_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הקוזקים של משיח

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

יודע אני אך אחד שהאמין באמונה שלמה בביאת המשיח.  הוא היה הרבי, שמספרים עליו, שהחזיק באורוותו סוס חגור ומוכן בכל רגע, והיה מפטמו בצימוקים ובשקדים, למען רכוב עליו לקראת המלך המשיח.

מדוע היתה אך האמונה ההיא אמונה שלמה, קוראי הפיקח? בוא ואלחש לך: בשביל שהרבי ההוא, "זכותו יגן עלינו", היה מוציא מכיסו פרוטות או דינרים! דבר שאדם מוציא כסף בשבילו, אנו יכולים להאמין לו שהוא מאמין בו.  אין אדם עשוי להוציא ממונו לריק.

ועוד אחת: כל עושה דבר זר כזה, חזקה שהבריות יצחקו עליו.  הוא מקבל עליו גם את היסורין של בדחנות, שתתעלל בו – מכלל שהוא מאמין בדבר שהוא עושה!

איך שיהיה – הוא עושה דבר מה, ולוא גם יפטם סוס בצימוקים ובשקדים.  הלא מגוחך הדבר – האין זאת? ואני אומר לכם: לתמימות ההיא אולי אנוד, אבל לא אתלוצץ בה, ואין צריך לומר שלא אכעס עליה.

ובבחינה ידועה, אחת היא לי מה אדם עושה.  הרב מגריידיץ*, למשל, היה חושב, כי טוב לעשות הכנות להעמיד מזבח.  הוא כתב וגם הדפיס ספר.  הוא טרח, ובודאי הוציא גם סך מועט מכיסו, וגם קיבל על עצמו את הליצנות שהתלוצצו בו.  הוא האמין!

יש ציונים שונים.  היו "ציונים", שסוסיהם היו מוכנים להם; היו "ציונים" של מזבח.  כל מי שעושה דבר מה לפי דרכו, מוחזק שהיה מאמין.

סתם ביטוי שפתים, "לא לי ולא לך" – כמו שאומרים הבריות – רק אמירת איזה נוסח שגור בלי הנעת אצבע, איננה מוכיחה כלל שאדם מאמין באיזה דבר.

טרייטל החסיד, מכירי מאז, היה שמח תמיד כשהיה מגיע אל אני מאמין בביאת המשיח וכו'**.  הוא הרגיש כי בעוד רגע יוכל לגמא את כוס יין שרף.  כלתה התפילה!

זה הוא הטוב שבעיקרים – היה יובנַל החסידי ההוא אומר בשינונו הקוצקי.

פשוט כפשוטו – "משיח" היה לו: נוסח שאומרים בסוף התפילה, ולפעמים באמצעיתה.

כמה "טרייטילים" כאלה איכא בשוקא!

ואם הם באים אלינו בטענה, שאנו כופרים בביאת הגואל – בכל פינוק נפשנו ובכל רגש הנימוס ודרך הארץ שבנו, ישיאנו יצרנו לירוק בפניהם ואחרי רגע נשוב נינחם: אינם ראויים גם לירוק בפניהם!

קשה להגיד מה זאת: בערות, או עזות; או שגעון.

הוי רוח אפנו, משיח ה' – הבט נא אל הקוזקים שלך!

עָקר מעליל על המטופל בבנים שהוא הולך ערירי; עצל הולך אל נמלה ומוכיח אותה; מרמוטא הולך לעורר את מי שכל שנתו נים ולא נים!

טרייטיל – וד"ר הרצל.  הקלייזיל ששם היה יין שרוף שמור ומוכן אחרי אמירת הנוסח – והקונגרס הציוני, למי מאלה יש יחס יותר קרוב אל האמונה השלמה בביאת הגואל? פשיטא שטרייטיל הוא "המאמין", ואנחנו "הכופרים".

דכירנא כד הוינא טליא, היה המשא והמתן הידוע של הרב מגריידיץ, של הרצ"ה קלישר.  אז שאלתי את טרייטיל מה דעתו.  והוא היה מסלק את כל הנ"ל דרך קצרה: רצ"ה קלישר – אומרים שהוא יהודי כשר, קצת בר אוריין, לפי הערך – באשכנז.  אבל איזה בר-סמכא הוא לנו?

והרב מטשעחינאוו – שאלתיו, יען כי ידעתיו, שהוא היה באמת צדיק וחכם, והוא היה נוטה אחרי דעותיו של רצ"ה קלישר.

לא גרסינן – השיבני בחטף.

והרב מגריידיץ?

אגב דאתי לידן סיפר לי, כי הוא ביקר את הרב מגריידיץ.

ואיך הוא בעיניך? רב, או רבי? האמנם הוא רבי בעיר אשכנזית?

אספר לך הכל, ענני טרייטיל – העולם צועק גריידיץ גריידיץ, והתאוויתי לדעת מה שם.  ידוע לך, שאין אני מן הכת ההיא, אבל נסעתי שמה פעם אחת, סתם כדי לראות.

ומה ראית?

ראיתי – מה שלא חיכיתי לראות.  רב זקן, ובאמת ירא שמים, בפאותי ובזקני, ירא שמים ממש.  דבר פלא! לבוש כאחד הרבנים, ויש לו בית המדרש, והוא עומד ומתפלל שם ומאריך בתפילה, ועולם נוסע אליו, ואחר כך "נוהג שולחן".  הייתי שם גם אצל השולחן.  זקן – ובגדיו לבנים, כנראה ירא שמים מאד.

אבל האומנם הוא "רבי" הוספתי לשאול.

רבי, לא רבי – גמגם אחרי – הוא ירא שמים מאד.

ומה היה אצל השולחן?

מה היה צריך להיות אצל השולחן – השיבני בשאלה, כנהוג – הכל כמו בינינו.  אמר "תורה", שמעתי... איזה מילי מעליותי... אכלו דגים... כעיגול... בשר... שתו "לחיים" וכו'.

ומה היה אח"כ?

אח"כ! הכל היה, אפילו שיריים חטפו... גם אני חטפתי... אבל רק דגים... "פארט פרייסען".  סוף סוף פרוסיא!

ואם לא סמך ר' טרייטיל גם על הכשרות בגריידיץ, איך יכול לסמוך על אמונת המשיח של הרב הזקן והתמים ההוא?

 

האם יוכל טרייטיל לחשוב אותנו למאמינים בביאת הגואל? "אני מאמין" שלו ו"משיח" שלו ו"כוס יין" שרף שלו – באמת אינם דומים לאמונתנו אנו.

מעשה בחוכר אחד.

סתם חוכר, ארינדר בלע"ז, בוּר ועם הארץ.  אבל הוא רוצה לבשם את סעודתו ולייפות את משפחתו בבן תורה ומשיא בתו לבחור עני ולמדן וסומכו על שולחנו.

והאברך היה יושב בחדרו ושונה בקול רם ובניגון בסוגיית "הילך".  ובחדר הסמוך היה החוכר יושב ו"שואב נחת".

כמאה פעמים היה האברך חוזר על משנתו והיה מסלסל את הפתגם: "טוען הילך ופטור".

ובמקרה היה אז לחוכר ההוא ריב עם חוכר אחד ממכיריו, ועתידים היו לעמוד לדין לפני הרב.  וישמור החוכר את הדבר בלבו, שעליו לטעון "הילך", והוא פטור, ויקבע במוחו הסתום כמסמרות את שלוש המלים: "אני טוען הילך".

וכשבאו אל הרב וכשכלה בעל דינו את טענתו, עמד החוכר שלנו ויאמר בניגון חתנו: אני טוען הילך!

והרב חשב, כי הוא פושט ידו לשלם במזומנים ומחכה רגע, אך בראותו, אי אין צלצול כסף ואין פישוט יד, הביט אליו בתמהון, כשואל: ומה להלאה?

 והוא שנה וישלש עוד הפעם: אני טוען הילך, ואני פטור. אני יודע כי כן הוא הדין!

 

כן הטרייטלים מאמינים בביאת הגואל, הם טוענים הילך והם פטורים.  ולא עוד, אלא שהם מתאזרים למלחמה כ"קוזקים של משיח". – ואמרו לנו כי במקוואות (!) ובבתי מדרשות מדביקים הם כרוזים שמכתבי העתים העברים עוקרים את עיקר אמונת המשיח.  הקוזקים ממש, על כל פנים הם גיבורים, נכנסים במקום סכנה, יוצאים גלויים.  מין קוזקים אלה זוחלים ורומשים בסתר, ואין להם אף אותו המועט שבמועט של גבורה לחתום את שמותיהם על דבריהם.  קוזקים שלנו!

הם יורו לנו מה תורה, מה דת, מה יהדות ומה ביאת הגואל! היצילו האווזים האלה את הקפיטול – את ציון!

חברה יפה!

וכשיבוא המלך המשיח "לקבץ נדחי ישראל" (כדברי הרמב"ם), "וילחם מלחמות ה'" וכו' הלא יעשה את ה"טרייטילים" האלה לפמליא שלו, לייסד בהם מדינה וממלכה ולקיים את דברי הכתוב "כי היא חכמתכם ובינתכם לעיני העמים", "להקים שמו מישראל ולהעלות מושיעים בהר ציון" – האין זאת?

הלא כתב הרמב"ם י"ג עיקרים, וה"טרייטילים" מחזיקים בקרנות המזבח הזה.  האין הם ה"אפקורסים"? האין הם "לועגים לדברי חכמים"?

ואני בטוח: לוא ראה הרמב"ם, לוא שמע את "החברה היפה" הזאת מעיזה בנפשה לקרוא בשמו לשוא, כי עתה לא אבה גם להסתכל בה.  בשאט נפש היה הופך לה עורף!

ולוא ראתה החברה הזאת את הרמב"ם, לא כמו שהיא מציירת אותו בדמיונו הנבער, כי אם כמו שהיה באמת בחכמת אדם נאור, בדמות איש נימוס, עומד במרום ההשכלה ודרך הארץ שבזמנו, איש אשר לא יכול להבין את לשונה והרבה ממנהגיה ומתנועותיה, הלא קראה אחריו מלא! הרצה רצתה לקבלו לרב אף בעיר קטנה שבקטנות? האם לא היתה אומרת שאין לו כלל "יודישקייט"?

אין אנו צריכים להשערות: הטרייטלים שבדורו כן העלילו וכן החליטו, ודאי הדביקו גם כרוזים במקוואות ובבתי מדרש שהיו בזמנם.

אין אף עיקר אחד בי"ג עיקרים שאדם יוצא בו ידי חובתו באמירה בעלמא.  גם את עוף הפאפאגיי יכולים ללמד לבטא: אני מאמין באמונה שלמה וכו'.

אומנות גדולה אתם עושים, יגיעה אתם יגיעים, חידוש אתם מחדשים? האם דבר קשה הוא "להאמין", או לאמר "אני מאמין"? דבר קשה הוא להבין, מפני שההבנה דורשת לימוד ועבודה ולא כל מוח סובל ולא כל איש מתמיד בלימודיו; דבר קשה הוא לעשות, כי היצר הרע אומר: אל תעשה, אל תתן, ואדם צריך להילחם ביצרו כדי לעשות וכדי לתת!

אדם בעל דעת, אשר למד וחקר והיו לו ספקות והיה מייגע את מוחו עד שבא לכל הכרה ברורה – ראוי לבטוח בו שדעתו דעת.  להאמין סתם – יכולים גם הנשים והתינוקות.  האין אנו יכולים להאמין? האנו חסרים כשרון זה, אומנות זו, הכנה זו? מונופולין יש לכם, ל"פאטנט" מיוחד זכיתם, "פאטנט" על המצאה נפלאה זו, מיוחדת לכם? ה"גינירלאגנטים" אתם לאמונה בביאת הגואל, עם פרוביזיה מיוחדת בעד סוכנותכם?

להאמין כמוכם יכולנו מכבר ויכולים אנו גם עתה, אפילו בשעה שאנו ישינים.  אין זאת דורשת לנו רגע אחד של עבודה, ולא הוצאת פרוטה אחת.  לכתוב לכבוד המשיח "פתקי-אווילים"*  בעילום שם – יוכל גם חרש שוטה וקטן.

אך להאמין כמונו אין אתם יכולים.  "תת לא אוכל", "הבן לא אוכל"! זו היא בחינה גבוהה מ"אמונתכם" הפטפטנית כגבוה השמים מן הארץ.

לנו אותו העיקר של הרמב"ם הוא ככל העיקרים האחרים.  האם העיקרים האחרים דיים בהיאמרם? הלא חובה לעשות מעשים בשבילם! כן גם העיקר הזה.  חובה לקרב את הגאולה.  חובה לא רק להאמין.  כי גם להבין, להבין ולעשות את הגאולה!

ולא רק את הגאולה מן "הגלות" בדרך הטבע ובדרך נס, כי גם את הגאולה מן ה"טרייטלים" ומכרוזי המקוואות.

למקווה גדולה אנו צריכים, מכילה יותר מארבעים סאה, לרחוץ את צואת הגיטו מעל עמנו האומלל.

זה מכבר קראתי ב"הקלאדעראדאטש", בעוד היה שנון מאד, עצות למפורסמים שונים באשכנז, לתקופת ימי הרחצה, אנה על איש ואיש מהם לנסוע.

לשטקר יעץ ה"קלאדעראדאטש" בקצור: בדן בדן!

זה היה רמז על זוהמתו, שצריכה רחיצה.

כן, כן רחצו, היזכו, בטרם תהינו לגשת אל "משיח" ולהגן על "י"ג עיקרים" של הרמב"ם, אשר כתב את "היד החזקה" ואת "מורה הנבוכים".

אנשים אחים אנחנו, ואין לבנו הולך כעת אחרי ריבי המפלגות.  הננו חפצים לחבר, ככל האפשר, את התיאודורים ואת הטרייטלים – לענין לאומי שווה לכל נפש.  אבל אם ישתובבו הטרייטלים – אנוסים נהיה לזרוק להם פעם בפעם קורט של חלתית, שיתעטשו ממנו...

לא אימסר עלמא בידי דטפשאי!

עבר זמן החרמות ושלטון התעתועים, ואם יכולנו לבלות את האינקוויזיציה של טורקבימדו, הלא נבלה את האינקוויזיציה שר' טרייטיל אומר להתקין בקרבנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



*  רבי אליהו גוטמאכר.

**  חתימת תפילות בוקר.

 

*  פאסקווילים.