_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

דו-פרצופים

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

בכל פעם אשר אגע במיתר ההוא אשר בכנור זכרונותי חיל ורעדה יאחזוהו והשמיע קול אנחה מרה ועמוקה, כקול הענבל אשר בפעמון שטבע בנבכי תהום וקולו עולה ממצולות. באחד הימים, באחת השנים – מספר הגון של שנים – בא אלי איש צעיר מעיר קטנה אשר במדינת ליטא בדרך עברוֹ פה ופניו מועדות ברלינה, פאריזה, או לכל מקום, ששם יש בית מדרש מדעים ללימוד. מטרה קבועה לא היתה לפניו. כל מורשי לבו יחד ניתכו להגיון אחד: ללמוד. ההיתה חכמה זו או אחרת משאת נפשו – לא ידעתי וגם הוא לא ידע. הוא היה כעובּר מקופל בתוך עצמו. דבריו – כחלום ברוב ענין. הוא טרם למד אחת השפות די באר בה את מחשבותיו דבר דבור על אופניו. דעתו עניה, ומלאה ערב רב. הוא למד מעט תלמוד, קרא בספרים עברים – משכיל! איש כזה הוא חכם מרחוק. עוד ספרותנו בחיתוליה וכתב איש כזה מכתבים מעירו והיכה בשבט מוסר את ראשי העדה, או ישא משא בשם העם, והכביד, עבטיטעל ה"שאלות" "העומדות ברומו של עולם", והיכה את הקוראים התמימים בסנוורי קסם לחשוב כי אדם גדול וחכם מכל בני עירו מדבר אליהם, וכי יבוא איש כזה ופתח שפתיו לדבר, וראיתם, כי עוד לא קרא ולא שנה די צרכו. הנחני נא בעצתך והורני דרך למען היות לדוקטור! איזה דוקטור? אחת היא, אך למען היות לדוקטור! אתה תוהה על קנקנו והבור ריק: אין בו לימודים סדורים. ויש אשר לא למד אף חוקי שפה אחת כהלכתה, אף לא את כללי החשבון לכל משפטיהם, אף לא ראשי פרקים מגלילות הארץ, אף לא ראשית לימודים מדברי ימי העולם, ויש אשר לא למד גם לדבר בנימוס ודרך ארץ ולהשיב על ראשון ראשון ועל אחרון אחרון, כי לא חונך, אפס כי הוא במרום ימריא, ותחת אשר דל חלקו במדעים, בדקדוק ובסדרים, שמן חלקו ב"סברות" וב"נקודות הראות", כי למד מעט לחקור וילקק מעט מפתגמי הלימודים הרמים, והוא משמיעם לצורך ושלא לצורך. ויועץ בליעל אתה אם תעוץ לאיש כזה "ללכת ולהיות לדוקטור". חבל על דלית ליה דרתא ותרעא לדרתא עביד. היו ימים – יש יוצאים מן כלל, עילויים – אך על הרוב לא יוכלו אלה גם לדרוך על מפתן החכמה באין ראשית ויסוד, באין כוח הסבל כביר מאד ללמוד ביגיעה את הדברים הראשונים והפשוטים, ובאין כסף לכלכל מחסוריהם. ואני משמיע וחוזר ומשמיע, באזני השואפים, את הנוסח הקשה והאכזרי: אל תתהלכו בגדולות! פנו ולמדו ראשי פרקים, לפי שתים או שלוש מחלקות אשר בבית הספר, או מלאכה! ואולם לאיש הצעיר, אשר בא אלי אז, לא יכולתי לאמור את הנוסח הזה. מבבות עיניו נשקפה נפש נקיה וזכה כיום היוולדה, ובתוך התהום הזה נשקף אומץ אשר אין להביע אותו בדברים. רשפי גחלים בוערות, חיצי קלע! לא תפארת אדם, אך עינים כאלה לא חזיתי מעודי; הלחיים שופו, וחוטם כביר, נמרץ, כמגדל השן, מפיק אומץ נפש, והמצח מצח חושב, והקמטים כחושות ועמוקות. לא! איש כזה איננו שואף, אך יפרק הרים וישבר סלעים; הוא לא ישב יחיל ודומם ולא יתרפּק ולא יתגעגע, אך יפרוש ארובות ידיו לשחות ולחתור אל החוף מחוז חפצו עד אשר יגיע אליו. אך למותר הזהרתיו להתאושש ולאזור חלציו למלחמה כבדה. בקולו העמוק אמר אלי: אני אהיה לדוקטור, אהיה ויעבור עלי מה. ויסע לדרכו. עברו שנים ואפגשהו בעיר הגדולה פ. והוא כבר ביקר אז את המחלקה הראשונה ללימודי הרפואה, וחבריו אמרו לי: זה הוא אבן שאיננו נימוח וברזל שאינו מתפוצץ! הוא התגלגל תחת שואה גלגול מחילות עד בואו אל העיר היא, ובבואו בידיים ריקות ובמוח ריק ומבולבל ובקיבה ריקה, בלי דעת שפת הארץ, נדחף ונהדף נעלב ומנואץ על כל צעד, ממושך וממורט, רעב וצמא, החל ללמוד את אשר ילמדו ילדים. ויהי חורש תחבולות תמיד להונות את קיבתו ולהיפטר גם בלי לינה וללכת לפעמים מהלך ארבע שעות מאחד הפרוורים אל התמחוי ויהי גורף ביבין ביום ושומר נשף ללמוד אז את כללי הדקדוק של שפת רומי, ויעמוד פעם ושתים על המבחן להיכנס לאחת המחלקות הגבוהות מבית הספר ויקבלוהו ואחרי כן גירשוהו מן גו, כי עוד היה מבטאו משובש ועוד היה חסר פרקי לימודים, ובאחד מימי החורף, באין מחסה מקרה ואור לשבת נגדו היה רץ ברחובות וחוזר על לימודו, עד אשר קיבל תעודת הבגרות. זה הוא אחד מצורי קדם, איתן, אדיר, מענה את נפשו, מכניע את כל צרכיו אל רעיון אחד, אל הרוח המושל בנפשו. וכהר אשר תחתיו חרבוני קיץ ועליו נטוי הקרח הנורא כן חזיתיו בעקת נסיונותיו וצרותיו ובמנוחת גבור שהיתה שורה על פניו. לא ידעתי, ההוא מַכפין עוד את נפשו או כבר יש לו קב חרובין די שבעה. איש לא ידע מה אתו, כי לא פנה אל אדם מעודו להושיעו בהיום אידו, ומסך היה מבדיל בין עניניו ובין עיני הקרובים אליו. והוא מתהלך אז עם עלמה אחת מבנות היהודים אשר בעיר ההיא, והעלמה רבת חן וטובת שכל, והיא נודעה לו מתמול שלשום, כי נתן לקח לאחיה הקטן דעת שפת עבר בבית הוריה. עלמה בתפארת נעוריה, והוא בחור אשר לא שמח מעודו בילדותו. גיבור – ושאננה, סלע – וחבצלת. ואולי על כן משוך משכו ההפכים האלה איש את רעהו. ואשמע כי הגיבור הצעיר השלים את לימודו ויהי לרופא! וכי נתנו לו יד ושם באחד מבתי התעלה, וכי נשא את העלמה האהובה לו לאשה, ואשמח על הנצחון הזה, ואולם הנצחון הזה עוד איננו אחרית החזון. ובהיותי שנית בעיר ההיא הביאני בצל קורתו ויציג לפני את אשתו ויראני את חדרי מעונו ואת ספריו ואת כל ביתו, בסדרים ורווחה וטוב טעם, נווה ישרים, קן העבודה והתום, הכשרון והכבוד, וכל זה מיד איש אשר עזר לנפשו ואשר התנשא ויעל בכוחו ובגבורתו, בשקידתו ובחריצותו מתחתית המדרגה – ואני אוהב את האנשים האלה, והם אדירי-כל-חפצי-בם. ואני לא אדע, גם אין מלים לבאר זאת – אך כמו פרוש היה מעטה כהה על כל האושר ההוא. וכמו פס יד כתבה שם בכתב שאיננו נקרא כי אם מרחף באוויר, נראה ולא נראה; מנא מנא תקל ופרסין! ההיתה זאת בגלל אשר פני הגיבור חוורו עתה מאוד, בגלל אשר קולו לא היה עמוק ועב כלפנים, כי אם דק וקרוע, או בגלל אשר בירכתי לחייו היו כתמים אדומים,ככתמי אש שקדחה בעצמותיו, או בגלל אשר נראתה לי האשה הצעירה כנוּגה ועצובה. הנני זוכר כי כעין הענן היה פרוש על המעון ההוא – הצל אשר ישליך לפניו האסון הממשמש לבוא. ובהיותי בפעם האחרונה בעיר ההיא ואשאל לשלום הד"ר י-ן, ויתאנח מכרי, שאותו שאלתי, ויאמר: הטרם תדע, כי הד"ר איננו, וגם אשתו מתה אחריו? כן – הוסיף חברי לספר – גבורתו הספיקה לו עד המטרה, ולא ממנה והלאה. הוא הקריב את חלבו ודמו כליל בעת עניו ומרודו, בעת עבדו בפרך, בעת למדו ברעב. הוא הרגיל את קיבתו לסבול רעב, הוא הרגיל את עיניו ואת עצביו להיפטר משינה, וכאשר נמצא לו אחרי כן אוכל ומועד לשינה, כבר לא יכול לאכול ולישון. הוא המית את עצמו בפרוזדור לאט לאט, ויפול בהיכנסו לטרקלין. ואיך היה הדבר הזה? – שאלתי בצער ויסורין מעין חנק. תיכף להשלימו חוק לימודו ולחתונתו החל לכעכע מעט, ולא שם לבו לזה. איש לא נועז לקרוע את המסך, כי צנוע ומכסה-דבר היה, אך ראה ראינו כי עייפה נפשו, כי לבנת פניו מוסיפה וחוטמו מתחדד והולך והברק אשר רוצצו עיניו אור מוזר היה לו, אור מפחיד. אז ידענו כי אין שלום בעצמיו, אך הוא לא נמלך באיש. ומה היתה לגבורת רוחו? גם בדבר הזה היה לאיש אחר. שווה בנפשך, כי הגיבור הזה, אחרי הגיעו למטרתו, היה כגיבור אין איל וכאיש אובד עצות. כי עליך לדעת, כי לא החכמה לגמור בבית מדרש המדעים. המלחמה תחל מן הוא והלאה, המכשולים התחבולות, התחרות, הדקירות הקטנות, ולאלה כבר אזל הכוח, כבר הוציא את כל אשר לו בטרם הגיע אל המטרה, וכן נידף ממעמדו, ותחת אשר לפנים אִבּר את לבו לנצח אף את חוקי הטבע לא יכול עתה להסיר מעל דרכו גם אבני חצץ ששמו לו משטיניו. יותר מדי היה לפנים נרמס, מעונה, רעב ומדוכא, כי יוכל להיות לבן חורין מתהלך קוממיות ונלחם בקמיו. ומה היה לאשתו? היא היתה ילידת המקום, חינוכה וגידולה בסדרים ובדעת אך לא למדה להשתכר, ולא חלמה חלום לעשות תורתה המועטת אומנותה. ויהי הוא חולה וכושל, והעוני בא בשבט עברתו, והוא לא יכול עתה לשאת את העוני, וגם להילחם קצרה ידו, ולאשה אין כל עזר, כי מתו הוריה, ותחל היא לעשות כמעשיו לפנים ותרץ יום יום לתור עבודת תופרת ולהעלים את העוני ולסבול רעב במסתרים, ואולם היא היתה חסרה את כוח הסבל אשר היה לו, אחרי שתי שנות עמל הורידה השחפת אותו דומה, ואחרי שלוש גוועה היא בקרן זווית אחת, צנועה ונעלמה, ואיש לא ידע. הנה כן נימוח האבן ויתפוצץ הברזל.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה