_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דָּוִד פְרִישְׁמַן

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

במשך זמן הכרוּתי עם פרישמאן היו, כמו בטבע, תקופות של אביב ושל סתו: רעוּת חמה ויחסים צוננים, חברוּת קרובה, והפסקות של פּרוּד, ושוב התקרבות ופגישות לעתים רחוקות, – שיסודתם בהבדל המזג והטעם, החנוך וההרגל, מקצועות העבודה ומאורעות החיים. כשהאספּקלריה הראי-נעה של החיים נמשכת והולכת, וגוללת תמונה מפּני תמונה, והכל במצב הצף, אז רק הרגעים ההווים משעבדים את החושים וכובשים את ההתבוננות; אבל בשעה מכרעת, כשהגלגל החוזר עומד מלכת ונח הנע, וטפטוף השנוּיים נחסן ומתקשה בצורה גבישית, שיש בה מן הנצחיות; ברגע מִצוּי החשבון ומשיכת השורה האחרונה, מסתמנים ומתבלטים ביותר הקוים היסודיים; נושרות קליפות המקרים המתחלפים; נקלפים ונשמטים הגלדים והקרוּמים שנתללו, שכבה על גבי שכבה, ובוקעים ועולים הגרעינים הפּנימיים, בכל תוקף עצמוּתם ואָפים העיקרי. שנויי האורות והצללים, זעזועי הגונים התוססים מסתלקים; המעורבב והמטושטש מתבהר, וקלסתר-הפּנים הטבעי, השרשי, אָנוכיוּתו של אד, עצמוּתו הפרטית עם שאיפותיה ומגמותיה הנטועות בה מתגלים כהויתם, באמתת תכונתם, מחוץ לכל הצרופים וההוספות והצעצועים והתגין.

פרישמאן היה כיצחק ליבוּש פּרץ, כמוני, ועוד אחרים, נושא ונשוא של תקופת המעבר מן ההשכלה אל התחיה. שרשינו כלנו היו בתקופה ידועה, במדרגות ונטיות שונות, ברחוב היהודים, בבית המדרש הישן, ששאפו אחרי כן להשכלה, שספגו את הספרות העברית, תינוקות של בית-הספרות, שלמדו מעצמם, שהחלו לכתוב כשהם עדיין בחתוליהם, ושהתאמצו אחרי-כן, במדה פחות או יותר מוצלחת, להשתחרר מן הטשטוש והערפליות של אותה תקופה קודמת, ולעבור, איש לפי יכלתו וטעמו העיקרי, אל מה שהלך הלוך והתרקם בחיי האומה ובספרותה ושאר צורות יצירתה.

לפיכך, כשאני מסתכל בפרישמאן, אני עושה קפיצה כרונולוגית, ורואה אותו לפני ארבעים שנה. בפרישמאן שלפני ארבעים שנה כבר היה, עטוּף תוך עטוּף וקפּוּל תוך קפּוּל, פרישמאן דהאידנא, לא בשכלולו, אבל בטבעו העמוק, הפּנימי, בעצמותו ואפיו הפרטי, בריה בפני עצמה, בריה שאינה בטלה באלפים וברבבות.

אני אז עוּל-ימים, מגשש, רך, מתחיל, עם כובד-הראש ורוח הזקנה העשויה של מי שהיה "ילד נפלא" ושל בחור תלמודי, או אברך – באותה תקופה, בכלל. אחרי תום הפרק הנוצץ, הרומנטי של מה שקראו בשם "עלוּיוּת", באה הפרשה, קצת יותר ממשית, של "חתן סמוך על שולחן חמיו", וגם היא נגמרה, ובמוח ובנפש נשארו כל אוצרות הרשמים מן החדרים ובתי-המדרש והישיבות, חריפות הלומדים וסתרי החסידות, והידיעות וקטעי הידיעות, שנקראו ונשנו באלפי ספרים, דרך-מתמיד, בלילות ארוכים של חורף, וכניסה לתוך ספרות, איזה צורך אורגני, טבעי, עצמי ועיקרי "להורות את העם", והיה אז בחלום הכללי להיות לעורך עתון. מטה-המצביא עדיין לא היה ביד, אבל טמון היה בתרמילו של כל משכיל. בידי כבר היה קצה המטה, שעוּר שלא הספיק לי, אבל הספּיק למתחרים לקנא, למחות, או להתל בי ובשכּמוֹתי.

אז גם בא פרישמאן לורשה. מצח עם קוים מרפרפים של קמטים ועם קמרון יפה-הזויות, שערות שחורות עם נטיה לסלסול, פּנים רעננים, אבל עם תוים קמוצים, שפתים דקות, מעודנות, עינים עמוקות, שחמתּיות, קצרות-הראות, מנצנצות, עם ניצוצות של התוּל וצללים של קריצות מצומצמות, חדות, שבהן השתקפה נפש ענוגה ונזעמת, פיוטית, רגשנית ויחד עם זה גם קובלת, נרגזת, ויש אשר זוית אחת של השפתים משתפּלת בהעויה מרושלת, ונולד גחוּך קל, או יש אשר היא מתחדדת יותר, ונראתה בת-צחוק קצרה, חוכת, פּקחת כמעט אַשמדאית. והיא מוצאת לפעמים בטוי ברור עוד יותר כשהכתפים נמשכות ומשתרבבות למעלה, וכשמתמלטות מהשפה ולחוץ מלים לא רבות, אבל דוקרות, בסגנון קצר, מקוטע, רך ומר, דרך-בטוּל... לא התמרמרות סוערת, לא זקוקין דנוּר וחוצפה של אלמוּת פּנימית, אלא מעט קלות-ראש, מאמין ואינו מאמין, מעודן וסקפטי, זורק דרך-אגב קורט של חלתית וקורטוב של מרה, אסטניס, בעל טעם מפותח ומפונק, מתגנדר קצת, משהו "יָלְד" (כמו שהיו אומרים בפולוניה) ומשהו "קונדס", אבל לא "קונדס" שדעתו זחה כליו והוא דוהר ומפזז, קולני ומחריב עולמות, אלא, להיפך שתקן, רומז, מפונק, בעל רוך ודקוּת וצמצום, אבל מבעד לכל אלה קופץ לפעמים שד זערורי מרירי של לעג ארסי, תמציתי, מעודן שבמעודן ועמוק שבעמוק.

חליצתו הלמוּדית-המדעית נראתה אז לא כבדה מאד. אינני מדבר כבוחן ובודק, אלא כמי שמוסר את רשמיו הבלתי-אמצעיים, בלי דרישת זכות להחשב כפוסק אחרון. הוא עזה אז רושם כצעיר, שאמנם היתה לו ידיעת בית-רבן בעניני היהדות, אבל שלא חבש את הספסל, או, לפחות, לא האריך לחבש אותו. נראה היה, שלא לן  הרבה בעמקה של הלכה, ולא עבר את בית המדרש התלמודי הקשה והחמור, אלא טייל, לכל-היותר, דרך-רפרוף, בפרדסי האגדה. ניכר היה, שזה לא התמיד לילות כימים על מפתן הסמיכה-להוראה. מורגש היה, שזה לא נפתל נפתולי בלעי-תריסין, וכשעבר מד' אַמות של הלכה אל "המרחב והדרור" של ההשכלה, לא עשה קפנדריה דרך ה"מורה" ו"העקרים", עמוד ושהה והתעכב והסתבך בכל פעם על התחנות, אלא שט לו דרך קלה. לפיכך לא היה עקוד ונקוד וטלוּא כרבים מאתנו, לא הוטל עליו ללמוד הרבה ולשכוח הרבה, לא סבל את יסורי-הנפש וענויי-הרוח של המלחמה הפנימית בין הישן והחדש, נימי נשמתו לא היו ארוגות ומרוקמות מכבר עם תורתם של ראשונים עד כדי סלוד וכווּץ של מכאוב בשעת פרידה קשה, ואם ארעו לו – ובודאי ארעו גם לו! – חליפות, לא היה בהן כלום מן הגדלוּת הטרגית של שנוי-ערכין וחלוּף-תחומין פנימי.

ככה היה הדבר גם בלמודים הכללים. ה"אֶקסטרנים" טרם יהיו בארץ, וכבר היה כמעט כל אחד מאתנו, במדה ידועה, "אֶקסטרן", מי לקלסיקים, מי לידיעות הטבע, מי להנדסה, מי ללשונות. העבודה המצומצמת הזאת התפתחה והלכה על כל הקו. הענין השתנה, אופן ההתמדה, עומק העיון ותאות הלמוד, תאוה לוהטת, דתית, כמעט קנאית – נשארו. הלילות שהיו מכבר קודש למסכתות "ראש השנה", "יומא", "סוכה", שצריך היה להתחיל ולסיים עם תוספות ומהרש"א מחמשה-עשר באב עד סוכות, ניתנו לדקדוק שפת רומא, לטציטוס ולציצרוֹ, ולכיוצא בהם; מסכת נדרים עם הר"ן – ענין חם, טוב, כמעט מרנן, מבריק בכל צבעי הקשת של יופי רוחני! – נדחתה מפני ענינים חיצונים, יותר קרובים וחדשים, וה"מורה" פינה מקום – לא בפעם אחת, אלא קמעא קמעא, דרך "גבעת המורה" של שלמה מימוֹן ו"מורה נבוכי הזמן" של קרוכמל – לקַנט; וּבין הפרקים – ה"אוּטשֶבּניקים" הקשים, התפלים, אבל נחוצים, של האילובַיסקים והסמירנובים בגסוּתם ושעמומם והכרחיותם; ומבני דורי ומולדתי וחברי מביהמ"ר – יוסף דוֹבּרזינסקי קונה לעצמו בהתמדת-ברזל בקיאוּת כפרופיסור מומחה בספרות היונים והרומאים, ודוד גרוֹיבּארט מעלוּיי שֶרֶנְסק פורש מסביבתו ומבקיע לו דרך לסמינריון שבוינה, ואַבּצ'י רקוֹבסקי נוטל מלון צרפתי ולומד אותו מהחל עד כּלה כשהוא עדיין מבטא את הצרפתית ככתבה, וכלנו מתחרים ורצים אחרי מופתי-הוד שקדמו לנו, אחרי משה אהרן צילקוב, שיצא מביהמ"ד הישן והיה לבעל חכמת-ישראל, אחרי גבריאל יודל-ליכטנפלד, שכבש לו מקום בחכמת ההנדסה, אחרי שמואל הירש פֶּלטין, שהיה לעתונאי מצוין בלשון פולנית – דור של מלחמה בשל הדעת, דור של כיבוש על-ידי התיגעות והתגוששות מתוך זעזועי חשק ותאוה – באותה סביבה ובאותו מצב-הרוח המיוחד בא פרישמאן כפנים חדשות.

לא הרבה הביא בילקוטו, אבל מה שהכניס היה בהיר ומיוחד, חד וחלק. הוא הביא עמו את דעת השפה העברית – לא בעשרה, לא באוצרותיה הכמוסים, כי אם ברוחה ובטעמה. מלונו של פרישמאן – הכיס היותר קטן הוא גדול יותר מדי בשבילו; ובכל זאת עמוד עמדה תמיד לפקודתו המלה היותר יפה, היותר פורחת, היותר מאירה. אין כאן רבוי-הצדדים, אין כאן עומק, ומי שידייק יפה, ומי שישוה את התרגומים אל המקורות, ימצא, שאין כאן דיוק כלל, אבל יש כאן חן! החן הוא הסוד של פרישמאן, דבר שאיננו נקנה בלמוד, דבר שאין לחקותו, דבר חבוי וצנוע, רך ודק כאבק-הכנפים של פּרפּר. שפתו העברית של פרישמאן היא באמת "בלי כחל, בלי שרק, בלי פרכוס ויעלת-חן". בלי גלגולים וחילופים ושהיות והכנות, בא אלינו, בפעם אחת, כבעל סגנון מיוחד, חלק, נחמד, נוזל בקלוח קל ויפה. הוא תפש בחוש דק מאד את עומק מהותה של השפה, את הרוך והנשמה, את ההרמוניה העדינה והנעימה, הנוחה והחביבה, הקוסמת והנהדרה שיש בספרי הנביאים הראשונים. ככה יכול לכתוב רק מי שיש לו שיכות טבעית ואורגנית אל העצם והתכונה המקורית והמיוחדת, אל מה שהיה היותר עמוק והיותר כמוּס באותה היצירה האמנותית-הקבוצית, באותה ההופעה העליונה, הנאצלת, שמתגלה לנו בהוד רם ומפקד בצורת שפה! מכרטיסו הראשון, ששלח לי לפני ארבעים שנה, בכתב-ידו הדק והמגוהץ, והחוט של חן המתוח על הרכבתן הנעימה של המלים, האיר למול עיני כעין הברק, אותו הזוהר המיוחד, המתרפק והמפתה, אותו מין עידוּן ומתיקות, שהלך וכבש את קהל הקוראים עברית במשך ארבעים שנה.

וכשבא בעצמו, דיבר אלי אשכנזית. השפה האשכנזית היתה אז שפת המשכילים. לדבר יהודית נחשב אז לדבר גס, המוני, עם-הארציי, ולדבר עברית – במקצת עדין לא עלה על הדעת, ובמקצת לא יכלו. התחלנו, קרוב לאותו זמן, בחברת "שפה ברורה" עם נימנוביץ' וסיעתו בורשה, – כמובן, ענין יפה לפרישמאן ללגלג עליו. חז"ס, בשעות של רשמיוּת וחשיבות, גוֹטלוֹבר, במשך הביקורים שהיה עושה, צויפל – כשבא לורשה, ואין צורך לאמר: פרץ סמולנסקין, שבא מוינה, ושפת המקום בפיו – כלם "חצבו" אשכנזית, ממולחת בהרבה מלים זרות, בסגנון של ספרים, לעילא ולעילא, עם שבושים גסים ושורטי-אוזן במלים היותר פשוטות מהדבור היומי, במבטא חציו ווֹליני חציו ליטאי, ובנגון ההויות דאביי ורבא. אפילו אליעזר יצחק שפירא ואברהם צוקרמן, הראשון איש סָרהֵי והאחרון איש אוֹשמינא, היו מגרמנים את היהודית-הליטאית, ועל-כל-פנים מתבלים אותה במלים גרמניות. המשכילים שבאו מ"רוסיה", כלומר מוילנה, מז'יטוֹמיר, חניכי הרבנות הקַזיוֹנית: הפּפֵּרנא'ים, הדבוֹרקיביטשים, הגֵרמַיזים, היו מתרברבים ברוסית. בפולנית התחילו רק לצפצף. בתוך ההתאַבקות, הפּרכּוּס והערבוביה וגזרות המלכות היו הגרעינים של הפולוניות היהודים עדיין בבחינת "פרצודא דתותֵי קָלָא".

והיה עוד נימוק אחד לדבוּרו האשכנזי של פרישמאן. הוא, אמנם, לא בא לא מפּוֹמרן ולא מגדות הרינוס, אבל הוא בא מלוֹדז, ולוֹדז – הרי זה ענין בפני עצמו! בא איזה גבריאל ונעץ קנה בירכתי החול של מחוז פּיוֹטרקוב, והעלה עליו שרטון ונקרא שמו: לוֹדז, כלומר, עיר לא פולנית ולא גרמנית ולא רוסית ולא יהודית, אלא כלן יחד, כלומר: לוֹדז. יריד גדול, חרושת צמר-גפן ענקית, מתחלת בריתה אשכנזית, ונוספה עליה יהודית, רחובות הומים, רוחשים, מסובכים, מתפּשטים, מכונות וארובות-עשן, רטט ופרכּוּס של עבודה, התפּתחות נפלאה, פּזיזה של חוש מעשי, טרדות העסקים ובלבולי המסחר, פבריקנטים יהודים ועוזריהם, קוֹמיסיוֹנירים יהודים-ליטאים, משולחים-למסחר שיוצאים משם והולכים וכובשים כל שוקי רוסיה האירופית והאסיית ופושטים ידיהם עד ארץ סין, זבינא זבינא ותגרים ושטרות, מרכז סוער, רותח, שררות הממון, ועם-זה – בימים ההם – חוסר אופי וסגנון בכלל, לא נגודים גזעיים, דתיים וכלכליים, שיש ביניהם מלחמה, וממנה ניצוצות נתּזים ומלהיבים את הלבבות, אלא מקומות ריקים, מרחקים פּנימיים בין היסודות השונים, וחיים טרודים, סואנים, חיצונים, מפני שהשרשים עדיין לא קלטו, והכל מזועזע ושטחי וקיקיוֹני; ועד-כמה שהדבר נוגע ליהודים, אמנם לא היו שם הצרות והדחקות, העניות והסחי של הקהלות הנוגות והכמושות, אבל לא גם העוז וההדר של מסורת עתיקה, היסוד האיתן של העבר, שלא הספּיק להתבסס ולהתכונן בתוך יעף-החפזון של תעשיה חדשה עולה ויורדת ושל שפעת החיים המתפּרצת בלי גבול...

ואולי גרם לזה חוק נגיעת ההפכים ופגיעת הנגודים, שדוקא מאותה יוֹרה רותחת, מאוֹתה סביבה צעקנית ומפזזת, בא אלינו אמן רך וחוֹלם, שקט וצנוע כשמואל הירשנברג – או, בבחינה ידועה, דוגמתו: סופר אצילי, דק-ההרגשה ורב הקסם והיופי כפרישמאן. בא – לא מישיבות ואכסניות של תורה והמלחמות שלנו, כי-אם ממקום פרקמטיה ותנועה ועבודה, ששם עמד מן הצד והסתכל וחלם והתלוצץ והתרומם מעל לחיים הגסים, בא – קל וחפשי דרור שטסה באויר, מצחק, מהתל, בלי שיטה ובלי כתּה, בלי מעמסת "סבל-ירושה" כבד של הלמדנים והמתמידים, בלי אותה פקעת-החוטים המסוכסכת והנפתלת של קשרים מקומיים, שצריך היה לעבוד הרבה בכדי להתירם, בלי שום יחסים פנימיים לפולוניה ושפתה וספרותה ושאיפותיה וגעגועיה, שלא היו לו לא פנאי ולא הזדמנות להנות מהם או להכּשל בהם. בא – בכשרונו הטבעי, הקל, הפורח, בילקוטו – השפה העברית בעצם טהרתה, ובמה שנוגע לכתות ולדעות – לא לאומי ולא מתבולל, אלא קוֹסמוֹפּוֹליטן בעיקרו, סוקר ומביט ומצחק, שואף אל היופי ואל המרחב, מוחה כנגד הכעוּר והשקר והעול והשעמוּם והגסות והקהות והפּראות והצביעות, אזר-התבל בעל נפש רכה ופקפּקנית, אוהב אור וחן וחופש ושחוק והוללות נעימה. בבחינה זו היה פרישמאן חניך ההשכלה האשכנזית – לא של עכשיו, לא של מדינת גרמניה, אלא של תקופת Jung=Deutschland, תלמיד מובהק של הינה באותה המזיגה הנפלאה של ליריקה והתול, חסיד נלבב של בֶּרְנֶה, ספוג שילר ולֵינוֹי, כרוּך אחרי ברתּוֹלד אוירבַּך ומחקה בתקופתו הראשונה את קרל אֶמיל פרנצוֹז, שוחה בגלי אפרסמון של שירה, וכדבוֹרה זו, נותנת דבש ועוקצת, מפני שטבעה בכך.

ובכן, סוף-סוף, שלא במתכון סימל והגשים זה את לודז האשכנזית-היהודית, כמה שהדבר הוא דבר של-מה-בכך עכשיו, אז – דבוּרו המתוקן והנאה של פרישמאן באשכנזית, לא אכחד, שעשה עלי רושם כדבר יוצא מן הכלל. המבטא היה אשכנזי מדויק, והגחוך שהיה מסלסל זוית השפה היה יהודי; הציוּד וההכנה היו בעיקרם וברובם מן הספרות האשכנזית החדשה, אך הרוח והסגנון והצורה והבטוי שנתן לשאיפותיו וגעגועיו והתוליו היו בעברית רכה ונעימה מאד, ואם הספּיקה לודז לכל העולם כלו את מעשי האֶרג שלה, לנו נתנה יותר: הכניסה לתוך ספרותנו פלג של אורה, שפעת חן זך ויופי רענן על-ידי היוצר הזה שיצא ממנה "כיוֹנק מארץ ציה", ויהי – ברבות הימים – לאחר מאַדירי הספרות.

ומאליו מובן, שאינני מדבר בזה על פרישמאן כלו, אלא על רשמי שלי, שנחקקו בקרבי באופן בלתי-אמצעי מהתחלותיו היסודיות. (כבעלי ה"מודעה רבה לאורייתא", הנדפסת בראש כל מסכת, צריך אני לאמר גם אני, שכל מקום שתמצאו את המלה "גוי", אין הכוונה על הגוי של עכשיו, כי-אם על זה שהיה.) כלום אני מדבר על לודז, על הספרות או על פרישמאן של עכשיו? הכל נתגדל ונתפתח ונתעשר;  אבל – עומדים אנו על פרק ידוע: התר"ם-התרמ"ה – כניסתו של פרישמאן לספרות!

הארגמן של ההשכלה הגוועת הלך הלוך ועמום בשפולי הרקיע; נראו דמדומים של סוף תקופה שהולכת וכלה. חללו של עולם-הספרות היה מלא מליצה ופטפוט נחמד. עולם הספרות! האם לא היה כל עיקרה של מלה זו בעצמה גוזמה נוראה? – לא בשביל שהספרים או המאספים או העתונים היו במדרגת ערך-ספרותי גבוהה או נמוכה –, דבר זה אינו חשוב כלום לגבי הערכת העובדה העיקרית והשאלה: אם יש ספרות או לא? הכשרונות והטעמים אינם נעשים ואינם מופיעים על-פי צו והזמנה, יש שהם שכיחים ויש שהם יקרי-המציאות, והספרות מספּיקה לבני-דורה מה שיש ומה שהולך ומתרקם ברוחניותה של אוּמה, וב"מה דעתירא טורפיזא היא מהני אושפיזא". אבל קנה-המדה למציאותה, כלומר לשיעוּר מציאותה של ספרות, הוא מספר הקונים, הקוראים, המבינים, המקבלים השפּעה והמתפעלים. אם יש מספר הגון שכזה בכמה שדרות וכתות של עם, ואנשים רבים קוראים ולומדים או נמלכים במין זה של ספרים או עתונים, ובאותם ספרים ועתונים משתקף צלמו הרוחני של חלק גדול באומה, ורישוּמם ניכר על החיים, על האמונות והדעות, על ההנהגות ודרך-ארץ והויות אותו העולם שממנו הם באים ואליו הם חוזרים – הרי זו ספרות אמתית, ואם לאו – אין זו אלא ספרוּת מדוּמה, מתנפחת, מלאכותית.

בבחינה זו, אני  מחליט בכל תוקף, שהספרות העברית החדשה נוצרה בשנות התר"ם-התרמ"ה, ושפרישמאן היה אחד לא רק ממשכלליה, אך גם ממיסדיה, וכוונתי בזה לא בבחינת האיכוּת, אלא מה שהוא קודם לגדרי האיכות והכמות, והוא: המהות וההויה בעצמן. נניח, שנכתבו קודם-לכן ספרים יותר טובים לעתים רחוקות – דבר זה לא מעלה ולא מוריד. מה עושים ספרים טובים, ומה ערך העתונים היותר מעולים, ומה יתרון לבעל הלשון, בזמן שיצירה זו והשפּעתה הן מובדלות ומנודות מן הקהל הגדול וסגורות בתוך חוּג צר ומוגבל קופא כחמרא על דרדיא?גלגל שכזה איננו הולך קדימה, אלא סובב על קטבו ועומד במקום אחד. ל"המגיד" היו, במשך תור-הפּז שלו, אלף ושמונה מאות חתומים, וכשהופיע "הכרמל" נטל ממנו שמונה מאות, ועמד "המגיד" על אלף, ושניהם רשו ורעבו. ל"המליץ", תקופת אודיסה, היו אלף ומאתים, בפטרבורג נכנס לעונת הפריחה והשגשוג, והיה מתנדנד בין אַלפּים ואַלפּים וחמש מאות, ולעתים יורד מאַלפּים. ל"השחר" היו, בשנים הטובות, לערך שבע מאות חתומים, בא "הבוקר אור" ונטל ממנו מאתים, ונשמט הבסיס מתחת רגלי שניהם. ל"הלבנון" היו כשלש מאות חתומים, והמו"ל צריך היה לעשות פעם בפעם מעין "סבוב ר' פתחיה", כדי לרכוש חדשים ולהחזיק את הישנים. כשנכנסתי ל"הצפירה", בשנת התר"ם, היה מספר החתומים אלף וחמש מאות (מרת שׂרה, אשתו של חז"ס, ידעה בעל-פה את כתבתו של כל אחד). אגזם אם אוֹמר, שמספר סך-הכל של כל החתומים על כל העתונים והיומונים עלה לארבעת אלפים (רובם חתמו על שנים שלשה ביחד), ואם אתפוס מרובה ואשער, שמספר הקוראים עלה עשרת מונים על מספר החתומים, יעלה בידינו מספר ארבעים אלף מישראל בכל העולם כלו, שספרות זו היתה מפרנסת את נשמותיהם. וזה היה המקצוע היותר פועל וחי – מקצוע העתונות! ספרים היו נמכרים במדה יותר פחותה, רובם באופן סחור-סחור של המחברים בעצמם, שהיו מחזרים על הפתחים, ומעוּטם על-ידי "סוכנים שלא על-מנת לקבל פרס", או על-ידי מוכרי-ספרים, שהיו בעצמם חצים סופרים חצים חנונים. העניות היתה מצרצרת מכל זוית, וכדרכה היא מנולת. אם קובלים על התמימות היתרה ונמיכות הרוח, על ה"מאמריסטיקה" והדיליטנטיות, על העדר-הגון וחוסר-היכולת, על הפּריחה באויר והתליה-על-בלימה, שנראו באותה עתונות ובאותה ספרות; אם מתרעמים על השפה המליצית הסגורה בתחום של "עשרים וארבע", שקומץ מליה לא יכול היה להשׂביע לא רק הארי, אלא אפילו את הנמלה – שוכחים, שזה היה, בכללותו, ענין קטן מרד, מקצוע זעיר-אַנפּין, זוית יחסנית, כהה, עם טענות גדולות ובלי אמצעים, יצירה אוירית,שצילמה מדרגת-תרבות ידועה ומצב-נפשי ידוע של מספר אנשים.

ואַל ילעג המלגלג! דוקא באותה עניות ותמימות הטבעו היסודות, שבלעדיהם לא היה שום בנין נבנה; דוקא אותם ה"בטלנים" הראשונים נטעו, הבריכו, הרכיבו, מעין ספרות; דוקא אותם האברכים,ה"סוכנים שלא על-מנת לקבל פרס", עשו בתמימותם מה שקוראים היום "תעמולה" לשפה העברית, אולי יותר מן החברות החדשות ושלטי הגבורים שלהם ושמותיהם המצלצלים גבוהה גבוהה; ומי יודע, אם הרבה מאותם הכתבנים, קורספּונדנטי ה"שרפות", למרות גוזמות מליצותיהם ו"לשון ההפטורה" שלהם וצרור המלים המעטות, לא ידעו עברית יותר ולא חדרו יותר לפני ולפנים של סתרי השפה מהרבה מן החדשים חניכי המתּוֹדוֹת? אבל, איך שהיה הדבר חביב וחם ותמים, אי-אפשר היה להשאר באותה המרגעה המישנת; מן הכרח היה לעורר כוחות חדשים, לסלק מחיצות, לפתוח חלונות ולהרחיב את התחום!

פרישמאן היה אז קרוב אלי, ומשתתף בשאיפותי, ועוזר לי ליסד את "האסיף". אין זאת מטרתי הפעם, ולא מן הענין הוא, לדבר על-דבר גודל ערכו או מיעוט ערכו של ספר זה או אחר. מה שנוגע לעניננו הוא רק להזכיר עובדה היסטורית פשוטה, מדברת בעד עצמה, ולהבליט מעשה שהיה. "האסיף" היה המאסף הראשון בספרות העברית החדשה – לא אשתמש במלים מליציות לאמר:"שמצא מסלות אל העם", אלא אשתמש שוב במספר מדויק מאד: שנמכרו ממנו בזמן מועט, במשך ירחים אחדים, עשרת אלפים, כלומר לעשרת אלפים חתומים. "האסיף" השני נמכר בשנים-עשר אלף. וסימן טוב היה שנתעוררה התחרות, ושנוסד המאסף השנתי השני "כנסת ישראל", ואחריו "אוצר הספרות", ואחריו "כנסת הגדולה", ועוד ועוד. הקורא המבין יבין, שאין אני דן כאן על ענין מכירת ספרים מצד המסחר. דבר זה לא נגע אל לבי הרבה אף מכבר, ועוד פחות מזה עתה, בריחוק מקום וזמן מכל אותה התקופה. אני מזכיר דבר זה, משום שיש לו ערך ספרותי. הספרות התחילה אז להתגדל ולהתרחב ולהיות מה שאיננה עדיין, אבל מה שהיא עתידה להיות: ספרות של עם. 10-12,000 של ספר אחד שנמכר, ושהוא נקרא אולי על-ידי מאה אלף קוראים, הרי זו כבר אתחלתא דספרות חיה ולשון חיה. והעיד ד"ר יהודה ליב קנטור, שהרעיון נתעורר בו כחמש-שש שנים אחרי-כן ליסד את העתון היומי העברי הראשון היה מאתערותא דהצלחת "האסיף", שהשמועות בודאי הוסיפו עליה וגדשו את הסאה. בלי חפץ לנגוע אף באצבע קטנה בזכותו של קנטוֹר, שכלנו חייבים בכבודו, להיותו המיסד הראשון של יוֹמוֹן עברי, לשם אמתתם ודיוקם של דברים אני מזכיר, שדבר זה לא היה תלוי בהמצאה וברצון, אלא במה שקראו ברוסיה: Управленіе по дѣламъ печати (שלטון לעניני הדפוס). כמה מאתנו רצו וחשבו והכינו את-עצמם להוציא לאור יוֹמוֹן עברי קודם ל"היום", ולא עלתה בידם. אחרי שהגיעה השעה ברוסיה לפתוח את בתי-הגנזים של ממשלת הצר, אולי יפתחו גם את בית-האפל של אותו שלטון-הדפוס, ומצאו שם את כתבי הבקשה שלי עם בעל-הון אחד, שהיה נכון לסייע בכספּו. שמו של זה האחרון היה פולמן, איש לודז, ופרישמאן היה עמנו בעצה אחת. שלטון הדפוס "לא מצא לנכון למלא את הבקשה". כי, כידוע, היו אז המו"לים והעורכים מוסמכי-הרשות ואחראים לפני הממשלה. ככה עבר ובטל מן העולם – המחבר המחזר על הפתחים, וגם ה"סוכן שלא על-מנת לקבל פרס", ככה נולדה העתונות היומית, עם כל מעלותיה וחסרונותיה, וככה נברא טפוּס של סופר עברי החי על עטו. באו אחרי-כן עליות וירידות, התקדמויות ורתיעות-לאָחור, והרי אנו עומדים עתה באמצע של חורבן ומשבר והתאמצות גדולה לצאת מתוך הלאוּת והתשישות והיאוש התוקף את קצרי הרוח (וכשאני לעצמי, מאמין אני, שנבלה את הזמן והזמן לא יבלנו, ושיש אחרית ותקוה לספרות עברית חיה בארצנו העברית, ואף במרכזי הישוב הצפוף בתפוצות ישראל), אבל הגרעינים הפּוֹרים של תחיה זו נטמנו עמוק עמוק, והתחילו מבצבצים באותה תחלת-תקופה, באותה עונת- השפַרפָּר אשר בה חל גם זמן-הקְריץ של עבודת פרישמאן, כשבא – רענן, קל, מצחק ונושך פורתא, מלגלג על הנמוסים והנמוקים המוסמכים, על הנוסחאות השגורים והפזמונות הרגילים, והיה סח עמי על-דבר ספורים קטנים שאָמר לכתוב, ובחנותו של אליעזר יצחק שפּירא, מקום הועד של כל הלהקה, היה סוקר ולוחש הלצות עלי ועל כל העולם ואף על עצמו הוא, והעינים ממצמצות מבעד למשקפים, ועתר ענן הסיגרה עולה – הנה בא אורח, שעתיד היה לקנות לו שביתה עולמית בעולם הספרות העברית.

רק מרחוק, מי שלא ידע את החבריה באינטימיותה – נזדעזע. רעש במחנים! "תוהו ובוהו" – קונרטס בלי שם, אבל הכל כבר ידעו, ופרישמאן בעצמו השתדל שידעו, שהוא כתב "כתב-פּלסתר" זה. אמרו: קובנר חדש, ו"חקר-דבר" חדש. כלפּי לייא! קובנר היה מלא-רציחה, בועט, דורס, ו"חקר-דבר" שלו היה מין ביצת בר-יוכני או אבן-אלגביש שנופלת משמים לתוך גינה שלוה, ומתפוצצת, ומתיזה זקוקין דנור וגפרית וזפת; פרשימאן היה ענוג ומפונק, לפעמים עם כוונות של עקיצה, תלישה קטנה, צרימה באוזן, דחיפה במרפק לאחר-יד, וה"תוהו ובוהו" שלו, אמנם, שרט ומרט, צבט וצרב קצת, חתר תחת כסא הכבוד של סופר זה ואחר, אבל בלי קולות וברקים, בלי מחאה וכעס ושנאה, מתוך הרגשה גרידא, לפי מה שנראה לו באותה שעה, לפי מה שלחש לו טעמו שנפגע ונרתע מכל דבר שעשה עליו רושם של מה שהוא נבער או מגוחך או מזויף. כמו בשירה, גם-כן בבקורת, היה פרישמאן ליריקן גמור – אין צריך לאמר בלי נקור וחטוט, בלי אזמלין של נתוח ומאזנים לשקול, אלא אפילו בלי אוביקטיביוּת קרה ודיקנית, הוא הביע רק את הרגשתו ואת טוּב-טעמו, הסיר את הפקק מעל פי המעין הנובע דמיון והתוּל שהיה בקרב נפשו, ונבע משם הקלוח הזך כטל עם טפות של מרה, ורעלוֹ של אמן, משעשע וקפדן, מתרפק ומיסר בפולסין דנורא, וחוזר ומתרפּק,– וצריך אני למתוח קו תחת מלה אחרונה זו, יען כי ההתרפּקות וההתפּנקות היו כעין חותם מיוחד וצורת-מטבע של סגנונו, דרישת חן ובקשת אהבה והתחטאות אל הקורא כמו היו בולטות ומבצבצות מכל שורה ושורה, אבל באמת לא היתה זאת הסתלסלות או התיפּות, אלא רוך ועדן טבעי, שהתמזגו יפה עם קורטוב של לעג ומרירות. השתעשע זה והתפּנק, בלי כוונה מיוחדת, בשלל צבעיו; טוה טוה לו את חוטי-המשי שלו, עם הקוצים הקטנים הטמונים בהם בהתאָמה גמורה עם תכונות מזגו הפּנימי.

ככה נכנס לספרות בספּוריו הקטנים ב"האסיף": החיים כמו שהם משתקפים באַספּקלריתו של אמן, החיים הפּנימיים שלו, שפוכים מן הלב על הלוח, לא נשגבים ולא עמוקים, אבל נאים ודוקרים קצת, לא עיוּן-פסיכולוגיה ולא מעוף-נשר של הדמיון בתאוּרים שהוא מתאר ובשרטוטים שהוא משרטט ובנשמות שנתן להם צביון ודמות, אף לא חדושים מפתיעים ולשד שופע באפני-הדבוּר, בהרכבת הצבעים ובני-הצבעים ובדרך הוֹלכת המצבוע על-פני היריעה, אלא חוש אֶסתטי דק, לב רגשני, נפש פיוטית, ופעם בפעם לצד הליריקה הנוחה והתמימה – איזו בדיחה עוקצת, איזו שנינה מלוטשת (שמעולם לא יצאה לתרבות מגונה בשל בדחנות מעושה והלצה-בדוחק), ולפעמים הצפת סלון של צונן על ראש מתלהב לבטלה וחסיד-שוטה של איזו שיטה שתהיה.

והלך הלוך והתבכר והתפתח והשתלם. נכנס למערכת "היום", ובחר לו את המקצוע שהיה מסוגל לו ביותר: הפיליטון, זה הגשר בין העתונות והספרות. ומי איננו זוכר את ה"אותיות הפּורחות" שלו? הוא תפש את עצם סודו של מין יצירה ספרותית-עתונאית זה: הרחוּף והרפרוף, הפּזוּז והרצוּד מבד לבד, רעיפת הרסיסים, הרוח המתרפּק בנעימות על הענינים, שזירת נימי נוגה, שבענותנותם, בלי טענות ותביעות טרחניות, הם, לפעמים, מאירים יותר מן הלפּידים הכבירים; הזעזועים הרכים והקלים; רהיטת ההרהורים והרשמים העוברים; זה  הזבוב היומי, הצבעוני, הפּורח; רקמה זו של טפיפות והצלפות, פזיזות ועוקצין – כמה היתה נאה וחמודה, כמה לקחה שבי את לב הקורא! כמה מן השנוי הערב היה ברעננות נחמדה זו, בצחוק קליל זה, אחרי טחינת המאמרים הכבדים והתפלים! לא חכמה יתרה, לא פקחות מופלגת, לא ניצוץ של חריפות ולא גשמים של בקיאות, לא שום מעמסה כבדה מכוח המשא של פיליטון – רק פּטפּוט נעים, ודוקא פּטפּוט נעים זה בפשטוּתו ובבהירותו ובקלותו השיג את המדרגה הגבוהה בצורה אמנותית זו, יען כי השתקפה בו עצמותו והתבטא בו אָפיו הפרטי של היוצר ועומק טבעו הפּנימי: בעל חן וטעם, מפונק, מרחף, נוגע ואינו נוגע, צייר של הרגשותיו שלו, של כל רטט, כל זיז, כל נדנוד, כל נועם-גיל וכל נקוּר-של-מחאה וזעם בנפשו הוא. נפש של "פילוסוף מצחק" ושל משורר עגום ומתגעגע לשמש וכועס ולועג בחשאי וזורק מרה כשהוא נתקל, או כשהוא חושב שהוא נתקל, בצדדים הקשים והקרים של הנהגת העולם והנסיון היומי.

נוסח שגור הוא בפי המבקרים, לאמר על מי שעבד בהרבה מקצועות: אלמלי לא היה זה מתפזר ומפזר את ניצוצי כשרונו לכל צד ומתפרד ומתפּוצץ לרסיסים, אילו עמד על עמדו וכון ורכז את כל עבודתו בתחום אחד בלבד, אזי היה לגאון נערץ ולחד בדרא; ואפשר שיאמר האומר גם על פרישמאן, שהצמצום היה יפה לו, ושיכול היה להיות למשורר גדול, אילו קבע את מושבו על הר-הזמרה בלי רדת ממנו. יודע אני את הפזמון; אבל האמן לא אאמין בו. מי שנוצר בשביל מקצוע אחד, מצמצם את-עצמו במקצוע אחד, ומי שנוצר לעבודה יותר רחבה ומקפת, אילו היו סוגרים אותו בתחום מוגבל, היו ממעטים את דמותו. מעוט-הצדדים, או רבוי-הצדדים, בנפשו של אמן, או סופר, איננו דבר של מקרה והזדמנות, אלא דבר שבטבע, ואמנם פרישמאן היה, בלי שום ספר, משורר מצוין. כתוב כתב שירים פעם בפעם, מנעוריו ועד-עתה, ויש בשיריו קסם נפלא וטהור וחום נעים מלא עדן וזוהר. אין בשיריו לא מרוֹמים אדירים, ולא עמקי תהומות, לא עוז ועצמה של ענקים, ולא מוקדי שרפים – אין בהם לא התרשיש הקדמון האיתן, ולא שירה חדשה,שובבה צוהלת; אבל כל שיר הוא חטוּב-צעצועים, יופי מעודן, ושוב – אותו הקו היסודי: חן. נוזלת לה בת-שירתו מעדנים, בסוד-שיח, בלחש-דוּדאים, בערפּלי-טוהר, בעדנה ורוך, בטעם מפותח ודק, ולפעמים התוּל נאה, חד, אבל חלק. נתון נתן את אשר היה בו: שפעת נהרה זכה, חרוזים חביבים, ענוגים, משתזרים לזר של שירת-יופי לירית, פּנימית, עורגת על ההוד שבטבע אל הרעננות שבחיים, ומתנשאת רק לפעמים אל רום ההתעוררות הקדושה בעיבוּד ענינים היסטוריים. זה הוא שעוּר מספּיק.

כי מוטל היה על פרישמאן לכתוב ולתרגם בכל המקצועות, לכתוב בעתונים, ולערוך במשך זמן ידוע את שבועון-המופת שלו "הדור". ארבעים שנות עבודה, שהלכה הלוך וגדול משנה לשנה! פתח בטיול, וסיים בעבודת פרך; התחיל דרך חרוּת, כמתעסק בעלמא, וכלה בקבלנות ספרותית, שצריך היה להספיק לזמנים קבועים בחיובים ובתנאים קצובים, שנים חיבוּר ואחד תרגום – בית-חרושת כהלכה! זוֹכרני, שבראשית תקופתו היו המו"לים מתרעמים עליו, שאיננו מספּיק את החומר בזמנו. אלעזר קפלן מ"אחיאסף" היה מתאונן על "הולך-בטל" זה, שאין שום בריה יכולה לעשות עמו עסק מפני השהיות והתרשלות; זקס, המבקר מטעם..., שעסק מקודם בהוצאת ספרים בורשה, היו לו דין ודברים עמו בכתב-יד שחיב היה להספיק, ולא הספיק בזמנו, ונפלה מחלוקת ונשתרבבו סכסוכים, ובחרו בי להיות לבורר-מכריע. עלול היה אסטניס זה, כשנזדעזעו עצביו, להיות לבעל-דברים, שאין מחלוקת ודין עמהם מהענינים הנעימים מאד. אבל מצד ההספּקה ושעור העבודה, דומני שבמשך הזמן הלכו טענות שכאלה הלוך וחסור, יען כי כמות-העבודה של פרישמאן מעוררת השתוממות ממש. אחרי תקופת "היום" ופטרבורג, שהרחיבה לצד ידוע את אופק הסתכלותו ונסיונותיו ויחסיו עם הסופרים והקהל, ישב – אם לא יַשְגֵנִי זכרוני – כשנתים בברסלוי, וקרא ושנה, וכנס נכסי-רוח חשובים, והעשיר את ידיעותיו, ומאז ואילך היה לאחד המספּקים היותר שוֹפעים של "אחיאסף" ושל "תושיה", ואחרי-כן של כל מיני הוצאת ספרים. הוא היה באמת כמעין המתגבר וכנהר שאינו פוסק. תרגם את ברנשטין, תרגם את ליפּרט, תרגם ספּורים מצוינים לעשרות, נתן את "צרתּוּסטרא" של ניטשה – המרגלית היותר יקרה במחרוזת תרגומיו – חבר בעצמו שירים וחזיונות וספּורים קטנים, שהמובחרים שבהם עולים למספר כרכים, כתב פיליטונים הרבה ושיחות ו"מכתבים על-דבר הספרות" ועוד ועוד – נעשה, ברבות הימים, לשקדן ומתמיד בעבודה, ויהי לעמוד התווך בהוצאותיו של שטיבל כעורך וכסופר וכמתרגם – הרי עצל, הרי "הולך-בטל"!

צריך היה לכתוב על כל תקופה ותקופה מחייו ועבודתו של פרישמאן, אלא שלא הגיע עוד הזמן. בשביל כך, מן הצורך יהיה לחלק את החומר הכביר למקצועות ולבחון את כל מקצוע ומקצוע לבדו, פרישמאן כסופר צעיר, פרישמאן בשנות הגבר, פרישמאן בתקופת הבּכּוּר השלם בהתחלת הזקנה, פרישמאן המשורר, פרישמאן הפיליטוניסטן, המספּר, המבקר, ואפילו בעבודת תרגומיו סוגים סוגים, תרגום ספרי-מדע ותרגומים מן הספרות היפה, שמקצתם יצירי-אמנות עומדים וקיימים לעצמם, ולברר את הניצוצות הזהרוריים הדקים מן הדקים ולערות את המקוֹרות העמוקים של נשמתם ואת סוד מלאכת-המחשבת של דבשם ועוקצם, ולהעיר גם, בכל חומר הדין, ולא בסברה גרידא, אלא בעומק העיון ובמראי מקומות, על מה שיש במקצתם מן הרפיון והגרעון. לפי-שעה הרי זה רק רושם כללי, שיסודו ועיקרוֹ בהתחלת תקופת פרישמאן.

עוד לא שלמוּ,ולא במהרה ישלמו, ימי האבל על פטירתו של הסופר העברי הגדול הזה. כל עבודתו של זה, כל עיקרוֹ של זה היו הופעה רוחנית רבת-הצבעים, הרכבה נפלאה של כשרונות מצויינים, מעין נובע של עידוּן וצחוּת ויופי וחן. הופעה זו חלפה ואיננה, מעין זה נסתר. הרי זו אבדה שאין לה חליפין, חסרון שאין לו תשלומין, ובשעה שנפזרו עצמותינו "על שבעה ימים", וכש"גלתה סנהדרין" לברלין, ואכסניה חדשה קמה, והוא בעצם המרכז החדש לעבודת הספרות העברית, ובמדרגה היותר גבוהה של פריתו ושגשוגו, ובאמצע העבודה, כשמוחו צלול ומעיני שירתו מפכים ועטו שנון ומבריק, וכשהקהל מצפה לספריו – נקרע מתוכנו פּתאום – הרי פגע וצרה שיש בהם מן האכזריות הטרגית! חלמתי-רקמתי בדמיוֹני: אדם זה יעבוד עוד עשר – חמש-עשרה שנה, והוסיף להעשיר את שפתנו ואת ספרותנו, ועולמנו העברי יוסיף להתבּשׂם מפרחיו ומפרותיו המשובחים, ואחרי-כן יבנה לו בית קטן ולבן על שפת ים כנרת, ובילה שם בהוד השלוה את ימי-הזקנה הנעטרים-כבוד. לא נתקיים החלום הזה. ניתק חוט-ההמשך, וניתקה גם נימה אחת בקרב לבי... חוזרים ונעוֹרים זכרונות הנוער בכל כוחם ולוחצים את הלב במלקחים, ואף אמנם ההגיון גוזר, שמאורעות כאלה קרוּ ויקרוּ ועל כל אחד מאתנו תעבור כוס, וסוף-סוף לא חי פרישמאן לריק ולא מת ולא ימות עוד ימים רבים ברוחו, כי פעליו חיים וקיימים, לא עומדים דוּמם כאבן-בכוּת, כי-אם פורחים וצוהלים ומשחקים בחדוה רעננה וביופי וחן – בכל-זאת אָנוּש הכאב.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה