_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

החשבון האחרון[1]
דרמה בארבע עלילות

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 



הנפשות.

ד"ר ליאופולד לוּבֶּלסקי, רופא, מוכתר בנמוס "יועץ הממשלה", יהודי מתבולל – בן תשעים.

ד"ר מכּסימילין רוזנטל, רופא ארשי בבית-החולים ליהודים, חבר בית פקידות הקהל, בן שמונים.

הגברת תיאופילה, בתו של הד"ר לובלסקי, אלמנה, יהודיה, מתבוללת, בת ששים.

זיגמונט, קזימירז', נכדיו של הד"ר לובלסקי, קתולים-פולנים

אנטוני, כומר קתולי-פולני.

מצ'י' זבלוצקי, פולני-קתולי, איקונום של אחוזת המשפחה.

מרוּסיה, משרתת פולנית-קתולית.

יאן, שוער.

המון חולים, נזירות.

גבאים ושמשים של ה"חברה קדישא" המקומית.

 

מקום המחזה – וורשה.  התקופה – אמצע המחצית השניה של המאה הי"ט.

 

 

עלילה ראשונה

 (על הבמה מוצג הקבּינט של הרופא ד"ר לובּלסקי.  הרהוט הוא בעץ מהגוֹני, בסגנון התקופה, ארון גבוה עם זגוגיות שקופות, ומהן נשקפים כלי-נתוח: תערים, איזמלים, חולצים, צבתות גדולות וקטנות, צמדי-מספרים, קני-ראות, שפופרות, תיקים, חקנים, חומרי-תחבשת, צלוחיות מכילות סמים ותרופות, גלילי בד ומוֹך.  לצד האחד של הארון – שוען-אורלוגין עם שלשלאות ומשקלות כבדים של פּליז.  לצדו השני – תלוי מעיל לבן עם סינור ומגבת נקיה-לבנה.  הלאה – מדחום במידת ראומיוּר.  ממול הארון על הקיר תמונת נפוליון עם זר פרחים מיובשים סוכך לה.  הלאה דגרוטיף ישן.  תמונת איש צעיר לבוש מדי קצין בצבא נפוליון.  סמוכה לכאן כוננית עם שורות של ספרים מרובי-השמוש.  במרכזה של הלשכה שולחן עגול עם טבלה מכוסה ניירות, גליונות, כתבים, ועל קצהו – הטלפון.  באיזה מרחק ממנו – שלחן קטן, מרובע, מכוסה מפית ועליה אגן ישן, ומשני עבריה שתי כורסות מרופדות.  הלאה – ספה ארוכה לבדיקת החולים, ולרגליה סדינים לבנים מקופלים ומונחים.  שני חלונות שדרכם שופע אור בהיר, ומבעד לאשנבים ציצים ופרחים בעציצים, ונכּר, שידי אשה תפקדינה אותם להשקותם במועדם.

 

 בהתרומם המסך – הדלת כלפי חוץ היא פתוחה אל המסדרון.  שם עומדים המון חולים עניים, אנשים ונשים, יהודים ונוצרים.  על יד הדלת עומד המשרת יאַן, המפקח על הכניסה.  הקהל נדחק להכנס.  יאַן חוסם בפניהם את הדרך וקורא: האדון הדוקטור לא יקבל היום חולים, לכו אל רופא אחר!  ההמון מוסיף להדחק.  אחד העניים, גבוה ודל בשר, קורא: רופא אחר יתן לי תרופה אבל הד"ר לובּסקי נותן לי בכל פעם נדבה הגונה!  יאַן סוגר את הדלת להמסדרון, עובר דרך הקבינט, ונכנס אל החדר הסמוך לרגע אחד, ויוצא משם ועובר אל המסדרון, ומוסר שם נדבה לידו של העני הטוען.  הקהל מתפזר ויוצא מהמסדרון.

                                        

אח"כ מצלצלים בדלת החיצונה.  יאַן פותח.  נכנסות שתי נזירות קתוליות, חובשות לראשיהן מגבעות לבנות רחבות-הכנפים.  מהלכות בפסיעות דקות כמרפרפות.  מלחשות ליאַן איזה מלים לאזניו.  יאַן נותן אות, שהדוקטור איננו מקבל אורחים היום.  מוסרות לו כרטיס.  יאַן עובר אל החדר הסמוך, וכעבור רגע הוא מביא משם איזה מתן-יד במעטפה, מלוה את הנזירות, וסוגר את הדלת מאחריו.

 

שוב מצלצלים, ויאַן פותח.  נכנס מאצ'יי זבלוצקי, בן אדם מגושם, האיקונום (פקיד המשק) של אחוזת המשפחה וואולקא, טעון סלים עם עופות ועל שכמו ארנבת ירויה שהביא מהאחוזה.  עובר דרך הקבינט ונכנס לחדר המארך.

 

הבימה נשארת ריקה רגע, אך מאחורי הפרגוד נשמע קול הגברת תיאופילה). 

 

תיאופילה: (אשה זקנה עם עקבות יופי על פניה העשוים קמטים קמטים.  קרום דק ומקרין מחמחם על פניה, ועיניה טובות ורחמניות) מה היה לך, פּפּא?  מדוע נפלו פניך היום?  ולמה תמרה את פי הפעם?  אם אין אתה בקו-הבריאות כראוי – טול ושכב לשעה קטנה כדרכך מאז!

 

ד"ר לובלסקי: לא ניחא לי ללכת למשכב.  שמעי מה שאני אומר לך.  גשי-נא אל הטלפון וקראי להד"ר רוזנטל.  בקשיהו שיבוא תכף ומיד.  יש לי לכך טעם כמוס...

 

תיאופילה: טוב מאד.  הנני וקראתי לו.  אבל מה החרדה שאתה מחרידני ב"טעמך הכמוס"?  (היא נכנסת החדרה, ונוטלת את אפרכסת הטלפון): 23-81, ד"ר רוזנטל?  – – בתו של הד"ר לובלסקי מדברת...  יהי נא חסדך, ד"ר רוזנטל, לסור אלינו!  אבא רוצה לראות את אדוני, כי דבר נחוץ לו אליו.  (הפסקה)...  אינני יודעת מה להגיד לך ע"ד מצב בריאותו של אבא.  חליפות לו.  כמדומני, שהוא מרגיש עצמו לא-מצוין.  על כן הפצרתי בו לשכוב ולהנפש מעט, והוא באחת, שהוא באיתנו, ורק שיחה עם אדוני הוא מבקש.  התבוא חיש-קל, אדוני הד"ר?  –– בעוד אך מספר רגעים?  – שפיר!  (היא מחזירה את אפרכסת הטלפון למקומה).

 

(נכנס ד"ר לובלסקי.  כולו אומר כבוד, אצילות והדרת שיבה.  קומתו גבוהה, גוּצית, גמישה, אך הראש כפוף מעט.  שערותיו לבנות כשלג.  זקנו ושפמו סדורים לו תלתלים בטוב טעם ותסרקת מדיקת.  הוא לבוש חליפה שחורה.  לראשו חבושה מגבעת-אצטונה שחורה-מבריקה, ובידו מקל-של-טילים עם כפתור-זהב בראשו.  מהלך בקומה זקופה, בצעדי אוֹן, אבל אָט; נכּר, שנתמחה בתכסיסי-צבא.  כווּן הלוכו מראה, שהוא אומר לצאת החוצה, אך על יד פתח הקבינט, הוא עומד מלכת, ושואל בצליל זעם עצור):

 

ד"ר לובלסקי: כמה פעמים בקשתיך לקרוא להד"ר רוזנטל!  הקראת לו?

 

תיאופילה: מובן, שקראתי לו!  מדוע אתה מסופק בדבר זה?  – – האומר אתה לצאת החוצה?  (מראָה בידה על הדלת) לא!  יצא לא תצא, פּפּא, מוטב שתשב במנוחה, בהיותך חלוש-קצת.  (היא תומכת בו לעזור לו לשבת על הספה).

 

ד"ר לובלסקי (עוצר בעדה מתמוך בו): כלום אני זקוק לעזרתך, בת!  עדיין אני עומד על רגלי בכל תוקף, אף כי לפעמים יש הרושם, שאני חוצה עד צוארי בחלאה ורפש (מראה בידו על הדלת של החדר הסמוך).

 

תיאופילה (מתאמצת לתמוך בו, למרות מחאתו): אבל , פּפּא...  (סוקרת אל החדר הסמוך.  משם נשמע קשקוש כוסות וקערות כמו מסעודת חג).

 

ד"ר לובלסקי (משתחרר מתמיכת יד תיאופילה): לא, לא!  אין צרך!  תודה!  (נגש בעצמו אל הספה, גוחן ויושב).

 

תיאופילה: אפשר אַגיש לך דבר-מה, פּפּה?

                                                

ד"ר לובלסקי: לא כלום, בת!

 

תיאופילה: אולי תקח כפית מן השקוי מבית-המרקחת על פי העלה-לתרופה שכתבת בעצמך?  (מוציאה מצלחתה את הכרטיס, ומראה לו).

                                        

ד"ר לובלסקי: פטימתי שלי?  (באירוניה) עדיין אני רוצה לחיות מעט...  השליכנה אל הסל!  השליכי את כל "המטבח הלטיני" דרך החלון החוצה (קול קשקוש הכוסות מהחדר הסמוך הולך ומתגבר.  לובלסקי סוקר בעינים עצובות לצד הדלת של החדר הסמוך, ואומר בארשת פנים של תיעוב): Medica, cura te ipse[1]

 

תיאופילה: אולי כוס תה של בּבּינג?  או כוס יין הונגרי?  או תְמָד של תפוחים?  או תפוחי-זהב?

 

ד"ר לובלסקי: לא כלום, בת, לא כלום!  אני מתעב הכל!  (הפסקה – בחבה): גשי-נא הנה, תיאופילה!  בבקשה!  (תיאופילה נגשת סמוך).

 

תיאופילה: מה, פּפּא?

 

ד"ר לובלסקי (מראה בידו על הארון, ואומר בקול רך): שם בהארון, במחלקת החמדות הגנוזות, למטה מכלי-התחבשת, שבתוך הקופסות הקטנטנות, המחופות קטיפה ירקרקת, בין החריטים המכילים את הטבעות-הכבוד שלי מהממשלות, בתוך חפיסה מיוחדת, עם צבעי צרפת, טמונה הגלופית[2] הישנה, המשאת שנשאתי מאת הקיסר נפוליון, עם חותם-תכניתו.  הבי אותה לי!  (היא מחפשת, ומוצאת את הגלופית, ומושטיתה לו).  בבקשה, האחזיהי ופרפיה לי, כאן, כאן!  (מראה על הדש השמאלי תחת צוארון בגדו), הדקיהי יפה-יפה!  (תיאופילה מהדקת את הגלופית אל דש בגדו של לובלסקי).  ועתה, שובי אל הארון, ופתחי את המגורה למטה, והוציאי לי משם את החרב הקצרה!  (היא נגשת שוב אל הארון, ומוציאה משם חרב קצרה), עַרטליהי, בבקשה מן הנרתיק, והצמידה כאן לירכי!  (מראה על ירכו.  תיאופילה עושה כדברו).  תודה!  (קם ממושבו, מזדקף ומסלסל את שפמו).  עתה דומני שהנני עומד שוב על משמרתי בהגרנד-אטא[3], בסֶרויס-מדיקל[4] של צבא האַמפֶרֶר (צועד צעדים אחדים בהוד).  עתה יעיז-נא מישהו להתנפל עלי בכמרים ובצלמים!  אוי לו למי שיפגע בי!  (מביט לצד הדלת של החדר הסמוך, שמשם חוזר ונשמע קול משַק כוסות)...  (משתקע בזכרונות העבר – מדבר לעצמו) על יד סיררא-ליאוֹ­­נה באספמיא, כשהעפלנו לעלות על הסלעים הערומים והחשופים המתנשאים עד לעננים, והמתפתלים כנחשים בתוך חשרת-עבים, על נקיק עמוק וצר, כשמכל המערות ומכל המחילות הגיח האויב, ויפוררנו וירדפנו מצור אל צור, משן אל שן; ואני בתוך הפלוגה הנרדפת והקרועה, ושר-האלף נפל, ושדה הקטל כוסה פצועים, עמדתי אני לבדי בחרבי הקצרה הזאת, להגן על הפצועים ולטפל בהם; והגינירל ראה מרחוק, ויספר להאַמפרר, והאַמפרר שאל: מי הבחור הזה?  והגינירל השיב: זהו רופא!  הוא עמד תחת ברד כדורי מות, ויעש את חובתו!  – – כן!  אחור לא נסוגותי!  הגַרדָה תמות, ואולם הכּנע לא תּכּנע (עושה תנועות של התגוששות, לבסוף מתמוטט ומתנודד וצונח על הספה, כשראשו גוחן וגולש על הסדינים הלבנים, וכשהוא מרים את ידו במאמץ נואש כלפי דלת החדר הסמוך בארשת אזהרה ותביעת עלבון).

 

תיאופילה: (באימה ותמהון) זה שנים רבות לא עלה זכר מלחמות על לבך!  מה לך איפוא, שפתאום נרעשת, ותהגה זכרונות שדה-קטל בתוך שלות ביתנו?  הא כיצד?  האם פצעיך הישנים חזרו ונעורו?  (תיאופילה שולחת את ידה למשמש בצד ובכתף אביה, ששם היו לו פצעים, שהוגלדו מכבר.  לובּלסקי דוחה בנחת את יד בתו, ומתנער מן הספּה).

 

ד"ר לובלסקי: כלום יודע אני?  (סוקר לצד דלת החדר הסמוך, צולל ברעיונות, משתקט, בקול רך וחרישי – ובכובד-ראש): התחילה מרפרפת עלי היום רוח שנות נעורי, מעין עלים בודדים קרועים מתוך ספר שלם, נדפים ומתעופפים על כנפי  האויר, ואל כל צד ינשׂאוּ.  הוי, היו, לשעבר, עדנים גדולים!  כמה עשיריות על עשיריות שנים נקפו מאז ועד היום, אבל את התקופה ההיא לא אשכח עד הרגע האחרון.  נער הייתי, ונפשי חשקה במדעים.  החלותי פה, אבל שערי האוניברסיטה היו סגורים בפני יהודים...  להמיר את דתי לא רציתי...  בעד כל כופר....  עקשן הייתי...  מכיון שקבעתי לי איזה דבר לתוך מוחי, לא ויתרתי עליו בשום אופן...  נתגלגלתי במקלי ותרמילי לגרמניה...  להולנד ...  לבלגיה...  לפאריס...  שלשלת ארוכה של צרות...  נלחמתי מלחמה נוראה ללמוד את חכמת הרפואה...  הייתי רגיל בתעניתים...  בדם לבי קניתי לי את חכמת הרפואה...  אלף פעמים כמו נפלתי שדוד, אלף פעמים החלפתי כח...  היתה תקופת נפוליון הנהדרה...  שחקה לי השעה, והכניסוני לצבא כרופא ממדרגה שלישית...  מהר עליתי להשניה...  להראשונה...  שלחוני אל החזית...  איש לא שאל, אם אני יהודי...  לוא גם ידעו לא היה זה מכשול בדרכי...  היו עמנו מספר יהודים...  לא הבחינו...  כמה עמים וכמה אמונות היו שם!...  כל מקום שהלך האמפרר (נועץ איניו בתמונת נפוליון) נתן חופש ליהודים...  הכניס את סוסי רכב הצבא בשעת הדחק לבתי הכניסה הגדולים, ואת היהודים הוציא מן הגיטו...  משם שבתי הנה...  ליב נעשה ליאופולד...  בן ר' איצק דיין מלובלין חזר בתור קבליֶר[5] עם אות-הכבוד "וירטוּטי מיליטארי"[6]...  האנשים משכו את כתפותיהם למעלה...  העזו את פניהם...  אבל לא יכלו לי...  הגוים אמרו, שאני יהודי, והיהודים – שאני גוי.  אבי ז"ל נצטער עלי שנחמצתי, אבל הכריע לכף זכותי, שאני קרוב למלכות, ובקש אותי רק להבטיח לו, שלא אמיר דתי...  נשבעתי לו...  התערבתי בגוים...אבל יהודי...  עתה יאמרו החבריא (מראה בידו על דלת החדר הסמוך) לטמא אותי?...  בשביל כך חייתי תשעים שנה?  – קם בהתאמצות גדולה, מניע את מקלו הנה והנה כנאבק עם אנשים שמתנפלים עליו).

 

תיאופילה: (נגשת אליו בזהירות, מושיבה אותו בנחת על מקומו, מחליקה בידה על ראשו ועל מצחו) ומה איכפת לך, פפא?  לא ראיתי מעודי שיש לך געגועים על היהדות!

 

ד"ר לובלסקי: (שוב קם ממקומו, כועס) כיצד יכולה יהודיה מרופרפת שכמותך לשער מה שבלבי?  אמת, שמרתי לפי מחסום.  אבל – היגון האלם הוא הרע שביגונים...  הכאב הנעכר, שבער בקרבי, היה כרצח בעצמותי...  כמחנק לנפשי...  יותר ממה שאפשר להביע במלים...  אין את מוכשרה להרגיש מה שלבי רחש, כשהבנים חונכו בביתי כנכרים, כשהלכו ונשתמדו זה אחר זה, כשעפו מן הקן כצפרים מאקלים אחר...  עשיתי עצמי כאינו-רואה ואינו-שומע, והנחתי לעולם שיתנהג כרצונו...  כמה קרע הדבר הזה את לבי בסתר...  בקביעות...  אין אַת מוכשרת להבין, אף כי אַת לבדך יחידתי יהודיה, אבל מעורבת בין הגוים ואֵם לגוים...

 

תיאופילה: סלח לי!  אבל הלא גם אתה היית כל ימיך מעורב עם הגוים!

 

ד"ר לובלסקי: כן – אבל לי יש מסורת וגרסא דינקותא...  מה שהיה היה...  עתה לא אתמסר להם, כחפץ מופקר ביד מישהו להסחב לקבריהם...  שילכו הגלחים הלוך וגעה לפני ארוני...  לא!  לא!  לא!  (מנפנף את כפות-ידיו, ואח"כ מקיש וחוזר ומקיש על טבלת השלחן אשר לפניו).  אני אַראֵם את נחת זרועי!  יכולים לקחת כל אשר לי, אך לא את נפשי!  – אינני כלל ד"ר לובלסקי – אני ליב מלובלין בן החזן ר' איציק – ההבינות זאת?

 

תיאופילה: (בחרדה) אבל, פּפּא, פּפּא חביב!  מי זה מעכב בידך להיות מה שאתה רוצה?  מי יעיז לנגוע בך לרעה כמלוא השערה?  איזו מניה רלגיוזה?[7]  הרגע-נא, פּפּא!

 

ד"ר לובלסקי: לא אֵרגע!  לא אֵרגע!  (בחביבות של פנוק, כמדבר לילד  קטן) אַת מדברת כגויה פתיה קטנה!  "מניה רלגיוזה"!  להפך!  היתה לי מניה אנטי-רלגיוזה, ועתה שבתי לאיתני!  עתה הנני מתאים לאמתת-טבעי!

 

תאופילה (בפיוס): טוב!  טוב!  אני משיבה את דברי אחור, אבל – איה איש עומד לשטן על דרכך?  הלא זהו דבר שבדמיון!

 

ד"ר לובלסקי: כן, כל זמן שאני חי.  התביני?  לא לחיי אני דואג, כי אם למותי.  מישהו חי, אף כזנב הלטאה שמפרכסת, איננו צריך שמירה מפני העכברים; מת, אפילו עוג מלך הבשן, צריך שמירה מפני העכברים...  אני צריך שמירה מפני העכברים!  (קורץ בעיניו לצד דלת החדר הסמוך).  ההבינות?

 

תיאופילה: (בדמעות) אל נא באפך, פּפּא, אל-נא באפך!  התעוררותך היא סכנת-נפשות!  – כמה פעמים אמרת לי בעצמך, שעליך להמנע מכל התעוררות!  למה פנית בימים האחרונים להענין המסבך הזה להעלות זכרונות מתהום הנשיה?  (הטלפון מצלצל.  תיאופילה נגשת ומדברת רגעי מספר, ואח"כ חוזרת) הרינט[8] מַרֶנְדוֹבסקי שואל, היוכל לבוא תכף?  הוא קבל את מכתבך...  מה כל זאת אומרת?

 

ד"ר לובלסקי (בביטול): לא כלום, לא כלום.  שנוי קטן בנוסח צואָתי.  יבוא הרינט תכף!  אתיחד עמו לחצי-שעה, – נוסחאיות של מה בכך...  דיני ירושה...  לא אקפח אתכם...  לא אקח עמי מאומה...  אבל (שוב מתעורר ברגש עז) את-עצמי אינני רוצה להפקיר.  (קם ממושבו ומתכונן לצאת החוצה) – אולי הדבר היותר טוב הוא, שאעבור לבית אחר, לבית יהודי, ושם אמות כיהודי, כי מן הבית הזה קשה באמת לסדר הלויה יהודית!  – הנכדים לא יוכלו לסבול חרפה כזאת...  כל איש ברחוב יראה עליהם באצבעו...  הנה הלובּלסקים...  ז'ידים[9] ממש!  – אי אפשר – כל המעמד החברתי...  כל השם...  כל הכבוד...  בפעם אחת יחֻלל ללא מרפא...  אין עצה אחרת...  בלתי אם לעזוב את ביתי.  (צועד בכוון הדלת לחוץ).

 

תיאופילה (מפסקת את הדרך במרץ מעוּשה ונואש): לא, פפא!  את הדבר הנורא הזה לא תעשה!  סלח לי, זהו שגעון!  מה יאמרו הבריות?  שהלובלסקים גרשו את אביהם מביתו!  זה רעיון פרא לגמרי!

 

ד"ר לובלסקי: ורעיון עוד יותר פרא הוא, שיהודים רבים יתכנסו ויתבייתו כאן אפילו לשעה קלה, יהודים בבגדים ארוכים, דוברי אידית, ממללי תפלות בנגונים עצובים, בתנועות משונות, ויסדרו הלויה – בסביבה זו, מן הבית הזה, ו"החבריא" תאולץ להגרר עם הלויה זו, או להתחבא ולכבוש פניהם בקרקע, או לברוח ולהצדיק באיזה שקר את בריחתם!...  הם מוכרחים לגזור עלי שמד, כדי להגן על מעמדם, על קיומם...

 

תיאופילה: (במרץ כפול וכעסני קצת) לא, לא, לא!  הכל דברים שבדמיון!  אתה, פּפּא, עוד תאריך ימים!  לא אתן לך לצאת מפה!  ועוד: הלא בעוד רגע יבוא הרינט שהזמנת בעצמך, ואחרי כן יבוא הד"ר רוזנטל המוזמן על פיך.  כיצד תטריח אנשים חשובים כאלה לבוא הנה, ותברח מכאן טרם יבואו?

 

ד"ר לובלסקי: (נח מזעפו) כן, כן, בנוגע לזה צדקת (נשען על תיאופילה וחוזר לשבת).  נסדר תכף את הנוסחאיות עם הרינט...  ההוספה לצואה...  (מהחדר הסמוך נשמעו קולות קוראים!: צ'יוצ'יוּ!  צ'יוצ'יוּ![10] תיאופילה יוצאת שמה.  ד"ר לובלסקי נשאר לבדו, כופף את ראשו כמתנמנם, שוקע במחשבות, מדבר לעצמו) נפלא, נפלא.  כל חזיונות חיי עוברים לעיני בימים האחרונים האלה בסרט-קסמים רב-הצבעים.  כבר הכל נדד-הלך...  כבר הכל נדד-הלך...  בני דורי, העולם, וחיי אני.  משונים היו החיים שחייתי...  המאורעות מן החוץ, תנאי החיים, הסביבה, המשפחה, עול הפרנסה, הבנים שאהבתי, ושלא יכולתי...  לא יכולתי לחנכם כיהודים...  כפו עלי הר כגיגית...  חייהם ומותם כנכרים...  האחד המית את עצמו בשל הפסד בקלפים, והאחד הומת בדו-קרב עם מי שהלעיב בו, שהוא יוצא ירך יהודים...  ואני פתּחתי את כל מוסרי עם עמי...  ובכל זאת...  מקיפים אותי בדמיוני שיירות שיירות של פרצופים, פרצופי אחינו בני ישראל שבכל אתר ואתר הנענים והנדכאים, רעי-המראה, צנומי-הפנים, חשכי-העינים וכמושי-הדמות...  דמות דיוקנו של ארי ז"ל...  יהדותי קשורה בי בנימים דקים...  עדינים כמשי וחזקים כשלשלאות של ברזל...  איזה פחד משונה תוקף אותי עתה?  מה זה?  מוסר-כליותי?  נוחם?  מפח נפש?  לא ידעתי נפשי!  אבל נוראה הדבר.  Cest plus fort que om[11].  חיל ורעדה יאחזוני לרגעים.  זה הלילה השלישי אני מתלבט בחבלי שנה ומסתכל בשעמום באפלולית הלילה.  כמה פעמים רציתי לזעוק, ובכל פעם נחנק הקול בגרוני.  האמנם זהו הקץ?  חוששני אבל צריך להסתיר את הדבר מתיאופילה.  עלובה זו...

 

תיאופילה: (נכנסת) הרינט מחכה בחדר הקטן, כאשר צוית, פפא (היא עוזרת לאביה לקום, ושניהם יוצרים מן הלשכה אל החדר הסמוך).

 

 

עלילה שניה

זיגמונט.–קזמירז'.  – תיאופילה.  – זבלוצקי.  – מרוסיה השפחה.– משרתים ומשרתות.

חדר-האוכל הסמוך להקבינט.  – מזנון רחב-ידים עם הרבה מגורות – בעץ אגוז.  – שלחן עם שני כסאות-היסב לשני קצותיו, ועם כסאות קלים מסביב לו.  – השלחן הוא מכוסה מפה לבנה, והוא ערוך לסעודה.  – על הקירות תצלימי אנשים ונשים מבני המשפחה.

 

תיאופילה (נכנסה מהקבינט בפנים עגומים, וישבה על מקומה על כסא-ההיסב בקצה השני של השלחן): אכלו ושתו כתאות נפשכם, אבל בבקשה, ילדים!  אל תרבו שאון; פּפּא הוא היום חולה קצת, והשאון היותר קל מזעזע את עצביו.  הוא ממש "חרד לקול עלה נדף".  (בלחש): הוא אפילו צוה עלי להחגיר לו את חרבו הישנה על ירכו, כאילו הוא מוכן להגן על חייו...  מעודי לא ראיתיו כל כך – – נרגז –

 

זיגמונט (בהברה של התול): אבל סבא איננו שומע!  – אם אין הדודה מספרת לו...

 

קזמירז' (בלעג גמור): מה שאיננו רוצה לשמוע – למשל, כשאיש מאתנו דורש ממנו מטבע – אבל מה שאיננו צריך לשמוע, הוא דוקה שומע.

 

תיאופילה (מתעוררת בכעס): ואתה קאז'יו, מפטפט מה שאין אתה רשאי!  לא למותר היה לך ללמוד, לפחות, משהו דרך ארץ ביחס אל הסבא שלך!

 

זיגמונט (בקריצת עינים כלפי תיאופילה): התעוררות כעסנית זו, הריהי שרטוט יהודי אופיני!

 

תיאופילה: יכולה הייתי להשיבך, מדה כנגד מדה, שמנהג זה של זוללים וסובאים רועשים, שמעיזים פניהם כנגד הזקנים מהם, אשר בצל קורתם הם מסתופפים ואת לחמם הם אוכלים, הריהו שרטוט קתולי אופייני.  אבל אינני רוצה לומר זאת, יען כי גם זה לא נכון.  אינני מאמינה לא בהשפעת היהדות ולא בהשפעת הקתוליות, אלא בהשפעת האנושיות.  ישנם צדיקים ורעים בכל הדתות, והדת לא מעלה ולא מורידה.  עניני שמים אינם נוגעים אלי: איש מאתנו לא עלה לשמים, כדי לחקור על-אתר, אם הצדק עם הרבנים היהודים או עם הכמרים הקתולים.  כל אחד מאמין – אם הוא רוצה בכך – במה שמסרו לו אבותיו, ולא במה שמסרו לזולתו אבותיו שלו.  אני אשה זקנה פשוטה, ואינני נכנסת לדון בדברים שכאלה!  אבל יודעת אני, שאין לשום דבר-שבאמונה מופת חותך מוכיח, כי אילו היה מופת חותך מוכיח, אזי לא היו אמונות, ולא היו אמונות שונות בעולם.  הדבר היחידי המובן לכל, הוא, שעד כמה שהאמונה, איזו שתהי', משפרת את מנהגיו של אדם, משעבדת את יצרו הבהמי, מרככת את לבו הקשה ומעדנת את מדותיו, היא ממלאה תפקיד חשוב; וההערכה הנכונה היחידה ע"ד מעלותיהן ומגרעותיהן של האמונות השונות, היא רק עפ"י הפעולה, שהן פועלות על המחזיקים בהן בדרך המוסר הנאות והמדות הטובות שבין אדם לחברו.  לעשות את בני האדם פחות אכזרים, פחות מגושמים, פחות מופקרים, פחות רודפי זמה, פחות שונאי הבריות ויותר תמימים ונדיבים ורחמנים וסלחנים – זהו תפקיד הדת; ואחת היא, אם המטרה הזאת תושג ע"י הדת הקתולית בעד הקתולים, או ע"י הדת היהודית בעד היהודים, ובלבד שתושג.  זוהי כל הפילוסופיה שלי!  ואם רצונכם בכך – זהו השרטוט האופייני היהודי...

 

קזימירז': אבל הלא ידוע, שהדת הקתולית היא דת האהבה, והיהודית – דת השנאה!

 

תיאופילה: קודם כל – צריך לסדר את עניני המשק עם האדון זבלוצקי שבשל כך בא מוואולקא (היא פונה אל זבלוצקי).  אדון זבלוצקי, ההבאת אגסים ושזיפים, כי הלא כבר הגיעה עונת הטגון בעד החורף והיום קצר?

 

זבלוצקי: האגסים והשזיפים לא עשו יפים.  מזמן שחרור האכרים, נתחצפה האוכלוסיה הכפרית באופן נורא, ואין סדר ואין שמירה יפה לפירות!  (זיגמונט וקז'ימירז' מראים סמני התרעשות).  הבאתי רק עופות וגם ארנבת ירויה מן הציד!  גם תרבות העופות לא עלתה יפה, והאשם בהחוכר היהודי שמואל'קה, הדר בשכונתי, ששולח את עופותיו לנקר את הגרעינים.  הפצרתי מכבר לשים קץ לחכירתו של יהודי זה!

 

מרוסיה (בחורה אכרית חסינה, מגולת-זרועות ויחפה, שערותיה צהובות-לבנבנות, נכנסת מהמטבח, נושאת בידיה טס גדול עם קערות מלאות נתחי בשר צלוי, מתחילה להגיש להמסובין את המנות, כשהיא נגשת אל זיגמונט, הלה צובט בבשר זרועה בתאוה.  מרוסיה משמיעה קול-שריקה רם).

 

תיאופילה: האל ירחם!  פּפּא בחדר הסמוך!  מה קול הצעקה?

 

מרוסיה (כמתחננת): אני מבקשת סליחה, גברת, האדון קז'ימירז' איננו נותן לי מנוח!  בכל פעם צובט אותי.  כל גופי הוא כבר מכוסה בהרות מצביטותיו...

 

תיאופילה: זאת היא דת האהבה שלכם!  אם הפירות לא עלו יפים – האכרים אשמים; ואם העופות לא גדלו כראוי הקולר תלוי בצוארי שמואל'קה!  הלא האכרים הם בני דתכם, ואתם, ה"שליאכטא הירושלמית", בני בניהם של יהודים, כבר למדתם לשנוא את האכרים!  וכבר אתם מגלגלים עליהם את האשמה בעד הפירות שלא גדלו כראוי!  ובימי עבדות-האכרים גדלו הפירות יותר מעתה?  אני זוכרת את יד האושר ההוא!  – (בפנותה אל זבלוצקי) אדון איקונום, אתה יכול להפציר בנו, כמה שאתה רוצה – את שמואל'קה לא אזיז ממקומו.  הוא יושב זה כשלשים שנה על משמרתו, והוא מפרנס את הוריו הזקנים ואת משפחתו הגדולה בעבודה קשה.  הוא איננו שותה לשכרה, הוא פכח וזריז, בן טוב להוריו, אב רחמן לילדיו, חבר לקהלתו, נותן צדקה כאשר ידו משגת, בעל נאמן לאשתו.  זהו אדם מן הישוב, זהו איש אוהב את הבריות!  איזה בריות אתם אוהבים?  לא כבוד-אב, כי אין אתם פוסקים מהכעיס את הסבא, ולא כבוד-אם, מפני שאין אתם פוסקים מהקניט אותי; לא אהבה לאכרים, חבריכם בדת-האהבה, ולא רחמים על משפחה ישרה – והמחוקק שלכם הלא צוה לאהוב ולחונן אפילו את השונא!  לא כלום!  התפארות ואהבה עצמית!  האדון זיגמונט אוהב את בשר זרועה של מרוסיה, כאהבתו את בשר הארנבת הירויה.  אם "היוֹת קתולי" פרושו: אֶהוֹב – שמואל'קה הוא קתולי משובח...  (המולה נשמעת מהקיטנה הסמוכה, רשרוש נוצת הסופרים וניירות והקָשַת חותמות.  בני המסבה מביטים זה לזה בתמהון.  קז'ימירז' רץ אל הדלת של הקיטנה ומתאמץ להביט דרך חור המנעול).

 

קז'ימירז' (בלחש): דומני, שסבא נכנס שמה, ועמו עוד מין בן-אדם!

 

תיאופילה: איך לא תבוש לרגל את פפא?  האם איננו שורר בביתו כבעה"ב?

 

קז'ימירז': אבל הלא הוא כבר בן תשעים!

 

תיאופילה: וכי משום שהוא בן תשעים הפסיד?  להפך!  בן תשעים הוא ראוי לכבוד יותר מאיש צעיר!  עוד גם עתה יכול אתה ללמוד מבן תשעים זה חכמה ודעת ומוסר-השכל!  כל הנמצא פה הוא שלו.  הוא עשה את כל החיל הזה בעבודתו הקשה, במשך כל שנות חייו – ואיך יעיז מישהו לחשוד בו ולשמור צעדיו?  אם כך הצדק עמו באמרו שמתנפלים עליו בקרב ביתו! 

 

זיגמונט (מפסיק מאכילתו, רומז למרוסיה להכנס להקיטנה הסמוכה ולראות מי שם.  היא נכנסה, ותכף יצאה, ונגשת אל זיגמונט, ולחשה לו דבר-מה לתוך אזנו.  זיגמונט קרא בהתרגשות גלויה): האיש שנכנס שמה עם סבא הוא הרינט מרנדובסקי.  משמע, שהדבר נוגע אל הצואה.  (שתיקה במשך מספר רגעים ­- - -.  מתחיל משחק של מחוג (מימיקה) בלי מלים: זיגמונט שולח את ידו בתחילה אל הבקבוק של יי"ש פולני ישן (סטאַרקאַ), העומד על השלחן, כנראה, לשפוך ממנו אל כוסו לשתות.  תיאופילה עוצרת בעדו.  אז הוא קם ממקומו, מהלך אילך ואילך לאורך חדר האוכל.  בפסיעות מאוששות; ולבסוף הוא מתכוון כלפי דלת הקיטנה ואומר, כנראה, להכנס שמה.  אז קם קז'ימירז' ממושבו, וקפץ ללוות אותו ולהכנס גם הוא.  למראה הזה, קמה תיאופילה ממקומה, וממהרת להפסיק להם את הדרך.  היא תופסת בשרוולי בגדיהם, ומוליכה אותם לשוב לשבת על מקומותיהם הראשונים על יד השלחן).

 

תיאופילה: הסעודה עוד לא נגמרה!  (קוראה בקול אל המטבח): מרוס'יה, הוסיפי לשרת ולהגיש!

 

קז'ימירז': כל תאבוני עבר.  בשבילי חסל סדר הסעודה.  מה שהולך ונעשה בחדר הקטן ההוא, הריהו חשוב יותר מכל הסעודות!  בהמשא ומתן המתנהלים בין הסבא והרינט תלויות עתידותינו...  דודה תיאופילה!  מכבדים אנחנו את האיש הזקן לא פחות ממך, ולחנם התרגזת עלינו!  אין לשנות את חוקי הטבע!  סוף סוף זקן האיש, וצריך לשמור עליו – לטובתו הוא.

 

תיאופילה (בלעג שנון): כן!  כל מה שאתם עושים, לטובתנו אתם מתכוונים!  אפילו כשהיו הקתולים הרחמנים מעלים את אבותינו על המוקד, לצלות אותם חיים, אך לפדותם מדינה של גיהנום התכוונו!

 

קז'ימירז': והצדק היה אתם, כי באמת פּרוד זה של דתות הוא מקור כל הצרות!  עקשנות שכזו, להחזיק דוקה בדת אחרת, כדי לעשות מחיצות בעם ובמשפחות!  כולנו משפחה קתולית אחת; וסבא לא נבדל מאתנו כל ימיו בחייו ובמנהגיו.  במה היה יהודי, ובמה היית אַת, דודה, יהודיה?  צריך לשים קץ לפרוד זה ע"י פורמליות של מה בכך, ואז הכל על מקומו יבוא בשלום.  רופא פולני מפורסם, יועץ הממשלה, מקושט בסימני כבוד ואזרח מצוין ופטריוט כסבא, בל ימות מות-יהודי, דראון לכל בשר!

 

זיגמונט: זה נכון, אבל לא על זה אנו דנים הפעם!  הפעם (מסתכל לצד דלת הקיטונה) אנו דנים על הצוָאָה.  אני צריך להיות שם, כדי להגן על עסקי!

 

קז'ימירז' (בקול מבוהל): וגם אני!

 

זיגמונט: זה לאו דוקא, קאזיו!  העסקים הנוגעים אלי, הם מסֻבּכים יותר!  הריני חקלאי, ומתענין יותר בוואולקא.  אני אתקן אותה, ואני אעלנה למדרגה עליונה.  יש שם חובות לחברת ההלוואה על קרקעות, ודברים כאלה הם טעונים סדור.  יש שם גם חוזים שצריך להאריך או לסיים...  לוא גם אותו חוזה עם שמואל'קה.  זבלוצקי צדק...

 

קז'ימירז': אדון בן-דוד!  גם לזולתך יש עסקים!  גם אחרים מתענינים בוואולקא!  גם אחרים – חקלאים!  אין אתה חד בדרא!  ואפילו הבתים בעיר, הם ג"כ ממושכנים פורתא בחברת ההלוואה על בתים.  גם דברים הללו טעונים ברור!  אני צריך להשתתף במועצה זו!  לא אתן לקפח את עסקי אני!  לא ארשה לבטל אותי בטול-היש כעפרא דארעא.  גם לי יש עסקים, ולא נופלים הם מעסקיך אתה!

 

זיגמונט: עסקיך אתה עד היום, הלא היו בעיקרם לאבד הון במשחק הקלפים!  במשך לילה אחד, עלול אתה לאבד את ההון, שסבא רכש במשך ששים שנה!

 

קז'ימירז' (מתגעש ותופס בקבוק אחד מן הבקבוקים העומדים על השלחן, ומתכונן להשליכו על זיגמונט.  זבלוצקי עוצר בעדו.  התרגשות כללית מסביב לשלחן): לכבוד אבי לא אחשה.

 

זבלוצקי: גם אני אינני יודע ב"איזה עולם הנני".  כל חיי תלויים בוואולקא.  זה שנים רבות הנני עובד שם.  אני צריך לדעת ברשותו של מי תכנס וואולקא!  גם אני צריך ללכת לאותה מועצה ולברר כמה דברים!

 

תיאופילה (קמה ממשובה בקצף עצור, מזדקפת מלוא קומתה, מדברת בכח גדול, אך בקול כבוש, כשהיא פונה בתחלה אל זבלוצקי): אדון זבלוצקי, במחילה ממך, אבל הנני ואמרתי לך ב"איזה עולם אתה"!  מקומך יכירך בוואולקא, ולא בסוד משפחה פה!  אתה אומר, שאתה עובד שם שנים רבות.  כמדומני, שאתה מקבל גם משכורתך זה שנים רבות טבין ותקילין, תמידים כהלכתם, ושאתה ומשפחתך ב"ה בריאים ודשנים; שמא אין חפץ לך במשכרתך זו – אין אונס.  איש מאתנו לא יעצור בעדך לקבל משמרת נוחה יותר; ואם אתה מתנה תנאי, לגרש את החוכר היהודי שמואל'קה מהאחוזה, דע, שהתנאי הזה לא ניתן להתקיים!  להתראות, אדון זבלוצקי (זבלוצקי קם ממושבו, עושה קידה קלה, ותיאופילה מחזירה לו את הקידה כשהוא יוצא; אח"כ היא פונה אל זיגמונט וקזימירז'): ואתם, ילדים, שמעו!  אם תוסיפו להשמיע לוא רק עוד מלה אחת מעין הדברים שהתמלטו מפיכם, אני נשבעת בכל הקדוש לי (היא מרימה את ימינה), שאני בעצמי אשתדל אצל פפא, שיעביר אתכם מנחלתו בכל תוקף ועוז, כתוב וחתום, שריר וקיים.  (זיגמונט וקזימירז' מראים סימנים של מחאה והתמרמרות).  לא!  לא תועיל שום מחאה!  אף לא מלה אחת!  מה שדברתם עד הנה, ומזמת ההתנפלות של זה על זה, וההתעללות בכבוד הסבא שלא בפניו, ורמזיו של קזימירז' ע"ד הנחיצות להמיר את הדת – הן עוון ותועבה, שאפשר לכפר עליהם רק ע"י שתיקה גמורה – – מן הרגע הזה והלאה.  השמעתם?  אני גוזרת עליכם!  אני שחנכתיכם, שטיפלה בכם ימים ושנים אחרי מות אבותיכם, אני שגזלתי שנה מעיני בשבילכם, אני המפקחת על ה"ערבוביה" הנוראה הזאת להחזיק יחד, למרות כל הקרעים הנפשיים, ולתת לה כלפי חוץ מעין פנים של כבוד, אני, הנתונה בין הפטיש והסדן, הסובלת כל ימי, אני המטרה לכל חץ של שנאת הקתולים ליהודים, ושל התנגדות היהודים לאלה מהם, שהם חושבים אותם לבוגדים בדתם – גם אני, שנולדתי גם כן בדת, שלפי מסורת אבותי היתה טובה ונכבדה ועתיקה, אבל אין לי שום מגמה ותחבולה כמוכם להטיל אותה על אחרים בשביל גאולתם – אני שאין לי בחיי אלא מטרה אחת: להגן על כבוד בית אבא – אני, שלא הכנסתי את הערבוביה הזאת, שבמבצר-משפחה זו בעלי המבצר מקודם והאויב-השמד – שהתפרץ וחדר לתוכו משמשים בו יחד – אלא הערבוביה הוכנסה על ידיכם אתם, החלק המשומד שבמשפחה, – – אני גוזרת עליכם שתשתקו!  הנה גם הזבלוצקים ירדו עלינו כעיט על הפגרים, כבר באו לחלק נחלה עמנו!  נתמלאה הסאה!  די!  נלאיתי נשוא את העלבון!

 

זיגמונט וקזימירז' (מתקרבים סמוך לתיאופילה, ותופסים את כפות ידיה לנשקה; האחד מימין והשני משמאל.  היא איננה נותנת אותם לנשק, ומוסיפה לדבר ביותר מרץ, בקול לחש, אבל חזק מאד): אינני סובלת את השקרים ואת הנשיקות, שאתם רגילים בהם על כל הדתיות שלכם, שאיננה אמתית, ועם כל הנמוסיות שלכם, שהיא ברובה כוזבה; ועל כן אין אני סומכת על השפעתי, ועל הבטחתכם כרגע, עד שאגיד לכם את הדבר הכי נכבד, שעליו אני סומכת, שהוא יעשה עליכם רושם מכריע.  פפא החליט לעזוב את ביתנו ולעבור לבית יהודי, לבלות שם בסביבה יהודית את שארית שנותיו.  בקושי גדול עצרתי בעדו, ורק בנמוק זה, שהוא קרא לאנשים אחדים ממכיריו לבקרהו ולסדר אי-אלו דברים נחוצים.  אחרי הבקור הזה, חוששני, שפפא יעמוד בדעתו לעזוב את הבית.  אתם יודעים מה זאת אומרת (זיגמונט וקזימירז' מראים סימני בהלה).  והנה אני מודיעה לכם, אם תוסיפו לנסות לעשות מעשי ריגול וכפיה בשאלה דתית, כמו שהחלותם לעשות היום, אז אני בעצמי לא רק לא אעצור את פּפּא מעזוב את הבית הזה, אך להפך, אשתדל שיעזוב את הבית!  השמעתם?  או פפא יעבור לבית יהודי, או אתם תשתקו.  אני מיעצת לכם, שתשתקו!

 

זיגמונט וקזימירז' (מתוך דכדוך הלב והחלטה חזקה): בטחי בנו, דודה!  (עכשיו היא נותנת להם לנשק את כפות ידיה).

 

תיאופילה (מתאוששת ויושבת שוב על מקומה; קוראה בקול כלפי המטבח): ועכשיו מרוסיה, הוסיפי לשרת ולהגיש!

 

(מרוסיה נכנסת, והטס בידה...  הסעודה הולכת ונמשכת.  נשמעה דפיקה בדלת מצד הקבינט.  תיאופילה קמה ממקומה ועוברת אל הקבינט.  ברגע ההוא נראו פני זבלוצקי בפתח הבית, וזיגמונט רומז אליו לבל יכנס, אלא הוא יוצא אליו).

 

 

 

עלילה שלישית

הנ"ל והד"ר רוזנטל.  הקבינט כמו קודם.

 

ד"ר לובלסקי: הדבר עם הרינט סדר.  שקטתי מעט, בת.  (מצלצלים בדלת).

 

תיאופילה: רגע אחד, פּפּא, היה רק שקט, ורוח לך.  אני הולכת לפתוח.

 

ד"ר רוזנטל (זקן, בעל קומה ובעל צורה, נמוך בקומה מלובלסקי, אך יותר רחב-הכתפים.  פנים מפיקים מזג טוב וישר, עינים נוחות, פקחות, מבדחות את הדעת, זקן מגדל, פושט יד רחבה כלפי לובלסקי ומברכהו בהדרת כבוד, אבל באופן יוֹביַלי, בפולנית) דז'יֶן דוֹבּרי, יַק ש'יֶמַש, קוֹלֶגוֹ?[12]

 

ד"ר לובלסקי (מסתכל רגע בהד"ר רוזנטל, כאילו לא ראהו זה מזמן רב, ואח"כ מושיט לו את ידו בצחוק של נחת): טוב, טוב!  טוב שבאת!  רק בקשה אחת: הנח הפעם את ה"דזין דוֹבּרי" ואת ה"יק ש'ימש" שלך, ודבר אלי אידית!  (הפסקה.  ד"ר רוזנטל מסתכל בתמהון בד"ר לובלסקי).  כסבור אתה, שאני מתלוצץ?  לא!  לא התולים עמדי, רחימאי!  (פונה אל תיאופילה) סלחי לי וצאי לרגע!  לכשאגמור את השיחה הקצרה אקרא לך.  עכשיו אני רוצה להתיחד עם הד"ר רוזנטל לבדו, כי דבר לי אליו.

 

תיאופילה: אולי אקדים להגיש לך דבר-מה לטעום?  (בצער ובתלונה) כל היום לא טעמת כלום!

 

ד"ר לובלסקי: אינני יכול, אינני יכול, בת!  (תיאופילה יוצאת בלי רצון; פונה אל הד"ר רוזנטל) ובכן מה אתה מסתכל בי בעינים תמהות כל-כך, מוטל-בן-חצקל?  האם מוזר אני לך, ולא תכירני?

 

ד"ר רוזנטל: (מוסיף להסתכל בו בתמהון, כאילו הלה יצא מדעתו; איננו יכול להשתחרר מן ההרגל לדבר אל הד"ר לובלסקי פולנית) פרושֶה צְ'יֶה, ניֶה זַברַצַ'י גלובי, ניץ צ'י ניה יֶסט[13].

 

ד"ר לובלסקי: שב-נא ודבר אלי אידית, כשני יהודים פשוטים, שמדברים זה-עם-זה, בלי חכמות!  (ד"ר רוזנטל מוסיף להשתאות כנדהם) – שב, איש זקן, אומר אני.  (רוזנטל יושב, ואחריו גם לובלסקי מתכופף ויושב על הכורסה ממולו.  מושיט לו קופסת טבק להריח; הלה צובט קורט בין שתי אצבעותיו ומריח).

 

ד"ר רוזנטל (רוצה לקום מן הכורסה): אלה יה צ'יה פרושה[14]!

 

ד"ר לובלסקי: (מחקה את מבטאו הפולני של הד"ר רוזנטל בלעגי-שפה) פרושה...פרושה...התרף, לבסוף, לפרוֹשות אותי?  דבּר אלי אידית, חביבי!

 

ד"ר רוזנטל (אידית): בנאמנות, אתה מציג לפני איזה מחשק-פורים!  מה אתה סח?  המשטה אתה בי?

 

ד"ר לובלסקי (בהרוחה, כאלו שאף אויר חפשי): ברוך השם, שהצלתי מפיך, סוף סוף, אתא קלילא בלישנא דאמא.  הלא שנינו יהודים פשוטים.  האין זאת?

 

ד"ר רוזנטל: לא אפונה – אבל מי אמר שאין אנחנו יהודים?  מה אתה רוצה?  מה היה לך פתאום?  כמדומני שזה כשלושים וחמש או ארבעים שנה לא סחנו בינינו ולבין עצמנו זולתי פולנית, ופתאום –

 

ד"ר לובלסקי: וזה כחמש עשרה שנה לא סחנו כלל, אף לא בפולנית!  הו, אחא, איך חיש גזו-עברו שנות חיינו!  איך חיש נדדו הלכו כל אנשי דורנו!

 

ד"ר רוזנטל: ובשנים האחרונות עוד הוספנו להפרד יותר איש מאחיו!  איש לדרכו פנה!  אין התחברות בין הבריות בכרך גדול זה...

 

ד"ר לובלסקי: רצונך לומר, שאתה היית יותר ויותר ליהודי, ואני – יותר ויותר לגוי?

 

ד"ר רוזנטל: גם אני אינני מדקדק גדול במצוות, אבל כבוד ישראל נוגע בלבי ואני מחזיק בהרבה ממנהגיו; וגם בני נתקרבו לעמנו יותר ויותר.

 

ד"ר לובלסקי (מרכין את ראשו, כנאחז בסבך מחשבות): אני מרגיש בדבריך עוקץ חד.  רצונך להזכירני, שבנַי אָני נשתמדו, שלא נותר אף אחד, ושנכדי כבר נולדו בגיות, ואולי נתבכרו כל צרכם לשלוח יד ביהודים (ד"ר רוזנטל מוחה ומפסיק את הד"ר לובלסקי).

 

ד"ר רוזנטל: כדבר הזה לא עלה על לבי!  מעודי לא היה חלקי עם המוכיחים...  ילך איש בשם אלהיו.

 

ד"ר לובלסקי: אני מאמין לך, שלא עלה על לבך, אבל יכול היה לעלות על לבך.  כי אמנם כן הוא.  הוי, לא נסתר עמל ויגון ותוחלת נכזבה מנגד עיני.  את חטאי אני יודע,  מרדכי.  אלא לא זו שעת הכושר לזכרונות העבר.  הלא אנשים אחים אנחנו, חברים היינו מילדותנו, ואת שנינו חושבים בני העיר לרופאים חותכי חיים לכל חי (בקורטוב של אירוניה) בכל זאת אקוה, שנחַיֶה יותר במותנו, מאשר המתנוּ בחיינו...

 

ד"ר רוזנטל (בטפה של מרה):  תמה אני עליך!  במשך שנים רבות התהלכת בגדולות, ותהי קרוב למלכות, ומנהגך היה מנהג נכרי גמור, ומה זה פתאום?...

 

ד"ר לובלסקי: כן; אבל אין לך דבר שאין לו שעה...  יש רגע מסולא מאלף ימים ומה שיעשה יום לא תעשינה מאה שנה.  חשובה היא השעה האחרונה, כשאדם נפטר לבית עולמו, אז הכל תלוי בזה, כיצד הוא עוזב את העולם הזה – בטומאה או בטהרה.  הכל הולך אחר החתום.

 

ד"ר רוזנטל: דבריך סתומים לי!

 

ד"ר לובלסקי: כן, אני מבין, שדברי סתומים לך.  אין אתה יודע בצערם של אנוסים כמוני...  אתה חיית חיים יהודיים ממשיים!  – מתחור לי עכשיו,  שחייך היו יפים יותר מחיי אני.  אשריך שזכית לכך!  יש לך פּתּוֹס של יהודי-כהלכה.  סוד אלוה על אהלך, אתה עוסק בדברים, עוסק בצרכי צבור!  – על כן קראתי לך הפעם.  אתה היחיד שנשאר מבני דורי, וסגן קהל היהודים!

 

ד"ר רוזנטל (מוציא השעון מכיסו, מרכיב את המשקפים על חוטמו, מסתכל בהד"ר לובלסקי כאילו פקעה סבלנותו, ורוצה לאחוז בכף ידו השמאלית): כל זה היה מענין מאד, ולגבי דידי חביב גם קצת, אבל חוששני שיש קורטוב פתולוגי[15] בגו. 

 

ד"ר לובלסקי (מוחה): כמדומך, שיצאתי מדעתי?  רצונך למשש את הדופק שלי?  תעתועים!

 

ד"ר רוזנטל (מחזיר את השעון לכיסו): יש לך בכל זאת, כנראה, מיחוש-מה, צער מיוחד, דבר-מה תוסס בך ומרגיזך.  זה ברור!

 

ד"ר לובלסקי: דבר זה יודע אני בלעדיך, חביבי!  אבל רב לנו קונסליום פקוּלטטיס![16] מגחך להיות כאותם "שני האַבגורים".[17]

 

ד"ר רוזנטל: אבל סבורני, שבאמת חולה אתה מעט!  נשימתך קטועה ורותחת.  אי-אלו טפות זעה מזהירות על מצחך.  ידיך מרטטות; וגם סקירותיך האלכסוניות שאתה מצליף כאחוז-קדחת חשודות בעיני.  יש קדחת בלי טמפרטורה גבוהה...  הגוף רפה, העצבים תששו, התיאבון לקוי קצת, הרגלים כושלות, והקיבה, היא תמיד מוכנה לפורעניות.  הסתלק מהליצנות.  צריך להתרפא מעט!

 

ד"ר לובלסקי: טעית, קוֹליגוֹ!  לא הייתי, זה שנים רבות, איתן כמו עתה.  אמנם הנני עיף, כאילו עבדתי עבודת פרך כיום תמים.  אבל זוהי רק עייפות-הנפש.

 

ד"ר רוזנטל: אולי תתנני לבדוק את גופך בהגשת-אזן?

 

ד"ר לובלסקי: יודע אתה כמוני, קוליגו, שכשאדם מגיע לתשעים, אין כדאי לבדקו בהגשת-אזן, או למששו, או לדפקו.  אין מתום בבשרו.  הושענא חבוטה!  קטרינקה[18] נושנה!

 

ד"ר רוזנטל: בכל זאת, לוא תרשני...  (רומז לו להשתטח על הספה).

 

ד"ר לובלסקי: מרדכי, סבובי-דברים הללו למה?  אתה יודע כמוני, שאני הולך למות!

 

ד"ר רוזנטל: אמנם כבר אתה, בלי עין הרע, יהודי בן תשעים.  אבל איזו "בעלנות" נכנסה בך להרהר פתאום הרהורי-מיתה, כשדעתך מיושבת ומראיך כשר צבא?  זקן שכמותך יעסוק בדברים בטלים?  נטפי וַלֵיריַנה אחדים, וזעזועי העצבים ישׁוֹכּוּ.  אל יפול לבך!

 

ד"ר לובלסקי: מה?  פרחח בן-שמונים שכמותך מזהירני לבל יפול לבי?  האין אתה רואה את גלופית נפוליון על חזי, ואת חרבי על ירכי?  האירא מהמות, אשר בהיותי איננו, ובהיותו אינני?  התחשבני למוג לב?

 

ד"ר רוזנטל: וגם אתה אל תאיים עלי בנפוליון שלך!  כיהודי אך את האלהים אני ירא!

 

ד"ר לובלסקי: אם כן יכול אתה להבין שגם איש כמוני יוכל לירוא את האלהים.  זה כל הדבר אשר אני דורש ממך!  (בחגיגיות) הבה לי את ידך, מרדכי, אחא (הוא תוקע את כפו להד"ר רוזנטל).  ככה!  הנני לגלות לך סוד.  בשנים האחרונות הרהרתי בך תכופות, אבל נשמותינו היו רחוקות זו מזו כל כך, עד שלבי היה מהסס להסתכל במרחק זה, שנראה לי כתהום פעורה.  רק בימים האחרונים תקפה עלי הרגשת קרבתנו הרוחנית וקשורנו הפנימי.  אינני יכול לדבר היום ארוכות.  מרגישני, שבמשך שנים רבות מאד, היית אי-שם רחוק, שומם וגלמוד בודד ונעזב, וקר עתה נשאתי הביתה (מוציא בידים רועדות מחיקו כתב-יד) הנה, ראה!

 

ד"ר רוזנטל: מזה בידך?

 

ד"ר לובלסקי: הצוואה שלי!  (מוסר להד"ר רוזנטל את הכתב במאמץ נכר).

 

ד"ר רוזנטל: מה לי ולצואה שלך?  (מקבל מיד הד"ר לובלסקי את כתב-היד בזהירות וכמו שלא ברצון).

 

ד"ר לובלסקי: הכל כתוב כאן, שריר וקיים, חתום ומאושר ע"י הרינט מרנדובסקי: האחוזה שיש לי מחוץ לעיר, עם כל הכבודה והרכוש החי והדומם, הבית הזה שאני יושב בו, שטרי המשכנתות והאפותיקאות, הרהיטים, התמונות, הספרים, התכשיטים המועטים, מעט הכסף המופקד בהבנק – יחולק להנכדים, לבניהם ולבנותיהם, לבתי האלמנה, ולבניה ולבנותיה.  הנני נותן להם הכל...  יקחו את הבזה, וחסל!  – רק מחוץ לזה, סכום מסוים אני מוסר לך, בעד יהודי הגון, שיאמר אחרי קדיש במשך שנה רצופה; בעד הקרקע בבית העלמין; בעד החברה קדישא לשלם ליהודי ת"ח, שיאמר אחרי קדיש שנה שנה ביום היא"צ; סכום לבית הכנסת, סכום לבית המדרש, מקום שם מתפללים באמת, עפ"י הסדר הישן, כמו שהיו מתפללים בלובלין; סכום לילדי תלמוד התורה, סכום לחזנים – לזכרון אבי ז"ל, סכום לחברה הכנסת-כלה – לזכרון אמי ז"ל, וכלי-התחבושת והרפואה לבית-החולים ליהודים, לתשמישם של רופאים עניים.  כל זה אני מוסר לך (מוסר להד"ר רוזנטל כיס גדול עם שטרי-כסף), ואינני רוצה להזכיר זאת בהצואה, שמא ימחו הנכדים, ויסבכו את הדבר במשפטים, וגרמו לזלותא דבי דינא.  עזבוני יספיק להם לחיות ברוחה.  רק את-עצמי אינני יכול להפקיד בידיהם.  אני היהודי האחרון בלובלסקים.  אם לא חייתי כיהודי, על כל פנים, אני רוצה למות כיהודי, אבל...  החבריא מסביב לי!...  הנני רועד מפחד.  (צמרמרת מנדנדת בחזקה את כל גופו).  כל זמן שאני חי, אם יעיז איש לנסות לכוף אותי לשמד, אגן על עצמי בחרבי זו.  אבל מה אעשה, כשאהיה נטול-הכרה?  בי, חברי!  היה שומר לראשי!  זהו הדבר שכתבי בצואתי!  אתה תערבני, שאבוא לקבר ישראל!  אל מי זולתך אפנה?  ממי אבקש עזר?  השומע אתה?

 

ד"ר רוזנטל: אני שומע, אך אינני מבין – משתתף אני בצערך!  מסתכל אני בפניך ורואה, כאב עמוק מקנן בך.  עיניך הן המדברות, אך מי אורב לנפשך?  תקפה אותך איזו אחיזת עינים!  מני מי אתה ירא?

 

ד"ר לובלסקי (מורה על דלת החדר הסמוך – בלחש): עדת כלבים כתרוני...  המשפחה...  שונאי ישראל...  מכונים להביא אלי את הכמרים...  להמיר את דתי בשעת גסיסה, כמקרה אשר קרה לרבים מחברי...  זהו הדבר הקודח בלבי – כשפוד מלבן...  מוכנים להוביל את עצמותי לקבריהם...  לסחבני לבתי המתים שלהם...  גועל נפש!  (שוב צמרמרת תוקפתו).  בשם אהבת נעורינו אני משביעך: עמוד על המשמר!  בידך אפקיד רוחי!

 

ד"ר רוזנטל: הֵרגע, הרגע!

 

ד"ר לובלסקי (פניו מביעים מחשבות חדשות – עם חבלי מות): עוד אחת!  חפש לי את הסדור "קרבן-מנחה" של אמי ז"ל, וקרא עמי אי-אלו מלים בלשון קודש...  השעה דוחקת...  אני מתגעגע זה ששים שנה לאי-אלו מלים בלשון-קודש...  בלי זה לא אמות במנוחה...  שמע ישראל!  – (לוחש בשפל קול.  שיעול מערב בנחרה וגניחה בלתי-פוסקת מתפרצים מגרונו).

 

ד"ר רוזנטל (מתכופף ומרכין את ראשו על הד"ר לובלסקי, מגיש לו איזו תמיסה מרגיעה, שרקח בעצמו, מחכה עד שוך תקיפת השעול.  אח"כ הולך ומחפש בכל פנות הבית את הסידור.  הד"ר לובלסקי, שנח מעט, ושעקב בעיניו את תנועותיו של הד"ר רוזנטל, רומז בידו כלפי הארון.  הד"ר רוזנטל מקריב את הכורסה מתוך הזזה אל הארון, מטפס ועולה בה ביגיעה רבה, מרים את ידו ומחפש וממשמש ומפשפש אילך ואילך על גבי הארון, ולבסוף הוא מוצא, ומוריד משם כרך ישן מכוסה שכבת-אבק של דור שלם, נושא אותו בחבה-של-קדושה, ומניחו על טבלת השלחן שלפני הד"ר לובלסקי).

 

ד"ר לובלסקי: ...ואת הטלית של אבי ז"ל!  (רומז בידו אל הכוננית מאחורי הספרים הנצבים שם.  הד"ר רוזנטל הולך ומחפש, ומוצא שם טלית מקופלת, מעוכה, בלה ומטולאה.  מביא ומניח אותה לצד הסדור).

 

ד"ר רוזנטל: הרוצה אתה להתעטף בטלית זו?  הבה, אעזור לך!  (גולל את הטלית בכוון כלפי הד"ר לובלסקי).

 

ד"ר לובלסקי (בקול רפה): לא!  אינני ראוי לכך!  זוהי טליתו של אבי ז"ל שנתן לי במתנה, לה"קדיש" שלו!  התעטף בו אתה!  אתה ראוי לכך!  (הד"ר רוזנטל מתכרבל בטלית, ופותח את הסדור שלפניו.  הד"ר לובלסקי מכסה את ראשו במגבעתו, ויושב כתלמיד לפני רבו).

 

מצלצלים בדלת מחוץ.  ד"ר רוזנטל פותח את הדלת.  נכנס נער פולני לבוש מדי תלמיד הסמנריה הקתולית, ובידו חבילה קטנה, אשר בה כרוך ספר קטן.  ד"ר רוזנטל שואל את הנער: בעד מי חבילה זו?  והנער משיב: בעד האדון הד"ר לובלסקי, ויוצא.  הד"ר רוזנטל נושא את החבילה בידיו אל הד"ר לובלסקי.  פותח את החבילה, מוציא ממנה את הספר, ומניחו על השולחן על יד הסדור "קרבן-מנחה".  על גב כריכת הספר מזהיר סמל הדת הקתולית.  הד"ר רוזנטל פותח את הספר, וקורא על השער: "קטחיזם קתולי בעד ילדים".

 

ד"ר לובלסקי: קטחיזם זה "בעד ילדים" נועד בשביל יהודי בן תשעים – בשבילי אני!  ההתקפה של שמד ממשמשת ובאה...  תכסיס של רֵיקוֹנֵיסֵנס[19] ראשון.  זה מנהגם הידוע לי מכבר אני ירא מפני הדַנַאִים גם כשהם נותנים מתנות.  (שניהם מביטים איש אל רעהו בעינים תוהות).

 

ד"ר רוזנטל: האם נחה דעתך עכשיו?  המנחה השלוחה איננה מחייבת אותך לכלום!

 

ד"ר לובלסקי: עוד לי למצוא דבר אחד הנחוץ לי!

 

ד"ר רוזנטל: אמור לי איפה הוא – ואחפש.

 

ד"ר לובלסקי: לא!  את זה לא תמצא.  הוא צפון בחדר קטן.  אעבור שמה (ד"ר רוזנטל מוחה, ועומד על דעתו ללכת שמה בעצמו) לא!  זה אי אפשר.  אני אלך!  הכי עובר-בטל אנכי?  (הוא קם ויוצא בהחבא, בפתחו את הדלת בלאט, וכעבור רגעים אחדים הוא שב משם ושק מלא וקטן בידו.  הוא מניח את השק המלא – לצד הסדור).  השק הזה, מרדכי, מכיל מעט אדמה מארץ ישראל, שקבלתי מאבי ז"ל, ששלח לו דודו משם.  הנח את האדמה הזאת למראשותי בקבר!

 

ד"ר רוזנטל: בטח בי!  (תוקע לו את כפו).

 

 

עלילה רביעית

הנ"ל.  תיאופילה.  סמינריסטן...  זיגמונט...  קזימירז'...  הכומר אנטוני...  החברה קדישא...  לשכת הרופא כבתמונות הקודמות, אך מאפלה יותר על-ידי הוילונות שבחלונות שהורדו.

 

ד"ר רוזנטל  (מעוטף בטלית על ראשו וכפוך על הסדור "קרבן-מנחה"): איזה מין "תיאטרון" רצונך לסדר?  הלא פניך טובים, ויש בהם גם צבע, ואין כל מחלתך אלא רטט-עצבים של ארעי, ובטח יעבור כרגע!

 

ד"ר לובלסקי: בטח יעבור, יעבור...  אבל בבקשה, הסתלק עתה מרעיוני רופא, וחדל מהציג דיגנוזות!  כהן-לי כרבי.  הקרא!  כי על כן באת בצל קורתי.

 

ד"ר רוזנטל: טוב, אם אתה דורש דוקה – אקריא.  דבר זה לא יזיק.  מכיר אני אנשים, שהאריכו ימים אחרי הוידוי.  (מדפדף ומחפש את הוידוי, ואינו מוצא.  לבסוף, מתחיל להקריא בהברה אשכנזית ובהטעמה יהודית-פולנית בנגון "איכה", כשהד"ר לובלסקי מגמגם אחריו בשגיאות גסות): למנצח מזמור שיר לדויד (בתחלה בקול נוח ועגום, ואח"כ, תוך כדי קריאה, שני הקולות מביעים סלודי-נפש וחרדת קדש).

 

ד"ר לובלסקי (מפסיק): ככה!  ככה!  זה מחיה!  עכשיו הנני בביתי!  ...ל-מ-נ-צ-ח  מ-ז-מ-ו-ר, ל-מ-נ-צ-ח  מ-ז-מ-ו-ר.  מרדכי – מרדכי – תקנה "קרקע" בבית העלמין (מתהדק ומתרפק אל טליתו של ד"ר רוזנטל) – תזמין שש קופות של "צדקה תציל ממות" כמו בלובל...

 

גונח מלבו – ראשו צונח על חזהו – עיניו קמות בחוריהן, נסתלקו האישונים ובא הלובן בשתי גולות של זכוכית קפואות-נוראות – נשמתו יוצאת בדברו.

 

ד"ר רוזנטל (מתכופף על המת, תומך את ראשו, מעצם את עיניו ונושק על מצחו – כששפתיו לוחשות "ויהי נועם"; ואח"כ הוא קופץ אל דלת החדר הסמוך, מכיש בה שני מכושים בחזקה – כמנהג השמשים בעיירות של יהודים לפנים, כשהיה מת בעיר).

 

תיאופילה (נכנסת בבהלה.  נבעתת ברגע הראשון למראה הד"ר רוזנטל, המעוטף ראשו ורובו בהטלית הבלה, ואח"כ צונחת מתוך צער עמוק על שרפרף נמוך, למראה אביה המת.  גועה בבכיה).

 

ד"ר רוזנטל: התחזקי, גברת!  הבליגי על הכאב!  הד"ר מת כצדיק – מיתת נשיקה...

 

תיאופילה (קמה בהתאמצות מן הספה.  נגררת אל דלת החדר הסמוך, ודופקת בה בכח גדול, להבהיל את בני הבית).

 

זיגמונט וקזימירז', שני הנכדים (כמו זנקו ממחבואם, נראים כאילו באו מן המשתה, מבוסמים ומתנדנדים קצת על רגליהם, אך מתפלצים כנשוכי-נחש למראה היהודי המעוטף בטלית; וכשרואים את גוף הסבא המת, הם כורעים לפניו על ברכיהם, ועושים את סימן הצלב על פניהם.  אחריהם באים מספר משרתים ומשרתות וביניהם האיקונום מצ'יי זבלוצקי, כולם מצטלבים, מתרוצצים, מקיפים את המת, ובאופן זה הם מפסיקים בינו ובין הד"ר רוזנטל.  שני הנכדים מראים בתנועותיהם, כאילו רצו להעביר את המת אל חדר אחר).

 

ד"ר רוזנטל (מסיר את עטרת הטלית מעל ראשו, מזדקף מלוא קומתו, פורשת את ארבות ידיו באגרופים קמוצים, מבקיע לו דרך בתוך קהל הנאספים, וקורא בקול מצוה): סליחה!  אני השומר!  אל תגע יד בהמת, עד שתבוא החברה קדישא!  (מנפנף את כתב הצואה המרשרש בידו, כגבור מרים את נס הנצחון).

 

זיגמונט: (קופץ אל הטלפון, מצלצל בחזקה וקורא בקול גדול) 87-10?  – דירתו של הכומר אנטוני?  – טוב!  בי אדוני, הכומר דוֹבְּרוֹדְזֵ'י[20], מהר לבוא!  – סבא מת!

 

ד"ר רוזנטל: אל תטריח את הדוֹבּרוֹדז'י לחנם!  אחרת את המועד!  לי הבה את האפרכסת!  (קורע את האפרכסת מידו של זיגמונט, מצלצל וצועק): 30-26?  – משרד עדת היהודים?  – כן?  – טוב!  – שלחו הנה תכף ומיד את החברא קדישא!  – היבואו תכף?  – טוב!

 

הכומר אנטוני, לבוש בגדי-השרד, ועמו פרחי-כהונה, נכנסים, כעבור רגעים אחדים, אל הלשכה בטכס פולחני-חגיגי.  (פרחי-הכהונה מנענעים את ענבלי פעמוניהם הקטנים שבידיהם.  בין פרחי-הכהונה נכר הסמינריסטן הצעיר שהביא את הקטיחזם).

 

ד"ר רוזנטל: אדוני הכהן!  לי המת הזה!  אני אפקח על קבורתו!  הנה הצוואה!  מצוה לקיים את דברי המת!  (אל פרחי-הכהונה) אל תצלצלו בפעמוניכם!  (אל אותו הנער ביניהם, שהביא את הקטחיזם) הספר מושב לך!  השיבהו אל מי ששלח אותו הנה (מורה על הספר המונח על פנת השולחן).  הנער מהסס.  (הד"ר רוזנטל מגיש את הספר בנמוס-כבוד, ומוסר אותו ליד הכומר).

 

הכומר אנטוני (נסוג אחור צעדים אחדים): לא זה המקום להתעורר ולהתרגז.  לכבוד המת דומיה תהלה.  (במתיקות) כבוד-אב הוא מצוה גדולה...  הגואל הזהיר על זה...  הדת הרומית-קתולית מביעה אהבה...  אהבה...  אהבה...  רחמים...  מיזֶררה...  (מוסיף לרטון מלים לטיניות).

 

קזימירז' (בהתעוררות): דוֹבּרוֹדז'י!  היהודי הזה הלבוש "כתונת-מת"[21] הוא רמאי.  מעודו לא חי סבי חיים יהודיים!  כולנו אנחנו משפחה קתולית מדורי דורות!  אין אנו מכירים את היהודי הזה, שבא עתה פתאום, ושטר-צואה חדש בידו.  דבר מסבך זה צריך להתברר, דוברודז'י!  זהו ענין של נכסים ועזבון; מקומו בבית המשפט, וראשית-כל, במועצת המשפחה (בהחלטה) נבכר הלויה אי-דתית גמורה מיהודית.  גם לי גם לך לא יהיה!  (קופא תוך כדי התגעשות – בערמומית) אם לא הלויה קתולית, גם יהודית לא תהי.  תהי אי-דתית.

 

ד"ר רוזנטל: הכל נתון לכם, משפחה נכבדה!  כלום אני מהפך עמכם בחררה?  דבר לא בקשתי בשבילי.  אין לי עסק עם בית משפט, או מועצת משפחה – רק הנפש לי היא!  הנה הצואה!  הרינט מרנדובסקי אשר אותה!  המנוח רצה דוקה הלויה דתית, ודוקה יהודית.  בטובך לקרוא את הצואה, ואז תראה, מי הוא הרמאי, אני או האדון הזה?  (מראה על קזימירז').  ועוד דבר אחד!  המנוח מסר לי כיס מכיל כמה סכומים לצרכי הדת, בשביל אמירת קדיש וכדומה (מוציא את הכיס מצלחתו) אם רצונכם בכך – הרי לכם הכיס הזה!

 

הכומר אנטוני (אחרי ראותו את חתימת הרינט): הצדק עם היהודי הזה!  אי אפשר להמיר דתו של מת.  לא היה סיפק בידו של הד"ר לובלסקי לעשות תשובה.  קבר קתולי לא נתן לו!  – – קחוהו יהודים!  (בכעס) – עם הלויה אי-דתית אין לי עסק.  או קתולית או יהודית!  מכיון שקתולית אי-אפשרית, תהי יהודית!  הצעתו של האדון קזימירז' היא חסרת טעם!  וגם הכיס של כסף לצרכים דתיים צריך שיוחזר לבעליו (מחזיר להד"ר רוזנטל את הכיס).

 

תיאופילה (רוטנת לעצמה מתוך יבבות): פפא, פפא.  עוד הבוקר היה בריא ועליז.  הפציר בי להצמיד את חרבו לירכו, ולשים על חזהו את הגלופית של נפוליון שאהב כל-כך.  בזמן האחרון היה נרגז, ומדבר מתוך שנתו מלים יהודיות.  דרש ממני לקרוא לד"ר רוזנטל לחוד, ולהרינט לחוד...  אמר וחזר ואמר, שלא יתן להמיר את דתו...  שהוא רוצה לבוא לקבר ישראל...  האדון כומר כוון אל האמת.  פפא לא רצה להעלים את יהדותו – לא רצה בהלויה אי-דתית.  הוא היה בעומק לבו דתי!...

 

זיגמונט (בחציפות קרה): התובילו את גלופית נפוליון לשער-האשפות של בית העלמין היהודי?  זאת היא שערוריה!

 

ד"ר רוזנטל: חרוף וגדוף זה, איש צעיר, היא שערוריה!  בחללך את כבוד בית-העלמין היהודי, על כבוד אביך הזקן אתה שופך בוז, כי הלא הוא רצה להקבר אחרי מותו אך בבית-העלמין הזה!  אותות-הכבוד ינשאו על מרבדים לפני המטה, ואת החרב קחו לכם נכדים!  לכם היא שיכת!  כה אמר הסבא שלכם להגן על נפשו, לו נסיתם לאנוס אותו לתמורת הדת, בעודו בחיים.  תהי לכם למזכרת!

 

קזימירז' (מעקם פניו, מכווץ את שפתיו מכעס, אח"כ מתגעש וקורא בקול): בדותא!  עורבא פרח!  היינו עם סבא ביחסים הכי טובים.  כיצד יהודי זר זה מסתולל בנו להכניס פרוד במשפחה?

 

ד"ר רוזנטל: שאל את דודתך, הגברת תיאופילה!  הלא גם היא מן המשפחה?  כמדומני שהיא הזקנה והטובה שבמשפחה!

 

תיאופילה (מתוך התיפחות): פפא היה נוח לכעוס, כשנדמה לו שמישהו זומם להעבירו על דתו – בחייו או במותו.  אבל הוא אהב את כולנו.

 

ד"ר רוזנטל: לא אמרתי, שהוא לא אהב את כולכם.  בודאי אהב אתכם, משפחה נכבדה, יותר מאשר אתם אהבתם אותו.  אבל הוא אהב את דתו שלו!  – ועתה נשארה עוד ירושה קטנה...

 

זיגמונט וקזימירז' (בבת אחת): ואיזוהי?  איפה?  מה?  (פושטים את ידיהם מתוך סקרנות ותאבדעות).

 

ד"ר רוזנטל: כבר כלתה נפשכם לשלל חדש – לא די לכם?  הנה הירושה האחרונה!  (מראה בידו על הטלית והסדור) טלית זו היא של אביכם זקנכם, שהיה חזן בלובלין!  – – סדור זה הוא של אביכם בעצמו, מימי נעוריו, כשהיה עוד משכים ומעריב להתפלל  – – "כולנו אנחנו משפחה קתולית מדורי דורות" (זיגמונט וקזימירז' מניפים את אגרופיהם ורוקעים ברגליהם – ד"ר רוזנטל מרים את קולו עוד יותר).  אני החלטתי להעטיף את המת בטליתו של אביו, אך כי התחטא אלי בענותנותו, שאיננו ראוי לכך, אומר אני, שסופו מוכיח, שהוא כן ראוי לכך...  (מעטיף את המת בטלית ושוטחו על הספה פרקדן, כשבני המשפחה ועבדיהם שותקים בחימה עצורה, רק קול יללת תיאופילה מפריע את הדומיה).

 

ד"ר רוזנטל: ולבסוף עוד דבר אחד מהירושה, הנה השק!  (מראה על השק עם עפר ארץ ישראל).

 

זיגמונט וקזימירז': מה זאת?

 

ד"ר רוזנטל: עפר מארץ ישראל!

 

זיגמונט וקזימירז': אין צורך!  קחוהו!

 

החברה קדישא נכנסת.  והשמשים מצלצלים בקופות "צדקה תציל ממות".  הכומר עוזב את הבית באכזבה וזעם עצור, לקול צלצלי הפעמונים הקטנים של פרחי-הכהונה.  קול צלצלי הקופות מחריש את קול צלצלי הפעמונים.

 

ד"ר רוזנטל (מדליק למראשותי גוף המת נר-נשמה שהביאו השמשים וקורא): ברוך דיין אמת!  (בפנותו אל החברה קדישא) שאו את היהודי הזה, ר' יהודה ליב בר' איצק, אל הטהרה כדת (מוסר לידי הגבאים את הילקוט עם אדמת ארץ ישראל, ורומז להם שיניחוה למראשותי המת)!  בההלויה ישאו השמשים שש קופות "צדקה תציל ממות", כמנהג לובלין מקדמת דנא!  נערי תלמוד-התורה ישאו את סמני-הכבוד בנמוס ובדרך ארץ!  את הגלופית של נפוליון אשר אני בעצמי על מפה מבית-הכנסת שלנו.  אילו יכולתי, כי עתה הוספתי עוד אות-כבוד חדש להגבור מסיררא-ליאונה, בעד נצחונו הכי גדול במלחמתו האחרונה הזאת.  את הסדור אקח עמי (נוטל את הסדור בידו).  גם אני אצטרך לו בקרוב...  (בלחש) אני מבקש ממך מחילה, אחי יהודה ליב!  אך עתה הבינותי אותך!  צדקת ממני!  (החברה קדישא מטפלת במת, כשזיגמונט וקזימירז' מתכוננים לנסוע עם מאצ'יי זאבלוצקי אל האחוזה מחוץ לעיר).

 

מסך

 

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הופיע בראשונה בתבנית ספור קטן ב"ספר השנה", ורשה, תרס"א, ותורגם לכמה שפות.  בשנת תרצ"ב תורגם לאידיש ועוּבּד והוצג על הבמה ע"י ה' מרק שווייד בניו-יורק.  עתה עובד מחדש ע"י המחבר בעברית בשביל הצגה של "הבימה".



[1] רופא, רפא את עצמך!  ("אסיא אסא חגירתך").

[2] מידליה.

[3] ראשי המטות של החיילות.

[4] עבודת הרופאים.

[5] פרש, אציל.

[6] גבורה בצבא.

[7] שגעון דתי.

[8] נוטריון.

[9] יהודים.

[10] דודה, דודה.

[11] זהו חזק יותר ממני.

[12] בוקר טוב, מה שלומך חבר?

[13] בבקשה, אל תבלבל את המוח, אין אתה חולה כלל.

[14] אולם, אני מבקשך.

[15] מצב תחלואי.

[16] מועצת רופאים.

[17] במשל הרומי – שני מנחשים שנפגשים יחד ויודעים שאינם יודעים כלום.

[18] תיבת-חלילים.

[19] ריגול קודם להתקפה במלחמה.

[20] תואר פולני שפירושו: המיטיב.

[21] כנוי לטלית בפולנית.