_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התועה בדרכי החיים

או

תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

כרך ג'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

א'

יְמֵי הַשַּׁחֲרוּת

 

מְעֻוָּת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן וְחֶסְרוֹן

לֹא יוּכַל לְהִמָּנוֹת (קהלת ט' ט"ו)

ימי השחרות! ימי האדם, הימים אשר יורו כי לא ככל החי הנהו; בטל ילדותו יפזז ויכרכר האדם כעגל לא לֻמָד, בימי הנער  אך הסיר סבל מוריו מעל שכמו יצא כפרא חפשי ודרך החיים עוד ממנו נסתרה, בימי השיבה וזקנה ישפיל גאותו גאות אדם כי יראה כי גם קצו כקץ הבהמה לא יאחר פעמיו, ואם גם חילים גבר, ארצות אסף, אֹצרות אצר, מקולו נחתו אלים, בחכמתו מדד שחקים, כל עפר ארץ, אסף מים ורוח בכלי חכמה יצר לו, ואם גם כחול הרבה צדקה וחסד, יומו יבוא – יום קץ! אין חכמה וגבורה שלטון ועשׁר ביום המות וימי הזקנה המה יסולו לו מסלה, אכן ימי השחרות ימי החיים המה, בימים האלה יפלס איש איש נתיב לו, בדרי החיים, יבור דרך חכמים, כבוד גבורים, או מרמת כנעני ארץ, ייסד אבן פנה לבנות בית, להמציא טרף לנפשו ולבאים לרגלו לאור באור החיים –

בימי השחרות יביט על ימי הילדות וחפצי משושם ושחוק קל יעבור בין פתחי פיו, כי במה נחשבו אלה בעיניו עתה אחרי היה לאיש? וימי הרעה, ימי הזקנה עוד לא ירגיזו לבו, כי עוד הדרך רב לפניו, עוד ישיש משוש בחברת אילת אהבים אשת אהבה וחן ובאור פניה יראה חיים... הרעיון הזה הוא מקור ששון האדם ועמל! מי הוא זה אשר בחפץ לב עמל בימי חיי הבלו מבלי מנוח? מי הוא זה אשר השח ראשו לקראת כל פשגע פתאום לפתע יגיח על כל מצעי איש? מי הוא אשר נשא וסבל חרפה ובוז, חלי ומדוה, וכל נגעי בני האדם לולא החיה הרעיון הזה את רוחו: למען הבאים אחרי יהיה עמלי – ישיב אל נפשו ויוסיף עמל – –

האהבה! נשמת היקום, הגברת הנעלה אשר בקסם שפתיה תעביר לפניה רב אדם כבני מרון, אשר כאן וכאפס בעיניה לבנות ולהרוס, לקרוא קרב ולשבית מלחמות, היא אשר כח בידה להוריד אלפים עד דכא, היא גם היא תושיב לכסא אשׁר, וגם אלה אשר מידה נגזרו גם המה ראו באור פניה חיים ואם גם רגעי מספר... ולא רק היא כי אם גם שמעה וזכרה ירנינו לב! לא רבים ימצאו און לבנות ארמונות להם ורב אדם יתענג למראה עיניו בראותו הארמונות הבנוים כמו רמים, ולא לכלם תאיר האהבה פניה, כי לא לעתים רחוקות בסופה וסערה דרכה, אבני נגף עפר רגלה, חִצֵי שדי אמרי פיה ומבטי עיניה כחזיז קולות יכו ימחצו ולעפר מות ישפתו ובכל זאת שִׁמְעָה ישמעו וישמחו, הדמיון ילבישנה עדי וחן לצודד נפשות ותצודד נפשות, כי גם לא ידע האדם אשר נפל בעצומיה את עתו אם כדג נאחז במצודה אשר עוד מעט יהיה לברות, או כצפור האחוזה בפח אשר אולי אל ארמון מלך תובל להרנין לב בנעים זמירותיה, ומי יודע אם לא יתברך גם הדג בלבו כי יזמר משכיל ולקולו ייחלו?... ומדוע לא יקוה האדם לטוב כל עוד תוחלת נכזבה לא עכרה שארו וכל עוד לדמיונו עז וכח להשלות נפשו? מדוע יפקח את עיניו לראות את ימי הרעה בטרם באו וַיַרְאוּ לו פניהם הנוראים? ואיך ינצל מרשת האהבה אם בנעם מדברותיה תישנהו על ברכיה ובידיה הרכות תשקהו כוס שכרון? ישתה ודמי עורקיו יהפכו לנחלי אש אוכלה ועיניו אך מחזות הוד ונעם, שלל צבעים תחזינה, אך שלום וטוב במגורו בקרבו, וזה הלא כל חלקו מהחיים ושאונם והמונם, ולמה זה יגזול גם חלקו זה ממנו? הן מי ישיב אל לבו בהתענגו על הדר שושני חמד: הלא עוד מעט ימלו ויבולו ויהיו לזעוה, ומי יאמר לנשפשו בבנותו לו בית: הלא עוד מעט אכין קברי ומעשי ידי יהפכו לזרים? ומי ישוה לנגד עיניו בהתבוננו על חן רעיה: הן גם עמל ופגע לרגלה יאתיו?! הלא זאת היא לאדם כי יַשְלֶה נפשו, כי יכזב לו ויסתיר עמל מנגד עיניו, איש איש אך טוב ידבר על לבו: מושל עז מדכא ישרים ברגל גאוה יתברך בלבו כי עבדיו יעריצוהו גם בעת אשר המה לקחת נפשו זממו, והעבד הַמְדֻכָּא אשר מעמל נפשו יפוש אדונו כעגל מרבק יאמר בלבו כי ימצא חן בעיני אדוניו ויעטרהו כבוד.  איש איש יקוה כי בידו טובו ולאֹרך ימים יתהלך על פניתבל וגם המט לשחת ירצה אחריתו ואל אחלק אלה ממעל עיניו נשואות... הנה זאת היא חֻקַת החיים וזה הוא משפט אשׁר האדם! על כן הימים האלה ימי השחרות, ימי האהבה, ימי החזיון והדמיון מקור הששון המה, ולכן אך בהם יְיַסַד בית חייהו, ואם במוכונן מצעדו והכין מעשהו, אפ במו יסד אבן הפנה למטרת חיתו, אם במו ראה אהבה ושמחה, אז ידע כי חיה על פני האדמה, אך אם גם המה יעברו כצל ולא תעלה בידו למצוא ולכונן אשורו אז אוי אוי לו! אז ידע כי נכונו בידיו ימי חשך בטרם חיתו באור ראתה, אז ידע כי מות מבלי אשר ידע מדוע חיה על הארץ.  הגל עפר ירומם ינשא ולשמים יעלה שיאו עת רוח סערה נוססה בו ועד ארגיעה יהיה לבער, כן ילך ינשא, ילחום ויעבור ויחלוף ואיננו וגם זכרו כגלל לנצח יאבד... ומה תועיל לו הדעת אשר קנה במכאוב? ומה יועיל לו מכשול לבו בימי הרעה כאשר מעדו קרסוליו ואין עוד מעמד ואזלת ידו מהשכיל והיטיב את דרכו? להותו יועילו! נפשו עליו תאבל, לבו מר יזעק עד יסוף קולו ויעצם עינים.

בזכרי עתה הימים אשר חלפו ובראותי כי גם בימי השחרות כבימי הילדות והנער אך תועה הייתי ובחשבי כי לוא הוסיפו עתה ימים על ימי כי אז שבתי ועשיתי הטוב, ובדעתי כי ימים חדשים לא יבואו ואלה אשר מִנוּ לי כלו בהבל, יתגעש לבי, רוחי בתוכי ישתומם ואמאס את הימים אשר לא מצאתי חפץ בהם, אך גם זאת לא לעזר לי.  הייטיב לו האסיר אם ישוך בעזוז אפו את כבלי הברזל אשר במו ידיו אסורים? היקרא לנפשו דרור הכלוא בבור אם יכה ראשו בקיר בית אסורו? השניו תשברנה, ראשו יְנֻפַּץ אל הסלע ולאוסריו כח, לא ירפו ממנו – –

שמעו דברי והתאוששו אתם התועים כמוני, שימו לבכם לימים הטובים, בחרו הדרך בעוד לא התנגפו רגליכם, בעוד לאל ידכם לעשות, בקשו מטרה, בקשו תכלית החיים, בקשו עבודה, בקשו מלאכה, בקשו דעת, או מה תבקשו, אך בקשו לכם דרך לולה בשחר טל ילדותכם לבל תוסיפו בקש עוד בימי הרעה, אם תמאנו, גם נפשכם כנפשי תאבל מבלי אחרית ונחמה –

אמנם אבליגה על מר שיחי, אשר בשרי בשני עד כי אשמיע כל אשר עמדי עדי יבוא הקץ לדברי כאשר בא הקץ לכל מפעלי, כי מכל העמל ופגעי החיים, רק זאת עוד לי כי לשוני לא תקצר מהשמיע כי תועה הייתי בדרכי החיים!

 

ב'

כּוּר עֹנִי

בנפש נבהלה ומרך לב עזבתי את העיר הקטנה אשר כמקור ישע היתה לי בראשית בואי בה וכעיר בלהות היתה בעיני אחרי אשר אחז הפגע בערפי ויטלטלני וינערני ממני ועזבתיה כפושע מפחד מחרב המשפט אשר תרדפהו; רגעי השמחה אשר ראיתי בה צללו בגלי ימי העברה כנטף טל טהור במצולות מים זידונים; פני האוהבים אשר האירו לי כמעט רגע כֻּסוּ במעטה זועה ואימה אשר הפיצו המראות הנוראים אשר ראו עיני בימי הצרה ולילות העמל.  גם כל העבר התיצב מול פני במראה אחד – מראה איום ומרגיז לב, והעתיד גם הוא לא היטיב פניו מאחיו העבר! ואייך ייטיב פנים אלי? ואיך תתגנב תקוה אל לבי אחרי כי הוא לא הלך אחרי רגלי: הֵנָה נשאוני אל מקום אשר כמראות פתנים היה לרוחי ונפשי ואיך ישמח ואיך יקוה? לכן אך עלטה ותוגה מלאו כל חדריו.  וגם למראה עיני לא מראות משמחי לב התיצבו, כמו כל היקום אתי יבכה ואבל ישים כסותו ; השמים לבשו קדרות, השדה השדוד תפארת זרועיו עטה בגד מתים כמו יאבל על צאצאיו אשר מידי החרף האכזר כמות נגזרו, עצי היער הורידו לארץ ראםש כאבלים, והעשן העולה מארובות בתי האכרים אשר נקברו בקברות שלג עד החלונות, גם הוא השח השפיל גאותו, לא עָל יעלה, כי אם כזוחל עפר על הארץ יתנהג בכבדות ויתבולל את העננים אש כסו פני האדמה הלוטים במכסה שלג וכפור, גם קול יללת הכלבים בכפר כאבל מתים ישמע...

הנה השכמתי קום כנס מנוסת חרב ועזבתי את הבית אשר החביאני הלילה למען בקש מפלט במרחקים.  עוד לא עלה השחר ואני הולך ברגלי גלמוד בדרך לא סללולה מְכֻסָה בשלג נורא העוברת בתוך היער.  העצים הגדולים כבני ענק אשר מטו מזקן ומהקרח הנורא אשר קנן בצמרתם נראו כמלאכי בלהות והרוח אשר יתגנב בין דליותיהם יהמה כנפש גועת, אך לרגעים יסוף קולו מהמון קול העורבים בצורחים כמבשרי יום עברות.  אני הולך ורגלי תמעדנה מרגע לרגע, כי הדרך היה חשך וחלקלקות, ולרגעים רחפו כל עצמותי כי דמיתי כי קול זאבי ערבות שמעה אזני ומרצחים חרש ראו עיני – –

ממרצחים יראתי! הן איש אצרות הייתי, אצרות חשך צרה ויגון היו עמוסים משא לעיפה על שכמי, ואיך לא אפחד ממרצחים? – כה תנסוך עלינו אהבת החיים רוח עועים, תתן חתית בלבנו ונפחד לכל עלה נדף ולמראה צלנו ההולך לפנינו יאחזנו שער!

יללת הכלבים וקול המקבות בבתי חרשי הברזל אשר בכפר שבו לנתי הלילה נאספו לאט לאט ואין קול ואין תמונת נפש חיה, על ימין ושמאל רק העצים אשר התנצלו את עדים אשר ישית הקיץ עליהם עמדו כפגרים מתים ואני כחי אחד בעמק רפאים.  אף כי קול הכלבים העיר עצב בלבי בכל זאת אחרי אשר נחבא נכספה נפשי לשמוע אותו עוד לבל אהי כשוכן דומה.  בעודני הולך צולל במצולת עשתונות בלולים אשר בלי סדרים עברו על לבי אחד אחר אחד נשמע עוד הפעם קול כלב נובח בחזקה הולך וקרב אלי.  בתחלה התעוררתי כי אמרתי הנה באתי עד הכפר, אך כרגע נוכחתי כי מאחרי ישמע הקול ואמהר לאחוז במקלי להכין גוי למלחמה מדעתי את הכלבים בארצי כי יתנפלו על כל עובר אף אם לא יתעבר בם.  הטבתי עשו כי אך אחזתי את המקל בידי ראיתי כי כלב גדול שחור משחור ועיניו מפיצות אש פלדות יפער פה ויראני את שניו, יתקצף ויאמר להתנפל עלי.  הרימותי מקלי והוא חרד ויסוג אחרו וכרגע שב להתגרות בי מלחמה, ובעודני נלחם אתו הקריב גם אדונו, אכר יושב בעגלה קטנה רתומה לסוס קטן אך בריא בשר ובראותו אותי מתמץ להכות את הנִחָר בי קרא בקול: אסוף ידך כי לא יאכלך – הכלב בשמעו קול אדונו הוסיף אמץ ויתנשא להתנפל על בקול נובח כדרכו, אך בפעם הזאת הושיעה ידי לי להכותו מכה רבה על ראשו ויסוג אחור בקול ייליל והאכר ירד מהעגלה ויחרפני ויקללני בעזוז אפו, אך אני לא שעיתי אליו בדעתי כי נתתי חתית בלבב הכלב ולא ישוב להתגרות בי מלחמה ואומר ללכת הלאה, אך האכר, אחרי אשר העביר ידו על חלקת צואר כלבו ועל ראשו ויחבקהו כאם רחמניה וינחמהו בדברים נחומים, שם אלי פניו ויקרא: מי אתה? –

– מה לי ולך כי תשאלני? – השיבותי באמץ לב, כי ידעתי נפש האכרים בארצי, כי גם המה ככלבים עזי נפש יתנפלו על כל עובר יהודי לבקש תואנות וכאשר יראו כי יֵרַךְ לבו אז יתעללו בו, לכן אמצתי רוחי, אף כי יראתי בלבי פן הוא בא מעיר נצב ויכירני או יבין מה עמדתי.

– הראני כרגע אם מכתב תעודה בידך והשמיעני מאיזה עיר אתה? –

– אבל מי שמך לאדון לי?! –

– אם לא תשמע בקולי אאסור אותך בכבלים ואביאך הכפר –

– אם לכח גם אני אמיץ הנני ולא אירא מפניך וידוע תדע כי לא לבדי הנני פה, כי האנשים אשר אתם יחד אעשה דרכי נשארו בכפר ולא יאחרו מבוא וגם המה יושיעוני –.  המרמה הזאת עמדה לי, כי הוא ענה: זאת לא עלתה על לבי להתנפל עליך כשודד ביער, אך ידוע תדע, כי אני הוא המשנה לפקיד כפר ובמשפט אשאל ממך כי תראני תעודתך –

– ואם גם למשפט לא יפול לבי עלי – עניתיו בבטחה – כי תעודתי בידי, ואם שופט אתה הלא לך לדעת המשפט, כי לא ביער ידרשו לתעודות עוברי אורח, כי אם בעיר או בכפר –

– אם כן שב אתי בעגלה ותראני בכפר את תעודתך – .

אף כי לא נעמה לי חברתו בכל זאת לא נועזתי למרות פיו כי יראתי פן תאחז במשפט ידו, ואני הן ידעתי בלבי כי אין מושיע לי, לכן ישבתי אתו ונסע יחדו.  רגעים אחדים החריש אחרי כן אמר לי: תן תודה אולי לא תמצא כל תעודה בידך ולא ארבה עליך כפר ואעזבך לנפשך כרגע –

– אבל הלא השמעתיך כי תעודתי בידי ואתה הלא תראה כי לא אירא מפניך ועליך להבין כי תעודתי בידי–

– אם כן תשלם לי שכר העגלה –

– כיסי ריק ואין בו רק התעודה

– ולמה אובילך חנם? –

– האני בקשתי ממך כי תובילני? אם תנחם ממעשיך הנני לרדת –

– לא כי אתי תסע כי לא אאמין בדבריך – קרא וידפוק את סוסו קל המרוץ וכעבור שעה באנו עד הכפר ויהפוך האכר את ידו אל בית המשתה.

בבית המשתה המלא על כל גדותיו רפש ומי מדמנה ישבו אכרים רבים וישתו יין-דגן ובעלת הבית אשה עבריה כבת ארבעים תשרת אותם.  האכר אשר פחד פן אמלט מידו הוביל אותי בידו אל הבית והאכרים צהלו לקראתו בקראם: ציד הבאת, פשוט עורו ושלחהו לנפשו! – האשה בראותה אותי מהרה לצאת ומאחרי הדלת שמעתי כי תאמר בשפת יהודית: שלמה, מהר הביתה כי נער עברי הובא הנה, אין זאת כי חֲסַר-תעודה הוא –

– הלא התפילין בראשי ועוד מעט תעבור עת התפלה ואיכה אבוא הביתה? אכלה תפלתי ואז אנסה אל האכר דבר – ענה האיש.

– אבל אני אדמה כי מצות פדיון שבוים תגדל הרבה יתר ממצות התפלה – ענתה האשה.  האיש שמע בקול אשתו וכעבור רגעים אחדים באו שניהם הביתה.

האיש היה גם הוא כבן ארבעים איש תאר וקומה, זקנו הארוך ירד על פי מדותיו ופניו העידו כי ישרה נפשו בו, הוא נגש אלי ויושט ידו ויקרא לי לשלום וישאלני: אם מחסרון תעודה שם האכר עלי משמר –

– לא זאת – עניתיו – תעודתי בידי, אך אני הכיתי את כלבו בהתנפלו עלי ועל כן יחפוש עלילות דברים וישאל לתעודתי, ואני אמרתי לו כי הוא בידי, אך מאנתי להראותה לו בדרך פן יגזול אותה מידי ואין רואה– כשמוע האיש את דברי נפלו פניו ואני לא הבינותי עד מה.

– רע מאד המעשה אשר עשית ואירא מאד לנפשך – ענה בעצבת.

– ומה עשיתי, כי תפחד לנפשי? האם אתן את בשרי לאכול לכלבים ולא אעמוד על נפשי? – שאלתי בתמהון.

– לך הצדקה, אך מי יעמוד בפני האכרים? הכלב הזה הוא אהוב נפש אשת האכר וגם את בעלה תתן כפרו, ובהודע לה כי הניפות ידך על אהובה אז תכך מכת בלתי סרה, כי אשת מדנים האשה הזאת מאין כמוה ואיש לא יפגע בה ואני עברי אחד בכל הכפר ותקצר ידי מהושיעך –

– חכה נא – קראה האשה – ואני אצילנו –.  האכר החריש בדברנו, כי דמה כי אבקש מאת האנשים כי יפדוני בכסף מלא, אך בראותו כי לא אנסה דבר אליו קרא בקול נגיד ומצוה: ואיה תעודתך? ידעתי כי אין בידך כל תעודה, ואתה אמרת בלבבך כי ערמתך תושיע לך, אך לא את איש כמוני תוליך שולל – אני חפצתי להראות לו את המכתב, אך האשה יסרתני מעשות זאת באמרה: היאמר לבך כי הוא ידע קרוא הכתוב בתעודה? הוא אך תואנה יבקש וכאשר יקחנה יעצרנה בידו ימים אחדים עד אשר תתן כפרה ואז ישיבנה לך לכן אל תראנה לו – ואל האכר אמרה: הניחה לו רגע ושתה כוס יין, כי יין טוב מאד הובא הלילה הנה –

– יין טוב! הלא בכל עת תהללי את יינך אף כי הוא מהול במים –

– אבל עתה אתה תראה כי אמת יהגה חכי – ענתה ותאמר אל אישה: תן לו מהיין החזק אשר בצנצנת בארון – האיש עשה כדברה ויתן לו כוס יין מלא.  בפעם אחת הריק האכר את הכוס אל פיו אשר פער כנחש ויקרא: אבל הלא זה היין הטוב אשר במחירו תקח כפלים –

– לא כי אם במחיר אשר אתן לך בכל עת אתן גם היום –

– הוי! אני אבין לערמתך, ארורה, כי תאמרי לשחד אותי ביין טוב למען אשלח את השועל מיד, אבל לשוא כי במחיר מצער כזה לא תמצאי חפצך – קרא האכר ויניע בראשו.

– מה לי ולו? האם אחי או ממשפחתי הנהו, עשה אתו כטוב בעיניך ובמחיר היין לא ארבה יען כי גם לי לא הרבו במחירו –

– אם כן שַׁנֵה – האיש שנה.

– שַׁלֵשׁ! – האיש עשה כדברו עד שש פעמים.  אף כי עיני השותה כבר מלאו דם, ולשונו לחכו דבקה בכל זאת הוסיף שתות עד אשר כבד עליו ראשו ויסמכהו על השלחן, אז נתנה לי האשה אות כי אמהר לצאת אחריה ותביאני החדרה.  שם התפללתי ואֹכל אתם ארוחת הבקר.

– אבל ירא אני את המרשעת פן תבוא הנה ותבקש מידינו את הַמַכֶּה את כלבה – אמר האיש בשבתנו אל השלחן

– שלום לנו – ענתה האשה – אחרי הארוחה אשלח לקרוא לה למען תמצא את אישה שותה שכור ותניח כל חמתה בו על כי שתה לבדו לשכרה והוא לא יעיז עוד להשמיענה דבר מכל הנעשה לכלב – כבלותנו הארוחה אמר האיש אלי: מהר ולך לדרכך בטרם תבוא המרשעת הנה.  קמתי ממושבי ואודה אותם בלב שלם על הטובה אשר עשו עמדי וישאלני האיש: אנה תשים פניך? השמיעני ואורך הדרך אשר לך לבחר–

– לעיר צבועאל פני מועדות –

– לעיר צבועאל?! – קרא האיש בשממון – לקן הרשעה והטמאה! אם כן חסיד אתה, ברח לך כרגע ואל תטמא את ביתי! – קרא עוד הפעם בזעף אף.  נעויתי משמוע את דבריו ואמהר לעזוב את הבית בטרם נתתי את מלתחתי על שכמי ואשאנה בידי ומאחרי שמעתי קול בעל הבית קורא בזעם: אוי לי שנתתי פתי לעם הארץ, לחסיד, ובעבורו בטלתי תפלה בזמנה, הכשילני ה' באדם שאינו הגון וכל זאת יען כי שמעתי לקול אשתי –

– אמנם הלא בכל זאת עברי הוא! – ענתה האשה.

– אַתְּ בחלקת לשונך תצלחי לפתות אנשים גם לאכול מעץ הדעת! – קרא האיש ברגז, ויותר לא שמעתי עוד אם נסתה לפתות אותו לאחוז בפרי עץ הדעת, או יראה לנפשה.  המרדף על צואר ברחתי מן הכפר, כי יראתי פן תדבקני חמת אשת האכר ולקול בעל הבית עוד צללו אזני.  מקרי ראשית היום ההוא לא הועילו להסיר תוגתי מלבי, והיום היה יום ענן וערפל ואני הלכתי בלי חשך, בכפר וכפר נלחמתיאת הכלבים אשר לעשרות יצאו חוצץ לקראת כל עובר ברגל בעת אשר בני הכפר יסיתום בזדון לב ולא סרתי לנוח אל אחד מהם כמו חפצתי לברוח ממקום מושב בני אדם עד כי אתא לילה ורגלי מעדו ולא עצרתי עוד כח ללכת הלאה.  מרחוק אור נראה לי ואדע כי כפר הוא ועל כן אמצתי שארית כח ללכת, אף כי רגלי נלאו מאד, גם רעב הייתי ואתנהג בכבדות עד בואי בכפר.

בכפר היו רק כעשרה בתים וידעתי מראש כי בית מלון אורחים לא ימצא בו לכן חשבתי מחשבות לסור אל בית אחד לבקש כי יתנני ללון שם.  רגעים מעטים עמדתי על מקומי בחשבי איזה בית אבחר לסור אליו, ובעודני עושה הנה והנה בחשכה קרא קול אלי: מי פה? –

– עובר אורח – עניתיו – ואבקש לי בית מלון לשכב בו הלילה –

– בית מלון בכפר הזה! – קרא האיש בשחוק גדול – הברגלך תעבור? –

– ברגלי –

– ותעודה יש? –

– יש –

– הראני –

– האם פה בחשך תראה את הכתוב ה? –

– תן הנה ואסור אל החלון ואקראה –

– הנה תעודתי – הוא לקח את הגליון בידו ויהפוך אותו הנה והנה ואחרי כן לקח אותו הפוך בידו וישם עיניו בו ויקרא את האותות אשר לא נכתבו במגלה לאחור.

– מה שמך? –

– יוסף – עניתיו ואנחם כרגע על השמיעי את שמי, כי בתעודה איש אחר הייתי, אך האכר לא ענה כחשי בפני כי אמר: כן, כן כתוב בתעודה –

– היש לך אשה ובנים? – שאל אחרי כן.

– לא –

– כן, כן כתוב בתעודה –

– היש לך אב ואם? –

– לא –

– כן, כן כתוב במגלה –

– ואשה ובנים? –

– הלא השמעתיך כי לא אשה ולא בנים לי –

– כדבריך כן כתוב – כה שאלני עוד שאלות רבות וכל מענה פי קרא מעל המגלה ההפוכה עד אשר נלאיתי עמוד על רגלי ואמר: הלא הגליון הפוך הוא ואיך תקרא בו? וגם מכל אשר שאלתני אין אף דבר בתעודה–

– אחת היא, תן לי איזה אגורות לקחת יין דגן ואשיב לך תעודתך –

– חמש אגורות אתן לך אך תנני ללון בביתך –

– הבית לא לי הוא כי אם שכיר יום הנני פה –

– אם כן איך מלאך לבך לדרוש לתעודתי אם לא שופט וגם לא אזרח הנך פה? השיבה לי תעודתי כרגע ואם אין אלך אל השופט ואשמיעהו כי תפריע מנוחת עוברי אורח באין משפט – הוא השיב לי את התעודה בקראו: לך לעזאזל יהודי ארור! – בפיק ברכים הלכתי אל הבית השני ואפתח את הדלת לראות אם בני הבית עודם עֵרִים.

– אם דבר לך בוא הביתה וסגור הדלת, הן לא קיץ בחוץ כי תקרע הדלת – קרא אכר כבן חמשים שנה אשר ישב על הארץ וישטח את החותלות אשר במו יחתל רגליו.  באתי הביתה ואשאלהו: אם יש את נפשו לתת אותי ללון בביתו –

– לין פה – ענני.  הבית הזה היה קטן מאד הקטן בבתי הכפר הקטנים.  ועל כן בחרתי בו יען ידעתי מאז כי העניים יפתחו כרגע דלתם לאורח, לא כן העשירם, להם גם ארמנות רחבי ידים יצרו לצעדי אונם – קירותיו הו מכוסים בפח ושחור ככל בתי הכפרים אשר תנוריהם בלי ארבות עשן וכאשר יבעירו אש יבוא העשן הביתה ובעד הדל יצא וכאשר יכלה העשן אש יחסמו פי התנור לבל ידעך חֻמוֹ.  התנוא מִלֵא רביע הבית, בין התנור והכותל משכב בנוי מעצים ומכוסה בקרשים אמה קומתו על פני רביע הבית ועליו שכבו כשמונה אנשים ונשים: האם ובניה וכלותיה ובניהם.  בצד המשכב שכב ילד קטן כבן שנתים בטנא אשר עמד על הארץ ובבואי הביתה הרים ראשו המכוסה בשערות לבנות כצמר וילטוש לי עיניו היושבות בסתר עפעפים לבנות וכרגע הסתיר ראשו בטנא כמו פַּחֲדָתִי אליו.

כמוצא שלל שמחתי על הבית והמנוחה אשר אמצא בו אחרי שבעי נדודים כל היום ורגלי בצקו מעמל הדרך ואשב אל השלחן הגדול ואסיר את מלתחתי מעל שכמי ואוציא לחם וגבינה להשקיט רעבוני.

– לחם לבן! – קרא נער כבן שש שנים אשר שכב את השוכבים – ראי נא אמי ראי, לחם לבן! –

– הס! – נתנה עליו אמו בקולה – האם רעב אתה? עצום עיניך ושכב! –

– בוא הנה – אמרתי לו – ואתן לך מלחמי –.  במעוף עין קפץ הנער יחף ממשכבו ורק כתונת קצרה כסתה את בשרו, אף כי על הרצפה התעלם שלג, ולא שעה לקול אמו אשר יסרתו לבלי קחת מאומה מידי זר.

– אני אניח את הלחם הלבן למשמרת ליום מחר – ענה הנער לאמו, כמו חפץ להצטדק ובעוד הלחם בכפו בלעו מבלי שים לב אל דבריו אשר אמר.

– האם כה תניח את הלחם למשמרת? – שאלה האם.

– אין עוד בידי מאומה – ענה הנער ויבט בי אולי אשוב לביטיב עמו, אך אני לא מהרתי לעשות רצונו, כי ראיתי כי לחמי לנפשי לא יספוק.  הנער עמד רגעים אחדים על עמדו וילקק אצבעותיו ובראותו כי לא אעניק לו עוד מאומה שב בלי חמדה אל משכבו מבלי הבט עוד בפני.

– לך שכב על התנור ויחם לך – אמר אלי בעל הבית בלכתו לשכב גם הוא אל יתר השוכבים.  עשיתי כדברו ומה רבה מבוכתי בראותי כי נערה תשכב על התנור, מקום משכב יסדו לי, ואחפוץ לרדת כרגע.  כל השוכבים אשר לא נמו עוד שנתם נתנו קול שחוק גדול ובעל הבית קרא: אל תירא כי לא אוכלת אדם היא, לך ושכב, כי אין מקום אחר פה אתנו –

– אם כן אלכה לי לשכב על השלחן –

– יצוריך יקפאו בקרח ובטרם בקר תהיה לרגב כפור –.

גם האשה דברה על לבי להותר על מקומי אך לשוא היו דבריהם, גם דברי אחת השוכבות אשר העידה כי השוחט מעיר בצלת שכב עמה פעמים רבות בלכתו בדרך על התנור ההוא ולא קרה אותו כל רע, לא הביאו אומץ בלבי ואשב על מושבי בקצה התנור.

– שכב לך בקצה התנור ואני אשכב בקצה מזה – אמרה הנערה אחרי אשר כבו האש.  רגעים אחדים ישבתי על מושבי, כי יראתי לרדת פן אפסע על ראשי השוכבים לרגל התנור אבל עיף הייתי וכל יצורי רחפו מהקרח הנורא וארדם כמת.  כל הלילה לא התעוררתי וגם כאשר קמו כל בני הבית בטרם בקר לעבוד עבודת: הגברים לקלוע מנעלי גומא מקולעים, והנשים לטותולהביא עצים ומים ולבעיר הבערה, גם אז לא הקיצותי עד אשר נגעה יד בערפי ותעירני משנתי.

– קום רד – אמרה הנערה אשר היתה כבת שהע עשרה שנה – כי כבר הבעירו אש בתנור וכאשר יעל העשן ישים מחנק לנפשך –

– הן שלם אתה ולא יחסר לך מאומה, ומדוע יראת? – שאל האכר בשחוק גדול וכל העומדם שחקו אחריו בקול המולה כקול רעם בגלגל, גגם אני שחקתי והחרשתי כי ידעתי כי לא לאנשים כאלה אבין בינה לדעת מוסר ודרך ארץ, ואלי הוא לטוב להם בחיים כי לא ידעו מכאוב דאגה ודאבה המונו אנשי מוסר.

בצאתי החוצה נפלה אימה חשכה עלי בראותי כי הקור גבר במאד מאד ושלג וקרח ינשאו על כנפי סערות צפון אשר כשוט זועם יכו ידקרו בפנים ויכאיבו כמדקרות חרב.  איכה אעשה דרכי? ומי יודע מתי תחדל הסערה ואיכה אשב פה והלחם אזל מכלי בכפר אין בית משתה ואופה? האם גם מצוקי תבל יצאתם לרדפני ולהסתולל בי כבני אדם? – שאלתי בנפש דאבה – כלכם עלי תתמלאון לענותני ולהשיבני עד דכא! – בעת ההיא נדמה לי כי גם סערות אל ואוצרות שלג הקדישו עלי מלחמה ואשוב במפח נפש הביתה כאיש אובד עצות.  אחרי אשר ישבתי כשעה תמימה בבית גמרתי אמר לעשות דרכי הלאה ויעבור עלי מה עדי אבוא אל העיר הקטנה הרחוקה מהכפר כמהלך שש שעות ברגל, ואשים מלתחתי על שכמי.

– אנה פניך מועדות? – שאלני האכר.

– העירה –

– ואיכה תלך בעת הזאת, הלא הרוח ישאך אל אחת הפחתים ונקברתּ שם בשלג –

– אבל הלחם אזל מכלי ולא אוכל התמהמה פה –

– אם תאבה לאכל אתנו לחם לא נמנע ממך –

– אמנם הלא תדע כי לא אוכל לאכול אתכם לחם –

– הלא רק בשרנו פגול לך ולא לחמנו –

– אך האם על הלחם לבדו אחיה פה? –

– בכל זאת הלא טוב לך לאכול פת חרבה ממות בקרה – נותרתי ותנתן לי פת לחם שחור משחור אשר חציו קש ומוץ כאשר יאכלו כל בני הכפרים.  מעט הלחם אשר בא אל פי היה כסכין בלועי ויגרס בחצץ שני, אך בכל זאת טוב הוא מהקבר בקברות שלג – השיבותי אל לבי ואוחיל.

 

אחרי חצות היום קמה הסערה לדממה והשלג חדל, אך הקור הגדיל ויעלה מעלה.  השמש הופיע ולאורו הבריקו אגלי הכפור כזיקי אש עפים ברוח, גם לאהל האכר התגנבו קרני השמש בעד האשנב הקטן אשר מתחת לגגו ויפיחו גם בי רוח תקוה לצאת למרחב.  יצאתי ואבהל עוד מפני הקור הנורא אשר שם מחנק לנפשי ולא יכולתי השיב רוחי.  על ימין ושמאל אין דרך ואין מסלה, כי המון השלג כסה פני כל הככר ולא נכר דרך לפני יאור ופלג; שבתי הביתה והאכר אמר אלי: אם תתן את שכרי ארתום סוסי לעגלה ואובילך העירה, גם אלבישך מלבוש עור כבשים עד בואנו שמה –

– כמה תקח בשכרך? –

– חצי שקל כסף –.  הוא לא הרבה במחיר, אך אצרותי לא פרצו לרוב ועוד רב הדרך לפני, זאת זכרתי ואשיב: קצרה ידי מתת מחיר רב כזה, אם תאבה רבע שקל בשכרך הבה ורתום הסוס –

– האם חנם נִתַּן לי הסוס, ומספוא לא במחיר אקח, כי אענה את סוסי במחיר רבע שקל? גם במחיר חצי שקל לא תמצא איש בכפר אשר יובילך בעת קרה כזאת, אם תאבה לתת את אשר שאלתי הנני לעשות כדברי ואם אין אין עשה כלבבך –

– בכל לבבי נתתי לוא מצאה ידי, אך חי נפשי כי קצרה ידי –

– וגם ידי קצרה מהושיע לך –.  בעודנו מדברים באה אשה הביתה ותאמר: שכן! היש את נפשך להביא איש עברי העירה? –

– איפו הוא? – שאל האכר.

– בביתי, כי אישי הבביאהו אתו מעיר בצלת וילן בביתי ועתה יבקש לנסוע הלאה, אך בעלי לא יוכל לעזוב את הבית מרוב עבודה –

– הביאהו הנה – הבשורה הזאת נתנה שמחה בלבי, כי כערער בציה הייתי בין האנשים הזרים ואף כי לא ידעתי מי הוא ואנה פניו מועדות ואם בדרך אחת נלך, בכל זאת שמחתי בשמעי כי עברי יבוא הביתה.  בעודני חושב מחשבותי בא העברי: נער כבן שבע עשרה שנה דל בשר מאד ופאות ראשו המסלסלות יורדות עד שוקיו והוא נלעג לשון כי לא ידע דבר אף דבר בשפת הארץ, והאשה אשר הביאתהו היתה למליץ בינו ובין האכר, כי היא שרתה ימים רבים בבית עברים ותלמוד שפתם.  שמחתי אלי גיל בראותי פניו, כשמחה אשר ישמח איש אשר הלך נדוד בארץ נכריה ופתאם לפתע יפגע איש מארץ מולדתו, יחזיק בו ולא ירפנו ויקרבנו כאח וישיש בחברתו מבלי שאול: מי ומה הוא, כן ששתי גם אני על הנער הבא ואקרב אליו לשאול לשלום לו ובראותי כי לשונו נלעגת אמרתי לו בשפה יהודית: השמיעני חפצך ואדבר את האיש – גם הוא שמח מאד ויקרא בשפה נמהרה: אל עיר צבועאל מגמת פני.

– האח! – קראתי – כי גם פני שמה מועדות –

– אם כן נסעה ונלכה יחדו –

– אך הקרח יתן חתיתו בלבי ואירא ללכת ברגל –

– אם כן נשכור לנו עגלה –

– כמה תאמר לשלם עד העיר הקרוב? האכר יבקש ממני חצי שקל כסף –

– אני אתן רבע השקל ואתה תן רבע ונסעה יחדיו – השמעתי דברי באזני האכר והוא שם ידו מאחרי בדל אזנו להתגרד בה ויאמר: לא אוכל להוביל שניכם במחיר חצי שקל כי אם שקל תתנו –

– אבל אני השמעתיך כי קצרה ידי, וגם הנער הזה לא בן עשירים הוא ורק זאת בקשת במחירך – עניתיו, ואחרי אשר הרבינו דברים נאות להובילנו במחיר חצי שקל וחמש אגורות ונשב בעגלה.

– מה שמך ומאין אתה? – שאלני הנער אחרי אשר ישבנו בעגלה.

– שמי ראובן ומעיר מאפליה אני – עניתיו, יען כי כן נקראתי במכתב תעודתי.

– ושמי חיים מעיר בצלת הקרובה לעיר נצב –

– בעיר בצלת הייתי אך רק לילה אחד נותרתי בה –

– אולי תדע את רחל המבשלת, היא חמותי –

– האם לך אשה? – שאלתי בתמהון בראותי את פני הנער הדלים והרזים מאֹד.

– לי אשה ושני בנים ולמה תתפלא? הן זה שלש שנים עברו מעת לקחתני רחל לחתן לה –

– וכמה שני חייך? –

– שמונה עשרה –

– ואתה האם בגפך אתה? – שאלני.

– בגפי –

– וכמה שני ימי חייך? –

– כבר מלאו לי שבע עשרה –

– שקר הדבר! לך כבר מלאו עשרים שנה, אך כל אלה אשר לא היו לאשה יכחשו במספר ימיהם למען יאמרו כי עודם נערים, אבל פניך יעידו בך כי כבר מלאו לך עשרים שנה, הן בן שמונה עשרה אנכי היום ואין עוד שער על שפמי, ועל לחייך החל הזקן לצמוח, ואתה גדול ממני פי שנים בגבה ופי שלש ברחב. הוי הוי – הוסיף לדבר בשפתו הנמהרה ובהניעו ראשו – אותי לא תשלה באמרי שוא, כי כבר ראיתי התבל.  – אני לא נסיתי להצטדק כי ידעתי כי אנשים כאלה לא ישובו מדבריהם ומדעתם אף אם מלאכי מרום יקומו ויענו אולתם בפניהם, אך בשמעי כי הוא ראה את התבל שאלתיו: איפו היית? ומה הארצות אשר בהן עברת? –

– אני הייתי בעיר נצב ובעיר ארזה ובעיר צבועאל, ואחרי כן שבתי ועברתי את הערים האלה בשובי מצבועאל הביתה –

– מתי הית בצבועאל? –

– זה ארבע שנים בטרם באתי בברית הלכתי לשחר פני הצדיק ולבקש ממנו תשובה על חטאת נעורים וכי יתן את ברכתו ליום חתונתי.  – פני הנער העידו בו כי לא שקר היו מליו בבקשו תשובה מאת הצדיק, אך נכספה נפשי לדעת אם באה לו ברכת הצדיק ועל כן שאלתיו: והצדיק ברכך, האין זאת? –

– כדבר אחד המתנגדים תדבר? האם יגרע הצדיק ברכתו מחסידיו המיחלים לחסדו? –

– ומה מגמת פניך עתה? –

– לולא נסעת גם אתה לצבועאל כי אז אמרתי מתנגד אתה! – קרא כמשתומם – מדוע אסע עתה? לוא יכולתי להסתופף בבית הצדיק כל ימי חיי כי אז זאת היתה שמחתי וששון לבי, ואתה תשאלני מה מגמת פני עתה אחרי כי זה כארבע שנים לא זכיתי לראות את פני הצדיק, אמנם בזאת אנחם כי עתה אותר ימים רבים בבית הצדיק ובאור קדושתו אראה אתבונן –

– ואיך תעזוב את אשתך בלי משענה ימים רבים? –

– שחוק תעשה לי! האם מעמל כפי תשבע? האם לעבודה נולדתי? אנכי יצאתי מבטן אמי לעבוד את ה' –

– ומאין לחמך נמצא? –

– מאין? האם עלה רקב בעצמות חמותי כי אבקש לחם לי? כל עוד אשר לא ישכנו תולעים בגויתה היא תעבוד ומפרי כפיה נשבע לחם –

– אך מדוע תקללנה, אם היא טובת לב ותאכילך ותשביעך? –

– היא טובת הלב! חמותי אשה טובה, כבר באה העת כי יסתירה שדי בסתר כנפיו על טוב לבה! –

– אמנם הלא במו פיך אמרת כי היא תעבוד למענך ולמען אתך ובניך ועליך לברכה שבע ביום –

– כן אברכנה בחיי כאשר תיטיב לי, היא תעבוד למעני ולמען אשתי ובני? התשחק לי? וצי יעבוד בגללם אם לא היא? האם אני אעמול כל היום להשביע בעמלי את בת המבשלת? אבי היה מלמד ארבעים שנה ושמו נודע בקהל כי מספר נפלאות הצדיק היה מאין כמוהו, וכל משפחתי חסידים המה ואני אעבוד למען האכיל בת מבשלת ובניה? כזאת לא יאמר ה'! –

– אבל הלעולם תחיה? ואם תבוא קללתך והמות יקחנה אל גבולו, מה תעשה אז, מאין תמצא לחם לבניך ולאשתך? –

– אני לא אחכה עד היום ההוא כי אתן ספר כריתות לאשתי ואשלחנה מע פני לעולם, הן היא כבר היתה עלי למשא, כי תענני ותציקני כל היום לבקש נערים להורותם, וכל אלה בעצת אמה המרשעת יְקֻלַל שמה בארץ, היא היתה בכל זאת להסית אותה בי ככלב עז נפש כל היום מבלי תת לי מנוחה, אך העולה על רוחה היו לא תהיה, אני אשב בבית הצדיק עד אשר תקוץ בחייה ותבקש ספר כריתותיה ועוד תתן על ידי כסף למען אשלחנה לנפשה, כי ידעתי כי חמש מאות שקל כסף להמבשלת והיא תאהב את בתה היחידה לה כנפשה ובראותה כי תשב עגונה שנה ושנתים אז תאות לתת על כפי כסף.  אני אומר לך כי תאות ובעיניך תראה כי אקח כסף ואשיב נקם לחמותי זאת אשר הציקתני בדבריה ותתן עלי בקולה כי עצל אני.  תדע המבשלת כי בן חסידים אני והיא מבשלת היתה ומבשלת תהיה –

– אבל מאין תמצא לחמך בשבתך בבית הצדיק? –

– לא חסיד אתה! – קרא בקול גדול – כי תשאל דברים אשר אף נער באנשי שלומנו ידע –

– אמנם הלא בפעם הראשונה אסע שמה לכן אתה הורני –

– הלא כל איש ידע כי הבאים לחסות בצל הצדיק לחמם נִתַּן, למען יעבדו אלהים ויהגו בתורת הצדיק כל היום ויספרו נפלאותיו להעלות נשמתם, כי המצוה לספר בנפלאות הצדיקים גדולה מכל המצות האמורות בתורה, והיא גדולה גם ממצות קריאה בזהר –

– ראה כי לא צדקת באמרך כי לא חסיד אני, הן במו פיך תאמר כי מצוה גדולה לספר נפלאות הצדיק ולוא ידעו כלם נפלאותיו, הלא אזלת ידכם לעשות המצוה הזאת, כי למי תספרו אם כלם יודעים? ואני הלא אבקש לשמוע נפלאותיו ולך תהיה צדקה בהשמיעך אותי במנוחה כל אשר תאוה נפשי לשמוע–

– בזאת הראית לי לדעת כי לא חסיד אתה, האם יאמר לבך כי נספר נפלאות הצדיק לאשר לא ידעום? אלה אשר לא ידעום מנער המה לא יזכו לשמען ונשמתם איננה מסוגלה להבינם, אנחנו איש אל רעהו נספר את אשר ספרנו ואשר נספר כל עוד רוח באפנו, ובכל יום ויום הנן בעיניו כחדשות, עליהם נשמח ובם נשיחה בדעתנו כי הצדיק אשר ממנו כל נעלם לא יסתר והיודע מעלות רוחנו הוא ידע מי ומי בקהל חסידים ימנה ומי איננו ראוי לבוא בקהל, וראה תראה כי ברגע אחד ישמיעך הצדיק כל אשר בלבך, ומפני מבטי עיניו תֵּחַת ולשונך תדבק אל חכך ולא תמצא דברים, כי פני הצדיק נוראים מאֹד כפני השכינה, ומה ידוה לבי כי המרשעת עצרה אותי ימים אחדים יותר ולא אוכל לבוא להראות פני הצדיק ביום החג ונחוג בהעיר הקרובה –

– מה זה תבענה שפתיך כי לא תבוא עד החג? הלא עוד כארבעה ירחים עד חג הפסח –

– מתנגד אתה! – קרא בקול גדול – כי לא תדע כי מחר יום חגנו יום י"ט כסליו –

– צדקת צדקת – עניתיו – שכחתי כי מחר יום התשעה עשר לירח כסליו –

– לשוא תתחפש! רואה אנכי כי לא מזרע החסידים אתה, אמנם אם באמת ובתמים תחפוץ היות כמונו נקרבך באהבה, ואף כי אין דומה חסיד בן חסיד לחסיד בן מתנגד בכל זאת לא נזכיר לך עון אבותיך – ענה בנדבת פיו ובענות לבו, ואני הודיתי לו על חסדו זה אשר אמר לעשות אתי לבלי הזכירני עון אבותי.

 

ג'

הֶחָג!

הצרות אשר תבאנה עלינו פתאֹם בסופה וסערה וברב כח תאחשנה בערפנו לשמוט אותנו בעצם ידיהן, הֵנָה מדי עברן תשטופנה במרוצתן נפש אמללה אשר מעדו קרסוליה ולא יכלה עמוד ואין זכר לנפש ההיא, אכן האמיץ אשר בחכמתו וגבורתו או בישע ימין רעיו נמלט מידן ישושב לראות טוב בלב מלא תקוה וששון, וכל אשר עברה על ראשו ולא נגעה אל עצמו ובשרו כן ירבה שמחה על הנצלו מהם; לא כן הפגעים אשר לאט לאט יחולו על ראשנו, לאחד אחד יבואו ויסולו עלינו ארחות אידם בבקר בבקר, המה כרקב בעצמותינייו, כזבובי מות יבאישו שמן ששון בלבנו, כל מחשבה ורעיון יהיה להם לברות וכנבלת המת נהיה בחיים, כי מה המה החיים בלי רעיון ומחשבה? –

הן רבות שבעה נפשי, ראיתי עמל ופגע מרבה להכיל, אך בכל זאת מצאתי און לי כעבור יום עברות ואושב לחשב דרכי ולכונן מצעדי, אך עתה הלאוני, התלאות אשר כתמם באו אלי בימים האחרונים הפכו לבי לאבן ומקור מחשבותי לבאר נשברה – אל עיר צבועאל הלכתי, מדוע הלכתי שמה? האם אין מפלט לי בלתי אם בעיר הזאת? האם סֻגְרוּ דלתי בתי הישיבה בעדי מבוא? האם צמאה נפשי לתורת הצדיק, או האמנתי בצדקתו וברוח שפתיו? הן בדברים אשר לא האמנתי אֹמן עד הנה החל הספק לשלוח את שניו ולהפכן משרש, ואמונות חדשות תמצאנה מסלות בלבי! אני הלכתי כי לאש שאלתי את נפשי: מדוע אלך שמה? מי יודע לו שאלני איש כדבר הזה השיבותי גם לנפשי מדוע אעשה כזאת? אך איש לא שאלני ונפשי נלאתה להוסיף עוד שאלה.  רבות שאלה בשכבר הימים אשר חלפו ומבלי מצוא מענה החרישה ולא שאלה עוד דבר, ובלי דעת איזה מקום מנוחה שמתי אל בית הצדיק פני, כהולך ועושה בחלום לילה אשר לא ידע חשבון מעשיו כן הלכתי דברתי ועשיתי מבלי בקש משפט וחשבון, המלמד ואשתו יעצוני ללכת לצבועאל לכן הלכתי שמה ולוא הורוני לבחור בדרך אחרת בחרתי בה.

בעתות כמו אלה לא ידע גם החכם היודע להלוך נגד החיים את עתו וחשבון מעשיו.  ימלא שחוק פיו היושב בטח ועדיו לא באה הרעה בראותו כי איש אמיץ לב ישלח יד לאחוז בקש נדף עת יצלול בגלי עברה, ילעיג הַשָלֵו עת יראה גבר חכם ישאל בהבלים ידרוש בחלומות בעת צר אולי יש תקוה – ילעיג, כי עת לעג לו! הן גם בראותו אחיו כשל נפל בחלקלקות ואין אֱיָל לקום יתן קול שחוק, אכן לוא השיב אל לבו כי גם מטרה אף אם מברזל עשות הוצקה פוץ תתפוצץ מאלפי חצים, גם אבן עפל ובחן כקש תמולל עת נחתו בה כדורי מות, אז אולי לא נתנו עוד לבו לשחוק ולהלעיג כי אמר: והאדם מה הוא כי יכין מצעדיו ולא יעשה מדחה עת חצי הפגעים שמוהו למטרה להם? – אמנם כן גם הוא אף אם אֹמץ לו צנה וחכמה סוחרה, גם הוא לא יעמוד ביום שבר, ואני אשר לא רוב שנים ולא תורת הורים ומורים הביאו אֹמץ בלבי, אני מה כי אגבר חיל לפרש ידי לשחות נגד מרוצת הגלים? רגלי מעדו, ידי רפו וישאוני ויוליכוני אל אשר היה רוחם ללכת ואני כטובע החזקתי בַּבָּא בידי ובאשר נשאוני אל עיר צבועאל אחזתי בחסידים ודרכיהם אולי אִבָּנֶה מהם ואשר רנה המקרה את הנער החסיד לידי, אשר לוא ראיתיו ימים אחדים לפנים בזיתי צלמו ולא חשכתי מפניו רוק בשמעי אמריו, החזקתי בו אולי תצא לי ממנו תורה ואטה אֹזן לשמוע למען אמצא נתיבות הרעים החדישם אשר חברתם בקשתי.

כשלש שעות אחרי הצהרים באנו לעיר מרה ונסר אל בית מלון האורחים הוא בית התפלה לחסידים, אשר היו רוב יושבי העיר.  דרכי החסידים ועלילותיהם בבתי תפלתם עוד לא נודעו לי, כי עד בואי לעיר נצב לא דרכה רגלי על מפתן בית תפלה לחסידים.  ובעיר נצב לא נראו דרכיהם יען כי העיר קטנה ויושביה היהודים איש למשלחת ידו פנה כל היום ולא בקרו בבית התפלה כי אם ביום שבת ומועד ועל כן ראתה עיני בעיר הזאת חדשות לא פללתי: בית התפלה היה מלא עשן הקיטור העולה ממקטרת המקטרים, אשר לא יסירוה מפיהם כל היום, כי המקטרת קדש היא לחסידים, ובהעלות העשן תעלה גם הנשמה עָל ותכין רוחם להתהלך בחק אלהים בהלך נפשם.  מהנמצאים בבית אלה שכבו על הספסלים ורגליהם בין ידיהם ויצהלו בקול גדול, ואלה ישבו וראשם נשען על כפות ידיהם הסמוכות על השלחן, ויספרו איש אל רעהו הגות רוחם במנוחה, ואלה הלכו בבית אחת הנה ואחת הנה ויתרועעו וישירו, ויהי בבית התפלה כבית משתה יין אשר אכרים יבואו בו, או כבית הרחצה, אין גם אחד הגה בתורה, לבד שני אנשים זקנים מאֹד ישבו איש איש אל שלחנו ויהגו בספרים אשר לפניהם: האחק קרא מעל ספר תהלים וישמיע לכל כי שפת לא ידע ישמיע, ומרגע לרגע הפריעוהו הבחורים ממלאכתו, האחד הסיר מכסה ראשו והשני הרים את הספסל אשר עליו ישב והשלישי הסיר את השלחן מלפניו והוא חרף ויקלל והמה שחקו לעגו לו, והשקן השני הגה בספר הזהר אך קולו לא נשמע ואליו לא נגשו הנערים להתעולל בו.

אני הלכתי אל ארון הספרים לקחת לי ספר ומה השתוממתי בראותי כי אך ספרים מספר ימצאו בו, לא כבבתי התפלה להמתנגדים שומרי התורה אשר כל כבודם ומשושם המה ארונות הספרים המלאים ספרים מספרים שונים: תלמודים, מדרשים, כתבי קדש גם ספרי החוקרים הראשונים אף כי יד לא תגע בהם, כי איש לא ירהיב עוז בנפשו לשום מעיניו בהם פן ירופפו עמודי אמונתו, או פן יריעו עליו הרואים כעל מכחש באלהים.  בארון בית התפלה הזה נמצאו חמש או שש גמרות מקרעות מרוב ימים ומהעבודה הקשה אשר עֻבַּד בהן, כי הן הנה כלי מלחמה בידי הבחורים בערכם קרב בבית התפלה וישליכו איש בראש רעהו מטפחות, כסתות ובגדים וכאשר יתמו כלי המלחמה האלה אז יהיו הספרים לכלי נשק, ושלשה או ארבעה ספרי זהר ויתר הספרים היו כלם ספרי קבלה וחסידות.  לקחתי בידי גמרא ואשב אל השלחן וכרגע שמעתי קול מאחר: מתנגד! – לא ידעתי אשר בקחתי ספר להגות בו הראיתי להם לדעת כי לא בין חסידים התהלכתי ואתפלא על הקריאה והוספתי ללמוד.  הנער-איש אשר ארח לחברה אתי בא את אחדים מהבחורים בדברים ויספר וישמע וישחק אתם כמו כבר ידעו איש את רעהו ימים כבירים.

עת תפלת המנחה כבר הגיע ועוד לא עלה על לב איש להתפלל אף כי כבר נקבצו ובאו המון אנשים וימלא הבית מפה לפה.  כאשר אתא לילה נגש הזקן אשר קרא בספר הזהר אל העמוד ויקרא בפרשת הקטורת ובהחלו לאמור: אשרי נגש אליו עול ימים כבן עשרים ויאמר: הניחה לי היום להתפלל לפני העדה – הזקן מאן והנער החזיקו בכנף כסותו ויסחבהו הלאה בקראו בקול שחוק גדול: גש הלאה נער שובב! – נבהלתי מראות עזות מצח כזאת, כי עול ימים ידחוף איש שיבה ובשם נער שובב יכנהו ואחכה כי כל הנאספים יתנפלו עליו ויקרעוהו לגזרים, אך שגיתי מאֹד.  הזקן נלחם אתו וימאן לעזוב מקומו והנער הוסיף להדפו וכל העומדים שחקו בקול גדול עד אשר נגש איש כבן חמשים ויאמר: אני אהיה לשופט, התשמעו למשפטי אשר אחרוץ? –

– השמיע משפטך חסידי ונשמעה – קראו אחדים מהעומדים.

– יתן שכרי שני הין יין-דגן ויתפלל לפני העם –

– ארבע הין ושתי אוזות צלויות אתן אך גם תפלת הערב לי היא –

– תפלת הערב אתפלל אני – קרא איש אחר, כי היום יום זכרון מות אבי ולי המשפט –

– מה לי ולאביך וליום מותו? מי בקש זאת מידו למות ביום הזה, מדוע לא חכה עוד יום או יומים? ואני משמיעך כי לא רתן לאיש להתפלל ביום הקדוש הזה –

– אבל הלא לי המשפט – ענה השני.

– לך המשפט אם תתן יותר ממני אז אתנך –

– שני הין אתן מחיר תפלת הערב ותפלת המנחה לך היא –

– ואני אתן שלשה הין במחיר תפלת הערב ושני הין לתפלת המנחה –

– והאוזות? – קרא איש קצר קומה אשר מדת זקנו כמעט כמדת גויתו.

– בר אוזא צדק בדבריו – קראו אחדים ויפלגו בדעותיהם, אלה נטו אחרי שכרי ורעיהם אחרי איש ריבו, ואחרי אשר הרבו דברים כחצי שעה קנה לו שכרי את תפלת המנחה במחיר שלשה הין יין ושלש אוזות והאיש אשר לו יום זכרון נתן גם הוא כמהו אך שכרי לא נגש אל העמוד להתפלל כי אם מלא ידי הזקן להתפלל בעדו אז החלה התפלה.  אחרי אשר התפללו תפלה בלחש החל הזקן התפלה בקול רם, אך לא לא הספיק להשמיע ברוך אתה נגש שכרי בחפזה ויהדפהו ממקומו בקראו: שרץ, עזוב מקומך כי רק לתפלה בלחש השארתיך על מקומי ועתה אני אתפלל כי שכרתי את התפלה.  כל העומדים מימין העמוד ושמאלו צהלו קולם כמו חכמת שלמה שמעה אזנם, רק אחד מהם השמיע כי לא נכון הדבר להתהולל בעת התפלה–

– עונו ישא – קראו כלם – עשרים מלקות במנעלים יֻכֶּה או הין יין יתן, כי כמתנגד דִבֵּר – האיש אשר אמר להטיף מוסר שב אחור והקונה את התפלה נתן קולו, ואני לא הבינותי אף דבר כי אך קול ושפת לא ידעתי שמעתי.  המלות יצאו מפיו לא אחת אחת כי אם לעשרות, כמו צר להן המקום בפיק ותמהרנה להמלט ובהחפזון הכו אשה רעותה עד כי לא נכר פניהן.  ברגעים אחדים כלו תפלת המנחה והערה ובהגיע המתפלל השני לקדיש האחרון נגשו שני אנשים ויגביהו אותו מעל הארץ ויהפכוהו וישאוהו, רגליו ממעל וראשו מתחת ויאמרו ליסרו על כי האריך בתפלה.  האיש אמר לתת כפר ויעזבוהו, אז שלחו ידם במטיף מוסר וימתחוהו על הספסל וישלפו מנעליהם להכות אותו מלקות נעלים, אך גם הוא פדה נפשו ביין ענושים ויעזבוהו.  הנער-איש אשר בא אתי התערב בשמחתם וישמיע גם הוא משפטו כמו אזרח הוא בתוכם ואני עמדתי על עמדי ולא ידעתי אם בחלום לילה אראה כל זאת או לבית משגעים הובילוני רגלי.  איש זקן נגש אלי ויאמר: הלא גר הנך פה בוא אתי לאכול ארוחת הערב.  הלכתי אחריו וגם בביתו ראיתי כי חג היום; נרות רבות האירו על פני החדר והשלחן היה ערוך כביום מועד.  אחרי אכלי לרויה שבתי לבית התפלה ומצאתי אספת אנשים גדולה הוללים וחוגגים, אלה יתנו בשיר קולם ואלה יצאו במחול וכלם יתנו בכוס עיניהם.

– גש הנה והתערב בשמחתנו – קרא אלי הנער-האיש.  אני מאנתי לשמוע בקולו מדעתי כי גם הוא זר בתוכם, אך שנים נגשו ויאחזוני בידי ויביאוני אל השותים ויתנו עלי ענש לשתות חמש כוסות יין בפעם אחת על כי נפרדתי מן החברה.  לשוא התחננתי אליהם כי לא אעצור כח לשתות חמש כוסות, שומע לא היה לי – חמש כוסות תשתה או מלקות תקח – חרצו השופטים משפטם.  ממלקות יראתי עוד יותר מאשר פחדתי מחמת היין ואקח את הכוס על כפי ואריקהו בפעם אחת אל פי.

– הידד! – קראו משופטי – הוא אך התחפש כמו לא נסה באלה ועתה הראינו לדעת כי אחד מאנשי שלומנו הנהו כי כריק כוסו בפעם אחת ולא נוסיף להכביד עליו אכפנו, ישתה כאשר יבקש –.  כל הלילה חגגו ויתהוללו וישתו וגם אני בתוכם, כי שתים שלש כוסות גרשו כל עצב מלבי ואתהולל גם אני בידם כמו מבטן קרא בשמי להיות חסיד נאמן בחסידים.  איש חברתי שמח מאֹד בראותו כי לא יבוש בי ויאמר: הלא תשמח כי באנו הנה ליום החג –

– אשמח מאד – עניתיו – כי נכנס יין תצא דאגה –

– הוא בעל פסוק! – קרא אחד מהעומדים בשמעו אמרי –

– בעל פסוק!  מתנגד הוא! ומה לו פה? –

– נשים אחרי הדלת והמזוזה מקומו –

– נלקהו מלקות –

– נמרטהו לחי –

– נפשיטהו מנעליו ומכנסיו ונושיבהו בשלג כי מרגל הוא – כה חרצו איש איש משפטו ואימת מות נפלה עלי בראותי כי כלם שתו שלכרה ומי יאמר להם מה תעשה.  הפחד אשר אפפני השקיט כמעט רגע את אש היין אשר בערה בעצמותי ודעתי שבה אלי כמו לא בא אל פי מאומה ואקרא: אבל זכרו אחי כי תדינוני מבלי דעת על מה ומדוע? מי הגיד לכם כי בעל פסוק אני? אני לא ראיתי בעיני ולא קראתי מעל ספרי הקדש דבר מעודי ומדוע תרשיעוני חנם? –

– אבל הלא זה עתה השמעת פסוק אחד מתנ"ך – העיד בי אחד.

– משגה אתך, כי הדבר אשר דברתי לא פסוק הוא ולא יראה ולא ימצא בכל תנ"ך –

– ומה זה דִבֵּר? שאלו אחדים.

– לא אזכור עוד – ענה המעיד.

– אני אמרתי נכנס יין יצאה דאגה והדבר הזה לא ימצא בכל התנ"ך כי מלבי הוצאתי מלים –

– אני אזכור כי נמצא פסוק אחד נכנס יין יצא סוד, אך בזה סודות לאין מספר, כי מספר סוד הוא שבעים ויין גם הוא שבעים ושבעים פנים לתורה ועל כן יין ישן דעת זקנים נוחה ממנו כי זקן זה שקנה חכמה ועל כן נכנס יין יצא סוד לכל העולם ולולא היין כי אז היו הסודות נעלמים, אך היין יוצאים והדבר כמוס ליודעי חן, הבו יין ונשתה כי אין לו עון – חתם השופט דבריו ובכך נצלתי מידיהם ונשת עד אור בקר.  כח היין והשנה גברו עלי ויפילוני ארצה וארדם ולא ידעתי מה נעשה בי וכאשר הקיצותי ראיתי כי הנני שוכב בעזרת הנשים על הארץ וכבר עבר חצי היום, לאט לאט זכרתי את ליל השכרון ואנסה לקום, אך ראשי כבד עלי מאד וכמרורת לענה בפי, ובכל מאמצי כחי נסיתי לצאת החוצה לשאוף רוח צח ואתעה בקיאי עד כי אמרתי קרב קצי ואין עוזר לי.  כשעה תמימה ישבתי לבדי עד אשר בא ההמון החוגג עוד הפעם לבית התפלה בשירים ובמחולות וכוסות יין בידיהם וכלם יחוגו וגם הנער-איש בתוכם, בגדיו קרועים ורגלו האחת יחפה ושערותיו מכוסות בעפר ומוראו מורא מאד כפני שד שחת.  וגם מראה כל האספה לא טוב היה ממראהו, כנפשות פורחות או כרוחות רעות בעמקי שאול היה מראיהם, וכראותם אותי יושב כמתעתע עטרוני כלם ויחרפוני ויכנוני בשם אשה על כי נלאיתי הכיל את המשקה ויפתוני בלשונם לשוב ולשתות או אז שב ורפא לי.  אך נפשי קצה עוד במשקה הארור וגם זכרו העיר געל נפש בלבי ואקרא בחמתי: לא אוסיף עוד שתות יין-דגן כל עוד בחיים חיתי, בנפשי אשבע! – עוד המלה בפי וחמשה או ששה התנפלו עלי ויחזקו בי בכח ואני הייתי כגבר אין איל, האחד האחז בראשי ושנים פתחו פי והרביעי הריק אליו כוס יין דגן אשר עוד מעט שם מחנק לנפשי יען כי נלחמתי אתם, אך מה שתוממתי כי כעבור רגעים אחדים סרו המרורים מפי וכאב ראשי חדל ואבקש לשתות עוד ואשתה עוד ויבוא כמים בקרבי.  לפנות ערב קראנו אחד מהאספה איש שצעיר לימים כבן עשרים אל ביתו, הלכנו אחריו ונבוא אל ביתו בית רחב ידים, וכלי הבית העידו כי אדונו מצא עשר.  בקול המולה ומהומה פרצו כלם אל תוך הבית ואשה כבת חמשים שנה יצאה לקראתנו ובטרם פתחה פיה אמר המוביל אותנו: חמותי: אורחים הבאתי וכבד תכבדי אותם – פני האשה העידו כי דברי חתנה לא נתנו שמחה בלבה, אך היא ענתה: הנה כל הבית לפניך עשה כטוב בעיניך –

– יין! ודגים מלוחים ואבטיחים מלוחים – נתן האיש בקולו.  כרגע הביאו כאשר צוה.

– תבוא גם מרים הנה – הוסיף לצות.

– מה למרים להתערב ין אנשים? –

– אני אישה הוא ואני מצוה, והיא אשת חסיד ולא תירא את אנשים –

– הניחה לה כי ראשה יכאב עליה –

– תבוא הנה ואם אין אלך ואובילה הנה–

– אבקשך שמריה הניחה לה – התחננה האשה – הנה כל הבית לפניך, כבד את רעיך כלבבך, אך מה למרים ולאנשים? –

– אם כן אלך אני ואביאה הנה, הן היא אשתי ואני אחפוץ כי כל עדת החסידים ידעו כי אשתי חסידה היא ורוח החסידים לא זר לה, ואיך אשא פני אל הצדיק, אם יִוָדַע לו כי אשתי תמאן לבוא בסוד החסידים? –

– חכה ואלך להגיד לה כי תשים בגדיה עליה – ענתה האשה בפנים זעפים.

– אני הוא המושל בבית ואיש לא ימרה את פי – קרא שמריה כמנצח – הבו אחי גשו הנה, הסירו בגדיכם מעליכם כי בבית חסיד אתם המלא חם, חם והתעוררות – נתן בשיר קולו אשר היה כקול חרש הנשבר.  כלם הפשיטו בגדיהם מעליהם ורק הכתונת וטלית הקטן ומכנסים כסו מערומיהם ויחלו במלאכה – לשתות ולשיר ולחול במחולות.  רגעים אחדים שכח שמריה כי אשתו עוד לא באה, אך כאשר עלה זכרונה על לבו התקצף מאד וירץ באף אל חדר אשתו להביאה הביתה, אך שב כרגע בפנים נזעמים אחור כי חמותו ואשתו עזבו את הבית ולשכך חמתו הוסיף שתות וכאשר כלו לשתות כל הנמצא צוה לשבור את כל הכוסות וכלי הזכוכית אשר נמצאו על השלחן, והוא בידו החל ורעיו כלו עד אשר לא השאירו אף כוס אחת אז הלכו אל בית אחר.  כה הלכו מבית לבית וישתו וישכרו וידברו נבלה.  בבתים אחדים התרועעו גם נשים גם בתולות את המשחים אלי גיל, וכאשר שכח אחד מהחוגגים כי אשה נכריה עומדת על יד ימינו וַיִשָׁקֶהָ מלאו כל הנאספים שחוק פיהם, ואחת מהבתולות לא נבעתה גם אחרי אשר שנים שלשה נסו להניח שפתותיהם על לחייה, גם ריח היין לא היה לה לזרא, בלי ספק היתה בת חסידי עולם.  וכל אלה ראיתי והשתוממתי עד כי נפלתי עוד הפעם שותה שכור ארצה.

 

ד'

מֵלִיץ ישֶׁר

כאשר הקיצותי משנתי ראיתי כי בבית זר הנני והאשה אמרה לי כי כבר עברה עת התפלה.  התנהגתי בכבדות עדי באתי לבית התפלה, שם מצאתי את הנער חברי שוכב על הספסל ומילל, כי בלילה בחוללו במחלות נפל ותשבר רגלו, בראותו פני הרבה לילל ויאמר: עתה אשכב למעצבה פה ימים רבים עדי אשוב לאיתני ואתה תחזה באור פני הצדיק בעוד ימים אחדים – אחרי כן אמר לי: הנה שתי טליתים לי, קנה אחת ממני ואני אמכרה לך במחיר מצער מאד –

– למה לי טלית? הלא עוד לא הייתי לאשה ואיך אלבש טלית – אתה תמכרנה לאיש אחר בכסף מלא –

– מכרה אותה לאיש אחר, הן לא סוחר בטליתים הנני –

– אני לא אחפוץ למכרה בעיר הזאת וגם אתה אל תמכרנה פה רק בעיר אחרת –

– ומדוע לא תעשה אתה כדבר הזה? –

– מאשר כי לי טלית יש ואולי ישאלוני איפו לקחתיה ויחשדוני כי גנבתיה –

– ומדוע אשים כדבר הזה למען יחשדו אותי? –

– אתה תא מר כי הטלית לך היא וכי אכף עליך המחסור למכרה –

– אבל איך אעשה שקר בנפשי? –

– עשה אתי החסד הזה וקח את הטלית ואם אין כסף בידך תמכור אותה ובעיר צבועאל תתן לי כאשר יהיה את לבבך – מדבריו הבינותי כי הטלית גנובה אתו, כי ידעתי כי רבים מאלה הנוסעים לצבועאל יגנבו טליתים למען ימצאו צדה לדרך עד כי היה למלה: דרך צבועאל מכוסה בטליתים.  ועל כן משכתי ידי ממנו ואומר: לא אוכל עשו חפצך כי ירא אני פן יחשדוני.  הוא התקצף ויחרפני ויאמר: אם לא תקח את הטלית מידי אֹמר לכל כי אתה גנבת אותה ותשימה בְכֵלַי והמה יאמינו לדברי, כי אותי יכירו ואתה זר להם –

– עשה כאשר בלבבך אך אני לא אגנוב ולא אתן לגנבים ידי – השיבותי במנוחה.  רגעים אחדים החריש אחרי כן נסה לדבר תחנונים ויאמר: אודה עלי פשעי כי גנבתי אתמול בלילה את הטלית בבית איש אשר שתינו שם, כי הכסף אזל מכיסי ואומר למכרה בעיר הקרובה, אך עתה נגעה בי יד ה' ולא אוכל לצאת מזה והיה כי ימצאו את הטלית בידי יחשבוני לגנב, לכן עשה אתי החסד וקחה אותה אתך ואיש לא ידע בדבר הזה –

– הלא טוב לך לתת תודה ולהשיב את הגנבה –

– אל תקשה לבך וחוס עלי כי אם אתן תודה אז הנני ברעתי כי בני עירי ישמעו את אשר עשיתי ואיך אשא פני אל הצדיק? –

– הלא הצדיק יודע כל נסתר ואם גם תסתיר הדבר יגלו השמים עונך ועתה הלא טוב טוב לך לתת תודה וּתְרֻדָם –.

– אחת אבקשך עשה אתי החסד הזה, קחה את הטלית ממלתחתי המונחת פה והניחה בבית התפלה והיה כי יבוא אדון הטלית וימצאנה יאמר בלבו כי בבית התפלה שכח אותה –

– גם זא לא אעשה כי יראתי פן יבוא איש ברגע הזה ואתפש בכף –

– ראה תראה כי אתה ולא אני אשא חרפה – קרא בקול זעם ויחרפני ויקללני ואני החרשתי ולא הנחתי מקומי.  בעת אשר חרפני בקול גדול שמעתי מצעדי איש מאחרי הדלת ואבין כי איש בא הביתה על כן הרימותי קולי למען ישמע ואקרא: לשוא תקלל ותחרף, כי לא אתן ידי לגנב, הן אתה גנבת ועליך לשוב מעונך, ומדוע תבקש להוסיף פשע על חטאת ותא מר לפתות גם אותי לגנוב, ואני אומר לך עוד הפעם כי לא תצלח לפתות אותי כי אני לא אגעל ידי בגנבה ולוא גם נתנו על כפי אֹצרות מלכים, ואף אם אגוע ברעב – עוד לא כליתי דברי והשמש בא ויאמר: הנכם פה, ידוע תדעו כי אתמול גנבו טלית ושתי כפות כסף בבית ייזבד ואיש זר לא נמצא בתוך הנאספים ועל כן יחשדו אתכם.  הבו תודה –

– אני לא גנבתי – השיבותי בבטחה – והנה מלתחתי לפניך בקש –

– הוא גנב את הטלית ואת הכסף – קרא החולה.

– ימשש בכלינו ואשר ימצא בכליו הוא הגנב –

– הוא גנב את הטלית ואת הכפות ויסתירם במלתחתי – עוד הפעם.  השמש לקח מלתחתו ויוציא את הטלית אך הכפות לא נמצאו וילטוש עינו לי ויאמר: והכפות איפו הן?.

– האם בְּכֵלַי מצאת את הגנבה כי תשאלני? הלא בכליו מצאת והוא הגנב –

– אבל הוא שמיע מראש כי אתה גנבת ותשם בכליו –

– ואם יאמר כי אתה גנבת ותשם בכליו התאמין לדבריו? –

– הנך עז פנים ודבריך יעידו בך כי גנב אתה, לכן מהר והשב את הכפות ואם אין אראך את ידי –

– הישמע חמס כזה – קראתי בקול גדול – הן בכליו מצאת את הגנבה ועלי תשא חרפה, הלא כל איש רואה נכוחות יאמר כי הוא הגנב אחרי כי בידו נמצאה הגנבה ומדוע תשים אלי פניך? – בעודני מדבר באו אחדים הביתה וישמיע השמש כי מצא בידי הגנבה.  אני הוכחתי כחשו בפניו כי לא בכלי כי אם בכלי השני נמצאה והוא באחד ישמיע כי אני גנבתי.  האנשים לא הטו אזנם לשמוע דברי ויאמרו ליסרני, והאחד אמר כי דיע גם את אבי מעיר מאפליה כי הוא גנב נודע בשערים והשני ראה בפני כי גנב אני והשלישי והרביעי והחמישי עזרו על ידיהם וישלחו יד לאחוז בי, אך אני קראתי בקול מר: השמרו בנפשכם מגעת בי כי אחד מכם לא יתמלט מידי; הישמע כזאת כי יתמלאו ששת אנשים על גר נקי כפים להכות אותו? האם אל עיר סדום הובילוני רגלי? הנה הגנב לפניכם עשו אתו כטוב בעיניכם אך בי אל תשלחו יד! –

– הבו היו לבני חיל – קרא אחד אשר גם הוא נבעת מפני ויסוג אחור – החזיקו בו ואסרו ידיו –

– במה תצטדק? – שאל איש עול ימים כבן שבע עשרה לובש מלבוש כאחד מבני העשירים.

– במה אצטדק תשאלני? הלא השמעתיכם כי לא גנבתי ולא נמצאה הגנבה בידי ולא בכלי ואתם לא תשמעו בקולי ותתגרו בי מלחמה חנם –

– הלא השמש אמר כי בידך מצא את הגנבה –

– שקר הדבר! ישבע בשם ה' כי בידי או בכלי מצא את הגנבה ואז אשא ואסבול על ענש אשר ישיתו עלי–

– ומה תאמר אתה? – שאל הנער את השמש.

– הוא גנב –

– אך איפו מצאת את הגנבה? –

– באמתחתו –

– שקר הדבר – קאתי בכל עז בראותי כי האנשים ישובו להתגרות בי – המלתחה עודנה פתוחה והיא לפניכם והמלתחה לא לי להיא כי אם להאיש השוכב בזה, ועתה ראו בעיניכם כי שקר בפיו וכי יטפול עלי עון חנם –

– הלא המלתחה לא לו היא ואיכה תאמר כי במלתחותו מצאת? – שאל הנער את השמש.

– המלתחה לא לו היא כי אם להחולה, אך הוא גנב וישם את הגנבה באמתחת רעהו –

– ומי הגיד לך זאת? –

– החולה הגיד לי זאת –

– ואיך תחליט כי הוא גנב אחרי כי לא במלתחתו מצאת? –

– פניו יעידו בו כי גנב הוא הלא תראו עז פניו ומי לא יראה כי גנב הוא? – משפטו לא מצא חן בעיני הנער ויאמר: לא נוכל לענשו אותו אחרי כי לא נדע דבר ברור –

– ואת מי נביא במשפט אם לא אותו, האם נרים יד על החולה? – קרא אחד הבחורים אשר התגרו בי.  הנער לא מצא מענה כי חזקו עליו דבריו ואני עניתי: האם בעבור זאת תביאו אותי במשפט יען כי הגנב חולה הוא?

– הוא צדק בדבריו – ענה הנער ויתר הנאספים פסחו על שתי הסעיפים ובכן נמלטתי מידם אך לא מרוח פיהם כי הוסיפו לחרפני, כי היטב חרה להם על כי לא נתתי גוי למכים.  בעודם מחרפים אותי בא הביתה הזקן אשר קראני לאכול ארוחת הערב וישאל: מה נהיתה? – מפני הזקן נחתו כלם ויסוגו אחור אך השמש נגש אליו ויאמר: גנב הוא –

– מה גנב? ולמי גנב? – שאל הזקן.

– הוא גנב טלית ושתי כפות כסף בבית יוזבד אתמול בלילה – אמר השמש בשלחו אצבע אלי.  פני הזקן העירו אֹמץ בלבי ואקרב אליו ואקרא בקול תחנונים: אנא אדוני הצילני מידי רודפי חנם אש לא יבקשו לשמוע דבר אמת ויבקשו נפש גם חנם על לא חמס בכפו –

– ספר לי הדבר כמו ואדעה – ענה הזקן.  אני ספרתי לו ככל הדבר, כי רעי גנב ויבקש ממני כי אקנה את הגנבה מידו ואני מאנתי ודברתי על לבו כי ישיב את הגנבה וכי השמש מצאה באמתחתו וישם לי עלילות דברים ועל כל זה הנני נכון להשבע בשם ה' כי נאמנים דברי – חתמתי בדברי.

– מי יאמין לשבועת גנב? – קרא השמש.

– איך מלאך לבך לחרפו ולכנותו בשם גנב אחרי כי לא באמתחתו נמצאה הגנבה? הלא באמתחת השני נמצאה ומי יאמין לו על דברתו? ואם יאמר כי אני גנבתי אותה ושמתיה בכליו התאמינו? – העומדים השתאו איש אל אחיו בשמעם דברי הזקן כמו חכמת אלהים שמעה אזנם ולא זכרו כי כזאת השמעתי גם אני בראשונה.

– אבל הלא שתי הכפות עוד לא נמצאו? – ענה השמש אשר לא ידע הצטדק.

– אם כן חפשו עוד הפעם – עניתי – ואם תמצאו בידי מאום אז אשא עוני –

– כאשר ידעת לגנוב כן תדע להסתיר ולשוא נחפש – ענה השמש.

– הנה שבת עוד הפעם לכסלה – קרא הזקן ברגז – לכנותו בשם גנב אף כי אין לך כל צדקה לעושת כדבר הזה –

– הנני שמש זה עשרים שנה – ענה השמש בבטחה – ולמראה עיני אכיר מי הוא גנב ומי הוא נקי כפים, ולמשמע אזני אוכיח כי כל עז פנים גנב הוא –

– הנה תחטא בשפתיך ותשוב להוסיף עון על פשע.  הגש אלי את אמתחתך – אמר אלי הזקן.  הבאתי את אמתחתי ויחפשו בה ולא נמצא מאום, אז אמר הזקן: הגישו עוד את אמתחת השני – גם בה חפשו ולא מצאו מאומה.  אם כן נחפש בבגדיהם – אמר הזקן.  המה מששו כל כלי ובגדי ולא מצאו מאומה, אז נגשו אל החולה לחפש וירם קול זעקה גדולה, אך הזקן צוה על השמש כי יחפש בכל בגדיו, וגם עלתה בידם למצוא את שתי הכפות במנעליו; אז נאלם ולא פתח עוד פיו והזקן אמר אל השמש: עתה ראה כי מראה עיניך הוליכך שולל לחשוד נקי כפים –

– אני ראיתי בספר שבט המוסר כי הנחשד לא ימלט מאחת משלש אלה, כי עשה או כי הוא עושה או כי יעשה הדבר, ולולא עשה או יעשה כזאת כי אז לא נחשד חנם –

– אם כן הלא יש לאל ידך לחשוד איש ואיש, אך מה אדבר אתך? הלא אדעך מאז כי לא תשוב מאולתך–

– אמת הבר כי חטאתי – קרא פתאם החולה בקול בוכים אך לא אני גנבתי כי אם הוא ויביא את הגנבה אלי ואני הסתרתיה –

– השמעתם? – קרא השמש בשמחה.

– ומי יאמיין לו? – ענה זקן – בידו נמצאה הגנבה והוא הגנב, ומה גם כי החריש עד הנה ויחשוב מחשבות להצטדק, לו היתה נכונה בפיו כי אז השמיע זאת כרגע וגם לא הסתיר את הכפות אחרי אשר נמצאה הטלית ואחרי כי נהפך בלשונו אות נאמן הוא כי הוא הגנב –

– ואני אאמין בדברו – ענה השמש – כי עיני לא יתעוני.  הקן חפץ לענות אותו וברגע ההוא פרץ איש הביתה ויקראו כלם: יוזבד נמצאה הגנבה! –

– ומי הוא הגנב? – שאל האיש.

– הנער הזה ואולי עוד שני לו – ענה השמש בהראותו אותי.  הזקן התקצף מאד ויקרא: בוש והכלם, הן כזאת לא יעשה איש ירא את ה', הלא כלנו הָרְאינוּ לדעת כי הוא נקי מפשע ורק השני גנב ואתה תרשיענו על לא דבר –

– אני לא אבין למליכם – אמר יוזבד בשומו אל הזקן פניו – הוא ירשיענו ואתה תצדיקנו ומה זאת? – הזקן ספר לו ככל הדבר, אז שאל יוזבד: והיפו הוא השני? – הזקן הורהו.

– הנך פה? נבל! – קרא יוזבד בהתבוננו בו – תן תודה לה' כי שִבֵּר רגלך כי לולא זאת שברתי עתה כל עצמותיך – וישם אל העומדים פניו ויאמר: השוכב בזה גנב אתמול את הטלית וכלי הכסף וגם נסה לעשות עוד דבר בליעל.  השפחה הערלית ספרה לי בפיה כי היא הדפה את הנבל בגשתו אליה בלילה לחדר המבשלות ויפול אחור מהמעלות ותשבר רגלו, והנער הזה – הוסיף לדבר ויורה עלי באצבע – לא היה בביתי ולא ראיתי פניו בלתי היום  – כל השומעים הביטו איש בפני אחיו והנער העשיר אמר: אני הכרתי כרגע כי נקי הוא ונחשדהו חנם –

– לכן זאת עצתי הבו ונכפר פניו בתתנו איש איש כפי נדבת לבו לו למען תמצא ידו לעשות דרכו – הנער נתן כרגע שקל כסף וגם יוזבד עשה כזאת ויתר העומדים נתנו איש איש חלקו, הזקן לקח את הכסף ויוסף עוד שני שקלים עליהם ויתנם על ידי ובכן מצאה ידי ששה שקלים כסף אשר לא קויתי.

 

ה'

אוֹתוֹת וּמוֹפְתִים

הזקן שש מאד כי הצליח בידו למלט נקי בבור כפיו ויאמר בשמחה אל העומדים: עתה אחי אקרא אתכם לביתי, כי גם היום הקדשתי קרואי, כאשר אעשה בכל שנה ושנה לתוספת החג כאשר ידעתם כי היום עשה ה' תשועה לי – כל העומדים נתנו אות שמחה על הכבוד אשר אמר הזקן לעשות להם כי איש עשיר ונכבד מאד היה האיש, והוא היה מתלמיד הרב הראשון, האחד אשר עוד היה בחיים, ואף כי לא העריץ את הצדיק החי, יען כי כמוהו כאין בעיניו אחרי כי עיניו ראו את מורו את הרב הראשון, ולפי דברת רבים התנשא אחרי מות הרב לאמר: אני אהיה רב אחריו, כי הוא היה איש תורה וחכמה והרב אהבהו מאד, ואשר על כן לא הלך מעודו אל עיר צבועאל לכבד את הצדיק החי, בכל זא כבדוהו כלם ובעת צר להם בקשו עצה מפיו כי גם בעיני שר הפלך מצא חן ויצל את הצדיק החי פעמים רבות מידי רודפיו אשר הכוכו בלשון, ולכבוד גדול נחשב בעיני הצעירים להחשב בין קרואיו.

בביתו כבר נאספו זקני העדה וישבו אל השלחן הערוך וכבוא הזקן קמו כלם מפניו והו ישב ראש וכטוב לב הקרואים ביין אמר אחד מהזקנים אל אדון הבית: ספר לנו מהגדולות אשר ראו עיניך בהיותך בכל ימי חייך מהמקורבים לו והלכת עמו אל כל המקום שהלך והתענית בכל אשר התענה הוא – הזקן נאות לדבריו כרגע ויאמר: הלא זאת ידעתם אחי כי החג אשר חגנו אתמול יום התשעה עשר לירח כסליו הוא היום בו יצא רבנו לחפשי מבית האסור כי נאסר מטעם הממשלה בהטותה אֹזן לקול מלשני בסתר אזר הכה את הרב בלשון ויתנהו כמורד במלך ועושה מלוכה על העברים ועל כן נחוג את היום הזה בכל שנה ושנה, לזכר עולם לנו ולבנינו למען ידעו כי ה' ישמור את צדיקיו ולא יתן אותם למוט –

– ה' עוזי ומעוזי! קרא הזקן שנית אחרי אשר החשה רגעים אחדים בעינים עצומות כמו רוחו נשאהו אל על ובקרו כה התעורר וירונן בקול דממה וכל היושבים ישבו וידמו ביראת הכבוד.

– הכונו אחי ושמעו מפלאואת תמים דעים גבורת הבורא, אשר הראה אותנו במראה ולא בחידות:

בכל הדרך אשר הלכנו מעיר מושב הרב עד עיר המלוכה לא שבעה עיננו מרות נפלאות.  הרב היה שמח וטוב לב והתפלל תמיד בשמחה.   ואנשי החיל עם שר הצבא אשר שמרו אותנו נתנו אותות כבוד טיקר לרבנו כמו לוא שר וגדול בממלכה היה וכן היה גם בעיר המלוכה.

ששה ירחים ישבנו יחד במאסר; הרב ותמידיו השומעים בקולו ובתוכם גם אני ולא סרתי אף רגע ממנו ובכל אשר התענה התעניתי גם אני.  פני הצדיק לא נפלו בכל עת אשר ישב במאסר, כי אם שמח וטוב לב היה וזאת נתנה תקוה בלבנו כי לא תאֻנה אליו רעה.

ויהי היום וישכם רבנו בבקש וילבש בגדי שבת ויתפלל בקול רנה וגם עלינו אצל מרוחו ונהיה שמחים וטובי לב כל היום ההוא, אם גם לא ידענו שרש דבר השמחה.  בערב אמר לי הצדיק כי אלך ואקנה יין טוב.

כאשר הבאתי את היין לקח רבנו כוס מלא ויברך אשר גאלנו בקול רם רק בלי שם ומלכות ואנחנו עמדנו משתוממים לשמוע דבר רבנו.

 

– בני למה תתראו? – קרא רבנו ופניו האירו ונראה עין בעין כי השכינה שורה עליו – מהרו ועשו כמוני, יום גאולתנו בא בא.  ועוד בערב עברה הרנה בעיר כי המלך מת ויקם מלך חדש אשר עשה הנחה ביום מלכו לאסירים רבים, וכעבור ימים אחדים קרא החלך דרור לנו ביום התשעה עשר לירח כסלו וביום השני יום העשרים שלח המלך לקרוא לרבנו וידבר אתו כאשר ידבר איש אל אחיו ויודה בפיו כי יראה עין בעין כי איש אלהים הוא.  בראותי כי רבנו יתמהמה בבית המלך דאגתי לי ואמהר לרוץ שמה לראות מה נעשה לו אך שומרי הסף לא נתנוני לגשת ואני שמתי נפשי בכפי ואומר לפרוץ, אז סבוני הקיפו עלי יחד ויכוני מכות אכזריות ויסחבוני אל בית האסור אשר במעמקים, ומי יודע אם שבתי לראות באור החיים לולא באו שני סריסים וישמיעו את דבר המלך כי ישלחו אותי לחפשי, כי רבנו השמיע למלך בדברו אתו, כי ברגע הזה נפל אחד מתלמידיו בידי שומרי הסף והמלך השתאה מאד בראותו כי דעת אלהים בקרבו וימהר וישלח את משרתיו לקרוא דרור לנפשי; ועל כן אחוג בכל שנה ושנה את שני הימים, את היום אשר יצא רבנו לחפשי והיום אשר נצלתי אני ממות, ואתם אחי תספרו לדור אחרון את אשר שמעתם מפי למען לא תשכח מפי זרענו ומפי זרע זרענו כל הגדולות אשר עשה רבנו –

כל הנאספים צהלו קולם בשיר בכלות הזקן את דברו ויוסיפו שתות.  הזקן ספר דבריו בנחת ובבטחה כאיש אשר בעיניו ראה את כל הגדולות, והשומעים הטו אֹזן ויקשיבו לכל הגה מפיו יצא כמו חדשות לא שמעו מעולם השמיעם, אף כי כבר הסכינו לשמוע בכל שנה ושנה ביום הזה מפיו את הנס הגדול הזה וגם אזני כבר שמעו את המופת הזה עוד בהיותי בעיר נצב מפי חצי-רב אשר ספר לי זאת בשם תלמיד הרב הראשון אשר עודנו בחיים, אך את שמו ושם עירו לא הגיד לי, ועתה הובילוני רגלי אל ביתו ואשמע מפיו את אשר שמעתי כבר ולא האמנתי, אך ישר לב הזקן והטוב אשר עשה אתי בהצילו נפשי וכבודי, הוסיפו לוית חן על דבריו, וכמעט האמנתי באשר לא האמנתי עד הנה, כי לבי לא נתנני לחשוב את האיש אשר בשפת אמת עמד על ימיני להצדיקני כמפיח כזבים, ואם עוד לא האמנתי אמונה אמן בכל דברי החסידים ונפלאותיהם, אך האמונה בצדיקים ובכחם לאלהים החלה למצוא מסלות בלבבי, ואני לא התעוררתי לסגור בעדה חדרי לבי וביום המחרת שמתי לצבועאל פני בלב נכון לבוא בסוד החסידים ולהיות כאחד מהם.

 

ו'

פְּלַגּוֹת בְּיִשְׂרָאֵל

נקל לנער אשר ישב לבטח בימיו המעטים אשר ראה חיים על פני האדמה, הוריו העירו קנו, תאות לבו נתנו לו, כלכלוהו, הלבישוהו, נקל – לו להתפאר כי לא מטו עקלקלותיו, כי לא צָרוּ  צעדיו ועודנו ועודנו בריא אולם, כי לא נשחת תארו והנהו לחן בעיני רואיו.  אכן הזקן אשר עליו כלח בצרה ובמלחמה, אשר מימי נעוריו מוקשים שתו לרגליו וירדפוהו על כל מצעדיו, אשר סגרו בעדו כל בית מבוא וכל ארץ הקיאה אותו כטמא, אשר צדקותיו לא זכרו ועל פשעיו הגדילו, אשר אוצרותיו בזזו ולא נתנו לו ידים למצוא טרף, אשר בניו טבחו לעיניו וְ רֵ עַ ומודע ממנו הרחיקו, – אותו יכבדו על יודעי דרכי החיים, גם אם לא ירחיב פה להתהלל: דרכי ישׁר שמרתי ולא אט.  לאיש כזה חייו – גאותו והיותו – צדקתו.  איש כזה אם עודנו מתהלך בצרותיו על פני האדמה ולא ימות לשחת, אם עוד יבקש קרבת אדם וישים לו יד בין בני חלוף הוא יהיה למופת לאיש יודע משפט, עליו ישתומם ויקרא: מה גדול כחו אם אחרי כל אלה עודו בחיים, ואם גם ימינו יבשה ועינו כהתה, ואם גם רגלו מעדה וגוו מט עוד יֵרָאֶה כח לבו ועזוז גויתו אחרי כי לא כלה ועבר כמוץ נדף לפני הסערות אשר נוססו בו ברבות ימיו! – הנה כי כן העם הזה, עם ישראל! יתהללו עמים בחכמתם צדקתם וישׁר לבם, יתפארו לאֻמים בגבורתם, כבודם וְחִנָם, המה כלם יחד נערים המה! עוד לא עזבו חיק הורתם – ארצם ולא חדלו משמוע דברי מוריהם – שופטיהם ומחוקקיהם אשר יתוו למו הדרך ילכו בה ויהיו עלימו סתרה לעת תמוט רגלם.  אך העם הזה אשר מאז מדורות עולמים נודד הנהו, נודד! ולא נודד אל אשר יהיה רוחו ללכת כי אם אל אשר יהדפוהו רוח רודפיו; לא נודד אשר בכל מקום בואו יחוסו עליו יען כי נודד הוא, כי אם עיני אפעה ילטשו לו כל רואיו ; לא נודד אשר ישימו לב אל דרכיו ומפעליו יען כי גר הוא, כי אם בכל הארצות אשר תדרוך כף רגלו בהן יצוו עליו כי יחזיק בדרכי הארץ בטרם ראה הליכותיה ובטרם נתנוהו לראות ולהתבונן מה טוב; לא נודד אשר בגפו ילך ורק נפשו הוא עליו למשא כי אם עם ביתו ומשפחתו אשתו ופרי בטנו נוע ינוע מארץ לארץ.  ובארץ אשר בה יבקש לגור גם בה נודד הנהו, כי לאיתנו לו מנוחנ, נודד אַלְפַּיִם שנה! והנודד הזקן הזה עוד חי הנהו ולא שכח צור חֻצַב ממנו, והנודד הנבזה הזה יושיע לא לעתים רחוקות לאזרחי הארץ בחכמתו ודעתו, והנודד לא-רֻחָם הזה ישים עיניו לחמלה על בני ביתו הרבה יתר מאלה שוכנים בטח, והנודד הנכאה הזה יפרח וירבה ויעש חיל כמו על אדמתו ישב וממשלתו בידו היא ובניו לו המה, כמו לא יענוהו ויחמסו משפטו, כמו שלום לו במגורו בקרב, כמו לא קמו בו גם יוצאי חלציו לְהִסָפֵחַ על מהנדיו למען השבית מארץ זכרו – פלא יה! אמנם כן, הנודד הזקן הנרדף והנבזה הזה היה ועוד יהיה למופת לרבים וכל איש לבב יאמר: זו כחו לאלהיו! וכל איש דעת יחליט כי יחיה חיה יחיה ועוד יחליף כּח וחידש נעוריו אחרי כי לא מט לשחת עד הנה.  כי לא איש עַם.  איש גם כביר כחו לא יחיה אחרי נפלו ולא יחליף כח אחרי תּם לשד חיתו, וְעַם שבע יפול וקם אם אך כח בו לקום, לכן עוד יחיה העם אשר חי גם בעת אשר במתים נחשב, בעת אשר אויביו קראו: האח בלענוהו! העם אשר התעודד גם בעת נפלו ולא מט לשחת ולא חדל מפעול פעולותיו פעולת בחיים, הוא עוד יחיה ויאמץ כּח כימי קדם דורות עולמים! אמנם הצרות הרבות והרעות אשר סבוהו לא כמים עברו חלפו, לא כענן בקר הלכו למו ואין זכר להן, עקבותיהן עוד נודעו עד היום הזה, ואם אזלת ידן להוריד לארץ נצחו ולהשבית זכרו, הנה זרוֹען משלה להן לקרוע בו קרעים, להכות בו בקיעים אשר אף כי לא מכות מות הנה בכל זאת לא כמעט רגע תעלה ארוכה להן, עוד יעברו ימים רבים בטרם יקומו רופאים נאמנים לרפא ההרוס תחת אשר כיום כל חכמתם לרפה ידי עמם; לחזק מוסרותיו – תחת לבקש לערער יסודו... לחדש מעדנות האהבה והאחוה בלב העם למען ירבו עצמה, כי הרבה יתא מאשר הרעו משנאי ישראל לו, הרעו איש לאחיו בהפלגם לפלגותיהם, והרבה יתר מכל המפלגות אשר כבר נשכח זכרן הרעה מפלגות החסידים והמתנגדים בעת הזאת, היא היתה בעמי, היא היתה בגדוליו ובראשיו להאדיב נפש ולמחוץ ראש, גם לרופף עמודי הדת ומוסרות האהבה והאחוה בין העם כלו.

המצוקות אשר סבו את בני ישראל על כל מדרך כף רגליהם, חמת אויב ומתנקם אשר רדפה אותם באף אך יצאו שער אלי קרת, המצרים אשר שמו עליהם לבל יבואו בעמים ולא יתחשבו בין בני אדם, המסים הנוראים אשר נתנום כבהמות יער דכאו לעפר נפשם ויכניע רוחם העז לבלי בקש עוד חיים ולבל התענג על תענוגיהם.  בעת אשר חמסו חיי ההוה מהם הביטו לאחור אל הימים הראשונים, ימי אורה להם וישימו רק בעבר כל שיחם והגיונם.  ספרי המתים שכבר מתו היו להם לחסן ישועות גם לחכמה ודעת.  בתורתם אשר עמם הלכה מדחי אל דחי ואשר התענתה בכל אשר התענו המה שמו כל מעינם והיא רק היא החיתה רוחם ותלבישם כבוד, ומדי הוסיפו רעה על רעותיהם כן הוסיפו המה אמץ למצוא בה מחסה ונוחם.  ואחרי כי רק היא נשארה לו מכל חמודותיו ומכל כבודו בימים אשר עברו לכן שמו עליה משמר על משמר ומצודה על מצודה לבל יבואו גם בה זרים וחללוה.  החיים לא חיו בחיים כי אם רוח המתים העמידם על רגליהם, את אש לפניהם לא ראו ואל האותיות לא התבוננו, כי אם אל הימים אשר כבר חלפו נשאו עיניהם ולבם.  רוח המתים החיה רוחם ומלתם על לשונם ויתהלכו עלפני תבל כעצמות מתים אשר לא היתה להם קבורה.  ואם גם התנשא לפעמים רוחם ועיניהם צפו למרחוק ליום גאולה עת ישוב כבודם להם ואבן ישראל ירום ונשא וגבה, אך הרעיון הזה עצר כח להחיות נפשם רק רגעים מספר, כי ענני אפל וצלמות שמו סתרה בעד העתיד ויסתירו מראהו, ואיך יראו העתיד אם ההוה נצפן מנגד עיניהם? ובזכרם כי ימים על ימים, שנים על שנים, דורות על דורות עברו ועוד לא נושעו, עוד לא בא גואל להם לחלץ נפשם מן המצר ובראותם כי גם בארצות אשר תקעו יתד ויאמרו נחיה בצל המלכים ונהיה בנים נאמנים לארץ מגורינו, גם בארצות האלה הפכו עליהם לילה מבקשי נפשם וידכאום ויגרשום ויאמרו לא תוסיפו לגור בתוכנו וסור טמא קראו למו, אז חשכו עיניהם, רפה רוחם, לבם הגה אימה וישובו אחור – אל העבר.  אשר על כן היתה תורתו אֱמוּנָתוֹ אוֹמְנָתוֹ וְאוּמְנָתוֹ ובכבודה התפאר איש אשר מצא ידים לבוא עד תכונתה לעיני אחיו ויהי כבוד התורה לו לחיים לעשׁר וכבוד.  במה נחשב איש אוצרות או איש יודע להלך נגד החיים נגד יודע התורה? ויגברו חיל שומרי משמרת ויהיו לרועים את עמם ושבט מושלים נתן בידם, ולא יפלא אם נמצאו בהם רבים אשר עשוה לחרב גאותם לנקום נקם כבוד נפשם, כי איזה עם אשר כלו יעשה אך טוב, אשר איש ואיש יִוָלֵד בו אך צדק יבקש ולא יחטא? עד כי היתה התורה כמטה זעם, כשוט עברה לאשר לא ידעוה, ויהיו נרדפים מנרדפים ועבדים לעבדים, לרועיהם אשר הרבו חוק על חוק ומשפט על משפט להשבית כל רגש חיים מלבב עניי הצאן, וַיָרֵעוּ להם עוד הרבה יותר משונאיהם המבקשים רעתם, כי אלה לא נתנום להתענג על אור החיים בחוץ והמה השביתו כל שמחה מבית וכל ששון מלב, רק בכי ותחנונים , רק צום ויללה למדום מנער, כמו לא די היו להם הצומות והיללות אשר למדום אויביהם.  ואחרי כל אלה במה נחשב איש, אף אם לא נטה ימין ושמאל מכל אשר הורוהו אם לא עשה חיל בתורה? הלא אך בזוי עם, מתעב גוי, כעם הארץ היה בעיני הגדולים אשר תורתם ענדה עטרת כבוד לראשם.  ובכן נלאו רבים נשוא את עול התורה, רבים התאוננו בסתר אהלם כי עבדים המה לאחיהם וכנכרים בעמם יתחשבו עד כי הגיע עמלם למרום קצו אז קם גואל ומושיע להם: איש מעמו אשר גם הוא לא ידע תורה ובאימים התהולל, איש אשר נחש נחש ויצודד נפשות ולב עם אשר לא ידע תורה נטה אחריו, וישישו אלי גיל בראותם כי בא גואל להם ואיש אשר לא ידע ידבר את אלי מעל ושרפים עומדים ומיחלים לקול דברו, ברוח שפתיו יהפוך משטרי ארץ ומצוקי תבל ילכו וישובו לרוח פיו כעבדים נאמנים, והגואל הזה מה הוא שואל מאתם? אך לב שמח, אך הוללות ושמחה, אך להסיר סֻבָּלָם מעל שכמם: להשפיל כבוד התורה ולומדיה והיתה תחת צום חג ותות אבל לב שמח ותחת תורה – תפלה, והתפלה הלא איש ואיש ידענה, וגם התפלה הזאת לא תשים מעקשים לרגלי איש ברצותו לצאת לעבודתו או שלום לדרך פעמיו, כי לא לעתים מזומנים יבקש אל תפלה מפינו, כי אם בהתעורר הרוח ותכלה הנפש ורגש יה יעיר אהבה בלב רק אז יגשו לאל עושם, ואם הרוח נָם וישכח אלוֹה עושהו ימים רבים, גם אז אַל יפחד החוטא מזעם אלהים, כי הלא צדיק מושיע לו והוא למליץ בינו ובין אלהיו והוא יסיר כל עון, יתם כל חטאת לבל ידבדילו בין אלהי ישראל ובין צאן מרעיתו, וגם המרבה פשע והמעמיק שחת גם הוא אל יפחד וירהה, כי לא בצום וענות נפש יטהר איש נפשו, כי אם מנחה להצדיק תכפר עון ותעלה לרצון לפני אלהי המשפט ונסלח לו על כל חטאתיו, ומי לא יתן כל אשר בידו בעד נפשו? הלא נקל תת זבח מענות נפש בצום ובכי – כאלה וכאלה הטיף הגואל לנמהרי לב וינחמם ויתן תקוה בלבם, כי גם בלעדי התורה תמצא הנפש נתיבות-יה ותעלה על, כי נבחר לאלהים תפלה מתורה ושמחת לב מרוח נכאה, וגם תורה חדשה נתן להם, תורה נסתרה אשר לא לכל העם להבין דבריה ולבוא עד תכונתה, כי אם לשרידים אנשי מופת נודעו דרכיה כי בשמים היא.  ולקולו שמעו כל הנדחים אשר נדחו מהקהל ואשר מפני שם תופשי התורה נחתו עד הנה וירימו ראש בגאון וידברו עתק על התורה הישנה ועל יודעיה ויביטו בבוז ושאט נפש באלה אשר כמתים יחבאו בבתי התורה לשמוע דברי מתים, ויתאמרו כי המה לא אל המתים ידרשו כי אם אל החיים, ועיניהם תראינה מוריהם, מוריהם אשר רק לו נתנה התורה למורשה ואין לזרים חלק בה ואזניהם תשמענה נפלאות לאין חקר ונסים לאין מספר, כי בניב שפתיו ימית ויחיה, יתן פרי בטן וימנע מהמורדים בו אורם; וישישו ויגילו על הגאולה ועל התמורה הזאת ויהיו למפלגה –.  אם כתורה וכמצוה הטיף להם המטיף ליין ולשכר? מי שאל כזאת? כי מי מהם ידע התורה? ומי אוה לדעתה? הלא אך להסיר סבלה מעל שכמם היה משוש דרכם, ואחרי כי הצדיק הטיף להם: עזבו תורה וחיו, בחלו בצום ובכי ובחרו ביין ושמחה, מה להם לבקש עוד? –

ויודעי התורה, מה עשו המה? האם קמו לגדור בעד הרעה אשר נגד פניהם? אך לא! המה שמו כבוד נפשם ככבוד התורה ויתמרמרו על כבודם אשר יחלוץ מהם, ולא התעוררו להטיף לעם בדברים טובים למען השיבו מדרכיו ולא יפרוץ פרצות בישראל.  לוא הטיפו להנסוגים אחור מדבריהם בדברים נחומים ויקלו מהעול הקשה אז אולי שבו ונחמו מדרכם, או לו חדלו ולא דברו דבר נגד המפלגה החדשה אז אולי לא גברה חילים ותשכח ברבות הימים כאשר נשכחו מפלגות רבות אשר קמו להתפרץ מפני המורים ויאבדו מתוך הקהל.  אך המורים בעת ההיא לא אחת מאלה עשו, אלה הכום בשוט לשון ורעיהם החרישו כי כמוהם כאין בעיניהם, לא הסירו אף אחד מהמשפטים, אשר שמו לפני העם, למען הקריבו אליהם, גם לא הדיחו את המורדים בם אחרי כי לא הקימו תורה חדשה בכתב כי אם מפי נביאים הקשיבו תורתו, על כן הצליחו הנסוגים לתקוע יתד בקרב כל מקהלות בית ישראל ודברי איש המופת מצאו אזנים קשובות בכל עיר ועיר, וגם רבים מיודעי התורה, אשר עד הנה רק כבוד ולא טוב הארץ מצאו לרגלה, בחרו בתעלוליו בראותם כי נכונו להם אֹצרות מידי המון העם אשר יתן כל אשר לו כפר נפשו לפדות אותה משחת, ואולי הלכו גם המה אחרי ההבל ויהבלו להאמין בכח איש המופת, כי גם יודעי התורה לא נקו מאמונתהבל וגם המה שמו במלאכי מרום כסלם ובשדי שחת יראתם; ואם האמינו ברוחות רעות מדוע לא יאמינו במכשפים? ואם האמינו במכשפים מדוע לא יאמינו בקדושים אשר במו פיהם ישביעו אלי מרום? ובכן היו גם המה לקדושים והמאמינים בדבריהם לחסידים, ותהי ראישת תורתם אשר שמו לפני ערלי הלב לחלל כבוד התורה ולתתה לכלי אין חפץ בה לאלהי השמים אשר רק הנסתרות לו המה, ואת חוקותיה כחוקי מות ויבחרו בחיים משתה ושמחה על אף מנגדיהם, ומנגדיהם אוסיפו אֹמץ להמית כל רגש וכל מחשבה ויבחרו במות צום בכי וענות נפש –

– אמנם כן שתי המפלגות נפרדו אשה מרעותה ותרחקנה בדרכי לבן ועלילותיהן כרחוק החיים מן המות והעבר מן ההוה.  אכן ההולכים אחרי העבר והמות לא בחרו בעבר למען יוליד ההוה ובמות הנותן חיים חדשים, כי אם בעבר אשר כבר כלה ואין זכר לו ובמות אשר אין שארית אחריו, לא לקחו להם לעינים מעשי הדורות החולפים למען ידעו לבחר דרך בחיים, כי אם כחולים הנוטים למות אשר נלאו נשוא משא החיים יביטו אל קברות אבותיהם ויחכו לקץ כי יבואו אל גבולם... והבוחרים בחיים ובהוה לא הביטו לאחור להשכיל אל העבר אשר הולידו ולעתיד אשר יולד על ברכיו, כי אם ברגע אשר לפניהם ברגע אשר אין ראשית ואין אחרית לו החזיקו...

התבוננו אל מתנגד הירא אלהיו מלאכיו מתיו ושדיו, אשר ירבה הגות ביום ובלילה בספרים מתים, בעצמותיו שלח רזון, עיניו כהות כמו נדעך שביב חיתו ויחיה רק למען יצום ולמען הכביד על נפשו נטל החוק והמשפט, סבל הצומות וזעקתם, כמו רק לאלה יצר אלהים את האם על האדמה, והנה צלם דמות העבר, המות, הכליון לנגד עיניכם! הָסֵבּוּ עין מנגדו והתבוננו לעמתו אל החסיד, איש חי אשר יגרש כל עצב ועמל החיים מלבו ויהיה אך שמח מבלי שים לב אל הבאות והחולפות לא לו המ, יתרועע אף ישיר ובאשר כוס יין ושמחה שם הוא ותראו מחזה ההוה, הַיֵשׁ, החיים! אמנם לא חיי איש דעת תראינה עיניכם, כי אם חיי משתגע אשר לא ידע משפט עתו וחשבון מעשיו.  רגש יבוא בלבו וירקידהו כעגל, כוס היין יובא אל פיו וירנין שפתיו כמו לא לעמל האדם יולד...

הנה שתי אלה המפלגות גם יחד הוליכו שולל העם כלו לבל ישכיל ויבין לאחריתו, לבל ישיב אל לבו: מה יקרני באחרית הימים? האם אבד נצחי ותוחלתי למצוא מנוחה נכזבה? האם אדד עד בלי שמים? האם לקץ כל היקום אחכה כי ישים קץ לצרותי?...

כאלה וכאלה שמעתי ישרי לב מדברים, ועל הדבר הזה המה נאנחים ונאנקים בשומם לבם אל הבאות ובראותם כי עוד לא קמו אנשי דעת וישר לסול מסלה למען הימים הבאים, לקבץ הנדחים לאגודה אחת, להגיד ליעקב מה יהיה משפטו אחרית הימים, למען יסכר פי דוברי הבל אשר אך בפלאות ונוראות נפשם חפצה, ואך באותות ומופתים ישימו מבטחם, למען חזק לב אלה קלי הדעת אשר בראותם כי קץ הפלאות בא, אותות לא יעשו ארץ, ואיש דעת מאמץ כח לכונן מצעדיו ברוח נכון ולא לפלאות יקרא לְהִוָּשֵׁע, בראותם כזאת יאמרו: אבד נצחנו אפסה תקותנו כי לא תהיה עוד לנו תחיה, למען חזק לב אלה ולהראותם כי יש יום יביא גאולה גם לעם הזה, יש אחרית ותקוה אם אך יְזַכּוּ ארחותיהם ויכוננו אשוריהם בדעת ושמפט ובלב שלום ורוח נכון. .  אנשי לב כאלה אשר תורת חסד כזאת על שלונם עוד לא קמו, כי גם אלה אשר התעוררו לתת לעם הזה אחרית, גם המה שגו ובאמרם לבנות יהרוסו ובחפצם לרפאות ימחצו וירבו השבר, כי גם עיניהם טחו מראות, גם מהם נצפנו כל העתים, כי גם המה רק אל הבאות ישימו לב והעבר בעיניהם עבר והיה כלא היה.  ואם אלה אשר לא יכבדו אמונת ישראל ולא ידעוה, אלה אשר לא יצפו ליום גאולה ולא יחפצו בו, אלה אשר יאמרו: ישראל חדל מהיות עם כאשר שבתה ממלכה מארצו, אלה חובבי עמים אשר ישאו מדברותם נהיה כגויים ובהם נתבולל, אלה אשר ירננו נעמה לנו המנוחה בבית זרים, האם אלה יבנו בית ישראל? האלה יעלו ארוכה לשבר בת עמי? האלה ישיבו לו כבוו המחולל אחרי כי המה בידם יגזלו עדיו מעליו: תורתו וחכמתו אשר בדמו הוסיף קנות אותן פעמים רבות ותקותו ליום ישועה ליום יקח חלקו בעמים אשר רק היא החיתה רוחו לשאת ולסבול גם בעת אשר כשל כח הסבל, תורתו חכמתו ותקותו אלה יאמרו להסיר רגע ברוח פיהם; יען מה? יען אור נראה להם, כי יאמרו בלבם נצלנו נצלנו ואויבינו לא ישובו להתעולל בנו, ולא דעת ולא תבונה להם להשיב אל לבם: אולי אור מתעה הוא ושבו העבים להקדיר עלינו אור שמש, כי גרים אנחנו בכל הארצות ובשפל נשב ואת הטוב אשר יתן לנו הדור הזה ישיב הדור השני ויגזול ממנו.  אור חדש נראה להם ויכה בעורון את עיניהם הכהות אשר הסכינו לערפל וצלמות, לבל יראו משרים, ולבל יתבוננו לאחרית-העם ברצותם לתת לו אחרית.

כאיש אשר נאסר ימים רבים בידי מרצחים אשר ענו נפשו באכזריות ובהקלם רגע מעולו הכבד יאמר להקריב ראשו לקרבן תודה להם, כן גם המה עושים; לאות תודה לעמים אשר הקלו מעט מעולו ולא יוסיפו רדוף אותו בחמה אפם יקריבו עמם תורתם ותקותם אשר בעבורן סבלו כל התלאות, כי לא יראו נכוחות, והעולה על רוחם חכמה בעיניהם וצבי עדי עמם לגאון שמהו ינפצו כנבל יוצרים, כי לא יבינו ערכו, ואלה יסולו מסלה לכל העם למען הימים הבאים? – אנשי לב יאמרו: הבל מעשיהם תוהו דבריהם ולא יצלחו! כי רק אלה אשר העבר לא נצפן מנגד עיניהם, ההוה יראו ולעתיד ישימו לבם לאחד אותם יחד המה רק המה יבנו בית ישראל, ועד העת ההיא חכי בת עמי כאשר חכית עד כה ולא נלאית ברוב תלאותיך.  אל תאמר עמי קדוש לכל אשר יאמרו המתנגדים קדוש, אל תעריץ את אשר העריצו המתחסדים ואל ישט לבך אחרי גוזלי כבודך בשפת וחלקות, האומרים עתיד למחזה שוא וכזב אשר יחזו למו.  אמץ לבך כי עוד גואלך חי, גואל אשר לא למען נחול כבוד–בורא חדשות כי אם למען עשות שלום, לא לאיש גאה וגאון הפוסע על ראשי עם קדש ברגל גאוה, כי אם עני וענו לב, לא לכסף העדה ילטוש עין למען יפוש כעגל מרבק ולמען ינשא במרכבות, כי אם רוכב על החמור אשר לא ירחיב צעדיו ולא יֵרָחֵק משומעי בקולו.  חכה כי בוא יבוא גואלך! וזה לך האות; כי בתחלה אך אל העבר נשאו מוריך עין וברבות הימים נמצאו גם רואים את ההוה, ועתה התעוררו גם מביטים אל העתיד, לכן חכה עוד מעט ויבואו בחירי יה אשר קרא בשמם כי יהיו נר לעמם ולאור עמים, המה אלה אשר כל העתות והזמנים כספר פתוח לנגד עיניהם, כי גם מאלה ימצאו בך ואם המה מעטים יש תקוה כי ישגו וירבו ויעשו חיל.  המה יאמרו לך כי עוד לא נשחת גזעך, עוד גפנך פוריה וענפה אף כי עלה רקב בפארותיה וזמרת זר נטעו על אדמת מטעה ועוד תשוב לעשות פרי הלולים לגאון ולשמחת לב, והמה יורוך, המה יושיעוך, המה ירוממוך, עָל יושיבוך וירנינו גוים שם עם עולם! –

 

ז'

קַן הַחֲסִידָה

לעיר צבועאל באתי ואסור אל בית איש המופת; חצר הצדיק היה כחצר אחד השרים בקרב בתי עבדיו.  כחמשה בתים בנויים מעצים חזקים עומדים על מוסדות אבנים היו למשכן לו ולבניו.  בבית אשר גר הוא היה בית התפלה ובית לאורחים אשר לשמעו ממרחק יבואו.  כבואי לבית התפלה הסירותי מלתחתי מעל שכמי, כי אמרתי כי גם שם מקום ללין כבכל בתי התפלה, אכן כרגע נוכחתי כי שגיתי.  השמש נגש אלי ויאמר: הן לא בית מלון אורחים הבית הזה כי תציב לך פה יד –

– הלו לשם הצדיק באתי ממרחק ואיפו אגור עד אשר אראה פניו? – שאלתיו בתמהון.

– גור באשר תמצא – ענני במנוחה – אמנם פה לא אתנך לשבת בטרם צֻוֵיתִי לעשות כזאת –

– ואל מי אפנה בשאלתי? –

– אל כל אשר תחפוץ אך לא אלי –

– אחת אבקשך אל תקשה לבך והשמיעני את מי אבקש כי יתנני לשבת פה? –

– את מי? הלא תדע כי מצות הגבאי אשמור–

– ואיפו הוא בית הגבאי? –

– הוא לא ימצא כל היום בביתו ולשוא תבקשנו שם –

– ואיפו ימצא? –

– בבית הזה –

– אם כן הראני אותו ואשמיעהו שאלתי –

– לא עת דברים לו כעת עם אנשים כערכך.

– ואנשים כערכי מתי יזכו להראות פני הגבאי – שאלתיו בחמה מסתרה.

– שוב הנה לעת תפלת המנחה.  אמנם אדע מראש כי לא יתנך לשבת פה –

– אבל מה אעשה? הן לא איש אוצרות הנני כי אסור אל בית מלון אורחים, ומה יעשו בני העניים המבקשים תורה מפי הצדיק? –

– המבקשים תורה מפי הצדיק ימצאו מנוחה וארוחה, אך אתה הלא רגע בואך הנה וטרם תשמע תורת הצדיק –

– הלא רק לבעבור זאת באתי עד הנה למען שמוע אמרות אל מפי הצדיק ואהיה נא כאחד המבקשים –

– לו נָתַנוּ מקום ללון לכל הבאים הנה, כי אז לא ישפיקו כל הבתים והחצר לרגלי הבאים.  אנחנו נתן מקום רק לאלה אשר ישמעו תורה מפי הצדיק ואני טרם אדע אם ירחמך הצדיק ויקרבך כי אולי לא מסֻגלה נשמך לשמוע נסתרות –

– הניחני נא עד הערב עדי יבוא הגבאי הנה ואולי אמצא חן בעיניו –

– לא אוכל –

– אם כן אלכה לי ואסובבה בעיר עד הערב ואניח את מלתחתי פה עד שובי –

– לא כי אתך קחנה, כי לא אוכל עשו דבר או גדול בלתי אם יצוני הגבאי –

– אבל מה ממך יהלוך אם תותר מלתחתי פה, הלא היא לא תבקש אֹכל? –

– רב לך בדבר הזה; אחת דברתי כי לא אתנך – ענה ויפן שכמו.  בדאבון נפש עזבתי את הבית הגדול אשר חדרים רבים בו היו שוממים ולא יגור בהם איש ובכל זאת יקשיחו עבדי אדוניהם את לבם מתת מנוחה לגור בפנה חדר.  זמן כביר סבבתי בשוקים ורחובות עדי רעבתי ואסור אל בית משתה יין-דגן ואקח לי לחם וחלב ואבוא את אדוני הבית בדברים, כי חפצתי לדעת מה יהיה מעשי ואיך אתהלך את הגבאי, ואספר לו את אשר ענני השמש.

– ולמה באת הנה? ומה לך פה? – שאל האיש בפנים נזעמים – מדוע עזבת את אשתך וביתך לבקש לחם עצלות?.

– הלא לשם הצדיק באתי הנה, ואבטח כי הוא לא ימנע אור פניו מדורשים לו –

– הטרם תדע כי אך עשירים יראו פני הצדיק בעבור המנחה לפניהם להגבאי ולהצדיק ומה לו ולעניים! –

– ומי מכלכל את העניים המבקשים לשמוע בצמא דברי הצדיק? –

– המה יגנבו טליתים להחיות נפשם! – ענה האיש ורגז ושחק.

– אבל אחת אבקשך אל תלעיג לי, הן גר הנני פה באין מכיר ומודע ולעצתך אדרוש למה תמנענה ממני? –

– אם לעצתי תקשיב שוב כרגע על עקבותיך, כי אם לא גנבת עד הנה תלמוד בזה את המלאכה המפארה הזאת אשר תחיה פה את בעליה.  מי לך פה? ומה לך פה? תורה תבקש? הוי פתאים, מכנף הארץ יבואו לבקש תורה בבית הצדיק! האם בית תורה הוא בית הצדיק? אם דבר ה' תבקש לך לך אל אחת הישיבות בתי מועד לתורה, ואם דרך אמונה תבחר, לך עבוד והחיה נפש ביתך, ואם ללצים תאות נפשך לך אל בית הצדיק והסתולל, התלוצץ, שתה לשכרה דבר שקר וגנוב כאשר תמצא ידך, הא לך עצתי ותחת כי אחת בקשת שלש נתיי לך ועתה בחר. – דברי האיש הלמוני ויביאוני במבוכה: האם באתי עד הנה עד מקום הצדיק לשמוע את אשר לא שמעתי עד כה? ואני אמרתי כי כל בני צבועאל חסידים המה; האם הוא מתנגד אחד בכל העיר? ואיך יבטח לשבת פה ושמעו החסידים דבריו וסקלוהו? או אולי ערום יערים לנסותני לדעת אם לבבי שלם את הצדיק וחסידיו ועל כן ידבר אלי בדברי המתנגדים למען יבחן את לבבי? אין זאת כי אם מנסה הוא אותי, אך גם אני חכם ואדע לכלכל דברי במשפט. –  החלטתי בלב ואֹמר: אל תדמה כי למען מצוא ענג ומנעמים באתי עד הלום, כי גם לחם צר ומים לחץ יתנו שמחה בלבי אם אך אראה פני הצדיק ולמוצא שפתיו איחל, כי משרים אאמין בנפלאותיו ותמים לבי עם המאמינים בו –

– אם באמת ובלב שלם תאמין אמוהנ אֹמן בקדושת הצדיק, הנה אחוס עליך ואתן לך תבן ומספוא למאכלך ומקום ללון ברפת את הבקר והצאן חבריך כי שם מקומך – ענה האיש בשאט נפש.  דבריו הוסיפו מבוכ על מבוכתי, אך בכל זאת החזקתי בדעתי, כי אך בפיו ידבר תועה אל החסידים ולבו בל עמו, הנה כך ידברו סרה גם המשגיחים וראשי הישיבה על בני הישיבה ובכל זאת יחזיקו בידם, וגם האיש הזה אולי ישנא בלבו את בני העניים אחרי כי מהם לא ימצא מוצא לכסף ואֹמר: אנא חדל נא מנסות אותי בדברים, ידוע תדע כי אאמין כמוך בצדיק ומה לך להרבות דברי חנם? –

– הוי כסיל! האני אנסה אותך? יקח בכור מות את הצדיק ואת חסידיו ויושיבם במקום אשר תעבר שם רגל אדם ורגל בהמה ולנו תהיה הרוחה! – בשמעי דבריו ראיתי כי שגיתי מאד, כי קללתו מלבו יצאה, וגם ידעתי נאמנה כי אחד מהחסידים לא יקלל א הצדיק אף בלשון רמיה, ואף כי לא הבינותי איך תהיה תקומה לאויב החסידים בעיר אשר המה בה שליטים, בכל זאת חפצתי להיטיב את דברי לבל אהי כבהמה בעיניו, אך אשתו לא נתנתני השיב אמרים כי כשמעה דברי אישה קראה בקול רגז: יחזקאל! האם רוח עועים מסך ה' בקרבך היום כי תדבר כאלה באזני איש חסיד? הטרם תדע כי עופות כאלה יוליכו את הקול ואז חיינו תלואים לנו מנגד וראה תראה כי ברוב דבריך תבעיר אש בביתנו  

– אל נא אשה נכבדה! – קראתי ברגש ואקום ממקומי כי נכלמתי מדבריה – אל תתניני לבן בליעל אשר ילך רכיל; מעודי לא הלשנתי ולא הכיתי את איש בלשון וכל עוד רוח באפי לא אעשה הנבלה הזאת.  אש החסידות לא תבער בעצמותי עד כי תכני בעורון ותתעני לעשות דבר בליעל, ואם אראה כי כזאת יעשו באי בית הצדיק ארחק מהם, ועל דברי אישך שמחתי מאד, כי תאות נשפי מאז לשמוע מחשבות איש ואיש אף אם לא כרוחי ידבר –

– לא חסיד ולא פתי הוא כאשר דמיתי – קרא האיש – לכן ברוך בואך ותן תודה כרגע כי לא חסיד אתה ולא תאמין בהבליהם –

– מה לך לדעת את אשר בלבבי, אני השמעתיך כי לשמע הצדיק באתי הנה ולא שקר מלי, ולולא האמנתי בו כי אז לא הלכתי בדרך רחוקה כזאת, אך את אשר אחזה לי צדקה רעיתך באמריה, כי איך לא תירא מהשמיע חרפה וקללה על פשתיך ושמעו בני העיר ועשו עמך נבלה –

– כל בני העיר לא יאמינו בצדיק ונפלאותיו, אף כי חסרי דעת התורה המה כחסידים, כי רעות רבות ראו בעיניהם יוצאות מבית המרי הזה, כחש גנוב נאוף וכל נבלה ועולה ומזמה לא יבצר מהם וכלם יענו ויאמרו לך כדבר אשר שמעת מפי –

– לא יאמינו כי יְסֻפָּר –

– באזנך תשמע ותדע לשפוט משרים –

– אחת היא לי אם יאמינו או לא יאמינו, אני לשמע הצדיק באתי הנה ועל דברת בני העיר לא אכונן מצעדי, כי למראה עיני ולא למשמע אזני אשפוט –

– אם כן תאמר להותר פה עד אם ראית ביניך? ועל מי עזבת אישתך ובני ביתך? –

– לא אשה ולא בנים לי כי הנני בגפי –

– לא חסיד ולא מתנגד אתה! – קרא האיש בשממון.

– מי הגיד לך כזאת? – שאלתיו.

– כי לא חסיד אתה אבין מדבריך.  וכי לא מתנגד אתה אראה ממעשיך, כי תפר תורה אשר צותנו בן שמונה עשרה לחופה, ולא ראיתי איש אשר יעבור את החוק הזה, ואף החסידים בוזי התורה לא הפרו את המצוה הזאת, המצוה הראשונה אשר בה תלויות מצות רבות וגדולות והמבטלה הוא כשופך דמים וממעט את הדמות ואינו אדם –

– אני ראיתי בעיני בחורים בני עשרים שנה ויותר באחת הישיבות הגדולות ואיש לא מלא פניהם קלון על כי לא לקחו אשה –

– אף כי גם מעשיהם לא ישרו בעיני בכל זאת אצדיקם כי ולי יאמרו כבן עזאי: נפשי חשקה בתורה –

– אם תבחר בדרכי החכמים לדן את כל האדם לכף זכות מדוע לא תצדיקני גם אני כי אולי גם אני מבני הישיבה אשר אמרתי הנני –

– כי ידעתי נאמנה כי אחד מתופשי התורה לא ישליכנה אחרי גוו לנוע אל מקום הרשעה אל קן החסידים– 

– לכן הנני משמיעך כי שנים רבות לקחתי לקח באחת הישיבות הגדולות ותרשיעני חנם –

– תורה למדת ותאלף דרכי החסידים! – קרא בקול גדול כאיש אשר שמועה רעה הלמתהו – קלני מראשי קלני מזרועי, התורה תחגור שק ותבכה בכי תמרורים בעת רעה הזאת בעת אשר רבו בוזיה, לפני אדון העולמים תְּשַׁוֵעַ על רעה כזאת כי גם יודעיה החלו לבגוד בה ולתת לפושעים ידיהם, לחסידים בוזי התורה ושונאי מצוה.  אנא שוב והנחם בטרם התנגפו רגליך, בטרם אָלַפְתָּ ארחות פושעים, בטרם היית לסובא יין, בטרם תבוא תורת הזידונים בקרבך ותגרש את התורה הנאמנה, תורת הק ממעיך.  בינה נא ושמעה דברי בטרם נתת יד אל השטן המסית פן תנחם באחריתך והועיל לא תוכל ונהמת ואין מושיע –

– אמנם מדוע לא תסכור דברי חכמים כי התורה תגן על לומדיה? –

– והחכמים אמרו: מעות לא יוכל לתקון זה הפורש מדברי תורה, ועוד אמרו המרפה עצמו מדברי תורה אין בו כח לעמוד ביום צרה, וכאלה רבות.  ואחרי כן תמשוך ידך את לוצצים אזלא תזכרנה עוד ולא תקרא בשמה לכן מנע רגלך מנתיבתם –

– הלא אמרתי לך כי רק למראה עיני אשפוט לכן לא תאיץ להסיר לבבי מאחרי החסידים בטרם ראיתי דרכיהם, ואחת אשאל ממך תני לגור בביתך עד אשר אמצא מקום בבית הצדיק ואל תרבה במחיר כי לא איש עשיר הנני כאשר השמעתיך –

– גור בביתי לכל אות נפשך בלי כל מחיר, כי את יודעי תורה אכבד ועל כן מצאת גם אתה חן בעיני ולבי אומר לי כי מאת זה תצא ותכיר דרכי המשפחה הארורה הזאת ותשנאם כמוני וככל ישרי לב האוהבים תורתם ואמונת אבותיהם. – נתתי לו תודה על הטוב אשר אמר לעשות לי ואבוא אתו בדברי תורה למען הראותו כי יד רב לי וגם הוא הראני כזאת וישמח עלי מאד, וזאת הועילה לי למצוא חן גם בעיני בעלת הבית אשר התפארה בכבוד בית אביה ואחיה אשר לפי דברתה היו כלם מופלגי תורה ואין בעל מלאכה אחד בכל משפחתה –.

 

ח'

צַדִּיק מוֹשֵׁל

לעת ערב שבתי אל בית הצדיק ואנסה דבר אל הגבאי איש כבן ששים שנה קטן קומה ודל בשר, בזקנו הקטן זרקה שיבה ופניו לא העידו בו מאומה, לא חכמה ולא סכלות, לא טוב ולא רע.  כאשר שמע חפצי ענני: כתוב בקשתך על גליון והגש אל הצדיק כאשר יעשו כל הבאים לדרוש לו וכאשר יִדָרֵשׁ     לך תשמע מה יענך –

– באתי אל החדר הגדול ששם נאספו המון אדם, אנשים ונשים זקנים ונערים, כלם מחכים לקראת בוא הצדיק ואיש איש עטו בידו לכתוב הגות רוחו על גליון למען הקריבהו אליו בבואו.

אל השלחן ישבו שני סופרים ויכתבו לאלה אשר לא ידוע כתוב וימצאו שכר לעמלם.  גם אני לקחתי לי עט וגליון ואכתוב שאלתי ואחל בברכת שלום, ברכה גדולה וארוכה ותהלה ושבח וכבוד והדר הרביתי לו ואעלה שמו למעלה למעלה על כל הצדיקים והגאונים, אחרי כן השמעתיו את הקורות אותי עד הנה, אך לא דרך אמת בחרתי בדברי למען נסותו למען דעת הידע את אשר בלבבי או אין, ואחתום בדברי, כי הנני בא עתה מעיר נצב אשר בה החלותי לשמוע רוב קדושתו ונפלאותיו אשר יראה בבקר בבקר, ועל כן דבקה נפשי אחריו ואבקש מאת פניו כי יתמוך בימיני למען אמצא נתיבות החסידים, ואם יגדיל חסדו אתי ויתנני להסתופף בביתו ולהיות מרואי פניו אז בשלוי עולם אחשב.  ואכתוב את שמי בסוף הגליון ראובן בן אסתר, כי על שם אמם יקראו כל אלה אשר יבקשו מאת פני הצדיק כי יתפלל עליהם ובשמי יוסף לא נודעתי לו. 

שאון והמולה היה בחדר מהמון קול הנאספים אשר דברו כלם יחד, איש איש הרים קולו, צעק, גער, קרא, ענה מבלי שמוע שפת רעהו, ואיש אחיו דחק דחף למען ימצא לו מקום בצדק השלחן אשר אליו ישב הצדיק בהגלותו לקבל תפלת איש ואיש.  גם אני ברוֹתי לי יד ואעמוד כעמוד נכון על מקומי, הגליון בכפי כנס ואזרועי עם הקנה וכתפי כמגדלי מבצרים סוככו בעדי לבל יטלטלוני טלטלה ובכן נשארתי על מקומי על אף השואפים להדפני ממצבי.  פתאום קמה הסערה לדממה, כל הנמצאים החשו, איש לא פצה פיו ואלה אשר פערו פיהם לא קפצוהו, כאבני מצבה עמדו איש על מקומו לא הרימו יד או רגל ועיניהם אל מקום אחד תצפינה אל הפתח אשר בו יבוא הצדיק.  הדלת נפתחה וַיֵרָאו פני הצדיק, איש זקן כבן שבעים שנה, רם קומה וטוב רואי, זקנו הלבן כצמד צחר יורד עד חזהו, עיניו מפיקות אש נער כח ושלוה, לחייו מלאות כתפוחים אדומים, והוא לוב מלבוש משי לבן אדמדם מכף רגלו עד קדקדו, ממצנפתו עד מנעליו כסהו משי וכלו אומר כבוד.  הוא הרים פעמיו בכבדות ובמבט אחד השקיף על כל בני האדם המיחלים לחסדו במאור פנים כאל חסד ומרבה להיטיב והמה כלם חזו בו כבוד אלהים: זקנה ושחרות, וייראו מהתבונן בו עד אשר ישב על כסאו כאלהי משפט: לסלוח לשבים המשמיעים חטאת נפשותיהם ונגעי לבבם איש איש על מגלת ספר כתוב עלי הגיוני לבו ומעלות רוחו ובצפיתם יצפו לסליחה כפרה ותשועה.

פני הצדיק לא כפני איש מרמה התראו.  בפני איש מרמה נכיר אם נתבונן בהם כי לא עליהם תלין מנוחה ועיניו לא תנוחנה בחוריהן כי אם תעופנה לכל רוח כמו יפחד לרגעים ויבקש למצוא מקום איש ריבו; לא כן פניו הפיקו מנוחה ובטח, שלות השקט ומרגעת נפש, עיניו הביטו לנוכח על ההמון הרב לשמוע תחנתו ובראותי אותו אמרתי בלבי: אין עולתה בו ומרמה רחוקה ממנו ואם גם יגלו שמים עונו באזני ומלאכי מרום יקומו לענות בו כחשו לא אאמין להם, אין זאת כי אם ידו רב לו לעשות גדולות, או גם הוא נתעה בשוא להאמין בתם לבב כי כּחו לאלוה; אבל ערמה ומזמה רחוק ממנו, ועוד מעט נסוגותי אחור כי לבי הכני על המעשה אשר עשיתי להרבות כזב וכחש במכתב בקשתי, אך כבר עבר המועד.  כמסמר נטוע עמדתי על עמדי ולא יכולתי למוש ממנו, כי ההמון הרב שם בסד רגלי וכבר ישב הצדיק על מקומו ויחל לקחת את הגליונות מידי איש ואשה ורק לאחד מעשרה השיב דבר והיותר ידעו כי ביד הגבאי ישלח דברו להם ויעזבו מקומם כרגע והמחכים מהרו לרשת מקומם.  עמדתי ואתבונן ואחשוב מחשבות עד כי שכחתי כמעט מדוע באתי עד הנה, עד כי העירני הגבאי בקחתו את הגליון מידי מבלי שאול פי ויתנהו על יד הצדיק.  התעוררתי ואטה אֹזן לשמוע דבר מה יענני ורוחי המה בקרבי מדאגה מדבר פן יענה היודע נסתרות כחשי בפני והייתי לכלמה בתוך כל הקהל, או גם עוני אשא, כי החסידים לא ינקו את המנסה את הצדיק בדבר שקר ואוריד עיני לארץ כפושע לפני השופט.  הצדיק שם עיניו בגליון ויבט בי ויאמר: מעיר נצב באת – אף כי קול דבריו לא כקול שאלה ולא כקול מענה היה בכל זאת אמרתי לענות אותו, אבל הגבאי לא נתנני, באמרו: רבנו יודע אשר בלבבך ועתה שמע –

– מעיר נצב באת ואסון קראך, אסון נורא – ובדברו נשא למרום עיניו ויוסף לדבר כמדבר לנפשו – ראובן ובחללו נתנה הבכורה ליוסף, ראובן ויוסף אחד הוא – ברכי כשלו בשמעי אמריו – הלא הוא יודע נסתרות ויראה את הרשום על לוח לבי וידע כי סבבתיו בכחש ואנה אוליך את חרפתי? – אמרתי בלבי ואביט כה וכה לראות אם לא ישלחו משרתיו יד לאחוז בי וליסרני  על פשע שפתי.

– ועתה תחפוץ להמנות בקהל חסידים? – הוסיף לדבר אחרי אשר החריש רגעים אחדים – ומה ימריצך כי תעשה הדבר הזה? האם לפני המתנגדים אשר יתהלכו לפני אלהים בישׁר ויהיו תמימים בתורה ועבודה סֻגְרוּ שערי שמים? תורה קנית ומה חסרת? עסוק בתורה, ירא את אלהים ועשה הטוב והישר ותצלח בכל דרכיך – חתם בדבריו וישם אל איש אחר פניו.  בשת פני כסתני ובתמהון לבב התבוננתי בפני היודע כל נעלם אשר מעל גליון משמיע שקר קרא דברי אמת, ועל המתנגדים חרה אפי על כי יקשיחו לבם מיראתו וברוח פיהם התעוני גם אותי לעשות שקר בנפשי ועוד מעט התנפלתי להדום רגליו להתחנן מלפניו כי יעביר לעוני ויסלח למשוגתי, אך ברצותי לפתוח פה להתודות ראיתי כי רחוק אני ממנו, כי האנשים אשר חכו להראות פני הצדיק דחפוני הלאה ומרוב סרעפי בקרבי לא ראיתי עד מה.  לשוב אל הצדיק לא יכולתי עוד ולהרים ראש בושתי פן אראה לועגים לי כי הצדיק גרשני מעל פניו וימאן להביאני בקהל חסידיו, גם נדמה לי כי העוטרים עלי מסביב איש אל רעהו יקרא: ראובן יוסף, מחלל קדש – בברכים כושלות ובלב נשבר שמתי פני לצאת מחדר הצדיק אל חדר התפלה ואעמוד על עמדי מבלי דעת: אנה אפנה, אך דברי שני אנשים אשר עמדו בצד הפתח ונדברו יחד הפיחו רוח חדש בלבי.

– הראית כי הצדיק הרבה דברים את הנער המתנגד? – אמר האחד לרעהו.

– אין זאת כי אם גדולות חזה בו רבנו, כי לולא זאת לא הביט בפניו ולא השמיעהו הוד קולו –

– מי יתנני מאֻשר כמוהו לשמוע דברים רבים כאלה יוצאים מפי הצדיק פה אל פה ונתתי בשמחה כל אשר לי כפרס –

– אבל את העיקר לא שמעת – השמיע אמריו שלישי אשר נגד אליהם – הצדיק אמר כי הוא קנה תורה! הפלא ופלא! הן הצדיק לא יאמר תורה לאשר יאמר העם תורה, ואם הצדיק אמר תורה קנית, אות הוא כי ידיו רב לו בנסתר, אותות ומופתים! מתנגד יודע תורה נסתרה! –

– לולא היתה נשמתו מסוגלה כי אז לא נתן אלהים בלבו לבוא אל הצדיק –

– הוא אשר דברתי כי רבני חזה בו גדולות –

– אשרי יולדתו –

– מי יתנהו כאח לי –

– הלא כלנו אחים, כל החסידים אחים המה –

– צדקת בדבריך –

– אני אנסה דבר אליו –

– נסה נא ואני אחריך –

כחולם הייתי ולא ידעתי אם לשמוח או לדאג ואבוא לבית התפלה.  בבואי שמה נגשו אלי רבים מהיושבים ויתקעו כפם לי, ויקראו לי לשלום באהבה כמו רעים ואחים מבטן היו לי, כי גם עדיהם הגיע דבר הצדיק כי דבר אתי הרבה, אף כי לא ידעו עוד מה דבר בי, אך כל הכבוד הזה כאֵל נחשב מול הכבוד אשר עטרני הגאי אחרי תפלת הערב, כי הוא נגש אלי ויקרא: שלום לך – במאור פנים כמו בפעם הראשונה ראה פני ויאמר נגדה נא לכל העומדים: לפי שעה היה הנער הזה כאין בעיני ועתה כבד אכבדהו ואקרא לו לאכל אתי לחם, כי נחנו מה נדע מי לקרב ומי לרחק? –

– קטנתי מכל הכבוד והחסד הזה – קראתי ברגש – כי מי אנכי כי אמצא חן בעיני אדוני? –

– אם קטן אתה עתה בעיניך אחריתך ישגה מאד, זאת הבינותי מדברי רבנו – ענה הגבאי בבטחה, ונלך יחדו.

אף כי לא חדש ולא שבת היה היום בכל זאת היה נחת שלחנו מלא דשן, גם יין טוב לא חסר וכל הקרואים שתו וייטיבו לבם כי לא אני לבדי נקראתי אל שלחנו כי אם כעשרה אורחים עשירים אשר באו להראות פני הצדיק גם הם היו קרואים לאכל את הגבאי לחם, והמה כלם הראו לדעת כי חסידים נאמנים המה את הצדיק ואת היין ויברכו ויוסיפו לברך את הצדיק ואת ביתו ואת הגבאי ואת ביתו ואת כל החסידים ונשותיהם ובניהם ובנותיהם איש איש כברכתו על כוס יין מלא, ואני אשר בקשתי לצאת בעקבותיהם מלאתי גם אני את פי ברכות, והגבאי לא נחל רגע כי אם מלא את הכוסות למען לא יחסר המזג, ואחרי אשר נראתה השמחה על כל פנים אמר אלי הגבאי: האם עלה על לבך היום בבקר כי אתנו יחד תשב כאחד ממנו? –

– אמנם לא פללתי זאת כאשר לא פללתי שמוע מפי הצדיק את אשר קרני –

– ומה קרך? מה השמיעך הצדיק? ספר לנו, מדוע החרשת עד כה? – קראו כל היושבים פה אחד.  אני ספרתי להם מכל הצרה אשר קרתני בעיר נצב ואשמיעם כי הצדיק השמיעני ברגע כי אסון נורא קרני בטרם אשר שמע מפי דבר.

– אותו ומופתים אשר לא נשמעו בכל הארץ ובכל התבל! קראו כלם וימחאו כף.

– ספר נא לנו עוד הפעם, איך השמיעך הצדיק, כדבריו השמיענו אל תוסף ואל תגרע דבר – אמר אחד אלי, ספרתי שנית ושלישית והמה שמעו התפלאו השתוממו עד אשר דבקה לשון כלנו אל חכנו מרוב היין אשר שתינו, כי איש איש מהאורחים צוה להביא יין וכל אשר הוסיפו התפלא כן הוסיפו שתות ומדי הוסיפם שתות כן התאוו תאוה לשתות עוד, כי לא יין דגן כי אם יין צרפת אשר מחיר כל צנצנת חמשה שקלים כסף יבוא אל בית הגבאי ובעשרים שקלים כסף מצאה לה בטני במחיר אמרי פי. בבטן מלא דם ענבים וראש מלא שכרות שבתי לבית הצדיק לשכב הלילה.

בחדר המטות אשר בצד חדר התפלה הוכנה מטה גם למעני בתוך יתר השוכבים אשר כלם כבר נמו שנתם וגם אני שכבתי וארדם כמת. שמע לא קראתי בלילה ההוא, אך בכל זאת ליל שמורים היה לי הלילה כי ארבע צנתרות היין אשר באו אל קרבי שמרו אותי מלפני ומאחורי מימיני ומשמאלי כארבעה המלאכים מפחד באֹפל ומחשבות רעות . . .

למחרת כאשר הלכתי אל בית יחזקאל בעל בית המשתה לקחת את מלתחתי התעצב האיש אל לבו מאד בשמעו מפי, כי כמו נגיד קרבוני הצדיק והגבאי, וכי דברי הצדיק כדברי איש האלהים היו בעיני, אחרי כי גם הוא דבר על לבי לשוב אל הישיבה, ואם כן לא יבקש לצודד אנשים בחרם אמונתו.

– מעי יהמו לך עול ימים כי תאמין בשוא נתעה – קרא באנחה – אל תאמין בם כי ידברו אליך דברי ישׁר, אל תאמין גם בנפשך כי טרם תדע להוציא אמת משקר, ידעתי כי המה כל יוכלו, בלשונם יפתו גם חכמי לב, ובין בוגד יסיתו לבגוד בישר לבו גם איש טהר לב.  אמנם ידוע תדע כי רשת פרשו ליד מעגלך ואתה תלכד בה כיונה פותה –

– אבל שים אל לבך, כי עני הנני ומה ימצאו בי? משען כסף או משען חכמה כי יזרו רשתות על מצעדי רגלי? כמה בני עוני כמוני ימצאו כיום אשר יפערו פיהם בשמחה לשתות את יינם אם גם לא תחש על מרמה רגלם לסבבם בכחש, ומה להם להצמיד חוֹנף למען קחת את לבבי? –

– שמע נא אמרי והבן, מה מצאתי אני בך כי אתחנן לך כי תשמור נפשך? האם עשרך עִוֵר עיני או כבוד משפחתך הרמה בישראל לקחה לבי? לא אחד מאלה, זאת תדע נאמנה; אמנם התורה אשר מצאת היא תתן לך כבוד וחן, ובעבורה הנני מתחנן אליך, ואותה גם המה מבקשים, כי המה לא ידעו תורה ולכן יבקשו לצודד בחרמם יודעי התורה, כי המה יהיו להם לכסות עינים לבל ילעיגו להם המתנגדים לאמר: אין גם אחד בכם יודע התורה, גם לכלי משחית יהיו יודעי התורה בידיהם לעת מצוא –

– אך הן איש לא בא אתי בדברים ולא ידע אם אדע תורה או אין, ואם כדבריך כן הוא הלא יראה הצדיק את אשר לא תראה עין בשר כי יחקור כליות ולב –

– שמע נא – קרא האיש ויעמד פניו כמו נצורות אשר ירא מהשמיע על דל שפתיו בא להשמיעני – את אשר עמי לא אכחד, כי אאמין גם אני כי להצדיק נבעו מצפוני איש וזו כחו לרוח הטומאה כי עם שדי שחת עשה חוזה, אך בפעם הזאת יאמר לי לבי כי מלאכיו עושי רצונו השמיעוהו אודותיך בטרם בואך הנה ולא בני שחת כי אזלת ידם מעשות רעה את בני תורה, ואולי דבר טובות עליך אחד מקהל הרשעים האלה אשר יבקש להביאך בחברתם ויודיע במכתב לצדיק כי מצאך לכלי חפץ, ולולא זאת לא דבר אתך הצדיק פה אל פה והגבאי לא הושיבך בין העשירים. – כברק באשון לילה האיר פתאום רעיון בלבי מדי שמעי אמריו: הנה עתה באתי עד תכונת המופת מאין ידע הצדיק כי רעה מצאתני, אין זאת כי אם הרב מעיר נצב כתב אודותי ויהללני – אמרתי בלבי – עתה אבין לערמתכם! ועל כן קראני הגבאי לביתו למען ישמעו האורחים העשירים את הנס מפי ויגידו בקהל רב נפלאות הצדיק.  הוי אנשי מרמה! אך מה מני יהלוך אם ישיתו בערמה לי? השיבותי אל לבי – אחת היא לי: יוסיפו הפתאים מופת על המופתים אשר כבר שמעו והאזינו ולי יתנו במחירו בית ומחיה. – האיש בראותו אותי חושב מחשבות שמח מאד כי דמה כי דברי מוסרו הכו שרש בלבי ואחשוב להמלט מרעה ויקרא ויאמר: עתה אחזה בי עוד ישרה נפשך בך, כי עוד תכין אֹזן לשמוע מוסר, לכן אמץ לבך וברח ממערת פריצים הזאת, לך ושוב אל ישיבה והגית בתורת ה' כאשר הגית עד כה ותהיה לברכה בקרב הארץ, כי למה תשחית את נפשך? ואני אף כי לא איש עשיר הנני אתן לך כל אשר יחסר לך עד בואך אל ישיבה אשר תבחר, האמן לי כי בזעת אפי אמצא גרה אחת ובכל זאת אתן לך שני שקלים כסף הנמצאים בידי למען תנצל. – דברי האיש נגעו עד לבי, כי התחנן אלי כאשר תתחנן אשה על בנה אל השופטים אשר חרצו משפטו למות ואענה אותו בלב שלם: דבריך אלה יקרו בעיני מכסף, כי המה יהיו נר לרגלי לבל אעשה מדחה, אמנם לא אל ישיבה כי אם אל בית הצדיק אשוב ואם תאמין ביושר לבי היה בטוח כי לא אעקש דרכי וכל כפר לא יטני להחזיק בתרמית ואם גם בין לבאים אשכנה לא אאלף דרכיהם –

– יהי כן ה' עמך ויושיעך, אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם – ענה במנוד ראש כאיש נואש מתקוה.

 

ט'

הַתּוֹעֶה בְּבֵית הַמַּתְעֶה

שבתי לבית הצדיק ואתן את מלתחתי על יד השמש, ואני באתי לחדר התפלה, אך לא מהרתי לקחת לי גמרא כי יראתי פן אהיה לבוז ואחכה לראות את אשר יעשו יתר היושבים שם ואעשה כמוהם.

היושבים בבית הצדיק אשר ממנו לחמם נמצא היו עשרה אנשים, כלם לקחו כבר נשים ויולידו בנים, שנים מהם באו מהאץ רחוקה לשם הצדיק וַיִוָתְרוּ בביתו לראות צדקתו ולשמוע תורתו למען ישמיעוה בארצם בשובם הביתה ועליהם פקחו עין טובה, המה לבשו בגדים כבני עשירים גם תאֹר היה להם וינחלו כבוד, גם כל היום ישבו וישוחחו ויספרו איש אל רעהו מעשי הצדיקים אשר כבר מתו, גם את הצדיק החי לא שכחו, לפניהם היו פתוחים ספרי הצדיקים ואחדים הביטו בספרים כתובים, תורת הצדיק, ואחד מהם התפלל עוד אף כי עת הצהרים הגיעה.  גם הבן הבכור לצדיק רבי יהודה, איש רם קומה ובריא אולם, לחייו מְתֻלָעוֹת וזקנו כמעט כלו הפך לבן, אף כי רק כחמשים היו ימי שני חייו, גם הוא עמד בקצה החדר לעבר המזרח ויתפלל וירנן בקול דממה.  הוא היה הנבחר למלא מקום אביו והצדיק קרא לו שם רבי ובכל עת בדברו אתו ובהועצו אתו קרא לו רבי יהודה וכן עשו גם יתר אחיו.  לצדיק היו עוד ארבעה בנים והקטן בהם כבן עשרים גם הוא יפה תאר וזקנו מגדל מאד כבן שלשים.  אך הוא אהב להתהולל ויחמד לצון וידבר נבלה כאחד מבני אשדות אשר בבתי משתה ישבו כל היום ובחוץ ילינו הלילה, ולפי דברת רבים היה איש אמת, כי עשה בידו כאשר דבר בפיו, לרבי יהודה הבכור לא נִתַּן לבב חכמה להבין בתורה, זאת הודו גם החסידים במו פיהם, אך בסתרי תורה היה גדול מכל אחיו ולו גלה אביו כל מסתריה ומצפוניה למען יירש מקומו.  לא כן השני הוא ידע התורה כאחד מגדולי התורה אשר בארץ, גם זאת ענו בו החסידים, אך בנסתר צר כחו, השלישי והרביעי לא אחזו בנגלה גם מנסתר הניחה ידם, השלישי סחר אל ארצות ויסחר באמונה כאשר עסק בתורה, אמנם הלא כל בני ישראל מלאים מצות כרמון ואף כי בני צדיקים, וגם הוא עשה טוב בחייו, כי אף הוא היה אומר לא המדרש ע'קר אלא המעשה, לכן עזב לאחרים את התורה ואמונת הסוחרים והוא עסק בישובו של עולם ויעמול להגדיל מספר בני ישראל, אף חכמתו עמדה לו (ואולי גם זכות אבותיו) לראות שכר פרי הבטן: ששה בנים ושלש בנות יולדו על ברכיו והמה היו לו כעפרות זהב, כי כסף כאפר פזרו המאשרים אשר הצליח בידם להביא לביתם שורק מגזע הצדיק המסלא בפז, הרביעי היה איש אשר על כערכו יאמר ההמון: הוא לא דגים ולא בשר, כי הוא לא הראה פעולתו לא בתורה ולא בסחורה וגם להגדיל מספר זרע ישראל לא עלתה בידו, עקר היה.  אנשים כמהו אם לא בבטן אשת צדיק כוננו, יעמלו כל היום בכח ידיהם אם למדו מלאכה, לא יתנו דמי לשפתם בשבתם בבית מסחר ולא יעשו עָוֶל כל עוד אשר לא הביא המקרה בידם, וכאשר ישלחו בעולתה ידיהם יתפשו בכף כי לא ידעו הזהר, אך אם על ברכי צדיק יולד לא ידע עמל ולא יעשה דבר, כי אם יתפלל כאשר יבוא לבית התפלה, יאכל כאשר ישב אל השלחן, ישמע כאשר ידברו אליו ויישן כאשר תארך לו העת.

לדבר את אחד מבני הצדיק נחשב לכבוד גדול מאין כמהו ועל כן קנאו בי היושבים, אשר בבואי הביתה לא שמו אלי לבם ולא נסו דבר אלי למען הראותני כי לא איש כערכם הנני, בראותם כי בן הצדיק הרביעי נגש אלי וישב לימיני וישאלני לעירי ושמי ואני עניתיו על כל אשר שאל כאשר יענה איש לרעהו, כי לא הסכנתי עוד להשתחות אפים ארץ לפני איש גם אם מזרע הצדיק הוא, ולוא גם ידעתי נאמנה כי עשרה צדיקים היו אבותיו גם אז לא עשיתי כזאת כי לא הסכנתי.  הרואים תמהו איש אל אחיו בראותם כי לא אֵחת  מפני בן הצדיק ויוסיפו להשתומם בראותם כי הוא יוסיף לדבר עמי מבלי קצוף על כי מנעתיו מכבוד אשר יעשה לו בכל עת, ואני הכרתי בפניו כי מצאתי חן בעיניו לכן בקשתי להרבות אתו דברים למען הכעיס את המקנאים בי.

 וכמה יארכו ימי שבתך פה? – שאלני אחרי כלותי לספר לו אלת המוצאות אותי בעיר נצב.

– מי יתן ואמצא חן בעיני הצדיק לקרבני ואותר בזה עד עולם –

– עד עולם? – שאלני בתמהון – האם כה הציקה לך אשתך עד כי לא תאבה ראות פניה עד עולם? –

– עודני בגפי –

– בגפך? וכמה שני חייך? –

– כשמונה עשר שנה –

– ואני דמיתי כי כבר לך אשה ובנים, אמנם מדוע לא תקח לך אשה, הן כזאת לא יעשה איש ישר? –

– פגעי טלטלוני טלטלה וידיחוני מדחי אל דחי ולא נתנוני לעשות כתורה וכמוצה – עניתיו באנחה ואביט לארץ כי כלמת עולם היא הארצי לאיש אשר לא לקח אשה בטרם מלאו לו שמונה עשרה וככלי אין חפץ בו עוד יחשב בעיני רואיו.

– אל תאנח כי האשה אשר הוכיחו לך מן השמים לך תפול חבל וגם אנחנו נהיה בעזרך, עתה בוא אתי לארוחת הצהרים. – אני הלכתי אחריו מבלי הבין את כל ערך הכבוד הגדול אשקר עשה לי, כי אמנם כבוד גדול מזה לא ישערו בנפשם כל באי בית הצדיק, והכבוד הזה היה כשמן לאש להגדיל מדורות הקנאה אשר קדחה בלב היושבים ויהיו עוינים אותי מן הוא והלאה.

דעת לנבון נקל כי לא רעב ולא צמא שבתי מבית בן הצדיק, כי גם הוא גם אשתו אשת חן וטובת לב הלעיטוני וירוֻנִי עד בלי די.  מה ראו בי האנשים כי יקרבוני כמו נגיד, ומדוע יתנום המוציאים דבתם רעה כאוכלי אדם? – שאלתי את נפשי – הלא גם לי לב להשכיל ולהבדיל בין רעים לטובים ולא אראה בם כל עמל, מי יתן והיה לבבם זה לאהבה אותי כל הימים וכעבד נאמן אהיה להם – גמרתי אמר ואקו לטוב.

– שבתי ממחשבתי אשר חשבתי להתבונן אל הליכות היושבים בבית הצדיק ולעשות כמהם בראותי כי המה ירחקו מעלי וימאנו דבר אתי ואמר: אלך בדרכי לבי כאשר הלכתי עד כה ואקח לי גמרא להגות בה.  יתר היושבים הביטו בי בבוז ויתלחשו ואני ידעתי כי נגינתם הייתי, אך לא שמתי לב להם מדעתי את לב האנשים האוכלים להם חסד, כי תרע עינם באיש זר כמו מלחמם ימלא נפשו ואהגה בשום לב כאשר לא עשיתי זה ימים רבים, ותהי הגמרא בעיני כאוהב ורע אשר רחק ממני ימים רבים ועתה אשתעשע בחברתו.  כשמן ששון היו לי דבריה אחרי כי לא חסרתי כל ולא יראתי את איש ומדי הוסיפו הגות כן הוספתי למצוא בה ענג.  הענג הזה לא יחוש איש אשר לא עמל מעודו להתהלך בחקר משפטי התלמוד ולא בא עד תכונתו, וגם רבים מאלה אשר בלו כל ימיהם בהגיון התלמוד לא ידעו את הענג הזה, כי אלה אשר יהגו בו כמצות אנשים מלמדה, בעיניהם הוא כנטל החול וכעבודה קשה וישאפו להסירה מעל שכמם, ואלה אשר ידרשו לו רק למען ידעו הכתוב בו לבעבור הראות חכמתם ולמען התפאר כי כביר מצאה ידם, גם המה לא התענגו עליו, כי לא ישימו לבם אל הליכותיו ודרכיו ומשפטיו אשר אחד באחד ידבקו כחוטי השרשרת, לא כן האיש אשר הרבה הגות בו בחפץ לבו ויבין כל הליכותיו הוא ימצא בו ענג ונחת, ומה גם בעת אשר יבקשו להסיר לבו מאחריו וישא עליו חרפה.  כן דרך כל האדם הגשתו למצוא נתיבות חכמה מהחכמות ייעף וייגע ותקצר נפשו בעמלו ותהיה עליו למשא אך כאשר הצליח לבוא עד תכליתה אז ירונן ירועע תיקר בעיניו מכל חמדה וגם כל החכמות אז כאין בעיניו נגדה.

כה ישבתי והגיתי שני ימים וגם בלילה ואיש לא פנה אלי ולא שאלני מה מעשי.  ביום השלישי בשבתי אל השלחן והגמרא לפני נגד אלי הבן השני לצדיק הוא הגדול בתורה ויתבונן בגמר ויאמר: התבין כל אלה בלי מורה? –

– אני למדתי שניתי ושלשתי כבר את המסכת הזאת פעמים רבות – עניתיו.  שחוק קל עבר בין שפתיו ויאמר: נקל לשנות לשלש עד אלף פעמים גם מבלי הבין את הכתוב –

– את הכתוב בגמרא אבין לפי דֵעִי ולא אספוק כי רבים המה אשר כביר כֹּח לבם להבין הרבה יתר ממני, כי איש איש לפי שכלו יבין חכמה וגם אני אבין כאשר יורני שכלי – המענה הזה מצא חן בעיניו וישאלני וישב על שאלותי וַיַרְאֶה את רוח דעתו ואת רחב בינתו וכל דבריו דבר בעינים רמות ובלשון גאוה כאיש אשר כל רז לא אנס לו ואין מי ישוה לו. וככלותו דבריו הללני ויאמר בפה מלא כי לי לב להבין דברי חכמים וכי מצאתי חן בעיניו נגד כל הנמצאים בבית.  אני אמרתי כי התהלה הזאת תרוממני בעיני היושבים ותשיב לבם אלי ויקרבוני, אך שגיתי, כי המה הוסיפו קנוא בי ויוסיפו הביט בי בבוז, כי במה נחשבה בעיניהם דעתי, אחרי כי רק בנגלה ולא בנסתר רב כחי, ואף כי מאד אותה נפשי למצוא רעים להתרועע, בכל זאת לא נתנני לבי להתרפס לפני הגאים האלה ולבקש אהבתם, ומה גם אחרי אשר גם רֵעַ  נמצא לי מבלי בקש, הוא בן הגבאי נער כבן שמונה עשרה אשר זה שלש שנים נתנו לו אשה ויאכל על שלחן אביו.  האיש הזה לא ידע בתורה עד מה, כי לא נסה באלה אך לבו היה טוב מאד ויתרועע אתי וישמיעני כי גדול כבודי בעיני אביו, אחרי כי הרב מנצב השמיעהו במכתב עוד בטרם בואי לצבועאל כי רבה דעתי בתורה וגם בשפת הארץ עשיתי חיל וידבר טוב עלי, כי יקרבוני באהבה למען אבוא בחסידים.  כזאת השמיעני לתמו ועיני נפקחו לראות נכוחה את אשר חשבתי עד הנה ולא ידעתי נאמנה אם צדקתי במשפטי, עתה הבינותי איזה הדרך עבר הרוח על הצדיק להשמיעני כי בצרה גדולה הייתי וכי יוסף או ראובן אחד הוא ואֹמר בלבי: הנה צדקו מרשיעכם אנשי רמיה, כי כחש תַחַשׁ רגלכם! – אך כרגע השיבותי לנפשי: הלא אחת היא לי אם מלאכי מרום או מלאכי אדמה גלו אזנו מכל אשר קרני, הלא באהבה קרבני ושומעי בקולו הטיבו עמדי ומה לי עוד? הנער אשר לא הבין להסתיר סוד הרבה לגלות מסתרי הצדיק לי ואשאלהו: אם ידע עוד דבר על אודותי והוא ענני: אדע! –

– השמיעני נא –

– אך השבעה לבל תגל אזן איש כי מפי שמעת זאת –

– אנכי נשבע –

– דע כי אבי הרב מנצב אשר כעת הנהו רב בעיר צקלף הוא אחד ממשולחי הצדיק והוא נכבד בעיני הצדיק מאד גם ממשפחתו הוא –

– מי זה יקרא בשם משולח? – שאלתיו מבלי תת אותו לכלות דבריו.

– האם לא תדע מה מעשי המשולחים? – שאל בתמהון.

– לא שמעתי עד הנה –

– הלא כל איש ידע כי המשולחים יעברו בכל הארץ פעמים בשנה לקבץ כסף למען הצדיק –

– ואיפו ימצאו את הכסף? –

– האם לא ראית בבית כל חסיד על הקיר תבת ברזל קטנה לקבץ בה הכסף ואיש איש יתן בה כפי נדבת לבו בכל שבוע ושבוע, ובעת יצר לו או כי יחלה איש בביתו וידור נדר וישלם ישים את הכסף בתוך התיבה הסגורה במנעול והמפתח בידי המשולחים גם חותם צר יתנו עליהם ובבואם יקחו את הכסף ויביאוהו אל הצדיק, ולמשולחים יבחרו רק גדולי היחש ויודעי קבלה למען יטיפו לעם, והרבה יתר מאשר ימצאו בתיבות הצדקה יתן איש איש מנחתו להביא לצדיק, ואבי הרב מעיר נצב הוא אחד המשולחים וגדול כבודו מאד ואתה מצאת חן בעיניו עד כה כי יאמר לתת לך בתו אחות הרב מעיר נצב ועל כן שלחך הנה למען יעטרך הצדיק כבוד ויתן על שכמך משרת רב באחת הקהלות ואז יביאך בברית את בתו ותהיה גם אתה רב ותראה את פני הצדיק ככל אשר תאוה נפשך ואולי תצלח ברבות הימים להיות גם משולח – חתם הנער דבריו בשמחה, כי שמח מאד על הטוב הצפוי לאוהבו.

– מדי דברו דבריו עלו זכרונות מימים עברו על לבי, זכרתי את דברי הזקן אשר אמר לי כי אהיה רב, זכרתי את תקותי למצוא את הכבוד הגדול ותקוה חדשה נולדה בלבי למצוא בקרב ימים מנוחה ובית. הרב מעיר צקלף יתן לי את בתו! אמנם הן לא ראיתי פניה מעודי, אך מה לי ולפניה, בלי ספק תאֹר  פניה כתאֹר פני הילדה או כתאֹר בת המלמד ומה לי עוד? ולמען חזק התקוה בלבי הוספתי שנית שאול אותו איך שמע הדברים האלה? ומתי יהיה כדבר הזה? ומה אמר אביו? ומה יחשוב הצדיק? ומתי יבוא הרב מצקלף הנה? כמו כל אלה נגלו לפניו, אך הוא ענני: לא אדע יותר מאשר השמעתיך ואתה הסתר הדבר כי כל הלומדים פה מקנאים בך ויבקשו לעולל עליך עלילות, ואתמול הביאו את דבתך רעה באזני אבי כי תלך אל יחזקאל בעל בית המשתה והוא נבזה ונמאס בבית הצדיק כי מתנגד הוא לכן אל תוסיף עשות כזאת, גם שמור פתחי פיך לבל יכירו בך כי לא את חסידים התהלכת עד כה ובקש לעשות כאשר יעשו כל החסידים או אז יבואו דברי כאשר אמרתי –

– הורני מה אעשה ולא אסור מדברך ימין ושמאל –

– לא אדע נפשי מה אורך, עשה את אשר נעשה כלנו . . .  וזה הדבר אשר תעשה מחר ביום השבת, הנה ידך רב לך בתורה ובלי ספק תבין את אשר יורנו הצדיק מחר, הסכת ושמע את דבריו בשם לב למען תדע אחרי כן אשר השמיע והיה כי תזכור את כל דברי התורה אז תמצא חן בעיני כל החסידים –

– טוב הדבר ואודך מקרב לבי על עצתך הטובה – עניתיו ואחכה בתאות נפש ליום מחר.

 

 

י'

תּוֹרָה חֲדָשָׁה

ביום השבת אחרי התפלה יצא הצדיק מחדרו, כי לא את יתר המתפללים התפלל כי אם בחדרו, וישב אל השלחן. לימינו ושמאלו ישבו בניו, למולו הגבאי אשר גם בשם "החוזר" נקרא, יען כי הוא השמיע שנית את התורה אשר שמע מפי הרב חלפני הבאים לשמוע התורה, ואם מאשר כי כח זכרונו היה איתן,או כי ידע את מסתרי התורה בטרם שם אותה הרב לפני השומעים, לכן זכר את דברי הרב להשמיעם ולא שנה דבר, כי אם כדברים אשר שמע השמיע.  העשירים והרבנים והנכבדים אשר בקהל החסידים ישבו את השלחן והיותר עמדו על ידיהם ויקשיבו רב קשב.  גם אני נטיתי אזני להקשיב בשום לב למען אזכור ואמצא חן. פני הצדיק הפיקו חן ורצון וכבוד ביום ההוא עוד הרבה יתר מאשר הפיקו כאשר ראיתיו בפעם הראשונה, הוא היה לבוש מכף רגלו עד קדקדו בגדי משי לבנים כשלג ויהי מראהו כמראה מלאך אלהים, וכן היה בעיני כל הנאספים אשר הביטו בו ביראה וכבוד אין קץ.  כפתחו פיו נאלמו כלם ותהי דממת מות בכל קצות הבית, קולו היה ערב וחזק ומדברותיו נעימים ונשמעים, הוא החל בפסוק: כי ישרים דרכי ה' וצדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם, ויבאר מדוע אמר החוזה בם שתי פעמים ומדוע בחר בשני הקצות צדיקים ופושעים וידבר על מעלת הצדיקים ועל מדת ההליכה העמידה והכשלון וידבר גבוה מעל גבוה על אודות כלים ושברי כלים, לוחות ושברי לוחות, עשר ספירות וארבע עולמות, ועל אור אין סוף וסטרא אחרא, מלאכים ושדים, נפש ורוח, ועל התדבקות דוכרא ונוקבא, השתלשלות מאחורים ועולם האצילות, וַיַרְאֶה  כי נעלה מעלת הצדיקים עד מעלת המלאכים, כי במלאכים נאמר עומדים ובצדיקים הולכים, וכי בם הוא שם של מ"ב, ויעורר אזן השומעים להתעוררות וכליון הנפש למען עשות שלום בין אבא ואמא אשר בעון ישראל ֻׁשלְחָה מעל פניו ואין עוד הזדוגות ביניהם, וזה הוא סוד שכינתא בגלותא. וסוד בעיקביה דמשיחה חוצפה יסגי, כי אז תהיה האשה (היא השכינה) תובעת בפה, ודא היא וודאי חוצפה – קרא פתאום ברגש – אך חוצפה אפילו כלפי שמיא מהני, ורצונו של אור אין סוף כך הוא כי כן אמר שובו אלי ואשובה אליכם, ובאין  אתערותא דלתתא אין אתערותא דלעילא, וכל אלה יבואו על ידי תשובה כי יעקב חבל נחלתו כתיב עד"מ כמו חבל שראשו אחד למעלה וראשו השני למטה אם ימשוך אדם בראשו השני ינענע וימשוך אחריו גם ראשו הראשון, וככה ממש בשרש נשמת האדם ומקורה מבחי' ה"א תתאה הוא ממשיך ומוריד השפעתה עד תוך היכלות הסט"א וזהו שאמרו רז"ל אין בידינו לא משלות הרשעים וכו' בידינו דוקא כלומר בזמן הגלות אחר החרבן וזהו בחינת גלות השכינה להשפיע להיכלות הסט"א אשר שנאה נפשו ית' וכשהאדם עושה תשובה הוא מחזיר השפעת השכינה למקורה וזהו תשוב ה"א תתאה מבחי' גלות, ובחינת התשובה היא לעורר רחמים העליונים ממקור הרחמים על נפשו האלהית שנפלה מאיגרא רמה לבירא עמיקתא הן היכלות הטומאה והסט"א וכמ"ש מלך אסור ברהטים ברהיטי מוחא היא בחי' גלות השכינה ולכן נקרא הקב"ה מלך עלוב כי אין לך עלבון גדול מזה ועי"ד  התשובה נעשה שלום במרומים בין אבא ואימא ותשוב הממלכה זו מלכות שמים לבת ציון זו שכינה אכי"ר -.

אחרי אשר כלה את התורה דבר שתים שלש מלים את בניו ויברך את הנאספים כשבתא טבא וישב לחדרו.  אף כי רוב דברי התורה היו כספר החתום בעיני, כי לא ידעתי עד הנה כי חבל בידי האדם לעורר אהבה בין יוצר השמים ובת זוגו וכי גם היוצר יחכה לשדכנים, וכי הוא אחד ואין שני לו להחבירה והוא יפדה  מחכי קץ גאולתו ולא המה יפדוהו, וכי הוא מלך הכבוד לא מלך עלוב ועל כן לא הבינותי רוב דברי התורה החדשה הזאת, אך בכל זאת ידעתי כי לא תקצר לשוני מהשמיע את כל התורה כאשר שמעתי מבלי לשנות אף מלה אחת וכזאת השיבותי לבן הגבאי אשר שאלני אם אדע התורה.

– אזכור את כל הדברים אף כי לא אבינם כלם –

– טוב הדבר במאד מאד – קרא בשמחה – עתה הנני הולכים אל בית רבי יהודה לשמוע עוד הפעם את דברי התורה הזאת והוא יבאר אותה ולעת ערב בסעודה השלישית יתאספו כלם אל ביתנו לשמוע מפי אבי בשלישית ותוכל גם אתה להראות לכל כי תזכור את התורה –

בבית רבי יהודה ישבו כל הבאים לשמוע איש איש על מקומו; אחיו ישבו לימינו ושמאלו ויתר העם ישבו סביב לשלחן גדול אשר עמד בחדר הגדול בַּתָּוֶךְ, וגם אני מצאתי מקום לשבת.  הוא החל להשמיע את התורה אך שפתיו לא ברור מללו כשפתי הצדיק, בשמעי כי שכח דברים רבים הרהבתי עז בנפשי להזכירו וַיַהַס אותי אחד הבחורים האוכל על שלחן הצדיק, אך בן הגבאי התעודד ויאמר: מדוע לא תתננו להשמיע דבריו ? – רבי יהודה התעורר וישראל: מה השאון ? –

– ראובן בקש להזכיר דבר מה מדברי התורה וימנענו צבעון מעשות זאת – ענה בן הגבאי.

– ומה אמרת להשמיענו ? – שאלני רבי יהודה ושחוק עבר בין שפתיו כמלך אשר יטה אֹזן לשמוע עצת עבדו.

– אם תרשיני רבי אזכירך דברים רבים אשר השמיע רבנו ואתה לא זכרתם –

– השמיעני נא – . השמעתיו והוא ענני: צדקת! אך אם תזכור את כל התורה, הלא רק פעם אחת שמעת אותה ? –

– כדבריך רבי –

– השמיעני את כל התורה מראשיתה – . השמעתים את כל התורה מראשיתה עד אחריתה ויהי לפלא בעיני כל הנאספים וגם רבי יהודה לא מנעני מכבוד, כי אמר לי להותר בביתו ולאכול על שלחנו ביום ההוא .  בן הגבאי שמח מאד והבחורים הוסיפו לקנא בי, ופניהם העידו בם כי רעתי יבקשו ויחבלו מזמות להרחיקני מעל גבולם.  גם בן הגבאי השמיעני כזאת ויזהירני לשמור פתחי פי לבל ימצאו לי עון.  לסעודה השלישית נקראתי גם אני אל הגבאי או החוזר ונשמע את התורה בשלישית וגם שמה הללוני על כח זכרוני כי רב והגבאי הבטיחני כי ימצאו בי חפץ ונשת ונטב לבנו עד חצי הלילה.

 

י"א

בִּעוּתֵי אֱלֹהַ

בבית גדול ורחב ידים, אשר מנורות רבות הפיצו אור יקרות אל כל עבריו, בין המון אדם אנשים ונשים וטף כלם לובשים בגדי כבוד ושמחה על פניהם, הנני יושב ראש אל שלחן גדול מְלֻבָּשׁ בגדי משי  ומצנפת על ראשי.  לְפָנַי חלת לחם גדולה ואני מביט בה בתאות נפש כי צַמְתִּי ביום ההוא, הוא יום חתונתי, וארעב.  לימיני יושב הרב מעיר צקלף אבי הכלה אשר יעדו לי ולשמאלי הרב מעיר נצב בנו, המה יחזו בי באהבה ויקשיבו לתורת שפתי אשר השמעתי לפני הקרואים, באהבה וכבוד תבטנה בי אם הכלה ואשת הרב מעיר נצב ואשׁר ושמחה על פניהן.  מתי באתי שמה, מי הביאני ומה נעשה בי לא זכרתי ולבי מלא שמחה כי עוד מעט אהיה איש, נתתי את הצעיף על ראש הכלה אשר לא ראיתי פניה והנני מובל בתופים וכלי שיר אל החופה, נתתי את הטבעת על ידה ותהי לי לאשה כדת משה וישראל, ובתאות נפש אכלתי ארוחת הערב את הכלה בחדר לבדנו ופניה לא ראיתי כי כֻּסוּ בצעיף.  היא לא השמיעה קולה וגם אני לא פתחתי פי.  כנשאי עין נבהלתי מראות כי לא לבדנו הנני יושבים, כי גם בת המלמד תשב אתנו, אך לא תתערב בשמחתנו כי אם תשב ותבכה בדמעות שליש, ומרגע לרגע תעיף בי עיניה הדולפות דמעה באהבה ותחנונים.  מצוקת לב מאין כמוה ותוגה נוראה התעוררה בבתי נפשי ואבקש לדבר אליה אך יגורתי מפני הכלה.  הורדתי ראשי לבל אתבונן בה ואראה כי צוארי עוטה את המטפחת אשר נתנה לי לזכרון ואזכור את היום אשר עזבתיה בצרה.  רוחי הָמה, מחשבותי לא נחו ולא יגעתי מה יחשוב לבי.  נשאתי עוד הפעם עיני להתבונן בה ואראה כי עיני התעוני, כי לא בת המלמד כי אם הילדה יושבת למולי ולא תבכה כי אם תאכל בתאות נפש ותתן גם לי ממבחר הזבח.  פתחתי פה לשאול אותה לשלום אביה הזקן והיא לא נתנתני באמרה: אל תדבר אלי דבר כי בעל אשה אתה וכן לא יעשה, שמח באשתך ותשמח גם היא בך – קראה פתאום בקול שחוק גדול מרגיז לב ותעלם ולא ראיתי אנה הלכה לה כי הדלת לא נפתחה.

– היא משגעת ואל תשים אליה לבך – שמעתי קול מאחרי ותמונה לא ראיתי.

המשתה בא עד קצו; כל הנאספים שבו לביתם ואני יושב בחדר משכבי ושנה נדדה מעפעפי, רעיונות שונים עברו על לבי ולא ידעתי מה נעשה בי ואיפו אנכי,  השמש יצא על הארץ ויהי אור בחדרי ואראה נערה תתעורר תקום ממשכבה ותשים בגדים עליה.  פני הנערה היו נוראים מאד, עורת באחת מעיניה, שערותיה הפיצו געל נפש, חוטמה שרוע וקלוט ועל שפתי אבעבועות אודות כדם, גויתה שחה מנטל הגבנון אשר על גבה.  היא נגשה אלי ותאמר: יוסף אישי! למה תעמוד נפעם? – התחלה לא הבינותי דבריה כי נלעגת לשון היתה וקולה קרע לב, אך כהשמיע שנית: יוסף אישי, אז התעוררתי ואימת מות נפלה עלי, רגלי מעדו, לבי סחרחר, עיני חשכו, רוחי חֻבָּלה וזיעה קרה כפתי כפור כסתה את כל בשרי.  הנה זאת היא אשתי אשר הוכיחו לי! – קראתי במר נפשי – זאת מפלצת, אשר גם בכור שטל בחל בה מקחת אותה לאשה, נתנו לי ואני לא ראיתי פניה עד הנה! הנה זאת היא המנוחה אשר בקשתי לנפשי וזאת המרגעה אשר נתנה לי מידי הצדיק! הוספתי לקרוא בקול נורא ואגז ראשי וארקע ברגלי כמשגע: – אחישה מפלט לי! עד ירכתי בור אנוס! ביערות וצורים, בין תנים אבחר לשבת, אטרוף נפשי בכפי! מות מות! אך אתה תצילני מרעתי! – קראתי בעז וכמשגע רצתי בבית הנה והנה, כאיש אשר לשון אפעה נגעה בבשרו ואין ארוכה.  כל צרה ויגון, כל מפח נפש ומכשול לב אשר ענו נפשי מעת היותי עד היום ההוא כאין נחשבו מול המצוקות אשר הציקוני בעת ההיא.  בלי חשך רצתי אל כל קצות החדר אולי אמצא מפלט, אולי אסתר, אך לשוא! הדלתות סגורות על מסגר ואין ידים להמלט.

– יוסף אישי – הרעים הקול הנורא בשלישית באזני – מדוע תרחק ממני, למה לא תחבקני בין זרעותיך באהבה ? –

– אני לא אישך ואת לא אשתי והמות יפריד ביננו ביום הזה – קראתי בקול נורא.

– אני ידעתי את מריך – הרעימה בקולה נפלאות ותלטוש עינה האחת כעין אפעה לי – אני ידעתי את זדון לבך, כי תאמר לבגוד בי באשת נעוריך ללכת אחרי בת המלמד תאות נפשך ולהתרועע את הילדה משוש דרכך, אך העולה על רוחך היה לא תהיה, בידי אלה אכין להן קבר ובצפרני אלה אקרע סגור לבן – ובדברה הראתה לי צפרניה הארוכות והמגאלות בדם – ואשתה את דמן ואוכלן מנפש ועד בשר ועיניך רואות וכלות –

– בת תּפת ! – קראתי בקצף נורא.

– בת תּפת הנני, אבי השטן ואמי אם הרוחות אשר תשאפנה הלילה לעלות על פני תבל לגזול יונק משדי אמו, לשכל פרי בטן בעוד לא ראו אור, לשתות דם אדם ולגרס עצמותיו, חזותי את שאול והמות איש בריתי הוא, אשרקה להם ואקבצם ויקומו יחד לצאת לפעלי לכל אשר אצום, בכחי לשאול אשים עבותים על ידך ואקשרך לי בקשר אמיץ אשר לא ינתק, באהבתי תשגה ובחיקי תשכב עד אשר יְשֻׁלַח רזון בעצמותיך ובשרך יהיה כמסוס גוסס ותהיה לי לזרע, או אז אבחל בך ונבלתיך והשלכתיך אל תהום ועצמותיך לפי שאול תפזרנה, הנה אהובתך טבוחה קרועה גזורה לגזרים לעיניך ומדמה אַזֶה על פניך – ובדברה הוציאה מתחת למטה את הילדה ותתקע צפרניה בעיניה.  קול כחולה השמיעה האמללה ותאנק דום כי נפחה נפשה, וכרגע אחזה המרשעת בצואר בת המלמד ותביא סכין בלבה, ויצף הדם ותלוק המרצחת את הדם כאשר ילוק הכלב.  המראה הנורא הפיח פתאום רוח גבורה בלבי ואתנשא ואתנפל על המרצחת ואביא את חניתה בלבה וכרגע נפלה ארצה ונחל דם פרץ משלשת הפגרים ויעלה ויגבה כגלי ים ותהי אימה חשכה כבעמק רפאים.  כְּמֻכֶּה בתמהון ישבתי ואתבונן בחללים ונפשי בקרבה ירעה כי מרצח הייתי, לבי היה לאבן ודמי קפא בעורקי, בקשתי לבכות ולא יכולתי, חפצתי לקום ואין כח, נסיתי להשמיע קולי ולשוני מדבר מלקוחי.  כאור אדום על מירכתי החדר ויראני נחשים שרפים וצפעונים וכל שרץ אשר לו רעל בלשונו שחים מנתרים מרימים ראשיהם ומקשקשים בזנביהם וינשאו על גלי הדם אשר פרצו ועברו חוק.  נחש אחד גדול מאד התרומם ויעמוד הכן, לועיו פתח בעברה ולשונו שלח למרחוק, עיניו הפיצו אש פלדות ומבין שניו יהלוך עשן, הוא התנשא ויגש אלי ויגע בי ובמעוף עין צנפני צנפה וישם בסד רגלי וישם מחנק לנפשי ויפער פיו לבלוע ראשי.  אמצתי שארית כחי ואקרא בקול איום: אויה! ואיקץ, אך לא כרגע סר מעיני החלום והחזיון הנורא אשר הממני.  עוד כחולם הייתי ועוד צפו נחלי דם לעיני ונטל החול עוד לא הוסר מבלי.  כעבור רגעים שלחתי ידי אל לבי ופלצות בעתתני עוד הפעם כי שעיר שכב על לבי, ידי מששה גויה שעירה אשר קפצה ארצה מתנועת גויתי אשר רחפה ממגור, וקול פעמי איש לא שמעה אזני.  לא הרהבתי עז בנפשי זמן כביר לפקוח עיני וכל עצמותי רעדו, אך כשוב השעיר ויגע בי שנית נתתי קול זעקה בהקיץ ואפקח עיני וארא והנה חתול שוכב לימיני.  מבעד החלונות באו קרני השמש ויראוני כי בחדר המטות בבית הצדיק הנני.  אף כי ראיתי משוגתי בכל זאת לא סר עוד הפחד מנגדי וגם החתול היה בעיני כמלאך משחית.  כה שכבתי עוד זמן כביר ולא מצאתי און לי לקום אף כי ראיתי כי כבר אתא בקר וכי יתר השוכבים אתי עזבו כבר את מקומם וקול המתפללים הגיע לאזני.

סר וזעף קמתי ממשכבי ואף כי בקשתי להשלות נפשי כי החלומות שוא ידברו, וכי היין אשר מלא בטני ומראה פני המבשלת אשר ראיתי בבית הגבאי, אשר מראה היה מורא מאד הולידו את החלום, בכל זאת ענה זכרון החלום את נפשי באכזריות ובלבי רבתי את יוצרי אשר ירדפני באף בהקיץ ובחלומות ואירא מהביט בפני האנשים, כמו נגאלו כדם ידי.

 

י"ב

קֶטֶב יָשׁוּד צָהֳרָיִם

אחרי ארוחת הצהרים בשבתי אל השלחן וספרי בידי נגש אלי אחד הבחורים האוכלים על שלחן הצדיק ויבוא אתי בדברים ויהי לפלא בעיני, כי עד הנה רחקו כלם מעלי ויקוצו מפני.  אחריו נגש גם שני ושלישי עד אשר סבוני כלם וישאלוני להזכירם דברים אחדים מדברי התורה אשר שכחו.  אני הזכרתים ואף כי עצב מלא חדרי לבבי בכל זאת שמחתי בראותי כי גדול אני מהם.  כהתימם לדבר בדברי התורה שאלני אחד אם אדע לספר דבר מה מנפלאות הצדיקים, ואני עניתי בתום לבי כי לא אדע עד מה, אך כרגע זכרתי את אשר שמעתי בעיר מרה מפי הזקן ואספר להם וכאשר כליתי דברי שאלני הדובר בי אם אדע מי הוא השטן אשר אתו נלחום נלחם הצדיק ? –

– הוא השטן הוא יצר הרע הוא מלאך המות אמרו חכמינו – עניתיו.

– כדבריך כן הוא, אך השטן אשר אתו נלחם הצדיק שטן אחר היה, הוא התחפש בגוית איש יודע תורה וילחם את רבנו – 

– ומי היה ? – שאלתיו.

– הוא היה אליהו מלבנה זכרונו לקללה –

– אני לא שמעתי את שם אליהו אשר בשם גאון יכנוהו המתנגדים הרשעים? – קצף נורא התלקח בחבי בשמעי את שם האיש הגדול מרבבה אשר מיום דעתי קרוא אבי ואמי היה כמלאך אלהים בעיני ובהיותי לאיש ששתי על דבריו כעל דברי איש אלהים, את השם הקדוש והנכבד הזה אשמע מנועץ בפי עַוָל אשר לא ידע בשת לקללו ולתתו לרשע, אך הסתרתי קצפי ואומר בלשון רכה: הלא תחטא בשפתיך כי תתן שם איש גדול לחרפה, הלא חכמינו אמרו: כל המספר אחרי מטתן של תלמידי חכמים נופל בגיהנם. – כל היושבים נתנו קול שחוק גדול בשמעם אמרי.  זכרונו לסרחה – קרא האחד – שם רשעים ירקב – ענה אחריו השני –  הנהו נדון עתה בצ . . . רותחת וצחנתו תעל לאף כל המתנגדים – קרא השלישי.  כל חרפה כל נאצה וקללה השמיעו יתר היושבים וגם אותי לא נקו וקצפי גדול מרגע לרגע עד כי לא משלתי ברוחי ואקרא בעזוז אפי: הוי רשעים, בני בליעל, זרע שקר! איך מלאכם לבכם לנאץ שם קדוש ה'? גיהנם יכלה ואתם לא תכלו, כי תהיו דראון לכל בשר ליום קום אלהי המשפט לכרות המורדים והפושעים בו מקרב עבדיו עושי רצונו. – קצפי הנורא פתח שפתי ואוציא כל רוחי ומי יודע כמה הרביתי עוד להשיב חרפה אל חיק הזידונים ואולי פקדתי אפי גם על מוריהם ומדריכיהם בתהו לולא שמו המה מחסום לפי, כי כשמעם דברי התנפלו יחד עלי ויכוני מכות אכזריות ויקרעו בגדי לקרעים וימרטו שערות ראשי וירבו פצעי בפני ובראשי עד כי עזבני כחי להלחם אתם ואקרא בקול גדול מאד: חושו לעזרה! – לקולי בא השמש ואחריו הגבאי ויצילוני מידם, אך המה קמו ויענו בי כי חרפתי שם כל הצדיקים וקללתי בקללה נמרצת את הצדיק ואת תורתו.  לשוא עניתי כחשם בפניהם, לשוא התחננתי כי ישמעו דבר אמת מפי, שומע לא היה לי, כי אני הייתי האחד והמה הרבים ומי יכזיבם ?

שלשת ימים שכבתי על משכבי כי נחליתי ופני היות נוראים מאד ולא יכולתי צאת החוצה.   ביום הרביעי בא הגבאי לחדרי וישאלני לשלומי וכאשר השיבותי כי שבתי לאיתני ענה ואמר לי: פיך היה ברעתך, אנחנו חשבנו כלנו עליך טובות ואתה שחת לך –

– אבל הן שקר ענו בי ולא עלו על לבי הדברים אשר השמיעו בשמי –

– הן לא אֵל אני כי אדע שפתי מי אמת מללו ואחרי רבים להטות אמרה התורה, ולוא גם האמנתי בדבריך, האם יאמין לך יתר העם, אשר לא יכירך עוד ואתה האחד והמה הרבים וכלם יודעים כי אנשי אמת הם ? –

– ה' הוא יודע כי אנשי מרמה וכחש המה – עניתי במר נפשי.

אל תוסף דבר און בתלמידי הצדיק הנודעים לחסידים וישרים כי לא אובה שמוע כזאת – ענה הגבאי, ואף כי לא בקצף דבר בכל זאת נשמעו דבריו כדברי מושל ומצוה.  ובשמעי כזאת החרשתי ולא עניתי דבר.

– הוא אשר אמרתי – הוסיף לדבר אחרי אשר החריש גם הוא רגעים מעטים – מידך זאת לך כי יֵצַר לך המקום פה, כי לא נוכל עוד לקרבך אחרי כי כל היושבים ישנאוך ויחשבו אותך לאויב החסידים –

– ובמה אוכל להיטיב דרכי ? – שאלתיו בקול תחנונים כי נפעמתי משמוע, כי עוד הפעם עלי להרחיק נדוד וכל תקות לבי עלו רגע בתהו.

– אם תתרפס ותבקש סליחה מאת התלמידים על פשעך אשר פשעת לנאץ שמם ושם הקדושים ואם יסלחו לך אז אולי תותר פה – ענני במנוחה.  כאש קדחה חמתי באפי בשמעי דבריו ואקרא בכל עוז: האני אתרפס לפני אלה הרשעים, אשר כשודדים ביער התנפלו על איש אחד ואין עוזר לו וירבו פצעי חנם וידברו בשמי שקר ולא יראו את אלהי המשפט ולא פחדו ממכשול לב, האני אבקש קרבתם, ואבקש סליחה מהפושעים ? זאת לא זאת ! אף אם יגרו בי מלאכי עברה לענות נפשי, אף אם ישלחו אל לבי כל חצי רעל ומגפה לא אתחנן לפני עושי עולה ! בנפשי נשבעתי ! –

– אם כן תעזוב היום את הבית הזה ותלך לך אל אשר יהיה רוחך ללכת –

– אעשה כדבריך – עניתיו ולא הוספתי דבר.  הוא הביט בי במנוד ראש ויצא.  פניו העידו בו כי לא למען גרשני בא אלי כי אם לדבר על לבי להתרפס לפני הזידונים למען יהיה לאל ידו לעזוב אותי בבית הצדיק והיטב חרה לו כי בחרתי לנדוד מהשפיל גאותי ועל כן לא קצפתי עליו קצף, אך על הזדונים חרה אפי ואגמר אמר לעזוב את הבית ביום ההוא לבל אראה פני הרשעים.  כשעה תמימה ישבתי בחדרי לבי תפוש ברוב שרעפי בקרבי ולא שמעתי כאשר נפתחה הדלת ובן הגבאי בא החדרה.  בראותו פני דלפו עיניו דמעה ויאמר אלי בקול בוכים: נפשי לך תאבל כי מישרים אהבתיך ואני הן הזהרתיך לבל תבוא אתם בדברים כי קנאתם קשה כשאול והמה קנאו בך עד להשחית, ואני אמנם אדע נאמנה כי שקר ענו בך וגם אבי יודע כן, אך הוא הלא רק משרת את פני הצדיק ואם ימצאו בו עון יהדפוהו גם אותו ממצבו ועל כן הוא כאלם ולא יפתח פיו להצדיקך, כי רבי יהודה ימשוך חסד את התלמידים ולדברו יפנה הצדיק ולא יסור ימין ושמאל, ואף אמנם מעי המו לך ומאד נשבר לבי בקרבי בשמעי כי תאמר לעזוב אותנו, אך בזאת אוסיף אהבתך כי אראה כי איש אתה ואל יפול לבך עליך, כי לא תראה מחסור, חכה עד הערב ואז יאמר לך אבי אנה תשים פניך ואל תסור מדבריו ימין ושמאל, כי הוא יצוה עליך ויקרבוך בכל מקום בואך ולא תחסר כל, ובטח באבי כי גם הוא יאהבך כמוני, ואשמיעך דבר סתר אשר יהיה לך  לנחמה, דע כי אבי יבקש לקחת אותך לחתן לאחותי.  הראית את אחותי היפה והחכמה, אותה יתנו לך אך היה לאיש, ואל תשים לבך אם לא יתנו לך כסף לדרך, כי אבי יירא מעשות זאת.  וזאת אתן לך מכספי ויותר לא תמצא ידי – חתם דבריו ויתן על כפי עשרה שקלים.  בלב מלא אהבה הודיתי לו על חסדו ואהבתו הנאמנת לי ויהי בעיני כמאלך מושיע בעת צרה וגם הבשורה אשר בשרני הוסיפה עליו לוית חן, ואשוב להשלות נפשי ולקות לטוב.

– עוד דבר לי אליך – קרא אחרי אשר ישב רגע קטן ויתבונן בי מבלי דבר דבר – ידוע תדע כי בטרם תשים לדרך פעמיך יתן לך הצדיק שקל או חצי שקל ואותו תשמור ואל תחליפנו, כי בהודע לחסידים כי החלפת את הכסף אשר נתן לך הצדיק אז תהיה להם למשל ולחרפה, מכל משמר תצור את הכסף אשר יתן לך ומחר עוד נראה פנים.  רוחי שב ויהי בצאתו ואצא לקנות לי בגד חדש תחת הבגד אשר קרעו הזדונים באפם, ולעת ערב שבתי לבית התפלה ואשב על מקומי ולא שעיתי לדברת איש אף כי שמעתי שמי נשא על שפתותיהם.  אחרי תפלת הערב נגש אלי הגבאי ויאמר  : עול ימים, הטרם תשוב מדבריך אשר אמרת? עצתי אמונה לך כי תשמע לדברי ותיתר פה –

– כל כפר יטני לעשות כדבר הזה, כי יצוא אצא –

– אם כן לך לשלום והא לך חצי שקל אשר שלח לך רבנו, ואם לקולו תשמע איעצך ללכת אל עיר שבמה –

– לעצך אקשיב – עניותיו.

– טוב הדבר אך אל תמהר לצאת מזה בטרם ראית פני – אמר אלי בקול דממה וילך לו.  בעת אשר נדברנו התלחשו הזדונים ויתיעצו על צפונותיהם, וכאשר יצא הגבאי נגש אלי איש אשר דבר אתם ויאמר: מכרה לי את חצי השקל אשר נִתַּן לך מאת הצדיק, כמה תרבה במחירו? –

– וכמה תקח במחיר נשמתך ? – עניתיו.  כל השומעים השתאו ויתמהו איש אל רעהו בראותם כי אוקיר מתנת הצדיק מכסף, אבל עזות מצח היא אחת המדות אשר בה יתפארו החסידים, וגם האיש הזה הראה כי עם החסידים חלקו ולא הרפה ממני בשמעו מענה פי, כי אם נסה שנית דבר אלי אולי אפֻתָּה לו ויאמר: עשרה שקלים כסף אתן חל במחיר חצי השקל, תנהו לי –

– כסף לא אקח מידך – עניתי ואתאמץ להסתיר קצפי אשר קצפתי בראותי כי הנבל לא יחדל מחבל מזמות לתת אותי לבוז בעצת הזדונים – אך אם תתן לי את הדבר אשר אבקש ממך, אף כי ידעתי כי ערכו מעט מאד ואולי לא ישוה גם חצי שקל, בכל זאת אתן לך מתנת הצדיק במחירו –

– ומה הוא הדבר ? השמיעני ואתנהו לך כרגע – קרא בשמחה, כי דמה כי נפלתי ברשת מזמתו.

– חלקך בגן עדן – עניתיו במנוחה והוא נסוג אחור בבשת פנים.  למחרת בבקר ספר איש לרעהו את המענה אשר עניתי בחכמה ויהללוני והגבאי אמר לי: לך אחרי כי דבר לי אליך – לבבי פחד ורחב בשמעי כזאת כי אמרתי בלבי: הוא ישמיעני עתה חפצו לתת את בתו לי לאשה, אך לא כאשר דמיתי כן היתה, הוא נתן לי בגד חדש ומנעלים וכתונת ומצנפת ויאמר: הסתר הבגדים ואם תאוה ראות פני בני ביתי בטרם תעזוב העיר, מהר ועשה בטרם אשוב הביתה, והנני משמיעך שנית, כי תשים פניך לעיר שבמה ותסור אל בית התפלה הנקרא בשם בית תפלת רפאל ואני אצוה עליך, ואתה הִזָהֵר לבל תחטא בשפתיך ולבל ימצאו עולתה בך לטוב לך, וכאשר נשמע כי ישרים דרכיך אז נקרבך באהבה וכבוד כי נמצא בך חפץ, אך מכל משמר שמור פיך, לך בשם ה' – . אף כי נכזבה תוחלתי לשמוע מפיו שמועה טובה בפעם הזאת ובכל זאת לא נואשתי מתקוה, ומדבריו הבינותי כי ירא הוא לדבר אתי, אשר על כן אמר לי כי אפקוד נוהו בעת אשר לא יהיה בביתו, לכן מהרתי ללכת אל ביתו ואגמור אֹמר לשמוע עצתו ולהיטיב דרכי ולהתמם את החסידים לבל יבוש בי בימים הבאים.  בבית הגבאי מצאתי את בנו ואשתו ואחותו אשר באמנה היתה יפת מראה, וגם בעלת הבית באה כרגע וכלם קרבוני באהבה ויברכוני בשלום ויתנו לי צדה לדרך, ובן הגבאי הלך ללות אותי עד צאתי מאת העיר ובדרך הוסיף לחזק לבי ולנחמני ויאמר לי, כי תקוה טובה נשקפה לי, כי אם ימצאו החסידים בעיר שבמה דרכי טובים ונכוחים וישמיעו תהלתי, אז יקחני אביו לחתן לו וגם משרת גבאי וחוזר נכונה לי – ככלותו דבריו נפל על צוארי וישקני ונפרד איש מרעהו.

 

י"ג

דַּרְכֵי חשֶׁךְ

בלב מלא תקוה טובה יצאתי מהעיר אשר בלב מלא צרה באתי בה, ואף כי זכרון הבחורים הזדונים היה כעשן באפי, ואף כי נודע לי תרמית החסידים וכחשם, ומזמות הצדיק והנלוים אליו נגלו לעיני כספר פתוח, בכל זאת לא עלה על לבי לעזוב אותם ואת דרכם, ותהי להפך כי בקשתי לצאת בעקבותיהם להיטיב לי בימים הבאים, אשר על כן לא הלכתי לראות את פני יחזקאל בעל בית המשתה בטרם עזבתי את העיר, כי כמוסר שדי היה האיש בעיני ויגורתי מפניו פן יזכירני את דברי אשר דברתי בפי כי לא אאלף דרכי העקשים.  בפעם הראשונה ראיתי עותתי ולא בקשתי להטיב דרכי, עד הנה לא ידעתי בעשותי רע כי רע הוא ואשנא תכלית שנאה את העושים בנפשם שקר וארחק מהם, ועתה אף כי לא נהפך לבי לאהוב אותם, ואף כי נתתי כבוד בלבי ליחזקאל, והצדיק והשומעים בקולו כבני עולה היו בעיני, בכל זאת רחקתי מעל הישר ואבקש קרבת העושים רמיה, כי תקוה נשקפה לי מהם.  ואיכה יכולתי לשאת פני אל יחזקאל והוא ישמיעני מוסר ויוכיחני על פני ולהטיב עמדי קצרה ידו.  ומה אעשה אם לקולו אשמע? האשוב להתגולל בישיבה? האם טובים המה בני הישיבה מתלמידי הצדיק? הלא המה ישנאו גם רעיהם וחבריהם, לא כן תלמידי הצדיק, המה איש את רעהו יעזרו ויכבדו ויהיו כאחים נאמנים ואם יאמינו בי אהיה גם אני כאח להם, ומה מידי המתנגדים אקח? דינים חדשים, משפטים חדשים אשר הולידו הרבנים למען התפאר כי רבה חכמתם ויראתם את אלהים, ואם לא אשכים קום להתפלל, ואם אסיר עיני רגע מהגמרא, ואם לא אחר שבת בבית ה' יועידוני למשפט, ואם אקרא בכתבי הקדש אז אללי לי כי רשעתי, ואם צדקתי מה יתנו לי? ומה תקותי לימים הבאים? מלמד אהיה! ואקנא קנאת התורה ויראת ה', ואם תקצר רוחי מחרף וקלל את ההוגים בכתבי קדש הלא אז נשבר מטה לחמי, ואדד ללחם עם אשתי ובני, אין טוב לי בלתי אם ללכת בחקות החסידים.  ואם על מרמה תחש רגלם מדוע רק אני אצדק? הטוב טוב אני מאלפי אנשים אשר הפגעים לא סבו בעדם דרכי החיים ובכל זאת יתחסדו? והמתנגדים האם כלם אנשי אמת המה? האם עכבור, אבירם המשגיח,ראש הישיבה והמחפשים לא מתנגדים המה? והאם לא ראיתי אנשי ישר בקרב החסידים, הזקן בן צבי, הזקן בעיר מרה, המלמד בעיר נצב, הרב וחצי הרב. . . כל עצמותי רחפו בזכרי את הרב כי מראה החלום התיצב פתאם כמו חי נגד עיני.  מראה אחותו המוראה הביא אימה ופחד בלבי ואקפוץ על הצדיק ועליו ועל אביו ועל כל החסידים על כי אמרו להביאני בברית את מפלצת כזאת.  שכחתי כי אך בחלום ראיתי פניה ואולי יפת מראה היא, לבבי חם בקרבי ואוסיף לזכור את כל החלום וגם זכרון הילדה עלה על לבי ולבבי נמס כדונג בשומי נגד פני איך נפלה בידי המרצחת.  זכרתי כי שמעתי כי היא משגעת ותוגה נוראה לחצה לבבי זמן כביר ואהגה בחזיון ואוסיף הגות בו מבלי אשר התעורר אף רעיון אחד להזכירני כי אך חלום היה.  לאט לאט שבה המנוחה ללבי ואשחק לפחדי, אך כאשר השליתי נפשי עלתה פתאם מחשבה על לבי לשוב לעיר שכולה לראות את פני הילדה אם עודנה בחיים ואם לא משגעת היא.  נפשי כלתה מאד לראות פניה ואהגה בזכרה ואמלל בשפתי את הדברים אשר שמעתי מפיה בהיותי עוד בעיר שכולה, ומה נעמו לי מדברותיה באמרה: בחור מדוע לא תאכל? – בחור, בחור, שניתי פעמים רבות, היא לא תדע שמי ואם אשוב אליה ואקרא בשם ראובן תאמין כי ראובן שמי – מחשבות כאלה עברו על לבי בלכתי לבדי בדרך ואשכח את כל אשר נעשה בי עד הנה, רק הילדה היתה כל הגיוני.

אף כי נכספה נפשי לראות פניה ואף כי אמרתי לנפשי: אשוב שכולה, בכל זאת לא עשיתי כזאת גם לא החלטתי עשות כזאת, כי אם שפתי מללו וגם לבי חשב, אך המחשבה הזאת כחלום לילה היתה אשר בין רגע תאבד.  וגם כל מחשבותי לא האריכו ימי שבתן בלבי כבימים הראשונים.  בימים הראשונים, אף כי עוד ילד הייתי ולא ידעתי משפט מחשבותי, בכל זאת רבנו ויעצמו בכל עת ולפעמים חשבתי שעות מספר, ועתה עברו המחשבות כרגע והזכרונות עפו לרגעים לאחד אחד וכרגע סרו מלבי ואוסיף חשוב דרכי לימים הבאים.  גם מוסר כליות ומכשול לב אשר קמו ליסרני מלכת בדרך החסידים גם המה אך רגע מצאו קן בלבי, כי גרשתים בחזקת היד . . .

ששה ימים עברתי ברגל מעיר לעיר וחדשות לא ראיתי בהן; הערים הקטנות היו כעיר נצב והגדולות כעיר מרה, בכל בתי התפלה התהוללו היושבים בם כל היום, ובעת התפלה רננו שרו בקול וימחאו כף.  המלמדים הרבו להתפלל, והאוכלים על שלחן אביהם או חותנם לא התפללו אף מעט כי אם שוחחו בכל עת התפלה וכלם יחד פערו פיהם בשמחה ביום אשר התפלל לפני העם איש אשר לו יום זכרון למת אביו או אמו, כי יום משתה הוא להם, או אם בן או בת יצאו לאור באור החיים, או כי אחד מהם נדבו לנו לפתוח ידו להשקותם יין, ויעשו יום משתה ושמחה, ככה יעשו כל הימים בכל הערים.

עזבתי את העיר הקטנה אשר בה לנתי ביום הששי ללכת לדרכי בטרם בקר למען אבוא לעיר שבמה ליום המחרת הוא יום הפורים.  שלג וכפור כסו את פני הדרך ובכל זאת לא מנעתי רגלי מלכת כל היום.  עיף ואין אונים סרתי לפנות ערב אל בית משתה בדרך לנוח ולאכול למען החליף כח, ולדאבון נפשי שמעתי כי עוד מהלך שלש פרסה עד עיר שבמה, אך בכל זאת לא שמעתי בקול בעל בית המשתה אשר יעצני לשכב  הלילה בביתו יען כי התרנגול נבא לשלג או מטר, כי אם קמתי ללכת בלילה ואחשוב דרכי עד חצות הלילה.  הירח האיר לי בצאתי והדרך דרך המלך ועל כן לא יראתי ללכת לבדי, אך פתאם התקדרו השמים בעבים וירעיפו שלג, הדרך התקלקל ורגלי טבעו בערמות שלג ותמעדנה בחלקלקות מרגע לרגע, בכל זאת הוספתי ללכת הלאה, השלג הוסיף עצמה מרגע לרגע וגם מטר נלוה אתו ויתך על ראשי וכל בגדי רטבו והמים נגעו עד בשרי.  אימה חשכה פרשה מעטה אֹפל מסביב ולא ראיתי את נפשי וכל תושיה נדחה ממני, בשרי סמר מקור ורגלי הטבעו בבוץ ואין כח ללכת ואין מחסה ממטר.  לבי הכני על כי לא שמעתי בקול בעל בית המשתה, אך אין עזרתה כי כבר הרחקתי לכת.  כנואש אמצתי שארית כחי לעשות דרכי, ומרגע לרגע עזבני כחי ואֹמץ לבי עד כי אמרתי אשב בדרך ויעבור עלי מה.  בכיתי במר נפשי בכי תמרורים כי אמרתי: קרוב קצי, פה אגוע ועין לא תראני.  פתאם התעוררתי כי שעטת פרסות סוסים שמעה אזני.  לא הרהבתי עוז בנפשי לקרוא לעזרה, כי לא ידעתי מי הוא העובר ואולי גנב או שודד הוא, אך אנחה פרצה ממעמקי לבי למרות חפצי וכרגע שמעתי קול קורא אלי בשפת הארץ: מי פה? –

– עובר אֹרח ברגיל – עניתי.

– ואיכה תעשה דרך בליל צרה כזה? –

– בצאתי מבית המלון האיר הירח ופתאם לפתע בא שלג וגשם –

– ומאין תבוא? –

– מארץ רחוקה –

– ואנא פניך מועדות? –

– לעיר שבמה –

– גם אני אעבור בדרך שבמה, והנה שני סוסים לי ואם תחפוץ שב על הסוס האחד ונרכב עד המלון הקרוב – אני לא עניתיו דבר כי יראתי פן גנב את הסוסים ובהתחפשו בכף אתפש גם אני כגנב.

– אולי לא הסכנת לרכוב – קרא האיש בראותו כי לא ימצא מענה – אל תירא שב לימיני ואחזיק בידך לבל תפול וגם אני אתנהלה לאטי – חשבתי רגע ואֹמר בלבי: לוא גנב את הסוסים הלא אז ירא להתמהמה, אך אם כה ואם כה, הלא טוב לי לשבת על הסוס ממות בדרך, ואגש אליו לשבת.  בנסענו יחד השמיעני כי הוא הלך לכפר לקנות אפר למלאכתו, כי עושה בורות הוא וַיִסַע בעגלת חורף אשר אין לה אופנים ופתאם בא הריץ, לכן ישוב העירה לקחת עגלת קיץ.

סרנו אל בית המלון הרחוק כשתי פרסה מעיר שבמה ובראותו אותו בבית המלון קרא בתמהון: האתה הוא האיש אשר עבר אתי?!

– אני, ולמה זה תשומם? –

– האיש כמוך ידבר צחות בשפת הארץ, איש עוטה בגד חסידים? את אשר לא פללתי ראיתי היום! –

– אני אדע יהודים רבים המדברים כן בשפת הארץ – עניתיו .

– זאת אדע גם אני וגם אנכי יהודי הנני, אך איש לובש מלבוש החסידים מדבר בשפת הארץ אראה בפעם הראשונה – הרבה יתר מאשר התפלא הוא התפלאתי אני בשמעי כי יהודי הוא, כי לא פללתי ראות בערים האלה איש יהודי לובש מלבוש בני הארץ, וכל הימים אשר התהלכתי את המתנגדים לא ראיתי אף אחד אשר יעשה כזאת ואת אשר חשבתי אותה הגדתי לו.

– אני לא יליד הארץ הזאת הנני כי מארץ אחרת באתי לגור זה שמונה שנים – ענני ויצוה על בעל המלון כי יכין מאכל לשנינו. אחרי ארוחת הערב שכבתי על התנור ואישן עד כי העירני האיש אשר הביאני ויאמר: קום לך העירה כי פורים היום לכן אל תתמהמה – הקיצותי ואמהר לשים בגדי עלי ויאמר לי האיש: הנה אשוב הכפרה כי בעל המלון נתן לי עגלה כשאלתי ואתה לך העירה ואל תשכח לפקדני בביתי, שמי בנימין עושה בורות או היהודי הבריטאני וביתי ברחוב העזים מול בית הרחצה – הבטחתיו לבוא לביתו ונפרד איש מאחיו.

 

י"ד

מַלְאָךְ רָשָׁע

בבקר השכם באתי לעיר שבמה ואסור אל בית התפלה.  העיר שבמה עיר גדולה היא כארבעים אלף יושביה וחצים יהודים, רֻבָּם חסידים ורק כשלשת אלפים מתנגדים בה, וגם החסידים נפלגו לשלש מפלגות; חסידי צבועאל, חסידי שליט-רשע, חסידי חצי-לב, אמנם חסידי צבועאל היו הרבים והמה היו שליטים בעיר, כי עיניהם ראו את מוריהם הצדיק בצבועאל, ולשתי המפלגות האחרות לא היה מורה ומנהל, כי במות הצדיקים אשר כוננו אגודתן לא קמו אחרים תחתיהם ועל כן דַלוּ וילכו הלוך וחסור מעקת חסידי צבועאל אשר בקשו להרע להם ולהשבית זכרם וזכר צדיקיהם.

סרתי אל בית תפלת רפאל כאשר צֻוֵיתִי, הבית היה מלא מפה לפה אנשים, כי כבר נאספו להתפלל.  אחד מהנאספים שאל לשלומי ומאין אני בא,וכאשר שמע כי מצבועאל באתי וכי הצדיק שלחני שמח עלי ויספר לרעיו את אשר שמע מפי, וברגע סבוני רבים וידרשו לשלומי ולשלום הצדיק ובניו והנלוים אליו.  בדברי אתם ובהשיבי על שאלותיהם נגש אלי איש גבן כבר חמשים שנה ויאמר: האתה הוא האיש אשר בא מצבועאל ושמך ראובן? –

– כדבריך – עניתיו –  אך מי הגיד לך שמי? –

– הגבאי הודיעני במכתב בואך הנה ויפקוד עלי לשים עיני עליך, והנני לעשות חפצו בחפץ לב, כי בעל אחותו הנני, אם תשמע בקולי לכל אשר אורך ותיטיב דרכיך איטיב עמך כי יש לאל ידי – כשמעי כי הוא בעל אחות הגבאי הבינותי, כי אותו פקדו לרועה לי ולשמור דרכי, לכן אמרתי אבקש למצוא חן בעיניו ואומר: מצוות שפתיך אשמור בכל לב, כי ידעתי כי איש כמוך יורני לעשות אך טוב וישר –

– צדקת בדבריך – ענני במאור פנים – כי איש כמוני יורה רק הטוב ועוד נדבר דברינו – .  פני האיש לא מצאו חן העיני, אף כי לא ידעתי מדוע ובכל זאת אמרתי לעשות ככל אשר יצוני למען ישמיע תהלתי באזני הגבאי.  אחד העשירים קראני אל ביתו לאכול על שלחנו ביום ההוא, יום משתה ושמחה לכל ישראל ואף להחסידים וגם אני אחור לא נסוגותי.

ביום השני נגש אלי הגבן שנית ויאמר: הגבאי השמיעני כי תדע שפת הארץ ונמצא בך חפץ אך הסתר הדבר לבל יודע לאיש כי שומע אתה שפת הארץ, ואם תשמע מדברים בשפת הארץ אל תתערב בתוכם, וגם אם ינסה איש דבר אליך אל תענהו בשפה הזאת דבר, התאמר לעשות כדברי? –

– אמנם הודיעני על מה אסתיר זאת מעיני רואים? –

– עודך עול ימים ולא תדע מה טוב, לכן אל תשען על בינתך ואל תרבה לבקש חשבונות, כי אם בטח בי כי רק לטוב לך אשמיעך דברי, ואם לא תסור מכל המצוה אז תצלח ותעשה חיל, ואולי לבבך פונה מאחרי השמיעני כי שפת אמת אהבתי ואחדל ממך –

– אעשה כדבריך ולא אוסיף בקש חשבונות כי אבטח בך –

– בדבר הזה מצאת חן בעיני, ועל כן אשמיעך גם שרש דבר נמצא במצותי זאת; דע כי חרפה היא לאחד החסידים לדעת שפת הארץ, כל עוד אשר לא יבוא בין עם הארץ לעשות מקנה וקנין, ואף כי לבבי לא כן יחשוב ולא אמנע כבוד מיודעי דעת אם אך לבבם שלם את הצדיק, אך העם לא כן יחשוב, ובהודע לאיש כי שומע אתה שפת הארץ ימנעוך מכבוד.  עתה ראה כי טובתך אדרוש –

– ועל זה אתן תודתי לך – עניתיו, אף כי לא ישר בעיני, כי בא אלי כנגיד ומצוה לעשות גם את אשר לא ישר בעיני.

ביום ההוא הציגני השמש בבית התפלה לפני שלשה עשירים ויאמר כי הצדיק שלחני הנה ועל כן יבקש כי יתנו לי ארוחתי, והעשירים אמרו בשמחה לתת לי הארוחה איש איש שנים שלשה ימים בשבוע, אך אחד מהם קרא: מה לו לנוע מבית לבית לבקש ארוחתו, אני אתן לו ארוחת תמיד בביתי, לך אחרי – דברי האיש נתנו שמחה בלבי, כי קצתי בחיי מפני ארוחת יום יום בבתים רבים.  האיש אשר אמר לתת ארוחתי ארוחת תמיד היה כבן שלשים שנה, איש עשיר אשר עשה מקנה וקנין את אצילי הארץ ויהי נכבד בעיניהם כי באמונה סחר סחרו ושפתו מהרה דבר צחות בשפת הארץ, עד כי עליו השתוממו אצילי הארץ.  אך בקרב אחיו החסידים לא רבה אמונתו, ואף כי התמם עמם ויתהלך בדרכיהם ולא נטה ימין ושמאל, וגם הרבה מתנות לצדיק ויקדש דבריו, ואשר על כן אמר לתת לי ארוחת תמיד למען הראות כי מצות הצדיק קדושה בעיניו, בכל זאת לא האמינו בו יען כי לא על ברכי החסידים נולד ואך בקחתו אשה מבנות החסידים נספח על עדתם, אשר על כן רבים היו עוינים אותו, אך בבית התפלה כבדוהו כלם ומקומו היה בצד ארון הקדש.

שבתי אחרי הארוחה לבית התפלה ואשב לבדי ואין איש אתי.  פני הגבן לא ראיתי שלשה ימים ונפשי לא כלתה ראות פניו.  ביום הרביעי בא לבית התפלה אחרי הצהרים ויאמר: זה שלשה ימים לא ראיתי פניך כי לא הייתי בעיר, ועתה השמיעני אם תמצא הארוחה חן בעיניך? –

– הנני שבע רצון –

– כזאת חשב גם לבי כי שלמון איש נדיב לב ויקר רוח מאין כמוהו ואהבהו כנפשי, ומה ידוה לבי בשמעי כל היום שמו מנֹאץ בפי רבים מעדתנו, ואני אמנם אדע כי משרים דרכיו ועולתה לא נמצאה בו לצדיק ולחסידים –

– גם אני אחשוב למשפט כי ישרה נפשו בו וגם לי ייטיב פנים, ולבי יאמר לי כי מצאתי חן בעיניו –

– טוב הדבר ועל זאת אשמח מאד, ואם אמנם בתחלה אמרתי לתת לך ארוחה בביתי, כי יש ויש לאל ידי לעשות כשלמון, אך שבתי ממחשבתי למען עשות חסד את שלמון אוהבי –

– חסד? – קראתי בתמהון – האם אעשה אני חסד אתו כי אוכל מלחמו? –

– יש לאל ידך לעשות אתו חסד ואמת ולשלם לו שבעתים בעד הטוב אשר ייטיב עמך –

– השמיעני ובכל לבבי אעשה זאת, כי ללשון לב יהיה לי אם תמצא ידי לשלם טובה למיטיבי –

– גם זאת אשמיעך, אמנם בתחלה אומר לך, כי אם יהיה כסף דרוש לחפצך אז תדע כי ידי פתוחה בכל עת, כי ידעתי כי לא על הארוחה לבדה יחיה האדם וגם בגדים טובים ישמחו לב, לכן קח מידי בפעם הזאת את המתנה הקטנה הזאת, ועוד אוסיף עליה כהנה וכהנה כאשר תשמיעני חפצך – ובדברו נתן על ידי עשרה שקלים כסף.

– הקטנה בעיניך המתנה הזאת? שאלתי בתמהון.

– אמנם קטנה היא אלי כי עוד אגדיל חסדי אתך הרבה יתר מאשר תחשוב בנפשך, ודע כי בידי טובך, אם תשמור לעשות ככל אשר אצוך לטוב לצדיק ולקהל החסידים אז תהיה מְאֻשָׁר, אך אם תמאן תֵּחָשֵׁב גם אתה על שונאינו, דע כי בידך עתותיך – הדברים האחרונים השמיע בקול חזק ואני לא עניתי דבר.

– עתה אין עתותי בידי לדבר אתך עוד ומחר אשמיעך את אשר לך לעשות בדבר שלמון –.  כיום היום ישבתי ואחשוב: מה יאמר לעשות ומה היא הטובה אשר תצמח על ידי לשלמון.  אמנם דבריו נתנו מורא בלבי, כי הוא שנה וישלש לצותני לעשות מצותו בטרם שמעתי המצוה מפיו, ועל כן לא נתנני לבי לחשוב כי אך ישר יבקש ממני, ואף כי יראתי מהמצוה אשר אמר להשמיעני מחר, בכל זאת אותה נפשי לדעתה למען אדע את לבו ולא אהיה כמגשש באפלות.  למחרת בא ויאמר: הפעם אשמיעך מצותי ואם תצלח במעשיך אדע כי אוכל לבטוח בך.  הנה השמעתיך אתמול כי אוהב אני לשלמון בכל לבי, אך לא אוכל הראות אהבתי לו בקהל לבל יחשדוני שונאיו כי גם לבבי פונה מאחרי הצדיק, ואני הלא השמעתיך כי רבים בעדתנו ישטמוהו ויוציאו דבתו רעה, כי לא בלבב שלם יתהלך עמנו וכי יחריש מחשבות און בלבו על הצדיק, ואם כי ידעתי נאמנה כי שקר מליהם, בכל זאת אחפוץ לדעת נאמנה את אשר בלבבו, ואם אמצא בו דבר אשר לא כן אז אכרה לו אֹזן לשמוע מוסר ולשוב מדרכו, ואם יִוָדַע לי כי דרכיו מישרים אז אתקוטט באויביו ואודיע לצדיק כי שקר ענו בו.  הנה תראה כי טובתו אדרוש, לכן שים עיניך אל הליכותיו ומדברותיו בביתו, תטה אֹזן לשמוע כל אשר ידבר את הבאים לביתו ומתי סודו, אם בשפת היהודים או בשפת ארץ ידבר, כל אלה תשמיעני למען אדע, ובזאת תשלם לי טובה תחת טובתי.  התעשה מצותי? – רוחי השתומם בתוכי בשמעי דבריו: הן יצוה עלי לְרַגֵל בשלמון למען ידע מוצאיו ומבואיו, האם אשמע בקולו ואהיה מרגל? – ולא מצאתי מלים להשיבנו.  בראותי כי לא ימצא מענה הוסיף ויאמר: מדוע תחריש ולא תענני? האם לא שמעת דברי, או לבבך פונה מאחרי? השמיעני אם תשמע בקולי או תחדל ואדע את אשר אעשה, כי לא אתן אוהבי למוט ורק למענו דברתי עד הנה, ודע כי הרבה שלוחים  לי גם בלעדיך, ואם תאמר להשלות אותי בשוא ולבך בל עמך יִוָדְעוּ לי דרכיך כרגע, לכן השמיעני דבר ברור למען אדע, ואם גם תמאן שמוע בקולי לא אקצף עליך, אך אתן לך ארוחה בבית איש אחר ולשלמון אתן איש אשר אבטח בו –  אף כי נעויתי משמוע את דבריו, בכל זאת לא מצאתי און לי למרות את פיו ואומר: אעשה כדבריך – ולהשקיט סערת רוחי אמרתי אל נפשי: אמת בפיו כי אך שלום שלמון יבקש, כי מה חפצו לדעת מסתרי ביתו אם לא למען הצילו מרעה יעשה זאת? –

– עתה אראה כי איש דעת אתה ואשים מבטחי בך, ואתה דע אשר לפניך ותשמיעני מקטן ועד גדול, ולהגבאי אכתוב כי נסיתך במסה ואמצא לבבך שלם עמנו – .

 

ט"ו

שׁוֹט בְּיַד רָשָׁע

ככל מחשבות האדם, כרעיוני רוחו ותאות נפשו, כן גם ישׁר לבו, רק בהרבותם מפעל ומעשה ירבה עצמה, ואם יְיַשְׁנֵם איש בלבו ולא יעירם בחזקת היד אז ישנו שנת עולמים.  דברי הגבן אשר בתחלה היו כמדקרות חרב באזני מצאו מסלות בלבי אחרי אשר הבטחתיו לעשות רצונו, וגם כאשר התעורר לבי לפעמים ויכני על המעשה מצאתי נחומים לי ואשלה את נפשי כי לא אעשה רעה, כי אך שלום שלמון יבקש יהויריב, או אולי אין לו חפץ בשלמון ומסתרי ביתו, רק למען נסותני לדעת אם לבבי שלם את החסידים פקד עלי לעשות כזאת, וברעיון הזה החזקתי כי לא צפונות לב שלמון כי אם את מסתרי לבבי יחפוץ לדעת.  ומאשר כי לא הסכנתי עשות שקר בנפשי לכן לא נתנני לבי לסבב את יהויריב בכחש ולהסתיר ממנו דבר, ואשמיעהו כפעם בפעם בכל אשר שמעה אזני, וכל דבר רע לא מצאתי בלשמון כי אפחד להשמיעהו לאיש זר, גם יראת יהויריב היתה על פני והוא משל ברוחי ויטני לחפצו ואירא מהסתיר דבר.

שלמון משך אותי חסד וידבר אתי בכל עת ויחשבני לאיש אמונים ותמים לב אשר רמיה רחוקה ממנו ולא נזהר  מדבר בפני את אשתו ומתי סודו בדבר מקנה וקנין, אף בדברים אשר היו כסוד כמוס עמהם, וכאחד מבני הבית נחשבתי.  ביום השמיני לבואי לבית שלמון, בשבתי בערב בחדר הנשען על יד חדר אדוני הבית ונר לא העליתי, שמעתי מאחרי הדלת את קול בעל הבית ועוד אנשים מדברים יחד  הקשבתי דבריהם כמעט למרות חפצי ואשמע קול מדבר: האין כל פחד לנגד עיננו? התדע נאמנה כי אין שומע? –

– אין איש בבית – ענה שלמון.

– עתה השמיעני מדוע שלחת לקרוא לנו? –

– שמעו נא – אמר בעל הבית – עתה באה העת לעשות, כי מדוע נבלה ימינו בדברים ובין כה וכה יגברו אויבינו חילים.  הנה ידעתם אחי, כי בכל כחי אעבוד למען אחינו, ועל כן שמתי גם מסוה החסידות על פני ואתהלך את הנבלים שנואי נפשי וזעומי אלהים העוברים תורה והחולפים חוק, אשר תורת אבותינו להם לחרפה וחקי חיינו לשנינה, ועיני תראינה זאת ואבליג על רוחי ולא אקרא למלחמה, יען כי אשמור מועד ולא אחפוץ לחבל מעשי ידי ומחשבותי אשר אני חושב על המשפחה הרעה הזאת, אך עתה תקוה נשקפה לנו לעשות ולהצליח, ואם תתנו ידיכם לי אז נצלח ונראה בשמחתנו והמה יבושו –

– אבל זכור כי למשנאינו נתכנו עלילות, ואם לא נצלח בדרכינו אז ירימו עלינו ראש וידכאונו – ענה קול כקול איש זקן.

– ומה הרע ירעו לכם עוד? הלא יהויריב ימשול בכל, וגם אתם בידו הנכם כחומר ביד היוצר, הנה על פיו נדחה שמעון בן-שמריה מהקהל ואתם הלא תדעו כי ישרה נפשו בו, על פיו נתנו עונש על יהויקים ושלמה, ואתם החשיתם עמדתם מנגד, הנה בוא יבוא יום וגם בנו תנחת ידו, גם אותנו יגרה בחרמו ונהיה משחק לו, לכן אם להנצל מפח תבקשו, התאוששו היו לאנשים, ואם תתנו ידיכם לי אז יש תקוה כי בפעם הזאת נכריעהו תחתינו באפס יש ואפלט אתכם לנצח מידיו, נמהר מעשינו פן יצלח חפצו בידו לקחת משרת ראש הקהל על שכמו ואז לכנו הננו עבדים לו ולכל המתנגדים לא תהיה תקומה בעיר –

– אבך מי יקשה אליו ויוכל לו? – קרא קול אחר – הן יד שר העיר תכון עמו ומי לפניהם יתיצב? –

– ועל כן עלינו לאמץ כח להדיח את שר העיר משאתו וכשל עוזר ונפל עזור –

– אמנם זכור כי הוא שר העיר – ענה קול אחר – והוא שר וגדול לפני המלך, ואם יטו אזן בעיר המלוכה לדברת יהודים? –

– זאת חשבתי וידעתי ובכל זאת אבטח כי יש לאל ידנו לעשות, הנה אתמול דברתי את שר בית המשפט העליון השונא לשר העיר תכלית שנאה, וגם הוא יבקש לו עלילות למען הדפו ממצבו וגם שר הצבא אחי אשתו אתו בעצה, והמה אמרו לי, כי יעזרוני וכפינו ידברו גם המה בבוא הנה חוקר מעיר המלוכה לחקור אחרי הדבר –

– יעשו המה כלבם, כי שרים המה ובידם לעשות, אך אנחנו מה כי נכניס ראשנו ברעה אשר לא נוכל המיש ממנה צוארנו – ענה קול שלישי.

– אם כזאת נחשוב הלא אין לנו דרך אחרת בלתי אם להביא צוארנו בעול יהויריב, והוא ישחק בנו –

– הוא רשע שהשעה משחקת לו – ענה קול איש זקן בשפת ארמי.

– ולמה תתאוננו על יהויריב? – שאל בעל הבית – אם קצרה ידכם מקום נגדו אז השפילו ראשיכם, לכו וּמַנוּ אותו לראש עליכם והתרפסו והתחננו לפניו אולי יחננכם ולא יעשה עמכם נבלה, אך ידוע תדעו אם לא תהיו היום לאנשים, כי מחר כלכם בידיו, בית תפלתכם יהרס,  בניכם ישלח לעבודת הצבא, וחייכם יהיו תלואים לכם מנגד, או תקחו צדה לדרך ותשימו פניכם לצבועאל לבקש מתא הצדיק כי יתפלל עליכם –

– ומדוע תלעיג לנו? המעט ממנו הצרות אשר מצאונו, כי עוד תזרה מלח לפצעי לבבינו? – שאלו שנים יחד.

– לאיש אשר יפחד לעמוד על נפשו לו שפן יקרא, והאיש אשר לא יבקש תחבולות להפר את הרע בטרם נהיתה, לו משחית נפשו יאָמר. התבטחו לשבת בזה אם תפול הממשלה ליהויריב לחבל, הלא אם בלי שבט  מושלים עלתה בידו לדכא את בן-שמריה ולהפוך ביתו משרש ואף כי בהיות המשרה על שכמו.  הטוב טוב אתם משמעון בן שמריה או חכמים או עשירים אתם מיהויקים ושלמה כי תאמרו להמלט? השעה תשחק לו והוא ישחר בכם –

– ומה הועיל לו שמעון אם התיצב בפניו, הלא כרע נפל לפניו ולא יסף קום –

– זאת היא חטאתכם מאז, כי לא תתנו יד איש לרעהו בצר לו, כי רק לנפשכם תדאגו וכל עוד לא נגעה הרעה אל עצמכם ובשרכם תשבו בטח ותראו כבלע שונא אחד מכם, אך לוא קמתם כלכם כאיש אחד, לוא אמצתם בימין שמעון בהלחמו, אז כבר התגברתם על אויביכם ותשבו בטח,  הן גם בידכם לעשות כאשר יעשה איש ריבכם, גם לכם כסף לשחד, גם בכם אנשי לבי לעוץ עצה, גם בכם אנשים אשר ידעו לעמוד לפני שרים ואתם תתרפו ביום צרה לאחד מכם, לכן צר כחכם בבוא על כלכם שואת פתאֹם.  כל אשר לאויביכם גם לכם, אך אחת היא אשר תחסר לכם היא – האחוה; והיראה שוכנת בקרבכם תושיבכם בשפל בעת אשר אויביכם ירימו ראש –

– השמיענו עצתך ונשמע – ענו אחדים.

–עצתי אמונה כי נכתוב היום מכתב לעיר המלוכה אל ראש שרי הממלכה ונשמיעהו מה פעל שר העיר, איך עות משפט ויטה בתהו צדיק וכל מעשיו אשר עושה נשמיע בשפת אמת ונתן עדינו, גם שר בית המשפט ושר הפרשים יעמדו לימיננו.  הנה נאסוף נא חמשים אנשים מאנשי שלומנו אשר יכתבו ידיהם על הכתב ואז שלום לנו, כי לדברי חמשים אנשים מהסוחרים יטה השר אזן קשבת וישלח אחד השרים לחקור אחרי הדבר ואז נאמץ כח להראותו כי הצדק אתנו, והנני משמיעכם שנית כי גם שני השרים יעמדו לימיננו. – האנשים אשר נדברו נפלגו בדעותיהם זה בכה וזה בכה, אך אחרי אשר הרבו דברים נאותו כלם לכתוב ידם על המגלה הכתובה אשר הוציא בעל הבית מחיקו.

– אך מי יתננה בבית משלוח המכתבים? – שאל אחד – יראתי פן יארוב לנו יהויריב ויודע לו הדבר ויגל את אזני שר העיר ואז אבדנו כלנו –

– הרגע נא כי יהויריב לא יחשבני לאויב לו ולא יארוב לי, ואני אשלח את המכתב ביד איש אשר מצאתיו נאמן לפני אל העיר הקרובה ושם יתן את המכתב ואיש לא ידע בדבר הזה –

– טוב הדבר – ענו אחדים.  בשמעי משק הכסאות הבינותי כי הנאספים יקומו ממקומם ואירא פן יודע להם כי אני ישבתי בחדר השני וכאורב להם יחשבוני, לכן מהרתי ואתגנב לצאת בלאט לבל יראני איש ואצא החוצה ולבי סוער כים, כי יראתי להשמיע ליהויריב את אשר שמעתי, גם פחדתי פן תקח אזנו שמץ מהדברים מפי אחר ויפקוד עלי אפו על כי החשיתי ולא גליתי אזנו.  מה אעשה איך אנצל? קללתי את יום בואי לשבמה, לצבועאל, לנצב, כי ראיתי כי נלכדתי בפח וכאיש אובד עצמות עמדתי לפני בית התפלה שקוע ביון מחשבות יגון כאלה ולא ראיתי כי יהויריב עומד לנגדי.

– האותי תבקש? – שאלני.  כל עצמותי רחפו בשמעי קולו ויהי בעיני כמלאך אכזרי שלוח בי לענות נפשי.

– המה קראו עצרה ויתיעצו על צפונותיהם ואני ידעתי כי עלי חשבו רעה – הוסיף לדבר – כל דבריהם נודעים לי כי כבר גלו את אזני, ובכל זאת אודך על ישר לבך כי מהרת לבוא להשמיעני גם אתה, השמיעני כל אשר שמעת למען אדע ואבחן אם אמת בפי האיש אשר גלה את אזני, כי נפשי תמאן האמין כי שלמון אוהבי אלי יחשב רעה על כן השמיעני, כי בך אאמין יותר ממנו ואל תכסה דבר – לא הרביתי מחשבות ואשמיעהו ככל אשר לקחה אזני, כי יראתי להסתיר דבר, פן שמע בר מפי האיש אשר גלה אזנו בראשונה ואהיה כמשקר בעיניו וגם כליותי לא יסרוני עוד על המעשה, אחרי כי לא אני גליתי הסוד כי אם אחר ואני רק מלאתי את דבריו.  הוא נתן לי תודה ויאמר כי ככל הדברים אשר שמע מפי שמע גם מפי הראשון ועתה ידע כי גם רוח הראשון נאמנת אתו וכי שלמון בגד בו בשבתו לבטח אתו ובעת אשר יבקש להיטיב לו חרש הוא רעה עליו להצמיתו, ואני הוספתי לירוא מפניו בראותי כי לא רק אני הנני מטה זעם בידו, ומי יודע אם לא ישמרו גם עקבי וישמיעוהו את אשר אני עושה ואם ימצא בי עון יפקוד עלי אפו.  כצפור נפלתי בפח ואין ידים להמלט, וגם אוהב ורע לא היה לי בעיר אשר יכולתי לגלות לו לבי ולבקש עצה מפיו.  כה הלכתי מר ברחובות קריה מבלי דעת אנה  אפנה ולבית שלמון לא נתנני לבי לשוב כי יראתי מהביט בפני האיש אשר בגדתי בו.  ואף כי בקשתי חשבונות והצדיק נפשי, כי גם בלעדי נודע כבר הסוד ליהויריב ולא בי האשם, וכי יהויריב הוא הנרדף ונפשו יבקשו ולי הצדקה להציל נפשו, בכל זאת יסרוני כליותי מוסר אכזרי.  פתאם זכרתי את בנימין אשר נודע לי בדרך ואומר: אסור אליו לפקוד נוהו אולי אמצא יועץ לי.  רחובות העיר נודעו לי לכן מצאתי את ביתו מבלי בקש.  בבואי לביתו מצאתיו יושב אל השלחן וקורא בספר ולמולו יושב איש כבן עשרים וחמש שנים, יפה תֹאר, עיניו הפיצו אש נער וכח, שערותיו התלתלות והשחורות כעורב ירדו כעגילים על חלקת צוארו, בגדיו כבדי אחד השרים, שפמיו הארוכות והשחורות נתנו לו הוד ועז וגם הוא קרא בספר ובבואי הביתה הניחו שניהם ספריהם מידם והאיש שאל את אדון הבית דברים אחדים בשפה אשר לא שמעתי והוא ענהו בשפה הזאת ואחרי כן שם פניו אלי ויאמר: ברוך בואך! אני אמרתי כי כבר עזבת את העיר או תירא מפני –

– האמת אגיד כי שכחתיך – עניתיו בתם לב.

– הנה כי כן אהבתי – קרא בעל הבית בשמחה – שפת אמת תכון לעד – ויסב פניו אל רעו ויאמר: בן-שמריה הנה אציג לפניך איש אשר ידבר צחות כאחד מבני הארץ – האיש התעורר ויאמר: לא אאמין למשמע אזני! –

– נסה דבר אליו ותשמע – ענהו.

– שב אתנו – אמר לי בראותו כי אעמוד על עמדי.  ישבתי ואתבונן בבן שמריה אשר שמעתי שמו פעמים רבות אתמול נשא על שפתי שלמון והוא בא אתי בדברים בשפת הארץ ויתפלא גם הוא.

– מה מעשיך פה? – שאלני אחרי כן וישב לדבר בי יהודית.

– מה מעשי? מלאכה לא למדתי ומשרה לא מצאתי עד הנה הייתי בישיבות ואוכל לחם חסד, ועתה אשב בבית תפלה לחסידים ואוכל לחם חסד – עניתיו באנחה.

– הנה כן יאבדו עניי הצאן, איש לעברו יתעו באין מורה ומנהל – אמר האיש לאדון הבית.

– ומי המה האנשים אשר יאכילוך מפתם? –

– אני אמצא ארוחות תמיד בבית שלמון –

– הוא איש ישר, ואף כי נאה ילבש, בכל זאת לבבו ישר והוא איד חסד ואיש אוצרות ואם בביתו תמצא מנוחה אז בטח בו, כי לא יתנך למוט, כי הוא יקרבך ויתן על שכמך משרה בבית מסחרו כי מסחרו פרץ לרוב – כחצים שנונים ירדו דבריו אל חדרי בטני ואחשה.  כשעה תמימה ישבתי שם ונדבר ונשיח, וכאשר קמתי לעזוב מקומי אמר אלי בעל הבית: בקרני בביתי בכל עת אשר תחפוץ, כי כל הלילה הננו יושבים יחד אני ורעי זה, ואם לדעת נכספה נפשך אז נלמדך כאשר לאל ידינו.  הרעים החדשים נתנו שמחה בלבי וגם מנוחה שבה לנפשי כאשר עזבתי את הבית, כמו על עזרת הרעים נסמך לבי ולא פחד עוד עד אשר שבתי אל בית שלמון.

 

ט"ז

מְעֻוָת לֹא יוּכַל לִתְקוֹן

כל הלילה נדדה שנתי מעיני ומנוחה לא מצאתי כי עשתנותי לא נתנו דמי לי.  ורוחי הגה אך נכאים, ולמחרת בשובי מבית התפלה קראני שלמון לחדרו ויאמר: הנה מצאת חן בעיני ויש את נפשי להיטיב אמך כי תמים אתה בעיני, ודע כי יש לאל ידי להיטיב להסרים למשמעתי.  הנה יש את נפשי לשלחך בעגלה אל העיר הקרובה ושם תתן את המכתב הזה בבית משלוח המכתבים,ף ואת כתב הקבלה מידי שר בית המשלוח תביא לי, אך איש אל ידע בדבר הזה, במרכבתי תלך ובמרכבתי תשוב והיה כי תביא לי את כתב הקבלה אשלם לך כפעלך, ועוד הפעם אשמיעך כי תזהר לבל ידע איש את הדבר – כעשן לעינים היו דבריו ללבי כי יראתי מאד מקחת את המשרה על שכמי פן אפול בידי יהויריב ואמר בקול תחנונים: אדוני, אם דבר גדול הוא אליך הדבר הזה, אנא שלח ביד תשלח, כי אני לא הסכנתי באלה ואפחד לנפשי פן לא יצלח בידי למלאות חפצך כאשר תבקש –

– הוי תמים לב – קרא שלמון – האם מלאכה גדולה וכבדה הנני נותן לך! אתה תתן את המכתב על יד השר והוא יתן לך כתב קבלה, רק זאת אבקש ממך כי תשמור פתחי פיך לבל יודע לאיש הדבר הזה עד אשר אֹמר לך, והדבר הזה לא יקשה ממך – .  יראתי מענות אותו עוד פן יחשדני כי אדע מצפוניו ואֹמר: לעשות רצונך אדוני אחפוץ בכל לבבי, אך יראתי פן תקצר ידי מעשות כל חפצך –

– שים בגדיך עליך והא לך המכתב לך שב במרכבה הרתומה ואיש לא יראך – עשיתי כדברו ורגע קטן שכחתי כל אשר לפני, כי לשבת במרכבה לא הסכנתי עד הנה ואהיה בעיני כשר נכבד, ואמצא נחת, כמו המרכבה והסוסים וְהָרַכָּב לי המה.  לוא ראתני הילדה כשר במרכבה – חשבתי בלבי ואטה ראשי מבעד החלון לראות אם יתבוננו בי העוברים ברחוב, ומה השתוממתי בראותי את יהויריב יושב גם הוא במרכבה והיא תשרך דרכה אחרי מרכבתי.  לבי היה לאבן ועיני חשכו בראותי אותו.  אכן נודע לו כי בידי ישלח שלמון את המכתב ומה אעשה? רגע עלה רעיון על לבי לצות על הרכב לשוב הביתה, אך יראתי מיהויריב גם פחדתי מהשמיע לשלמון כי אדע סודו, ואשב במפח נפש במרכבה עד בואנו אחרי עבור שלש שעות לעיר הקרובה. ירדתי מהמרכבה ואביט כה וכה ואין איש, גם מרכבת יהויריב לא ראיתי ותבוא מנוחה בלבי, כי אמרתי הוא נסע אחרי מבלי דעת כי אני הנני יושב במרכבה ואבוא בבטחה לבית המשלוח.  בבואי הביתה נבהלתי מראות כי יהויריב הולך לקראתי.  הוא אחז בידי ויביאני מבלי דבר דבר אל חדר קטן בצד הבית ויאמר: הבה המכתב.  נבוכתי ונפוגתי ולא הרהבתי עז בנפשי למרות פיו ואוציא המכתב מחיקי, הוא התבונן בו ויאמר: קרא הכתוב על המעטפה – עשיתי כדברו.  הוא התבונן בו רגע כמו לא האמין למשמע אזניו ועיניו הבריקו כעיני צפעוני ויוציא מכתב מחיקו ויאמר: כתוב על המעטפה הזאת כדברים הכתובים על המכתב הזה – ויתן לי עט ודיו.  ואני עשיתי כדברו.

– עתה לך תן המכתב הזה על יד השר ותקבל כתב קבלה ותביאהו אל שלמון – אמר אלי בשומו מכתב שלמון בצלחתו ובתתו מכתב אחר לי.

– אבל אירא פן יראני הרכב וישמיעהו כל אשר ראה? ואיך אשא פני אל שלמון? הנה אבחר לברח מהעיר משוב וראות פניו – קראתי בשברון מתנים.

– אל תירא כי הרכב ישתה לשכרה בבית המשתה יחד את רכבי, ואתה שוב אל שלמון ותנה לו את הכתב ואיש לא ידע דבר, לך ושלח את המכתב – קרא שנית ויפן ויצא.  במגינת לב הבטתי אחריו וכאשר ישב במרכבתו וירחק ולא היה עוד נוכח פני השתוממתי מאד על נפשי: איכה עשיתי דבר בליעל כזה מבלי פצות פה ודבר דבר? מדוע לא קמתי בפניו והשמעתיו כה רעה הוא עושה וכי לא אתן יד לאנשי דמים ומרמה? אך כל השאלות האלה לא הועילו לי, יראתו היתה על פני ואעשה כאשר צוני; שלחתי את המכתב אף כי כליותי יסרוני על המעשה בעת אשר עשיתיו, לקחתי את הכתב מידי השר ואקרא לרכב כי ישיבני העירה, בכל הדרך חשבתי מחשבות להשמיע לשלמון מכל הנעשה, אך חרדתי לרגעים פן ימסרני בידי השופטים ואוסר כגנב ופושע.  המרכבה הביאתני הביתה ושלמון יצא לקראתי ויקח מידי את הכתב ויאמר לי כי עוד ידבר עמי – מכשול לבי לא נתן מנוחה לנפשי ואלך בלילה ההוא אל רֵעַי אשר הכרתים אתמול ואמר בלבי: אשאל בעצתם ויעבר עלי מה.  את בנימין מצאתי יושב לבדו וספר קטן בידו.  כל רעיוניו טבעו בספר אשר קרא עד כי לא שמע מצעדי רגלי.  אני לא נועזתי להפריעו ממעשיו ואעמוד על עמדי רגעים אחדים, ובראותי כי לא יסיר עיניו מספרו חפצתי לשוב על עקבי אז התעורר ויניח את הספר מידו ויאמר: לא ראיתי בואך הנה, כי הספר הקדוש הזה יקח בכל עת רוחי ונפשי, מה רב טוב צפן היוצר לברואיו בגלותו להם מקור החכמה, הנה הספר הזה הוא מקור ששון ונחמה לאיש אשר לבו נגוע.  אלפי פעמים קראתי בו ודבריו בכל עת כחדשים בעיני, ולוא עוד אלף שנים פעמים חייתי ידעתי נאמנה כי בכל עת יראני בישועתו ונחמתו.  מה נואלו בני איש המבקשים שעשועים בבית משתה ושיר או בחברת המון אדם ורעים.  הרע האחד הנאמן הישר וחכם הנעלה הוא הספר הזה, בו אבטח, בו אמצא שעשועים ונחמה וכל יודעיו ידעו חיים –  בשמעי זאת אמרתי בלבי כי לא לרצון לו חברתי ואומר: סלח נא לי כי הפרעתיך מקריאתך ואשוב הביתה –

– שבה אתי כי לרצון לי בואך הנה – ענני במאור פנים.  שמתי עיני בספר ואראה כתבי הקדש כתובים עברית מעבר מזה ומעבר השני שפת לא ידעתי –

– צדקת בדבריך – אמרתי – כי בספר הזה נמצא נחת –

– נחת ושלוה, ששון וחיים – קרא ברגש – מזור לכל תחלואי לב, נחמה לרוח נכאה, ארוכה למכאוב נפש.  עודך עול ימים ולא תבין למלי, עוד לא ראית פגעי החיים ותחלואיהם, כי תדע להוקיר חין ערך האוהב המושיע הזה, לא דברי בן אנוש נשמע מפיו כי אם דברי אלוה, לא בתנחומות בני חלוף יפתח שפתיו כי אם בתנחומות שדי.  ברוח אלהים ידבר עמנו ויראנו כי אלהים בקרבו. כל אֹמר א-מר אל, כל רעיון שרעף קדש, אור טהור יאיר לעינינו מדי לבטנה בו, אך האור הזה לא תראה עין אשר תשמח על תענוגות בשרים, האור הזה יאיר רק לאיש אשר חשך הפגעים ישופנו, אשר ידי הצרות הושיבוהו במחשכים, הוא יראה בו אור אמת, אור עולם –

– ומה היא השפה אשר בעבר השני? – שאלתיו.

– היא שפת בריטאניה הקדושה בעיני גם היא, כי היא השיבתני אל המנוחה, רגע קטן שכחתי אלוהי עושי, צור ממנו חצבתי, שפת אבותי אבות העולם – קרא באנחה – אף שבתי ונחמתי והשפה הזאת הועילה לי להזכירני שפת אבותי אשר שכחתי כמעט, לכן גם השפה הזאת קדש לי.  ואתה התדע שפה מלבד שפת הארץ? –

     – אני למדתי לקרוא שפת אשכנז, אך לא עשיתי בה חיל – עניתיו.

– ומדוע לא תשים לבך ללמוד שפה מאחת השפות –

– איך אלמוד בלי מורה ! –

– אם תחפוץ לדעת שפת בריטאניה אורך –

– בכל לבבי – עניתיו ואזכור פתאם כי לבעבור שמוע עצה מפיו באתי לביתו ואֹמר: אך עתה באתי אליך לבקש עצה מפיך –

– השמיעני חפצך וכל אשר תמצא ידי אעשה לך –

– הנה עון נורא ירבץ על לבבי, כרשע ובוגד פשעתי היום, ובכל זאת בשמים שהדי, כי לא חפצתי עשות רע וכאש תּפת תקד בקרבי החטאת אשר עשיתי היום, השטן הסיתני ויוכל לי, פתני בלשונו ואפת לעשות רע אשר בכל ימי חיי יקום בי כמלאך אכזרי לענות נפשי – אמרתי ואוריד לארץ ראשי כי חזק עלי יגוני.

– ומה עשית? השמיעני אולי יש תקוה להטיב –

– מעות לא יוכל לתקון – עניתיו באנחה ואספר לו ככל אשר קרני מיום בואי אל העיר עד היום.  בשמעו את אשר עשיתי לשלמון התעורר ועיניו הפיצו אש פלדות עד כי נבהלתי מפניו, אך לאט לאט שב למנוחתו ויאמר: אכן חטאת נוראת דבקה אחריך, אך לא ארשיעך כי אראה כי לא מרע לב עשית זאת כי אם מרפיון רוח, והנחם אשר בלבך יעיד עליך כי עוד ישרה נפשך בך –

– אבל השמיעני מה אעשה? אולי אוכל להיטיב את עותתי? – הוא החריש ויחשוב מחשבות ואחרי כן אמר: אמנם כן הוא מעות לא יוכל לתקן, אפסה כל עצה ותחבולה להטיב את הרע, אחת היא עתה לשלמון אם יִוָדַע לו כי בגדת בו, כי הועיל לא יוכל, ורק לנפשך תָרֵעַ, אמנם אבקש עצה להצילך מידי יהויריב לבל יוסיף הדיחך, וידוע תדע כי הבליעל הזה הרבה הרע, הוא דכא עד עפר כבוד בית בן-שמריה אבי האיש אשר ראית פה אתמול, ואם אמרתי אספרה לך מעשי הזר הזה אז תקצרנה שפתי להשמיע אף שמץ מנהם, וידוע תדע כי גם אותך לא ינקה ובכלות חפצו בך אז ידכאך גם אותך לבל יִוָדַע לאיש את אשר עשית בעצתו, אך אני ורעי בן-שמריה נועצה יחדו איך להצילך, כי אראה כי ישר לבבך לכן המצוה על כל איש ישר להצילך מידי זדונים, עתה לך, ושוב אל בית שלמון ומחר תבוא הנה שנית, אך פן יקרך אסון ולא תוכל לבוא הנה אז תשמיעני במכתב ואחוש להושיע לך בטח בי כי לא אתנך למוט –

– אמנם בכל זאת יחשוב לבי, כי החובה עלי להשמיע לשלמון את אשר עשיתי לו ואם איש ישר הוא יסלח לפשעי ואם אין עוני אשר כי חטאתי לו –

– אל תעשה כזאת, כי הנעשה אין להשיב, ומדוע תרע לנפשך אם לא לעזר ולהועיל תהיה זאת לו? שוב לביתו וראה את אשר יעשה שם ואם יקרה אותך דבר מה או אז תמהר להשמיעני –

שבתי לבית שלמון ולבבי נשבר בקרבי בראותי כי תאניה בבית כאבל מתים, אדון הבית הובל באזיקים לבית הסהר ואשתו תתיפח ותמאן הנחם.  בשלי הרעה הזאת – קראה נפשי בתוכי – אני הסבותי בנפש נותני לחמי, עוני נכתם לפני אלהי המשפט וידעתי כי לא ינקני.  בכי תמרורים בכיתי כל הלילה בחדרי ונפשי מאנה הנחם, כנחל שוטף פרצו דמעותי, כסערות תימן סערו אנחותי, הה למה לא מתי בטרם אנה השטן לידי את הבליעל הזה? מדוע לא גועתי בקרח בדרך? למה לא נפלתי בידי השוטרים בעיר נצב? מדוע קרא לי דרור מבית האסורים? למה קמתי ממשכבי בחלותי? ב\הלא טוב מותי אז נקי כפים, מחיות עד הנה למען עשות עול כזה, עון אשר עליו ישמו שמים.  האם לא חרפתי את שם מנשה, האם לא נתתי לגדופים שם עכבור ועתה הרעותי עשות כמהם.  הה! לא שמעתי בקול דובר צדק אשר יסרני מלכת בדרך הזדים האלה, בלבי בטחתי, באמץ רוחי נסמכתי כי לא אעשה מדחה כי לא אאלף דרכי עקשים ועתה הה! – כה המה רוחי בקרבי כל הלילה ולא נתן דמי לי.

 

י"ז

שִׁלֹֻּמַּת רְשָׁעִים

לא המצוקות אשר יציקו לנו אויבינו מצוקות הנה, לא הצרות אשר ימיטו עלינו שונאינו צרות הנה, המצוקות אשר יציק לנו רוחנו, הצרות אשר תולדנה בלבנו, המוסר האכזרי אשר תיסרונו כליותינו אך הנה מצוקות וצרות הנה.

 

זמרי, קין! – שמעתי קולות באזני וכבמת מטבח ועליה יכרע שלמון לטבח הציג דמיוני חלפני אך אחזה השנה בשמורות עיני.  כה בלותי הלילה בעצר רעה ויגון ולמחרת בבקר בעמדי להתפלל לא נתנו עיני פוגת להן בהשמיעי בשפתי: ולמלשינים אל תהי תקוה.  יהויריב התבונן בי, זאת ראיתי ואותר בבית התפלה גם אחרי אשר כלם הלכו איש לביתו, כי יגון דכא נפשי ולא יכולתי לשוב לבית שלמון.  ישבתי אל השלחן ואקח לי כתבי הקדש אולי אמצא בהם נחמה, אך גם המה קמו ליסרני: ארור מכה רעהו בסתר, נגלה לעיני בפתחי הספר, יהויריב הרבה להתפלל ויותר גם הוא בבית התפלה וכאשר יצאו כל הנאספים נגש אלי ויאמר: למה נפלו פניך? – בתחלה לא עניתיו, כי לא מצאתי און לי להשיב דבר, אך אמצתי לבי ואענה: מי יתן ונפלתי לבאר שחת בטרם שחתי דרכי ובטרם הטיתי אזני לעשות דבר בליעל אשר זכרו יורידני דומה –

– ומה עשית? –

– כי סגרתי את מטיבי בידי מבקש נפשו –

– מי הוא מיטיבך ומי מבקש נפשו? – שאל במנוחה כאיש אשר לא ידע כל עון בנפשו.

– כי נתתי את מכתב שלמון על ידך למען תצמית בבור חייו –

– מה זה תבענה שפתיך? – קרא בשממון – האם רוח עועים מסך ה' בקרבך, כי תדבר דברי רוח כאלה?

איה איפו נתת לי מכתב ומה הוא המכתב? לא אדע דבר! –

– הלא אתמול בבקר החלפת את המכתב ובלילה הובל שלמון לבית הסהר –

 

– כאיש אשר אין ברוחו נכונה תדבר – ענני בקול מושל – אך אחס עליך ולא אקצף כי אראה כי בינתך הסתתרה, אבל אזהירך לבל תדבר כאלה, כי לא אדע עד מה אל מה ירזמון מליך, או אולי נתת את המכתב על ידי איש אחר ותשכח, אך אני לא אדע דבר מכל אלה – .  מורשי לבבי נתקו ודמי עורקי התגעשו כגלי אש בשמעי דבריו ואקרא בחמה: ואיך תכחש? הלא מידי לקחת אתמול את המכתב והיום לא תכירני?!

– ראה אראה כי משגע הנך ממראה עיניך ואין דרך אחרת בלתי אם להובילך אל בית משגעים – פלצות בעתתני בשמעי דבריו ואומר לענות אותו דבר, אך הוא עזבני וילך לו וכעבור רגעים אחדים באו שני שוטרים ויקחוני ויובילוני אתם.

 

י"ח

מוּסַר אֱוִיל

בחדר צר אשר ערפל חתולו, קירותיו מכוסים במי מדמנה והרצפה מכוסה בבוץ, הביאוני ויסגרו בעדי הדלת ויצאו.

במעון הצר הזה ישבתי על אבן אשר היתה על הרצפה, ישבתי כאיש אשר אין ברוחו נכונה, ומחשבות עלו על לבי אולי משגע הנני, או אולי חזיון לילה יענה נפשי. גם כל אשר עשיתי ואשר עשו לי כחלום נראה לי, אך כרגע נוכחתי כי לא מתי, כי אדוני הבית, העברים, נחרו בי כתלמידי הצדיק וימאנו תת לי מנוחה בבית אחוזתם.  אמנם אף כי דעה נוראה קראתי ולא ידעתי עוד מה יֵעָשֶׁה בי, בכל זאת סבלתי במנוחה את קשי יומי הרבה יתר מבימים אשר עברו, כי כמוסר שדי היה המקרה הזה בעיני.  אל זועם פקד עלי אפו כי חטאתי לו, באשמתי בא שלמון עד ירכתי בור, וכגמול ידי השיב לי.  הרעיון הזה היה כנחמה לי על צרתי ולרגלו שבה גם מנוחה ללבי ואחל לחשוב מחשבות להנצל.  כעבור שעות אחדות בא אחד השוטרים ויביא לי לחם ומים ויחפוץ לצאת, אך אני בקשתיו כי ישמע בקולי ויותר וישאל: מה חפץ לך בי? –

– שמא נא – אמרתי לו – הביא לי עט עופרת וגליון אשלם לך בכסף מלא –

– כמה תתן לי –

– שלשה שקלים כסף אתן לך, אך תלך ותתן את המכתב לאיש אשר אומר לך –

– אם תתן לי בראשונה את הכסף אעשה כדבריך –

– כאשר תביא לי עט וגליון אתן לך שקל כסף וכאשר תביא מכתב מהאיש אשר שלח לו את מכתבי אתן לך שני שקלים – הוא נתן ידו תחת בדל אזנו להתגרד בה ויחפוץ לענות ולא מצא דבר, ואחרי כן אמר: תן לי כעת עשרים אגורות ואקח יין-דגן ואמלא שאלתך – נתתי לו את אשר בקש וכעבור שעה הביא לי עט וגליון ואכתוב אל בנימין ואשמיעהו את אשר קרני ובכליון עינים יחלתי לתשובה, אך לא באה.  אין זאת כי אם רמני השוטר ולא נתן את המכתב על ידו, או אולי נפל המכתב בידי יהויריב, עלה פתאם רעיון על לבי ואתחלחל מאד.  כה עבר הלילה במפח נפש, אך בכל זאת נעמה לי המנוחה בלילה ההוא בבית האסור מבליל אתמול בבית שלמון, גם ישני שעות אחדות על האבן וחלומות לא חתוני.  למחרת בבקר בא שוטר אחר אלי ולחם בידו.

– איפו הוא השוטר אשר הביא לי אתמול – שאלתיו.

– הכלב שתה לשכרה כל הלילה, כי סגר את מכתבך בידי איש אשר נתן לו שלשה שקלים –

– הנה כי כן – אמרתי במגנת לב – אשר יגורתי באה לי כי הקים יהויריב אורב לבל יודע לאיש את אשר עשה לי –

– אם תשלם לי אז אוליך את מכתבך אל אשר תחפוץ –

– שלשה שקלים אתן לך כאשר תביא לי מענה –

– חמשה תתן –

– חמשה אתן, אך מהר והביא לי עט וגליון – הוא הביא לי עט וגליון ואכתוב שנית וגם פניו לא ראיתי עוד.

– גם המכתב הזה נפל בידי יהויריב – אמרתי בלבי ולא הוספתי לכתוב עוד.

– כה ישבתי ששת ימים.  ביום השביעי באה רוח עצה בלבי וכבוא השוטר בקשתי כי יביא לי עט וגליון ואכתוב שלשה מכתבים למען יהיו נכונים בידי לעת מצוא, את האחד לבנימין, השני לבן-שמריה והשלישי לאשת שלמון ואבקש מאת השוטר כי יביא אלי אחד היהודים.

– לא אוכל עשו כזאת פן יראו ונתפשתי –

– שלשה שקלים אתן לך –

– חכה עד הלילה ואז אביא אליך אחד ממכירי – בלילה הביא לי השוטר איש יהודי לבוש בגדים צואים וקרועים מכף רגלו עד קדקדו.  השמעתיו חפצי כי ישא את מכתבי לאשת שלמון והוא נאות לי כרגע ואבטיחהו לשלם לו כאשר יביא מענה.  במכתב השמעתי לאשת בנימין כי על פי יהויריב באתי בבור ואבקש ממנה כי תעשה עמי חסד ותשלח את המכתב אשר סגרתי במכתבה לבנימין ואשמיעה כי שני מכתבים אשר שלחתי לו נפלו בידי יהויריב.

למחרת בבקר נפתחה הדלת ושר גדול נסה להציג כף רגלו על מפתן החדר, אך נסו אחור בבהלה כאשר עלתה צחנת הרקבון באפו וישאל: היש פה איש? –

– יש אדוני – עניתיו בקול תחנונים.

– בוא הנה – אמר השר.  יצאתי לאולם הבית ועיני חשכו בראותן אור אשר לא הסכינו לראות זה ששה ימים.

– מי הביאך הנה? – שאלני.

– שני שוטרים –

– ומה פשעך? –

– לא אדע –

– מה פשע הנאסר הזה ? – שאל השר את שר אחר הנצב על ידו.

– גם אני לא אדע – ענהו.  כן שאל גם לשני ושלישי איש לא ידע.

– כמה ימי שבתך בזה? – שאלני השר ואחד מהעומדים מהר לענות: אתמול הובא הנה –

– ששה ימים הנני יושב במאסר ולא אדע מה פשעי ואיש לא שאלני –

– היש לך מכתב תעודה? –

– יש אדוני – עניתיו ואראה לו.

– היש לך מכיר בזה? –

– את בנימין העושה בורית ואת בן שמריה אכיר –

– לך אחרי – הלכנו אחריו ונבוא אל בית המשפט.  השר ישב על הכסא וכל השרים עמדו לפניו ביראה ופחד והוא נתן קולו על אחד העומדים לפניו:  השמיעני האם בית משפט או בית מרצחים הבית הזה? – השר נבעת וימלל בלשונו דברים אשר לא הבין שומע.

– ענני דבר, מדוע הובא האיש הזה הנה? –

– לא ידעתי – ענה השר ביראה.

– ומי ידע? איש לא ענה דבר.

– מי המה השוטרים אשר הביאוהו הנה? – איש לא ענה.

– התכיר את השוטרים? – שאלני.

– אני אכיר אותם –

– העבירו כל השוטרים לפניו – נתן השר צו.  כל השוטרים באו וברגע הכרתי את שני השוטרים אשר הביאוני.

– מי צוה עליכם להביא את האיש הזה הנה? – שאל השר את השוטרים.

– המשנה לשר בית המשפט – ענו השוטרים.

– קראו את המשנה – נתן השר צו.  המשנה בא ופניו נפלו מאד בראותו את השר ואותי.

– אתה נתת צו להביא במאסר את האיש הזה? – שאל השר בשומו אל המשנה פניו.

– חטאתי – ענה המשנה.

– ומה עול מצאת בו? –

– הוא משגע –

– אם כן בית מקלט למשגעים הבית הזה – קרא השר ושחוק נראה על שפתיו – אך מי הגיד לך כי משגע הוא? –

– יהויריב שלח להשמיעני כי הוא השתגע בבית התפלה –

– ומדוע לו צוית להוביל אותו לבית המשגעים? –

– חטאתי אדוני, שכחתי –

– איפו תגור? – שאלני השר.

– לבית בנימין העושה בורית אשים פני אם תתנני אדוני הצדיק לצאת מזה –

– כתוב את שמך ובית בנימין על הגליון ולך בשם ה', אך אל תשנה מקומך למען ידעו השוטרים לבקשך כאשר אמצא חפץ בך – כצבי נמלט מפח מהרתי לבית בנימין, והוא התחלחל בראותו פני כי לא רחצתי פני במים ולא החלפתי את כתנתי זה שבעה ימים.  ספרתי לו מכל הנעשה לי והוא קרא באנחה: אבן זה הוא יועץ בליעל, אך ה' הצילך מידו, ואני לא ידעתי עד מה, כי לא אחד ממכתביך בא לידי.  אך ה' שלח לך מלאכו ויצילך, השר אשר קרא לנפשך דרור בא הנה זה ימים אחדים לבקר את כל בתי האסור ויהי לרבים לפלטה גדולה ולולא הוא מי יודע אם לא אבדת בבור ואיש לא ידע –

מן העת ההיא נותרתי בבית בנימין, כי לא נתנני לשוב אל בית התפלה ואל החסידים, מפתו אכלתי ובביתו שכבתי ויורני שפת בריטאניה ובן-שמריה הורני חכמת החשבון למען אמצא חית ידי בבית מסחר. עשיתי חיל בלמודי כי בשום לב הגיתי ומורי שמחו בי.  בביתו נודעו לי דרכי הרשע יהויריב ואחיו.  ואשמע את אשר עשה בנכליו לשמעון בן-שמריה אבל רעי ומלמדי.  שמעון היה אחד מעשירי העיר ויהי ימים רבים ראש הקהל, אך יהויריב ואחיו החסידים כרו בכל עת שוחה ללכדו, כי קנאו בו והצדיק בצבועאל נתן למו תעצומות, כי לא האמין בשמעון אשר בקש דעת ויחנך גם את בנו על ברכי הדעת, ובנו זה השמיע בקהל כי רוחו לא נאמנת את הצדיק וחסידיו ויעלה אף כל החסידים וירדפוהו ויטלו שתים על שמעון אביו, כי ישלחהו לצבועאל להתודות לפני הצדיק על חטאתו, או כי יקח לו אשה אחת מבנות יוזבד העשיר אשר התחשב כראש החסידים בעיר, אך בנו מאן שמוע בקולם והוא לא עצבו מימיו ולא הכביד עליו אכפו כי יביא צוארו בעול החסידים, אז פרצה המריבה בין שמעון ובין עדתו וירדפוהו ויבקשו לו תאנות  ויהויריב בראשם, וחפצם הצליח בידם לדכא את שמעון תחת רגליהם,כי גם יד שר העיר אשר הרבה הרע ויטה אחרי הבצע, היתה אתם להכריעו וימצאו בו קשר למלך ויצא משפטו להגלות לארץ אחרת עשר שנים, אז עזב גם בנו את הארץ ויסע מארץ אל ארץ ארבע שנים עדי שב אל עיר מולדתו למען מכור את בית אביו וכל אשר לו ולבחר לו מקום מושב, אך לא עשה כזאת ויותר בעיר שבמה לתמהון לב כל יודעיו.  אלה וכאלה שמעתי בבית בנימין ומדבריו הבינותי כי גם הוא יליד ארצי הנהו, אך הוא לא השמיע דבר על אדותיו ואני לא אצתי לדעת סודו. כשנה תמימה ישבתי בביתו ואדע את שפת בריטאניה ואדבר בה כאיש בריטאני מלדה ומבטן, כה הגיד לי בנימין, ונשיח בכל עת רק בשפה ההיא, וגם חכמת החשבון באה בלבי, אז החלו לחשוב מחשבות על אודותי, להכין מצעדי ויחלקו בעצותיהם, בנימין אמר כי אלך לעיר אשדות או לאחת הערים סביבותיה לבקש לי בית אשר עבוד עבודתי, ובן-שמריה אמר כי אשים פני לארץ אחרת.  אך שניהם גמרו אמר כי אעזוב את העיר לבקש לי מחיה, ובן-שמריה אמר לתת לי מכספו מאתים שקלים למען תמצא ידי לנסוע ולבקש לי מקום ואגמור אֹמר לעזוב את העיר בעוד שני שבועות אחרי עבור ימי חג הפסח.

 

י"ט

מַחֲלַת לֵב

אך בימי הילדות ימצא איש נחומים במלוא כף נחת אחרי מלא חפנים עמל; כרגע יסלח הילד למיסרו בשוט בימין אם בשמאלו יושיט לו ממתקים, עד ארגיעה ימחה אשר בידו לו הוא, ועל כן יתננו לבו לשמוח בעת שמחה ולשכוח עמל בעת טובה.  כן המה הילדים וכן המה גם הבאים בימים, אשר לא לבם יהלוך בחקר והלך נפש, להם ימתקו רגעי שמחה ושנות עמל לא יזכרו כאשר יעברו ונאספו.  אך לא כאלה היה חלקי בעת ההיא, ימי הילדות עברו, מבלי אשר הראוני בשמחה, וזכרונם הרוני לענה.  תֹּם לב האנשים, אשר בהמה המה, לא מצא קן בלבי, אשר בקש דעת ומשפט, ולבבי זה אשר בקש דעת הוא בקש גם גדולות, גדולות אשר אזלת כחו ממצוא וגם כל האדם לא ימצאנו.   בקשתי למצוא אך צדיקים בעת אשר לא בדרך צדיקים אחזה רגלי, בקשתי בית, מנוחה ועֹשר מבלי אשר עמלתי למצוא אותם בעמל כפי, לכן היתה לי העיר כמערת פריצים, אף כי שני אנשים צדיקים נמצאו בה, אשר הרבו להיטיב עמדי בנדבת ידיהם ובנדבת פיהם, הלא המה בנימין ובן-שמריה, ובארץ תחתית היתה כל הארץ בעיני, אף כי גדל חין ערך המתנגדים וצדקתם בעיני, מעת אשר ראיתי דרכי החסידים, ולבי לא נתנני לשוב גם אליהם, כי עת אשר הגדתי להם צדקתם גם רעתם זכרתי ואתנודד.

חולה אשר לחמו במעיו נהפך וכמרורת ראש ולענה בפיו אשר על כן זהמתו חיתו לחם הוא יבחל גם במאכל תאוה ויקרא למתוק מר, וחולה אשר הוכח במחלת נפש,  אשר דרכי לבו מְבֻלָעִים ומחשבות רוחו תהפוכות, הוא אך תהפוכות ואון יראה.  גם אני הבטתי אך עמל ואון ואקוט בפני על כל מראה עיני ותחת כי עד הנה היה לי הרעיון הרחק נדוד לחגא, בקשתיו עתה בכל לב.  הרחק נדוד בקשתי, יען כי המרחק נעלם מעיני, ונפשי אותה, רוחי בקש, לבי חפץ ולא ידעתי מה המה מבקשים, אבל מנוחה לא נתנה לי בבית מנוחתי.  לפעמים שאלתי את נפשי: מדוע לא מצא נחת בבית בנימין, בחברת הרעים ישרי הלב, אשר בצדק יתמכו בימיני ובלשון אמת יורוני וידאגו עלי גם לעשות לי בית, מה זה יבקש עוד לבי, מדוע הוא נגוע כל היום? למה רוחי נכאה כמו צר לי המקום? אך לא מצאתי מענה.

ויהי אחרי אשר שבעתי נדודים וכעס כשלש שנים, מעת אשר עזבתי את שכולה, ואחרי אשר הוספתי רב דעת ומכאוב בהגלות לעיני דרכי החסידים, מזמותיהם ונכליהם, אשר כדבר באֹפל יהלכו לאכול על ימין, לטרוף על שמאל, לכלה את שנוא נפשם ולבלע את אשר לא יתן להם יד, אחרי אשר למדתי גם אני ארחות הזדונים האלה, הדורכים ברגל גאוה על כל יֹשר וצדק ורק לאמץ כֹּח אגודתם כל מגמתם, ואשר עשו המה גם אני הייתי עושה מבלי דעת ומיראה ואהי לְמָפָץ בידיהם לבלוע צדיק, ואחרי אשר מצאתי גם אני חלקי: רֹע פנים, מכשול לב ונפש נכאה, גמרתי אמר לעזוב את העיר אשר היתה לי לבלהות ואת הארץ אשר אך תהפוכות ראיתי בה, אולי אמצא מזור לתחלואי לבי.  מה גדול שבר האיש אשר יבקש להסתר מארץ מולדתו, אשר יחוש מפלט לו מאחיו, זאת ידעתי אני בעת ההיא.  עד הנה חשבתי כי רק עם אחד בארץ, הוא עם ישראל ויתר העמים על משפחות החיות והבהמות יחשבו, להם לא חלק אלוה חכמה, לא חלק להם באלהי אמת ולא נחלה בחיי עולם, וכל מעשה ומפעל אשר ראיתי בני עמי עושים היה כמעשה בני אדם כלם  בעיני, כי רק המה נקראים בני אדם, חשבתי למשפט, וכאשר חם לבי בראותי עמל ואון, נשבר לבי בקרבי ובכיתי לקשה יום, וגם לקשי יומי אני, אך לא חשבתי מחשבות להמלט מצרה, כי אנה אברח? איפו אסתר, אחרי כי כל בני האדם עִווּ דרכם ויעותו משפט? ורק זאת עצרה בעדי לבל אתן לזרים ידי, יען כי לעזוב את עמי ולהתרועע אן עם זר היה בעיני כמו לוא אמר לי לבי: עזוב את בני האנשים ושכון בתוך לבאים.  אמנם עתה אחרי אשר למדתי דעת לשון וספר אשר לא לבני עמי המה ואבין להבדיל בין עם ועם, ארץ וארץ, כי נסכו עלי מורי בנימין ובן-שמריה רוח דעת, ויורוני כי איש איש לאלהיו ישא עין, באמונתו יחיה ובמשפטי בני האדם ילך לבו ואדע כי אנכי לישראל אני, ממנו יצאתי ובין בניו אחשבה, בכבודו אתימר ובחרפתו יחורו פני, ובהתבונני למעשי המעקשים ארחותיהם, גדל בעיני עון אחי אלה מעון סדום, אשר בניה שחתו רחמם מכל בן נכר ובחוץ ילין בה גר ובת עמי לאכזר לעמי, איש את אחיו יבקש לבלוע, לא לקראת עמים זרים אשר ידכאום כעש, אשר ירמסום בטיט חצות יערכו קרב ומלחמה, לא נגד שונאיהם בנפש אשר ישלחו בהם לשונם לשון אפעה ישלחו חציהם, כי אם ללב אחיהם בני צרתם, אשר יחד ישימו גום כעפר חצות לכל זר ובליעל! כה הרשעתי כל העם בעבור רשעת שנים שלשה פועלי און ואצדק בעיני במשפטי אשר חרצתי כמו אם נקיתי מעון ואך טוב וחסד רדפתי כל ימי חיי.  אכן זה הוא פרי הדעת אשר לא גמל! עיני האדם כי תפקחנה תראינה בראשיתן אך פני אחדים ומום בם, וימים הרבה יעברו בטרם ישכיל לראות פניו בראי מלוטש, ובכל זאת יבקש להורות, להדריך ולהטות לרוחו אדם רב באמרו מצאתי חכמה, וכמה יקראו מלא כל ימיהם אחרי המעקשים ארחותם מבלי אשר הבינו לפעולות ידיהם המה!. . .  רוחי נשבר ויקרא לגזרים, אהבה לעמי ואיבה לו, צדקתו ורשעתו מצאו חליפות בו ידים ולא היתה בו נכונה, לשוא קרא בנימין באזני דברי  ימי העמים ללשונותיהם ויוכיח כי עמים רבים יעמיקו ישחיתו ירבו הרע אלפי פעמים יותר מעמי, לשוא הראני את עם הארץ אשר לא ידע מוסר ודרך החיים, וכבהמות יער איש לעברו יתעו בדרך אשר יסדה להם תאות לבם, ובכל זאת לא ישא כל העם עליהם חרפה, וכנגדם קרא בשם ישרי לב מעמי אשר ששו אך לעשות צדק, וחכמה וישׁר היו אזור חלציהם ואיש לא זכר את צדקתם, לשוא העביר לפני מחזות נוראים מרגיזי נפש ומעכרי רוח כל בשר איש, אשר ארץ ספר הָעֲקֻבָּה מדם חוללתם; בשׂוּמוֹ לעיני במת מטבח ועליה יכרעו אלפי בני ציון הנדחים, מִֻגשִׁים להרג על אמונתם החקוקה בְתָו-שדי על לבביהם הטהורים כטהר נפש האדם בטרם שמע חלקת לשון הנחש המדיחו ללכת בדרכי שאול, ובערכו הקרבנות האלה, אשר רק אמונתם ובור לבם חטאתם, מול בני השחת, המה הכהנים, אשר ירוממו אלהי האהבה בשפתם ורצח ודם בידיהם, העוטרים את הבמה מסביב וישירו שירי הללויה בפה חנף, בעת אשר לבם יכין מרמה ורצח לנפשות נקיות ועיניהם תראינה לבת אש אוכלת אביוני אדם בלי עון, ואלה הצאן האובדות אשר לטבח הָכְרָעו לא יתחננו למרצחיהם, לא ישימו באלוה תפלה על כי הסתיר פניו מהם בעת אשר דמם מֻגָרִים כמים למען קַדֵשׁ שמו, כי אם גם המה יהללו יה בצאת נפשם מגויתם הנענה לחסות בצל אל שדי, רעיותיהם בין זרעותיהם, טפיהם על כפיהם יעמדו הכן בלי רטט ומרך לב לתת גויתיהם לאש אוכלה בצפיתם כי נשמותיהם תעלונה אבר למשכן אש אוכלה אש, ואלה המחזות אשר למראם גס לב נמר אכזרי נהפך לחמלה, לא הרכו לב האכזרים אשר הוסיפו לדבר שקר ממרום ולחזק בידי השואפים דם להוציא גם שארית הפלטה אל גיא ההריגה . . .

לשוא הראני תועבות כאלה וכאלה יוצאות מבית העמים, ויוכיח כי גם על רשעי עמי לא יכבד העון אחרי כי לא בידם עתותיהם ושונאיהם הדיחום מהדרך הטוב בסגרם לפניהם שערי החיים, ולא יתנו להם ידים למצוא חית ידם בישׁר וצדק, וכי אלה המרעים רק בעזרת השופטים אשר כזאבי ערבות ישאפו בצע מעקשות יעשו מעשיהם, ולא שב המשפט לצדק כי אז הלכו אחריו כל ישרי לב והרשים בחשך נדמו, כל אלה לא הועילו להשיב חמתי מאנשי עברתי, ואחרי כי כל רעתם ראיתי ורעת רָעֵי העמים לא נגלו לי, לכן החזקתי בדעתי כי המה הרבה הרע מכל הרשעים אשר על פני האדמה, והרעיון הזה היה כקוץ מכאיב בלבבי לקרעהו בלי חמלה ואשנא את עמי באהבתי אותו, כי אמנם אהבתי את עמי מבלי דעת מה עזה אהבתי לו, ולולא אהבתיו כי אז לא התחמץ לבבי בזכרי רעת הרעים בו, אכן האהבה היתה עצורה במעמקי לב והשנאה נשאה על דל שפתי, ומדי זכרי את החסידים ועלילותיהם כן חם לבי ושנאה מלאה חדריו, אשר על כן גמרתי אמר לשמוע בקול בן שמריה ולעזוב את הארץ, לבל אשוב ואראה פניהם.  ויהי בשבתנו יחד בביתו בדברנו אדותי ואדות הדרך אשר אבחר הוצאתי כל רוחי ואומר: ולעצתך אקשיב ואעזוב את הארץ, כי כאש תֻּקַד בלבי מדי אראה את היהודים בארץ הזאת –

– כדבר אחד ערלי הלב אשר מדי הסירו סבל אמונתו מעל שכמו תדבר – קרא בן-שמריה בתמהון – ראיתי רבים מאלה אשר לא ראו דאת ישפעו בעמם ויתנו שמו לשמצה ויתקלסו בו, אמנם מפיך לא פללתי שמוע כזאת.  הן קראת בספרים ואמרת כי תדע לשפוט משרים, כי בכל הארצות ובכל העמים ימצאו רעים וטובים ולא תרשיע את עמך כי בכל העמים חבורות חבורות ומפלגות מפלגות רעותה תרדוף בחמה, גם בכל העמים מתקדשים, מתחסדים ועושי רמיה, ועושי צדקות באמת כאשר ימצאו בישראל תבקש ולא תמצא. הנה החסידים הרעו לך ותקרא חמס ומדוע שכחת את המטיבים עמך ועם כל אדם? ומדוע לא תזכור את המתנגדים אשר בפיך השמעת באזני תהלתם כי ישרי לב המה?

– גם בישרים האלה חרה אפי, כי יחבקו ידים ולא יתעוררו להסיר את הצרעת הממארת הזאת מקרב בית ישראל, כי מדוע לא יאזרו כח ועז לבער אחרי חבר הבוגדים האלה עד תמם לבל ישאר להם שרש וענף על אדמת ישראל, הלא גם המה יחטאו כי יראו עון ולא יתבוננו, מדוע לא יעשו כלם אגודה אחת לגלות רעות הסוררים האלה באזני שרי הממלכה והמה יעשו בהם שפטים –

– וזאת תחשב בעיניך לצדקה, כי יכה איש את אחיו בלשון?! – קרא במנוד ראש – כי יתנו חרפה על כל ישראל, למען בער הרע ירבו הרע! אמנם כבר השמיעו רבים כדבריך וגם זקנים ממך לימים כפיך דברו, אכן המה כלם נבערו ונכסלו כי לא ידעו דרך צדק. האיש המכה רעהו בלשון לו רשע ומלשין יאמר, ומה גם להכות בלשון מאות אלפי איש מבני ישראל יען כי נמצאו בהם רשעים.  האיש אשר יאמר לעשות כזאת הוא רשע וזר ויצדיק במעשיו את אלה הרשעים בעיניך.  אמנם לוא גם לא נחשב זאת לעון וידענו נאמנה כי השרים אך טובתנו ידרושו.  גם אז לא צדקו במעשיהם כי לא הצליחו.  לא בזרוע רמה נשים דלתים ובריח לרוח קטב, לא במגן וצנה נעמוד נגד דבר באֹפל יהלוך, הוא על פנינו יעבור ויחלוף, ישים שמות ולא נראה, יחבל ארץ ולא נדע מאין נפתחה הרעה.  וכל משכיל על דבר ישב בביתו בעת רעה ויסגור דלתים וחלונות לבל יעלה בם המות, יתבונן באהובי נפשו להצילם ממוקשי מות, יכין ארוכה ומרפא לַנָגוּעַ, אך אם שלח הדבר יד ויטרוף אחד מהם אז אין אומר השב, ישלחוהו ויטהרו את הבית לבל תגע הרעה עד יתר היושבים בו.  אך אוי לו להאיש אשר יבטח באֹמץ לבו ויצא ללחום את המגפה ויבקש להמרות רוחה, אז כלה ונחרצה עליו, כי היא תגבר חיל ותשים שמות במקום מצאה משכנות לה – הזכור תזכור עוד את אשר קרה פה עת אשר גאה גאו מה הנחל ויעברו חק, ובעל הרחים, אשר נפשו מרה לו על אוצר דגנו פן ישטפוהו משברי המים, עשה שכר בפני הגלים למען הציל בלעם מפיהם, הלא תזכור אחריתי? המים פרצו ועברו, וברעם ורעש אחזו בירכתי בית הרחים וינערוהו ממקומו ויפוצצוהו לרסיסים וגם אדונם העושה שכר מצא קברו בין משואות ביתו ואוצרות דגנו אשר אמר להציל ביום עברה.  הנה כי כן הוא דרך התבל, אם תשים מעצר לרוח יגבר כח, כי אין אדם שליט ברוח, על הגויה ישים איש-זרוע מתג ורסן, אך אזלת ידו מכלוא את הרוח,  והדבר הזה היה למוקש לישראל מימי עולם, כי לא הבינו אל פעולת הרוח והקדישו עליו מלחמה, ועל כן רבו הפושעים בהם.  לולא קמו בימינו להלחם נגד אגודת החסידים, כי אז כאשר באה כן הלכה לה, רוח הדעת עבר על הארץ ויגרש אותה ואת כל הבלי שוא גם יחד, אך ברבות צורריהם כן יחבלו מזמות להנצל וכן יעשו חיל, והלא הצדק אתם לקום בפני רודפיהם ומי זה ירשיע את נלחם את לוחמו? אם ימצאו בהם אנשים אשר לבם רע ויבקשו עשות רע גם מבלי כל יראה, הלא גם המה אך אנשים המה, וכאשר לא נרשיע  עם כלו על כי ימצאו מרצחים בקרבו כן לא נשים אשם נפש המפלגה כלה באשמת אחדים ממנה, אך האיש אשר לא ידע דרכי התבל לא יבין את זאת והוא ירע למנגדיו גם ישחית נפשו.  הסר כעס מלבך וראה והתבונן כאיש דעת ואחרת תדבר –

– אמנם חי נפשי כי לא אבין למליך – קראתי משתאה – האם למליץ יֹשר תהיה לבני עולה אלה? האתה תגער באלה אשר יאמרו לגדע קרן הרשעים האלה? אתה אשר כבודך חֻלל על ידם ובאשמתם נגזר אביך, האתה תפצה פיך לדבר טובות עליהם גם להצדיק? בינתי תסתתר! –

– הרגיע רוחך ובינה למלי, לא על כלם אדבר טובות, הזדונים שנואים גם לנפשי, ולוא מצאה ידי לעשות משפטים את הרשעים אשר גרשו את אבי מהסתפח בנחלת אבותיו בזדון לב, מבלי אשר ארע לישרים בלבותם כי אז עשיתי זאת בשמחת לב ותהי לי שלומים לריב חרפתי, אמנם לא אעות משפט, ואף כי אוהב אני את אבי כאהבת כל בן לאביו ואולי עוד יותר, כי ידעתי כי בשלי מצאה אותו הרעה, מאהבתי אותו עתה נפשו ברעה תתמוגג, בכל זאת לא אטה משפט להסיר ממנו כל עון למען הגדיל רשעת שונאיו.  לוא  חשבתי כמוך והרשעתי רק את רודפיו אז אולי בקשתי דרך לנקום נקם, אך אני לא כן אנכי עמדי, נפשי יודעת מאד  כי חף אבי מפשע לרעיו ואוהביו, אך לא נכחד ממני כי לא ישרה נפשו בו בריבו את אויביו, הוא נתן חרב בידם להכות אותו חרם, הוא הוסיף להם עצמה כי ישיבוהו עד דכא ויצדקו בעיני העם, ואמנם גם בלבם יצדקו, כי הוא, הה! נשא בראשונה על שפתיו דברי שטנה, והוא הפיל עליהם בלהות באמרו: אני אכה אתכם בלשון.  להכות בלשון! העון אשר לשמע אֹזן יחרד ויבהל ממנו כל ישר דרך, העון אשר ברצח, כשפך דם יחשב בעיני כל טהר לב, העון הנורא הזה אשר היה ראשית חטאת לעם הזה, חטאת אשר השחה השפילה לארץ כבודו ותתנהו לשמצה ולזעוה בעיני מנדיו, התנין הזה אשר בלע חיל עמי ויאכל בניו ובנותיו, כבודו ומאודו ויושיבהו בסתר המדרגה, העון הזה נשא על שפתיו למען הביא מרך בלבב שונאיו, ולא חשב פשע שפתיו לו לחטאה, יען כי מעודו הסכין לשמוע מפי עברים נצים: אני אכך בלשון, אני אלשין אותם אל השרים, ורבים לא רק בדבר שפתים כי אם בפעל כפים יעשו שאת למען בצוע בצע או לנקום נקם, העון הזה היה למכשול לאבי, כי גם הוא בהל על פיו ויחטיא את בשרו להשמיע על דל שפתיו: אני אככם בלשון! ומכשול עונו היה למכשול לו, בו כשל ונפל, ואויביו אשר רדפוהו לא יאשמו כי למען הציל את נפשם מידי מלשין כרו עליו שוחה, וצדיקים המה בעיניהם ובעיני כל האדם כי בערו את הרע, את המלשין מקרב העדה.  ומה גם אחרי אשר מפי הצדיק אשר באלהים הוא בעיניהם יצא משפט אבי לרעה, הוא הסית בו את קהל חסידיו והמה ששו לעשות מצותו ויתברכו בלבם כי צדקה עשו.  ואם כי נפשי יודעת מאֹד כי לא עלה על לבי אבי לעשות את הנבלה הזאת אך פיו ענה בו.  הנה כי כן נשגה כלנו בלי דעת ונשים חטאת נפשנו בראש יריבנו וגם אתה אם תשוב ותחקור דרכיך ויצרי לבך אולי אחרת תדבר –

– את חטאתי תזכירני – קראתי נפעם – כי גם אני הייתי אורב במסתרים לנותן לחמי, אמנם זכור כי נדחתי בפשע שפתי רשע ולא חפצתי עשות רע, רק יען כי נפתה לבי לשמוע בקול יועץ בליעל עשיתי מדחה ובהודעי מהרתי להיטיב דרכי –

– ומיד הגיד לך גם אלה הרשעים לא נתעו בשוא, ואם לא גם מדיחיהם נדחו בחלקת לשון רמיה ואם לא ינחמו גם המה ממעשיהם בהודע להם עותתם? ומה עשית אתה לולא קם בנימין להחזיק בימינך? הלא אז אכף עליך המחסור לשוב על עקביך ולדרוש שלום האנשים אשר מאסת בם! או לוא היה לבב בנימין כלבבך להרשיע את כל האדם בראותו כי חטאו, הלא אז מאן אף דבר אתך, הן במו פיך השמעת באזניו כי חטאת נוראה חטאת ובכל זאת האמין בדבריך כי תשוב להיטיב דרכיך, יען מה? יען כי חשב בלבבו, יש לאל יד כל האדם להטיב ולהרע, ואם חטאת בעת אשר הלכת עם שוגים מני דרך תשוב ותעשה טוב כאשר יתמכו אנשי לבב בימינך, ועל כן קרבך לבל תשוב ותפול במהמרת פועלי און, וגם כל אלה הרשעים ייטיבו מעשיהם אם ימצא להם איש אשר יורם בדעת והשכל, באהבה ודברי שלום, כי גם אלה אך שוגים ולא רשעים המה, כי לולא העריצו את הצדיק ויחשבו דברו כדבר האלהים, ולולא חשבו את כל  מכחש בו כמכחש באלהים כי אז לא עשו את אשר יעשו –

דבריו הביאוני במבוכה כי לא מצאתי מענה, אך לא הצדקתיו במשפטו, גם היטב חרה לי על כי יְשַׁוֵּני    אל פועלי און ואני הייתי צדיק בעיני, וחטא חטאתי טפלתי על יהויריב והחסידים מרעיו ואחריש רגעים אחדים, אחרי כי התעוררתי ואֹמר: אבל הלא במו פיך רוממת תחת לשונך את היהודים בארצות אחרות;  ולפי דבריך עתה אין צדיק ואין רשע כי איש לרעהו ישוה –

– אמנם כן הוא, היהודים בארצות אחרות הטיבו דרכם, יען כי הטיבו להם, כי לא יחיו עוד במצור ומצוק וגזל-משפט לא יתעם לעשות רע, אכן לוא הביאו אותם הנה והושיבום במחשכים בארץ הזאת או היו גם הם כמו יושבי הארץ הזאת, ואם נקרא דרור לאלה היושבים פה ונושיבם בארץ חפש אז ייטיבו גם המה את דרכם, וכאשר יראו באור החפש כן יראו באור הדעת ויבינו משפט ולא ילכו אחרי הבלי שוא ושטי כזב, אשר אך הולכי חשכים היושבים בצרה ישימו בם מבטחם –

– אמנם הלא גם בארץ הזאת איש מרעהו יפרד, הן המתנגדים לא ירבו הרע כמו החסידים ואנשים הרבה אנשי צדק וישׁר ראיתי בתוכם, לא כן במשפחה הרעה הזאת המה כלם אך מזמות און יחבלו והיטיב אין אותם –

– ובעיני ישוו, אלה כאלה אנשים המה, הלא במו פיך ספרת לי דרכי מנשה אשר כצפעוני יפריש ויסתתר בין שושני חמד להכאיב ולשלוח רעל לשונו בידי תמימים, כן התגולל בבית אבי דן, וכן התגלגל תחת שואה בית  אבינדב לשום שמות ולהרבות שבר, וחלקו הלא בין המתנגדים אשר תדבר טובות עליהם ואם כן לא נופלים המה החסידים מהמתנגדים, אלה כאלה ילכו כצאן אובדות אחרי דברי מורה מתעה אשר ידע לקחת לב העם, אם מנשה שמו ואם צדיק יקרא, אחת היא, האחד יחטא למלא הות נפשו, למען מצוא כבוד ומשרה וידיח בחלקת לשון את הבוערים אשר לא ידעו בעשותם רע ויעשו הרע ויאמר בלבם כי עושה אלה טוב הוא בעיני אלהי המשפט, והשני יעשה זאת למען החזיק באגודתו לבל תפרד.  אך בזאת יבדלו, כי אחד המתנגדים לא ימצא און לו להטות את כל העם לחפצו, כי המה כלם איש לעברו יתעו, ואת אשר יכשר בעיני האחד לא ימצא חן בעיני השני, כי חלק לבם ועל כן לא יאשמו יחד ולא תגדל הרעה, אמנם גם לעשות טוב קצרה ידם, כי אם יקום אחד מהם להשמיע טוב ויפתח שפתיו בחכמה להשמיע עצה בקהל אז יקומו אחרים וישימו לאל מלתו ויתנו את עצתו כעצה נבערה, יען כי לא מלבם יצא הדבר, לא כן החסידים אשר כלם כאחד יטו אֹזן למצות הצדיק, על פיו יצאו ויבואו  ואחרי דבריו לא ישנו, המה יצליחו בדרכם בכל אשר המה עושים ועל כן גם טובתם גם דעתם תגדל.  הגנב החותר בחשך בית הוא לבדו, הוא ישא את אשר נפל בידו וימהר לברוח ולהמלט, לא כן אם חבר גנבים ישפטו גדוד המה יגנבו דים, אמנם כזה כן זה גנב הוא ולא נופל האחד מהשני.  ראה את החסידים איך איש את רעהו יעזרו ולא יתנו למוט את אנשי שלומם, ואם יקרה לאיש גע אז ימהרו לתמוך בימינו, לא כן המתנגדים המה יושיטו פת לחם לדל הדופק על פתחם, יתנו ארוחת יום לבן ישיבה, אך להשכיל לדל, לעזו לאיש וביתו עת תמוט ידו לא ישיתו לב –

– אם כן תצדיק את החסידים מהמתנגדים?! – קראת בשממון.

– גם אצדיקם – ענה במנוחה – באחת, כי גם אם יעשו רעה לא בהם העון כי אם במורם הקדוש בעיניהם ודבריו כדברי האלהים ויכבדוהו ויגורו ממנו, ולצדקה תחשב בעיניהם גם לעשות הרעות אם מפי הצדיק יצאו, וזאת שנית כי המה לא לאנשי כי אם לאנשי חרמם יעשו רעה, המה רק על המתנגדים אשר ישנאום כבני נכר יקדישו מלחמה, ומי הוא זה אשר לא ישנא את משנאיו ולא ירדוף את רודפיו? הנה כי כן יבקשו גם העמים אשר ירדפונו באף ולא יתנו לנו חנינה, ואשר ישקצונו כטמאת הנדה, המה יבקשו ממנו כי נשיב להם אהבה תחת איבתם וטובה תחת רעתם, ויתנונו לשמצה על כי נשנאם בלבנו.  ומדוע ישנאו המה אותנו? מדוע ירדפונו ויחשבו רק רע עלינו כל היום? – זאת הלא ישיבו אל לבם.  וגם בישראל, נמצאו אוילים חסרי לב אשר ישימו אשם נפש אחיהם על כי ישנאו את שונאיהם.  ישיבו שונאינו חמתם ממנו ונשכח גם אנחנו את כל הרעות אשר עשו לנו ונהיה שלום.  וכן גם המתנגדים יזעקו חמס על החסידים כי יבקשו רעת, ומה? האם המה לא יבקשו בכל לב להרע לחסידים? הן גם המה יחבלו מזמות כל היום על החסידים, אך לא יצליחו יען כי חלק לבם וידי החסידים תעשינה תושיה, יען כי כאיש אחד חברים יצאו לפעלם, ובדבר הזה אצדיקם, ועתה העוד לך דברים? –

– יש ויש – קראתי בקול – הן תרשיע את המתנדים בפשע אחדים מהם, האם פשע מנשה ישאו כלם? ואם ימצאו מתי מספר אשר יעוו דרכם, האם תפקוד עונם על העם כלו? –

– חלילה לי מעשות זאת! אכן גם בחסידים אנשי לבב דורשי ישׁר וצדק ומדוע תרשיע את כלם? –

– אני לא אדע אף אחד בהם אשר יעשה טוב –

– אנא אל תעשה שקר בנפשך למען החזיק בדעתך, הן במו פיך הרבית להלל שם איש בעיר שכולה משה בן-צבי שמו אשר הרבה להיטיב עמך והוא גם הוא הלא בין חבר החסידים ימנה ואיך תאמר כי לא ראית אף אחד? –

– אמת הדבר כי כמלאך אלהים האיש הזה בעיני, אך לבו לא ילך בדרך כל החסידים ולא יתן ידו להם להקים עצת רעה, זאת אדע נאמנה –

– ומי השמיעך כל אלה? האם בסתר לבו ישבת, או בחביון כליותיו הטבת לראות כי תדע כל אלה? –

– אני שמעתי דבריו בדברו את בת בתו והתורה אשר יצאה מפיו להשכיל להיטיב ולא להרע, וזאת ראיתי כי נפשה זכה כמלאך אלהים והוא הלא אצל מרוחו עליה, אות הוא כי רוח טהור לו, וגם היא השמיעתני את רוב צדקותיו ואאמין לדבריה –

– הנה תצדיקנו יען כי בת בתו שפכה עליו רוח חן, ואני מגיד לך כי אלה וכאלה ישרי לב לאלפים תמצא, לוא אך נתנה הילדה עדיה והצדיקתם, הנה עתה אבין מדוע הבדלת אנוש אחד מאלפים לדבר טוב עליו –

– לא אבין למליך – עניתיו ועשתנותי נבוכו מבלי אשר ידעתי מדוע, ופני היו לפני להבים.

 – אם לא תבין למלי מדוע אדמו פניך כדם? – שאלני וישם בי עיניו החודרות עמוק תוך חדרי לבי.  לא ידעתי מה זה היה לי כי נבוכותי עוד יותר ודמי עורקי התגעשו ולבבי היה כהולם פעם, ואענהו במבוכה: חי נפשי  כי לא אדע מדוע אדמו פני –

– אם לא תדע – קרא ברגש – אשמיעך אני וידעת, הידעת מי היא המסכסכת עשתנותינו, הַשָֹמָה גבול לרעיוני לבנו, המושכת אותנו בחבליה ללכת אל אשר תחפוץ?  האם לא שמעת מי היא הפורשת רשתה ליד מעגלנו ותצודנו ותשחק בנו כצפור, המשקה אותנו כוס שכרון ותגרש כל רגש אהבה או איבה אשר קננו בלבנו בטרם ראינו פניה ונאהב ונשנא כמצות שפתיה, ואשר לא לעתים רחוקות תפרוש גם מעטה צדק על מעשי רשע ומכסה חכמה על משעי תעתועים? הידעת מי היא? הבה אגדך, היא – האהבה! היא שמה דבריה בפי הילדה לדבר טוב על אביה ויהי בעיניך כמלאך אלהים.  ולוא אצלה מהודה על מנשה כי אז קרן גם עור פניו ויהי כבן אלהים, זכור זאת והשב אל לבך כי אולי גם אלי דבר יגנב מפי בת יהויריב וימחה כעב פשעיו –

– בת המרצח: – קראתי בקול עוז ועשתנותי אשר נבוכו זה עתה שבו ללכת בדרך נכון, כשותה שכור אשר יתנו עליו פתאום מים קרים ורוחו ישוב אליו – בת יהויריב! בת השטן אשר בלע את אביך כתנין ויחלל כבוד ביתך ביד רמה? לא אאמין כי כה נפלת פלאים לאהוב בת השחת, כי עד שמים יגיע עון כזה, שאול חטאת אם נאמנים דבריך! –

– כל איש צדיק הוא עד אשר לא חטא, ואין חוטא בלי תאוה, והתאוה מה היא לא יבין איש בטרם באה בלבו ועל כן ירשיע את רעו אשר נפל ביד ותשים חחה באפו להטותו לרוחה, גם אתה עתה דַבֵּר, שפוט, הרשיע עד אשר לא יבואו הימים אשר גם עליך תעבר כוסה ותשתה ותשכר, אך אחרת תדבר עת אשר תתעורר האהבה בלבך פתאום ותעמוד לפניך ותכיר מַרְאֶהָ,  אשר לא ידעת תמול שלשום, היא תתן אמר ודמי לבבך ירתחו כסיר מצולה, תפתח שפתיה וכל קרביך יהפכו לנהרי נחלי אש ורוח זלעפות נוססה בם, ויעלו וישאו ויהמיו וְיַרְבּוּ המוקד ויעלו להבת שלהבת, בעת אשר כחולם בהקיץ תתהלך וצלם דמות האהובה אשר הציתה התבערה בלבך לנגד עיניך תמיד, תשלח ידיך, תפרד כפיך, לצלם התהו אשר ברא לך דמיונך משחית לחבל גויתך ולהתעות חושיך כְּהִתָּעוֹת עִוֵר  בלי מנהל, בעת אשר כל קול כקול אהובתך יִשָׁמַע , כקול שחוק פיה בקול רעם בגלגל, נשיקות שפתיה תשמע במשק גבים, מבטי עיניה תראה בכוכבי נשף ואור פניה בירח יקר הולך, תפקח עיניך, תכין אזנך וקול: אהובתי! יפרוץ לצאת מבתי נפשך, ואולי בעת אשר אביה יעמוד למולך ויקשיב למוצא שפתיך ויתנאף בך ויחזיק בערפך וישליכך החוצה כבן פריץ, או אז תבין להגיגי אני ולא תרשיעני! יודע אני כי כחוטא הנני לאבי באהבתי את בת ראש מריביו, אמנם רק כחוטא הנני ולא  אחטא, כי האמנם ישאו הבנים עון אבותיהם והמה חפים מפשע? וגם את אביה הרשע בעיניך אצדיק ואיך ארשיענו וחמה אין לי? לא אוכל לקצוף על האיש אשר הוריד את המלאך הזה, את חנה אשר באור פניה חיים ושלום, על אדמת עפר ואשר בצלו מצא מנוחה עד היום הזה, לא אוכל! חכה נא, יבוא יום וגם על שפתיך יהיה שם הילדה כאש צרבת כאשר שם חנה יסכסך כל חושי בי.  הנה גליתי את כל לבי לך, את הצפון בכליותי גליתי היום בפעם הראשונה יען כי לבי אומר לי כי הרגשות האלה לא מוזרות הֵנָה גם לך, ואם גם לא נודעו לך הנה תודענה ותבין הגיגי ובחנת את דברי ותדע את לבי, תבין מדוע זה עצוב רוח הנני כל היום ולא אבוא בסוד עליזים וכאיש אשר עליו אבד כלח אשב כלוא באביב ימי נעורי כמואס-חיים, הנני יושב בעיר הזאת כאסיר בכלא וכח לב אין לי לעזוב אותה, כי בה תאות לבבי, מחמד נפשי וכל יקר החיים, ולשוני תקצר לאמר לחיים: הרפו ורעו כי מות חפצתי! חיו אחיה, אסיר תאוה ותקוה עד אשר תמות תאותי, תדעך נר חַיָתִי או אז אצא מהעיר הזאת . . .

לא השיבותי עוד דבר, לא גליתי אזנו למוסר, גם לא חקרתי איזה הדרך באה האהבה בלבו ומה יחשוב לעשות  למען מצוא תאות לבו, כי כְמֻכֶּה בתמהון ישבתי, ראשית דבריו הכתני בתמהון ואחריתם הביאתני במבוכה, ורגש זר לי מאז התעורר במשכיות לבי, לבבי חם מאד בקרבי, בעצמותי בערה אש וכמו מחלת הקדחת עברה על נפשי, ובכל זאת הרגשתי ענה לא ידעתי שחרו, לא ברגשי הענג אשר הרגשתי עד היום, כי גם מחשבות נוגות התבוללו בו, ובכל זאת נעמו לי המחשבות ההנה, ובהזכירו את שם הילדה נפקחו עיני פתאום ואראה פניה המאירים כאור מאיר, ובזיקות אמריו הרעיש את מורשי לבבי מרגע לרגע עד כי שכחתי גם אותו ולא שמעתי עוד רעש אמרותיו, כי רק קול אחד שמעו אזני קול קורא בחזקה: עת לראות את הילדה – תשוקה עזה כמות התעוררה בבתי נפשי לראות לעוף על כנפי רוח, לראות את צלמה, לשמוע ניב שפתיה, להיות עמה, ועוד  רגשות רבות כאלה השמיעו אמרותיהן יחד ואשכח גם כי רעי יושב ממולי.  גם הוא החשה רגעים כי כבד עליו יגונו ולא שעה אלי, אך בהתעוררו בראותו כי הנני תפוש ברוב שרעפי אמר אלי: מה זה תחרוש? האם להוכיחני מלים תחשוב? –

– צדקת – עניתיו כאשר העירני מחזיון לבי – לא אוסיף לפקוד עליך עון כי צדקת –

– ומקרב לי אודך כי תדע את לבבי, ומעתה נשוח יחד כל ימי שבתך בזה ונועצה על אדותי אחרי כי לבי ערום נגדך –

– אבל אני אחפוץ לעזוב היום את העיר –

– היום? – שאלני בתמהון – הלא גמרת אֹמר לעשות דרכך אחרי עבור ימי החג? –

– אמנם אחת היא לי אם היום או בעוד ימים אחדים אעזוב את העיר ואחרי כי גמרתי אֹמר לעשות זאת הלא טוב לי למהר מעשי –

– ואנה תשים פניך בתחלה? – שאלני ויתבונן בי.

– אל עיר שכולה –

 אם כן אדמה כי קרובה נבואתי לבוא וזכרון הילדה ימשוך אותך אחריה –

– למה זה תחזה מבשרך כל איש? האם רוח אחד לכל האדם? את האחד תשמח האהבה והשני יתעודד לזכרון נקמה, לב האחד ירנין זמר משוררים והזני ישיש לראות דמעות עשוקים והשלישי ירקד כעגל לא למד לקראת נתח טוב ויצהל אל כוס יין, וגם דרכינו שונות: אותך תחזיק האהבה בחבליה ואותי ימשוך רעיון לבי, אמנם גמרתי אֹמר לעזוב היום את העיר וכן אעשה – עניתיו, אף כי לא ידעתי  מדוע אסתיר את רגשותי מעיניו.

– גם לי אחת היא לי ולא אדבר על לבך להותר עוד, הא לך הכסף אשר אמרתי ותן לי ידך לאות ברית אהבה ואל תשכח להשמיעני את אשר מצאך וביום טובה תשמע גם אודותי.  אך אם כלה ונחרצה מאת המקרה להשיבני עד דכא, ידוע תדע כי לא אאריך ימים פה עלי אדמות –

– חיה תחיה – קראתי בבטחה מקרב לבי כמו רוח חוזה נוססה בי – ועוד נשחק מטוב לב לפגעים ולהימים החולפים אשר עברו ברעה –

– מי יודע? אך זאת תדע כי אם יסתם כל חזון ממני עד עבור שנה אז אינני עוד בחיים, כי לא טוב אני מאלפי  האנשים אשר יטרפו נפשם בכפם שנה שנה, כאשר ראיתי גם אני בעיני בהיותי בלונדון, כי אנשים אשר בטנם תחסר, ישימו בידם קץ לחיי הבלם, ואני נפשי ריקה, אין ששון ואין חיים לי אם לא תתן לי תאות לבי ואהיה גם אני כאחד מהם – .  לא שמעתי דברים כאלה יוצאים מפיו ימים אחדים לפנים החזיקתני שמה ונסיתי לדבר על לבו לנחמו, אך עתה מלאו מחשבות בלולות כל חדרי לבי ולא שמתי לבי לצרת רעי ואיש חסדי.  נתתי ידי לו ונפרד איש מרעהו, גם בבית בנימין לא אחרתי שבח כי אם שמתי את כלי בצלחת ואומר לו כי אמהר לעשות דרכי וישלחנו באהבה.

 

כ'

תַּאֲוָה נִהְיָה

מה הָמה רוחי בכל עת כאשר נטל עלי לעזוב המקום בו מצאתי מנוחה, איך חלל לבי בקרבי בעת ההיא וְאָבְלָה נפשי כמו אעזוב את ארץ החיים ועתה עשיתי זאת בחפזון ואמהר דרכי כמו אל יום טוב הנני קרוא, ואם גם בעת הזאת עלו מחשבות נוגות על לבבי ואאנח לרגעים, בכל זאת הרגשתי בנפשי נעם ונחת אשר לא ידעתי עוד.  תקוה עם פחד, שמחה עם תוגה יחד התבוללו ויולידו רגש חדש אשר תקצרנה שפתי להשמיעו בדברים.  רגשות כאלה יחוש האיש אשר יחכה לגורל אשר אולי יעלהו על במתי האֹשר ברגע אח, שר צבא בעמדו לפני מלכו ומיחל למוצא שפתיו אשר בין רגע עָל יושיבהו, במכירה עת כי יקרבו ימיה ללדת . . .  יחושו רגשות כאלה, וגם עול ימים עת ישמע בתחלה דברי האהבה.  כשכור הלכתי מבלי ראות אשר לפני, ומחשבותי אשר בתחלה בלולות היו ולא הכרתי מראיהן כמראה הארץ בטרם יעלה השחר, החלו להתיצב כמו לבוש.  גם דברי בן-שמריה התעוררו ויתיצבו כמו חיים לנגד עיני ויחלו לפעמני "אלפי אנשים יטרפו נפשם בכפם שנה שנה" "ואולי בעת אשר אביה יקשיב לדבריך ויחזיק  בערפך וישליכך החוצה כבן פריץ" דבריו אלה התעוררו בלבי כזבובי מות בתחלת הקיץ ואליהם נלוו דמיונות וחזיונות שונים: אני מביט בפני הילדה אשר היתה לנערה יפת תאר לשמחת לב ופתאום לפתע יקום אביה הזקן, פניו יפיצו זעם ובקול רגז יקרא אלי: הוי בן עני איך גבה לבך לשאת עין אל בת נדיב? – מתני מלאו חלחלה כי את הדברים האלה שמעו אזני, כי ברוב שרעפי בקרבי הוצאתי מפי המלים מבלי דעת.  מי יודע אם היא עודנה בחיים? – שאלוני פתאֹם  כליותי ואתחלחל עוד.  ובכל עת חשבי רחפו פני הילדה חליפות מול עיני, רגע הפיצו קרני אור וזיו נֹער, ולחייה האדומות ושפתותיה שושנים הפיקו חום צח והחום הזה כמו נגע בפני ובשפתי, ורגע שבו וַיְכֻסוּ בחורת מות וכל רוח אין בקרבם, והזקן גם הוא החליף מראהו, רגע עמד כצל על יד ימינה לשמור עליה, ועד ארגיעה ראיתיו שוכב בקבר אשר זה עתה כֻּסָה ברגבי עפר ועוד לא דֻבָּקוּ, והילדה הרכה והענוגה תוריד כנחל דמעה ותמאן הנחם, ואני אראה את האיש אשר הרבה להיטיב עמי ולא אבכה כי אם גם שמחה חרישית התגנבה למשכיות לבי: הן לא יקום עוד להיות לשטן לי – .  לרעיון הזה התעוררתי כמו מיין ומוסר כליות קם כמטה זעם ליסרני על העול הזה, אשר עלה על לבי לשמוח אלי גיל יען כי הזקן מצא קבר – האם אבדה כל צדקה וכל ישׁר מלבי? – שאלתי את נפשי נפעם ומשתאה על יצר לבי הרע.  ובכל זאת אדע עתה נאמנה אשר לוא ראיתי את הזקן בבור צרה פושט ידיו אלי לחלצו, כי אז  שאול שאלתיו לראשונה אם יתנני לראות את פני הילדה, ולוא מנע מחפצי כי אז הנחתיו תחתיו.  זאת אשער בנפשי עתה כי כה עשיתי אז בעת אשר התחפש רוחי וכליותי יסרוני על המחשבה הרעה, ומה זה יבצר ממנו לעשות עת אשר התאוה תרים ראש ונר דעתנו ידעך ונשכח כל צדק וישׁר . . .

באתי אל חצר בית המלון ששם יתאספו כל בעלי העגלות המובילים עוברי אורח לערים שונות, כארבה עטרוני כלם כרגע בקול המולה ושאון, ואיש איש משך אותי אחריו בחזקה בטרם אשר שמע מפי אנה פני מועדות ויחרפו ויקללו איש אחיו ואת עגלתו וסוסיו ואני עמדתי נפעם ולא ידעתי מה אשיבם.

– בוא ושב בעגלתי כי כרגע אשים לדרך פעמי – קרא אחד.

– שקר הדבר! סוסיו פגרים מתים וממקומו לא ימיש –

– אתה תהיה כפרת סוסי הקלים כאילות –

– אל תפן אליהם, כי שקר בפיהם וגם שניהם יחכו פה עד בוא המשיח, בוא אתי –

עגלתו שבורה וכל עצמותיך תשברנה בשבתך בה –

– אם אתו תלך אז נטל עליך למשוך את סוסיו, כי אין כח בהם לשאת את גויתם –

– הוא שכור ובכל בית מלון יעמוד לנוח – כה נצו איש את אחיו ולא נתנוני הוציא הגה מפי עד אשר נגש עגלון אחד פסח ויהס אותם ויאמר: שאול ישאלו בתחלה אנה מגמת פניו – לדבריו נחתו כלם ויחרישו והוא שאלני עוד: אנה פניך מועדות ? –

– לעיר שכולה – עניתיו.

– אם כן אתי תסע כי רק אני לבדי אסע שכולה –

– ומתי תשים לדרך פעמיך? –

– ברגע זה ארתום העגלה לסוס, הבה את שכרי שלשה שקלים ושב בעגלה – נתתי לו שכרו ואשב בעגלה ועשתונות שונים שבו ויעלה על לבבי, חשבתי וחשבתי ולא ידעתי נפשי מה אחשוב, אך שכולה, בית הזקן והילדה היו כל הגיוני אשר שנו פניהם מרגע לרגע, גם שמחה ותוגה מצאו חליפות ידים בקרבי, אך כאשר שאלני רוח מבינתי: מה אדבר ואמר אל הזקן? הבלגתי לגרש את הרעיון הזה בחזקת היד כי אמנם לא ידעתי איכה אמצא נתיבות ביתו.  אמנם זאת לא עלתה על לבי אולי נתנה הילדה כבר לאיש, אף כי ימי שנותיה כשמונה עשרה, ובארצי תהיינה בנות ארבע עשרה לאנשים ומה גם בנות עשירים ונכבדי ארץ, כי תמונתה רחפה מול עיני כאשר ראיתיה אז, ילדה קטנה בת שלש עשרה, וגם לא עלה על לבי כי הזקן יתננה לי לאשה, ולא זאת חשבתי כי אם לראות פניה כמה בשרי.  אכן הרעיון כי הזקן מת עלה מרגע לרגע על  לבי, גם זכרון החלום אשר חלמתי בצבועאל כי הילדה השתגעה, התעורר לענות נפשי ורוחי נבקה בקרבי.  כה רחפו עשתנותי כסערות על פני הים ויכו גלים ואני צללתי בנבכיהם ואשכח איפו הנני ומה חפצי, אך כאשר רד היום מאד וצללי ערב פרשו מעטה אֹפל על החצר ועל העגלה, התעוררתי ואזכור כי בעגלה הנני.  בתחלה דמיתי כי הנני בדרך, וכאשר הבטתי כה וכה וארא כי אין איש והסוסים עומדים על עבוסיהם ובעל העגלה איננו על מקומו אמרתי כי במלון בדרך הננו, ועל כן ירדתי מהעגלה לבוא אל בית המלון, ומה השתוממתי בראותי כי עוד לא עזבנו את העיר ובעל העגלה יושב ונותן בכוס עינו, ואל השלחן יושבים עוד אנשים רבים ואשר הוא עושה גם המה עושים ואיש לא  יזכירנו כי ירתום העגלה ואקרא בעזוז אפי: הוי מדוע רמיתני? הלא אמרת לי כי עד מהרה נשים לדרך פעמינו? –

– עד מהרה עד מהרה – ענה העגלון במנוחה – שוב שכב בני, הן ישנת ושנתך ערבה לך ומדוע הקיצות? – היטב חרה לי בראותי כי ישתה לעג כיין-דגן ואקרא בחמה: השיב לי כרגע את כספי כי לא אלך בדרך אתך –

– אל נא עול ימים, אל תמהר לקצוף, הבט נא וראה הן אלה כלם נקבצו לנסוע ואיש לא ימהר כמוך –

– מי לי ולהם? השב לי את כספי –

– המימיך ראית כי יקיא הקבר את בלעו? – קרא בשחוק – חכה עוד שעה אחת ונעשה דרכנו –

– אך אין את נפשי לחכות –

– האם אל יום חתונתך תשאוף כי כה תמהר? השמיעני  מי היא בחירת נפשך בעיר שכולה ואגדך אם טוב בחרת – דבריו ירדו כחצים ללבי והעתיקו מפי מלים, על כן אמרתי אושב ואשכב בעגלה, הלא לא לעולם יותר פה, אך הוא אחז בידי ויאמר: הותר פה –

– ומה תבקש עוד ממני? – שאלתיו בתלונה.

– אחת אשאל מאתך כי תתפלל שתי פעמים תפלת שמונה עשרה –

– טוב מאֹד ! טוב מאֹד! – קרא איש כבן ארבעים וימחא כפיו ויניע בשתי פאות ראשו אשר ירדו כשרשרות על לחייו הרזות ועד צואר הגיעו – טוב עשית כי הזכרתו להתפלל, אני אדבר טובות עליך באזני בני עירי ויקחוך למטיף מוסר –

– ואני שלם לך בפעלך ואדבר עליך טובות וישימוך לעגלון – כל הנאספים שחקו בקול גדול ואחד מהם אמר: למדהו בתחלה משפט העגלונים כי לא נסה להתהלך את סוסים – ובדברו שחק בקול גדול ויבט כה וכה לראות אם עשו דבריו שחוק לכל הנאספים, והאיש אשר עליו כונן חצי לעגו ענה בקול: שקר אתה דובר, ירוחם, אני אדע להתהלך אתך. , חכה נא ואשים מתג ורסן באפך – ובדברו שרק בשפתיו כאשר יעשו העגלונים בחפצם להעיר את סוסיהם מתנומתם.  הנאספים שחקו והאיש הנקרא בשם ירוחם הסב את גבו אל הדובר בו ויאמר: נהג ולך – ובדברו בעט בו ברגלו הימנית.  האיש התנודד וכמעט נפל ארצה אך התעודד ויקרא בקצף: שוט לסוס! – וינף את מטהו על ראש ירוחם, אך העגלון נגש בו ויחזיק בידו באמרו: לא בית המדרש הבית הזה ולא פה המקום לקרוא למהלומות,  בבית המדרש יש לאל ידכם להכות איש את רעהו כאשר תאוה נפשכם, אמנם פה אנחנו האדונים –

– מעריב! – קרא פתאֹם אחד מהנאספים ויך בכפו על השלחן.  כלם עמדו ממקומם ויתפללו יחד כדת, ואחרי  התפלה ישבנו בעגלה.  העגלה היתה מלאה מפה לפה, אני ועוד שלשה אנשים ושתי נשים עם ילדיהן ונערה אחת ישבנו בתוך העגלה ושנים ישבו בצד העגלון על מושבו ואחד ישב אחורי העגלה על הבדים היוצאים מהעגלה, העגלון הניף השוט ויגידהו לכל רוח בקראו בקול חזק דברים אשר לא הבין שומע, וגם הסוסים לא הבינום כי לא שעו אליו ומפני השוט לא נחתו וינועו ויעמדו על מקומם כי אהבו לנום, אך בגעת השוט אל עצמם ואל עורם, כי בשר לא היה להם, נוכחו כי אין לדון עם שתקיף מהם ויאזרו עז למוש ממקומם ויטו שכמם לסבול ולשאת את הסבל אשר עמדו עליהם אך בכל זאת אספוק מאד אם לא טוב היה חלקם מהעמוסים, אשר דחקו, דחפו איש את רעהו כי צר המקום, והנשים נתנו קולן מרגע לרגע כבעזרת הנשים בימים הנוראים, השתנותי נבהלו בראותם כי צר המקום ויעשו להם כנפים ולא שבו לשלוט בי עד בואי שכולה.

 

כ"א

תִּקְוָה וָפַחַד

אף כי שבעתי נדודים שני ימים ושנה לא ראו עיני בכל זאת נדדה שנתי מעיני בלילה השלישי בבואי לעיר שכולה.  אכן לא זכרונות ימי הרעה אשר ראיתי בעיר ההיא גזלו מנוחתי, גם לא מחשבות לימים יוצרו לקחו לבבי, כל אלה נדדו ממני כמו נרפאתי בפעם אחת מכל פגעי ויצאתי לאור באור חיים חדשים, חיים שאין בהם דאגה ומפח נפש.  זכרון הילדה הִרְוַנִי עד בלי די עד כי כמעט שכחתי מאכל לחמי בעל עת המסע.  לראות פניה היתה כל תאות לבי ויותר לא בקשתי ולא חשבתי, עד כי גם לא שאלתי את נפשי איך אבוא את הזקן בדברים ומה אענה אם ישאלני מה לי בעיר שכולה.  אכן כאשר באתי העירה ואתעתד ללכת ביום מחר אל הזקן עלו מחשבות על לבי להכין מענה על דבריו ואגמר אֹמר להשמיעהו כי למדתי חשבון ושפת בריטאניה ואבקש לי בית לעבוד עבודה, ואותו אבקש כי ידבר טוב עלי באזני אחד הסוחרים ממכיריו ואחכה בכליון עינים לאור בקר ואחרי תפלת הבקר שמתי בגדי החדשים עלי ואיטיב פני ואבוא בית הזקן.

– בבואי הביתה שאלתני אשה זקנה: את מי תבקש? –

– את רבי משה אבקש –

– הוא עודנו בבית התפלה ויבוא הביתה בשעה העשירית –

– אם כן אלך לי ואשוב בצהרים –

– אם דבר לך במקנה וקנין אקרא את שפרה בתו הנה, כי היא יודעת מסחר כמהו – ענתה האשה ותלך לה.  כל עשתנותי נבוכו ולבבי קפץ ויתר ממקומו, דמי עורקי היו כנחלי אש ואחכה נפעם לבואה.  המבוכה אשר אפפתני בשמעי כי עוד מעט אראה את פני תאות לבי שבה ותהי לתמהון ושממון בראותי פניה.  ילדה קטנה יפה ועליזה אשר לחייה היו מתלעות ומלאות כתפוחים עזבתי, ובשובי מצאתי עלמה רכה ועדינה קומתה כתמר, על פניה הארוכים לנו עצב ומנוחה, עיניה השחורות הפיצו אש כמקדם, אך אהבו לנוח, ובראותי פניה נבוכותי ונפעמתי עד מאד ולשוני מדבקה מלקוחי ולא מצאתי דברים.  היא התבוננה בי כמעט רגע ותאמר בקול נעים: אדמה כי לא אשגה אם אומר כי לא מוזר אתה לי – כגשם נדבות מחיה עשבות שרה אשר הכם שרב, כן החיו דבריה את רוחי ואמצא תעצומות לגשת אליה ואומר: לא תשגי כי אמנם פעמים רבות ראית פני במקום הזה –

– אם כן לא התעוני עיני בחשבי ברגע הראשון כי אתה  הוא הבחור – קראה בשמחת לב אשר לא בקשה להסתיר –  אך כרגע אמרה: סלח נא לי כי בשם בחור קראתיך, כי אמנם בשם הזה קראנו לך אז ובשמך לא נודעת לנו –

– קראי נא לי בשם הזה אשר ינעם לי מאד כי יזכירני ימי שמחה בבית הזה – קראתי ברגש.  היא השפילה עיניה ולחייה כסו בארגמן ותאמר: אבל גם שנות רעה –

– אמנם כן צדקת כי גם שנות ראה ראיתי בעיר הזאת, אך מי פתי יזכור ימי הרעה כאשר עברו ואין זכר למו? –

– צדקת בדבריך, טוב לגבר כי ישכח עמל ותלאה – ענתה באנחה.

– האם גם את ראית רעה? –

– ומי גבר יחיה ולא יראה צרה ויגון? אמנם לקח טוב נתת לי ואותו אצפון בלבבי –

– לוא גם היו כל ימי כעס ומכאובים וצרה שכחתים ברגע הזה אחרי . . . קראתי בחם נפשי ואשכח רגע, כי לא יאתה לי להשמיע באזניה איך דבקה נפשי אחריה, ועל כן לא כליתי דברי ואחריש, אך פניה העידו בה כי היא הבינה להגיגי אף כי לא כליתי את דברי כי שמה בי רגע עיניה הטהורות אשר הבריקו כזיקי אש ברגע ההוא ותשפילן עוד ולחייה אדמו עוד יותר.  רגעים אחדים החרשנו שנינו, אחרי כן אמרה לי: שב על הכסא והשמיעני: איפו היית בימים הרבים ההם, כארבע שנים חלפו מיום אשר עזבת את העיר, האין זאת? –

– מיום עזבתי את העיר עברו שלש שנים.  אך ירחים אחדים בטרם עזבתי את העיר לא ראיתי עוד את פניך . . .  את פני הבית הזה – תקנתי את דברי.

– מה שמך, השמיעני ובשמך אקראך –

– שמי ראובן – עניתי, וכרגע נחמתי על כי כחשתי לה, לה אשר כמלאך אלהים היתה בעיני, אמנם הדבר יצא מפי ולא יכולתי עוד השיבנו.

– השמיעני נא איפו היית ומה עשית בכל העת הזאת, בלי ספק עשית חיל בתורה כאחד מהגדולים אשר בארץ –  – אני שכחתי כל אשר קרה אותי בעת הזאת –

– לא אבין למליך –

– הלא זה  הוא לקחי אשר השמעתיך ואשר מצא חן בעיניך, כי טוב לגבר כי ישכח עמל ותלאה –

– אם כן היו כל הימים האלה כעס ומכאובים, אבל פניך יכזבו אמרי פיך, כי כאיש אשר מלא ביתו טוב ולבבו שמחה תתראה –.  דבריה השיבו רוחי כרוח צח בחרבוני קיץ ואחריש רגע כי ששון מלא לבי על כל גדותיו ואחרי כן עניתי: אמנם רבות רעות ראיתי בעת הזאת, אך הימים האחרונים הטיבו לי את אשר הרעו הימים אשר עברו –

– כמה יש את נפשך להותר פה – שאלתני.

– לא אדע – עניתי באנחה, אף כי לא ידעתי למה זה אני נאנח.

– שפרה! – נשמע פתאם קול מאחרי הדלת.

– חכה נא פה עד אשר אשוב, כי אמי קוראה לי והיא חולה.  היא יצאה ותש אחרי רבע שעה ותאמר: נקל לאדם לעזוב שיחו כעבור פגעיו, אך לא כל הפגעים יעברו כרגע, ישנן מכות אשר תרדנה חדרי בטן ולא תעזבנה מקומן.  הנה קרוך פגעים נוראים כאשר ידעתי בעיר הזאת, ובכל זאת  שבת ומצאת נחומים לנפשך אחרי אשר עברו ולא השאירו זכר למו, אך אותי הכו המקרים בשבט אפם ועקבותיהם עוד יודעו לארך ימים, זאת השמעתיך למען תבין, למה זה הנני עצבת רוח.  פגעים נוראים עברו על בית אבי וידכאו נפשי, ולהרבות השבר לא מצאתי אוהב ורע לי אשר אגיד לפני צרותי, אבי הזקן יחשבני עד היום לילדה קטנה וכה יכנני, רעיות לא היו לי מימי ילדותי, ופעמים רבות זכרתיך בעת צרתי, כי הסכנתי עמך ואחשבך כאח לי ובעת אשר אפפוך בלהות סבו צרות רבות את בית אבי וישימוהו לשמה, וכל הדאגות והדאבות נסתרו בסתר לבי ועל דל שפתי לא עברו עד היום, על כן כאבי נעכר –

– אם כה הגדלת כחסך אתי, בת נדיב, לחשבני כאח לך, אנא אל תשובי ממחשבתך, הנני ואהיה עבד נאמן לך, וכל חיי אתן בשמחה כפרך אם אך אוכל להסיר רגע עצב מלבך – קראתי ברגש ואשלח יד ואחזיק ידה הרועדת בידי, אשר היתה כחגלת בוערה, היא עמדה ממקומה ותשמוט ידה מידי בנחת ואגלי דמעות התגלגלו מעיניה על לחייה ולא ענתה דבר.  קול צעדים נשמע מאחרי הדלת ותמהר ותיטיב ראשה ותאמר: הנה אבי בא – קמתי ממקומי וכרגע בא הזקן הביתה.  פניו שנו במאד מאד, גוו מט וידיו רעדו, גם אור עיניו לא היה עוד אתו ובראותו אותי נגש אלי ויאמר: מי אתה בני? –

– האם לא תכירנו ? – שאלה שפרה.

– חזות פניו לא מוזרה לי, אך לא אכירנו עוד –

– הלא הוא הבחור אשר אכל בביתנו לחם –

– האתה זה הוא בני? ברוך בואך, מאין תבוא? – אני עניתיו על כל אשר שאל ויאמר לי לאכל אתו לחם, ובעת הארוחה הרבה לדבר אתי וישש עלי ומרגע לרגע קרא: לא הכרתיך, לא הכרתיך ואיך אכירך? אז היית בחור מבני הישיבה ועתה היית לאיש יפה תֹאר וחסן כארז, אשמח מאד כי אראך בתוך אדם המעלה, בלי ספק כבר לקחת לך אשה ותעשה בית, האין זאת? – פני שפרה חורו וידיה החלו לרעוד, עד כה כמעט נפלה הכף מידה, וכמו למרות חפצה הביטה בפני למען קרוא מעליהם את המענה על דברי אביה הזקן, זאת ראיתי ואבין הגיגה ולבבי קפץ ויתר ממקומו מרוב עליצות נפשי, ואמהר ואענה כמנצח: לא אדוני, לא לקחתי עוד אשה ולא עשיתי לי בית כי פגעים שונים טלטלוני טלטלה, אך עתה אבקש לעשות לי בית –

– ומה תאמר לעשות? – אני השמעתיו חפצי והוא חשב מחשבות רגעים אחדים ואחרי כן אמר: הנה כליותי הורוני עצה טובה, הנה זקנתי ושבתי וכחי עזבני וכל עמל מסחרי עמוס משא לעיפה על צואר בתי, אם תאבה עבוד בביתי וכל בית מסחרי אתן בידך, אתה תכתוב מכתבים ותעה לכל שואל, ואם לא תדע עוד ערך הסחורות ומחירם אורך אני ובתי ותהיה לעזר לנו, ואם ישר בעיניך הדבר הנה השמיענה מה משכורתך ואתנה.  הנה עבדתי עד הנה עבודת עבד, ועתה עזבני כחי ואור עיני אין עוד אתי לכן אתן את כל בידך, מה משכורתך? – לוא גם לא אֻסרתי בחבלי אבה אל הבית הזה, ולא גם רדפתי לעשות אוצרות בין רגע, גם אז לא נתנני לבי לעזוב את הזקן אף אם בלי כל שכר עבדתי בביתו, כי נחומי נכמרו עליו מאֹד, בראותי רפיון ידיו, וגם דעתי לא עמדה לו עוד, וכאשר זכרתי את מדברותיו לפנים, אשר היו מסֻלאים כפז, כלח דבריו היו בנחת ובחשבון ועתה הרבה לדבר ובחפזון ויהי לחמלת לב; לכן עניתיו: אעבדך באמונה ובתם לבב ואת אשר תתן לי הוא יהיה שכרי – זיקי אש שמחה התנוצצו  מעיני שפרה בשמעה מענה פי, אז ידעתי את לבבה, מבלי אשר שמעתי דבר מפיה ואהי מאֻשר.  רגשי נעם וענג אשר לא ידעתי עד הנה התעוררו בלבי, לא שמחתי ולא עלצתי כאשר שמחתי עד הנה בבוא לי פתאם תקוה טובה כי אם מאֻשר הייתי, לבי היה מלא נחת ותקוה טובה.

אחרי אשר נותרתי בבית הזן ואחל להתבונן אל הליכות מסחרו, נתן על ידי כל ספרי חשבונותיו ומפתחות אוצרותיו ולא ידע עמדי דבר, גם לא בקש עוד חשבונות, כמו שש על המנוחה אשר נתנה לו ויהגה בתורה מכעט כל היום.  את פני שפרה ראיתי לרגעים, כי היא עזרה על ידי במקנה וקנין אבנים טובות אשר היה משלח יד הזקן.  לפעמים עזבתני ותלך אל אמה החולה, אשר שכבה על ערש דוי ופניה לא ראיתי עוד.  ומה רבתה שמחת לבי כאשר השמיעתני שפרה כי תבקש לדעת שפת בריטאניה.  בכל נפשי אויתי להאציל מדעתי עליה ונהגה יחד.  ויהי בשבתנו יחד ואיש אין אתנו ונדבר ונשיח בלי הפוגה, כאשר עשינו בכל עת כמו מקור מלים חדש נפתח לנו ויקר לנו דברים ורעיונות אין קץ, בא בי פתאם רוח חדש, רוח מלא ממחשבות עדינות ורגשות נעלים ויפתח שפתי ואקרא בעזוז אהבתי: שפרה עדינה! – היא הביטה בי ותשפל עיניה לארץ.

– שפרה עדינה – קראתי עוד בחם לב ואחזיק בידה – האירי עיניך אלי, כי באור פניך חיים – היא לא פתחה פיה ולא שמטה ידה ומורשי לבבי התגעשו מרגע לרגע ואקרא עוד: הידעת מקור ששוני, כי זכרונך הביאני עד הלום? התדעי כי כל הגיוני בך ופניך הולכים אתי בחלום ובהקיץ? התביני כי אַתְּ היא רוח חיי, נשמת אפי, אשרי ועשרי, בעיניך אחזה חמדת החיים ומנעמי התבל? התביני הגיגי? השמיעיני ואדע, אם מאֻשר הנני או האמלל בכל בני תמותה –  היא לא ענתה דבר ותשמט את ידה מידי בנחת.  לבי חם בקרבי עוד הרבה יתר, וספק קם כמטה זדון בלבי ואקרא בקול חנינה: השמיעיני, חותם לבי, אם כלבי לבך ואם אין אדע כי מקור חיי יבש נדף, כי התבל לא לי היא וכי חשך וצרה מנת חלקי בחיים, דברי דבר והפיצי כל עברות הפגעים אשר סבוני עד הנה והרימוני למרומי שחקים, על במתי האֹשר העליני באחת מדברותיך או הדפוני לשאול תחתית, קפדי כאורג חוט חיתי ברגע אחד ואדע כי קץ חיי ותקותי בא.  אמרי מלה וכל הצרות האיומות אשר דכאוני עד הנה כחלום תעופינה, בתהו תעלינה, אם לחסד תפתחי שפתיך, ואם לשבט, גם אז לא אזכרה הצרות הראשונות, כי החדשה תשכיח כלן, תגרש גם זכרונן כי היא תגדל למעלה ראש ותסתיר את אשר עברו לפניה; השמיעיני קולך לחיים או למות! – היא נפעמה מאד בשמעה אמרי, לבה היה כהולם פעם ותשא אלי עיניה אשר האירו ככוכבים בלילה ותאר בקול דממה: אל תדבר דברים נוראים כאלה –

– דברי נתנו לך מורא ואם כן לזרא המה לך, אזניך תמאנה הקשב כי אַתְּ היא היתד אשר עליה תלואים כל חזיונות לבי ותקות חיי, כל רגשותי ומאווי, כל מחשבותי וסרעפי, כי רוחי לבי, בשרי ונשמתי לך המה, כי אני שלך וחלומותי שלך ובלעדיך אינני, תמס אהלוך כשבלול ועוד מעט ואינני,  כל אלה כמדקרות חרב באזניך כי תמאני הקשב, עתה אדע מה אמלל אני, הוי! – כשני פלגי מים ירדו דמעותיה על לחייה ותקר בקול בוכים: אבל מי השמיעך כזאת? הלא תדע, כי דבריך ירנינו לבי, ועל כן אשאף לשבת בצלך ולשמוע ניב שפתיך, אך בפעם הזאת דברת דברים אשר לא נכון לאיש ישראל להשמיעם על דל שפתיו; הן בני ישראל  אנחנו, ואיך נדבר כגוים דברי אהבה וכן לא יעשה, לכן הבלג על סערת רוחך ודבר אתי כתמול שלשום ונשב יחד ולא אירא מפניך –. אף כי בדבריה היה די כח לגרש כל ספק מלבי בכל זאת לא הרגיעו רוחי, כי כלתה נפשי לשמוע מפיה כי תאהבני ואֹמר: האם לעון תחשב זאת בעיניך? ואם עון הוא, מדוע שם היוצר רגש אהבה בלבנו? למה תאמרי כי לא נאוה לבן ישראל לדבר דברים כאלה? האם נטל עליו להסתיר מחשבותיו בלבו ולעשות חנף לדבר בפיו את אשר לא יהגה בלבו? הכזה יהיה משפט בן ישראל? –

– מי השמיעך כזאת? האם לכלוא את הרוח ולשים מתג ורסן על השפתים לבל תשמענה כל אשר הלב כדבר חנף יחשב? לעצור בעד התשוקה הורונו חכמינו הקדושים וצדקה תהיה להם על אשר הורונו תורה כזאת, כי אם נשמיע כל העולה על רוחנו, מי יודע אם לא נפר יראה ונפרוץ חק, לכן אבקשך לבל תדבר עוד כדברים האלה –

– אבל רוחי כים סוער וכל עוד אשר לא שמעתי מפיך כי כרוחי רוחך לא אמצא מנוחה ולא אדע שלו כי הספק יאכלני כעש וימרר חיי –

– אבל מדוע תדאיב נפשי חנם? – קראה ביגון – הלא לך לדעת את לבי –

– אם כן תאהביני – קראתי בעליצות לב ואחזיק בידה שנית.

אאהבך?! – קראה ברעדה ותשתומם – ואיך אחטא לאלהים לאהוב איש זר? החובה לאהוב אב ואם, מודע וגואל, האשה את בע. . . היא לא כלתה דבריה ופניה אדמו כתולע.  המענה הזה הביא כל חושי במבוכה, הן היא השמיעה דבר ברור כי לא תאהבני ואקרא ביגון: עתה אדע כי הבל כל חזיונותי, תהו תקותי, יסרתיני ואוסר ואדע כי לא לי לבן עני להרים ראש ולשאת עין אל בת נדיב כמוך, אשר אוצרות לה ואשר תחשוב כעון לה לאהוב איש אשר לא נכון לה –.  היא קמה ממקומה ותלך לה אל חדרה ומצוקות לבבי הגדילו ואשב משמים כנואש מתקוה, ואם גם עלה לפעמים רעיון על לבי, כי רק בשת כסתה פניה לגלות כל לבה לי, ורגש אהבה הלא כחטאת נוראה בעיני כל איש ישראל, ומה גם בעיניה, אשר גֻדְלָה ביראת אלהים על ברכי אביה הזקן ולא ראתה איש מעודה, ועל כן כמו זר לה דברים כדברים אשר השמעתיה בכל זאת מאנה נפשי הנחם, כי אמרתי: הן אביה לא יתננה לי לאשה, כי יבקש לבתו אחד מגדולי היחש ואחרי אשר נפשה לא דבקה אחרי, הלא אין לי עוד כל תקוה. מפח נפש ושבר רוח דכאוני כל היום ואשכח את מלאכתי.  לעת ערב קמתי לצאת החוצה אולי אשכח את יגוני כמעט רגע.

 

כ"ב

פֶּתַח תִּקְוָה

מעת אשר באתי שכולה לא יצאתי לשוח ולא ראיתי  את איש, גם לא חפצתי לראות פני איש לבל יכירני.  בצאתי ביום הרביעי פגשתי את מאיר זרחי ואכירהו כרגע, אך הוא לא הכירני, ואף כי עצבת מלאה את חדרי לבי, בכל זאת זכרתי את הטוב אשר עשה עמדי ועם גדעון ואחפוץ לבוא אתו בדברים, אולי אשמע מפיו דבר בדבר גדעון, ואקרא לו לשלום, הוא ענני שלום וישאלני לשמי.  וכאשר שמע, כי אני הנני הנער אשר אכלתי בביתו שמח מאד ויקרא:  האתה הוא יוסף? –

– אל תקרא לי בשמי – עניתיו – כי מן היום אשר יצאתי לחפשי ממאסר אקרא בשם ראובן ואתנכר לכל יודעי מלפנים –

– ומה מעשיך פה? –

– בבית משה בן צבי אעבוד עבודתי כרואה חשבון –

– בוא לביתי ונשיח יחד – הלכתי אחריו ואשמע מפיו  כי גדעון התגורר כשנה באשדוד ואחרי כן הלך לארץ אשכנז לקנות חכמה, ועתה יקשיב לקח בבית מדרש החכמות ויעשה חיל.  השמועה הזאת נתנה שמחה בלבי במאד מאד, ואחרי אשר ישבתי אתו כשעה שבתי הביתה.  ארוחת הערב אכלנו רק אני והזקן ושפרה לא באה אל השלחן, והמבשלת אמרה כי ראשה יכאב.  כל הלילה שבעתי נדודים וגם ביום המחרת לא מצאתי מנוחה ואעבוד עבודתי בעת אשר עשתנותי טבעו בים דאגה ופני שפרה לא ראיתי.  היא בחלה בי ותמאן ראות פני – אמרתי בלבי וכאבי נעכר – ומה אעשה עתה! הן לא לארך ימים אשב פה, אחרי כי תקוץ מפני, ואם לא השמיעה עוד באזני אביה את הדבר, אשר יעצור בעדה מבוא הביתה, הלא תשמיע זאת, ואולי תחשוב בלבה, כי אעזוב את הבית, אחרי רואי בי תמאן ראות פני עוד – ברעיון הזה החזקתי ואגמר אמר לעזוב את הבית בטרם יפקוד עלי הזקן לעשות כזאת ; גם פני הזקן נראו לי לא כתמול שלשום, אך בכל זאת לא מצאתי און לי לעשות כדבר הזה כי רוח מבינתי השיבני לפעמים: אולי רעיון רוח הוא, כי היא לא תבחל בי ורק כלמה תכסה פניה ועל כן תתחמק ותסתר מעיני.  ואולי נאמנים דברי המבשלת כי חולה היא ולא תוכל לבוא הביתה – ביום השני, כעבור עלי יד התוגה, הלכתי שנית אל מאיר זרחי ולא מצאתיו בביתו ואשתו אמרה לי כי אחכה לו.  היא לא הכירתני, וכאשר שמעה כי בבית משה בן צבי הנני, שאלתני לשלומו ותאמר: את אשר יאהב ה' יוכיח, האיש הזה, אשר כל ימיו חי ביראת אלהים וצדקה לרב עשה הוכח ברעות רבות ונאמנות וכח אבנים כחו אם עוד לא מת לשחת, כי תלאותיו רבו מספר –

– אמנם כן, רוחו נבקה וגם בת בתו עצובת רוח היא כל היום – עניתי למען הוציא עוד מפיה מלים.

– ובתו תשכב חולה על ערש דוי זה שנה תמימה; יסור יסרה אלהים במוסר אכזרי.  היא רדפה כבוד ועל כן השפלֶהָּ אלהים עד עפר, שכולה היא היום מאישה ושני בניה, הגדול אבד ואיננו והקטן עודנו בחיים, אך נתן חרפה על כל המשפחה, כי בין האסירים והפושעים, אשר משפטם לעבוד עבודת פרך כל ימיהם, ימנה; וגם על בתה התמה, אשר נפש טהורה לה מאין כמוה, עברה כוס, הן כמעט מלאו לה שמונה עשרה שנה, ועוד לא נמצא גואל לה; ומי יקח אשה לו ממשפחה, אשר עליה תנוח מארת ה'? ולוא גם צדקה נפשה שבעתים, גם אז אספוק מאד, אם ימצא איש ישר אשר לא יזכור עון אחיה ויקחה לו לאשה,  הלא חרפת עולמים תהיה לו, ואביה הזקן, אשר בה כל הגיוניו, תמס יהלוך בדעתו שברה, גדול שברו כים – .  דבריה נתנו תוגה ושמחה בלבי; על שבר הזקן השברתי ואשמח בלבי, בשמעי כי שפרה לא רחוקה ממני, כאשר דמיתי, ואף כי ידעתי, כי בעיני האיש, אשר הנהו לחרפה, לא תגדל חרפתו, כאשר תגדל בעיני אחר, וגם שפרה ואביה הזקן לא יבינו את מצבם, בכל זאת באה תקוה בלבי, כי  אנשים אחרים יהיו לעזר לי, ואקום לשוב הביתה, מבלי חכות עד בוא מאיר זרחי, ואגמר אֹמר להותר בבית הזקן, עד אשר אראה פניה ולנסות עוד הפעם דבר אליה ואראה איך יפול דבר.  כאשר ערכה המבשלת את השלחן, שְׁאָלָהּ הזקן אם תבוא גם שפרה לאכול אתנו לחם;  על זאת ענתהו,  כי שמעה מפיה כי יש את נפשה לבוא ותצא לקרא לה.  אני חכיתי בכליון עינים לראות אם תרעם פנים לי, אך חכיתי לשוא, כי המבשלת שבה ותאמר, כי אמה לא תתננה לעזוב אותה.  אין זאת כי אם גלתה את דברי לאמה ועל כן לא תתננה לראות פני – אמרתי בלבי – אכן אחכה, הן לא תשב כלואה בחדרה לאֹרך ימים וכאשר תבוא אדע דבר ברור,  ובטרם אשמע מפיה משפט חרוץ לא אמוש ממקומי, לא אהיה עוד נמהר, כאשר הייתי עד הנה, אחכה ויעבור עלי מה. – אחרי ארוחת הערב יצא הזקן לשכב ואני לקחתי לי ספר להגות בו, אך לא ראיתי ולא הבנתי דבר מכל הכתוב בספר, כי כל הגיוני היו בשפרה, וכליותי יסרוני על כי מהרתי להשמיע דברי באזניה, כי אולי השיבה לי אהבה, לוא גליתי לה הגות לבי לאט לאט לא ברעם ורעש בפעם אחת.  מחשבותי אלה עברו על דל שפתי ואשיח עם לבבי כאשר ישיח איש עם רעהו וברב שרעפי בקרבי לא התבוננתי, כי לא לבדי הנני בחדר, ובהרימי ראשי מבלי משים השתוממתי ולא האמנתי למראה עיני, כי את שפרה ראיתי עומדת למולי ותתבונן בי.

– שפרה! – פרץ קול מלבי כמעט למרות רצוני.  היא נגשה ותשב אל השלחן, פניה היו לבנים כפני מת ובקול כחולה אמרה אלי: שאלה אנכי שואלת ממך, אל תשב את פני –

– דברי וכל אשר תשאל נפשך אעשה בששון לב –

– הנה העצבת מבלי משים את רוח אבי, לכן אבקשך לבל תעשה עוד כזאת 

– האני העצבתי את אביך – קראתי משתומם – מתי ובמה? –

– הן מראשית כזאת אמרתי כי מבלי משים עשית זאת ועל כן באתי להעיר אזנך –

– אבל מה עשיתי? –

– הן נפשך יודעת מה עזה אהבתי לי. . .

– ועל כן חרה אפו בי בשמעו מפיך כי דברתי אהבה באזניך – קראתי בחפזון מבלי תת אותה לכלות דבריה.

– לא זאת, הוא לא שמע מפי דבר, רק על זאת נעצב אל לבו בראותו כי הנני חולה שני ימים ואתה לא שאלתו לשלומי, והוא באהבתו אותי ידמה כי על כל בני הבית להיות חולים עלי – .  באתי במבוכה גדולה בראותי את עותתי, הן זה לא כביר שפכתי נפשי בחיקה ואומר כי באור פניה חיי רוחי ובחלותה שכחתיה עד לבלי שאול לשלומה ואקרא בבשת פנים: אנא סלחי נא לי, צדקת מאד, אך בנפשי נשבעתי

כי כאיש אשר אין ברוחו נכונה הייתי מעת אשר הסתרת ממני פניך –

– האם חטאת לי כי תבקש ממני סליחה? לא חטאת לי וגם לאבי לא חטאת, ולולא המבשלת כי אז אולי לא שם לבו לזאת, אך הזקנה אשר גם היא כאחת מבני הבית תחשב התלוננה עליך על כי לא שאלת לשלומי ואבי שמע דבריה ויתעצב אל לבו, ועל כן אעיר אזנך כי תיטיב את אשר הרעות, כי יודע אני בנפשי כי חולה הנני וברב כח קמתי עתה ממשכבי וכרגע אשוב כי אין אול לשבת –

– שפרה – קראתי באנחה – התתני אזן קשבת לדברי אשר אדבר באזנך עתה, הנה כלתה נפשי לראות את פניך למען אשמע מענה פיך לשבט או לחסד, לכן שמעו דברי אלה, כי אולי המה האחרונים אשר תשמעי מפי –

– האחרונים? – שאלה בתמהון ותתנודד.

– הנה אערכה לפניך דברי ומלפניך משפטי יצא אם להשאר פה או לרחוק נדוד –

– לרחוק נדוד? –

– הלא זה הוא דברי כי בידך אשרי וצרתי.  שמעיני עדינה, הנה העברתי על דל שפתי דברים באזניך, אשר העלו אפך, הנה הרהבתי עז בנפשי לדבר דברי אהבה אל בת עשירים כמוך ואני הנני בן בלי שם ולא אשוה לך, ועל כן לך הצדקה ליסרני על עז פני ולתתנני כהולך שובב בדרך לבו אשר לא יבין ערך הגדולים ממנו.  הנה כל אלה אמר לי לבי אחרי אשר סערת עשתנותי קמו מעט לדממה. אך אז בדברי כשכור הייתי, לא ידעתי נפשי ואזני לא שמעו מוצא שפתי, כי האהבה הציתה בלבי אש תפת ותבער בעצמותי ותעלה מוקד בדמי עורקי ותפתח שפתי ולא ידעתי ותפח בי רוח חדש ולא רוחי, ולך הצדקה כי תקצפי עלי וכי תמאנה ראות עוד פני. אמנם הרוח אשר בא בלבי לא עזבני, אש האהבה תוקד בלבי ולא תכבה גם אם תהדפיני.  גם אם תשליכיני מעל פניך ותמלאי פני קלון, כי לא בידי הגיוני לבי ואני בידם, ואם גם אדבר את נפשי ואחזק את לבבי לבלתי גלות את הצפון בו, גם אז לא אדע אם לא תתקפני האהבה ותברא לי ניב שפתים למרות חפצי, אי לזאת עדינה, גמרתי אֹמר לעזוב את הבית לבל אפריע עוד מנוחתך ואלך במר נפשי אל אשר ישאוני רגלי ובכה על גורלי במרי שיחי, אך עליך לא אהיה למשא ולא אכאיב לבבך הטהור בפשע שפתי –

– דבריך אלה יכאיבו לבי ותענני עד מאד –

– ועל כן אקדם לברוח מזה לבל אשוב ואענה את נפשך, כי אראה כי נדבת לבך תגדל על חמת אפך ולא תתנך דבר אתי קשות, היי שלום וברכה, מחר אעזוב את הבית והעיר.

היא הסתירה פניה בכפות ידיה רגעים אחדים ותבך.  מעי המו לה בשמעי קול בכיה ולשוני מדבק מלקוחי ולא מצאתי מלים.  אחרי כן הסירה ידיה ותבט אלי בתחנונים ותאמר: אל תעזוב אותנו –

– אם כן לא קצפת עלי על דברי אהבה באזניך –

– אני לא אקצוף עליך – ענתה ותנע ראשה.

– ולרצון לך שבתי בזה? –

– הלא בקשתיך –

– אבל אולי מחמלתך עלי תעשה כזאת, כי תדאגי לגורלי, ואם כן טוב לי להפרד ממך, כי למה זה אהיה עליך למשא –

– אל אלהי ישעי – קראה בלב נשבר – אבל מה אֹמר לך עוד? אם על כי עזבתיך אז פתאֹם תקצוף עלי סלח לי, אך לא בי העון, כי כחי עזבני אך אבקשך לבל תעזבנו –

– אם כן לא לזרא לך דברי אהבתי ולא תקצפי אם אשוב להשמיע זאת? דברי דבר ואדע כי מאֻשר כמני אין בכל הארץ – היא החרישה מעט ותאמר: מה אדבר ואֹמר לך? מי יתנך אח לי כי אז בלשון אחרת דברתי אתך, אך עתה חי נפשי כי לא ידעתי דבר –

– אמנם כן תשיבי אהבה אל חיקי ותאהביני כאשר נפשי תאהבך! – קראתי ברגש עליצות לב ואחזיק ביד ימינה ואנשקה מנשיקות שפתי, אשר חמו כגחלים בוערות והיא לא משכה ידה, וגם כאשר משכתיה אחרי ואחבקה בשתי זרעתי בכח לא דברה דבר ולא נסתה להשיב ידי, עיניה כֻּסוּ בשמרותיהן ותעמוד חבוקה בין זרעותי כנרדמה, אך כאשר נשקתיה על מצחה הטהור התעוררה כמו מתרדמה ותבט אלי בתחנונים, כאיש אשר אין בו כח להלחם את לוחמו מבקש על נפשו, אז נפקחו עיני לראות איך גדלה אהבתה אלי, כי בעיניה היה המעשה אשר עשיתי בעוז פלילי ובכל זאת נתנה לבה לקום בפני,  ולא הרהבתי עז בנפשי לשוב ולשנות מעשי ואומר: רוח אפי, אל תחשבי זאת לעון, כי לא נאשם, הן נפשותינו קשורות בקשר אמיץ, בקשר אהבה אשר לא ינתק לעולם ואביך הלא יאהבך ולא ימנע מחפצך ויתנך לי ונהיה מאשרים בכל ימי חיינו –

– אם כה יאמר ה' – ענתה ותשא מרום עיניה.

– הלא תגידי זאת לאביך? –

– האני אגיד לאבי? הלא בשת פני תכסני ואיך אשא פני אל אבי להשמיעו כזאת? –

– אם כן אגלה אני את אזניו –

– אתה? ולא תבוש ולא תכלם? לא אחי – אחי אקראך האין זאת? –

– קראי לי אחי, קראי לי אישי, אלוף נעורי, קראי לי בשם אשר יעלה על דל שפתיך הטהורות, אך קראי לי וְדַבְּרִי אלי והפכו לי הארץ לעדן גנים! –

לא אחי, אל תעשה כזאת פן יְחֻלַל כבודך –

– אמנם מי ישמיעהו אם לא אני או את? –

– אם כה רצה ה' ישלח מלאכו להקים עצתו ואם אין...

– ואם אין אהיה אני המלאך השלוח מאת ה' – קראתי באֹמץ לב.

– הבליגה על סערת רוחך ואל תחטא לה', וגם אני אתפלל לו כי יסלח למשובת נעורינו, אך אבקשך אחי לבל תוסיף עשות כזאת, כי לא יאתה זאת לבת ישראל. –

כרוכב על כרוב בערבות שחק, כהולך לשוח בגני עדנים, כשוחה בים נחת הייתי בלילה ההוא, וממנו יצאו פלגי עשתנותי חזיונותי ומחשבותי, שכבתי על ערשי ואירא פן תבוא השנה ותגזול מחשבותי העדינות מלבי, כשכור יין האהבה הייתי ואחזה מחזות אשר לא שזפתם עין אדם; אני ישן ולבי ער ושפרה תעמוד חבוקה בין זרעותי ושפתי נוגעות במצחה הטהור, גם אפריון מתוח כשמים טהורים על ראשינו, גם לעיני אביה נדבר אהבה ולא נתבושש – כל אלה החזיונות שבו ויאתיו אחרי אשר חלפו.  חיים חדשים ורוח חדש באו לי ביום השני ואחוש בנפשי כי כח לב ואֹמץ רוח נתנו לי ברגע אחד, ואהי נכון ללחום את כל המקרים אשר יבואו להפריד ביני ובין אהובת נפשי.  גם הארץ שנתה פניה, ועל כל היקום פרוש מעטה אורה ושמחה, אור השמש האיר לי שבתים וגם הענן אשר כִּסָהוּ לרגעים כפני מלאך שלום נראה לי, אך ששון אך שמחה וטוב לב ראו עיני אל כל אשר הביטו.  גם פני שפרה הפיק שמחה ורצון ותשב לאיתנה ותשיח בי כמקדם, אך לא נתנתי לגעת בה עוד, ואני לא הרהבתי עוז בנפשי למרות רוחה, אף כי נפשי להטה גחלים מדי דברי ונפשה כלתה, בשרי כמה לחבקה, לנשקה, לשפוך רוח אהבתי בחיקה, לתת לרגשותי ידים וגויה, דמי הנֹער רתחו ולא דמו ולא מצאו להם תוצאות ועל כן הרבו המוקד, אך לא נועזתי לעשות דבר, כי באחת מעיניה שמה אסורים על ידי.

בימים הראשונים מצאה נפשי די ענג לה במראה עיני ובמשמע אזני, אך כעבור ימים לא הספיקו אלה עוד לה ואהי כצמא אשר יראה באר מים חיים לפניו וידיו אסורות ולא ישבר צמאו, ומיום ליום גברה תאות נפשי חיל עד כי כמעט קצפתי עליה על כי לא תתנני להראות עזוז אהבתי לה בפעל ידים, והיא כחומה בצורה סוככה על נפשה לבל תגע בה יד.  כה עברו שלשה שבועות.  מחלת אמה סרה מעליה ותשמיעני כי בעוד ימים אחדים אראה פניה ונפשי אותה מאד לראות ולדבר עמה כי אמרתי: אשפוך שיחי בחיקה והיא  תבין להגיגי ותאות לבי תנתן לי.

ביום הראשון לחג השבועות כאש שבנו מבית התפלה, הזקן ואני, ראיתי את שפרה יֹשבת על יד אשה כבת חמשים וחמש,  אשר אף כי בריאת בשר היתה עד מאד בכל זאת נראו עקבות מחלה על פניה האדומים כבשר ארנבת ואבין כי אמה היא.  כאשר נגשתי אליה רחפו כל עצמותיה ותקרא בחרדה: מי זה האיש? –

– הלא זה הוא ראובן – קראה שפרה – ולמה זה נבהלה נפשך? –

– ראובן? – שאלה האשה – ראובן? מאיזה עיר הוא? –

– מעיר אשדות – ענתה שפרה.

– מעיר אשדות? – שנתה אחריה – מעיר אשדות, לא אדע נפשי מדוע זה נבהלתי למראה פניו –.  פני האשה לא לקחו לבבי אחריה.  גם נדמה לי כי המה לא מוזרים לי, אך לא זכרתי עוד איפו ראיתיה, אמנם בזכרי כי היא אם שפרה נגשתי אליה ואשאל לשלומה בשפתי רצון ובמאור פנים ואכנה אותה בשם אשה כבודה מדי דברי, ובזה לקחתי לבבה כרגע ותגד בפה מלא כי מצאתי חן בעיניה.  מדי דברנו בא הרופא הביתה וישאל לשלום החולה –

– אין שלום בעצמי – ענתה באנחה.

– הלא טוב לך עתה מאז – ענה הרופא.

– מה תועיל לי זאת אם עוד מחלתי אנושה –

– לא בפעם אחת יסיר הרופא את המחלה כי אם לאט לאט והנני שבע רצון כי הצליח בידי להקימך ממשכבך –

– אבל עד מתי יארכו ימי חליי? –

– ידעתי נאמנה כי אם תלכי אל העיר העלגאלאנד ותשבי שם כל ימי הקיץ כי תעלה ארוכה למחלתך, מֵי העיר  ההיא יחדשו כנשר נעוריך, אך איך תלכי שמה ולא תביני שפתם, וגם פה לא תמצא איש אשר יבין שפתך ויבין גם שפת הארץ ההיא כי יהיה למליץ ביניכם –

– האם לא ימצאו בעיר הזאת מלומדים? הן כל אשר לי אתן בעד נפשי, ואם ימצא פה מלומד אז אתן לו כל אשר ישית עלי –

– בעיר הזאת וגם בכל הפלך לא תמצאי איש, אך אם יש את נפשך לנסוע לעיר הממלכה, כי דרך שם תסעי באניה למקום הרחצה, אולי מצא לך שם איש כחפצך –

– ואיזו שפה תְּדֻבַּר בארץ ההיא ? – שאל הזקן.

- עם הארץ ידבר בשפה בלולה והחורים בשפת בריטאניה ידברו – ענה הרופא.

– אמי! – קראה שפרה בגאון שמחת לב – אמי הלא ראובן ידע שפת בריטאניה –

– אתה תבין שפת בריטאניה? – שאלני הרופא בתמהון – אך אולי תדע מלים אחדות בשפה ההיא ולדבר את יושבי הארץ דרושה דעת הרבה בשפתם –

– יותר ממאה מלים אדע בשפת בריטאניה – עניתיו בלעג.  הוא נכלם מלעג לשוני ויאמר: לא למען הכלימך דברתי כזאת, כי אם מדעתי כי אחינו בני ישראל לא יעמדו מנגד לעת מצוא וגם אם מינקת תְּבֻקשׁ נכונים המה לקחת המשרה על שכמם, כן אם שתים שלש מלים ידעו בשפה ידמו כי צחות ידברו –

– גם על לבי לא עלה הרעיון להכלימך – עניתיו במנוחה – רק מענות לבי דברתי עד הנה, כי גאה וגאון שנאתי ועל כן לא התהללתי כי אדע דבר צחות בשפת בריטאניה – המענה הזה העלה אף הרופא בראותו כי לא אחת מפניו, והרופאים בארצי ילבשו גאוה כמדם וכאדונם אל עבדיהם כן ידברו אל הדורשים בהם אף אם עשירים המה, ועל כן אמר לשלם לי שבעתים בחרפתי ויחל לדבר אלי בריטאנית.  שפתיו לא ברור מללו בשפה ההיא ובשמעו מענה פי נחם כרגע על כי נסני במסה ויקרא: אכן צחות תדבר ואת אשר בלבבי לא אכחד כי לא פללתי מצוא פה איש מבין השפה הזאת כמוך – פני שפרה נהרו בשמעה תהלתי וגם אמה ששה כמוצאת שלל, גם המבשלת שמחה מבלי דעת על מה ומדוע.  ביום ההוא גמרו אֹמר כי אחרי החג נשים לדרך פעמינו, החולה ושפרה ואני.  הזקן נאות לזאת בנפש מרה כי כבד עליו מאד להפרד מבת בתו.  מני אז משכה אותי אם שפרה חסד ותרבה לשוח עמדי ותתן את שפרה לשבת אתי שעות אחדות יום יום ללמוד שפת בריטאניה, כי אמרה בלבה בעשרת ימי המסע תדע לדבר כהעולה על רוחה בשפת בריטאניה, אמנם היא לא השגתה חיל בלמודה, כי בראשית הלמוד כאשר החלותי ללמדה "אני אוהב אותך" "את אוהבת אותי" אדמו לחייה ושפתיה מאנו השמיע אשר למדתיה, ודברים אחרים מאנתי אני לדבר באזניה.

 

כ"ג

בֵּן מֵבִישׁ

שלשה ימים אחרי החג שמנו לדרך פעמינו ללכת אל עיר המלוכה.  בעיר המלוכה עמדנו לנוח ימים אחדים מעמל הדרך, והחולה בקשה לשאול בעצת הרופאים הגדולים אשר יקחו כסף רב בשכרם.  וגם אני דברתי על לבה לעשות כזאת כי נפשי אותה לראות את עיר המלוכה, כי אף אמנם האהבה לשפרה מלאה עוד חדרי לבי כבימים הראשונים בכל זאת אויתי להתענג גם על תענוגות התבל, לא רק בהלך נפש כי אם על מראה עיני.  מי יודע אם לא שכחתי תבל ומלואה לוא השיבה לי שפרה אהבה בפעל ידים, אך היא לא עשתה כזאת וגם לא נתנתני לגעת בה, רק לבי אמר לי כי תאהבני, והספק אשר יבקש בכל עת להתגנב במקום אשר תמצא בו פרצה נסה כחו למצוא מסלות בלבבי, וגם אחרי אשר גרשתיו בחזקת היד לא בוש מפני וישב כפעם בפעם אחרי אשר רגשותי פרצו ועברו על דל שפתי ושפרה לא השיבתני בדברי, ועל כן בקשתי להשביח המון רגשותי בהמון התבל ושאונה, כי הלא כה האהבה כאש, אם יפחו בה תגדל המדורה ואם תחתיה יעזבוה ויד לא תגע לפחת בה אז תסוף תכבה ואפר יכסנה.  ודי כח עיר גדולה להשכיח את עול ימים, אשר לא ראה מעודו המון קריה, כל רגשותיו מאויי לבו.  ואף אמנם כבר ראיתי בימי ילדותי עיר אשדות, אשר גם היא עיר גדולה היא, בכל זאת מלאה עיר המלוכה את לבי בתמהון.  כחולם הייתי ביום הראשון בראותי עיר המלוכה.  ההמון הרב אשר בהמולה ומהומה ירוץ ימהר בכל רחוב, משק המרכבות הרתומות לסוסים אבירים, הנושאות שרים מלובשים בגדי כבוד משזרים זהב יושבים על ידי השרות אשר משי וארגמן לבושן, קול הרוכלים ההולכים ברחובות קריה וקוראים בקול גדול לכל עובר, הארמנות הבנוים כמו רמים ונשאים כבני ענק, הגשרים אשר על הנחלים והתעלות האחוזים בשרשות ברזל, בתי המסחר אשר רק חלונות להם ומבעדם נשקפות סחורות מסחורות שונות, שש ורקמה, אבנים טובות וכלי יקר, תמונות וספרים, עורות חיתו יער ובגדי כבוד.  אנשי צבא ושריהם וכלי שיר העוברים ברחובות לפניהם, בתי התפלה אשר גגותיהם מצופים זהב, חוף האניות עם האניות הרבות עם תרניהן ונסיהן.   כל אלה ימשכו עין ולב וימלאו אזן האיש אשר לא הסכין באלה, אך עשׁר ושמחה יראו בכל פנה, ועני מחסור ופגע וכל צרה ומדוה נפש בַּחוּרִים יִחְבִּאוּ, מחוץ לעיר מושבם, או חדר בחדר יסתרו ולא תראם עין.

שלשה ימים לא שבעה עיני מראות ולא מלאה אזני משמוע, אך לאט לאט הסכנתי את העיר ושאונה והמונה ואבקש לראות גם הגנים והפרדסים אשר בעיר ואדבר על לב אם שפרה כי נסע יחד במרכבה לראות את גן המלך.  היא נאותה לדברי ונשב בעגלה.  בעל בית המלון הגיד כי ביתו לא רחוק מהגן על כן התפלאתי מאד בראותי כי הננו נוסעים כשעה ועוד לא באנו.

– ואיפו הגן? – שאלתי את הָרַכָּב – הלא זה כשעה הננו נוסעים –

– זה יותר משעה – ענה הָרַכָּב במנוחה.

– הלא בעל בית המלון הגיד לי כי הגן לא רחוק הוא מביתו –

– עוד מעט נבוא שמה, אדון נכבד – ענה הרכב בשחוק על שפתיו.  הוא הכיר כרגע כי גרים אנחנו ועל כן הובילנו בשוקים ורחובות וישב עכל עקביו למען הרבות בשכרו, ואני הבטתי על הארמנות והמגדלים ולא שמתי לו לבי, אך כאשר הזכרתיו הפך את ידו לשוב אחור. ומדי עברנו בגשר הגדול הנקרא בפני ההמון גשר המל, נגשו אלינו אחדים מהאסירים אשר משפטם לעבוד עבודת פרך בכל ימי חייהם, ואשר חפרו תעלה בצד הגשר ויבקשו ממנו נדבת יד.  צויתי על הרכב לעמוד למען אתן להם כשאלתם.

– אל תתן להם מאומה, כי שכורים המה – אמר אלי הרכב, אך אני לא שעיתי אליו ואוציא כיסי מחיקי, וכרגע סבו כעשרים אסירים את המרכבה ויפשטו ידיהם, ואחד מהם איש צעיר לימים כבן עשרים ושנים שנה יפה מראה ופניו כפני בן נדיבים עמד למולנו ויתבונן בשפרה ואמה.  כראות אם שפרה את האסיר צעקה בקול גדול: אויה! – ותתעלף, וגם פני שפרה חורו כפני מת ותסתר פניה בכפות ידיה.  אני לא הבנתי דבר, אך אמרתי בלבי כי החולה התחלחלה למראה פני האסירים ועל כן התעלפה, ואבקש להושיע לה, וכרגע עטר אותנו המון אדם רב ותהי המולה ומהומה גדולה, ואחד מהר ויבא רופא אשר ישב אתנו במרכבה ונשב הביתה.

מראה פני האסירים, אשר חצי זקנם מגלח, שערותיהם הפרועות והמגֻדָלות היורדות כגדילים על רקתם ופניהם בלי סדרים, כי מסרק לא עלה עליהן זה ימים רבים, פניהם השחורים מחם השמש ומעבודה הקשה, עיניהם אשר התחבאו בחוריהן ומבעד בבותיהן נשקפות כל שמה וחטאת, שנאת האדם ודרכיו, בגדיהם אשר כמכסה סוסים מצמר עב אֹרָגוּ ועלימו יתעלם עפר ובוץ, הציון האדום אשר בבדיהם על גבם, שרשות הברזל הכבדות אשר תעיקינה רגליהם ותשמענה קול מדי לכתם ומדי עברם, אנשי הצבא העוטרים עליהם, אשר בפניהם ומלבושיהם לא נכרו לפני האסירים, רק כי כל זקנם מגלח ורגליהם לא לנחשתים הגשו, בכל אלה היה די כח להרעיש גם מורשי לב איש, אשר כביר כח לבו בראותו המחזה הזה בפעם הראשונה, ואף כי לב אשה חולה, לכן אמרתי זאת היתה לאם שפרה כי התעלפה ולא הוספתי חקור למצוא שרש דבר.  שלשה ימים שכבה החולה כבול עץ על משכבה ויהי כפשע בינה ובין המות, ושפרה בכתה כל היום ולא אכלה ולא שתתה, גם לא האזינה לתנחומות שפתי, ואני אמרתי כי על אמה החולה חולָה היא ועל כן תמאן הנחם.  ביום הרביעי אמר הרופא לבל נדאג עוד לחולה, כי בעוד ימים אחדים תשוב לאיתנה.  אני אמרתי, כי שפרה תשמח לשמוע ותחדל מבכות, אך לא כן היה, כי היא הוסיפה למרר בבכי, אז אמרתי לה: חי נפשי כי לא אבין מעשיך, הן הרופא הבטיח, כי עוד מעט תשוב אמך לאיתנה, ומדוע תמאני הנחם? האם תחפצי לדכא נפשך ולמרר חייך חנם? –

– לא רק על שבר אמי הָשְׁבָּרְתִּי – ענתה ביגון נורא – כי אסון נורא מחלי גם ממות קרנו –  – אם כן דבר לאט עמך אשר תחפצי להסתיר מעיני – עניתי בתלונה.

– האני אכסה ממך דבר? אך שברי גדול כים ואין מלה בלשוני ואין די כח בלבי להעבירו על דל שפתי, וגם נפשך עלי תאבל, בשמעך את הרעה הנוראה אשר מצאתנו: אמנם אבליג על יגוני אשר ידכאני ואשמיעך דבר ברור, אף כי כל מלה תקרע לבי ותדכא נפשי עד מאד.  הנה יד אל זועם נטויה על בית אבי לבלע ולהשחית.  אבי חלה במחלה נוראה במחלת השגעון וימת בבלי דעת; שני אחים היו לי, את הגדול אהבתי כנפשי והוא גם אהבני והוא הלך ואיננו ולא נודע מקומו איה, אם מת או הלך בשבי או המיר דתו – כאיש אשר יד נעלמה תגע בו ותפרפרהו, כן רחפו כל עצמותיה בשאתה על שפתיה את המלים האחרונות ועיניה הקרו דמעות כמקור מים, ובכל כחה הבליגה על מצוקות לבבה הנוראות ותוסף לספר – כה יאמרו שונאינו, אך נפשי יודעת מאד, כי בר לב אחי הגדול, חף הוא מפשע וכל ימיו התהלך במישרים, אך השנאה אשר שנא את אמנו הדיחתהו מבית אבותיו, ומי יודע מה היה לו? אמנם האח השני, הקטן ממנו, היה כסלון ממאיר בבית אבי, הוא המרה רוח אבי, הוא הציק לאחי וגם היה עוין אותי בעוד אשר הייתי ילדה קטנה, יען כי אהבתי את אחי הגדול ממנו, ואמי אהבתהו כנפשה וכל אשר שאלו עיניו לא אצלה ממנו וילך שובב בדרך לב, ויעשה עול וחטאת ובעונותיו נלכד ויצא משפטו להאסר כל ימי לעבוד עבודת פרק, והאסיר הזה אשר התבונן בנו הוא – אחי! – קראה בשבר רוח ותפול באין אונים על הכסא.  מעי המו לה ואנוד לצרתה.  אמנם אף כי כזאת שמעתי כבר מפי אשת מאיר זרחי, בכל זאת נפוגותי עד מאד בשמעי זאת מפיה , וגם מחשבות נוגות התעוררו בלבי ויגון נורא דכא את רוחי פתאם, מבלי דעת מדוע, ולבי נבא לי כי אשמע עוד שמועות נוראות.  האב השתגע, והאח האחד אבד ואיננו, והוא שנא את אמו, ואחיו הציק לו, כל אלה עוררו בלבי מחשבות נוראות, וכאשר שבה מעט למנוחתה אמרתי לה: ואיפו גר אביך? –

– בעיר עזובה –.  כיד נעלמה שמה מחנק לצוארי בשמעי דבריה ולא יכולתי השיב רוחי, אך אמצתי כחי ואשאל עוד: מה שמו? –

– אחירע – ענתה ביגון נורא.  כרעם וחזיז קולות הלמה ומחצה המלה הזאת את ראשי, שערות בשרי כמסמרים סמרו, כל קרבי התחלחלו ומתני מעדו.  אחריע? – קראתי אחריה כמו לא האמנתי למשמע אזני – אחריע עוכר אבי וביתו, ואת בת התפת אשב אני בבית אחד, את בת הבליעל, אשר המיתה את אבי, אשר שכלה את אמי ואשר בקשה את נפשי לקחתה ואת בת המרצח אוֹהַב ואבקש קרבתה! – כה סערו מחשבות נוראות, מחשבות קצף, איבה, זעם ומשטמה בלבי ואהי כמשגע ממראה עיני זמן כביר, ולא שעיתי עוד אל שפרה ואל דבריה, לא שמתי עוד לבי לשברה, כי עמו סער סער בנפשי ויפץ כרגע כל רגע אהבה וחנינה מלבי אך גם היא לא שעתה אלי ולא ראתה מבוכתי.  כי כבד עליה יגונה.  כאש בערה בעצמותי ותקצר רוחי וכמעט חדלה נשמה מאפי.  מהרתי לצאת החוצה, כי כמעון צפעוני היה הבית בעיני, וארוץ בכל רחובות מבלי דעת ואשב לנוח בגן ולא דעתי, גם בכיתי ולא שמתי לב: אך אחרי עבור זמן כביר שבה מנוחתי מעט ואתפלא בראותי, כי דמעות תתגלגלנה מבבות עיני.

בכל העתק ההיא לא חשבתי מאומה כמו כל מחשבותי עזבוני ולבבי שכח מה רע ומה טוב, מה שמחה ומה תוגה, הבטתי על העצים ואספור עליהם ופארותיהם, על הצפרים אשר יקננו בסעפותיהם ויעופו מענף לענף, בלי כל דאגה, ועל כל מראה עיני התבוננתי ולא ידעתי עד מה, אך כאשר קמתי ממקומי ואומר לשוב הביתה, אז התעוררו המחשבות בלבי ואזכור את כל אשר שמעתי ואשר ראיתי היום.  לשוב  הביתה? לשבת את המרצחה, אשר המיתה את אבי, אשר הורידה דומה נפש אמי בצרה ולחץ, ואשר דמתה גם לי להצמיתני?... הַאֵלֶיהָ אָשוב? לא! לא אשוב! אך איך אעזוב את שפרה? האם אוכל ועזבתי אותה ולא אראה פניה עד עולם והיא תנתן לזר?! אבל היא בת המרצחת! ואיך אאהב את בת הדמים? ואם תנתן לי האם אוכל לקחתה? האם לא תקומנה נפשות הורי ממשכבותם לפקוד עלי אפס?...  אך למה ישאו בנים עון אבותיהם? הלא צדקה נפש שפרה ולמה אפקוד עליה עון אמה? הן נפשה דבקה אחרי ותאמין בי ואיך אבגוד בה?... היא תאמין בי? ומי יודע אם אאמין בה? הן בת אמה היא! לא, היא לא תאהבני וגם אני חלילה לי מאהוב את בת המרצח! – קראתי במו פי כמו רבתי את איש ריבי אשר בקש להכביד עלי אכפו כי אוהב אותה, ובעודני חושב מחשבותי באתי עד בית המלון ואבוא לחדרי ולא מצאתי שם איש ואוסיף לחשוב מחשבות שונות; רגע אמרתי באפי, אעזוב את הבית ואת העיר, לבל אשוב ואראה את פני המרשעת ועד ארגיעה שבתי ונחמתי מאשר יזמתי, כי חסתי על שפרה לעזבה בעיר נכריה בלי כל מודע, גם לא ידעתי אנה אפנה.

המחשבות עפו אחת אחר אחת כצפרים ותעלינה בתהו, ואף כי שניתי ושלשתי לגמר אֹמר לעזוב את העיר בכל זאת לא מצאתי אוֹן בלבבי לעשות כזאת, גם אחרי אשר אמרתי כי שפרה לא תאהבני ותקרבני רק מאשר כי ככלי חפץ הנני לה ולאמה.  במחשבות תהפוכות כאלה עליתי על ערשי והן לא עזבוני גם אחרי אשר שכבתי ואישן, ותהיינה לחלומות נוראים להרגיש רוחי ולבעתני.  גם פני מי ופני אבי אשר לא ראיתי מעודי נלוו עליהם ויתיצבו כמלאכי זעם למולי וקול קורא: נקם! שמעתי מאחרי וארגז ואתחלחל.  נקום נקמת הוריך! שמעתי מדבר אלי, אל תשיב ידך מבלע, אל תחוס ואל תרחם כי בית מרי המה! – החזיונות שנו פניהם לרגעים ויעלוני שמים ויורידוני לעמקים ויביאוני בין נבכי ים ובאש מתלקחת, ואחרד לרגעים ואיקץ ואשוב ואישן ואראה עוד כל מחזה נורא עדי אתא בקר.  קמתי ממשכבי נפעם וזעף אף כי שכחתי לאור בקר כל החזיון הנורא אשר הציקני בלילה, אך לאט לאט שבתי וזכרתי את אשר שמעתי וראיתי, ואזכור את תמונת הורי ודברי הנקמה אשר שמעו אזני ואומר גם אני: אשיב נקם למרצחת הורי! וברעיון הזה החזקתי אף כי לא הרביתי חשוב במה אקום מצוררת הורי.  ואף אמנם אש הנקמה לא בערה בקרבי כאשר תבער לב איש אשר יחפוץ לנקום נקם, כי לא כביר היה כח לבי לעשות גדולות לשבט או לחסד, אמנם החזקתי ברעיון הזה כמו חפצתי להצדיק נפשי על כי חסר אונים הייתי להקים מזמות לבי לעזוב את שפרה, כי למרות מחשבתי אשר חשבתי לעשות כזאת לא מצאתי י כח להוציא מחשבתי לפעולת אדם, ולא רק אהבתי לשפרה שמה עלי מתג ורסן, כי היא החלה כבר ללכת הלוך וחסור בראותי כי אשחית אמרי לשוא ולא אמצא מפיה מענה כאשר אותה נפשי, רק רפיון רוחי קם לשטן לי כי לא ידעתי אנה אפנה, ולמען הצדיק את נפשי, לבל אחשב בעיני כחוטא לזכרון הורי אמר לי לבי: השאר וְלֵך אתן למען תשוב נקם להמרצחת ובכן נשארתי. 

– את פני שפרה לא ראיתי ימים אחדים כי לא עזבה את אמה אשר תחלואיה רבו מאד ותהמה ותצעק כל היום ממכאוביה אשר הגדילו.  שלשה שבועות נותרנו בעיר המלוכה ובכל העת ההיא דברתי רק שתים או שלש פעמים את שפרה, אשר כצל נהלכה תחת סבל יגונה, ואני סובבתי כל היום בשוקים וברחובות כחולם ושבתי בבית אך מעט.  לוא הבטתי אחל שפרה כאשר הבטתי לה לפני שבועות ארבעה כי אז ראיתי והתבוננתי כי בקשה קרבתי בעת הזאת הרבה יתר מבימים הראשונים ותיחל למוצא שפתי, ונפשה ירעה לה על כי חדלתי משבת אתה ודבר על לבה, וזאת הוסיפה יגון על מכאוב לבבה בראותה כי לא אשעה אליה עוד ולא שאלתיה אף פעם אחת לשלום אמה, אך היא הבליגה והסתיר מכאוביה בקרב לבה ואני לא אצתי לדעת מה בלבה, ולעתים רחוקות שבתי הביתה ולא השגחתי ולא התבוננתי אליה.  אחרי עבור עשרים ושנים ימים מיום אשר נפלה דודתי למשכב נסתה להציג כף רגלה על הארץ והרופאים אמרו כי עוד מעט תוכל לעשות דרכה.  היום ההוא היה יום ענן וגשם ולא יכולתי לצאת החוצה ועל כן ישבתי על הכסא ואקח בידי ספר להגות בו.  שפרה פתחה הדלת ותבוא החדרה ולבבי היה כהולם פעם כי לא ידעתי מה אדבר אליה. היא עמדה רגעים אחדים בצד הפתח ובראותה כי לא אסיר עיני מהספר שבה ותצא, ואחרי רגעים אחדים שבה על עקבותיה, כה עשתה שלש פעמים.  השתוממתי מאד בראותי מעשיה ואקום ממושבי ובראותי כי פניה נפלו מאד נכמרו עליה רחמי ואומר: מה לך שפרה כי כה נפלו פניך? –

– העוד תשאלני מה לי? האם לא תדע כי עמי חלתה זה שלשה שבועות ומחלתה היתה אנושה מאד? אתה זר לה ולא תדאג לה אך אני בתה הנני ואחלה עליה, אמנם אדמה כי היום יאירו פני הרבה יתר מתמול שלשום לשמוע כי אמי תשוב ותרפא עד מהרה, ולמה זה תשאלני היום מדוע נפלו  פני? – לדברים האלה לא מצאתי מענה, כי אמנם לא התבוננתי בה זה ימים אחדים ואסבב את פני הדבר ואשאל: ומתי נשים לדרך פעמינו? –

– בעוד ימים אחדים, אך לוא לעצתי הקשיבה אמי, כי אז שבנו הביתה כי לבי ינבא לי רעות נוראות – .  זמן כביר ישבה אתי אך דברי היו מעטים, כמו נסכרו כל מעינות מחשבותי ודברי ולא מצאתי מלים.  היא נאנחה ותשב אחור.

אם אמנם נסיתי שנית להשיב לבי אל שפרה ולבלתי פקוד עון האם הרשעה על הבת התמה כיונה, גם החלותי ראות כי אהבתה תגדל אלי מיום ליום וכי תשאוף לשבת בצלי ותיחל למוצא שפתי ונחומי נכמרו עליה, בכל זאת לא עלתה בידי, כי מעת אשר ידעתי כי היא בת אמה, בת הארורה גועלת אישה ובניה ובכל משפחתה, בת המרצחת אשר מידה נגזר אבי מארץ החיים, מני אז רפה כֹּח אהבתי אשר לא הכתה עוד שרשיה על תלמי לבי ותלך הלוך וחסור ואגמר אֹמר: לא אתחתן בבת הדמים אף אם ישימו נזר מלוכה על ראשי, והאהבה לא תשוב פעמים.  אמנם לא עזבתי אותה כי לא ידעתי דרך אחרת לי וגם אויתי להמלט פעם אחת מהארץ אשר לא כאם רחמניה.  תגדל את בניה כי אם לבהלה תולידם, ואל ארץ בריטאניה כלתה נפשי מבלי חשוב מאין אמצא טרף לנפשי.  שפרה היתה עצובת רוח וגם אני סר וזעף התהלכתי, כי חלומות בעתוני בלילה ופני שפרה המפיקים יגון הרבו עצבותי.  כי אם אמנם לא הוספתי אהבתה, אך לראות בצרת נפשה לא יכולתי, ולדבר על לבה ולנחמה לא נתנני לבי אשר חשב מחשבות נקם לאמה, כי גם אחרי כל שגיאות הרבות אשר שגיתי עוד לא למדתי לעשות שקר בנפשי ולעשות חנף.

 

כ"ד

יוֹם הַפְּקוּדָה

בא היום אשר יסדו הרופאים לעזוב את העיר ונשב באניה הולכת בכח אש.  כארבעים נוסעים נמצאו באניה לבד המלחים והמשרתים והמבשלות.  כל היום ישבנו על מכסה האניה ונתבונן אל המחזה אשר ראינו בפעם הראשונה; שמים ממעל ומים מתחת והאניה שטה במנוחה בין שתי הקערות אשר תכלת חתולתן ולא נודעה תנועתה.  גם כל הנוסעים ישבו על המכסה ממעל וישוחחו איש את רעהו בשפת ארצו.  איש צעיר לימים נשען על יד עלמה טובת חן ישבו יחד כשני שבלים העולות בקנה אחד ויביטו הפנים לפנים, וכל ההמון כמו לא להם הוא, כה ישבו מהבקר עד הערב ולא ידעו שבעה, גם הירח היה עֵד בשחק לאהבתם.  אשה מאצילי הארץ בחרה לה מקום בַּתְּוֶךְ וארבעת בנותיה עטרו עליה מסביב, כלן לבשו בגדים אחדים וגם תּאר פניהן אחד היה וכלן שלחו עיניהן לכל איש עובר עליהן, כאם כבנותיה.  ביום הראשון והשני שכחתי כמעט את אשר שמעה אזני זה לא כביר ואתענג על המראה, אך כאשר הסכנתי לה שבה סערת רוחי לסער בקרבי ברב כח.  סר וזעף הייתי אף כי הסתרתי הגות לבי לבל תראה על פני, רוחי המה כהמות המכונה בקרב האניה ועל פני שררה מנוחה כמנוחה השוררת עליה.  ביום הששי השכים רב החובל ויתן צו לעזוב חוף העיר קאלמאר ששם עמדו כשש שעות בלילה.  ואנחנו התעוררנו כלנו ונעלה על מכסה האניה.  השמש הופיע בכל הדרו על פני הים ויכסהו במעטה זהב ותכלת, השמים היו כספיר, העצים הרעננים וירק דשא אשר כסו את הסלעים במצוקים אשר ינשאו ראשיהם על החוף הרנינו לב, ועין ראתה שמחה לקראת המראה הנעים.  גם שפרה העצובה קראה בקול שמחה אלי בראותה בית קטן על החוף בנוי מקרשים משוחים בששר ובהם תבנית חיה ועוף מעשי ידי אמן, הוא אהל הדיגים והמון צפרים למאות יסבוהו יקפצו ידלגו וקול שאונם ירנין לב, עד כי גם עלי עבר רגע רוח ששון ויגרש עצב מלבי, אך לא ארכו רגעי המנוחה; עב קטנה עלתה מירכתי צפון, כמלאך שלוח להשמיע תרועת מלחמה, אחריה יצאו חוצץ ענני אֹפל כהררי עד ויכסו פני הרקיע, סופה וסערה הגיחו מהחדר ויאחזו בירכתי האניה וינערוה ויקלעוה, היושבים עליה חגו וינועו, הנשים התנודדו כשכורות מיין ותתעינה בקיאן.  איש איש מהר לרדת ולמצוא מחבר מרוח סערה, אשר קמה כמלאך אכזרי לשחק באניה.  גם דודתי אשר התחזקה רגעים אחדים אמצה שארית כחה לרדת ותזחל על ידיה ועל רגליה למען מצוא מסתר בתא האניה מתחת ואנחנו אחריה, אך בטרם נגשנו אל הפתח שכבנו כלנו על הרצפה כי הסופה גברה חילים ותניע את האניה כעלה ברוח, וברב כח החזקתי בעמוד הברזל אשר עליו הגג נשען בידי האחת ובשנית אחזתי בידי שפרה אשר התעלפה ותעצם עיניה, ואקשרה אלי באזור.  אמה אחזה גם היא בעמוד ותשב על הרצפה למולי ופניה כפני מת.  הרוח נשב ויהמה כחלילים או כשריקות חץ עף ברוח להרגיז לב, אך פתאם השביח קול נורא את המית הרוח, קול קורע לב, קול יללת הנשים והילדים אשר ישבו במחלקה השלישית, קול הכלים והמלתחות אשר נפלו מהמכסה מתנועת האניה ויכסו על היושבים תחתם.  הרוח אמץ כחו מגע לרגע ויקרע את הדלתות אשר בירכתי האניה ומראה נורא מאד ראו עינינו, מראה אשר לא באֹמר ודברים יְסֻפַּר כמו; השמים כֻּסוּ בעופרת, קול הסערה הרעים נפלאות כקול צבא אב, גלים נוראים כהררי עד נשאו ראשיהם המכוסים בקצף כהשלג המכסה על ההרים הרמים ויסערו להפיץ את האניה ואשר בה, כאויבים נוראים קמו לשחק בה, רגע הדפה אחד מפנים ותרד תהומות ונראה בעינים כי למעמקי תהומות ירדנו ומשני עברינו יעמדו הגלים כחומות בצורות, והשני התעורר וירוממה עָל  וינטלה וינשאה על גבי רעהו אשר כסוס שוטף הניע גוו להפיל רוכבו, פרץ מים כבירים שטף ועבר ויפרוץ אל תוך האניה בעד הדלתות ויגיע עד צואר היושבים בה, אז הסתירה התקוה פניה ממנו, ולא קוינו עוד לשוב לראות אור שמש.  ברגע כזה יזכור איש את בוראו ויזכור מעשיו.

– אבדנו כלנו אבדנו – הורידה דודתי בבכי בקול נורא – אנא אלי הושיעה לי – .  כל רגשי האיבה לה אשר היו צפונים בלבי התעוררו רגע ואֹמר לנפשי: הן עוד מעט יבלעו תהום יחד, אמרר חייה ברגעים האחרונים ואקום נקמת אבי מהארורה הזאת, אשר עתה בעת צרה אל יוצרה תשוע, ובקול עברה קראתי: קראי אל השטן אשר אתו עשית חוזה, לא אל אֵל שפכי נפשך כי דמים שפכת ובדם פשעך תורדי ירכתי בור, המצולה תפתח לועה, הִכֹּונִי לקראתה! –  לקולי אשר שֻׁנָה מאד ברגע ההוא ויהי כקול קורא ממעמקים התעוררה רגע כמו רוח חדש בא בקרבה ותלטוש עיניה לי כמשתגעה ותקרא: האתה הוא השטן? או יוסף איש ריבי, האם מירכתי בור יצאת לענני, הלא זה כבר מַתָּ?  האם באה עתה העת לענני ולהציקני כאשר ענית את בעלי ימים רבים? –

– אני יוסף! – נתתי קול גדול.  הוא ספקה כפיה ותקרא: אויה! – ותאבד לנצח בתהום רבה, כי בהסירה ידיה מהעמוד מעדו קרסוליה וישטוף אותה הגל ויקחה אתו ואיש מהמלחים לא ערב לבו לחוש לישועתה.  לקול אמה התנערה שפרה מתרדמתה ותקרא בקול גדול: אמי אמי!  ותחפוץ לקפוץ אל תוך המים, אך האזור לא נתנה להקים חפצה והיא הוסיפה לקרוא בקול גדול ולנתק את האזור. לקולה ירד רב החובל וישאל: מה נהיתה? – אני ספרתי לו ויושיע לי לחזיק בה אך אותות חמלה לא ראיתי על פניו.

– אין זאת כי אם כבר הסכין למחזות כאלה – אמרתי בלבי, אך על זאת השתוממתי מאד בראותי כי מנוחה שוררת על פניו ואני אמרתי כי עוד מעט תבלענו מצולה.

– היש עוד תקוה? – שאלתיו.

– בעוד רגעים אחדים נבוא עד החוף – ענני במנוחה ויעמוד לימיני עד אשר באנו עד חוף העיר מאלמע.  שפרה לא חדלה מצעוק וקרוא בקול גדול ותכה סביבה ותשוך את ידי רב החובל אשר החזיק בה ותדבר דברים זרים כמשתגעה.  לשוא נסיתי לדבר על לבה ולנחמה, כי היא לא התבוננה בי ולא הכירתני עוד.  לבי נשבר מאד בקרבי ומעי המו לה ואקוט בפני על אשר עשיתי, בראותי צרת נפשה ובדעתי כי מידי זאת לה, וארגז תחתי בזכרי כי אין להשיב עוד, רגע באפי השיבותי נקם לאויבתי ואדכא גם את אהובתי התמה.  אכן אני העטיתי עליה צרה ואקצר ימי עלומיה – שחתי עם לבבי – כי צרתה תדכא נפשה ותורידה שחת ואני הוא מרצחה.  בכיתי והתחננתי לה כי תשמע בקול תחנוני, אך היא לא ראתה את אשר לפניה ולא שמעה, כי אם רגזה ותרקע ברגל ותזעק בקול נורא דברים אשר לא הבין שומע.

 

כ"ה

עֲוֹן אָבוֹת

בעיר מאלמע, אחרי אשר שמעו השופטים מפי את כל הנעשה, הובלה שפרה אל בית המשגעים, וביום השני אמר ראש הרופאים, כי אזלת כל יד מהושיע לה, כי שגעונה שגעון עולם, ואם גם תרפא ממנו גם אז לא תשוב לראות באור החיים, כי גם במחלת לב אנושה מאד הוכתה לבלי מרפא ולא נתנוני עוד ראות פניה.  שר בית המשפט כתב אל אביה הזקן מכל אשר קרה את בתו ובת בתו וישאלהו אם יש את נפשו לבוא, או לשלוח מלאכים להשיב את שפרה הביתה ולקחת את הכסף והכלים הנמצאים במלתחת אמה, ואני מאנתי כתוב גם משכתי את ידי מקחת מאום מכל אשר לשפרה.

צרות לבבי הרחיבו עד אין קץ ואמאס חיי בעת ההיא;  הן יֹשר אהבתי בלבי ואבקש לעשות צדק והרביתי לפשוע מבלי חשוב את אשר אני עושה, ומה תועיל לי דעתי אם ארבה עשות רע בלי דעת וחשבון?  ומה תוסף לי אם היא תבוא בלבי אחרי המעשה?  לשוא הֻכֵּיתִי עד הנה, לשוא נֻסֵיתִי במסה, לשוא נפקחו עיני לראות תרמית בני עולה, כי בכל אלה אין די כח להבינני מראשית אחרית.  אחת ושתים שמעתי ואדע להזהר מהן, ואלפי מקרים ופגעים יְסֻבּוּנִי על כל מדרך כף רגל ופניהם כֻּסוּ בטמון, לא אשורם בלתי אם עברו וחלפו על פני ויתעוני לעשות רע, ומה תועיל לי בְהִוָדְעִי  אם אין בי כח להיטיב?  לוא בקש  איש מידי בעת ההיא את אשרי ואת חיי כפר נפש שפרה כי אז נתתים בששון לב, אך אין כּפר ואין שלומים לצרה.  ברגע ההוא נדכיתי על כי הבאתי את שפרה עד שערי מות, אך לא ידעתי עוד כי עוד פגעים רעים ונוראים ממות יסבונו בחיים, לא ידעתי כי יש יום אשר נשלח ידינו למות ונתחנן אליו כאל מלאך מושיע כי יחיש לרוחתנו לישועתנו, כי כל מצוקי שאול וְאֵמים מתפתה בחיים ירדפונו, לא ידעתי עוד את המלאך האכזרי אשר יְשֻׁלַח באמללים אחרי אשר היו לברות לצרות ורעות את – השגעון.  לוא נועז איש להשמיעני ימים אחדים לפנים כי הבריאה הנחמדה הזאת, הפנים הנעימים האלה, העינים הטהורות אשר כככבים בלילה הפיקו נגה וחיים לשמח עין ולב רואיה, כי כל אלה החמודות תהיינה לזועה, כי הקול הנעים אשר הרנין לב יהי למרגיז נפש ורוח , כי הכבשה התמה אשר לא נסתה להרחיב צעדיה מענג ומרך תדלג ותרקע ברגליה כפרא מדבר, לוא נשא איש על דל שפתיו דברים נוראים כאלה באזני מלאתי פיו חצץ, ועתה באה הרעה, ומידי באה ונהיתה.  כל הצרות אשר באוני היו כאפס בעיני מול הרעה אשר עשיתי, מכשול לבי גדל כים, מוסר כליותי העמיק הרחיב מדורת שאול בלבי, ואהבתי אשר נדעכה רגע היתה פתאום ללהבת שלהבת כזיק אש לפני רוח, להרבות המוקד בקרבי, והדעת כי חסר אונים הנני להושיעה, כי קצרה ידי מהשיב לה ששון ישע תחת החבלים אשר חלקתי לה באפי, כי קצפי חִלֵק אותנו עד עולם.  הדעת הזאת הועילה לְהַוָתִי לדכאני עד מאד ולמאס נפשי וחיי.

ימים אחדים נהלכתי כצל ולא ידעתי מה עמדי כאיש אשר דעתו עזבתו; חושי נדעכו, מורשי לבבי נתקו ולא חשבתי דבר.  הלכתי, ישבתי, אכלתי וישנתי, אך כל אלה עשיתי כאיש אשר אין ברוחו נכונה.  איש אחד מרצי רֵעָה לי וינסה לדבר  על לבי לנחמני, אך לא שמעתי ולא הבינותי דבריו. 

ביום העשירי בא אלי האיש ויאמר:  רב לך ללכת קודר כל היום, הן צעיר לימים הנך ומדוע תדכא נפשך לשוא?  הנעשה אין להשיב והמות לא יפליט את בלעו ­– בראשונה שמעתי דבריו ולא שעיתי אליהם, אך בשמעי דבריו האחרונים רחפו כל עצמותי ואקרא בקול נורא:  המות?!  האתה תשיא מות עליה?  היא לא תמות!  לא אתננה בידי המות!  אותך אתן כָּפְרָה בליעל! – הוא נבעת מפני ויסוג אחור ובני הבית עטרוני כלם ויתבוננו בי רגעים אחדים ובראותם כי אשב על מקומי במנוחה שבו לדבר נחומים ובעל הבית אמר:  אבל זכור כי המות חלץ נפשה ממצוקותיה, הלא טוב לנוח בקבר מהשתגע כל הימים –– מה זה תדבר?! – קראתי בשממון.

– היא מתה היום בבקר – ענה בעל הבית בעצבת.

– היא מתה?  שקר הדבר!  היא לא מתה ולא תמות כי אני מגן לה – ­ קראתי בכל מאמצי כח ואפרץ לצאת מהבית וארוץ בכל כחי אל בית החולים, ובלי שאול את פי השומר פרצתי אל תוך הבית ואקרא כְמֻכֶּה בשגעון:  איה שפרה?  אַיֶהָ? – כה רצתי בחדרי החולים ואקרא בקול גדול מבלי פנות אל החולים ואל המשרתים, עד אשר נגש אחד אלי ויאמר:  בוא אתי ואראך את שפרה – . מנוחתי שבה אלי כמעט ואלך ויביאני אחריו החדרה ששם שכבה שפרה על השלחן.  כחץ מקשת התנפלתי מלוא קומתי עליה ואחבקנה בין זרעותי ואנשק את שפתיה הקרות ככפור ואנשק את מצחה ואנשק את ידיה ואעורר אותה בכל מאמצי כח.  בפעם הזאת לא השיבה ידי מחבקה ולא פתחה שפתיה להשמיעני דרכי מוסר, כי אם נתנתני עשות כחפצי.  כפרץ מים כבירים פרץ זרם דמעות מעיני ויקר מימיו בלי הפוגה, הדמעות ירדו על האהובה אך לא כטל תחיה להשיב לה רוח, כי אם כמים אשר יֻצָקוּ על הגויה אשר נפשה עזבתה לטהרה טרם תשוב אל חיק הורתה, אל אדמת קבר.  שעות רבות חלפו מבלי אשר ידעתי, כמו דעת משטר העת וחקיה עזבתני, שכבתי, נשקתי גם בכיתי עד אשר רד היום, ומדי הוסיפי לבכות כן הוסיף מקור דמעותי לפתוח את אוצרו, אמנם הדמעות מדי עברון שטפו גם את נטל יגוני ומכאובי לאט לאט עד אשר רוח ללבי ואשא מרום עיני, אך אז זכרתי איפו הנני ומה מעשי.  הבטתי לפני ואראה את ראש הרופאים ולימינו ושמאלו אנשים אחדים וכלם התבוננו בי.  גם בעיני ראש הרופאים אשר לא בפעם הראשונה הכיר את מַעְבָּדֵי המות נראו אגלי דמעות, אם על שברי או על שברה הָשְׁבַּר לא ידעתי, אך רגשי תודה התעוררו בְחֻבּי אל האיש אשר בצרתי לו צר והרגשות האלה הועילו להסיר את השממון מלבי ולהביא עצבת תחתיו. 

בשוב מחשבותי למצוא מסלות בלבי החלותי לחשוב לאחת אחת את כל הרעות אשר באו על בית אחירע וישתומם לבי בתוכי על המוסר האכזרי אשר יסרנו אלהי המשפט על פשעו, הוא הֻכָּה בשגעון וימת, בנו הבכור מת בבור השבי, בנו השני שלח בעד פשעו לעבוד עבודת פרך ועתה שת גם קציר לביתו, והרעיון הזה נחמני כי אמרתי יד אל עשתה זאת ולא אני, ולולא נמצאתי אני כי אז שלח מלאך אחר לבער אחרי הבית הזה, ולא הוספתי דאבה על המעשה אשר עשיתי.  רק על שפרה אבלה נפשי:  מדוע נשאה גם היא עון אבותיה?  אמנם היגון חלי הוא אשר רוח כל האדם ישאנו ומה גם רוחי אשר כבר הסכין לראות פניו בבקר בבקר. 

שפרה הובלה לקברות והאיש בן ארצי בראותו כי יגון ידכאני לא עזבני רגע וידבר על לבי וינחמני וינסה לפתות אותי להשכיח בכוס יין את יגוני, ואם כי בפעם הראשונה לא שמעתי בקולו, כי קדוש היה לי יגוני כעמוד זכרון לשפרה, אך בפעם השניה הצליח לפתות אותי ושמע בקולו, ואמנם כן הוא:  אין מנחם בצרה כהיין, כחו גדל ככה המות להשיב מנוחה לנפש סוערה, רק כי המות באחת תושיע לו זרועו והיין רק למשחרי פניו בבקר בבקר יראה נחת זרועו אמנם גם שניהם יסתירו החיים ופגעיהם מנגד עינינו... 

 שלשה שבועות שכחתי יגוני בחברת שני הרעים:  היין והאיש בן ארצי אשר כראש מאהביו נחשב, ויבקש להרבות לו עוד רעים רבים.  יחד שתינו ויחד אכלנו בבית משתה אשר רק אוהבי היין שם יתקבצו, בראשונה לא ידעתי מה המאכל אשר יבוא אל פי, כי לא אל האכל היו עיני נשואות, ורעי בחר לו ולי המטעמים ואני שלמתי, עד אשר שמעתי ביום אחד את בעל בית המשתה אומר לרעי:  היום הכינותי חזיר רך וטוב וינעם לחככם – בשמעי זאת נבהלתי רגע, כי לא ידעתי עד הנה כי מבשר הטרפה אכלנו עד הנה, ונפשי געלה במאכל בשמעי כי בשר החזיר הוא, אך בושתי מפני רעי להשמיעו את אשר אני חושב פן אהיה בעיניו לבוז ואֹכל בגעל נפש וארבה שתות להמית חושי בי.  ביום ההוא שתינו יחד לשכרה עד כי מעדו קרסלי ולא יכולתי שוב הביתה, ולולא תמך רעי בימיני כי אז אולי שכבתי בראש חצות.  זעף ונרגן הייתי כל היום ואקרא לריב את רעי ואחרי כן למהלומות ורעי לא מנע מחפצי, וביום השני בגשתי אל ראי המלוטש נבהלתי מראות כי פני היו מלאים פצעים וחבורות ועיני הימנית מלאה דם.  אז נפקחה עיני השנית לראות את מצבי ונקטותי בפני על כי ארחתי לחברה את שכור ובזוי אדם וגמר אמר למהר לעזוב העיר לבל אראה עוד פניו.  בעודני חושב בא רעי אלי וישאלני לשלום.

– מה לך ולשלום? – קראתי בחמה – לך לאבדון סובא! –

– לא אדע למי יאתה יותר השם סובא לי או לך?– קרא בלעגי שפה – לאיש אשר כביר כחו לשתות וישתה לו לא יהיה סבאו לחרפה, רק האיש אשר יתעה בקיאו בשתותו הוא יהי לחרפה ועליו ימלאו כל רואיו שחוק פיהם.  ואני הן עמסתיך על שכמי ואשאך הביתה ואיש לא הכיר בי כי בא יין אל פי ואם כן לא לי סובא יֵאָמֵר –

– יעמיסך בכור מות על שכמו וישאך אתו – קראתי בעזוז אפי על כי העז פניו ללעג לי.  – למה זה כל החרדה הזאת?  האם תפר אהבתנו על כי מצחק הייתי?  אני אמרתי כי איש אתה ועתה אראה כי גבר לא יצלח הנך, בוש והכלם ואל תשמיע כזאת! –

– אחת דברתי ולא אשנה כי לא אובה עוד ראות פניך ולא אוסיף דבר אתך – הוא נסה שנית לדבר על לבי לחדש אהבתנו, אך בראותו כי לא אובה ולא אשמע לו, מלא פיו תוכחות ויכנני בשם שוכח טובה ויחרפני ויקללני ויצא באמרו, כי נפשו יודעת מאד כי עוד אשוב לבקש אהבתו.

– את אהבתו לא בקשתי עוד אך חשבון מעשי בימי התהלכי אתו בקשתי ואתחלחל מאד בראותי כי כל אלה אשר בקשו קרבתי בימים הראשונים רחקו ממני ויבזו צלמי, כי שכור הייתי , גם צריך כספי דלל מאד ולא ידעתי לשית עצות בנפשי לימים הבאים.  את היגון העז אשר דכא נפשי במות שפרה המית היין, אך הביא אחר תחתיו, כי בלע את כספי אשר בטחתי בו כי לא יתנני ראות מחסור עד אשר אמצא עבודה ומה אעשה בעיר נכריה באין מכיר ומודע מבלי משען כסף?  רגגע יעצוני כליותי לשוב אחור לארצי, אך הרעיון הזה גז חיש בזכרי את כל הפגעים אשר עברו על ראשי עד כה ואאמץ את לבבי ללכת הלאה ויעבור אלי מה.  עוד ביום ההוא ישבתי באניה על המכסה ללכת לעיר האמבורג אשר לפי דברת מכירי נקל יהיה לי למצא שם מחיתי.  את מעט הכסף נצרתי מכל משמר ואוכל לחם צר מיראה פן יקדמוני ימי עני. 

 

כ"ו

מִתְרוֹשֵׁשׁ וְהוֹן רָב

ששה ימים עברו מעת בואי האמבורגה, כל הימים האלה התהלכתי ברחובות העיר ההומיה מהמון הגרים הבאים שמה לרגלי מסחרם, הלכתי, התבוננתי ולא ידעתי מה אעשה.  רעים לא מצאתי בעיר ההיא אשר כמעט כל יושביה איש  לעבודתו יפנה כל היום ודבריהם מעטים.  כשלשים שקלים נמצאו עוד בצלחתי ולא חדלתי מקות כי בטרם יכלה הכסף אמצא לי עבודה, אף כי לא ידעתי איפו אבקשנה.  ביום הששי בלכתי ברחוב ראיתי על חלון אחד בתי המסחר גליון ועליו כתוב באותיות גדולים "מי האיש החפץ עֹשר!!".

– ומי האיש אשר לא יחפץ עֹשר? – אמרתי בלבי ואשחק ואסור לקרוא את הכתוב על הגליון "מאתים אלפי שקל כסף ימצא האיש אשר יקנה גורל במחיר ארבעה שקלים והיום יוטל הגורל"  קראתי מעל הגליון ויתעורר חפץ בלבי לקנות לי גורל, אך בחפצי לפתוח הדלת זכרתי פתאום כי רק שלשים שקלים ימצאו בידי ואיך אוציא ארבעה שקלים להבל?  מהרתי ואסוג אחור באנחה, אך עוד לא הרחקתי ללכת הבטתי לאחרי ואשוב על עקבי ובגשתי אל הפתח שבתי  ונסוגותי אחור.  כה עשיתי כארבע פעמים עד אשר פתחתי הדלת מבלי משים ואבוא הביתה כחולם.  גם בפעם הזאת אמרתי לסגת אחור אך בושתי מפני האנשים היושבים בבית המסחר ואוציא את הכסף ואקנה לי גורל, ואף כי הכני לבי על ארבעת השקלים בכל זאת עלו מחשבותי על כרוב הדמיון ואראה אותי יושב בבית מלא עֹשר וכסף רב בידי ואספרנו ואוסיף לספור אותו.  כה ספרתי את מאתים אלף השקל עד אשר אתא לילה.  לאור בקר קמתי ואמהר ללכת אל בית המסחר ואחכה כשעה תמימה עד אשר נפתחה הדלת.  ובעבור עוד שעה ראיתי את מספר הגורלות ועיני חשכו פתאם וקרסולי מעדו ואתנודד עד כי כמעט נפלתי ארצה, אך התעודדתי ואפרץ אל הבית ואקרא בקול גדול כמשגע:  הכסף נפל בגורלי! – ואפול ארצה ואתעלף. 

כאשר פקחתי עיני ראיתי כי הנני שוכב בכסא גדול ואנשים אחדים עוטרים עלי ויזרקו מים על פני ובפקחי עיני מהר האחד ויתן יין אל פי להחלימני, רוחי שב אלי ואזכרו את כל אשר נעשה בי וכלמה כסתה פני אל רפיון רוחי ואומר:  אין דבר, הניחו לי – ואקום ממושבי. 

– ואיה גורלך? – שאלני אדון הבית.  אני הוצאתיו מכיסי והוא התבונן בו ויאמר:  אכן בין לילה היית לאיש אוצרות כי מאתים אלף הכסף לך המה – קרסולי מעדו עוד ולבבי נפעם בשמעי דבריו אף כי כבר ידעתי זאת, אך אמצתי כחי לעמוד על רגלי.  גם יראה באה בלבי פן יגנבו השטר ממני אם אשוב ואתעלף, והיראה הזאת נתנה לי כח חדש ואחזיק השטר בידי בכל מאמצי כוח ואביט בפני האנשים מבלי דבר דבר.

– מה תאמר לעשות את הכסף? – שאלני אדון הבית – הניח אותו בידי למשמרת ואני אתן לך שטר לאות כי בידי ימצא הכסף –

– לא כי אקחנו – עניתיו.

– אבל זכור כי לא תדע לשמור אותו –

– אני אשמרנו –

– אין חפץ לי בכספך, כי רק טובתך דרשתי ואם לא תאמין בי הא לך הכסף.  רק עשרת אלפים שקל אקח לי כמשפט והיותר אתן לך –.  אף כי כל הכסף נמצא לי בלי כל עמל בכל זאת צר לי על עשרת האלפים ואומר:  אם במשפט תקח עשרת אלפים לא אדבר דבר, אך אספוק אם במשפט תעשה זאת –

– האם אונה אותך? – קרא האיש ברגז – שאל את יודעי משפט ויגידוך – ויקם ממקומו ויקח שטרי כסף לתת לי אז נגשתי אליו ואומר:  אין חפץ לי בשטרות כי אם בזהב –

– אחת היא לי, אך לך והביא עגלה רתומה לשני סוסים למען ישאו את הכסף –

– על שכמי אשאנו – עניתיו בתלונה, כי חשבתי כי משחק הוא לי.  כל היושבים נתנו קול שחוק גדול ואחד הסופרים נגש אלי ויאמר:  כאשר אחזה לי עוד לא תדע את נטל הזהב, אך דע כי גם שלשים אלף שקל צר כחך לשאת, קח שטרות וכאשר תחפוץ להמירם בזהב תמצא חפצך כרגע – נאותי להם לקחת רק אלף כסף זהב והיותר בשטרות מאה  ושמונים ותשעה שטרות כל אחד לאלף כסף וכאשר לקחתי הכסף בידי הייתי כשכור ואמהר לעזוב הבית, גם שכחתי לברך את היושבים בשלום וארוץ החוצה.

הכסף אשר מלא את אמתחתי מלא גם חדרי לבבי שמחה וששון, כי כסף רב כזה לא קויתי מעודי למצוא, אך לא כשמחה אשר ישמח איש על הטוב אשר מצא בקוֹתו לו ובעמלו להשיגו וישיגנו היתה השמחה הזאת, כי אם כשמחת השכור אשר ירקד וירונן מבלי דעת.  שעות רבות רצתי וסובבתי בכל רחוב מבלי חשוב מה אעשה כגבר עברו יין עד כי שכחתי גם מאכול לחמי.  אך בנשאי עיני ואראה בית משתה גדול למראה אשר רק עשירי העם יבואו בו, אז התעורר הרעב ויקרא בקול:  למי כל חמדת הבית אם לא לך, איש אוצרות?!  הבה אלכה וְאַרְאֶה לשותים במזרקי יין כי גם ידי תמצא לשבת אתם – אמרתי בלבי ואבוא הביתה.  רגעים אחדים עמדתי משמים ונפעם ממראה עיני, כי לא ראיתי כזאת מעודי;  הנני מביט לפני ואראה את צלמי מכף רגלי עד קדקדי, אראה לאחרי, לימין ושמאל, גם שם אני, ולא אחד, כי אם חוצץ יעמדו רבים אחד אחר אחד בדמותי כצלמי פנים ואחור, בעמדי יעמדו ובלכתי ילכו.  אם אמנם כבר שמעתי עוד בהיותי בהישיבה כי למלכי ארץ חדרים אשר קירותיהם מצופים ראי מלוטש מכל עבריהם, אך לא שערתי בנפשי את המראה ולא קויתי כי אבוא בהיכל מלך ועתה שם אני ואחשוב רגע:  אולי התעוני עיני ולא אל בית משתה באתי, אך האנשים הרבים אשר ישבו אל השלחנות ויאכלו וישתו וישחקו בכדורים הראוני כי לא נתעיתי, אפס בעת אשר ראיתי גויתי מכל עבריה טחו עיני מראות את אשר עליה.  לא התבוננתי כי הנני לבוש בגדים כאחד העניים ולא ראיתי כי היושבים בבית יתבוננו בי, אלי ישגיחו, ישלחו אצבע ויניעו ראשם. כה עמדתי במבוכה עד אשר נגש אלי איש אחד לבוש בגדים שחורים יקרי הערך ושוליהם ממעל מצופים ברקמות זהב ויהי כשר גדול בעיני. 

– מה לך פה? – נתן עלי בקול מושל – לא פה המקום לבקש נדבות! –

– בי אדון נכבד – החלותי לענות ופני אדמו מבשת ודברי לעו ולא כליתי את דברי.

– צא כרגע! – קרא בזעם – הלא שמעת כי לא נתן לדלים להשמיע נדבות בבית הזה ולהיות לטרח על האדונים אשר יבואו הנה –.  דמי לבב התגעשו מכעש בשמעי חרפתי אשר חרפני, בעת אשר כאחד משלוי עולם הייתי ואומר:  אוכיח משוגתו על פניו, על כן הבאתי ידי בחיקי למען הוציא הכסף ולהראות לו כי כביר מצאה ידי, אך הוא לא הבין לרעי ויאחז בי בחזקת היד ויראני את אחורי הדלת והמזוזה.

הבושה אשר העטה עלי השר הזה בגאונו היתה כאש יוקדת בעצמותי ותנשני את רעבוני ולבבי קרא:  נקם!  ואחשוב מחשבות איך להשיב חרפתו אל חיקו וימלך עלי לבי ללכת אל אחד החיטים ולקנות לי בגדים יקרים כבגדי חורי הארץ למען הראותו כי יש לאל ידי לפזר כסף ולא לקבץ נדבות, ואשמח בלי בחשבי איך ישתומם ויבוש ויכלם השר בראותו אותי אשר מאס בי לובש בגדים כמהו.  מהרתי להקים עצתי ואבוא אל בית אחד החיטים ואצו לתת לי ערך בגדים, אך לא מצאתי חפץ בכל הבגדים אשר הראני עד אשר הראני בגדים יקרים מאד, אשר רק חורי ארץ ילבשו כמהם ואבחר בהם ואשוב בגאון אל בית המשתה.  השר אשר העטה עלי בושה בתחלה השתחוה לפני בבאי ואחדים מהיושבים רֵעוּ אלי ויבאו אתי בדברים ויתפלאו על חכמתי ויקנאו בי לאשרי כי ספרתי בקול גדול כי היום מצאתי עשר רב וברב אהבתם יעצוני שנים מהם ללכת לקנות כלי חפץ יקרים כאשר יאתה לעשיר כמוני ודבריהם הרנינו לבי מאד ואצא עמהם ואקנה מכל הבא בידי:  בגדים כאחד מבני המעלה, טבעות משבצות אבנים יקרות, שרשרת זהב, מורה שעות ומקל תפארה.  עיני לא שבעו מראות את גויתי מהודרה בבגדי כבוד ולבי היה מלא שמחה הרבה יתר על אשר הוצאתי כסף רב מאשר מצאתיו.  לא חשבתי כי כאלף שקל הוצאתי בחברת הרעים כי במה נחשב הכסף?  האם עמלתי בו?  לקחתי את כל כלי ואסור אל בית מלון גדול אשר רק עשירים יגורו בו ואתפלא על התכונה אשר בחדרי, על הכסאות והשלחנות, על המטה והמראות והתמונות, כי מי מלל לי כי אשב בחדרים מלאים כל טוב כאחד מרוזני הארץ? 

 

כ"ז

מִתְעַשֵׁר וְאֵין כֹּל

בשכבי על מטתי בלילה חשבתי לאחד אחד את מקרי היום ואת רוב השמחות אשר שבעתי ואת השמחה והטוב אשר אראה אשבע בימים הבאים, ומדי חשבי עלה זכרון על לבי:  תמונת עלמה יפה-פיה ועצובת רוח אשר ישבה בבית המשתה למולי, העלמה ההיא לא דברה דבר את איש ולא שלחה ידה לגעת במטעמים אשר נתנו לפניה.  לרגעים התבוננתי בה ואראה כי תארה נאוה מאד, אף היא התבוננה בי כמעט רגע, וכרגע האריכו שמורותיה ותסתרנה את עיניה אשר התנוצצו כספירים.  התאויתי בכל לב לבוא אתה בדברים למען דעת שרש דבר נמצא בה כי תשב בודדה ועצובה בבית שמחה ואולי אוכל הועיל לה, אך נפלא ממני אי זה הדרך אבוא בדברים את נערה זרה לי, פעם אחת הרהבתי עוז בנפשי לגשת אליה בראותי כי קמה עמדה ממקומה ללכת ומבלי משים נאנחתי, אף היא נאנחה בהביטה בי בעינים מפיצות יגון נורא ותשב אחור למקומה הראשון.  עתה בשכבי על משכבי עלה זכרונה על לבי ויסרוני כליותי על כי לא שאלתי מה לה.  האם נהפכתי פתאום לאביר לב לבלי חוס על מֻכֵּי הזמן בעת אשר יש ויש לאל ידי לעשות? – שאלתי את נפשי ואגמר אֹמר ללכת מחר לבית המשתה אולי אמצאנה עוד ואעשה עמה חסד.  במחשבות חסד כאלה עצמתי עיני ותבוא השנה ותאחז בשמרותיהן.  לא ידעתי כמה ישנתי  אך פתאום הקיצותי לקול מרגיז לב כקול אשה מצרה, או כקול נפש עיפה להורגים אשר שמעו אזני.  התעוררתי ואקשיב אין קול.  אך חלום הוא – השיבותי לנפשי ואעצם עיני, אך כרגע חדר הקול בהקיץ תוך חדרי, גם דברים שמעתי מאחרי הדלת בחדר הנשען על חדרי וארגז תחתי.

– אנא חוסה נא ואל תמיתני, זכור כי עוד לא ראיתי בטובה – התחננה אשה בקול קורע לב, וקול איש ענה באכזריות חמה:  מות תמותי, לא אחוס ולא ארחם – דמי לבבי התגעשו בשמעי כאלה, ולא הרביתי מחשבות כי אם קרעתי את הדלת בחזקה ואפרץ אל תוך החדר ומראה נורא מאד ראו עיני;  העלמה היפה, אשר ראיתי בבית המשתה, שוכבת על הארץ ואיש כבן שלשים שנה עומד עליה, רגלו הימנית תדרוך על חָזֶהָ והשמאלית לחצה את רגליה אל הרצפה, בידו השמאלית יחזיק את צמתה ובשנית יניף חנית לדקרה, והיא מתאבקת בשתי ידיה להסיר מעליה את מר המות, אפס כי כבר כשל כחה ותרפינה ידיה ועוד מעט נגעה החנית עד נפשה, לולא אחזה את המרצח פלצות בראותו איש זר בחדרו.  כחץ מקשת התנפלתי עליו ואפילהו ארצה ואמר לגזול את החנית מידו, אך הוא נלחם אתי בחזקה.  העלמה בראותה כי היתה הרוחה, מהרה למצוא מסתר בחדרי ותסגור הדלת אחריה, זמן רב לחמנו עד אשר עלתה ידי על יד לוחמי ואגזול את החנית מידו ואומר לשוב לחדרי, אך המרצח שב ויהי פתאם לכבשה תמה, כי נפל על ברכיו ויבך ויתחנן אלי לבל אגלה על עונו אל השופטים, כי מרב כעסו וצרתו בא עד הנה ולבבו לא היה רע מנעוריו.

– הה!  לוא ידעת מה אמלל אני בארץ – הוריד בשיחו ויז שערות ראשו – ידעתי כי אז נתת לי חנינה ולא גלית על עוני.  הה!  המיתני נא המת בידך, בחניתי, וביד השופטים אל תסגירני, יקר בעיני המות, אך בסתר אהלי לבל אתן חרפה על משפחתי כי רמה היא, ולבל אחלל שם אבי הנכבד –

דבריו נגעו עד לבי ואכסף לדעת את אשר אתו ואודות העלמה ואמר:  אם תגיד לי את כל לבך אז אשבע כי לא אגיד דבריך לאיש ואשלחך לנפשך –

– אני אאמין בדבריך – קרא ברוח נכאה ויחזיק בידי ברגש – לכן שמע ואחז בשרך פלצות ותדע כי לא מרצח כי אם אמלל הנני.  משפחתי רמה מאד בארץ הזאת, אבי הוא מגזע אצילים אשר יתיחשו על בית אבותם זה שנים רבות ובין מחוקקי הארץ מקומו – תסלח לי כי לא אכנה בשמו, כי כאש צרבת תֻּקַד בלבי מדי אשא שמו הטהור אשר נבלתי אני על שפתי – ואני בן יחיד הנני לו, וזה כשנה יעד לי עלמה אחת ממשפחת הפרתמים לאשה, אך אני מאנתי שמוע בקולו כי נפשי דבקה אחרי הארורה אשר הצלת ממות ואשבע לה לבוא בברית עמה והיא נולדה בסתר המדרגה, לא כסף ולא שם הניחו לה אבותיה במותם, אך אני לא שמתי לבי לזאת כי אם לה תאות נפשי, אך לא כראותי ראה אבי, הוא דאג לכבודו, לכבוד אבותיו ולכבודי אני, ובדעתו נאמנה, כי לא אוכל לבוא בין אנשים אם אקחה לי לאשה, לכן שחרני מוסר ויסרני מעשות אולת כזאת, אך אני הקשיתי ערפי לו ובדעתי החזקתי כי לא אשוב מדברי.  הוא בכה ויתחנן לי לבל אוריד שיבתו ביגון וחרפה שאולה אך אזני היתה ערלה משמוע.  ימים רבים הציקני בדבריו וישים עלי משמר לבל אשוב ואראה את אהובת נפשי, עד כי נחבאתי לברוח ואעזוב את ביתי ונחלתי, גם את שם כבודי חללתי כי אבי העביר נחלתו לבן אחותו ויקרא לו בשמו.  אמנם כל אלה כאפס נחשבו בעיני מול האהבה, ובששון לבל בחרתי שבת באהל דל מבית רוזנים אם אך אהובתי אתי תחלוק גורלי.  ימים אחדים שבעתי שמחות בחברת האהובה, אך  פתאום לפתע בא שברי.  שער נא בנפשך אם איש לב אתה ואם אהבת מעודך, איך פוררתי, נפעמתי, נדכיתי ושחה לעפר נפשי עת לקחה אזני שלשם, ברצח בעצמותי, כי אהובתי זאת, אשר למענה השלכתי אחרי גוי אוצרות רוזנים וכבוד אצילים, חללה נדרה ותעגב על איש זר, על חדל אישים וידוע חולי יען כי כביר מצאה ידו כי תשאף כסף תועפות ואני עני הנני כיום .  מורשי לבבי נתקו בשמעי השערוריה, כל חושי בי נדעכו ואהי כמשתגע כל היום ושבע באפי לקחת נקם, נקם אקח מהבוגדה ואשיב נקם גם לנפשי.  הכסף הפריד בינינו והברזל יקשרנו לנצח, להב חניתי אביא בלבה ואמסוך דמה את דמי לבבי ויחד בדי שאול נרדה! – זאת הגיתי ולבבי מצא רגע נחומים, אך עתה אתה באת ולא נתתני להקים מזמת לבי, לכן תחיה המרשעת ואני ארפד בחֹשך יצועי.  הנני מת בעוד רגע, בעת אשר הבוגדה תשכב בזרעות מאהבה אשר ישלם בזהב נשיקות פיה הטמא, הוי טמאת השם! – קרא עוד הפעם בעברה נוראה ויעורר נדן חניתו.  על שברו השברתי גם אני ואבקש לנחמו ולדבר על לבו ואֹמר:  אמנם שים אל לבך אולי לא גדל עונה ואולי טפלו עליה שונאים שקר למען הפריד ביניכם.

– ברגע הזה יחבק זר חיק הבוגדה ואיך אנחם?! – קרא ויניע ראשו.

– אבל זכור כי היא בחדרי ואיך תאמר כזאת? – עניתיו ברגשי רחמים כי דמיתי כי בינתו הסתתרה.

– היא שוכבת בחיק זר! – קרא עוד הפעם בחימה שפוכה ויפתח בחזקה הדלת וינס החוצה.  רגעים אחדים ישבתי משמים על מקומי, כי לבי נשבר בקרבי, אחרי כן קמתי ואדפוק על דתלת חדרי אך אין קול, דפקתי שנית ושלישית בחזקה ואין קול ואין קשב.  בראותי כי אין פותח דלת חדרי יצאתי מהחדר לבוא אל חדרי בעד הפתח אשר על היציע, ומה נבהלתי בראותי כי הפתח פתוח, מהרתי לבוא בו ואימת מות נפלה עלי, כי חשכת עלטה היתה בחדרי ונכשלתי בלכתי ונדמה לי כי גוית אדם שוכבת על הרצפה.  בקשתי להעלות נר, אך ידי רעדו ולא עצרתי כח להאיר אור זמן כביר, וכאשר הצליח חפצי בידי להעלות נר חשכו עיני, כי ראיתי כי מלתחתי עומדת בחדר בַּתָּוֶך ובה נכשלתי  והאזור עם הכסף אשר הניחותי על השלחן לפני המטה אין, גם הטבעת היקרה ומורה השעות אינם.  כמעט מת לבי בקרבי ואשב משמים זמן כביר מבלי דעת מה אעשה.  כשוב רוחי אך זאת לא עלה על לבי פן במרמה סַבּוֹנִי העלמה ומאהבה למען גנוב את כספי, כי פני שניהם הפיקו יֹשר ומרת נפש, ודברי האיש אשר דבר בשברון מתנים מצאו מסלות בלבבי עד כי האמנתי בו אמונה אמן.  אך בראותי כי אחפש לשוא צלצלתי בפעמון לקרוא את המשרת. הוא בא וכשמעו את דברי מהר ויקרא ליתר המשרתים והמה כלם הניעו בראשם, ולא האמינו לכל דברי כי אין גם אחד ראה איש כבן שלשים שנה אשר זקנו ושערותיו צהובות כאשר נתתי אותות האיש אשר היה את העלמה, כי רק עלמה לבדה שכרה לה החדר ותשלם בראש את המחיר באמרה כי בטרם אור בקר תעזוב את העיר ואיש לא ראה אותה בצאתה.  בבקר שלחו להודיע בבית המשפט ויבוא שוטר ויחקור וידרוש ויקראני אל בית המשפט, וגם שם ספרתי ככל הדבר ויכתבו בספר ויאמרו לי כי אשוב מחר.  למחר הלכתי שנית אל בית המשפט ואקוה כי אמצא את כספי.  אך הלכתי, שבתי, התאוננתי והכסף איננו.  העוני היה אתי ימים רבים ואיש לא התנכל לגנוב אותו מידי, ואך בא העֹשר אלי נמצאו כרגע מקנאים להפריד בינינו.  איש איש ממכירי ומאלה אשר לא ידעוני מעודי שאלוני לרגעים אם מצאתי כספי, ולכלם ספרתי צרות נפשי וינודו לי בלשונם וילעגו לי בלבם.  ואחד מהדוברים כי נגש אלי ויאמר:  מכרה לי את הכסף הגנוב לך והיה כי ימצא לי יהיה –

– כמה תתן במחירי? – שאלתיו ואדמה כי למצער יתן לי החצי ממכסת כספי.

– מאתים שקל אתן לך –

יהי לך אשר לך – עניתיו ברגז על כי העז פניו לתת לי רק מאתים שקל במחיר מאתים אלף.  האיש הניע בראשו ויאמר:  התדמה כי תמצא את כספך?  עד נצח לא תראנו, כאלה וכאלה יקרו בבקר בבקר לאנשים אשר לא ידעו הִזָהֵר והרמיה כמות לא תפליט צידה –– ואני אבטיחך כי תמצאנו – ענה איש אחר.

– אם כן התערב נא אתי – אמר הראשון אל השני – אני אתן ערובתי מאתים שקל ואתה תן מאה ואם תמצא הגנבה עד ירח ימים יהיה כל הכסף לך, ואם אין לי הוא –

– טוב הדבר – ענה השני – הנה מאה שקל כסף –

– אני אתן החצי – קרא שלשי – ויחדיו נחלוק. – המה התערבו ויפקידו את הכסף למשמרת ואני אמרתי:  כאשר תמצא הגנבה אז אתן גם אני חמש מאות שקל כסף להאיש אשר הבטיח אותי כי אמצא את הגנבה.

ימים אחדים החיתני התקוה כי עוד אמצא את הגנבה ואתבונן כל היום בפני כל איש עובר ובפני כל עלמה אולי אכיר את הגנבים.  ושלש פעמים החזקתי באיש עובר בטח ואקרא לאחד השוטרים לאמר:  הוא הגנב.  האנשים נקראו לבית המשפט ותצא צדקתם אור. כה עשיתי שלש פעמים עד אשר גער בי השר בבית המשפט וישלחני.  אז אמרתי פסה כל תקוה.

 

כ"ח

מִי אֲשֶׁר יְחֻבַּר אֶל כָּל הַחַיִּים

פסה כל תקוה אמרתי פעמים רבות בימי חיי, וכבר הסכנתי לזאת ולא עוד המה רוחי בקרבי; בפעם הזאת לא נאנחתי ולא נפוגותי, כי אם נתתי את כל הנשאר בידי בכסף ואחכה למצוא לי משלחת יד.  בעת ההיא נודעתי לנער אחד מארצי אשר ארח לחברה את המשחקים והמשוררים בבתי שיר ובשמעו מפי כי גם אני אדע לשיר, דבר על לבי לבוא בחברתם ויובילני אל הראש בחברתם והוא נסה את כחי בשיר וישמע קולי ויאספני אל החברה, ולא הוספתי דאה על הכסף אשר אבד גם חדלתי מדאוג לימים הבאים, כי אמרתי: האיש אשר יחבר אל כל החיים לו יש תקוה ובטחון.  ומי כמוני ידע להתחבר אל כל האדם? – רעים חדשים, דרכים חדשים וחיים חדשים ראיתי הפעם. אני אמרתי כי כבר נודעו לי דרכי התבל ובני האדם, חשבתי כי את כל מצוקות בני האדם וענית החיים ראו עיני, אך עתה ראיתי כי עוד לא ידעתי עד מה, עד הנה ראיתי את פגעי בני האדם ותלאותיהם הנראים לעין כל, ראיתי הנאנחים, הנדכאים, החיים בצרה ומחסור, בדאגה ויגון אשר כל עין תחזם, ובפעם הזאת ראיתי כל אלה מסתתרים בקירות לב נושאיהם, אשר ישימו מסוה השמחה על פניהם, כששני חמד אשר יציצו על גל קבר ויסתירו את עצמות הגויה הבלה אשר תולעים ימצאו להם משכנות בה.  בראותי את בני החברה בפעם הראשונה עולים על הבמה וישחקו וירקדו וירננו לשמח לב רואה אמרתי: אך המה מאשרים בתבל כי יִשְׂמְחוּ וִישַמְחוּ, יְרַנְנוּ וְיַרְנינוּ, אך מה ראיתי בבית? אך איבה ומשטמה, קנאת איש מרעהו, תוגה ומכשול לב ומפח נפש.  העלמה אשר בעת עלותה הבמה הריעו כל העם ויצהלו לקראתה ובפתחה פיה לקחה כל לב, ההיא שמחה בחלקה? אך לא! כעס ומכאובים היה חלקה בבית, רעותה היפה ממנה הגדילה עליה עקב, ומחצית הכסף אשר מצאה בשכרה פזרה לשכירים למען יצהלו לקראתה בְהַרָאוֹתָה על הבמה ויקראו הידד! ויקריבו לה אשכר גזרי פרחים, אשר קנתה בכספה.  וכל היום היתה נגועה מהמון הבחורים אשר רק לפזר כסף מלאכתם אשר באו לדרוש לה בביתה, ואף לאיש אשר היה לזרא לה דברה אהבה וחן כי יראה מפניו  פן ישרוק וְיַעֲטֶהָ בושה בעלותה הבמה.  ולא לעתים רחוקות פצחה פיה לשיר, בעת אשר נפשה ירעה לה ובשרה עליה יכאב, מפחד פן תעלה רעותה תחתיה ותנחל כבוד.  ואת רעותה זאת נשקה במו פיה ותחבקנה בזרועותיה לעין רואים בעת אשר נפשה אִוְתָה להביא להב חנית בלבה, וגם התקוה  אשר החיתה רוחה ימים רבים, כי עוד מעט יבוא גואל לה ויקחה אחר כבוד לעזר כנגדו, גם היא הלכה הלוך וחסור כי רפה כחה מרוב ימים וראש החבורה משך את רעותה חסד לבל ירום לבבה ולבל תבקש שכר יותר.  וגם ליתר המשחקים לא נפל חבל טוב מזה, האחד היה עוד חדש ולא זכה לשם, וקול השני נאסף מרוב ימים ועוד מעט יבוא קצו כי לא יצלח עוד לשיר ובכפו לא דבק מאום, כי את הכסף אשר מצא בשכרו בעשרים שני עבודתו פזר למען לבוש מחלצות וגור בארמנות ולרכוב על סוס למען התראות כעשיר ונכבד, כי לולא עשה כזאת כי אז לא עשה לו שם כשם אחד המשוררים הגדולים, וכן כלם.  רק עלמה אחת עבריה רננה שרה ותשחק גם בבית ותהי עליזה כל היום, כי מבית אביה אשר לקח לו אשה אחרת ברחה, ותרבה להג ותתהלל כי שרים רבים גדולים ונכבדים ישגו באהבתה ואיש איש בקש לקחת אותה לו לעזר כנגדו אם אך תפר בריתה את אמונתה, אך היא באמונתה תחזיק ולא תבוא בברית את איש זר אף אם יתנו נזר מלוכה על ראשה, אך בכל זאת שמחה מאד כאשר דבר אתה אחד מעבדי השרים הגדולים ויאמר בחלקת לשון: מניב שפתיך אכיר כרגע כי לא ממי יהודה יצאת – לשמחתה לא היה קצה ותתהלל כל היום, כי איש לא יכירנה כי לישראל היא.  ותכר טובה מן העת ההיא והלאה למחליק לשון ותתרועע אתו תאהב אותו ועוד מעט היתה לו לאשה לולא מאן הוא בדבר הזה.  היא קצפה קצף נורא בשמעה דבריו ותמאן עוד ראות פניו, אך לא התעצבה אל לבה, כי אם הוסיפה להחזיק באמונת אבותיה ולקרוא בפה מלא כי גם בכתר מלוכה לא תמיר את אמונתה, וריב היה לה תמיד את אחד המשחקים אשר בשפתו נכר כי לישראל הוא ועל כן קצף עד להשחית על אבותיו ואבות אבותיו ועל כל העם בעבורם ויתר שם ישראל לחרפה.  אמנם המראות המוראים והמגאלים האלה לא נראו לעיני בראשית בואי בחברה, כי כל עוד אשר היינו בהאמבורג גרו איש איש לבדו ורק נאספו יחד לעת המסה, אך כאשר עזבנו את האמבורג ונלך לסחור אל ארצות ונחיה יחד, אז ראיתי כל אלה ואזכור את החזן והמשוררים בהתהלכי אתם וכה היו בעיני בני החברה הזאת.  מנם מה נפלאו דרכי שתי החבורות האלה, ומה רחקו אשה מרעותה, האחת תמצא חיים במקום אפל, בארץ לא-דעת, בין אנשים נדכים ושפלים אשר מבלי דעת יעשו מעשיהם, והמה כזרע רקב במעבה האדמה אשר בבוא עת חום וקיץ יסוף הרקבון ויצא ציץ ויתן פרי, והשנית היא כעלים בלים, כשושנים אשר נקפו וירקבו ויעלו צחנה באף כל עובר ואין עוד כל תקוה להם.  רק במקום הדעת שם יעלו חוחים כאלה, אשר הדעת למדתם לכסות את ערותם מעין רואים.  הן כל איש יניע בראשו בראותו דרכי בני ארצו ומעשי תעתועיהם; הבחורים יבלו ימיהם בבתי מדרש כבבתי כלאים, העלמות לא תדענה דַבֵּר  וכי ישאל איש אותן דבר לא תדענה לענות, ולא יזכור כי מעין חתום הנה, מימיהן לא יהיו להשיב נפש יען כי חתומים המה,  אך אם יפתח המסגור, אם ישברו הבריחים יצאו מים חיים להחיות נפש.  וכאשר יראה איש את בני חבורת המשחקים; הבחורים מְשֻׁלָחִים לנפשם, העלמות תטבנה פניהן, תחלקנה לשון, ישמח על מראה עיניו ולא ישיב אל לבו הן מקור משחת הוא, מימיו יגרשו רפש ויעלו  באשה כי משחתם בם.  אכן זה הוא פרי הגעת, היא תוציא שושני חמד ופרחי חן, אך גם קוצים כסוחים, חוחים מכאיבים יעלו על תלמיה, ולא לעתים רחוקות יבחר האיש אשר ישוח בכרמה בחוחים ויענדם עטרה לראשו ואת השושנים יזרה הלאה וידרוך עליהם ברגל גאוה.

את החבורה הזרת ארחתי לחברה ונעבור ערים רבות ואשב אתם כשנה וחצי, כי בראשית בואי בהם ראיתי אותם כתפארת אדם כאשר יחזה בהם כל האדם, ובטרם השכלה להבין כי פליטי האדם המה כבר הסכנתי אותם ואהיה גם אני כאחד מהם.  והאוהב הנודע, אשר ירנין שפתי החסידים, יאחד לב גנבים, יחזק ידי מפחדים, יקח לב השמחים בעת שמחה לבל יראו בי אחריתה תוגה ואשר יסתיר עמל מעיני האמללים, – האוהב הזה הוא היין, הושיע גם לנו בכל עת, ולא עזב רגע את בית חברתנו, וגם הוא נתן אפר על עיני לבל אתבונן על אשר לפני.  ומה אתבונן? האם טובים היו האנשים אשר אתם התהלכתי עד כה מבני חברתי? – גם הגאוה אשר לבשתי בצאתי ברחובות חִוָה רוחי בבית ואסבול גם ממרורים מידי ראש חברתנו, וכמעט שכחתי את כל הראשונות, גם דרכי עמי ותורתו ואשמח גם אני כי לא הכירוני כי לישראל אני.  זקני גלחתי, בגדים לבשתי כאחד המחשקים ומי יכירני עוד? ואולי נשארתי אתם גם בימים הבאים, לולא התעבר בי אחד המשוררים על דבר עלמה אחת אשר הראתה לי רַבַּת אהבתה והוא אֲהֵבָה ואני אף כי לא אהבתי בלבי גם בחלה בה נפשי בראותי עוז פניה ובזכרי עַנְוַת שפרה, בכל זאת השיבותי לה אהבה כאמרי פי למען הכעיס את לב צוררי, והוא נחר בי ויבקש עלילות לי עד כי ערכנו יחד קרב ונפצע איש רעהו ואז גרשני ראש החברה מהסתפח בנחלתם ואלך לבקש לי מחיה באשר אמצא, ואשוב האמבורגה, כי העיר הזאת מצאה חן בעיני מאד, כסף נשאר עוד בכיסי ואשוח כל היום בשוקים וברחובות עד אשר אמצע לי מחיה.

לפנות ערב אחד בלכתי לשוח על החוף לראות בבאים מכל הארצות עבר על פני איש כבן ששים שנה, עמדתי ואתבונן בו ואכיר מראהו, הוא היה "בעל השם".  רגע נבהלתי מפניו, אך שבתי אמצתי רוחי ואומר: ומה יעשה לי פה בארץ נכריה? ואם גם יאמר כי גנבתי את כספו מי יאמין לו? ומי יודע אם יכירני עוד? הן נער קטן הייתי בעת עזבתיו ועתה הייתי לאיש, לובש מלבוש כבני הארץ ומגלח זקן.  פניו לא שֻׁנוּ, רק כי זעיר שם זעיר שם נראו שערות לבנות בפאת ראשו וזקנו.  בראותו כי אתבונן בו עמד וישאלני: אם אבין יהודית? – השאלה הזאת אמצה רוחי  ביתר שאת בראותי כי לא יכירני ולא יחורו פני בדברי אתו ואגמר אֹמר לבוא אתו בדברים למען אשמע מפיו הנעשה בארצי ואולי אמצא פשר דבר הזקן אשר התהלך את העניים והתאמר לְעִוֵר אף כי נפשו ישרה בו ועל כן עניתיו במנוחה: אבין דבריך –

– אם כן בן עמי אצתה! – קרא בשמחה – בשפתך אכירך כי בן ארצי ועמי עתה -. אף כי חרה לי על אמרו כי בשפתי יכירני כי בן עמו הנני ואני אמרתי כי אדבר צחות ככל בני הארץ, בכל זאת עניתיו במאור פנים: כדבריך יליד ארצך הנני אך זה שנים רבות עזבתי את ארץ מולדתי –

– אשמח עליך כמוצא שלל רב כי זה עתה באתי הנה ולא אדע עוד מוצאי ומבואי העיר, גם לא ישמעו שפתי ולא אדע אנה אפנה לבקש לי מלון לכן הובילני נא אל בית מלון אשר לא ירבו המחיר –

– הן בבית יה ודי תבקש לשבת –

– לא! היהודים יפשיטו עורנו מעל עצמותינו בבוא יום השלום, כמטחוי קשת ארחק מעליהם ומבתי המלון אשר להם –

– אחת היא לי, לך אחרי ואוליכך אל בית המלון אשר בו אגור אני – עניתיו ובלבי אמרתי: עתה תרחק מעל היהודים כמטחוי קשת אבל כאשר בקשת כסף מידם בקשת קרבתם, אות הוא כי חדלו מתת עוד אמונתם בך – הבאתיו אל בית מלוני, שם צוה כרגע לתת לו ארוחת הערב ולא שת לבו לי כי אראה כי אוכל הוא מבשר הטרפה.  אני השתוממתי מאד על המראה, כי אף אמנם ידעתי את האיש הזה כי נוכל הוא ונבלה עמו בכל זאת לא פללתי כי גם בשר טרפה יבוא אל פיו, כי כן הסכנתי מעודי, ככל בני ארצי, לחשוב את המתגאל במרק פגולים לחוטא ופושע הרבה יתר מהאיש אשר יעשוק ויונה, ואם גם אני כמוהו עשיתי ימים רבים בכל זאת לא חשבתי לי זאת לחטאת, יען כי אני לבשתי בגדים כבני הארץ גם ידעתי שפה ודעת, אך לאיש הלובש בגדי היהודים ואשר לא קרא בספרי העמים כי יאכל את עם הארץ לחם חשבתי לחטאת נוראה.

לא לשוא קויתי לשמוע מפיו חדשות, כי אמנה חדשות ונצורות לא פללתי שמעתי.  ביום המחרת הלכנו יחדו לראות את העיר היפה ואובילהו אל אחד הגנים ואצוה לתת לפנינו שכר ונשתה לרויה.  השכור פתח שפתיו וישאלני: מאיזה עיר אתה? ומה הנה הערים אשר ראית בארצנו? –

– ומה לך לדעת זאת? – שאלתיו.

– האם לא תאוה נפשך לשמוע חדשות מארץ מולדתך? ואני אדע כל הערים בארצי אשר שם יהודים ועל כן שאלתיך מאיזה עיר אתה למען אוכל השמיעך את הקורות את האנשים היושבים שם –

– השמיעני בתחלה אנה פניך מועדות ואחרי כן אשמיעך את כל דברי –

– כעת אשים פני לעיר לונדון ואולי אלך משם לאמעריקא ומה לך דרך שמה? –

 

– נפשי בחלה בארצי ואלך לבלי שוב –

 – אני הנני מעיר שכולה ועברתי בערי מאפליה, שבמה, נצוב, רשעה וצבועאל – עניתיו בשמעי כי יעזוב את הארץ לבלי שוב אליה עוד ואת שם הערים אשדות ועזובה לא נשאתי על שפתי לבל יכירני, כי אף אם לא יראתי מפניו אך בושתי לְהִוָדַע לו .

– התדע את ראש העדה בעיר מאפליה? –

– את מנשה? אני אדע את שמו אשר היה לחגא לרבים, כי על דברתם הוא איש בליעל ורב מעשקות –

– ואמנם לא שקר מליהם, אמנם המה לא ידעו אף החצי מרשעת הָעַוָל הזה, אך עתה ההפך עליו בלהות ואיננו עוד בעיר משושן, כי אל ארץ רחוקה שֻׁלַח ביד פשעו –

– מנשה הובל לארץ רחוקה על מעלו! – קראתי בתמהון ושמחה –  ומי גלה על עונו? הלא זרועו מושלה לו להדוך מתקוממיו תחתיו ומי הרשיעהו? הן דן מת, אך אולי שם הסוכן וידבר אתו משפטים על העטותו בושה על רעיתו, אז אבשלום יצא לחפשי ויצליח בידו להפוך לילה על איש חרמו ולדכאו.  אמנם אני אכנה בשם אנשים אשר אולי גם שמעם לא שמעת, לכן הנני להשמיעך מי המה אלה האנשים –

– אני אדע את האנשים יותר ממך – ענני ויעביר ידו בין חלקת זקנו כאיש יודע כל – אך לא ידם היתה בו כי אם ידי, אני נטיתי ידי עליו ואתנהו בלהות.  אמנם השמיעני בתחלה מאין תדע אתה את האנשים אשר קראת בשמם ואחרי כן אשמיעך את אשר עשיתי – בדברו התבונן בי העין חודרת, אך אני עניתיו במנוחה כי את דן למדתי יחד בישיבה ושמה שמעתי כל אלה ועל דברת מותו לקחה אזני מפי איש מעיר נצוב אשר ראיתי בעיר הזאת –

– מה שמך? –

– ראובן –

– פליאה דעת ממני מדוע לא נשא דן אצת שמך על שפתיו בדברי אתו יום יום באשדות, הלא את שם כל רעיו הזכיר בכל עת –

– אני לא נמניתי בין רעיו בעת אשר היה בישיבה כי אם בצוררי נפשו, כי ככופר באלהים היה בעיני, אך אחרי אשר עזב את הישיבה נודעתי לרעו גדעון ומפיו שמעתי כל אלה – הדברים האלה אשר דברתי במנוחה כמו אמת הגה חכי מצאו מסלות בלבבו ויאמן בי ויאמר: עתה אבין למה לא הזכיר שמך, ומי היו עוד רֵעֵי גדעון בישיבה? –

– כל הנערים שנאו אותו תכלית שנאה ורק אני לבדי התהלכתי כרע אתו – הוא הניע בראשו כמו התפלא, אז עלה רעיון על לבי הן הוא ידע כל ארחות גדעון ודן ואם כן לא נעלם ממנו כי יוסף האשדותי היה רִעָה לגדעון על כן חשבתי להוליכו שולל גם הפעם הזאת.  בעודני חושב שב וישאלני: אם כן לי דבריך לא התרועע איש את גדעון בלעדיך? –

– זר לא התערב בחברתנו בכל העת אשר היינו רעים, אך עת אהבתנו לא ארכה כי בא נער אחד מעיר אשדות ויהי לאוהב לו ויקרבנו כאח ואף כי לא בחל גם בי, בכל זאת רחקתי מעליו כי כסמל הקנאה היה הנער האשדותי  בעיני ואשנאהו ועל כן עזבתי גם את גדעון אוהבו – הדברים האחרונים גרשו כל ספק מלבו ויאמין בדברי בלב שלם ויאמר: עתה אשמיעך את כל דברי ותשמע איך הורדתי לארץ את הבליעל את מנשה, הסכת ושמע.

 

כ"ט

שֶׁבֶר פּוֹשְעִים

זה כארבעים שנה עברו מעת אשר עזבתי את בית הישיבה ואני נער ישר ותמים דרך הייתי, יראתי את ה' ובמצותיו חפצתי מאד, גם בתורה עשיתי חיל בכל עת היותי בישיבה, אך הזמן הסתיר דרכי בכל עת, ותחת כי נערים שובבים וחסרי דעת מצאו חן בעיני הראשים והנדיבים הייתי אני הַמֻכֶּה וְהַמְעֻנֶה בכל עת, לחמי חסר, לבשתי קרעים ומנוחה לא מצאתי.  קרבת כל הנערים אשר בגילי חפצו האבות אשר בנות היו להם ועלי לא שם איש את עיניו.  כמלאת לי שמונה עשרה שנה עזבתי את הישיבה למען בקש לי טרף באשר אמצא, אך איך ימצא איש כמוני טרף לנפשו מבלי דעת חכמה ומלאכת מחשבת? כי על כן הייתי נודד ללחם ימים רבים, עדי נמלך עלי לבי לבוא בסוד החסידים, אשר יעזרו לבני בריתם ולא יתנום לגוע ברעב.  שאלתי את פי הצדיק והוא שלחני אל עיר רשעה, ומשרתו העוזר על ידו נתן לי מכתב אל ראש בית תפלת החסידים.  הראש קבלני במאור פנים וידבר עלי טובות באזני איש זקן ונשוא פנים בעיר הזאת עזריאל שמו, והוא לקחני לביתו כי בנים לא היו לו ואהי כמשרת את פניו.  הוא קרבני באהבה ונהנה יחד בתורה וכל ביתו וכספו נתן בידי ואהי לאיש סודו ואהי מאשר, כי גם כבוד היה לי אחרי אשר הנכבד בעיר נתן לי כבוד ויחשבני כבן לו.  כל לבבי הגה אהבה לאיש חסדי וגם עתה לא אשכח חסדיו עמדי, ואֹמר בלבי בא קץ ליגוני, גם תודה וברכה הגה לבי להצדיק בצבועאל על כי מידו זאת לי.  אף כי מעודי הסכנתי לתת שמו ושם כל החסידים לשמצה.  בימי שבתי בבית הזקן נודעתי לאיש אחד שלמה שלמן שמו.  האיש הזה אשר היה חכם לב ויצליח בכל דרכיו כי בכשרון ודעת עשה מעשיו, היה מבאי בית הזקן עזריאל, אף כי לא בא בסוד החסידים וגם לבש בגדים כאחד מבני עם הארץ, אך שלום היה לו עמהם, כי ארח לחברה במשלח ידיו את חתן הצדיק ויחדיו עשו מקנה וקנין, על כן לא  נעז איש להשפיל כבודו.  האיש שלמה קרבני באהבה, כי איש טוב היה מאין כמוהו ויבקשני לבקר את ביתו מעת עד עת.  בכל עת אשר בקרתיו רבתה נפשי שמחה, כי ישׁר לבו וחכמתו לקחו לבי וידבר על לבי ללמוד שפת הארץ וכן עשיתי, כי גם מיטיבי עזריאל לא כהה בי על הדבר הזה.  ובת יפת עינים וטובת חן היתה לשלמה, עיניה היפות ירו חציהן ללבי ותבערנה בו אש אהבה, כי כבר באה עת דודים לי ועד העת ההיא הייתי עצוב רוח ונכאה ולא התבוננתי על בתולה, אך כאשר הונח לי מעצבי באה האהבה ותדפוק על פתחי לבי ותזכיני כי בא עת.  אף כי ידעתי כי יש לאל יד שלמה לקחת חתן לבתו בן אחד מנכבדי העיר, בכל זאת לא הסירותי  אהבת בתו מלבי בחזקת היד, אך לא נסיתי לעשות כדבר הזה, כי בטרם ידעתי כח האהבה איך תרבה כושל על כל דרכיה ומה עצומים הרוגיה.  ותקותי דברה על לבי ותנחמני כי מצאתי חן בעיניו וגם הנדיב עזריאל יהיה בתומכי נפשי ואני נטיתי אֹזן ואשמע לדבריה ואקוה.  גם דרכי הנערה ומדברותיה עמדי נתנו אֹמץ בלבי, כי היא קרבתני בכל עת ותשיח אתי ותשחק אלי כאחות את אחיה ואני טרם אדע להבין בין אהבה ובין קלות דעת, כי הנערה אשר גדלה על ברכי אב אוהב אותה אהבה בלי מצרים, בלי אֵם אשר תשמור רגליה מלכד היתה כעיר פרוצה ואין מעצור לרוחה ותעשה ככל אשר חפץ לבה ואביה לא עצבה מימיו, אך אני לא הבינותי זאת ואחשוב לה כל דבריה ומעשיה לחכמה, וגם השמועה אשר שמעתי מעבירים עליה כי יודעיה לא יהללו דרכיה, גם השמועה הזאת לא הביאה מרך בלבי כי האמנתי בצדקתה ובר לבה אמונה אֹמן, ואמרתי מה מני יהלוך אם ישלחו בה צרים לשון אפעה לחלל כבודה, אני אציל כבודה, וגם זאת תהיה לי לישועה להטות לב אביה לתת לי אחרי אשר נבאש ריחה בעיר, והיא גם היא תשיב אהבה שבעתים אל חיקי בראותה עזוז אהבתי עד כי לא שמתי לב לדבת רבים – אלה היו דברי האהבה אשר דברה באזני, אך שוא היו דבריה ובקרב ימים ראיתי כי שוא היתה תקותי.

 

ל'

צוֹרֲרֵי צַדִּיק

בימים ההם באו מקרים רעים ופגעים נוראים על בית שלמה, הזמן הפך ידו עליו וידכאהו עד עפר.  וזה הדבר; שלמה ארח לחברה את חתן הצדיק כאשר השמעתיך ומשלח ידם היה בעת ההיא לסול מסלות בארץ ;  דרכי המלך נעשו בכל הארץ ומאת הממלכה שֻׁלַם  להם בעד כל כברת ארץ, ושלמה הצליח גם הוא לקחת המלאכה על שכמו, ויתן את כספו ששת אלפים שקל ועוד מכסת כסף ככסף ההוא לוה על דברתו, וחתן הצדיק נתן עשרים אלף שקל ויחלו לעשות במלאכה.  שלמה נסע כפעם בפעם לעיר המלוכה להגיש את חשבנותיו וחתן הצדיק קח עיניו על המלאכה, שכר שכירי יום וישלם להם, לקח אבנים וחול וכל הדרוש למלאכה – הכסף היה בכל עת בידי חתן הצדיק והוא חשב החשבונות ויכתבו בספרי הזכרון, ויהי ככלות המלאכה בא שלמה לעשות חשבון ולבקש חלקו, ואיך נבהלה נפשו בשמעו מפי חתן הצדיק כי לא לבד כי שכר לא היה להם בעמלם כי אם גם הכסף אשר הוציאו לא שב אל כיסם.  קצף נורא התלקח בלב שלמה אשר ידע היטב כי שכר רב היה להם ואיש בריתו גנב וישם בכליו את הכסף ולא יכירנו עוד, אך כלא שפתיו ולא קרא לריב כי אם הגיש עצֻמותיו לפני הצדיק באמרו בלבו: הצדיק לא יעשה עול במשפט ויצוה במפגיע על חתנו לעשות ישׁר, אך גם מאת זה יצא במפח נפש, כי הצדיק ענהו: אני לא אדע בדבר מקנה וקנין עד מה ולא אתערב במשלחת ידי בָּנַי , אבל אדע נאמנה כי חתני לא יעשה עול כי בן צדיקים הוא, ואחרי אשר אמר כי הכסף עלה בתהו נאמנים דבריו – .  פלצות אחזה את שלמה בשמעו את דברי הצדיק ובראותו כי תושיה נדחה ממנו, כי לעושקיו כח והכסף בידם אז בכה והתחנן לפני הצדיק כי ישיבו לו את הכסף אשר לוה למען ישלם את נשיו וכספו יעלה בתהו.  אך גם לזאת שומע לא היה לו.  הצדיק באחד: אני לא אדע עד מה בדבר מקנה וקנין –.  אז לא עצר עוד שלמה ברוחו ויקרא בעזוז אפו: כספי לא יהיה למלא בטנך, בנשך ובתרבית שלם תשלם את כספי לאוצר הממלכה, חרוד מפני פן אגלה מצפוניך לפני הממשלה ותתפש בכף – הצדיק שמע דבריו במנוחה ויאמר: להכותני בלשון תּאמר, האין זאת? מלשין! אך תקותי בה' כי למלשינים לא תהיה תקוה, ברח לך מזה! –

במפח נפש יצא מאת פני הצדיק ובלב סוער כים בא הביתה ובטרם הלך לבצע מזמתו אשר חשב על הצדיק שב הביתה ויבוא אל בית עזריאל ויספר לו ככל אשר קרה אותו, ועזריאל הניד בראשו ויאמר: הסכלת עשו לדבר את הצדיק קשות ומדוע לא באת בראשונה אלי, הלא אז היה לאל ידי לדבר על לבם כי ימלאו משאלותיך.  אך עתה אספוק מאדאם יצלח עוד חפצי בידי אחרי אשר חרה בך אף הצדיק;  ובכל זאת חכה נא ימים אחדים אולי אוכל הועיל לך – שלמה נאות לדבריו וישאר בביתו ועזריאל שלחני לקרוא לביתו את עשירי העיר להועץ מה לעשות ויספר להם ככל הדברים אשר שמע מפי שלמה ועצתו היתה כי ירימו איש איש מכספו תרומה לשלם לשמה את נשיו לבל יחלל כבוד הצדיק.  שנים שלשה מהנאספים נתנו לדבריו צדק, אך אחד מהם הוא היה המשנה לראש העיר קם על רגליו ויאמר: אל נא אחי אל נא תרעו! אל תעשו כדבר הזה להחזיק בידי רשע ומלשין, כי אחרי אשר העז פניו לדבר כאלה באזני הצדיק אין עוד אמונה בו, ומי יודע אם לא ישוב ויכנו בלשון אחרי אשר יקח את הכסף מידנו? לא אחי אף גרה אחת לא נתן לו –

– שמעו בקולי – התחנן הזקן בעל הבית – אל תעשו כדבר הרע הזה להדיח את איש לעשות רעה, האיש הזה תמים דרך הוא וימלא את דברו, ולוא חפץ להלשין כי אז לא בא להשמיעני זאת ואחרי אשר בא ויודה במו פיו את אשר עם לבבו אות הוא כי לא באלה חפץ כי אם להציל את כבודו, לכן שמעו בקולי, הנה לא עשיר גדול הנני ובכל זאת הנני לתת חלקי חמש מאות כסף ואתם תנו איש איש כנדבת לבכם – המשנה גם עוד הפעם ויאמר: חלילה לכם אחי! לא זאת הדרך להרים מכשול ואם תַּרְאו מרך לבבכם עתה, כי אז ירבו המלשינים בכל יום ויום, לא כן אחי, כזה וכזה נתן שוחד ונבער את המלשינים מהארץ – לדברי הזן עזריאל הישרים והנכוחים לא היה שומע כי כמעט כלם ענו פה אחד כי להמשנה הצדקה, והזקן הניע אחריהם בראשו, אך הועיל לא יכול.  ביום ההוא שלחני לקרוא לו את שלמה ויספר לו ככל הדברים ויסרנו מלכת לעיר המלוכה להכות את הצדיק בלשון, אך חמת שלמה בערה בו עד להשחית ויקרא: אקח נקמתי פעם אחת מהמרעים האלה ויעבור עלי מה –. לשוא  הפיל עליו הזקן פחדים כי מרה תהיה אחריתו באמרו לריב את כל החסידים, אך הוא לא הטה אזנו לו.

– עשה כאשר עם לבבך – קרא הזן ביגון – אך ידוע תדע כי גם אני אסור מעליך ואהיה ערך, גם אני אקום לשטן  לך ולסכל עצתך לבל יחלל כבוד ישראל. הה! האין די לנו כי צוררינו ירבו וישאו ראש מיום ליום כי עוד מקרבנו יקומו עוכרי ישראל להדיח עליו הרעה?! –

– האני הוא עוכר ישראל, או אתם? – קרא שלמה בשצף קצף – אני אשר בצדק ובישׁר התהלכתי מעודי את ישראל וכל אדם, או אתם, אשר ברמיה תסבו מלך ושרים, תעכרו נפש אחיכם ובני עמכם בתתכם לכם אליל רשע ותרמית, לעגל הזה אשר בצבועאל תשתחוו, אליו תתפללו, וכל מנחתכם ואוצרותיכם לו תביאו והוא כמות ולא ישבע ועוד ישלח ידו בחיל זרים נקי אני ואתם תדיחו הרעה על עמכם ותעכרו נפש איש ישראל! –

– את אשר עם לבבי הגדתי לך ולא כחדתי – ענה הזקן – כי אויבך אהיה ואסכל עצתך כל עוד נשמת חיים באפי, ועתה אתה עשה כלבבך –

שלמה יצא מהבית והזקן צוה עלי לבל אוסיף ראות פניו ובוא ביתו.  אך בפעם הזאת לא שמעתי בקולו ואתגנב לבוא בית שלמה בלילה ואנסה עוד דברים אליו אולי אפתנו לסור ממחשבתו, אך הוא היה כסלע איתן בדעתו ולא מש ממנה וגם בתו הסיתה אותו לגרות מדון.

שלמה עזב את העיר ואחרי שני ירחים באה צרה לעיר צבועאל ולהצדיק; שרים באו שמה וישימו על הצדיק משמק בפקודת שרי הממלכה עדי יחקרו אם אמת בפי שלמה אשר אמר, כי הצדיק יתן לבו כלב אלהים וינבא האותיות מראש, וכי יקבץ כסף מכל  הערים ויעשה מלוכה על מאת אלף יהודים, וכי יסיר לב העם מאחרי הדעת בהבלי תעתועיו וכהנה וכהנה.  בצר להם שלחו אל עזריאל אשר היה החכם בהם לשאול בעצתו והוא אף כי התקצף מאד על אשר לא שמעו בקולו ויצדיק עליהם את הדין במו פיו, בכל זאת לא מנע עצתו הטובה מהם, כי יכזיבו כלם את דברי המלשין אשר אמר כי הצדיק יתן לבו כלב אלהים וכי יעלה מלוכה, כי אף אמנם למאות ולאלפים ינהרו אליו, אך המה לשמע חכמתו יבואו כי רבה היא מאד בתורת ה' ורק תורה יבקשו מפיהו, ואת הכסף יקבץ יען כי יש את לבבו להקים פקודת המלך אשר פקד על בני ישראל, כי ישלחו בעבודת האדמה ידיהם ואת בניהם אל בתי הספר ללמוד חכמה, וזאת היא מגמת פני הצדיק לקבץ כסף רב למען יקנה כברת ארץ ויתנה אל בני ישראל לעבדה ולשמרה ולהכין בית ספר לנערים עזובים.  כזאת יעץ עזריאל להשיב וכזאת השיבו להשרים.  התשובות האלה מצאו חן בעיני השרים ויודיעו דבר אל המלך כי חף הצדיק מכל פשע ונהפוך הוא כי אך הטוב והישׁר יבקש, כי יאמר להקים עצת המלך וכהנה, ובימים לא כבירים יצאה הפקודה כי יצא לחפשי ושם אזרח נכבד ינתן לו תחת בשתו.  ושלמה שב במפח נפש הביתה אל ביתו, ולא שם עוד לבו אל הצדיק וחסידיו כי אם החל לבקש לו מחיה.  אני בקרתיו בביתו בלילה והוא הכיר לי טובה על כי לא עזבתיו ביום נפלו.  הנערה החללה לבקש אהבתי באמת כי בעת ההיא הייתי אני העשיר והיא עניה בלי כסף ושם טוב, אך קצרה עוד ידי מהשיג את מאויי לבי לקרוא לה לעין השמש אשתי אַתְּ, כי עוד אזלת ידי ממצוא לחם לביתי, ואחרי אשר אתחתן בזעום נפש כל החסידים ובשנוא עזריאל אז אין כל תקוה לי, על כן אמרתי אחכה ליום טוב.

כל עוד רוח חיים באף איש אל יאמר: עתה מצאתני הרעה הגדולה, כי אין רעה אשר אין רעה ממני, גם שלמה אמר: עתה כלה הזמן כל חצי חמתו בלבי אחרי אשר שב בבשת פנים מעיר המלוכה, אכן לא ידע כי עוד נכונו לו ימי חֹשך מאלה.  כעשרה ימים אחרי שובו מעיר המלוכה באו פתאום שוטרי העיר בלילה אל ביתו ויחפשו חפש מחפש בכל הבית, אך לא מצאו מאומה, אז אמר המשנה אשר היה אתם: נחפש נא בבדיו כי מי יודע אם לא הסתיר בשולי מעילו או בצלחתו – השר צוה על שלמה כי יסיק השמלה מעליו והמשנה לקח סכין ויקרע את שולי השמלה ממעל וימצאו שטרות מזויפים תפורים בתוך השמלה אז נגלה עונו ויובל לבית האסורים.  בצר לו שלח עוד הפעם אל עזריאל כי יושיעהו בצר והוא ישבע בשם ה' כי לא ישוב עוד לגרות מדון כי אם יעזוב את העיר וילך לו באשר ימצא מחיה.  עזריאל קרא עוד הפעם אספה ותהי עצתו כי יושיעוהו אחרי אשר מידם זאת לו, כי המה שמו לו עלילות דברים ויטו בשחד את לב הַחַיָט, אשר מידו קנה שלמה את השמלה לשום בה שטרות מזויפים, אך גם בפעם הזאת שומע לא היה לו.  המשנה קם בפניו לסכל עצתו באמרו: העתה אחרי אשר נפל החלל הזה בידינו נשלחנו מיד? היו לא תהיה, כי אל ארץ גזרה יבוא – וכלם נתנו לדבריו תעצמות.

פעמים שלש התחנן האמלל מבית כלאו כי יחישו פדות לנפשו, כי אם לא יקומו לעזרתו אז אין לו דרך אחרת לנטות בלתי אם להתלות על עץ או להמיר דתו, אך לשוא! המה אטמו אזנם משמוע קול שאגתו והאמלל בחר להמיר דתו ממות בחרפה קבל עם, ובכן יצא לחפשי מבית האסורים ומאמונתו.  בעת היותו עצור בבית האסור התגנבתי פעמים שלש לביתו לדבר את בתו ולנחמה, אך לא מצאתיה והשכנות אמרו כי בביתה לא ישכנו רגליה כל היום ולפעמים גם כל הלילה.

– היא תבקש נתיבות שר בית האסורים לבקש על אביה – ענתה אחת מהשכנות בלצון על שאלתי.  ובאמת כן היה כי היא אהבה את אביה מאד ותלך להתרפס לפני שק בית האסורים בעד נפש אביה, והיא לא ידעה כי לא בידו לעשות או להפר משפט אך הוא התבונן ביפי פניה ויאמר לתת לה שאלתה ויבטיחה כי בעוד ימים אחדים יוציא אותו לחפשי, ובכן נלכדה בפח ערמתו ותתן את דודיה לו לשחד או למנחת תודה על הבשורה.  הדבר נודע בכל העיר וגם אני שמעתי והאמנתי כי נוכחתי כי כן הוא.  לא אש קנאה התלקחה בחבי בשמעי כי אהובתי עקשה דרכיה רק רגש חמלה להאב האמלל, וזה לי עתה לאות כי אהבתי לה לא אהבה רק תאוה היתה, אך בימי הנער לא נדע להבדיל בין אהבת אמת לתאוה עוברת במלאת ספקה.  אך את האב אהבתי באהבת אמת וצרותיו אשר התגברו הוסיפו לקחת לבבי לאהבו, אף כי ירא אלהים הייתי והאמנתי אמונה אמן כי רק לזרע יעקב פתוחים שערי שמים, וכל בני נכר לתחתית שאול ירדו הם והמונם ביום פקודה, ואחרי אשר המיר את דתו אבד לו גם נשמתו לא נשמה חדשה רק רוח לא טהור נֻפַּח בקרבו ביום נפלו, אחרי כל אלה התעניתי בצרתו ומקרב לב נאמן נדתי לו ואצדיקהו כי צרותיו וידי אויבי היו במעל הזה, ומבלי משים החלותי לקצות בהצדיק מיטיבי ובחסידים אשר מוצא שפתיו ישמרו לעשות עול. ביום אשר יצא לחפשי באתי לראות פניו ופלגי מים הורידו עיני בראותי את פני האיש אשר האירו תמיד וחן ונעם יצוקים עליהם כי שנו ויהיו כפני משתגע, תלתי שערותיו השחורות כעורב, אשר כזמורות גפן כסו את ערפו היו פועות בלי סדרים, עיניו אשר כככבים האירו חשכו וימקו בחוריהן והוא ישב על כסאו, ראשו הוריד לארץ וידום.  הדומיה הזאת נוראה היא מכל שועת עשוקים ומצעקת מטים להרג.  כל עוד אשר נשמע קול יוצר מפתחי פי אמלל נדע כי חי הוא ועוד יש תקוה, אך הדומיה הזאת היא צלם המות, כמת התראה בעודנו בחיים.  אני עמדתי זמן כביר לפניו ובכיתי מרה והוא לא התבונן בי ואני לא הרהבתי עוז בנפשי לגשת אליו, אך בנשאו עיניו ויראה אותי לפניו שאל בקול כחולה: על מה אתה נאנח ולמה תבכה? –

– אוי לי שראיתיך בכך –– עניתיו באנחה.

– האם תדע את כל  הרעה אשר מצאתני? אספוק מאד! אתה תאמר כי עלי שברי השברתי, כי ימי שבתי בבית האסור דכאו רוחי? תשגה מאד! בשמחת נפש בחרתי עתה שבת כל ימי בשאול תחתית לוא יכולתי להשקיע את אש התפת היוקדת בקרבי.  צדיק הוא ה'! אני בגדתי באבותי ובעמי ובתי בגדה בי, הה שוד ושבר! – דברי צרותיו העתיקו מפי מלים, ואיך יכולתי לנחמו במענה פי אחרי אשר ידעתי מה עזה אהבתו לבתו ומה גדול שברו, לכן שמעתי דבריו ואדום.  גם הוא החריש זמן כביר, אחר כן התעורר ויקרא: אדם ישר אחד מאלף אותך מצאתי ומה  יקרה לי אהבתך עתה עת אשר פלאים ירדתי, אך חלילה לי מבגוד בך תחת אהבתך, ועלי המצוה לפקוח עיניך, אף כי ברצח בעצמותי אדבר את הדברים האלה.  שמע בני אני ידעתי כי אוהב אתה את הבוגדנה ואולי יעלו עוד מחשבות על לבך לחריש באהבתה לכן דע לך כי בוגדה וסוררה היא בוגדה באביה ותועבה עשתה ועוד תאמר לבגוד  באמונת אבותיה... – בדברו את דבריו האחרונים הוריד לארץ ראשו, אחרי כן התעורר ויאמר: הן תתפלא כי תשמע מפי משפט חרוץ על הבוגד באמונת אבותיו, אך אני לא בגדתי רק למראה עינים ותקותי בי לשוב אליה בעזרת צורי, אך היא תאמר לבגוד מתאותה לכן אחת אמרתי לה היום בבקר בשמעי מפיה, כי תאמר ללכת אחרי מאהבה להחזיק באמונתו ולהיות לו לאשה: אם שגית ועוית דרכיך אסלח לך ובתשובה ומעשים טובים יש לאל ידך להטיב דרכיך, אך אם תבגדי מחפץ לב ועוד תוסיפי פשע על חטאת לא תוסיפי לראות פני ואל תאמרי לי אבי אתה, כי לא אדעך, ובדם חרפתך ארד יגון שאולה ובעמדי על ירכתי בור אאֹר אותי ואותך ואת שמך לעולמי עד! – והיא יצאה מהבית ולא שבה, אך אם גם תשוב מדרכיה ידוע תדע כי חוטאת היא והסר כל אהבה מלבך פן תאשם גם אתה – וככלותו לדבר הוריד עוד הפעם לארץ ראשו וידום.  השתוממתי מאד לשמוע את הדברים הנוראים האלה יוצאים מפי אב אובד בקול חזק במו לא עד לבו נגעו בעת אשר באזני דקרו כמדקרות חרב ולא עצתי כח להוציא הגה מפי.

– אויה אויה לי! – התפרץ פתאום קול מרגיז לב מפתחי פיו וכל עצמותיו רחפו.  ברגע הזה נפתחה הדלת ובתו באה הביתה, בראותה אותי הורידה ראשה להסתיר פניה אשר אדמו מבשת.

– הנך שבה אלי? – קרא האב בלי כל רגש שמחה – למה שבת לשבת אתי, או להשמיעני כי תפרדי מאתי עד עולם? –

– אבי! – קראה בקול בוכים.

– אל תקראי לי אבי כי אם השמיעיני את אשר בלבבך ואדעה – קרא האב בקול עז.

– אבי! – הוסיפה הנערה לקרוא בקול בוכים – סלח לי כל לא אשוב עוד לכסלה, אבחר במות מעזבך גלמוד ביום צרתך  – הוא קם מכסאו ויקחה  בזרעה ויאמר: טוב הדבר שבי עמדי – אני אמרתי לא עת היא לזר להתערב בין הבת והאב בהתודעה אליו ואצא בלב מלא יגון כיס.  פעמים רבות ראיתי את פני שלמה ואשמע מפיו כי יש את נפשו לתת כל אשר לו בכסף למען תמצא ידו ללכת אל ארץ אחרת ולשוב לאמונת אבותיו, אך את פני בתו לא ראיתי  מהיום ההוא, יום צאתו מבית האסורים.

 

ל"א

שֹׁרֶשׁ נָחָשׁ

כשבעה ירחים עברו ובימים האחרונים לא עלתה בידי לראות את פני שלמה ואני אמרתי כי כבר שם לדרך פניו, אחרי כי שמעה אזני כי עמד לפני השופטים להצטדק על כי לא יבקר בבתי התפלה אשר להם ועל כי לא יאכל אתם לחם, ויצא נקי כי ידע להסיר כל חשד מעליו.  בלילה אחד נא נער ויקרא לי לצאת החוצה.  כאשר יצאנו מהבית אמר לי כי שלמה מחכה לקראת בואי אצל הגשר, הלכתי שמה והוא אחזני בידי ויובילני אל בית מגורו  הרחק מהעיר, ויאמר לי: הן פעמים רבות הראית חסדך להאמלל הדובר עמך בזה, הראני נא חסדך אך הפעם, ואם לא אתה תושיעני אז אבדתי –

– ומה קרה אותך עוד? – שאלתי בדאגה.

 

– הה! עוד לא ידעתי מה אמלל אני, אך אל נבלה את העת בדברי רוח ובצעקות אשר לא יועילו לנו, דע נא כי בתי הרה לזנונים – כל עצמותי רחפו בשמעי הדברים האלה – והוא הוסיף לדבר: ועוד מעט יבוא יום לדתה, ואני אבחר במות מתת את הילד על ידי עם אחר, יהודי יהיה ואם אין אשים מחנק לנפשי –

– אך במה אוכל הועיל לך? – קראתי בשממון.

– עוץ נא עצה איך להציל את הילד, הן איש לא ידע מזה עד מה ונקל להצילו –

– אך חי נפשי כי לא אדע עד מה, ואיך איעצך? –

– לכן שמע בקולי אם אוהב אתה לי כאשר האמנתי עד כה, עתה אתה תבחן, ואם אוהב אתה לי תתן ידך לעזרני, הנה שמונה מאות שקל כסף בידי, אני אתנם לך וכאשר יולד הילד תקחנו ותתנהו על ידי אנשים מבני ישראל לגדלו ואת הכסף תתן להם בשכרם, וידעתי נאמנה כי תמצא רבים אשר יאותו לדבר הזה, לוא יכולתי אני עשות כדבר הזה, כי אז לא הייתי עליך לטרח, אך שבע עינים פקוחות על כל דרכי וקצרה ידי מהוציא זממי לפעלות ידים, לכן אם תאבה לתת ידך לי להצילני מרדת שחת בדמי ימי הגד, וכל הימים אשר אראה באור החיים אזכור פעלך עמדי –

– חי נפשי כי לא אדע לענות אותך דבר כי נבוכותי –

– טוב הדבר הוא הנה ביום השלישי והשמיעני את אשר בלבבך, שלשה ימים תועץ עם לבך אם להציל אוהב מרדת שחת או אין – במבוכה נוראה יצאתי מהבית מבלי דעת מה לחשוב או מה לענות.  כל הלילה שחתי עם לבבי ורוחי חפש מזמות ותדד שנתי מעיני, אך לאור בקר באה פתאם עצה טובה בלבי: הן אחות עניה לי אשר בצרה ובמצוק תנהל ביתה בלחם, אקח את הילד ואת הכסף ואתנהו על ידה וּתְאֻשַׁר ולאוהבי אחיש עזרה.  אחרי כן ישנתי במנוחה ושנתי ערבה לי.  לא חכיתי עד היום השלישי, כי עוד בערב היום ההוא הלכתי אל שלמה והשמעתיו את אשר בלבבי והוא שש מאד על עצתי ונגמר אֹמר להוציאה לפעולת ידים.  ביום ההוא בדברי את עזריאל אמרתי לו כי יש את נפשי ללכת לבקר את אחותי ולשבת שם ימים אחדים, ולאחותי כתבתי והשמעתיה ככל הדבר.  ביום השלישי כרעה בת שלמה ללדת ותלד בן, וביום הששי הובלנו אותו אני ואמו אל אחותי וגם היא נשארה שם עד אשר תשוב לאיתנה.  הבן הובא בברית היהודים כדת ואיש לא ידע מזה דבר.

בשובי העירה השתוממתי בשמעי כי שלמה נלכד עוד הפעם בפח, כי נמצאו בביתו כלי יוצר לעשות שקלים מנחושת קלל, ורבים העידו כי נתן להם שקלי נחושת תחת שקלי זהב.  אני ידעתי בנפשי כי המרעים העלילו לו עוד הפעם עלילות ברשע, אך יראתי מהשמיע זאת על דל שפתי גם החלותי לחד לרגעים מפניהם, כי ראיתי רוע לבם כי רע מאד, וכי כנחשים צפעונים ישלחו רעל בכל איש אשר שמו עיניהם בו לרעה, ומי יודע אם לא כבר קמו גם עלי לולא אהבת עזריאל אשר סמכתני.  בבואי הביתה ספר לי עזריאל במנוד ראש ואנחה את הקורות את שלמה, ויאמר: רגליהם יורדות מות, ידעתי כי מרה תהיה אחריתם, הן לא נכחד ממני כּי חף שלמה מפשע ובכל זאת יבואו אלי להמתיק סוד איך להצמיתו, ואני גם אני אירא מפניהם כי האם אגרה מדון אתם עתה לעתה זקנה ככלות כחי? גם זה מוסר שדי הוא כי נתתי יד לפושעים! – דבריו אלה הוסיפו להביא מרך בלבי ואפחד לרגעים משואת פתאם.

 

ל"ב

פַּח יוֹקְשִׁים

שלמה הובא עוד הפעם ביתה האסורים, אך כרגע נחמו מצמיתיו ממעשיהם, כי לא כבפעם הראשונה אשר אמרו נאכלהו ולא נאשם כי גלמוד הנהו בעיר הזאת באין אוהב ומושיע, היה בפעם הזאת.  עתה מצא לו אוהבים ורעים כבירי כח, הלא המה ראש השופטים אשר הביאוהו בברית אמונתם וראש השוטרים המזוינים אשר היה כאב לו בכרתו הברית, המה עמדו לימינו ולא נתנו לחרוץ משפטו בטרם יחקרו וידרשו היטב.  ראש השופטים הגיד לא בסתר כי נפשו יודעת מאד כי נפש שלמה חפה מפשע ורק עלילות ברשע שמו לו שונאיו וכי לא ישקוט ולא ינוח עדי יוציא משפטו אור ובפח אשר פרשו לו שונאיו בה ילכדו.  פני ראשי החסידים קבצו פארור בשמעם כזאת ובראותם כי במוקשים שתו ילכדו המה ויחפשו עצות ויקראו עצרה יום יום  להועץ איך להנצל מפח. בימים ההם קרה מקרה אחד בעיר ההיא מקרה זה ונורא; בעיר ההיא גר אחד מאצילי פולין ולו שלשה בנים אשר לקחו לקח בבית מדרש המדעים ובת אחת.  השר ואשתו נסעו לעיר המלוכה לשבת שם ירחים אחדים וישארו הבנים לבדם ומדי חדש בחדשו השיגו כסף מאת אביהם.  ויהי היום וישלחו הנערים לאשה עבריה אשר משלח ידה להחליף כסף וזהב בשטרות לאמר:  הביאי אתך אלף כסף בשטרות כי אלף שקל זהב שלח אבינו לנו.  האשה לקחה השטרות אתה ותבוא לביתם והנערים התנפלו עליה ויתקעו יתד ברזל ברקתה ויגזלו הכסף ויברחו להמלט על נפשם.  האשה התגוללה מתבוססת בדמיה על הארץ וכל עוד רוח באפה ואחות הנערים נערה כבת ארבע עשרה שנה אשר ישבה בחדרה ולא ידעה מכל הנעשה בבית יצאה מחדרה ובראותה את האשה הרימה קול זעקה ולקולה מהרו העוברים ברחובות, כי בעצם היום ונכח בית המשפט נעשה הרצח, ויקחו את האשה ויביאוה לבית המשפט וישלחו לחפש את הרוצחים וימצאו אותם שלשתם יחד ויושיבים במשמר.  בן האשה קם לדבר משפטים את הרוצחים, ושר גדול היה איש אוהב שחד מאין כמוהו, עד כה הצליח במשך שתי שנים למלא זהב חוריו מן השחד אשר לקח.  השא ההוא אשר בידו היו כל עתותי העיר והפלך שלח לקרוא לבן האשה ויבטיחהו כי אבי המרצחים יתן לו עשרת אלפים שקל כסף כפורים בעד נפש אמו.  אך הבן לא אבה שמוע לקולו ויאמר כי רק בדם הרוצחים יכפר דם אמו.  בראות השר כי לא יאבה שמוע בקולו שם עליו משמר וישלח לקרוא לראשי עדת היהודים ויאמר: הנה ראש השופטים מתקומם לכם ואם לא תמצאו איש עוזר אז אבד תאבדו, הבו ואושיע לכם אם אך תעשו את אשר אצוה עליכם –

– ככל אשר יצוה אדוננו נעשה – ענו פה אחד בשמחה כי דמו כי כסף שחד יבקש למען יהיה בעזרתם ואותה בקשו גם המה אך לא ערב לבם לגשת אל שר גדול כמוהו.

– אם כן כתבו ידיכם על המגלה הזאת –

– ומה כתוב עליה? – שאל ראש העדה – איך נכתוב ידינו על מגלה אשר לא נדע הרשום בה? –

– הבה ואקראה באזניך: הנה אנחנו החתומים מעידים כי האשה. . . המחלפת נהרגה מידי חזיר אשר פגה בה בבואה לחצר האדון ק. והננו נכונים להשבע בשם ה' כי אמת הדבר – השמעתם? רק זאת אבקש מכם והלא דבר קטון הוא, המתה לא תחיה עוד, ואם יאות הבן לשבת מריב יקח עשרת אלפים כסף –

– כדבריך אדוננו נעשה – ענו כלם ויכתבו ידם על הכתב.  אחרי כן הוציא השר אליהם את בן האשה והמה דברו על לבו לשבת מריב, כי לא יצלח עוד אחרי אשר כלם העידו כי חזיר פגע בה.  הבן אשר היה ממתי סודם וידע את דרכיהם ירא לנפשו ויאמר כי יאות להם אך כי תנתן לו עת שלשה ימים עד אשר יִמָלֵךְ עליו לבו.  השר הוציאהו לחפשי והוא מהר ויעזוב את העיר וילך אל עיר אחרת מקום אשר קצרה יד השר מעשות לו רעה ומשם כתב מכתבים לעיר המלוכה להכות את השר בלשון.  גם ראש השופטים וראש השוטרים המזוינים קמו להרשיעו, משנאתם אותו על כי עזר להעדה להרשיע את שלמה ויהי ריב ומדון בין השרים, איש איש שלח דברי ריבותיו לעיר המלוכה להרשיע את רעהו אך בכל זאת ברזל באה נפש שלמה ולאנשי מצותו היה שלום, כי אין מי יכזיבם וישים לאל מלתם.  אכן ימי שלותם לא ארכו ותבוא צרה נוראה כמלאך אכזרי לצודם חרם; בורח מעבודת הצבא אשר ישב במשמר אחד את  שלמה, ואשר התעתד מיום ליום ליום המשפט הנורא כי הרבה חמס ושוד, התודה עלי פשעו להכהן אשר יבוא יום יום אל בית האסורים לגלות אֹזן הפושעים למוסר, כי שם פחים לרגלי איש ישר שלמה שלמן שמו בעצת ראשי עדת ישראל אשר הטוהו בשחד בראשונה להמיתו והוא ארב לו ימים רבים, אך לא יכול לו כי בתו נלותה עמו בכל עת ואחרי כן לשום בביתו שקלי נחושת קלל, וחפצו בידו הצליח בבואו לעבוד עבודתו בביתו לבקוע עצים, ועתה יכנו לבו ויתודה ויבקש סליחה על העון הזה בתוך יתר החטאים.  הכהן שש מאד בשמעו כאלה וימהר ויגל את אֹזן ראש השופטים אשר שמע, וראש השופטים מהר לחקור את הדבר והכורח שנה בדבר כאשר דבר לפני הכהן.  השר כתב דבריו על ספר ויעד עדים וישלח את דברו אל ראש הפלך כי ישים משמר על הבוגדים וכי יוציא את החף מפשע לחפשי.  השר אשר ידו תכון עם החסידים נבהל מאד בשמעו כזאת ובראותו כי נגלה עונם, עשה כאשר אמר ראש השופטים ויתן במשמר ארבעה  עשר אנשים מעשירי העיר אשר נקבו בשם מהבורח, אך את חרצובות שלמה לא פתח, כי אמר נראה איך יפול דבר, נחקור ונדרוש בראשונה אם אמת בפי הבורח.  אז היתה להחסידים עת צרה מאין כמוה; עשירי העיר הובאו בית הכלא ויסגרו בבריח ודלתים ולא נתנו לאיש לבוא להועץ אתם או אף לדבר דבר עמהם, גם אֹכל לא נתנו להביא להם מחוץ, ומה גדלה התאניה בבוא יום הפורים ולא נתנו להביא לחם את המגלה לקרוא בה כדת.  כל היום התיעצו בבית עזריאל איך להמציא להם ישועה, אך כאובדי עצות היו, רק תקוה אחת נשארה להם: לאמץ לב כלם כאחד לבל יודו עלי פשעם ואז תקצר יד השופטים מחרוץ משפטם.  אך לזאת חרד לבם כי גם בת המשנה אשר בביתו התיעצו באה בית הכלא והיא נערה כבת חמש עשרה שנה ותושם בחדר לבדה לבל יעלה בידי איש לדבר עמה ולנהלה בעצתו.  כה עברו שלשה ירחים; שר הפלך לא נח ולא שקט להוציא משפטם אור ולהצדיקם, וראש השופטים ומרעהו עמלו בכל עד להרשיעם במשפט, ותהי מריבה בינותם ויגישו עצומותם לעיר המלוכה, וישלחו שרי הממלכה שלשה אנשים מגדולים השרים לחקור ולדרוש את הדבר.  השרים חקרו ודרשו ויראו לדעת כי לא ליום אחד ולא לשבוע המלאכה, כי הדברים יגעים ולא להם למצוא דבר ברור על נקלה ועל כן גמרו אֹמר להוריד את כל השרים אשר בעיר מכסאותם עד אשר יצא המשפט אור וישימו תחתיהם שרים קטנים לחקור היטב את הדבר ויבטיחום כי הממלכה תכיר מעבדיהם אם יצלח בידם להוציא משפט ותרימם על.  תחת שר הפלך הושם אחד מצעירי פקידיו, בחור כבן עשרים ושלש חכם וכביר כה לב והוא החל לחקור בכל לבו למצוא שרש דבר.  בכל יום ויום הביאו לביתו את האסירים אחד אחד לשמוע מה בפיהם, אך נבצרה ממנו מזמה להציל דבר אמת מפיהם, המה הכזיבו יחד את דברי הבורח גם העלמה ידעה לשמור פיה ולשונה וכל דבריה היו כדברי יתר האסירים.  יותר מירח ימים עברו, יום יום באו לבית החוקר, יום יום הגידו דבריהם ויכתבו בספר ויכתבו ידם עליהם עד כי כמעט נואש עוד השר ממצוא עוד דבר ברור, ומי יודע אם לא השמיע כי חפים המה מפשע לולא נואלו אוהביהם לנסות דבר אליו להטות את לבבו בשחד.  הדבר הזה היה בעיניו לעד הרבה יתר מכל העדים כי יודעים המה את אותתם אך לא יחפצו לתת תודה, לכן שב ויוסף לחקור ובראותו כי עד הנה לא עלתה בידו, לכן תחש על מרמה רגלו ובמרמה יכול להם: בבוא אליו הנערה בת המשנה כפעם בפעם שנה פתאם את דברו ויאמר ברגשי חמלה: צר לי עליך עלמה יפה ונעימה כי רק עליך נפל הגורל להענש בפשע כלם, אביך ורעיו יצאו כלם לחפשי ואת רק את תשאי עון כלם – העלמה נבהלה מאד בשמעה את דבריו ותשאל במפח נפש: ובמה הרעותי יותר מכלם כי רק עלי נפל הגורל לשאת חטאת הקהל? –

– המה כלם נתנו תודה וכה יצא המשפט כי כל אלה אשר יתנו תודה בראשונה ינקו מפשע והאחרון ישא עון כלם, מידך זאת לך, ואני מחמלתי עליך דברתי על לבך להודות ותמאנה, את הסבות בנפשך, ואני לא אוכל הועיל לך אף כי צר לי מאד לראות עלמה יפה בדמי ימיה תכרע לפני הורג.  שמה אחזה את העלמה בשמעה דבריו ותבך על בכיה ותתחנן לפניו אולי יוכל הועיל לה, אולי יחפוץ להציל את נפשה כי תתן עתה תודה – השר ענה אותה בלשון רמיה: דעי לך יפתי כי נפשי תהיה תחתך אם יִוָדַע הדבר כי את נתת תודה לאחרונה ואני הצלתיך.  אך למענן אעשה זאת ואסובב בכחש את השרים הגדולים, כי אֹמר להם כי את נתת תודה לראשונה ויפול הגורל על איש אחר –

– אך לא על אבי – קראה הנערה – כי לא אתן את נפש אבי תחת נפשי –

– גם לזאת אשא פניך כי מצאת חן בעיני ואקוה כי לא תנשי את טובתי אתך –

הנערה חשבה זאת לו לצדקה ותתן תודה ותכתוב ידה על הגליון אשר עליו היו כתובים דברי תודתה אשר היו כדברי הבורח.  כהתימה את דבריה אמר לה: עתה תשובי אל בית האסורים עד אשר יצא דבר מלכות לקרוא לכם דרור, וזאת אעשה לך כי לא אל החדר הצר אשר בו היית כלואה עד הנה תשובי כי אתנך לדבר את אביך היום.  הנערה שבה אל בית האסורים ובראותה את פני אביה ספרה לו בשמחה כי עד מהרה יקרא גם לה דרור –

כמשגע ממשמע אזניו היה אביה בתחלה בשמעו מפיה כי היא נתנה תודה וכשוב רוחו אליו מהר להודיע זאת בעיר על ידי שומר בית האסורים, אשר כעבד נאמן היה להם.  כהודע הדבר בעיר אחזה פלצות את כל יושביה, כי רבים היו במעל הזה ויפחדו מיום פקודה.  בלילה ההוא קראו אצרה בבית עזריאל אך כל דברי עצתם היו הבל ורוח, כי מי יקום להכזיב את דברי העלמה אשר נתנה תודה ותכתוב  בידה על הגליון? ומכתב גלוי שלח כבר השר אל עיר המלוכה ועליו כתוב ככל הדברים אשר דברה, ודבריה צרורים וחתומים תחת ידו עד אשר יבוא שר גדול לחרוץ משפט על פיהם.  בעודם מתיעצים קם אחד מהם אשר היה נודע לחסיד בכל לבו ואוהב נאמן היה להמשנה ויקרא: צדיק הוא ה'!  אלוה הפגיע במשנה את עונו כי חטא לו... כל הנאספים השתאו השתוממו לשמוע מפי חסיד כמוהו כי יצדיק הדין על המשנה, והוא הוסיף לדבר: אני הוכחתיו על פניו מאז ויסרתיו מתת את בתו ללמוד למשוך בשבט סופר והוא לא שמע בקולי עתה נלכד בעונו, כי לולא למדה את המלאכה הארורה הזאת לא היו עתה בכל רע, כי אז היה לאל ידם להכזיב דברי השר ולאמר כי בדה זאת מלבו, אך עתה ידה תעיד עליה, צדיק הוא ה'! אך בכל זאת לא יתן את חסידיו לרדת שחת, בטחו בה' אחי כי יעשה אות עמנו.  בה' וברבנו נשגב ולא נירא רע ומחר יהיה האות הזה! אל תעצבו ואל תפחדו, כי מחר יעשה ה' אות עמנו – ודבריו באו כאשר דבר; הוא הלך ויתרועע את עבד השר החוקר וישתה אתו וישכרהו ויבוא בלאט אל חדר השר ויגנוב את כל המגלות אשר היו חתומים בחותם השר על השלחן ויצא וישרפם באש, וישב ויודיע לעזריאל את אשר עשה.  כְּמֻכֶּה בתמהון הביט עזריאל בפניו בדברו כי נפשו מאנה האמין בדבריו.  החוקר אשר היה שכור יין השמחה כי אמר עתה אבוא על שכרי חכה בכליון עינים ליום בוא השר מעיר המלוכה לראות את הכתבים.  ביום החמישי בא השר והחוקר החל לקבץ את כל המגלות לאחת אחת למען יראה כמה עמל עדי הוציא דבר אמת למענהו, ומה נבהל בראותו כי כל המגלות אשר נכתבו בימים האחרונים ובינותם גם המגלה אשר עליה כתובים דברי הנערה לא תמצאנה בתוכם ויבן כי יד גנב נגעה בהם ובראותו כי כלתה אליו הרעה כי כפושע ומכזב יתראה בעיני השר אחרי כי אין בידו המגלות הנאמנות וכל דבריו אשר כתב יחשבו כדברי שקר אז אמר טוב לי למות בסתר מנשוא ענש קבל עם ויחנק.  השר חכה לשוא ליום בוא החוקר ובהודע לו כי נחנק שלח להביא אליו את כל הכתבים ובראותו כי הכתבים אשר בה בטח החוקר לא ימצאו צוה להוציא כלם לחפשי וגם את שלמה, כי לא נודע מי הוא הצדיק ומי הרשע, וגם לשלשת המרצחים בני השר הפולני קרא דרור כי חמשים מעשירי העדה נשבעו בשם אלהים כי נאמנים דברי שר הפלך כי חזיר הרג האשה, ואת שלשת השרים הגדולים הסיר ממשמרת פקודתם כי המה העידו איש ברעהו עונם.  ותהי השמחה בכל העיר כשמחת יום גאולה ואת החסיד אשר חרף נפשו למען הציל את אחיו נשאו על כפים וכל פה היה מלא תהלתו.  החסיד הזה היה עוין אותי מאז, יען כי כביר מצאה ידי למשוך בשבט סופר וכל רואי מכתב ידי אשרוהו, והוא שנא תכלית שנאה כל מושך בשבט סופר, וזאת שנית כי הוא התבונן בי כי לא כשמחתם היתה שמחתי ויחשדני כי לבבי פונה בסתר אחרי שלמה, ובעת הזאת בעת אשר נִשׂא על כפים די היה לו כי הוציא הגה מפיו וכל העם היו נכונים לעשות מצותו אף להרוג נפש, הוא נחר בי לעיני הקהל הנאספים אל בית עזריאל לשוש ולשתות יין על הגאולה וימצא עלי תנואות על כי לא יצאתי לחול אתם במחולות ועל כי לא אמרתי: לחיי הצדיק ולמות לשלמה המומר, על כוס היין אשר נתנו לי כאשר עשו כלם, ואחד מהצעירים אשר באשורי החסיד הזה אחז קרא בקול גדול: גם את חנה בת שלמה בת הזמה אבה לקחת לאשה –

– מזל טוב! מזל טוב! – הריעו כלם בקול שחוק גדול – ויקרא שמו בישראל בית המשומדים! –

– הראיתם אחי כי עיני אך מישרים תחזינה – קרא החסיד בעליצות נפשו – עיני תחדורנה קרב איש ולב עמוק, ועתה שימו לבכם כי סלון ממאיר הוא בתוכנו – כל שומעי דבריו הודו כי גדל עוני מנשוא וימלאו פני קלון למרות רצון עזריאל, אשר קם להצדיקני וכסבאם סבואים לא נשאו גם פניו אף כי בביתו התקבצו והוא היה אז כבן שמונים שנה.  עזריאל בראותו כי רעה נגד פני, שכל את פיו ויאמר אלי: לך נא והביא אלי את המכתב אשר בא אלי היום ואקרא באזני הנאספים, הנה הוא בחדרי – ובדברו קרץ עין לאות כי אמלט על נפשי.  אני הבינותי לשכל מליו ואצא ואחבא עד אשר עזבו כלם את הבית ויעבר זעם, אז אמר לי עזריאל ברוח נכאהL הנה ידעת כי מצאת חן בעיני ורבות מחשבות היו בלבי לעשות לך בית ושם, אך עתה הנך ברעתך אם תשאר עוד פה כי המה ירבו כעשם עמך ולא עוד תנצל מידם, לכן עצתי כי תעזוב ביום הזה את העיר.  דאגה לא שברה לבי בשמעי עצתו כי נפשי בחלה בחבר המרעים הזה, וזאת היתה עם לבבי לעזוב את העיר הזאת העקבה מדם.  עזריאל נתן לי כסף ביד נדיבה וישלחני באמרי רצון ויבטיחני לדבר עלי טובות אם ישאל איש בעצתו.  בלילה ההוא הלכתי להגיד לשלמה כי אעזוב את העיר והוא גם הוא השמיעני כי ימהר לעזוב הארץ בטרם יקראהו עוד הפעם אסון, אך נפשו נכספה לראות את פני בתו בטרם יעזוב את הארץ אולי תאות ללכת עמו.  עני אמרתי לו כי הנני הולך לראות את פני אחותי ואשמיע לבתו את חפצו.  בטרם אור בקר עזבתי את העיר, ומה השתוממתי לשמוע מפי אחותי כי בת שלמה עזבה כבר את ביתה זה יותר מירח ימים.  לבי אמר לי כי היא שבה על דרכיה הראשונים ובלי ספק מצאה לה אוהב חדש ומי יודע אם לא המירה כבר את דתה.  אני ידעתי מה יגדל מכאוב לב שלמה בהודע לו בדבר בתו לכן נחבאתי לבלי ראות עוד פניו לבל ישמע מפי על אדותיה מאומה, ואעזוב את העיר לבקש לי מקום מנוחה.  כמשא כבר הכביד ממני לשוב עוד הפעם לאכול לחם העצבים אחרי אשר כשתי שנים נחשבתי כבן נדיבים, אך המחסור ינהלנו לרוחו ונשמע בקולו.  מצאתי לי בית מדרש ואשב בו, אולם המנוחה עזבה את לבי מהעת ההיא, תם הייתי עד בואי בית עזריאל ושם נהפך לבי בקרבי כי ראיתי כי המתקדשים החסידים ילעיגו בסתר אהלם לכל דת ודין, יאכלו בשר וישתו לשכרה ביום לום, וכל אשר תשאלנה עיניהם לא יאצלו מהם.  והספק התעורר בלבי ויאמר לי: מי יודע אם יש פוקד עון, אחרי אשר אלה יעשו כל דבר עול ולא יאשמו? והתאוה הסתני לבחר בדרכיהם.  מחשבות כאלה החלו אז למצא מסלות בלבבי לאט ולאט מצאו בו מקום לשבת.  בעת הזאת דבר אחד מהמקשרים מעדות על לבי כי אבוא בברית את עלמה בת אחד המלמדים אשר בעיר.  לא הרביתי מחשבות ואשמע בעצתו וכעבור ירח ימים ראיתי כי נפלתי בפח כי היא היתה אשת מדנים, ואביה היה איש מדנים, ואשת אביה – אשת מדנים וכעס וימררו יחד את חיי ויריבו עמדי כל היום עד כי קצתי בחיי, ואריב את איש עצתי על העצה אשר יעצני.  הך הוא רחץ בנקיון כפיו ויאמר: הן לא נביא אלהים אנכי לדעת מראשית אחרית, ואם צר לך המקום הפר את בריתך וצא לחפשי, גם בפעם הזאת שמעתי בקולו, גרשתי את אשת עברתי וארחיק נדוד.  שמונה שנים סחרתי אל ארצות רבות ואמצא משלח יד אשר מלא כיסי כסף בכבוד אם כי לא ביֹשר, אך האם על ישׁר יחיה איש בתבל המלאה מרמה? רק למות יש לאל ידנו בישׁר לבב אבל לא לראות חיים על הארץ.

בימים ההם שלחה לי אחותי מכתב כי הילד הנתן על ידה גדל והנהו נער שובב מאין כמוהו, אף כי רבה חכמתו.  ויכעיסנה תמרורים אותה ואת בניה וקצרה נפשה בעמלה.  הלכתי לעירה ואקח את הנער אלי ואאמצהו כבן לי עד אשר מלאו לא חמש עשרה שנה.  יום יום באו אנשים לביתי וישמיעוני כי דרכי הנער נלוזים מאד ואני יסרתיו על פניו אך הוא לא שם לבו לדברי ויוסף סרה עד כי עשה דבר בליעל נורא מאד עד כי כשפע היה ביני ובין בית האסורים בללו, אז אמרתי ליסרו על חטאתו כאשר ישוב הביתה, אך הוא בא בחצי הלילה הביתה כאשר שכבתי על משכבי ויגנוב מכל הבא בידו ויברח וימלט ולא ראיתיו עד הנה, אחרי כי נודע לי כי הוא הרבה חמס ושוד בכל מקום בואו, וזה לא כביר נודע לי כי הוא עשיר גדול נכבד ונשא על כפים וראש לעדה גדולה בישראל בעיר מאפליה.

– אם כן לפי דבריך, הנה מנשה אשר ימשול עתה ממשל רב בעדת מאפליה הוא הילד אשר ילדה בת שלמה לזנונים להשר?קראתי בשממון.

– הוא ולא אחר – ענה בעל השם – הוא אחרי ברחו מביתי עשה כל דבר עול בעיר נצב, בעיר עזובה ובעיר שכולה עדי הצליח לעשות עשׁר ושם –

– ומה עשית לו עתה? השמיעני כי כלתה נפשי לשמוע שבר הפושע הזה אשר מידך נגזר לפי דבריך –

– שמע בתחלה אשר קרני מהעת ההיא עד היום ואחר כן תשמע שבר הפושע.

 

ל"ג

חָנֵף עַל רָשָע יִתְעוֹרָר

אחרי עבור כארבע שנים מעת ברח מנשה מביתי בא אלי איש זקן עִוֵר ואשה נוהגת בו ויתודע אלי כי הנהו שלמה אשר שב לאמונת אבותיו ומיראתו פן יודע הדבר להשופטים יתאמר לעור ויבוא אלי ביתי לבקש את בן בתו, כי יש את נפשו לקחת אותו אתם ולעבור את הגבול, אני השמעתיו ככל אשר עשה לי.  הזקן התקצף בראשונה בשמעו דברי כי דמה כי גרשתיו מרוע לב, כי צרה עיני לנהלו בלחם, אך אחרי כן נוכח כי האמת אתי ויגמר אמר לנוע מעיר לעיר לבקשו, ואת בתו עזב בביתי לשרתני.  נחומי נכמרו עליה בראותי כי זאת היפה והענוגה לפנים תלך עתה שחוח כמו כבר עברו עליה שבעים שנה, פניה קדרו, מצחה קמט מצרה ויגון, וקח אותה אל ביתי, והזקן הלך כאשר הלך עדי השגתי מכתב ממנו כי קרב יום קצו, אני מהרתי לבוא אליו כי על הכתב אשר עליו כתוב בכתב ידי כי לקחתי ממנו בן בתו עם שמונה מאות שקל כסף לגדלו הנמצא בידו חרד לבי פן ימצא הכתב והייתי גם אני חוטא.  בבואי שמה לא מצאתי עוד אותו בחיים רק נער קטן אשר לקח למנהל לו מצאתי ובידו הכסף והכתבים אשר להזקן.  את הנער הזה לקחתי אתי לעיר מגורי ואוציא את הכתבים מידו. גם על הנער הזה שמתי עיני לחמלה, אך גם הוא הלך שובב בדרך לבו וישלם לי רעה תחת טובה ויגנוב את כספי בדרך במלון, אך כתבי הזקן נותרו בידי וכל המכתבים אשר כתב הזקן על דבר בן בנו.  כל המכתבים האלה היו כתובים לא על שמי מדאגה מדבר פן יפלו בידי השופטים ועל כן לא יראתי לשאתם אתי רק את הכתב אשר נתתי להזקן שרפתי.  אחרי אשר ברח הנער השובב הוא יוסף האשדותי ממני חליתי את חליי, ומעת היא החלו אשיות הצלחתי להתמוטט וְאוָּרֵשׁ מאד, וזה כשנה לקחה אזני שמץ דבר בדבר מנשה.  אף כי גם עונותיו העצומים שמעתי, בכל זאת לא אמרתי נואר אחרי אשר נודע לי כי כביר מצאה ידו, וקויתי כי יושיעני בצר לי וישלם לי טובה תחת כל הטובות אשר עשיתי עמו ועם אמו ואבי אמו.  שמתי פעמי לעירו ומה השתוממתי בראותי כי זה הנער השובב מנשה אשר אף כי חכם לב היה גם בעודנו ילד אך שובב נמהר ופחז היה ועתה דבריו בנחת נשמעים, לעצתו ייחלו רבים, ורב אדם יקראו לו איש חסדו וכמלך בגדוד ישב בתוך קהל ועדה, ואת אשר בלבבי לא אכחד כי שמחתי מאד בראותי את תפארת גדולתו כמו לוא פרי בטני היה. בקשתי נתיבות ביתו ואמצאם, והוא לא הכירני או התנכר לי בבואי אל חדרו ויוצא כל איש מעליו כי כן בקשתי ממנו.  הוא שם פניו אלי במנוחה וישאלני: מה בקשתך? – אמרתי בלבי אולי לא יכירני כי זה כשבע עשרה שנה עברו מעת אשר עזבני ועל כן עניתיו במנוחת לב: האם לא תכירני עוד? מנשה! –

– לא אכירך ואספוק מאד אם ראיתיך אף פעם אחת בכל ימי חיי – ענני במנוחה.

– האם שכחת את האיש אשר אמצך כבן לו ויגדלך וינשאך עד אשר מלאו לך חמש עשרה שנה, אדמה כי עתה תכירני ודע לך כי גם אמך יושבת עתה בביתי ומפתי תאכל, אך עלי ההפך הגלגל וידכאני כי רוששתי מאד מאד, ורק לחם צר אמצא לי ולאמך, ואני עבדך אהיה, באמונה אעבדך אם תתן משרה על שכמי הרבה יתר מכל האנשים אשר יעבדו עבודתך, ולבי סמוך כי לא תמנע הטוב ממני ומאמך – אמרתי בלבי כי עתה ימהר להתודע אלי אחרי אשר השמעתיו כי גם אמו יושבת בביתי וגם היא לעזרתו תיחל, אך כרגע ראיתי כי שגיתי, הוא התבונן בי בדברי ופניו לא שנו ברב או במעט, וככלותי דברי ענה במנור ראש: צר לי עליך כי גלית סוד לאיש זר, כי אמנם לא אני הוא האיש אשר תבקש אך לבל תצא ריקם מאת פני הנני לתת לך נדבת מה כי נכון אני להושיע לכל דורשי חסד מאתי – ובדברו הוציא שקל כסף ויאמר לתת לי.  כל קרבי התחלחלו בראותי עזות מצחו, דמי לבבי צפו עלו עיני ולוא היה און בידי כי אז הרגתיו ואקרא: איך תעיז מצח להושיט לי נדבה אחרי כי מפתי אכלת ימים  רבים ואמך תגוע ברעב בביתי, ואם כה רעה לבך לנשות טובתי לך, אך איך תקשיח לבך מאמך, הן חמס כזה לא נשמע בכל הארץ! –

– האם רוח עועים מסוך בקרבך? – קרא אמו התקצף – הן השמעתיך כי שגית ולא אני הוא האיש אשר תבקש, ואם אין חפץ לך בנדבתי פנה לך על ימין או שמאל כי אין עתותי בידי להרבות אתך להג, הן תראה כי רבים העם המיחלים לראות פני – ובדברו קם מכסאו.  קצף נורא התלקח בחבי ביתר שאת לקול דברו ואקרא בחמה: לשוא תתחפש נבל! אני אגלה שוליך על פניך וְתֵרָאֶה ראשיתך וכן תהי אחריתך, את נבלים מקומך ולא את נדיבי עם, אך בטרם תאחז במשפט ידי אעידה בך לבל תקשה לבך לטוב לך ולנו כל הימים, אך אם תאטם אזנך ידוע תדע כי אורידך מכסאך ונבלתי שמך ושמתיך לשריקות וחרפת עולם, השיבה זאת אל לבך פושע כי את איש מצוק ומר נפש תתגרה מלחמה, אשר לא יחת עוד מכל צרה, וחרוד לרגעים!! – הוא לא עני דבר רק צלצל בפעמון ויבוא המשרת החדרה.

– זבדי – קרא בקול עוז – האיש הזה בא הנה ויפיל עלי בלהות כי אם לא אתן לו כסף רב ירצחני נפש, מהר והביא השוטרים הנה! –  המשרת יצא ואני התעוררתי על הרשע ואקרא בעזוז אפי: הרצחת וגם ירשת, הטרם תדע כי נכתם עונך בנצב, פשעיך בעזובה חרותים על לוח וכל מעשיך פה בספר חֻקקוּ, אם להלחם תאמר דע לך חלל רשע כי אני אורידך באזיקים, אני אסיר את המסכה הנסוכה על פניך ונתפשת כממזר, זר ועול! – בעודני קורא חמס באו שני שוטרים ויחזיקו בידי מבלי פנות אל זעקתי אשר קראתי בקול גדול באזני הנאספים: דעו כי מנשה לא מבני ישראל הוא! ויובילוני בחזקה אל בית המשפט ומשם לבית האסורים מבלי שאל מפי דבר ומבלי השיב על שאלתי מה חטאתי ומדוע שמו אזיקים על ידי.  שני ירחים ישבתי גלמוד בחדר צר, לחם צר היה מאכלי ולא ראיתי אדם.  אני דמיתי כי בינתי תסתתר מעצר רעה, מקצף ונקמה אשר הגה לבי כל היום לעוכר נפשי, ומי יודע כמה ארכו לי שם הימים לולא קרה מקרה כי אחד מגדולים השרים בא לבקר את בית האסורים ולחקור אחרי פשעי איש ואיש.  ביום ההוא בבקר בא שר בית האסורים אלי ויאמר: היום יבא שר גדול הנה והיה כי ישאלך לפשעך תחריש ואני אגיד לו פשעך, והיה אם תשמע בקולי אקרא לך מחר דרור ואם אין תותר פה לצמיתות, השמעת את דברי? אם תעיז מצח לדבר דבר אז אצמית בבור חייך עד עולם! – אני הבטחתיו לעשות מצותו ובלבי אמרתי:  הנה בא יום נקם, נקם ושלם למצמיתי וגם אם אתם יחד אכרע לטבח לא אשוב ממחשבתי אשר אני חושב, נקם אשיב לצרי – כה הגה לבי כל היום עד אשר בא השר וישאלני: מה עול פעלת? – שר בית האסורים קרץ אלי בעיניו ויפתח פיו לענות אותו דבר, אך אני התעוררתי קמתי כמלאך אכזרי ואקרא: הניחה לי! אני אני אענה לשואלי דבר! – השר בא במבוכה והשר השואל אמר אליו: הלא אותו ולא אותך שאלתי! דבר דבר אל תירא – אמר אלי – אל תכחד דבר מכל אשר אתך ואם תצדק בדברך דע לך כי אני אוהב משפט ואקרא ישועה לך! – שר בית האסורים נסה עוד הפעם לדבר אך השר נתן עליו בקולו: דום! וידום ואני נפלתי על ברכי לפני השר ואקרא ברגש: הנה כמלאך אלהים בא אדני הנה לקרוא לשבוים על לא חמס בכפם דרור! אדני הטה אֹזן וישמע ואם אולי ירבו דברי תשא לפשע שפתי אשר לא דברו זה שני ירחים לאיש דבר.  אדני לא בפשעי כי אם  בצדקתי באתי עד הלום! הנה איש עשיר ונורא על כל סביביו יגור בעיר הזאת מנשה שמו. האיש הזה הוא זנונים אשר ילד בת ישראל לשר מעם הארץ.  אבי אמו ואמו המירו אחרי כן גם המה דתם, והנער הזה נתן על ידי איש ישראל לגדלו, כי נרדף על צואר היה אבי אמו מחמת שונאיו. בבית האיש זה גֻדַל עד היותו כבן שש שנה,אחרי כן נתנו על ידי ואני לא ידעתי עד מה.  הנער מצא חן בעיני וישרת אותי עד מלאת לו חמש עשרה שנה עד כי שכחתי כבר כי סופי הוא ואחשבהו כבן לי – פתאם בא אלי מכתב ובו כתוב כדברים האלה: אדוני ידוע תדע כי הנער אשר בביתך ממזר הוא ואביו לא מבני ישראל הוא וגם אמו ואביה המירו דתם, ואני לא השמעתיך אז בקחתך אותו מידי את הדבר הזה כי יראתי פן תקח אֹזן השופטים שמץ דבר ונתפשתי כעושה עולה, אך עתה קרב קצי בעוד יום או יומים אליך בדרך כל הארץ, לכן אודיעך זאת למען הסיר מוסר כליות מקרבי, כי כליותי יסרוני על כי רמיתך, השב את הנער לאמונת אבותיו והעבר רעה מבשרך.  אולם פן לא תאמין לדברי הנני שולח לך את המכתבים אשר כתב אבי אמו אלי בתתו את הילך על ידי ותראה כי משרים אדבר.  הנה אזהירך ונזהרת ואל תשיב לי דבר כי בטרם יבוא מכתבך אלי כבר הלכתי ואינני בארץ החיים, כה הגידו לי הרופאים.   את המכתבים האלה שמור אתך פן יודע הדבר להשופטים ויהיה לאל ידך להוציא כנגה צדקך.  אל תתמה כי לא ידי כתבו את המכתב, כי ידי כבדו ולא אמשיך עוד בשבט סופר כי כל עוד רוח באפי – חיה בשלום.  אלה היו דברי המכתב ובשמעי כזאת נפל עלי לבי מאד ואומר אשמיע זאת באזני הנער ומחר אובילהו אל בית המשפט ואתנהו יחד את המכתב על ידם ויעשו אתו כטוב בעיניהם.  בבוא הנער הביתה השמעתיו אשר בלבבי והוא בכה והתחנן לבל אגרשנו מעל פני, אך אני אמרתי לו כי ירא אנכי לנפשי ולא אוכל למלאות שאלתו אף כי משרים אהבהו. הנער לא ענה עוד אותי דבר ובלילה ההוא גנב את כל כספי וימלט ועקבותיו נעלמו מאתי.  אני יראתי להשמיע עוד באזני השופטים את הדבר פן יחשדוני כי שלחתיו מיד לבל ישוב לאמונת אבותיו על כן החרשתי ואיש לא ידע מזה דבר.  שנים רבות חלפו עברו ואשכח את הנער ומעשהו, עדי פתאם נודעתי לאיש מעיר נצב והוא ספר לי לתמו מכל התועבות אשר עשה איש אחד מנשה שמו בכל מקום בואו וכי עתה הוא ראש לעדה גדולה בישראל וימלא זהב חוריו וכבודו גדול ונורא הוא על כל סביביו.  כאשר הגיד לי אותו האיש הבנתי כרגע כי זה הוא הנער אשר גנב את כספי ואמרתי אשים לדרך פעמי ואבוא אליו.   בבואי הנה הכרתיו כרגע ואגיד לו את כל לבי ואוכיח דרכו על פניו על כי יוליך רב אדם שולל בתרמיתו והמה יאמינו כי בן אמונת ישראל הוא ותהי עצתי לו כי ילך אל השופטים ויודה עלי פשעו וישוב לאמונתו, וגם בקשתיו כי ישיב לי את כספי אשר גנב אחרי כי איש אוצרות הנהו עתה.  הוא התקצף בשמעו דברי ויאמר כי לא יכירני. אך אני אמרתי לו כי אלך ואודיע להשופטים מי הוא, אז קרא אליו את משרתו ויאמר כי באתי לביתו לקחת ממנו כסף בחזקה והמשרת מהר ויביא שני שוטרים ויובילוני הנה בחזקה.  לשוא קראתי חמס, לשוא השמעתי באזני כלם כי זה האיש מנשה לא מבני אמונת ישראל הוא.  כזה וכזה קראתי בראש כל חוצות והשוטרים לא שמעו בקולי ויסחבוני סחוב והשלך אל הבור הזה ומאז ועד עתה לא שאלני איש על פשעי ולא דבר עמדי דבר, אך ה' שלחך הנה להוציא משפט אמת, כי מי יודע אם לא הסתתרה בינתי או לא מַתִּי ברעב לולא באת היום הנה.  אלה הדברים אשר אתי ואתה עשה כטוב בעיניך, אך לבי אמר לי כי תבין לבחון בין דברי אמת לשקר – פני שר בית האסורים שנו מרגע לרגע מדי דברי וכהתימי דברי היו פניו כפני מת וכל עצמותיו רעדו.  השר הדובר בי התבונן בפניו ויאמר: ומה תשיב על דברי האיש הזה? הן כתבתם עונו בספר כמו חקרתם ודרשתם היטב ועל דברתי לא דבר איש אתו דבר –

– שקר הוא דובר! – ענה שר בית האסורים בקול כחולה – השופטים חקרו ודרשו מפיו והוא נתן תודה כ יחטא ויכתב בספר ככל אשר אמר –

– והוא כתב ידו על הספרים לאות כי נאמנים דבריו? –

– הוא לא למד ידו למשוך בשבט סופר ועל כן כתב איש אחר תחתיו –

– האמת הדבר כי לא תדע משוך בשבט סופר? – שאלני השר.

– הדבר הזה אמת הוא ככל הדברים אשר דבר עד הנה, אבל אני אראה לאדוני כרגע כי כביר מצאה ידי למשוך בעט כהשר הזה –

– ומה תענה אתה על זאת? – שאל השר בשומו אל שר בית האסורים פניו.  הוא נאלם דומיה רגעים אחדים אחרי כן התעורר ויאמר: אם כן סבב אותנו בכחש –

– כמה פעמים הובל לבית המשפט למען יחקרו וידרשו אחרי עונו? –

– כחמש עשרה או שש עשרה פעמים! –

– מי ומי מהשוטרים הובילוהו שמה? –

– השוטרים הנקובים במספר חמשה ושמונה –

– לך קרא הנה את השוטר מספר חמשה – אמר השר אל השוטר העומד בפתח.  השוטר יצא וכרגע שב יחד את השוטר מספר חמשה.

– מה דברת את האיש הזה בהביאך אותו למקום המשפט – קרא השר בקול נגיד.

– חטאתי! אני לא דברתי אתו מעודי דבר –  ענה השומר רתת – וגם לא ראיתי פניו מעודי, גם לא שמעתי, גם לא... גם לא... – הוא חפץ עוד להצטדק ולהכחיש אך לא מצא עוד דברים.  השר שחק ויאמר אליו: רב לך דבר, לך ושוב למקומך – ואל שר בית האסורים אמר: ומה תשיב על זה? –

– אולי שגיתי ושוטר אחר הובילהו, תנני אדוני לצאת  ואשאל במקום המשפט מי ומי מהשוטרים הובילהו ואדע לענות אותך דבר ברור – ובדברו נסה ללכת, אך השר נתן בקולו: פה תעמוד עמנו! – ואלי אמר: ואתה תחזיק בדבריך כי לא דברת עם איש דבר וכי לא שאלוך, וכי כל דבריך אמת המה? –

– אדוני, אעידה לי עדים נאמנים! –

– מי המה העדים? –

– הבגדים אשר אלבש והכתבים אשר בצלחתי, הן תראה בעיניך כי עודני לובש הבגדים אשר לבשתי ביום אשר הובאתי הנה, האם ינתן לאסיר ללבוש בגדיו בבואי למקום המשפט ואם לא יקחו את כל אשר בידו למען יחקרו וידרשו מהנמצא אתו אם צדיק או רשע הוא? ראה נא ראה כי גם מלבושי גם מכתבי אתי, הלא עדים נאמנים המה?! – פני שר בית האסורים חפו בשמעו כזאת והשר קרא בשחוק וקצף יחדיו: אכן צדקת, עדים נאמנים המה! ועתה הגידה אם תוכל להעיד עדים כי נאמנים דבריך גם בדבר מנשה? –

– כדבריך אדוני! הנה הכתבים אשר אתי המה יעידו כי אמת בפי כי אל המה המכתבים אשר כתב אבי אמו אל האיש והמכתב אשר כתב האיש אלי בטרם מותו זה שבע עשרה שנה –

– תן לי המכתבים וצא מזה אך אל תעזוב את העיר בטרם יצא המשפט אור – השתחויתי לו ואשק ידו למו פי והוא שלח ידו בכיס ויוצא שקל זהב ויאמר: הא לך ערך מחיתך ואם יחסר לך כסף הגידה לי ואתן לך די מחיתך עד אשר יצא המשפט אור – הודיתי עוד הפעם חסרו לו ואבטיח לבוא ביום מחר לבית המשפט.

עוד ביום ההוא בא מנשה ביתה האסורים ועל ביתו וכל קנינו שם השר חותם צר עד אשר יצא משפטו, גם שר בית האסורים בא בית הכלא ובטרם עברו עשרה ימים נגלו עונות מנשה בשער, כי כל אויביו אשר שמו מחסום עד הנה למו פיהם מיראתם אותו קמו עתה לענות בו כל דבר פשע ועול.  גם בת אבינדב אשר מידו נגזר התעוררה לבקש משפט ותספר להשר את כל אשר עשה לבית אביה, והשר הבטיח לה להשיב לה את אישה, גם לדבר עליה בעיר המלוכה כי ישיבו לה את בית אביה,  ומנשה שֻׁלַח ביד פשעיו הרבים אל ארץ גזרה לעבוד עבודת פרך עד בוא קצו.  וזאת היא תפארתי כי אני אני עשיתי כל אלה, בידי הכרעתי את החלל הרשע לבל יקום עוד וישים שמות בארץ, ואלהי יחשוב זאת לי לצדקה בבואו אתי למשפט.  אך לזאת תבכה נפשי  כי האמלל דן לא ראה בעיניו שכר הפושע איש חרמו.  מי יודע אם לא שב ורפא לו ממכא כי לבו, אמנם עתה אחת היא לו, התבל ושאונה והמונה לא לו הנה עוד –

–צר לי על האמלל הזה – קראתי בלב נשבר בזכרי את האוהב הזה אשר שתה מצה כוס התרעלה בחיים מבלי אשר עשה לאיש רעה.

– הלא אמרת לי כי שונא היית לו בישיבה ומדוע תבכה לצרתו? –

– לוא גם שונא הייתי אותי גם אז בכיתי לו ביום צרתו, אך אני לא שנאתיו מעודי כי לא עשה לי רעה, רק האמנתי בדברי הכסילים כי בוגד באלהים הוא, אך עתה הלא אבין כי שגיתי אז וגם ערך גדעון אדע להוקיר כיום –

– ואולי שכחת גם את שנאתך ליוסף האשדותי – שאלני ויביט בי בעינים חודרות.

– גם זאת שכחתי – עניתי במנוחה – ומי ישים לבו בהיותו לאיש לדרכיו ומחשבותיו בימי ילדותו?–

– אם כן תנוד גם לשכרו בשמעך כי הוא נשא מכאובים וצרה בעת אשר עשׁר ושמחה היו נכונים לו, ומי יודע איפו יתגולל עתה ולא ידע כי עֹשר שמור לו? לפי דברת רבים ירד מצולות בעברו בים, אך אני אדע נאמנה כי נצל מהמים הזדונים, ומי יתן ידעתי מקומו ואמצאהו כי אז השמעתיו כי רב טוב צפון לו? –

– ומה הוא הטוב אשר צפנו לו ומי הוא האיש אשר צפן לו הטובה? –

– הידעת את הקורות אותו בימי ילדותו? –

– זאת שמעתי –

– וגם זאת שמעת כי אביו בא ביתה האסורים באשמת אחיו אשר הדיח עליו הרעה ועל כן שם קץ לחייו בקרעו את חלון בית האסור ויקפוץ אל תוך הנהר ויטבע –

– גם זאת שמעתי –

– ואיך תשתומם בשמעך כי לא כן הוא הדבר כאשר יאמינו רבים, כי אביו חי הוא עד היום הזה והוא איש אוצרות –

– האמנם אמת הדבר כי עוד אביו חי? השמיעני כרגע איפו הוא? ומי הגיד לך זאת? – קראתי בכל עז, אך כרגע השיבותי אל לבי: שקר בפיו, ערום יערים למען נסותני למען דעת מי אני ועל כן עצרתי פתאם במלים ולא שאלתיו  עוד דבר.

– מדוע נפעמת בשמעך כזאת? – שאלני ויוסף להתבונן בי.

– כי דברים אשר לא יאמנו השמעתני ועוד זאת כי זה ירחים אחדים לפנים ראיתי את יוסף בערום וחסר כל –

– הגידה לי איפו ראית אותו? –

– בעיר הזאת –

– אם כן אמת הדבר כי לא מת לשחת, הגידה נא לי מקומו ואבשרהו כי עוד אביו חי וכי הוא עשיר גדול מאד כי כביר מצאה ידוע באמעריקא –

– אני לא אדע איפו ימצא עתה, אך בכל זאת השמיעני ככל אשר ידעת כי אולי יביאני המקרה לראותו עוד הפעם אשמיעהו ככל אשר שמעתי מפיך –

– מפי איש אמונים נודע לי כי אכר הציל את אביו ממצולות הנהר ויברח מעל לגבול וישם לאמעריקא פניו ושם עשה עשר רב במאד מאד, ובעיר לונדון ימצא איש עשיר אשר ידעהו פנים אל פנים –

– ומה שם האיש בלונדון? –

– שמו איש כספי הוא איש בת אבינדב אשר מנשה הדיח עליו הרעה, הוא בברחו מארצו הלך גם הוא לאמעריקא ושם מצא את יוסף אבי יוסף אשר נתן לו כסף רב לעשות בית בלונדון ועל ידו נודע הדבר –. אף כי עלו מחשבות על לבי אולי נכוחה בפיו, בכל זאת אמצתי כחי להסתיר מחשבותי כי לבי מאן האמין לדבריו ואמרתי כי רק לנסותני ידבר כזאת, ועל כן עניתיו במנוחה: מי יודע אם לא הביאו כבר המקרה לשמוע זאת, ואולי כבר הוא באמעריקא –

– אולי היה כדבר הזה, ואת אשר בלבבי לא אכחד כי בְּדַבְּרִי עמך עלו מחשבות על לבי אולי אתה הוא יוסף ואומר: אבשרך את הבשורה הטובה הזאת, אך עתה אראה כי לא יוסף הנך, כי לולא זאת לא שמעת במנוחת לב בשורה כזאת –

– איפו עבר עליך הרוח להאמין כי אני יוסף, הלא הוא צעיר ממני לימים וגם חזות פנינו לא ישוו? –

– עתה אראה כי שגיתי – ענני – אך מי יתן ידעתי ואמצא את יוסף –

– ומה לך ולו כי כה תבקשנו? –

– אני אגיד לך קשט אמרי אמת כי אקוה למצוא שכר טוב בעד הבשורה הזאת, כי ידעתי את לבו כי יכלכלני בכבוד לעת זקנה, על הבשורה ועל אשר הטבתי עמו בימי  ילדותו, אף עוד זאת כי הוא קרוב לי וממשפחתי הוא –

– אני אגיד לו כאשר אמצאהו כי מפיך שמעתי זאת –

– בכל זאת לא אחדל מבקשהו כי עוד תקותי בי למצא אותו ואז נשים יחד לאמאריקא פנינו –

לא מרוב חכמתי או מכביר כח לבי עלתה בידי להסתיר רגשותי לבל יכירני, כי אם מאשר לא האמנתי לדבריו, ואיך אאמין לדבריו אחרי כי מעודי הסכנתי לחשוב את אבי בין שוכני דומה ואיכה יהפך לבי פתאם לחשבהו בין החיים? וזאת היתה לי כי שמעתי דבריו במנוחה, אך בלילה כאשר עלו עוד הפעם העשתונות האלה על לבי, החילותי לחשוב אולי נאמנים דבריו וגם החלטתי כמעט כי אמת המה ואגמר אֹמר לשים ללונדון פני, וביום השני עזבתי את העיר ואת בעל השם.

 

ל"ד

תּוֹחֶלֶת נִכְזָבָה

החיים המה אך פעולות האדם ובלעדיהן אין חיים; לפי מספר מפעליו וחין ערכם יהולל גבר, לכן ישמח איש במעשהו אם בדעת וכשרון עשהו, יגיל בחייו אם חַי במעשים אשר לו המה, אשר בחפץ לבו ובדעתו פעל ועשה, אך לא לאיש כמוני לשמוח בזכרון הימים אשר חלפו, איש כמוני אשר כל מעשיו מידי המקרים והפגעים יצאו, אשר אכף עליו לעשות ולהנחם אחרי המעשה, איש כמוני יזכור את ימי החֹשך, המה כל ימי חייו, מבלי אשר ישיש בהם.  עד היותי על אדמת ארץ מולדתי בקשתי לי דרך חדשה כי ראיתי כי דרכי עקלקלות, אמצתי כח מיום ליום להלחם את סערות הפגעים אשר סערו להפיצני ועתה הייתי כגבר אין איל, כח לבי ואמץ רוחי לרדוף ולבקש עזבוני וכצפור קצוצת כנפים תבקש להחיות נפשה רק מכל הקרוב אליה, כי אף כי עיניה למרחוק יביטו אך אין כח בה לעזוב מקומה, כן בקשתי לי מקור חיים בבאי ללונדון רק באשר הסכנתי עתה לו, לא חקרתי ולא דרשתי עוד אחרי דרך חדשה, כי אם אחרי רואי כי אין כל תקוה לי למצוא עקבות אבי חדלתי מהאמין בדברי בעל השם ואדוד כל היום למצוא חית נפשי בחברת משוררים ויותר לא בקשה עוד נפשי, אך דמיוני לא העלה עוד אבר לראות מחזות משמחי לב לימים הבאים.  אך גם תוחלתי זאת נכזבה, לא אחד אספני לחברתו, כי דעתי בשיר לא רבה היתה ולבקש דעת יתר בחכמה ההיא קצרה ידי, כי לא מצאתי מקור חיים להחיות נפשי.  ככה נדדתי ירחים רבים בעיר ההיא וכאשר אכף עלי המחסור פשטתי יד לבקש עזרה מנדיבי לב, אך גם אותה לא על נקלה מצאתי בעיר ההיא אשר כמעט אף עקבות חמלה לא נודעו בה.  בלי משען ומשענה התהלכתי בעיר המהומה הזאת ולכל אשר הביטו עיני ראיתי אך פני עני ומחסור הנוראים מאֹד.

אם אמנם נורא הוא המחסור בכל מקום אשר יבחר לשבת בו, אכן נורא הוא שבעתים עת ירבץ על יד העֹשר הרב.  איך התחמץ לבבי בראותי את הרעב אוכל בכל פה עניים מרודים על פני גאון שבעת לחם, אשר ירמוס עפרות זהב כטיט חצות, בראותי את המית קובץ על ידי את צידו, ציד אנשים אשר נפחה נפשם מזלעפות רעב, על ידי התאוה אשר תבלע הון עתה ולא תדע שבעה.

בארץ הזאת, ארץ אשר מידי הטבע יחסר כל בה, ואף לחם לפי הטב לא תצמיח ליושביה והתעתדה להיות מן ממלכות השפלה, בארץ הזאת ידע איש להוקיר חין ערך יד חרוצים, כי רק היא הרימה אותה לממלכה גדולה וכבירת כח. אך מה הועילה לי הדעת הזאת אם אזלת ידי ממצוא אותה.  לפנים לשמה תאות נפשי אכן בראותי כי אלה החרוצים, אשר אספו כחול זהב ויתנוהו בטיט חצות למען התענג רגע, יקשיחו לבם מאחיהם האביון אשר לעיניהם יגוע ברעה בראש חצות, אחרי אשר ראיתי זאת בעיני אחזני שער ואומר מי יתן לי כנפים ואדוד הלאה.  גם בני עמי האוהבים להתחקות על שרשי רגלי העמים אשר בקרבם הם יושבים כרבם אהבו כן, יסגרו דלתות ארמונותיהם ולבם פן תבוא בה החמלה.  וגם אלה אשר לא נכרתה החנינה מלבם גם המה יסגרו דלתים מיראה פן לא תחשב להם צדקתם לצדקה, כי רק להמחזיקים בברית אמונתם בלב שלם יחישו עזרה, ואם אין לאמלל מכיר ומודע אשר יגיד לו ישרו באזני אחר העשירים אז לא יבוא אל הבית.  ואני לא מצאתי לי רע ומודע על כן הלכתי קודר כל היום, כי גם להמלט אל ארץ אחרת קצרה ידי אחרי כי תם כל הכסף מכלי.  לא מצאתי דרך אחרת בלתי אם להחיש מפלט לי אל מצולת הנהר.  הרעיון הזה שחרני לבקרים, כי רק לקרוא במכתבי העתים מספר המתים אשר טרפו נפשם בכפם היתה כל מלאכתי, ואומר אכתוב את כל הקורות אותי מעת היותי עד היום, אף כי לא ידעתי מה תועיל לי המלאכה הזאת בכל זאת עשיתיה ובעת כתבי שכחתי יגוני עד ארגיעה, וכהתימי את כל המלאכה החלטתי ללכת אל הגשר אשר על נהר טעמזע ולקפוץ אל תוך המים.  והרעיון הזה לא הפיל עוד עלי בלהות צלמות כבימים הראשונים כי עצם יד המחסור והקריאה במספר המתים למדו לבי לחשוב כזאת ברוח נכון, אבל רק עד בֹאי אל הגשר ובבואי שמה רפה רוחי ואמהר לעזבנו פן אראה יד שלוחה מלב הנהר אלי למשכני אחריה.  פעמים אחדות עשיתי כן ובכל עת ברחתי ממקום ממנו למות תוצאות.  ובכל זאת שבתי יום יום על עקבי, כי עוד לא שבתי ממחשבתי לשים קץ לחיי, והנהר משכני אליו, או אולי אבן חן אחרת משכה את עיני ואחריהן גם את לבי למקום ההוא.  אבן החן הזאת נראה לי בדמות עלמה יפה כלבנה, אשר פניה והליכותיה ומרכבתה העידו בה כי ממרום עם הארץ היא, ואותה ראו עיני בפעם הראשונה בעמדי על הגשר ואשכח כמעט רגע את מקומי ואותה ראיתי כפעם בפעם בבואי שמה כי לעתים מזמנים עברה דרך שם ותפזר כסף להדלים המרודים העומדים שם על המשמר,ואם כי מצבי ורוחי לא נתנוני אז לחרוש ברגשות נעלות ועדינות, בכל זאת נמשכתי שמה כמעט למרות חפצי, ובעת אשר אמרתי לנפשי כי הנני הולך לבקש לי דרך צלמות אולי בקשתי את האור אשר הציץ מעיני המלאך הנגלה לי.  ובכן באתי יום יום וידעתי מראש את אשר יקרה אותי כי אשוב על עקבי עצוב רוח ונכאה ומתקוטט ברפיון רוחי.  בלכתי אט ושחוח וראשי לארץ כדרכי שמעתי פתאם קול קורא אלי בשמי. התעוררתי ואראה איש עומד לפני לבוש בגדים כאחד העשירים ולא הכרתיו רגע, אך הוא נתן קולו בשחוק ויאמר: האם לא הכרתני? – השתוממתי מאד בשמעי שפתו ואכירהו כי הוא האיש אשר רֵעָה לי בעיר מאלמע ואשר פִּתַּנִי  לתת בכוד עיני, ואף כי כל חושי בי נדעכו מעת אשר גמרתי אֹמר לשים קץ לחיי בכל זאת עמדתי תחתי לשמוע מה ידבר בי .

– למה זה נפלו פניך? – שאלני שנית בהתבוננו בי – האם תבכה עוד לאהובתך? הלא זה שלש שנים עברו וכבר באה העת להנחם, הן פניך דלים כמו צמח זה שבעת ימים –

– ואולי כן הוא – עניתיו בלא חמדה.

– לך נא בוא אתי וניטיב לבנו במשתה הצהרים כי כסף יש בידי די והותר ושם נדבר את דברינו – רגעים אחדים עמדתי ולא עניתיו דבר כמו בושתי לשוב ממחשבתי, לבקש דרך רפאים, והן לא לרפאים לבקש נתיבות בית משתה אך הרעב אכף עלי אכפו לשמוע בקולו ואלך אתו.  כאשר הטבתי לבי סרה כמעט רגע כל דאגה מלבי ואבוש בקרבי כי גמרתי אֹמר לטרוף נפשי ואספר לרעי את אשר עמדי והוא נד לי ויאמר: אבקש עצה להצילך מרעה –

– אמנם איפו לקחת אתה כסף? – שאלתיו.

– אני מכרתי את נשמתי – ענה בשחוק גדול וימסוך כוס יין וישתה.

– ואיפו ימצאו הסוחרים בנפשות? – שאלתי גם אני בשחוק – הגידה לי איפו הם ואמכור גם אני את נפשי למען החיות נפשי –

– הסוחרים בנפשות רבים הם בעיר הזאת ואל כל אשר תפנה תפגשם –

– לא אבין למליך – עניתיו.

– האם לא ראית את המסיתים אשר כזאבים יארבו ללכוד אנשים בחרמם בעד בצע כסף? –

– אם כן המירות את דתך – קראתי בשממון – אבל אני אבחר לטוף נפשי ממכור אותה להמסיתים –

– שגית, בפעם הזאת לא אתם עשיתי מקנה וקנין, כי זה שלש פעמים מכרתי להם את נפשי והתלתי בם ועתה לא יתנו לי עוד אף גרה אחת, אך בפעם הזאת מכרתי את גויתי ונפשי לאשה זקנה כבת ששים ואבוא בברית עמה כי כסף רב בידה, אך היא צרת עין עד מאד ובכל זאת אגנוב בבקר בבקר די מחיתי וכה אחכה עד אשר ישים המות הטבעת על ידה ואז אירשנה, ואם לעצתי תקשיב עשה גם אתה כדבר הזה.  הן עול ימים הנך ויפה תאר, בקש לך אשה זקנה אשר אוצרות לה ואז תבלה ימיך בטוב – דבריו העירו זועה וגעל נפש בלבי, כי הסכנתי עד הנה לראות בדמיוני אך אֹשר אהבה ושמחה בצל האשה ועתה הוא בא ונער מקדשי וחללהו, ואענה אותו: נקל לי לבוא בברית את המות מעשות נבלה כזאת –

– הוי! הוי! – קרא במנוד ראש – נבלה! האם גנבתי או גזלתי? הן גויתי לי היא ובידי למכרה לכל המרבה במחירה ואתה אם תאבה ואם תמאן.  אמנם השמיעני במה החיית את נפשך בשלש השנים האלה עד היום? –

– אני סחרתי אל ארצות את חבר משחקים וזה ירחים אחדים עזבתים ועד היום לא מצאתי מוצא לחית ידי –

– ומדוע לא תפנה גם אתה אל אחת החבורות בעיר הזאת? –

– כבר עשיתי כזאת, אך פה ימאנו לאספני כי לא רבה חכמתי בשיר, אף כי כלם אמרו לי כי אם אקשיב לקח בבית הלמודים חכמת השיר אשגה חיל, אך ידי ריקות ולא אוכל –

– הנך גבר לא יצלח מאין כמוך! הן רבים המה העניים אשר יקחו לקח וביד כלם יתמכו נדיבי לב, וגם המשורר הגדול בן-דוד אשר שמו מהולל בכל הארץ, גם הוא בן עניים ויתמכו בידו עדי היה לאיש –

– אמנם מי יתמוך בידי אם אין לי מכיר ומודע? –

– שמע נא! – קרא פתאם – כליותי הורוני עצה טובה עד מאד ואם תעשה כדברי ייטב לך. הנה המשורר בן-דוד ימצא כעת בעיר הזאת, לך אליו והשמיעהו כל אשר אתך והוא איש חסד וידבר עליך באזני העשירים ואחרי דבריו לא ישנו, גם ידו רב לו להושיעך –

– אך איך אלך אל איש זר לי מתמול שלשום לבקש עזרה ולהתרפס לפניו, הלא כלמה תכסה פני? ! –

– הלא טוב לך ללכת אליו מלכת אל הנהר, ואם לא תצלח בדרכך אבקש עצה אחרת כי איש עצות הנני –.  כל היום ההוא אכלנו ושתינו לרויה עד כי שכחתי לשאלו לבית מגורו בעת אשר נפרדנו איש מעל אחיו וגם הוא לא שאלני איפו אגור וכאשר שבתי הביתה הייתי בעיני כשב מעמקי שאול לראות באור החיים.  ביום השני הלכתי אל המשורר בן דוד, אך המשרת לא נתנני הִרָאות פניו, כי דבר היה לו עם אנשים.  שבתי ביום המחרת וגם הפעם הזאת לא הצליח חפצי בידי וכמעט אמרתי נואש, אך הרעב אשר שב לענני הציקני לשלוח רסן הבושה מעל פני וימלך עלי לבי לכתוב לו מכתב ולבקש כי יתנני ראות פניו.  במכתב ההוא שפכתי שיחי בלב נשבר וספרתי כל הקורות אותי עד אז וחתמתי בדברי כי רק אליו עיני נשואות ואם לא יושיעני אז אין לי דרך אחרת בלתי אם לשום קץ לחיי.  דברי המכתב הזה לא שבו ריקם כי ביום השני בא מענה מאת בן-דוד ויועידני לביתי.  בבואי לביתו קבלני במאור פנים וישמע קולי ויאמר: אכן יש לאל ידך למצוא חית ידך בכבוד והנני להושיעך –  בעודנו מדבר בא המשרת ויאמר כי אחד מגדולי העיר בא לבקרו.

– יבוא! – ענהו ואלי אמר: הן תראה כי אין עתותי בידי אף כי חפצתי לדבר אתך עוד ומחר אשים לדרך פעמי ולא תוכל עוד לראות פני, אך בטרם אעזוב את העיר אדבר על לב אחד מאוהבי כי יתמוך בידך, שוב הנה ביום מחר והמשרת יתן לך מכתב אל האיש אשר אדבר אתו על אדותיך – אני הודיתי לו אף כי נשב לבי בקרבי בראותי כי עוד ישועתי רחוקה, כי נכזבה תוחלתי אשר אמרתי הוא גם הוא יושיעני בנדבת ידו לבל אמות ברעב בטרם אראה פני האיש אשר יחפוץ להטיב עמי, ומי יודע אם יִמָצֵא איש כזה?

שבתי למחרת והמשרת נתן לי המכתב ויאמר כי בן-דוד עזב את העיר.  מהרתי לבקש נתיבות האיש אשר ממנו תבוא עזרתי, אך לדאבון נפשי שמעתי כי הוא יגור ברחוב אחד מהסיטי הרחק מאד מבית מגורי במהלך ארבע שעות ברגל  ואני עָיֵף ואין כח כי לא אכלתי שנית זה שני ימים, על כן פניתי אל אדון הבית אשר גרתי בו וָאַרְאֵה את המכתב ואבקש ממנו כי יַלְוֵנִי חמש אגורות לשלם שכר העגלה והוא האמין בי ויתן לי את הכסף ואשב באחת העגלות ההולכות תמיד מקצה העיר עד קצה ואבוא בית הגביר.  השוער לקחת את המכתב מידי וילך ואחרי רגעים אחדים שב ויפתח לי הדלת ואבוא הביתה וכעבור רבע שעה בא הגביר וישאלני לשלום ואחרי כן שאלני: איפו תגור? –

– ברחוב ד' – עניתיו.

– הלא רב הדרך מאד מבית מגורך ואיכה הלכת ברגל דרך רחוקה כזאת? –

– בעגלה הלכתי –

– בעגלה?! – שאל בתמהון.

– אדוני הבית אשר אני גר בו האמין בי ויתן לי חמש אגורות שכר העגלה, כי לא עצרתי כח ללכת בדרך רחוקה כזאת – עניתיו, כי דמיתי כי השתומם על כי אפזר כסף בעת אשר אלך לבקש נדבתו.  הוא התבונן בי ויקרא: אבל הלא שבת היום ואיכה מלאך לבך לחלל את יום השבת ולבוא לביתי לבקש עזרה? –

נעויתי משמוע דבריו, כי אמנם שכחתי כי שבת היום ונבוכותי עד מאד ולא מצאתי מלים לענות אותו דבר.

– התדמה כי אתן יד לפושעים? – הוסיף לדבר – לאלה אשר ישליכו את אמונתם אחרי גום וינאצו כל קדש למען נאץ, ויחללו כבוד עמם ואבותיהם?! לך לך אל אלה אשר בדרכיהם בחרת ויושיעוך בעת צרתך, ואני באמונתי אחזיק וחקי דתה קדושים לי, ואל זה אביט להושיע אל המחזיק באמונת אבותיו והחרד לכבוד עמו ודתו –.  לוא דבר באזני דברי מוסר כאלה אחד מבני העניים כי אז מלאתי פניו קלון ונתתיו לכסיל וחסר דעת אחרי כי זה ימים רבים שכחתי ארחות עמי וחקי הדת כמו זר היו לי וחשבתי זאת לי לחכמה, אך אחרי כי מפי נדיב ושוע יצאו הדברים ולא ברעש ורגז כי אם כאוהב אשר ישחר מוסר לכן בקשתי להצטדק ואומר: ידעתי אדוני כי כן הוא וכי צדקת מאד בדבריך, אמנם חכמינו אמרו: אין אדם נתפס על צערו, והמחסור הכביד עלי אכפו ומה יכולתי לעשות? האם למות ברעב ביום השבת? הכזה יהיה ענג שבת אשר יבחר בו ה'? – הוא הביט בפני בשממון ויאמר: האם כה גברה עליך יד המחסור עד כי יראת פן תמות ברעב? –

– זה שני ימים לא בא אל פי מכל מאכל אשר יאכל, גם לחם לא אכלתי – והדברים אשר דברתי דברי אמת היו ועל כן האמין בהם ברגע וימהר ויובילני אל חדר מלא כל טוב ויאמר: לך רחץ ידיך כמשפט ואכול מכל אשר תאוה נפשך.  אכול ושתה לכל אות נפשך מכל אשר ימצא פה – שנה בדבריו ויצא.

דעת לנבון או לרעב נקל כי אכלתי לשבעה אחרי הצום הגדול מכל מאכל עד למלא בטני, אך ביין לא שלחתי ידי, כי יראתי לנגוע ביין אשר מחי צלוחית אחת היה די והותר לי לאכול לשבעה מן יום השבת הזה עד יום השבת הבא.   אחרי רבע שעה שב אדון הבית ושחוק נראה על פניו בראותו את המלחמה האיומה אשר עשיתי למטעמים בזרוע נטויה, כי שמח בלבו בראותו צדקתי כי לא שקר היו מלי ויאמר בשחוק: ומדוע מלאת את פני היין קלון כי הקלותו עד לבלי התגרות בו מלחמה? –

– גם בלעדי יין יחיה איש, אך לוא ערכתי אתו מלחמה כי אז עשיתי בו כלה; הן שני ימים לא אכלתי לחם והראיתי כי כחי גדול ואף כי היין אשר לא בא אל פי ימים רבים – הוא שחק עוד וימסוך כוס יין ויאמר: שתה – אני עשיתי כדברו והוא שנה וישלש ולא מריתי את פיו, כי ידעתי כי אנשים כאלה יתענגו בהראותם נדבת לבם.  אחרי כן אמר לי : שבת היום ולא אדבר בדברי חפץ, לך בכח האכילה הזאת ומח שוב הנה ואשיבך מלים –

שמח וטוב לב יצאתי ללכת הביתה ברגל, אף כי במשא כבד כבדו רגלי, כי היין אשר לא קם בפני בעשותי לי מלחמה מרד בי בהיותו בקרבי ויכשיל את רגלי ובכל זאת באתי בעוד היום גדול הביתה.

 

ל"ה

יוֹעֵץ בְּלִיָעַל

התקוה החיתה את רוחי כל היום ההוא ואצא לשוח לפנות ערב ואשוח עם לבבי ואאמץ רוחי כי עתה בא קץ לעמלי, ואגמר אמר גם להיטיב דרכי ולבחר דרך אמונה בימים הבאים.  בעודני חושב מחשבותי התרועע אלי איש כבן חמשים שנה ויבוא אתי בדברים בשפת היהודים בארצנו וישאלני למעשי ואני ספרתי לו, אז קראני ללכת אתו לשתות שכר.  את האיש הזה ראיתי פעמים שלש ולא שמתי לבי לו, אך כאשר שמעתיו עתה משדבר בשפת היהודים, אשר כזאת לא יעשו אלה אשר ידעו לדבר בשפת הארץ אם גם בשפת עלגים, אמרתי בלבי: בלי ספק ידוד גם הוא כמוני ללחם איה. הוא צוה לתת לפנינו שכר ונשת ונדבר אודות בני עמנו בארצנו, ואם כי גם אני לא הרביתי מהללם בכל זאת נעויתי משמוע בתתו אותם כלם יחד לגנבים חומסים ובוגדים וכל דבר עול לא יבצר מהם, וגם על התורה והדת שפך עזוז אפו ובחמו קרא בקול: ולאמונה אומר לך כי חרפה היא לאיש ישר לקרוא בשם ישראל עוד – מדבריו אלי הבינותי כרגע כי את אחד מהמדיחים הנני מדבר, אחד מבני העולה אשר בעד בצע כסף ימכרו כבוד עמם ויטפלו עליו חטאות ועונות מרבה להכיל, ואשר כשועלים בפרצות המה בעיר הזאת ועיניהם על כל דרכי איש ישראל הבא לגור שמה, ומרחוק יריחו ריח המחסור כהעורבים בשר פגרים ויתרועעו את האמלל אשר בטנו תחסר ועל פת לחם יפשע וימכור את אמונתו להם בעד פתותי לחם, ואם גם ינחם באחריתו ולבבו יהמה על השקר אשר עשה בנפשו בתתו ידו לפושעים אשר על מרמה תחש רגלם לא ישימו אליו לבם כי בידם הוא וישימו עליו משמר עד כי יצליח בידם להסיר כל רגש ישׁר וצדק מלבו, או אז יהיה למוקש בידיהם וישלחוהו באחיו ובני אמונתו לשבות שבי.  ואני ידעתי כבר את האנשים ואת שיחם וארחק מעליהם כי תכלית שנאה שנאתים ונקל היה לי לבקש עזרה בגלי הנהר מבוא בחברתם; אך עתה כאשר התנכל אחד מהם לגנוב את לבבי עד כי לא הכרתיו אמרתי בלבי: הבה ואראהו את כח לשוני לריב ריב עַמִּי! הן כחם בפיהם להמתיק רעה וגם שפתי אתי לבטות במדקרות חרב, ואחרי אשר כלה דבריו העמדתי פני כמו לא הבינותי עד מה ואענה במנוחה: צדקת צדקת! מעשי אחינו הרעים לא נכחדו ממני, הלא לשמע אזן ירגז תחתיו כל איש לבב בשמעו כי המעט מהם עשות כל רע בארצם כי עוד ירבו הָרֵעַ בבואם הנה למכור את אמונתם בעד בצע כסף ויתמכרו להמרעים המסיתים אשר אמונה בפיהם ולא לאמונה עיניהם להדיח גם אחיהם מעל אמונתם, שערוריה כזאת לא נשמעה בכל הארץ ובכל הגוים! – הוא הביט בי בתמהון ויאמר: תהפוכות בפיך! הלא צדקו אלה העוזבים ארחות אחיהם, ארחות עקלקלות ויבואו לחסות בצל אמונה אשר תּוֹרֶה אהבת אחים ואשר הַנִדְגָלִים בה יקרבו כל זר וגר כמו נגיד, בצר לו יושיעוהו, ברעב ישביעוהו ויחלקו אתו חלקם בתבל וגם בעולם הנשמות יתנו לו יד, ומה יעשו אחינו? הלא ישלחו לשון אפעה באחיהם בני בריתם, ירדפו עד דכא את בני אמונתם וכדני הים איש את אחיו יבלעו! אי לזאת תרשיע את אלה אשר החזיקו מעודם בשוא נתעה וילכו אחרי ההבל ובהפקח עיניהם לראות מה טוב השליכוהו מעל פניהם כנצר נתעב? כנער אין הבין תדבר! –

– הזהר ברוחך פן יבלע לך! – קראתי בקול גדול כמו פי למהלומות יקרא ובלבי לעגתי לו, וברב כח התאפקתי לבלי מלא שחוק פי פן יעזבני וילך לו ואני חפצתי לתת נקמתי בו על חרפו את עמי.

– זה דרככם מאז! – קרא גם הוא בקול – עת יבצר מכם מזמה לענות לאיש ריבכם על תשובותיו תקראו מלחמה.  מה לך כי נזעקת? ומדוע תפיל עלי בלהות! האם חפצתי להרע לך? הלא אך כאוהב ורע הדובר אמת בלבבו דברתי אותך עד כה! –

– הרגע נא – עניתיו בשחוק – כי לא קראתי למלחמה וידי לא תהיה בך רק חפצתי להזכירך כי שכחת את תורת מורך שולחך ותקצף ולא כן יעשו המסיתים, המה כלם בנחת ידברו למען ימצאו מסלות בלבב שומעיהם, ואתה לא כן עשית כי חרפתני באמרי פיך, ומה תעשה כי יפקוד עליך שולחך את עונך? – עתה היתה מבוכתו בראותו כי הכרתיו אף כי התחפש והוא התברך בלבבו, כי בחלקות ישות לי ולא אדע, אך כרגע התהפך כחומר חותם ויאמר: אמנם כן הוא, גם אני אכבד לבוא בסוד המטיפים אשר יכרו אֹזן הנתעים ויפקחו עיני העורים על דרכיהם להורותם דרך חיים –

– האם זאת היא עבודתך מעודך? – ואיפו היית רב או מטיף לעם בטרם התמכרת להמסיתים? –

– ולמה זה תלעג? אמנה גם בארצי רב הייתי בעיר גדולה ולא התמכרתי כי אם ראיתי עותתי ואיטיב דרכי –

– האם רב טבחים או רב מעשקות היית עד כה? –

– רב לך התל בי, אם תחפוץ לשמוע מפי דברי ישר לטוב לך כל הימים, טוב! ואם אין אעזבך ואלך לי, כי אין את נפשי לזרוע דברי הנעימים על צחיח סלע –

– ומדוע לא בחרת לך לשון השליח פאול "לקרוא בקול קורא בציה" ותבחר בלשון נביאנו "על צחיח סלע"? ראה נא ראה כי עוד לא תדע עבודתך ואיך תחפוץ לבכרות אֹזן למוסר? –

– שמע נא לדברי, הנה אראה כי חכם לב אתה ומדוע תבחר בלשון לעג? הן מראשית כזאת השמעתיך כי למען ייטב לך באתי אתך בדברים ולמה זה תחמוד לצון ותשלח אשרך מיד? –

– ומה היא הטובה אשר בידך לתת לי, או מה מידך אקח? האם תפתח לי שערי שמים? אבל אני חפץ לחיות עוד על האדמה, שובה אלי אחרי עבור חמשים שנה ואז תראני שער השמים –

– וזה הדבר אשר נסיתי דבר אליך – קרא בשמחה כי דמה כי אֲפֻתֶּה לו בעד בצע כסף –  כי ראיתי כי אין חפץ לך בשמים כי אם בחיי הארץ ובידי לכונן אשריך.  הן חקי דתך לא יקרו בעיניך כאשר ראיתי בעיני כי הלכת בעגלה היום ביום השבת, ולוא יראת מאלהיך כי אז לא עשית כזאת, אך חלילה לי מגלות על זאת את אזנך למוסר כי נפשי יודעת מאד כי כמשא כבד הכבידו עליכם רבניכם בהוסיפם חק על חק ומצוה על מצוה עד כי כשל כח הסבל, והצדק אתך כי לא תשים לב לדברי הבליהם אשר לא בתורה וכמצווה אשר צוה אלהים בהר קדשו יורוכם, כי אם הות לבם להם משפט וכל דבר שקר אשר בדאו מלבם קדש בעיניהם.  אמנם מדוע תכנה בשם ישראל ואמונתו אחרי כי חקי דתך לך לזרא? הן שם ישראל לא יתן לך כבוד ולא חיי מנוחה, לא כן בארחך לחברה אתנו אז תראה תשבע טוב החיים כמונו כלנו וחפשי תהיה ממשא חק ומשפט אשר ישימו עבותים על ידיך לבל תעשה כהעולה על רוחך –

– לא יהי כדבריך – עניתיו – כי חכמינו הוסיפו הרבה על התורה והמצוה ביד משה, אמנם ההיטבתם אתם את דרככם? האם תחזיקו אתם במצות ה' מפי משה? הלא אשר לקחתם מחכמינו שמתם בכליכם ומה אמיר? –

– כדבר נער תדבר, הלא גם אתה תתן תודה, כי החכמים גם הם עשו תורה חדשה ואם כן גם אמונה חדשה, ומה לך ולה, הלמען שאת עליה חרפה? –

– אבל הלא במו פיך הודית כי יקר ערך אמונתי כאמונתך – השיבותיו פתאם בשפת הארץ למען ישמעו הנאספים, כי עד הנה נדברנו יהודית.

– אני נתתי תודה? – קרא נבוך ומשתומם.

– איה איפו פיך? – עניתיו כמנצח – הלא הבטחתני כי אם אמיר דתי יְשֻׁלַם לי בכסף מלא על הגאולה ועל התמורה, ועתה ראה נא, הן תתן לי אמונתך מחיר אמונתי ועוד כסף אקח, הלא אות הוא כי רב ערך אמונתי ולמה זה אשלח כלי חפץ כזה מיד? –

כל היושבים מלאו שחוק פיהם וילעגו לו, כי תכלית שנאה ישנאו בני הארץ את המסיתים.  והוא בראותו כי לא יכול לי קם וילך לו מבלי שתות את השכר ואעשה אני את מלאכתו זאת בחפץ לב עד תום כל השכר ואשוב הביתה ואחכה בכליון עינים ליום מחר לראות מה יעשה הגביר בי.

 

ל"ו

מְבַקֵשׁ אֱמוּנָה

הגביר קבלני ביום המחרת בידידות ויצו לשום לפני מאכל ואחרי אכלי שאלני מה בקשתי.  הגדתי לו את עצת בן-דוד אשר יעצני ללמוד חכמת השיר, כי לפי דברו יש לאל ידי להיות כאחד המשוררים הגדולים –

– וכמה ידרש לך למחיתך מדי חדש בחדשו? –

– אדמה כי ארבעה שקל זהב יספיקו לי – עניתיו כי יראתי לבקש יותר פן ימנע גם זאת ממני.

– ארבעה שקל זהב ימעט לך לכל צרכך, וכאשר אחשוב אני דרושים לך שמונה שקלים –

– נפשי חשקה ללמוד חכמה אשר תחיני – עניתיו –

בימים האלה אם מעט ואם הרבה תמצא ידי לא אשים לב, אם אך לא אשא חרפת רעב –

– טוב הדבר הנני נכון לתת לך כל צרכך כאשר אמרתי שמונה שקל זהב לחדש עד אשר תמצא ידך לאכול מפרי חכמתך, אמנם ידוע תדע כי רק ליראי ה' ולשומרי מצותיו אעזור בכל לב, ואם לבבך פונה מאחרי חקי דתנו השמיעני היום ואדעה, הן אתמול חטאת חטאה גדולה, אך סלחתי לך כי המחסור הכביד עליך אכפו, או אולי שכחת כי שבת היום, אמנם מעתה אל תוסיף עשות כדבר הזה והראשונות לא יזכרו –

– חלילה חלילה לי מעשות כדבר הזה וגם על חטאתי אתמול יכני לבי עד מאד כי אדע עותתי –

– אם כן שמרת ותשמור חקי דתנו מבלי נטות ימין ושמאל? –

– כדבריך אדוני, לכל משפטיהם – עניתי בשפתי בתם למען מצוא חן בעיני.

– לכן הראני נא אם תלבש כסות הציצית – בשמעי דבריו נבוכותי מאד והעתיקו מפי מלים, והוא בראותו מבוכתי ענה ואמר ברגז: אני אוהב בכל לבי ואכבד מהוני רק שומרי משמרת דתנו, אבל לא אשנא גם את הנסוגים מאחרי דתם ולא אתקוטטה בם, אמנם תכלית שנאה אשנא החנפים אשר יאמרו לסבב אותי בכחש ויתאמרו ליראי אלהים למען מצוא עזרה ולבם בל עמם, האם גם להסיר מעליך את הציצית אכף עליך המחסור את אכפו? אכן לוא הודית מראש כי עד הנה סלפת דרך אך תחפוץ לשוב ולהיטיב דרכיך כי אז האמנתי בדבריך, אמנם עתה בראותי כי לא לבד כי תטה מדרך אמונה כי אם גם בדרך אמת לא תבחר ופיך לא כן ידבר לא אוכל תת אמונתי בך, כי מי זה לידי יתקע אם לא המירות כבר פעמים שלש את דתך כאשר יעשו רבים מבני ארצך למען מצוא שכר לעמלם? אל תבקש עוד עזרה מידי כי שומע אין לך – .  דבריו הראשונים ירדו כחצים שנונים ללבי, אך האחרונים הלמו כרעם ברקים את ראשי.  הוא יאמר כי המירותי את דתי! אני אשר לא נתתי את הרעיון הזה לעלות על לבי, אני אשר בחרתי בעני גם במות מתת כסף סוררת לאמונת אבותי, אני אשר אתמול שרתי עם המסית ויכולתי לו, אני המירותי את דתי! – קרא לבי בקרבי חמס, אך הוא לא שמע קול לבי ויניח שני שקלים על השלחן ויאמר: הא לך שני שקלים שכר לכתך אלי ואל תוסף ראות פני – ויסב שכמו וילך לו אל החדר השני.  שני פלגי דמעה פרצו מעיני למרות רצוני ולא מצאתי מענה על דברי תוכחתו ובה עמדתי רגעים אחדים משמים ולא נגעתי בכסף.  גם התקוה האחרונה עלתה בתהו בעת אשר אמרתי כבר בא קץ לעמלי.  מפח נפשי הבעיר כאש יוקדת בעצמותי ואמאס חיי ואצא מבלי קחת את הכסף, אך עוד לא הרחקתי ללכת והנה המשרת קורא אלי ויתעורר בי שנית רוח תקוה כי אמרתי בלבי: אולי שב ממחשבתו ועוד ידו נטויה לעזרני.

– הנה שבתי וראיתי כי לא לקחת את הכסף ומדוע עשית כזאת? – שאלני ברגז.

– יען כי לא הסכנתי לבקש נדבות ואני אמרתי כי תושיע לי להצליחני בכל ימי חיי ועתה כאשר תוחלתי אבדה מה יושיעוני שני השקלים? –

– קח את הכסף – ענה וישת עליהם שלשה שקלים נוספת – וכאשר תביא לי מכתב מאת הרב אשר בעיר הזאת והוא יתן עדיך כי לא המירות דתך ודבר אין לך עם המסיתים ותבטיחני לשמור מעתה כל חקי הדת אז אושיע לך, אך בלעדי מכתב לא תשוב לראות פני, קח את הכסף – קרא שנית ויצא.

בפעם הזאת לקחתי את הכסף ואצא ואכונן מצעדי אל הרב לבקש ממנו מכתב כי הרבה יתר מאשר בקשתי עזרת הגביר חפצתי הפעם להוכיח משוגתו על פניו למען יראה כי חשדני חנם ותקותי היתה חזקה כי הרב לא ימנע מחפצי יען כי אמת בפי וכרגע יתן לי את שאלתי.

באתי לבית הרב ואחפוץ לבוא הביתה אך המשרת הנצב על יד הפתח קרא בקול רגז: מה חפצך? –

– אבקש להראות את פני הרב –

– ומי הוא שולחך? –

– דברים לי עם הרב –

– לא תוכל לראות פניו היום לא עת דברים לו –

– אם כן השמיעני מתי אוכל להראות פניו? –

– הלא אמרתי לך כי היום לא תראה פניו שוב ביום אחר אולי תמצאהו –.  שבתי ביום המחרת אחרי הצהרים וגם בפעם הזאת לא נתנני המשרת לבוא כי אמר: כבר אחרת המועד –

– אך הגידה לי מתי אראה פני הרב? –

– בשעה העשירית מדי יום ביומו – שבתי ביום השלישי בשעה העשירית ובפעם הזאת נתנני לבוא הביתה, אך כשתי שעות עברו בטרם ראיתי פניו.  בחדר הראשון נאספו כארבעים איש כלם יחלו לעזרתו או לעצתו וייחלו ויחכו כמוני בכליון עינים ואיש לא שעה אליהם, כי דבר היה להרב עם העשירים אשר באו לביתו וכעבור שתי שעות אשר האריכו בעיני כשנים יצא איש צעיר לימים מחדר הרב וישאל לאיש ואיש מה שאלתו ויתן מענה לאיש ואיש כרגע.

– לא תוכל לראות את הרב – ענה לאחד.

– הרב לא יושיעך – ענה להשני.

– הלא כבר היית פה – ענה להשלישי וכן ענה כמעט לכלם וכאשר שאלני מה חפצי, עניתיו: דבר לי אל הרב ולא אוכל לגלות סודי לאיש זר – האיש הניע בראשו ויאמר: סודות כאלה נשמע בבקר בבקר, אין זאת כי אם משען כסף תבקש אומר לך כי לשוא תיחל –

– לא משען כסף אבקש כי אם לדבר את הרב – עניתיו שנית.  הוא הניע שנית בראשו ויאמר: אנסה לדבר את הרב על אודותיך אולי יִדָרֵשׁ לך , מה שמך? הגדתי לו שמי ויבוא אל החדר השני וישאר שם כחצי שענה ואחרי כן יצא ויאמר: הרב צוה כי תשמיעני חפצך ויענך דבר –

– לא אוכל לגלות סודי לאיש זר –

– אם כן לא תוכל לראות פני הרב – ענה במנוחה.  כל קרבי התגעשו בשמעי מענה פיו ואומר: יקחם כלם בכור מות, לא אשוב ואתרפס לפני גאונים כאלה, הן צדק המסית בדבריו, כי חרפה היא לבוא בסוד עם אשר מוריו ומנהליו לא לצדק ומשפט ישורו – ואחפוץ לצאת אך שבתי ואומר אל הדבור בי: הנני שלוח אל הרב ואתה תהיה עדי כי לא נתנני ראות פניו –

– ומי הוא שולחך? – שאלני.  קראתי בשם הגביר והאיש התעורר ויאמר: ומדוע לא השמעתני זאת בתחלה? הלא אז נתתיך כרגע לבוא החדרה וכדברו פתח הדלת ויאמר: בוא! – כאשר קצפתי עליו לפני רגע כן בזיתיו בלבי בראותי כי הכסף ימשול בכל, גם ברבנים ועוזריהם ומשרתיהם.

– מה חפצך – שאלני הרב.

– הוא שלוח מאת הגביר ט' – אמר האיש אל הרב.

– לך אחרי – אמר אלי הרב ויובילני אל חדר אחר.  שם ספרתי לו כל אשר עמדי ואבקשהו כי יתן לי מכתב אל הגביר.

– לא אוכל – ענני במנוחה וישב אל החדר הראשון ואני אחריו.

– אבל יזכור נא רבי כי בידו עתותי, ויש לאל ידו לכונן הצלחתי ברגע אחד לכל ימי חיי –

– רב לך דבר, לא אוכל –

– ואל מי אפנה אם לא אל אדוני, אחרי כי אליו שלחני הגביר? –

– ומאין אדע אני אם אמת בפיך כי אגיד לך צדקתך? –

– הלא רבי יודע כי החובה עלינו לחשוב כל איש כצדיק עד אשר לא ראינו בעיננו פשעו –

– גם אני אחשבך לצדיק בלבי, אך חלילה לי מתת עדיך אחרי כי לא אדע אם נאמנים דבריך –

– ואיכה אוכל להוציא צדקתי אור? –

– ואיכה אוכל אני לעשות כזאת? האם אלך המסיתים לשאל את פיהם אם התהלכת אתם או אין? –

– אבל הורני נא עצה, מה אעשה? – קראתי בשברון מתנים.

– יעידו בך אנשים ישרים כי כל דבריך אמת ואמלא חפצך –

– אמנם הלא אין לי מכיר ומודע בעיר הזאת –

– כמה ימי שבתך בזה? –

– ירחים אחדים –

– ואיפו התפללת? – דבריו הביאוני במבוכה גדולה, כי אמנם לא בקרתי בבית התפלה אף פעם אחת, הוא ראה מבוכתי ויאמר: פניך יעידו בך כי לא התפללת, אמנם השמיעני איפו אכלת עד הנה? יבוא בעל בית המשתה ויעיד כי אכלת בבית יהודי – דבריו אלה הוסיפו מבוכה על מבוכתי ולשוני לחכי דבקה והוא התבונן בי ויאמר: הלסבבני בכחש תאמר ותדבר כצדיק תמים בעת אשר נזרת אחור מדרכי דתך? התדמה כי לא אדע את בני ארצך ודרכיהם בבואם הנה? תפנו על ימין ועל שמאל ובמקום אשר תמצאו עזרה תבחרו בו, וידעתי נאמנה כי מחר תשים פניך אל המסיתים, לך לך אל אשר תחפוץ, כי לא אובה עוד לבלות עתי בדברים עמך – אני חפצתי לענות אותו דבר וברגע זה בא איש לובש מלבוש היהודים בארצנו החדרה, הרב קרבהו במאור פנים ויתן לו כסא לשבת ובראותו כי לא אעזוב את הבית שם פניו ויאמר: הלא השמעתיך את אשר בלבבי ומה לך עוד? – קצף ומפח נפש מלאו כל חדרי לבי והמה פתחו פי ויתנו לי אֹמץ לדבר אתו משפטים ואקרא בקול: לא לשמוע את אשר בלבך באתי עד הנה כי אם לבקש ממך כי תצילני מרעתי בין רגע, בלי כל עמל וטרח, כי הגביר לא שאלני אם הלכתי להתפלל אם או אכלתי עד הנה בבית יהודים, רק אם לא התהלכתי אם המסיתים ואם אחפוץ עתה לזכות ארחי, ובשמים שהדי כי רחקתי מעל המסיתים כמפני מלאכי בלהות ובי בלבב שלם אחפוץ לבחר בדרכי כל ישראל אם אך תושיע יד נדיבה לי לחלצני מצרותי, אמנם אם עתה אתה תהדפני בעת אשר בידך להצילני, אם תקשיח לבך מאחיך האביון בעת צרתו עד לבלי עזור לו בדבר אשר הוא כאין בעיניך, אם לא תקרבני בימים בעת אשר אני עומד על פי באר צרה, ידוע תדע כי דמי יהיה בך, אלהים יבקש ממך את נפשי אם תטה מדרך אמונה למען ראות חיים.  הנה זה כשמונה ימים גמרתי אֹמר לשום קץ לחיי מתת לזרים כבוד עמי, ועתה בראותי מה אביר לב רועי עמי, עתה פן תגבר יד חמדת החיים על אהבת העם ואעשה מדחה ונכרתי מקרב בית ישראל לעולם וחמסי עליך, מעמך ישלם אלהי המשפט את הנפש הנדחת! – את כל הדברים האלה דברתי בעזוז אפי ובחום נפשי כי כאש קדחה באפי מדי דברי.  דברי המוסר אשר הטפתי למטיף מוסר קבל עם לא החטיאו כמעט את המטרה, הרב הביט כה וכה כי בושת פניו כסתהו ולא הרהיב בנפשו עוז לדבר אלי קשות ומי יודע אם לא נתן לי חפצי לולא התערב הזר בתוכנו ויאמר: לו דבר שפתים ולשון למודים, מובטחני בו שיהיה מסית טוב מאין כמוהו, ואתמול ראיתיו הולך לשוח את אחד המסיתים וידבר עמו –

– הנה כי כן! – קרא הרב כמנצח וישמח בלבו על התשועה אשר עשה אתו הזר – עוד זאת כי גם את המסיתים התהלכת והעזת מצח לדבר כאיש אשר אהבת עמו ודתו תנהלנו! יהיה שם ה' מברך כי לא נפתיתי לתת אמון בלשון הנחש הזה – הוסיף לדבר בשמו אל הזר פניו.

– האם לא ראית עופות כאלה עד בלי די כי עוד תספק אולי ימצא בהם איש ישר – ענה הזר בבטחה.

– ראיתי כאלה רבים וכבר אדע להזהר מהם, אך האמת אגיד כי לא ראיתי אף אחד אשר לו מצח נחושה כמו להאיש הזה –

– שקר בפיכם! – קראתי בכל עז כמשגע ממצוקות לבי – אני הצדיק ואתם הרשעים, לא התהלכתי מעוד את מסיתים ונפשי דבקה אחרי עמי בעבותות אהבה ואתם תדיחו הרעה על אחיכם ותדיחו נפש איש ישראל ...

בפעם הזאת לא כליתי דברי מוסרי כי בעודני קורא בקול אחז המשרת בערפי וישליכני החוצה ודמי לבבי רתחו ולא דמו עד כי עלה רגע הרעיון על לבי: אלך ואתן יד למסיתים למען תת עליהם חרפה, אך אחרי שובי נחמתי ואמרתי: הלא ז יצדקו בעיני כל, לא! אני אבקש להתיצב על דרך עמי למען הראותם כי חטאו לי חטאה גדולה, והרעיון הזה השיב לי כמעט את מנוחתי, אך תקותי למצוא עזרה אבדה.

 

ל"ז

מַלְאָךְ מוֹשִיעַ

כשני ירחים מצאתי מחיה, לחם צר, בחמשת השקלים אשר תן לי הגביר ומיום ליום פה רוחי, גם עשתנותי נדעכו עד לבלי הביא עוד מעשי במשפט גם לא שמתי לבי למעשי אחרים, כמו כל חושי נדעכו ורגשות החיים עזבוני עד כי חדלתי גם מבוא אל הגשר לראות המלאך המופיע שם, ובכל זאת לא מצאה השנאה למין האדם קן בלבי, כי לא ידעתי לשנוא בכל לב, רגע בקצפי ועד ארגיע נחמתי וכן היתה גם אהבתי.  ועתה כאשר הלאוני תלאותי הייתי כאיש נדהם ולא שַׁתִּי עוד עצות בנפשי ללחום את גלי הפגעים, גם לא קויתי עוד להנצל, אך זאת היתה לי כל עוד אשר מצאתי לי לחם אם גם בלחץ, אך כאשר אפסה עוד הפעם כל מחיה החלה חמדת החיים להתעורר בלבבי, כי בעת אשר אויבו לנגדו אז גם החלש יחגור שארית כחו להלחם אתו ונקל לאיש אמלל לבקש את המות משבת יחיל ודומם לקראת בֹאו, וכאשר החל הרעב, המות לגשת אלי התעוררה חמדת החיים כזיק אש מְכֻסֶה באפר עת יש בו רוח, ותעוררני ותעמידני על רגלי ותגרשני מחדרי, אשר בו הייתי כלוא ימים רבים ולא יצאתי פתח, ללכת לבקש אֹכל לנפשי.  הרעב הציקני עד מאר וכזאב רעב לטשתי עין אל בתי האופים, והלחם אשר מבעד החלונות נראה לי היה בעיני כאבן חן עד כי לא יכולתי הסב עין ממנו.  לפני בית אופה עמדתי זמן כביר ואתבונן בלחם, ועל פני עברה העלמה ותתבונן בי רגע, אבל בפעם הזאת לא נתנני לבי להתבונן על בתולה בעת אשר מעי חמרמרו.  הן הלחם גדל אז בעיני מחן יפעת כל העלמות העדינות אשר בארץ, ומדי הוסיפי להתבונן בלחם כן המו מעיל לו, וכן הוסיף הרעב להציק לי.  חפשתי בצלחתי ובכל כיסי אף כי ידעתי נאמנה כי לא מצא בם מאום, חפשתי וחפשתי עוד עד אשר עלתה מחשבה על לבי לתת את מטפחתי אשר על צוארי בערבון ואקח לחם.  שחוק נראה על שפתי מרוב השמחה אשר שמח לבי על העצה הטובה אשר יעצוני כליותי.  מהרתי ואפתח הדלת ואשמיע חפצי באזני האופה, אך הוא לא שעה אלי כי אמר: אני לא אלוה כסף בערבון כי אם במחיר אתן – כל קרבי התחלחלו בשמעי מענה פיו ואחשוב רגע לקחת לחם בחזקה ולברוח, אבל פניו נתנו חתית בלבי ואצא ואתנודד כשכור בלכתי.  העלמה אשר עברה על פני לפני רגעים שבה על עקבותיה ובפעם הזאת לא התבוננה בי, אך אני התבוננתי על עקבותיה מבלי דעת את אשר אני עושה ומדי עברה הלאה נגלה לעיני פתאם כיס על הארץ, כחץ מקשת התנפלתי  וארימהו ואפתחו וכמעט חשכו ארבות עיני בראותי כי שקלי זהב בו, רגע חפצתי להסתירו, אך עד ארגיעה זכרתי את השוטרים הסובבים בעיר ועיניהם על דרכי ההולכים, לזכרם אחזתני פלצות ואמהר לרדוף אחרי הנערה ולהשיגנה לעמן השיב לה את אבדתה.

– גברת עדינה – אמרתי לה כאשר הדרכתיה – הנה כיסך אשר אבד לך –

– לא כיסי הוא – ענתה העלמה בהביטה בו.

– אבל אני ראיתי בעיני כי מצלחתך נפל הכיס הזה – קראתי בתמהון בראותי כי היא תמאן לקחת את כספה.

– אמנם הלא השמעתיך, כי לא לי הוא – ענתה שנית בקול נעים אשר בקול כלי שיר מטיב נגד נגע עד מורשי לבבי.

– אם כן עלי לשאת אותו אל בית המשפט – עניתי  בלי חמדה.  היא נבוכה מעט רגע ותשפיל עיניה לארץ ותאמר: קחהו כי לא יקרך עון –

– אם כן לך הוא?! – קראתי משתומם על נדבת לבה.

– קחהו ולך לשלום – ענתה ותשב במרכבה.  עתה בשבתה במרכבה ותבט אחריה ראיתי את פניה היפים עוד מאד כפני מלאך ישועה, והפנים האלה גזלו מנוחת לבי על משכבי בלילות מני אז לא אחת ולא שתים, העינים הטהורות כתכלת השמים, הצמות השחורות כעורב אשר ירדו במקלעות מאחורי בדל אזניה על רקתה הטהורה כעשת שן, השפתים אשר כשושנים עטרו על שתי חרוזי פניני טהר, כל אלה היו נוכח פני בלילה בלילה ויגזלו שנתי וימלאו נפשי נעם וענג גם דאגה ואנחה.

 

ל"ח

אַחֲרִית הַתּוֹעֶה

כנר טרם תכבה תעלה פתאם שלהבתה על, כן הייתי בעיני; הנה כשל כחי במלחמתי מלחמת החיים, ידי שפלו כי הזמן הורני עד עפר.  מקור עשתנותי יבש כי נדעכו מימיו מסופה וסער, כנפי תנועתי רפו כי הֻמְכוּ תקותי וחזיונותי ואהי בעיני כמת עד כי גם תאוה וחפץ עזבוני, ופתאם התעוררו כל אלה כמו חיים, ואתעורר גם אני ואדע כי עוד חיים בקרבי , כי כל אלה הרגשות אך נמו שנתם ולא שנת עולם, ברק אור החיים הציץ משמורות עיני העלמה מושיעתני בצרה ויפח בקרבי רוח חיים, אבל תקותי מה היא? ...  הארדוף אבקש אחפש מקום שבתה? האגיע את כל העיר ורבבות יושביה למען מצוא את אבן החן המסתתר בם? ואם אמצאנה? התריק שפע ישועה לרוחי כאשר הראתה ישועתה לגויתי? כה חשבתי מעת עד עת ואחוש בנפשי כי עוד תושיה לא נדחתה ממני, אם אך יד מושיע תתעורר לישועתי, אך גם זאת ידעתי כי ישועתי רחוקה, ובכל זאת התהלכתי כל היום ואתבונן בפני כל עובר אולי אמצא את מלאך מושיעי, אך לשוא, לפעמים חשב לבי כי מלאך ממרומי שחקים ירד להושיעני בצר ולא לבני תמותה היא, מי יתן והאמנתי כזאת עד עולם, כי אז אולי לא הכביד עלי עתה שרשרת שגיאותי כמשא כבד, כי אז אולי שמחתי עתה בחיים בעת אשר יש לאל ידי לחיות ולשמוח, אבל המקרה אשר קם לצחק בי מעודי לא הדפני עד אשר הביא בידי את השגיאה הגדולה, השגיאה האחרונה. . .

הפרק הזה האחרון בימי חיי שם קץ להתועה בדרכי החיים, כי שם קץ לחייו.  הזמן יורה דעה, המחסור יבין לדעת, כן יאמרו, אך אותי התעו בתהו לא דרך, במדבר שגיאות וחטאות נוראות אשר עלימו רבות אנחותי ושבר לבי גדל כיס, איש כמוני אם הורים ומורים ידריכוהו יהיה לאיש  בתבל, וככל האדם יחיה וְיחַיֶה, יעזור לנפשו ויושיע לרעיו בעמל כפו או בחכמת לבו כפי אשר הורוהו, אך עתה הייתי כשה אובד, ככלי אין חפץ בו למכונת החיים, כגלגל הנשבר אשר לא לעזר ולהועיל בי אם להשביר ולהפריע ממלאכתו כל הקרב אליו.

לוא כאחד המאמינים הייתי אשר בהשבר עליהם חק התבל והמקרים יושיבום עד דכא ישאו אל אלוה עיניהם ויחכו לקץ לחיי נשמות ובתקוה הזאת ישאבו למו ששון ישע, או לוא כאיש גדל דעה הייתי אשר לפגעיו לא ישים לב ובחסרון טובו לא ימצא חסרון, כי כעצם בעצם הבריאה יתחשב ובחיי התבל ימצא חיים, לא לנפשו ידאג ולא לבטנו יעמול כי אם לטוב התבל עיניו תצפינה, לוא כאחד מהם הייתי כי אז גם אני מצאתי און לי לעמוד ביום שכר, או לוא נסתרר  מעיני כל חכמה ודעת ולא ידעתי לשית עצות בנפשי כי אז אולי נדכיתי פעם אחת תחת מכת יד הפגעים ולא הוספתי קום, למען הוסיף אולת על אולת ושגיאה על שגיאה.  אך אחרי כי לא כאחד מאלה הייתי לכן לחמתי מבלי כח, חייתי מבלי דעת, עשיתי מבלי תכלית, הֻכֵּיתִי מבלי קחת מוסר ומבלי היטיב דרכי ונלאיתי ברוב עְצוֹתַי .  עתה אבין כל אלה, עתה עת בארמנות מלאים כל טוב אשכב כמת בארון מעלף ספירים, עתה עת לא תחסר לי מאומה בלתי כח לחיות ולפעול, עתה אבין כל אלה, אך מה תושיעני הבינה הזאת?...

בכסף אשר מצאתי בכיס היה די והותר לי למצוא מחיה ירחים אחדים, לכן אכלתי ושתיתי ואתהלך כל היום ברחובות קריה מבלי בקש חשבונות לימים הבאים.  בלכתי לפנות ערב ביום אחד לשוח פגשתי את המשורר בן-דוד והוא הכירני ברגע וישאלני אם הצליח חפצי בידי לבוא בית השיר? – אני ספרתי לו ככל אשר קרני והוא הניע בראשו ויאמר: אבן שכחתי להשמיעך איך תתהלך את האיש ההוא, כי כל הגבירים פה מחזיקים באמונה, אך נחפש הייתי אז עד כי שכחתי גם לתמוך בימינך מכספי, לכן בוא אלי מחר ונדבר על אודותיך –

אף כי כבר חדלתי מבקש עוד דרך חיים בכל זאת נתנו דבריו שמחה בלבי ואבוא לביתו ביום המחרת וטרם עברו עשרה ימים הובאתי בית השיר וכל מחסורי נכונו לי מידי שלשה מנדיבי העם.  ששה ירחים למדתי חכמת השיר ואעשה חיל אף כי לא בכל לב הגיתי והמורים הבטיחוני כי בעוד שנה אצלח להיות משורר בבית השיר הגדול.  המשורר בן-דוד משכני חסד ונלך יחד לשוח לא לעתים רחוקות, פעם אחת בלכתנו יחד בגן ונשיח נגד בן-דוד אל איש צעיר לימים ויברכהו בשלום ויתקעו כפיהם איש לרעהו באהבה.

ואיפו אביך ואחותך? – שאלהו בן דוד.

– אבי נסע לאמאריקא למכור את הבית וכל אשר בו כי אין את נפשו לשוב עוד שמה, ואחותי יושבת שם בגן נלכה נא שמה –

– אבדה להציג לפניך את האיש הזה הלומד חכמת השיר ובקרב ימים יהיה למשורר גדול – אמר בן דוד אליו.

– יהי מכירי ברוך – ענה הדובר בו ויתן ידו לי ונלך אחריו.

כל עצמותי רחפו וקרסולי מעוד ואתנודד בראותי כי את אשר בקשתי זה ימים רבים ולא מצאתי, העלמה אשר הושיעתני, יושבת כשושנה ענוגה על כסא ברזל ותשחק את זר פרחים אשר בידה, עתה נפקחו עיני ואראה כי עוד לא ראיתי אף החצי מחין יפעתה, כי אמנם יפת תֹּאר כזאת לא ראיתי מעודי.  כאיש נדהם עמדתי תחתי ולא נועזתי להביט בפניה והיא גם היא השפילה רגע את עיניה, אחרי כן ענתה שלום לבן דוד אשר ברכה בשלום, בן-דוד ראה מבוכתי ויאמר אלי בשחוק: הנה אור גדול ראתה עינך ותכה, אכן הסכן נא עם האור הזה כי הוא לא יכאיב, כי אם ישמח את העין –

– הנה זאת ידעתי כי את בן-דוד תבוא חלקת לשון – קראה בקול נעים מרנין לב.

– אל נא יפתי, אל תחליקי אַתְּ לשון להללני, כי איש לשון הנני, כי אמנה חשבתי זמן כביר למצוא תהלה לך בחלקת לשון ולא מצאתי כי נעלית על כל אמרי פי –

– אחי הגיש לו ממתקים או מה למען יסכר פיו, כי נעים לי לשמוע קולו בשיר אך לא אמרי פיו –

– לכן איסרך שבע כי אדברה רק על אודותיך ורק אמת יהגה חכי, כי ידעתי כי בדבר בך תמאני לשמוע דבר אמת –  ענה בשחוק.

– מלה אין בלשוני להוכיחך על כן אין טוב לי בלתי לחריש – ענתה בשחוק נעים.

– אמנם סלחי נא עדינה כי שכחתי לקרוא בשם רעי הנצב לפניך, שמו ראובן והוא ילמוד פה חכמת השיר ותקותי חזקה כי בקרב ימים נשמח בו – היא הניעה בראשה ותביט בי בתמהון.

– הסכן נא את עלמות עדינות – אמר אלי בפנים שחקים – וחן יפעתן אל יביאך במבוכה, כאשר נבוכות עתה בראותך בעלת החן בפעם הראשונה –

– לא בפעם הראשונה אראה באור פני המלאך המושיע, כי כבר ראיתי חיים באור פניו ובחלום ובהקיץ אשבעה תמונתו – קראתי ברגש.  כלם השתאו השתוממו לשמוע דברי פי, היא הורידה לארץ עיניה ופני כֻּסוּ הארגמן ואחיה הרים ראשו בגאון ויאמר: אדוני אדמה כי תשגה במראה עיניך, כי את אחותי לא ראית מעודך –

– עיני לא יתעוני, ומי יודע אם היה אור עיני אתי לעת כזאת לולא חשב לרוחתי לישועתי –

– מליצה חידות לי דבריך, הבינני פשר דבר, אל תשכח כי אחותי היא – קרא בקול חוזק.

– לא במליצה אדבר, הן שפתי ברור מללו כי היא היתה ישועתי בעת צרה –

– התדעי את האיש הזה? – קרא אחיה.  גם היא נבוכה ותאמר: גם אני אחשוב כי שגה ברואה –

– השמעת? – קרא בקול גאון.

  אולי שכחתני – עניתי באנחה – אך אני לא אשכח את מושיעתני בעת צרה כל עוד נשמת חיים באפי –.  עיני אחיה הבריקו כזיקי אש ויביט כה וכה כארי עת רובים נחרו בו.

– אל נא אחי – קראה הנערה – אל נא תקצוף כי אולי צדק בדבריו –

– אולי צדק בדבריו? – שאל האחת נפעם – אבל איפו ראית אותו, ומתי הושעת לו? או רק למען הרגיע רוחי תדברי כאלה, אך זכרי כבוד בית אביך, ואל תשכחי כי כבוד וכבודך יקר בעיני מחיי –

– אבל מדוע תקצוף? –  שאל בן-דוד – הן הוא לא נשא על שפתיו דבר אשר לא כדת, ואם אמר כי היא הושיעה לו בעת צרה הלא לא חלל כבודך וכבודה – ואלי אמר: הלא אם החילות לדבר דבר עוד והשמיע פשר דבר –

– הלא ספרתי לך כבר, כי בעת צר לי השליכה עלמה עשירה כיס מלא שקלי זהב וכאשר חפצתי להשיבו לה מאנה קחת אותו מידי והעלמה הזאת היא היושבת בזה –

– הוא צדק בדבריו – קרא בן-דוד – כי ספר לי כזאת וגם נתן לי אותו העלמה, ולוא גם לא עשה כזאת הכרתי כרגע במעשה הצדקה הזה פֹעַל ידי אחותך אשר כיפעתה כן חסדה וכבר ידברו בה כי היא תבקש משכנות העני למען הפכם למעונות שלום –

– אבל חנם תצדיקוני ואני לא צדקה עשיתי, כי הכיס נפל מצלחתי ויגש אלי האיש הזה ויביאהו לי, ואני בושתי לקחת מידו בחוץ לכן אמרתי כי לא לי הוא ואשב במרכבה לבל יפצר בי, אך לא עלתה על לבי לעשות צדקה וחסד –  פני אחיה נהרו משמחה בשמעו מענה פיה, ואני אף כי ידעתי כי לא כן הוא כי היא התבוננה מאד בי ובמעשי בכל זאת לא הכזבתי אמרי פיה בראותי כי לרצון המה לאחיה, והוא נגש אלי ויאמר: סלח נא לי על כי בקצפי דברתי קשות, אך כבוד אחותי יקר בעיני מאד והוא יפיח בי אש מדנים ולא רוחי – .  כשעה תמימה נותרתי אתם ואחרי כן בקש אחי העלמה את בן-דוד כי יכבדהו לבוא לביתם וגם אותי בקש לבקרם בביתם, ואף כי דברי הבקשה היו נשמעים כדברי רשיון בכל זאת שמחתי ברגע ההוא במאד מאד כי אשוב ואראה את העלמה, אך פני אחיה נתנו מורא בלבי אף כי יפה תאר היה והוא עול ימים כבן תשע עשרה שנה ולי מלאו כבר עשרים ושש שנה ובכל זאת יגורתי מפניו ולבי נבא לי רעה לא ידעתי שחרה, אם גאותו ורום עיניו או העֹשר נתן חתית בלבי עד כי גמרתי אֹמר לבלתי לכת לביתם ביום אשר נועדנו שמה, ואך החלטתי בלבי לבלי לכת ראיתי כי הנני בביתם.

מכאוב לב ומפח נפש באו בקרבי בראותי את העֹשר הרב הצפון להעלמה ולאחיה ובכל לבי בקשתי אז כי תבוא שואת פתאֹם על הבית למען תִּוַרֵשׁ העלמה ותהיה כמוני, כי אהבתיה, אהבתיה בכל נפשי ורוחי ולבי, ועשרה נתן חתית בלבי.  דאגה נוראה דכאה נפשי בשומי אל לבי כי אהבה הזאתתהיה למכשול ולפוקה לי, ובכל זאת היתה היא הגיוני ולא אצתי להסירה מלבי בחזקת היד, גם לא התעוררתי לבקש גדולות לעשות חיל בחכמת השיר למען עשות לי שם ואשיה אליה, כי אם הגיתי בה ונאנחתי.  בהיותי בביתה קרבני אחיה בכבוד ומדי דברנו את העלמה ראיתי ספר כתוב עברית על העוגב ואקחהו בידי.

– מי יקרא עברית – שאל בן-דוד.

– אחותי – ענה אחיה – כי היא היתה פה לבת בריטאניה לכל משפטיה, להגות באהבה בכתבי הקדש ועוד יתרה תעשה כי תקראם בשפת עבר –

– גם אני ידעתי השפה הזאת – אמר בן-דוד – אך זה כעשרים שנה לא ראיתי עוד ספר כתוב עברית, ואתה – אמר אלי – בלי ספק תדע שפת עבר, אמנם סלח לי, הן בני ארצך יתכחשו תמיד כי לא יבינו בשפת עבר עד מה –

– אני אקרא בשפה הזאת עד היום ומבחר שעשועי הוא לכתוב בה מערכי לבי – עניתי בתם לב.

– ועל זאת אודך – קראה הנערה – כי אקצוף מאד על צעירי עמנו אשר ישליכו אחרי גום כבוד שפתם, אשר הוא גם כבוד עמם ולא ימצאו חפץ באבן החן הזה אשר ישמח עין כל מבין ערכו –

– לוא שמעתי דברי מוסרך לפני עשרים שנה כי אז החזקתי בה בכל לב – קרא בן-דוד בשחוק – אך עתה כבר עבר המועד –

– אני ידעתי כבר כי התולים עמך תמיד – ענתה העלמה – אך בדבר הזה לא אחמד לצון, כי רוחי ונפשי נתונים לשפה הקדושה הזאת עוד מימי ילדותי בנסוך עלי אבי היקר רוח אהבה לה, כי גם לו היא עד היום למבחר שעשועיו.  ומדי ארבה להגות בא ולהתבונן לגורלה כן תדבק נפש אחריה, כי גורלה כגורל עמנו, היא היתה לאורה לכל הארץ בימי חשך, ממנה פנה ויתד לכל קשט ודת, והיא כהעם נגשה ונענה, מנדיה יבקשו להשבית כל זכר לה ובניה יכסו פניה בחרפה, הלא כה גם גורל העם.  אמנם בעת הזאת נפקחו עיני רבים להתימר בכבוד אבותיהם ושם עמם להם לכבוד, אך תקות השפה מה היא, מתי יביטו בני עמנו לראות נכוחה כי לכבוד ותפארת להם להחיות את הזקנה לבל תמות לשחת? זרים יֹבֹאו בחברת בית מקדשנו זה להחיותה מעפרה, ולא בני עמנו ואמונתנו יפזרו כסף וירבו עמל להרים קרן לשפתינו, בני עמנו כצרים לה יחשבו –

– הראית את סוסי החדש אשר קניתי לי – שאל אחיה אשר נפרד מעלינו רגעים אחדים בשובו.

– לא ראיתי עדנה – ענה בן דוד, ויחלו לדבר אודות סוסים ומרכבות ורוכבים המתערבים במרוצתם וכהנה, ואני נשארתי יחד את העלמה ונדבר אודות שפת עבר וסופריה.  מן העת ההיא הייתי כבן ביתם, ובידי היה לבקרם בכל עת אשר חפץ לבי ולבי חפץ לראות הנערה כל היום, ואת אחיה אף לא פעם אחת בשנה.  לכן נותרתי שם כמעט חצי היום מדי יום ביומו, כי העלמה משכתני חסד ותאמר אל אחיה כי ידי רב לי לפרוט על פי עוגב ועל כן תבקש לפרוט אתי יחד למען תלמוד להשכיל, ובכן לא היה עוד עוין  אותי בצאתי ובואי ונבלה ימינו בנעימים, שרנו וקראנו ושוחחנו יחד כאח את אחותו.  אמנם אף כי נפשי מלאה ענג בעת ההיא כי אשר אויתי באה לי, בכל זאת בקשה עוד הרבה יתר, ואף כי בקשה הרבה יתר בכל זאת לא מצאתי און בלבי להעביר כזאת על דל שפתי, כי אם אמנם גם אני חשבתי כי מנעים זמירות הנני כאחד הגדולים ואם כן יאתה לי לדבר אהבה באזני בת אחד העשירים הגדולים, בכל זאת בראותי פניה הייתי כגבר אין איל כי כבת מלך היתה בעיני ורוחי רפה עד כי לא נועזתי גם הבט בפניה בעיני אהבה.  אך כל זאת היתה בימים הראשונים, אבל לאט לאט הסכנתי עמה ויתמלט מפי לפעמים דבר אשר הגה לבי, ובראותי כי היא לא קצפה ולא גערה בי מצאתי און לי לדבר עוד והחילותי להאמין כי היא גם היא תאהבני.  מבחר הגיוננו היתה שפת עבר ובה שחנו לפעמים שעות רבות וזר לא התערב בתוכנו בלתי איש זקן אשר פיה תקבנו בשם "דוד" והוא גם הוא עזב אותנו לא לעתים רחוקות ונותר רק שנינו לבדנו.  כה עברו כששה ירחים.  הימים האלה היו הטובים בכל ימי חיי ואולי הוסיפו לי גם ימים על שנותי ויביאו בכנפיהם חיים ארוכים חיים של שלום לולא באה לרגלם צרה נוראה וחטאה גדולה להפוך אותם לימים מרים ומאררים, אמנם גם לבי נבא זאת כי גם בעת שמחתי עלו מחשבות נוגות על לבי ואאנח  לרגעים.

בימים ההם שרו כל יודעי נגן שיר חדש אשר מצא חן בעיני כל שומעיו.  את השיר הזה שרו בכל בתי שיר וכל יודעי נגן בביתם.  ותשאלני העלמה בשבתי אתה ואיש אין אתנו אם יודע גם אני את השיר הזה –

– אדעהו – עניתי.

– שירה לי את השיר הזה –

– אשירה, רק לא בשפת הארץ כי העתקתיו לשפת עבר –

– האח – קראה ותמחה כף בשמחה – עתה ינעם לי שבעתים – עשיתי כדבריה ואתן קולי בשיר:

 

            בַּנֶשֶׁף בָּעֶרֶב טֶרֶם אֵלֵךְ לָנוּחַ

            אַבִּיט אָבִינָה בְדוּמִיַת הַלַּיְלָה,

            כּוֹכָב טָהוֹר אָז אִם אֶרְאֶה זָרוּחַ

            לֹא יִישָׁן לֹא יָנוּם בִּמְרוֹמֵי מַעֲלָה,

            עֵינַיִךְ אָז אֶזְכְּרָה, עֵינַיִךְ יוֹנִים

            הַטְּהוֹרוֹת כְּכוֹכְבֵי הַשָׁמַיִם בְּלִי דֹפִי

            וְאֶקְרָא מִמֶּרְחָק, אֶקְרָא בְּרָב אוֹנִים

            מְנוּחָתֵךְ לָךְ תֶּעֵרַב אֲהוּבָה בַת-יֹפִי! . . .

            וְעֵת בַּמָּרוֹם הַכּוֹכָבִים לֹא יֵרָאוּ

            לֹא אֶחָד בָּמוֹ אֵלֵי בְּחֵן יוֹפִיַע

            עַרְפְלֵי עֲלָטָה שָׁם כָּאֲבֵלִים יִסָּעוּ

            וְאֹוֶפל מַעֲטֵהוּ הַלַּיְלָה הִצִיעַ,

            צַמָּתֵךְ הַשְׁחוֹרָה כְּחֶשְׁכַּת הַלָּיִל

            בְּחֵן יִפְעָתָהּ נֶגֶד עֵינִי אָשִֹימָה

            וְקוֹל אַהֲבָה מִלִּבִּי קוֹרֵא בֶחָיִל:

            תֶּעֱרַב מְנוּחָתֵךְ בַּת אֲהוּבָה וּנְעִימָה!...

 

היא לא מחאה כפיה ולא הללתני באמרי פיה ככלותי לשיר, רק הביטה בי ומבטי עיניה שלחו בני רשף בלבי, כאיש אשר אש הקדחת תבער בעצמותיו, כן המו דמי עורקי ומורשי לבבי התגעשו, ומבלי משום נפלתי על ברכי ואחזיק בידה הטהורה כעשת שן ואקרא ברוב אונים: בת יופי, בת אהובה, בת השמים, מקור החיים ומעין כל ששון וישועה, הראיני באור פניך, שפכי רוח חיים על עצמותי היבשות, החיי אותן ותחיינה ...  ידה שמה מעצור לאמרי פי כי הקרבתיה אל שפתי אשר בערו כלפידים ונשיקה, נשיקה אחת ארוכה, כלאה שפתי מדבר עוד.  היא לא הסירה ידה רגעים אחדים ולא דברה דבר, אך פתאום שמטה ידה בחזקה מידי, התעוררתי כמו מתרדמה ואקראה והנה אחיה עומד לנגדי כמלאך זעם ועיניו יפיצו אש זעם ורצף.

– מה לך פה? – נתן פתאם בקול כקול רעם – בן בלי שם, אוכל לחם חסד! איך מלאך לבך לגשת הנה? ברח לך כרגע פן תאחז ידי בך וגלגלתיך מהמעלות כשקץ נתעב...

– רפאל! – קראה העלמה אשר התעוררה ממבוכתה בקול תחנונים.

– גם את דומי ושאי כלמתך – ענה בזעם.  עורקי אשר התגעשו לפני רגע קפאו וכבול עץ עמדתי על מקומי כאיש אשר אין ברוחו נכונה.

– העוד תעמוד? – קרא שנית – התחכה עד אשר אקרא למשרתים ויסחבוך סחוב והשלך החוצה? עתה שב וחי אלי ותחת המבוכה באה עברה נוראה בלבי ואתעורר ואקרא: חרפתך לחיקך תשוב! – ולשוני מֻדְבָּק מלקוחי ולא יכולתי הוציא הגה מפי עוד, כי קצפי הנורא שם מחנק לנפשי ולא יכולתי השיב רוחי ואברח כנס מנוסת חרב וארוץ בשוקים וברחובות כמשגע ולא ידעתי נפשי מי הביאני הביתה.  אך כאשר עליתי על ערשי וסערת לבי קמה מעט לדממה, אז בא מפח נפשי בלבבי ומשטמה נוראה להמגרש אותי בגאות  אפו מבית תענוגי.

– נקם אקח – קרא לבבי בתוכי – נקם אקח משנוא נפשי גם אשיב נקם לנפשי.  כי רב לה רב! נקם נקם! – דובבו שפתי גם בשנה אשר אחזה לרגעים בשמורות עיני.

בן–דוד לא היה אז בעיר ולא יכולתי לשפוך שיחי בחיקו ולשאל בעצתו, על כן גליתי כל לבי לאחד מחברי המקשיב אתי כמת השיר והוא הוסיף שמן לאש להגדיל מדורת לבי.

– הנה כן המה העשירים! – קרא בשאט נפש – הלא ערכנו גדול מערכם אלף פעמים, הן עלינו ישישו רוזנים ומצוקי ארץ, והמה בעשרם יתהללו! שמע נא בקולי ונקום נקמתך מן הגאה הזה אשר השפיל כבודך לעיני אהובתך ויבין לדעת כי איש אשר לו יאתה כבוד ולא בוז הנך, וגם בעיניה יגדל כבודך אם תַּרְאֶה לה כי אמיץ לב אתה ולמענה חרפת נפשך למות.  שלחה היום לאמר: לכה נתראה פנים, ואתה הלא למדת ידך לקרב, הועידנו ליום קרב והמירות קלונך בכבוד – דבריו היו בעיני כדברי נביא אלהים ואבטח בימיני, כי למדתי ידי לקרב והצלחתי, והמשטמה העזה למחלל כבודי הציתה בלב, מוקדי עולם וכל ישעי וכל חפצי היה לכפר חרפתי בדמי מחרפני, ואם גם אתו יחד על עפר נחת לא אשוב ממחשבתי, הן מה לי עוד בחיים, רב לי רב, יחד בדי שאול נרדה! – גמרתי אֹמר ולא שבתי ממנו, ומדי הוסיפי להגות ברעיון הזה כן החזקתי בו, דם שאפה נפשי, דם נקם!

עוד ביום ההוא כתבתי לאיש חרמי כדברים האלה: אם אמת בפיך כי תבקש לדעת הכבוד אי זה מקומו, בוא ואראך, הנהו ביער... שם תפגשני ונתראה פנים, ואם לא תבוא לעת היעודה אז אדע כי נבזה מכל נבזה הנך ונתתי שמך לחרפה ולדראון עולם – ואל אהובת לבי שלחתי את כל תולדותי אשר כתבתי על הספר עד עת ראיתי פניה בגן ועל  הגליונות מעל כתבתי "לזכרון עולם להאמלל אשר נגזר מידי הזמן, זכרי אותו כי אהבת עולם אהב אותך עד רדתו קבר".  לולא יבש כבר מקור דמעותי כי אז בכיתי מרה עת כתבתי המלים האלה, אך בעיני לא נמצאו עוד דמעות כאשר לא מצאתי עוד שמחה בזכרון ימי חיי, ולא זכרתים ולא חפצתי לזכרם כי אם למות ולהמית היו כל מאויי לבי, והמה נִתְּנוּ לי עד מהרה.  אחי העלמה לא מנע ארשת שפתי ויבוא למועד אשר יעדתי לו ושני העדים עומדים עלינו וימדדו המרחק עשרה רגל ויתנו בידנו קני הרובה והמשפט היה בינינו כי נמשוך שנינו יחד.  קני הרובים הרעימו בקול יחד ואראה כי איש ריבי התנודד ויפול וברגע ההוא חשכו עיני ולא ראיתי עוד עד מה . . .

 

* * *

 

דברי לעו בספרי את מקרי הימים האחרונים וידי לא תעצור עוד כח לתאר הדבר כמו כאשר עשיתי עד הנה, על נקלה תארתי בשרד אמת דרכי אחרים הרעים וגם השגיאות הקטנות אשר שגיתי אני, כי כל עוד אשר אך חטאות קטנות דבקו אחרי גבה לבי בֹשַותִי מעשי למעשי יתר האדם, אשר דרכיהם ראיתי,אך עתה נלאיתי ספר, כי עד לבי עד נפשי נגעו, ואתפלא ואשוב ואתפלא על נפשי כי אמצא און לי לספר עוד ואם גם בלשון עלגים ובשפה לא נאמנה, אך אבליגה לחתום קורותי כי אולי ימצא איש בהם חפץ והיתה זאת נחמתי כי אדע כי לא כל עֻשֵׂיתי ולא כענן כלה אלך ואינני . . .

פקחתי עיני אחרי החלום הגדול אשר חלמתי, חלום ששת ירחים מן העת אשר בא כדור העופרת בבטני עד אשר שב הרוח ויחייני.  הקיצותי מן החלום אשר לא אזכרנו עוד ובהקיץ דמיתי כי עוד חזיון לילה תראינה עיני,  ראיתי כי הנני שוכב על מטה כבודה בחדרים גדולים ומלאים כל טוב, משרתים רבים עוטרים עלי, משק כלי כסף וזהב ישמע באזני, עלמה רכה וענוגה אשר תראה כתאר מלאך טהור או כפני אם כל בני האדם בטרם שמעה בקול המסית, יושבת אצלי, שמאלה סמוכה על המטה אשר אני שוכב עליה וימינה תסיר שערותי מעל מצחי לבל תכאבנה עיני ועיניה תבטנה בי בלי חשך כמו קשורות הנה אלי בעבותות וקוי מבטן יחדרו תוך עיני, תוך לבי.  מי זאת הנשקפה? – שאלתי את נפשי בטרם פציתי פה אך פקחתי עיני קראה השומרת צלי בקול שמחה אף כי כקול חולה נשמע: האח! הוא חי! –

– מי חי? – שאלתי בתמהון.

– שכב במנוחה – ענתני בקול אהבה וחמלה – שכב כי חולה אתה –

– הנני חולה? ואיפו אשכב? ומי הביאני הלום? אויה אויה – קראתי פתאם כי כאב נורא דקר חדרי בטני.

– מה לך? – קראה העלמה בדאגה.

– לא אדע נפשי – עניתי כעבור הכאב ואוסיף להתבונן בעלמה ולאט לאט שב זכרוני להזכירני החולפות ואזכור את צלמה אף כי שנה מאד, כי היד פניה נשחת, בלחייה המלאות שלח רזון, עיניה אשר חצבו להבות אש דעכו והמכו, אך בכל זאת יפה היתה, יפה בלי דפי, והתוגה אשר חופה על פניה הוסיפה עליהם לוית חן. לאט לאט זכרתי מי היא ואשתומם ואבהל כי זכרתי את אשר עשיתי ואשר נעשה לי ואשאל ביגון: ואיפו אחיך? – אגלי דמעה נראו בעפעפיה אך היא העבירה ידה על מצחי ותאמר: הרגיע רוחך ואל תרבה שאלה כי המנוחה דרושה לך עד מאר ובקרב ימים כאשר תשוב לאיתנך יודע לך הכל – ובכלותה דברה הסבה פניה ותבך אף כי הבליגה להסתיר מצוקת לבבה מנגד עיני.  ימים אחדים שכבתי עוד על משכבי.  הנערה לא עזבתני רגע וכמלאך מושיע שמרה אותי יום ולילה, ואף כי לפלא היה בעיני ולא הבינותי מה זאת נהיתה כי יתנוה לשבת אתי יום ולילה בכל זאת ששתי עליה ולא בקשתי חשבונות, וכל אשר עבר עלי בטרם נחליתי היה כחזיון לילה בעיני אשר זכרתיו אך לא ברור.  פני העלמה השיבו לי רוח חיים וששון ובימים לא כבירים מצאתי און לי לקום ממטתי וללכת לשוח מעט בגן אשר בצד הבית נשען על יד העלמה.  בשבתנו בגן ובדברנו יחד התעוררו זכרונות הימים החולים להתיצב נוכח פני כמו חיים ואזכור את כל אשר קרה אותי בטרם נפלתי למשכב ואשאלנה עוד: ואיפו אחיך? –

– את שוכני קבר חלקו – ענתה באנחה שוברת לב.

– הוא מת! – קראתי בלב נשבר – ובידי נפל חלל, אך בשמים שהדי כי לוא מצאה ידי כי אז נתתי עתה נ]שי כפר נפשו, אך למענך עשיתי זאת, כי יקר היה בעיני למות בידו מחיות וְהִסָּתֵר מפניך, הן לא תדעי את אש אהבתי האוכלת בקרבי כיקוד אש, הה לוא ידעת זאת, כי אז השיבות גם את אהבה אל חיקי –

– גם אאהבך כאשר תאהבני, ואחי לא היה למכשול לנו לוא ידע זאת, אך הנה כן רצה ה' –

– תאהביני? את עדינה תאהבי אותי? בן בלי שם? –

– אחות את אחיה –

– כאחות את אחיה? אבל לבי יחפוץ כי תאהביני כאהבת רעיה את אלוף נעורה, כי תראיני חסד נעוריך ותצליחיני עד נצח –

– לוא יכולתי עשות כדבר הזה, אך הנה כן נוצרנו ואת אשר פעל הטבע אין להשיב ועל כן כאחות את אחיה אאהבך –

– לא אבין מליך – קראתי בתמהון – מה פעל ועשה הטבע, ומי יצר אותנו כה? –

– אמץ רוחך ותשמע נצורות, אך אולי לא רב כח לבך לעת כזאת לשמוע נצורות כאלה וטוב טוב לחריש היום ואספר לך ביום מחר –

– לא לא, ספרי לי כרגע –

– אמץ לבך – קראה עוד – ודי כי הנני – אחותך! –

– אחותי! מה זה תבענה שפתיך? – קראתי בשממון – האם בחלום תדברי בי או תלעיגי לי? –

– שפת אמת אדבר, הנני אחותך בת אביך יוסף –

עתה זכרתי את אשר אמר לי בעל הזם כי עוד אבי חי וכי הוא יגור באמאריקא, וכי אבי העלמה גר באמאריקא הלא שמעתי ובכל זאת מאנה נפשי האמין ואשאל: ומאין תדעי זאת? –

– מתולדותיך אשר שלחת לי ראיתי כי אחי אתה, כי אבינו ספר לנו כל הקורות אותו, אך הוא לא ידע בתחלה כי בן לו וכי אשתו חיתה עוד כשש שנים, כי הוא כתב שלשה מכתבים אל אמך ולא מצא מענה, ואחרי עבור חמש שנים בא פליט אחד מארצך ויאמר כי אמך מתה והנער אשר ילדה הומת ביער בעצת דודתו אז לקח אבי את אמי לאשה, וזה כשלש שנים לקחה אֹזן אבי כי הבן אשר ילדה לו אשתו עודנו חי וישלח לחפשו בכל ארץ מולדתו ולא נמצא, וכל ימיו האחרונים היו מכאובים וכעס על כי בנו הבכור לא ישבע מטובו, ועל כן גמר אֹמר למכור את כל אשר לו ולבוא לשבת פה כי קוה למצאך עוד –

– ואם כן לחמתי את אחי ואני רצחתיו נפש! – קראתי במפח נפש מאין כמהו – ואיך אשא פני אל אבי בשובו הנה? הה! טוב לי להסתר במדבר וציה, בחורי עפר מהראות פניו אחרי כי רצחתי נפש אחי ונפש בנו, טוב לי להיות נער ונד כקין כל ימי משבת את אבי יחד –

– הה! כי כה קרנו, אך לאבינו אל תדאג כי לא תדאיב עוד את נפשו והוא לא ישוב ויראה את בנו האובד, כי הר מאן בדבר הזה, ומי יאמר אליו מה תעשה? –

כמכה בתמהון שמעתי כל אלה אך בשמעי את דבריה האחרונים נבהלתי ואשאל: ולמה זה תאמרי כי ה' לא נתנהו לראות את פני? האם ימאן לעזוב את ביתו באמריקא או ימאן לראות את פני בנו המרצח? –

– אנחנו נלך אליו והוא לא ישוב עוד אלינו – דברה בכבוד ותורד לארץ ראשה.

– האם אסון קרהו בדרך? – שאלתי בדאגה נוראה.

– לא כי בא הביתה בשלום לשמוע הבשורה הרעה, מגלי הים אשר קמו לבלוע את האניה נצל למען ימות בצרה.  שלשה ימים אחרי היום המר והנמהר בא הנה בעת אשר הובילו את אחי לקברות, ובהודע לו הדבר בכה תמרורים ויתפלש בעפר וימאן הנחם ואני יראתי להגיד לו מי היה לוחמו, אף כי ידעתי כי אחי אתה, כי על כן שלחתי כרגע להביאך מבית החולים ששמה הובאת מיום נפלך, אך בקחתו מבלי משים את הגליונות אשר עליהם כתובות תולדותיך בידו ויהי בקראו אך שתים שלש דלתות ספר כפיו ויקרא: אני שכלתי גם שניהם! – ויפול ארצה כי אחזהו השבץ ואחרי עבור שני ירחים נאסף אל עמיו, לוא ידע כי עוד תשוב לראות באור החיים אז אולי מצא נחומים לנפשו אך איש לא האמין בחייך –

– אם כן לא קין הנני כי הרעותי עוד יותר ממנו! הוא רצח נפש אחיו ואני רצחתי את אחי והמתי את אבי! – קראתי ועיני חשכו בארבותיהן ואפול באין אונים אחור.

 

* * *

 

עיני נפקחו שנית לראות אור אבל לא חיים, מן העת ההיא לא עזבתי ערשי גם לא אעזבה עוד, כמסוס גוסס תמס אהלוך מיום ליום, לבי חלל בקרבי, בעצמותי שלח רזון והנני לברוח לשני המות אשר לאט לאט ילחך שמן חיתי, והעֹשר הרב אשר נפל בחלקי יוסיף מכאוב על מכאובי.  העֹשר! הצל אשר אחריו רדפתי כל ימי חיי אולתי, אור המתעה אשר הוליך חושי בי שולל לחשבו כמקור כל טוב וששון החיים, הוא בא בידי, השגתיו בעת אשר נדעך מקור חיתי.  עתה עת מעי רתחו, עת בשרי צפד על עצמי ואחיה עוד רק למען אחוש מכות חדרי בטן, למען אשתה אמצה קבעת כוס החיים, למען אבקש את המות והוא יסתיר פניו ממני, למען אזכור את החיים ואפחד מהם ...

– איה חזיון חמדת החיים? איפו הנה הרגשות אשר סערו בקרבי כגלי יום ביום סופה? אנה פנו החפץ והתאוה? כלם יחד נדדו הלכו למו, אין חפץ ואין תאוה אין רגש ואין חיים, כלם מתו בקרבי וגויתי כארון בקבר הרת עולם להם, אך הארון הזה מתי יבוא אל קבר?

חייתי תעיתי, עשיתי שגיתי, זאת אמר לי לבי פעמים אין מספר, אך מדוע חייתי? למה נוצרתי? ולמה יחיו כל החיים? האם לא ישגו גם המה? מי יענני על השאלה הזאת? מי יקרע לי סגור לב כל האדם למען אראה הרשום בו? האם יהמה יריע יצריח כמוני בבואו עד קצו, בְּהִשָׁבֵר חק על דרכו בחיים, או רק אני לבדי אשר בכל ימי חיי תעיתי אתעה גם במותי ורעיון רוח ידכאני לבקש את המות ולמאס בחיים? ומי יודע אם לא שב ורפא גם לי לוא בקשתי רפואה וחפצתי החיים? אך לא כן אנכי עמדי, נטל החיים וגם זכרונו יכביד כאבן מעמסה על לבי וכל חפצתי וכל ישעי אך להסיר הסבל, להשבית כל זכרון, להרחיק כל תקוה, ומכל התקות והחזיונות אשר חזה לבי רק תקוה אחת נותרת לי – כי עוד מעט יקחני המות אל גבולו.

לא ככל האדם חייתי ולא ככל תועה הייתי, ועל כן גם באחריתי לא כרגשות כל האדם רגשותי ולא כמחשבותיהם מחשבותי; כל האדם יאנח בשברון מתנים בזכרו כי שניו עברו, על השנים החולפות ידאג לבו בכל עת.  "לוא נער הייתי כעת" יאמר בלבו, ובכל זאת ידעתי נאמנה אשר אף אחד מני אלף לא יאבה לשוב לימי נעוריו בזכרו את כל העמל והתלאה אשר עברו עליו מעודו, ואם גם ישנם במו רגעי הצלחה, רגעים אשר בהם שכח עמל החיים וידמה כי את שרפי מעלה ישכון, אך הרגעים האלה כמר מדלי המה מול ימי עוני, לילות עמל, ירחי שוא ושנות רעה אשר ראה,  רק העמל והתלאה כמים עברו לא יזכרו ורגעי השמחה יעלו על לבו לעולם בששון ואסון בשמחה והצלחה.  אמנם כן רגעי השמחה לא ירדו נשיה כי יעלה על לב לעולם! ומדוע? ידעתי כי אלה בעלי המוסר אשר יחפשו חפש מחופש בכל דבר רק צדקת הטבע, רק משטר וסדר נכון המה יאמרו: גם אלה ממפלאי מפעלות הטבע, הוא נתן לנו כח זכרון לזכור רק טובה וישקני כוס שכרון להשכיחנו הזכרונות הנוגים, למען נוכל לראות בטובה ביום טוב, לבל תרפינה הצרות החולפות את רוחנו מעבוד עבודה, למען נרדוף נשיג החיים העתידים לבוא – הבל ורעיון רוח! לא מחכה, לא מטוב לב, עשה הטבע את כל אלה! לא! רק כי הפגעים והתלאות המה יעמדו כחומה עלינו סביב מיום צאתנו לרעה מרוחם עד בואנו לשלום לחצר מות, הבט ימין והנה – צרה, שמאל – פגע, מלפניך אסון ומאחריך – רק מאחריך תראה ששון, כי תלאה נשוא את המראות המוראים אשר ירדפוך על כל מדרך כף רגליך, אז תשוב להעביר זכרונות לפניך, אז יתיצבו כל רגשי הגיל אשר הרגשת בנפשך כמו לבוש, ומדוע רק המה? מאשר כי להתלאות אין ספורות, יען כי הפגעים המה כל ימי חייך, והשמחות רק לעתים רחוקות תבאנה, לכן תעלינה אך הנה על לבבך, יען כי הככבים המזהירים ימשכו אחריהם העין ולא מלא רחב ים התֹּהו אשר בו כנקודות תעופינה והגדול רבבות פעמים מהם, וזה הדבר אשר יזכור האדם רק טובתו ולא רעתו, וזאת היא לאדם כי ידאג לימיו אשר חלפו עברו, ומי יתנני נער? יתמלט מפתחי פיהו – אך אם יעבור לפניו לאחד אחד את כל המקרים, כל המעשים, השמחות והדאגות גם יחד אז יחרד ויבהל ולא יאבה בעד כל כפר לשוב לימי נעוריו, למען הוסיף כעס על יגון ויגון על אולת – האולת! מדי אעלה את המלה הזאת על שפתי אשחק וארגז יחד, האולת! בכל יום יאמר האדם, אתמול לא ידעתי עוד... אתמול טחו עיני מראות... אתמול שמן לבי מהבין... ומחר? – אם תשאלהו – ומחר? –

– מחר לא אשוב עוד לכסלה, כי עתה נפקחו עיני, עתה באה חכמה בלבי, עתה אדע איך להתהלך על פני תבל ארצה – כה יאמר עד גשתו אל עברי פי פחת, ומה יענה אז? אז יענה: עד הנה לא שבתי מסכלותי, רק עתה אראה כי כל ימי הבלי היו כשרשרת עבותה מהבל חטא ואולת יחד, אם חטאת אחת חטאתי אז הוספתי עליה פשע למכביר בחפצי לתקן המעות, אך עתה אדע כי הכל הבל! – וגם החכם הזה אשר בלבו באה החכמה הנפלאה הזאת "הכל הבל" לוא הוסיפו על שנותיו שנים כשני גבר, כי אז שב גם לכסלה כבשים קדמוניות, והחכם הזה אשר כבר ראה והבין כי הכל הבל, וכל הבל ואולת ְלַוּוּ אותו על דרכו בהתהלכו עלי אדמות, החכם הזה יפחד מהמות ויחפוץ חיים ... פחד המות! הה, רעות רוח! לפחד מהמות, לפחד מהרופא אשר יש לאל ידו לרפאני מכל מכאובי ברגע אחד! ומדוע? יען כי לא נדע מה הוא המות, כי לא נגלה לאיש מה יהיה שם תחת מעבדה האדמה – הה! גאים! קצרי עינים! מהמות תפחדו מאשר כי לא תדעו מה הוא, ומדוע לא תפחדו גם מהחיים? האם באתם עד תכלית החיים? מה המה החיים? אני אני אגיד לכם מה המה החיים, המה מעברה צרה באין משען ומשענה, תחוג ותנוע עת יעבר עליה סער, ומכשולות וחתחתים פרושות על פניה, והעוברים ירוצו ימהרו בחפזון, איש איש יעבט אורחותיו וידחק את ההולכים לפניו גם ימשוך אחריו בזרוע כח כת הנמשכים אחריו, איש יְרַדֵּף וַירֻדָף, יפיל ויפול יִכָּשֵׁל ויכשיל, והמה אלה הרודפים ונרדפים, הכושלים ונכשלים יפחדו, פלצות נוראה תבעתם בראותם כי עוד מעט ותתום המעברה, יסוגו אחור בבהלה בראותם כי עוד מעט יבואו אל המנוחה, וכל אלה יען כי האדם ישכח את התלאות אשר עברו אליו מאשר כי הנה יאפפוהו כל היום, ואת הרגעים האחדים, רגעי השמחה אותם יזכור, ואין אדם בתבל אשר לא ראה טובה בימיו גם העני הנגוע, האסיר על בור, העבד אשר לא ראה אור החפש, גם המה ראו בטובה, ואז כאשר יראה כי בא הקץ יתעוררו הזכרונות הטובים ועל פניו יעבורו.  יזכור את היום אשר בא אל בית הספר, גיל הוריו, ושמחת לבו גם הוא, בראותו כי מן השמים המטירו עליו מעדנים, המלאכים השליכו לו מגדנות למען יקרבו לבו לתורה ולתושיה, וישכח את המכות אשר הֻכָּה בבית הספר הזה, איך סחבהו המשרת סחוב והשלך ארצה.  יזכור שמחות לבו ביום חתונתו בהביטו את הרעיה אשר בחר בה נצבת לימינו כלולת עדי, וישכח את העמל והתלאה אשר באו לרגלה.  יזכור את טוב הקיץ מה טוב ומה נעים להאדם לראות יום צח עת השמש הולך ואור, וישכח כי בקיץ אמר כי יתן חרף ובחרף מי יתן קיץ.  כן ישכח כל האדם את ימי הרעה ויזכור את הרגעים הטובים, וישמח בחייו וישיש בזכרונותיו אף כי אך צל המה וכחלום אין ידים להם.  אמנם הלא זה כל האדם ואלה המה החיים, ומי יודע אם לא הייתי גם אני כאחד מהם וששתי וגלתי עתה על העֹשר הרב אשר בידי לוא היו ימי הרעה רק ימי רעה ולא ימי עון, לולא היתה גויתי כחרש הנשבר אשר לא תצלח עוד לכל.  אך עתה אזכור את ימי הרעה ולא אחכה ולא אקוה ולא אבקש ולא אחפוץ, כי אם ליום אחרון עיני תצפינה, ליום אחרון אשר נפשי כי ינשני גם זכרונותי אשר לא אחד במו ישמח נפשי, יסתיר מעיני את העבר הנורא, את ההוה האיום ואת העתיד אשר לא אדע.  ואחרי כי בימים אשר חייתי אך תועה הייתי ולא הֵטַבְתִּי לאיש גם לא הטיבותי לנפשי, לכן אנסה בימים האחרונים, בימים המעטים אשר עוד מנו לי – כי כל עוד רוח באפי – ללמד תועים דרך החיים, לא אשנה דבר מדברי אשר כתבתי עד הנה,  כי אין עוד כח בי לתקן את אשר עויתי בכתבי כאשר אזלת ידי מהטיב את אשר הרעותי במעשי.  יראו דרכי ויחכמו כל אלה המבקשים לדעת, ישמעו דברי וישיבו אל לבם כי אם גם תועה הייתי, עתה תועה עוד אינני, כי עוד מעט ואעזוב דרכי החיים.

 

תם החלק השלישי.

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה