_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

האחראים

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

האחראים ייפרדו לחמשה ראשים: (א) עושי התקפת הדמים בידיהם; (ב) עושי התקפת הדמים באופן אמצעי, על ידי שיסוי יחידים, או המונים; (ג) מחרחרי קנוניית-חרם כלכלית וסבוטז' (שבירת כלים, איבוד סחורה וכיוצא בזה); (ד) אימתנים (טרוריסטים); (ה) אלה שהיה בידם למחות, ולא מיחו. עד כאן אין חילוק-דעות. כל אלה עומדים לדין. לפי דעתנו, צריך להוסיף עליהם את המשסים להפגנות כנגד המנדט. אחרי כל הנסיונות המרים, כבר הגיעה העת, להבין, שכל הפגנה כנגד המנדט צופנת בקרבה את הנבט של התקפה, בין כשהיא פורצת תיכף ומיד, בין כשהיא באה בתור "הפתעה" בשעת הכושר, אחרי עבור זמן קצר או ארוך. ככה גם צריך להבין, ובהבנה גרידא לא סגי, אלא מהו הדבר באמת, עפ"י ההגיון והמשפט בין-הלאומי, ומה הן תולדותיו ההכרחיות.

הנוסח המקובל בין מחוללי ההפגנות עושה את "הצהרת בלפור" לדיסקוס-המטרה, זאת אומרת שהם, המפגינים, אינם מוחים כנגד המנדט כולו, אלא אך ורק כנגד אותו החלק של המנדט, שהם תולים בבלפור. קרוב לאמת, שאין תחבולה תעמולתית זו, אלא אמתלא וגניבת דעת, מפני שאין למפגינים העזה מספיקה למרוד בגלוי בממשלת המנדט; ומפני שהם חוששים, שמא לא ילך המון העם אחריהם בדרך מסוכנת זו. מסתבר, שהם עושים כמעשי ההיידאמאקים בשנת ת"ח באוקריינה, שהיו מתכוונים לפולין ורוצחים את קהילות היהודים דרך הילוכם; וזוהי בעיקרה חתירה תחת המנדט, לא ישרה, גלויה, מתוך גבורה ומהפכנות עממית עצומה ומקפת, אלא בעיקולים וקפנדריות. אבל אין אנו זקוקים להשערות אלה. יונח, שמוחים כנגד "הצהרת בלפור", ולא יותר. אבל "הצהרת בלפור" הלא היא אינטגרל של המנדט? אין זה קטע סרק וצחיח, אלא החלק הכי רענן ופורה ומצמיח חדשות, אשר אם יתקפח, אז הכל יתערער, או יותר נכון: הכל יישאר כדאתמול, חצי מדבר וישוב מעורפל, תוהה, נחשל. ה"מדור בפני עצמו לעם היהודי" הוא הוא המנדט, הדבר החי והפועל, האנושי והעממי שבמנדט. וכבר הכריזה ממשלת אנגליה מאה פעמים ואחת, שדבר זה ישתמר בצביונו.

חופש הדעה, הדפוס והדיבור יקר הוא בעינינו. אילו עלה הרהור בלב ממשלת המנדט לרדות בערבים ולרועם בשבט ברזל, אזי היינו הראשונים לקרוא תגר על זה. הרשות מיד הערבים לפנות אל הממשלה, או אל הפרלמנט, או אל חבר הלאומים, ולישא וליתן ברוח בקורת ושלילה עד הקצה האחרון על דבר המנדט. אבל ההפגנות האלה והתיחסותם של פקידי ממשלת המנדט אליהן, הן דבר שאין לו דוגמה בעולם המדיני. איזו לשכת-חשאין גוזרת לנעול חנויות, ונועלים, כדי לפרסם, שהעם מורד במנדט ("בהצהרת בלפור"); פעם אחרת מוציאה הלשכה צו למנוע את הילדים מלכת לביה"ס, כדי להמריד אף את הילדים כנגד המנדט; שוב פעם אחרת, דגלים שחורים מנפנפים על בתי המסגוד; בתי תפילה ודת, שצריכים לעמוד מחוץ לסכסוכים מדיניים, נגררים לאמצע שדה המלחמה ולובשים אבלות מוחה וקובלת כנגד המנדט. ומה שהוא עוד יותר "קשה להולמו", זהו הדבר, שמקבלים פעם בפעם משלחות לשמוע מפיהן דרישת ביטול המנדט.

המנדט על א"י איננו חד בדרא. יש עוד מנדטים אחרים; יש אפוטרופסיות אחרות של חבר הלאומים. יש, למשל, דאנציג, שהופרדה מגרמניה, והועמדה תחת אפוטרופסות חבר-הלאומים עם נציב משגיח על ממשלתה. סוד גלוי הוא, שאין דאנציג רוצה בכך. ובכן תלך ותסדר מפקידה לפקידה הפגנות של שביתין ושביקין, נעילת בתי ספר ובתי כניסה עטופים שחורים, ותשלח משלחות אל הנציב הזר עם דרישת "טול וצא"? ובני דאנציג הלא הם, לפחות, כל-כך מפותחים ופטריוטים כאותם המפגינים בא"י; ואולי מפני כך לא יעלה רעיון על לבם לנסות לעשות מעשי להטים כאלה; אבל אם יעשו, הירשה חבר הלאומים לעשות את המנדט שלו לכדור משחק במזמוטי המון העם ולעצם נבזה בידי חרחרנים וצעקנים להתעלל ולהסתולל בו? פעם אחת יקבל הנציב משלחת התובעת את ביטול ממשלתו, והיא תהיה הפעם האחרונה. ואם אין הנדון דומה לראיה עם דאנמיג, הסתכלו בארץ מנדטית גמורה (כלומר של ממשלה ידועה, ולא של חבר הלאומים) פלוגה א' או פלוגה ב', אם תראו כדבר הזה?

וחלילה להעלות את הרעיון על לב, לאמור, שאילו היו ההפגנות נעשות כנגד חלקים אחרים של המנדט, אזי לא היו סובלים אותן; אבל מכיון שהן נוגעות רק לאותו החלק הנוגע לעם היהודי, סובלים אותם. והממשלה, כל ממשלה באנגליה במשך י"ב השנים האחרונות, הודיעה וחזרה והודיעה, שהצהרת בלפור קיימת ומחייבת! ובכן המפגין כנגדה כמפגין כנגד כל המנדט. פצצת זיוף זו טעונה ביעור. זוהי שאלה נוקבת עד התהום, לא מהצד הפוליטי, שאנו רוצים להשמיטו כרגע עד כמה שאפשר, אלא מצד בטחון החיים והרכוש, שאנו עוסקים בו. אם הותרה הרצועה להפגנות "כנגד הצהרת בלפור", אז, לא נאמר שפרעות הן חס ושלום ודאיות, כמונח בקופסא; אבל הן, לכל הפחות, פוטנציאליות (נמצאות בכוח), וחובתנו הלא היא למחות את הרושם, שהישוב הוא מעותד לכל מקרה ופגע. הלא נקל לשער, כיצד התהליך הפסיכי הזה מתפתח בנפש הערבית ההמונית מהפגנה של מחאה עד שפיכות דם וליסטות. בתחילה מטעים אותו להאמין, שאם ינעלו החנויות, ויפסיקו ממלאכה, ודגלים שחורים יתנופפו מעל המסגדים, תיכף תבוא הבשורה מלונדון, ש"הצהרת בלפור" בטלה. עברו חדשים, שנים, ואין ער ואין עונה: עוד הפעם ראווה הפגנית... ועוד הפעם... אבל יש קץ לכוח הסבל, והיצר הרע אומר היום עשה כך, ומחר עשה כך.

אם ייאמר, לא פעמים רבות, אלא פעם אחת ואחרונה: אל הפגנות, אל משלחות! "הצהרת בלפור" היא המנדט, והמנדט היא ממשלת הארץ; והבל ומעשה תעתועים הוא, לבוא אל ממשלה ולהציע לפניה, לבטל את עצמה, מפני שהרשות נתונה להתווכח עם משלה בקרב חוג עניניה, ולא להעמיד שאלה על כל קיומה; והרי לא יעלה על הדעת, שאיזו מפלגה בצרפת תצווה לנעול חנויות, כדי לכוף את הממשלה להתבטל, או תשלח משלחת, להתנות עמה תנאי, להוריד איזה מיניסטר ממשרתו, ואם לא, יגזרו שביתה; ואם תשתגע מפלגה כלשהי, לעשות כזאת, הלא ידוע, מה תהיה תשובת הממשלה (נצייר לנו ממשלת הסוביטים...); והמנדט, הלא גם הוא ממשלה, ואין לדרוש ממנה שתסתלק; אם יבורר דבר כזה, ובא קץ למשלחות ולהצהרות ולהפגנות אנטי-מנדטיות, אז ייסתם, לפחות, אחד מהמעיינות מקלח-הרעל. כשהמעיין הזה הוא שופע, הריהו משקה לרווייה את תלמי ה"דיילי-מיילים", היכולים להרעיש עולם במברקיהם; ואין לך יום שאין שביתתו, הפגנתו והחלטתו מרובות משל חברו; ומחברי המברקים מתכוונים ליתן תבל בנעימה, כנהוג, ותולים הרים בשערה ומעבבים את הצבעים. על-אתר בודאי אין הדבר נורא כל כך; אבל רוב הדברים האלה אינם מכוונים לעשות רושם על-אתר, כי אם מרחוק; ומרחוק, מיליוני הקוראים קולטים את הרושם, שכל המזרח וכל העולם המושלמי הם כמדורת אש.

סבורים אנו, שנימקנו למדי את טעם הדבר, מדוע חובה לצרף אל חמשת סוגי האחראים עוד גם סוג ששי, והוא: המשסים להפגנות כנגד המנדט, בתור גורמים לפרעות בכוח-כוחם. ואם לחשך אדם לאמר: זוהי רק סברת היהודים, או הציונים לבדם, הואיל שהם נוגעים בדבר, הרי זו שגיאה! אחד מטובי סופרי האנגלים, הא' בזיל אואורספולד, כבר גינה בספרו את הזרות המופלגת, שיש "בסבלנות" כלפי המשלחות, הבאות פעם בפעם למחות כנגד הצהרת בלפור. אם הסופר האנגלי הטיפוסי הזה, שאספקלריתו בהירה מאד, ואיננו נוגע בדבר משום צד, לא הבין טכסיס זה, אנחנו, אחרי המאורעות של חודש אב, מבינים אותו עוד פחות ממנו. מנהג זה איננו ליברליזם, ולא סבלנות, אלא קצת נוחות והתרשלות. לו גם יונח, שיש בזה כוונה להרגעה, תוצאותיו המעשיות הן ההפך ממה שרוצים להשיג בזה. אחת התולדות ההכרחיות היא אותה המלה – המועפת הערבית "אלדולה מענא" (הממשלה עמנו). וועדת החקירה, הנועדה להציע אמצעיים למניעת פרעות בעתיד, צריכה לברר דבר זה.

עתה נשוב לחקור את תכונת חמשת סוגי האחראים. על דבר הסוג הראשון אין להאריך, אנו צריכים להיות מתונים בדין, ולהתרחק מן ההגזמה. אין לתלות את הקולר בצוארי העם הערבי. השלום עם הערבים בא"י ומחוץ לה הוא נחוץ לנו כאויר לנשימה; ולמרות שהם לפי שעה נראים כמתאמצים להקים כנגדנו חזית מאוחרת, ועם הכרה ברורה על דבר כל הקשיים שבדבר, אנו בטוחים שסוף סוף נגיע לידי שלום אמת. בשביל כך אין צורך להסתייע בעובדה הרצויה לנו מאד, שרוב הערבים לא השתתפו ולא רצו בפרעות, ושרבים מהם הגינו על אחינו ויסייעו להם בשעת דחקם. יש קצת נחמה בדבר זה, וחלילה לנו להמעיט את ערכו; אבל אין להפליגו באופן יוצר מגדר הרגיל. גם במקומות שהיו פוגרומים באירופה המזרחית, אין לחשוב, שכל האינם-יהודים עשו פרעות. היה אך מספר מסויים של עושי הפרעות, והשאר עמדו מרחוק; והיו גם הרבה אנשים טובים שנתנו לאומללים מחסה ומסתור, מפני שנחומיהם נכמרו למראה המצוקות הנוראות.

כן גם לא נחת ביותר מהעובדה המעציבה, שבעוד אשר ברוסיה, כמעט אחרי כל מאורע של פרעות מופלגות, יצאה האינטליגנציה במחאות ברורות ועזות, לא כן ה"אינטליגנציה הערבית", רבת או מועטת הכמות, או שמחה לאידנו, או שתקה, או דיברה דברים נשמעים לכמה פנים, שהאור והחושך שימשו בהם בערבוביה. מזה אין להוכיח, שאין לערבים אינטליגנציה. צ'מברלן, שנשתמד לגרמני, ובאררייס ודירינג ודומיהם היו בודאי מהאינטליגנציה והיו מאמינים באמונה שלמה, שהיהודים הם מארת ה', ושאינם מביאים שום תועלת והנאה לעולם, ובעטיים של הנחשים האלה היו הרבה רדיפות ופרעות באירופה. ככה אין גם להסיק מזה, שאין בין הערבים מחנה לאומיים. הנציונליזם של אומות העולם, הנציונליזם השוטם והמתקיף, הוא כמעט בכל הארצות חורש שנאה ונקם כנגד היהודים, והוא "השטן, היורד ומסית, ועולה ומקטרג". מדוע לא אפשר הדבר, שגם בין הערבים, העומדים בתקופת הדרדקות של התרקמות הנציונליזם, לא ימצא מצד אחד נציונליזם תמים, יוצר-ערכין, מופנה כלפי פנים, כזה שלנו; ומאידך גיסא, נציונליזם שרוע וקלוט, ערב-רב של שנאה וקנאה וגאווה וקסנופוביה (שנאה לזרים – "חלוצים מוסקוביים"), אשר לקקו מעט מהמקור הנרפש של השנאה לישראל בארצות ובעמים אחרים? וקרובה ההשערה, שהמין האחרון הזה גבר בשנים האחרונות, וכופה הר כגיגית על המין הראשון להיגרר אחריו באונס. רצח-סתרים אורב לערבים הישרים והתמימים, המוחים כנגד החרם, מעשי האלמות וההתקפות. ערבים ידועים ניסו לאסוף חתימות כנגד הפרעות (המוכתר של כפר ביתר; הערבים של כפר אגור הסמוך לחברון ועוד כפרים), ותקפו אותם. מצודת האימתנים פרוסה על רוב הערבים. לכשתפתחנה החרצובות וסרו כבלי השעבוד והאונס הזה, יתברר הדבר. (א) שדעת הקהל הערבית בארץ בראשה ורובה רצויה לנו, ו-(ב) שדעת הקהל המושל מנית בעולם נזדעזעה אך על יסוד שמועת הכזב, שהיהודים החריבו את בית מקדשם. לפיכך זקוקה א"י לחוקים כנגד האימתנים, המזיקים לערבים בה במידה שהם מזיקים ליהודים.

הננו מדייקים לאמור, שהדבר הזה יתברר בדרך כלל, בחיים, בהמשך הזמן; אבל הוא איננו יכול להתברר בערכאות, ואף לא בועדת החקירה. כבר התאמצנו בשנת 1921, בועדת החקירה של הייקראפט, להוכיח, שהרוב המכריע של הערבים אוהבים אותנו, ושלפני בוא האנגלים לארץ חיו עמנו בשלום ובמישור וכו' ושהאפנדים מתנגדים לשלטון האנגלי, שגדע את זרועם ויגבל את השפעתם על הפלחים, ושבשביל כך, הם שונאים את היהודים ומשסים בהם את ההמון וכו'. כל ההסברה הזאת לא נתקבלה על ידי הועדה ההיא; ובכל מקרה כזה הלב נוטה תמיד למהר ולהחליט, שזה היה רק מתוך שנאה. הרי זה תירוץ לכל הקושיות שבעולם. אם זהו תירץ נכון אז בכלל אין לשאול שאלות, ואין לחכות לשום תוצאה טובה, ואף שום התמרמרות לא תועיל. פלוני הוא אנטישמי, אלמוני הוא אנטישמי וחסל. אבל הלא אנו מעונינים בדבר לגהות מזור, להיטיב את המצב, להראות מאין יבוא עזרנו! על כן הכרת-המחלה בינינו לבין עצמנו תחילה, ואחר כך אופן תיאורה כלפי האחרים הם כל כך חשובים, כמעט מכריעים.

מאליו מובן שיש הרבה מן האמת בדיאגנוסטיקה האפנדולוגית שלנו. יש מספר של אפוטרופסי הפלחים, תקיפים ועושקים. נכון הדבר, שבמידה ידועה כת זו נשבעה להשיב לנו נקם, יען כי, כמו שאנו אומרים, מפיהם הושלך טרף, ושבט הנוגש לוקח מידם, והם נאלצים לשלם יותר לפלחים וכו' וכו'. אבל אין להפריז על המידה. בשביל תעמולה ועשיית רושם לרגע, אולם מסוגל הוא גוון זה; ובודאי הוא נעים וערב מכמה צדדים. אידיאולוגיה זו היא ברובה נכונה; אבל היא צריכה להיזהר מהגזמה. סוף הגוזמה תמיד להזיק לחלק האמת, או כמו בנידון דידן, לרוב האמת שבהחלטה זו.אין עוד בין התחלקות מעמדית במובן המדוייק, מפני שאין עוד תנאי תוצרת תעשיה ותכניתיות; אבל יש בה מין פיאודליות (לכאן שייך האפנדי המנצל) ופטריאכליות מעורה בדת (לכן שייכים המופתיאנים) דוגמת ארם נהריים, פרס, אפגניסטן ועוד. אנו רוצים בהתגבשות מעמדות, ושרמת החיים של הפלח תעלה; אבל לפי שעה הרי זה "שיר לעתיד לבוא". דבר זה עתיד להתפתח מבפנים. ההשתמשות בטרמינולוגיה השגורה של מנצלים ומנוצלים בתור המצע היחידי של כל השאלה היא דבר מוגזם, חד-צדדי ולקוח מן החוץ. הרכבה זו צריכה לזמן רב כדי שתקלוט – אין לך שיטה טובה מן האמת הפשוטה. האמת היא, שהתנועה כנגד היהודים הקיפה הרבה אוכלוסין ערבים עירונים, עוזרים במשרדים, משרתים בבתי מסחר, אפנדים בעלי קרקעות, עסקנים ציבוריים, וכמה מאנשי השם ראשי משפחות מצויינות. כל אלה יחד בודאי הם מועט, אבל לפי שעה הם המועט המחזיק את המרובה.

כן גם יש הרבה מן האמת בהחלטה, שהעיקר הם המסיתים; אבל שוב אנו צריכים להיזהר מההגזמה ומגמתיות בנידון זה. איסטניסותנו הדמוקרטית ושיקוצנו את פיגול הנפש האנושית מעולם לא נתנו להאמין באירופה, שהמון העם בעצמו הוא גם כן מוכשר לעשות פרעות. לאדוקי הערצת ההמון אין דבר זה "אתי שפיר"; איננו מתאים לשיטתם הכללית, והרי זה דבר מתוק ומפייס להם, להאמין, שהמון העם הוא בחינת "נערה שנתפתתה". יש בזה גם סגולה תעמולתית; אבל זוהי גוזמה, כלומר, דבר שרובו אמת ומיעוטו שקר. לא כן המון העם הערבי, ולא רובם; אבל הפרעות הפיצו אור בלהות על מציאות חלק מסוכן: זרע מרעים נתעב ונאלח, שהיו מוכשרים לרצוח באכזריות קרה וקפואה את הישיבה "כנסת ישראל" בחברון. כל הקורא בדיוק את הדו"ח, למשל, של משפט אחמד ג'אבר, עראף ונאוף רנין שרצחו את המסכן הקדוש ממאין ז"ל, המכונאי של ההדסה בצפת, איש שנולד בצפת, שדיבר ערבית ולבש בגדים ערביים, כיצד זחלו מסביב לו כנחשים, עקוב וארוב וצדה לו כשהוא מבקש מנוס מבית לבית, עד שהם רוצחים שלשתם יחד את האיש מחוסר ההגנה, שהכירוהו מילדותו, וישעו, שהוא אדם הגון, עוסק במלאכתו, ומתקן אוטומובילים להובלת חולים יהודים או ערבים.

אין כאן לא שנאת מנצל למנוצל, אלא להפך. יאמרו: כן, אלה הם דברים פרטיים, אבל ההסתה הכללית יצאה מאת "אפנדים". אפשר על ידי מופתיאנים, אפשר על ידי נציונליסטים קיצוניים, אבל הרוצחים הם רוצחים, ולעולם Massacre כזה הוא צירוף כוחות שחורים מלעיל ומלרע. המסיתים הם בחינת "דבר באופל יהלוך", והמוסתים בחינת "קטב ישוד בצהרים". האוכלוסיה הרעה לא ניתנה להיתפש בצבתות ההגדרה המעמדית. יש בה ממה שקוראים בארצות אחרות בשם "הפרולטריון הסמרטוטי", או מה שקוראים עכשיו ברוסיה בשם "מחוסרי מעמד"; אף יש בה מה שקוראים בארצות אחרות בשם "בורגנות זעירה"; בין הנציונליסטים ישנם מעין פאשיסטים, וישנם שוביניסטים לאומיים קיצונים, וגם מעין קליריקאלים. הצד השווה שבהם, שנתאחדו לשם רדיפה וגזל-משפט, ורוים לשרשנו מארץ חיים; ומובן מאליו, שהם תוקפים את הנקודה הכי קלה ומוסברת להתקפה; את היהודים שבאו מחוץ. כך עשו ועושים צוררי היהודים בכל הארצות. טרייטשקה תקף בזמנו, מכלומר, רק את ה"האזען פערקויפענדע יינגלינגע אויס דעם אסטען".[i] דרימון רק את היהודים שבאו מאשכנז, איסטוצצי ההונגרי רק את היהודים שבאו מגליציה, ובפולין בזמן הממשלה הצארית נסבה השנאה בפרהסיה ביחוד כנגד הליטבאקים! תכסיס אנטישמי כללי הוא לשים את המאפל הזה בתחילת ההתקפה.

כבר אמרנו, שיש להבחין בין היפעלותנו הסובייקטיבית ובין המצב האובייקטיבי. אנחנו איננו מכירים בפוגרומים בא"י. לנו, ההתנפלויות הן התקפה על המולדת, והגנתנו היא הגנה על המולדת. אבל שגיאה היא להתאסטנס באנינות הדעת ובפינוק נפרז בהערכת נימוקי ההתקפה מצד המתקיפים. מצדם היה דבר זה פוגרום, והגרוע והנורא שבפוגרומים. רק כבוד מדומה, או תיעוב לדבר חד-גוני שהולך ונשנה במאורעותינו, ומשום זילותא דמילתא,[ii] ונטייה לבעיות מרובות-הפנים מתנגדים לקריאת הדבר בשמו הנכון. כל תקפה של מחאתנו כלפי חוץ, גם מצד התכסיס, איננו הדבר המורכב, הנותן למתנגדינו הרבה אמתלאות מנוס וסבכי-תירוצים, אלא הדבר הפשוט של התקפה פוגרומית בכל פראותה.

כבר אמרנו, שאין שום יסוד להסברה, שאין מקום לאנטישמיות, מפני שגם הערבים הם בני שם. יש לפעמים שנאה כבושה בין צאצאי גזע אחד, כמו בין הרוסים והפולנים, הפולנים והרותנים, האיטלקים והצרפתים, ועוד ועוד. אפשר לקרוא את הדבר בשם "אנטישמיות", ואפשר למדייקי השמות לקרוא לו "אנטי-יהדות". לא השם הוא העיקר. כן גם ההסברה, שהערבים לא עשו פוגרומים מקודם, לא תעמוד בפני הבקורת. הפוגרום איננו תופעה יום-יומית. יש שנאה, אבל הנחש לא השיא, הצפעוני לא הפריש, ועולם כמנהגו נוהג. גם בקישינוב לא היו פוגרומים "מקודם". חוץ מזה, היתה ממשלת התוגר ועל הברזל שלה. המון הערבים ישבו בחוריהם במבואות האפלים, ונפשם שחה לעפר. התוגר, בכל מגרעותיו וליקויו וקלקוליו, לא רצה בפוגרומים, ודי.

רוצים אנו להאמין, שהערבים בתור עם עומדים על מדרגת מוסר ידועה, אין לבם לפרעות. שוב, אין צורך להפריז על המידה. מצב היהודים, למשל, בתימן, ידוע. לא נתעקש להיות דווקא רואי-שחורים בנידון זה. אבל עובדה היא, שבמשך השנים האחרונות, לקה החלק פעיל של הערבים בא"י במה שקוראים בארצות אחרות בשם "אנטישמיות" באופן הכי קיצוני. עד כמה הם מסרסים ומעוותים לרעה כל דבר נוגע ליהודים! זה מזמן ניסו וגם התחילו לפרסם את מגילת האיבה הבדויה על דבר "זקני הציונים", פלסתר עוועים מזוייף ונורא, "קלאסיק" אנטישמי, שהטיל זוהמה בכמה ארצות, שהפובליציסטיקה האירופית הקיאה אותו מגווה, ושה"טיימס" מקודם לכן כבר פירסם ברבים את זיופו (clumsy forgery) ויגלע הלוט מעל כזביו ותעתועיו. כתב-הפלסתר הזה, המלא סעיפים נוראים ודמיונות מרגיזי נפש יצא ממאורת צפעוני רמאי וזייפן; ואחרי שכבר הוקדח תבשילו בכל העולם, ניסו להדפיסו כדי לעורר על ידו שנאה וחמת נקם, עד שנאסר על ידי הממשלה. אם אין זאת אנטישמיות, אין אנו יודעים מה אנטישמיות. אך דיאגנוזה אמתית זו מראה לנו את דרך הרפואה. יש לנו עניין עם תעמולה מזוהמת ופראית, שהביאה את המאורעות האלה. התעמולה הזאת טעונה עקירה מן השורש על ידי חוקים וגדרים, על ידי אזהרות ועונשין. תעמולה זו הרעילה את האוירא דא"י. עכשיו באו לה ימי המשבר, שסופו יהי נצחון האמת והמשפט לבטחון כבודנו ומעמדנו, שהוא גם בטחון כבודו ומעמדו של העם הערבי.

 

[ב]

ה"ניר איסט", שבועון אנגלי, מועד להביא ידיעות על דבר המזרח הקרוב, עתון שאין דרכו להזיק לנו; אלא אחרי מאורעות הדמים בא"י, מתוך סחרחורת ומבוכה, היה תוסס ומהסס קצת (אגב, זכה התמים הזה לפירסום מופרז, כשחשדתו עתונותנו ברשמיות, והיא שגרמה לו להצהיר, שאיננו קרוב למלכות), יעץ לאנגליה, ש"ליהודים כבר הקשיבה ממשלתה יותר מדי, ועתה בא הזמן להקשיב לערבים". זה היה מעט היתול, מעט חנופה, ומעט עיקום העובדות. רחוק לשע, שלרגל עצה זו, נענתה הממשלה ל"הקשיב יותר"; או שמתוך כך התעוררו הקנאים הערבים לגדוש את הסאה, בהוציאם כל רוחם, ובדברם הוות כאוות נפשם; אם כה ואם כה, התוצאה של זריזות זו לא היתה מצויינת ביותר. בתזכירה של ההנהלה הערבית, בין הקובלנות כנגד היהודים, נקבע, שהיהודים בחיפה לא חדלו להמטיר כדורים, אף אחרי בוא הצבע האנגלי. זאת היתה אחת השאלות העיקריות, שועדת החקירה עמדה עליהן בנוכחותו של ראש פקידי חיפה והגליל, המאיור פוליי. שאלוהו: הנכון הדבר או לא? ויען: שקר!

למה יעץ להם היועץ עצה נבערה זו, להוקיע את תכליתם לעין השמש? כל בקורת היא קשה למפיחי כזבים. כל נפה קולטת את הסולת, ומואסת את הסובין.

ההקשבה היתירה היעוצה, לא הועילה עוד לידיד אחר הכרוך אחריהם, והוא הקולונל הוארד בורי, חבר הפרלמנט האנגלי (ממפלגת השמרנים). בלי חכות לתוצאות ועדת החקירה, הקיף זה את סגן שר המושבות ה' לאן בשאלות, כתנורו של עכנאי: כמה יהודים וכמה ערבים נפצעו, נרצחו, נידונו? ואם לא נענשו העבריינים הערבים בבית דין י"ב פעמים יותר, משנענשו הפושעים היהודים, בעד פשעים שווים? סגן המיניסטר "הקשיב" לשואל, ויוצא חשבון מתיקו: כך וכך נחבלו, נהרגו, נשפטו. אריתמטיקה! כאילו היתה זאת שאלה סטאטיסטית וסיכום של פנקסות. ולא שאלה של תוקפים ונתקפים. על הערעור החשבוני השני "י"ב פעמים יותר", לא קיבל ה"ג'נטלמן הנכבד מאד" שום תשובה. הרי זו לא שאלה, אלא רקיקה כלפי דיינים מומחים, רובם אנגלים. כלום נזקקה הממשלה להגיד, שהדיינים לא הענישו את הערבים או את היהודים, אך את החוטאים; ושחרצו את משפטם על יסוד אותות ומופתים, עדויות ברורות וראייות גמורות, בצירוף שיקול דעתם וצו מצפונם בפלילות הנפש של אנשים מושבעים לדון ולהעניש?

אמנם רושם מתמיה קצת עשתה, למשל, הידיעה, שהשיך טאליב עבדאל רחים מאראקה החברוני, שעל אודותיו עברה הרינה במחנה, ושעתונינו פירסמו כעובדה ודאית, שהוא היה ראש הבריונים והמשסים למעשי הפראות בלי-תהום ולשגעון הברברי בעיר מושבו, נפטר בעונש קל לפי הערך; ושלויתן זה לא הועלה בחכה, השנונה אך להעלות את דגי הרקק. אולי יותר מדי הוכרזה דעת ציבור מסביב לנאשם זה, והכל עצרו נשמת אפם לשמוע מוצא-דבר, ואחר כך הוצף עליהם כעין סילון של צונן! כנראה, לא הספיקו ההוכחות הממשיות; ואין אחר מעשה בית דין כלום.

שיך זה הוא פרצוף מעניין, שאין בידי כל חרש וחושב לצייר כתבניתו. צביון ודמות מזגו, התנהגותו, שיחו ושיגו, עושים רושם של אידיליה פטריארכאלית, שאפילו האמן הכי מומחה במקצוע זה, רבינדרנטה [טגורה], או פייר לוטי, לא הה יכול לתאר בדמיונו באופיינות וגרעיניות כזו. בן חמשים, אבל מדבר בלי קפדנות ורוגז, ברוח מתונה ובנפש שקטה, כזקן מופלג, ונוהגים בו כיבוד זקנים, כשמכניסים אותו מהמאסר לבית המשפט; בני עמו, הכירים אותו, מקיימים בו "מפני שיבה תקום"; ואך כשהוא יושב, יושבים אף הם. בתשובה על שאלת השופט, מה מלאכתו, הוא מציין את עצמו כבעל רכוש ובעל השכלה. תורה וגדולה במקום אחד. שיחת חולין של תלמיד חכם זה צריכה לימוד. הוא קורא לצעירים, לגידולים שהוא וחבריו גידלו, ושפתחו את הרצח ההמוני, "ילדים". על השאלה בדבר הגיל המדוייק של תינוקות הללוף הוא עונה: בני 18-17. סגנון של פטריארך.

סיפורו נשמע בנחת, כסימפוניית הרועים של ביטהובן, בצלילים רכים, נוחים, כמעט מלבבים: כשאמר לו מר שלום (שניאורסון), ששמע קול "ילד" בחוץ צועק "פרעות!", שיך טאליב ממנה את עצמו אל-אתר שליח בית דין, ויוצא החוצה מחנותו של מר שלום, וסוטר על פיו של הצעקן הפעוט. באותו יום (י"ז מנחם אב), בארבע אחרי הצהרים, הוא שוב מתנדב ומסייע למשטרה לייסר את ה"ילדים" וגוער בנזיפת-חיבה על עזותם. פטריארך! זה פשר נענועיו וכרכוריו, תפיפתו בידיו, רקיעותיו ברגליו ונפנוף מקלו, שעדים רבים ראו, ויעידו על כך. ה"ילדים", בני 18-17, סופגים את המכות כשידיהם חבושות בשרווליהם, ואין פוצה פה. כך נגזרה גזרה. אומרים צדוק הדין, כשהם הולכים ומבצעים את מפעלי גבורותיהם.

כל סדר יומו של "בעל רכוש ובעל השכלה" זה הוא לא פחות מעניין. הוא מתפלל בחרם אל-שריף. שם הוא שורר בביתו, חגיגית, אצל האבות, במערת המכפלה. האין זאת פטריארכאליות בדיוק המובן? בששי בשבת הוא מצוי שם, לשם צלותא ובעותא בכוונה עצומה ובנעימה קדושה. בשעה השלישית ורבע איקלע לחנותו של מר שלום, וזה ערך לו שולחן עם פרוסת לחם וזיתים. "אין מחול לפני אכול". ככה בילה את יום הששי... עיכל יפה, ו"בטוב תלין" צריך להינפש מעמל היום. ביום המחרת, בשבת עם בוקר, בא צדיק זה לבית המלון של מר חיים (אביו של מר שלום), כאורח הגון, שתה שם כוס תה, ובין לגימה ללגימה סח בחביבות, כדרך אושפיזין, עם יושבי הבית. שם נזדמן לפונדק אחד עם מא אליעזר סלונים (הקדוש). כנראה, היה הפטריארך מחזר בחיבה מיוחדת על בתי יהודים, מלחך פינכותיהם וחוטף שייריהם. מר סלונים". יצאו משם, הוא וסלונים, כשידיהם משולבות.

עפרון החתי צף ועלה מתהום הנשייה. כל יהודי חברון, אומר השיך, היו ידידיו ומקורביו. איש לא הרהר להאשימו. רק בירושלים באו עליו בעקיפין. כשדרש השופט הגדרה יותר מדוייקת, עשה השיך הגבלה קטנה. הוא ידיד ליהודי חברון, "מפני שאין שם ציונים" כמו גנובתי-קול מהתחומים שלנו. כמעט כאילו דיבר אחד מידידינו המתבוללים. נכה את הציונות, והוא אוהב ישראל. כשהוסיף הדיין לחטט בו, שידבר ברורות, חזר וסינן בין שיניו, שהוא, אגב, ראש המפלגה המושלמית-הנוצרית בחברון, וגם בא כוח מושלמי חברון בועד הפועל הערבי; וכששאלהו, אם הוא נזקק לועד הפועל או למופתי, השיב, שצריך להפריד בין מסכת חולין ובין סדר קדשים: בעניני חול הוא חבר לועד הפועל, ובמילי דשמיא למופתי. אין זה שוטה כלל. עוד שאלה אחת שאל אותו השופט: החושב הוא, שהיהודים "התחילו"? לשאלה זו ניטלה ממנו הלשון, וישם את השתיקה סייג לחכמתו. אמנם שתיקה זו היתה ברורה יותר מדבריו. הוא לא רצה להודות, שהרוצחים "התחילו", ופחד לאמור דבר-תעתועים, שיהודי חברון תקפו את הרוצחים. נשתתק מתוך נהימה זעפנית.

אחרי הפוגרום בקישינוב, אמרה לי אשתו של הר' ישראל הילמאן ז"ל, שנהרג שם: "איך האב געמיינט אז מיינע גויים וועלן מיך היטן".[iii] המלים עודן מצלצלות באזני מתוך בכי מרוסק, שלשמעו נקרש הדם בוורידים. גם המסכן סלונים בטח ב"גויים שלו", ואחד מהם היה השיך דנן. לו יכלו המתים לדבר! אבל מעידים רק פליטי ההריגה, אלמנות, ילדים, קודרים ונכאי רוח, ספוגי דמעות ודם, משוגעים ממראה עיניהם, שהבהלה עודנה מפעפעת בקרבם, וכובד מעיק לוחץ את לבם, ומעתיק מפיהם מלים. אי אפשר, שאלמנה אומללה ודוויה זו, אשר כל חבלי שאול אפפוה, שאם שכולה זו, שעוללי טיפוחיה רוטשו לעיניה, שיתום עלוב זה, שעולם החוץ נראה לו פתאום כלוע-חיה פעור, ויעמוד כהלום-רעם, ולבו כמעט פסק מדפוק, להשיב על השאלות, כמה רגעים עברו עליו באותה התופת, וכמה טפחים הפרידו בינו ובין הדלת או החלון. כששואלים אותם על דבר ה"פרטים", הם מרגישים את כל רטטי האימה וכל רגעי הגסיסה מתחדשים עוד הפעם, וחולפים את בשרם כמסרקות של ברזל מלובן, ומשתקים אותם מתוך תמהון פחד, או מכשילים אותם בלשונם. מה יתנו ומה יוסיפו "הפרטים"?

האחראים! נכתם, לפחות, עוונו של השייך מאראקה, שזירז את מלאכי החבלה בחברון, לנסוע באבטומובילים לירושלים, לעזור שם לעושי השערוריות. זה היה מעין גיוס של בעלי הפרעות; ועל כך הענישוהו. בנידון זה נמצאו "הפרטים" מכוונים; ורק באופן זה, יכולים הדיינים לחרוץ משפט. והיכן הם האחראים בעד יום-ברתלמיון זה כולו? היו שמועות, שעוד שני שייכים הטילו זוהמתם בחברון: מחמד איל ג'עבר וצברי עבדין. קהילת היהודים בחברון הודיעה בתזכירה אל הנציב העליון, שעארף אל עארף הידוע, מושל באר שבע, בא גם הוא מעירו לעזור למשסים, וידרוש ביום י' באב דרשה של דופי במסגד האבות! אם אפשר לברר את הדברים האלה באותות ובמופתים, חובה לברר ואז יש תקוה להענישם; לא רק כפושעים בודדים, כי אם כהסתדרות שיסוי לרציחות המוניות, ובקשר פושעים וחטאים לשפיכות דמים ולהרס ואבדן.

"אם ברור לך הדבר כבוקר אמרהו, ואם לאו אל תאמרהו", זהו כלל גדול; ומעולם לא היתה שמירתו נחוצה כמו עתה, כשתקפו אותנו תלאות, וכשאנו צריכים למרץ אמיץ ומרוכז, להוציא לאור את משפטנו. כל פרט, שאיננו מבוסס, גורם לכך, שכותבים ומוחקים, מודיעים ומכחישים. דבר זה גם אם הכוונה רצויה, הוא מכביד לנו את המלחמה. די לנו בעובדות של ממש, הגלויות בקשיותן, בגסותן ובנבלותן; ואין כל צורך להוסיף עליהן כל מה שהלב יכול לשער, אף כשהוא קרוב לאמת, אבל לא ניתן להתאמת במופת חותך. מעולם לא היה לשום אומה דין כל כך ברור ומובטח-הנצחון, מצד האמת וההגיון, כדין שאנו עומדים בו, דין של אנושיות שקטה, בעלת מגמה ברורה של עבודה ויצירה, שנתקפה על ידי אנושיות אי-מרוסנת. שמנהיגיה, התקיפים ובעלי הזרוע לפי שעה, הכניסוה לתוך מערבולת של תאוות רצח ועושק. המנהיגים האלה בעצמם שרויים בבעל-ביתיות מרווחת, במסורת מאובנת. הם אינם הולכים בראש במרדנות ובמהפכנות גלויה; הם הולכים באמצע, האוכלוסין לפניהם ולאחריהם, עתים צועקים, עתים מלחשים, עתים מטיפים תוכחה ומוסר השכל; ולאחר מעשה הם מתלבשים באיצטלא דפוליטקאים, ואומרים, שאין זאת אלא שאיפה מדינית.

לא! אין זאת שאיפה מדינית. אי אפשר להשוות את תועבות חברון וצפת וכו' למעשה התנקשות, שנעשו, אגב בתנועה הלאומית, על ידי הפיניאנים ודומיהם לפנים באירלנדיה, ובכמה ארצות אחרות. שם הלכו המנהיגים בריש גלי בראש הפורעים, וכשנתפסו, הודו על מעשיהם, ויקבלו את אחריותם על עצמם. שם כבדה על המון העם יד בעלי הנכסים הגדולים, אשר בלעו את אחוזות השדה, ופני עניים טחנו. שם היתה הקלקלה מורשה משורות קדומים, ופקעת שאלה מדינית וקרקעית סוכסכה ותפותל על ידי אנאכרוניזם נושן, בעטיים של כובשים מאש ומקדם. אנחנו לא בחיל ולא בכוח עלינו, ולא בקרדומות באנו כמרגיזי ארץ ולוכדי שדות, כי אם ברכושנו ובעמלנו, באתנו ובמחרשתנו לשדד שדות, ולהוציא לחם מן הארץ, וביושר ומשפט כל העמים והממשלות. ושם, גם בשעות הכי נוראות, ובימי האימתנים הכי מבוהלים, לא התנפלו על בית ספר אנגלי, להכריע לטבח ילדים שלא חטאו. שם היו הפרעות לווי למלחמה ענקית, מרה, גלויה, על כל הקו, לווי נורא, מרגיש-נפש; אבל הוא היה חלק קטן של נפתולים עזים, שעם נפתל לשם שחרורו. שם לא בדו מלבם בזדון ובחשבון עלילה מטורפת, שהעם השנוא כבר החריב, או מתכונן להחריב את בית מקדשם, כדי לזעזע את הלבבות. לא היה צורך בכך. שם נעור המון העם מאליו, לא לרגל דברים שלא היו ולא נבראו, כי אם לנוכח המציאות הקשה שלפני עיניו. שם היו אנשים שנשאו וסבלו עמל ותלאה, שנוצלו על ידי זעומי נפשם, ועל כן יצאו לקרב, ומקצתן, בפרקים ידועים, כשנטרפה עליהם דעתם, עשו מעשים אשר לא יעשו.

היכן הם הסובלים פה? במצב הכלכלה לא נסתחפה שדם אלא הושבחה. כמה מהם העשרנו כמה מהם אנו מפרנסים. ברוחניותם ובתרבותם, בחינוכם ובספרותם הם חפשים בתכלית החופש. ישנם בינינו אנשים חושבים, שאנו צריכים להכריז, שאנו מכירים בלאומיות הערבית. הכרזה זו היא מיותרת. מעולם לא עלה רעיון על לב איש מאתנו, להטיל ספק בלאומיות הערבים, לזלזל בכבוד גזעם, דתם, שפתם, מסורת אבותיהם ומנהגיהם; רשאים ויכולים וצריכים הם לפתח כשרון, שאר רוח, חריצות המעשה. לחינם נסתכל בהתפרצות קניבליות כזאת כמו באמצעי פוליטי. הסתכלות זו של פוגרומים הן הרכבות שאין קולטות. צריך לעזוב את המונחים המושבעים, שאינם הולמים את העניין המיוחד הזה.

חברות העומדת כסימן שאלה קובל, והחתומה בחותם של גורל, היא רק אילוזיה של אפוס לאומי, כמו שהשייך מאראקה הוא רק קריקטורה של פאטריארך. שגיאה היא לחשוב, שמעשי הדמים היו אמצעים להתרת השאלה הלאומית הערבית. מוחלפת השיטה! השאלה הלאומית הערבית היא אמצעי להמתיק את הדינים, ולתבל בפרפראות את מעשי הדמים. הקצין קאפראטה, מין דניאל אנגלי בגוב האריות של חברות, העיד רשמית, שראה בריון אחד כורת ראש ילד יהודי. בקטב מלחמה לאומית הכי מרירי לא נהגו לכרות ראשי ילדים, ושם איש, אף ממטורפי השוביניות הלאומית, לא היה מסתכל בהתפרצות קניבליות כזאת כמו באמצעי פוליטי. הסתכלות שכזו היא היא הפילוסופיה הפוגרומים, מפני שיש בה גמגום של הכרעה לכף זכות ורמיזה ערמומית, שאם לא תינתן ההתרה אשר מישהו מציע לשאלה הלאומית, אז שוב יכרתו ראשי ילדים. הקואַורדינציה של טבח וליסטות ביחס של חוק ההסתבכות עם פוליטיקה לאומית ערבית, היא העלבון הכי נורא לאותה פוליטיקה.

עם הפוליטיקה הלאומית הערבית אנו מוכנים להתחשב כהוגן, ולהתייחס אליה בהבנה ובויתור האפשרי. אבל כל בבואה הכי כהה וקלושה של קשר הרהור כל שהוא בין מחלוקת אידיאולוגיות לאומית ובין אפשרויות שפיכות דמים, עשויה אך לטשטש את הקו המבדיל בין ישובי בני אדם, ובין מדבר עם חיות טורפות. ממעשה רע לא יצא טוב, וברצח לא יגאל עם ואדם. הכל אמצעיים: הממשלה ותבניתה וחוקיה, זכויות אזרחיות או לאומיות והתחרות והויכוחים וכו', אבל החיים בעצמם אינם אמצעי, אלא מטרה ותכלית של כל הדברים האלה. ככה גם שלילתם איננה נופלת תחת גדר אמצעיים.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] נערי המזרח זבני המכנסיים"

[ii] הבושה שבדבר.

[iii] סבור הייתי ש"הגויים" שלי ישמרו עלי.