_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התועה בדרכי החיים

או

תולדות יוסף היתום מעיר מדמנה

כרך ד'

פרץ סמולנסקין

לתוכן הענינים

 

א'

יְמֵי הַתֹּהוּ

כמעט קצה נפשי לשוב ולהשמיע את אשר פעמים אין חקר השמעתי וקראתי בחזקה כי תועה הייתי; ובכל זאת יציקני רוחי ויפתח שפתי ובמר נפשי אשובה ואקראה את הקריאה אשר לא תמוש מעל דל שפתי.  תועה הייתי בחשבי כי את רוֹאֵי חיים אֶמָנֶה ושבתי לתעיתי בגזרי אֹמר כי חלקי בעדת רפאים.  הכלי אשר מות מפיו יצא לא שם קץ לחיי כאשר הכלי אשר ממנו לחיים תוצאות, הכסף – לא הראני באורם, ואם שבתי על עקבי ואם שלחתי שנית יד לאחוז בדרכי החיים מה ראה לבי? כי עד הנה שוגה הייתי, שוגה בהבלי שוא ונתעה אחרי דמיון כוזב, המקרה אשר מאז היותי קם לשחק בי, או אם אחפוץ לדבר נכונה, אני אשר ככדור התגלגלתי מבלי דעת ומבלי מטרה ותכלית ובכן הייתי למשחק להמקרה, הוא שב ויחיני ויעמידני על רגלי ויראני שנית את כל אשר ראיתי למען אראה כי לא ראיתי נכוחות, למען יגזול ממני גם הנחמה האחת לאמר, כי משגיאותי תצא לי תורת חיים ופשעי יהיה לזרע טוב להוציא פרי מוסר, אשר יהיה למחיה לאדם רב.  הוא הראני כי כאשר פעלתי בלי דעת כן הוכחתי בלי בינה, וכאשר עויתי מבלי חשבון כן ישבתי למשפט לשפוט בלי הבין משפט.

מה נעימה היא הנחמה אשר בה יתנחם כל אדם עת יביט לאחור על המון השגיאות אשר בחבליהן נוקשו פעמיו ואשר בעבורן שבע כעס, מכאובים ומכשול לב למכביר ויחרד מפני העבר ויבהל מזכרון העתיד לבוא ואור החיים יהיה לו לבעתה בראותו כי לאורו יִכָּשל וירבה כושל, וְיִוָכַח לדעת כי נכה רגלים הוא בצאתו לפעלו וקצר ידים בהחזיקו במפעל, כי לבו בקש למלוך רק על עבדים עצלים, אשר לא רק יוציאו דבר פקודתו לפעולה עד תכלית כי אם גם ירבו מוקשים לבל תמצא יד אחר לעשות את אשר יזם, ונתעה בשוא ויתעה אחרים בדבר כזב, אבל אז בהשתפך נפשו מצרה ישוב וימצא נחמה בהפתגם אשר המציאו אוהבי נפשם לאמר, כי מהשגיאות תצא תורה, לבבו ירום בחשבו, כי עתה מרום ונשא הוא על כל חבריו אשר עוד לא הצליחו לשגות הרבה כמֹהו.  מה נעימה הנחמה הזאת לאיש מתעה נפשו להגביה לבבו ולתת לו די שלומים על כל חזיונות לבו אשר עלו בתֹּהו בחשבו את נפשו כנעלה מאחיו וגם המון פתאים כה יחשבוהו.  גם אנכי בכתבי אז תולדותי מה רחב לבי בזעקי חמס, מה גבה רוחי בשבתי למשפט על המון אנשים ואשפטם בקנאה וחמת נקם ואמצא לי נחומים על כל הרעות אשר באו עלי.  נעים היה לי להתמרמר על החנפים ולבכות לאיד העשוקים, להתעורר על המתעים ולהאנח בשבון מתנים לשבר הנתעים, וכאיש אוצרות הייתי בעיני, אוצרות חכמה ודעת אצר רוחי ולי הצדקה, אמר לבי, להתנשא לכל, כי מי חכם כאיש אשר הנסיון יורנו ומי לֻמַד לשאת בעול הפגעים כמני? כי על כן למורה שמוני, למורה לאדם רב, דעתי אשר רכשתי לי בדרכי החיים היתה בעיני כאבן חן אשר אין לזרים חלק בה ורק אותי תעטר כבוד.  ומי יודע אם לא בחרתי בנפשי בכל התלאות אשר מצאוני רק למען תהיה לי הצדקה אחרי כן לאמר: אני אני האיש אשר הרבה שגיאה, אני הוא התועה בדרכי החיים הגדול והנודע, תנו כבוד לדעתי הרחבה מני ים תלאותי, הן אתם לא זכיתם להרבות עון כמני ואיך תעיזו מצח לאמר מצאנו חכמה, שגעו תעו פשעו העוו כמני ואז אולי תמשלו.  מי יודע לא גם בא אלי מלאך אל עליון ויאמר לי: לך שוב על דרכיך ואני אאיר פנים אליך על דרך החיים למען תְּאֻשַּׁר ואך טוב וחסד ירדפוך על כל מצעדי רגליך, מי יודע אם לא אמרתי לו: יהי לך אשר לך ולי אני טובה הדעת אשר מצאתי בשגיאותי מאלפי ענג ונחת אשר בידך להשביעני בחסרון דעת, כי עתה בשלום אמותה והבאים אחרי ילכו לאורי וכלב אלהים יהיה לבי בעיניהם.  אמנם המקרה אמר: חיה תחיה לא תמות עוד, למען תשוב שנית לחיים ותראה כי גם תורתך אפס ומוסרך אין הוא הוא ומכל שגיאותיך ומכל דעתך אשר מצאת לרגלן לא רכשת מאומה בלתי הדעת כי גם תורת אמת ודעת לא נִתְּנוּ לך מכל אלה.  אמנם זאת ראיתי והתבוננתי כי הפגעים לבדם המה אך כדרבן יחרשו וישדדו השדה, אבל מבלי זורע זרע לא יצא פרי, כן חרשו על תלמי לבי הפגעים, האריכו למעניתם, אך זורע זרע אמת לא היה לי כי על כן עלו עליו אך קמשונים וחרולים אשר יכאיבו יד כל הנוגע בם.

אולם אעזבה עתה שיחי מאז, כי בפעם הזאת לא עוד רק עם נפשי שַׂחְתִּי ולא על הגליון אשר יקבל את הכל במנוחה שפכתי רוחי כי אם באזני אנשים אשר ידעו להשיב דבר, אי לזאת לא אחדל מדרכי אז והמכתבים אשר ערכתי יום יום לאהובי נפשי המה יספקו קורות ימי חיי האחרונים ויראו לבל לדעת כי לא רק בתעותי במעשי מבלי דעת מה טוב, תועה הייתי, כי אם גם בחשבי כי כבר אדע שגעוני ועת היא לי להורות דרך לאחרים אז עוד הרבה יתר תועה הייתי בדרכי החיים.

 

ב'

פאריז יום ה' לירח ד'.

אחות יקרה!

כי שמעתי בקול הרופא ואעזב אותך ואת הבית בו אור חדש נראה לי וגם שערי צלמות נפתחו לקראתי, אשר בו כלוא הייתי בערשי כל עון שעויתי ואשר שבתי וקמתי בעזרת הרופא ההוא, אשר יעשה מלאכתו כחובה עליו ולא יבדיל בין צדיק לפושע! כי שמעתי בקולו לשוב ולראות את התבל וחיים עליה לא אנחם עוד.  רבות הגה לבבי בטרם בא לי השבר הגדול, רבות חפצתי לעשות ואתקוטט תמיד בהמקרים אשר עצרוני ובהמחסור אשר שם אסורים על ידי, הבה אנסה נא עתה בצאתי שנית לאור באור החים בלב מלא דעת מה המה החיים ודרכיהם, אנסה ללכת ישר לבל אעשה מדחה.  האמיני לי, אחותי, כי לא למען אשוב ואחלים גויתי, לאל מען אפיח חיים חדשים בעצמותי היבשות הרימותי רגלי לשים לדרך פעמי.  הרופא יעצני לרחיק נדוד למען ישיב רוח ארץ אחרת את נפשי והאנשים השונים ודרכי הארצות השונות יקחו לבי וינשוני את יגוני ומכאובי, אבל אני לא כן דמיתי, אני ידעתי כי חרש הנשבר לא יהיה לכלי, אבל גם הוא יסכון לפעמים לאיש אשר ימצא חפץ רק בחרש הנשבר, כי על כן לא אכחד ממך, אחותי, כי לא למענך בחרתי שנית בחיים.  גם לא למענך אשר לוא יכולתי להברא שנית ולהיות לך אח ככל האחים, אח בשמחה ובצרה, אח נאמן אשר יסוכך על אחותו ויעיר עליה באהבה, אח הראוי להיות אח לאחות כמוך, כי אז אחזתי בחפץ לב ובשמחה בכל צרה ופגע ומכאוב אשר יבואוני בחיי האלה אם אך ידעתי כי המה יבילוני לחיים אחרים, חייםאשר בהם אחר אהיה, אבל מדעתי כי כאלה לא תקרינה, כי אם אתהלך עוד כצל על פני האדמה, לא אתן ולא אוסיף לך מאומה, כי רק אח אובד כאשר איש אובד הייתי, מדעתי זאת אמרתי אך הבל הוא לתת ידי לאחוז שנית בחיים למענך.  לך דרוש לא חרש נשבר כי אם כלי טוב ושלם כמוך, לא למענך כי אם לאנשים נדכאים ושפלים, אובדים ונתעים כמני, אולי אצלח להם ובכן נתתי ידי שנית להחיים.

למרות רצוני אשחק בזכרי כי מעת אשר נפקחו עיני לראות נכוחה שפכתי בוז וחרפה על אלה השטים אחרי הבלי שוא, המאמינים בגלגול הנפשות הנענות אשר אחרי חלצו המות מהמעמסה אשר שמו עליהן החיים עוד תשובנה ותוספנה למצוא משכנות במסתר עצמות ובשר ותגלגלגנה עלי האדמות אשר עזבו למען הרגיז רוח ונפש רואי החיים, ועתה האם לא כאחד מנהן הנני? האם לא גלגול הנני המתהלך על פני תבל אחרי מותו? מי יודע אם לא ארגיז גם אני הנפשות אשר אליהן אקרב ואשר למענן בחרתי שנית בחיי גלגול?

מכאוב לבי סר מעלי זה ימים אחדים ואשאף רוח כמו בימים ראשונים, גם המסע על התעלה עד בואי אל חוף ארץ צרפת לא הֵרַע לי, אף כי בסופה וסערה היה דרכי, האניה נמוטה תמיד אל עבר אחד כמו חשבה לנפול ורוח חזקה הדפה בלי חשך ורב היושבים על גגה נעו ונדו כשכורים, וגם אלה אשר הסכינו מאז לעשות בים דרך לא יכלו עמוד על רגליהם, ורק אני לבדי החזקתי על עמדי ואבט נכוחה אל הגלים המתפרצים אל המכסה כמו נרדפים המה מפני הרוח ויבקשו מסתר למו בחברת בני האדם, חסרי לב! והמה לא ידעו כי יד כל הרוחות הרעות לא תמצא און לה להרע כאשר תרע יד אלה הנדיבים אשר להם יחושו מפלט.  אני עמדתי על עמדי ולבי רחב מרגע לרגע כמו שש לקראת הסערה, כמו אך היא חֲבֶרְתּוֹ אשר בחברתה ימצא נחת, כמו החיים עלי אדמות זרים המה לו, אך לשחות ולחצות עד צואר במצולה שם הוא מחוז חפצו.  ובהשעני על מעקה האניה ובהביטי אל הסיר הנפוח ובחדור עיני להשקיף מבעד לקצף אל התהום לראות את היד הנעלמה אשר תרתיחנה, חשתי כמעט יד נוגעת בי ותמשכני אחריה.  הידך היא שפרה? האם הכרתיני? האם חכית כבר לקראת בוא אלוף נעוריך אשר יעדו לך ותלאי לחכות עוד בראותך כי הוא הוסיף שנית לבגוד בך וישב על עקביו לתעות בדרכי החיים בעמדו ברגל אחת על מפתן שער השאול מקום מגוריך, כי על כן מהרת לקדם פניו? עצמותי רעדו ואסוג אחור.  זה כביר לא רעדו עצמותי, האם יד הנחם נגעה בהן או אולי יד הרופא היא אשר חזקה עלי להחזיקני בחיים כל עוד נשמה באפי?

מעת אשר באתי פאריזה סר כמעט לחץ לבבי, גם אוכל ואשתה כאיש אשר לא ידע מכאוב, אף כי אשב רב היום בבית ואשמור לעשות כאשר צוני הרופא.  לא כעיר לונדון אשר כלה רק עבודה ומעשה מלאה – העיר הזאת.  פה יגדל שאון החיים משאון העבודה והעמל ברחובות הגדולים; ההמון ישוק בם כמשק גבים וקול שחוק ותרועה ישמע מכל עברים בטבור העיר אשר אולי על כן היתה העיר הזאת לאבן חן למשוך אחרי לב בני ארצות אחרות אשר יבקשו תענוגות החיים, כי אמנם אין עיר אשר בידה להשביע תענוג כהעיר הזאת.  אבל לבי לא יזנה אחריה, את ההמון וההמולה הגדולה ברחובותיה לא אוכל כלכל, גם עם הארץ הזאת לא יקח לבי.  העם היושב בארץ הזאת רחוק הוא מעם בריטאניה כרחוק שמים מהארץ.  איש בריטאניה הנהו כשור לעול ויעבוד בחפץ לב עבודתו למען יעבוד, אשר כמעט אוכל לגזר אֹמר כי לולא שלמו לבריטאני, אשר הסכין לעבוד, בעד עבודתו כי אז עוד מכספו שחד למען יתנוה לו, ובן צרפת יעבוד אך למען ימצא שכר.  החפץ למצוא שכר ולאדוף כסף יְחַיֶה רוח הצרפתי והוא ישביח כל חפץ אחר וכל תאוה אחרת בלבו, גם הגאוה אשר היא רוחו תתרפס לפני הכסף, ובעת אשר יאמר למצוא משכורת ישפיל גאותו וישח עד עפר לעמתך, ואך תסב פניך ותעזבנו יאריך לשון למולך.  פה תמצא כרגע מסלות כל בית אם אך מחלצות תלבש, כנגיד יקרבוך בכל מקום בואך ואהבה ואחוה תשמע מפי האיש אשר זה עתה נודעת לו.  מה גדול ערך אהבה ואחוה כזאת הלא תדע לערוך.  כקש נדף יהיה הצרפתי, בין רגע ללהב שלהבת ועד ארגיעה יהיה לאפר, אכן הבריטאני הוא כאבן ינוח זמן כביר וגם אם באש תביאנו לא יֵחָם כרגע, אבל בחֻמוֹ אז לא ידעך זמן כביר.  הבריטאני לא ימהר לתת ידו לך, לא יביאך ביתו ולא יושיבך אל שלחנו בלתי אם בחן וראה דרכיך, אבל אם רֵעַ קרא לך אז הוא משענת עולם לך, אז אהבתו בל תמוט, גם אם תדרוש ממנו קרבן רב.

האנשים האלה לא ימצאו חן בעיני, ועל הצמידם חנף והרבותם חלקות לא אוכל שאתם.  מה הרבו כל בני איירופא להחית דרכם ואפדה כל אהבת אמת ואהבה ואחוה נאמנה, הנה הארץ הזאת ובניה יתנו עדיהם, כי היא היתה לצבי ארצות ובניה לאנשי מופת.  ימי שבתי בזה לא יארכו.

את אהובנו הרופא פקדי לשלום בשם

                                                                                                                                      אחיך.

 

ג'

י"א לירח ד'.

אחות נעימה! 

נאמנים דבריך כי לא אדע נפשי, כי אמנם לא פללתי כי עוד תכסף נפשי, כי לבי ידע עוד תאוה וכי רוחי ימצא גיל, וכל אלה ראיתי היום בבוא מכתבך לידי.  אני חכיתי שלשום כל היום לקראת מכתבך וברדת היום נעצבתי על התוחלת הנכזבה ואתמול חכיתי בלב מלא תאוה לראות את דבריך והיום ששתי עליהם מאד.  אבל עצתך לי לְהִשָׁאֵר עוד בארץ הזאת ולשום לבי אל הפאר וההדר אשר פזר לה הטבע ביד נדיבה, לשיש בפעל כפי הבריאה אשר הבדילה לה ארץ ותשם עיניה עליה לטובה, עצתך זאת לא תקח לבי, כי אם אמנם אודה לך אולי שגיתי בחפזי במשפטי על כל בני האדם לאמר, כי כלם סרו מהדרך הטוב, יען כי בוחרים המה בדרכי בני הארץ הזאת ואולי לך הצדקה כי הארץ הזאת תהיה למופת יען כי עָשָׂה הטבע ומי יפר חקו, וכאשר יִמָשֵׁךְ לבנו אחרי עיניו בראותנו פנים יפים עוד בטרם הרבינו חקור אם להפנים היפים גם לב טהור, ונמהר לשפוט לטובה משפט האיש אשר לו תֹאר ונחליט כי גם לב ישר ורוח נכון לו, וגם אם לא כן הוא כרגע תפקחנה עינינו אשר הֻכּוּ בנורים על ידי אור היפי לראות נכוחה ודציק הוא בינינו משבעה צדיקים נאמנים אשר לא תֹאר להם, כן גם ארץ תמשוך אחריה עין ביפעתה והלב ילך שבי אחרי העין ונהלל גם את אשר נחלל, ואולי תצדקי כי לא רע לב בני האדם  יסיתם לשים את הארץ הזאת למופת כי אם טוּבָה, אשר בה חננה הבריאה, היא לה לצבי תפארת, ואם גם אודה לך אשר אולי העברתי הגבול במשפטי הרע, ורק יען כי החיים היו עלי למשא, על כן אמאס בכל הבוחרים בהם, ואחרי כי חיים יראו על פני העיר הזאת ויושביה, לכן הם בעיני כמו לוא משחת מאיש מראיהם ואשגה במשפטי לרעה כאשר ישגו השופטים לטובה יען כי ישישו על החיים האלה ויאמרו להם יפי וחן והדר, אבל אחרי כל אלה לא אמצא אני חפץ בארץ הזאת כאשר לא אשיש בעיר הזאת, כי אני הסכנתי מעודי לשיש לא על יפי הטבע, לא הרים רמים וגנים נחמדים, לא תעלות וברכות מים ואף לא כל חמדות בני האדם כאלה לקחו לבי מעודי, עליהם אשתומם ואתפלא אבל לא אשיש, כי אם חברת בני האדם היתה בעיני תמיד כמקור החיים, אני לשמוע ולדבר היה תמיד כל חפצי ולא להתבונן ולהחריש.  ומה אתבונן אל פעל הטבע האלם אשר לא יפתח פיו ואין ידים לו לעשות מלאכה בחפץ הלב ועל פי מעלות הרוח.  אני חיים וחפץ אבקש לראות, ולולא בקשתי זאת מאז כי אז אולי לא נדחיתי ולא נתעיתי ואהי חי ככל החיים, לא כצל עובר.  חיים וחפץ בקשתי ובאשר לא מצאתים התעוררתי ואקצף, ותכלית ומטרה אותה נפשי וכאשר לא באתי עדיהן המה לי כהמות ימים, ועתה בשובי להתהלך בחיים האם דרך חדשה אבקש לי? הן לא שבתי ונולדתי ולא כילד קטן אוכל לבחר היום בדרך, אני אוכל רק לשוב ולעבור על הדרך אשר הלכתי בו ולהתבונן שנית אל מערכי לבי ולראות ולבחן אם היתה ברוחי נכונה, לכן לא לי הארץ הזאת ותפארתה.  לא אביאנה עוד במשפט אך גם לא אבחר להתבונן אליה.

במכתבי השני אודיעך אנה אשים פני.  לאוהבנו הרופא אמרי כי פחד שוא הוא אשר יפחדש פן אזנה מאד אחרי תענוגות העיר הזאת וארע לנפשי, פן אאחר שבת בבית משתה או בבית משחק ושיר.  הנה אחרתי שבת בבית המשתה אשר בו שתיתי מציתי קבעת כוס הפגעים, ועיני רוו עד בלי די מכל מחזה כזב אשר ראו משחקים יום יום בבמה הגדולה, אשר איש איש ימצא לו מקום בה והוא המשחק, הוא המתבונן, הוא השוחק והבוכה, המהלל והשורק בשפתיו בבוז גם יחד... רבת שבעה לי נפשי כאלה ומכאובי נאמנים.

רוח בני הארץ כים נגרש זה ימים אחדים, ריב להם עם בני אשכנז, מלחמה וקשת וחרב כל פה מלא, ריב יקראו בראש כל חצות.  כאש מתלקחת אחזה בכלם יחד וברגע אחד היו ללהבת שלהבת.  נפש כלם תלהט מלחמה לצאת לקראת נשק להשיב מלחמה להארץ אשר תקנא בה כי השגתה חיל בימים האלה.  קש נדף המה ולהבת תאחז בם מבלי משים.  הן זה לא כביר נפלגו בחפץ לביהם ובמעלות רוחם למפלגות אין קץ, ושונאי המלך רבו בה, כמרצח, כשופך דם ומפיר שבועה הוא לרֹב בני העיר, והוא ואשתו נעות הלב המה נגינת כל העם אשר ירונו בחדר משכיתם, כי ביד חזקה הוא רודה בהם ישפל גאותם עד לעפר וברגע אחד הפך לב כלם לאהוב אותו ולכבדו, כמו לא רמס ברגל גאוה על כל משפטיהם, כמו לא הפיר כל חקי החפש וירדה בהם בפרך, כמו לא משך את גנבים ידו ויגזול מכסף אֹצר המדינה כחפצו, כמו לא כעבדים נבזים ושפלים המה כלם יחד בעיניו אשר לא יפנה לא לעצתם ואף מזעקתם יסיר אנזו.  עתה הוא מהלל בפי כל, ינשאוהו על שפתים ודבר גבורותיו הרבות ישמיעו בראש כל חצות.  ברגע אחד שכחו כל אשר שמעו מפי אויביו ואשר האמינו בדבריהם, כי הוא לא הראה מעודו לא גבורה במלחמה ולא עצה ומשמה נאמנה, כי רק במרמה יסד לו כסא ובכחש יסובב עד היום כל השומעים בקולו ואלה אשר לא יאבו ולא ישמעו – פיהם ימלא עפר וידמו סלה.  כל אלה שכחו ויהי לנעלה לראש וראשון, ועל גבם יתנוהו לעבור היום על הארץ הזעומה אשר צלחה לה להרים אך מעט את ראשה.  נעוי לב! ואתם תתפארו כי עם חכם ונבון הנכם? טובים מכם החסידים המאמינים בנפלאות הצדיקים ובכחם לאלוה, כי מורם שקר ידבר כזב ממרום בשם אל אלים, ומי יעלה שמים לראות אם שקר על לשונו, והמתעה הזה יפיח להם כזבים אשר עינים להם לראות את כזבם ואין רואה ואין מתבונן, לכן יוציאו בניהם לטבח וכספם לבהלה ודמם בראשם. 

אולם בכל זאת ירוח הלב בראותו כי עם כלו יתעורר פעם אחת וחפץ אחד יחיהו ויקימהו על רגליו, כלם כאיש אחד חברים.  בעת הזאת כלם כאיש אחד; רוח אחד ומחשבה אחת לכלם.  לו כן היתה לעמי כי אז אולי לא הֵרֵעָה לו גם מרמת מורין לשקר.

עד בוא מכתבך אחכה פה

                                                                                                                   אחיך.

 

ד'

כ"ד לירח ד'.

אחותי!

אני אמרתי כי אכיר רוחך ואדע את כל לבך ומכתבך אחרת הורני.  אַתְּ אחותי תהיי למליץ ישׁר להאיש הזה, אשר מבית האסורים יצא למלוך במרמה ובכחש? הוא אשר בבגד בוגדים מאין כמֹהו בגד באנשי בריתי, הפר שבועתו לעין השמש וַיַרְבֶּה שוד וחמס ורצח לעין כל, גם את רעיו לפנים אשר עזרו לו לעשות מלוכה שלח לארץ תחתית או לארץ גזרה להקבר חיים, וכל נבלה, כל אשמה תכסה על לבושו ארגמן, ואשתו העוזרת על יד ימינו הרבתה לשחת בממלכה, הם יגבו דים מאוצר המדינה ועל העניים הפועלים ינוח משא המס, ועל כל אלה תסלחי להם ותדברי גם טובות עליהם! אם אמנם ידעתי כי ההולכים לפניו המושלים מבית בורבאן, המשפחה הרעה אשר גם שמא לחגא לכל איש אוהב ישׁר ויודע קורות הדורות, כי המה העמיקו שחתו עוד יותר מבית בונופארטא, אולם הבזאת יצדק מרצח יען כי עוד שני לו אשר רצח וגזל יותר ממנו? ובלעדי זאת תרבה חטאת האנשים האלה הרבה יתר מאשמת בני בורבאן.  המושל הזה, ידע כי לא לו המשפט לדכא ארץ.  הוא הלא יזכור כי אך במרמה וכזב, בנלוז ועשׁק הצליח לשבת לכסא והוא יכביד עלו כההלוכים לפניו ואולי עוד יותר, והעם הזה יִוָאֵל להמשך בחכה אשר שם באפם! העם הזה אשר יתפאר בחכמתו על כל העמים יהיה למשחק בידי איש מרמה ואין רואה ואין מבין.  זאת היא חטאת הגאון וזה פריו! הוא יאכל סביבו בלב מצא קן לו כעש עדי יהיה לברות תו.  השועל הערום ראה כי אין דרך אחרת לו להמלט, כי עיני זקני הצאן נפקחו לראות כי הוא שם שמות במשפחתם, כי ישא לאחת אחת את העלות ויגרם עצמותיהם, כי יאכל על ימין ועל שמאל ושפתיו מגֹאלות תמיד בדם בניהם, וילונו בסתר אהלם ויאמרו לפרוץ ביד רמה, והנהו מתהפך בתחבולותיו ויראה להם מלחמה מרחוק: עדר צאן אחר יראה להם ויתעם להאמין כי למלחמה המה נועידם, והנה כלם יחד ימשכו אחרי מזמת תרמיתו ויוציאו בניהם להרג!

מה לבני צרפת אם יעשו בני אשכנז חיל? למה להם להרים קולם בכל עת למען יֵחָשְׁבוּ כגבורי הארץ? מה תתן להם המלחמה אם יצלחו בה? הלא אך מסים חדשים, ויד מושלם תעוז עוד יותר אם תעשה חיל במלחמה ויהיו כלם יחד כעבדים נבזים בעיניו, ואם תשפל ידם בשדה המלחמה אז הלא אוי אוי להם.  הן לוחמיהם לא ישאו לפשעם ולזדון גאותם כי יקראו מלחמה על בליהה רק להגדיל שמם – ואת כל אלה לא יזכרו והנם מתהוללים כמשגעים בכל רחוב ובכל בית משתה.  חרב! חרב! ישמע בכל מקום מועד ובכל גן ובכל בית אשר אך אנשים אחדים ימצאו בו.  המשחק בבמה יעזוב פתאם שיחו וישא מלחמה על שפתיו והנהו נערץ ומהלל בפי כל.  עתה אראה ואבינה את אשר לא הבינותי עד כה, גם אני אמרתי תמיד כי יתרון הכשר דעת דרוש לאיש למען תמצא ידו לנהל עדה אן עם כלו.  שקר הדבר! לא חכמה ותבונה גם לא אֹמץ אך מרמה מעט תעש כל אלה.  כל משחק בבמה, אשר יראה כי אזלת ידו למצוא מסלות בלב רואי המשחק, כי לא ניב שפתים ולא דעת לו להפליא לעשות לעיני רואיו, יזכור בשם ארץ אשכנז ויבטיח כי עד מהרה תהיה הארץ הזאת והעם אשר בה למרמס לרגלי חיל צבאות בני צרפת וברגע אחד והנהו נשא על כפים, ימחאו כף ויריעו כמו לוא בדבר שפתיו לבד הֵשַׁם כבר מחצית הארץ הזעומה.  אל דרך המושל למדו, כאשר הוא הצליח לשובב לב כל העם אליו בפעם אחת אחרי אשר נבאש כמעט בכל הארץ, בדברו חלקות לעמו ובאמרו להרים לו קרן לבל יגבה לב עם אחר לְהִדַמוֹת אליו, כן עושים כל בני מרמה אשר קצרה ידם למעשות להם שם ומנחול כבוד בחכמתם, כי יעשו חנופה וישאו ברנה אלומותיהם, והעם הפתי יאמין לכל דברי המשחק בבמה כאשר ישמע בדברי מושלו, ולא דעת לו לראות כי אך למען צבור כסף יקרא את הקריאה הזאת וכי יבא לארץ אשכנז אז גם שם בדברים האלה ידבר אם אך תקוה נשקפה לו לראות שכר בעמלו.  אם רק מרמה ועז פנים נתנו לאיש אז יצלח למשול.  כן ינהגו ראשי הקהל את עדרי עירם וכן ימשלו הצדיקים ברבבות אנשים, והעם כבהמה בבקעה ימשך אחרי כל איש אשר ידע לשים חחים בלחייו, ואין יתרון לעם מעם ולעדה מעדה.

גם עמנו בני ישראל יהמו ויתגעשו ונפשם תריע תרועת מלחמה ככל עם הארץ ואולי עוד יותר, ונכונים המה להביא כל קרבן.  את שנים שלשה דברתי ואשתומם לשמוע כי גם המה בבטחה ומנוחה יפיחו לקץ כי עוד מעט ותשבר זרוע ארץ פרוסיא עד לבלי קום עוד.  האם בסנורים הֻכּוּ האנשים האלה, כי לא את עם פרא כיושבי אלגיר ולא את עם אֹבד עצות כבני מעקסיקע יערכו מלחמה, כי אם את עם אשר חיל צבאותיו עשה לו שם גדול ונורא, ואם אמנם גדול ורב הוא חיל צרפת הרבה יתר במספר ואולי גם בכח מצבאות פרוסיא, אבל בכל זאת, הן לא מפי אל עליון שמעו כי להם הנצחון ואיך יבטחו כלם יחד?

איש נכבד מעמי מיושבי העיר הזאת בא אלי ברגע הזה ואחדל מכתוב ובמכתב השני אכלה את דברי.

                                                                                                                                   אחיך.

 

ה'

יום ו' לירח ה'.

אחותי!

 כברק בליל אֹפל האירו דבריך את עיני.  אמנם לך חכמה לשפוט.  צדקת מאד, אחותי, במשפט אשר חרצת; אמת הדבר כי לא רק רוח המושל עלתה על כל העם ותחיה רוחו לצאת למלחמה, כי אם גם ריב לאמונה הוא.  לב בני צרפת ההולכים כעורים אחרי האמונה הקטולית יכסף מאד לבער את האמונה הפרטעסטאנטית מן הארץ.  החפץ הזה נטוע בלבם ואם גם לא ישמיעוהו כי חרפה היא היום לשאת חרב בעד אמונה ודת, אבל החפץ לא מת בקרב לב העמים ואם גם בשם אחר יכנוהו, בשם ריב-משפחות; אולם את אשר אמרת כי "הבטחון הוא מחצית הנצחון" ועל כן תהללי את הצרפתים על כע בבטחה ילכו לקראת נשק והיא תתן אֹמץ לב לצבאותיהם לעשות גדולות, כי גם לקול רעמם במכתבי העת ירעדו האשכנזים ואיש לרעהו יחילו וכה יהיה גם במערכות הצבא: זה ילך בטח וירד לפניו אויבו וזה יצא בנפש מרה וישוב על עקבו בראותו מגור מסביב.  – בזאת אמנם לא תצדקי ואני אחרת אשפוט.  ראיתי רבים כאלה אשר אך במורא ופחד בקול גדול ובפה דובר גאוה יאמרו לשלוט, גם ידם תמצא לשלוט אך על נבערים בעם, על אנשים אשר בהמה המה, ואם באיש דעת יאמרו לשלוח יד אז יהפוך כרגע שוליהם על פניהם ויהיו לזעוה ובשׁת.  לא אל עם קטן ודל אשר לא נסה כחו במלחמה ישאו היום חרב, לא על ארץ בעלגיען המצעירה יתנו בקולם כי יחתו, אף לא לארץ איטאליה הקרועה לקרעים ידברו רתת כי ישמעו ויפחדו ויסוגו אחור בבהלה, הנה אל עם עז בדעת וכח, אל עם מְלֻמָד מלחמה, אל עם מר נפש אשר לא ישכח לנצח כל הֵרַע האויב הזה בארצו, עם אשר עוד יזכור את הפרצים אשר פרץ בו אויבו זה מני אז, אשר בפרצו אל ארצו הֵשַׁם בה שמות באכזריות מאין כמֹה.  לא כגבור מלחמה מנצח את אויבו רדה נפוליון הראשון בעם הזה אשר כבש, כי אם כזאב ערבות בפרצו לעדר אשר ישתה הדם ויגרם העצמות, לא חשב אדם ולא ידע משפט; ובבא עתה עתם אף הם להשיב מלחמה שערה אז כגמול ידיהם ישיבו להם, ומי יודע אם לא תהיה להם גאותם ורום עיניהם להצרפתים לראישת מכשול ושפלות רוח הפרוססים אשר בחיל ידברו יהיה למגן וצנה, אלה בגאותם יתהוללו ויאבדו דרך ואלה בפחדם יזהרו וישמרו נפשם.  ואף עוד זאת נדע אשר כל איש הבוטח מאד בחכמת לבו ובכח ידו בטרם יצא לפעלו הוא לא ימצא ידיו בגשתו אל המלאכה, לא כן האיש אשר ישקל את העבודה לעמת הכח ואת הכּח ימוד על פי המקרים אשר יוסיפו או יגרעו ממנו הוא ילך נכוחה ויגיע עד תכליתו.  אמנם יש משחק בקלפים אשר כל הונו יתן בפעם אחת ואלף פעמים כמֹהו ימצא ברגע אחד, אך מוצא שלל רב כזה בשחוק בלי משפט ודעת רק בהבטחון לבדו הוא אחד מאלף, ותשע מאות תשעים ותשעה ידודו ללחם וקרעים ילבשו או יביאו כדור מות בלבם.  גם העם הזה כמשחקים בקלפים המה בעיני.  מה להם המלחמה הזאת? הן כל איש יראה כי אך עלילות ישימו, תנואות יבקשו לחרחר ריב.  נפשי להאלמנות והיתומים תזעק, אשר בפשע אוהבי כזב יהיו עדי אובד.

בראותי כל אלה אקוט בפני על כל הרעות אשר טפלתי על עמי, כי אמנם גדול אשמת מנהלים כאלה אשר ינהלו בשבטם אלפי רבבות אנשים אלף פעמים מכל העונות והאשמות אשר ראיתי בבני עמי, ובכל זאת לא יאשמו אלה ורבים יתברכו בהם, ועוד יעיזו מצח לדבר גבֹה ברום עינים לאמור כי בדור דעה הננו חיים, בדור משפט וחפש, בדור טוב מאבותיו.  שקר בפיכם! לוא קמו אבותיכם כי אז אולי מאנו לתת יד למרצחים נבלים כמכם.  הוי עליכם פתאים גאם חסרי לב!

תרועת המלחמה תצלצל באזני כל היום עד כי גם לבי מלא תרועת מלחמה ואלה המה דברי, אף כי רבות לי להשמיעך, אך אעזבה זאת לעת אחרת ועתה חיי שלום וכתבי לי לבירת בעלגיען כי שמה אשים פני ביום מחר.

 

ו'

בריסעל, יום ט' לירח הששי.

אחותי האהובה!

ידעתי עצבך ודאגתך עלי אחרי כי זה יותר מירח ימים נסתם חזון ממני; אבין הגיגך במכתבך ואאמין לך כי לוא ידעת מקומי כי אז מהרת אלי מבלי שים לב אל פחד המלחמה, אבל זה לעגך שתלעיגי לי ותאמרי כי דמית אשר מרוב אהבתי לאשכנזים יצאתי גם חוצץ במלחמתם, בזאת אמנם לא צדק ותכאיבי לבי מבלי משים.  הן משפט לא אהבה הוא ואני אך משפט דברתי ולא אהבה או איבה נתנו דברים בפי, ואת גם אַתְּ תחשבי לי דְבָרַי לדברי אהבה להאשכנזים אז הלא לא יאשמו הגאים הזדונים אשר שמוני בבור חנם...

אולם שכחתי כי עוד לא תדעי עד מה, עתה אוכל להשמיעך פשר דבר ולא אפחד פן תבהלך שואת פתאם.  ביום ההוא אשר אמרתי לעזוב את פאריז ישבתי בחברת אנשים רבים באחד מבתי המשתה הגדולים ואף כי כבר היה לי לזרא לשמוע כל היום שיחת השותים יין למכביר ועז ונצחון על שפתותיהם, בכל זאת הקשבתי היום רב קשב כי באה השמועה מהנצחון הגדול, הראשון אשר נצחו הצרפתים באשכנז ואחד מהם הניס רבבות מחיל אויביהם, ידם עשתה חיל בַּקְרָב הראשון עד כי כעת תמצא ידם לחשוב את הימים אשר יארכו עד בֹאם שערי ברלין.  גם דבר גבורת יורש העצר, אשר עד הנה היה למלה בפי כל וכל אוהבי לעג ולצון שמוהו למטרת חציהם עתה היה אף הוא מרום ונשא.  בדברם ובהתהללם כה חד לאחד אמר אחד היושבים כי יפריזו מאד על המדה כי אמנם העיר ווייסענבורג אשר על ידה נלחמו לא עיר מבצר היא אף לא צבא רב היה שם כי אם כשמונה מאות מחיל אשכנזה נשארו בעיר לשמרה ואיכה הרבו בהם מכה לאלפים? – עוד המלה בפי האיש והמון רב התנשא בסופה וסערה וימלאו פניו קלון ואחדים בקשו לעמוד לימינו ואז התגעשו כמשגעים ויתנפלו עליהם ויכום מכה אכזריה ושוטרי העיר באו ויובילום אל בית הבור כי אשכנזים המה מרגלים את הארץ.  לשוא קראו בחזקה כי בתים להם בעיר הזאת ובתי מסחר ומלאכה ולא גרים, שומע לא היה להם כי הובילום בחזקה מבלי פנות אל דבריהם.  אני ישבתי בכל עת המבוכה ולא דברתי דבר אף כי ידעתי כי מישרים דברו האשכנזים, כי אני קניתי לי בכסף מלא מכתב עתי אשכנזי (אשר לא יתנו להם כעת מעבר אל הארץ, לבד מאלה אשר בעד ארץ צרפת ידברו טובות) ובו ראיתי כי לא כן דברו, אך בראותי כי גזל משפט נעשה לעין השמש אמרתי אף אני חלקי כי לא טוב הדבר לְעַוֵת משפט, הן הרשות נתונה לכל איש לחשוב כהעולה על רוחו, ובית המשתה הן לא שדה המערכה הנהו כי יפחדו פן ירפו ידי הלוחמים – ועל הדבר הזה באתי גם אני עד בית הבור כמרגל, ומי יודע כמה ארכו ימי שבתי שם, ואם יצאתי עוד לאור החיים, לולא קם לעזרתי ציר ארץ בריטאניה ובעמל רב הצליח חפצו בידו להוציאני לחפשי, למען אעזוב ביום ההוא את העיר בלוית שומרים עד הגבול – עתה אשחק בלבי על מעשי התעתועים האלה, כי כמשגעים המה בעיני אבל אז התחמץ לבבי מאד ודמי רתחו על העול הנעשה לעין השמש וקצפי זה ביא לי כאב ראש נורא מאד ולרגלו גם מחלת לב, אשר ענו נפשי יותר משני שבועות ולא נתנוני לאחוז בעט לכתוב לך עד מה.

הראית מה המה אלה בני הנצחון עושים?  ואף עתה כאשר יבֹאו יום יום שמועות רעות משדה המערכה, כי חילם יסוג אחור וְיֻכֶּה שוק על ירך בכל מקום פגעם באויביהם, בכל זאת התדמי כי רפה כּח גאותם? כי לשונם לא תתהלך עוד בגדולות וכי לא יספרו הימים עד בֹאם ברלינה? אך לא! מכתבי דעת אשר להם יַתעוּם גם היום בשקרים וכזבים ובכל מקום אשר הֻכּוּ שֹׁק על ירך ישמיעו להם נצחון גדול, ואם עוד יוסיפו לנצח כה במלחמה הזאת אז אספוק מאד אם ישאר להם שריד מכל חוגרי נשק.  זה הוא פרי הגאוה ואהבת הכזב, דמי בניהם מוגרים כמים והמה ישישו ויתהוללו.  האם גם בזאת יאמרו לתת חתית בלבב אויביהם? האם בשוררם בבית שירי הללויה על הגדולות אשר עשו צבאותיהם יחיו מתיהם ושוכני עפר יקיצו לקול התרועה לצאת שנית לקראת נשק? כשכורים יתהוללו עדי יפלו ודמם בראשם!

אולם אל תחשבי כי הדבר הזה העלה חמתי עד לבלי נוד להעם הזה, נהפוך הוא! לבי ידוה במאד מאד כי בני האדם לא ילמדו להשכיל, אך הבל יתפאר דוד דור כי יחכם מאבותיו, כי אין יתרון לדור האחד על רעהו, התאות תמשולנה באיש ובעם יחד, חטאת גאה וגאון תוריד ותשפיל עד עפר גוי ואדם.  איש מרמה יסבב בכחש כאחד כרבבות וישיבם עד דכא, ומה יועיל להאמללים אשר נגזרו מידיו אם גם אשמו בראשו ישוב ביום מפלתו? היחיו אלפי המתים על שדי קטל אם כל הארץ תריע תרועה גדולה על הבוגד: רדה והשכבה את ערלים?! הוא בזדונו והמה באולתם יחד על עפר ישכבו, ומי יודע אם לא עוד יקום ויתעודד ברב מזמותיו? הן לשוא יֻכֶּה עָם – מוסר לא יקח ואם אך ישכח רגע את המכות אשר הֻכָּה ברב אולתו ישוב וינהה כצאן תועה אחרי מורה מתעה.  אמנם מה אשתומם על העם הזה אם הלך אחרי ההבל ויהבל להאמין כי מרום ונשא הוא על כל, אם גם בני יתר העמים כה יחשבו; אם אדבר את איש והיתה ראשית דברו תהלה להצרפתים ותקוה טובה כי עוד תרום ידם, עד כי גם את הנעשה לא יראו ויכזבו במראה עיניהם.  הנה כי כן הוא ארח החיים, אם תחפוץ להיות מרום ונשא, אז הלל את נפשך ככל אשר תמצא ידך ואם בתחלה ילעגו לך אל תבהל כי לא יארכו הימים וכבודך יפרח.  איש גאון ישא ראש ויעריצוהו וענו לב ישפל וישפילוהו, כי בני האדם עוד טרם ידעו משפט; יבוא איש וידבר בשם האלהים ויאמינו בו, יתנשא איש ויאריך לשון בשם כחו וכמו נגיד יתנוהו.

לב רב העמים ינהה אחרי הצרפתים ועל זאת לא אתפלא, כי אמנם העם הזה היה כבר לשם ולתהלה ולתפארת בעת אשר ארץ פרוסיא תתנער זה עתה מעפר, וזה דרך כל האדם  לכבד את העשיר ולבזות את העולה פתאם משפל מצבו, כי יקנאו בו.  בני האדם למרות כל תאותם לחדש חדשות אך מחזיקים בישן המה בכל כחם, לא אחד יתעורר על עשיר אשר עשרו בנחלת אבות בא לו לחלל שמו וכלם יריעו כעל גנב על האיש אשר בכח ידו עשה לו חיל, אף כי יתר שאת וכבוד יאתה לאיש אשר ידו מצאה חיל מאשר לאיש אשר לא עמל בהונו ורק אבותיו מצאוהו בעמל או במרמה למענו והוא יאכלנו.  אבל גם אחיינו העברים לב כלם יהמה לעם צרפת, כלם יערכו בלבם תחנה בעד שלום הארץ הזאת ויקללו בלבם את ארץ פרוסיא המתנשאת, וכמוך, אחותי, כן כמעט כלם יחשבו כי אך מארץ צרפת לנו תקוה נשקפה לאור באור החפש והמשפט ואם הארץ הזאת תוסר מגבירה אז נהיה עדי אובד.  אבל לא על אלה האנשים כי ישגו ויואלו לבלי ראות נכוחה יצר לי, רק עליך.  אליך לשפוט מישרים! וראה זה מצאתי כי כל אלה אשר לא דעת להם בדברי הימים ולא בינה במשפט קורות הדורות כה יחשבו, רק אחד מאלף היודע בינה לאתים אחרת יחשוב.

בני עמנו נואלו כלם לחשוב כי ארץ צרפת היתה הראשונה אשר נתנה משפטים צדיקים לאחינו וישגו מאד, כי רק אל דרך ארץ הוללאנד ובריטניה למד, ובלחמה מלחמתה את עריצי מושליה אש דכאוה וימצאו חפץ באחינו כי ילחמו על יד ימינם קרבום בשתי ידים, אבל לא עתה תקוה נשקפה לנו מהארץ הזאת ותהו להפך.  בני הארץ הזאת אשר רֻבָּם מכורים המה לעבדי עולם להכהנים במקדש אמונה הקאטולית, אשר בכל דבר הבל נפשם חפצה, אשר יראו בבקר בבקר אותות ומופתים בשמים ובארץ, אשר ינהרו לרבבות לכל מקום אשר יאמרו להם: ראו שם יֵרָאֶה מופת, אשר מרביתם לא ידעו אף קרוא כתוב ואך בני הערים הגדולות שגבו מהם, ויען כי עיני בני הארצות האחרות אך אל הערים הגדולות נשואות ובראותם את פאריז, מארשיללא ודומיהן לכן יאמרו כי כל הארץ עלתה במעלות הדעת, ובאמת שפל העם הזה במצב הדעת ככל העמים השפלים, כי כהניהם ירדו בהם ולא יתנום לפקוח עיניהם. – בני הארץ הזאת לא יאהבו את בני ישראל בלבם ואך תמצא ידם ועשו להם רעה כדרכם וכתאותם מאז.  אך זאת היתה לאחינו בארץ הזאת, כי מספרם מעט מאד ולא יעלו אף ההמון עליהם, ורק בהערים הגדולות ימצאו משכנות להם ובערים הגדולות נקל מאד למצא מנוחה, כי שמה לא תמצא יד ההמון לגזול משפט לעיני השמש, ועוד זאת כי המה רֻבָּם אצילי הארץ ואילי הכסף, על כן היו שלוים עד הנה, ולא מאהבת הצרפתים להחפש ולא מרב הסבלנות אר תקנן בלבם יעשו כל אלה.  לעד נאמן תעמוד לנו ארץ איטאליה אשר רק באשמת ארץ צרפת ומושלה עוד תֻּכֶּה לרגלי האב ברומא, רק בני צרפת יסוככו עליו לבלי ילקח שבט מושל מידו ולולא המה כי אז כבר היתה הרוחה להעם האמלל הזה, ואף המה בקנאתם לאמונתם יהיו עליו סתרה ויקריבו את בניהם וכספם להמלך הזה.  ואם ישוב מושלה מננצח מהמלחמה הזאת אז יטה ידו על הארץ הזאת ויכריעה וידכאנה שנית תחת רגלי האב-המלך, ובשאת האב ובשאת האב וקדושיו עמו את ראשו אז לא תהי עוד תקומה לכל מבקשי חפש ומשפט, כי גם בארץ אויסטריא אשר זה לא כביר הצליח בידי העם ברב עמל וכעס ומכאובים לתת משפטים צדיקים בארץ, גם בארץ הזאת עוד לא הכו המשפו והחפש שרשיהם, והשרים וְרַבֵּי הממלכה אויבי החפש מאז, עבדים נרצעים לקדושם, המה לא ישקטו ולא ינוחו לעקר את המשפטים החדשים משֹׁרש.  ואך עתה כאשר ריב להאב ברומא בארצו ישגו אוהבי החפש חיל בארץ ההיא, וברגע אשר ישוב מושל צרפת בשלום לארצו תשוב המלוכה להאב והעבדות לארץ אטאליא ואוסטריא גם יחד, ומי זה לידנו יתקע, אם לא יוקמו מזבחות להעביר בהם פושעים ויהודים באש בעוד שנות מספר כאשר עשו לפנים בגבור יד היעזואיטים.  לא מגורת שוא היא, כי לא כארצות אשר על משפחת הגערמנים יחשבו ארצות משפחות הרמאנים הנה.  בארץ הוללאנד ובריטאניה לא יצא משפט כרגע, ימים רבים ילחמו עדי יותן חק חדש, אך כאשר יצא לאור אז הוא כסלע איתן; לא כן בארצות האלה, פה בסופה וסערה דרכם, יוציאו משפט בשאון ויסירוהו מבלי משים וגם בארץ אוסטריה אשר אחות היא להן באמונתה, גם היא בדרכיהן תבחר.

אמנם רבות סבלו בני ישראל בארצות גרמניה, צרות רבות ונוראות, אך בהן יחל עתה אור החפש והמשפט לְהֵרָאוֹת ואם אך יגיה אורו אז ילך ואור בבטחה ושלום יהיה לנו, לנו תקוה נשקפה אך מארצות האלה אשר שונאים המה ולוחמים נגד האמונה הקאטולית אויבתנו בנפש, ומה לנו לשאת עין אל העבר, לנו לשפוט מההוה על העתיד.  גם תגבר יד אשכנז אז יצא שם משפט אמת לאור, כי אך באשמת ארץ צרפת אשר נחרה בה תמיד היתה הארץ הזאת לקרעים ויבעלוה אדונים רבים ואכזרים, וברב עֻזָה כן תרום במשפטה, כי לא עד פי כהנים מחזיקים בתרמית תחק חקיה ולא זדים זרים וגרים בה ינחלוה; כהניה בקרבה אך לאמונה ולא לממשלה נקרא, והמה בני הארץ, לא ככהני הארצות האלה אשר המה גרים זרים ברוחם ודרכיהם לעם הארץ ואין להם ממשלה מבלעדי ממשלת האב ברומה ואין להם חפץ אחר מבלעדי החפץ להרים לו קרן וגם אם ישימו שמות בארץ מושבם לא ישימו לב, הנה זאת חקרתי בהתבונני לדרכי ארץ צרפת ובשומי לב לחקר קורות הדורות וְאַתְּ בחני דברי אלה, ולא תמהרי להוציא משפט.

עוד ימים אחדים אתמהמה פה ואז אודיעך אנה אשים פני.

                                                                                                                                                      אחיך.

 

ז'

יום השלשים לירח הששי.

אדוני הרופא אוהבי ואהובי!

חיי מידך נתנו לי ועל כן עלי לעשות ככל אשר תאמר, אף כי לא אדע עוד אם איטיב לאיש בחיי, ולנפשי לא אמצא בהם עוד כל חפץ.  מאז קמתי משכבי הנני שבע רגז, אתעורר ואתגעש על כל דבר, מבלי אשר אשיש באשר ימצא חן בעיני, וזאת לא היה דרכי לפנים.  הורני נא אתה הסופר יצורי איש ועורקיו על פיהם תשמיע משפטו האם בריאה חדשה נבראתי?  האם בעת חליי את אשר לא הייתי הייתי, איש אחר ולו לב אחר ורוח אחרת? או אולי עוד לא סרה המחלה מלבי, עוד תאחז בצפרניה את מורשי לבבי ותפלס להם דרך ובסורה אחדש נעורי כקדם? אם אמנם לא אכחד כי לא ינעם לי לשוב ולהיות כבימי חרפי ולראות שנית חיי סופה וסערה, חיי נדודים וכעס ומכשול לב כאשר חייתי, אך החיים האלה אשר נִתְּנוּ לי כיום לא אוכל כלכל.  בחזקת היד צוית עלי להפרד מעל אחותי, חלקי וששוני בחיים ואשמע בקולך, כי ראיתי כי תמס אהלך בששוני עמה, חברתה לי כאור נר אשר ישמח בלחכו לשד השמן עד יסוף וידעך רגע.  רבות מחשבות הרביתי מאז נפרדתי ממנה על הדבר הזה ועל עפעפי צלמות, לא אראה נכוחות, לא אדע פשר, רק זאת אדע עתה ברור כי אהבתי בלבי לא נדעכה אף בהודעי כי אחותי היא, אהבתי אשר אהבתיה כאיש זר עוד תשוב ותתעורר לפעמים ותרעיש מורשי לבי ותצת שלהבת בדמי עורקי, ואתקצף על המקרה אשר נתנה לבת לאבי וכמעט אתמרמר על אבי אשר הביא עלי את הרעה הגדולה הזאת בהיותו לאב גם לה.  כמסיג גבולי הנהו בעיני, כשודד נחלת שפרה עלי, ובכל זאת בעת חשבי כי אחותי היא, תרחף תמונתה לעיני כמו נכריה היתה ואנשק צלמה בדמיון ואחבקה בחזיון הלב לא כאח את אחותו.  אפחד מאד, כי לא תבין הגיגי ולא תדע רוחי, כי אתה אשר לגלגלי הדם תביט ותספור צעדיהם ותתבונן למרוצתם ומראשית תגיד את הרגשות אשר תבאנה לרגלן, אתה תראה את התאוה כאד תעלה מגלי הדם הנשרף בְּחֻמוֹ ותפרידנה ותחלקנה לחלקיה, תביט לראשיתה ותראה אחריתה ותארה לא יהי לך למחזה נחמד ואולי גם לגעל נפש, כי לא ישיש איש על יפי הילד היולד בראותו גיחו מרחם ואף כי לא תנעם לו תמונה יפיפיה בנתחו אותה לנתחיה ואת עצביה ועורקיה אשר הדם כבר קפא בהם ויהי לזעוה ביד יקח, אבל לי תֵּרָאֶה התאוה כילד פורח, כיונק משעשע, לא ראשיתה ולא רחאיתה תראינה לעיני כי אם היא ביפיה תקח לבי, תקחנו כלו ותרעישנו לרגעים.

עתה אבין לחכמתך הרבה כי ראית האותיות לאחור ותרחיקני מבית חיי רוחי, כי אמנם אסוק מאד אשר לו נותרתי עוד יחד עמה אם לא הוספתי חטא על פשע  ושגיאה גדולה מכל השגיאות אשר כאבן מעמסה תכבדנה על לבי, אם לא השמעתי באזניה הטהורות דבר אשר לשמעו אחז בשרה פלצות וְתֻמַת לבבה העטתה כלמת עולם, כי אם שפלו ידי וכחי סר, אבל התאות בקרבי לא השחו ראשן ועוד להן תוצאות דרך פתחי פי עת תתגעשנה כסוס שוטף.

האמנם צדקו המחוקקים בהרחיקם קרובים ובקרבם אך רחוקים? האם לא יחיו החיה והבהמה בשלוה והשקט אם גם לא ישימו לבם לאב ואם? האמנן טובה החקה הזאת מהחקים הרבים אשר בני האדם המציאו להם לענות נפשם? שקר בפי האומרים כי התאוה לא תתעורר בלבנו לקרובינו! רק החקים יבדילונו וזאת אחזה מבשרי.  האין די לנו בהצרות והפגעים אשר ידי המקרים תחלקנה לנו באפם כי עוד נוסיף עליהם בידינו? הורני נא, אדוני! ידעתי כי תענני כי לא טוב הוא להבנים אם יתערב דם קרובים יחד ורבות כאלה אשר תמציאו למען הצדיק את החקים, אבל אספוק מאד אם לא את ההפך הוריתם אותנו, לוא יצאה חקה כי רק בקרובינו נתערב.  ואם גם אמת תהי בפיכם כי אולי לא טוב הוא לבנים יולדו, אולם הגם שמתם לבכם לכל צרה שלא תבֹא על הבנים, האף נתתם חקים לבל יראה זרע איש מֻכֶּה במחלת הנכפה או במכאובים רעים כאלה אשר אבות לבנים ינחילו מחלתם? האף אמנם חק כי יבֹא איש איש אל הרופא בטרם קחתו לו אשה כי יבקר מומיו פן יוליד בנים למחלה ומדוה? או האם עלה על לבבכם לאסור אסר על איש מצוק הנולד וגדל על ברכי המחסור ומחיה אין לו ומלאכה וחכמה לא למד אף כח ידיו אין אתו להחיות נפשו, לבל ירבה אביונים באדם לבל יוסיף אמללים חיים בצער ומחסור ונקיון שנים ופשע ומורא מפני חמת המשפט? מחצית האנשים ידועי חלי המה וישאו נשים ויולידו בנים ומחציתם השנית לא יראו שכר לעמלם וזרע רב יביאו לעולם, ורק אחד מאלף הוא אשר לא יד המחלה ולא יד המחסון נגעה בו, ובכל זאת איש לא ישים עליהם את לבו, ואם יאמר איש לאחותו האהובה לו יתר מכל הנשים אשר בתבל "אשתי אַתְּ" אז הוא חוטא ופושע.  כמעט ישצתומם לבי בתוכי ואומר כי מראש ומקדם נוצר החק הזה אך למעני, אך למען דכאני באחרית ימי חלדי, או למען דכא אמללים רבים כמני, ככל החקים והפקודות אשר אך בכבלי ברזל יאסרו ידינו וישימו כבלים על רגלינו למען מרר את חיינו.  המשפט בן הוא להדעת והחקר ואלה המה ראשי יריבי בני האדם, המה אבות כל פגע ומדוה.  החקר יפקח את עינינו לראות את הקרוב לנו ועד לתכלית הדבר לא נגיע וטוב טוב לנו לוא לא ידענו מאומה מאשר נדע אך מעט, אשר זאת תוליך אותנו תמיד שולל; הדעת קצרת ידים היא להראות את הבאות אשר תקרינה לרגלי הרעות אשר תראה לנו ובכן תלמד ידנו ללחום במקום אשר טוב טוב היה לנו לאסוף ידנו.  לא אתך איש ישר אריב, אך את הדעת מוליכתך בדרך, היא הורתה אותך לפדות איש מרדת שחת, אבל לוא הראתך כי לפעמים טוב עשית לוא נתת את האמלל לעבור בדרך שאול אשר בו כבר נתמכו רגליו.  גם לעזרתי חשת להציל ממות נפשי, אך חכמתך עמדה לך, אבל האמנם הטבת עשו בתתך חיים לעצמות יבשות, בהרגיזך שוכן קבר מירכתי בור ותשלחהו לנדוד על פני תבל להרגיז נפשות? או אולי אל עזרתי ולא טובי נוכח פניך שמת בצאתך לעזרה לי, בגזלך מנוחתך בלילות ובשכחך מאכול לחם יומם, למען תתחקה על שרשי עורקי ותהלוכותם ומרוצתם וחֻמָם, לא את נפשי בקשת להציל כי אם לבחון ולדעת מה רבה חכמתך ומה כחך להחיות מתים, ואני אך כחמר על האבנים הייתי לפניך? האמנם כזאת חשבת? דבר אמת השמיעני, נפשי תמאן לטפול עליך חטאת כזאת; אבל אם כה עשית ינוח לבבי כי לא את הדעת עוד אריבה, כי אם את אלה אשר עשוה לכלי חפץ לחפץ נפשם.  ועתה שלחתני ואלך.  צדקת בשלחך אותי, זאת יאמר לי לבי, כי לולא זאת מי יודע אם לא הייתי היום למורא וזועה גם לאחותי כאשר הנני לנפשי על רוב פשעי, אבל מה לי החיים האלה? לחידה הזאת מצא לי פשר, תן בלבי חפץ ובידי כח לחיות ולבקש חיים ואז גם אני אודך ואומר לך כי מחיה מתים הנך.

                                                                                                                   לדברך ייחל עבדך המת בחיים...

 

ח'

יום העשרים לירח השביעי.

ידידי ואוהבי!

הנה על דברתכם, הרופאים, טובים מאד לבני האדם בתי הרחצה, שבם נחמם גויתנו עד מאד ופתאֹם לפתע שטף מים קרים יעבר עליה, תמורת פתאם זאת אשר לבוא לעורקינו, אשר בְּחֻמָם ירחבו ובקר להם יצערו, תרגילנו לשאת תמורות הקור והחום לבל נירא מצנים ופחים.  אם באמת כן הוא, זאת לא אדע כי לא נסיתי באלה, אך מכתבך היה לי כשטף מים קרים אשר פשטפנו פתאם בעת חֹם. לבבי היה חם בקרבי מאד בכתבי לך המכתב הראשון ולמרות חפצי לכתוב לך רק אהבה וידידות ולתאר לך את הליכותי ומצבי כאשר פקדת עלי, הנה השתוננו כליותי לאט לאט ואריב עמך, ואדמה כי תמהר לרחוף בנקיון כפיך ולהראותני כי את טובתי חפצת וכי לא בך האשם אם דבקה בי התאוה הזרה ותמרר חיי, אבל אתה באת ותתן עלי בקולך ותאמר בשפה ברורה כי דבר אין לכם עם תאוֹת שוגים ותועים כמוני, כי אתה תעשה את אשר נטל עליך, תעבוד לדעת כעבד נאמן וכל אשר תצוך תעשה, אתה למדת לגהות מזור ולרפא מחץ וכה תעשה, ועתה תשלחני אל רופאים אחרים אשר חכמתם היא לרפא שברון לב או תאות זרות למען ישיבו לי ששון ישע לרוחי, באחת, נֵעַרְתָּ כפך מתת לי כל מענה על ריבי את החקים באמרך כי לא מחוקק הנך ולך לא הֵרֵעוּ החקים מעודך ונהפוך הוא כי היטיבו לך מאד, כי לולא זאת מי יודע אם לא כבר שלח צר ואויב יד בחייך או בביתך לולא החקים שהיו בעזרתך, ומעודך לא התאוית לחקים אחרים על פי תאותך, כי על כן לא תבין גם לתת מענה לאיש אשר רוחו ותאותיו זרו לך; אמנם מירשים שפטת כי לחולה כמני אשר בתחלה גזל מרופאו ירחים רבים למען ישיבנו אל החיים, וכאשר הצליח חפצו בידו ויחלצהו משערי צלמות עוד יאמר לגזול עתותיו ממנו בדברי ריבות ובשאלות, כי לחולה כזה אין טוב בלתי אם לשפוך שטף מים קרים ברגע אחד על פניו ויבהל ויסוג אחור, וכמעט הצליח חפצך בידך כי ברגע הראשון אשר קראתי מכתבך גמרתי אֹמר באפי לבלי דבר אליך עוד דבר, כי אך רופא גויות אתה ובשערי הרוח לא באת, אולם אחרי כל אלה שבתי מהר ממחשבתי, כי אמנם רב כחכם, רופאים, לשים מתג ורסן באף החולים ולהטותם לחפצכם, וגם אני אשתומם עתה על נפשי, איך נשאתי עול אדון מכביד עֻלוֹ כמֹך ולא מריתי פיך אף רגע וכל פקודותיך ומצותיך שמרה נפשי, על פיך יצאתי וישבתי, אבלתי וישנתי, אבל הכח הזה לך הוא רק בעת אשר תתיצב חי לפני, אך במכתבך קצר כחך לרדות בי.  וכמעט יאמר לי לבי, כי גם אתה לא רגזת בלבך כאשר רגזת במו עטך, אך למען הפיל עלי פחדים ולהסב לבי אחורנית מאחרי הרעיון הזר אשר לא יתן מנוחה לי ולבל אוסיף הרבות שאלה דברת קשות כאלה.  כמעט אחזה בפניך כי תשחק עלי על כי מצאתי חידתך, אפס כי עליך לזכור גם זאת כי חליפות לרוחי, כי אז במכתבי נדכה ונאנח הייתי וברגע הזה שב  רוחי ולא אערבך כי כה אהיה אחרי רגעים אחדים, ואם גם יצלח בידך להפחידני ברגע הזה אז אשוב ואפקוד עליך ברגע הבא, כי על כן אשוב ואכתוב לך ואגלה את אזנך דבר אשר לא יעורר חמתך, הדבר הזה הוא כי זה ימים אחדים הונח לי מעט מעצבי ורגזי, וגם התאוה אשר אתה בשם "זרה" תכנה לא עוד תענה נפשי כמקדם, רק בעת אשר במאסר הייתי וכאשר עניתי אחרי כן במכאוב לב ימים אחדים ולא יצאתי החוצה, אז רב מאד יגוני ועתה הונח לי; מי יודע אם לאֹרך ימים?

פחד שוא פחדת, פן אדבר דבר באזני אחותי כאשר דברתי לך.  קרא מכתבי בידה ותראה ותשתומם כי אדבר אליה על גוי ואדם, על ריב משפחות ועל זרוע מושלי שקר ואין אף שמץ דבר מרגשות רוחי, כי על כן הציקני רוחי לדבר אליך דבר כאשר עם לבבי למען ירוח לי ולבל יפרץ לי דרך למרות חפצי בדברי אל אחותי, ואחרי אשר רבתי אליך ושפכתי כל שיחי עלי הגליון רָוַח לי הרבה, אם כי לא אכחד אשר לא אקוה כי התאוה תמות בלבבי, נפשי יודעת מאד כי אתי בדי שאול תרד ובלילה בלילה כאשר אקיץ משנתי ואתהפך מצד אל צד, אז יענוני עשתונותי מאד.  נוראה היא ענות נפשי בלילה כאשר איקץ, כמו חרדות תלבש נפשי ואפחד מבלי דעת מי או מה יפיל עלי בלהות... להקיץ ולחכות עד כי יסגרו העפעפים שנית רעה חולי היא, כאשר מר מאד להקיץ משנת עולמים ולהתהלך כצל ולחכות עד אשר תסגרנה העינים שנית לנצח, אשר תקצר יד כל רופא מפתוח אותם שנית.  הנה שבתי לדבר במר נפשי ואני אמרתי אבליגה אבל הוא קשה ממני.  ואמנם תשים לנגד עיניך את עָצְמִי בתבל הזאת, מה אני ולמה הנני חי? איש בלי כל חפץ ותאוה (לבד מהאחת אשר תהפך לו החיים לבאר צרה) בלי כל מפעל ומעשה, בלי דעת להיטיב לנפשו ולרעיו, נרדף מנגעי לבבו, נגוע מזכרונותיו, מתהלך כמת באשמיו, אשר קברו הפליט נבלתו!... אנא, רופאי! רפא נא את נפשי כאשר רפאת רוחי, עוץ נא עצה אולי תוכל להורותני דרך אשר אמצא חפץ בו בחיי, ואם לא ינעם לי אכול ושתות וכל תענוגי החיים לזרא לי אולי אמצא ענג לרוחי וֵאֲחַיֶנוּ... אשים קנצי למלי לבל אעלה שנית אפך ולעצתך ייחל

                                                                                                   האמלל אשר מידך הוא חי...

 

ט'

בערלין, יום י"ח לירח החמישי.

אחותי היקרה!

הלא תראי בראשית מכתבי כי מהעיר אשר אַתְּ אמרת אלי ללכת שמה למען אִוָכַח לראות כי גם המה יהיו כשכורים ויתהוללו ויתהללו בגבורת ימינם ולא עוד אטפול חטאת על הצרפתים למודי הנצחון על אשר בטחו בגבורת ימינם, הלא תראי כי מהעיר הזאת, עיר הנצחון אכתב אליך כעת.  אמנם לא בעבור זאת באתי אני הנה; כאשר לא צדקת אַתְּ בנבואתך, כי אמנם מהלל הצרפתים  ובטחונם לנצחון גדלו מאה פעמים עוד בטרם החלה המלחמה מאשר תשמע עתה בעיר הזאת, אף כי כגבורים שבו בניה, כגבורים אשר השיבו מלחמה שערה אשר כמעט לא נשמעה כמֹה בכל הארץ ובכל הגוים, מלחמה אשר בה יְדֻכָּא עם גדול ומהלל בגבורתו, עם אשר לו כסף וחיל למכביר הרבה יתר מאשר למדכאו, והעם הזה הֻכָּה שוק על ירך וכמאה פעמים חדש את המלחמה ובכל פעם הֻכָּה אחור בחרפה ובוז ואף לא פעם אחת, אף לא פעם אחת הצליח לאסור המלחמה.  מנוסת חרב נסו צבאותיו עם שריהם ומושלו הובל שבי ואדיריו וכל חיליו עמו.  מפלה כזאת לא נשמעה מאז משל מושל ומאז ערך עם מלחמה על עם אחר, ובכל זאת לא תשמע קול העם הזה ברעו, לא תראה שמחת הנצחון על כל פנים, רק זעיר שם זעיר שם, ואם גם ישמע קול ענות שמחה אז תשמע לעומתו מיללים על הנופלים במלחמה וגם על השונאים אשר נפלו בחרב תשמע אנחה לא לעתים רחוקות, ואף לא אחד ממאה יעריץ את המושל ואת יועציו ושריו אוסרי המלחמה על התשועה הגדולה הזאת.  אמנם אל תדמי כי בדבר הזה אהלל את העם הזה ואנשאנו על הצרפתים עם חרמו, לא זאת! בזיתיו בלבי בראותי את ההמון העומד בכל רחובות ובחכותו לראות את השבים מצבא המערכה מעביר תחת שבט המשפט את המלך והשרים והחיל ויבקש חשבונות רבים: מי יראה שכר לעמל הרב הזה ולמען מי שפך הדם, אם למען העם או למען המושל? ככפויי טובה המה יחד בעיני! הנה עם אויב לו מאז קורא עליו מלחמה ולוא מצא ידו כי אז מכר אותו לעבדים ולשפחות, כי אז הֵשַׁם ארצו בלי חמלה ויורידו משאתו וגם שם עם גזל ממנו והנה מלכו ושריו יצילום בעת צר ותחת לברכם שבע ביום ישפטו מעשיהם.  הנה זאת היא חטאת האהבה אשר יאהב איש איש בעם הזה את נפשו יותר מעמו ויחשוב לו זאת לצדקה.  להצרפתים שם עמם קדש ובעבורו יקריבו כל יקר להם, בנפלם יבכו לשבר הראץ ולא לאבדן הכסף, ובהצלחתם יריעו תרועה גדולה על רום העם כלו והנה עתה נכבדים בעיני בתהלת נפשם שקר בגאותם ורום עינם הרבה יתר מהעם הענו ומבקש משפט הזה.  בראותי כזאת אשתומם יותר על הנצחון הגדול אשר נצח השר הראשון בממלכה הזאת את עמו כי תנו כספם ובניהם למלחמה מהנצחון אשר נצח את אויביו.  לא אספוק עוד אף רגע כי לו לדברי העם הזה שמע כי אז לא הרים איש את ידו גם בעמוד הצר לפני שערי העיר.  העם הזה לא ידע בנפשו מה כחו, או אולי שפל המדרגה אשר עמד בה ימים רבים לעמת העמים שכניו דכאה בלבו כל רגש כבוד ואהבת הלאום.

אבל אני לא לזאת באתי הנה ולא עליהם אביט עוד, כי אם בעצת הרופא אשר כעצת האלהים היא בעיני, שיעצני לשוב ולהתחקות על שרשי רגלי אַחי בארצי לראות מה המה עושים.  אם פרקו כבר מעליהם עול סכלותם והסירו כבלי אמונות ההבל, או עוד ינהלם לחפצו כל חנף ומרע ועודם תועים ונתעים כמקדם.  שמה אשים פני, ואולי עוד יצלח בידו להיטיב ואם גם לאנשים מספר ואז אדע כי לא עוד ככל ימי חיי תעיתי בהבל.  דרך הארץ הזאת בחרתי דרכי כי ממנה יצאה השכלה ודעת לישראל, כי על כן אתבונן לדרכי עמי בה אולי אצלח לטעת נטיעים כאלה גם על אדמת ארץ מולדתי, וכבר נודעתי לרבים מראשי חכמי העיר הזאת וכבר לקחתי עמהם דברים, אבל עוד טרם אדע עד מה והיה כאשר אבחר משפט ואשמיענו לך.

עתה אולי באה העת אשר אולי תמצא דיד להיטיב בכספי לאחרים.  שלחה לי חמשת אלפים על שם מי-זהב.  אתמול נתתי מכתב לאיש בן ארצי ואשלחנו לונדונה והבטחתיו כי תהיי לו לעזר, אשר על כן אשמיעך משפטו למען תדעי מי הוא.

האיש הזה חלפן שמו, הוא בן לאחד החזנים בארצי ומנעורי למד לשיר כדרך החזנים ויעזור על ידי אביו ויהי נער שובב ככל הנערים בגילו ויחטפוהו שוטרי הקהל ויתנוהו לעבוד עבודת הצבא והוא בן ארבע עשרה שנה אבל אביו ואמו התאששו לבלי תת את בנם יחידם להגלות אל ארץ רחוקה ויתנו כל אשר להם בכסף וינבוהו ויעבירוהו את הגבול בשק ויביאוהו אל ארץ אוסטריא מקום מקלט לפני עשרים שנה לכל בורח מעבודת הצבא הקרוב על הגבול.  הנער אשר לב מבין היה לו מֵאֵן לשבת בבית המדר שוילך אחרי המנגנים בכלי שיר מבני ישראל אשר מוצא למחיתם ימצאו מהחתונות ויגלה כשרון נעלה בו על כי התעורר אחד מהמנגנים, איש עני ואוהב את מלאכתו בכל לבו וישלחהו לעיא וויען להשתלם בלמודים.  וגם הרבה למד בחכמה הזאת, הרבה מאד עד כי השתוממתי בתחלה בשמעי אותו מנגן לפני והתפלאתי עוד יותר כי משכיל זמר כמֹהו יצפה לנדדבת נדיבי לב.  ובייען עיר אשר עשיריה היהודים רבו כארבה והמה יתמכו בימין מבקשי חכמות כאלה בהן יתפארו נגד העמים, נמצאו לו עוזרים רבים ואיש איש נתן לו מדי חדש בחדש את נדבתו אשר הספיקה לו לכלכלו בלחם כאחד מבני העשירים, והוא אם כי עשה חיל מיום ליום בלמודיו אשר למד מגדולי חכמי השיר בעיר ההיא, ובכל זאת הלך מדחי אל דחי בדרכיו ויפזר כספו להבל במשתה את רעים, ואחרי אשר קבץ ביום הראשון לירח את הכסף לא הספיק לו עד היום השלישי ואז לוה תמיד וישלם פי חמש, והדבר הזה הפריעהו לא אחת ולא שתים מלמודו ויחל ללכת שובב בדרכיו ולזניח את חכמתו ואת מוריו.  מלה היא בפי כל דורשי חכמה כאלה כי אין בידם הכח לקבץ כסף, והמלה הזאת היא שובבותם לפזר כל אשר בידם ולהיות אחרי כן למשא על רעיהם, וכמה וכמה מבעלי כשרונות נעלים היו אחרי כן עדי אובד.  אחד מאלה היה גם האיש הזה כי לא הכיר את אשרו כי גבירים ונכבדים תמכוהו בנדבת לב ויקש ארחותיו עדי נודע הדבר למיטיביו ויסתירו פניהם ממנו, ותהי לו עת צרה נוראה מאד, כי גם לחם צר לא מצא לו ואת למודו לא עוד כלה.  המקרה לא אך חבלים יחלק באפו כי אם גם טובה רבה יתן לפעמים לאשר בחר בו, וגם לאיש הזה הופיע המקרה על דרכו: ויהי היום וישב בתוך קהל גדול הנאספים לשמוע מנגינות פורט על פי עוגב, איש צעיר ליצים אשר מצא חן בכשרונו בעיני כל שומעיו, לבד רוח חלפן לבדו לא הרגיע וישמיע בפה מלא, כי לא ייטיב נגן ואך מבלי דעת יהללוהו מהלליו ויחל לריב גם את היושבים סביבו על דבר הזמרה והחכמים הגדולים, ויתן לשמצה שם אחדים מהם ויפריע בקולו רבים משמוע המנגנותי וישרוק בשפתיו לאות בוז להמנגן ועל כן העלה עליו חמת היושבים אצלו ויקם שאון בבית ויאמרו להשליכו החוצה, אך הוא רב בחזקה גם את שוטר בית המשפט ויאמר כי לו המשפט לחות דעתו ולשרוק בשפתיו כאשר לא תמצא הזמרה חן בעיניו כאשר המשפט להאחרים למחוא כף ולהריע מבלי דעת, כי כל אלה אשר ישישו על המנגן ונגינותיו חסרי דעת חכמת הזמרה הנמו – וכאלה רבות קרא בקול גדול.  לא רחוק ממקומו ישבה אחת הגבירות צעירה לימים, אשר הטתה אזנה להריב ותלחש דבר באזני איש זקן היושב לימינה.  האיש הזקן הזה היה אחד מהנודעים בעיר לעֹשר ולכבוד ובביתו מצאו כל היודעים חכמה או מלאכת מחשבת מסלות, והוא תמך בידי דורשי דעת ומלאכה ביד נדיבה, וגם הצעיר לימים אשר הראה כשרונו בפעם הזאת היה אחד מאלה אשר מצאו מחסה ועז בביתו.  הוא קרא את החלפן אליו וישאלהו: מי הוא? –

– בעל כשרון אמלל – ענהו ברעש וברגז – בעל כשרון אשר איש לא ישים אליו לבו לתמוך בימינו יען כי בעל כשרון גדול הוא ויפחדו פן יעיב בגדלו את מאורי האור אשר אִמְצוּ להם; הגבירים יתמכו בימין צדקתם רק במקום רואים, רק את אנשים אשר בהם יוכלו להתפרא ולא אלה אשר חוננו באמת מידי הטבע בכשרונות נפלאים, ואף עוד יאמרו להכביד אכפם על כל מבין ויודע כי ידבר אך כרוחם וימחא כף בעת אשר יצוו, ואם יעיז איש להשמיע דעתו אז יאספו עליו קהל גדול לרגמו אבן.  אבל אני לא אֵחת מפני השקר, אף אם כל עשירי העיר יתמכו בימינו, ואם אין בידי לעלות אל על ולעשות לי שם כשם אחד הגדולים בחכמה, הנה לא אכלא שפתי מחלל את אשר לא נכון לו הכבוד – כאלה דבר רתת והגביר שמע במנוחה ויאמר לו בשפתי רצון: למה תרבה שאון פה במושב קהל גדול אשר לא יתן ולא יוסיף לך מאומה, הרגיע רוחך ושב במנוחה, ואם כל דבריך אמת המה אז ימצא גם לך גואל ומושיע, בוא אלי מחר ונדבר עוד – וביום המחרת כאשר בא אל בית הגביר אבן-יקרה וכאשר הראה כשרונו לפני בתו, היא הגבירה הצעירה לימים אשר ישבה אתו ואשר גם שמה נודע בשערים בדעתה פרוט על פי העוגב, פנה לו חדר לשבת ויאמר לתת לו את כל מחסורו ביד נדיבה, גם מורים גדולים חכמי לב בחכמה הזאת שכר לו, ויום יום בלה שעות רבות בחברת הגבירה כי יחד נגנו בכלי שיר.  כשנה תמימה ישב בבית ההוא בכבוד גדול כאחד מבני הבית, ויעש חיל בלמודיו וכלם הכירו כשרונו כי גדול הוא מאד ומוריו נבאו לו גדולות אם יוסיף לעשות חיל עוד שנתים כאשר עשה חיל עד הנה ויהיה לשם ולתפארת בארץ.

 

נדבת לב בני הבית אשר התאמצו להשכיחו כי נכרי הוא שם ועל כן קדמו פניו תמיד באהבה וכבוד, דברי המורים אשר נתנו תקוה טובה בלבו כי עוד מעט יהיה לגדול בארץ והתהלכוֹ תמיד את נדיבים ואדירי העיר, כל אלה יחד הרימו לבבו עד כי גאה מאד ויתן את לבו כלב אחד בני הגבירים, הרבה לפזר כסף מבלי זכור כי אך בחסד ימצאנו, וישפל ערך כל יודע נגן, כי אך הוא האחד ואין שני לו בכל הארץ וצר לו מאד על הכסף אשר יפזרו על יתר המנגנים כי המה לא יצלחו לכל מלאכה.  כל אלה נתנו תוגה בלב הגביר, אך עוד לא בא עמו במשפט, אבל לבבו רם מאד מיום ליום עד כי ערב לבו לדבר אהבה באזני בתו בשבתם יחד.  הנערה אשר היתה נודעת בעיר ביפיה ובכשרונותיה אשר אין ערום להם ובשמה, ומאה רבבות שקל היו נכונים בידה ועל כן קדמו פניה רַבֵּי העיר, ואף אחד מראשי אציליה חשב לו זאת לכבוד ולאֹשא מאד נעלה כי תבחר ללכת אחריו והיא לא נשאה עוד נפשה לאחד מאלה, גם לא הרהיב אחד מאלה עז בנפשו לדבר אליה כזאת בשפה ברורה.  היא בשמע ה מפיו כזאת נבהלה מאד ולא מצאה אוֹן לענות אותו דבר, והוא חשב זאת לאות לטובה כי גם רגשותיה תהימינה בקרבה ועל כן העתיקו מפיה מלים וישלח ידו לחבקה, אז התעודדה ותברח מפניו ולא הוסיפה ראות פניו ביום ההוא ולמחרתו.  והוא הלך ביום ההוא בלב כים נגרש עד אשר נמלך עליו לבו ויכתוב לה מכתב שבו יתאר לפניה את אש אהבתו היקדת בלבו, וכי ימאס חייו אם תסתיר פניה ממנו, אבל תקותו תאמצנו כי היא לא תבחל בו, כי היא לא אל אילי הכסף ושרים זהב להם, אשר כלם יחד נבערים מדעת וחסרי לב ורגש ורוח המה, כי אם אל זה תביט אל איש כמֹהו אשר ידא על כנפי רוח הזמרה ולא יארכו הימים ובשם חלפן יקרא כל אשר יזכיר בשם בעטהאָווען ומאָצאַרט, אשר על כן ירגיע סערות לבו בהתקוה כי עוד מעט תֱּחַיֶה רוחו במענה פיה, כי זאת ידע נאמנה כי אך תמתה ובשת פניה עצרוה מהשיב לו דבר כאשר עם לבבו במו פיה, אבל ידה תמצא עז לה לענות דבר ברור ויתן לה מועד עד הערב.  אם כי כבר עבר המועד ומענה עוד איננו, בכל זאת לא נפל עוד לבו וינחם את נפשו באמרו כי שכח להשמיעה איך תמציא לו את המכתב ויוסף ויערוך לה מכתב שני גדול מהראשון, שבו הרבה מאד מאד לתאר את עזוז כח אהבתו אשר לא תרפהו רגע וכל רגע אשר יבלה בפחד ותקוה ימוץ לשד חַיָתוֹ, ולמי תעולל כה? הן להאיש אשר כל בה חיי רוחו, אשר יתן את חייו לה למנחת עולם, ולמה זה תעיב את אור החיים האלה על לא דבר? וישם לה מועד לפני חצות הלילה להשליך את המכתב בעד החלון והוא יחכה ברחוב.  – אוהב נאמן היה וישמור מוצא שפתיו ויחכה עד חצות לילה, אבל חצות הלילה ארכה בלילה ההוא מאד מאד וכבר עלה השמש וכל העם יצא לפעלו, בתי המסחר נפתחו ושאון והמולה מלאו את הרחוב ההוא והוא עודנו עומד ומביט אל החלון ומצפה לתשובה, ואחרי כי המסוה עוד לא הורם מעל החלון לכן דמה בלי ספק כי מאחריו עוד חצות לילה הוא ועל כן לא מש ממקומו.  בשעה העשירית בבקר הורם המסך וישא את עיניו אך ברגע ההוא הורד שנית, אז עזב מקומו בשצף נורא ויקרא בעזוז אפו כי יעשה בה נקמות, כי היא לעגה לו ותתנהו לחכות כל הלילה בחוץ ואחרי כן לא ענתה אותו דבר.  ובלבו היה לפרוץ אל חדרה ולהשמיענה בדברים ברורים כי לא ישרו מעשיה בעיניו, אך עד בואו הביתה שב וינחם בְּצַדְקוֹ נפשה כי אולי לא המציאה המשרתת את המכתבים לידה וישב במנוחה בחדר ויפרוט על פי העוגב זמן כביר כי אמר אולי תבוא אל החדר כמשפטה תמיד, אבל היא לא באה. 

כה עברו ימים אחדים, הוא הוסיף לכתוב לה מכתבים ולא מצא מענה, אז התעורר בקצפו ויערך מכתב אל הגביר ויבקש ממנו כי יתן לו את בתו לאשה, כי נפשו קשורה בנפשה ואם לא יתננה לו אז יאבד הוא וכשרונו עמו, וכוכב גדול ומאיר יפול משמי ערבות ויכבה אורו ובשלו יהיה הרעה הזאת, אך בדעתו את לב הגביר כי איש דעת הוא ויודע את אשר לפניו ויבין להבדיל בין איש לאיש לכן לא ירבה עוד אמרים ויבטח כי עד מהרה יופיע אליו דברו בחן ואהבה לאֹשר כלם יחד.  אולם בלי ספק נתעה חלפן מאד בחשבו כי הגביר ידע את אשר לפניו, כי אמנם לא ידע מאומה ולא השיב לו דבר וכאשר ראהו ביום ההוא האיר פניו אליו כמאז, כמו לא ידע עד מה.  הדבר הזה הכהו בשממון מקצף, ואחרי עבור היום ההוא ערך אליו שנית מכתב שבו ישפוך עזוז אפו עליו על כי גם הוא אך איש בוצע בצע הנהו, וגם את בתו ימכור רק לאליל זהב, כי לא יבין כי החכמים ובעלי הכשרונות נעלים המה אלפי פעמים על אדירי הזהב, ולולא לקחה בתו את לבו כי אז ירק בפני האיש אשר ערב לדבר על לבו לקחת את בתו, אבל לא בכספו ולא בכבודו יבחר רק בנפש הנערה תחשק נפשו, והוא האב אביר הלב יאמר להשבית אֹשר שניהם, כי זאת ידע נאמנה כי גם נפש בתו דבקה בו, אך הוא יכביד עליה אכפו ויכלאה בחדרה ולא יתננה צאת מיראה פן תגלה לו את לבה לעין כל, כי אמנם עין בעין יראה כי אך ידו היתה להפריד ביניהם, כי היא הביטה אליו מאז באהבה וחן ועיניה הביעו לו את מעלות רוחה כמו בשפה ברורה, ואך יד אב אכזר תמצא חיל להשיבנה עד דכא ולהסירה בחזקת היד מאחרי האיש אשר לו כלה שארה ובשרה.  אולם יזכור כי לא לעולם חסן אב אכזר ובשבע דרכים תפרץ האהבה לצאת אם יאמרו לשים עליה דלתים ובריח, ובידו אך לעצור בעד כספו אבל לא בעד נפש בתו, אי לזאת יזכור וישיב זאת אל לבו בעוד לא אֵחַר המועד.  כי אם אמנם איש ישר דרך הוא וימאן להעיר עליו קללת אבי אהובתו, אך אם יכביד עליו אכפו ולא ירחם אז לא יבטח כי לא יקום ביד רמה נגדו אף אם יביא אליו קללה; הן לא לנצח יסגרנה על מסגר בחדרה ואף תצא פתח אז ידבר עמה וישמיענה בשפה ברורה כי תעזב כספה בידי חומסיו והיא אך בנפשה תלך אחריו.  כי דבריו אלה לא ישובו ריקם זאת ידע נאמנה, ואמנם כן היה כי אחרי שלש שעות קראהו הגביר לחדרו, אבל לא כאשר דמה כי למען ימצא שם את אהובתו וישמע מפי אביה ברכה קראוהו כי אם בפנים זועפים אמר אליו הגביר: הן בעל כשרון נעלה אתה ואתה האחד ואין שני לו ומדוע זה סר לבך פתאם מאחרי למודך בעת אשר נטל עליך ללמוד עוד שתי שנים ותלך אחרי ההבל לשגות באהבה? עליך לתת את כל לבך ללמודך וכאשר תדע כי באת עד הקץ אז בידך להגות כהעולה על רוחך – בדברי מוסר אלה העלה אפו מאד ויגד לו על פניו כי לא מוסר יבקש ממנו וכי לא אביו ולא מורהו הוא, וכי איש כמהו הנהו ועוד גדול הרבה יתר ממנו ולא לשמוע לקח ומוסר מפיו, רק בדבר בתו ידבר עמו והיה כי יקשה לבבו אז יבקש לו דרך אחרת לבוא עד מחוז חפצו – הגביר האריך אפו ויאמר לו כי עוד ביום ההוא ישיב לו במכתב את אשר גמר בלבו.  במכתב ההוא לא גבל לו הגביר את יום החתונה כאשר פלל חלפן, כי אם השמיעו בדברים נמרצים, כי צר לו מאד על כי נתעה ללכת בארחות עקלקלות, ומי יודע אם לא יעלה בתֹהו כל עמלו שעמל למענו, אך זאת ידע כי בביתו יצר לו המקום מהיום הזה, כי על כן ילך לבקש לו מגור באשר ימצא, אולם הוא לא יסתיר פניו ממנו, כי יסמכהו כמקדם בכספו ויתן לו מדי חדש בחדשו מאה שקל כסף למחיה, והיה כי יעברו ירחים אחדים ויסיר מלבו את שגעונו אז ישוב ויקרבנו, אבל כעת יעזוב את הבית ועוד ביום הזה – חלפן דמה כי לא נטל על חתן הבית לעזוב את הבית, ומה גם אחרי כי גם כסף אהובתו אשר נפל לה למורשה מֵאִמָה עוד בידי אביה הוא וחלק קטן מרבית הכסף ההוא דַי לו לנהל אותי בלחם, ואם כי עוד לא בא עמה בברית ועוד עכסף ואם כן גם הרבית ואף חלק קטן ממנו עוד לא לו הוא ובמשפט לא יוכל לקחת אותו, אולם הן הוא לא משפט יערך את עושקו כי אם ישב על מקומו ולא יעזבנו, וכה עשה כי לא עזב את מקומו ויוסף לכתוב מכתבים אל אדון הבית יום יום ופני הגבירה לא ראה מאז.  ביום השביעי אחרי אשר קבל את המכתב מאדון הבית בא המשרת לחדרו (כי מני אז מאן להביט בפני אדון הבית האכזר ולא בא עוד אל השלחן לחדר האֹכל כי אם בחדרו אכל את ארוחתו) וישמיעהו כי הגביר ובתו עזבו את העיר ולא ישובו עד עבור שלשה או ארבעה ירחים ואת המכתב הזה השאיר למענו –.  למגנת לבו וכעסו והותו לא היה קצה בשמעו כזאת, כי זאת לא עלתה על לבו פן יִסָתְרוּ ממנו, הוא אמר כי יותר בבית ואז תמצא ידו לדבר עם אהובתו הכלואה, והנה פתאֹם נתקה ממנו כי אביה האכזר מָשָׁכָהּ אחריה, ויתגעש ויתקצף וישפוך עזוז אפו ויחרף ויגדף שם הגביר עד כי הזכירהו המשרת כי עת היא לעזוב את החדר כי עליו לסגור את הבית על מסגר וללכת אחרי אדוניו.  בתחלה לא אבה שמוע בקולו, אך כאשר גלה לו סוד כמוס כי זרועו תמשל לו להרחיקו בחזקת היד, כי הוא לא כאדונו, איש אשר לב מלאך אלהים לו לסלוח לפושעים וכפויי טובה ונעוי לב הנהו, הוא איש מכבד אדוניו ויאהבם ויעשה את אשר עליו לעושת – ובדברו עזר לו לאסוף את כליו, גם הצליח בידו לפנות את הבית.  וחלפן יצא ורץ כמשגע בכל רחובות העיר לבקש את הנמלטים.  כמעט יעצהו לבו ללכת אל בית המשפט לבקש כי ישלחו שוטרים חרש לבקש את הגנה אשר גנב את אהובתו ויובילנה אתו, אבל לא עשה זאת בלי ספק מיראה פן יתן את שם אהובתו לבוז, כי לא ילדה קטנה היא ובכל זאת תִּמָשֶׁךְ למרות רצונה אל אשר יהיה רצון אביה.  לפנות ערב אחרי אשר נלאה מאד, זכר כי עתה אין לו מקום ללון, וכי כל כליו צרורים ומונחים אצל השוער אשר בבית הגביר ויסר אל בית מלון אורחים ויבא את כליו שמה ואז זכר כי עוד המכתב אשר כתב הגביר בידו ובשאט נפש ובקצף קרע את המעטפה ויקרא כדברים האלה: צר לי עליך, הולך שולל, אשר רוח עועים יתעך בתֹהו לא דרך ותעזב את הדרך אשר התיצבת עליו, דרך אשר יובילך אל מטרה נעלה ונכבדה, למען הִתָּעוֹת כשכור בדרכי תֹהוּ, ואם כי הכאבת לבי מאד בהראותך אותי את לבך הרע כי לא תדע להכיר תודה ותנשה כרגע כל אשר עשיתי למענך, אך בכל זאת אחס עליך ולא אתנך לראות מחסור כי עוד זיק תקוה יְאַמֶץ לבי כי עוד תשוב מדרכיך ותוסיף ללכת באֹרח מישור אשר אל האֹשר והכבוד יובילך.

הנה פה תמצא שטר אשר בהראותך אותו בבית מסחרי יתן לך הגזבר מאה שקל חדש בחדש, גם עוגב טוב יתן לך החרש העושה כלי שיר הנודע לך בבֹאך אליו כי כן צויתיהו, העוגב לך הוא עד עולם וגם כל הבגדים והכלים אשר נתנו לך בהיותך בביתי ינתנו לך, והיה אם תשוב ותחזיק בלמודך אוסיף שנית לאמץ ידך כאשר אשוב הביתה.

אחרי כל הקצף אשר קצף על האב האכזר קבל את הכסף אשר יעד לו גם את הכלים והעוגב ויוסף לשלוח אליו מכתבים יום יום לפריז אשר שם הלך את בתו ולחרפו, וזאת היתה כל מלאכתו בשובו הביתה.  כי כל היום הלך לשוח בחברת איש אחד מבני ארצו אשר רֶעָה לו.  האיש הזה הוא גם הוא אחד מבעלי הכשרונות אשר אין ערוך להם, הוא אחד המחברים בשפת עבר, כי הדפיס מחברת אחת קטנה בשפת עבר ועתה יסחור אל ארצות לקבץ נדבות.  בעיר ההיא לא הכירו גדולת חכמתו ואיש לא קנה מחברתו וירעב ללחם עדי התודע אל חלפן ויגד לו ויעזרהו לחרף שם כל העשירים אבירי הלב ולשתות אתו מהיין אשר שלם מחירו.  וכעבור שני ירחים כבר כלה כל הכסף והכלים והעוגב, כל אלה באו  לבטנם ולא נודע מקומם, גם הבגדם הטובים הלכו בדרך העוגב, והבגדים הרעים נשחתו עוד יותר עד כי בבלויי סחבות הובא לבית החולים בחלותו.  בעת ההיא שב הגביר ויערך אליו החולה מכתב בקשה כי יושיעהו אך הפעם הזאת ויתן לו די מחסורו ללכת לפריז, כי בעיר הזאת לא יוכל עוד שבת, והגביר מהר וישלח לו כרגע בגדים חדשים ודי כסף למען יעשה דרכו, גם הבטיחהו לשלוח לו שמה כפעם בפעם עזרה מרחוק – בפעם הזאת ראה בלי ספק את חין ערך לב האיש הזה כי על כן מהר לביתו להביע לו תודתו במו פיו אך לא נתנוהו לדבר את הגביר ובקצפו נשבע ליסרו, ויעש כן כי בלה את כל הכסף בימים אחדים ולא הלך לפריז ויוסף לכתוב לו מכתבים, אף כי מני אז לא מצא מענה, וכל עמלו שעמל לראות פניו בחוץ או באחד מבתי המשחק והשיר היה לשוא, ולמען שלח את כל חצי נקמתו ללב הגביר החל לבקש נדבות מאת עשירי העיר, אשר רבים ראוהו עוד בבית הגביר מיטיבו ויהי הדבר פלא, אז ספר להם כי נפש בת הגביר תחשק בו ורק אביה יעמוד לשטן לה כי על כן הדפו מביתו, ובדבר הזה מצא עזרה; אוהבי הגביר סמכוהו לבל ישמיע את הדבר הזה באזני זרים ושונאיו הרבו לו נדבות למען יספר, ורבים מהבחורים אשר נסו דבר למצוא מסלות ללב הנערה וישובו אחור ראו נקמות בה ויסיתוהו לדבר בדבר הזה בראש כל חצות.  ירחים אחדים שמחו רעיו ובעלי בתי יין רבים על הנדבות האלה עד כי חדלו לאט לאט, אם יען כי הסכינו לשמוע את מכאובו ויחדלו לנוד לו או להעיר את חמתו וגם את ידם קפצו ממנו, או אולי מאשר כי בימים הראשונים מהרה לשונו להשמיע את הקורות אותו בלשון נמרצה, ועתה דברה לשונו בחכו כפעם בפעם בכבדות, עיניו כֻסוּ עד החצי בשמורותיהן ורגליו לא ישר הלכו, גם היין אשר נתן ריחו מפיו בלי ספק לא נעים היה להם, ובכן חדלה שנית כל עזרה ויהי נודד כל היום בבגדים קרועים ומטלאים וישפוך עזוז אפו על כל העשירים ואת חרפתו על כל המנגנים כי לא ידעו עד מה בחכמת הזמרה ויגזלו את הכסף והכבוד הנכון לו.

אבל עת רעה מאין כמה היתה לו העת ההיא, כי לא רק היין כי אם גם הלחם חסר לו, ואף מקום ללין לא מצא עוד ובעת הרעה הזאת נסה עוד בפעם האחרונה לשים פניו אל הגביר כי יושיעהו אך לא מכתב שלח אליו כי אם את רעו המחבר, וגם בפעם הזאת לא בוש משברו, כי אף אם התנודד הגביר בשמעו שם חלפן ואף כי קרא במר נפשו: איש לא יבין מה מגנת הלב אשר הסב לי האיש הזה, בכל זאת נאות לתת לו עזרה בפעם האחרונה למען יסע לבערלין כאשר חפץ בפעם הזאת, אך את הכסף לא שלח אליו לידו כי אם ביד עבדו שלח את הכסף כי יתנהו לידו אחרי אשר ישב בעגלת הקיטור ולא יוכל לרדת ממנה, וכן היה כי בפעם הזאת שמר מוצא שפתיו ויבא להעיר הזאת וגם רעו המחבר בא עמו. 

אחרי אשר השמעתיך כל אלה הן תשתוממי, אחותי, כי את איש כזה שלחתי לך למען תתמכיהו, ובלי כל ספק תשאליני: המבלי אין בתי יין בברלין שלחת את האיש הזה ללונדון? לכן שמעי את כל דברי איך נודעתי לו ואז תביני לפעלי.  מעת אשר עזבתי את פריז חדלתי מגור בבתי מלון אשר אך עשירים ואצילים ימצאו משכנות למו, גם בגדי החלפתי לבל יכירו בי כסף בידי, כי כל חפצי עתה לשוב לארצי למען אתחקה על שרשי רגלי אחי הנודעים לי מאז אולי אוכל היטיב, כי כאש צורבת תוקד בקרבי בזכרי הצלמות ולא סדרים בערים האלה, בבתי תפלותיהם ובחדרי קהליהם, בישיבותיהם ובמקומות לתלמוד תורה, כי אך רשע כסל ותרמית צבועה יתנו חק ופקודתם תשמר רוח אלה עניי הצאן, כי על כן ילכו ויכשלו וימאסו בדעת ויבזו ההשכלה ויקפצו ידיהם ממלאכת מחשבת ורק על המסחר בתרמית לבדו יחיו, ואם כעת אשר באשורם אחזה רגלי נוקשתי ונלכתי, אולי יש תקוה כי איטיב בדרכי לאחד מאלף, מֵהַוָתִי תצא תורת ישע, ממכשול לבי לקח טוב ומשגעוני אור לישרים בלבותם, אבל האם אוכל לחדור למסתרי העֹני אם כאויבו אֵרָאֶה? כעשיר מְדַכֵּא אם אפגש בעֹני הַמְדֻכָּא הן יברח ויסתר  מפני, התרמית תדבר אלי חן והזרוע תֵּחֹת מפני, לא כן אם כאחד מהצאן האובדות אֵרָאֶה, אז לא יסתרו מפני האמללים לא יתחפשו לפני הזדונים, ולזאת אתהלך כעת אך את דלת העם, אך בבתי מאכל ומשקה אשר העובדים בעמל כפיהם ימצאו בם מסלות אבחר לשבת ואשמע את שיחתם ונגינתם ואחשוב כי אלמוד לדעת רוחם ותכונתם.  בשבתי בבית משתה כזה ביום השלישי אחרי בואי הנה נמשכו עיני אחרי שני אנשים אשר ישבו לא רחוק ממני אל שלחן קטן ויתנו בכוס שכר עיניהם.  האחד הוא האיש אשר שלחתי והשני הוא המחבר.  האיש הזה קצר קומה הוא ודל בשר, שערותיו צהובות, זקנו מגלח ועל ראשו גבחת, עיניו ירקרקות ומעופפות בחריהן ותפיצנה גאון ואולת ורוע לב וקנאה ושנאת כל איש אשר בידו דבק מאום.  בדברו יניע בראשו, בידיו וברגלו ויקרא בקול גדול ונבלות לא תסורנה מעל דל שפתיו.  אני הכרתי בשניהם כי בני ארצי המה ועל כן הטיתי אזני לשמוע מה ידברו.  חלפן ישב ראשו נשען על כפות ידיו הנשענות אל השלחן, מצחו הרחב מלא קמטים ובאנחה אמר: אל אחרי כל אלה אדע עתה כי לא את אשר נועדתי להיות הנני, אמנם עוד בידי לבוא עד מטרתי, אבל כבד מאד הדבר עתה, כאשר עוזרי יעזרוני באגורות ובעת אשר השקלים כצפרים עפות באו לי אז פזרתי אותם להבל –

– הנה הרוח הרעה שב שנית לבעתך – קרא המחבר בקול גדול – איש אין לב, למוד דרכי והיה איש לבב כמני, איש אמיץ לב; הלא ידעת מה רב כחי בשפת עבר, כי אין כמני בכל הארץ, וכבר העידו גדולי חקרי לב, אשר מעת אשר כתבתי אני את ספרי לא תשכח עוד שפת עבר גם אם כל כתבי הקדש יעלו על מהוקד ומה לי ולגדולי חכמי לב? האם יבינו המה עברית כמני? לו ידעת קרוא בספרי, כי אז ראית כי כל דברי יסלאו בפז, אך איש לא יבין פעלי, יקחם אֹפל, כל בור, עם הארץ וחסר דעה ימצא מקום כבוד לו ויהיה למטיף, לרב ומורה ואלי לא ישגיחו, ישאם רוח את כלם יחד, ובכל זאת לא אמרר נפשי באנחות ואשחק לכלם ונשבעתי לבל אשלח ידי לאחוז בעט לכתוב עברית.  אם החמורים לא יבינו פעלי כה יֵעָשֶׂה להם ולא יזכו לראות עוד דבר יצא מעטי, ואוכל ואשתה כאשר תמצא ידי, ומה לך כי נאנחת? הטוב אתה ממני? ראש כלב! – בהעבירות את המלים האחרונות על דל שפתיו אורו פניו משמחה והעידו בו כי כדברי אהבה גלויה היו הדברים האלה בפיו ולא כל איש יזכה לשמוע תהלות כאלה רק רֵעו הנאמן אשר זכה לבוא בסודו, אבל רעו אשר בלי ספק כבר שמע דברי אהבה כאלה מפיו לא שם עוד אליהם לבו ויוסף לשבת משמים.  ופתאם התעורר כי צלצל עֻגָב שמעו אזניו והמחבר צהל קולו בשמעו את הזמרה, הוא שיר העבד בחזון-הזמרה "האפריקנית" למאייר בעער ויעורר גם אותו לשמוע, ובפעם הזאת התעורר בקצף גדול בקראו בקול: לך לאבדון, כסיל! למה עוררתני לשמוע קול הסירים? – וריב גדול החל בין שני הרעים, המנגן חרף שם מאייער בער ושם רוב כותבי זמרות מארץ איטאליע אשר השחיתו כל חלקה טובה בהזמרה ורק בעטהאָווען ומאָצאַרט ודומיהם וגם וואגנער נלוה עמם, אותם הבדיל לטובה וגם באחד מאיטליא, בראָססיני בחר, ועל פני יתר המזמרים זמרות השליך שקוצים, ובדבר הזה העלה אף המחבר עד להשחית כי לפי דברו לא היו מנגנים בתבל כמייער בעער, ווערדי ודומיהם, ועל כל האשכנזים ומה גם על וואגנער זרה פרש על פניהם, ובדברו על האשכנזים פתח פיו בחמה שפוכה לחרף שם ביסמארק ולקללו בקללותנמרצות, ולפי דבריו רק על נפוליון העולם עומד ובנפלו תשבר יד אופן התבל כלה ותתנהג בכבדות או תשרך דרכיה עד אשר נצר משרשיו יפרה וינהג בשבט מושל הצרפתים עמו, ועמי כל הארצות יֻכּוּ לרגליו – אף כי כל דבריו דבר כאיש אשר רוח השגעון יפעמוהו, בחרפו מרגע לרגע שם אלהים ובקללו אותו קללות נמרצות, בכל זאת התקרבתי אליהם ואומר לו: אדוני! בפעם הראושנה אראה מאמין באמונה שלמה באלהים כמך –

– אני מאמין באלהים? איש אין בתבל אשר יכחש בו כמני! – קרא בשחוק וגאון.

– תשגה מאד – עניתיו – אם תכחש באלהים איך תוכל לקללו? הן אם לא הוא את מי תקלל? ואם תקללנו אות הוא כי תאמין אמונה אֹמן בהיותו וגם הספק לא יתעך אף רגע לכחש בו –

– פתי! – ענני – אני רק אשפוך עזוז אפי עליו, אבל לא אאמין בו – התֹאר אשר בו כבדני היה די לי ולא הוספתי להוכח עמו, כי אמנם לא למענו החלותי לדבר עמו, כי אם למען אתבונן היטב מה שרש דבר נמצא ברעהו, אשר ראיתי כי עוד לא אבד נצחו, ואם יד עוזרת תִמָצֵא לו אז אולי תעלהו מטיט היון אשר טבע בו.  הוא בא כרגע אתי בדברים וישמח מאד על כי אני אתן תעצומות ועז לדבריו, ובדבריו שפך לפני שיחו וצרתו כי זה כשני ירחים לא מצרה ידו לפרוט על פי העגב ויבקש ממני כי אַרְאֶה לו אות לטובה ואלך עמו אל אחד הסוחרים בכלי שיר ואומר כי חפץ אני לקנות עגב ואותו הבאתי אתי למען ינסה אם קולו טוב ואז תמצא ידו לפרוט שעה או שתים, כי נפשו כלתה מאד ברגע הזה לשפוך רוחו על העגב, כי רק לעתים יבער החפץ הזה כאש בלבו, וכאשר לא יוציאנו לפעולת ידים אז ירפה כחו ויעזבנו לימים רבים עדי ישוב שנית –.  נחומי נכמרו עליו בשמעי דבריו ואובילהו אתי אל בית מלוני אשר עגב ימצא שם, כי גם אני אמצא עוד נחת רק בהרגעים אשר אשב ואשתעשע את רעי זה.  כפרס על טרפו התנפל על העגב ובחזקת היד הכה עליו כד כי כמעט נמוטו מוסדותיו, עיניו הבריקו כעיני זאב בנשאו שה, בתחלה רעדו ידיו מעט ויתקצף ויתגעש על כי לא תעשינה כרגע כחפץ לבו, אבל אחרי אשר ישב כחצי שעה אז החל לשפוך רוחו ברגש מאד נעלה.  מה אומר לך, אחותי! מעודי לא שמעתי זמרה כזאת, נפשי כלתה בשמעי ולבי הלך שבי אחרי אצבעותיו, עד כי לא התבוננתי כי כבר שעות עברו והוא עודנו יושב ומנגן.  כרוח בלי גויה היה בעת ההיא, לא שמע ולא ראה מאומה, רק אל העגב עיניו נשואות וכפיו פרושות עלי מיתריו.  שש שעות תמימות לא הסיר אף רגע עפעף מעל העוגב, ומי יודע כמה האריך לשבת לולא הזכירנו המשרת בבית המלון כי כבר באה העת לסגור השער ובחצות הלילה לא תנתן לאיש להשמיע קול זמרה – כמקיץ מתרדמה היה בקומו ויבט בנו בעינים נבוכות כמשגע ומבלי דַבֵּר דבר ברח מהבית ומעיני נדדה שנה כל הלילה מרב הרגשות אשר רגשו בלבי.  הזמרה הזאת הראתני מה כביר רוחו ומה גדולה מפלתו ולבי המה לו מאד, כאשר יהמה לכל התועים בדרכי החיים.

שני ימים ימים לא ראיתי פניו וביום השלישי בא ויאמר: שלם בעדי ארוחת הצהרים –

– בוא אתי – עניתיו ונלך.  הוא אכל לשבע נפשו וירבה שתות מהיין הטוב אשר נתנו לנו ואחרי הארוחה בקשתיו כי ילך אתי לפרוט על העגב.

– בפעם הזאת לא אחפוץ – ענני בשחוק כילד מְ פֻנָק.

– אבל למה זה תאבד נפשך ורוחך חנם? הן בידך לעלות מעלה ולעשות לך שם כשם אחד הגדולים ותשבע כבוד ועֹשר וכל יקר –

– עוד לא תדע את דרכי החיים – ענני בשאט נפש –  לא איש הרוח ימצא דרכו רק איש אשר ימלא קדים בטנו, אם רק הביא כסף ושם לו מבית אבותיו.  לוא חנכוני גם אותי מנער כאשר חנכו את יתר המנגנים ולוא היו לי קרובים ובני משפחה נודעים כי אז כבר יצא גם שמי בארץ; אבל איך אעשה לי שם, הלא למען השמיע מנגנותי בפעם הראשונה בתוך קהל גדול נטל עלי לתת  למצער אלף כסף מחיר הבית והנרות והמשרתים, לוא מצאה ידי לעשות כזאת פעם ושתים ושמי יצא לתהלה אז מצאתי גם שם וכבוד וכסף אבל לא עתה, עתה טוב טוב לי לבל אראה עגב ולבל אגע בו, כי הד קולו ידקור עוד ימים רבים אחרי כן באזני –

– ואני אדמה כי רק בך העון, לוא חלית פני המנגנים הגדולים כי יתמכו בידך כי אז עשו זאת בלי ספק, הן מי זה יושיע לאיש כמך אם לא אנשים כאלה אש יבינו ערכך –

– המנגנים הגדולים יתמכו רק בידי אלה אשר ידעו נאמנה כי עד נצח לא יעלו מעלה, לא תדע את לב הגדולים האלשה אשר אף כי קטן הוא מאד, בכל זאת יכיל בקרבו קנאה אשר ארוכה מארץ מדתה ופחד פן יועם זהרם רחב מני ים.  יקחם כלם אֹפל! הגדולים בדור הזה המה אך אלה אשר בכספם קנו להם גדולתם.  איש כמייער בעער אשר לו כשרון מעט וזהב הרבה הוא יהיה למרום מראשון.  ראה הנה כל אלה הגדולים סמכו ידיהם עלי, ראה בעיניך – ובדברו הראה לי ספר כתוב מלא על כל גדותיו מכתבי תהלה, כל אנשי השם החיים ורבים בהם אשר מתו זה לא כביר, כלם הרבו להלל שמו ולתתו כאחד הגדולים כי שאר רוח מאד נעלה לו – השתומתי מאד בראותי זאת ואקרא בתמהון: מכתבי תהלה כאלה בידך ולא הצלחת עד כה לעשות גדולות! –

– אמנם גדולות עשיתי על ידם, כי סחרתי אל ארצות ואצבור נדבות על יד על יד, ובלעדיהם מי נתן לי אף גרה? איש כמני ימצא מכתבי תהלה מידי אלה אשר ימאנו לתת כסף וכסף מאת אלה אשר אין בידם לתת מכתבי תהלה.  ואתה תחשוב כי רק לי לבדי נתנו מכתבים כאלה, נסה נא וזמר או פרוט לפני הגדולים האלה והיה בטרם ישמעו קולך יתנו לך מכתב תהלה לבל תוסיף להפריע מנוחתם ובלב תבקש מהם משען כסף –

– ובמה תמצא יד איש להושיע לך? – שאלתיו למען סבב פני בדבר כי ראיתי כי עיניו הבריקו ויפיצו עברה נוראה בדברו.

– לוא נמצא איש עוזר כי אז ידע מה לעשות, אך איש כזה לא ימצא, ומה לנו להרבות שיח תפל, הלא טוב יותר לבלות את העת במשתה יין אם אך כסף בידך כי בידי אין מאום זה כמה –

– ובכל זאת נכספה נפשי לדעת במה יוכל איש להושיע לך, אולי אוכל ליעץ אותך –

– כבר שבעתי לשמוע עצות עד כי יצאו מאפי, כל איש נדיב לב ירבה לפזר עצתו לאשר יבקשנה ולאשר ימאסנה, ואני אמכר לך את עצתך בטרם שמעתיה בעד כוס אחת יין –

– אם כה תדבר לא תושיע לך יד עד עולם – עניתיו – הנה גם אני ידעתי בלונדון איש אחד אשר היה נדוד כמוך ותמצא לו יד עוזרת אשר הרימתהו אל על, ומי יודע אם לא אוכל להועיל לך גם אני בעצתי או בדברי עליך טובות – בשמעו כי מעיר לונדון הנני היה פתאם לאיש אחר ויאמר: גם אני שמעתי כאלה רבות כי בעיר ההיא יתמכו בידי מבקשי חכמה ומלאכה, אבל את אשר עמדי לא אכחד, כי חרש הנשבר הנני, אשר כבד מאד להביאו שנית אל בית היוצר ולעשות ממנו כלי, כי זה שנים רבות אשר נודד הנני ואצפה לחסד וארבה שתות ורק לעתים רחוקות אזכור את חכמתי.  כבר עבר המועד –

– אבל אם שגיאותיך ממך לא נכחדו, הן לא תקצר ידך מהיטיב דרכך –

– שגית.  שגיאותי אני אדע, אבל כח תאותי גדול מדעתי וכאשר תמצא ידי לעשות דבר מה אז תעשה כפקודת תאותי ולא כמצוה אשר אשמע מפי דעתי.  להועיל לי תשאל? – קרא פתאם – אני אגדך איך תמצא יד איש להועיל לי, אם יתן לי ארוחתי ומעוני וכל מחסורי גם עגב יתן לי, לי לנפשי בחדרי לבל תגע בו יד זר ואף אגורה אחת קטנה לא יתן על כפי, אף אם אתקוטט בו ולא ישלם לנושי אם אקח בלי מחיר אז אצלח בשנה אחת להיות ככל האדם; אבל אם לידי יתנו את הכסף אז לא יאצר בידי אף יום אחד ורעים ימצאו לי תמיד אשר יעזרוני לכלותו עד מהרה.  הנה גם זה המחבר נלוה עמי ויאכל את כל אשר אמצא וכאשר ימצא הוא שקל כסף מעובר אורח אשר יתן לו מחיר ספרו אז יחבא חדר בחדר ויאכלנו לבדו, הנה אני ידעתים כֻּלָם.  אבל רב לנו להרבות להג –

עתה תדעי אחותי משפט האיש; כאשר גזר על נפשו כן תעשי לו, ונפשי תבטח כי אַתְּ תהי ככרוב הסוכך עליו ותצילי הנפש הזאת לבל תדח.  הן לזאת נוצרת להיות למלאך מושיע, למצלת נפשות, ואשמח בשמחה אשר תשמחי אחרי עבור שנה או שנתים וְאַתְּ תראי כי פעל כפך הצליח.

ימי שבתי בזה לא יארכו, נפשי כלתה מאד לבא ארצי ולמהר המלאכה, להיות למיטיב לנתעים כמני בשחר טל ילדותם בדרכי החיים בדעתי אשר קניתי לי ברב צרה ויגון בכספי אשר בא לידי במכשול לב.

חיי בשלום ובנחת כברכת

                                                                           אחיך.

 

י'

יום י"א לירח השנים עשר.

אוהבי ואהובי הרופא!

כמעט אבוש לדבר עוד אליך; התאוה אשר היתה בעיני כאור עיני וכמקור חיי היא עתה בעיני לבֹשת ולחרפה ואקוט בפני על כי גליתי אותה לאיש זר ועוד אשוב ואריב את נפשי בראותי כי כעיר פרא הייתי ולא הבינותי ללעגך ואריב עמך.  אבל אתה הן רפאתני שנית גם מהמחלה הזאת ועתה אראה, כי אך מחלה או שגעון היתה התאוה ההיא.  ומי יתן ושכחת אתה את אשר שמעת כאשר משה כיום השה כליל מלבי.

הנהאשים לדרך פעמי.  מטרה נעלה שמתי נוכח פני ואם אבֹא עדיה אז אחדל ולא אתקוטט עוד בחיים כי אדע כי לא כצל עברו, כי גם אני פעלתי, ושלום ומנוחה ישובו ללבי ורוחי אשר אך לסערה הסכינו מאז.  הנני הולך לארצי וכל הטוב אשר תמצא ידי לעשות – לך הוא, כי אתה השיבות לי רוח חיים ואתה השיבות כעת מנוחה ללבי בגרשך ממנו חפץ זר ויקח חפץ טוב ונעלה ממנו את מקומו.

רבות ראו עיני פה ובארץ צרפת, אך עוד לא אדע משפט אבחרנו בדבר אחינו.  הנה גם המה נפרדים ברוחם ובדרכיהם כעמי הארצות האלה, אך לא אוכל לעשות חפצך עתה ולהשמיע משפטם ואחשוך דברי לעת אחרת.

                                                                           אוהבך המכיר לך טובה בעד חייו.

 

י"א

עיר ב. ברומעניא יום י"ב לירח השלישי.

אחותי היקרה!

כי תתאונני באזני על המשלחת אשר שלחתי לך, כי ימאן ללמוד והחזק בדרכי יֹשר גם יתקצף ויריב בך על כי לא תתני לו את הכסף אשר תפשברי עליו, מה אוכל הועיל לך אולי שגיתי בעשותי זאת, או אולי תשגי אַתְּ בשפטך משפטו לרע כי קצרה יד איש מהעלותאותו מטיט היון אשר טֻבַּע בו עד אזניו.  נַסִי נא עוד, ואם יגדל עמלך הן תגדל בעבור זאת שמחתך כאשר יצליח חפצך בידך.  ואם תראי כי כלתה כל תקוה אז עשי כחפצך.  גם איעצך כי תדברי על אודותיו עם אוהבנו הרופא.

עצתי תשאלי בדבר הרופא? אמנם לא איש עצות הנני בדברים כמו אלה.  ומה גם אחרי אשר תשאלי עצה, אות הוא כי לבך לא מיעצך עוד מאומה, כי לולא זאת כי אז לא שאלת עוד בעצתי.  ולא לך, אחותי הניעמה, לתת ידך לאיש רק על פי עצה ולא על פי רגש רוחך ודברי לבך אשר ישמיעך.  אבל בכל זאת עלי להשיב לך דבר; הן זאת לא נכחדה ממך כי אוהב ואכבד מאד את הרופא, כאיש נעלה, כגבר הוקם עָל לשרת במקדש אהבת אדם וכֹהן גדול הוא במקדש הזה.  חכמתו כבירה ועליה ישתוממו תלמידיו, אבל יֹשר לבו עוד יגדל מחכמתו וזאת יעידו החולים, לבבי ורוחי יהגו לו כבוד מאד נעלה, וגם כבוד עמנו גדל בעיני מעת אשר הכרתי ערך האיש הנעלה הזה אשר בן נאמן הוא לו עד היום, אבל אחרי כל אלה אניע לבבך מלכת אחרי איש כזה.  לא לאנשים כאלה אשר נועדו להיות לעמודי התבל, לקחת נשים ולהוליד בנים, אנשים כאלה בל ידעו אהבה אחרת מבלעיד אהבת בני האדם ולא יולידו בנים כי כל בני האדם בניהם המה ואהבת אשה אחת ובנים אחדים בל תגזול את הטוב מעם רב.  אנשים כמֹהו אשר יועילו לרב אדם בכשרון ידיהם, בחכמת לבם או ברוחם הכביר יחטאו לנפשם אם ימכרו אותה לאחת בעת אשר היא נוצרה להיות לכל. ובּלְעדי זאת גם חלק האשה אשר תפול בגורלם לא יברך.  השיבי אל לבך אם אשתו תהיי, אז אם יעזוב בעבורך חסד מהמצפים לעזרתו האם לא תקוטי בפניך על כי תגזלי הטוב מנפשות רבות, ואם הוא בדרכו ילך ורק לעשות חובתו יהיה משוש דרכו אז הלא יזנחך אותך ומה לך להשליך את ימי נעוריך ואת השמחות אשר יביאו למען לכת אחרי איש אשר לא לך הוא כי אם לכל בני האדם? בעת אשר תתאוי להתענג בחברתו ישב הוא למטת חולה וכאשר תפתח פיך לדבר אליו דבר יִקָרֵא אל גֹוֵעַ.  לו היית כבר לאיש כזה או לוא נמשך לבך אחריו בחבל אהבה כי אז לא דברתי כזאת באזניך, כי אז אמרתי: הביאי, אחותי, קרבן לבני האדם כאשר נטל עליך, את מבחר משושך תני לבני האדם למנחה, כי לב לך, לב נדיב וטהור, אבל עתה למה זה תביאי קרבן ללא הועיל, למה תקריבי נפשך ולא תיטיבי לאיש?

השתוממת, אחותי, כי לא כתבתי לך זה ארבעה ירחים עוד תשובי תשתוממי לראות בראש מכתבי שם העיר אשר לא עלה על לבך כי אלך אליה, לכן הנני להשמיעך שרש דבר.

עוד לפני שתי שנים בשבתי בפריז לקחה אזני דבר על אודות הצרות האיומות אשר עברו על ראש אחינו יושבי הארצות האלה, כי המה נגשים ונענים, נרדפים ונגזלים לעין השמש ואין אומר השב, אבל שאון המלחמה השבית אז כל שאון.  וזה לא כביר הקשיבו אזני שנית דבר מר מברלין, כי עוד לא שבו הצוררים מענותם בלי חמלה, כי עוד משפטם נגזל לעין השמש, ויועצו יחד איך להושיע להם.  בשבתי אז באספה כזאת השתוממתי מאד כי כמעט כלם דברו רעות על אחינו; על פי עדות רבים מאחינו ילידי הארץ ההיא ועל פי מכתבים אשר באו מארצות האלו לברלין שפטו משפט אחינו לרעה, כי כלם סרי סוררים, אך נותני כסף בנשך, מונים עם הארץ וכל משלחת ידם היא בגנבה וחמס וימאסו בכל עבודה ומעשה וחכמה וכמעט אין תקוה להיטיב להם כי לא ייטיבו דרכם –.  אני בשמעי כזאת קראתי בקצפי: תיסרם רעתם, גם אני אדע רבים כמו אלה, ואם ימאנו קחת מוסר מפי אוהביהם, תהי בם יד שונאיהם לרעה ותצרפם בכור עני, או אז ידעו מה טוב – אבל רבים מהיושבים ענוני: ובכל זאת אחינו הם, אנחנו נדע כי צורריהם לא יאשמו ולא כצעקה הבאה כן היא, אבל חלילה לנו לעמוד מנגד ביום צרה כי חרפת אחדים מאחינו תרד על כל העם והעלינו להסיר חרפה מעליהם גם לעזור להם ככל אשר תמצא ידנו, לפקוח עיניהם למען יראו כי יתעו בתהו לא דרך – דברי האנשים לקחו לבי מאד והללתי במו פי את אהבתם הרבה לעמם ובלבי גמרתי אֹמר: אהיה אני אחד מהראשונים אשר ינסו דבר אל האמללים העורים האלה לפקוח עיניהם, ומבלי המשיע הדבר באזני איש שמתי לדרך פעמי ואדוד עד היום הזה מעיר לעיר ואתחקה על שרשי רגלי יושביהן והתבוננתי מאד לדרכי אחינו, ולך, אחותי, אדבר דבר ברור, אף כי יתחמץ לבבי ודמיו יתגעשו בהעבירי לפני שנית את אשר ראו עיני.

מראה עיני אשר ראיתי פה הורני משפט כי אין יֹשר ואין עול בתבל אך עז ורפיון ידים, ובני האדם יאמרו לעז יֹשר ולרפיון ידים עול.  גם אנשי לבב בתתם עזרה לדלים נקשים לא ימלט לבם מחשוב רעה עליהם כי המה ביד פשעם הָשְׁפָלוּ ובעצלותם לקחו מחסור להם.  ואם זאת רעה חולה היא אשר תְּעַוֵת כל משפט הנה עוד רעה גדולה ממנה תוליך רוח בני האדם שולל לשפוט תהפוכות; כל אשר בשם נכנהו כגויה אחת נרמהו; כאשר בקראנו בשם איש אחד נחשוב את כל יצוריו כגויה אחת, כן בשאתנו על שפתנו שם עם, כגויה אחת גדולה נחשבנו, ואם משחת ומום נראה באחד מיצוריו אז נטפלם על כל הגוי.

כסאות למשפט ישבו לשפוט את האמללים האלה בהרבה בירות ארצות גדולות, והשופטים האלה אחיהם המה אשר יאמרו ללחום מלחמתם ולהציל כבודם, אבל השופטים האלה יביאו במשפט את החוטא אשר עיניהם לא ראוהו ולא ראו עונו, רק כי שמעו כי רגליו לנחשתים הגשו וידיו אסורות, וזאת תהיה להם לעדה כי פִשְׁעוֹ בו.  כרופאים אשר ישלחו דברי רפואתם במכתב מבלי ראות את החולה וחליו כן המה אלה עתה בעיני; יתקבצו ויתאספו לבקש עצות איך לפקוח עיני הפסח ולתת משענת לרגל אלם.  בואו וראו את המכאוב ואחר תרפאו, ואם אין החרישו ודמו ואל תשלחו ידכם לנגוע בפצע אשר ימאן הרפא.  וגם החכמים והישרים אשר בכל לבם יבקשו טוב עמם גם המה ישגו מאד בשפטם משפט אחיהם הנדכאים, יען כי לא ידעו את לבם, ורוח שקר הנחה מאז את אחיהו אשר הצליחו להציב להם יד בארצם, ורוח השקר הזה יַתְעֵם גם עתה לדבר ולשפוט תהפוכות.  המה אומים, אחרי כי הונח להם מיד אויביהם ולא ייראו עוד ממגור מסביב, כי גאולת ישראל כבר באה ונהיתה, הימים הרעים אשר בהם נתנו את אחינו על לא חמס בכפם כעפר לדוש רק על קראם בשם ישראל, הימים האלה כבר נגוזו ועברו ושלום לישראל, רק אלה אשר עוד ימאנו ללכת לרוח הזמן ולשמוע בקול העת, להם לא הופיע עוד הגאולה יען כי אינם ראוים לכך – הוי פתגם שוא והבל! לישראל עוד לא הונח, להעם לא באה עוד כל גאולה רק לאחדים מהם, לחלק קטן ממנו באה תשועה והמה מנשאים נפשם לאמר כי המה כל קהל עדת ישראל, יען מה? יען כי טוב להם בארצם ויתר אחיהם אשר יְרֻדְפוּ עוד, לא-המה.

ובדבר הזה יַרְבּוּ אחינו יושבי ארץ אשכנז שגיאה אשר כחטא תחשב, כי המה אשר יאמרו כי מאתם יצא אור חדש לישראל, המה אשר יתימרו בשם ההשכלה החדשה אשר מברלין יצאה, יאמינו כי ההשכלה הזאת היתה לִמְיַשֶׁרֶת העמים.  כה הגו ויהגו עוד היום, אף כי כל איש יראה כי שקר הוא וכזב יסודו.  לא בהשכלה, אשר אחינו בארץ אשכנז יאמרו השכלה, הציבו להם אחינו יד מאז ומעולם, לא בהשכלת ברלין מצאו אחינו משגב עז בהאָללאַנד, לא בהשכלה הזאת פתחו לפניהם שערי ארץ בריטאניה, ומשפט אזרחי הארץ בצרפת לא מבטן ההשכלה הזאת יצאה.  ובארץ אשכנז הרת ההשכלה הזאת, עוד יִגָרַע ממשפטם, עוד לא כאזרחי הארץ יחשבו, עוד כיהודים יחשבו בעיני עם הארץ אף כי בעיניהם הם לא יהודים, הם הרבה יתר מעם הארץ.  רוחי בתוכי ישתומם איך יעלו אנשים חכמים דבר שוא ופתגם הבל כזה על שפת לשונם בעת אשר בעינינו נראה כי לא כן הוא.  ההשכלה מולדת בית ברלין לא הטיבה מצבנו אף כמלוא השערה ותהי להפך, כי הֵרֵעָה והשחיתה לנו במאד מאד, ומי יודע אם לא היא בעוכרינו גם היום הזה לתת אותנו למשסה בידי צרינו.  כי היא הסיתה בנו שונאים ומנדים מחוץ להרבות כעשם עמנו, אבל עוד יותר הֵרֵעָה לנו בבית בפלגה את לבותינו ותך את בית ישראל לרסיסים.  בטרם אשר הרימה ההשכלה הארורה הזאת את ראשה, גדלו ויעצמו בנו חכמים ודורות דעת הרבה היו בנו מבלי אשר קמו החכמים כצרים נגד בעלי התורה, ונהפוך היה, איש לרעהו נתנו יד בעד עמם האמלל וימצאו עז ותחבלה אחרי כי כלם כאחד חברים קמו על נפשם ובצר לאחיהם בארץ אחת חשו אחיהם היושבים לבטח בארץ אחרת גם המה מכאוב ויצאו להלחם בעדם, ועתה פִלְגָה ההשכלה הזאת את לבנו.  לשתי מפלגות היה בית ישראל – למשכילים ויראים, ובצר להיראים יתחרו בהם המשכילים ויאמרו: היו כמנו ואז תִּוָשְׁעוּ גם אתם, פרי חטאתכם תאכלו כי מאנתם היות משכילים ועל כן תְּרֻדְפוּ באף – – כה יענה להם ולא יתעוררו להלחם בעדם בעת אשר ברזל באה נפשם, לא יושיטו להם יד בעת אשר באו מים עד נפשם.  כי אם השכלה  יטיפו להם בעת אשר עיפה נפשם להורגים, וההשכלה הזאת במה כחה גדול להושיענו? – ישאלו אלה הנענים – האם יחדלו אובינו מריב את המשכילים? האם לא יַדוּ אבן במשכיל כמו באיש חסיד? האם יתנונו לחיות בהשכלתנו? הן עינינו הרואות כי גם במשכילינו תנחת יד האויב ומה תועיל לנו השכלה? וגם לכם יושבי אשכנזה האם נתנה או הוסיפה לכם השכלתכם עד מה? הן רק זאת לה לההשכלה כי תלמדכם להתנכר לכור מחצבתכם, כי תשים מסוה על פניכם לבל יכירו בכם כי ממעי יהודה יצאתם ועל כן לא יחרו בכם אויביכם, אבל אם כן הוא למה לנו כל העמל הזה? למה לנו להרבות עלילות ותחבולות להתנכר לאויבינו ולהתכחש לעמנו גם יחד והיה כי נִתָּפֵשׂ יתנונו לאנשי רמיה, הלא טוב טוב לנו לאמר בפעם אחת: לא לישראל אנחנו ושבת כל ריב וחדל כל מדון! ואף אם לא נדע קרוא וכתוב ואף אם לא נבין ולא נלמוד עד מה, נהיה שלוים ככל עם הארץ, אשר גם הוא לא ידע בין ימינו לשמאלו ובכל זאת יאכל מטוב הארץ ואין דורש ואין מבקש ממנו השכלה –

 

כזאת וכזאת ידברו פה במר נפשם הנרדפים על צואר מאת פראים אכזרים שואפי דם וכסף חמסים בשמעם את אשר ידברו עליהם אחיהם המשכילים, ונפשי דוה מאד מעת אשר שמעתי כזאת.  רוחי הסתער ואקוט בנפשי על תעותי גם אני כבהמה אחרי המשכילים האלה וקראתי גם אני תמיד: השכלה השכלה! ככל הפתאים אשר יקראו ולא ידעו מה, כמו באמת מההשכלה תשועת ישראל תצא.

הנה רוחי יסער מאד כעת בכתבי, כי לא בברלין או וויען או פאריז אשב ואשפוט את אחי אלה, כי אם עיני יראו פיהם וחמת אויביהם אשר ישתו ועל כן דברי כאיש לכן אחדל הפעם כי אירא פן תקצר רוחי מדבר משפט ובמכתב השני אכלה דברי כי בלי ספק אֶסכן גם אני למראות האלה אשר אחזה פה כאשר הדכינו בהם אחינו יושבי הארץ הזאת ולא עוד אתגעש.  ועד העת ההיא חכי נא אחותי לדברי.

                                                                                                            אחיך.

 

י"ב

יום ו' לירח הראשון.

אחותי!

אני אמרתי בנפש שוקטה וברוח מלא אך ממשפט אדבר אליך במכתבי השני הארץ הזאת, אבל לא כן הוא אף כי כבר עבר כירח ימים מיום כתבי המכתב ההוא, עוד רוחי יתגעש בתוכי ועוד ירבה לסער עוד יותר מאז, וגם אַתְּ ברוח מכתבך הרבית לפחת המדורה.  כשעה תמימה רגזתי תחתי בקראי את דבריך אשר אמנם המה גם דברי חכמי הדור וכל מדבר כזאת לו חכם יֵאָמַר, וכל אשר לא כדברים האלה ישמיע עליו יקראו מלא, כי הלא כהבגדים כן המה הדעות בעת הזאת, ישנו פניהם לפי דרך הארץ והעת ההיא וכאשר אם ילבש איש בגד זר לדרך הארץ אף אם טוב ויפה הוא יהי ללעג, כן אם יזיד איש להשמיע דעה מלבו לא כרוח העת ההיא יחד עליו יתמלאו.  סללחי לי אחותי אם אומר לך, כי דברת דבריך ללא-דעת, כי אף לא דבר אחד חדש השמעתיני רק אשר דברו וישובו וידברו בו עד אשר היה לנו לזרא, שַׁבְתְּ והשמעתיני היום.  האמנם לא אדע דברי כל אלה מליצי ההשכלה? האמנם נכחדו מפני דרכי אבי ההשכלה מברלין וצאצאיו וצפיעותיו וכל הנתלים בו? מה נדבר לעמנו? תשאליני, אם לא נוֹרֵם ההשכלה? האם נאמר להם כי טוב טוב כי ילכו בחֹשך? – כזאת שאלתיני אתמול אשה אמללה אשר בבשר בנה יחידה שֻׁלַח רזון ורופא אלילי נתן לו שקוי, אשר בלי ספק יורידהו דומה כי ימוץ לשד חיתו, ואני מחמלתי עליה שלחתי לה רופא חכם והוא צוה במפגיע לבל יתנו להחולה כעת מאומה כי רק ירעו וישחיתו לו, כי לו דרוש רק רוח צח בחוץ ומאכל בריא עד אשר יאחז הדם שנית וישיב מרוצת החיים בעורקיו לקדמותה.

– אבל בני חולה הוא – קראה האשה במר נפשה – אוכל להתאפק מבלי תת לו סמי רפואה? – כזאת דברו מאז אלה מטיפי ההשכלה וכזאת תגידי גם אַתְּ היום: אבל מה נדבר לאחינו? – להם דרוש רק רוח צח, רק חפש, רק מאכל בריא, כי יתנום למצוא חית ידם כחפצם, רק אלה דרושים לחפצם ולא רפואות כאלה אשר תמוצנה לשדם האחרון.

הנה בארץ הזאת נראה פּעל ההשכלה בת ברלין בכל מראה המגאל; הנה עם הארץ פראי יער המה לא ידעו בין ימינם לשמאלם, כל דרך מוסר והצנע לכת זר להם, האצילים יינקו כעלוקות לשד הארץ ויבלו אותו במשתה ושחוק זמה והוללות, והעניים ישכבו ככלבים עצלים על הגרם אשר השליכו להם, ומשכילי הארץ אך היהודים המה, כל בעלי מלאכה אך יהודים המה, מהסנדלר עד הרוקע פחים על גג אך בני ישראל המה, והלומדים בבתי הספר רֻבָּם בני ישראל המה, אף כי המורים יכום ויבזום בלי חמלה אף יגרו בהם את חבריהם לבל יתנו לבני ישראל לבוא לבתי הספר, ולוא גרשו היום כל בני ישראל מהארץ הזאת, כי אז נשאר עם הארץ בלי מנעל ובגד, בלי בית ורצפה בחוץ, גם בתי תפלותיהם נשארו בלי גג וחלונות, ובכל זאת יתנו את היהודים כעפר לדוש, יגזלו את כספם, יחמסו את בניהם, ישליכום למצולות מים, לאיתנו להמלומדים לאחוז בכל משרה, ישדדו מהם כל מוצא למחיה ויכבידו עליהם מסים נוראים, ועל כל איש אשר למד דבר מה יכבידו עלם ביתר שאת, כי שונאים המה בנפש כל למוד וכל דעת ככל פראי יער, ובצר להם, כי ישועו לעזרה לאחיהם יענום: לַמְדוּ את בניכם והביאו השכלה בלבם או אז תרימו ראשכם – אבל הן יגרשו את נערי ישראל מבית הספר ויכום בלי חמלה, ואם אחר כל אלה יצלח ביד נער ישראל לבוא עד תכליתו וילמוד חקת משפט או חכמה אחרת אז יגוע ברעב, כי ללא לבד כי משר לא תנתן לו בארץ כי אם גם לא יתנוהו לדרוך על סף בית המשפט להיות למליץ אשר יבחר בו – ואיש לא יחלה לשברם, כי מַשְׁלִים המה אחינו המשכילים את נפשם כי כבר עשו די והותר להם, בתתם להם עצתם בלב מתנה כי יאחזו בדרך ההשכלה.  הוי עליהם לועגים לרש!

הנה התמרמרת מאד עלי על כי ראית בדברי מכתבי כי אשים לאַל ההשכלה מולדת בית ברלין ואם כן אחריד מכסאו גם את אביה את בן-מנחם אשר לשמו ולזכרו תאות נפשך.  אבל, אחותי, אמצי לבך כי עוד רעה מזאת תשמעי מפי, כי גם בשפה ברורה אעיד את מחמל נפשכם זה למשפט; אולם אל תדמי כי את האיש הזה בדרכיו ועלילותיו אביא במשפט, כי אפקוד עליו עון על כי שלח ידו במלאכת רעהו, בשיר אשר ידי אפרים קוּה האמלל כתבו ויקרא שמו עליו ובגלל הדבר הזה הביא שממון בלב המשורר האמלל, כיעד הנה היה זה משה האיש כמלאך אלהים בעיניו ועתה כמכחש בפקדון נראה לו, גם לא על ריבבו ריב רעהו לעססינג לא בצדק ולא באמת, כי פיו לא דבר אשר בלבבו, כאשר כל זאת תדעי גם אַתְּ כמני אחרי כי יחד קראנו את הספר "מגלה המסוה מעל פני בן-מנחם" אף לא על אלה וכאלה, כי אלה שגיאות נפשו הנה, ואחת היא לנו כעת אם לב מלאך אלהים היה לו או לב אחד הרודפים כבוד בכל מאמצי כחם וישימו מסוה הענוה על פניהם למען נחול משנה כבוד, לא על כל אלה אדבר משפטים, כי אם על הרעה הגדולה אשר מביתו נפתחה לעמנו האמלל, כי אש יצאה מביתו ותאכל בכל פה בכרם עמנו מגפן עד עוללות, והוא היה המבעיר את הבערה.

בשלש מדות התפארו בני ישראל מאז ומעולם והנה היו לו למעוז ולמשגב בצרה, המדות האלה הן כי היו רחמנים, ביישנים וגומלי חסדים.  מדת הרחמנות הישירה דרכיהם לבל יפעל איש את אשר יביא רעה לרעהו ואיש איש דאג לאחיו כמו לנפשו כי רחמהו ולא נתנו לבוא להביא עליו שואה; הביישנות היתה לו כאם רחניה ותגדל את בניו ובנותיו לשם ולתהלה ולתפארת במוסר והצנע לכת, עד כי גם שונאיו מהעמים הודו כי יתרון הצנע לכת לעם הזה מיתר העמים, והמדה הזאת היא למדה את האנשים לדאוג לביתם ומשפחתם ובכן גם לעמם אחרי כי כל העם נחשב כמשפחה אחת גדולה, ואת הנשים הורתה לשבת בית ולחנך את הבנים על ברכי אהבת העם ותורתו וחכמתו, ובכן השרישו על תלמי לביהם האהבה הזאת אשר לא נדעכה לא מפני יד המציק ולא מפני זרוע הדעת אשר משלה בהם; ומדת גמילות חסדים היא היתה כקשר אמיץ לאגד לבותיהם יחד, את הנותן והמקבל, וכל איש ישראל חשב לו לחובה לגמול חסד עם אחיו באשר המה, אם בארצו או מעבר לים, ובכן היו תקיפים בכל הארצות, כי אם גם רבו תלאותיהם בארץ אחת חשו מפלט להם אל ארץ אחרת בדעתם נאמנה כי אחיהם יגמלו חסד עמם, ואמנם חסד גמלו תמיד עם החיים והמתים, ביד החיים החזיקו בל תמוט ולהמתים נתנו זכרון עד עולם.  ובבית האיש הזה אשר למורה שמוהו החלה השערוריה, שם באה קפדה על כל שלשת המדות האלה, מדת הרחמנות כליל חלפה, כי לא עוד רחמו איש את אחיו, כי אם החלו לבקש מפלט להם אל שדה מערכת אויביהם וישאירו את עמם האמלל לצרה ופגע, גם חרפוהו ויבזוהו בשאט נפש; הבישנות עטתה שק כי כבית פריצים היתה ביתו לזמה ותאוה, ובנותיו הפרוצות והשובבות הרבו השחת דרכן מכל רעותיהן; גם על גמילות חסדים בא הקרץ, לא עם החיים ולא עם המתים גמלו עוד חסד, כי רוחם זרה להחיים והמתים גם יחד לכל אשר בשם ישראל יקרא, והאמנם מקרה הוא אשר קרה לבית הזה? – אמנם יקרה מקרה כי גם צדיק יוליד בן פריץ, אבל אם כל בני איש ובנותיו יעקשו כלם יחד דרכיהם אז הלא אוילים או פושעים נהיה אם נשים אפר על עינינו ונאמר כי לא נראה אשמת האב, ומה אם גם כל השומעים בקולו וההולכים בדרכו כמהו עשו, אז נראה בעינים כי ידו היתה בכל אלה, אך הוא זרע זרעו בסתר וידע להסתיר דבר ויוציא שרש פורה ראש ולענה בגלוי ויאמר: נקיתי מעון, ידי לא היתה במעל.  אך הוא היה בכל רע אשר מצא את עמנו, אך הוא הרבה שונאים בנפש לנו מקרב אחינו, כל בניו ובנותיו וכל תלמידיו והשומעים בקולו היו האויבים היותר גדלוים לעמנו וגם היום ישנאו רֹב מעריציו את קהל ישראל, רק את המשכילים יבֹרו להם.

בן-מנחם סוחר היה , ולא רב ולא חכם בחכמת ישראל; וכסוחר סחר סַחְרוֹ  בעמו ובאמונתו ודתו.  החכמים בעלי התורה בבקשם לתת ארחות חיים חדשים לעמם דברו בשפה ברורה כי יפרו התורה מפני עת לעשות לה'. אבל הוא כסוחר ידע כי לא טוב הדבר לעשות כזאת, כי אם יאמר הסוחר בשפה ברורה כי סחרו לא טוב הוא להדור הזה אז לא יתנו יתר הסוחרים אמונתם בו, וזה דרכו של סחור אם יחפוץ לבער את סחרו עד מהרה, אז יהללנו בקהל וימכרנו בחצי מחירו בסתר, וכן עשה גם בהאמונה והדת; בגלוי החזיק בכֹּל ובסתר נתן את כל בלי מחיר.  ואך אוילים המה אלשה אשר יאמרו כי לא ידו היתה בכל אלה, כי הוא לא אשם בדבר הזה, וכי לא נוכל לתלות בראשו אשמה אשר אשמו בניו ותלמידיו, אך אוילים וקצרי עין ידברו כאלה, הן בעינינו נראה כי כל אלה מבניו ומתלמידיו ותלמידותיו אשר הזנה הזנו אל דרך העמים, אשר מאסו בבית יהודה וישקצוהו, אשא שם ישראל היה להם לחגא, גם המה הזכירו שמו תמיד בכבוד והדר, ולוא דבר באמת בביתו ובאזני שומעי בקולו על דבר האמונה והדת כאשר דבר בספריו, כי חלילה לנו מהפר אף חֹק אחד, הלא אז היו בניו ותלמידיו אשר הפרו את הדת והתורה וברית אחים לראיש יריביו, הלא אז היה הוא הראשון בעיניהם לזועה ולשמצה, כי כמזכיר עון היה להם, ואם לא אותנאמן הוא כי בפיו אחרת דבר מאשר העלה על הגליון; ובספריו בקש להתראות כמחזיק באשיות עמו ובביתו שלח רסן מפני בניו ושומעי בקולו ויתנם ללכת אל אשר ילכו, כי על כן הכירו לו טובה מקרב לב, כי המה ידעו נאמנה כי אך הוא פלס נתיב להם, הוא פנה להם דרך להסיר שלשת המדות ולצאת בפאם אחת לחפשי מהגלות הנוראה, אמנם הוא היה הגואל הנאמן להם, והשכלתו היאי גאולה נאמנה וכן תהיה לכל אלה אשר בדרכי בניו ותלמידיו יאחזו.  אולם מה לההשכלה הזאת ולשארית ישראל אשר לא יכזבו לצור מחצבתם, אשר אף בצרה ועֹני יחזיקו בברית אבותיהם, מה תועיל להם ההשכלה הזאת?

אי לזאת יחרד לבי ויתר ממקומו בראותי ענות אחי אלה, כי אפס גואל ואין מרחם ואין גומל חסד לו באמת.  ידעתי נאמנה כי ביד אחינו בארצות האחרות להטיב מצבם לו אך חפצו, לו אך בקשו להושיע להם ולא לכרות אזנם לההשכלה.  אבל מה אדבר באזנך להדאיב עוד נפשך וְאַתְּ הן לא בידך להושיע, ואם באזני אַחַי אנשי הכֹח אקרא ידעתי מראש כי שומע לא יהיה לי, כי רק השכלה יחלקו ביד נדיבה, השכלה לנגזלים לנטבעים לעיני השמש בארץ הזאת ארץ רומעיניא.  חמס הנפשות הנענות עליכם תרד לועגים לרש!

הנה אעזבה את הארץ הזאת כי כלכל נלאיתי מראות את החמס והשוד הנעשים לעין השמש כי כרמש לא מושל בו נתונים פה היהודים לעושקיהם כֹּח ואין אומר השב.

בעוד ימים אחדים אזים לדרך פעמי ובפעם הזאת כתבי לי עוד הנה.

                                                                                                                                                                אחיך.

 

י"ג

יום י"ב לירח הששי

אחותי!

צדקת מאד בריבך על כי לא זכרתי את צעקתך אלי בעת אשר נפשי להטה גחלים בדברי על מצב אחינו בארץ רומעניא.  אמנם תסלחי לי אחותי כי אמנם אחשוב למשפט כי ענותך לא גדלה כענות בת עמי הארץ ההיא ועל כן לא זכרתיה.  גם לא תוכל לטפול עלי חטאת על כי שלחתי לך את המשלחת אשר נועז לדבר אהבה באזניך.  אַתְּ התעוררת ותקצפי עליו על העזו פניו ואני אנוד לך כי משגע הוא בעיני, ואם לבה הגביר בוויען דבר אהבה מדוע לא יעשה כן גם לך? הן גם אַתְּ הטבת עמו.  כל דברי עזותו ומכתביו אשר כתב לך במה נחשבו, אשר עליהם כה תתגעשי, ומה גם עתה כי שמעת לעצת הרופא ותרחיקי מלונדון.  וכמעט אכיר תודה להמשגע כי הרחיקך בחזקת היד מלונדון ללכת לארץ אחרת, ומה ממך יהלוך אם תבלי ירחים אחדים בארץ שווייץ? מי ומה לך בעיר לונדון? ועל כן חדלי עוד מריג עמדי והתענגי על מראה עיניך, התענגי על מראה הארץ הנפלאה הזאת, אשר ידי הטבע חלו בה לשימה למופת.

אני באתי שלום אל ארצי זה יים אחדים; מכאוב לב התעורר בחבי בצעדי הצעד הראשון על הגבול כמו כל זכרונות שגיאותי וחטאתי קמו יחד ויצאו חוצץ לנפי, תוגה חרישית לחצה לבבי כמו אז בנודי ללחם איה, ביראי כל היום מפני חמת רודף ומתנקם.  איך שֻׁנֵיתִי מאז עד היום, אבל אדמה כי גם הארץ הזאת שנתה פניה מאז, אבָל עוד לא אדבר דבר באזניך על דבר אחינו בטרם ראיתי הרבה והתבוננתי לכל דרכיהם, כי אנשים חדשים תראינה עיני על כל מצעדי רגלי, עולם חדש לא פללתי, או אולי איש אחר הייתי ואחזה אחרת, מי יודע?

כתבי נא לי על דבר הארץ אשר בה תשבי כעת ואם יתישבו אחינו בה.  מרוב סרעשפי בקרבי יהיו בפעם הזאת דברי מעטים.

אנא שמחי נא עד מהרה במכתבך את נפש

                                                                                                                                אחיך.

 

י"ד

יום י' לירח הרביעי.

אחותי!

הרננת לבי עד מאד במכתבך אשר כספר הגדיל, כי מאז הצגתי רגלי על אדמת הארץ הזאת לא יעזבני היגון אשר אחז בלבי בחזקת היד כמו צרות חדשות ינבא לי.  שמחתך גדלה בראותך את הנערות אשר תקשבנה לקח בבית מדרש למדעים ותבקשנה להציב להן יד בדרכי החיים, לבל תהיינה עיניהן נשואות רק אל אלוף נעורים אשר על הרוב אך כאדון יתהלך בתוך ביתו, כי מדוע לא תהיינה גם הנשים בעלות מעשה כמו הגברים, מדוע תהיינה אך כעוזרות להאנשים ולא כעובדות ומחיות את נפשותיהן בלי עזרת אחרים.  על זאת תשמחי אחותי יען כי אשה אַתְּ ותראי עת הגאולה להנשים כי תהיינה כהגברים בכל משפט וזכות, אבל על דעתי תשגי אחותי כאשר תשגינה כל אלה המבקשות להן דרך חדשה, האומרות להתפרץ מפני העול אשר העמיסו הגברים על צוארן.  הנך נערה ולא אוכל דבר באזנך דבר ברור למען אַרְאֵךְ כי הטבע הבדיל את הנשים מעל האנשים וייסד למו דרך אחרת ומטרה אחרת, ואוי אוי לו להאיש אשר יאמר לפלס לו נתיב נגד חקי הטבע כי הוא יכרע ויפול שדוד במלחמה הזאת ולר יקום.

הן מי זה יִוָאֵל לאמר כי משפט אחד לאיש אשר שתי ידים לו ולאיש אשר רק ביד אחת יעשה מעשהו, הלא כל איש יודה כי בשתי ידים ימצא איש לעשות חיל וביד אחת לא ימצא איש אף טרף לנפשו, ומי זה יכחד כי יתרון לקל המרוץ על נכה רגלים, ואיך נכסל להשות את האשה, אשר לא בכח ידיה ולא במבנה גויתה תשוה להאיש ואם כן איך תוכל להדמות אליו, ומלבד זאת הבדילן הטבע לעתים מזומנים מכל עבודה ומעשה, ומה לנו הגברים לעשות למענן? מדוע תצעקנה עלינו כי גזלנו חלקן? האם תמצא ידנו לקחת מחצית העתים המזומנים להיות חולים עליהן בעת ההיא, או האם נוכל לתת להן כח ידינו? הטבע בראן לשבת בית והנה תתחרנה לעתד בחוץ מלאכתן.  בכל הבדילן הטבע מהגברים ויגזל מהן כל כח משפיע ופועל, רק למקבלות שָׂמַן, עד כי גם העלעקטריציטאֶט בגברים יפעל בחיוב ובנשים בשלילה, והנה תחפוצנה להפר חק הטבע ולהיות משפיעות, לכן תכשלנה בדרכן ותראינה משוגתן כאשר תקצר ידיהן מהיטיב.  ואדמה אם לא אשגה כי גם המורה הראשי בית מדרש המדעים אשר מפיו תקשבנה הנערות לקח, כזאת יאמר לך.  נסי נא דבר אליו ותשמעי.  ואל תאמרי כי שמעת מפי חכמים גדולים אר גלו כשרונות נעלים בהאשה כי לא כן הוא, החכמים האלה בקשו בלי ספק למצוא חן בעיני הנשים ועל כן גזרו אֹמר כזה, או אולי התעתם עינם, יען כי הסכינו בנעורים לחשוב את הנשים רק לרקחות ולאופות כי על כן השתוממו לראות כי גם הכשר דעת להן, אבל את הגברים לא תוכלנה להתחרות, כי להרוח דרוש גם כח הגויה ולמצא דעת דרוש עמל הרבה וכח ידיהן אין אתן.

גם איעצך להתודע אל הנערות מארצי אשר תקשבנה שמה בלמודים כי נכספה נפשי לדעת ארחותן.

שמחי לבי בהודיעך אותי כי שכחת את היגון אשר הֵסַב לך המשגע ושכחי זאת והמציאי לו עזר כאשר תוכלי.

                                                                                                                            אחיך.

 

ט"ו

יום העשרים לירח הששי.

אחותי!

מה תשמח נפשי כי הקרה לפני המקרה להיות להועיל לאיש בעצתי ומה גם אם אַתְּ היא אשר עצתי תכון לך; אבל את התודה אשר נתת לי על כי יעצתיך לדבר את המורה בבית מדרש המדעים לא אקבל ובאמרך כי בדבר הזה הטיבותי את אשר הריעותי בשלחי לך את המשלחת לא תצדקי, כי אמנם לא צדקתי היא כי המורה מצא חן בעיניך עד כי נפשך תחוש לי תודה, כאשר לא פשעי הוא כי המשלחת היה לך למשא, את זה שלחתי לך בבקשי להטיב עמו, ואת קרבת המורה יעצתיך לבקש יען כי דרכי בנות עמנו מארצי המקשיבות לקח מפיו לדעת אחפץ.  אבל עוד טרם אדע משפטו עליהן והנה משפטך עליו כבר שמעתי מפיך.  כי אם על פי דבריך אשפוט, ואם דבריך אלה במשפט נכתבו, הנהו בעיניך כאיש מרום, כגבר נעלה בחכמה, בעז רוח, ביֹשר מדותיו ובכל תפארת אשר בה נפאר את הנפשות היפות והנעלות גם יחד.  השתוממתי לראות בו איש חכם וחוקר מעמיק ובעל לב רגש יחד, אשר אמנם דבר יקר הוא מאד, כי על כן נעלה בעיניך מעל כל אמרי פיך, כאמרך במכתבך, ואף יתרה תעשי, בלי ספק להראותני כי לא ברגע אחד הוצאת משפט עליו ותשמיעיני כי בפעם הראשונה כאשר דברת עמו לא מצא חן בעיניך ותריבי את נפשך על כי התעתך לשפוט על פי תֹאר הפנים, אמנם עד מהרה התנערה רוחך מעפר החמר (כדבריך) אשר יעיב עיני הרוח ועיניך נפקחו לראות נכוחות.  והנה איש כזה הציג לְפָנַי דמיוני אחרי קראי מכתבך; איש בעל קומה ולא בריא בשר, שערותיו שחורות ומצחו רחב, חוטמו עגול ולא יפה וזקנו קטן ועל לחייו לא תצמחנה שערות הזקן, אבל עיניו אף כי ירקרקות הנה בכל זאת תפיצינה אור חכמה ורוח נכון, אבל גם הנה כאפס נחשבו מול השפתים, כי אם פיו לא נאה אך מוצא שפתיו חן, ודבריו נוזלים כטל ויחיו לב ואֹזן כל שומע.  הוא לא ברעש ושאון ידבר כי אם המנוחה ובטחה, ולא יקרא רק רע על הרעים ולא ירבה לשיש במפעלות הצדיקים אשר יספרו לו, כי הוא כאיש חכם ויודע את אשר כבר היה לעולמים, כאיש אשר קירות כל הדורות לפניו כספר פתוח הוא יבין, וכה ישפוט, כי כל מעשי אנוש ותחבולותיו רק על פי יד ההכרח יצאו לפעולתם, ואין חדש בעיניו כי כאלה וכאלה כבר היו לעולמים בעת אשר המקרים הכבידו אכפם על בני האדם לדרוך בדרך הזה, וגם היום בני אדם אך דרכי עולם ישמרו אשר כבר דרכו בהם מתי קדם, ועל כן משפטו חרוץ על כל איש המשוע והקורא באף על הרשעים והחטאים, על משחיתי הדרך ומונים את בני דורם, כי אלה כלם אך נערים המה ולא דאת להם, ואין טוב להם בלתי לבקש נתיבות בית הספר, להחל בראית למודים בקורות הדורות ויחדל שאון וישבת כל ריב –.  הכזאת תהיה תמונת הגבר הנעלה אשר עיניך חזו בו כל אלה? או אולי רק שמץ מדבר גבורת לבו וכביר רוחו השמעתיני ויותר לא עצרת כח מרוב סרעפיך בקרבך? ואף זאת לא תכחדי ממני, אבל במכתב אחר גדול מהראשון שם תראיני כל דבר גבורותיו וחין ערכו, ואולי גם תנסי לפתות אותי לעזוב דרכי ולאחוז עד מהרה בדרך שווייץ למען תחזינה עיני את המורה הנעלה אשר יורני להחריש בעתו ולבלי דבר דבר בזמנו ולדעת לשום מחסום למו פי בפעם הזאת, ובפעם האחרת כאשר יציקני רוחי מאד אז אשים דלתים ובריח על שפתי לבל אשמיע קול, כי כל משמיע קול נבזה הוא בעיני יודע קורות הדורות, ואיש כזה הלא יהיה המורה תבחרי לי.  אמנם אחותי אם גם ישי לבי על כי מצאת איש טוב ביעינך אשר בחברתו אולי תבלי את העת בנעימות (אם גם מי יודע כמה) אבל לא פללת כי אַתְּ, האשה אשר ראתה הרבה חכמה ודעת ואשר תשפוט לפעמים כשופט נאמן ברוח נכון, משפט אשר גם לא למורה ראש בבית מדרש מדעים בעיר ציריך לבוֹש בו, כי אַתְּ תתפעמי ברגע אחד ממראה עיניך ותשתאי לחכמת גבר ואחרי אשר דברת עמו דברים אחדים כבר שמתיהו לשופט רמים, אשר לפני משפטו לא יעמוד איש בהוכחו ועל כל שומעיו אך להטות אזניהם לשמוע וכל המרבה להאריך אֹזן ולקצר לשונו הרי זה משבח! נפשי תמאן להוציא משפטך בפעם אחת ולאמר כי משפט אשה הוא על גבר אשר ידע להתהלך את נשים, ומורה ראש בבית מדרש אשר רוב תלמידיו בתולות הנה ידע בלי ספק את החכמה הזאת, נפשי תמאן להכלימך במשפט כזה, אבל אם מעט או הרבה נספח אל משפט רוחך גם שמץ ממשפט כזה, ותוחלתי נכזבה לשמוע עוד מפיך אשר תשמע מפיו משפט נאמן בדבר הנשים המקשיבות לקח מפיו, כימ מורה אשר ימצא כרגע חן בעיני הנשים, הוא לא ימאס גם בהן ואם כן אך טובות ידבר עליהן, אי לזאת אשוב מדברי אשר אמרתי כי אחכה עד אשר אשמע מפיך דבר אודות הנשים ההן ואדבר באזנך את אשר תראינה עיני פה מה הצעירים עושים, ומה בנות ישראל העדינות אומרות לעשות.

פעמים לאין ספורות קראתי בחיי ובספרי תולדותי כי שגיתי תעיתי עויתי, והאמיני לי, כי בעת קראי לא עלז לבי בתוכי, לא לעתים רחוקות חשתי בנפשי כי נֵטֶף דם נָטַף מלבבי בקראי כקריאה הזאת, אבל אף לא פעם אחת דאבה נפשי והשתפך רוחי כבפעם הזאת בקראי באנחת לב נשבר: הה! תועה הייתי! ובתעותי הרביתי חטאות ואשמות לאין מספר.  אבל אבלביגה מעט ואדבר בנחת כתאות נפש מורך החדש.

מה רב העמל אשר עמלו כורמי כרם ההשכלה לטעת הזמורה הזאת על אדמת ארצי להביאה בחדרים ובישיבות למען תטהרם מרוח קטב ותביא בהם רוח טהור ובאה ועלתה בחדרי הקהל והכריתה זדים מהם והרשעה כעשן תכלה, ותפח רוחה באף הרבנים והמורים המטיפים וכל דורשי דרך ה' ונדכה בקרבם רוח דעת ותאחד את האמונהוההשכלה, יראת אלהים עם חקרי תבונה, אהבת הדת עם דרך ארץ, וכל אשר פתח את פיו או הרים את ידו לכתוב בעט והיה מפתח שפתיו לשם יחוד האמונה וההשכלה, וראשית דבר היה לכל כותב ספר כי עם אלהים יעשה היום הזה, כי ראה יראה בעני עמו כי אשיות הדת נמוטו מכבד משאה, והנה הוא בא ויחזיקנה בעמודי ההשכלה, ורֹב הספרים הלא ראיתם וסופם ותוכם אך אחדות האמונה וההשכלה, ומי זה לא האמין אז כי אך יםפקח העם העור הזה את עיניו ויטה את אזנו לשמוע מוסר מטיפיו לאמונה והשכלה כי לא יארכו הימים ומקדש האמונה ירום ונשא לתלפיות, בו תחתיים ושניים ושלישים, בידציע התחתון בית מועד להשכלה וממנו יעלו בשלבים אל האמונה, ואז אך ירים איש את רגלו והנהו יושב כמלאך אלהים בבית חמדה לאלהים, אשר ממנו לשערי השמים תוצאות ושם ישב ועטרת האמונה בראשו ונר ההשכלה אור לו ויהנה מזיו עולם מוסר ומשפט צדק, עולם שאין בו לא חדרים נתעבים ולא ישיבות מגאלות, כי על כן גם פריצי עם כבר אפסו ואינם רי אך רפש החדרים וצחנת הישיבות הרבו פושעים בישראל, הלא כה דברי כהני ההשכלה, ובעולם שאין בו ישיבות אין פריצים ומפירי חק ביד רמה ובמקום אין קהל אין גזל משפט, ובאין רבנים מקנאים גם מתפרצים מפני הדת אך להכעיס עוד אינם.  כה שמעתי בנער וגם נפשי להטה גחלים בדברי אז על החנפים, הזדים ועושי רשעה ואך בהם תליתי כל אשמת ישראל, וגם אני הפחתי בלב יודעי אש נקם למפירי ברית קדש שבין האמונה וההשכלה.  זרע זרעו הזורעים אשר כמאסף אחריהם הייתי גם אני והנה כבר החל לציץ ציץ, ועיני תחזינה אותו ואכה שוק על ירך ואקרא: אהה! כי כמו סער מתחולל בבתי נפשי וכמו להבה תלהט רוחי בראותי את אשר אראה כיום, ובהוכחי כי גם בתקותי האחרונה, כי מתולדות ימי חיי תצא תורה לדור הבא, שגיתי כמו בכל שגיאותי, עִוֵר הייתי בדרכי וְעִוֵר במשפטי, עתה אחזה את המעקשים אשר שמו המורים אשר אמרו לישר דרך בדרך עמם ובהם נוקשו ונפלו ונלכדו עד כי יהיו לחרדת אלהים לכל רואה בעין פקוחה.  מצב אחינו פה נורא מאד, גם המלה נורא כאין וכאפס היא להביע בה את המצב כמו.  הנה אנסה לתאר לך אותו, כי אם אזלת ידי מהיטיב, זאת אדע עתה נאמנה, הנה למצער אהיה כצופה ומביט.  עד הנה מצאתי נחת בכתבי כי אמרתי מדברי תצא תורה ומוסר, ועתה כי בושתי משברי, כי אראה כי אין מורה לבני האדם, כי כעיר פרא המה, רוח ישאם וינדם אל אשר יחפוץ ולא ייטיבו מעשיהם אף אם נרבה להם מוסר ואף אם ירבו לקרוא כל היום כי ייטיבו דרכיהם מאבותיהם, עתה לא עוד ירום לבבי בכתבי, כי אם רק באנחה ובלב נשבר אחרוֹת את אשר אראה על לוח לזכרון.  וְאַתְּ הקשיבי אולי תמצאי בדברי חפץ.

כמליצה חידות היא לי, פליאה ממני למה זה תלא ידי בחפצי לדבר אליך על דבר מצב אחי פה.  זה פעמים אחדות החלותי ולא יכולתי, האם תקצר לשוני מהביע הדבר כמו, או אולי הדעת כי אין כל מזור ותרופה למכתם והמכה גדולה מאד מאד, אולי הדעת הזאת תרפה ידי? לא אדע.  אבל ארף גם בפעם הזאת מחפצי זה ואחשוך את דברי ליום אחר.

את מכתבך שלחי לעיר יבוק כי שמה פני מועדות.

                                                                                                                אחיך.

 

ט"ז

יום השלשים לירח הששי.

אדוני ואהובי הרופא!

זה ימים רבים לא כתבתי לך ואף על מכתבך היקר לי מאד, כי ידעתי כי אך ברב עמל תגרע לך עת לכתוב מכתבים, לא עניתי אותך.  דרך תהפוכות! אתה אשר רגעיך ספורים ואם תגזול אחד מהם למען תתו חנם לרעיך אז אולי תגזול נפש איש מחכה לתשועתך, לקחת מועד לכתוב לי, ואני אשר כל עתותי אך למותר לי, אני לא השיבותיך דבר! אבל ידעתי כי לא תקצוף עלי, כי בלי ספק לא זכרת את חובתי ואם גם זכרת הלא השיבות בלי ספק אל לבך כי לא חסרת דבר.  מה אשמיעך? שגיאותי? ובלעדי האם תקצר ידך מראות ומשמוע שגיאות לרב? אבל בפעם הזאת יציקני רוחי לכתוב לך, כי עוד הפעם שגיתי בשגיאה אשר לא אוכל לגלות אותה לאיש זר בלעדיך, אחרי כי רק אתה לבדך תדע סוד כמוס עמדי.

הלא רופא הנך ובלי ספק לא אחת ולא שתים ראית בעיניך כי עלתה בידך לחבש פצע, להסיר המכה כליל ועור חדש עלה ויכסה את הנגע והנה נגעה בו יד ותהי בין רגע שנית לכה טריה; כזאת קרה גם אותי, אני אמרתי כי השגעון אשר מצא ירחים אחדים קן בלבי, כי השגעון אשר בעת שגעוני חשבתי אותו לי לחכמה ולצדקה ואריב בחקי החיים על כי ישימו אסורים על ידי משגע כמני לבל יוציא חפצו, וגם אותך רבתי על כי מאנת לאמר לשגעוני – חכמה, הנה השגעון הזה אשר אחרי אשר עזבני הכרתי מראהו ואנוד עלי בראשי ואומר: עתה אחזה מישרים כי בשגעון הֻכֵּיתִי עד הנה, הנה השגעון הזה שב ויאחז שנית רגע בערפי ויטלטלני.

נוד לי אוהב טהר לב! נוד לי מקרב לבך, כי אחפוץ בטוב וכמו יד חזקה תנידני לעושת רע.  אחותי היושבת בעת בציריך מלאה פיה תהלת המורה בבידת מדרש המדעים, אשר בלי ספק איש אשר לו נאוה תהלה הוא, הן אף בארצות אשר שם משפטנו לא נגזל לא יַרְאוּ לנו חבה יתרה, ואחרי כי האיש הזה יהודי הוא, וכאשר הודיעה אחותי, הנהו יהודי אוהב עמו ולוחם מלחמתו, ובכל זאת זכה למשרה כזאת ולכבוד גדול כזה, אות הוא כי גבר נעלה הוא, ועלי היה לשיש על כי נודעה אחותי לאיש יקר כזה, ואני התגעשתי כסוס שוטף בבוא אלי המכתב המגיד תהלת האיש הזה וקנאה כאש תפת התלקחה בקרבי פן תאהב את האיש הזה! שחוק לי, אך נוד גם לשגעוני, כי מבלי דעת ומבלי חשוב היה פתאֹם רוחי כנחל שוטף, ואשפוך כל לעגי וכעשי יחד במכתבי לאחותי, ומבלי יכלת להשליך שקוצים על האיש אשר לא אדענו הנה דמיתי להשפיל לארץ כבודו בדברי עליו בשאט בנפש.  אולי נמצא בידך רפואה לשגעון הזה, השקני נא אותה ותגרשהו מלבי, ואם גם חיי אתו יחד יסופו לא אדאג ולא אשים לב.  תוגה ומכשול לב יענוני מעת אשר כתבתי את המכתב ההוא, יציקוני ויענו נפשי בלי חמלה.  הוי על חיים כאלה אולם לא אריב עמך על כי אתה הסבות בחיי, אבל רוחי אשפוך בחיקך ועוני אגיד לך אולי ירוח לי ואתה איש טוב שאני אותי ואת שגעוני, כי אחרי כל אלה הן אך אתה הסבות בכל אלה ובלעדיך כבר חדל לבי מהגות רעיון זר וידי מלהוציאו לפעולות אדם.

לא אתן את תודתי לך על כי תחזק בידי המנגן האמלל, כי אתה הוא האיש אשר לו יאתה לעשות כזאת, אבל אל תקצוף עלי אם במשען כסף אומר לעזרו גם אני ואתה המציאהו נא לידו, ואם אך תוכל הודיעני נא מה שלומו ואם יש תקוה להמציא להאמלל דרך חיים?

                                                                                                                אוהבך עד נצח.

 

י"ז

יום העשירי לירח השמיני.

אחותי היקרה!

יסרתיני בזעם עטך וָאִוָסֵר, צדקת ממני ביסרך אותי בשפה נאמנה, כי אמנה חטאתי בדברי לעג על המורה בטרם ידעתי דרכיו.  לא אדע נפשי למה זה נמלאה נפשי חמה ושאט נפש בכתבי את המכתב ובדברי על אודותיו, וברב כח התאפקתי לבלי הוסיף מרורות ולוא נתתי לרוחי תוצאות כי אז אך גחלים חתיתי על ראשו ואם תשאליני מדוע נצבתי כצר לו לא אדע מלים להשיבך.  בלי ספק קנאה היא שקנאתי בו על כי כבודו חדש עמו והנהו לתהלה, דבריו ישמחו לב ובחכמתו יאיר לאדם רב, וכל אלה יחסרו לי.  וביום המחרת אחרי אשר שלחתי את מכתבי הכני לבי ואקוט בנפשי מאד על הנבלה אשר עשיתי.  אשר על כן היו דברי תוכחתך לי למשיבת נפש להקל ממוסר כליותי.  אולם בזאת לא צדקת בחשבך כי נטל עליך להראותני משוגתי באותות מיראתך פן לא אודה כי שגיתי, כי על כן מהרת ותשמיעיני כי אף במשפטו על דבר בנות ארצי אשר תקשבנה מפיו לקח שגיתי מאד כי הוא אמנם לא יהללן, ואם גם לא ירבה לתת כבודן לכלמה, אבל בכל זאת פיו לא תהלתן מלא.  כל אלה אך למותר, אחותי היקרה! עוד לא תדעי את לבי ולא תכנת את רוחי בחשבך מזמה להראותני שגיאותי, אמנם אשגה ושוב ואשגה מאד אך עד ארגיעה אנחם ואראה אותן במראיהן הנורא, והנה תגזלנה מנוחתי ושלותי ותתנה לי לב רגז ורוח נכאה.  את שגיאותי אני אדע ופחדתן אלי תמיד, ואם כי אחרי כל אלה לא אחדל מחטוא, בכל זאת אך למותר הוא כל דבר שפתים להראותני כי שגיתי, כי עוד בטרם יקראו לי ואני אענה אמנם שגיתי.  רק אחת היא אשר נתנה שמחה בלבי וגרשה עד מהרה את זכרון אשמתי נגד האיש היקר ההוא היא הדעת כי מצאת לך איש גדל הערך ורב הדעת לְרֵעַ אשר בחברתו תמצאי גם נחת דעת, וכפי אשר אראה ממכתבך הנה תרבי לדבר עמו ותראי פניו יום יום.  האם באת בחברת תלמידיו למען תמצאי תואנה לדבר עמו? אני כמעט נחמתי כי שבתי על עקבי לעבור בדרך בו הלכתי בילדותי, כי משנה שברון נשבר לבי בזכרי את אשר עבר עלי אז ובראותי עתה את אשר לפני.  פני הערים האלה שֻׁנוּ עד כמעט לא הכרתים.  עיר שכולה היתה הראשונה אשר בה אמרתי להשאר ימים אחדים, ולא רב נחת שבעתי בתוכה.  העיר הזאת אשר כצבי לאחיותיה היתה בעשיריה ובישיבותיה, בגדוליה בתורה וביראיה את האלהים, העיר הזאת ירדה פלאים.  עֹני ומחסור יֵרָאוּ על כל פנים, אדיריה כשלו נפלו, אילי הכסף ירדו עד עפר ושבת כל הדרה.  אך פנים קבצו פאָרור, עינים שקועות בחוריהן, שפתים צומקות ומצוררות מרעב וצמאה, רגלים מועדות וראש כפוף, רק אלה וכאלה תראינה עיני העובר בחוצות.  בתי הישיבות כמעט נשמו, ואם כי עוד רבים המה אשר ילמדו את בניהם תורה, אך החפץ העז אשר מלא את כל לבבם לעשות את בניהם גדולים בתורה כבר מת בלבם, רק כתנועת הגלגל אחרי אשר חדל כֹּח המניע כי יתנועע עוד רגעים אחדים בטרם יחדל לנצח כן היא תנועתם אחרי התורה, הכֹּח המניע חדל כבר, כבוד תופשי התורה לא עוד יגדל כמקדם, לא יסלא עוד זהב מחיר בחור נעלה בתורה, והמחסור הגדול אשר יכביד עליהם אכפו למצוא טרף, כל אלה יסֹבו לאט לאט לבית האבות אחורנית מאחרי התורה, אבל את מקומה לא ירשה עוד לא חכמה ולא מלאכה.  הבנים נעים נדים לכל רוח, בתורה לא יחפצו כי תאות נפשם להיות משכילים, וההשכלה לא תחיה את בעליה.

לפנים קראתי גם אני גקול: בקשו עבודה, בקשו מלאכה או מה תבקשו אך בקשו לכם דרך בחיים! והיה אם ישאלני איש בעיר הזאת: הורני אתה חכם הלב איזה דרך החיים? אנה אפנה לבקשו ואכונן שמה מצעדי? אם ישאלני איש כזאת תכסה כלמה פני, כי גם אני דברתי הבל ככל אלה המטיפים להשכלה אשר אך לשים דופי בכל אשר ראו עיניהם תמצא ידם ולהורות דרך טוב ממנו לא ידעו.  בקשו מלאכה! נקל מאד להטיף מוסר: בקשו מלאכה, אבל אלה אשר כבר למדו מלאכה יסבו את המטיף ויאמרו: תנה לנו מלאכה ונברכך שבע ביום! המטיפים להשכלה בארצי נאמו נאום כפי אשר הקשיבו אותו מפי מטיפים כאלה בארץ אשכנז או אשר מעל ספרים קראו ומלתם על לשונם להורות דרך גם לאחיהם בארצם.  כילדים הלומדים בבית הספר פרק בספר ויגידוהו בעל פה מבלי הבין הכתוב בו, כן דברו מורי דרך ההשכלה בארצי בדברי אחיהם מארץ אשכנז אבות ההשכלה הזאת, מבלי דעת והבין כי לא כאחינו באשכנז אחינו פה.  אחינו בארץ אשכנז היו כלם סוחרים, אך סוחרים ורבם אך רוכלים אשר נעו מעיר לעיר ומארץ לארץ וצרור מרכלתם על שכמם ויהיו לחרפות ובוז, אנשים כאלה הנודדים תמיד לא למדו דעת מה לא בתורתם ולא בדעות העמים וחכמותיהם ושפוֹתיהם, עבודה ומלאכה לא למדומעודם כי לא נתנום לבוא בחברת בעלי המלאכה, לעבודת הארץ לא נתנו יד כי לא נתנום לאחז בהארץ ויהיו באמת הנבזים בארץ, כי בדעתם לא גבהו מעל האכרים ובמשלח ידם עוד נפלו מהם הרבה יתר ועל כן בבֹא העת אשר התעוררו מורים לפקוח את עיניהם ותהי ראשית מלאכתם ללמדם דַבֵּר בשפת הארץ ולהבינם בינת-מה ולעורר רוחם לעבודה ומעשה ומלאכת יד, אבל כל דבריהם זרעו על צחיח סלע, עד היום הזה הנ היהודים בארץ אשכנז רק בעלי המסחר ובאי הבאֶרזע ומלוי ברבית, ואף אחד מאלף לא ימצא בהם אשר ימצא חית ידו במלאכה, לא כן פה אשר כל בעלי מלאכה אך מבני ישראל המה, כל בעלי מלאכה למיניהם, אף נושאי הסבל ובעלי העגלות כלם, בני ישראל המה, אבל לחמם באגזה ודאגה יאכלו כי אף לחם צר לפי הטף לא ימצאו, כי רבים המה בעלי המלאכה מהנותנים מלאכה, ולאלה נטיף בקשו עבודה, בקשו מלאכה?! ברומעניא נפקחו עיני בתחלה לראות את האולת הזאת ועתה אראה את השגיאה אשר כזדון היא בפי רֹב כותבי ספרים בשפת עבר בהתנפלם על עמם מבלי דעת ארחותיו.

מראה העיר הזאתהעיר יגון נורא בלבי, הזקנים אשר על הדור הישן יחשבו יתהלכו כצללים ולא יקוו עוד לימים טובים, ובניהם אחריהם ילכו בלי חפץ ורגש חיים, ובני הנעורים אשר בשם רודפי השכלה יקראו ירדפו קדים, תקוה כוזבת תתעם בתֹהו.  כאשר התגלגלו לפנים בישיבות ובחדרים ואבותיהם לא התוו להם דרך בחיים, כן יתעו עלה אל כל רוח ולא יבקשו להם דרך נכונה, המה לא יבקשו לחם, ובקול האבות אין עוד שומע, ושאת תחשב לראישת דעת.  רֹב הצעירים הלוחמים מלחמת ההשכלה נגד החנפים ומורדי האור למדו מעט להבין שפת אשכנז ויבינו לקרוא שפת עבר, אשר רֹב הספרים הנכתבים בה המה רק לעזר למחבריהם כי יבאו על ידם לפתחי נדיבים לבקש נדבות, וראישת דעתם היא להתאנף בעמם ולשפוך בוז וקיקלון על כל אשר לא יאמר טוב לדרכיהם ולתתו למקנא לחנף ומרע.  עוד מעט נמניתי גם אני בקהל החוטאים בנפשותם המקנאים, אשר ימאנו לפקוח עינים לאמר כי ראישת הדעת היא שנאת ישראל ודרכיו, אך זקני הַמְגֻלָח הוא היה בעוזרי ויצילני ממשפו נורא כזה.

בבית הישיבה הייתי, ויברחו מפני הילדים הקטנים אשר ימלאוה מפה לפה, וכאר החלותי לדבר את ראש הישיבה ואנסה כֹּח אחד מהם בגמרא, אשר חרד כעלה נדף בדברו עמי, ובשמוע הראש ותלמידיו כי יודע גמרא אני יצא הקול כי הנני מרגל שלוח מאת הממשלה להכרית זכרון התורה והישיבות, ויבהלו ויחרדו מפני, אולם בחפצי להודע להאנשים ולראות דרכיהם סרתי אל שנים שלשה מהסוחרים ואקנה לי בגדים ומורה השעות וכאלה דברים אשר אין לי חפץ בהם ובכן הייתי פתאם לסוחר עשיר מארץ מרחקים, ואף כי אחרי אשר שנים שלשה שלוחים מחברות נסו דבר אלי לבקש נדבה ולא שבו בידים ריקות מני אז נמצאו לי אנשים להתחקות על שרשי רגלי די והותר, וָאֶקָרֵא גם אל שנים שלשה הגבירים המשכילים ושם למדתי לדעת דרכיהם.  ומה גדלה מבוכתם בשמעם מפי כי לבי לא ילך אחריהם.  כמעט נעוו משמןע כזאת ובלי ספק הכו אותי חרם לולא נתן זקני המגלח עדי כאשר אמרתי כי משכיל הנני.

הזאת היא העיר אשר לפנים חיים מלאה? אנשים חיים, עובדים ופועלים ולוחמים בכל חפץ נפשם ובכל רגשת רוחם, קנאו לאמונה באֹמץ לב, בקשו ארחות התורה בכל לבם ותהי להם למשאת נפש ושעשועים וכבוד.  גם בקראם ריב ומלחמה על כל פורץ גדר רוח חיים נשב בהם, ופורצי הגדר לבשו קנאת החכמה והדעת הנאמנה תלבושת ויחרפו נפשם ויקריבו חייהם ומשושם על מזבחן.  בעז ותעצומות נלחמו והפיחו אש קנאה בקרב מנגדיהם, ובכן הרבו גם הלוחמים על יד ימינם, ומראה חיים נראה בכל רחוב, בבתי המדרש כבבתי מסחר, ביום שמחה כביום אבל, וביום חתונה כביום משפט החוטאים והחוטאת, בצדקתם כמו ברשעתם; ועתה כמו תרדמה נסוכה על העיר וַתַּשְׁכֵּב את יושביה למעצבה, ותחסירם כֹּח לב וַתַּכְבֵּד משאה על רגליהם ותסר מהם כל רגש וחפץ ותאוה.  בעלי התורה לא יתגברו בתורתם ובעלי ההשכלה לא ילמדו ולא יעשו מאומה, גם לא ילחמו ולא יריבו בקהל, כי אם יושבים יחד בחדר אחד מהם העלמות על יד הבחורים ויבכו לגרל התבל והאדם עליה, ויחבלו מזמות לחבל כל ממלכה ולהסיר כל משפט וכל חקות בני האדם ודרכיהם.  וגם הדברים האלה ידברו כמשיחים בחלום באין רגש והתעוררות, רק כעוף הממלל השונה בדברים האחדים אשר הסכין שמוע בבקר בבקר.

מי פעל ועשה כל אלה? מי הפך ידו על בני העיר וישנה פניהם ודרכיהם ומעמדם? אם העֹני הנורא אשר ישים משטרו בעיר העליזה הזאת מלפנים? או יד מטיפים כמני אשר עטיפו לקחם בלי דעת עשתה זאת, כי הצליחו להסיר לב בני הנעורים מאחרי הדרכים הישנים מבלי אשר מצאה ידם להורות להם חדשים וטובים מהם?

 

גם בשתים שלש הערים אשר עברתי עד כה ראיתי עצלות כעצלות הזאת, וכמעט בשפה אחת ידברו בני הנעורים גם פה גם שם.  אנסה להתבונן עוד לדרכי העיר מאפליה, הן היא עיר הפלך וממנה משפט יצא לכל הערים בנותיה.

את מכתבך שלחי אל העיר ההיא.

                                                                                                                                אחיךְ

 

י"ח

יום י"א לירח השנים עשר.

אחותי!

לא נחת לרוחי מצאתי בכל הערים אשר עברתי בהנה עד הנה.  בעיר מאפליה ראיתי עוד יותר ויותר פרי ההשכלה אשר עליה ישעשעו היום בני עמי.  רֹב בני הנעורים המה כנערי בני שכולה דוברי גבוה גבוה על רוח הזמן וההשכלה, הגברת הרוממה אשר נטל על כל איש ואיש לעבוד לה ולקרוא בשמה ולחצוב לה מזבחות בכל המקום אשר יזכיר שמה.  ואם לא ככה יעשה איש, אז מחנף ומרע, דובר כזב ומחזיק בתרמית הוא והמצוה לקרוא עליו מלחמה וכהחסידים יגרו מדון בכל אשר יעיז פנים לבלי הודות בפה מלא כי אך המה קרוים אדם.  מקנאים המה לדרכם כמו החסידים וישנאו את כל מְנַגֵד להם ויבזוהו עוד יותר מחסידים, כי רק בני החסידים ידעו את אשר יבקשו ואשר יעריצו, והמה לא ידעו מאומה, ואם תשאל את אחד מהלוחמים האלה: מה היא ההשכלה אשר בשמה תדגולו, אז יתקצף על כי לא תסע אתה מה היא ומלים יענך: כלם יודעים כי ההשכלה היא השכלה ורוח הזמן רוח הזמן הוא! וראשית דבריהם בכתב ומפתח שפתים היא אל להודות ולהלל ולשבח ולפאר לרוח הזמן אשר פקח עינינו ויראנו באור בהיר.  אבל אני בקשתי גם אני לראות את האור הזה ואיש לא הראני אותו.  אולי יאמרו עוד מעט כמו החסידים כי נשמתי לא מסגלה לראות את האור ההוא.  אף עוד זאת תשפיל ערכם בעיני מהחסידים כי להם לא נתן כח לב ואֹמץ לעבוד וללחום בעד מעלות רוחם כמו להחסידים, כי עצלות ואי-מעשה, רפיון ידים ואריכת לשון זאת היא כל חכמתם.

בעיר שכולה אך אחדים כאלה ראיתי, אבל בעיר מאפליה חשכו עיני מראות את אור ההשכלה אשר יזרח עליה.  בעיר שכולה ההשכלה עוד בראשיתה, מעריציה עוד ישתו מים מהמקור הראשון להשכלת בני ישראל, המה יקראו ספרים בשפת עבר, אשר רֹב סופריה ערלי הלב השחיתו את יפעתה בנאמם נאום אשר לשכורים ולמשגעים הוא, מלים באין תבונה, באין חקת משפט להלשטון, וישאבו מים דלוחים מבארות חפרון זרים ערלי לב, יעתיקו ספרי הבל ורעות רוח משפות זרות, ואלה המה הספרים המאירים עין לנערי בני ישראל! אך עוד שפל מהם ערך ספרי העתים בשפת עבר.  זה שנים אחדות החלו מלמדים אחדים אשר קצרה ידם ממצוא תלמידים להם להחיות נפשם, להוציא עלים לשבועות, אשר פה ראיתי אותם בפעם הראשונה, האמיני לי אחותי, כי לוא גם היה עמי באמת הגוי החכם והנבון בכל עמי הארצות, גם אז יש לאל יד מכתבי עת כמו אלה להביא בלבם שממון וסכלות לא מעט.  האם הֻכּוּ כל בני עמי בשגעון כי לא תבחל נפשם בהבלים כמו אלה.  אלה ידברו על המדינות כגבר עברו יין ורעם יבוא וחקר בדברי ימי עולם כנס מבית המשגעים.  שם תראה המונים המונים מְכַתְּבִים יתאספו כעורבים על הנבלה ויצרחו בקול קורע לב ולהצריחה הזאת שירה יאמרו.  וכלם יחד יפצחו פה ברנה להלל את העת החדשה, כמו בקרבם אִוְתָה לשבת המלכה הזאת ועיניהם תחזינה אותה ביפיה בבקר בבקור וממנה לחמם ימצא.  מהמקור הזה ישאבו אלה המשכילים בתחלה ובני שכולה כמעט כלם עוד לא עזבו את הַשַּׁד הזה.  לא כן בעיר מאפליה, שם כבר נפלגו גם המשכילים למפלגות; ישנם אשר כבר הרחיקו ללכת ולא יבינו עוד בשפת עבר עד מה, והמה לובשים גאה וגאון במאד מאד, הן המה העבירו את אחיהם בדרכם מאד, המה הצליחו לא לבד לשכוח את שפת עבר, כי אם גם לא למדו את השפה הזאת מעודם, ואיך לא יתגאו? אבל לא רק על בני הנעורים כי אם גם על בנות ישראל שפכה העת החדשה את רוחה.  רוחי בתוכי ישתומם ולא ידעתי אכנה להרוח אר צרר בכנפי בני ישראל בערים האלה, הרוח הזה רע הוא מרוח עועים ומרוח קטב.  בנות ישראל אשר עד הנה לא למדו מאומה, ישבו כצפרים כלואות בכלא עד בוא חליפתן ותהיינה לאנשים, הבנות האלה התפרצו הפעם בחזקת היד לקחת להן קרנים ותדברנה בפיהן כי כמשפט הגברים כן יעשה גם להן כי אין חַיִץ ואין גדר בין איש ואשה, כלם יחד נשתיו ובידיהן תעשינה כאשר תדברנה בפיהן, והיה אם ימרה אביהן את פיהן ולא יתן חפצן כרגע אז תברחנה מבית הוריהן ותלכנה ללמוד בבתי מדרש המדעים.  והדבר הזה היה כיום לדרך הארץ, עד כי כמעט יבוש האב אם בת לו והיא לא תברח מביתו.  כשלשים נערות מבתי היראים והחרדים לאמונה אשר פיהם אָלָה מלא על האפיקורסים והמשכילים, אשר עוד היום יביאו קרבן להצדיק, כשלשים נערות מבנות היראים האלה ברחו מביתן ותלכנה אל אשר יהיה הרוח ללכת.  אם לא יתן האב את בני הנעורים המשכילים לצאת ולבוא אל חדר בתו כחפצה אז תברח.  הדבר הזה אשר לא שמעתי כמהו בארץ בריטאניה ולא באשכנז או צרפת, הדבר הזה היה לפח ולמוקש לבתים רבים ונוקשו ונלכדו.  רבים מהאבות אשר לבם מלא ישר ותֹּם נשבר ויגיעו עד שערי מות ואחרים רוששו לרגלן ויתרם נתנו להן לעשות כחפצן.  הנה זאת פי ההשכלה הזאת! בני הנעורים כהני ההשכלה ינועו מבית לבית להטות את לב העלמות לברוח מבית הוריהן, ואם לא יתן האב להם לבוא ביתו ואם ישים על בתו משמר אז אב יֵאָמַר לו ויוסיפו אֹמץ להטות את לב בתו, כי מצוה היא לתת נקמות באיש מואס בהשכלה.

הצרעת הזאת פשתה ביתר זאת בהערים האלה וסביבותן במקומות אר עוד זה לא כביר היה כבוד התורה גדול מאד.  כסער מתחולל סערו אחדים להביא השכלה בחזקת היד ויסערו את כבוד התורה כמוץ מגרן ובנפלה נפלו גם המחזיקים בה ולא תהי עוד לתופש תורה כל תקוה.  והנה זאת ראיתי, על הרוב בבני בעלי התורה בבני המתנגדים, כי בני החסידים לא ירבו שאלה ולא יגביהו למעלה לדבר גבהה גבהה, כי אם אחת יפרקו עול וירמסו ברגל על כל חקי התורה ויעשו כל מה שלבם חפץ מבלי הרבות חשבונות רבים, לא יעמיקו חקור אם רולי יש למצוא פתח היתר, המה יעשו כמעלות רוחם.  אבל בני המתנגדים אשר הסכינו ללמוד ולפלפל, המה יפלפלו גם עתה בהשכלתם,ורֹב אלה אשר ירבו להתראות ככופרים באלהים ובכל התורה, הם המה לא עוד נסו להפר את חקי התורה בפעל ידים כי אם בפיהם או בעטם יקראו מלחמה, וירבו כעשם בראותם כי אחרים יעשו כדבר פיהם מבלי קרוא לריב, ויתקוטטו בהתורה כי היא היתה ראשית מכשול להם.  חמס יקראו כל היום כי התורה היתה בעוכריהם, כי לולא היא כי אז היו עתה כלם רופאים, מליצים במקום המשפט, מודדים ובעלי מלאכת מחשבת ולכלם היו סוסים ומרכבות והיכלי ענג, רק התורה, זאת הרשעה באה ותגזל כל אלה מהם בחזקת היד.

אתמול בא אלי המחבר, איש כבן עשרים וחמש שנה הנודע בעיר בשם המחבר, כי בא הנה זה שני שבועות למצוא קונים את ספרו והמשכילים ישישו עליו מאד, הוא בא ויאמר כי לשמע אֹזן שמע כי האדון-מבריטאניא יבין שפת עבר ויגל מאד בשמעו מפי כי לא שקר ענו בו, ולאות שמחה מהר ויוצא מתחת אציל ידו הימנית את מחברתו, הלא היא: בקרת ומשפט על ספר שירים אשר טוב היה שלא ראה אור משראה ושני מאמרי הבל נעתקים משפת הארץ.  ובראשיתה הקדמה גדולה פי שנים מהספר, שבה יוציא כל רוחו ויניח חמתו בהאבות על אשר עורים המה וימאנו לפקוח עינים ולא יחנכו את בניהם בשבילי הדעת כי אם ילעיטום בגמרא ובהבלים כאלה וירבה לנאץ ולנבל את התורה ולומדיה ואת בני ישראל ומדותיהם הנשחתות וגם על אבותיו ישפוך בוז ולעג בשאט נפש ויתפאר בדבריו לעין כּל, כי לא את אלה הפתאים הוא נמנה אשר חרפה לא ישאו על אבותיהם, כי הוא לא ישא פנים ואם כמֹהו כן יעשו כל הבחורים אז ידע נאמנה כי תשועת ישראל לא תאחר.  – לאיש אשר מצא דרך לקרב תשועת ישראל הלא לו הצדקה לבקש תשועה מישראל והוא גם בקש אותה, כי יקנו ספרו וישלמו לו ביד נדיבה וגם מצא לו קונים רבים בעיר ההיא, ומה גם אחרי אשר חסיד שוטה אחד חרפהו בחוץ, מני אז הי כאיש אשר הערה למות נפשו בעד ההשכלה ולפתאים יפגיע והמה פגעו בו.  עוד בטרם דבר אתי דבר הראני באצבע על ההקדמה בגאון באמרו: הן אדוני יבין שפת עבר ולא נטל עלי להשמיעו משפט ספרי – וכאשר קראתי עלה ושנים ואשתומם על המראה, אך לא הגדתי עוד את אשר יהגה לבי רק עיני הבריקו, דמה הוא כי אשיש מאד על דבריוועל כן נגש אלי עוד יותר ויאמר: אל נא אדוני, אל נא תמהר לקרוא, כי להרעיונות האלה דרוש עיון רב מאד – את העזות הזאת לא יכולתי נשוא ואתן לו את ספרו באמרי כי לא אקחהו מידו כי נשגב הוא מבינתי – אז פתח את פיו לבאר לי את דברי הספר ויאר ויקלל את אבותיו בקללה נמרצת כי המה הביאו עליו רעה, כי לולא המה כי אז היה כיום הזה לאיש המעלה, למרום מראשון, ורק המה היו כסירים סבוכים על דרכו, ועל כן נטל עליו היום לכתוב ספרים בשפת עבר ולנוע מעיר לעיר למצוא לו קונים ולא רבים המה, כי החסידים ובעלי התורה עורים המה ולא יבינו ערך ספריו והמשכילים רבם עניים המה וידם תקצר משלם לו, ועל כל אלה יביא את אבותיו במשפט –

אם כי כשקץ נתעב היה בעיני בשמעי דבריו, בכל זאת הבלגתי על געל נפשי ואֹמר לו: כמה שני חייך? –

– עשרים ושתים – ענני.

– ומתי יצאת מתחת עֹל אבותיך? –

– זה כעשר שנים, כי אז עזבתי את בית אבותי ואלך לישיבה ושמה הייתי לעלוי ואחרי עבור ארבע שנים החלותי לדרוש בחכמה ובהשכלה ולא נתנוני עוד החנפים לשבת בהישיבה 

– ולמה זה לא בחרת לך חנפשך דרך חיים? הן אבותיך לא ניו לך לשטן רק עד מלאת לך שתים עשרה שנה ומני אז ועד היום הלא היה לאל ידך למצוא חכמה לוא חפצת –

– הוא אשר דברתי כי אשמת אבותי היא, כי המה מסכו בקרבי רוח עועים מימי ילדותי לאהוב את התורה, כי על כן בקשתי לי רק את בתי התורה והישיבה, בין אנשים אשר על עפעפיהם צלמות, ועתה כאשר אדע את דרכי כבר אחרתי המועד –

– ומתי נודע לך דרכך? –

– זה שלש שנים –

– ובשלשת השנים האלה מה עשית? –

– כתבתי ספרים, את הספר הזה ועוד שנים לי בכתובים וארבה לפקוח עיני בני הנעורים לראות באור ההשכלה ואיטיב לאדם רב במסעותי –

– ומדוע זה לא בחרת שבת וללמוד ולהכין נפשך לבית מדרש מדעים בעת הזאת מנסוע מעיר לעיר לבקש נדבות? –

– אני הן לא נדבות אבקש, כי אם מחיר ספרי מאת כל איש אשר יבין ערכו – ענה בגאון.

– צר לי מאד כי אני לא אבין ערכו – עניתיו ואסב פני ממנו בלב מלא יגון, אך הוא עוד לא עזב את מקומו ויעמוד עוד זמן רב, אז פניתי אליו ואמרתי: הלא השמעתיך כי לא אבין ערך ספרך, ואם כן לא אקחנו מידך – בשמעו כזאת החל לדבר תחנונים וינסה לעורר רחמי עליו כי שמע כי איש טוב אני ועשיר גדול ומבין שפת עבר ואם לא איש כמוני יעזרנו מי יעזרנו? – דבריו הוסיפו להגדיל את הבוז בלבי ואשליך לו נדבת מה והוא הרימה ויצא ויבוא אחריו הנרדף.

האיש הזה הוא מאחת הערים הקטנות הקרובות אל העיר הזאת.  לו לב מבין בתלמוד ושם יצא לו בדעתו את התורה, אך אחרי אשר כבר היתה לו אשה ושלשה בנים והוא בן עשרים וחמש שנים בא בו רוח ההשכלה ויגרשהו מבית מנוחתו, כי מנוחה היתה לו עד הנה באכלו על שלחן חותנו, ויזעמוהו כל בני עירו וירדפוהו וימלט אל העיר הזאת, עיר משגב למשכילים וימצא בה בית אשר בו יורה לשני ילדים דעת שפת עבר וימצא לחמו.  ואני ראיתיו בבקרי בבית הגביר אשר בביתו ימצא מנוח ויציגוהו לפני.  בבֹאו לחדרי עמד בצד הפתח וידיו רעדו, מלה לא היתה בלשונו וכלו אומר מורא ורפיון ידים.  כעשי אשר מלא לבי למראה המחבר גז כרגע למראה האמלל הזה, אשר יחסר לו אֹמץ לב וגם הַדִבֵּר אין בו ואקריבהו אלי ואתן לו לשבת, וזמן כביר בטרם אשר ערב לבו לפתוח פיו.

– מה חפצך? – שאלתיו במאור פנים למען אַמֵץ לבו.

– הנני ברעה גדולה אדוני ובידך עזרתי –

– בידי לעזרך מרעתך הגדולה? – שאלתיו בתמהון.

– כן אדוני, דבריך נשמעים מאד באזני הגבירה ואם אתה תדבר טובות עלי לא תהדפני –

– השמיעני שפה ברורה מה עמך?

– אני אמרתי כי כבר הגידה לך הגבירה כי תחפוץ לגרשני –

– היא לא השמיעתני דבר, ומדוע תאמר לעשות כזאת? –

– אם כן לא תדע כי המחבר הוא אשר בעל לשון מצא חן בעיניה ותאמר לשימו תחתי למורה לבניה –

– מי? עז המצח אשר היה בזה? – שאלתי ואתעורר.

– הוא איש לשון ויכון בארץ וידמה כי אין איש בתבל אשר ידע כתוב עברית חוץ ממנו, כי על כן הבאתי בידי לאדוני גם אני ספר בכתובים ואראך אותו ואתה תשפוט, ואם קצרה ידי מהוציאו לאור, הן לא בעבור זאת אהיה כחסר דעת נגדו – בראותי את המחברת בא געל נפש בלבי כי זכרתי את ספר המחבר, אך  רפיון ידי האיש וצערו לא נתנוני להקשיח לבבי ממנו ואקח את ספרו ואקרא בו דברים אחדים ואתפלא ואקרא עוד ואשתומם, וכה קראתי הרבה כמעט עד חצי הספר ואשכח את היושב לפני, כי פלאות חזו עיני בו, רוח משורר נעלה וניב שפתים נשגב כאשר לחוזי אל, וכאשר נשאתי את עיני ואראהו יושב כפוף ראש לפני ומחכה לתשובתי שאלתי אותו: האמנם אתה כותב הספר הזה? –

– כן אדוני, אני כתבתי אותו זה כשתי שנים וָאַרְאֵהוּ לאחדים ממשכילי העיר ויפלגו במשפטיהם, בעיני אחדים מצא חן עד כי אמרו כי ראוי הוא לראות אור ואחרים לא מצאו בו נחת עד כי בא המחבר ויתן שמי לשמצה, באמרו כי הבל כל שירי, כי אין בהם לא מליצה ולא רעיונות, והוא הלא נודע למבקר ועל כן הודו כלם לדבריו, ומני אז הייתי לבוז גם בעיני אדוני ואשתו.  אמנם הגד נא אתה, אדוני, היצדק אדוני בעשותו זאת ואני בעל אשה ובנים, כי חותני ימאן לתמך בידי מאז יצאתי לתרבות רעה, לוא גם השכיל המחבר לכתוב טוב יותר ממני, אף כי אני אדע כי לא נופל אני ממנו.  – נחומי נכמרו מאד על איש הרוח הזה, אשר לא ידע את כוחו ויחשוב לו לכבוד גדול להדמות אל הנבער הפוחז והריק ואשאלהו להקורות אותו וכרגע והנה גם הוא כדברי המחבר ענני, כי עון אבותיו דבק בו, אבל הוא רב אתם ריבו על כי מהרו לתת רחים על צוארו, ולולא נתנו לו אשה במלאת לו חמש עשרה שנה כי אז בחר היום לעמול בכל כחו וללמוד חכמה או מלאכה אבל עתה הוא חרש נשבר.

– בזאת אולי צדקת, אבל האם למרות רצונך נתנו לך אשה ואתה מאנת? –

– לא! אני לא ידעתי אז עד מה, ואבותי חרדו לנפשי למען אוכל ללמוד תורה בטהרה ואזכה לעולם הבא ובזה השחיתו את חלקי בעולם הזה –

– ובכל זאת לא אדע  אם לך הצדקה לרב באבותיך.  הן המה אך טובותיך דרשו, ואם שגו במשפטם הן לא יקרם עון, הלא גם המה לנפשם בחרו בשעה אחת מהעולם הבא מכל חיי העולם הזה, ואיך יחשוב לבם אחרת למען בנם האהוב לנפשם? –

– וגם בהם דבק עון אבותיהם, אשר הלכו כעורים ולא דרך תבונות להם.   העם הזה אשר יתפאר כי כל העולם נברא אך למענו, העם הזה ימאס בחיי העולם הזה אשר רק למענו נברא –

– ולמה זה תתפלא? – עניתיו בשחוקב בראותי תֻמָתוֹ, כי ידמה כי אמנם רעיון מאד נעלה השמיעני וינצחני בפעם אחת – למה זה תתפלא? הלא כן דרך בני האדם לבלי לשיש במה שיש בידם, העשיר לא ישיש בעשרו ורק העני יכסף אליו, ועל כן ישאפו כל אלה היודעים כי העולם הזה לא למענם נברא אל חיי העולם הזה ובני עמנו היודעים כי כל העולם אך להם הוא לא ישישו עוד בחלקם וישאפו לעולם הבא – המענה הזה אשר עניתי בלעג הביאהו במבוכה כי  לא ידע לענות ולכן עניתיו עוד: אבל שמע נא, הנה לא בלעג נדבר משפט, אבל ראה כי לא לפתאים-הרעים האלה דרכך, לא לך לדבר בדברי הבליהם, כי יתרון הכשר דעת לך ורוח נכון בקרבך אך הוא כזיק אש תחת ערמת עפר.  למה תחרה באבותיך ובעמך והמה לא חטאו לך, המה הדריכוך בדרך אש אמרו כי טוב יהיה לך בו כאשר גם אתה תדריך את בניך ברך אשר יישר בעיניך ואולי יהיה גם הוא למוקש לנפשם.  אתה לא תביא את בניך אל בית הישיבה כי אם לבתי ספר תובילם, טוב הדבר! אבל אם לחשוב למשפט כי כבר כוננת אשרם, אש תשגה מאד.  ממאה הלומדים בבית הספר ימצא אך אחד חית ידו בכבוד בחכמתו ומאלף אשר למדו מלאכת יד ימצא אך אחד מחיתו בלי עבודה רבה ויותר יעבדו כלם בזעת אפים, רק האיש אשר שאר רוח לו הוא ירומם.  אמת הדבר כי ימצאו אנשי רוח בקרבנו אשר היו עדי אובד באשמת החנוך הרע, אבל שוא בפי כל המריבים עם אבותיהם כי לא כלם אנשי רוח המה, ולוא גם חנכום אבותיהם בדרך אשר לה תאוה נפשם כיום מי יודע אם הטיבו להם מעתה, אך הנרפים, העצלים הנבלים אשר ימאנו בכל מלאכה וימאסו בכל למוד המה יגולו חטאת נפשם מעליהם וישימוה בראש אבותיהם.  רק איש נבל כהמחבר אשר לא ידע עד מה ולולא למדוהו אבותיו דעת מעט בשפת עבר, כי אז ארח לחברה את גנבים או סחר אל ארץ בארחת עניים לבקש נדבות בבוז, ועתה תמצא ידו לבקקש נדבות בכבוד, אבל לא לך, איש אשר בלבו ימצא יֹשר ורוח נִתַּן לך ממרומים כאשר לא ידעת, לאיש כמוך לא נאוה לדבר בדברי הפתאים הנבלים האלה, לך לראות נכוחה כי לא אבותיך אשמים בעניך כאשר אבותיהם לא אשמים במצבם הרע.  המה אחזו בדרך אשר ישר בעיניהם והדור הבא יחזיק בדרך ישר בעיניו, ולולא קמתם היום כמורדים באבותיכם לתתם לחרפה, לנאצה ולדראון כי אז לא רבו הלוחמים בכם.  אבל עתה הן על נפשם ילחמו האבות האמללים בסגרם לפני בניהם דלתות הדעת, מיראה פן יהפכו לשונאים להם, כי אך יפתחו לפניהם דלתים אז יפרצו לצאת ויזרו פרש על פני הוריהם – כאלה וכאלה דברתי באזניו והאיש התמים הזה פתח פיו ופקח עיניו ולא האמין כמעט במשמע אזניו ויודה כי מעודו לא שמע כאלה, ולוא דבר איש כזאת באזני המשכילים כי אז מלאו פניו קלון.

אני נסיתי לדבר על לב הגבירה כי לא תשלחנו מביתה, אך היא תבחר בהמחבר אף כי היא עוד בחסידות תמנה רק בניה יבקשו השכלה, ובשאלי אותה איך תתן לאיש כהמחבר לבוא ביתה אשר עלמות תמצאנה בו ולפי דברת רבים הוא איש פריץ ועול אשר לא ידע בֹשת? אז ענתני באנחה: והמורה אשר בביתי היום הֲיִיטַב ממנו? הן בעיני ראיתי כי לא התפלל מנחה, ואם בעונותינו הרבים נטל עלינו לקחת מורה לבנינו הרי טוב לנו איש אשר ידע דַבֵּר וימצא חן בעיני כלם מהמלמד הזה, וגם בתי אשר תדע כל השפות וכל החכמות אמרה כי המחבר יודע הרבה בשפה ולשון והמורה הזה לא ידע עד מה.    לדבר דבר נגד בתה לא הרהבתי עז בנפשי כי היא ברחה מביתה ותשב שנה תמימה בעיר המלוכה ובלי ספק הביאה אתה כל השפות וכל החכמות.

מחזות מגאלים ונתעבים כאלה תארתי בתחלה לך הרבה, אך בשובי וקראי קצה נפשי בהם ובערתים באש, כי למה אכאיב לבך ואדאיב עיניך חנם.  כמעט אִוָאֵשׁ מתקוה להיטיב פה כי הדברים יגעים מאד ולא אדע אם אשאר עוד בארץ הזאת.  במכתב השני אודיעך את אשר גמרתי בלבי, וְאַתְּ הודיעיני מה עמך.

                                                                                                                אחיך.

 

י"ט

יום י' לירח הרביעי.

אחותי!

אחת דברת במכתבך כי נפשך תכסף מאד כי אבוא אל מקום שבתך ואודע להאיש הנעלה, אשר דרכיו וחכמתו ראית ואלמד ממנו משפט, ושתים השמעתיני, כי המורה הוא בעיניך נעלה על כל, שופט רמים בחכמה ודעת, וכי משפטי כאין בעיניך, וגם בשפה ברוה דברת אלי משפטים ותשאליני: מה חפצי? הלא כה יוד דבריך: "אם בזקנים שמת תהלה ואף בני הנעורים לא זַכּוּ בעיניך, כאלה כן אלה אך שוגים ופתאים או זדים וחטאים לפניך, ומי הם עלה בהם תבחר? או אולי תרשיע כלם יחד במשפטך ואין נקי, הלא אם כן הוא יצדקו כל מרשיעי עמנו בארץ ההיא, כי אמנם גם אחד מהם, גם איש אשר לבו יהגה אהבה לעמו ורוחו מלא מחפץ להטיב להם, גם הוא יטה עליהם קו ויתנם לכלי אין חפץ בהם, את חסידיהם כמשכיליהם, את זקניהם כצעיריהם, בחורים ובתולות יחדיו".  דבריך אלה, אחותי, הכאיבו לבי, כי המה הראוני כי שני לבבות לנו ורוחותינו נפרדות, ואני אמרתי עד הנה כי לב אחד ורוח אחד לשנינו ואדבר עמך כאשר אשיח עם לבבי ואקצוף כאשר יקצוף אח על אחיהו או אב על בניו אשר אך את נפשו ישיח וקולו לא ישמע, וכה אמרתי אדברה באזניך כי אך באזני אדבר, ואם לבבך לא כלבבי יחשוב אז ידאב לבי מאד כי קצפתי קצף על אַחַי באזני זָרָה, או אולי סרה רוחך מעלי מעת אשר לרוח אחרת תִמָשֵׁךְ, מעת אשר המורה החכם הראך בחכמתו, איך לשפוט במנוחה ובלב מתנה, לראות און ולבלי התעורר, לחזות תהפוכות מבלי לתת בקול, רק להשמיע במנוחה, הלא כה הוא דרך הארץ, ולא אנחנו נברא בריאה חדשה, אף לא ידנו תפלס נתיב חדש לכל בני האדם.  המה בדכיהם ילכו, שבילי עולם להם ומנהליהם מאז לא יעזבו אותם גם היום, כאז כן עתה אך התאוות והרגשות בלי חשבון ומשפט אדונים המה להעם, אהבה תמשכהו, פחד יהדפהו, מורא יעשהו לעבד, ובוז לרעהו ירים לבו למשול בו, תאות הכבוד תניע את המכונה הגדולה והכסף כסוס אסור לה ימשכנה בזרוע נטויה.  מפי תרמית יאהבו לשמוע לקח וסכלות תמשול בכל וטובה לההמון מכל חכמה ומשפט ואמת ומוסר אך סכלות לא מעט ואמונה רבה! ראי נא ראי, אחותי, הנה גם בפי מלים כאחד המורים הגדולים, השופטים ברוח נכון, גם אני למדתי להביע בניב שפתים אשר כל שומעו לו חכמה יאמר, ולוא גם ראית את המנוחה אשר שררה על פני בדברי המלים האלה והשחוק הקל אשר עבר בין פתחי פי כי אז בלי ספק מחאת כף ותקראי: אך זה איש שלבו אוצר לחכמה ומשפט, ופיו הוא הפתח להאוצר היקר הזה ואך יפתחנו, אז יעבור טובו על שפתיו ויעשיר רבים בעשרו – אולם אחותי! לא מורה ראש הנני ולא אקח מחיר בעד חכמתי כי אתננה לכל שואל אף אם בעיני אני כאין היא.  חכמה כזאת היא בת העצלות ואביה הוא רום עינים, אנשים אשר לחמם נמצא בכבוד כי למורים שמום, ישיבו אל לבם הן טובים אנחנו מכל הקהל הזה, ומה נוכל הועיל להפתאים, אם להרים אותם למרום למקום אשר אנחנו עומדים עליו? הלא תקצר ידנו, הן לא לכל איש נתַּן כח לב ורוח כביר כמנו, כי יחכמו כמנו, אך לבנו מצא חכמה ועל כן הננו הבחירים להורות דֵעַ, זאת תדבר גאותם באזניהם ועצלותם תשמע ותשמח כי תדע נאמנה כי תורה כזאת תתן לה מנוחה ולא תניענה ממקומה לצאת לעבודה ולפעל ידים.  אולם אני לא מורה הנני ולבבי לא ירוממני מעל כל ההמון הרב אשר אני רואה, לא לתת חכמה במו פי תאות נפשי כי אם להושיע בידי אם אך אוכל, ועל כן ארב כעשי בראותי כי לא אוכל, בראותי כי קצר ידים הנני לברוא חדשה, ולתקן אך מעט את אשר עִוְתוּ אחרים הרבה, תועיל אך לשים מכסה על הַמַכָּה אבל לא תחבושת.

אמנם במחלת כל סופרי בני ישראל בארץ הזאת הֻכֵּיתִי גם אני מאז בואי הנה, אם תקרא דברי כל הישרים בלבותם, אשר לא יכתבו אך למען כחש או אסוף כסף, דברי כלם יחד יִשָׁמְעוּ כאנחה גדולה, כיללה וקינים על מת שאר אין עוד תחיה, ומדוע? יען כי המה רואים את הרעה ולא ידעו במה תהרחיקנה, יראו את הפצע אשר פיו פתוח ויזוב זור טריה עם הדם והבשר ואין משור ואין תחבֹשת, כי על כן אך יצעקו במר נפשם, יריבו בהחולה וישימו האשמה בראשו, בעת אשר אך קטב מרירי נגע בו, רוח זלעפות הכה בנחלי דמו ויהפכם לרעל.  כן גם אני אדברה במר נפשי ואדבר משפטים בם, יען כי גם אני אך את המכה אראה וכל רפואה רחוקה מדעתי.  אמרתי אך אבוא ואתי תשועת אַחַי, כי אמרתי הן משובתם ופתיותם לי נודעו מאז ומי רופא כהאיש אשר ידע החולי, אבל בבֹאי ובראותי כי המחלה שנתה פניה וְהִנֶהָ אחרת מאשר חשבתי, אש בוערת אמרתי תיקד בעצמותיהם, אש קנאת דת, אש התורה, אש היראה, וּמֵי הדעת יכבו את האש הבוערה, מים אביא אליהם, מי הדעת לרפואה ואשקיע את האש הנוראה.  ואבוא ואמצא קרח נורא השליך קרחו בלב אלה, האש הגדולה אכלה כביר בכל פה עד אשר כל אשר נגעה בו היה לבער, אפר יכסה את כל וקרח תקפיא כל נטף דם בהעורקים אשר זה עתה כגחלים בוערות הריקו אחד לאחד את הדם, ומה אעשה להם?

יודע אני כי כן יעשה תמיד בעתות המעבר ממצב אל מצב, בעבור דור אחד מדרכי אבותיו אל דרכים חדשים, כי אזלא בשובה ונחת ילך כי אם ידלג פעם אחת ואז נטל עליו לשוב אחור לאט לאט, אבל גם זאת אדע כי נקל לאיש לדלג פעם אחת מלכת לאט לאט, ותצלח בידם לדלג אך אם ימצאו עז ותעצומות גם לסגת אחור לאט לאט מי זה יערבני?

אל נר תַרְאִיני את ארץ אשכנז אשר גם שם ישובו עלה אחינו על עקבותיהם, שם אחרי עבור הסופה אשר קמה בימי בן-מנחם ותסער הזדים והפושעים מקרב עמנו, באה דממה וישובו הנותרים לראות ולהתבונן היטב על אשר לפניהם ועתה גם עתה ישובו לאט לאט להחזיק בכל אשר השליך הדור אשר היה לפניהם מעל פניו בשאט נפש.  אבל לא כאחינו בארץ אשכנז אחינו אלה, הלא כבר אמרתי לך, כי בארץ אשכנז לא ידע ההמון עד מה לא בתורה ולא בדעת וילכו בדרך אשר נהלום המורים, לא כן פה אשר כלם חכמים ומורים המה בעינים, כלם הסכינו ללמוד תורה ועתה יבקשו כחו כן כלם ללמוד אך חכמה.  כאשר לפנים ישבו בהישיבות ויבלו ימיהם בלמוד התלמוד מבלי כל אחרית ותקוה להחיים, כן המה עושים גם עתה, כלם יחפצו ללמד את בניהם עד כי יהיו רופאים, מליצים בשער וכאלה, אבל הן לא כל איש נברא להיות חכם ומלומד, ולוא גם נבראו כלם אך לזאת, אבל איפו ימצאו חית ידם אם כלם יהיו אך חכמים, הן החכמים לא ינהלו את החכמים בלחם, ומה גם כי כמעט כלם לא ילמדו חכמה אשר תְּחַיֵם כי אם ילמדו אך למען החשב כחכם ומשכיל.  ומהנשים נפתחה הרעה פה.  לפנים בישראל לא למדה האשה מאומה ותהי כל דעתה לשמור על הבית ולעשות מלאכתה על התנור ולהניק את הבנים כי תורה אסרו חכמים ללמדן ויבוא פתאם רוח חדש בארץ והאבות החלו ללמד את בנותיהם דעת, כי רק מהן בחרו למו הצעירים, ויפרצו הגבול, ויהי כאשר לפנים היתה האשה כפרא במדבר הנה היא עתה החכמה והמשכלת וצביט בבוז באישה כי הוא כחסר געת בעיניה, כי אמנם על הרוב תלמדנה הבנות הרבה יתר מהבנים, ועתה היה הדבר למכת מדינה, אשר כל עלמה תבקש להתהדר לפני גדולים בחכמתה, מהעשיר עד העני כלם יתנו את בנותיהם ללמוד כחפצן, ומה תהי אחרית כל אלה? הלא אך עֹני ומחסור.

אמת הדבר כי גם בכל ארצות איירופא תלמדנה גם נשים דעת, אך מי ומי הנה הלומדות? כל הבנות תלמדנה בבית הספר ראשית למודים לבל תהיינה כפראות במדבר ואחרי כן תשובנה אל בית הוריהן ותדענה משפט הנשים לשבת בית ולעשות כל עבודה בקרבו כחק האשה.  הן כה יצר אותה הטבע ויסך דרכה בסירים לבל תצא ותבוא בכל עת כחפצה, והגיעו לה ימים אשר ידיה אסורות ולא תמצא אור לעשות כל מלאכה, ולעמתה התעתד האיש לעשות מלאכתו חוצה ולהביא אל הבית, ואם כן יתאחדו, אז עליו להביא ועליה לשמור, ולדבר הזה לא דרושה חכמה רבה רק חריצות כפים ואמונה ותם לב.  כה תהיינה כל הבנות, רק אחדות, אחת מני אלף אשר תמאן או לא תוכל לבוא בברית את איש, או אשר אוצרות זהב וכסף הנחילוה אבותיה ואים חפץ לה במלאכה, רק אשה כזאת תבחר להמנות את חכמים, אם כשרונותיה יתנוה לבחור בדרך זה, כי אם לא תהיה למופת בכשרונותיה הלא אז תהי למשל וללעג לכל יודעיה, ובארץ הזאת תלמדנה כל בנות ישראל וכלן תחפוצנה להיות חכמות, כלן תדברנה גבֹה גבֹה ותעזבנה ארחות תֹּם וצניעות כי אך במושב בחורים תמצאנה נחת, ומה תהי אחרית כל אלה, אשר רֻבָּן בנות עניים הנה, הנה לא תדענה חובת הנשים בבֹאן בברית את איש ולא תוכלנה לנהל ביתן ולא תורת חסד תהיה על לשונן כאשר תלדנה בנים, אך משחתות ומשחיתות תהיינה, ולבית ישראל תהיינה כסלון ממאיר, כי אם אמנם גם אמותיהן לא ידעו עד מה מאמונתן ודתן, אבל הנה שמעו תמיד את שם התורה נִשָׂא לתהלה ולתפארת, בעיניהן יקר היה שם יהודי מכל חפץ ואם כן נטעו גם בלב בניהם הרך נטע האהבה להעם ותורתו גם מבלי אשר ידעו מה היא.  אבל הבנות האלה, אשר לא תדענה עד מה מכל חכמת ישראל, הנה לא תדענה כי יש שפה לישראל, כי יש ספרי דעת, כי יש אוצר נחמד לישראל אשר יריהו וירבה תפארתו על כל העמים, הלא הוא ספר קורות אבותיו וכתבי הקדש, גם זאת לא תדענה, ומה תורינה לבניהן? ומה תבקשנה אלה מילדיהן? אך לחיות כגוים מבלי כל בינה ודעת, ואמנם כן הוא עתה בארץ הזאת, הנשים המשכילות הנה ראישת חטאת לעמנו להעבירו מדעתו, להרבות עניותו ולהשיבו עד דכא.

דבר טוב אחד עוד נמצא באחינו יושבי הארץ הזאת, דבר טוב אשר כמעט לא נמצא בכל יתר אחינו, והדבר הטוב הזה היה למעוז לעמנו מני אז, הדבר הטוב הזה הוא דעת שפת עבר.  רבים המה מאד בין אחינו יושבי הארץ הזאת אשר יבינו שפת עבר, ודי כח בשפה הזאת להחזיקם בבריתם את נחלת אבותיהם למרות כל הסערות אשר תגחנה להפיצם, כי בשפה הזאת הן נקשר יחד ונהיה לאגודה, בשפה הזאת יש לאל ידינו לשפוך איש שיחו בחיק אחיו ולעורר לבבו לאהבה, בשפה הזאת יראה איש ישראל מי הוא, כי לא תמול הוא על פני הארץ, אבל גם הדבר הזה לא יתחזק ולא יעמד, אם תרבינה הבנות המתפרצות מפני הוריהן לשים משטרן בארץ, כי לב בני הנעורים בידן הוא, ואחרי כי בעיניהן לא יתהדרו בדעת השפה הזאת, לכן ישליכוה ככלי אין חפץ ואז פסה גם תקוה לקומם עוד את העם הזה ברוחו.

ואני אשר עיני תראינה את פיד עמי, איך אוכל לדבר בהשקט ובטחה כהמורה אשר אולי אך לשמע אֹזן שמע כל אלה? אל תדמי כי חפצי הפעם להשפיל כבוד המורה החכם בעיניך, לא אספוק אף רגע כי איש לב ודעת הוא, כי על כן הוא מרום ונשא בעיני כל יודעיו, וגם את, אחותי, הן לא הרבית תהלתו לולא יאתה לו, אבל לא אספוק רגע כי לוא עיניו את אשר לחזינה עיני כי אז גם הוא כפי דִבֵּר, כי לפי דברתך הנהו אוהב עמו מאד לכן אומר לך: קראי את המכתב הזה באזניו ודבר מה יענך עניני אותי דבר, כי אולי אציל מפיו עצה מה לעשות ואעריצהו ואכבד שמו עד עולם.

                                                                                                                                                                אחיך.

 

כ'

יום העשרים לירח הרביעי.

אחותי!

הרעשת לבי, הבאת מבוכה בכל עשתונותי בהשמועה אשר השמעתיני, כי המורה בו תתהללי ואשר בו יתפראו יודעיו הוא יליד ארצי, יליד אחינו יושבי הארץ הזאת אשר לשברם נשבר לבי.  האמנם ימצא איש גדול דעה כמֹהו בארץ והוא בן הארץ הזאת ולא ידא כעל כנפי נשרים לעזרת אחיו? הן למי הכח והעז להושיע אם לא לאיש כמֹהו? הלא בידו לעשות טובה בהגה מפיו הרבה יתר מאשר תמצא ידי אני לעשות בכספי אי לאיש גדול כמֹהו תצפינה עיני כל ודברו כדברי אלהים יהיה בעיני שומעיו ובכל זאת לא יתעורר לצאת לישע עמו, ולהשמעות אזנים הוא איש הלב ואוהב עמו, לא אבין דרכו! מי יתן וראיתיו ודברתי עמו פה לפה וידעתי מלים ישיבני.  אמנם אחת אשאלך, אחותי, והודיעיני בשפה ברורה ואל תשכחי כי אחיך אני, אחיך כביר ממך לימים ולי הצדקה לדבר כמו אלה.  הנה מדברך אחזה כי לבך הלך שבי אחריו, רוחך ונפשך כבר לו המה, אך תכלאי שפתך מהגד לי דבר אמת ולא אדע מדוע? הן לא ילדה פותה אַתְּ, כי תתני לבך להגות ברגש אשר כל תקוה רחוקה ממך לראותו יוצא לפעל ידים, הן לא תאהבי את איש אם תדעי נאמנה מראש כי קיר ברזל יפריד ביניכם, והוא הלא איש חכם הוא ויבין בלי ספק הגות לבך ואם הוא יוסיף לדבר עמך ולבלות זמן בחברתך, אות הוא כי גם לבו לא רחק ממך וכי אין כל שטן על הדרך הזה, כי לולא זאת הלא כנבל ובליעל יחשב.  ולמה זה הסתרת ממנו כי בעלת אוצרות הנך? הלא כה המה דבריך במכתבך: "אני לא יכולתי להראות לו כל דבריך פן יראה בהם כי כסף רב לנו ואני מראשית בואי הנה לא כבעלת אוצרות אתראה וכה אחפוץ להיות בעיניו" – הודיעיני למה עשית כזאת? אם למען תראי ותוכחי כי יאהב אותך גם בלי כסף ויבחר בך, אך בך, ולא בכספך? דבר כזה כמעט לא יתנני לבי להאמין כי אחותי החכמה והשופטת מישרים בכל עת, כי אחותי זאת תִוָאֵל לחשוב ולעושת דבר כהילדות הפותות הרודפות קדים ותבקשנה אהבה בלי דעת ובלי משפט? אהבה בלי דעת לא תדכן לך, אהבה בלי משפט תָרֵע מאד, כי היא תֵהָפֵךְ ללא-אהבה ביום משפט, והוא לא יאחר לבוא ללב אשר אוָה בו לשבת, אם גם יעזב מקומו ימים אחדים מפני הרגש או התאוה אשר גרש אותו ממקומו.  את איש כמֹהו לא נטל עליך לנסות במסה אם יבחר בך, כי אם תספקי באמונת לבבו ותדמי כי רק הכסף יקח א לבו, אז מה יועילו לך כל האותות והמופתים? האמנם תדמי כי עיניך תחדורנה עמוק עמוק אל חלונות משכן התרמית ותראי כל מעשה במחשך, דעי כי אין חכמה ואין תבונה ואין עצה לגלות המסך מעל פני התרמית, כי לא במסך אחד תסתיר פניה, וזאת היא תרמיתה כי תתנך לגלות את המסך מעל פניה למען תראי מסך אחר וְתִוָאֲלִי להאמין כי הפנים ראו עיניך, ואם תעלה מחשבה על לבך פן יבחר האיש בכספך ויאמר כי אַתְּ היא הנבחרה, אז לא תועיל לך מאומה, התחכמי כאשר תחפצי והבתתרי כאשר תוכלי כי כאשר תדע התרמית להסתתר כן רב כחה להביט למרחוק  ולכל צפון, ולה יִגָלֶה סודך ולא תדעי, ואין לך דרך אחרת בלתי אם לברוח מפּני האיש אשר לא תאמיני בו, ואם תאמיני בו, הלא אך טוב ונעים הוא לדבר עמו בלבב שלם, בתם ובטחה.  ולמה לך כל אלה? אל תצדקי הרבה ואל תהי ענות לב להשפיל ערכך עד בלי די.  הלא תדעי כי יפה וחכמת לב הנך, תֹם וענוה על פניך ילינו, ולמה זה לא תבטחי כי כספך כאין נגדך? אבל גם הכסף כלי חפץ בו לכל איש, ואל תתמהי על הזה אם גם יאהבך האיש וימאן לקשר נפשו אליך אם אין כסף בידך, כי עוד לא הָרְאֵת לדעת כי אך בכסף יבחר ולא בך, כי אם בך יבחר אך לך עוד גם כסף דרוש לו.  לנפשו אין לו חפץ בכסף אך אם אמה כמֹך יביא ביתו אז יחפוץ לתת לה כל חפצה אשר תשאל ויירא מאד פן תקצר ידו מעשות זאת והיו כל ימיו כעס ומכאובים, ויירא מעושת כדבר הזה, ולו נתנו לו כסף רב בלעדיך, כי אז ירק בפני הנותן, כי למה לו הכסף אם אַתְּ לא לו אַתְּ?

אך אוילים המה כל אלה אשר יתנו דַפי באיש אשר יבקש לו כסף בקחתו לו רעיה; אמנם חרפה היא לאיש אוצרות רב ההון אשר יחפוץ להרבות עוד חילו על ידי האשה ולא יבקר בין אשה לאשה אם אך כסף ינתן לו, אבל איש אשר בחכמתו יחיה ואין לו משענה אחרת הוא יחטא אם יקשר נפשו לרעיה ויבנה בית ויוליד בנים מבלי אשר כונן ביתו על עמודים חזקים.  ומה יעשה בחלותו וחכמתו אתו תשכב על ערש דוי? ומה יעשה אם פרי חכמתו לא יספיק להאכיל את ביתו? ומה יעשה אם יבֹאו מקרים אשר לא ידע שחרם ויסערוהו ממקומו וילך יחד את חכמתו בגולה? הלא על איש לב נטל לחשוב כל אלה מראש, ואם לא יחשוב כאלה אז הלא פחז ונמהר הוא ולפעמים גם חוטא ופושע, כי אז בהיות עליו משא ביתו כאבן מעמסה, אז לא ילך עוד אחרי חכמתו כי אם יאלץ אך לבקש ולמצוא שכר וחכמתו ותורתו יחד תלבשנה שק ויחמוס התורה מכל אלה אשר דרשוה מפיו וימנע הטוב מאלפי אנשים בעבור אשה אחת אשר בחר בה.  הזאת תהיה דרך יבחר בה איש לבב?  איש לבב אם יחשוק בך בכל לב אבל כי יראה כי אזלת ידו מכונן אשרך אז יאמר לנפשו: שאי את עצבך ויגונך ואל תביאי רעה עליה, אשר כל חטאתה היא רק כי מצאה חן בעיניך.  ומה יעשה איש כהמורה, אשר שמו גדול בחכמים ורבים מעריצים את שמו, אבל שכרו יגרע אף משכר אחד עבדי הסוחרים, הלא מודעת זאת, כי החכמה יקרה היא מכל חפץ ועל כן לא יתנו כל חפץ במחירה, האמת תנתן בלי מחיר לכל ואין לוקח, ובעד השקר ינתן הון עתק, ומה יעשה איש כזה בהכינו לו בית? האם יהיה במצור ומצוק ויבוש מפני חבריו בבאם לבקרו באהלו הדל ויפחד כל היום פן יכביד עליו מחסורו את אכפו לאמר בגלל אשתו לחכמתו: לא אחותי אַתְּ? הן אם גם יִוָלֵד בלבו רגש האהבה לך ימיתנו כרגע כבן סורר ומורה אשר יהי למחתה לאבותיו, ולוא ידע כי רב חילך עד לבלי היות למעמסה על שכמו ולצרה לחכמתו, אז אולי כבר התודע לך ויכונן אשרך.  כל אלה השמיעיני אחותי, נפשי נכספה מאד לדעת כל אלה, כי הן כבר באה עת דודים לך ולמה תבלי העת בחזיונות שוא? הן לא לאיש סוחר אשר תדעי מראש כי את כספך יקח לעזר לו תהיי לאשה, וטוב טוב לך להיות לאיש אשר יבחר גם בכספך.  למענה ממך יחכה בכליון עינים

                                                                                                            אחיך.

 

כ"א

יום א' לירח החמישי.

אחותי!

אם עוד תמאני האמין מבלי אות כי האהבה לקרובנו תרחיק כל אהבה וכל דאגה אחרת מלבנו, הנה יהי לך מכתבי אשר שלחתי לך אתמול למופת, הלא ידעת כי כל לבי מלא ממראה עיני פה ולילה כיום אחשוב מחשבות אולי תצלח בידי להיטיב, ובכל זאת בבא הדאגה לך בלבי גרשה כרגע כל דאגה אחרת מפניה, ובכן כתבתי לך אתמול מכתב גדול מבלי הזכיר אף בשם עמי, רק כך היו כל מעיני והגיוני, כי על כן אוסיף היום לכתוב לך ולבאר דברי עד הנה, כי גם עיני תראינה עתה הרבה יתר מאשר ראו בתחלה.  בתחלה בבאי ובראותי עולם הפוך, כי פללתי לראות עולם כמנהגו מקדם והנה חדשות ראו עיני דור חדש ודרכים חדשים, ועיני חזו רק את הדור החדש ורק את הדרכים החדשים, ובתחלה לא השיבותי זאת אל לבי, כי לא את אשר הייתי אז הנני עתה.  אז נער מתהלך מישיבה אל ישיבה הייתי ואארח לחברה רק את הבוחרים בתורה וחקיה ולא ראיתי את החדשה אש החלה לצמוח לעיני ובקראי גם אני לחכמה והשכלה, קראתי מבלי דעת תכלית ומטרה, כי כאשר התחלה היה הלמוד, למוד התלמוד והתורה התכלית והמטרה מבלי בקש כל מטרה ותכלית אחרת, כן היתה ההשכלה בעיני ובעיני כל מטיפיה הצעירים רק היא התכלית והמטרה מבלי בקש כל מטרה אחרת, רק אותה בקשנו לשמה נכונים היינו להלחם ולגרש את התורה מפני ההשכלה, מבלי דעת כי התורה אף אם לא הובילה לכל מטרה, בכל זאת היה דרכה נכון לפניה, כי ממנה פנה ויתד לכל הגוי והיא הנחלה המורשה מדור דור, ואך היא סגולתנו כעת לתת לנו שם ואחדות, וגם מקור תקוה היתה להמאמינים בה להנחילם חיי עד.  לא כן ההשכלה; היא אם תובילנו למטרה אז אשרנו ואם אין אך תהלום ראשנו ותסכסך אותנו ואת דעתנו ותקים איש באחיו לצרור.  ההשכלה היא מקור החיים, חיי העולם הזה, ואם נשאב מהמעין הזה את אשר יקר לנו אז באר מים חיים לו נאמר ואם אין אך מקור משחת הוא, כי אם את אשר עליו לתת לא יתן לנו מה יתן לנו? ההשכלה נחוצה היא לכל איש אם תפקח עיניו על דרכי החיים, ואם גם תקום לצוררת להתורה גם אז לא נשליכנה מעל פנינו, אם גם תחלוש כחה ותסב לב רבים מאחריה גם אז לא נירא מפניה, כי אז נשיב לנפשנו: הן לא עיני כל איש אך לחיי עד תצפינה, הן לא כל איש יהיה קדוש מרחם לאלהים, יקריבו נפשם בעד האלהים והתורה יחידי סגולה, אלה אשר יחפצו והראוים להיות למופת לעמם, המה יחזיקו משאת התורה ולא יתנוה לְהִשָׁכֵחַ, אבל רק ליחידים היא ולא לכל העם, לכל העם די אם ידעו אף מעט משארית פליטת אבותיהם וכל עמלם יהיה להכין להם בית ולכלכל נפשם ונפש ביתן בעמל כפיהם ובכבוד, ואז לא תהי ההשכלה הזאת צוררת להתורה.  אבל אם נסיר את התורה מגבירה ונושיב תחתה השכלה לכסא, השכלה אשר גם היא כתורה בלי כל תכלית ומטרה רק למען השכל והסר את הבנים מאחרי התורה, השכלה כזאת מות היא, מות היא להעם, להדת גם להחיים, והשכלה כזאת נטעו הנוטעים בכרם עמנו.  אם אמנם דבר כזה יהי לכבוד לעמי כי אך הוא יקריב נפש וחייו בעד הרוח, ולא רבים כמהו בעמים אשר ידכאו תאות הגויה מפני חפצי הרוח, אך הדבר הזה יהיה לכבוד אם רק אחדים, אנשים מספר אשר מבטן אמם נבחרו להיות למאורי אור לדורם, לבל יכבה אור הרוח מפני סערות התאוה והחפץ, למען יגה שביב הדעת גם בדור אשר ענן אהבת הכסף והתענוגים יעיב את שמיו, אבל אם כלם יחד ישגו לפעול בלי דעת, לחיות בלי מטרה, אז נבול יבלו ויהיו עדי אובד, אז רק המחסור ישגה והעני ירים ראש וירבה בנים הלא המה חטאת ונגע ופגע וצרה.  וכן היו רוב המשכילים האלה גאים, דלים, משכילים בלי דעת, מטיבים וכּח ידיהם אין אתם.  תכלית השכלתם היתה להם אך לגרש את התורה והדת, ובראותם כי דור אבותיהם ישבו בטח ויאכלו וישתו והמה נפשם ריקה, אין כל בידם, יריעו ויצריחו כי בעקב התרמית האמונה תלך והיא עשתה להם החיל.

ואף כי ההשכלה הזאת לא מבתי ישראל מוצאה, רבים בבני עם הארץ אשר קנאו קנאת ארצם באמור להם בני ארצות אחרות כי עוד רחוקים מדעת הנם, המה התפרצו להביא דעת לארצם בחזקת היד ויאשמו, כי לא בחזקה יכבש הרוח ולא ביד יֻקָח, כי גם הוא אך כנטע רך יִנָטַע וְיִשָׁמֵר וְישֻׁקֶה לבקרים ואז יוציא ציץ, ואם ינתק ממקומו וְיִשָׁתֵל על אדמה חדשה ייבש ויתמולל ויהי לסירים.  אבל המה לא ידעו זאת ויאמרו לשים מסוה על ערותם, ומה עשו? החזיקו בדברי-רוח אשר הטיפו רועי רוח לפנים ויקבלום כתורה. רוססאָ אשר בכל איירופא אין עוד שם לב לדבריו וחלומותיו, הוא היה להם למופת ודבריו כדברי האורים, ואחרי כי נקל לדבר מעשות, לכן יַרְבּוּ גם המה חכמתם רך בַּדִבֵּר .  העצלות היא הורתה להם דרך סלולה וקצרה לעבור בה בלי מכשול.  הן בדרך החכמה הנאמנה סלונים ימצאו אשר יהיו למכשול, למען דעת חכמה הנותנת פרי דרוש עמל רב וכשרון וימים רבים, לכן בחרו המה בדרך הַדִבֵּר בלי מעשה, בדבר אחד ישיגו כל אשר יחפצו, כי אם אין בידם להשיג את אשר להם לבקש הנה יאמרו כי בדבר הזה אין חפץ בו לאיש וכי אך  הוללות ורעות רוח לבקש דבר כזה.

משל השועל עם הענבים אשר לא יכול להשיג כי גבהו ממנו ויבזם, נחזה עתה בבני הנעורים המשכילים האלה. חסרון דעת התורה והתלמוד הוליד את מפלגת החסידים בעמנו: רבים מהבורים וחסרי הדעה אשר קצרה ידם למצוא את התורה ונפשו אותה לכבוד, המציאו מלה אחת אשר בה מלאו את חסרונם.  המלאה הזאת היא "בטול היש", ראשית דרך החסיד היא לבטל כל איש ולאמר כי לא-הוא, ואם כל יש לא-הוא הן לא ימצא חפץ בו ואם כן לא יחסר לו מאומה אם איננו בידו.  החסיד אם יראה עשיר ונכבד, חכם ובעל תורה לא תבעתנו שאתו כי אם יאמר כי יבטלנו בלבו, וכאשר בטל אותו בלבו אז לא ישא עוד פניו וירהב בו וילבש עזות כמדו נגדו.  כאלה וכאלה שמעתי בימי נעורי לאין ספורות מפי חסידים נבזים, כאשר אמרתי לאחד מהם: מדוע תעשה כזאת והן האיש הנכבד פלוני לא יהלל זאת, אז ענני:  פלוני? במה נחשב פלוני? הן אבטלנו בלבי~ – והמלה הזאת התעתם מאֹד מני אֹרח, כל דעת וכל מוסר, כל חק וכל דרך ארץ, כל עבודה וכל טרח הרחיקה מהם, כי למה להם כל אלה אם אך במלה אחת יעשו כלה בכל אלה? האדם יתחרה לעבוד עבודתו ולעלות עָל רק בראותו את רעהו כי עלה אל על, ואחרי כי ביד החסיד להוריד גם רעהו משאתו אך בדבר שפתיו למה לו העבודה לעלות? אל דרך החסידים למדו המשכילים האלה; המה ראו כי דרך החכמה רחוקה ומלאה חתחתים ועמל ועבודה רבה דרושה לאיש עדי יבא עד תכליתה, ומה עשו? יבטלו גם המה כל יש ויאמר לכל יש, לכל חק ומוסר ועבודה ודעת לא-הוא (Nihil) ויהיו לחכמים בבלי דעת ויודעים בבלי השכל, למטיבים לאחיהם בלי עמל ולעשירים בלי כסף ועבודה.  ובחסרונם יתפארו ויאמר אך איש אשר לו חסרון הוא קרוי אדם וזאת היא ראשית דרכם לבל ישלים איש חקו בכל למוד, לבל יבחן ולבל ישיג תעודה כי חכם הוא באיזו חכמה או מלאכה, באמרם כי אם ישלים חֻקו אז ילך לבו רק אחרי חכמתו או מלאכתו ולא ידאג להחברה, וכן משפטם להפר כל חקות האדם ודרכיהם, לבל ישא איש אחד אשה אחת פן לא ידאגו עוד להחברה, וכאלה חקים אשר בכל עת ובכל זמן ובכל העמים ובכל הארצות ימצאו אנשים המחזיקים בהם, רק כי בכל עת נקראו בשם פוחזים ורקים, מפירי חוק ורודפי זמה, גנבים ומרצחים חרש וכאלה, ואלה אחרי אשר יתמכו על דברי איזה רועי רוח, אשר בשם חכמים יקראו לכן יקראו לנפשם בשם חברה כי דרך ומשפט להם.  מבטלי היש כאלה ימצאו למאות בין בני העמים, וכל צעיר אוהב עצלות אשר לא יזכה להשלים חקו בבית מדרש המדעים וכל עלמה מואסת מוסר וצניעות אליהם יסֻפחו.  אבל בעם הארץ לא תראה פעולתם לרעה כמו בישראל.  הלומדים בעם הארץ והמבקשים השכלה המה אף לא אחד אחוז ממאה, ואם גם בהם יהיה החלק הרביעי משחיתי דרך כאלה לא עוד יגדל השבר, והכל יודעים כי לא יארכו הימים ואפס כל זכר למו, כאשר כבר היו לפניהם בארצות צרפת ובריטאניא ועתה נשמר זכרם.  אבל בבני ישראל ובנותיו אשר כלם יחד יבקשו ללמוד ולהשכיל, והרבים בהם המה אלה אשר ידם תקצר להשיג חפצם מחסרון כסף או מחסרון דעת, כי אבותיהם לא נהלום בדרך הדעת מעודם, בבני ישראל יהיו כמעט כל הצעירים אשר לא זכו לבא לבית מדרש מדעים מבטלי היש, המה הרבים וישחיתו כל מוסר ודרכי האדם ויפתו את הנערות לברוח מבתי הוריהן ולהכות בחרפה לחייהם.  בתחלה ראיתי ולא בינותי במחזה, ועתה ראיתי ואדע את אשר לפני וארגז תחתי ונפשי תאבל מאז לשוד בת עמי בדעתי כי כמעט קצרה כל ידי מהושיעם.  ויד האבות במעל הזה, האבות אשר מאז הסכינו לחיות ולגדל את בניהם ולכונן להם בית לא על פי מעלות רוחם, כי אם כאשר יעשו אחרים לבל יבשׁו במעשיהם נגד השכנים והשכנות וכל יושבי העיר.  האבות האלה אף כי המה עודם יראים את ה' בכל זאת על הרב לא ימנעו מחפץ בניהם והמה בידם יובילום בדרך אשר לא ישובו ממנו.

בעיר יבוק ראיתי את כל החברה הזאת בכל מראה המגֹאל והמעיר זועה.  התודעתי לאלה אשר בגאון יקראו לנפשם הצעירים.  וארא את האחד בן לסוחר נכבד המבלה ימיו בהבל ומעודו לא ראה ספר וכל חכמתו היא כי ידע לפתות בתולות כי תברחנה מבית הוריהן, ושתי שנים התגולל בחוץ לארץ וירדוף רוח ותאוה ובשובו הנה חפץ אביו למצוא לו רעיה כחפצו ועל כן יכסה על עותתו ויהללנו.  השני בן לאיש עובד בבית מסחר גדול אשר מצא ידו כסף ואביו פזר הון הרבה למען יביא דעת בלבו ויביאהו לבית מדרש מדעים ללמוד דך ודין, וזה עשר שנים יתגולל וינוע מבית מדרש לבית מדרש, וזה כשנה הוא פה, אך את אשר עשה עד הנה הוא עושה כיום, ישב כל היום בבתי משתה ויקרא מכתבי העת וראשית דברו היה לי כי התפאר אשר עשה עד הנה הוא עושה כיום, ישב כל היום בבתי משתה ויקרא מכתבי העת וראשית דברו היה לי כי התפאר אשר לא למענו יהיה כי אם חלק כחלק יחלק מכספו לכל רעיו, ורק בעבור זאת נחוץ לו כסף, ואשר על כן יגזר אֹמר אשר לוא אבו כל בני האדם בדרכו הלוך כי אז כלה העני והמחסור מהעולם. – אני בינותי כי עלי יכונן דבריו, כי בלי ספק הכיר בי כי כסף בידי על כן עניתיו: השמיעני נא, אדוני, איפו לקחת את הכסף אשר תפזר? האם בעמל כפיך מצאתו –

– אבי ישלח לי כסף כחפצי ואם לא ישלח אקח בערבון והוא ישלם – ענני בשחוק בוז.

– ישנם אנשים אשר יאמר לְפזור הון כזה אשר המפזר לא עמל בו, כי הוא גזל, ידעתי נאמנה כי ימצאו

 רבים אשר יאמרו כי אך תגזול את אביך בפזרך כספו, ואתה לא מצאת במחיר עמלך אף גרה ולא תדע את העבודה אשר יעבוד איש עליה –

– כזאת ידבר אך חסר דעה, איש כסיל ובער, ההולך בדרכי הקדמונים אשר אך בגזל מצאו את כספם כי אכלו חיל עבדיהם ומשרתיהם? –

– ואני לא אדע מה טוב אם לגזול העבדים ולאכול, או לגזול את האב ולהשליך לכלבים –

– גם אתה על המרצחים תחשב ומה לך בינינו? – קרא בגֹבה אף, השלישי הוא איש אשר עד מלאת לו שבע עשרה שנה למד בחדר ואחרי כן פתה את אביו כי יתנהו ללמוד בבית מדרש המדעים והוא האמין כי בנו ילמוד כל החכמות על רגל אחת וישלחנו, ומני אז ישלח לו כסף למחיה ולתשלומים למורים ומחיר הספרים, אך הוא אף את המקום אשר בו נבנה בית המדרש לא ראה עוד.  ועליהם נלוו המון פריצים לאין ספורות, אשר יאכלו עמם מהכסף הנשלח להם מאבותיהם אשר אולי ישלחו להם הגרה האחרונה, ומי יודע אם לא יבֹא שברון על ביתם לרגלם.  אם אמנם לא אכחד כי גם בחורים טובים וישרים ראיתי הלומדים בכל לבם ועושים חיל, אך מספר המשחיתים רב ממספרם על אחד עשרה כאשר ירבה מספר אלה אשר לא יצלחו לבֹא לבית מדרש המדעים מאלה אשר כשרון להם לבוא.  אולם גם המה לא הביאו דאגה בלבי לשבר עמי כאשר נשבר לבי בראותי דרכי בנות ציון אשר היו לפרוצות אין חומה, אשר לחכמה ולכבוד תחשב להן כי תתרועענה רק את גברים ותדברנה דברים אשר יעלה רק על שפת פריצים בבתי האסורים.  ולמחלה הזאת אחשוב כי אין תקוה, כי מבית המדרש יצאו הנערים היום ולא יאחזו בדעת כי אם בביטול היש, ומה תהי אחריתם?

את כל הדברים האלה קראי באזני המורה והשמיעיני משפטו או עצתו, אולי תמצא ידו להשיב רוחי ולהביא מנוחה בלבלי.

אחיך.

 

כ"ב

אשדות יום החמישי לירח שנים עשר.

אחותי!

זאת הפעם השלישית אשר אני כותב לך בטרם באני מענה ממך, כי אחשוב למשפט כי מכתבך בא לעיר יבוק אחרי אשר עזבתיה ומני אז ילך אחרי מעיר לעיר ואני אקדם לעזבנה בטרם יבֹא הוא.  הנה כי כן יקרנו בבקר בבקר בחיים, כי אשרנו ושמחתנו ירדפו אחרינו וילאו להשיגנו יען כי אנחנו נעזוב את מקומנו מבלי דעת מי הוא אחרינו.  אני נוכחתי בחיי, כי לא יצדקו אלה האומרים אשר לשוא נרדןף להשיג אֹשר ושמחה בחיים, יען כי קלי המרוץ המה וימהרו לברוח מפנינו בעת אשר נאמין כי אך נשלח יד נגע בהם, לא כן הוא; האֹשר והשמחה ירדפו לשוא להשיג את אלה אשר על עמדם לא יעמודו, כי רוחם יהדפם וסערת תאותיהם תדחם ותסעדם ממקומם וִיבֻקְשׁוּ ולא יִמָצְאוּ, כי על כן לא ימצאו גם את אשר יבקשו.  עתה אחרי אשר שבתי עברתי שנית כמו בחיים חדשים על כל המקומות והערים אשר עברתי בהם בחיים הראשונים, עתה אחרי אשר כמעט באתי עד קץ המעבר וגם היום כמו אז לא מצאתי דבר אשר רוחי יאמר לו: הנם הַמְבֻקָּשׁ, עתה כאשר נוכחתי וראיתי, כי כל אלה המבקשים תמיד לא ימצאו מאומה, וכל חפץ, כל ששון ישע וכל טוב יִמָצְאוּ אך לאלה אשר לא יבקשו, כי המה ירדפו אחרי האדם ואם לא ימהר לעזוב מקומו אז יבאו לרגליו, וכאלה כן גם הדעת לא בחבי איש המרבה לחפש תַּעֲלֶה, כי אם בידי הצופה ומביט אל אשר לפניו ולא יִרָחֵק מהמקום אשר בו היו עומדות רגליו מנעוריו, עתה עלו פתאם כל זכרונות ימי על לבי ונפשי תדאב שנית כאשר דאבה מלפנים, רוחי יהמה היום כאשר המה אז בראותי כי רדפתי אחרי אור מתעה, אשר לרגעים ישנה פניו ומקומו ויתעה העין ויסכסך החוש.

תשחקי לי, אחותי, אם אספרה לך מה הדבר אשר דִכָּא כה היום את רוחי עד כי לא אשים עוד מעצור לרוחי ואהגה נכאים גם באזניך ולא אעזור עוד כח לשום רסן לפי עטי לבל יזעק כמשגע מבלי שים לב כי קולו כמדקרות חב באזני שומעיו.  זה חמשה ימים הנני פה בעיר אשר רבת ראו בה עיני בימי ילדותי, בעיר אשר בה למדתי ראשית למודי נערים שובבים, בעיר אשר רוחי למד לו לבקש חפש כפרא ביער, זה חמשה ימים הנני פה וכמו רוחי אמר לי: הנה העיר הזאת שעל חוף הים היא יושבת, פה גבול הארץ ופה גבול גם לך, עד פה באת ולא תוסיף עוד.  כל מכאובי לבי וכל מצוקותי וכל פשעי וחטאתי אשר השתרגו עלו על צוארי מעת היותי באשמתי ובאשמת אחרים, כל אלה קמו כמו חיים ועינים להם וקומה להם והמה יעטרוני ויביטו בי, בעמדי יעמדו עמי ובלכתי לא יעזבוני.  אתה! מה עצום החיל הזה, מי ימנה מספר לו, גדוד מלאכי בלהות והמה כלם יחד עלי יתמלאו להכריעני כמו בן ענק הנני וכח אלים לי.  למורד ההר ירדתי, לחוף הים ישבתי, במקום אשר רגלי בני אדם לא תפריענה הדומיה, ירדתי אל החוף ואביט למעלה אל ההרים הגבהים, אשר בטנם הרת אלפי רמשים שהיו לאבן, רבבות חיים אשר באפם היתה נשמה התקשו ויהיו לאבן למען הרים שיא ההר הזה שרגלו תרחץ במי הים אשר לשון גליו תנשקנה כל היום, ופה הוא הגבול, אמרתי, לא אוסיף ללכת הלאה, כי מה אבקש עוד? פה ההר הוא קץ מסעי, העפלתי לעלות עליו ועליתי ואחרי כן ירדתי לקצביו, האעלה עוד ? האין תמונת חיי ודרכי לפני ? האם לא התאמצתי לעלות עד היום הזה למרום הרים, עלי גבעות פליאות אשר מסלותיהן נעלמות, דרכיהן מְכֻסוֹת בטמון, העפלתי עלות עד אשר עליתי וראיתי כי אין שוה לאדם בהעמל הזה, כי גם בעמקים תמצא רגלנו לדרוך על ראש גויות רבות אשר היו מקשה ברב הימים ... עליתי וירדתי והנה פני הים לעיני, באין מסלול ודרך וגם קצו נעלם מעין ... לא בודד הייתי עם מחשבותי בעמק ההוא; בסתר חגוי הסלע אשר כראש למחנה הסלעים דרך בים ויכסוהו המים כמעט על ראשו, שם יש דַיָג וישלך החכה אל תוך הים, הוא ישב גם הוא דומם כאבן ועיניו אל קרקע הים תצפינה, בעיני כל בני האדם אל ההצלחה המסתתרת תבטנה, ולא אחת ושתים העלה החכה ריקה, התולע אשר שם עליה למען סב את הדג בכחש כי יאמר מצאתי טרף ויהיה לטרף, התולע היה לברות לשני הדג אשר ידע להזהר ולא הרחיב פה לבלוע, כי אם לאט לאט פער פיו ויאכלנו ועל כן מלא בטנו, גם נפשו היתה לו לשלל, הַדַיָג העלה החכה ונאצות עברו מעל דל שפתיו להחומס אשר חמס יגיעו וימאן לשלם נפשו כפרו, ובכל זאת לא נלאה וישם שנית תולע על פי החכה ויורידנה שנית וישב עד אשר גם הצליח חפצו בידו ועילה דג זולל אשר זוללות היה לו למכשול ופניו נהרו.  האם לא כדגים האלה גם אנו בחיים? – קרא רוחי בתוכי – האם לא נהיה גם אנחנו לשלל, וחכי המקרה יכאיבו בחכנו יען כי נמהר, יען כי לא נדע להזהר, את אשר תראינה עינינו נמהר לבלוע, גם אשר יהיה אחרי כן למכשול מות לנו, האם לא נשלח ידינו לאחז בכל ולא נמהר להחזיק בכל דבר חדש אשר תראינה עינינו? האם לא תולעים בלעתי מאז היותי עד היום? – בעודני חושה מחשבותי אלה והנה נער שני גם בידו חַכָּה נגש אל הראשון ובעיני קנאה הביט בצידו ויאמר: אכן איש מצליח הנך, כי אתה מצאת רב ואני לא העליתי אף דג רקק, אף כי נסיתי להשליך החכה במקומות רבים.

– ועל כן לא הצלחת – ענה היושב במנוחה – יען כי  נסית להשליך החכה במקומות רבים ולוא ישבת על מקום אחד כי אז בלי כל ספק עשית חיל כמני – הגבר לא יצלח מֵאֵן להודות כי באשמתו הָשְׁלַךְ מפיו טרף, כי אם בההצלחה שם האשם והמצליח עמד על דעתו כי לא בהצלחתו כי אם במנוחתו עשה חיל.

כמה המה אשר יאחזו בחייהם בדרך הַצַיָד אשר לא עזב מקומו? אף לא אחד מאלף! אשר על כן נשמע אך ריב וזעקה על ההצלחה אשר תסתיר פנים.  ואני אשר מעודי עד היום צַיָד הייתי אשר נלאה לשבת רגע ולחכות, ציד אשר בכל מקום ישליך החכה וישב ריקם, כמו אז בעת אשר רק טרף לנפשי בקשתי כן עתה כאשר אמרתי להמציא טרף לאחרים, להיטיב לאחי, לא ידעתי שלו בנפשי כי אמרתי כברק יצא דברי ויהי לפועל וביום המחרת יֵרָאֶה פריו, האם לא שמעתי גם אני דברי דיגים אשר כחשו בהצלחה ויאמרו כי רק יד חרוצים תעשה חיל ולא ידי פוחז ונמהר? ומה חשב לי בשמעי דבריהם?...

נמהר הייתי מאד על דבר בני הנעורים ודרכיהם, פחז כמים במשפטי, כי על כן עלה עמלי עד היום מעת דרכה רגלי על אדמת הארץ הזאת בתהו.  אם אמנם לא הוצאתי משפט מעקל על דבר אלה אשר ראו עיני, כמעט כל אלה כהצעירים אשר דרכיהם ראיתי הוזים מבהילים נשחתים ומשחיתים הנם, אבל עיני ראו רק את אלה אשר על נקלה נראם, אשר מבלי עבודה ועמל ישאפו רוח ויבחרו לשבת ראש בבתי משתה, ולא שמתי אל לבי כי אבני חוצות תראינה לעיני ההולך בצעדו אך צעד בעיר ואבני חפץ תסתרנה מעין.  בתחלה בבֹאי אל הארץ שמתי פני אל הערים אשר בהן בלותי ימי נעורי כי אמרתי אבקש את האנשים אשר כרעים וחטאים, או כפתאים וסכלים היו בעיני ואשר עלימו הטיפה מלתי תמיד, אבקשם ואשנה פניהם ואישר להם מסלה אשר ילכו בה בדבר שפתי או בכח ידי לעשרי, והנה הַמְבֻקָשִׁים     לא נמצאו עוד ואלה אשר עוד נמצאו לא היו נוכח פני, כי אחרי אשר לא עוד בדרכיהם אלך ולא כאחד מהם אתראה לא יבקשו עוד קרבתי וגם אני רחקתי מהם מבלי אשר התבוננתי כי ארחק מהם, כי זרים היו לי בדרכיהם ורוחם ויכבד ממני לשוב ולהתורעע עמהם ואמרתי בחפזי: אלה כבר עברו ואין זכר למו, ואל אלה הבטתי, אל בניהם אשר רחקו מאבותיהם, הבנים הסכלים האוכלים ואינם עושים מאומה, החולמים להם חלומות כל היום וישחיתו מסביב, ובראותי כזאת מהרתי וארים קול בוכים.  אך עתה אחזה בי בכיה של חנם היתה, אחרי אשר עברתי גם בערים הגדולות, במקומות אשר כבר שקעה אש המלחמה להשכלה, במקומות אשר נטל על יושביהן לעבוד ולפעול למען מצוא חיים, כי המה כבר ראו חיים וידעו כי בלי עבודה אין חיים, במקומות אשר גם מלב היראים תפוג לפעמים יראה מפני ההכרח, ובראותם ראשית לבניהם, כי לא יכוננו אשוריהם במעגלי החיים אם לא יובילום בדרכי הדעת, יתעשתו עד מהרה ויתנום ללכת אל אשר יובילם הרוח, ובכן ראיתי בערים ההנה בבני הנעורים רבים רבים אשר ידם מצאה חיל בחכמה ויציבו להם יד בתבל, ורבים אשר גם שם גדול על פני חוץ יצא להם, כי דעת בלבם וידיהם עבודה מלאות, ונוכחתי כי לא יארכו הימים וגם בערים אשר ראיתי בתחלה תחדל המלחמה ויב: השלום ואז לא יתעו עוד הצעורים בארחות עקלקלות, כי אך המלחמה בימי הנעורים תהיה להצעירים לפח ומוקש להסירם מדרכי החיים במקומות אשר האבות עוד יקומו לשטן לבניהם ולא יתנום בתחלה לבור להם דרך החיים מיראה פן יהיו בניהם לשמצה בפי חסרי לב ויביאו חרפה על המשפחה, כי על כן יתפרצו הבנים, כאשר יגדלו ויראו דרכי בני הדור החדש, מפני אבותיהם ויבקשו להתיצב על דרך המשכילים, אך טוב לא יעשו אלה, כי כבר בלו ימי נעוריהם באפס מעשה, וללמוד ולהביא לב חכם תקצר ידם אחרי כי כבר אחרו המועד ועל כן ירדפו רוח ומאום לא ישיגו.  מרבית הצעירים האלה ימצאו בערים  אשר החסידות הכוזבה או ההתנגדות החנפה עוד תצלחנה לתת ללוחמיהן כבוד והון.  בני החסידים או המתנגדים אשר יסגרו בעדם דרך חיים מיראה פן יפילו אור פניהם, המה יהיו עדי עובד, לאנשים בלי בינה והשכל באחזם באשורי אבותיהם ולמרי נפש בסורם מעליהם, ובני אלה אשר אבותיהם הציגו כבר כף רגלם על מפתן הדעת אם כי לא המה השגו חיל אך בניהם אחריהם עלו מעלה מעלה ויהיו לתפארת, ובראותנו את אלה הלא נבין ונשפוט כי לא יארכו הימים.  וגם על ההורים האלה אשר עוד פגרו מלכת בדרך החיים תנוח הרוח על יד ההכרח ותאלצם להשכיל ולראות נכוחה, ואם גם יקשו את ערפם לבלי שמוע, גם אז הן בניהם אשר כבר יצאו למלחמה, או הכינו נפשם בסתר להלחם, המה אם גם המה יבלו ימיהם לשוא במלחמה של הבל, אך בניהם אחריהם אשר כל מלחמה לא תהיה להם, המה ילכו בשלום ובמישור בדרך סלולה.  בראותי עתה כזאת אבין כי כל אנחותי ודאגותי אך שוא היו, וגם כל חפצי וישעי להיות כמלאך ההשכלה לאחי מהבל יחד, כי גם בלעדי כל מלאך וכל נביא ומטיף להשכלה יתעוררו האנשים האלה לעשות ולפעל בנוח עליהם יד ההכרח והיא לא תשא פניהם.  וכבר לא נשאה פניהם ורוח החפץ להשכלה עברה כמעט בכל הארץ ותעירם ותעוררם ממקומם ורבים מהישנים בתרדמת אולתם הקיצו כבר ויבקשו דרך חיים – אבל אם ימצאוהו אף בהציגם רגלם על סף בית ההשכלה? בזאת נספוק עוד, אין חפץ לרעב במעיר כי יעירהו משנתו, למען ישביע נפשו, אבל לחם דרוש לו, כן רבת שבעה לה נפש העניים האלה מקיצים ומעוררים כמני, אשר הניעום ויעוררום כי יפקחו עיניהם וישבעו להם, אך המה פקחו את עיניהם פקחו מאד ואת הלחם עוד לא יראו.  די כח בחעניות הנוראה אשר תשור ברב ערי מושבות היהודים להעבירם מדרכיהם וממדותיהם ולתת להם דרכים חדשים וחקים חדשים ולהטות לבם גם ללמוד ולהשכיל אם אך יראו שכר לעמלם, אבל המתעוררים רבים המה מהלחם אשר נמצא להם.  זאת היא המחלה הרעה אשר אחזה עתה ולא ראיתיה אז, כי על כן יהמה רוחי מאד בדעתי עתה אשר לוא ידעתי כל אלה מראש כי אז אולי יכלתי הועיל ועתה עברה העת בתהו ומי יודע אם עוד תמצא ידי לשוב לעשות, כי גם בחכמי הארץ הזאת עוד יועץ נאמן לא מצאתי, כי כלם כאובדי עצות המה בדברם על דבר בני עמם, כי כלם יראו כי מצבם רע הוא מאד, אך עצה ותושיה רחקה מהם.

עד בֹא מכתבך אשאר עוד פה ואמלך עם לבי אם לשוב על עקבי לעבור שנית בארץ הזאת או לבֹא אליך ולהועץ את אוהבך המורה.

אחיך.

 

כ"ג

אשדות, יום העשירי לירח הראשון.

אחותי האהובה היקרה והנעימה!

בפעם הראשונה בימי חיי אראה משגתי ואודה ואשמח, ואשמח אם די כח במלה הזאת לתאר את רגשות רוחי.  מהרגע אשר באני מכתבך זה שלשה ימים הייתי לאיש אחר, צלצלי זמר באזני ולבי ירון כמו בריאה חדשה הייתי.  האמנם נכונו גם לי ימי שמחה? האמנם אשוב ואחדש ימי ובשובי לחיים אשוב ואמצא בחיים גם אהובי נפשי מימים מקדם.  מימים מקדם! בכל עת אשר אזכיר ימים מקדם אאנח ואאנוק ועתה אגיל ואשמח, אשמח עד כי לפעמים לא אאמין בשמחתי ואדמה כי אך חלום מתעה התעני בבשורה טובה ואיקץ ואשוב להגות נכאים, ובשלשת הימים האלה נסיתי פעם ושתים לכתוב אליך ולא יכולתי, כמו גרשה הבשורה כל רעיון מלבי ותגזול הַדִבֵּר מעל דל שפתי ואת הדיו מהעט.  הן אני הסכנתי להגות ברוחי ולמלל בשפתי ולהשמיע בעטי אך נכאים ואנחה ואיך אוכל היום לתת לרוח ששון תוצאות בדרך אשר רק אנחה עברה בו תמיד, אשר גם בעת שחק רגז הלב ובבחרו לצון הָמָה הרוח? אבל מכתבך יעמוד חי לפני ואחרי אשר קראתי בו פעמים לאין ספורות אשוב ואקרא: "אחי! הכון "לבקש סליחה וכפרה מאת האיש אשר חרפת ולא ידעת מי "הוא, ולוא ידעת מי הוא, לוא ידעת כי אז פרשת אליו כפך "בשמחה ובאהבה נאמנה. המורה אשר בו בחר לבי ואשר "נפשי ורוחי כבר המה לו והוא קבלם באהבה, האיש אשר "למורה ואלוף לי בחרתי לכל ימי חיי ואתה תאמר לדבק הזה "טוב הוא! זאת ידעתי, האיש הנעלה הזה בעיני, נעלה "הוא גם בעיניך, המורה יליד ארצך אשר למורה ולאיש השם "היה – הוא אוהבך מנער, הוא – גדעון!" –

גדעון חי! מצבה חיה אחת עומדת לפאר לתהלה ולכבוד בעת אשר מסביב אך קברים לי, מצבה אחת חיה אביט בזכרונות ימי חלדי ונהרו פני ורוח חיים יַשֵׁב לי ממקומה וכמעט אאמין כי חי גם אנכי.  עוד גדעון חי, האיש אשר היה למופת בימי נעוריו הנהו למופת גם כעת כאשר היה לאיש, הנער אשר לא הרבה לבקש ואשר לא מהר לעזוב המקום הוא מצא הרבה, ובשובי ובראותי פניו האם לא כדבר שני הדיגים יהיה דברנו? אבל אני לא בקנאה אביט בו, אני אשען ואסמך עליו על העץ הרענן הזה, אולי אשוב ואפרח גם אני.  ברוכה לי אַתְּ אחותי, שמצאת לי את מקור החיים הזה, וברוכים לי אתם זכרונות ימי נעורי שכתבתי על ספרי בבכי ואנחה כי על ידכם נודע לך האיש הזה בשמו.

כל בני הבית יכירו בי כי שמחה חיתה את רוחי וגם פנינה הנערה התמימה והנחמדה והעצובה בת אדון הבית אשר עליה עמוסה כל העבודה מעת אשר מתה אמה, גם היא תביט אלי ופניה נהרו משמחה, ואני כשכור הנני מלא שמחה ותאוה לדאות כעל כנפי נשרים אליכם מחמדי לבי.

אך ימים מספר חַכִּי לי, אחותי, ונראה פנים בשמחה.

לא כתוב דבר לבחירך, בחיר לבי, כי בַדִבֵּר הַחַי אשר יצא מפי ולןא מעטי אחל לדבר אליו.  חיו בנעימים, מחמדי נפשי.

אחיכם.

 

כ"ד

אשדות, ראש החדש השני.

אחי ואחותי!

הלא ראיתם בלי כל ספק לא אחת ולא שתים כי אור הנר ישמח ויעלה מעלה בטרם ידעך לנצח, כן היתה שמחתי הגדולה ששמחתי בהודע לי כי עוד אוהב אחד מימי נעורי חי בתבל והוא יהיה לאח לי בהיותי לאיש ולשומר לאחותי שארית מחמדי בחיים.  בעברי על הערים אשר התגלגלתי בהנה בימי ילדותי ובשנות נעורי ואתבונן ליושביהן ולא הכרתי מראיהם כי הזקנים כבר פנו ערף לתבל הזאת ומהצעירים לא נותר איש על מקומו כי הזמן טלטלם טלטלה והנם נודדים ללחם ואחי בעיני כמתהלך בשדה רפאים אשר רק מצבות וציונים סביב לו, ואהיה גם אני כגבר נטה לראות לו חדר מנוחה במקום המנוחה, ובעזבי את שדה הרפאים נענעתי להם בראשי כמו אמרה להם נפשי: עוד מעט נראה פנים, והנה ברק אור החיים האיר לי פתאם וחיים מלאי כל חדרי לבי – רגע.  עתה בא שנית הקץ לחיי ועתה אין עוד רופא ואין מזור אשר יגזלוני מידי הנצח.

נחמו נפשותיכם, אהובי לבי, ואל תמררו בבכי להולך ביום שמחתכם, לכם יאתה השמחה ולמה זה תסתירו פניכם ממנה, אם אחדל מתעות עוד? – הנה בא היום אשר הביא משפטי בידו וישפטני במדה כנגד מדה ובשלום ומנוחת לב אמותה, כי לעשות טוב בקשתי, זאת תהיה נחמתי, ואם לא יכולתי הן לא אשמתי היא, וכמעט אשיש במותי היום ובסבה אשר הסבה לי אותו בלע-עת, יען כי עברי אנכי לכן קרב קצי! הרעיון הזה יביא שקט בכליותי ונחמה בלבי ואומר לנפשי: הנה אם חטאת בטפלך עון חנם על אחיך נסלח לך כי הקרבת נפשך בעד שמך!

בלי כל ספק קראתם כבר בעלים המשמעים חדשות כי בעיר הזאת פרץ ההמון כפרץ מים בחג הפסח ויעוללו עלילות כמאז לפני ישראל.  הן כבר מודעת זאת כי לעם הארץ דרוש דם יהודים לחג הפסח, כי על כן יעוללו לנו עלילות כי את דמם נבקש למען יוכלו לקחת את דמינו.  כסוסים שוטפים במרוצתם פרצו בכל רחובות אשר יהודים גרים שם ובחלונות החלו ובראשי היושבים בבתים כלו.  שנים שלשה ימים בטרם בא החג התלחשו היהודים ביראה איש באזני רעהו כי כלה ונחרצה תבא עליהם בימי החג, כי מחשבות אין יחרשו עליהם ויבקשו השמידם.  בעיר הזאת אשר מספר היהודים רב מאד והמה עשו והצליחו בעמל כפיהם להציב להם יד בארץ, לבנות להם בתים למראה, להכין להם בתי מסחר ועבודה גדולים, עד כי יאלצו לתת גם להם כבוד במושב זקני העם ונבחריו וגם לעצם יאלצו לשמוע, ובדבר חכמה ומדע עברו את הגבול ובתי הספר מלאים מפה לפה יהודים עד כי בכל בתי הספר שתי הידות יהודים המה, ואם לעשות צדקה וחסד הלא היהודים המה תמיד הראשונים, ועל כן בערה כשאול קנאת רבים מהתושבים בהיהודים ויסיתו בהם את ההמון לשלול שלל ולבז בז.  היונים המה תמיד הראשונים לדבר מצוה הזה, היונים אשר לפני עשר שנים בהלחמם נגד ממלכת תיגרמה אספו היהודים יושבי העיר הזאת כסף כעפר למען שלח למו לעזרה ונדבת היהודים גדלה עשר פעמים מנדבת היונים יושבי העיר הזאת למען אחיהם הנלחמים, אף כי רבים ועשירים המה כלם מהיהודים ותהי זאת תגמולם, כי הפיחו קריה בעלילות רשע עד כי קם שאון, בשמעי בתחלה את דברי היהודים ופחדם נדתי להם במו ראשי באמרי: ואתם איפו אתם? מדוע לא תאזרו ידיכם לעמוד על נפשכם? יראו הזדונים כי ערוכים אתם לקרב ויבושו ויסוגו אחור –

– אתה מארץ בריטאניה תבֹא, כי על כן תדבר כאלה, אך לוא בארץ הזאת ישבת כי אז אחרת דברת – ענוני כלם פה אחד – פה אם נכין נפשנו למלחמה, אז נהיה אנחנו החוטאים ונשא ענש כי שונאינו יעלילו אז עלינו כי אנחנו קמנו להתגרות מלחמה ואז יעשו אתנו כלה וכלם יתנו למו הצדקה, לא כן כאשר נתחבא ונחדל מריב, אז יקומו השוטרים לנו לעזרה – אבל יד השוטרים לא הועילה למו הרבה ביום השבר, בבֹא כשואה המון פראים לאלפים הלומי יין ויתגודדו בכל רחוב להשים הבתים ואשר בהם ויושביהם.  ממסד ועד הטפחות הרסו בתים רבים וכל אשר בהם נפצו לרסיסים, כשכבת השלג כסו הנוצות אשר פזרו לכל רוח בקרעם כל כר, כערמות נערמו שבר יד ורגל משלחן כסא ומטה, כל אשר לא ביד יֻקָח ולא יכלו להסתירו בכליהם אותו נפצו לסיסים ונבלות אשר תסמרנה שערת בשר כל איש יודע מוסר בשמעו אותן נעשות בחוצות. בית אשר אצל הבית אשר אני גר בו התנפלו על אדון הבית ויכוהו הכה ופצוע עד אשר לא נותרה בו נשמה, את אשתו השליכו מבעד החלון החוצה ובתו הבכירה היתה למרמס להם ... בשמעי קול מר צורח התעוררתי פרצתי אל עדת הזאבים, יריתי בקנה הרובים ואפיל אחד ושנים ואציל את נפש הבת השניה מידי המרצחים, אך אני נפלתי שדוד בידיהם.  במדה כנגד מדה נוסרתי, בקנה רובים העמסתי עכל נפשי חטאת לא אוכל כפרה, כי השאתי מות על אָחִי . . . אמות.  פצעי לא נרפאו ולא ירפאו עד עולם ואתעתד למות כאיש אשר הקריב נפשו בעד אחיו ועמו, ואם לא עלתה בידי לעשות גדולות מאלה בחיי, גם זאת דיה לי כי עלתה בידי לעשות דבר אשר לזכרו לא ישבר לי.  נחמי נפשך, אחותי, ומה אוסיף לדבר נחומים לך?

חיי בשלום ושלוה בתבל הזאת.

__________

ואליך, אחי, אשר רק במו עטי אוכל לדבר עוד אליך בטרם אלך ואינני, אליך אשים דברתי ואשמיעך מעלות רוחי על דבר אחינו בני הארץ הזאת.  בימים האלה מעת אשר אשכב על משכבי הגה לבי רבות על אודות הדבר הזה ואזכר את כל אשר ראיתי ואשוב ואביא חשבון מכל מראה עיני ואחשוב למשפט כי לא תֹהו יחשב לבי כיום הזה.  ואם תקצר עוד ידי מעשות כפי מחשבתי כי היא אחרה המועד, לכן בידך, אחי, אפקיד את מחשבתי וחפצי וכל אשר בידי למען תתבונן בינה ואולי תמצא להוציא מחשבתי לפעל ידים וידעתי כי חי אני.

כאשר התעוררתי בימי ילדותי לקרוא השכלה ככל אשר שמעתי מפי הכהנים להשכלה, בעת אשר לנגד עינינו היו אלה אשר כבהמה התהלכו על ני ארץ, על ימין ועל שמאל אך פתאום ונוכלים ראו עינינו ובזכרנו בשם השכלה דמינו כי אור יקר יעלה ויופיע על כל הערים ויפיץ קוי נגהו לכל בית ישיבה וחדר ומפניו יחילו החנפים והפתאים ילמדו לקח ומלאה הארץ דעה ושלום ואֹשר, כן התרגזתי זה עתה בבֹאי שנית אל הארץ וראיתי חללי ההשכלה אשר רבו כפגרי הסכלות ואזעק שנית, זעקתי כי ראיתי רעה וצרה ולא ידעתי מוצאן כי על כן גם רפאות תעלה נכחדה ממני, אבל לא כן עתה, עתה לא אזעק ולא אֲשַׁוֵעַ, כי אדמה אשר בימים האלה מעת אשר אשמור מקומי ולא אוכל לעזבנו, מעת אשר חדל גם רוחי מהיות נע ונד בארץ כי גם כונן לחקר רעיון אחד אשר לא יעזבנו, עתה אחשוב כי אדע לדבר משפט, והדעת הזאת תתן עֹז בלבי להאריך נפשי.  אמנם כן הוא, רק קצר ידים ירים קולו וישוע, רק מוג-לב יזעק מרה ומי קצר ידים ומי מוג-לב יותר מהאיש אשר ידע כי לא ידע משפט? עתה לא אוסיף להאנח עוד בשברון מתנים, אף גם לא אוסיף להאשים נפשי לאמר כי רבות שגיתי בזעקי אז חמס, כי אחשוב למשפט אשר לולא זעקתי אז כי אז לא דברתי משפטים היום.  לולא להטה רוחי מאש אהבת עמי לולא מלא החפץ להטיב לו את כל לבי עד אפס מקום לחפץ אחר, כי אז שלו הייתי, כי אז לא המה רוחי, אבל גם לא באתי עד כה ליעץ מזמות להטיב לו.  אמנם צדקתי בקראי אז להשכלה בראותי כי דרכי בני עמנו אבלות מאד, בהתבונני כי סר טעמם ולא ידעו ויתעו לכל עבר באיץ מבין.  גם צדקתי היום בקראי מלחמה על ההשכלה הזאת אחרי רואי כי היטיב אין אותה, חשתי כי לא טוב הוא לאחז בה וגם להניח יד ממנה לרעה תחשב, יען כי אך את הרעה ראיתי אך לא מוצאה, ועתה כאשר אדמה כי גם רז זה לא אנס לי אשמיעך אותך, איש דגול מרבבה, את דעתי אשר ביגון רב קניתי לי ואולי תהיה לכלי חפץ לך.

מה תהי אחרית הנטע אשר מארץ הנגב הביאוהו וישתלוהו על אדמת הצפון מקום הקרח הנורא אשר ימית כל הנוגע בו? אחרית כזאת גם לדעה אשר יביאוה מארץ מרחקים ויורו על פיה דרך לאנשים אשר חקי חייהם שונים וזרים המה לממציאי הדעה ולמנהלים על פיה.  חטא חטאו כמעט כל משכילי עמנו לעמם ולרוח לאומם בנטעם זמורת זר על אדמת ישראל מבלי דעת והבין כי זרה היא ואך קוצים וחרולים יעלה על אדמת מטעם.  זאת ההשכלה אשר בברלין נולדה ואשר לעיר ההיא ולארץ היא אולי טובה היתה ואולי הועילה (אף כי אין עוד מוכיח כי כן הוא) היא היתה בעמי להֻמּו ולהתעותו ולהכותו בשגעון בארצות ומה גם בארץ הזאת.  בארץ אשכנז אשר דעת היהודים בחכמת אבותיהם מעטה מאד היתה ורֻבָּם היו אנשים בבלי בינה והשכל ולעומתם עלה עם הארץ מעלה מעלה בדעת וחכמה, ולהאשכנזים שם היה על פני חוץ בדעתם הרחבה ויאהבו ויחובבו את הדעת, וכל אשר פנה לה ערף כפרא יער היה בעיניהם, כל איש אשר לא דבר צחות בשפת הארץ כעיר פרא היה בעיניהם, שם שקצו בימים ההם את בני ישראל גם על הדבר הזה יען כי זרים היו לחכמה ודעת, ועת היתה לאלה מבני ישראל אשר עינים היו להם לראות את מחסור עמם לפקוח עיניו על חסרונו.  ולאמר לו: התעורר קום מעפר סכלותך ועלה עָל ככל בני הארץ, כי אין מעצור בדרך החכמה וכל באיה לא ישובו ריקם.  בצדק ובדעת דברו כזאת כהני הדעת, ואם כי עליהם היתה החובה להרים קרן גם לחכמת אבותיהם בחפצם להרים קרן לחכמת העמים, ואם כי נטל עליהם להחיות גם את רוח עמם בהחיותם את גויתו, ואם כי הדעת אשר הלעיטו את אחיהם עד בלי די גרשה מקרבם גם שארית פלטת זכרון אבותיהם, בכל זאת עוד די ברכה היתה בפעולתם, כי הרימו את אחיהם למעלת בני העם ונערי ישראל התחרו את נערי בני הארץ בחכמה ודעת וכשרון ויהי פתאם לפתע שם לישראל, ואם כי עוד נחרו בו שונאיו אבל במלחמת תנופה החלו להלחם בו בשנאה גלויה לא בבוז ושאט נפש כמקדם, ובדבר הזה לבדו כבר עשו הרבה לעמם, וגם נשלח להם על האשמה אשר אשמו לרוח ישראל ברפאותם גויתו, כאשר נסלח לרופא בפקדו על נער חולה כי ינזר מכל למוד ודעת למען יחלים גויתו, כי תקותנו תאמצנו אשר בטוב להגויה אז ייטב גם להרוח, ואם עתה או אחרי כן ישוב להתיצב בשבילי הדעת עוד חפצו בידו יצלח.

וכאשר באמת כן היה בארץ אשכנז; אחרי אשר החלימו גויתם, אחרי אשר הצליחו להציב להם יד בקרב הארץ, מקום לקחו להם, אשר תקצר יד כל שונא ואויב להדיחם ממנו, חלק לקחו להם בכל דעת וחכמה, במליצה ושיר, ובעת ההיא, בימי המלחמה, נזורו לאט לאט מאחרי עמם וזכרון אבותיהם, אבל אחרי אשר התחזקו על עמדם וידעו נאמנה כי יוכלו עמוד, אז שבו ושחרו לרוח עמם וחכמתו ותורתו וישובו ויקימו בתים להחיות רוח עמם, בתי מדרש לחכמת ישראל ושפתו ודברי ימיו, בתים לחנך בהם מטיפים ומורים לעדות ישראל את דבר ה', וחכמי לב קמו ויפיחו רוח חיים בהעצמות היבשות, בספרי אבותינו אשר כעצמות פגרים התגלגלו באין שׂם אליהם את לבו, חיים נפחו בהן ותחיינה ותהיינה לתפארת ולכבוד להעם כלו ועוד ישגו חיל מיום ליום כי כבוד ותפארת היא לחכמי ישראל בארץ הזאת לדרוש בחכמת אבותם.

זאת היתה בארץ אשכנז; הנטע אשר עלה על אדמת מטעה צץ ופרח ויוציא פרי.  והנה קמו תרבות קופים גם בארצות אחרות ומה גם בארצנו ויאמרו להביא את הנטע הזה ולשתלהו ביד חזקה בארץ נכריה אשר מקומו לא יכירנו.  חכמי ישראל באשכנז למדו את אחיהם לדבר נכוחות בשפה ההיא למען תעטרם כבוד ותתן להם מהלכים בין עם הארץ, והנה גם הקופים יורו לאחיהם ללמוד השפה הזאת אשר תרחיקם מעל עם ארצם ותביא עליהם בוז; חכמי ישראל באשכנז התאמצו לפקוח את עיני אחיהם אשר אך רוכלים היו ולא ידעו מעודם עד מה, כי ילמדו דעת ולא יהיו לבוז בעיני עם הארץ, והנה גם הקופים מתחרים להביא השכלה בלב אחיהם, מבלי הבין כי אחיהם משכילים המה, כי בני ישראל יושבי הארץ הזאת למדו כמעט כלם מקטנם ועד גדולם את דברי הנביאים והתלמוד ולא פראים המה, ולעומתם עם הארץ לא הבין בימים ההם עד מה, לא שפה ולא חכמה היו להם, ואף אחד מרבבה לא הבין לדבר כן בשפת עמו, כי עוד רחוק רחוק היה העם מכל מדע, ואך החל בימים ההם לפקוח את עיניו, כי על כן היתה החובה על כל מביני דבר להדריך גם את בני ישראל אך לעט לאט בשבילי הדעת כמו את עם הארץ לבל יעברו הגבול עד מאד ולבל ירחקו ללכת.  ולוא כזאת היתה, לוא יחד את עם הארץ הלך ישראל במסלה לאט לאט, כי אז לא רחקו בני העמים ממנו והוא לא רחק מנחלת עמו, כי עתה היתה לו די והותר להחזיק בתורתו כמקדם ולאחוז בפרי הדעת אשר עוד לא רב היה בימים ההם, ושלום היה לישראל מבית ומחוץ, והקופים האלה בחפצם לנחול כבוד מורים, ומאורי הדור הביאו שואה וצרה על עמם בהטותם את ידם החזקה עליהם ויאמרו לכבוש אותם בזרוע רמה לעבדים להשכלת ארץ אשכנז ויסירו לבבם מאחרי התורה אשר הגו בה עד היום וגם לעם הארץ היו לזרא כי כנכרים נחשבו להם.  ואמנם נכרים היו להארץ היושב בה אשר עוד לא ידעו מה היא דעת, והנה בקרבם יושב עם קטן מעפיל לעלות על גבעת השכלה זרה להם.  ומני אז החלה שנאה איומה להכות שרש בלב בני העמים, השנאה אשר לא נודעה בתחלה בארץ הזאת החלה מעת אשר בני ישראל החלו לזנות אחרי השכלה זרה.  וירעו מאד אלה הקופים-המשכילים ויביאו מבוכה ושממון בכל דרכי עמנו בארץ ההיא עד היום הזה, לא משכילים ולא מואסי השכלה המה, כי אם רוח עועים נסוך בם, כי בפעם אחת נסו לעשות וַיכָּשְׁלוּ.  בתחלה היו אוהבי התורה אשר לחמו בחזקה בעד תורתם בצדק ויֹשר לבב ועתה כאשר כשל גם כח אלה ולא יוסיפו להלחם, עתה לקחה עצלות מקומה, כי רב בני הנעורים לא ידעו דרך יבחרו להם אחרי כי גם מוריהם לא ידעו דרך, כי על כן בחרו להם הרבים, אשר לא נתן להם לב חכם, בדרך קצרה, המה ידמו כי במאסם התורה ובבזותם את עמם כבר היו למשכילים ודי להם, והמה לא יאשמו בחשבם כזאת, כי גם רֻבֵּו מוריהם המטיפים להשכלה רק זאת היתה חכמתם והשכלתם.

בכל מעשי הקופים-המשכילים (אשר בלי ספק גם שנים שלשה אנשי לב נמצאו בהם) דבר טוב אחד נמצא והוא כי הכינו שני סבתי ספר עברים אשר פיהם נקבם בשם "בתי ספר לרבנים".  בידי שני בתי הספר האלה היה להביא טובה רבה לכל העם, כי אמנם אך בתי ספר כאלה דרושים לישראל, בתי ספר אשר בהם ינתן ניר לחכמת ישראל בעת אשר חכמה ודעת ילמדו בהם, בתי ספר אשר בהם ילמד נער ישראל להיות בן ישראל ואיש באנשים, ואחת היא לנו אם בבתי ספר האלה יבֹאו רק המבקשים להיות בנים לישראל או אשר יחפצו ללמוד ולבֹא אחרי כן לבית מדרש מדעים, בתי ספר כאלה יהיו באמת כעמודים חזקים אשר בית ישראל ישען עליהם, ולוא נוסדו בעתם כי אז היו לצבי תפארה לכל העם, אך אחרי כי כל מעשיהם היו בלא עת ובלי דעת, לכן כשלו גם בהם, כי בתי ספר האלה, אשר אך לישראל לכוננם, כוננה הממשלה.  ואם כי טובה מאד היתה פעולת הממשלה כי הקימה בתים כאלה, אך לישראל לא יכלו להיטיב אם לא המה בידיהם ובחפצם ובדעתם כוננו להם הבתים האלה, כי אחרי אשר הממשלה בנתה אותם לכן לא יקרו בעיניהם ויהיו אך כפקודה וכמצוה ולא כברכה בעיניהם.  לולא מהרו המשכילים האלה לקטוף פרי אשר לא גמל, כי אז עשו להם גם בני ישראל בארץ הזאת בתים כאלה כאשר עשו כמהם בארץ אשכנז ואשר המה לברכה ולתהלה בארץ, ולוא בנו אותם המה בידם כי אז עמדו על תלם זמן כביר, אחרי כי אז הבינו להטובה אשר תצא מהם, ועתה נשמו גם הבתים האלה וְיִסָגְרוּ על מסגר, כי אחרי אשר נבנו בטרם באה העת לכן לא יוכלו עמוד בבֹא העת, ובהסגר הבתים יתעו רבים מבני הנעורים כצאן אובדות מבלי דעת את הדרך הטוב.  הלא גם עתה כאשר עוד יעמדו על תלם יחסר לבני הנעורים מקור לשתות ממנו מי הדעת, כי הבתים אשר נבנו מלאים מפה לפה תלמידים עד אפס מקום לחדשים, ואף כי אחרי אשר גם המה יאבדו מהארץ, אז עת רעה נשקפה לבני עמי, הן אך בבתים האלה יוכלו בני הנעורים אשר גדלו על ברכי התורה לבקש להם דרך דעת, ועתה יסגר הדרך בעדם וילאו למצוא מסלת הדעת, ואלה המה אשר ראיתי בתחלה בבֹֹאי אל הארץ הזאת מבני הנעורים אשר יבקשו ללמוד, ולהתרחק בפעם אחת מעל דרכי אבותיהם ותורתם לא יוכלו, גם הוריהם לא יתנום, ובית אשר בו ימצאו תורה וחכמה יחד לא עוד יִמָצֵא להם.  וגם על כן תפוג תורה ורוח ישראל כלה יאסף כי אין תורה לאלה אשר יבחרו בדעת, ועוד מעט תכלה התורה מהארץ הזאת אשר היתה כאוצר לה.  ואת הדבר הזה יחזו המשכילים ויחשו ולא יחלו לשבר עמם ולא יבקשו תחבולות להיטיב את אשר עִוְתוּ שהיו לפניהם, כיפה כל עין אך להממשלה ולחסדה תצפה, ואם תעשה הממשלה דבר טוב הוא, ואם אין יחילו וידמו, ולא יזכרו כי רב עד בלי די עשתה הממשלה עד הנה להביא השכלה בלבם ולא לנצל תנהל הממשלה אותם כאם את בניה אשר אין כח בהם ללכת ברגליהם.  כל עוד אשר בילדים היו ולא ידעו כי דעת דרושה לאיש, אז נטלה ונשאה אותם הממשלה ותבנה להם בתי חכמה, אבל עתה עת היא כי יחלו לדאג לנפשם, דַי להם כי הממשלה תַרְשֶׁה להם לבנות בתים לחכמה ודעת כחפצם, ולא על הממשלה לבנות אותם להם, אבל המה עוד טרם יבינו וישכילו, ואיש לא יתעורר לדבר דבר: קומו ונקומה ונעשה והממשלה תופיע על עצתנו –

עתה אראה ואבין סבת התהפוכות ואי סדרים אשר ראיתי בתחלה בבֹאי אל הארץ והתרגזתי, עתה אדע מדוע רבים מבני הנעורים יתעו כצאן אובדות ולא ימצאו כר נרחב למו ויצרו צעדיהם ויהיו עדי אובד.  על כל אלה לא נוכל להביא את בני הנעורים במשפט, כי לא מכלם נדרוש כי יהיו כבירי כח לב למצוא להם לנפשם מבלי עוזר ומורה את הדרך הנכונה, לא כלם יצליחו למצוא מעמד במקום אשר הארץ תרגז מתחת ובטיט היון תמעדנה רגליהם, די לנו אם בני הנעורים יישירו לכת בדרך גבלו להם אבותיהם, אם יכוננו מצעדם במישרין ללכת באֹרח ישר אשר יִשְׁרוּהוּ לפניהם, ומה יעשו אלה בני הנעורים אשר בהפקח עיניהם ובהפתח לבם ויבקשו דבר מה עוד בטרם ידעו נכונה מה המה מבקשים והנה רגליהם נתמכות בכבלי הרשתות אשר שמו על דרכיהם, עוד בטרם יצאו לאור החיים, המשכילים בעיניהם אשר היו לפניהם.  בארץ הזאת אשר כמעט כל דורשי דעת אך מחדרי התורה יצאו, בארץ הזאת אך בתי ספר כמו בתי הספר לרבנים יהיו סתרה על בני הנעורים לבל יהיו עדי אובד, כי הן לא בפעם אחת נעקור הר משׁרש כי אם לאט לאט נשנה פניו ונעשהו לכר נרחב, כן לא בפעם אחת נצליח להפוך לכל העם שפה ברורה ורוח דעת.  בארץ אשכנז אשר התורה לא היתה נפרצה שם די היה כי שלחו את בניהם לבתי הספר אשר בארץ, לאיש אשר לא למד מאומה די לו אם נלמדהו דעת מה, אך לאיש אשר כבר הסכין ללמוד, אותו אם לא נחנכנו על פי דרכו אז יתעה בדרכו עד יאבד דרך ויהיה להפכפך.  ולוא כמשפט הזה נעשה בארצו כי אז כבר עלה עמי מאד והשכיל; ישיבות היו לו ובתים לתלמוד תורה, ולוא שמו החפצים להיות מורים את לבם לדבר הזה ויניחו את הישיבות על מקומו תם בשלום רק כי טהרו אותם מעט, אך מעט, ויביאו בהם אך קו אור אחד, אז פרץ ורחב האור הזה לאט לאט ויאר לכל בני הנעורים יחד ולא עזבו דרך אבותיהם, ואבותיהם לא קמו לשטן להם, בבתים האלה למדו ראשית למודים ואהבת העם ואז גם כאשר נפלגו בדרכיהם, אלה רק לתורה ותושיה ואלה לחכמה אשר תחים, גם אז עוד אוהבים נאמנים היו, כי זכרו איש לאחיו ימי נעוריהם אשר יחד הקשיבו לקח מפי מורה אחד, ויד כל בני הנעורים מצאה את הדעת כי לא רחוקה היתה מהם, מבית ספר אשר לישראל לא נזורו אחור אף אלה אשר אך בתורה הגו עד הנה ושפה אין אתם, כי בית הספר הזה לא כזר נחשב להם ולא יראו מפניו, אבל מה יעשו עתה אלה אשר פתאם לפתע חדלו משבת באהלי התורה ויבקשו את הדעת? עתה את האחת יעזבו ובשנית לא תגע ידם כי רחוקה מהם הדעת ויצרו צעדיהם מהלוך פעם אחת וישארו תועים נתעים ומשכילים בעיניהם.

אף לזאת יחרד לבי בראותי כי כל בוחר בתורה ובחכמה  הוא בארץ הזאת כאיש אשר יבחר ברעב ועני עד נצח, כי במה יחיה נפשו איש חכם בתורה אשר קנה גם לב ודעת? בעת אשר עתה בארץ אשכנז לאלפים המה החכמים אשר השלימו חק למודם בבתי מדרש למדעים ובכל זאת כל מעינם היא אך חכמת ישראל ולחמם לא יחסר, כי כל המורים לילדים, כל הרבנים והמטיפים, כל המורים בבתי הספר מהם יֻקָחו ויחיו בחכמתם, אבל מה יעשה בארץ הזאת איש אשר קנה חכמה ובתורת אבותיו יהגה? לרב ומטיף לא יְבֻחַר  כי עוד העם רחוק רחוק מבקש להם מורים כאלה, גם מורים לא יהיו, כי בתי ספר לישראל אין ואיפו יהיו מורים? לוא השכילו אחינו לכונן בתי ספר כבתי ספר הרבנים בכל הערים הגדולות ובתי ספר קטנים בכל הערים הקטנות, כי אז היתה תקוה לא רק להדעת, יען כי על ידי בתי הספר האלה כלו לאט לאט החדרים והישיבות ובתי תלמוד התורה וכל איש שלח את בניו אל בתי הספר האלה אחרי אשר עברו שנים אחדות והכירו טובם,  לא לבד להדעת היתה תקומה בארץ ולנערי בני ישראל היתה תקוה כי לא יתעו עוד בארחות עקלקלות בהתעוררם בבֹאם בשנים ובהסירם עול אבותיהם מעליהם בחזקת היד ולא יוסיפו ללמוד את אשר יתנו להם וגם חכמה אחרת תקצר ידם מקחת להם, כי מימי ילדותם כבר יסכנו ללכת בשבילי התורה והדעת גם יחד, לא לבד זאת כי אם גם לישראל היתה משענה,  לישראל ותורתו ושפתו וחכמתו, כי אז רבו הדורשים חכמתו בדעתם כי לא ירעבו בעבורן ללחם, בדעתם כי גם בחכמה הזאת יחיו בארצם, כי למורים לקהלות ולבתי ספר יהיו בארץ – אך אין רואה ואין מתבונן, אין קם בפרץ ואין מתעורר להחזיק במעוזי הלאֹם, ולעמתם יקומו עד היום הזה נעוי לב אשר יחפצו לעשות להם שֵׁם לעלות כשועלים בפרצות ולהשחית כל אשר נשאר עוד לפלטה.   על זה דוה לבי מאד ועוד יותר ידוה ועיני תדמע כי הרביתי לטפול אשמה על בני הנעורים בעת אשר לא באשמתם יאשמו.  הה! לוא נפקחו עיני לפני שנה לראות זאת, כי אז אולי הצליח בידי לעשות, לא רק לדבר ולהגות נכאים, אך עתה כאשר אראה את קצי הולך וצועד בצעדי און לעומתי, עתה ארגז בדעתי הנכונה כאשר רגזתי עד הנה בתעותי.  רק זיק תקוה אחד עוד נשקף לי, זיק אשר אולי יהיה לאור מאיר אם יפח בו רוחי והיה ללהבת להאיר ולחמם, זיק אשר אם יפיץ אורו אז גם חשכת קבר אשר עוד מעט תעטרני כיום תאיר לי.  פניך, אחי, אחזה בזיק הזה!

אחי! בחון ושפוט את משפטי ודברי והיה כי תראה כי ישר משפטי אז עליך לקום ולעשות.  אתה האיש אשר בידו לעשות ואשר עליו החובה לעשות, אשריך כי קנית חכמה ולב ושם אשר ינחך לפני גדולים ולדברך יקשיבו, אך כל אשר לי אפקיד בידך ואתה עשה כטוב בעיניך.  ומי יתן ועיני רוחי תראינה את בתי הספר לישראל אשר תקים בארץ הזאת בכסף אחינו אשר ידכם לבם, כי אז אראה בית מחסה לאלפי נערים תועים, כי אז אראה משגב עז לרוח ישראל ולתורתו, ותהיה אתה הרופא הנאמן להתחלואים הרבים אשר חלו בהם ידי רופאי אליל, ואני אשכב וינוח לי, בשלום אמות כי אדמה אשר אם גם תועה הייתי בחיי הנה בבֹא קצי הוריתי דרך נאמן להתועים בדרכי החיים.

מדעתי כי ימי ספורים כי כן הגיד לי הרופא מדת ימי מה היא ויאמר לי כי אצוה אל ביתי בעוד עת, כי על כן הקדשתי יתר רגעי לעמי אשר הוא ביתי ונחלתי ותקותי האחרונה, ומי יודע אם עוד תמצא ידי לכתוב לך לכן אשמיעך פה רצוני האחרון: כי לא יכתבו על המצבה אשר יקימו על קברי כל דבר תהלה וכבוד רק "מקום מנוחה להתועה בדרכי החיים"  ואת כל דברי ימי אשר כתבתי והם בידי אחותי, גם אם כל המכתבים האלה תתן, לבעבור הזכיר שמי, לחק בספר לזכרון עם כל תהפוכותיהם יחד, כי לא אדע איזה מהם יכשר, ומי יודע אם לא יהיו גם לאור מאיר בדרכם לתועים רבים כמני.  חיו בשלום מחמדי לבי, אחי ואחותי! חיה עמי, ופרח ועלה מעלה ואז לא ירבו עוד בך תועים בדרכי החיים.

 

תמו דברי התועה.

 

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה