_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

התוכל ארץ ישראל לפתור את שאלת היהודים?

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

(פורסם ב"התקופה" כ"ט, תרצ"ו, עמ' 205-211)

נוסח השאלה  – בטעות יסודו. כלום יש איזו אכסיומה או דוגמה תכניתית , שקבעה להלכה פסוקה את ההשקפה, שהציונות היא "הפתרון הגמור לשאלת היהודים"? אמנם כשאני לעצמי – כך סבורני; וגם נכון הדבר, שפעם נזרקה שיחה כזו מפיו של הרצל, אבל איש לא הציע את הדבר הזה בתור עקרון, שאדם חייב להאמין בו, להוכיח את אמתתו באותו ובמופתים, ואשר מי שאיננו מאמין בו יקרא "כופר", כמו, למשל, העיקרון, שהננו עם, ושהננו צריכם להתחדש לחיות חיי-עם נורמליים, ושהמקום הנועד לכך הוא – ארץ ישראל. הדברים האחרונים האלה הם עיקרים ברורים, מחיצות מבדילות בינינו ובין מתנגדינו; אבל כיצד תיפתר "שאלת היהודים " בכל הגולה, בהשפעת הרעיון או המפעל הציוני – דבר זה , אינני אומר, שלא חשבנו עליו, או שאנו מסיחים את דעתנו ממנו, יש לנו על אודותינו השערות ואומדנות, השקפות ותקוות; אבל אנו רחוקים עדיין מקביעת עקרונים במקצוע זה; לא לרגל הספק והנדנוד, אלא לרגל הסתמיות ורובוי המשמעויות בנוסח השאלה בעצמה.

כדי להשיב על השאלה, צריך היה, ראשית כל , לברר, מה הוא המכוון המונח "שאלת היהודים". ברי לי, שישנם רבים, שמתכוונים בכך להפרעות הנעשות כנגדנו בכמה מהארצות, וכן תהיה איפוא השאלה: אם אחרי התגשמות שלמה של השאיפה הציונית בארץ ישראל, יש יסוד נכון לבטחון מוחלט, שהגויים לא יעשו פרעות, או – (נרחיב את הענין) שלא יגזרו גזרות של חמס ושוד כנגד אחינו בארץ זו או אחרת?

אך מי שהוא קל בדעתו יהין להשיב על שאלה זו, באופן דוגמטי, בהן או בלאו – הואיל שפתרון שאלה זו איננו בידינו, אלא ביד הגויים והואיל שאיננה שאלה הגיונית, אלא פסיכולוגית דקה מאד, ויש בה הרבה מן הניראסטניה; ומסופקני, אם אפילו פרויד וסיעתו יוכלו להשיב כהלכה על שאלה פסיכו-אנאליטית כזאת, בנוגע אל האוכלוסיה של הגויים; יוכלו, אם ירצו להשפיע עלינו שרשרות מלים גרמניות מורכבות לעילא ולעילא בסגנון מדעי; אבל להגיד ברור מראש את כיוון התפתחותה של פסיכולוגית המון הגויים במחנה היטלר, או במחנה דומה לו: אם יעשו פרעות כנגד היהודים שישארו בארצם, או לא? – הרי זה דבר התלוי בפסיכופאטיה, מאשר בפסיכולוגיה; ומי מאתנו יוכל להשיב תשובה על שאלה כזאת, על חשבון הגויים? ישיבו הם, אם הם יכולים – חוששני, שגם הם אינם יכולים.

יש תפיסה יותר עמוקה לשאלה זו, והיא: התתמיד השנאה (שהיא סיבת הפרעות והרדיפות) כנגד היהודים, אחרי התגשמות הרעיון הציוני? כשאני לעצמי, דעתי הפרטית בנידון זה היתה נוטה תמיד לפסימיות. הרי לפני יותר מחמשים שנה הוצאתי לאור את ספרי בנוגע לשאלת היהודים וקראתיו בשם "שנאת עולם לעם עולם" – שם, שיש בו השקפת עולם שלמה. על נקודה זו אני עומד מאז ועש עתה. השנאה לישראל נובעת ממקור הרגשות, צרכים עסקים, נחלת אבות, שקרים מוסכמים, חינוך והרגל; אצל רבים – טינות שבלב, ביודעים ובלא יודעים, ממקור הדת; ואצל עוד רבים יותר – קנאה והתחרות בהשכלה, במלאכה , בפרקמטיה, הסגת גבול והפוך בחררה, ועוד אצל רבים אחרים – שנאה שבגזע מושרשת עמוק עמוק כמין אידיוסינקרסיה טבעית, שאיננה צריכה לשום נימוק, באופן שהתבטל סיבה אחת מאלף הסיבות, עוד 999 תשארנה מספיקות די והותר לשנאת עולם; ומאליו מובן, מובן שאנו דנים על דבר "עולם" במובן המסורתי: ה' אלפים תרצ"ו לבריאת העולם, ולא במובן הקוסמי, אשר יומו של הקדוש ברוך הוא בבריאת העולם היה אולי אלף אלפי שנים.

לנבא על מה שיהיה, אפילו הכרונולוגיה הפעוטה שלנו, בנידון השנאה לישראל, או בנידון ניגודי הגזעים או בנידון המלחמות או הדעות המתנגדות או, בכלל, הדתיות המיטפיסית והרציונליות המדעית – הריני מניח לבילאמי ולוולס. כל הנבואות האלה אינן אלא שעשועי הדמיון. בדרך ההגיון, אין נקודת סעד לנבואות כאלה זולתי העבר, זאת אומרת, אפשר רק להקיש מן העבר אל העתיד; וזהו מקום התורפה שבחקירות ממין זה, כי אפשר מאד, שהעתיד ייצר מיני כוחות וזרמים חדשים, שלא היתה דוגמתם כלל בעבר, ובכן, כשהיסוד הזה של אנלוגיה נופל – כל הבנין מתערער.

הרצל לא נכנס למטאפיסיקה זו של חיטוט וניקור: מה יהי גורל רוב היהודים או מקצתם, שיישארו, אם יישארו בגלות: אם יוסיפו הגויים לרדוף אותם או לא, אם יוסיפו לשנוא אותם או לא? הוא היה רחוק גם ממגמת הסנגוריה, שהיא, לאמתו של דבר, מעבר למפתן ההכרה, מקור החקירות ממין זה. הוא דן על נגד-השמיות כמו על עובדה. כמו שאומרים בשיחתן של בריות; "קשיא על מעשה?" כך הוא, ועלינו להחליט למצוא מנוס! רוח הנבואה , שהיה בו בלי שום ספק, לא נכנס לתוך סבך החקירות על דבר "היהודים הנשארים", ומה תהא עליהם, ואם נגד-השמיים יוסיפו לשנאם או לא? הוא רק ראה, בבהירות יותר גדולה, את נבטי ההתפּתחות של נגד-השמיות. הוא הרגיש בהיטלר, שממשמש ובא; וכל עיוניו ושאיפותיו, גם לפני הקונגרס הראשון במחברתו "מדינת היהודים" (שהיתה לאומית טריטוריאלית, ולא ארץ ישראלית בעיקרה), גם לאחרי הקונגרס, בתכנית בזיליאה – נצטמצמו ביגיעות להכין את הארץ, בלי שום שימת לב לסטטיסטיקה, כמה תוכל הארץ לקלוט, ובאיזה גבולות, אין צריך לומר: בלי שימת לב אל היהודים שישארו בחו"ל. – לא שהוא היה פחות מיצר ודואג ודווה בלב קרוע ומורתח, מכל אחד מאתנו, ביחס אל "היהודים הנשארים", אלא שהוא לא נתן לשאלה זו לבלבל את מוחו ולהסיח את דעתו ממטרתו העיקרית.

זוכרני שאפילו קישינוב בשעתה לא עשתה עלינו רושם, אנחנו כולנו, שהיינו מנוסים בצרות, היינו בכל זאת מופתעים מהרציחות בקישינוב.

כל אחד מאתנו – כלום צריך אני להזכיר את ביאליק ז"ל? – "יצא מכליו" ממש. באותה שעה לא היה הרצל מופתע כלל. מובטחני, שאילו חי אתנו כיום הזה, לא היה מופתע אך מהיטלר. התפתחות זו, בכל משובתה ופראותה, נראתה לו כתולדה הכרחית ומובנת מאליה של המצב השורר. כשכתבתי אליו, מתוך הדם והאש ממש בקישינוב, מחאות והגה והי, השיבני, שצריך לסדר שם אגודה ציונית. זאת היתה האי-האיכפתיות של קנאי נשגב, "התבודדות נהדרה" בתוך שאיפה יחידה ומיוחדת, מתוך הכרה עמוקה, ששום דבר זולתה לא יועיל.

מובן, שנשתוונות כזאת לגבי קטסטרופה בהווה, אינה דין שהיא גדולה פי מאה לגבי שאלה חקרנית ספיקולטיבית, אם תהיה "קישינוב" – אחרי התגשמות ציונית, או לא תהיה? אם ישנאו אותנו הקישינובים כמאז, או לא? עד כמה שאני בקי בשיטתו, בדרך מחשבותיו, ובטעמו הספרותי של הרצל, אילו חי אתנו ומישהו היה פונה אליו ושואל אותו שאלה זו, היה אומר ביושר לבו: " אני מקוה שלא יעשו פרעות, שלא ישנאו וכו' אבל אינני יודע".

קרוב יותר לשאלה זו היה חברו המצויין של הרצל, מקס נורדאו אינני זוכר בדיוק, באיזה מאמר או ראיון או נאום ארעי (את הנאומים הנני זוכר במלואם) אמר, שהיהודים שישארו בגלות עתידים להתבולל כולם, וככה תיפתר שאלת היהודים. מתוך שיחות עם נורדאו יכול אני לאשר, שכך היתה דעתו: אבל הוא סתם ולא פּורש, אם אותה התבוללות – פּירושה שמד; ואם הוא היה בטוח, שאחרי השמד לא ירדפו את המשומדים ולא ישנאו אותם כמו לפנים באספּמיה ובפורטוגל. גם הוא לא הציץ בפרדס".

" אין משיבין את הארי לאחר מותו". הריני מעריץ את נורדאו תכלית הערצה; אבל אין דעתי כדעתו מפּני שני טעמים: א) אין אנו רשאים לוותר אפילו על נפש אחת מישראל, והביטול כלפי "היהודים הנשארים" הוא בעיני יחס או-לאומי. אנו חייבים לטפל ב"יהודים הנשארים", לטכס עצה בנוגע אליהם, ולהשתדל להחזקתם ולהצלתם לא פּחות מאשר באחינו, שכבר השיגו מטרתם או מקצת מטרתם בארץ ישראל, יען כי כולנו עם אחד ו"נדחי ישראל יקבץ"; ב) כל ענין ההתבוללות אליבא דנורדאו, בנאומו ההיסטורי ובהרבה ממאמריו, נראה לי לאותו חכם כענין של היהודים. אבל נסיונות השנים האחרונות בגרמניה הראו שהשקפת נורדאו היתה חד-צדדית מאד. הניגוד להתבוללות מצד הגויים הוא הרבה יותר מוחלט ועקבי מהנטייה של היהודים להתבולל, ואיש לא יאמר עתה ש"היהודים הנשארים" יתבוללו, ונגמר הדין. אין זה תלוי בהם – יהי שם ה' מבורך, שאין הדבר תלוי בהם! שערו בנפשכם, מה יה המצב, אילו נתן היטלר את הברירה ליהודי גרמניה – להתבולל או להשתעבד לכל הגזירות ולהיגרש באופן זה או אחר מן הארץ! ישראל קדושים הם, ובוודאי שנמצא מספר ידוע של יהודים לאומניים או דתיים, שהיו בוחרים בחיים  לאומיים או דתיים מבא"י מאשר בכל "סיר הבשר" של גרמניה; אבל כמה!

נמצא, שגם הפתרון המיוחס לנורדאו איננו פתרון; ושמצד זה אין להחליט, ששאלת היהודים תזוז ממקומה ע"י התבוללות. הרי כל המשבר הנורא בגרמניה, יותר שהוא משבר במצב היהודים, הריהו משבר ביחס לעם הגרמני וממשלתו הנוכחית אל השיטה והמעשה של התבוללות היהודים.

וכיצד אפשר, אפילו לנביא, לראות מראש, לא רק אם יתחדש או לא יתחדש משבר כזה ליהודים שישארו בארץ, בעוד דור אחד או שני דורות, אם אי אפשר לכל חכמי מזרח ומערב לדעת, אם המשבר הזה יעמוד בתקפו או יתרופף בעוד שנה אחת, בעוד חודש אחד? הרי יש לנו ענין עם תסבוכת ענקית של גורמים וכוחות, נפתולי עסקים ומעקשי מפלגות, אינסטינקטים ותאבונים, שאיפות חיוביות ושליליות, אפשרויות נצחונות ותבוסות, עליות וירידות גם ביחסי חוץ וגם ביחסי פנים; וגם אותה כמות בלתי ידועה של מאורעות, מקרים וכל מיני פגעים בלתי צפויים מראש, שלמשל, פעם אחת גדוד שחצנים מנסה לעשות "פוטש" ועמלו עולה בתוהו; ואילך – השעה משחקת לקשר שכזה, והוא תופס את הצבא, את המברק אל-החוטי, את העתונות, את צומת הטלגרפים והטלפונים, והנה הוא "האוחז ביד".

הלא בתוך פקעת זו גלולה ועטופה גם שאלת היהודים בגלות! אי אתה יכול להתירה מהקשרים והצירופים של הפוליטיקה הכללית ומצב הרוח של מלחמות ומה שאחרי המלחמות; ואי אתה יכול לפרקה מסכסוכי הכלכלה והמפלגות הכלליות הכרוכות בה. אין זו חטיבה נפרדת ושלמה לעצמה, אלא חוליה של שדרה, טבעת בשלשלת. והמתנבא על פתרונה צריך להתנבא, ראשית, על הנאציות, על הבולשביות, על הליברליות הנופלת, על הסוציאליות המסתעפת מאד, על הסיכויים של מלחמה ושלום, על עיקרון שוויון הזכויות, שהגיע לידי משבר, על הסוציאליות הממלכתית, החותרת תחת קיומו הכלכלי של עמנו, במתכוון או שלא במתכוון, באופן פאטאלי.

בלי היכנס לכל השאלות האלה, תהיה תשובה קצרה, מעין "ישנאו", "לא ישנאו", "שאלת היהודים תיפתר", "לא תיפתר", "בעוד חמשים", "בעוד מאה שנה", וכיוצא בזה מן הנבואות – דומה לפתגמי ההובר נוסטראדאמוס", או של פיתיאה (דלפי), חברי האורים של היוונים העתיקים.

עוד חכם אחד נגע בשאלה זו באופן קפנדראי ובעקיפין, והוא הקלאסיקן של חיבת ציון, ד"ר פינסקר.

הוא, כרופא מובהק יותר מאשר כסופר, נתן דיאגנוזה של השנאה ליהודים: האמונה בשדים ורוחות, והאימה הקשורה בה: דימונומאניה. בני אדם עשויים לפחוד מפני כל דבר אי-טבעי. מצב עמנו הוא אי-טבעי בזה, שאין לו ארץ שלו, והוא נמצא בכל מקום.

המחברת הקטנה "אוטואמנציפציה" היא באמת כתובה בטוב טעם ובהגיון, אעפּ"י שהדיאגנוזה איננה מקורית ולא מבוססת למדי.הרבה סופרים קודם לד"ר פּינסקר כבר דשו בהשערה זו. דבר זה, כיוון הדעות יקרה לעתים קרובות, אבל דא עקא , שיש לה לדיאגנוזה זה פירכא. אפיון וטאציטוס חרפו את מערכות ישראל בטרם גלינו מארצנו.השנאה ליהודים בין עובדי האלילים, ואף בין חכמיהם, לא נתמכה על אי-טבעיותם של חיי היהודים, אלא על טבעיותם.

אפשר ללמוד את הסתום מן המפורש, שלפי דעתו של פינסקר, אם תהיה לנו ארץ שלנו (גם פינסקר בתחילתו לא עמד עדיין על ארץ ישראל), אז ייעשו חיינו טבעיים, ומשייעשו טבעיים – תחדל אימה זו ואז לא ישנאו אותנו.

אם קבלה היא נקבל, ואם לדין יש תשובה: השנאה לישראל איננה כולה אימה מפני הרוחות והמזיקין; ואיננה יכולה תגובה לאי-טבעיותו של מצב ישראל בעולם. היו דורות, אשר אז עיקר השנאה היתה קנאת הדת. העיקר הזה חסר עתה מן הספר, ועל כל פנים נקלש והופג, והשנאה לא תמה. היו דורות, אשר אז עוררנו שנאה בכיעורנו ובקלקלתנו בגיטו. בטל הגיטו, והשנאה התגברה עוד יותר, ורוצים לחדש עלינו את הגיטו. אין איפוא שום סיבה מצד היפותיזה זו, שהשנאה תחדל עם חדול אי-הטבעיות במצבנו.

אין איפוא שום הלכה פסוקה, לא מאת מוסדי הציונות, ולא מאת חובבי ציון שקדמה להם, בנוגע לשאלה, מה יהיה מצב אחינו, שישארו בחוץ לארץ – לא, שאין לנו עסק עמהם. יש ויש לנו עסק עמהם. אלא שאי אפשר להקים להם נביא להגיד עתידותיהם בקרב העמים, כמו שאי אפשר להקים נביא לגויים בעצמם, לדעת היום את אשר יקרה אותם, לא באחרית הימים, כי אם בעוד ששה חדשים. הישמיד מוסוליני את אביסיניה? היהיה מלך איטליה לקיסר אביסיניה, או – למלך איטליה ממש? היתקיים חבר הלאומים? מה יהיה גורל זכויות המיעוטים? היתקיים המיליטאריזם החדש? התבלע הסוציאליות את הדימוקראטיה, והבולשביות את הסוציאליות? התכריע בין הלאומיות הנוהה את הלאומיות המעיקה? ואם צאריך הריאקציה להפוך ידה בני כל הימים? אספו לי חסידי קדושי מגידי מראשית אחרית , להשיב תשובה ברורה, לוא רק על אחת השאלות האלה ואז אני מקבל על עצמי להשיב. נבואה תמורת נבואה גם מה יהיה מצב היהודים.

וזהו הסוד שבחיי האנושיות ושבסדר הדורות, שאי אפשר לראות את הנולד –בבירור מוחלט, ורק בעד הערפל. היסוד התוסס, המניע, המרענן את החיים, הוא הבלתי צפוי. אילו היה הכל צפוי מראש, כמו במיכני של חשבון, אזי לא היה דמיון בעולם, לא היתה שאיפה בעולם, לא תאוה ולא תקוה, לא ברירה ולא רצון, והיינו כולנו מתים משעמום. די לנו , בני אדם עלובים, לדעת את כל העבר ואת כל ההווה; לדעת גם את העתיד – אינני רוצה כלל, אולי מפני ש"הענבים הם גבוהים ביותר".

ואולם, אעפ"י שאני נוטל מאת הפתגם " הציונות היא הפתרון המוחלט לשאלת היהודים" את קרני ההוד של נבואה, ואת הטענה להיחשב "כצג באיתון" של עקרוני הציונות, אני מניחו בתור פתגם, שיש בו הגיון אמת ומשפט צדק. " מקרא זה אומר דרשוני ".

מי שרואה את הציונות כעין מיכאניקה בעלמא של העברה ממקום למקום, משמעותו של הפתרון המוחלט תהיה: להעביר את כל היהודים מתפוצותיהם לארץ ישראל. באופן זה אין שאלת היהודים נתרצת אלא פושטת צורה ולבשת צורה. התנגשויות והתאבקויות של עם יושב על אדמתו עם העמים הצוררים לו, שהלוואי שלא תהיינה ושנתאמץ בכל כוחנו לקדם אותן לבל תהיינה, אין בהם משום פוגרומים , אלא יש בהן משום מלחמה לאומית. אפילו השנאה, שיכולה להשתלט ושיכולה להזיק לנו הרבה ושאנו צריכים למנוע אותה ככל האפשר, אין בה משום שנאה גלותית, אלא משום שנאה פוליטית, שיש לה אופי אחר לגמרי. זהו שינוי ערכין מוחלט בנוגע לעם ישראל תושב ואזרח ביתו הלאומי בארץ ישראל. שאלת היהודים, במובן הגלותי השגור פוסקת בארץ ישראל, ותחתיה באה שאלת ההשתרשות, ההתגברות הגופנית והרוחנית, ההגנה העצמית, הקולטורה והחינוך, הביסוס הכלכלי וכו', כמשפט כל עם. בבחינה זו, גם בדעה גם במעשה, מתהווה חילוף השיטה וחילוף מעשים גמור. פוסקת הסנגוריה הנצחית, אשר כמה שאנו רוצים להיפטר ממנה בגלות, אי אפשר לנו להיפטר ממנה כל עיקר. צריכה לפסוק השתדלנות, המקפחת את עצמיותנו ואת הכוח הרוחני של עממותנו. פוסקות ההתדמות וההסתגלות, באותה המידה הרחבה, שהן מצויות וגם מתפתחות בגלות. כנגד אלה, צומחת ומתפתחת השאיפה לעצמאות טבעית, שמתבססת על הקרקע ועל הקולטורה המיוחדת. בכל אלה אין מרץ תנועתי (קינטי), אלא מרץ פוטנציאלי או כוח טמיר , שרשי, לאומי; ואין לו שום דמיון אל המקריות וערבובית האיתנים (האלמנטים) הזרים, שהם רוב הבנין ורוב הריסה של שאלת היהודים בגולה.

רוצה אני לדקדק כחוט השערה, לבלי היכשל בהגזמה. אינני אומר, שהתהליך הזה בארץ ישראל הוא קל יותר מהרפתקאותיה של מה שקורין " שאלת היהודים בגלות". להפך, חושבני, שהוא קשה יותר. מה שאני רוצה להבליט, זהו, שהוא שונה ונבדל באופיו, שהוא שואף אל מטרה אחרת, כלומר, שיש לו תכלית. דומני, שבנוגע לבית הלאומי בא"י אין מקום לשום חילוק דעות בנוגע להנ"ל, וששום בן אדם חושב לא יוכל לטשטש את הקו המבדיל בין א"י והגלות ביחס אל תכונתה האופיינית של שאלת היהודים – פה ושם.

אבל "כאן הבן שואל": וששה עשר מליון היהודים, מה תהא עליהם? וכיצד תיפתר שאלתם בזכותו של הבית הלאומי בארץ ישראל?

אין חלקי עם אלה שמסתלקים באדישות ובביטול מאלה ששה עשר מליון היהודים. התיחסות כזו אני חושב לא רק כבטלנות, כדוקטרינריות נבערה, אלא גם כהשקפה אי-לאומית; ולא רק משום שארץ ישראל נבנית וצריכה להיבנות ע"י הגלות. אילו גם לא היה צורך לזיקה זו וארץ ישראל היתה יכולה להיבנות מעצמה ומגרמא דיליה, הייתי אומר, שהתפרדות הבית הלאומי מן הגולה היהודית היא התיחסות רעה מתוך דעה נפסדת – אדרבה, ארץ ישראל צריכה להיות הסמל והדגל, התוך והתמצית של האיחוי היהודי.

הפתרון המוחלט היא המכאניקה, כלומר, ההעברה ממש. כמה שיעברו  בני עמנו לא"י – ייבראון, כלומר, יצאו מתחום שאלת היהודים הגלותית ויכנסו לשאלת יהודים אחרת. זהו הפתרון הרדיקלי, שעליו רמז הרצל. יצאה מן הגלות וחסל.

מה שחוץ לממשות זו הריהו מושג יחסי, שאי אפשר להציבו על כף היד, בבחינת "כזה ראה וקדש". דבר זה דורש הבנה יותר עמוקה וחוש פוליטי יותר דק: המסקנה היותר חשובה שאליה אנו מגיעים על ידי הבנת שאלה זו, הקודמת לפתרונה, נוגעת אל תוכן המונח הנקרא "שאלת היהודים". עפ"י שיטת האמנציפציה הליברלית האינדיבידואליסטית, השאלה נוגעת למספר גדול או קטן – הכמות איננה מעלה ואיננה מורידה! – של בני אדם יחידים היושבים בארצות מגוריהם, והם נרדפים ועשוקי זכויות, ואולם הם רוצים לשבת איש בארצו ולמצוא את ההגנה הנחוצה להם. פתרון השאלה הזאת היא שויון הזכויות. ואולם עפ"י תורת הלאומיות – השאלה היא יותר מקפת ויותר חודרת לעומקו של ענין: הריהי שאלת עם נרדף, הרוצה לשוב ולבנות את מולדתו ההיסטורית ודורש בשביל כך, שיישרו לו את ה"דרך לעבור גאולים", לא בתור הגירה וחסד של הכנסת אורחים , אלא בבחינת "ושבו בנים לגבולם" 0 ריפאטריאציה). מתוך התגברותו של המרכז הזה, יחידה לאומית זו, אם יכנוה בשם "מנדט" " בית לאומי", "מלכות", "מדינה", "דומיניון", קומונוולט", או לפי דעת הקיצונים, כביכול, "סובייט" – לא השם הוא העיקר ולא בידינו לדחוק את קץ החלטת השם: אבל העיקר הוא, שתהא יחדה לאומית זו גדולה ובטוחה ומפותחת בתכלית השלמות, ואז יש לשער, שיחידה זו, בכוחה ובגדלותה ובזכות כיבושי שלום שלה בעבודה ובקולטורה, וע"י פוליטיקה, לא צעקנית, אלא אינטנסיבית, מתמידה, מרוכזת, תקובל לתוך האריאופג של המדינות. בין שיהיה מנגנון של חבר הלאומים או מנגנון יותר פרוגרסיבי, והיא תדבר בשם הדיאספורה שלה, ואז, יש תקוה, ששאלת היהודים בכל העולם תקבל אופי אחר, ושאותם מאחינו, שהמכאניקה של שינוי-מקום והעברה ממש לא תספיק להזיזם ממקומם , ישארו בתור דיאספורה לא חסרת מגן, אלא מאוזרחת ומסודרת, זאת אומרת ברירה חפשית, אלטרנטיבה: יציאה חפשית לא"י , ברצון, בלי כפייה ואיום, ואיש וביתו ורכושו, בלי תחבולות ו"טרנספירים" , כדרך שהיוונים מאנאטוליה חזרו ליוון, וחבר הלאומים סייע בידם לחזור; ואלה אשר, מסיבה זו או אחרת, לא יכלו לחזור, או לא רצו לחזור – להניח להם לשבת בשלום ובמישור מגוריהם.

 

הדרך לציונות רבה

זהו הפתרון המוחלט לשאלת היהודים בכל היקפה, שהציונות מציעה. זאת היתה בעצם ובראשונה האידיאה של המנדט. לפיכך הותנה בהצהרת בלפור תנאי מפורש לבלתי נגוע בזכויות הפוליטיות של היהודים בעולם. איזה מובן יש לתנאי זה, זולתי שהושם לב לכך, שעל חשבון א"י בל יגע שום עם בזכויותיהם של היהודים בתפוצותיהם? זאת היתה תכנית שלמה של הבית הלאומי בא"י בצירוף ובקשר עם כל שאלת היהודים בעולם. הסיבה, מדוע הפוליטיקה המאוחרת (יותר נכון: הפרקטיקה) זזה מנקודת הראות הזאת, היא ליקוי היסוד המוסרי בפוליטיקה בין הלאומיות בכלל. אני מקוה, שאחרי כל התגובות ישוב העולם הכללי אל האידיאל הזה. בכיוון זה צריך להרבות עבודה בל העולם ובקרב התנועה הציונית. בכוון זה אין שום קרבן יקר יותר מדי להגדיל ולשפר את הבית הלאומי. זוהי ההתרה היחידה הנכונה.

כ"ז מרחשון התרצ"ו

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה