_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הרץ נימנוביטש (הנ"ץ)

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

יהודי טוב, לא מן הצדיקים שחסידיהם קוראים להם ככה, אך יהודי טוב, פשוטו כמשמעו:  לב-יונה תמה, אוהב את הבריות, חונן ונותן מה שיש לו, ורוצה לתת מה שאין לו, מקבל כל אדם לא רק בסבר פנים יפות, אך גם בסבר נפש יפה, אדם רך לרצות, נוח ומתון, מרחם ונכנע, נאמן ומסור וכפות למכיריו, מרבה רעים, קונה על כל צעד חבר, עושה לו רב, לומד מתלמידיו, תמימות של תינוק, פשטות של מלמד דרדקי, עידון ומתיקות של "שרה בת טובים", שלום ושלוה, טובה וברכה של אם אוהבת בשעה ששפתותיה דובבות:  אלהים של אברהם, כשצללי מוצאי שבת שרויים בחסד וברחמים על החדר ועל הסימטא ועל העיירה, וכשגעגועים נעימים, נוגים ונכאים באים כחלומות מארץ נעלמה ומחבקים ומלטפים כל חלל העולם;  ענותנות וצניעות ביישנית של איש נחבא אל הכלים, שאיננו רגיל בחיי הכרך המזעזעים, כי אם בחיי העיירה השלוים, שמדבר בקול נמוך ורך, ועל דבריו שפוך חן צנוע מיוחד, עם ההברות העדינות והנעימות, הנוחות והרכות של ביהמ"ד הישן, שהיה בו לפעמים מעין בטלנות, אבל לא היה בו מן הקפאון והקהות, הכעס והמרירות, מפני שהיה כולו טוב.

ויהודי זה ממצמץ לפעמים בעיניו הערומות.  יש כאן גם ערמה, אבל גם ערמה זו איננה רעה.  אופקה של ערמה זו הוא צר ומוגבל, אבל יש לו שייכות טבעית ואורגנית אל האדם.  ערמה זו היא גם ליצנות, אבל ליצנות זו, יותר שהיא דוקרת ועוקצת, היא מעדנת ומפנקת, ויותר שהיא מורטת את הבשר בצבתות לוהטות וסורקת במסרקות של ברזל, היא מחליקה ומטפחת.  אין להיתול זה צפרני החתול, כי אם כנף נוצה רכה, שמעבירים אותו אל מקום הפצע, ונוח לו.  לא לחישות ונשיכות של סטירה וסרקזמוס, אלא ההומור הרך והנעים כשמן הטוב, ואין בו הפירכוס והפקיסה והסממנים והפוך והבשמים של לעגי השפות האחרות.  אין בו גם הברק והנוי האמנותי, אבל הוא בא כהווייתו מביהמ"ד ומההשכלה בילדותו, לפני חיתוך שניו, ובשביל שהוא טבעי כל כך, יש בו גם מטבע המקום:  מבינים אותו ביותר יהודי פולין, ויותר מכולם – יהודי פולין שהיו גם הם חובשי ביהמ"ד ומשכילים.  יש בו שמינית-שבשמינית בדחנות, אבל גם בדחנות זו היא חביבה, מפני שהיא ילידת בית;  היא לפעמים חולנית, חלושה, צנומה, מגמגמת, מסתייעת ב"לשון נופל על לשון", מפיקה חדות-לב ואושר בלי מצרים כשהצליחה למצוא את הצירופין שהיא מבקשת, ונעימה היא גם בעניותה זאת, מפני שהיא כך דרך גידולה, מפני שהיא מראה לנו מדרגה ידועה בהתפתחות השפה והספרות.

כך היה הפיליטוניסטן של "הצפירה", הנ"ץ, בעל "בראש הומיות", במשך שנים רבות.  כך היה בעצמו, כך היה בפיליטוניו.  הוא היה בטלן חביב ופיקח, וממנו שטף פלג של הומור בית-מדרשי משכילי, מאותם נחלי שמן ואפרסמון ששטפו בדור העבר בין משכילי קראקא, לובלין, אפטא ואביזרייהון.  אדם כשר זה היה בעל ידיעות, לא פחות ולא יותר מן המידה, אלא בשיעור מכוון אל מה שהיה צריך בשביל קהל זה ובשביל מדרגה זו של ספרות.  הוא היה מושלם, יודע איזה לשונות, בקי בפולנית ובעניני פולין, חי בקרב עמנו, דבק בכל מנהגי-החיים היהודיים, מגפף אותם במין חמימות ערבה, איש שהיה אוהב את רחוב היהודים ומקושר ומאורג בו בכל נימי לבו, יודע את כל שיחותיו, הברותיו, חצאי הברותיו ורמזיו, מפני שבעיקרו היה בן-תורה אשר חוש נכון בו לטעום טעם הדעת, מאותם בני-תורה שאוהבים את המילי דבדיחותא, ושיש להם מה להגיד.  והאיש הזה לא התכוון להיות סופר, ואולי חסר היה גם כמה מן ההכנות והסגולות הדרושות לסופר.  הוא היה בעיקרו בעל-בית מבין, משכיל, רחים ומוקיר רבנן.  והתכונה הזאת מתחה עליו חוט של חן מיוחד שיש ל"אינו מצוּוה ועושה".

סקירה קלה על יחוסי אל הנ"ץ אולי תתן לקוראי מושג שלם יותר מסיפורים ארוכים.

בשנות תרל"ג-תרל"ד[1] , ואני עודני כמעט ילד בבית אבי בפלוצק, הייתי מבקר לעתים את אבי זקני הרב רבי איטשי, שהיה יושב ומרביץ תורה בעיר מצערה לא רחוקה מפלוצק, ווישוגרוד, ע"י הווייכסל.  לעתים הייתי שוהה שבועות וירחים בבית אבי זקני ההוא, שהיה מחבב אותי ומטפל עמי ומלמד אותי תורה ומתקן את חסרונות מלמדי האחרים ומעמיד אותי על דרך האמת בכמה פינות.  באחד הזמנים ההם פגשתי שם אחד מבאי ביתו של אבי-אבי, לא מילידי המקום, נבדל מהם מעט בהליכותיו ובהברת לשונו, ויתודע אלי בשם נימנוביטש.  הוא היה, כמו שסיפרו אז, בעל בית יורד, בעל תורה ומשכיל מובהק, ויהי למורה בבית אחד מנגידי העיירה.  עם אבי זקני היתה לו נקודת-מגע אחת:  ההתנגדות אל החסידים.  אבי זקני, ממוצא הדינסטיה הרביית המפורסמת שהיתה בעיר סוקולוב בפולין, היה בעצמו מתנגד לוחם, וכבר היתה לו נטייה קלה אל ספרי החקירה, ויהי יודע בעל פה את ספר אוקלידס, וכל שערי כרכי הגמרות היו מלאים ציורי מדידותיו, וגם את ספר המידות לאריסטו, ואין צריך לאמור את ספר האמונות והדעות ואת ספר המורה ואת ספר העיקרים.  ספר ההשכלה הראשון שלמדתי מפיו היה ס' האלים ליש"ר מקנדיאה.  אל שיעורי ספר האלים היה גם המורה נימנוביטש בא, ושם קשר עמי את חבלי הידידות, האיש הזקן עם ילד שכמותי.  באחד מקונטרסי, השמורים אתי, כתוב שיר שהקדיש לי.

נימנוביטש זה היה תלמיד חכם גדול, מדקדק, חוקר, חפשי בדעות, וכנהוג, גם שומר מצוה.  החסידים היו לוטשים אליו עיני חשד, אבי זקני היה מקרב אותו, במקצת, בשביל שהחסידים חשדוהו.  חוץ מההתנגדות והחקירה לא היתה אחוה-לדעה בין אבי זקני ובין האיש הזה.  בעד אבי זקני היתה התחנה האחרונה של ההשכלה:  יש"ר מקנדיאה.  הוא היה מסכים גם על ר' נפתלי הירץ וייזל, אך רבי משה מדעסוי כבר היה מוטל בספק.  לא דיבר עליו מטוב ועד רע.  ונימנוביטש היה משכיל נלהב, כל ספרי ההשכלה והשירים היו שגורים בפיו, כל ההלצות ודברי החידודים, כל ההשפעות מז'ולקיב, מברודי, מלבוב, מזאמושץ.  הוא היה יליד זאוויחוסט, חברו של רייפמן, של ג. י. ליכטנפלד, של אייכנבוים, של נטע שפירא – והיה מספר לי על דבר בנו.

הבן הזה היה הירץ נימנוביטש:  למד בבתי המדרש, ונעשה משכיל, נתמנה לרואה חשבון בבית מסחרו של גביר אחד, וכתב מאמרים לעתים.  כשהיה הזקן מספר ע"ד מאמרי בנו, קרני אור היו מתמלטות מבבות עיניו – ואני הייתי אז ילד, ונקבעה בזכרוני דמות איש זקן, צעיר ונלהב בהרגשותיו, יושב מחוץ לעיר בחצרו של אותו הנגיד, שהיה בעל אחוזה, ומראהו היה – חציו פריץ, זקנו מקוצץ ונעליו גבוהים, מגיעים עד הברכים, ושם, באחד החדרים, לפני ולפנים, מלמד השכלה לבניו של בעל החצר – איש נעים מאד ומשונה מעט, איש זקן שהתחבר אלי להגות בספרו של יש"ר מקנדיאה, ולפרקים היה מספר לי ע"ד לובלין וזאמושץ וקראקא וברודי.  ובסיפוריו היה קל, מלא חן, מלבב, מפיק רוך ופיוט, דמיון ורגש, וכאילו אמר לי:  אני ואתה – הננו חברים, אני ואתה – אין איש מבין אותי פה כמוך;  גם אביך הזקן מסכים עמי קצת, אבל זה הוא מדור ההולך, ואני ואתה – העתיד, אני ואתה – והבן!  ואת הבן לא ידעתי.  והיה משאיל לי את ה"משא בערב" לרומאנילי ואת ה"גן נעול" להרנה"ו[2], והחסידים היו חורקים שן ואומרים:  זה הוא המסית והמדיח, ואבי הזקן היה סומך עליו.

וזוכר אני יום קיץ אחד:  סמוך לחצר ההיא היתה חצר אחרת, חצר ממש, ארמונו של אציל פולני זקן, ושמו דאבסקי.  והאציל ההוא היה ממיודעי אבי הזקן, והיה מבקר לפעמים בביתו ונוהג בו כבוד, ואבי זקני החזיר לו שלום של ביקור, וילך עמדי אל החצר ההיא, ודאבסקי קיבל אותנו, והוא היה לבוש בגדים כאשר לבשו אצילי פולין מכבר, ובחדר-האורחים ארון מלא ספרים, ובזוית – שולחן קטן, ובו תקועות מקטרות בעלות תבניות שונות, ודאבסקי עישן במקטרה אחת, ואת השניה הגיש אל אבי זקני, ושני הזקנים ישבו וינסוני בחידות, ודאבסקי נתן לי את ספרי קורז'ינובסקי, ובצאתי משם, ואני טעון ספרים, ואירא לשאת יחד את הספרים העברים עם הכתובים בשפה אחרת, ואשא מימיני את "המשא בערב" או "הגן נעול" ומשמאלי את ספרי קורז'ינובסקי, והזקן נימנוביטש פגע בי, ויעזוב עמי.

ועברו שנים, שנים רבות, הלך אבי הזקן לעולמו, הלך נימנוביטש לעולמו, אך עקבות בנו של נימנוביטש לא אבדו לי.  הייתי קורא את מאמריו ב"איזראעליטא" מהשנים שעברו, וה"איזראעליטא" בשנים שעברו היתה מביאה עוד מאמרים של יהודים, ונימנוביטש היה כותב פולנית, אך זאת היתה פולנית-יהודית:  רוך, לצון קל, טבעיות ועצמיות של יהודי;  ובימים ההם הלא היה כל מאמר –  מאורע, וכל דבר שנדפס – מונח בקופסא ונשמר בזכרון.  ואני הוספתי ואקרא גם במכתבי העתים משנים שעברו, ואמצא את מאמרי "הבן" ב"ווארשווער יודישע צייטונג", אשר יצאה לאור בראשית שנות הששים ע"י ה' גלאטשטערן, שהיה חותנו של ה' פלטין, מייסד ה"איזראעליטא".  כלום אני יודע, ההתענג התענגתי עוד היום על המאמרים האלה, אבל בעת קראי אותם אז היו בפי כדבש למתוק.  זאת היתה שפת אמי, כי אמנם כן דברה עמי, זאת היתה השפה היהודית בתומתה ובפשטותה כמו שהיתה בפי יהודי פולין וכמו שכתב אותה הד"ר אטינגר בזאמושץ, שיחה קלה, עממית, אינטימית שיש בה אהבה, והיא מוצאת סיפוקה במלים שגורות וישנות, שהרבה זכרונות  קשורים בהן.

והיה הדבר בשנת תרמ"ו-תרמ"ז[3] לערך, ואני הייתי בלובלין, וכבר אני עורך ומאסף, סופר ומקבציאל, וחברה של משכילים מבקרת אותי, ובתוכם – הירץ נימנוביטש, האדם המתוק, הקופא בעירו שם כחמרא על דרדיא, המשכיל שהיה כותב לפעמים מעט פולנית, מעט יהודית, ועיקרו כאביו, משכיל ו"בעל לשון קודש", ויודע לבדח את הלבבות כבר-קפרא בבית רבי.  זה הוא האיש אשר נפשי דבקה בו לאהבה אותו.  טעמי הספרותי אז כבר היה רחוק תכלית רחוק ממחיצתו של האיש הזה, אבל חפצתי שיכתוב, חפצתי שהיהודי הזה יבטא את כל מחשבותיו והרגשותיו, מפני שבמחשבותיו והרגשותיו מתבטא דור שלם, מתגלה תקופה שלמה.  אמרו לי רבים:  זאת היא בטלנות.  אני ידעתי, כי זאת היא גם בטלנות, אבל גם בטלנות זו שלנו היא, יש בה תום-לב, יש בה אמת-שבחיים, הומור טבעי ידוע, חן-מקום ידוע.  חשוב חשבו הטועים, שהנני עושה בזה מטעמים לקוראים.  זאת היתה טעות גסה!  אם היה קהל להנ"ץ, הדבר הזה בא אח"כ, מפני שהוא ברא לו קהל, או מצא לו מין את מינו.  בהעירי את הנ"ץ לכתוב עשיתי זאת בלי שום השערה, שהדבר יצליח מצד הקהל, וכשהתרעמו אחרים – לא שמתי לב.  חפצתי כי genre  זה יתבטא, כל זמן שעוד נמצאה שאריתו.

ולא קל היה לו הדבר.  הנ"ץ העתיק את מושבו לוורשה;  רציתי לתת פרק קבוע ב"הצפירה", ורחז"ס לא היה עסקן בדברים כאלה, והעסק עדיין לא היה ברשותי.  על דעת עצמי ולפי טעמי מניתי את הנ"ץ, ובמשך איזה זמן הייתי משלם לו את שכרו, הוי, המועט, מכיסי, והוא היה נותן לי שטרי קבלה, השמורים עוד בין הכתבים.  הקימותי מעשה ובדיעבד צריך היה להסכים.  באופן זה היה הנ"ץ לפיליטוניסטן של "הצפירה".  איש לא ראה יותר ממני את הליקויים והפגימות שהיו באותו מין של פיליטון:  שיורי מחלת המליצה, ההומור שנטה לפעמים לצד הבדחנות, הטעם היהודי הפולני ממפלגה ידועה, שאין יהודים אחרים יכולים לתפוס את מהותו – אבל חפצתי בזה, מפני שזה היה מין בפני עצמו ונאמן לעצמו.

באופן נפלא נתגלגלו המסיבות, בהזמינן עמדי את בנו של המשכיל הזקן, מיודעי מבית אבי זקני מווישוגרוד, בתקופה אחרת שבחיי ובעבודתי.  אולי היה בזכרון הזה מעין שוחד, אבל זה היה שוחד מעודן שבמעודן, שלא הנותן ולא המקבל נתכוון אליו.  זה היה דבר שבא מאליו, שלא במתכוון ושלא בהזמנה לכתחילה.

הסגולה המיוחדת, שהקנתה את לבי להנ"ץ, לא היתה בספרותו, כי אם בתכונת רוחו, בהרגשותיו ובחייו.  הוא היה איש נקי מכל פנייה צדדית, מכל מחשבה זרה, מכל תאוה להשתרר, להתגדר ולהתפרסם.  הוא היה איש העם בתחום מוגבל, בפולין, בין ביהמ"ד והשוק ושקקיו ורחובותיו, מבואותיו סמטותיו.  אבל בתחום הזה היה בן בית, הפרצוף היהודי מתפצל לאלף פצלות וניצוצות, וקשה לכלות את כולו.  היודע את כולו היה הסופר הלאומי, המאחד והמאגד, המובן והמורגש במדרגה שוה בכל הארצות ובכל המפלגות,  מי שיש לו במוחו אותה עדשת הזכוכית המלוטשת, המקבצת את כל הניצוצות.  זה הוא דבר יוצא מן הכלל, ואפילו הסופר הזה, כשייכנס לתוך פרטי פרטים, חוששני, שלא ישמש בבקיאות שוה בכל קרנות-הזויות.  לבינונים אין לך מידה טובה מקביעת תחומין והבדלת מחיצות.  מובן, שאין זה מן הצורך, כל זמן שמדברים ע"ד האומה סתם, מרפרפים למעלה, נוגעים ואינם נוגעים, כלומר, כל זמן שאין עוברים מן הכללים אל הפרטים ומן ההקדמה אל גוף הספר, אבל ברגע של כניסה לתוך הסבך של פרטים, ההבדל הסמוי מן העין בין העצמיות והזרות מסתמן ומתבלט תיכף.

היתה בהנ"ץ מידה הגונה של עממיות בנוגע אל יהודי פולין, ושקילנא הרמנא ורשותא לומר, כי אילו היה כותב בלשון יהודית-מדוברת, אזי היתה עממיותו זאת מובהקת עוד יותר.  למען תת לשפה העברית את כל הדגש העממי החי, וכדי להביע את כל אמיתת אופיו ואת כל תוקף הרגשתו של הכותב, דרוש היה שלטון בשפה זו, אדיר ויותר נמרץ, יותר מששלט בה הנ"ץ.  היה לו אוצר גדול של מלים, אבל זה איננו מספיק עוד.  לזה צריך אדם להיות כמעט שותף במעשי בראשית של השפה.  בשביל כך נראתה בהנ"ץ רק בבואה-דבבואה של עממיות, אבל גם זו היתה מעלה יתרה לגבי מקצוע ידוע וקהל ידוע.

התחילה אז "הצפירה" להיכנס יותר ויותר אל החיים, לפני ולפנים.  צריך היה לרכוש עמדה בתוך הקהל, שהיה רגיל עוד לקרוא את המאמרים בשביל תפארת המליצה, אבל כבר התחיל לתהות גם על תוכנם.  ביחוד בפיליטון – אפשר היה לעבור בפעם אחת אל צורה אירופית, אבל אלה שגזרו כך, לא מחכמה גזרו כך.  צורה אירופית!  וכי יש צורה אירופית?  אינו דומה הפיליטון הרוסי אל האשכנזי, ושניהם אל הפאריסי או אל הוינאי!  הצורה האירופית מתחלקת למאה צורות, וכל אחת מהן יש לה משלה, ומה שהוא משובח בה, מה שמציין אותה הוא רק מה שיש לה משלה.  זה הוא סוד הספרות והאמנות.  אין לך דבר קל יותר מן החיקוי, אבל לעולם אין החיקוי קולט את החן והקסם של המקור, אלא מקלישם ומנוונם.  ספרותו של עם צריכה להיות קלסתר רוחו עם כל גווניו ונטיותיו, אפילו עם הליקויים והפגימות שבו.  למען הגיע אל צורה משוכללת צריך לעבור ממדור למדור, וצריך שתשמענה גם כל ההברות החלושות, הצרודות והכבדות של אותם העולים אל השלימות, השואפים אל ביטוי ההרגשה.

שואף כזה היה הנ"ץ.  הוא רצה, ובמקצת גם קיים.  הוא מצא קהל, שחיבב אותו.  אטו דא מילתא זוטרתא היא?  יש שדשים את הדבר הזה בעקב.  פלוני מצא קהל, פלוני מתפנק על הקהל, מלבב, מושך, לפיכך הוא מוצא.  אל נרמה את עצמנו!  ההתחבבות-בחשבון היא מידה לא הגונה!;  אבל ישנם, בין המוכיחים, רבים, שמתחבבים גם הם, אבל אינם מוצאים קהל, ובשביל כך הם מותחים גזר דין על ההתחבבות.  אי אפשר לדון על הדברים האלה כלל.  אין קנה-מידה להכיר על פיו, אם זה שנתחבב על הקהל נתכוון לכך, או לא נתכוון.  הרבה פעמים אנו רואים, שהמתכוונים להתחבב אינם מתחבבים כלל, כמו שהרודפים אחר כבוד אינם מכובדים.

יש קנה מידה אחר, והוא דבר של ממש ומילתא דעבירא לגלויי:  הסופר חביב הקהל, שמשתמש בחביבותו זאת, לזעזע את החושים ההמוניים הגסים – הוא מנוול, ומי שמשתמש בה, לעדן ולצחצח את החיים, לישר את העוותים ולפשט את העקמומיות ולהכניס לתוך טרדות היום ובלבולי החיים פלגים של הרגשות רכות ותמימות וטובות – הוא אמן נדיב-הנפש ואציל-הרוח.  אושר הוא, אם איש כזה נעשה לחביב-העם.  חביבות זאת, השפעה נעשית כוח, נעשית חלק של הון האומה.

אין רצוני להפריז על המידה, שהיה כוח זה להנ"ץ בפלגות רבות של העם.  אבל רשאי אני לאמר בדייקנות גמורה, כי בתוך מפלגה ידועה, ביחוד בפולין, היה לו ניצוץ של השפעה כזאת, והיה משתמש בו לכל מה שהוא טוב ומועיל, יען כי כל נים מנימי נשמתו היה ארוג ומרוקם עם היהדות הלאומית. 

בעינים חושפות, חמות, טובות, מהתלות-קצת הללו, השתקפו חיי ווארשה היהודית באופן מיוחד.  הוא לא הבין את כל הצירופים הכמוסים בין בחזיונות – אספקלרייתו הסוציולוגית היתה קדומה ובעלת שפופרת אחת, שממנה היה מסתכל.  הוא לא שיחרר את עצמו עדיין מהמילי דבדיחותא, והמשכיל בן העיר הקטנה היה קובע את חותמו על מאורעות שהיו זרים לו, ויש שהיה מאחה קרעים שאינם מתאחים – אבל כך היה רואה, וכך היה מספר ומתבונן אל הרבה דברים בסקירות מפיקות תמהון של תום, וכך היה מושך את הלבבות להרבה רעיונות ישרים ומעשים טובים בעם ובעדה.  ראוי לדעת את רוח העת ההיא.  מדברים עתה על אודות ספרות ועניותה וחולשתה וכו' וכו'.  לספרות יש תנאי אחד: קוראים.  ספרות בלי קוראים היא דומה לספרותם של נזירי הבינידיקטינים בבתי מקלטיהם או לחרט-החרטומים.  התכוונו למשוך את הקהל, או לא התכוונו, היו ל"ו צדיקים שבדור וכתבו קמיעות אשר רק יודעי ח"ן יבינום, או היו תגרים – על דבר אחד אי אפשר לדלג:  צריך שנאסוף מסביב לנו איזה אלפים של אנשים שיחשבו את הספרות הזאת או את מכתב העת הזה כדבר של צורך, ושיביאו ראיה על מחשבתם זאת, בקנותם.  בימים ההם החל הקהל העברי להתמתח, המנין שהספיק בדוחק למכתבי העתים השבועיים לא הספיק ליומיים, וצריך היה "לפשוט יד בגדוד", כלומר, לספח מן המחנה הרחב של לא-קריין קוראים עברים חדשים.  הפרוצס שנעשה בשנים האחרונות בהמון על ידי מכתבי העתים ביהודית מדוברת, התחיל להיעשות אז, כמובן, בשיעור פחות, מסביב למכה"ע העברים.  צריך היה שהקהל של אלפיים מנויים יתגדל עכ"פ, לפי הצורך אז, לקהל של ששת שבעת אלפים, בכדי שמכה"ע יוכל להתקיים לו גם במידה קטנה.  זה היה מסע-הנצחון של השפה.  אילו לא היתה בנו הפזיזות והרגזנות, חוסר ההתמדה ואומץ הרוח, שיש בנו, ואילו הלך הפרוצס ההוא הלוך והתפשט והתרחב, אזי במשך הזמן היו שבעת אלפים לעשרים והעשרים לחמישים אלף וכו' – לא למכ"ע זה או למשנהו, כי אם לספרות כולה, אבל הלא הכל הוא מדולדל ומרוסק, ביניני, מתפורר לפירורים ומתבזבז ונוטה לצדדין.  על כל פנים אז היתה תקופת ההתפשטות, ובה צריך היה, בתור תנאי הקיום, לא לרחף בעולמות העליונים של חזיונות, כי אם לחתור אל מעמד בקרב העם;  ואת המעמד הזה צריך היה לכבוש ביחוד בפולין, וביחוד שביחוד בוורשה.  כל מכ"ע הוא קשור במידה ידועה אל מקומו, גם כשהוא פורש כנפיו על כל העולם, והמקום הוא מקום הכושר.  וורשה העברית עוד לא יצאה מן הכוח אל הפועל, אבל הלא אנו יודעים, שהיא צריכה להתבקע מביצתה!  הגדולה שבקהילות אירופה, עם ששים אחוז יהודים שהם עוד סמוכים לביהמ"ד, בתוך פולין עם הישוב היהודי הצפוף – כמה מכ"ע עברים, כמה מקצועות שבספרות היא צריכה לפרנס, אילו לא היה בינינו הכל נהרס ומנופץ, נשבר בפנים ונשבה בין הגוים מחוץ!  צריך היה לסול נתיב למלה העברית, להעיר את היחידים הזוכרים עוד גירסא דינקותא ולמצוא מסילות גם אל היודעים אך מעט – ולדבר הזה סייע הנ"ץ.

סגנונו לא היה לפי הטעם המעודן, אבל היה לו סגנון.  לעתים, כשפסק לכתוב, ולא רציתי שייפקד מקום ה"בראש הומיות", מלאתי את מקומו במשך איזה זמן, ורשמתי שלשה כוכבים.  אך לא עלתה בידי.  ניסו אחרים – היטיבו, הרעו לכתוב יותר ממנו, לא כוונו.  אותו מין של פיליטונים היה לו לבדו.  מה היה?  משונן וממורט כ"צלוחית של פליטון" היל"גית?  לא!  צוהל ויפה ומאיר וחם כפיליטוניו של לווינסקי?  לא!  או דק שבדק, או עשיר ושופע ורב הגוונים, או כביר ונערץ?  לא אָח מאחת מאלה.  סגנונו של הנ"ץ היה מוגבל, כשרונותיו מצומצמים, הלצתו לפעמים רק "שחוק מלים", כאבעבועה של בורית שנפקעת ונידפת.  השקפתו על פי רוב תלויה בתנאי המקום, אבל היתה בו טבעיות ופנימיות.  הוא היה יליד תקופה ידועה ותחום ידוע, וכך הצטלם בכל מה שכתב.

הוא ניסה את כוחו בכמה מקצועות.  כתב סיפורים קטנים שאין להם ערך, הו"ל איזה מאספים קטנים, שבהם נראתה רק התמימות, שאמנם היא מידה טובה, אבל אינה מספקת.  הדבר הקיים שעשה, היצירה שיצר בספרות העתית, הקובעת לו זכרון, הוא – "בראש הומיות", הד המשכיל מביהמ"ד שנכנס לתוך חיי הכרך.  אין זה דומה אל פיליטוני יל"ג וחבריו הטובים והגדולים ממנו שבעתים:  אין זה דומה בעיקר, מפני שאותם הפיליטונים האחרים לא היו כלל דברים של כרך, של מרכז, של מקום, אלא דברים שעלו בהרהורו של סופר, שיכול היה לכתבם במקום זה, או במקום אחר.  אך מה שכתב הנ"ץ היה מתוך עיר זו וחיים הללו.  זו היא קטנותם, אי הבנתם מצד הקהל הגדול, יכול אני לומר, במידה ידועה, אי אפשרות הבנתם והערכתם המיוחדת, – וזו היא גם חשיבותם החדשה, כמובן בתור נסיון.

ואולי היה זה הדבר הכמוס, שהקוראים הקרובים רק הרגישו, אבל לא ידעו ברור, וזה הוא הדבר שצריך להיזכר בעת הזאת, כשאנו עמלים בדבר תחיית שפתנו, צריך להזכיר, כי אם היה בן יהודה בארץ ישראל ההוגה והמקיים, במרכז יהודי גדול של וורשה היה הנ"ץ אחד מעשרה ראשונים, ואולי גם אחד וראשון ממש, שעורר ודרש ודפק וכתב ואסף אספות וחזר על הפתחים, והיה מייגע את הבריות ומשים עצמו לצחוק בעיני רבים, בהקהילו עדות עדות של בחורים ואברכים, ובכתבו להם תקנות ופנקסאות בשביל "שפה ברורה".  אם לא אמרו בפירוש:  זקן זה עושה מעשה ילדות, חשוב חשבו על כך בלי שום ספק.

והנני זוכר ערב אחד של מוצאי שבת בחורף, ישבתי אז בדירה שהיתה לי ברחוב דזיקה בבית אחד עם ר' חז"ס, והנ"ץ בא אלי ומדבר על לבי ומשדל אותי בדברים ללכת אל אספות "שפה ברורה", אשר תהיה באחת המבואות האפלות ברחוב מילא, בחדר אשר בו יתאספו חצי תריסר בחורים, ואני טרוד וקטן אמנה, ומחאות קובלות במוחי על איבוד זמן זה, והוא איננו זז ממני, עד שאני הולך עמו, והננו בוססים בשכבת השלג הגבוהה, והנ"ץ מתנהג בכבדות, כי פיסח היה רגלו האחת, ואני שומע את נשימתו הכבדה והיגעה, ובין צללי ערב ושלהבת הגז המלבינים אני רואה את פניו, ורטט עובר בכל גוי, כי חושב אני לראות את פני אביו כאשר ראיתיו בווישוגרוד.  ככה הלכתי אני עמו מן החצר.

ככה אנו הולכים, וככה אנו נפרדים בדרך.  היהודי הטוב ההוא – איננו.  המשכיל מזאוויחוסט זה כבר הלך, והמשכיל הזה, ה"בן", אשר על אודותיו שמעתי גדולות בווישוגרוד, כבר הספיק לבוא, לעבוד עבודתו, ללכת וגם להישכח כולו.

להישכח?  האם ידע העם אותו גם בחייו?  את עבודתו, את עמל משפחתו, גם את עניו נשא לבדו – באצילות, בכבוד.  זה היה יהודי גאה, נקי, רך כמשי, עם זהרי חדוה בעינים וצחוק תמיד על השפתים, עניו כאוב, אבל גא ויהיר – בלי הראות קמט של דאגה ולבלתי השמיע הברה של גניחה.  נסה הלום והנה:  "איספירנטו" – דבר זה של ד"ר זמנהוף, הוא היה הראשון שהפיץ בין קוראי עברית, ומיטודות ומכתבים ללמד, כפדגוג מצוין הכשרונות במקצוע זה, ולא הגיע עד זקנה, וילך, ואין יודע.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה



[1] 1873-1874

[2] נפתלי הירץ וייזל.

[3]  1886-1887