_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הד"ר מיכאל פרידלנדר

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

עליך להתוודע אל האיש הזה, בפרט אל האיש הזה, אתה תמצא את האיש הזה – איש כלבבך – אמר לי הפרופיסור רובינשטיין בליידן (הולנד).  את הפרופיסור רוזינשטיין , פאר חכמי הרפואה בעולם, ידעתי על פי הפרופסור אופנהיימר, היוריסט המפורסם, שהוא כעת חבר הממשלה בהולנד.

אל תפחדו מפני השמות האלה, ואל תפליגו את ערך ההיכרות הזאת! אין כאן מעשי נסים.  איש איש מכם יכול לבוא בדברים עם הפרופסורים  האלה.  בעוונותינו הרבים – רוזינשטיין איננו;  הוא מת לפני איזה שנים.  הספידהו חברו אופנהיימר בפסוקים ובניגון של מקונן, והספידתהו אירופה כולה.  אופנהיימר יושב  בהאג.  והוא שמח לשמוע מלה עברית.  זה הוא יהודי זקן מעיר גרונינגן.  אילו לא נעשה פרופיסור , אזי היה לרב בגרונינגן, ועל כל פנים לחזן, או לבעל קורא.  יש לו נטייה אל התיבה. על אודותיו ידובר עוד.

הפרופסור רוזינשטיין, שברא כמעט תקופה חדשה בחכמת הרפואה, היה בנו של "רבי חנה".  הוא היה למדן כאחד היהודים הלמדנים בפולניה, והיה קורא את השיעור לפני הבחורים בני ברלין, או אלה שבאו מערים אחרות ללמוד.

שני לומדים מופלגים היו קוראים אז את השיעור בברלין;  ר' יעקב יוסף אטינגר ו"ר' חנה" זה, שהיה אביו של הפרופסור רוזינשטיין, אשר את שמו תמצא בכל אנציקלופדיה.

הפרופסור הזה היה האיש שאמר לי: כשתהיה בלונדון לך אצל פרידלנדר ואמור לו: בנו של "ר' חנה" דורש בשלומך!  כבר יודע הוא מה "המסס ובית הכוסות"[1].

ואני כבר ידעתי אז את פרידלנדר, שהיה ראש בית מדרש הרבנים בלונדון, ולא ידעתי, מה ענין "ר' חנה", ומה יחוסו של הפרופיסור המדיציני המפורסם בעולם – אליו.  אז ביאר לי הפרופיסור: בימים ההם היו אנשים צעירים מהערים הקטנות באים לברלין.  הם באו ללמוד תלמוד והיו אוכלים בית איש יומו, ושומעים את השיעור אצל ר' יעקב יוסף ואצל אביו;  אבל יש גם אשר רצו ללמוד חכמות חיצוניות.  קראנו להם "אוטודידקטים", הידעת את המין הזה?

-הנני בעצמי מהמין הזה – השיבותי את הפרופיסור במהירות.  לא הארכתי, שלא לעכב את סיפורו.  הוא חשב שהנני מתלוצץ, ויוסף לספר:  - היתה לנו אז חברה של בחורים משכילים בברלין, שהיו תומכים את האוטודידקטים האלה, מלמדים אותם חינם בעצמם.  או משתדלים בשבילם למצוא להם מורים חינם, או בשכר מועט – "רייכסטאלר אחד לזמן", אנחנו כבר היינו מבקרים בבתי ספר כלליים;  אני כבר הייתי בגימנסיה, והבחורים ההם שבאו, יש אשר לא ידעו עוד גם את הקריאה האשכנזית.  אז בא אלינו, זוכר אני כאילו היה דבר זה היום, נער קטן  מפולניה, שפל קומה אבל ראש יפה, מצח גבוה, עינים חכמניות ולוהטות, ושערות ראשו תלתלים.  מבטאו היה משונה מעט.

מפולניה? – שאלתי, מפני שהדבר הזה היה חדש לי.

 כן, מפולניה, מיארוטשין, עיר קטנה מאד, קהילה עתיקה;  כעת זה הוא חבל פרוסיה, פוזנא, אבל אז קראנו את הגלילות האלה בשם פולין.  מה ההבדל בין יארוטשין, קעמפנע, קאליש? טיפוס אחד היה, פולין גדול.  אני ידעתי גם את אביו של הנער הזה.  אבי ז"ל היה מקבל ממנו מכתבים, והיה מתפעל בכל פעם מן המליצה היפה.  מדקדק גדול, בעל מקרא גדול- יהושע פאלק! הוי – הניע אלי בראשו – ירא אני שאתה לא תוכל לטעום את כל המתיקות שיש במליצה הזו.  יהושע פאלק הוא מליץ נפלא אילו לא היה הדבר קשה מעט, כי עתה שלחתי אותך ליארוטשין אל יהושע פאלק! מובן, שהדבר הזה נאמר רק בתור הלכתא למשיחא.  ברלין אל נסעה ליארוטשין.  אך להיפך. ובכן זה היה בנו של יהושע פאלק... פרידלנדר. וזוכר אני, שאבי ז"ל קיבלהו בחיבה גדולה, ולא רק בחיבה, אך גם בתשוקה גדולה לראות מה טיבו של בן יהושע פאלק.  בחנהו בתלמוד – "נער טוב"! בפלפול לא היה מחודד מאד, אבל בפשט...וגם בקי היה לפי הערך.  כמדומה לי, שכבר למד אז הלכות טרפות.  אבי השתומם:  למה מיהרו ללמדו הלכות טרפות? וכי לא היה להם פנאי? הידעת את המנהג ההוא שם בפולניה?

גם אני למדתי הלכות טרפות בילדותי – עניתי תוך כדי דיבור.  גם הפעם חשב הפרופסור, שהנני מצחק, ויוסף לספר:

-הייתי בעת הבחינה, עמדתי מעט מרחוק, מפני שאבי היה נוהג, מדי בחנו אחרים, להכניסני גם אותי ולצוות עלי: הגד אתה!  - אבל לא הועילה זהירותי.  מיכאל – זה היה שמו של הפולני הקטן – קורא לפני אבי את המשנה הראשונה ב"אלו טרפות", קורא אותה עד החצי, ואז – הרים כסוני! – אבי קורא לי להרצות את סוף המשנה, מפני שאני כבר הייתי כביר לימים מהנער הזה, וכבר למדתי חולין.  הנני קורא עד המילים:"המסס ובית הכוסות".  עמוד! שכחתי! אפילו את אופן הקריאה של המלה "המסס" שכחתי.  ואם כן בוא אתה מיכאל. – אמר אבי, ומיכאל בא וגמר.  ניצחני הנער הפולני שבא מן החדר.

ביארוטשין, שם בפולניה, היו עוד חדרים.  אמנם הוא ביקר, כמו שסיפר, גם באסכולה קתולית למתחילים, על כל פנים ידע לכתוב ולחשוב, אבל הרבה לא ידע.  הוא רצה ללמוד!  חשדתי בו שהוא בא אז לברלין לא לשם השיעור של אבי ז"ל, כי אם לשם הגימנסיה.  אני רציתי להינקם בו ולהראותו, כי ישנם דברים שאני יודע יותר ממנו.  אז קיבלנוהו אל תחת אפוטרופסות חברת הבחורים.

חברת הבחורים?- שאלתי, מפני שנראה לי הדבר תמוה, שבשנות הארבעים למאה שעברה עוד היו בברלין חברות הנקראות בשם זה.  –כן – השיב הפרופיסור – היו לנו, אלא שכבר התהדרו בשם גרמני "שטודיענבעפערדערונגס-פעראיין".

גם לנו היתה חברה שכזאת בגרונינגן – אמר לנו הפרופ' אופנהיימר, שהיה גם הוא בעת השיחה הזאת – והיא נקראת בהולנדית...(שם עם חי"תין).

והכנסנו את הנער הפולני – הוסיף רוזינשטין – אל הגימנסיה "צוםגרויען קלאסטער". כשרונותיו לא היו למעלה מן הטבע.  ידעתי נערים פולנים בעלי כשרונות יותר גדולים!  אבל סגולה מיוחדת אחת היתה לו: נער קטן, ומיושב ושקט ומאוזן ושקול כאיש בא בימים.  היה דן על כל דבר בכובד ראש כדיין זקן.  וכשהיה לומד, היה מבטאו, ניגונו, טעמו, כאילו הורה לאחרים. את הרושם הזה כבר קלטתי כששמעתי אותו בפעם הראשונה בעת אשר אבי בחנהו, חשבתי אז בליבי: זה הוא מלמד מלידה.  ואיך הרגיש את עצמו הנער היארוטשיני הקטן בגימנסיה הברלינית "צום גרויען קלאסטער"? ומה היה, בכלל, משפט הבחורים ההם? היו הולכים פעם אל השיעור של ר' יעקב יוסף ופעם אל הגימנסיה? כיצד נצטרפו הדברים האלה?

-נצטרפו באופנים שונים – התחיל הפרופ' רובינשטיין מרצה לפני בתכונת החידוד והעומק שהיתה מציינת את שיחת חוליו: - יש שהשיעור גבר, ויש שהגימנסיה גברה; לפעמים גם איזו פשרה ביניהם.

בגימנסיה "צום גרויען קלאסטער" היה מנהל מפורסם, איש מדור המאירים ("איין אויפקלערונגס-מענש"), מפורסם בספרות הפדגוגית הגרמנית, ושמו קלרמן.  האיש הזה ידע, למשל, שפרידלנדר הקטן שומע את השיעור אצל ר' יעקב יוסף, והיה מזכירהו ואומר לו: אהובי פרידלנדר, תן לציצערא אשר לציצערא (קלרמן היה מורה שפת רומי במדרגות גבוהות) לר' יעקב יוסף אשר לר' יעקב יוסף!

-ואיך היה בנוגע לאמונה? הייתם חרדים גמורים, או חופשיים קצת? – אני – השיב הפרופיסור – הייתי חרד יותר מהנער הפולני, אעפ"י שגם הוא היה חרד.  הלא הייתי בנו של "ר' חנה", ובבית אבי, גם אביו היה, כמובן, מן החרדים, אבל יותר משהיה למדן היה מליץ ובעל לשון ומדקדק – מה שקוראים אצליכם "משכיל".  הייתי גדול ממנו ביראה. כעת נתחלפו הדברים...

-ומה היו יחסיך אל פרידלנדר מהגימנסיה ואילך?

-נפרדנו על פרשת דרכים.  אני נכנסתי למחלקה של רפואה, והוא ללשונות בני קדם, ובמקצת גם להנדסה.  היתה לו נטייה להנדסה; אבל עיקר לימודו היו שפות המזרחיות.  ראינו לפעמים איש את פני רעהו, ביחוד בבית אחד, ששם היו הבחורים והתלמידים יוצאים ובאים, מפני שהיתה שם חברה נעימה, וחביבות של הכנסת אורחים, ורוח תורה ודרך ארץ, הוא ביתו של בן ציון.  הוא נסע אחר כך להאללה, ושם נסמך לדוקטור.  הדיסרטאציה שכתב היתה על דבר קורות הפרסים.  משם שב לברלין והיה למורה בבית ספר קטן, ואחר כך היה למטיף באיזו חברה ש"ס. אבל, כנראה, נולד להיות מלמד, ולא דרשן.  ספר סיפרו אז, שהדרשה שדרש ביום הכיפורים בחברה ש"ס ההיא פגעה בכבודם של ראשי החברה – כיוון את השעה – ביוהכ"פ! מובן שהיה הדין עמו, ומובן גם כן, שאחרי יוהכ"פ תיכף פיטרוהו, ונשאר בברלין. כן! עיקר שכחתי! הוא נשא גם בבתו של בן ציון, וזאת היתה אשתו היפה והנחמדה כל ימיה. במדומני, שקרובים הם, מפני שפרידלנדר הוא נכדו של הרב ר' רפאל בן ציון, האב"ד ממארגונין.  אח"כ נסע ללונדון והיה שם לראש בית מדרש הרבנים.  כשתראהו – אל תשכח לאמר לו, שכעת כבר הנני יודע מה "המסס ובית הכוסות".

שיחה זו היתה זה כעשר שנים בה"אולה" הגדולה של האוניברסיטה בליידן בקרן זוית.  הגויים הרבים שעברו בקרבת המקום ההוא, ה"אסיסטנטים" וה"דוקטורנדים" והסטודנטים בודאי חשבו, כי בין שני הפרופיסורים ובין הפנים החדשות הזרות להם נידון איזה ענין אוניברסיטאי- ונדון היה ענין שאין חלק בו לא להולנד , ולא לאוניברסיטה, לא לשבעים אומות בכלל, כי אם לנו יהודים בני יהודים, בני משפחה אחת, בני תרבות אחת, למרות ריבוי הצבעים בכל מקום שהם.    

באתי ללונדון, וכמובן, מסרתי את "פריסת השלום" של הפרופיסור רוזינשטיין לה"פרינסיפאל אוו דוע ג'ואיש קאללעדז'" ד"ר פרידלנדר.   זה היה איש קטן-קומה, כפוף ופנים מסבירות – דמות דיוקנו של צורבא מרבנן סבא, פיקח, ממעט בדברים, קמצן במלים ועשיר במחשבות.  בנו של מדקדק, והוא בעצמו בעל תשברות והנדבה ומחשב תקופות ובקי ב"סוד העיבור".  צריך היה לחטט ולנקר, "לקדוח במינקת", כדי להוציא ממנו איזו מלה. וסמוכה לו – אשתו אשת נעוריו!  מרדכי היה אומר: מכל רבני פולניה מוצא אני טוב מכולם... הרבנית בסובאלק.   אפשר לומר כך על מיסיס פרידלנדר.  ניכר, בת ישראל מאותם הימים הגדולים הראשונים, שהיה בהם שפע של צדקה ונדיבות, של חן יהודי, נקודת הצמצום והתאחדות הניצוצות של כל מה שהיה מעודן וערב וצח בחיים היהודיים!  יכול אתה לשוחח עמה, כמו שאתה משוחח עם גברת יהודית – אחת היא באיזו ארץ, בגרמניה או באנגליה, בפולניה או באוסטריה – טיפוס אחד, עולם אחד! כשתספר לה הלצה יהודית – תבין, בשיגרא דלישנא איזה פסוק – תבין, כשתמסור לה איזה זכרון, תסמוך לו היא את דוגמאותיה שלה. וכמה יופי יש עוד באשה זו, כמה עדינות ונימוס!

והוא "הנער הפולני", כמו שאמר לי רוזינשטיין, כעת היה "פרינסיפאל אוו דזע... וכו' וכו' " – אבל לא בבואה של גאוה! אדם תמים, צנוע שתקן, אדם אשר כל יגיעתו ומחשבותיו היו לעבור בדרך החיים בלי נגוע מזה ומזה באיש, בלי רמוס אף רמס.  אדם צנוע בחכמתו, צנוע בידיעותיו, צנוע בלשונו.

צריך היה לחפש ברשימות הספרים, להשיג את הספרים ולקרוא.  הוא תירגם את "המורה-נבוכים", את פירושי הר' אברהם אבן עזרא, את ספר ישעיהו לאנגלית, שאין טובה הימנה.  הוא היה קורא את השיעורים בבית מדרשו.  אמנם לא היה מן הגאונים, אבל משנתו היתה ברורה ומדויקת – אב- מלאכה.  שמעתי איך מתרגם הד"ר האפמאן לגרמנית, הרב ליהמאן בפאריס – לצרפתית, כתרגום הזה של פרידלנדר – לא שמעתי.  הנער היארוטשיני תפס את הלשון האנגלית בבלוריתה ושיעבדה לעצמו.  ניכר היה שאין זאת שפת אימו, אבל – שהוא יודע אותה יותר משאדם יודע את שפת אמו.

כלאחר יד היה הד"ר מיכאל פרידלנדר עוסק בחכמת התכונה ועורך את לוחות זריחת השמש ושקיעתה בעד האלמאנאך (לוח של וואלענטין, וכלאחר יד נתגלה שהיה לו מכבר כשרון מסוים של פייטן בלשון אשכנז.  היתה לו בת יחידה, בת חבר, ואשת חבר, מרת ליוסי, שנישאה להרב ד"ר משה גאסטר, החכם, כלומר רב הכולל של עדות הספרדים והפורטוגיזים באנגליה, ולחגיגת החתונה של בתו זאת הוציא לאור מתוך כתב ידו שכתב מכבר את תרגום "שיר השירים" בחרוזים אשכנזים- מכבר, אולי אז, כשהיה יוצא ונכנס בבית בן-ציון בברלין, וכשהתחיל אוהב את העלמה היפה שהיתה אחר כך לחברתו ואשר בריתו;  והיה כתב היד גנוז עמו, עד אשר השיא לאיש את בתו יחידתו, ונתן לה ליום כלולותיה תשורה נאה זו!

כך עושים האנשים הצנועים: גונזים. אין אתה מהרהר כלל, ופתאום יוודע לך, שהם עורכים לוחות –הנדסה, או שהם מתרגמים את "שיר השירים" בחרוזים.

אחרי ה"אולה" בליידן – הנני באולם-האורחים של הד"ר פרידלנדר.  הד"ר היה עייף, זקן עוד יותר משנותיו, אבל כשאני נוגע בנים ילדותו ונעוריו, הוא מתעורר: יארוטשין, אביו זקנו מצד אמו, ר' רפאל, והוא היה קרוב של ר' דן מפלוצק – מחותנים.

עברה העייפות, עברה הזקנה!

-ומה?  איך מרגיש הפרופיסור רוזינשטיין את עצמו? מצבו טוב – "אויף אללע יודען געזאנט?" ומה? מתעסק מעט בענייני היהודים?

-העבודה, שאינני יודע, יודע אני רק, שהוא שייך להקהילה, והקהילה כולה איזו מנינים, אבל הוא זוכר הכל ואוהב הכל!

-זוכר הכל? ומדוע לא אמר לך, שהוא בעצמו התכשר לרבנות? ומדוע לא אמר לך, שאביו ר' חנה לא רצה לתת לו רשות ללמוד רפואה, אלא בתנאי שיבטיחוהו, שיהיה רופא רק בבית חולים יהודי, וירפא חינם, ושכרו יקבל מהקהילה? אמר לך, שהיה חרד וירא שמים עוד יותר ממנו? יפה אמר! טעם הדבר הוא כך.  אנחנו ביארוטשין כבר היינו משכילים;  אבי היה כותב ל"בכורי העתים", שר על האביב ועל יום גנוסיא של מלך פרוסיה , אבל שם בברלין כבר נשתמדה חצי הקהילה מתוך ה"אויפקלערונג", והתחילו מקצת היהודים חוזרים לאחור, ועל כן היו היחידים מן המלומדים מקפידים עוד יותר.  ר' יעקב יוסף היה לפעמים אומר עוד בתוך השיעור מלה גרמנית כמו "חאדזע"—זו הפולנית "חאטשיאז" שנתגלגלה לו מגליציה, או מאת חבריו שלמד עמהם יחד בליסא.  השפעת ליסא היתה עד אז גדולה מאד – קרן האור האחרונה של פולניה שבגרמניה.  בפוזנא עוד נשארו ניצוצות, אבל כיבו אותם מעט מעט.  ור' חנה היה אדוק גדול עוד יותר.  כשמת – הייתי אני בהאללה.  אחר כך אמר לי רוזינשטיין, שאיננו רוצה להיות רופא מעשי, ומבכר להקדיש את עצמו לחכמת הרפואה.  אחריתך תהיה כאחריתי בתור מטיף בחברת ש"ס – אמרתי לו, והוא – לא!  אותך קיבלו ויגרשו – אותי אינם חפצים לקבל. אמנם ימים רבים עברו בטרם קיבלוהו בתור עוזר של דוצנט, אחר כך בתור דוצנט, ולבסוף רק בהולנד יכול היה להיעשות פרופיסור מן המנין.  צריך היה לגלות להולנד!

- כמו שאתה גלית לאנגליה – אמרתי.

- כמו שאני גליתי לאנגליה – שנה אחרי, ויוסף: באמת לא גליתי.  יכולתי לשבת בגרמניה, כשפתח הד"ר עזריאל הילדסהיימר את בית מדרשו הפציר בי לקבל משמרת.  לא רציתי.  פוזנא מושכת אותנו הרבה, ברלין – לא.  ובפוזנא אין מה לעשות. אין יארוטשין צריכה לא ללשונות מזרחיות שלי, ולא למעט הנדסה שלי.  ולכן, כשנודע לי שפותחים פה בית מדרש לרבנים, אמרתי בלבי הנה מקצוע חדש, חיים חדשים, אפשר שתעלה בידי לפעול פה מעט, אנגליה!  צריך ללמוד את הלשון.  דבר זה היה רק מסוגל לחדד את תשוקתי אל הדבר החדש.  כן, באתי הלום! 

- האם נחה דעתך בעבודתך פה?

הזקן התאנח ויאמר: עשיתי כל מה שבכוחי הדל.  הארץ איננה אכסניה של תורה. האקלים איננו מסוגל – הוסיף בבדיחה נוגה.

ובאמת לא העמיד בית מדרש הזה רבנים גדולים.  לומדי תורה מופלגים, מחברים מפורסמים ב"חכמת ישראל". מדרגת הדעת של רב בינוני אנגלי, חניך ה"קולידש", כמדרגת דעת מלמדי תינוקות שבינינו, והפחותים שבהם כמדרגת אלה "כלי הקודש", ששוכרים אותם לאמירת קדיש וללימוד משניות אחרי המת – אלא שבהשפה האנגלית כולם חכמים, כולם דבּרים לדור, אבל לא בהזקן פרידלנדר האשם.  כל סדר החינוך בבית, שהיו בו שמונים אחוז תרבות אנגלית ולשון אנגלית, ורק לכל היותר עשרים אחוז תפילה וברכות בלשון הקודש, כל ההיקף הקולטורי החיצון הסופג את נשמת היהודי הצעיר – עושה את השאר, את היהדות ואת התלמוד, אם יורה אותו רב זה או רב אחר, לאופן החמישי שבעגלה, ובטוב שבאופנים; לאיזו תוספת קטנה, ולעולם לא לעיקר המחשבה והחיים.  לומדים הצעירים – שערו בנפשיכם!  - שיעור של פיסיקה, דברים שהם רואים בכל רגע בחוש, דברים נוגעים אל כל אדם, בדוקים ומנוסים בנסיון, ומדבר אליהם הפרופיסור בלשון עמם, מעורר את תאוות ידיעתם, פוקח את עיניהם, הוא יוצא, ומצלצלים בפעמון: שיעור חדש!  המורה בא להורות – סלחו נא בעד הדוגמה הזאת! – "שור שנגח את הפרה" – יתרגם את הדברים לאנגלית, יטעימם, יתבלם, יסמכם אל המקרא – יהי שמו פרידלנדר, או איזה שיהיה – אין אני צריך לאמור, שאנחנו חביב עלינו התלמוד, ובכל עלה מעליו קשורים זכרונותינו, אבל כיצד יעמוד בתחרות זו, במקום שכל ההיקף והסביבה והנטייה – חול-שבחול וגוי שבגוי? מתקיים הדבר, אלא שהוא מתקיים בשיעור הומיאופאטי צנום ויבש, ומכאן הטיפוס ההוא שאנו רואים בארצות המערב.

וכיצד תעשו זאת באופן אחר?  הרבנים הזקנים מיאורטשין רוצים לשתול את יארוטשין בלונדון, ואינם יכולים.  על כן הם עצובים כל ימיהם.  רוצים לחזור, אבל אינם יודעים, כי גם את יארוטשין לא ימצאו עוד בצורתה הראשונה.  רוצים לשבת תחתיהם, ואינם מוצאים נחת.  אחת היא רק שמרגיעה את רוחם, והיא, שיודעים הם, שהם עושים את חובתם.

עשה הזקן הזה כל מה שיוכל חכם לעשות;  לימד, תירגם, כתב ספרים, השגיח על התלמידים ברוח תום ומוסר, הדריכם בדרך ישרה, הורה להם להיות צנועים במעשיהם ובדבריהם, היה להם למופת – מעולם לא שמע איש מלה רעה מפיו.

היה הנער הקטן היארוטשיני לאדם מלומד גדול, חשוב, רב פעלים, השתתף בכל התנועה הספרותית וההסברית של היהודים האנגלים, ובית-נוה יהודי, הזקן והזקנה כאוהב ואהובתו, ורק בת יחידה , חכמה ונישאת לחכם, אבל מן הבת הזאת קם בית גדול, נכדים ונכדות, בלי עין הרע, תריסר, ובניהם עילויים ועילויות – ביתו של גאסטר, "מצפה" (כן שם הבת), ב"מאודא וועהל" בלונדון.

ויש שאתה רואה את פרידלנדר מוקף בחברה זו, ואתה מהרהר : אם לא יקים זה עם חדש;  בני פרידלנדר?

ועוברות השנים, ומתפטר הזקן ממשרתו, ועושים לו כבוד גדול, וקומתו נכפפת עוד יותר, ונוסעת עמו אשתו אל "היבשה", ולברלין, ומברלין – המזרחה, פוזנא מושכת, יארוטשין מושכת, וזה איזה שנים, וב"קולידש" כבר יש ריש-מתיבתא אחר, הגדול ד"ר ביכלר, והזקן  פרידלנדר נוסע עם אשתו, ואנו פוגשים אותם פעם בברלין ופעם בהולנד-בלגיה, ועתה לפי שעה חזרו ללונדון, וישבו שם ב"מאודא וועהל", בין השדרות-של-עצים הרחבות, סמוך לבית חתנם והנכדים והנכדות, ובאחד הימים – ואין עוד הד"ר פרידלנדר. זכר צדיק לברכה.

"הנער  הפולני" – כמו שאמר לי הפרופיסור רוזינשטיין.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] חלקים באברי בהמות וחיות הנדונים בהלכות טרפות.