפשו.

אכן לא לשקר נשבע האוהב הנאמן – נשבע וַיְקַיֵם.  ואחרי עבור שני ימים ישב אבשלום בבית מטרד כאחד מאוהביה באי ביתה, וגברת הבית אשר למדה לשונה מימי נעוריה לצודד נפשות בקסם שפתיה, קרבה את הנער העברי כמו נגיד וַתַּרְאֶה אותו אותות אהבה וכבוד.  גם הללה את תאר פניו וחכמת לבו, ותשבע באמונתה כי ניבו הנעים ירנין לבה, וכי לא רבים מחורי ארץ פולין ימהרו לדבר צחות בשפת הארץ כמוהו.  ולשמחת אבשלום אין קץ, כי אם גם אם על דל שפתי אשה כבודה בת רוזני הארץ יעברו התהלות, אך אין קצה להשמחה אשר תתעורר במשכיות גבר בשמעו תהלתו תצא מפי אֵם אהובתו, ולעיני האשה האהובה לנפשו...

ימים על ימים כה חלפו עברו על ראש אבשלום בשמחות וגיל; הוא בא יום יום אל בית משושו, וגברת הבית הוסיפה אֹמץ למשכו חסד בעבותות אהבה, כי כמלאך מושיע בא לביתה, בעת אשר מט לנפול – כי כבר בא רזון באוצרותיה מרוב פַּזֵר כסף ורדוף אחרי תענוגי התבל – וזה ירחים נפקחו עיניה לראות כי ימי רעה הולכים ובאים, ותפחד כל היום מחמת המחסור אשר לטש עיניו לה, וגם בחזיוני לילה ראתה את הנושים באים לקחת את הבית וכל אשר בו, ואותה יובילו למעון צר לבית הכלא.  ובעת רעה כזאת בעת אשר חשה עתידות נוראות לה, באה פתאום הברכה אל תוך ביתה לרגלי הנער העברי אשר אין קצה לאוצרותיו, ואשר שלם  ביד נדיבה בעד כל הגה אשר יצא מפיה, ומדוע לא תרבה לספר תהלתו? אמנם לא כאמה בתה; שושנה דברה את אבשלום אהבה וידידות לא למען למצוא שכר אמת רק מאשר כי מצא חן בעיניה, וכאשר ראתה כי אהבת אבשלום אליה היתה אהבה בלי מיצרים, השיבה גם היא אהבה אל חיקו בלא לב ולב, וישבעו בשבועה לבא בברית נצח, וגם האם אמרה על אפה ועל חמתה לדבק: טוב הוא! ומני אז לא עזב אבשלום את בית אהובתו וישה אתה כל היום ורק בלילה שב לבית אביו למען התיעץ את מנשה רעו ואוהבו הנאמן אשר לא חדל מחזק את לבו ולשים כבוד תהלתו על כי כביר כח לבו להחזיק במוסרות אהבתו ורוחו עשוי לבלי חת מהמון הפגעים העומדים לו לשטנה, וגם את אהובתו לא מנע מכבוד, ויבטיחהו לדבר על לב הזקן ולערוך לפניו את הכבוד הגדול אשר יבוא אל ביתו לרגלי אשת בנו, ואז ישיב הזקן אל לבו ויאמר גם הוא לדבק טוב הוא.

כה הבטיח במו פיו אך הִחָכּÅ בדברים ולא דבר את הזקן אודות אבשלום דבר, עדי נגלו דרכי אבשלום בקהל ויהי למלה ליושבי שער אשר יגדילו בפיהם על כל דבר ותהי לדבת רבים כי אבשלום המיר דתו: וגם אֹזן הזקן לקחה שמץ מנהם, כי הוא שמע בבית התפלה שם בנו יוצא מפי רבים אשר יתלחשו איש את רעהו, ובבואו הביתה שאל את מנשה פשר הדבר, והוא התחפש באפר צדק כפעם בפעם ויתן קולו בבכי ויאמר: אויה אויה לנו! אבשלום השחית את דרכו במאד מאד! – וכרגע התהפך בתחבולותיו ויפתח פיו כמוכיח בשער ויקרא בקול: בך אדוני העון, חטאת פי בטנך עליך תרבץ, כי לוא שמעת לעצתי לבלתי תת כסף להנער ההולך שובב בדרך לבו כי אז לא בא עד הנה: לאהוב בת אל נכר ולתת לה יד לבוא אתה בברית נצח לעין השמש –

כשמוע הזקן את הדבר הרע הזה אחזתו פלצות ויהי כגבר אין איל וישב משמים רגעים אחדים, אחרי כן נתן קולו בבכי תמרורים ויספוק כף אל כף ויקרא בקול מרגיז לב: הה! לך הצדקה ולי בֹשת הפנים! הה אוי לי! לוא שמעתי לעצתך הישרה, לוּ הטיתי אזני לשמוע בקול תורתנו הקדושה אשר דברה בך כי אז לא באה אלינו הצרה הזאת.  על רוח בינתי נשענתי לכן כשלתי נפלתי, אויה אויה! בחרפה וביגון כבד עון ושבע רֹגז ארד שאולה! הה! מדוע הארכתי ימים על הארץ? למה ראיתי בטוב בימי חיי הבלי? הלמען אשתה כוס החמה פעם אחת? הבעבור זאת הושיבני אלהים עָל על גפי ההצלחה, למען יהפוך עלי גע וידכאני עד עפר וישליכני שאולה?! הה שדי המר לי מאד!...

– אנא זכור את בוראך – קרא מנשה וישא למרום עיניו – אל צדיק ה', צדיק הוא במשפטו אך גם נורא מאד, לכן הזהר באמרי פיך ואל תוסיף פשע על עון לשים בשופט רמים תִּפְלָה –

– צדקת בני צדקת ממני, אני אחריש אתאפק, אשים מחסום לפי למען לא אחטא בלשוני.  אך אתה פתח פיך, דבר דבר, עוץ עצה מה לעושת? אולי יש תקוה להצילו ולהצילני גם אני מרעתו! – מנשה מחה דמעותיו מעל פניו ויאמר: אויה לנו כי באנו עד הנה! הה כמעט פסה כל תקוהמלבי, לא אבטח כי ידינו תעשינה תושיה, אך בכל זאת לא אֹמר נואש, כי כן יורונו חכמינו הקדמונים אשר לאורם נלך חשך לבל יאמר איש נואש כל עוד נשמת שדי תחיהו, ואף אם החרב תנוח על צוארו לא ירף מִקַוֹת ומבטוח באלהי הרחמים.  לכן איעצך כי תבוא בלילה לחדר בנך ותתן עליו בקולך ליסרו כאשר יְיַסֵר כל אב ישר הולך את בנו אשר ילך בדרכי שאול אולי ישוב ונחם מדרכו הרשעה –

– יראתי מאד פן יהיה עמלי לריק – ענה הזקן בשברון מֹתנים.Å

– אם יאטם אזנו ולא ישמע לדברי מוסר שאר שמע בנחת, אולי יקשיב לקול מצוה במפגיע, אתה תחרץ ותפיל עליו אימתה כי תגרשנו מעל פניך אם יוסיף סרה להקשות ערפו, ויש תקוה – אף כי היא רחוקה מאד – כי דבריך יעשו פרי.  הן הוא הלך שובב בדרך לבו מאשר כי לא שחרתו מוסר ומעודו לא שמע מפיך גערה, אכן כאשר יראה כי תפיץ עליו עברות אפיך אולי יחת מפניך ולא ימרה את פיך –

הזקן הבטיחהו לעשות עצתו ויוסף לקות לטוב.

 

ט"ז

תּוֹחֶלֶת נִכְזָבָה

אך מוץ עובר היא ההצלחה, והתקוה – קש נדף הִנֶהּ;  והאיש אשר על ברכיו תשתעשנה יבער ויכסל ויחשוב בלבו: אכן בידי הנן ובדי שאול אתי תרדנה! אמנם הנה במנוחה תשכונה במקום אשר אוו למושב להן רק בעת שלום ושלות השקט, יפוח הרוח תובוא סופה – וְאַיָן?! הֵנָה רגע נגוזו ועברו, אך עקבותיהן עוד יִוָּדְעוּ ימים כבירים כי בצאתן תשיתינה שמות במקום אשר ישבו בו וישמוהו למעי מפלה.  הזקן אשר כל ימי חייו ראה אך שלום ואֹשר ראה רגע אחד כל תקותיו תעלינה בתהו.  כל חזיונות לבו, כל האשר אשר ראה בשנות חייו עשו להם כנפים ויעופו במעוף עין אחרי אשר דבר פנים אל פנים את בנו, כי אף אם מעיו המו בקרבות כהמות ימים, ולבו לא נתנו לדבר קשות את בנו יחידו, בכל זאת גמר אֹמר לעשות עצת מנשה כי ראה כי הצדק אתו, וכליותיו יסרוהו מוסר אכזרי על אשר לא שמע בקולו עד הנה.  וימלך עליו לבו לכתוב כל דברי מנשה אשר דבר אתו אודות אבשלום על ספר ולהראות לבנו הסורר את דברי המוסר אולי ישים על לב ויקח מוסר, אבל ממשחבתו זאת שב עד מהרה פן יקים את בנו לצורר למנשה והוא בקש בכל לבב כי מנשה ישמור עקביו, ועל כן הסתיר הכתוב על המגלה ויאמר ליסרו במו פיו, אך מבלתי יכולת לשאת חרפה על בנו לא הזכירו מעשיו רק נתן שם אהובתו לגדופים ויתננה לזונה הצודדת צעירים לימים בתזנותיה.  ויהי כשמוע אבשלום שם ידידוֹת נפשו נִתַּן לשמצה וחרפה, שם האשה אשר בעיניו היתה כשרף אשר ירד מזבול קדשו ממעונות שחקים להתהלך על פני תבל ארצה למען שמח במאור פניו בני תמותה, וכל מלאכי מרום מר יבכיון מעת עזבו אותם, שם האשה הזאת ישא בן אדם תולעה על דל שפתיו, ולא לבד כי חרדת קדש לא תלבשהו כי אם גם ערב לבו לחלל את הקדש, היה פתאום כגבר עברו יין ולא זכר מי הוא הדובר אליו.  קצף נורא התלקח בלבו בשמעו את הדברים יוצאים מפי אביו ויתגעש עד מאד ויקרא בקול: אם תעיז פניך להעביר דברים כאלה על דל שפתיך ידוע תדע כי אמיר דתי... קרא וימהר לצאת הבלי הבט אחריו.  כחץ מות באו הדברים בלב הזקן, ברכיו כשלו, לשונו לחכו דבקה, עפעפיו כֻּסוּ בחשכת צלמות ויפול מלא קומתו ארצה, ולולא חש מנשה אשר גם הוא היה בחדר להקימו ולהשיב לו נשמתו מי יודע אם קם עוד ממשכבו לראות עמל ויגון בתבל?! כאבן דומם ישב הזקן מני אז בחדרו כל היום ולא דבר את איש דבר לבד את מנשה אשר על פיו יצאו ובאו כל בני הבית ובידו נתנו כל האוצרות וספרי החשבונות ויהי לאדון להבית וליושביו כי רק בו נתן הזקן אמון.

כה סכסך הנחש הערום הזה את אנשי הבית איש באחיו עד כי לא שמעו איש שפת רעהו והוא היה המליץ בינותם.  שולמית אשר שמעה בכל עת בשבתה בחדרה אשר היה בצד חדר הזקן את דברי מנשה בעת דבר את אביה, החלה כבר לספוק בישר לבו, ולא אחת ושתים דברה על לב אחיה כי יזהר מהנחש הערום, אך הוא אטם אזניו ולא שמע בקולה.  וגם על לב הזקן דברה פעמים רבות ותאמר להסיר לבבו מאחרי מנשה אך גם זאת לא עלתה בידה כי הזקן דמה בלבו, כי מאהבתה לאחיה תשים דֹפי במנשה אשר לא יכסה על פשעיו, ובכן היה מבלי משים לאדון הבית.  בדעת ובהשכל ערך מזמותיו לחבֵּל ענוים, להכות חרם בית ויושביו, וגם בצע אמרתו.  הה! הוא הוציא זממו לפעולות ידים, תמימים וישרים מידיו נגזרו והוא בגן עדנים יתהלך, כבוד גדול ינחל בכל מקום בואו, ועשר רב שמור לו בביתו, חיל בלע יאכל במנוחה עד עתה ואין פוקד עליו את עונו.  הנה אלה הרשעים המה שלוי עולם, וישרי לב ילחכו עפר, ישכבו למעצבה, ויהיו לדראון לכל רואיהם! ואיה אלהי המשפט?! – כה קרא רעי בעזוז אפו ויחרוק שן וירקע ברגליו כמשתגע.  רגעים אחדים עמד כְּמֻכֶּה בתמהון, וגם אני עמדתי משמים ולא שאלתי מפיו דבר כי יראתי את פניו, ואחרי עבור תמהונו מעליו התעורר כאיש אשר יעיר משנתו ויאמר: ידעתי כי תתפלא אף תשתומם בשמעך קול שאגתי ובראותך כי אחרוק שן כמו אערוך מלחמה על מתקוממי, אכן שים אל לבך את הדברים אשר שמעת מפי, ותדע מדוע אזעק חמס.  הן שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הארץ, כי איש חמסים אשר היה למטה רשע לדכא ישרים תחת רגליו יהיה לראש לעדה כלה ועל פיו יעשו מעשיהם!

הרשה העריץ הזה אשר הכה חרם בית על יושביו הוא ילבש יראת שדי כמדו, ויביא מעשי בני עירו במשפט לשבט ולחסד! נורא הוא הדבר הזה ומי יכילנו!! –

– אמנם חי נפשי כי לא אבין עד מה – עניתיו בתמהון – לא אדע מי הוא העריץ ומי המה התמימים? ומי הוא אשר בקולו תשמע העדה כלה? –

– צדקת בדבריך – ענני ויעבר חלקת ידו על מצחו כמו חפץ לזכור דבר מה – צדקת כי לא כליתי לך את דברי ולכן לא תבין עוד פשר דבר, אמנם הלא זאת תבין כי הרשע העריץ הזה הוא מנשה אשר הכה את כל בית אבינדב חרם?! –

– מאין אדע זאת –

– הלא מהדברים אשר ספרתי לך עד הנה, תראה ותבין כי הוא סבב בכחש את כל בני הבית למען השיבם עד דכא –

– לא אדע במה גדלה אשמתו? אם על אשר דבר על לב אבשלום כי יראה בטוב בימי נעוריו? עוד לא גדל עונו בעיני, ולוא הייתי אני תחת אבשלום, כי אז עשיתי כל אלה מלבי מבלי חכות עד אשר יבוא בן ישיבה וילמדני ארחות חיים –

– הנך תמים לב מעין כמוך – הלא שמעת, כי הרבה כחש למען הסר את לב האב מהבן ולהקים את הבן לאויב להאב, את האב דבר כאיש אש יראת שדי היא אוצרו ובלשון אחרת דבר את הבן, למען ישנאו איש את אחיו –

– אני לא אאמין כי עשה זאת בעקבה, כי מדוע יעשה כדבר הזה? מה בצע לו בערמתו, האם ערום יערים איש רק למען כחש? –

– הורני נא אתה אם לב חכם לך! – עניתיו בתלונה כי היטב חרה לי על כי פעמים ושלש נתנני לתמים לב אשר דרכי בני האדם ועלילותיהם נעלמו מעיניו, ואני אמרתי בלבי כי איש יודע דרכי התבל כמוני אין בכל הארץ.

– אני אשמיעך למען תדע ובחנת; חוט המשולש משך את לב הנבל למעול מעל ולפשוע בזדון לב.  הנקמה היא היתה ראשית חטאתו; הוא שמר עברתו מאז לאבשלום בן העשיר אשר לעג לו בשאט נפש ויתן שמו פעמים רבות לגדופים וגם הכה בחרפה לחייו, אך ידו קצרה להשיב לחורפו דבר לכן שם אל מרמה פניו ויבקש תחבולות לקחת ממנו נקם, ועל כן התהלך אתו כרע כאח למען ישמור עקביו ויצודנו למדחפות.  ואל השנאה נלותה האהבה אשר להטה קרביו, כי אהבה עזה כמות לבת אבינדב נולדה בלבו ומני אז שת עצות בנפשו כל היום איך להשיג מאויי לבו, ובדעתו כי אבינדב לא יתן את בתו לבן בלי שם כי משפחותו רמה בישראל לכן חשב מחשבות לקנות לו לב אבינדב ולהדיח את בנו מדרכי יֹשר ויתן חרפה על בית אביו ואז לא ירום עוד לב אבינדב.  ואל שני העונות הראשונים נספחה חטאת שלישית היא אהבת הבצע, הוא קנא בעשירים מעודו ויגמור אמר לעשות לו עֹשר, ומאשר כי קצרה ידו לעשות עשר במשפט לכן תַּחַשׁ על מרמה רגלו להשיג את העשר לא במשפט.  אך מה אדבר עוד אליך ומה אחקור אחרי הצפון במשכיות לבבו הרע? אספרה לך את אחרית הדבר ואז תראה ותדע מה גדול עון הזד הארור הזה –

– אבל מאין תדע אתה כל אלה? מי גלה לך את אשר דבר חדר בחדר את האב והבן? הן שומע לא היה בינותם! –

– הלא השמעתיך כי שולמית שמעה בכל עת אשר דבר את אביה והוא גם הוא כתב זאת על ספר, כאשר השמעתיך והספר הזה עתה בידי שולמית, ודבריו אשר דבר את אבשלום גלה הוא אחרי כן כאשר תשמע עוד, ובשמעך אחרית הדבר אז תדע גם ראשיתו ולא תוסיף עוד להתפלא –

– אך בכל זאת לא אוכל תת אמון בדבריך, הן בפיך אמרת כי הוא היה מבני הישיבה, ומאין לבן ישיבה מרמה וערמה? וזאת שנית, לא אוכל האמין כי יקשה איש לבבו לאנשי חסדו אשר הרימוהו לתור האדם המעלה, ויכרה עליהם שוחה ללכדם –

– הוא אשר דברתי: יֹשר לבך לא יתנך לחשוב תועה על בני האדם.  אמנם כאשר אספר לך דרכי הזד בטרם בא ביתה אבידנדב, אז לא תתפלא עוד, כי הרשע הזה השחית את דרכו מאד, גם בטרם בא לעיר שכולה.  הוא גנב ורצח בעיר עזובה ואחרי כן בא הנה להנצל מדבת עם.  ואם תחפוץ אספר לך גם את מעשיו בעיר עזובה –

– בכל לבבי הנני נכון לשמוע דבריך! – עניתיו כי נפשי אִוְתָה לשמוע מה עשה בעיר עזובה אשר בה גר דודי ואשר ממנה יצאתי גם אני ואמרתי בלבי אולי לקחה גם אזני שמץ מנהם.

– אני חפצתי לספר לך בראשונה אחרית בית אבינדב אשר היה עדי אובד, ולהשמיעך את כל הפשעים אשר פשע הזד הזה עד אשר היה לאיש אוצרות ולראש להעדה כלה, ויאך יפחדו וייראו ממנו כל בני העיר עד כי לא נעזו להגיד לו פשעו על פניו בעשותו מעשה רצח לענות באכזריות חמה אשה חפה מפשע וברת לב, כי אש תיקד בקרבו כבשאול תחתית, אש קנאה לאשת עברתו על אשר מאסה בו ותבחר לעזוב בית אביה משבת יחד את הנחש, כי האשה אשר כחוטאת נשאה עון לעיני אלפי אנשים, היא שולמית בת אבינדב אשר גדל בביתו הנחש הזה!! ...

– האשה החוטאת היא שולמית בת אבינדב!! – קראתי בתמהון ולבי נשבר בקרבי אף כי לא ראיתיה ולא ידעתי אותה מעודי, כי כבר דבק לבי אחרי העלמה יפת העין אשר שויתיה כמו היתה מול עיני בשמעי דברי רעי – שולמית בת אבינדב היתה כחוטאת לדראון לכל העם אשר בראש חותות! לא אאמין למשמע אזני!! – רעי התבונן בי ושחוק ועצבון עברו חליפות על פניו וישאל בנחת: ולמה זה תתפלא? –

– העוד תשאלנו למה זה אתפלא? הן מי שמע כזאת כי אנשים זדונים ישחיתו עלילה לענות ברצח כבשה תמה ולא תאחזהו שער?! – קראתי בקול עז.

– האם תכירה? – שאלני עוד הפעם בשחוק.  לדבריו זכרתי כי אני לא אדע אותה גם לא שמעתי שמעה מעודי, ורק מפי רעי שמעתי אודותיה, אך דבריו ירדו עמוק עמוק אל חדרי לבבי עד כי נדמה לי כי אדע את הנערה שולמית זה ימים ושנים.  אך כאשר שאלני אם אכירה נבוכותי ולא מצאתי מענה רגעים אחדים, ואחרי כן עניתיו הלא בפיך הגדת כי היא היתה נערה מצניעה לכת –

– אם כן אם תאמין לדברי כי היתה תמימת דרך, הלא אוכל לספר לך עתה אחרית בית אבינדב ואחרי כן אשמיעך מעשי הנחש בעיר עזובה –

– לא לא! – קראתי בקול – ספר לי בראשונה דרכיו בעיר עזובה – הוא התפלא מאד ולא הבין למה זה אחפוץ יותר לשמוע דרכיו בעיר עזובה, כי אני לא ספרתי לו עוד דבר מתולדותי ולא ידע כי גם אני בעיר עזובה הייתי ועל כן חפצתי בכל לב לשמוע את הנעשה בה ויאמר: אם רק זאת תאוה נפשך לשמוע הנני לספר לך כאשר תאוה נפשך, אך בטרם אחל לספר לך את מעשי מנשה אספר לך ממעשי תרמית אנשים אחרים אשר נעשו בעיר עזובה לפני חמש עשרה שנים כי בלעדיהם לא תבין דבר לאשורו.

 

י"ז

מְדָנִים בֵּין אַחִים

בעיר הקטנה עזובה ישבו שני אחים שם האחד אחירע ושם השני יוסף – כל עצמותי רחפו בשמעי שם דודי ושם אבי, ודמי עורקי התגעשו כמו לבי נבא לי לשמוע נוראות לא קויתי, אך התאפקתי לבל יכיר רעי כי דבר לשאט עמי למען לא יסתיר ממני דבר והוא הוסיף לספר: נחלה טובה נחלו האחים מאביהם אחרי מותו, ויוסיפו לעשות יחד מקנה וקנין שנים אחדות.  אך אשת אחירע אשת מדנים שלחה בכל עת מדנים בין האחים ותקנא באסתר אשת יוסף די יפת תאר היתה ותכעיסנה תמרורים כל היום.  הדבר הזה העציב רוח יוסף מאד וגמר אמר להפרד מאחיו ויבחר לו מקום לשבת בעיר מדמנה הקרובה אל עזובה ורק נהר קטן הפריד ביניהן.  שמה חיו יחד יוסף את אסתר אשתו בשלות השקט ויעשו עשר.  לא כן היה לאחירע; מיום אשר נפרד מאחיו החלה שמש הצלחתו להסתתר, ומיום ליום ירד מטה מטה כי לא ידע לנהל את מסחרו במשטר ואיזבל אשתו אהבה לעדות עדיים ותפזר כסף כאפר וכעבור שתי שנים מטה ידו עד מאד עד כי באו הנושים ויקחו את ביתו וכל אשר לו וישבר מטה לחמו.  ירחים אחדים היה אחירע בחסר כל ותשועה רחקה ממנו, ואל אחיו מאן ללכת לבקש עזרה, כי מבלעדי השנאה אשר היתה ביניהם מעת נפרדו איש מעל אחיו, עוד שנאה גדולה ועצומה ממנה מצאה קן לה בלבות שני האחים מעת אשר התרועע אחירע את החסידים המקשיבים לקול הצדיק בצבועאל ויבוא בחברתם כי כן הסתו איזבל אשתו אשר היתה בת אחד החסידים אשר היה מרואי פני הצדיק מצבועאל.  וכשמוע יוסף אשר שנא בתכלית שנאה את החסידים ודרכיהם (השנאה הזאת נחל מאת אביו אשר היה מהמתנגדים בכל לב ונפש) בערה בו חמתו על אחיו וכעוזב דת אבותיו היה בעיניו, וכן יאמר כל איש מחברת המתנגדים או החסידים על איש אשר יעזוב את חברתו.  ובלי ספק לא נכחד גם ממך כי המתנגדים לא יאכלו לחם ולא יתנו בנותיהם להחסידים, כי כמו גויי הארץ המה בעיניהם, הידעת כל אלה? –

– ידעתי ידעתי! – עניתיו בחפזון, כי נפשי להטה גחלים לשמוע אחרית הספור – ספר נא ואל תעצור במלים! –  רעי הביט בפני ויניע שתי כתפיו כמשתאה ויוסף לספר: ואחירע הוסיף אומץ להחזיק בברית החדשה את רעיו החסידים ויכן להם בכל עת כרה גדולה בביתו ויאכלו וישתו וילכו במחולות למען הכעיס את לב אחיו, וגם זאת הועילה להוָתוֹ להביא רזון באסמיו.  ויהי כאשר מטה ידו בחר לגוע ברעב מלכת להתרפס לפני אחיו ולבקש עזרה ממנו, ולעזוב את רעיו החדשים.  וגם אשתו ורעיו יסרוהו מלכת לבית אחיו.  וזאת תחשב להם להחסידים לצדקה; כי אלה האנשים העקשים בכל דרכיהם ונלוזים במעשיהם עד כי כשחוק הוא להם לגנוב, לחמוס וגם לעשוק נפש איש אשר לא בדרכיהם אחזה רגלו, המה לא יעמדו מנגד בעת צר לאיש בריתם, ובכל כחם יאמצו בידי מט לבל יהיה עדי אובד אם אך יחזיק בבריתו את חברתם ועם קדושיהם נאמן.  וגם בידי אחירע תמכו זמן כביר וינהלו את ביתו בלחם.  אך נפש אחירע, אשר זכרה את עשרו לפנים, קצה בלחם חסד ויבקש תחבולות למצוא לו עבודה אשר תאכילהו ואת ביתו לחם.  אמנם הוא בקש ולא מצא והמחסור הולך הלוך וגדול, אז יעצוהו כל רעיו לנסוע אל העיר צבועאל לבקש עצה וברכה מפי הצדיק.  מה דבר את הצדיק ומה ענהו, זאת לא נודע לאיש עד הנה, רק בשובו ממסעיו ראו כלם כי פניו האירו, וגם עקבות עצבון ודאגה לא נראו עוד עליהם.  כל החסידים אשר בעיר נקבצו ובאו לשמוע נפלאות הצדיק מפיו ויעשו משתה ושמחה והוא הרבה לספר מהגדולות אשר ראו עיניו.  ומחר בבקר ראו כלם ויתמהו איש אל אחיו כי אחירע הלך למדמנה ויבוא ביתה אחיו.  כראות יוסף את פני אחירע אשר שב מצבועאל השתאה מאד כי לא פלל לראות אותו בביתו וישאל את אחיו: מה תבקש? – אחירע הגיד לו את כל לבו כי המחסור דכא לארץ חיתו ואם לא יחיש להושיע לו אז יגוע הוא וביתו ברעב.

– אצבע אלהים הוא! – קרא יוסף – יסור יסרך אל שופט על כי בגדת באמונת אבותיך וישיבך עד דכא למען תשוב אליו וירפא לך.  אמנם מדוע חכית עד כה? ולמה לא עזר לך הצדיק אשר לקח מידך כסף רב בעוד אשר היה לאל ידך לתת? למה לא עשה אות להושיע לך לחלצך מן המצר? מדוע לא צוה על מלאך ההצלחה כי יריק לך את אוצרו? וגם מבלעדי מלאכי מרום היה לאל ידו להושיעך כי די והותר היה לך להחיות נפשות ביתך לוא השיב לך את כספך אשר לקח מידך –

– הצדיק לקח אך תת לא יוכל – ענה אחירע בקול דממה – עתה אראה כי שגגתי כי נתתי אמון בדברי שוא ותפל, אמנם אתה אחי אתה ועליך לתמוך בידי המטה –

– בכל לבב הנני להושיעך אם אך תשוב באמונה לדת אבותיך –

– אני אשוב בכל לב ונפש גם אם לא תושיע לי, אמנם לא לעין השמש, אני אתהלך את החסידים כמקדם, למען תמצא ידי ברבות הימים לגלות פשעיהם לעיני כל העם ויראו ויבושו מקדושיהם. – המענה הזה לא הרגיע את יוסף ויען: די לי בזיון וקצף כי עזבת אמונת אבותיך עד הנה ומעתה לא אחפוץ לשאת עליך חרפה, לכן אם תאבה כי אתמוך[3] בידך, עזוב כרגע את עדת החסידים ושוב אל אמונת אבותיך.  אמנם אחירע הודיף להראות כי הצדק אתו ומחשבותיו טובות מאד כי יש את נפשו לגלות לעין כל זדון רשעים ולפקוח עינים עורות לבל יוסיפו תת אמון בהבלי השוא, וכי לעון גדול יחשב לאחיו אם יעצור בעדו מהוציא מחשבותיו לפועל ידים.  כה הוסיף לדבר על לב יוסף עדי נרצה לו ויעשו שלום ביניהם. 

שמח וטוב לב ספר יוסף לאסתר רעיותו כי עשה שלם את אחיו וכי מעתה יאספהו אליו כי יהיה בן משק ביתו ולא ישא עוד בית אחיו חרפת רעב.  אך אסתר בשמעה כל אלה לא שמחה כאישה, ואף כי לא הטתה לבו מאחרי השלום, בכל זאת התחננה לו לבל יביא את אחיו לביתו, ועצתה היתה כי יתן לו כסף כשאלתו למען ימצא טרף כחפצו ואל ביתו לא יביאהו.  אך שומע לא היה לה מאישה כי הוא אמר: אחי הוא ולא אוכל לראות בצרתו, ובלבו דמה להרחיק את אחיו מעל עדת החסידים ויירא בלבו, פן, כאשר יקח אחיו את הכסף, ישוב להחזיק במעוזם, לכן גמר בלבו להביאו הביתה ואז יהיה בטוח כי לא ישוב לכסלה.  ובכל זאת נסה ביום השני דבר אל אחיו לדבר על לבו כי יקח הכסף מידו, אך הוא ענהו כי לא יחפץ במתנות חנם, וגם מאחיו ימאן לקחת מתנה, רק  מעמל כפיו יחפוץ להביא טרף לביתו, ויבטיחהו כי נכון הנהו לעבדו באמונה כעבד נאמן ובאהבה כאח יונק שדי אמו, ומן היום ההוא והלאה נִתְּנוּ כל ספרי החשבונות והכסף ביד אחירע.  אסתר לא דברה את אישה מני אז באחירע דבר, כי חפצו הי לה לקו, ודבריו כדברי אלה, אולם לבה הגה אימה מעת בוא אחי אישה הביתה, כל היום פחדה מפחד פתאום וגם בלילה לא שכב לבה, כי חזיוני לילה נוראים בעתוה, אך היא ידעה להזהר לבל יראה אישה מכל אלה כי יראה פן יתעצב אל לבו.

אולם כאשר הוסיפה אֹמץ להסתיר יגונה מאין רואה, כן הוסיף היגון אֹמץ לדכא את נפשה וימלא את כל משכיות לבבה.  והאדם, אף אם כביר כח לבו לא יעצור כח למשול ברוחו רק ביום בעת אשר יש לאל ידו לשלוט על רעיוני לבו ולשים להם דלתים ובריח לבל יעברו פתחי פיו, לא כן בלילה בעת אשר עשתונותיו יעופו כצפרים עפות באין אדונים והמה ישלטו ברוח להטותו לחפצם אז יתפרצו ויעברו גבול וידובבו שפתי הישן למרות רצונו.  בלילה אחד כאשר שכבו יחד יוסף ורעיתו וירדמו, התעורר פתאום משנתו לקול צעקה גדולה ומרה מרגיז לב: הצילו נא! הצילו! תפשו את המרצח! – רעדה אחזה את יוסף בשמעו כי רעיתו תקרא כזאת בעתאשר התרדמה אחזה בשמרות עיניה, וימהר להקיצה משנתה ולדבר על לבה.  היא התעוררה משנתה ותתן קול בוכים בהקיץ.

– מדוע תבכי אהובתי, הלא רק חלום חזיון לילה חזו עיני רוחך ואין כל פחד?! – שאל יוסף בדאגה.

– מהלל שם ה' – ענתה אסתר באנחה – כי רק חלום לילה בעתני, אמנם חלום נורא, הה! נורא מאד ראיתי–

– ספרי נא לי את החלום וירוח לך. – בראשונה מאנה אסתר לספר את החלום לאישה, אך אחרי אשר הפציר בה ספרה לו כי בחלומה ראתה את אחירע מניף חרבו עליו להכותו נפש.  הוא שחק לעג לה ולחלומותיה בפיו, ועצבת נוראה לחצה לבבו מבלי דעת פשר דבר, ובכל זאת התחזק וידבר על לב רעיתו כי לא תשית לבה לדברי חלומות וינחמה: כי החלומות שוא ידברו.  אמנם בפעם הזאת לא דברו שוא דברי החלום, כי אף אמנם לא הניף אחירע חרבו על אחיו להכותו נפש, אך הוא כרה עליו שוחה וישלח חבלים לרגלו להפילו במהמורה בל יקום לנצח.  סר וזעף קם יוסף ממשכבו ויצא החוצה למען הסיר העצבת אשר לחצה את לבבו בכבלי עֹני, וכמעט הצליח חפצו בידו להשיב המנוחה אל לבו וישב לארוחת הצהרים.

 

י"ח

שֶׁבֶר יוֹסֵף

בעת הארוחה לא הוציא הגה מפיו גם ירא להביט בפני רעיתו פן תכיר בפניו כי החלום הביא מורך בלבו, וגם היא לא דברה דבר ותתן לפיה את המאכלים אשר כאבני חצץ ירדו לתוך מעיה.  עודם יושבים אל השלחן והדלת נפתחה ושר בית המשפט עם שני אנשי חיל מזוינים באו אל תוך הבית.  קול נורא התפרץ מלב אסתר ותפול מעל הכסא כגויה בלי נשמה.  יוסף התחלחל מאד וירץ בחפזון להקים את רעיתו ולהשיב לה רוח חיים, והשר אמר אל אחד מאנשי החיל: אות הוא כי נכונה בפי המלשין, כי למה אפפוה בלהות אם לא תדע עון? וישם אל יוסף פניו ויאמר; [4] העת קצרה לנו, גש הנה, כי בפקודת המשפט באנו לביתך ולא עת לנו להתמהמה! –

– אבל אדוני רואה – התחנן יוסף בקולו – כי אין רוח חיים באפה, ועלי להשיב חיים לרעיתי אהובת נפשי–

– אם אהובה היא לך, מדוע הבאת עליה בלהות? לולא ידעה בנפשה כי כבד עון אתה והנך צפוי אלי חרב המשפט, בעון פשעך אשר נגע עד שמים, כי אז לא חרדה ממלאכי בית המשפט, הלא לא מלאך המות אני רק ציר שלוח מבית המשפט ולמה תירא מפני, אם חפים אתם מפשע? – כְּמֻכֶּה בתמהון עמד יוסף על עמדו, ברכיו כשלו ועפעפיו כֻּסוּ בחשכת צלמות וישכח עד ארגיע את רעיתו אשר שכבה כמת על הכסא.  אך בשמעו את קול השר כי יצו במפגיע כי ילך אתו אז שבה בינתו אליו ויחל להתחנן שנית כי יחכה עד אשר ישיב רוח חיים לרעיתו.  אמנם השר קרא בחמה: תן אותה כרגע על ידי השפחה ואתה לך אתנו ואם אין אקחך בחזקה –

– לא אתן את רעיתי למות לשחת!! – קרא יוסף בקול נורא מאד כמשתגע – הסירו את ראשי מעלי! פשוטו את עורי! גזרוני לנתחים! ואני לא אעזבה את מקומי, לא אתן את אהובת נפשי לרדת שחת! – ובקראו את הדברים לחץ את רעיתו בחזקה אל לבו, כאם רחמניה את בנה יחידה בעת אשר רוצחים יאמרו לקחת את נפשו, עד כי נפקחו עיניה והרוח שב אל קרבה.

– היא חיה! – קרא בשמחה וימחא כף בראותו כי נפקחו עיניה, והיא הביטה הנה והנה כנדהמה ותשאל: איפו אנכי? מה היה לי? הנך פה אהובי! מאור עיני! מקור חיי – קראה ותפול על צוארי אישה ושתי פלגי דמעות פרצו על לחייה – המראה הזה הרך את לב השר, ולא נתנו רוחו רגעים מעטים לגשת להפריד בין שתי הנפשות, אשר התראו כשני שתילי זית העולים בקנה אחד אשר לא יתפרדו בלתי אם ישרשו גם יחד ואם יעלה הכורת על גזע האחד אז גם גזע השני ימות בעפר, ויעמוד על עמדו מבלי נוע.  אך אחד מאנשי החיל אמר:

– האם על ארבות היונים באנו, כי נתענג לראות איך יהגו אהבה, הלא ללכוד את הצפור ולתתו בכלוב באנו הנה?

– יוסף, גש הנה! – קרא השר – הוא עזב את רעיתו ויגש אל השר ויאמר:

– מה יבקש אדוני ממני? –

– הנני שלוח אליך קשה; איש אחד הכה אותך בלשון[5] כי תעשה או תסחר בשטרי כסף מזוייפים על אוצר המדינה –

– אני?! – קרא יוסף בקול נורא – אני אעשה נבלה כזאת? אני אשר רב חילי וכביר מצאה ידי באמונה ובישר לב, אני אשחית את נפשי? ולמען מה? יבואו נא כל מכירי ויאמרו אם נמצאה עולתה בי מעודי, אם לא קדוש היה לי מוצא שפתי, ואם הוניתי את איש.  ואיך יעלה על לבך להאמין עלי כי אעשה נבלה כזאת?! –

– האיש אשר הכה אותך בלשון גם הוא אחד ממכירך – ענה השר בצחוק על שפתיו, אשר הראה למדי כי דבר לאט עמו ולא יעבירהו על דל שפתיו.

– אחד ממכירי הכני בלשון?! האיש הזה נבל, בליעל הנהו! הרץ תרגז תחת רגלי מלשין מכה רעהו בסתר כזה! הנני להוציא כנֹגה צדקי ברגע אחד.  בוא אתי ואני אפתח לך את אוצרי ותראה, ואז תאלמנה שפתי שקר, אך הגד נא מה יהיה משפט מוציא הדבה? הלא אין קץ לעונות המרצח אשר יקום להכות חרם ברוח פיו בית על יושביו על לא חמס בכפם?! –

– אם לא נמצא בידך עולה אז נבוא במשפט את המלשין – ענה השר במנוחה.

– העוד תספוק בדברי ? מהר ונלכה נא ועד ארגיעה יצא כנֹגה צדקי –

– הבה ונלכה –.  בבואם אל בית המסחור לא היה אחירע בבית, וכראות יוסף כי איננו קרא להמשרת ויאמר: מהר את אחירע! מהר ואל תעמוד כי בידו המפתחות.  השר הביט בתמהון בפני אחד מאנשי החיל וישב על הכסא עד אשר בא אחירע.

– איפו המה המפתחות? – קרא יוסף בחפזון בראותו את אחירע על סף הבית – מדוע אחרת לבוא, הן זה כשעה נחכה לקראת בואך? –

– אני הייתי בביתי לאכול ארוחת הצהרים, ולא אדע, מה היום מיומים –

– האם בכל עת המפתחות בידי אחירע? – שאל השר את יוסף ויבט בפני אחירע בדברו דבריו; אך אחירע לא נבוך ויעמוד במנוחה על עמדו.

– מה זה תתפלא? הלא אחי הוא ובידו נתתי את כל עבודתצי, עד כי לא אבוא אתו בחשבון, וזה כשני שבועות לא דרכה כף רגלי על מפתן הבית הזה –

– האמת בפיו? – שאל השר את אחירע.

– נכונה בפיו – ענה אחירע במנוחה.  השר הניע ראשו ויאמר: תן לי את המפתחות – אחירע הוציא את המפתחות ויתנם על ידי השר אשר פתח את אוצר הכסף ויוציא את השטרות וישם עיניו בהם ויציגם לנוכח אור השמש ויקרא בקצף: מזויפים הם! בוגדים! אין אלהים בקרבכם כי תעשו עול וחטאת לא שמעום שאול ואבדון! אנשים דלים ואביונים ירוששו ואתם תאמרו למצוא אוצרות.  הגד כרגע: מיד מי לקחת את השטרות? – יוסף נגש אל השר ויאמר: אני לא אאמין למשמע אזני, תן על ידי שטר אחד ואראה אם מזויף הוא כי גם אני אדע להכיר בין שטר מזויף לשטר אמת –

– זאת אבין מלבי כי תדע להכיר, כל כל סוחר יבין ערך סחורתו –

– אני לא סחרתי בשטרות מזויפים – ענה יוסף בבטחה ויגש ויקח שטר אחד מידו וישים עיניו בו רגעים אחדים ויקרא בשממון: אכן שטר מזויף הוא! – והשטר נפל מידו על הארץ.

– לשוא תתחפש, הן אתה תדע להכיר שטר מזויף ואני אדע להכיר בפני איש כי ערם יערים.  הגד כרגע! איפוא לקחת את השטרות? –

– מאין אדע אני? האם אקנה ואמכור, הלא כל אלה יעשה אחי אשר בידו נתתי את כל המרכולת ואותו הפקדתי על הבית לעשות כחפץ לבו, והוא.... אך בפתאם עצר במלים כי זכר כי גחלים הוא חותה על ראש אחיו, ויאמר: לא אדע מאומה, אני אדע בנפשי כי חף אנכי מעון ויותר מזה לא אדע עד מה –

– אחירע! – קרא השר – איפוא לקחת את השטרות, הלא לפי דברת אחיך אתה הוא המוציא והמביא, ואם כן לך לדעת מאין באו אליך? –

– אמת הדבר כי אני המוציא והמביא אמנם השטרות האלה לא מידי סוחר באו אלי...

– ומאין באו אליך? .

מידי אחי – ענה אחירע בכבדות.

– אויה! – התפרץ מלב יוסף ויתעלף.  אנשי החיל הקימוהו על רגליו, והשר הוסיף לשאול: מה תענה אתה? –

– אני לא אענה מאומה – ענה יוסף באנחת שברון מתנים – ה' הקים עלי הרעה מביתי, אחי אוכל לחמי חרש עלי רעה, הה! אסתר אסתר עיניך הטהורות חזו מחזה שדי, חזיונות הימים הבאים נגלו לעיניך, ואני ערל לב לא הטיתי אֹזן לשמוע בקולך קול שדי אשר דבר בך, בידי הבאתי את הרעה אל ביתי.  הה – עליך אהובת נפשי, נפשי תאבל! –

– לך אחרי – קרא השר אחרי אשר סגר את דלתות האֹצר ויתן עליו חותם צר.  יוסף קם ממקומו וישאל את השר אולי יתנהו לראות את אשתו בטרם יפרד ממנה ואולי לנצח, אך השר מֵאֵן לתת את שאלתו ויאמר: רק הדרך האחד עתה לפניך, אל בית האסורים! – אחירע חפץ לצאת החוצה, אך השר קרא בקול: עמוד! – לקול הקריאה נבוך מאד ויאמר: מה לי פה? הן אתה נתת חותמך על הכסף והשטרות ולא אוכל לעשות מקנה וקנין לכן אחפוץ לשוב הביתה –

– גם אתה תובל אל בית האסורים –

– אני? – שאל אחירע בתמהון וברכיו כשלו אך התאמץ לבל יכירהו השר כי יפחד מיום המשפט.

– אתה! – ענה השר.

– מה עול מצאת בי? –

– אני לא אדע מי משניכם הוא הפושע ולבבי יגיד לי כי עליך יכבד העון ולא על אחיך –

– הלא רק עבדו אני ואת אשר יצוה אעשה, האם עלי לדעת מה יעשה במחשך.  הלא בהודע לי עתה כי השטרות מזויפים מהרתי לגלות את אֹזן[6] השופטים –

– הוא הכה אותי בלשון!! – קרא יוסף בקול מר כארי אשר חץ מות חלפה רקתו.  שני האחים באו בית האסורים; רעיו ועשרה מהם נשבעו בשם ה' כי חף אחירע מעון, ורק ידי יוסף היו במעל, ואחרי שלשה ירחים יצא אחירע מבית האסורים.

– ומה היתה אחרית יוסף? – שאלתי בקול בוכים ודמי עורקי התגעשו כנהרי גחלי אש.

– מדוע תבכה? – שאלני רעי.

העוד תשאל מדוע אבכה? – קראתי בקצף ואביט בפניו בעיני זעם, כי כמלאך המות אשר יקח נפש איש מבלי נוד לצרתו כן היה בעיני ברגע הזה – אך תשאל מדוע אבכה, מי לא יבכה כתנים בשמעו כי ישרים נגזרו מיד עריצים? הה נפשי ירעה לי!

– הוא אשר דברתי כי עוד לא נשחת לבבך, כי עוד לא ראית יצרי מעללי רשעים לכן תשתומם בשמעך שמץ מנהם –

– אמנם ספר נא מה היתה אחרית האמלל! –

– אחריתו? תהי אחרית הזדונים כמוהו! הה אחריתו נכרתה! האמלל יש כששה ירחים במשמר, וניום ליום חִכּוּ ליום אשר יצא משפטו לשאת עונש קבל עם על הבמה.  אך האח האכזר, אף כי אכזרי היה כיענים, בכל זאת לא שחת רחמיו מאחיו ויבקש תחבולות להצילו מרעתו ולהוציאהו למרחב, וגם חפצו הצליח בידו להטות בשוחד רב את שר בית האסורים לתת לו ידים לברוח ולהמלט על נפשו.  אמנם האמלל מאס בחיים ובחר במות מהתהלך את נחשים צפעונים עלי אדמות.  ואולי גם ירא לנפשו פן שוחה חדשה כורה אחיו לרגלו.  כאשר גלה השר את אזניו כי נכון הנהו לפתוח לו בלילה דלתות בית האסורים כי יצא למרחב, הרבה לחקור ולדרוש מאין בא אליו הרוח לעשות כדבר הזה, וכאשר ענהו כי למען אחיו יעשה זאת קרא בקצף: לו נתן לי אחי חיי עד לא לקחתי מידו, ואף כי חיי עמל על הארץ המלאה חמס ושוד, הארץ אשר תפתח פיה בבקר בבקר לבלוע דמעת עשוקים ודמי נקיים, ולא תתפוצץ מרעת יושבי בה – השר השתאה מאד לדברי האסיר ויאמר: אמנם שים אל לבך כי אם לא תחיש מפלט לך בלילה אז יעשו בך שפטים לעיני השמש, וגם רעיתך והילד אשר בתוך מעיה חרפת עולם ישאו עליך, ואם לא למענך עשה זאת למענם –

– לא לא! – קרא בחמה – לא אשוב לראות את הנמרים, השרפים הצפעונים, אך זאת אעשה לרעיתי האהובה: אני אטרוף נפשי במחשך לבל אשא ענש קבל עם, ואם כה גדל חסדך עמדי עשה אתי החסד האחד והאחרון: תן לי עט עופרת ודליון ואכתוב שתים שלש מלים לרעיתי ואז אשים קנצי לחיי – השר נתן לו את אשר בקש, וינסה עוד הפעם לדבר על לבו לבחר בחיים, אולם בראותו כי הוא יאטום אזנו משמוע בקול דברו אז אמר לו: שמע נא! בכל לבבי חפצתי להציל חייך כי נפשי יודעת מאד כי חף אתה מפשע, ודם שרים רבים כמוני יחשבו, אך אזלת יד איש להוציא כנֹגה צדקך, ואני לקחתי כסף רב מאחיך למען הצילך, לכן הנני נכון לעשות ככל אשר תצויני, כי אחת היא לי, אם תציל חחך או תטרוף נפשך, אותי ידיחו משאתי, אבל לא אשים לבי למשמרת פקודתי כי הכסף אשר לקחתי מאחיך יספיק לי לנהל ביתי בלחם עדי אמצא לי פקודה חדשה, לכן צוה ואני עבדך –.  האמלל נפל על צוארי השר ויחבקהו ויאמר: אמותה הפעם כי ראיתי כי עוד לא פסו ישרים מבני אדם, ולכן אחת אשאל ממך: תן מחר את המכתב הזה לרעיתי ותן לי ידים לחלץ נפשי מגויתה.  השר נבהל בראשונה בשמעו כי הוא מבקש ממנו להושיע לו לטרוף נפשו ויאמר: האם מרצח אני כי אניף ידי על איש אשר לא עשה לי רעה? – אמנם אחרי אשר הרבה יוסף להתחנן לו ויראהו לדעת כי לצדקה תחשב לו אם יעזור לו לטרוף נפשו בכפו לבל תנוח חרפתו על רעיותו, אז נאות השר להביא לו בלילה פצירה פים ומורג חרוץ לכרות את מטילי הברזל אשר גדרו בעד החלונות ובלילה הוציא זממו לפעולות ידים כי שבר את השבכה ויקפוץ מתוך החלון אל הנהר הגדול אשר יעבור בצד הבית.

– אל אלהים!! – קראתי למרות רצוני כי כל קרבי התחלחלו.  אך אמצתי שארית כחי לבל יכיר רעי את אש התפת אשר הצית בקרבי.  אמנם הוא לא שם לבו אלי גם מבלעדי זאת, כי דברי מרו ועצבו רוחו תמיד וישכח את אשר לפניו ויהי כחולם מדבר לנפשו, עד כי לפעמים לא שמע גם את שאלתי ואת אשר עניתי, גם בפעם הזאת לא שמע קול קריאתי כי אם הביט בעינים חשבכות כגבר נדהם לפניו ובידו מולל ציץ השדה אשר קטף מבלי משים.  הוא ישב כה משמים זמן כביר ולא הוסיף לספר כמו שכח כל אשר דבר עד הנה, וגם אני לא אצתי בו כי גדל כאב לבבי מאד, וכה ישבנו שנינו באין פוצה פה כשעה תמימה.

 

י"ט

שְׁאֵרִית יוֹסֵף

אני התעוררתי בראשונה מיגוני ואשאלהו: התמו הדברים:[7] או עוד תדע דבר מה אודות המשפחה האמללה הזאת? –

–איזו משפחה? – שאל כמתעורר מתרדמה.

– משפחת יוסך ואחירע –

– הספרתי לך אחריתו? –

– זאת ספרת לי, אך מה היתה אחרית אשתו האמללה בהודע לה שברה? –

– אחריתה היתה כאחרית [8] כל ישרי לב.  ביום המחרת הביא איש מאנשי החיל את המכתב אל רעיתו האמללה אשר אך קראה בו שתים שלש מלים נפלה מעל הכסא אחורנית ולא נותרה בה נשמה.  השכנות מהרו להחיש לה עזרה, וישיבו לה רוחה אך לא חייה.  מני אז התהלכה כמת בין החיים.  קדורנית בלא כח ובחסר כל, וכששה שבועות אחרי מות אישה מלאו ימיה ללדת ותלד בן, ותקרא את שמו יוסף כשם אביו, ותחי עוד חמש שנים אחרי הולידה את הבן ותגוע מעוצר רעה ויגון.  אחירע נסה פעמים רבות להחיש לה עזרה אך היא בגֹדל נפשה השיבה אחור את מתנותיו ותאמר: מידי מלך בלהות לא אבקש חסד כי עוד לא אבדה אמונתי בה' –

אחרי מות האמללה לקח אחירע את בן אחיו אל ביתו ויאמר לעשות אתו חסד, כי כליותיו יסרוהו ויגזלו מנוחתו, לכן אמר לעשות טוב את בן האמלל אשר נגזר מידיו, אך אשתו הארורה חשבה מחשבות להרחיקהו מביתה ותענה את נשפו באכזריות רצח, עדי נלאה הילד לשאת ולסבול מוסר אכזרי, ויגמור אֹמר לרחוק נדוד אחרי איש זקן אשר הטיב עמו ויקחהו אל ביתו ואשר עזב את העיר עזובה בפקודת אחירע וילך לארץ הקדושה.  הילד דמה בלבו כי לא ירחק ממנו נמקום כי כן דבר על לבו נער גר אשר היה אז בעיר עזובה, והנער פתה אותו לגנוב כלי יקר מבית דודתו ויחד ברחו מהעיר ובדרך לקח הנער הכלים מידי הילד ורבים יאמינו כי הוא המית את הילד ביער –

אף כי כאיש נדהם הייתי מעת אשר שמעתי אחרית אבי ואת כל הרעה אשר מצאתו, ואני האמנתי בכל דברי רעי כי דברי דודי עלו על לבי אשר דבר בחמתו את אשתו "ויחד את בני יחלוק נחלתי או נחלתו", גם את דברי אמי זכרתי אשר צותה עלי פעמים רבות לבלי קחת מאחירע דבר, ואת אשר דברה לפני מותה "לא עליך הקצף רק על הבוגדים אשר חמסו הון אביך ויציגוך ככלי ריק" וכל אלה העידו כי נאמנים דבריו ועל כן האמנתי להם, בכל זאת שחקתי בקרבי בשמעי כי בעיר עזובה יחשבוני את יורדי בור ואת הנער אשר רִמה אותי למרצח, ואשאל: ומה עשו להנער המרצח?

– אף אחת משערותיו לא נפלה ארצה, חכה נא ואספר לך את כל הדברים: הנער שב לעיר עזובה ויועץ את בני חברתו – כי הוא בא שמה יחד את שלשה נערים – מה לעשות את הכלים, והמה כלם יעצוהו כי ילך לבית אחירע ויספר ככל הדברים אשר עשה ואז ישא משאת מאת גברת הבית על כי הסיר את הנגע – כן קראה את היתום – מביתה.  וכאשר דמו כן היתה, כי אשת אחירע מחאה כפיה מרוב שמחתה ותהלל את הנער על טוב פעלו ותתן לו משאת כסף ותבטיחהו למצוא לו מקום מנוחה, וגם מלאה את הבטחת כי היא הלבישה מכספה את הנער ותתן לו מכתב מגיד תהלתו אל ראש הישיבה בעיר שכולה, והוא ידע כי הכסף יענה את הכל, לכן בתתו את המכתב נתן גם כסף רב על יד הראש ובכן היה רצוי בעיניו ויעטרהו כבוד ויביאהו ביתה אבינדב, כי הנער הזה אשר הרג את הילד יוסף, הוא מנשה אשר היה כקוץ מכאיב לבית אבינדב –

– הנער הוא מנשה!? – קראתי בתמהון – עתה אאמין לדבריך כי הוא הרבה הרע בבית אבינדב וברמיה צדד נפשות, כי איש כמוהו ירע וישחית בכל מקום בואו –

– מדוע תאמין לי עתה יותר מאז? – שאל רעי בתמהון.

– מאשר כי איש כמוהו אשר הנקל לו לעשות דבר בליעל לנער קטן אשר לא ידע להזהר, הוא ישים שמות בכל אשר יפנה –

– הלא גם זאת מפי שמעת, ומדוע תאמין בדברי האחרונים בעת אשר לא האמנת בהראשונים? – אני נבוכותי מאד ולא ידיעתי מה להשיב.  אך כרגע מצאתי לי דרך לצאת מן המצר ואֹמר: שמץ דבר מהדברים אשר ספרת מהעיר עזובה לקחו אזני כבר בהיותי בעיר אשדות ועל כן אתן אמון בהם –

– פליאה דעת ממני מאין ידעו בעיר אשדות מהדברים הנסתרים האלה? –

– מאין ידעת אתה אם נסתרים המה? –

– אני שמעתי כל אלה מפי אנשים אשר ראו זאת בעיניהם –

– ומי המה האנשים? –

– ואם אקר בשמותם התדעם? – הן לא תדע את הערים האלה ויושביהן, אך אולי ראית אחד מהם באשדות? כי הוא נסע דרך אשדות –

– ומי הוא האיש הזה? השמיעני אולי אזכרהו –

– הוא משה המלמד הזקן, אשר נסע לארץ הקדושה בפקודת אחירע, כי זה משה האיש היה מורה ליוסף אחיו בימי ילדותו, והוא ידע כל הדברים, לכן היה לשכים בעיני אחירע.  אך לעשות לו רעה לא היתה לאל ידו, ועל כן בקש קרבתו וידבר על לבו לעזוב את עירו, והזקן נאות לדבריו לעזוב את העיר ולשים בארץ הקדושה משכנו.  ובעברו דרך עיר מולדתי נטה אלינו כי גם אבי לקח מפיו לקח בימי ילדותו והוא ספר לאבי ככל הדברים אשר שמעת.  זה תשע שנים עברו מעת אשר שמעתי דבריו ובכל זאת המה חרותים על לוח לבי, והמכתב אשר עזב ביד אבי הוא עתה בידי למשמרת, כדבר קֹדש אשאהו על לבי ומכל משמר אשמרהו, כי הוא לי לאות ולעדה כי מרמה תשב לכסא ויֹשר יחבק אשפתות, רשע וזדון בגאון יתהלכו על פני חוצות וירימו ראש, ותֹם[9] וצדק ילכו שחוח וראשם לארץ יורידו.  די כח המכתב הזה להצית אש השנאה בלבב כל קורא בו לשנוא את כל אלה אשר בצלם איש יתהלכו.  על לבי אשאנו והוא יחזק רוחי לקחת נקם.  הה! נקם אקח! –

בדברו היו פניו להבים, עיניו לרשפים, כעיני המרצח בעת ינף חרבו על הכורע לטבח.  אמנם בעת הזאת לא נתן חתית בלבי, כי גם אנכי כמוהו חשבתי, גם לבי שאף נקמה, רק רגשותי לא העלו אבר כרגשותיו.  אני בעת אשר קצפתי קצף התחלחלו קרבי, ודמי עורקי רצו כנחלי אש, ועד ארגיעה שבו ויהיו לפלגי מים ויזרמו משתי עיני ומנוחתי שבה לקדמותה.  לא כן היה רעי, רגשותיו נתנו לו עוז ואֹמץ לב, עיניו היו כלפידים, לשונו כחרב חדה, ודבריו כגחלי אש ויהי בעיני כארי עת על מתקוממו יתגבר.  אחרי אשר החשה רגעים אחדים שאלתיו: ידי מי כתבו את המכתב אשר בידך? –

– ידי יוסף האמלל כתבו אותו רגעים אחדים בטרם עזב את מעון התנים, את התבל והמונה.  הוא מכתב אשר כתב לרעיתו אהובת נפשו, והיא נתנה אותו לבנה בעת אשר עזבה אדמות, והילד לא ידע את חין ערכו ויתנהו על ידי הזקן, ואבי לקחו מידו – בדברו דבריו זכרתי כי אמי נתנה לי מכתב ואני לא שמרתיו, ותתעורר התשוקה בלבי להשיג את המכתב.  אך לא ידעתי איכה אוכל להשיג מבוקשי כי יראתי לגלות לרעי קשט אמרי אמת פן יודעו מעשי לבעל השם לכן אמרתי אליו: קרא נא את דברי המכתב ואשמעה –

 

הוא הוציא את המכתב מצלחתו ויקרא בו כדברים האלה: אהובת נפשי! אני אשמרה שפתי מחטוא בלשוני לכן לא אֹמר לך "חיי רוחי" כי החיים היו עלי למשא והנם כמצרי שאול בעיני, וְאַתְּ! אַתּ היא נפש נעלה ויקרה, מבין כּכבי טהר ירדת לראות עמל ותלאה בין בני האדמה ילדי הפשע.  אהובתי! סלחי נא לי בגֹדל חסדך על כי מריתי את פיך.  ידעתי גם ידעתי כי הישרה עקשתי בתתי כתף סוררת לדברי אלה אשר עברו על שפתיך בעת אשר יסרתיני מהביא את הנחש אל הבית, אכן לקחתי מידי השופט כפלים כחטאות נפשי.  לוא יכולתי לקנות לי רגעי חפש למען אוכל לראות פניך הטהורים[10] בטרם אלך ואינני כי אז נתתי בחפץ לב חצי נחלת שדי הערוכה לי במרומים מחירה, אך הנני במשמר, וגויתי לא תעצור כח לשבור דלתים ובריח, רק נפשי תמצא לה מנוס, בעוד רגעים מעטים תצא למרחב.  רעיתי, נשמת אפי, הנני מת!! אך לא על במת מטבח לעיני אלפי עינים, אני אני אשים קץ לחיי הבלי, בידי אשים קברי! הה לוא יכולתי לקרוע סגור לבי למען הוציאו ולשלחו לך לזכרון עולם כי אז ששתי אלי גיל, אך ידי קצרו מעשות חפץ נפשי, ואקנא במתים אשר לא ידעו חפץ.  בעודני בחיים, אף כי הנני כמת, אין קצה לשברי: לבי יחפוץ, נפשי תתאוה, רוחי יתעורר, יבקש, לא יחפוץ לנוח, דרך יבקש לו – וגויתי תכביד עליהם כבד משאה לשבת אתה יחד בירכתי בור כלא.  הרגע נא רוחי עוד מעט ותצא למרחב, אני אפתח מוסרותיכם לבי ונפשי, ותלכו לכם אל אשר תלכו.... לא אריד בשיחי, לא אעורר זעקת שבר, כי ידעתי נאמנה כי גם אמללים ממני ימצאו עלי אדמות.  אני ראיתי בטוב, שמחתי אלי גיל בחברתך אשר הפכה לי את הארץ לעדן גן אלהים ורבים רבים לאלפים לא ראו אור השמחה בימיהם ונפשם תרד נשיה בטרם ראו אור החיים.  אך עליך, אור עיני, נפשי תאבל! מה תהי אחריתך נפש טהורה?! ידעתי נאמנה כי לא תפשטי ידיך הטהורות לקחת עזרה מידי האכזר – בל אשא את שמו על שפתי – אשר בפיו נגֹאלו בדם אחיו.  ומה תהי אחריתך? אויה אויה לי! שמעי נא עדינה אם יחננך ה' בבן זכר אז תתני לו את המכתב הזה, וזאת היא הנחלה האחת אשר אניח ליוצא חלצי: לב רַגָז ורוח נשברה.  רעיתי, רוח אפי! ידעתי כי חף אני מפשע בעיניך הטהורות, ידעתי כי נפשי יודעת מאד, כי לא מפשעי נגע לי, ולא על עון פעלתי הנני נגזר בדמי ימי מארץ החיים, לכן לא יֵחַת לבי מהקים את עצתי, עצמותי לא תרעדנה, לא תאחזני זלעפה בראותי את מלאך המות עומד הכן למולי, אך לא! לא למולי הוא עומד כי אם בקרבי הוא יושב כי אני אני אשים קברי! רוחי ונפשי תשקוטנה בראותן את הרגע האחרון הולך וקרב.... הרגע האחרון! הרעיון הזה ידכא עד לעפר נפש כל איש יושב במנוחות[11] שאננות, אך אותי לא ידכא לעפר, כי רק מגבוה יפול איש, רק בעמדו על מרום הרים, על גבעה נשאה יפחד לרגעים בראותו פי השחת לרגלי ההר, פן תמעדנה קרסוליו... לא כן בשכבו למעצבה בבאר צרה ואין ידים להמלט, אז יחפוץ בכל לבב כי תאטר הבאר את פיה ותסתיר עמל מעיניו... ידעתי חותם לבי! כי צדיק אני בעיניך ולולא ידעתי זאת כי אז!!... לא לא! לא אספוק רגע! אאמין בכל לבב, כי טהור אני בעיניך הטהורות.  אך פן תעלה מחשבה על לבך... נורא הוא הרעיון הזה!! הוא יפיל עלי בלהות נוראות אלף פעמים מבלהות צלמות!... אמנם ידעתי נאמנה כי מחשבה כזאת לא תולד בלבך, ואם תסולד תמיתיה כרגע.. כלה תגרשיה מלבך... וזאת היא נחמתי! כי אשיב אל לבי: הן לא כמחשבות בני אדמה מחשבות שרפים בני שחק, ואם כן לא תציץ מחשבה כזאת על תלמי לבך... אך פן תעלה מחשבה על לבך, הה! פן תאמרי בלבך בימים יוצרו בעתאשר תחיי בחסר כֹּל והמחסור יציק לך באכזריות, פן תאמרי בלבך רגע כי אני הסבותי בכל אלה!!... סור ממני משחית, מדוע תגזול מנוחתי ברגע האחרון? למה לא תרפני רגע ותשפתני לעפר? הרעיון הזה יעכר שארי ובשרי! הוא יכני בשגעון! הה! נפשי תפחד פן ירדפני גם עד תחתיות שאול וגם שם ירגיזני ולא יתן דמי לי!! אך לא לא לא!!! המחשבה הזאת לא תקרב למשכיות לבבך.  נפשך יודעת מאד כי שמח הייתי בחלקי בחיים.  לא התאויתי לעשות לי אוצרות בפעל רֶשַׁע, ורק הנוכל הדיח עלי הרעה.  שמעי נא אהובתי ואגידה לך פשר דבר, אולי לא תדעי איזה הדרך באו עלינו השוד והשבר ותדמי בְּתֻמַת לבך כי כְּתֻמָם באו אלינו.  לא לא! הבליעל כונן חציו על יתר להכות אותנו חרם, וזאת נודע לי פה בבית האסורים, עצת מלך בלהות הקים הרשע: הצדיק מעיר צבועאל יקלל שמו בארץ ובשמים, מצא את אשר בקשה נשפו זה ימים רבים: לשלוח פחים על מצעדי רגלי על כי פניתי עורף לתורתו, תורת-מות, ולא ארחתי לחברה את שומעי בקולו ילדי פשע, בני השחת, ומביתי הקים עלי את הרעה, כי יעץ להבליעל אשר ינק שדי אמי לבוא לביתי ולהחליף   כל שטרותי בשטרות מזויפים, ובעצת רשע הזאת השחיתו התעיבו עלילה הסרים למשמעתו, ונפש נקיים רבים באה ברזל מבלי דעת מאין נפתחה הרעה.  וכן עשה גם לי, אך כליותיו יסרוהו מוסר אכזרי לכן בקש לו דרך לחלץ נפשי מן המצר, מכספי אשר גזל ממני לקח לשוחד להטות לב השומר כי יפתח דלתות בית הכלא.  אך אני בחרתי במות, לא אצא חפשי, פה אמות ויחד את צרות לבבי ארד תהומות כי לא אאמין בחיים ולא אדרוש אותם.  הה! לוא יכולתי להסתירך בסתר כנפי ולרחיק אתך נדוד עד קצוי ארץ כי אז בחרתי בחיים, אך בלעדיך התבל כמעון תנים, כמאורת פתנים בעיני! למענך, חותם לבבי! אשים קץ לחיי הבלי ברגע אחד ובמחשך למען הסתיר חרפת מותי מעין רואי ולא תכסך בושה... זכרי, מאור עיני! כי חף הייתי מפשע, על לא חמס בכפי הנני נמנה את רשעים.  חיי בשלום... פתחו גלים לועכם... חף אני מפשע, אסתר...

 

כ'

בְּהִתְוַדַּע יוֹסף לְאָחִיו

אני בכיתי במר נפשי, בכיתי בלי הפוגה בשמעי את דברי המכתב; הפעם הראשונה אשר בכיתי ונאנחתי מקרב לב ובשברון מתנים.  לא שנאה ולא קצף גם לא נקמה התעוררה בקרבי בשמעי דברי אבי אשר כמו חי התיצב מול עיני רוחי, ודמיתי כי מפיו אשמע את הדברים הנוראים ואירא לשאת עיני פן אראהו קופץ אל תוך הנהר, רק עצבת איומה, תוגה נוראה מאד, מפח נפש אשר לא יספר בשפת לשון, מצצו את דמי לבבי כעלוקות ובמעיהן נהפכו למים ותעבורנה דרך שתי עיני כשני נחלים, וגם אחרי אשר חדל מקרוא את המכתב עמדתי עוד על עמדי ובכיתי.  רעי לא שעה אלי כי גם הוא היה שקוע ביון עשתונות תוגה כדרכו תמיד.  פתאום בא בלבי הרעיון: הלא המכתב לי הוא, נחלת אבותי, ומדוע נפל בידי זר? אקחנו מידו ויעבור עלי מה!

– הראני נא המכתב – אמרתי אליו – כי חפץ אני לראותו –

– הבט בו – ענני באחזו בהמכתב בידו.

– הדמעות פרשו מעטה כהה על עיני ולא אראה, תן את המכתב על ידי ואקראהו בפי שנית – הוא נתן את המכתב על ידי כי לא חשדני ברב או במעט, ואני לקחתיו מידו ואשקהו למו פי  ואתנהו בחיקי.

– מדוע נתת את המכתב בחיקך? – שאל רעי בתמהון.

– מה חפץ לך בו? אני אתן לך במחירו חמשה שקלים זהב –

– אף אם תשקול על כפי אלף לא אתנהו לך!–

– הלא בידי הוא, ומה תעשה לי אם לא אשיבנו לך? –

– אז אקח אותו בחזקה, אך רב לך להתל בי, השב לי את המכתב.

– אין את נפשי להשיבו לך –

– מה זה תשמענה אזני?! – קרא בשממון – האם את מרצחים התהלכת עד כה ותלמוד דרכיהם כי תאמר לגזול ממני לאור יומם את אשר לי הוא – 

– המכתב לא לך הוא כי אם ליוסף היתום –

– הלירשהו באת הנה? הן בידי ימצא ולי הוא ! –

– לא כי בידי הוא ולי הוא –

– אנא השב לי את אשר לקחת מידי, כי למה תקימני לאויב לך? –

–אחת דברתי ולא שנה, המכתב הזה ישאר בידי עד עולם –

–אם כן תאחז במשפט ידי, ואקחהו מידך בחזקה –

– עשה כאשר בלבבך, ואת המכתב לא תראה בעיניך עד עולם –

– תן לי כרגע את המכתב! – קרא שנית בעזות אפו ויחזק בידי, אך אני הרימותי קול זעקה: חושו לעזרתי! מרצח! מרצח! – לקול העקה התקצף רעי ביתר עֹז ויאחז בערפי ויפילני ארצה וישם את רגלו האחת על ידי הימנית ואת השנית על רגלי ויאמר: הוציאה את המכתב בידך  השמאלית כי לא ארפך עד אשר תשיבהו לי –

– הה מרצח! – קראתי בכל עֹז – הלהרגני אתה אֹמר? חה, כֹּחי עזבני וכל עוד נפשי בי ! –

– אני לא אעזבך עד אשר תוציא את המכתב אלי–ענני.

–אני לא אשיב את המכתב אף אם אמות תחת ידך –

– ואני לא אעזבך אף אם תמות תחת ידי – רעדה אחזתני בשמעי דבריו אשר דבר במנוחת לב; שערות בשרי סמרו, ועיני חשכו, כי כמלאך המות היה בעיני בעת ההיא, ואֹמר בלבי להשיב לו את המכתב כי לא חפצתי למות ברגע הזה, אך מה השתוממתי בראותי כי התנשא פתאם מעל הארץ ויבט בעינים חשכות הנה והנה כמשתגע.  בראותי כי ידי לא אסורות עוד, קמתי בחפזון מעל הארץ ואמהר לנוס מפניו.  עוד לא הרחקתי ללכת הסבותי עיני לאחור, לראות אם הוא דולק אחרי ואיך התפלאתי בראותי כי לא עזב מקומו רק רקע ברגליו ויספוק כפיו ויגז שערות ראשו.  נחומי נכמרו עליו ואֹמר בלבי אלך ואשיב לו את המכתב כי לא יכולתי לראות בצרות נפשו.  נגשתי אליו ואמר: סלח נא לי, לא ידעתי כי נפשך קשורה במכתב הזה, ואף כי לא אדע מדוע הוא יקר בעיניך, בכל זאת אשיבהו לך –

– רב תודות לך – ענני באנחה – יהי לך את אשר לך –

– מה זה תשמענה אזני ! – קראתי בתמהון לבב – לפני רגעים אחדים קמת עלי להכותני נפש למען הצל את המכתב ועתה כאשר אשיבהו לך תמשוך ידך ממנו? זרים מעשיך!! –

– המכתב לא לי הוא מעתה כי בנפשך קנית אותו; ואם כי לא אדע את הנסבה אשר עוררה בקרבך הרוח לאחוז בהמכתב בכל מאמצי כח, בכל זאת אבין כי לא לחנם הכינות נפשך למלחמה, ואני הכֵּיתִי בעורון ולא ראיתי זאת כרגע כי חבלי אהבה יאסרוך אל המכתב, ואניף ידי עליך !! – ובדברו דבריו בכה בכי תמרורים ויספוק כפיו.

– מדוע תבכה? – שאלתיו ומעי המו לו.

– איך לא אבכה בזכרי כי עוד מעט נהפכתי למרצח?! אני אשר אזעק חמס ושוד כל היום על מעשי כל בני האדם.  אני הניפותי ידי לקחת נפש איש ועל מה? על אשר לקח גליון מידי!! –

– חי נפשי! כי לא אבינה עד מה – קראתי בתמהון – הן לא לקחת את נפשי, גם לא עשית לי רעה ורק באמרי פיך חפצת להביא מרך בלבי ומדוע תשים אשם נפשך, ולמה חרף לבבך ואתה לא חטאת? ! –

– המעט ממני העון הנורא הזה כי הוצאתי מפי דברי רשע כאלה? וגם בלבי חשבתי כזאת, ומי יודע אם לא שפכתי דם בקצפי, לולא בא פ0תאום רוח טהור בקרבי וימנעני מבוא   שמים ? ! !

– אנא אל נא תטפול עליך עונות וחטאים אשר לא חטאת! – קראתי ברגש – לא בך רק בי העון כי שלחתי ידי לקחת את אשר לא לי . . . . אך ידוע תדע כי המכתב לי הוא, כי אני הוא יוסף! – קראתי פתאם בקול בוכים, כי רגשותי פרצו ועברו חוק ולא יכולתי לעצור בעדן לבל תעבורנה פי – אני הוא יוסף היתום בן יוסף המת! ומה תיקר נפשך בעיני בראותי את האהבה אשר תמלא כל חדרי לבך לזכר אבי ואמי! אחי אקראך, ואחיך אהיה ! ! – רגעים אחדים עמד כמכה בתמהון על מקומו כי לא האמין למשמע אזניו, ואחרי כן נפל על צוארי ויחבקני וינשק לי ולחיי נרטבו מדמעות עיניו אשר פרצו כזרם מים על לחייו ויקרא: אחי אתה! אח יקר ונחמד! אחי בצרה! ואמנה גם אחי עצמי  ובשרי אתה כי אמי אחות לאמך היתה, בנות אם אחת ואב אחד היו; יחד גֻדְלוּ בששון על ברכי התקוה ויחד שתו מצו קבעת כוס התרעלה ובצרה ויגון עזבו את האדמה המלאה רשע ופשע מרבה להכיל.  אחי אחי מחמל נפשי! רב לי רב כי עוד נפש-חיה בתבל אשר כמו אח תקרבני ! –

– בכל לבבי ובכל נפשי אהיה אחיך –

– ואני אשמרך כאישון עיני, יומם ולילה אהיה עליך סתרה להצילך מרגשת פועלי און ולשון רמיה.  רגע לא אעזבך . . .  אך מה אדבּר! – קרא פתאום – האם בידי עתותי? . . . אך בכל זאת לא אעזבך ! –

אני הקשבתי רב קשב לדבריו אשר רמזו כמים עבות, ואף כי לא ידעתי לערוך חין ערך אח אחרי כי מנעורי גֻדַלְתִּי כערער בציה ואתרועע רק את אנשים זרים לי, אשר לא הטבע ולא הורים הורוני לחריש באהבתם, בכל זאת שמחתי בלבי כי מצאתי אח ומודע לי.  אך שמחתו היתה בלי מצרים: רגע חבקני בזרועותיו, ורגע עמד ויתבונן בי, ואחרי אשר שבה מנוחתו אליו אמר לי: עתה ספר לי כל המצאות אותך עד כה – אני ספרתי לו כל המוצאות אותי וכאשר שמע מפי את דברי דודי בדברו את דודתי (כאשר שמעתי בלילה בשובו מבית הצדיק) אשר אמר "אמנם כן הוא מידו לי כל הכבוד והעשר הזה אך גם מידו לי חרף לב ומפח נפש" קרא בשמחה: אח! חטאים תרדף רעה, עונותיו יקומו למטה זעם לפקוד עליו חטאתי.  כליותיו ייסרוהו מוסר אכזרי! אך הדברים האלה יראוני לדעת כי בעצת הצדיק פעל ועשה מעשיו הרשעים, ועל כן יבזהו בלבו ולא ישים אמונתו בו.  כן ארחות כל הרשעים; בראשונה יעזרו איש את אחיו ואחרי כי יפקוד איש על רעהו את עונו.  ואם כי שלות השקט להם מסביב, ולא שבט המשפט עליהם, אך בקרבם ישב האויב ויפקוד עליהם רעה. ומי יודע אם לא יֵקַד יקיד אש תפתה גם בלבב משנה האכזרי? ומי יודע אם לא יערכוהו בעותי אלה ויובישו ששון מלבו? אמנם מה יועילו אלה להאמללים אשר מידיו יגזרו יום יום ? ! הה אין קץ לרעתו ! – אני שכחתי כבר, מעת אשר החל לספר לי קורות אבי, את מנשה ובית אבינדב, אך עתה הזכירני ויתעורר בלבי החשק לדעת אחריתם ואבקשהו לכלות את דבריו, אך הוא ענני, כי לא יעצור עוד כֹּח לדבר דבר, כי כמשא כבד יכבד על לבו סבל הרגשות החדשות אשר כתמן באו לו ברגע אחד, וגם היום רד מאד.  ובדברו קם ממושבו ויבטיחני לספר לי ככל הדברים בעת אחרת, ונשב העירה.

 

כ"א

הָרוֹדֵף וְהַנִּרְדָּף

– הבית אשר היה מעון שלום וברכה – החל רעי, או אחי כאשר קראתי לו, לספר אחרי אשר שכבנו לנוח בבית המדרש – הבית אשר היה כמעין ישועה למכי אלהים, וכפתח תקוה לאביונים נהפך פתאום למעון צרה ויגון, ויושביו הלכו קדורנית כל היום, סר שלום, פסה אהבה מלבם, ורוח איש זרה לרעהו.  האב התאבל על בנו אשר מרד בו ויחשבהו לאויב לו, עיני האחות הורידו פלגי מים על שבר אביה ועל כבוד הבית אשר גלה ממנו באשמת אחיה אשר העוה דרכו.  והאח היה עוין את אחותו אשר הסבה לב אביו ממנו – לפי דברת מנשה – אולם בני הנעורים ישאו ויסבלו שבר ויגון על נקלה כי דמי הנעורים רגע לא ישבותו ובמרוצתם יחדשו לרגעים עשתונותיהם.  אך אין קצה לשבר האב האמלל אשר דמי עורקיו כבר חדלו ממהר לרוץ בשֹאה ושאון, בכבדות יתנהגו ולא ירעישו עוד מורשי הלב, לא יצמיחו חזיונות נשגבים ולא יוציאו תקות נעימות.  כמים קרים נוזלים במישור כן ילכו וישובו במנוחה וגליהם לא יעלו שמים ולא ירדו תהומות ולא יתחבאו אף רגע והעשתונות הנשאים עליהם לא ישאו ראשם בשיא חוסן ולא יכסו פניהם בטמון, על עמדם יעמודו להרגיש לבו, ולהביא שבר בעצמותיו היבשות ... הרעיון המר כי רגלי בנו סרו מדרכי אבותיו, הרעיון הנורא מאד אשר ירגיז לב כל איש ישר הולך בדרכי אבותיו, הרעיון כי על דל שפתי בנו עברו הדברים הנוראים "אני אמיר דתי" הרעיון הזה נצב לנגד עיניו כל היום, כבן תפת אחז בערפו ולא הרפה ממנו רגע, ובלילה אך נסגרו אשמרות עיניו, קמו חזיוני ליל כילדי שחת לצחק בו ולענות נפשו.  רגע עלה שאון פעמונים באזניו, פעמוני בתי התפלה יצלצלו בקול שאון נורא ובקול דברים ישמע ברוח "איש עברי יעזוב היום את אמונת אבותיו", אמונה אשר נכתבה בדמעה ודם על לוח לב כל בן ישראל, אמונה אשר זה אלפי שנים תורה תורת חיים לכל בני חלוף, אמונה אשר תְלַמד תועים מבלי לצַוֹת לשים כבלי ברזל ברגלי הנסוגים אחור ממנה, למען יחזיק בבריתה, אמונה אשר נוסדה על שיות צד ויֹשר: על האהבה הטהורה אהבת איש לרעהו, אמונה אשר אין  עליה סתרה, רק עם עני ודל מפזר לכל קצוי ארץ הוא ידגול בשמה ויקריב לשחת נפשו גם נפשות אהובי לבו ופרי בטנו למען תעמוד לנס עמים, ועל משענת הקנה הרצוץ הזה תשען ותעמוד תחתיה, וככחה אז לפני אלפי שנים כן כחה עתה, והאמונה הזאת יזנח בנו ההולך שובב בדרך לבו! בנו האחד, אשר יקום תחתיו ויירש הונו הוא יתנכר לו לעת זִקְנה ויאמר "לא אבי אתה ! !"... ועד ארגיעה יסוף החזיון וחזיון אחר נורא ממנו יירש מקומו.  בית מועד לכל חי לפניו ושעריו פתוחים לאורח חדש אשר יבא להתרועע את עצמות אבותיו שוכבי קבר.  האורח ינשא על כתף במטת עץ שחורה ומכוסה במצע שחור, נושאי הסבל יורידו את המטה על הארץ, והחופרים יחפרו באדמה בית משכן להעצמות היבשות שארית האיש אשר ראה עמל ויגון בימי חיי הבלו בהתהלכו את בני חלוף, וזה חלקו עתה מכל עמלו: קבר צר למשכן עולמים ורגבי עפר מעון לרמש ותולעת למצע נצח תחתיו.  המת יבוא אל מקומו אשר התעתד לו מיום צאתו מרחם, איפוא הבן? – נשמע קול קורא – יקום ויתפלל אל אלהיו בעד נפש אביו לבל תראה מצרי שאול –

– הבן פנה עורף לדתו, ואת אביו לא הכיר . . . הה! נורא החזיון הזה !  ! אך אם ידוד גם הוא כי כבר ענה את נפש האמלל עד בלי די אז יגיח שני לו מן חדר התהו ויבעית רוח ונפש.  על ערש דוי ישכב חולה אשר כבר נטה שמשו לערוב, ואנשי חסד נאספו להתפלל בעדו ולבקש חנינה מאלהי החסד לבל יפקוד על הנפש את חטאתיה, והגוע העוזב אדמות יהודה עלי חטאתיו לה' בנפש מרה, יתחנן ורגש תקוה טובה יתעורר בבתי נפשו, פניו יאירו, עיניו יפיצו זיקי שמחה "אל רחום ה' הוא לא יבוא במשפט אתי על כל חטאתי בי מוחל וסולח הוא לשים בכל לב" יקרא בהשקט ובטחה. ומדוע זה רעמו פניו פתאום? למה זה חשכו עיניו ברגע אחד? האם את המלאך המשחית ראו עיניו? אך לא! מלאך אכזרי רע ונורא ממנו נגלה לפניו, בנו הוא! ועל לבו נראה פסל ומסכה והוא יעמוד לנגד החולה וילעג בשאט נפש לתפלתו ותחנוניו לאלהים אשר חדל מהיות לבנו לאלהים . . . רעיונות נוראים כאלה רחפו כמאורי מתעים מול עיני לבו וידובבו שפתיו בשנה ובהקיץ.

אמנם מעיני אבשלום נעלמו צרות אביו אשר התגברו מיום אל יום, כי חמק עבר יום יום לבל יראה פניו.  שולמית הרכה והענוגה בכתב לשבר אביה מחמל נפשה אך הועיל לא יכלה כי שומע לא היה לה מאת אביה, מעת אשר דברה על מנשה רעה ותתנהו לבן בליעל, וכל תנחומיה נשארו מעל.  כה עברו ירחים אחדים בתוגה ושבר, אך כל אלה הצרות כאין וכאפס נחשבו מול אלה אשר נכונו לבוא על יושבי הבית,  לילה אחד הפך עליהם הזמן וידכאם עד עפר.

בלילה חג הפסח שב הזקן את מנשה מבית התפלה, ישבו על המטות הערוכות להם, הזקן הבליג על יגונו לבל הפך שמחת החג לאבל ויחכה במנוחה לקראת בוא אבשלום אשר לא היה בבית התפלה.  מנשה ספר נפלאות ה' אשר עשה בארץ חם והזקן נטה אֹזן ויקשב רב קשב.

ליל התקדש החג הזה אשר בו יצאו גאולים ביד רמה מארץ נוגשיהם כח יביא בכנפיו רגשות נעלות, זכרונות רבים התעוררו מתהום הנשיה ויתיצבו כמו חי מול עיני לב בן יעקב, אשר כל אשרו ושמחתו רק בחזיון ובתקוה יסודם, כח דמיונו יתן לו כנפים ויאבר נץ כרגע אחד אל מרומי על וישכח תבל ומלואה, עמל וכעס חרפה ומפח נפש אשר כאשת חיקו בחיקו ילינו, יעלו רגע בתהו, עת כמלך ישתרע על מטה כבודה, רוח החפש אשר נחל מאבותיו ואבות אבותיו יתעורר בכח וישבר את עול הברזל אשר נתנו שונאיו ומנדיו על צוארו, ויהיה חפשי, לא ישמע עוד קול קורא "יהודה, השפיל רד!" חפשי הנהו! – אך בדמיון ! . . .

חזיונות העתיד אשר יסתיר פנים בטרם בואו ובצאתו בגוד יבגוד גם הוא כהעבר אחיו הגדול ממנו, חזיונות העתיד יבנו כמו רמים מקדש ה' בציון ועם ישראל שוכן לשבטיו בטח בדד, וכל העמים למשמעותו יסורו, כבוד ועז יעטרו בני הגולים האמללים אשר שמו כעפר גֵוָם לכל זר ובליעל. ובהבקע ערפלי הדמיון ויחלו לסוג אחור ולנוס מפני אור ההוה . . . אז יגבר חילים ויקרא "לשנה הבאה בירושלים!". . .

מחשבות כאלה תמשכנה זכרונות הימים החולפים אחריהן; רגע אחד ישוב גלגל התבל לאחור והנהו נער קטן יושב לפני אביו בבגדי יום טוב וישאל את השאלות אשר כבר נשאלו אלפי אלפים ורבוא רבבות פעמים, ומענה אחד יספיק לו.  ולבו שמח בזכרו כי מחר יהיה יום טוב ולא ילך לבית הספר . . .יזכור ימי עלומיו עת אשר נקרוא נקרא לאכול לחם ביום מועד בבית האיש אשר בת יפת עין היתה לו ואותו הושיבו נגדה ובהביטו בפניה התאדמו פניו כתולע ולתקופת הימים אמר לה: רעיתי את! לבו יגיל וישמח כי עלה עליו זכרון השמחה אשר התעוררה בלבו בשמעו מפי בנו הבכור את השאלות הארבע – וכהנה רבות. . . הזקן אשר מעודו לא הלך לבו אחרי דברי אמונה ודת כי רק במקנה וקנין שם מעינו כל היום ואחריהם הלך בהלך נפשו, הזקן הזה יושב עתה ומטה אזן לשמוע מפי מנשה המספר ברגש את הנפלאות אשר נעשו לישראל בעת אשר קם אלהי אברהם לשכור זרוע  אף קדקד בני חם, גם חש עתידות לעת יקום אלהים לגאלנו שנית ביד חזקה וישא את החיים על כנפי נשרים אל הר הקדש לירושלים, וגם העצמות היבשות אשר נפזרו לפי שאול בכל מקומות מושבותיהם מעת הגלו מעל אדמתם, גם הנה תבאנה לראות בהדר אלהי יעקב ובגאון עמו אשר בחר בו.

– אמנם זה אלפי שנים עברו מעת אשר הְגְלוּ אבותינו מארצם ועוד לא שבו ומי יודע מתי יהיה כדבר הזה? – שאל הזקן בתֹם לב.

– בעונותינו ועון אבותינו הננו נתונים בצרה ושביה, עד אשר ישקיף ה' עלינו ממעון קדשו, כאשר השקיף על בני יעקב בארץ חם – ענה מנשה באנחה.

– אמנם בארץ מצרים ישבו היהודים ארבע מאות שנה, ועתה יתהלכו בגולה לפי דבריך אלף ושמונה מאות שנים –

– אות הוא כי רבו פשעינו –

– אבל אני אדמה – ענתה שולמית אשר ישבה לימין הזקן – כי מארץ מצרים יצאו לחרות מאשר כי קמו כלם כאחד להושיע לנפשם, לא כן עתה נבכה ונתפלל ולא נעשה מאומה וגם ה' לא יפדה נפש איש אשר לא יחוש להושיע לנפשו – הזקן חבקה בזרועותיו וישקנה על מצחה ויאמר: אנה חכמת מאד בתי, ומי יודע אם לא בא כבר הקץ לימי פזורינו בעמים לוא היו מחשבות כל בני ישראל כמחשבותיך, בתי? ! –

– אני חזיתי זאת בעיני – הוסיפה הנערה לדבר – כי רבים רבים יתאוננו על העת ועל המקרים יזעף לבם, בעת אשר לאל ידם להושיע לנפשם ולא יעשו מאומה –

– האנשים האלה סכלים המה – ענה הזקן.

– אני ראיתי אנשים אשר ראו הרבה ארצות ובני אדם לרבבות חזו עיניהם ובכל זאת רכי הלב המה, ויהיו כמכי בתמהון בעת אשר ילכדו בפח – הזקן התפלא מאד בשמעו דברי בתו כי מעודו לא שמע מפיה דברים כמו אלה, אך התענג על נועם ניבה ויאמר: אכן לא בכל עת יש לאל יד איש לעשות חיל אף אם זרע עם גבורה לו, כי מה יעשה אם רגליו לנחושתים חזקים הֻגָשׁוּ ולא יעצור כח לנתקם כפתיל נעורת? הלא אז נטל עליו לשים בעפר פיו ולדום –

– ישנם נחושתים אשר לא מברזל ונחשת נעשו, ובכל זאת רבים המה אשר זרם לא תעצור כח להסירם מעליהם ולצאת למרחב, ישנם אנשים אשר יאמינו בכל דבר שוא ותפל, ויהיו לעבדים למו, ישנם אשר ישימו מבטחם במשענת קנה רצוץ, או יתנו אמונתם באיש לא אמון בו, באיש אשר יכרה עליהם שוחה ויפלו בידיו לבל יוסיפו קום, והמה יאטמו אזניהם ולא ישמעו בקול יועץ בצדק אשר יחפוץ להצילם מדעתם . . . פני משנה שֻׁנוּ בדבר הנערה את דבריה, ועל פני הזקן אשר הבין אל מה ירמזון מליה שכנה פתאום עננה ויענה ויאמר: רב לך בתי! אל תוסיפי דבר בדברים האלה כי לא  לרצון המה לי –

– זאת ידעתי מראש – ענתה הנערה בעצבת – וגם על זאת הננו נודדים בגוים על כי לא לרצון לנו לשמוע בקול דובר צדק ונשים בהדמיון כל מבטחנו –

עודם מדברים נפתחה הדלת ואבשלום בא הביתה בפנים נזעמים ועצור רוח; ראשו הוריד לארץ ויעמוד בפתח וידום.  כראות הזקן את בנו, כֻסוּ פניו פתאום בְחִוְרַת מות וכרגע התאדמו כדם מרוב הרגשות השונות אשר התעוררו בקרבו ותתגעשנה כגלי ים לפני רוח למראה בנו: אהבה, קצף, שמחה, עצבת ועוד רגשות רבות כאלה אשר אזלת שפת איש לתאר אותן באמר ודברים קמו פתאום מתהום התהו להרעיש מורשי לבבו בכח,  רגע התעורר הזכרון לענות את נפשו ויזכירו את כל הצרה והיגון אשר הביא עליו בנו זה, ועד ארגיעה קמה האהבה לכסות עלי פשעי הבן יקיר לו וילחמו בחזקה עד נלותה התקוה להאהבה לשים מסוה על העבר לבל ירגז לבו בהביטו אחריו . . . תקוה טובה התעוררה בלב הזקן בהתבוננו בפני בנו אשר השח השפיל ראשו ולא הלך רומה כדרכו: אכן השיב אל לבו כי עקש הישרה  אמר הזקן בלבו – בלי ספק עיניו לראות כי התיצב על דרך לא טוב ועתה ישוב ונחם, הרעיון הזה הביא אֹמץ בלב הזקן וישב על מושבו ויחכה עד אשר יגש אבשלום אליו לבקש ממנו סליחה.  אך שולמית מהרה ותפול על צוארי אחיה ותקרא בקול: אחי מחמל נפשי! הנה שבת אלינו. . . וקולה נחבא מהמון הדמעות אשר זרמו כמים עבות על לחייה היפות.  ואבשלום עמד על עמדו כנציב שיש מבלי נוע ודבר דבר.  הזקן לא יכול התאפק עוד בראותו את המראה הזה לנגד עיניו ויקם ממושבו ויש אליהם ויתן ידיו על ראשיהם ויברכם.

– אחי – ! קראה הנערה בקול עז – בקש סליחה מאת פני אבינו כי רבה הרעה אשר הבאת אליו, ועליך להשיב לו רוח ששון תחת רוח כהה אשר מידך בא לו –

–אל נא בתי – ענה הזקן בקול חנינה וחמלה בחבקו את בתו ובנשקו אותה על מצחה הזך משלג – אל נא תזכירי בתי עונות ראשונים, רב לי רב כי בני שב אלי בלב טהור כאשר יעידו פניו, אין קצה לשמחת לבי בעת הזאת והראשונות כחלום עובר תעבורנה, לא תזכרנה ולא תעלינה על לב, ואדמה כי רק חלום נורא בעתני ירחים אחדים, ועתה הקיצותי משנתי לראות כי שלום ושלוה במכוני –

– אבי אבי! –  קרא אבשלום ויפול על ברכיו לפני הזקן, אך הזקן לא נתנו לכלות דבריו ויאמר: קום לך! למה זה תכרע ברך? וכן לא יעשה בן יעקב אשר יחזיק . . . פתאום עצר במלים וכל עצמותיו רחפו.

– ידעתי אבי ידעתי – קרא אבשלום בקול מר – כי כן לא יעשה בן יעקב אשר יחזיק באמונת אבותיו, ידעתי אבי כי רבו פשעי, חטאתי לאלהי אבותי ולך אבי יקירי! אך נשבעתי בנפשי כי לא אשוב עוד לכסלה, וכל עוד רוח באפי אבקש להיטיב דרכי למען אטהר מעוני, הה! רבו עונותי למעלה ראש! אמנם במרומים שהדי כי לא בזדון לב נטיתי מדרכי ישׁר רק משובת נעורי הכתני בּעִוָרוֹן , כשה אובד תעיתי אחרי מורה מתעה . . . אך אירא מאֹד פן תערב שמחתכם בשמעכם מפי דבר מר, וחלילה חלילה לי לספות עון על חטאת ולהפוך שמחתכם לאבל! הה! עוד תשמעו מפי דבר אשר לשמעו תצלינה אזניכם, אך עתה נלכה נא לעבוד את ה' אשר שכחתי כמעט קט –

– וה' יעביר עונך וחטאתך תכפר – ענה הזקן ברגש קדש במעל ידיו.

– מי יודע? – ענה אבשלום באנחה ויורד לארץ ראשו כחוטא היודע ומכיר עותתו.

– מבשרי אחזה בני, הן אני סלחתי לך וגם אלהי השמים אב רחום הנהו וישא גם הוא לפשע בנו –

– מי יתן ויאמנו דבריך – ענה אבשלום ושלשתם נגשו וישבו אל השלחן.  שולמית התבוננה בפני מנשה בדבר אבשלום את דבריו כמודה ועוזב את פשעיו ותכר בו כי כחצים שנונים ירדו דבריו ללבו, כי פני שֻׁנוּ מרגע לרגע ועיניו נעו ונדו לכל רוח כברקים בליל חשך, אך לאט לאט שבה מנוחתו אל לבו וכאשר נגד אבשלום אל השלחן קם ממקומו ויאמר: השלום רעי? מהמון רגשותיך לאביך שכחת רגע את רעך, אך גם אני אסלח לך –

– ידעתי מאז כי רוחך טובה וכי אוהב אתה לי  ולבית אבי בכל לב ונפש אך אנחנו נדבר עוד יחד בלילה ועתה עת לעבוד את ה' – ענה אבשלום ויש על מושבו מבלי הבט בפני רעו כמו ירא מפניו.  הזקן לא הביט בפני אבשלום בדברו את מנשה, אך מעיני שולמית החודרות חדרי לב לא נעלמו אותות הקצף אשר התראו על פני אבשלום בדברו את מנשה ותשמח בלבה בראותה כי הפך לב אחיה לשנוא את שנוא נפשה ותחכה לקץ לעת יקום להסיר את מסוה האחוה מעל פניו וישליכנו כנצר נתעב מהבית.

– אמנם הגד נא אחי – שאלתי את רעי – מאין בא רוח חכמה להנערה לחקור ולדרוש אחרי דרכי מנשה? הן את הזקן אשר ראה הרבה אנשים שונים בדרכיהם ודעותיהם השכיל להוליך שולל עד כי האמין בכל דבריו, והנערה הרכה בשנים אשר לא נסתה הצג כף רגלה ברחובות, ראתה בעין חודרת עמוק עמוק תוך חדרי לב הנוכל! –

– לא צדקת בדבריך – ענני – הן נראה בבקר בבקר ילך אשר בלבו תנוח חכמה ואיש זקן וכסיל, וגם את שולמית חנן ה' בלב מלא חכמה ויודע להבין דבר לאשֻׁרוֹ.  אמנה לא אכחד תחת לשוני כי לא חכמתה פקחה עיניה לראות את אשר לפניה רק אהבתה, כי היא אהבה בלבב שלם את הסוכן אשר על בית מסחר אביה, איש צעיר לימים ורב תבונות והוא פקח עיניה על דרכי מנשה כי קִנֵא בו ויבקש להרחיקו מבית אבינדב, ומנשה היה עוין את הסוכן ויבקש למצוא בו ערות דבר אך כל עמלו היה לריק כי הסוכן עבד עבודתו באמונה ואבינדב אהבו.  ומני אז ראתה שולמית און במנשה ובהתבוננה כי הוא יביט יראה בה בעיני אהבה הוסיפה לשנוא אותו, ותחשוב מחשבות כל היום איך להרחיקו מן הבית, אך אביה ואחיה נלכדו ברשת ערמתו ויהיו עליו סתרה לכן שמחה עתה בלבה בראותה כי גם עיני אחיה נפקחו לראות כי רֵע קרא לצפעוני, וַתִּקַו כי עתה יתן גם הוא ידו לה להסיר לב האב ממנו.  האדם יחשוב מחשבות ויבנה מגדלים, ומקרה אחד יגיח ממקומו ויכם לרסיסים כתות לא יחמול . . .

 

כ"ב

תִּקְוַת אֱנוֹשׁ

בלב מלא רגשות קדש ישבו האב הבן והבת סביב לשלחן ויתנו בשיר קולם ויזמרו את הזמרות אשר יזמרו כל בני ישראל בליל התקדש חג; ובלבו הגיש הזקן תודה וברכה לאל מושיעו על כי השיב לו את הבן האובד, ולב הבן רחש תודה ותהלה גם תחנונים להאל אשר כמעט עזבו, והגיוני הנערה רחפו על גלי תקות טובות ופני בחירה רצתה נפשה בו היו לנגד עיניה.  כה צללו כלם בנבכי עשתונותיהם עד כי לא שמעו כי הדלת סבבה על צירה ושר בית המשפט בלוית ארבעה אנשי חיל מזוינים באו הביתה.  השר עמד רגעים אחדים על מפתן הבית ויבט בהיושבים ואיש לא ראהו, ואחרי כן קרא בקול: ה' עמכם! היושבים תמהו איש אל אחיו בשמעם את הקול וישאו עיניהם לראות מי המה הבאים, וגם הזקן נשא עיניו ואחרי אשר התבונן בפני השר קרא בשמחה: שלמון ידידי! טוב הדבר אשר עשית לבוא הנה לשמוח אתנו בשמחת החג, שב ושתה כוס יין, ודע לך כי בשורה טובה מוצאת להביא לרעיתך, הגד לה כי מחר תשיג ממני למנחה מטפחת משי יקרה אשר כמוה לא נראתה עוד בכל העיר.  אך למה תעמוד? האם תירא לשתות אתנו יין פן הוא מהול בדם אחיך?! – הוסיף הזקן לדבר בשחוק ויחזק בימין השר.

– לא אוכל – ענה השר כמתעתע – צר לי מאד כי לא אוכל למלאת שאלתך –

– מדוע? האם גם בלילה תעבוד עבודתך? שב ושתה כוס יין ותן גם להאנשים אשר ברגליך –

– בעותתי[12] מבוכה כאלה ידינו מלאות עבודה כל היום וגם הלילה לנו משמר –

– מה זה תשמענה אזני ? – קרא הזקן בדאגה – מדוע תקרא להעת הזאת עת מבוכה? האם יקראו אויבינו על ארצנו מלחמה מסביב? –

– לוא קרא האויב חרב עלינו, כי אז שכבנו במנוחה על ערשנו, מהלל שם ה'! רב כח צבאותינו להשיב מלחמה שערה, וכל העמים יחתו מפני שם אנשי חילינו, אכן בקרבנו יושב האויב, ויפיח רוח מרד בלבות קלי הדעת למרוד במלכם ולהביא חרב על ארצם.  זה העם הפושע והמורד מני אז, עם פולין התעורר עוד הפעם להשבית שלום מן הארץ –

– לא בין לרֵעַ האוילים האלה – ענה הזקן במנו ראש – האם יתברכו בלבם כי יעשו חיל? הלא להם לדעת מראש כי נכונו להם שפטים! המה רק שמות ישימו בארץ וחנפשם לא יועילו –

– ומה יחשוב בלבו הבן המורד באביו? – כל עצמות הזקן רחפו בשמעו את המשל – אל אשר יחשוב הבן המורד באביו, יחשוב גם האיש המורד במלכו בזדון לב – ענה השר בכבדות ויבט בפני אבשלום אשר היו כפני מת.  כלם החרישו ולא ענו דבר והשר הוסיף לדבר בשימו אל אבשלום פניו: רק הבן המורד יחשוב בלבו, עוד יעברו ימים רבים עד אשר יבוא שופט רמים אתי במשפט, והעבד המורד באדוניו יכין גוו למלחמה, האין זאת?! – דממת מות שררה בבית רגעים מעטים, אחרי כן שם הזקן אל השר פניו ויאמר: חי נפשי כי לא אבין למליך, למה זה בחרת לשון ערומים לדבר במשל ולערוך את הבן המורד באביו אל המורד במלכו, מה לנו ולהמורדים? אנחנו נירא אלהים ומלך, ועתה עת לעשות לה' – השר קם ממושבו ויענה: צר לי מאד עליך, זקן נכבד! אני ידעתיך מאז לאיש ישר ונאמן רוח למלכו, וגם כל בני העיר יתנו כבוד לשמך, אמנם גם שדה טוב יוציא לפעמים קוץ ודרדר, ועל האכר להניף את ידו לשרש את החרולים מבלי שים לב גם אם יכאיב את החלקה הטובה –

– מליצה חידות לי דבריך! – קרא הזקן ברעדה.

– אני לא חפצתי להעציב רוחך פתאם, זקן נכבד! ועל כן באתי אתך בדברים, אך דע לך כי אני באתי הנה לשים כבלי ברזל ברגלי בנך כי גם הוא בקושרים! –

– בני?! – קרא הזקן בקול נורא ויפול על המטה.  מנשה ושולמית מהרו לעזרת האב האמלל והשר לקח את אבשלום אשר נאנק דֹם ויצא מהבית.

לתאר לפניך צרות נפש הזקן האמלל תֵּלֶא לשוני; אך כל בני הבית ראו כן תמהו כי הצרה האחרונה הביאה חיים חדשים ואֹמץ לב בקרבו, ותחת אשר עד כה הלך קדורנית, אזר עתה כגבר חלציו ללחום את הפגעים אשר כמלאכי זעם באו לביתו.  ביום המחרת השכים הזקן לצאת מביתו וישכח כי חג היום, וימהר אל השרים והשופטים לדרוש על דבר בנו.  אך מכל השרים לא הטה איש את אזנו לקול בכי הזקן ולתחנוניו כי יראו לנפשם לדלות סוד, ורק אחד מהיועצים בבית המשפט אשר לוה פעמים רבות כסף מאבינדב בלי נשך גם בלי השיב את הכסף, כאשר עשו רוב החוקרים והיושבים על המשפט לאחינו העשירים, הוא נאות לגלות לו את כל הדברים הכמוסים עמהם אחרי אשר הגיד לא[13] בסתר כי דבריו יסלאו בזהב, והזקן לא אֵחר להראות כי יודע הוא לערוך חין ערך דבריו וישלם בעד כל הגה אשר יצא מפיו ביד נדיבה.  וזה הדבר אשר לקחה אזנו: אבשלום נשבע לבוא בברית נצח את העלמה שושנה בת מטרד אשר בביתה קראו המורדים עצרה, והיא הפיחה קריה בחלקת שפתיה, וגם אבשלום נתן יד לפושעים במלכם ויכתוב מכתב בידו אל ראש המורדים בעיר שבורה כי נכון הנהו לבוא בסודם, ומכחו וכספו ישחד בעדם למען יקומו כאחד לפרוק עול הממשלה מעל צוארם, וגם התפאר בהמכתב כי כבר הצליח חפצו בידו להטות לב נערים רבים מבני ישראל לתת יד להמרד.  ואיש אחד נאמן למלכו ידע את כל אשר עשה אבשלום ויבא ויגלה את אֹזן השופטים והמה חקרו דרשו וימצאו את המכתב אשר בו היו כתובים כל הדברים האלה.  השופטים מהרו לשים משמר על בית מטרד ויגֹרו אחרי כן בחרמם גם את אבשלום אשר את פושעים הוא נמנה.

ככל הדברם האלה שמע מפי היועץ אשר לא כחד תחת לשונו כי אין תקוה להציל את בנו כי אחת דתו להתלות על עץ.  אך הזקן מאן להאמין בדבריו ולא אמר נואש ויוסף להעמיק עצה ותחבולה להטות לב השופטים בשוחד.  ואף כי שומע לא היה לו מאת השופטים וגם לראות את בנו או לדבר אתו מבעד השבכה לא נתנוהו, בכל זאת לא מנע הרמלל רגליו מלכת יום יום אל בית המשפט ואל השופטים לאיש ואיש בביתו, וכה הלך מבקר ועד ערב בלי מרגעה וכאשר פגשו איש וישאלהו בדבר מקנה וקנין, ענה בחפזון: לך ודבר את מנשה כי הוא אדון הבית ואני לא אדע מאום כי אין עתותי בידי – כה חלפו עברו שני ירחים.

מעת הִוָדע למנשה כי אדון הבית שמהו למושל בכל קנינו החל לבוא לרגעים לחדר הזקן לשאל בעצתו, אולם הזקן אשר נלאה נשוא עול החיים והמסחר היה כאבן מעמסה על שכמו, ושקלי הזהב כאבני חצץ אשר בהם יתנגפו רגליו בעיניו, גער במנשה על אשר לא יתן מנוחה לנפשו העיפה ויאמר: אחת דברתי ולא אשנה, עשה כאשר בלבבך ואל תוסיף להלאות את נפשי בשאלותיך, לא אובה ולא אחפוץ לדעת מאומה והטוב בעיניך עשה! – כשמוע הנבל את הדברים האלה אמר בלבו: עתה עת להקים מזמות לבי ויתהפך בתחבולות מרמה ויפתח פיו בשפת חנף ורמיה ויאמר: אמנם אדוני: זכור ואל תשכח כי לא לכל בני תמותה לב ישר כמו לך, ובעת אשר אתה בטֹהר נפשך תשים מבטחך בי, יקומו העבדים ויתפרצו מפני ולא יתנו אֹזן קשבת למצותי כי יקנאו בי, גם מאשר אביא את כל מעשיהם במשפט לכן יחשבו רעה עלי ועל כן לא אוכל לצות בשמי בלתי אם בשמך –

– צוה בשמי או בשמך, אחת היא לי – ענה הזקן ברגז – אך אל תפריעני ממנוחתי –

– לך אחת היא, אך אני לא אעשה שקר בנפשי לְצַוֹת בשמך מבלי שאל פיך בראשונה –

– אבל אני צויתי באחת כי כלם ישמעו לדבריך, האם לא אדון הבית הנני ולא אוכל לתת ביתי ביד האיש אשר אבחר בו? – קרא הזקן בקצף.

– אתה אדון הבית ובידך לעשות ככל אשר תשאל נפשך, ועל כן לא יאבו שמוע בקולי, כי המה אומרים לי: נכרי אתה פה ורק מוצא שפתי אדון הבית קדוש לנו

– ומה אעזה להם? – קרה הזקן בחמה[14] אפו – גם עבדי קמו לצחק בי ולענות נפשי, אויה אויה לי! –

– אנא אדוני, הרגע נא! כי ברגע אחד תוכל לבצע אמרתך, ועצתי כי תקרא כעת את כל אנשי הבית וגם את הסוחרים הרבים אשר ימצאו עתה בבית המסחר לביתך ותשמיע באזניהם כי ישמעו לקולי לכל אשר אצום ואז ינוח לך מכל העמל כי אני אדע לנהל את הבית, האלך לקרוא את האנשים? –

– הה! אבי אל תעשה כזאת, אל תביא עליך ועלינו רעה אשר לא נוכל המיש ממנה צוארנו – קראה שולמית אשר פרצה אל הבית לדברי אביה ופניה חורו כפני מת, וכל בדי עורה רעדו.

– גם אני לא בקשתי זאת למעני כי אם למען מנוחת אדוני – ענה מנשה בשפתי תֹם.

– לא לא! אל תקרא את האנשים הנה – ענה הזקן מבלי פנות אל דברי בתו ופני מנשה הלבינו כשלג –

אלך אל בית המסחר ושם אצוה במפגיע באזני כל הנאספים כי אתה הוא אדון הבית ואיש אל יזיד למרות את פיך – פני מנשה שנו בשמעו את הדברים האחרונים וישאוף רוח כמו הקיץ מחלום נורא ושולמית יצאה מהבית וידיה על ראשה.  נשען על יד מנשה בא הזקן לבית המסחר ויתן צו לבל יזיד איש למרות את פי מנשה אשר יחשב מעתה כאדון הבית ובידו לעשות כהעולה על רוחו.  כל המשרתים הקשיבו דברי הזקן ולא ענו דבר אף כי חזות פניהם העידה כי לא לרצון להם המצוה הזאת, רק אחד מהם הוא הסוכן אשר היה לחן ולחסד בכל עת בעיני אבינדב קם ממושבו ויגש אל הזקן ויקרא בקול קורע לב: אדוני! אתה הוא אדון הבית ובידך לעשות את כספך כאשר עם לבבך, אכן ידוע תדע כי תנחם באחריתך על הדבר אשר...

– הס! – קרא הזקן בקצף – מי בקש עצה מפיך? המעט ממני צרותי אשר הביא עלי הזמן באפו כי עוד יקומו אוכלי לחמי להביא שבר בעצמי?! האם אשים לבי לדברים אשר שמה הקנאה בפיך?! אל תוסיף דבר דבר אם חפץ אתה להשאר בביתי! –

– לא מקנאה – ענה הסוכן ברוח עֹז – כי אם מאהבתי הנאמנה אמרתי להצילך מפח יקיש...

– הלא צויתיך לבל תפצה פיך לדבר דבר אתי בדבר הזה – קרא הזקן בעזוז אפו וירקע ברגליו – ואם תמאן לשמוע בקולי, בקש לך מקום באשר תמצא! –

– דבריך לא יביאו מֹרך בלבי – ענה הסוכן בהשקט ובטחה – כי מעמל כפי אשבע, לא ברמיה סבבתיך ולא בשקר וחנף קניתי לבבך, כי אם צדקתי ויֹשר לבבי עמדו לי עד הנה והמה יהיו בעזרתי גם לימים הבאים.  אם תאמר בלבבך כי תפיל עלי בלהות צלמות באמרך כי תשליכני מעל פניך, ואני אֹמר לך כי אף אם תרבה משכורתי אלף פעמים לא אוסיף שבת בבית אחד את הנבל הזה – ובדברו הורה באצבעו על מנשה אשר עמד בצד הזקן כשה תמימה ולא ענה לחורפו דבר.  – הזקן התקצף מרגע לרגע ביתר שאת בראותו את צדקת מנשה אשר יסלח למחרפו ואת עזות מצח הסוכן אשר ימרוד בו לעיני כל המשרתים ויקרא בחמה[15] אפו: לך בשם אדוני אל נא תשמיע קללה בביתך פן תחשב לך לחטאה –

– מצח אשה זונה! – קרא הסוכן ויצא מהבית.

 

כ"ג

אַחֲרִית בֵּית אֲבִינָדָב

חזק מצור, אדיר מהררי אל הוא האדם; גם הררי עד פור יתפוררו ביום רעש, גם ארזי אל יסערו ממקומם בבוא סופה וסער וזה החלש ורפה הידים ישא ויסבול רעש אחרי רעש, הוה על הוה ופרץ על פני פרץ על ראשו יעבורו, ישחו ראשו, ירופפו עמודי גויתו ולבבו חזק מחלמיש צור, יעמוד לקראת כל פגע, יגבר חילים, יבקש תחבולות כל עוד נשמת שדי תחיהו אך היועילו לו כל אלה?... היצלח להכניע את מתקוממיו תחת רגליו?... לא! רק ירבה פצעיו חנם, רק יוסיף להביא משנה שברון בעצמיו עד אשר תבוא עת קץ ואז יכרע יפול וירד נשיה שׂבע יגון וצרה... הצרות הרבות והרעות אשר כתרו את הזקן, צרות אשר די כח אחת מהנה לדכא עד עפר נפש איש, הצרות האלה לא הרכו לבו רק הוסיפו לו עז ועצמה ללחום בכל מאמצי כח, ותקותו לא עזבתו אף רגע.  הוא לא חדל מקַוֹת כי עד מהרה תפתחנה דלתי בית האסורים ובנו ישוב הביתה, ולא לעתים רחוקות התיצבו מחזות נעימים משמחי לב מול עיני לבו: צדקת בנו יצאה כנגה והוא ישב אתו בביתו וירנין לבו... רעיה אהובה ויעלת חן נצבת לימינו ועל פניה שפוכה רוח חן ותֹם והאהובה הזאת אשר פניה כפני מלאך השלום כלתו היא... על זרועותיה תשא ילד מראהו כסהר והוא ישלח ידיו הקטנות והטהורות כבדולח ויחזיק בזקנו הלבן ויקרא בקול כצפור: אבי!... העשתונות ימהרו לרוץ, ברגע אחד יעברו ארצות רבות ובמעוף עין יבואו לעתים רחוקות, כל רחוק בזמן ובעת קרוב להם, כי רוח ולא בשר המה ומי יעצור בעדם? האם פגעי הזמן? האם המכשלות והחתחתים הפרושות ליד מעגל החיים? הלא אין רגלים להמה ועל כנפי רוח ינשאו, יעלו אבר וירימו ראש למעלה ואל ארץ לא יביטו... אכן חייהם אך רגע כי אחריהם לב בשר יִמָשֵׁךְ והוא יכביד עליהם אכפו לרדת מטה, רגע יתנשאו וימשכוהו אחריהם ועד ארגיעה תרפינה כנפיהם מכבד משא הנמשך אחריהם, אז יעזבו מעונות שחקים, ישובו מעתות העתיד וירדו מטה מטה עדי יגיעו עד אדמת עפר ויפלו בידי ההוה... ואז... הה! אז ידע ויחוש האדם מה אמלל הוא בארץ!... מעודו לא שגה הזקן באהבת בנו כמו מעת אשר ברזל באה נפשו, ואם כי אהבת נפש אהבו מיום צאתו לאור באור החיים.  אך עתה מלאה האהבה את כל חדרי לבו עד כי שכח את כל התבל וגם בתו היחידה אשר יקרה לו מבבת ענינו, רק באבשלום קוה למצוא חיים ושלום ובלעדיו כלם כאל נחשבו.  כה ישליך האדם מיד את הטוב אשר בידו הוא בעת ירדוף להשיג את הרחוק ממנו.

בעת אשר כל מעיני לב הזקן היו באבשלום לא שת לבו אל בתו אשר התהלכה כצל כל היום, על פניה עצבת נוראה, עיניה כהו כי בכתה במסתרים רב בכי, ולבה היה קבר לצרות נפשה.  אך לא רק על שבר אחיה הָשׁבְּרָה, ולא בצרת אביה לה צר – אף כי גם אלה נגעו עד לבה – רק לבחירה רצתה נפשה בו, להסוכן אשר קנה את כליותיה ולבה בכתה במר נפשה.  הרעיון כי האיש אשר כמלאך אלהים היה בעיניה, גֹרש מהבית והצפעוני זעום אלהים ושנוא נפשה ימשול בכֹּל בבית ויושביו, הרעיון הזה דכא לארץ חיתה ויוביש מקור ששון ושמחה מלבה.  מחזות נעימים ותקות טובות ראה הזקן בהלך נפשו, וחזיונות נוראים מרגיזי לב ומעכרי נפש ורוח רחפו מול עיני הנערה: אביה יכביד עליה אכפו לתת יד למנשה עוכר ביתה ועל אפה וחמתה יסגירה על הָעַוָל הזה ואהובה משוש נפשה נשמת אפה תמס יהלוך ויגוע מעֹצר רעה ויגון... או... נורא הרעיון הזה! או יטרוף נפשו בכפו.  ואם גם האיר לה לעתים רחוקות קרן תקוה טובה כי עוד ישוב אחיה וישיב שלום הבית על מכונו, אך האור הזה היה כנגהות ברק באשון ליל אשר רגע יבקע ערפלי חשך והמה ישובו ויסגרו דלתים וירבו האפלה.

ישנם אנשים רבים אשר בזדון יגרשו כל רגש תקוה מלבם בעת צרה כמו ישאפו לנקום נקמה מלבם אשר הרה והגה מחשבות יגון ויוסיפו להגות מחשבות נוראות למען ענות את נפשם.  כזאת עשתה גם שולמית; היא הרחיקה כל רגש תקוה מבתי נפשה ולבה הגה אך אימה ונכאים לימים יוצרו... ולהגדיל שברה דבר אתה מנשה אהבה וידידות ויבקש לנחמה מיגונה בשפת חנף, כי מעת אשר שמהו אבינדב לאדון הבית מני אז לא ידע העול הזה בושת לגלות אהבתו לשולמית ולבקש אהבה ממנה.  אך היא נלאתה נשוא עמל וכעס כל היום ותבוא לחדר אביה ותספר לו בבכי תמרורים אתדרכי מנשה ותבקש ממנו כי יסיר מעליה את הנגע הזה.  אמנם לא כמחשבותיה היו מחשבות אביה, כי הוא ענה בתמהון: לא אדע מה עול מצאת במנשה כי תבזי צלמו? הן לו תֹאר והדר וגם ימצא חן ושכל טוב בעיני אלהים ואדם, לו גם תורה וחכמה ובו יתברכו רבים, לוא היה בני כמוהו! וזה כבר עלו על לבי מחשבות כאלה, ולולא ערבה שמחה בביתנו כי אז נתתיך למנשה לאשה בשמחת לבב. –

– ואי אתן חיתי לממיתים ונפשי לשֵׁדֵי שחת מתת את גויתי להנחש הזה אשר שת לך בחלקות ויביא על ביתנו רעה ומהומה! להבליעל אשר הדיח את אחי מדרכי ישׁר! אשר הסב לב אבי אחורנית! ואשר חאז בירכתי הבית אשר בו מצאו קן למו צדקה ישׁר ושלום, לְנַעֵר את יושביו ממנו למען ימצא חַיַת נפשו! לא! לא אמכור לבבי לבן תֹפתהזה! אבחר מחנק לנפשי, בידי אפתחה לי שערי שאול ואל אפול בידי הרשע הארור הזה!! – כה קראה הנערה בקול נורא מרגיז לב והזקן השתאה השתומם לדבריה ויבט בעינים נבוכות כאיש אין תבונה בו בפני בתו אשר היו כפני מת ככלותה לדבר ברעם וברעש את דבריה, ועוד צללו אזניו לקול מליה ויעמוד על עמדו כאיש אובד עצות כשעה תמימה והנערה ישבה על הכסא ותבך בדמעות שליש.  אחרי אשר סרה מבוכת הזקן ממנו נגש אל בתו ויעמוד מולה ובקול כחולה ענה ואמר: הה, על חיי! מכל עבר ופנה תתגלגלנה עלי תחת שואה צרות חדשות לרגעים! רעות במגורי ורעה בחוץ, הה! האין די לי בהצרות אשר באו לרגלי בני, כי גם בתי התעוררה לנקר מוח עצמותי הנשאר לפלטה משני הפגעים, גם אַתּ קמת עלי להקציר מדת ימי! הלא לא לעולם אחיה, קרוב קצי, עוד מעט וידעך נר חיתי, וגם מספר ימי אלה כימי עד בעיניך כי מהרת להביא חצי מות בלבי למען המר את יומי האחרון! –

– אבי! – קראה הנערה בקול מר! – אבי, מה עשיתי לך? מה עול פעלתי, כי תכני בשוט לשונך בלי חמלה?! החפץ תחפוץ כי אמכור גויתי ונפשי לעַוָל אש מרמה ותוך בקרבו? אם כה תחפוץ הנני הנני[16] להקריב נפשי על מזבח  אהבתך מבלי פצות פה ודבר דבר, אך אני אדע נאמנה כי לא תחפוץ בזאת, נפשך לא תאבה להעביר נפש בתך יחידתך למֹלך, רק יען כי לא תראה נכוחות, לא תכיר דרכי העול הזה ועל כן תאמין בו ותחשבהו לצדיק ואיש אמונים, אנא אבי פקח עיניך וראה ולמה תשחית נפשך ונפש פרי

בטנך? –.   הזקן שמע ויניע ראשו וככלות שולמית לדבר ענה באנחת קרב: הוי על דור עקש כזה! דור אשר האפרוחים יאמרו להורות דרך להורתם, הבנים יחכמו מהאבות ועולל יניע ראש אחרי איש שיבה, מה תדעי את ולא אדע, איפו ראית בני אדם ודרכיהם כי תאמרי לפקוח לי עינים? הן גם דרך אבשלום היה זך בעיניו ועל דעתו הרעותי מאד כי לא הלכתי אחריו, וכן גם את בדרכיו תבחרי! –

– אבי! – קראה הנערה בכל כחה – אבי אל תיסרני בשבט לשונך בטרם בחנת את דברי, הן תאטום בכל עת אזנך ותמאן שמוע ואיך תחפוץ לשפוטדרכי, אל תדמני לאבשלום, כי אותו הדיח הנחש אשר אתה שׂם היום כל מבטחך בו, ולולא הוא כי אז ישב גם אבשלום עתה במנוחה בביתך, וגם אני לא אעוה דרכי כל עוד אשר לא באשוריו אחזה רגלי, אם תאבה שמוע לקולי הבה ואתן לך אותות נאמנים כי הדיחך בחלקת לשון רמיה וכי הביא עלינו הרעות – הזקן אך חפץ לענות על דבריה נפתחה הדלת ושומר בית האסורים בא הביתה ויתן מכתב אל הזקן ומבלי הוציא הגה מפיו מהר לצאת החוצה.  הזקן התבונן בהמכתב רגעים אחדים ויירא לפתוח אותו כמו לבו נבא לו כי בו צפון החץ האחרון אשר ישים קץ לכל צרותיו.  אך לאחרונה הבליג על פחדו ויפתחהו ואך קרא בו רגע במועף עין שאג בקול נורא כארי עת חץ מות בא בלבו וידום – לנצח...

מי יספר ענות נפש העלמה בראותה כזאת? מי יעצור כח לתאר באמר ודברים אף אחת מני אלף מהמכאובים הנוראים אשר הכאיבו כחצים שנונים את לבה? רק האיש אשר ישוה לנגד עיניו: מצרי שאול, ענות הנפש-החוטאת במעמקי תפתה בהתגוללה מגלי אש אל הקרח הנורא ומלאכי בלהותיענוה יציקו לה, הוא יבין אך שמץ מן מצוקותיה וצרות לבבה עת הרימה את אביה אשר שכב כבול עץ על הארץ באין נשמה באפו ועל פניו נראו עוד עקבות הצרות הנוראות אשר דכאו לעפר חיתו.  היא השכיבה את אביה על המטה ותפרוץ לצאת מן החדר ותקרא בקול מר: הצילו, הצילו! החישו עזרה! וכה רצה בחצר כמשתגעה מתופפת על לבה וצורחת בקול נורא.  המון אדם בא אל תוך הבית וישלחו לדרוש ברופאים, אך לשוא! כי המות לא יפליט את טרפו ואך אחז אותו בזרֹעו כחו לא תעצור עוד כח זרֹע איש להצילנו מידו, כי אתו אל מעונותיו יביאהו אל מקום אשר שמה יובא כל בני תמותה ולא ישובו לנצח...

בשוב רוח העלמה אליה – כי התעלפה בחוץ – לקחה את המכתב ותקרא בו כדברים האלה: אבי! אבי אכנך אך ידעתי נפשי כי אין לי כל צדקה לכנות אותך בהשם הזה, בהשם הקדוש לכל טהר לב, בהשם אשר יעיר בלבנו אהבה חנינה וחמלה, הה! אתה אבי אתה כי אין קצה לאהבתך אשר אהבתני אך איך אעיז פנים להקרא בשם בן? ואני חללתי את הקדש! חללתי כבוד האיש אשר עשה עמדי חיים וחסד, חללתי את אמונתי הטהורה, חללתי מוצא שפתיו, אויה לי! חללתי גם שם אלהיו! ידעתי כי חוטא ופושע הנני! מורד ומרצח! מרדתי באלהי, מרדתי באבי הורדתי שיבתו ביגון וחרפה שאולה! הנני נושא עונש.  אך מה תועיל לי הַוָתִי? האם אכפר בדמי את הרצח אשר הבאתי בעצמותיך?... הה! אבי אם תפגשני בשערי שאול אל תסתיר פניך ממני! די לי די מצרי שאול אשר ראיתי פה בחיים! אבי! את השם היקר הזה אשא בחרדת קדש על שפתי ובקרבי יקד יקוד אש תפתה! אם לא תשא לעוני אבי, אויה אויה לי! טוב לי להקבר בקבורת חמור, טוב לי כי אשרף באש ואזרה לכל רוח עובר לבל אראה פניך הנזעמים שם לפני אלהי המשפט!! ממשפט בני האדם אמלט, אך ממשפט שופט רמים אנה אברח? איפו אסתר?!... בידי אדם לא אפול! המה אומרים לתלות את גויתי מחר על עץ – כן הגיד לי היום שומר בית האסורים – אך אני לא אתן לחלל כבוד אבי במותי, רבות צררתיך ותשא חרפה עלי בעודני בחיים, אך במותי לא אתן עליך חרפה! לוא ידעתי כי סלחת לעוני כי אז החרשתי ואגוע במנוחת לב בתקוה טובה כי עוד מעט ואראה פניך בצל שדי... אך פן... לא לא! לא אקרע סגור לבי ברגעים האחרונים, אדבר לנפשי כי תשא פשעי וגם אלהי המשפט ישא פשעי כאב רחום.  וירוח לי... אבי סלח נא לפשע בן שובב אשר נתעה באשמת מורה מתעה... אך לא! לא שים אשם נפש איש אחרי כי אני חטאתי ומריתי... אבי אשביעך בשם אמי אשר היתה לך כמעין ששון ימים רבים כי תעביר לעוני, כי אם לא!... אמהר לשים קץ לחיי למען אברח ואמלט מן הספק אשר יטיף מרורת פתנים בעורקי... הנני מת! ברגע הזה הנני מת ובחשך שמי יכוסה... אבי האירה לי פניך בפגשך אותי בעולם הנשמות!... מה זאת? קרן אור שמש התגנב בעד האשנב אל המאורה אשר ערפל חתולתה, ואשר תקברני חיים.  לא לי אתה אור שמש! רק להולכי קוממיות, להמתענגים למראה עיניהם על מראות אלהים תביא בכנפיך שמחה וחיים, ואני שוכב קבר הנני.  הלצחק בי באת הנה לרפה רוחי למען אחרד ואבהל מקבר עולמים? לשוא! אם לא אכין אני קברי, זרים יכינו אותו! או אולי תאמר להביא בלבי רוח תקוה? הה! קצרה ידך מעשות שאת! כאשר שביב אורך לא יאיר בעדי ולא יְחַמֵם גויתי כן גם שביב תקותי!... הנה גם השביב האחרון גז וילך, בלהות אפפוהו בהביטו במכוני אשר לא הסכין לראות אור... אבי! הרגע האחרון הנה בא!!! עתה ארים את המאכלת... עתה עניחנה על צוארי!... סלח לפשע בנך האמלל ושמור נפשך ממנשה!... סלחי לי אחותי!... בפעם האחרונה אשא על שפתי השם היקר לי עד מאד... יראתי עד עתה הזכיר שמך פן ישים עלי עבותות אהבה ויאסרני אל החיים, אך עתה לא אירא עוד כי הנני מת... אחותי אחותי אחותי!... נטפי דם כסו את הדברם האחרונים עד כי כמעט לא נכרו האותות.  העלמה האמללה לא בכתה עוד כי מקור דמעותיה יבש רק רוחה התעטף, נפשה השתפכה וכל מורשי לבבה נתקו, וגם בעת אשר באו האנשים העושים את החסד האחרון את המת ויוציאו את אביה מביתו להביאו אל בית עולמים גם אז לא נראו אגלי דמעות על עפעפיה כי נאנקה דם ותשב לארץ.

 

מנשה בכה הרבה בכי בהתאסף עם, גם הלך ללות את המת אל בית עולמו ויתפלל בעד נפשו לבל תראה השחת, ובשובו מבית מועד לכל חי נגש בעינים דולפות דמעה אל שולמית לנחמה מיגונה, אך היא לא שמה לבה עליו כי כְּמֻכָּה בתמהון ישבה על מקומה.  גם הסוכן בא לנחמה ולדבר על לבה אמנם גם אותו לא משכה חסד ולא הקשיבה לדבריו אשר דבר בלב נשבר.  נבהל ומשתאה עמד הסוכן ויתבונן בפני אהובת נפשו אשר פתאם זרה רוחה לו, ויבקש לדעת פשר דבר, אך לשוא כי לא מצא מענה.  בלב מלא חלחלה ונפש מרה עזב את הבית ומנשה שמח בלבו כי אמר: אכן נפקחו עיניה לראות כי לא טוב התגרות בי מלחמה ועל כן לא הוסיפה הראות אהבתה להסוכן, עתה הנני עשיר והיא יתומה עזובה, מתי בל יחיו עוד והכסף בידי הוא, עתה תבוא אלי היתומה ותבקש כחסד כי אפרוש כנפי עליה ותחשב לי זאת לצדקה – כה דבר בלי ספק הרשע העריץ לנפשו, אך שגה מאד, את הכסף הצליח להשיג בנכליו אך לא את לב בת אדוניו!

 

כ"ד

נִבְעוּ מַצְפּנָיו

שלשה ימים עברו מעת אשר הובל הזקן לקבורות ושולמית עודנה יושבת שוממה כל היום ולא דברה את איש דבר.  ביום הרביעי בבקר שמעה כי הדלת תסוב על צירה אך לא שמה לבה כי אמרה: בלי ספק יבוא מנשה אל הבית ותמאן להביט בו, אך לא מנשה רק עלמה יפת עינים לבושה מכלול כבת אצילי ארץ פרצה אל תוך הבית ותפול לרגלי העלמה ותקרא בקול בוכים בשפת פולין: הה! נבכה יחד כתנים כי גדל השבר! שברך שברי, כי את תבכי לאחיך ואני אמרר בבכי על אהוב נפשי, חיי רולי ונשמת אפי אשר לקחת ממני!... הנערה העבריה השתוממה מאד בשמעה דברי העלמה הנכריה ותבט בה בתמהון, והיא הוסיפה לבכות בדמעות שליש עד כי קול מליה נחבר מהמון דמעותיה: אהבת אמת אהבת עולם אהבתיו – הורידה בשיחה – בשמחת לב חפצתי לעזוב את עמי למען אחיה בצלו אך לא כן רצה ה'! אכן לא ה' פעל ועשה כל זאת, רק הזד הבליעל, ארור יהיה עד עולמי עד! הוא כרה עליו ועלינו שוחה ללכדנו –.  שולמית הבינה מדבריה כי היא שושנה בת מטרד ותמאן בתחלה לדבר אתה דבר, אך בראותה את דמעותיה ותמת לבבה, חמלה עליה ותשם אליה פניה ותאמר: את אשר אחזה לי אני, הנך שושנה בת מטרד?! –

– צדקת, כדבריך, מכאוב לבבי הכני בשגעון עד כי שכחתי להודיעך דמי, אני אני היא האמללה אשר רק ירחי מספר שתתה יין הרקח מכוס האהבה ועתה תמצה קבעת כוס התרעלה... הה! ידעך נר הרשע באשון חשך ולא יגיה שביב השמחה באהלו לנצח כי הוביש ששון מלבי!! –

שולמית אשר שנאה בלבה מאז את העלמה הנכריה אשר כראשית לכל צרות בית אביה היתה בעיניה, הוסיפה לשנוא אותה עוד יתר בשמעה את הקללות הנמרצות אשר עברו על דל שפתיה כי היא לא הסכינה לשמוע האלה מפי עלמה רכה בשנים ותפן אל העלמה ותאמר בשאט נפש: הגנב אשר יחתור בחשך בתים יתאונן על השומר אשר לא יתנהו הפיק זממו ועל אור השמש יזעף לבו כי יזרח עליו ויתפש בכף! –

– לא אבין למליך –

– גם אני לא אבין למליך, מי הוא עוכר נפשותיכן? הלא אתן הבאתן עליכן רעה כי קשרתן על מלככן קשר ותמשכנה אחריכן גם נפשות נקיים להתעותן בתהו לא דרך, ומדוע תצעקנה הלא כגמול ידיכן יעשה לכן?! –

– שקר תדברי! – קראה העלמה בעזוז אפה – לא חטאנו, נקיים אנחנו מפשע וגם אחיך מחמל נפשי לא חטא ואשם,  רק עלילות ברשע שם עלינו הבליעל, הוא צוד צדנו כצפור ברשת ערמתו, רשת פרש ליד מעגלנו ואנחנו כשלנו נפלנו בה! האם מאהבתו להממלכה פעל ועשה כל אלה? האם תחפוץ הממלכה להכות נקיים חרם על לא חמס בכפיהם? הלא עצת שאול הזאת ממנו יצאה, והוא גם הוא בלשונו לשון נחש פתה את אבשלום לכתוב את המכתב אשר היה נכון למועדי רגלינו, והוא גלה מצפונינו ויך אותנו ואת אבשלום בלשון אל שר העיר אשר לא ידע שרש דבר נמצא בנו.  האם מאשר אהבת המלך נגעה בלבו העליל עלינו עלילות שוא? או בעבור בצע מעשקות? ובעיניך הוא כצדיק תמים, כשומר נאמן וכאור שמש המגלה מעשי רשע הנעשים במחשך!! –

– מי הוא אשר העליל עלילות שוא ומפי מי יצאה עצת רשע? הגידי לי פשר דבר! –

– מי? האם לא תדעי, או תחפצי לענות את נפשי ותציקיני לשאת את שם הנבל על שפתי? –

– חי נפשי, כי לא אדע עד מה! –

– האם לא שמעת עד כה, כי מנשה אשר התהלך כרע כאח את אבשלם גלה על עונו?! –

– מנשה?! – קראה שולמית בקול נורא מאד עד כי חרדה הנערה הנכריה מפניה – אכן עיני חזו מישרים ואת נפש טהורה מאנת האמין בדברי ותפלי ברשת טמן לך! – הוסיפה לדבר בנשאה למרום עיניה.

– האם יסרת את אחיך מלכת את מנשה? – שאלה העלמה כי הבינה כי אל נשמת המת ערכה שולמית מליה.

– הה! את אבי ואת אחי את שניהם הזהרתי מתת אמון בדברי המשחית לחבל הזה, והמה מאנו שמוע בקולי וגם שניהם מידיו נגזרו –

– מה זה תדברי? – קראה העלמה בצמהון – מדוע  תאמרי: גם שניהם? האם גם את אביך קרה מקרה רע? –

– את אבי? הה! אותו קרה המקרה האחרון! – ענתה הנערה וארבות עיניה נפתחו פתאם, כי עד הנה היו דמעותיה עצורות בלבה כגלי נהר עת עליהם יתעלם שלג ולא התפרצו לצאת, ועתה אחרי אשר הגידה צרותיה לאֹזן שומעת אשר בצרתה גם לה צר, חם לבה ובחמו נדעכו הדמעות ממקומן ותעבורנה כיבלי מים דרך עיניה, והעלמה הנכריה לא נתנה פוגת לבת עינה גם היא ותבכינה יחד עד כי לא היה בהן עוד כח לבכות.  ברגע אחד השיבה שולמית את אפה מהנערה הנכריה אשר זה ימים רבים היתה כסלון ממאיר בעיניה כי הכירה כי נפשה חפה מפשע ואהבת אמת אהבה את אחיה, ותחשבה לה לאחות בצרה.  ואחרי אשר יבש מקור דמעותיה עוד הפעם שמה אל העלמה פניה ותבקש ממנה כי תספר לה את כל הדברים מראשית דעתה את אחיה עד היום, והעלמה מהרה לעשות רצונה, כי בעת אשר דברה באהוב נפשה רָוַח לה ותמצא נֹחם לנפשה, וכדברים האלה ספרה באזני רעותה: זה ירחים אחדים ראיתי את אבשלום בבקר בבֹקר בלכתו לשוח יחד את הבוגד וימצא חן בעיני ואהלל את הנער העברי לאמי, אך היא לא שמה לבה לדברי; ומה התפלאתי בשמעי מפיה ימים אחדים אחרי כן כי הנער העברי יבוא לבקר אותנו בביתנו.  שאלתי את אמי: מה לו בביתנו? – והיא ענתה בשחוק: להתענג בחברתך, ואת קרבי אותו כמו נגיד כי רב חיל אביו ועל ידו תצמח ישועה לאוצרותינו אשר כבר דללו וחרבו.  אני הרביתי לחקור ולדרוש ממנה: מי הגיד לה כל אלה? ומי הוא אשר יביאהו אל ביתנו? ובתחלה מאנה אמי להגיד לי קשט אמרי אמת, אך כאשר הפצרתי בה ואֹמר ברֹגז: לא אדבר עמו דבר בטרם אדע כל אלה! אז גלתה לי כי רעו דבר אתה ויגל את אזנה כי אבשלום יחפוץ קרבתי.  אבשלום בא ויתרועע אתנו ואמי קרבה אותו כמו נגיד, ובלבי החלה האהבה למצוא מסלות וחזות פניו העידה כי גם לבבו יהגה אהבה ולא ארכו הימים ואגלה לו הגיוני לבי והוא גם הוא הוציא כל רוח אהבתו לי ולא הוספנו להסתיר זאת מעיני איש.  בעיני אמי לא ישר הדבר כי רק כספו מצא חן בעיניה וזאת לא עלתה על לבה כי בתה בת רוזני ארץ, תאהב באהבה עזה עלם עברי, אך היא ראתה כי קצר כח זרֹעה לשרש את האהבה מלבי, לכן חשבה מחשבות לקשר אותנו מעדנות וַתּוָעֵץ את הבוגד: מה לעשות? ועצתו היתה כי תאיץ באבשלום כי ימיר דתו, ואם ימאן תפיל עליו אימתה כי לא תתנהו לדרוך על סף ביתה.  אמנם עצתו לא עשתה פרי כי הוא ענה באֹמץ לב כי נקל לו לטרוף נפשו בכפו מהמיר דתו.  וגם אני הייתי לו לישועה ואאמצהו במו פי לבל ישמע בקול אמי, וגם את אמי דברתי קשות על כי העציבה רוח אהוב נפשי, ומני אז חדלה מדבר עוד את אבשלום בדבר הזה.  אך על רעו הבוגד פקדה אפה על כי הביאו לביתה, והנוכל לבש צדקה כמדו ויאמר: גם לבבי יחרפני בשומי לנגד עיני את הרעה אשר תמצא את בתך אם לא תבוא את אהובה בברית נצח, ונפשי ירעה לי בזכרי כי חרפת עולם לא תשכח תהיה אם ישקר לה אבשלום באמונתו אך ידי קצרה מהושיע לה – חמת עמי בערה בה עד להשחית בשמעה את דבריו ותקרא בחימה: הלהתל בי ולהרבות פצעי לבבי באת הנה? אחת דברתי ולא אשנה: עליך למצוא ישע או להסיר מביתי את המכשלה! – היועץ הבליעל חשב מחשבות ויקרא פתאם בשמחה: מצאתי חכמה! כליותי יעצוני עצה לא שמעוה שאול ואבדון! שמעי בקולי וירוח לך: הנה לב אבשלום שלום עם בתך ורק הזקן יעמוד לשטן לו לכן עלינו לשים מתג ורסן באף הזקן למען נוכל להטותו לחפצנו, וזאת עשי: הגידי לאבשלום כי ידך עם הקושרים במלך, וכי בביתך יקראו הקושרים עצרה ולכן אם יחפוץ בבתך אז עליו לתת יד אל כל מעשיכן ויהיה כאחד מכן, ואם אין, לא תוכלי לתת אמון בו, כי תפחדי פן יגלה את מסתרי הבית, ותאיצי בו כי יכתוב אל אחד מראשי הקושרים, אשר פיך יקבנו, כי נכון הנהו לבוא בסוד המורדים וכי כבר הצליח חפצו בידו להטות לב נערים רבים מבני ישראל כי יאמרו קשר, ואת המכתב הזה תסתירי אתך וכעבור ימים אחדים תגידי לו כי נחמסו עקבות המכתב וכי אֹזן השופטים לקחה שמץ מנהו ואין לו דרך אחרת בלתי אם להמלט על נפשו, ואז בראותו כי רעה נגד פניו, יגלה סודו לאביו וידעתי נאמנה כי הזקן לא ירבה חשוב מחשבות וישלחנו מעל לגבול הארץ, ואז תשימי גם את ובתך לדרך פעמיכן ובארץ אחרת תמיר בתך אמונתה באמונת היהודים ותהיה לעזר כנגדו, ואני אהיה מעירי לעזור כי אדבר על לב הזקן לבל יטרוף לעד אפו ויסלח לפשע בנו, כי הנעשה אין להשיב והוא לא יפקוד עליו אפו כי נפשו קשורה בנפשו.  כזאת וכזאת יעץ הנחש לאמי ויפתה אותה בחלקת שפתיו לבקש מאבשלום כדבר הזה ולי לא הגידו מאומה.  אך אבשלום מאן לעשות שאלת אמי כי אמר: מה לי ולצרה הזאת? אני לא אחפוץ לבוא בקהל הקושרים ובסודם לא תבוא נפשי, כי הוא דמה רק זאת כל חפץ אמי כי יבוא בסוד הקושרים, אך אמי ענתה כי אם לא יאות לה לעשות כדבריה אז תסגור בעדו דלתי ביתה.  כראות אבשלום כי אין דרך לנטות שאל בעצת מנשה אשר בטח בו והוא אמצו במו פיו לעשות כדבר הזה ויגל את אזנו כי אין כל פחד כי לא למען הביאו בסוד הקושרעם בקשה אמי ממנו לכתוב המכתב רק לנסותו ולראות אם לבבו שלם עם בתה.  כאשר שמע אבשלום כזאת לא אחר לעשות ככל אשר בקשה אמי ממנו, ויכתוב את המכתב ויתנהו על ידי אמי אשר מהרה להסתירו.  ימים אחדים היינו שמחים ושלוים כמקדם, ופתאם נפתחה הרעה: שר בית המשפט בא וישם על ביתנו משמר ויחפש חפש מחפש בכל הבית עדי מצא את המכתב, אז שם פניו אל אמי ויתן עליה בקול פחדים: מאין בא המכתב אליך? – אמי נבהלה מאד ותגד להשר את כל לבה, אך הוא הניד ראשו ויאמר: לשוא תאמרי להוליך אותי שולל כי לא נער אני עוד, אני ראיתי כאלה וכאלה –

– אמנם אדוני! – קראה אמי – אני אביא עד נאמן היודע כי כנים דברי –

– מי הוא העד? –

– מנשה אשר ימצא בבית אבינדב –

– לא אאמין כי הוא יתן עדיו להצדיקך – ענה השר בשחוק – ידעתי את האיש כי נאמן הוא עם הממלכה וכל כפר לא יטנו להעיד שקר.  ומה גם אחרי אשר הוא בפיו גלה את הסוד הכמוס עמכם לאזנינו –

– מנשה הכה אותי בלשון! – קראה אמי בשממון, והצר צוה לבל תשמיע עוד קולה עד אשר יכלו עוזריו את מלאכתם: לחתום את הארגז אשר בו נמצא המכתב ויתר הארונות.  אני שמעתי כל דבריהם אחרי הדלת וכל עצמותי רחפו, אך כרגע זכרתי כי עוד מעט יבוא אבשלום לביתנו ואחשוב מחשבות להצילו מפח יקוש כי ידעתי נאמנה כי השר ישים עליו משמר ברגע בואו.  רגעים אחדים חשבתי וכליותי יעצוני לכתוב לאבשלום במלים מעטות את כל אשר נעשה בביתנו ולהזהירו כי יסתר במסתרים עד אשר נדע איך יפול דבר.  מהרתי ואכתוב את כל הדברים על הגליון ואֹמר לשלוח אחד מהעבדים כי יחכה על הדרך עד בוא אבשלום ויתן לו את המכתב, אך כרגע ראיתי ונבהלתי כי השר הפקיד שומרים על הבית.  במפח נפש שבתי לחדרי ואגיד כל צרות לבבי למינקתי והיא הרגיעה רוחי באמרי פיה ועצתה היתה: כי ארים פתאם קול זעקה ואפול על הארץ כמתעלפת וכאשר ישמע השר הקול ימהר לבוא אל חדרנו ואז תבקש היא ממנו הרשיון ללכת לקרוא את הרופא ובדרכה תמצא את אבשלום ותתן לו את המכתב אשר כוננו ידי.  עצתה עשתה פרי כי השר האמין בדברי הזקנה ויתננה ללכת אל הרופא והיא נתנה את המכתב על יד אבשלום ותשב הביתה.  השר הוביל את אמי אל בית הסהר וביום המחרת שמעתי כי גם אבשלום הובא ביתה האסורים –

כרעם ברקים הלמו ומחצו דברי העלמה את ראש האחות האמללה, כחצי רעל נחתו עמוק עמוק תוך חדרי בטנה ויציתו אש תפת בעורקיה אשר זה ימים אחדים היו בלי מרגעה מטרה לחצי זעם וקצף.  כל עשתונותיה כלו בעשן הקצף והנקמה אשר התלקחו כמוקדי עולמים בקרב לבה ותהי כְּמֻכָּה בתמהון: עיניה הביטו נכחןולא ראו את אשר לפניהן, מחשבות לרבבות עלו על לבה ואשה רעותה רדפו השיגו התבוללו בלי משטר כגלי ים סביב צורי מכשול אשר יהמו יתגעשו וירימו ראשיהם עדי ירדו תהומות ויאבדו... מחשבות כאלה לא תחזקנה ידי איש לעשות חיל ולא תתנה אֹמץ ללב למצוא תחבולות רק תכינה אותו בשגעון ותמהון, תרפיה ידיו ורוחו ותנקרנה מוח עצמותיו כעורבי נחל עת יתגודדו על נבלת מת... מחשבות כאלה לא על נקלה תעזובנה את המקום אשר אוו למושב להן, רק בחזקת היד וברב כח תסערנה ממקומן.  שמחה חדשה אם תפרץ פתאם לבוא אל מקום מושבן אז תבהלנה ותסגנה אחור, וגם פחד פתאם או צרה חדשה יזרו אותן הלאה, ואם לא תבוא אחת מאלה לעזרת האומלל, יהיה למשסות למו ובדי שאול אתו תרדנה...

 

כ"ה

בּוֹצֵר עַל סַלְסִלוֹת

מנשה בא החדרה ובראותו את שושנה יושבת על הארץ יחד עם שולמית, נבוך מאד ולא נֹעז לצעד הלאה, והיא בראותה אותו התנשאה כארי ותרץ אליו בחמה שפוכה ובקול נורא מאד קראה: עוכר נפשנו! צפעוני! בוגד נמבזה! הגם אותנו הנשארות לפלטה מחרב לשונך לשון אפעה באת להכות חרם? בן שחת! – שולמית התעוררה מתמהון לבבה לקול הקריאה ובראותה את המשחית התחלחלו כל קרביה, כי כמו  מלאך דומה בא לקחת את נפשה היה בעיניה, אך זאת היתה לה לישועה כי הקצף והפחד השיבו לה רוח בינתה, ותתנשא ממקומה כמו הכינה נפשה למלחמה אך לשונה לחכה דבקה, כי לא מצאה מלים להביע בהן את העשתונות אשר הרה והגה לבה בעת הזאת, וכל החרפות והקללות אשר שמעה מעודה היו כדברי אהבה בעיניה מול אלה אשר חשבה בלבה.  רק אז כאש שמעה קול זעום נפשה אשר נתן בקולו על שושנה: צאי מזה! כי נכריה את פה, ואיך תעיזי מצח לחרף את אדוני הבית בביתו? ! – רק אז פרצו עשתונותיה וימצאו תוצאות מפתחי פיה ותקרא בקול פחדים: ברח לך בליעל! צא כרגע ואל תטמא את הבית ! –

– לא אדע, מי הוא זה אשר יצוה עלי לעזוב את ביתי? – ענה הנבל במנוחת לב.

– ראובן! שמואל! – קראה בעלת הבית אל המשרתים – הוציאו את הגנב מן הבית – המשרתים מהרו לקול הקריאה אך איש לא מלא פקודת גברתו.

– בוגדים! – קראה הנערה בחמה שפוכה ותעזוב את הבית להודיע הדבר להשופטים וגם שושנה מהרה לעזוב מקומה אחרי ראותה את השערוריות הנעשות בבית. המה באו ומנשה הוציא מצלחתו כתב נכתב ונחתם ביד אבינדב ובו כתוב כדברים האלה: הנני נותן את ביתי ומאת שקל כסף לאוהבי למנשה ירושת עולם, וזה חפצי ורצוני האחרון כי בתי תהיה לו לאשה . . .

עודם קוראים את הכתוב בהכתב בא הסוכן אל הבית ובראות שולמית אותו נפלה על צוארו ותבך בכי תמרורים באין אֹמר ודברים.  אחרי רגעים אחדים התעודד הסוכן ויאמר:  אהובתי ששון לבי, הנה הבאתי לך בשורה, אך אל נא תבהלי, בשורה טובה אתי, אך הרגעי נא, אל תשתוממי! –

– בשורה? – שאלה הנערה בעצבון – האמנם יהיה עוד כדבר הזה? האם יקומו רפאים שוכני קבר מירכתי בור לדין עם מרצחיהם? הה! תקוה נדחה ממני, רפאי בל יקומו, ומה איחל עוד? כל ימי צבאי אור חשך באהלי! –

– ובכל זאת עוד תקוה נשקפה, הנה לא לעתים דחוקות נחשוב בני תמותה את יורדי בור בעת אשר חַיְתָם עוד באור תראה – ענה הסוכן.

– אמנם מתי בל יחיו עוד לעולם, הה! –

– אביך לא יחיה עוד כי את אשר בלעה האדמה לא תפליט עוד לנצח, אך על אחיך לא טרה עוד הבאר פיה . . .

– מה תדבר? – קראה שולמית בשממון וברכיה כשלו ותתנודד.  הסוכן מהר להחזיקה בזרועותיה לבל תפול ויוסף להביע אמריו לה: אהובתי, מקור חיי! הרגיי רוחך, הלא השמעתיך כי בשורה בפני, אך חזקי לבך ואל תבהלי בשמעך מפי . . .

– סוד לך ממני! ענתה כְּמֻכָּה בשגעון – סוד לך! גם אתה בגדת בי, גם אתה קמת לצחק בי ולרבות פצעי חנם! אבחר מות מחיים ! אל ירכתי בור אחישה מפלט לי מרוח עריצים! – ובדברה התנערה ותסר את זרעֹתיו מעל שכמה בחזקת היד.

– מאור עיני! משוש רוחי! – התחנן הסוכן קולו – אמחה מספר חיים, אור שמש יחשך בעדי אם לשוני תהגה רמיה, הטי נא אזנך לקול אוהבך אשר בך כל חיי רוחי ושמעי! – שולמית עמדה על מקומה ולא ענתה דבר רק הביטה בעינים חשכות על היושבים בבית.  פתאם נפתחה הדלת ושושנה בת מטרד פרצה אל תוך הבית ותקרא בקול גדול: שולמית!  עוד אבשלום חי! – מלבב האמללה פרצה אנחת שברון מתנים ותפול כגויה בלי נשמה בין זרעת הסוכן אשר מהר להחזיק בימינה לבל תפול לארץ.  מנשה אשר עמד עד הנה ויבט בהסוכן בקצף וקנאה,  נבעת מאד בשמעו כי עוד אבשלום חי וימהר לעזוב את הבית וגם השופטים יצאו אחריו.

הסוכן השכיב את שולמית על המטה ושושנה מהרה להביא רופא לעזרת האמללה אשר שכבה כבול עץ בעינים עצומות על משכבה וכל עוד רוח באפה עד כי האמינו העומדים עליה כי יצאה נשמתה, ומי יודע אם לא טוב היה לה לוא שבה נפשה אז אל האלהים . . . בטרם היתה כעפר לדוש תחת רגלי המרצח. . . עצבת נוראה כסתה פני רעי בדברו את דבריו, עיניו יצאו מחוריהן ותארו היה מורה מאד.  חזות פניו העידה עד בלי די כי ברצח בעצמותיו יעורר זכרונות מתהום  הנשיה, זכרונות אשר ימסכו רעל צפעונים בכוס החיים ויבעיתו נפש ורוח.  לפעמים עצר במלון כי נלאה נשוא את המכאובים אשר הביאו בלבבו, אך הנה פרצו מפתחי פיו למרות רצונו, כהמעונן אשר יעלה שעירים ובני תֹפת באמרי פיו ואך יקרא בשמם ימהרו לעלות על פני תבל, וחכמתו לא תעמוד לו להסירם ברוח פיו אז יקומו לצחק בו, יענו אותו ויציקו לו, כן היה רעי בעת ההיא, הוא העלה את הזכרונות מתהום הנשיה ולא עצר כח לגרשם מלבו אחרי כן.  אני הטיתי אזני ואשמע לכל דבריו ולא הוצאתי הגה מפי וגם אחרי אשר נאנק דֹם לא ערבתי לבי לשאול מפיו דבר כי ראיתי כי זכרונותיו ישיבוהו עד דכא.  אחרי אשר החשה זמן כביר התעורר כמו מתרדמה איומה ויאמר: לא אוסיף עוד הרבות אמרים כי המה ימֹצו לשד חיתי ורק בדברים מעטים אספר לך אחרית האמללה: היא נפלה למשכב על ערש דוי, בראשונה נראו אותו השגעון על פניה והרופא לא כחד תחת לשונו כי בינתה הסתתרה.  אמנם כח הנעורים ועורקיה החזקים אשר מעודם לא נגעה בהם יד הפגעים לרעה היו לה לישועה להשיב רוח בינתה אליה.  רוח הרעה סר מעליה וקדחת נוראה לקחה מקומה, דמי עורקיה נהפכו לנחלי אש ובקרביה התלקחו מוקדי עולמים ותתהפך בציריה ששה שבועות עדי החלה להתרפאות ולשוב לאיתנה.  בימים הראשונים לא ידעה עד מה מכל התלאות אשר עברו על ראשה, אך לאט לאט שבו הזכרונות הישנים את החיים החדשים ותשאל את סוכן, אשר לא עזב את ערשה מיום נפלה עליו למשכב, אם אמת הדבר כי עוד אבשלום חי? הסוכן ענה כי אמת הדבר, אך מֵאֵן  לגלות את אזנה פעם אחת מכל הנעשה בבית מעת אשר חלתה, מדאגה מדבר פן לא תעצר כח לשמוע ורק לאט לאט גלה לה כי אבשלום חפץ לשלוח יד בנפשו ויעביר תער הגלבים על צוארו, אך הרופאים השיבו לו את החיים, והמשפט נחרץ עליו כי יהיה כל ימי צבאו אסיר אל בור כלא, ולכן אזלת ידו לדבר משפטים את איש הדמים את מנשה אשר בלע חילם, כי בעזרת שנים מהשופטים אשר השוחד עוֵר את עיניהם לקח את הבית ובית המטוה נמכר ויקח לו את מאת השקל  ככתוב על הכתב אשר עליו נחתם שם אבינדב, ועל דבר יתר הפלטה שאלו השופטים את פי אבשלום והוא ענה כי יתר הכסף, כמאת אלף שקל, ינתן אל אחותו, ולכן הפקידו פקיד על חלקה עד אשר תשוב לאיתנה – העלמה האמללה לא בכתה ולא הוציאה הגה מפיה בשמעה כל אלה, רק אחרי אשר כלה הסוכן לדבר את דבריו שאלה אותו אם יתנוה השופטים לראות את פניה אחיה? – אך הוא ענה כי אבשלום איננו עוד בעיר הזאת כי משפטו להאסר בבית האסורים בארץ רחוקה מאד, וינחמה כי עוד תקוה נשקפה אשר יבוא יום פדות לנפשו כי לא לעתים רחוקות תבוא תשועת פתאם לאסירי עני, ואחרי אשר שבה מעט למנוחתה מסערת רוחה הוציא מכתב מחיקו ויתנהו על ידה באמרו: אבשלום שלחהו הנה בטרם עזב את העיר –

היא לקחה המכתב ותשם עיניה בו ועפעפיה נזלו דמעה מאין הפגות.  כל היום הוא ישבה על מקומה ותקרא ותשב לקרוא, כמו לא שבעו עיניה מראות כתב יד אחיה היקר לה.  במכתב ההוא ספר לה אבשלום כל דרכי מנשה איך פתהו ויוכל לו וכל עלילותיו ומזמותיו אשר עד הנה נסתרו מעיניה גם את דרכי הבליעל בעזובה אשר אבשלום ידע אותם כבר כי שמעם מפי בן ישיבה ורק אהבתו לו עורה עיניו, עד כי לא חשב לו מעלליו הראשונים לעון.  כל אלה השמיע אותה וינחמה בתקוה כי עוד יקרא לו דרור, ואז לא ישיב ידו מבלע את מצמיתו.  אך התקוה הזאת לא אמצה רוחה כי עמודי גויתה רופפו מאד מהמון הצרות ומהמחלה אשר עברה על נפשה, ודברי המכתב אשר גם לב זר יקרע לגזרים בקראו בו, וגם אני הייתי יום תמים כאיש נדהם אחרי אשר קראתי בו, הוא הדש פצעי לבבה ויפילה שנית על ערש דוי כירח ימים.

כאשר שבה לאיתנה שנית ותחל להתהלך בחוץ, שמה אל הפקיד אשר על אוצרותיה את פעמיה ותסירהו ממשמרת פקודתו ותתן ידה אל הסוכן ותבוא אתו בברית לעיני כל ישראל.  האהבה העזה כמות אשר אֵחֲדָה לבם החלה להעלות גם ארוכה ומרפא לפצעי לבביהם, כי בשכבר הימים הכל נשכח  גם הטוב גם הרע וגם אמללים ודכאי רוח יחיו בנעימים בראותם באור ההצלחה, אם אך פגעים חדשים לא יחולו על ראשם.  אך מנוחה לא מצא הסוכן בעיר ועל כן דבר פעמים רבות על לב רעיתו לעזוב את העיר אשר היתה להם לעיר בלהות, אבל היא מאנה שמוע בקולו כי חפצה לשבת במקום אשר עצמות הוריה תנוחינה – כה ענתה בכל עת לאלוף נעוריה – אך בלבה מצאו גם מחשבות אחרות קן להן והנה עצרו בעדה מעזוב את העיר; היא האמינה אמונה אֹמן באל גמולות כי ישלם לרשע ברשעתו ותקוה כל היום כי שואת פתאם תבוא על הצר אשר צרר לבית אביה, או אבשלום ישוב ויקום נקמתו ממנו; לכן לא עזבה את העיר למען תראה אחריתו.  אכן תקותיה כוננו ברחם כל התקות – בהדמיון, ותלכנה אל מקום אשר תלכנה רֻבָּן – אל תהום התֹּהוּ.  ימים עברו שנים חלפו ועוד לא בא הקץ לבית עַוְל, עודנו מתהלך באשמיו כקדם ולא יירא רע.  ואף כי בא יום אחד אשר בו קותה שולמית לראות יום פקודה על הרשע ותאמן אמונה אֹמן כי זה היום הכין שופט רמים לפקוד עליו אפו אך גם היום הזה כמוץ חלף עבר ואהליו אשר קנה בעולה ישליו לו.

אחרי אשר ראה מנשה כי נוחלה אבדה תקותו למשוך את בת אדוניו ברשת אהבתו כי היא היתה לאשה לאיש חרמו, נאות לדברי איש הבינים אשר דבר על לבו לבחר בבת ראש הקהל לעזר כנגדו, ולרגלה באו לביתו אוצרות חדשות כי יחידה היתה לאביה אשר כביר מצאה ידו ויהי הגביר בעירו.  חותנו אשר כבר זרקה בו שיבה שאל בעצתו בכל אשר עשה בדבר הקהל ובכן היה גם לראש הקהל אף כי לא בחרו בו.  ואף כי רבים שנאוהו בנפש אך איש לא ערב לבו להביע מחשבותיו כי פחדו נפל עליהם, ויחכו לעת מצוא, ויום אחד בא וירנין לב כל שונאיו אשר דמו כי באה העת אשר בכליון עינים חכו לה, עת תמוט רגלי שנוא נפשם; וזה הוא היום אשר הביא שמחה בלב שולמית, אך אחרי ימים אחדים ראו כלם כי תקותם מאפע, כי איש זרוע לו הארץ והכסף מגן הוא להחוסים בצלו לבל תאֻנה אליהם רעה : ביום חג המצות כשנה אחרי ירש את בית אבינדב בצאתו מבית התפלה עטרו אותו אנשי חיל מזוינים ויובילוהו למקום המשפט ואיש לא ידע מה שרש דבר נמצא בו.  בבואו לבית המשפט נגש אל השר היושב ראשונה וישאלהו בגאון: מה עוול מצאו בי כי שבתו משוש חגי? – על זה ענהו השר לוא היתה לאל ידנו לבוא אתך במשפט על כל דבר עול אשר אין לאל יד איש להוציאן אור עליהן לא נוכל להוציא דין ומשפט רק על הנגלות הנך קרוא הנה – ובדברו צלצל בפעמון ושני אנשי חיל הביאו איש אסור באזיקים אל הבית.

– התדע את האיש הזה? – שאל השר.

– לא אדעהו – ענה מנשה בבטחה.

– שקר הדבר! – קרא האסיר.

- החרש מעט! – ענה השר וישם אל מנשה פניו ויאמר: אולי לא תכירהו עתה בראותך אותו בבגדי אסירים, אך זאת ידעתי נאמנה כי תכירהו כרגע בהודע לך כי הוא היה המשרת בבית האסורים בעת אשר ישב אבשלום בו –

– הוא המשרת? – קרא מנשה בשממון, אך כרגע הבליג על מבוכתו ויאמר: ומה לי ולו? –

– מדוע נבוכות בשמעך כי הוא היה המשרת, אם לא תדע מה לך ולו? –

– אני לא נבוכותי, רק זכרון הצרות אשר עברו על רעי ואוהבי אבשלום הכאיב את לבבי –

– זאת ידעתי מאז כי צרות רעך נגעו עד לבך – ענה  השר בלעגי שפה – ועל כן חשת לרוחתו לישועתו לחלצו מן המצר, האין זאת? –

–אני לא חשתי ולא עשיתי מאומה למען פתוח לרעי דלתי בית האסורים אף כי צרותיו נגעו עד לבי, כי מעודי לא הלכתי נגד חקי הממשלה –

– לא דלתי בית האסורים יצאת לשבר, רק לחלץ נפשו מגויתה –

– עלילת שוא הוציא שונא עלי, זאת אראה עין בעין, כי איך יכולתי לגשת אל רעי אשר היה סגור בבריח ודלתים? –

– דבר אתה! – נתן השר צָו להאסיר, והוא פתח פיו ויאמר: ימים אחדים בטרם שלח אבשלום יד בנפשו בא אלי זה האיש וידבר על לבי כי אגיד להאסיר כי עליו נחרץ המשפט להתלות על עץ, ובראשונה מאנתי שמוע בקולו, אמנם הוא לא הרפה ממני וישבע לי באמונתו כי אמת הדבר כי משפט מות נחרץ עליו ויתן על ידי מאה שקל כסף למען אבצע חפצו: לגלות הסוד להאסיר ולתת לו ארגז קטן ככף איש, ויבטח לתת לי עוד מאתים שקלים אחרי אשר אשלים חפצו.  הכסף עִוֵר את עיני גם האמנתי לדבריו כי המשפט נחרץ עליו ואבוא ואגיד לאבשלום את כל דבריו בשם איש לא נודע לי, כי את שמו לא ידעתי, ואתן לו את הארגז ואצא ואחרי חצי שעה בא השר המשגיח על בית האסורים וימצאהו מתבוסס בדמו על הארץ.  והנני נכון להשבע בשם ה' כי כל דברי אמת וצדק, כי לא ידעתי כי בארגז נמצא תער הגלבים וכי האמנתי אמונה אמן כי המשפט נחרץ על אבשלום – מנשה עמד במנוחה בעת אשר דבר האסיר את דבריו ויבט בו בבוז ושאט נפש כמו חפה נפשו משפע ולא יירא מדברי איש מרמה אשר יוציא עליו דבת שוא.

– מה תענה אתה על הדברים האלה? –  שאל השר את מנשה.

– מה לי לענות? האם אבקש להצדיק את נפשי בכל עת אשר יקום מלשין להוציא עלי דבת שקר? הלא אם אעשה כה אז ירבו מצמיתי מיום ליום –

– מדוע יוציא עליך דבת שקר ולא עלי או על איש אחר? –

– זאת לא לי לדעת – ענה הפושע במנוחה – השופטים ידרשו ויחקרו היטב אם יש לאל ידם להרשיע איש נקי כפים על דברת פושע אחד אשר יענה בו סרה? ! והנני מגיד לך מראש כי לשוא יהיה כל עמלך לדרוש ולחקור מפי, אחת דברתי ולא אשנה: כל הדברים האלה שקר המה ואני לא אדע עד מה, ומעתה לא אוסיף ענות דבר אף על אחת משאלותיך – .  הוא מלא את דברו כי לא ענה מהעת ההיא דבר על כל אשר שאלוהו בשבתו במשמר, אך הכסף ענה את הכל כי חוקנו לא נח ולא שקט עדי מצא נתיבות שר העיר והוא האיר פנים אליו ויבטיחהו להוציא עד מהרה צדקת איש בתו, וכשחוק היה להשר עשות כדבר הזה, כי רק אחד מהשופטים, הוא ראש בית המשפט, בקש להרשיע את מנשה לא כן יתר השופטים, המה כלם דברו עליו טובות כי ידעו נאמנה כי שכרם אתם, לכן הסיר השר את ראש בית המשפט ממשמרת פקודתו ויתן לו משרה אחרת, ובכן יצא הבוגד לחפשי למגנת לב שולמית ויתר שונאיו.

מעת אשר יצא מבית האסורים היה כדוב אורב להסוכן ולרעיתו על אשר הכוהו בלשון ויוציאו עליו עלילות שוא – כה הגיד לכל איש בביתו ובבית התפלה – ויכנה את הסוכן  בכל עת בשם מלשין, והחנפים אשר באו ביתו הרבו לדבר סרה בהסוכן למען הבאיש ריחו בעיני אנשי העיר, ולמען למצוא חן בעיני מנשה ביתר שאת, הוציאו דבה כי הסוכן ורעיתו אינם יראים את ה' . . . וגם לא יזהרו ממאכלי בשר וחלב וכהנה עונות רבות אשר די כחן להרחיק לבב כל יושבי העיר מעליהם, וגם חפצם הצליח בידם להשליך שקוצים על בית הסוכן עד כי רחקו מעליו כל באי שער העיר וכשחוק היה למנשה אחרי כל אלה לשלוח פחים בעקביו.  לא ארכו הימים ימי שלוה לשולמית וידיד נפשה; שונאם בנפש לא נח ולא שקט עדי הקימו מזמות לבו: ללכוד את הסוכן בפח אשר טמן לו, כי שלח בו מלאך זעם, אחד ממשרתיו עושי רצונו והוא בא אל בית המשפט ויעד בהסוכן כי יעשה מקנה וקנין בגנבות ויקנה כלי כסף אשר נגנבו מבית תפלתם; ופתאום לפתע בא שברו, כי בעת ההיא פרצו גנבים אל אחד מבתי תפלתם ויגנבו כלים אחדים וצלם זהב גדול, והבליעל עושה דבר מנשה אמר בבטחה כי ידע נאמנה אשר אם יחפשו חפש מחפש בבית הסוכן כי ימצאו את הגנבה.  השופטים באו לביתו ואחרי אשר הרבו לחפש, מצאו את הצלם וכוס זהב גדולה קבורים במעבה האדמה בחצרו ולוא היה בביתו כי אז בא אל בית הבור, אך זאת היתה לו לישועה כי היה קרוא למשתה לאחד מרעיו וכאשר באה שואת פתאם אל הבית מהרה אשה זקנה אשר גרה בביתו להודיע לו מכל הנעשה בבית למען יִמָלֵט על נפשו, וביום השלישי יצא כתב גלוי מאת שר העיר אל השומרים והשופטים ביתר הערים כי שמואל איש כספי (הסוכן) גנב כלי קדש מבית תפלתם ויברח בהחבא לכן יחפשו חפש מחפש אחריו.  אך הוא נמלט מידם ועקבותיו נעלמו עד היום הזה ושולמית קנתה החפש לנפשה בכסף מלא ומני אז תשב האמללה בודדה גלמודה מאישה אשר נפשה דבקה אחריו.  אך הצפעוני עוד לא כלה כל חצי חמתו בה, עוד נטר איבה לאשת עברתו וזה היום אשר הביא יתר בני אשפתו אל לבה, כי הציגנה כחוטאת לעין כל לִשַׁמָה לחרפה ולקללה לכל באי שער העיר, עתה שת קציר לשארית הפלטה מהבית אשר הכה חרם כי האמללה נפלה למשכב מרוב מכאוביה ולא הוסיפה קום.  הנה כי כן כונן האכזרי חציו על יתר להשמיד ולאבד עד בלי השאיר פליט לשונאיו, עשה וגם הצליח ועתה לא יפחד עוד משואת פתאם, כי מי יפקוד עליו עונו? מי  יקום נקמת דם האמללה ממנו? הה! דרך רשעים צלחה ! –

– פצמתני בדבריך – קראתי ככלותו את דבריו – פוררת ראשי ולבי ! הן למאורת צפעונים הובילוני רגלי,  למקום בו רצח ומזמה כדבר באֹפל יהלכו, נעזוב את העיר ברגע פן נלכד גם אנחנו ברשתות פועלי און ! –

–אנא תשים פעמיך? – ענה רעי בשחוק ועצבון יחד – איפו תמצא מחבר מרוח עריצים? פנה לך על ימי או על שמאל ובכל מקום אשר תבוא תמצא אלה וכאלה לאין ספורות.  אמנם לנגד עינינו אין כל פחד, יפחדו העשירים ושלוי עולם אשר מלאו בתיהם טוב פן יארוב להם כחתף אויב במסתרים, לא כן אמללים כמונו אשר מבקר לערב יֻכַּתּי מידי הזמן, לנו אין כל פחד, העוני והמחסור ישימו עלינו סתרה לבל תאֻנה אלינו רעה –

– אך האמנם מלאה הארץ חמס באין מפגיע ובאין שם על ל לִשַׁבֵּר זרֹע רמה? –

– הלא אמרתי לך בראשית דברי כי ישנם אנשים ישרים תמימי דרך ועושי צדקות בהעיר הזאת וביתר הערים, ורב מספר אנשי חסד ממספר בני בליעל, אמנם אלה נתעו בשוא להאמין כי יראת ה' נוכח פני הזדונים האלה.  הנה אלה הרשעים יתחפשו באפר צדק יתכסו בבגד תֹּם לעין רואים ויתממו, הנה המה אומרים קנאת  ה' צבאות תאכלנו, לכלות כל עון ולתתם פשע נצא חלוצים, והפתאים ילכדו בערמתם ויאמינו כי עינם לאמונה וכי יחפשו אחרי חטאים להסיר הרע מקרב בית ישראל ולעצור בעד המגפה, ואם ימצא אחד או שנים בעיר אשר רב כח לבם להבין דבר לאשורו, אך הנה לא ירהבו בנפשם עז לגלות את המסכה מעל פני אנשי המרמה, כי אוי לו להאיש אשר יהגה בפיו את אשר יחשוב בלבו, להאיש אשר יעיז לדבר תֹּעה אל המתקדשים המושכים לב העם אחריהם בעבותות מרמה, כי אף אם יצדק כמשה איש האלהים לא תעמוד לו לא צדקתו ולא חכמתו להנצל מרגשת פועלי-און, כי אתה פושעים ימנה ושמו יהיה לחרפות ולדראון ואז חייו תלואים לו מנגד.  גם על בנים ועל בני בנים וגם על משפחתו יכבד עונו, לכן כל שומר נפשו ירחק מהם כי מי הוא זה אשר ער לבו לגשת לעורר לויתן למען הלחם בו? ובכן נראה צדיקים קבורים והרשעים ישאו ראש, לא זרע אנוש גם לא שבט אלוה עליהם . . . אשרי האיש אשר רק מפי אחר שמע כל אלה ואל עצמו ובשרו לא נגעה הרעה, הוא יביא לב חכמה בבואו בין אנשים וידע להכיר מעבדיהם, ואם רוח נכון בקרבו יבקש לו אנשים וידע להכיר מעבדיהם, ואם רוח נכון בקרבו יבקש לו להאמלל אשר בדמי לבבו קנה חכמה ואשר שתה מצה קבעת כוס התרעלה אשר השקוהו אנשי מרמה ותך, לו לא ינעמו עוד החיים, ששון ושמחה ינוסו מפניו, הוא רק חמס יראה, רק שוד ישמע באזניו, כי לא יאמין עוד בבני אנוש, וגם הישר באדם לא זך בעיניו כי לבו יסיתהו בשפק, וזכרונות  הימים החולפים יקומו כמלאכי זעם לנקר מוח עצמותיו ולהוביש ששון מלבו.  כרע העין אשר אצרות חשך לו יפחד כל היום פן ישקוהו סף רעל למען רשת אוצרותיו ולכן יאכל לחמו בדאגה מיראה פן מות בו, כן יירא האמלל מרעיו ומיודעיו לגלות סתרי לבבו להם, פן בגוד יבגדו בו, כל התבל ושאונה כמעון תנים בעיניו והחיים עליו למשא, רק רגש אחד יעודדהו לפעמים וישים עבותות על ידיו לבל יטרוף נפשו באפו! הרגש הזה ימשוך אחריו את האמלל, כאור נר אשר יתראה פתאם למגשש באפלות באישון לילה, יפיח רוח עז בקרבו להרים  פעמיו ללכת אחריו אף אם לא ידע אנה ינחנו, לנוח ישרים או למערת פריצים . . . הנקמה! הנקמה! הה! היא תעודדני גם אני לצעד הלאה בדרכי החיים ! הנר האחד אשר יאיר לי, הרגש האחד אשר לא ינום ולא יישן בחדרי לבי, היא הנקמה ואליה אשר נפשי ! – בדבר רעי הדברים האחרונים סרה העצבת אשר שכנה כעננה על פניו, לחייו התאדמו כלחיי שותה  שכור ועיניו הבריקו כזיקי אש וכאיש ערוך להמלחמה נשא ראשו, אכן ככלותו לדבר סרו לאט לאט אֹדם לחייו וברק עיניו ויורד לארץ ראשו.

– לא אבין למליך – עיניתיו – דבריך רמים ונשגבים ממני ולא אוכל להם –

–מי יתן ולא תבינם עד עולם ! – ענה בעצבת נוראה –  אכן לא לך אחי להבין רגשותי! כי לא להצפור הנולדו בבית ולא ידעה רפש להבין רגשות צפור דרור אשר מוקשי איש שמו לה דלתים ובריח לבל תתענג על חיי חפש ודרור, ולא להצפור האחוזה בכלוב לדעת צרות נפש הצפור השחוטה אף כי גם שתיהן נלכדו בפח יקוש.  אם אמנם גם הוריך נגזרו מידי עריצים כהורי, גם נחלת אביך נהפכה לזרים ואין אומר השב, אך העמל נסתר מנגד עיניך, עושקיך עשקוך בטרם יצאת עוד לאור באור החיים ורק לשמע אזן שמעת מפי כי בוגדים חממו הון אביך ויציגוך ככלי ריק.  אך לא כן אנכי עמדי, אני ראיתי בעיני שבר על שבר.  הוה על הוה עברו על בית אבי ויכריעוהו תחתם.  אני ראיתי ראשיתו בשבתו על מרומי העֹשר ואחריתו אשר היה עדי אבד.  אני ראיתי כבוד אחותי בשבתה בבית מלא טוב פנימה, וחרפתה ! ! . . . רב לנו לדבר ! – קרא פתאם וירקע ברגליו כמשתגע – לא ! לא אשתגע ! ! . . . קרא עוד הפעם בקול נורא ויחזק ראשו בשתי ידיו – חיה אחיה ! אל תסתתרי בינתי ! לא ! עוד יש לי חפץ בך ! לנקום נקם ! נקם אקח ! ! – כראותי זאת נבהלתי מאד ומחשבות עלו עוד הפעם על בלי אולי משתגע הוא, אמנם המחשבות האלה עברו כרגע כמוץ עובר, כי אהבת נפש אהבתיו ולא נתנני לבי לחשוב עליו רעה, גם הָרְאֵתִי לדעת כי כביר כח לבו, ואֹמר בלבי: דרכיו נסתרים ממני, והיכול אוכל אני להבין את אשר בלבו? הוא צדק במשפטו באמרו כי לא אוכל בוא עד תכונתו מאשר כי אני לא ראיתי צרתי בעיני, ומי יודע אם לא גדלו מכאוביו אלף פעמים ממכאובי? – זאת השיבותי אל לבי ואצדיקהו, אמנם זאת היתה לפלא בעיני בראותי כי יהפך בכל עת לאיש אחר בנשאו את המלה נקמה על שפתיו: רגע יספר במרי שיחו ויבכה מרה, ואך יוציא את המלה מפיו , יתעודד ויתיצב הכן כאיש ערוך למלחמה.  אחרי זמן כביר שב למנוחתו ויאמר: אחי ! מעתה נשים רק אל הבאות לבנו ואל נזכור ראשונות כי הנה תציתינה להבתשלהבת בעצמותי, ואחת אשאל מעמך: אל תשאל מפי את הקורות אותי עד אשר אספר אותן לך, עוד יבוא יום ואגלה לך את כל לבי, אך לא עתה, ומאד אתנחם על הדברים אשר השמעתיך עד הנה כי עודך נער ואפחד מאד פן יכו שרשיהם על תלמי לבבך ויוציאו שרש פורח ולענה למרר חייך ולגזול מנוחת לבך ובי יהיה העון.  הה! מדוע נולדתי לבהלה לראות עמל ולהדאיב נפש רֵעי ? ! . . . אמנם לוא ידעת נגעי לבבי כי אז הבינות כי לא אני הוא המדבר רק פצעי יזעקו מרה, המה יקראו בחזקה למרות רצוני ואני רפה ידים ולא אוכל למשול בהם, הה ! מר לי מר ! – ובדברו בכה בכי תמרורים.  אני הבטחתיו לעשות רצונו, אף כי נכספה נפשי לדעת תולדות חייו, כי נפשו יקרה בעיני ולא יכולתי למרות את פיו. – מני אז החל ללמדני קרוא עברית ואני הגיתי בתאות נפש, גם באמרי פיו הביא חכמה בלבי; הוא נשא מדברותיו באזני על גוי ועל אדם ודבריו ירדו כשמן ששון ללבי, הוא ספר לי דרכי ארצות שונות וממלכות רבות אשר לא שמעתי שמען מעודי ויהי בעיני כתמים רעים, וכאשר השכלתי עשות רמיה בהיותי בבית בעל השם, כן הרביתי חכמה ודעת להשכיל לצדק ולשפוט מישרים בחברת רעי אשר לא הסיר עיניו ממני אף רגע.  ואף כי הוא קרא תמיד חמס ושוד על כל בני האדם ויתן כלם כמרצחים כצפעונים אשר שומר נפשו ירחק מהם בכל זאת לא הביאו דבריו בלבי איבה לבני האדם, גם לא עלה על לבבי לאמר הן כל בני האדם רשעים המה אאלף גם אני ארחותם, ותהי להפך; כל אשר הוסיף להרשיע בני איש ומעלליהם כן גבר החפץ בלבי לטהר לבי למען יהיה רוחי נכון ולבי מבקש יֹשר כאחד השרידים אשר קרא בשמם, כי  להיות כאחד מבני המעלה אותה נפשי.

 

  

כ"ז

הַחַזָן וּדְרָכָיו

בבואנו אל החזן מצאנו שם את כל העוזרים אשר נקבצו ובאו ללמוד המנגינות אשר ערך ליום השבת, גם רבים מבני העיר היו בבית כי התאספו להתענג על נעימת זמרתם, וכשמעם את הקול קראו ברגש "הפלא ופלא !" "מאד נעלה ! "

– השירה הזאת לא נופלת היא משירי ישראל הפושע! (הוא היה אחד מגדולי החזנים בארצי אשר הרבה המזמתה לפי דברת רבים, עד כי היה למלה בפי יושבי הערים האלה, והנבלות והתועבות לאין ספורות אשר עשה בימי חייו יספרו עד היום הזה ובלי כל ספק יגדילו עליהם בדרך האנשים האלה, אך גם בקולו ובנעימת זמרתו היה למופת ליתר החזנים כמו בתועבותיו) חי נפשי כי לא נופלת השירה הזאת  משירי ישראל הפושע! – קרא אחד מהשומעים ברגש.

– לא נופלת ? ! – קרא החזן  ברגש – אדמה כי שירתי נעלה אלף פעמים על שירת ישראל ! כי במה הראה כחו? האם ידע מה בחכמת השיר? הוא שר בשירים ולא ידע עד מה, לא כן אני, אני אקרא מעל ספר השירים כל הכתוב עליו, ואדע לערוך אותו במדה ומשקל, ואתה תאמר: לא נופלת שירתי משירי ישראל ! –

– אבל גם ישראל היטיב נגן – ענה איש.

– לא אכחד כי הוא היטיב נגן הרבה יתר מכל החזנים אשר בארץ, אך איך ישיח ויערך לי? – .  אני שמעתי ולא בינותי.  כי כשירת סובאי יין שמעו אזני: מה להערב הרב הזה ולהתפלה? – שאלתי את נפשי – הלא אלה הנה זמרות שותי שכר, ואלה שירות  הכנשים הכובסות על היאור ובעיר אשדות לא שמעתי כאלה.  כזאת חשבתי בלבי אך לא הגדתי מאומה.

– השמעת בעיר אשדות שירים כמו אלה ? – שאלני איש אחד בגשתו אלי.

– לא שמעתי ! – עניתיו.

– השמעתם ? – קרא האיש בשמחה כמנצח – השמעתם כי גם בעיר אשדות לא ישמעו שירים כאלה? ואני הגדתי לכם אתמול כי החזן הזה יחיד בדורו הוא – ראו נא ראו כי אדע לערוך ערך זמירות –

– גם אני כזאת אמרתי – קרא איש קצר הקומה מאד אשר הכרתיו כרגע כי תופר בגדים הנהו כי ראיתי מחט וחוט סביב לו בשולי מעילו ממעל תחת צוארו.

– אך רב לכם להרבות להג הרבה כי תפריעום ממלאכתם – קרא איש רם הקומה אשר פניו כפני הכושי, בקול חזק מאד וירם ידו הַמְגֹאָלָה בזפת ושחור למעלה כמפקד צבא מלחמה.

– הטרם תדע את אשר יאמרו המושלים: סנדלר! למוד החזק במרצע, בטרם תצא להורות דע ! – ענה הַחַיָט.  תופר המנעלים לא ענה דבר רק נשך בשניו את שפתו התחתונה ותלונה חרישית התמלטה מפתחי פיו.

ביום השבת בעת התפלה נגלו לעיני נצורות חדשות אשר לא פללתי ראות.  הן גם באשרות ראיתי כי החזן לא יתפלל, אך זאת לא עלתה על לבי כי החזן ידבר נבלות  ונאצות בעת אשר העם ישפכו שיח לאלהי מרום, אך עתה  ראיתי כי גם דבר כזה לא יפלא מחזן, כי אחרי אשר הרים קול בוכים באמרו "והביאנו לציון עירך ברנה" ואחריו נשמע קול יללה מעזרת הנשים, פנה אל העוזר הגדול העומד לימינו ויאמר בקול דממה היבכו הכלבים ? –

– המה יילילו ! – ענה העוזר בקלסה.

– טוב הדבר ! – ענה החזן וישלח לשון ויחל לדבר דברי נבלה אשר רק במערת פריצים ישמעו.  אני שמעתי ואשתומם מאד על הנבלה הזאת, ולולא ראיתי זאת בעיני כי אז לא האמנתי כי ישחית כה איש דרכו עד כי יחלל את הקדש בזדון לב.  וגם בביתו לעג בשאט נפש לכל הקדושים אשר בארץ, גם על שוכבי קבר שפך בוז וקיקלון.  ורעי אמר אלי בצאתנו החוצה בעת אשר קראו מעל ספר תורת משה: עתה תראה בעיניך כי צדקתי באמרי פי באמרי לך כי הישרים בלבותם יאמינו בדברי איש מרמה ואון, הן הזן אשר האכילנו לחם, העיד על החזן הנבל הזה כי איש ישר הוא, והוא יתעיב עלילה  לחלל שם אלוה ושם עיר הקודש אשר לשמה ולזכרה תאות נפש כל איש ישראל אשר יתן כבוד לעמו ואמונתו ! – אחרי כלות התפלה קרא אותי ראש בית התפלה לאכול על שלחנו ובעת הארוחה אמר אלי: השמיעני משירי עיר אשדות – עשיתי חפצו ואשיר לו; אך שירתי לא מצאה חן בעיני השומעים.

– השיר הזה לא לבני ישראל הוא רק לגוי הארץ – קרא בעל הבית בהעבירו ידו על מרום מצחו ובין מפלגות זקנו הארוך, אחרי כן החלו לספר איש לרעהו ממפלאות הצדיקים אשר בארץ המה, זה קרא בשם צדיק אחד ורעהו השמיע מפעלות ידי השני, ואיש גבן אשר ישב למולי צפצף בקול דק כקול חתום ויקרא: אך כל אלה הנפלאות כאין ואפס נחשבו מול הגדולות אשר עשה איש האלהים בעל השם הקדוש ! – לִשַׁמַע השם הזה נשאו כלם מרום עיניהם ובעל הבית קרא במועל ידיו ברגש: מי ישוה ומי יערך לקדוש אלהים עליון? לפניו לא היה ואחריו לא יהיה עוד איש אשר ידבר פנים אל פנים את ה' ! – בשמעי שם בעל השם ִנשָֹא  על שפתי האנשים בחרדת קדש, חרדתי חרדה גדולה ואֹמר בלב: אבדתי אבדתי! הנה המה יודעים את בעל השם, ומה אעשה בְּהוָדַע להם את אשר עשיתי לו? חשבתי יזמתי מה לעשות ורוח מבינתי הורני לחלל שם בעל השם בעיניהם ולגלות על מעשי תרמיתו למען אצא צדיק בהשפטו אתי.

 – שק בימינכם! – קראתי בקול עז – בעל השם לא עשה נפלאות מעודו, רק ערמתו עמדה לו להוליך אנשים שולל בפחזותו וזדון לבו למען יאמינו בו כי קדוש הוא.  אך אני אדע נאמנה כי שקר כִּזֵב . . . האנשים השתאו השתוממו לדברי עד כי העתיקו מהם מלים אך לאחרונה קרא הגבן: הס נער משֻׁלח! איך מלאך לבך לדבר תועה על מלאך ה' צבאות? לוא הייתי אני אדון הבית כי אז השלכתיך בחרפה כנצר נתעב החוצה –

–צא כרגע מביתי ואל תטמא את השלחן, שקץ נתעב! קרא בעל הבית בחמה נוראה – צא ואל תאחר פן אראך נחת ידי 1 –. גם אמרי פיו היו די והותר להפיל עלי בלהות ולא התאויתי עוד לראות נחת ידו ואמהר ואצא בחרפה ויראה מהבית.  בלב נשבר ספרתי לרעי את כל המוצאות אותי והוא שחק לאולתי ויאמר: משגה אתך, אחי! בעל השם הנערץ והנקדש בפי אלה האנשים כבר ירד דומה. וזה יותר ממאה שנה הוא לברות לשני תולעה ורמה ואתה דמית, מבלי דעת, כי בעל השם אשר התהלכת אתו הוא הקדוש, לכן דע לך כי אלה החסידים לא יאמינו בבעלי השם רק בקדושים –

– אם כן לא ידעו עד מה לפי דבריך מבעל השם  אשר באשדות ? –

– הלא אמרתי לך כי המה לא ישימו לבם לבעלי השם אשר יחיו עתה על הארץ רק בבעל שם אחד יאמינו והוא  כבר ישכון דומה – דבריו הרגיעו רוחי ויביאו תורה חדשה בלבי ואדע כי גם לפנים היו בעלי שמות . . .

 – ירחים אחדים הלכנו את החזן מעיר לעיר וחדשות לא נהיו בימים האלה: הוא לא שב מדרכו, כמקדם היתה מנת חלקו לאכול ולשתות ועשות המזמתה, כמקדם דבר נבלה בבית התפלה ובביתו, ואנחנו אני ורעי ישבנו יחד תמיד כאחים מבטן – הוא כרה לי אֹזן לשמוע בלמודים ואני הקשבתי רב קשב, גם דרכיו ראיתי ואעשה כמהו.

החזן משך אותי חסד, לא כן את רעי כי לו שמר עברתו מיום בואו לביתו רק יען כי היה לו חפץ בו על כן לא הרחיקהו מעל פניו, כי לא לבד בקולו עזר לו הרבה, כי אם גם התפאר בו כי לו משורר עוזר אשר רבה דעתו בתורה, וגם רעי מאס בו ורק למעני נאות להתהלך אתו, וזה הדבר אשר העלה חמת החזן על רעי: ביום הראשון, אחרי אשר לַנּוּ  הלילה בביתו, ראה רעי כי החזן יקום ממשכבו וישב לאכול ארוחת הבקר בטרם התפלל לכן התפלא מאד וישאלהו: הלא לא התפללת עוד ואיך תתן אֹכל אל פיך ?

  אני לא אתפלל בביתי – ענה החזן בשאט נפש.

– ומדוע לא תתפלל? – שאלהו שנית.

– האמנם אתן מרכולתי חנם אין כסף? – ענה בלעג –  הן התפלה מרכולתי היא ובה אסחר אל ארצות לצבור כסף ואם אתפלל בביתי, מי ישלם לי בעד התפלה הזאת? –

– אולם האינך ירא את ה' ? – שאל רעי בתמהון לב – או תכחש בו ולא תפחד מיום המשפט ? ! –

– מי ה' ? ואיה אלהי המשפט ? ! – קרא הנבל בּלְזוּת שפתים ובוז.  פני רעי התאדמו כדם בראותו עזות מצח הנבל ובשמעו את דבריו הנלוזים ויקרא בשממון וקצף: לא אבין איך יזיד איש לא ראה חכמה ולא שמע שמעה, להתחכם הרבה יתר מאבותיו ואחיו ורעיו? הן רבו רבבות בני ישראל על אמונתם יחיו ואתה תכחש באלהי השמים ולא תשים אל לבך פן מרה תהי אחריתך ? ! –

–אני לא ידעתי מראש – ענה החזן, אשר הסתיר קצפו בחבו, בקלסה ושאט נפש – אני לא ידעתי כי יש לאל ידך להיות מוכיח בשער, חי נפשי! כי לא אבין, מדוע בחרת להיות משורר? הלא תצלח להטיף לאדם רב דברי אמונה וגת ויש לאל ידך למצוא בכל עיר ועיר חמורים לאלפים אשר יטו אזן קשבת לדברי מוסרך, לך  לך להטיף עליהם מלתך ולא עלי, כי אזני לא ארוכות הנה ולא יקשיבו רב קשב –

– לא מטיף אני – ענה רעי – וידעתי נאמנה כי בעונותיך לא ארד שאולה ולא אובה גם לא אביתי לבוא עמך במשפט ולהוכיחך על פניך, אמנם ידעתי נאמנה כי תנחם באחריתך על עזבך דרכי כל בני ישראל –

–דרכי כל בני ישראל ? ! – קרא החזן בקול שחוק גדול –  מה הנה דרכיהם? כסל או תרמית! ראה, מה עשיתי עתה? הנה אכלתי לשבעה בטרם התפללתי ואם תחכה עוד מעט תראה כי אעשה תועבות גדולות מאלה ובכל זאת יחשבוני כלם לאיש ישר הולך,  כי פתאים המה ויאמינו בכל דבר.  זאת היא אמונתם בבני אדם וזו אמונתם באלהים , ואם המה יאמינו בשווא ותרמית, האמין גם אנכי כמוהם ? –

– הן אמרתי לך כי לא אחפוץ לבוא עמך במשפט, אמנם איך לא תירא מדבת עם? איך לא תשים אל לבך פן יגלה אחד המשוררים דרכיך בקהל ויבֻלע לך? –

– אני לא אירא מפניהם כי המה נודעים מאז למשקרים וזרע מרעים ואיש לא יאמין בדבריהם אף אם אמת ידברו, נסה אם תחפוץ לדבר עלי רעות בקהל אם לא ימלאו פיך חצץ – .  רעי לא ענה דבר כי נכלם מדבריו ויאמר לעזוב את הבית, אך אני הפצרתי  בו להותר אתי ויותר בבית החזן  למרות רצונו.  הוא היה עצוב רוח בכל עת, לא עלז בסוד המשוררים בהתאספם יחד, גם בעת אשר התלוצצו וידברו  נבלה כדרכם תמיד שחוק לא נראה על שפתיו ועל כן שנאוהו כל רואיו, אך אני ידעתי מכאוביו ובהביטי בפניו אשר הפיצו יגון נורא, חפצתי בכל עת לשאל את פיו את הקורות אותו בימים עברו, אך זכרתי כרגע כי נדרתי לבלתי שאל זאת מפיו, והרעיון "הצפור השחוטה" עלה על לבבי ואנוד לו.  אולם בעת אשר עזב את הבית – כי לבקרים עזב הבית  לשעה ושתים ואיש לא ידע אנה הלך – הייתי שמח ועלז כיתר הנערים, כי המכאובים אשר הביאו דבריו בלבי נרפאו אחרי ימים אחדים – ורק בימים הראשונים אחרי אשר נגלו לעיני הנצורות הנוראות והקורות האיומות אשר עברו על בית הורי, התעצבתי אל לבי גם בכיתי, אך כעבור ימים אחדים חלפו ועברו גם המחשבות הנוגות ואתי שמח כדרכי תמיד, ואף כי לפלא היתה בעיני איך מהרתי כה לשכוח את הצרות אשר בעת שמעתי אותן דמיתי כי הנה תעמודנה נצח מול עיני לבי  לגזול שמחתי, גם לבבי חרפני על המעשה הזה כי כחוטא לזכרון הורי הייתי בעיני, בכל זאת לא חדלתי מבוא בסוד  משחקים ואשיב אל לבי: הן לא "צפור שחוטה" אני ולא ראיתי צרותי בעיני ועל כן לא תדכאנה לעפר נפשי וגם רעי דבר כן ואשיש אתם משוש.  אך כזאת עשיתי רק בעת אשר דן לא היה עמדי אכן בשבתי יחד אתו לא ששתי אלי גיל, ולא מאשר כי יראתי את פניו להראות לו כי שמח אני, רק מאשר  כי הוא אצל מרוחו הכהה גם עלי, ובעת ראיתי פניו התיצבו הדברים הנוראים אשר שמעתי מפיו כמו חיים מול עיני ויגרשו כל רגש ששון מלבי.  הוא הרבה לחקור מפי תמיד אחרי דרכי בני ישראל בעיר אשדות וסביבותיה ואני הגדתי לו כאשר בלבבי, אך בלילה אחד – כחמשה ירחים אחרי בואנו אל בית החזן – הרבה לשאול מפי מה שם גדולי העיר ועשיריה וכל אשר שמע מפי כתב על הספר וכאשר ראיתי זאת התפלאתי ואשאלהו:

– מדוע תכתוב שמות בני עיר אשדות על ספר ? –

– שמע נא, אחי ! – ענני – הנה קצה נפשי בלחם הגמבזה הזה, להתהלך את איש זר ובליעל מעיר לעיר וגם עליך צר לי מאד כי תבלה מבחר ימי עלומיך בהבל וריק, הן לך לב נבון ויש לאל ידך לקנות חכמה ודעת לכן עליך לעזוב את הנפתלים האלה ולבקש לך דרך תבונות –

– הלא אתה תורני – עניתיו בתם לב – ומה לי עוד ? –

– במקום הזה לא תרבה חכמה כי רק רגעי מספר מנו לנו להגות בתורה, וגם רגעי מספר אלה יביאו לך תועלת רק בהיותי אתך ואני לא אוכל הִוָתֵר פה ימים רבים, ומה תעשה בלעדי ? –

– אני לא פללתי כי תעזבני – קראתי בשממון וארים קול כקול בוכים – הה ! מה אעשה בלעדיך, אנה אפנה ומי יעמוד לימיני ? –

– אל נא אחי – קרא רעי ברגשי רחמים – אל נא תמרר בבכי כי אף אם פני לא ילכו אתך אך עצתי תנחך בדרך טוב, הן בן ארבע עשרה שנה אתה ועת לך לבקש לנפשך דרך חיים –

– אך איפו אמצאנה ? –

– הרגע נא ושמע בקולי ואני איעצך כי תשוב אל העיר  שכולה פעמיך, שמה תבוא אל הישיבה אשר בה לקחתי גם אני לקח ותהיה לאיש יודע תורה ושמה ימצא כיום גם רעי  הנאמן בבריתי והוא ינהלך ויהיה עליך סתרה –

– אך איך אפרד ממך? – קראתי עוד הפעם בלב מלא יגון, כי לא פללתי עד הנה כי יום יבוא ויפריד בינינו ואני החלותי לאהבו בכל לבב – לוא אתי הלכת אל הישיבה כי אז רצתי שמח בשמחת לבב כי מאז חפצתי לבוא בסוד תופשי התורה – בדברי זאת זכרתי פתאם דברי הזקן אשר דבר לפני מותו "ברבות הימים תהיה רב אם תהגה בשום לב"  ואשר נשכחו כבר כמת מלבי – אך מקרים רבים קמו לשטן לי עד הנה ובכל לבב אובה לבוא אל אחת הישיבות לוא אך אתי הלכת גם אתה, אך להפרד ממך לא אוכל –

– לא אחי! אני לא אוכל ללכת אתך כי אל עיר אשדות אשים פעמי –

– אל עיר אשדות ? ! – קראתי בתמהון.

– מדוע תתפלא? הלא אנוע מעיר לעיר ואחת היא לי אם בעיר הזאת או באחרת אשים משכני, לכן גמרתי אֹמר ללכת שמה לראות דרכי היהודים היושבים בעיר הזאת –

– אם אחת היא לך, מדוע תמאן ללכת אתי אל העיר שכולה ? –

– אל עיר שכולה לא אוכל לשוב ואל אשדות אשים פעמי כי דבר לאט עמי אשר לא אוכל לגלות אותו לך ורק בהודע לך קורות ימי חיי המעטים והרעים אז תדע גם את המקרה אשר יכביד עלי אכפו ללכת לעיר אשדות ואתה שמע בקולי ולך לעיר שכולה ובוא אל הישיבה, ולך ייטב שמה כי כסף יש בידיך והוא יקח לך לב ראש הישיבה אשר יאהב רק שלשה דברים בתבל: את נפשו ואת רעיתו ויותר מהנה את הכסף ואם תתן על כפו מתן בסתר אז יאספך כרגע וממיטב הארוחה תהיה ארוחתך והיית שלו, גם שמה בהישיבה תשמענה אזניך כל הקורות אותי מאז נולדתי לבהלה כי בידי רעי ימצא ספר אשר עליו כתבתי בידי קורות ימי עמלי –

– אני אשמע לקולך ואלך אל עיר שכולה – עניתיו  בלב רגש – אכן גם אתה הראני אות אהבה ושב אתי עוד ירח ימים ואחר נפרד איש מעל אחיו –.  הוא נאות לשאלתי ויותר אתי, אך מקרה אחד בא פתאם ויפרד בינינו: בעיר מהבילה באה פתאם לפתע קפדה על החזן הנבל, יום קץ בא לנבלותו וזדון לבו.  ומעם מזבחו, מבית התפלה, בעת אשר עמד לפני ארון האלהים להתפלל בעד הקהל ולדבר נבלה באזני עוזריו כאשר הסכין מאז, לקחוהו שני שוטרים אשר באו לרגלי שר בית המשפט ויובילוהו לבית הסוהר מקום אשר הגנבים והשודדים אסורים שם.  כל העדה בראותה בזאת, נבהלה מאד ותהי מהומה בבית ואחד מראשי העדה הרהיב בנפשו עוז לגשת אל השר לשאל מפיו: מה עול נמצא בהחזן? ואחריו מהרו רבים לבוא לשמוע פשר דבר, אך השר נתן עליהם בקולו ותפול אימתו עליהם וינועו ויעמדו מרחוק, ושני השוטרים אחזו בידי הפושע ויסחבוהו ויוציאוהו מבית התפלה והוא לא דבר דבר ולא התחנן רק כל עצמותיו רחפו.  אחרי שתי שעות נודע פשעו בכל העיר, כי הוא עשה מקנה  וקנין בסוסים גנובים ושטרות מזויפים זה שנים רבות ואיש לא ידע מזה דבר כי נסע מעיר לעיר ויעש עֹשר, רך אשתו בראותה כי שנים רבות עברו והוא עודנה לא ישוב אליה, פחדה פחד פן יעזוב את ארצו ואותה אחרי אשר ירבה לו כסף וזהב וַתִּוָעֵץ את הסופר אשר להעדה בדבר הזה ותגל את אזניו ממשלחת ידי אישה והוא גלה להשופטים את אשר לקחו אזניו והמה מהרו להודיע הדבר אל השופטים ביתר הערים ובכן נלכד בפח ויובא אל בית הסהר, אז אמר רעי אלי: עתה באה העת להפרד כי לא נוכל עוד לשבת בעיר הזאת לבל נשא חרפת הנבל גם אנחנו – .  עוד ביום ההוא נפרדנו איש מעל אחיו אחרי אשר העיר את אזני כי הספרים הכתובים עברית אשר נמצאו תחת ידי, יקרים המה במאד מאד כי בם צפונות ונסתרות רבות תמצאנה ואחרי אשר נאות לי לקחת מידי מחצית כספי כי בראשונה מאן לקחת מידי מאום ואך כאשר הפצרתי בו נעתר לי ויקח מידי את הכסף וישם לעיר  אשדות פעמיו ואני אחזתי בדרך שכולה.

 

כ"ח

קֵץ הַיַלְדוּת

– הס! עד פה תבוא ולא תוסיף ! רב לך דבר תועה על עם אלהי אברהם הנודעים מאז לרחמנים, בישנים וגומלי חסדים, מלבך תוציא מלים! דבת שוא ועלילת שקר כל דבריך ! שים מחסום לפיך פן ימלאוהו חצץ או סקול תסקל ומקהל ישראל תחרם! ...

– האמנם חרה לך מתחפש, על גלותי פני הלוט הלוט ? האם פלצות תבעתך, איש מרמה ומתקדש, פן יודעו מעשיך בקהל, ועל כן חרדת להרגיזני ותאמר לשים מחסום למו פי? לשוא תצעק עלי או אלי, שומע אין לך! לא אעצר במלים, לא אחריש אתאפק רק אקרא בקול גדול מאד: ישמעו נא אלה אשר להם אזנים, אלה אשר אזנם לא עוד הכבידו משמוע נכוחה, אלה אשר לבם לא עוד טפש כחלב, לא מלבי הוצאתי מלים, לא עלילות שקר שמתי לעמי, רק את אשר ראו עיני, את אשר שמעו אזני אותה הגדתי לכם היום! לא אבקש להשליך קבוצים על עם זו מקרבו יצאתי ואשר בו כל מעיני ובאהבתו אשגה כל עוד נשמתי תחיני, רק להזהיר מפני כל שקץ וטמאה ולשום לדראון את התולעים הנמבזים אשר אחר כל ירוק ידרשו לקטוף שרשיו מתחת, מגמתי.  סורו סורו מעל אהלי אנשי עול המושכים אחריהם המון אדם בחבלי מרמה ויפשטו עורם מעל עצמותיהם ולמה תכשלו או תלמדו ארחותיהם ! סורו סורו! בדרכיהם אל תלכו כי דרכי צלמות המה.  אני למדתי דעת ארחותיהם ונמלטתי בעור שני! ...

– אמנם הלא תודה כי הוספת על הדברים אשר ראית, כהנה וכהנה, ואולי ימצאו במו גם דברי אמת, אך לא אוכל האמין כי כל דבריך אמת וצדק המה –

– הקולך זה? מבקר! לא את הראשונים אשר יפחדו על כבודם פן יגלה מהם, הנך נמנה, כי אם להוציא אמת משקר באת הנה ועל כן תאיר פנים אלי ותדבר בנחת, לכן אשאלך גם אני במאור פנים: מדוע לא ימצאו דברי מסלות בלבבך? ולמה תמאן לתת אמון בי? –

–מאשר כי לא פתי מאמין לכל דבר הנני ורק את אשר יורני שכלי אותו אשמע, כי רב כח לבי לבקר בין טוב לרע וכאשר אשר דבריך במאזני משפט אראה כי לא נכונים המה –

  במאזני השכל העלית דברי ותראה כי לא יתכנו? אבן השמיעני נא, חכם לב! ואדעה גם אני, במה לא יתכנו דברי? –

– מאשר כי הנך מתהפך בדבריך כחומר ביד היוצר; רגע הנך איש תם ולבבך לא ידע דבר רע ועד ארגיעה תשוב ותקנה ערמה חכמה ומזמה ותוליך שולל ערומים זקנים ממך לימים.  בעיניך ראית אנשים פוחזים ורקים הלובשים אדרת קדש למען גנוב לב העם וכאשר שמעת מפי רעך כי ראש העדה איש בליעל הנהו אחזתך רעדה וכהנה רבות.  גם דרכי רעך זה לא זכו בעיני, הוא ישית בשמים פיו וידבר גבוה גבוה כאיש מלא רוח חכמה ובכל זאת יבער ויכסל לדבר דבריו הנשגבים על אזן נער בן ארבע עשר שנה, היעשה כזאת איש תבונות?! ועוד דברים רבים כהמה וכהמה שמעתי מפיך אשר כל שומעם יכירם כרגע כי ילידי עשתונותיך המה –

– אם כאלה תשאלני, חכם לב,  אודיע אותך כי עוד לא באת למשכיות אנוש, בחקר מזמות יצרי איש לא התהלכת ועד תכלית מחשבות בן-חלוף לא הגעת.  אך לוא שאלת ממני הדברים האלה בעוד נער הייתי כי אז לא ידעתי מלים להשיבך, אכן עתה לא נער הנני עוד כי אדעה מלים ואשיבך.  גם אני כמוך שאלתי את נפשי בימים עברו והרביתי חקור למצוא פשר דבר: איכה תמצאנה שתי דעות שונות קן להם בלב איש אחד? ואיכה יחליף וימיר בן חלוף עשתונותיו חדשים לרגעים? רבות יגעתי למצוא את החידה הזאת וגם מצאתיה! האדם עיר פרא יולד, בראשונה לא ידע עד מה, עדי יחל להבין להקשיב בקול הורים ומורים, ומה יורוהו אלה? לעשות כמעשיהם! כה יסכון האדם בעודנו ילד ללכת בדרכי האנשים אשר יראה בבקר בבקר ומעשיו יְשַׁוֶה להם.  במנוחה ושלות השקט יצעד הלאה הלאה בדרכי החיים, מבלי שים לב אולי הוא נתעה ללכת אחרי מורה אין עינים ואם לא יקומו פגעי התבל להתעותו מדרכו, לא יסור מהמסלה אשר הציג עליה כף רגלו ויחיה במנוחה וימות בשלוה ויחשוב בלבבו כי אך באשורי צדק וישׁר אחזה רגלו אחרי כי דרך בנתיבות כל האדם, וגם כל רעיו יאמרו לו: איש ישר דרך היה, אך לא כן האיש אשר בלי מורה ומנהל יסול דרך, יפנה לו מסלה, הוא שבע יפול עדי ימצא הדרך הנכונה.

כהאיש אשר למד חכמה ולשון בלי עזרת מורה, לא ילך לאט לאט במסלה הנכונה עדי יגיע למחוז חפצו, רק יעלה אבר ויחזיק בגדולות, יעפיל לעלות עלי גבעת החכמה בטרם הציג כף רגלו על המעלות הראשונות ויבקש להבין דבר בטרם למד לקרוא כמשפט, ולא לעתים רחוקות יעלמו ממנו דברים אשר נער המקשיב לקח בבית הספר ידעם, כן גם דרך התועה בדרכי החיים,  הוא יתעה ברגזה ודאגה כתועה בציה עדי יגיע אל עיר מושב ואחרי אשר ישיג למצוא העמל וידיעת נפש הדרך האחת, אז השניה מנו נסתרה, וכה יבלע ימיו בעמל ודאגה.  ואף אמנם נעלה חכמת לב איש כזה שבע פעמים על חכמת האיש אשר על פי מדריכו בחר דרכו, בכל זאת ישגה לרגעים ולא ידע הדברים אשר לא נעלמו אף מעיני נער אשר עיניו ראו את מורהו.  זה חלק כל אלה אשר כצאן אובדות יתהלכו על פני תבל וזה חלקי גם אני; את אשר ראו עיני אותו לקחתי לי לעינים, בעת אשר בא רשע עריץ משחית לחבל וימשכני אחריו – אחור לא נסוגותי, וכאשר שמעתי דברי ישׁר מפי דובר צדק – החזקתי בדרכיו.  ידעתי כי ימצאו ערומים כבעל השם, אך נעלם ממני כי גם על מרצחים כמנשה תגיה השמש אורה.  ראיתי הולכים בשרירות לבם ומחללים כל קדש בזדון, אך לא האמנתי כי ימצאו פעלי און המסתירים מזמותיהם תחת מסוה צדק ויראת אלהים, ואחרי אשר הזמן טלטלני טלטלה ותורתי לא מרועה אחד נתנה לכן הייתי הפכפך בכל דרכי, צדק ורשע תם ומרמה משלו ברוחי חליפות, היום האמנתי בכל הדברים אשר שמעו אזני ומחר נודע לי, כי האמנתי בשוא נתעה ואחדל מתת אמון בדברי כל איש.  רגע יסרוני כליותי על עשיתי דבר עול כי זכרתי דרכי ישרים ואהיה בעיני כחוטא ופושע, ועד ארגיעה שבתי והייתי כצדיק תמים בעיני כי ראיתי מעשי ידי פועלי און אשר השחיתו התעיבו עלילה יותר ממני – ואוסיף לחטוא.  ורק ברבות הימים באה חכמה בלבי, ברבות הימים באה חכמה בלבי, ברבות הימים כאשר נגלו לפני דרכים עד אין מספר ומעשים רבים לאין חקר, רק אז נפקחו עיני ואראה את אשר לפני, אז ידעתי להביא במשפט מעשי איש ותחבולותיו וגם מעשי אני, ואדע כי תם הייתי ויעקשוני עקשים, רוח נכון היה בקרבי ומאשרי מתעים מסכו בקרבי רוח עועים . . . אך אז בעוד הייתי נער אף כי כבר ראיתי דרכי התבל ואדם עליה כאיש בא בשנים וכאדם ידעתי לפשוע, בכל זאת לא ידעתי להבי מעשי במשפט ואלך אל אשר נשאני הרוח, ומי יודע אנה הובילו גלי המקרים את אניתי האמולה אשר בלי מלח ומשוט שטה על פני ים התבל? מי יודע אם לא השליכוה הסופות והסערות הרבות אשר עברו עליה אל צורי מכשול וכבר ירדה מצולה, לולא נגלה פתאם רעי דן כמלאך מושיע וַיַטהָ   ברוח פיו אל חוף-ים מקום בו אניות רבות תמצאנה מנוחה . . . מי יודע אם לא הייתי לאחד השודדים והמרצחים אשר ביערות ילינו וכחתף יארבו לכל עובר ארח.  או כאחד מראשי הקהל הייתי אשר יאכלו בשר עניים ויתומים נגדה לכל העדה ולא יחמולו ולא יסתתרו ביערים, כי נפשם יודעת מאד כי לא יאשמו . . . הן ידעתי נפשי כי לא טוב אני מכל האדם, גם אנכי עבד הנני ליצרי לבבי, גם כי תמשולנה התאות באכזריות חמה, וגם עתה אחרי אשר כבר הָרְאֵיתִי לדעת להבדיל בין טוב לרע ואדע, כי אך חלום עובר הֵנָה כל חמדות החיים וכי אך רגעי מספר יתענג האדם בשתות מכוס יין השכרון אשר תשקינה אותו ולארך ימים כנחש ישוך בקרביו, ואחרי כל אלה קצר ידים ודל כח הנני לעמוד בפניהן בקומן ללחום אתי ולא לעתים רחוקות אניח חרבי מיד בטרם הכינותי גוי למלחמה, ומה גם אז בעת אשר לא הבינותי עד מה, אז הייתי כחומר ביד היוצר, לא לבד בידי יצרי לבבי אני, כי אם גם בידי יצרי לבב בני האדם אשר אתם התהלכתי, ומי יודע אם לא הלכתי בדרכי החנפים אשר בשם אלה יעשו עול, או למדתי ארחות פריץ אשר בעבור בצע כסף נמבזה או יעלת חן ישליכו כבור אבותיהם אחרי גִוָם ויאמרו לאחיהם בני עמם: לא עמי אתה! לולא לקחני רעי בחזקת היד ויוציאני למרחב מגיא צלמות אשר בו התגלגלתי תחת שואה, כי דבריו הנשגבים ירדו עמוק  עמוק בחדרי לבבי ויכו שרשיהם בהיותי בן ארבע עשרה שנה והנם עושים פרי תנובה עד עתה . . . לכן חכה לי, מבקר חכם לב! ליום קומי לספר תולדות האיש הנפלא הזה ואז תדע ותבין: מדוע הטיף דבריו הנשגבים על אזן נער בן ארבע עשרה שנה וגם תָּרְאֶה לדעת, כי לא רעיוני רותי כתבתי על ספר רק מקרים ומעשים כמו שהיו, ובזה אשים עתה קנצי לתולדות ימי ילדותי אשר כלו באפס תקוה, והקורא אשר אתי התהלך בימי ילדותי ויתענה בכל אשר התעניתי אני, יראני אות לטובה ולא יעזבני גם בימי נעורי.  אמנם מה זה הקול אשר עלה שנית פתאם לפתע באזני? הן המתחסדים והמבקרים שמו יד למו פיהם כי נחתו מפני קולי ומי הוא זה אשר ערב לבו לגשת עוד אלי בקול המולה? ולא קול אחד כי אם קולות מקולות שונים תשמענה אזני:

– מה לי ולחלומותיו ודברי רוח אשר יוציא מלבו? אני אמרתי כי יספר לי נפלאות מעשי ידי מרצחים בסתר או ספורי אהבה אשר ירנינו לב כל קורא בם, והוא לא כן יעשה רק ינהלני ימשכני מעיר לעיר ומה אראה שם? הבל ורעות רוח! – כה יאמר האחד.

– ספורים כאלה יש לאל ידי לברוא לאלפים ביום אחד לא חפצתי, אך מה יועילו אלה? – אלה המה דברי השני.

– הן לא מתחסד אני ובכל זאת חרה אפי בהמלשין הזה אשר יוציא דבה על כל קהל עדת ישראל ויספר עונות וחטאים אשר לא היו ולא נבראו, רק פושעים וזדים ראתה עינו, בכלם יתן דֹפי, בכל ימצא מגרעת, אות הוא כי מצאתי לא רֻחַץ ומבשרו יחזה כל איש ועל כן המה כלם כסרי סוררים בעיניו.  האם ספו תמו ישרים מהעם אשר עליהם אמר החוזה מחזה שדי: ועמך כלם צדיקים? שוא ספורו אין מוסר ואין תבונה בו, גם לא עֹנג ללב ולא מרפא לנפש – כה יחוה השלישי דעתו.  אלה וכאלה אשמע מפי הקוראים אשר נלאו בעמל הדרך אשר נהגתים אחרי עד הנה, אכן גם לי עוד מלים: שמעו נא הקוראים! לא חוזה חזיונות אשר יבקש לו כזבים איומים או שקרים נעימים למען שמח או להרעיש מורשי לבב הקוראים הנני, אני רק את תולדותי אספר למען יראו אלה התועים כמוני בדרכי החיים מבלי מורה ומנהל וידעו את אשר לא ידעתי אני, ולוא חפצתי לספר לך ספורים בדוים למען תתענג עליהם כי אז יכולתי גם אני, כי מכל אדם ומכל מקרה יש לאל ידי לספר לך ספור גדול ואם לא תאמין למוצא שפתי, הסכת ושמע ואספר לך ספורים רבים אשר רק שתי המלות "עלם" "עלמה" תהיינה לאבני הפנה להם: עלם בן שמונה עשרה שנה יפה תאר בן לאיש עשיר, ראה עלמה עניה ויפת עין ותחשק נפשו בה וגם הוא מצא חן בעיניה; אך היא יראה להשיב אהבה אל חיקו כי גורלה המר לא נכחד ממנה ותחש עתידות לה, כי אבותיו לא יתנו את הנער לבוא בברית את עלמה עניה ועל כן הסבה עיניה ממנו, אך הוא לא נח ולא שקט עדי מצא נתיבות ביתה וירבה לדבר על לבה ויט לבה בתהו להאמין כי נפשו קשורה בנפשה ורק מחשבות טהורות יהגה לבו, כי יחפוץ בכל לב לקחת אותה אחר כבוד לעזר כנגדו והיא תלכד כיונה פותה בפח אהבתו. . . אז בא הקץ לאשרה ומנוחת נפשה הטהורה כעשן תכלה: לבה יהגה אימה ונכאים, נפשה לא תנוח – הה! שכולתי שכלתי! – תריד מרוב שיחה עלי משכבה – מה אעשה? אנה אוליך את חרפתי? הן עוד מעט תִּגָלֶה משובת נעורי בקהל ועון חרפתי יראה לעין השמש . . . אשים קץ לחיי . . . – ועוד מעט ואיננה ובעת אשר תלך לשוח, תראנה מתה על שפת הנהר כי הדיגים הוציאוה ממצולות מים . . .  או תכירנה בין בנות שובבות משחיתות דרכן לעין כל, כי הדיחוה מקל ישרים ותשכח בֹשת . . . או תמצא אותה בבין רוזנים מעלפת ספירים, כי המירה דתה ותך אחרי מאהבה אשר מלא ביתה טוב. . . או תראה אותה נשקפת בעד חלון בית הסוהר ששם הובאה על שחתה רחמה מפרי בטנה. . . או תפגשנה בחוץ את בעל נעוריה אשר בחר בה כי ידעה להסתיר עונה ולאמר: לא נטמאתי! והוא בער לא הבין והאמין בה . . .  הנה כי כן יש לאל ידי לספר לך כספורים רבים מהעלמה אשר שמעה בקול מאהבה, אך לא כל הנשים תקשבנה לקול קלי הדעת ואולי חזק לב הנערה ולא האמינה בדברי בן העשיר, כי בחרה בעני מתת לזר כבודה והנער לא עצר בעד תאות נפשו ויאמר לקחת בחזקה את אשר מנעה ממנו ויבוא עד ירכתי בור כלא בעד נפשו. . . או אהבתו דכאה לעפר נפשו וישם מחנק לצוארו . . . או מרד באביו אשר קם לשטן לו ויתן יד לאהובתו למרות רצונו . . . ספור נא עתה אתה הקורא כמה ספורים יכולתי לספר לך ספורים נעימים או איומים מהעלם והעלמה לוא חפצתי לדבר כזבים לבלתי הועיל, וכן כל איש ואיש אם צדיק ואם איש דמים, כילי ואיש תרומות חכם וכסיל, עשיר ורש כלם יצלחו היות אבן הפנה לספור, אם נוסיף עליהם מקרים ופגעים אשר נבראו או לא נבראו ואז ישתעשע הקורא בו.  אך לא כן אם את האמת יספר איש, לא יגדיל ולא יקטין, או לא יהיה עוד לשעשועים וילאה את הקורא קל הדעת  אשר לא ידע לבחון בין טוב לרע ובעיניו יתראה השודד אשר בעד החלון יבוא בית איש עשיר לשדוד הונו או לגנוב בתו, כאיש אשר כביר כח לבו ואדם אשר ימות באהל על ספרי חכמה כרפה ידים.  אכן מביני מדע ידעו להוקיר חין ערך אלה אשר לא ילכו בגדולות ונפלאות ואשר יספרו את הדברים אשר ראו בעיניהם ומהם תצא תורה לדור יבוא.  וגם אני בדרך הזאת החזקתי וגם ממקרי חיי תצא תורה לרבים – ועתה אחרי הודעתי כל אלה אבטח, כי גם הקורא אשר בעיניו לא מצאו תולדותי חן ישים מחסום לפיו ולא ירבה לדבר בהן עתה למען לא יחשב כקל הדעת. ולמען לא יעזבני ויוסיף ללכת אחרי גם בימי נעורי כאשר הלך אתי בימי ילדותי, אגלה את אזנו כי עוד ישמח לבו לשמוע מפי גם ספורי אהבה, כי גם לי עינים בראשי ולב בשר בקרבי, לכן אהבתי גם אני, אך לא בימי ילדותי רק בימי נעורי, ולא בי העון אם לא ספרתי עד הנה מדברי אהבה, כאשר כבר הגדתי והשמעתי, כי רק את אשר תשים האמת בפי אותה אשמור לדבר, ולא אכחיד את אהבתי תחת לשוני בבואי לספר דברי ימי נעורי בעת אשר אהבתי.  אכן זאת יראה הקורא, כי כאשר תעיתי בימי ילדותי בעת אשר לא ידעתי עוד אהבה, כן גם בימי נעורי  בעת אשר אהבתי, תועה הייתי בדרכי החיים.

 

תם החלק הראשון

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 

 



[1] הטקסט משובש סביב מלה זו. [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] כך במקור. [הערת פב"י]

Å כתוב תרגגול, ותיקנתי.

Å כתוב כגגב, ותיקנתי.

Å האות ה' חסרה במקור, והשלמתי.

Å ו' החיבור בראשית המלה מטושטשת, אך היא מתבקשת.

Å כתוב "הפקוחה" ותיקנתי.

Å כתוב "ער" ותיקנתי.

Å לדעתי צ"ל "על".

Å אחרי המלה הלאה יש כעין נקודה/כתם – לא מתאימה פה נקודה, והשמטתי.

ÅÅ לדעתי צ"ל "איפה", אך לא תקנתי כי בעבר הופיעה צורת "איפו".

Å מילה לא ברורה. אולי מעגל??

Å כתוב איפוא והשמטתי  את הא', לפי ההמשך וגם לפי הפרקים הקודמים.

Å יש חזרה על המלים "אלי לשוב" והעתקתי רק פעם אחת.

Å נקודה או כתם??

Å הקטע נראה לא גמור.

Å בטקסט יש נקודה, וצ"ל – פסיק.

Å האות ו' חסרה, אך מקומה ניכר, והוספתי.

Å האות ה' לא ברורה, אבל מתבקשת.

Å נראה שבעת כתיבת הדברים, כתיב המלה "איפה" לא היה מחלט.  העתקתי ככתוב.

ÅÅ לדעתי צ"ל לוּא (לפי ההמשך), אך העתקתי ככתוב.

Å לא ברור אם כתוב רוחי או דוחי, והעתקתי לפי ההקשר.

ÅÅ האות נ חסרה במקור, והוספתי.

Å כתוב "בראיתו", אך חלק מן ה- ו נמחקה, ולכן העתקתי "בראותו".

Å ספק נקודותיים, אך הקלתי.

Å פקפקתי בין ישיב ל-ישוב.

Å המלה מטושטשת, העתקתי לפי הבנתי.

Å מילה לא ברורה. העתקתי ככתוב.

Å ספק אם יש חולם מעל למ'.

[3] האות ו' לא ברורה, אך מקומה ניכר, לכן כתבתיה.

[4] במקור – נקודה ופסיק, לדעתי צ"ל נקודותיים.  העתקתי כמו במקור.

[5] האות ו' מחוקה, אך מקומה נשמר, לכן העתקתיה.

[6] החולם מטושטש, אך בהתאם למקומות אחרים – מתבקש חולם.

[7] צ"ל סימן שאלה ולא נקודותיים, ככתוב. לא תקנתי!

[8] מתחת לאות א' במקור חיריק, ולא העתקתי.

[9] המלה לא ברורה . תֹם נראה לי מתאים.

[10] האות ו' שחוקה, אך מקומה ניכר.

[11]  ה- ו' השניה שחוקה, אך מקומה ניכר.

[12] נראה לי שגוי, צ"ל 'בעתותי' אך העתקתי ככתוב.

[13] צ"ל לו (ו'), אך העתקתי ככתוב.

[14] צ"ל בחמת, אך העתקתי ככתוב.

[15] שוב חוזר הביטוי "חמה אפו" בלי סמיכות...

[16] המלה "הנני" חוזרת במקור, וכך העתקתי.