_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הַלּוֹרְד נְתַנְאֵל רוֹטְשִׁילְד הָרִאשׁוֹן

נחום סוקולוב

לתוכן הענינים

 

 

א

ראיתיו זה כארבעים שנה, כשהיה ללורד: אז היתה קומתו למעלה מבינונית, פניו היו צחים, לחייו אדמדמות מעט, שערות ראשו וזקנו היו צהובות כעין הזהב, ומתחת מצחו הגבוה והעגול נשקפו עיני תכלת מלאות זיו ומפיקות חן, והמעמיק להתבונן בהן ראה, כי לא נבער האיש הזה מדעת, וכי לבו יצפון מדע ושכל טוב.  קו האור שהיה בוקע ויוצא לפעמים מבבות העינים האלה, נתן עדותו, כי יש מסלות בלבב בעליהן גם לרגש החיים בתענוגיהם, וכי יכול הוא להתהלך גם על שדה ה"טורף", מקום מרוץ הסוסים, גם על הרצפה החלקלקת של היכלי המלכים.  כלו היה אומר כבוד ואצילות נעימה, לא בת-יוֹמה, כי אם בת דורות, שכבר הספיקה לקבוע את צורתה.  האיצטלא-של-לורדים אשר עטה – היתה כמַדוֹ, וכשנכנס בן-חלפנים זה לישיבה של מעלה ההיא, ששם יושבים צאצאי הסיסילים, הבורלייגים והגלוסטרים, נכנס לא כאדם מן השוק, אך כחד מן חבריא, נכנס בלי שנוי השם, שמו רוטשילד (קרי ראָסשיילד – באנגלית) לא זז ממקומו; בתור רוטשילד ובתור יהודי נכנס אל הבית ההוא, ויהי שם היהודי הראשון הממונה לשבת בבית האצילים כל ימי חייו, והכנס הכניסתהו שמה המפלגה שעמדה לימין היהודים גם בכניסתם לפרלמנט: המפלגה הליברלית.  זוכר אני את החגיגה, שהוחגה אז בביה"ס החפשי ("פרי סקוהל") ליהודים בלונדון, בעת חלוקת התשורות לתלמידים, כשנאספו כל פני העדה, בני משפחות מוקאטו ומונטאגיו, פראנקלין וסיימאן, האפ-פינהיימים והרוזנפלדים, הסאמיואלים והסאלאמו-נים, הפיליפסים והדז'יהקובסים, עם הרבנים האדלירים והזינגירים והקאנטירים והמארקסים בראשם והש"ץ הזקן, יהודי וורשאי, מר האסט, היה משרת בקודש, והיתה אז בישיבה ההיא גברת יהודיה מניויורק, אימא לאצארוס, אחת החלוצות של הרעיון הלאומי הציוני, שהיתה כנור לשירי ציון בשפת אנגליה (ונקטפה באבה), ומר מ.  אהנדז'על היה אז ראש המורים, והגישו אז להלורד החדש מנחה את תמונת אמו הבארונית המנוחה הגברת ליאונל-די-רוטשילד להתלות על הקיר על יד תמונת אביו המנוח ליאוניל די רוטשילד, וכמעט זוכר אני את תוכן הדרשות האנגליות הארוכות כארך הגלות, אשר במקרה ההוא הבלתי-מצוי, והיוצא מן הכלל, היו בהן איזה רעיונות טובים, כי השמיע אז הלורד היהודי הראשון את ה"אני מאמין" שלו, ויאמר, שאנחנו, כלומר: ביה"ס החפשי, "מחברים ומזווגים למוד דתי ועברי שלם עם חנוך אנגלי טוב", והרב אדלר, בברכו את הלורד רוטשילד, אמר:"צלצול השם החדש הזה יעשה בקרבכם בתחלה רושם זה", ויספר, כי כשקבל ר' אנשיל רוטשילד בפפד"מ בשנת 1816 את תואר-המעלה "בארון" מאת קיסר אוסטריה, בא אליו אחד ממקורביו, ויאמר לו: קשה לי לשנות את מנהגי, ולהחל לקרוא לך:"הערר בארון".  הרשני נא להמשיך מנהגי מכבר, ולהוסיף לקרוא לך "ר' אנשיל"...  וכנראה הוסיף הרב לאמר, קשה היתה גם להלורד החדש פרידתו מן השם, ולא רצה להמירו בשם חדש, וזה אות, שהוא בן נאמן לעמו, ושהוא מתיחש על ההורים הגדולים "שלא שנו את שמם", ואם איש כזה הורם למדרגת לורד עדות היא לאנגליה, שהיא מקיימת את שויון הזכויות של היהודים באין נגרע דבר, וככה, ספר הרב, אמר הוא גם לנסיכה קריסטיאן, בת המלכה, ויבטיחנה שהיהודים יוקירו את ההתמנות הזאת, שהיא לא רק לכבוד רוטשילד ולכבוד בית אביו, אך גם לכבוד כל היהודים, אשר האיש הזה הוא להם אח נאמן ואחי-עזר, ועל כן כדאי והגון הוא שיוסיפו על שלש מלים שיש לו במטה-אצילותו: אינדוסטריא, אינטעגריטאס, קונקורדיא (חריצות, יושר, אחדות) עוד גם את המלה "בענעוואָלענטיאַ (צדקה), כי מי יתנה את מעשי החסד שהמוכתר-בנמוסים הזה עושה, ועוד זה מקרוב שב הוא, הרב, מארץ ישראל, ויבקר שם את בית החולים של מאיר די רוטשילד ואת ביה"ח של איבלינה די רוטשילד ואת ביה"ס של הבארון ליאוניל די רוטשילד – בקצור, העיר הקדושה היא מלאה חסדי רוטשילד כרמון.

 

     וכל הדברים האלה בסכומם: שרוטשילד לא שנה את שמו, שהוא אומר "לזווג את הלמוד הדתי והעברי השלם וכו', וסמיכות הפרשיות של רוטשילד וא"י, וביחוד אותה השיחה הנאה ע"ד ר' אנשיל, עשׂוּ, – מודה אני!  – אז, רושם בקרבי, כאלו קם פה לעינינו מעין ר' שמואל הנגיד, או מעין זיס פאן אפפנעהיים בתמונה חדשה; ואת הרושם הזה העמיקו בי עוד כמה דברים שנשמעו בישיבה ההיא: מר שמואל מונטאגיו (איש לא פלל אז, כי גם הוא יהיה ללורד באחרית ימיו) הזכיר את הרדיפות ברוסיה וברומיניה, כמו זכר לחורבן, ויאמר, כי אין רשות לשכוח בשעת חדוה זו את האחים הנרדפים, והלורד החדש לא עבר בשתיקה על "נקודה בולטת" זו, ויאמר, שתקותו תעודדהו, כי גם בארצות ההן יהיה הדבר הזה מעין מוסר השכל, למען ידעו דרך משפט.  אמנם תקוה זו נראתה לנו אפילו אז כתקוה דמיונית, אבל – אין משיבין על הדרוש, נאה היה, שהיהודים הזכאים ההם לא התגדרו בזכיותיהם היתרות, ויתנו לכל ההתמנות הזאת תכונה של פרסום נוטה כלפי שוויון הזכויות בכל הארצות ויעשוהו ל"גירא בעיניה דשיטנא".  זוכרני עוד, שלתוך ההרמוניה של ברכות התערב קול שלא נתן תֶּבֶל בנעימיה: השריף פודעל פיליפס (שהיה אחר-כך ללורד מאיור) כון אז את השעה להשמיע דרשה פטריוטית, שהרוטשילדים עושים גדולות לא רק בעד היהודים, אך גם בעד אנגליה, ועל כן "אנו מתימרים בכבודו בתור אזרחים אנגלים", כאלו צריך היה שם, ב"תלמוד-תורה", להצטדק ולהכריע לכף זכות.  הנגוד הלאומי עוד לא נודע אז, אבל הרושם התחקה בלב כל שומע, שהדברן הזה הוא מן הנוטים להתבוללות (מה שהוברר אח"כ), ולעומתו רושם טוב יותר עשו דבריו של איזה רוורנד נוצרי (שאינני זוכר את שמו), שאמר, שהוא שמח שמחה גדולה בכניסת אביו של הלורד לפרלמנט, ועתה מברך הוא את האלהים שהחיהוּ והגיעהו לזמן הזה, לראות בהכנס יהודי לבית האצילים.  ברוך משנה העתים – הוסיף הנוצרי הזקן ההוא לאמור – עוד לפני איזו דורות, אלו בא כהן נוצרי להשתתף בחגיגה יהודית ביום א' בשבת, אזי הטילוהו בשמתא ונדוי בכניסה של ס"ט פאול, או השלך השליכוהו אל התּמזה, וכיום הזה הוא, הכהן, בא ומשתתף בשמחתם של ישראל באין מכלים דבר.

     זוכר ומזכיר אני את הדברים ההם, לא בגלל אשר ראוי לזכור דרשות וחגיגות, כי אם יען אשר בעת ההיא נחשב הדבר הזה כחתימת שוויון הזכויות, וכמוגמר, שבא אחרי הסעודה.  הפוליטיקאים של התקופה ההיא היו דורשים את המאורע הזה כמין חומר: הימים היו אז ימי פרעות ובלהות ליהודים באירופה המזרחית; מלכויות מלכויות היו טרודות – לא בהרחבת זכויות היהודים, כי אם בהמעטתן, ועיני היהודים היו נשואות אל המלכויות החפשיות, בבקשה ובתקוה, להתערב לטובתם.  זאת לא יכלו עשה, מפני שאין מלכות רשאית להתערב בדברים-בגו של חברתה, אבל הדבר אשר יכלו לעשות הוא אך לתת שיעור הסתכלותי לאותן הממשלות, כיצד הן, מלכויות החופש, מתנהגות עם היהודים.  – והדבר לא היה משולל גם איזה חדוד היסטורי.  בנו של אותו איש, אשר ע"ד כניסתו לפרלמנט היתה מלחמה ממושכת (לרגל נוסח השבועה), נכנס עתה לבית האצילים!  באנגליה – ההתפתחות היתה מתונה ומוּדרגת מאד, אבל היתה בטוחה.  קודם שהכניסו את היהודים לפרלמנט, צריכה היתה ההכנסה הזאת להלחם עם המסורת הקודמת שהתנגדה לה; עתה נעשתה ההכנסה בעצמה למסורת.  – בקובץ כתבי-יד נכבדים, שראיתי בעזבון המנוח מר אשר מאירס, יש מכתב פרטי כתוב בידי הבארון רוטשילד בש' 1858 אל מר סאלומון, שהיה גם הוא מהנבחרים הראשונים, ובו נאמר: הנני מבשר לך, שהאומה היהודית (the jewish nation"") נצחה את מתנגדיה.  לא ידע התמים ההוא, שבניו ובני חבריו עתידים להיות כופרים באומה זו ולפרסם עד"ז מודעה רבתא.

     ובכן – לורד יהודי!  הדבר בעצמו הוא דבר של מה בכך.  להם, לפי המסורת שבידם ושלשלת היוחסין שבאומותיהם, נשאר עוד "חמץ נוקשה" זה של ימי הבינים.  אילנו של זה עולה עד המלך דז'ון, ושל זה עד המלכה אנני;היו חיילים, כובשים, לסטים מזוינים, קצינים ורוזנים, "הצטיינו" בגבורות, עזרו לבנין המלכות, עשו את אנגליה.  זהו המשך האבירים והפרשים, הפריצים והשררות, ההגמונות והדוכסים, העומד כולו על יחוסם ועל משטרם, על הוללותם ועל שעשועיהם, מהדורות שהאצילות היתה עֶצֶם הקבּוֹרת שלהם.  כך הוא הדבר בטבעו ובצביונו, משורש מצבתו; אין כאן מטוה קורי עכביש, אלא לבנה על גבי לבנה, ונדבך על גבי נדבך, בנין הדורות עם הבליהם ושגיאותיהם; אבל מגוחך הוא הדבר, כשיהודי נעשה "פרש", והוא ואבותיו לא היו מתחרים בסוסים, ואין לו בשורש נשמתו אותו הגיד המיוחד של גשמיות עליזה, ו"שיר המעלות" של דיפלום, שהוא מקבל, איננו יכול להאצילו למפרע.  ולמה צריך בן אברהם יצחק ויעקב להוסיף עוד יחוס על יחוסו ועטרה שאיננה הולמתו על הכתרים שהוא יכול לזכות להם?  מה ישמשו להם הסמים והרקוחים והתמרוקים והחתולים האלה?  ולמה יאמרו הגוים, שהיהודים נדחקים לתוך תחומם, וחודרים כאורחים לא-קרואים אל המצח שהם החזיקו בו?

 

אך ישנם בין האצילים היהודים גם כן מדרגות מדרגות, כשקבל השולחני כהן מאת ממשלת בלגיה את התואר "גראף" עם הכנוי ד'אנווער, שאלו האנטישמיים: מה ענין לאנוור (אנטוורפן) כאן?  הנלחמו אבותיו על יד אנוור?  או לכד איש מהם את אנוור?  או אולי יסדו את אנוור?  לא!  שייכותם אל אנוור היא רק זאת, שהם עסקו במסחר בבירזא שבאנוור.  אי אפשר שהדבר הזה לא יגרה את הסטירה.  ממין זה הם רוב הפריי-העררים האוסטריים והבארונים האונגארים...  הרוטשילדים כבר הוכשרו; לולביה של אריסטוקרטיה זו כבר הם כדרך גדולם.  זה דור רביעי וחמישי הם מאורגים ומרוקמים גם בעסקי מסחרם, גם בהליכותיהם ומנהגי ביתם, עם מלכי אירופה ואציליה.  זקניהם של אלו כבר היו משחקים בקלפים ומתחרים בסוסים עם זקניהם של הבורבונים הנוכחים והוולינגטונים הנוכחים.  אביו של נתנאל, ליאוניל, כבר היה מפונק מנוער, והלורד רוססיל, אחד מגדולי מיוחסי אנגליה, היה מרעהו אשר רעה לו כל ימי חייו.  ארמון רוטשילד כבר היה לפני שבעים שנה בית-ועד למנהיגי הממלכה; כל האמנים המפוארים, כל הסופרים אנשי השם היו מבּאי הבית הזה.  היו הרוטשילדים זה מאה שנה מעוז ומגן לחכמים, לציירים, לחוצבי פסל, למנגנים; היו ביניהם בעצמם אנשים שהתעסקו במקצועות שונים, היו גם נשים עדינות חכמות-לב שהיו מאַספות מסביב להן חכמים ואמנים, מנהיגי מדינה ונואמים.  כאשר סרב בית האצילים לתת רשותו לשנוי נוסח השבועה, היו רבים מיושבי הבית הזה ממכירי ליאוניל ומאוהביו, אך הם הגינו על המסורת.  אחד מהם, הלורד קרוי, אמר אז אל ליאוניל: הלא יהודי אתה, וחובתך להשתתף בצרת בני עמך, על כן טוב, כי מבשרך תחזה זאת, וסבלת בעצמך איזו הגבלה, כי הרוצה להציל טובע, עליו לקפוץ לתוך הים.  דע, שיש הגבלות והלחם, כמו שאחיך נלחמים , ואז תיטיב גם להם.

     ליאוניל היה איש טוב ופשוט, בעל מדות ובעל מוסר, תמים וענו בעיניו, ולא חתר לבוא אל הפרלמנט למען קחת שם חלק בעבודת המדינה, כי אם למען הרוס את החיץ המבדיל בין היהודים והנוצרים בשוויון הזכויות.  בהנהגות ומעשים היה שומר עוד כמה מן החוקים, ומצב היהודים היה נוגע אל לבו מאד, אף כי חסר היה את הסגולה המיוחדת לנהל את העדה, ויהי נמלך לעתים קרובות במכיריו וקרוביו מונטיפיורי ומוקאטו ואחרים.  הוא היה בנו של הבארון נתן מאיר, מיסד הבית הלונדוני, ויהי רק מחזיק ומקיים את אשר יסד אביו.  נתן מאיר היה גאון ויוצר בעניני ממונות, וליאוניל – יותר משהיה סוחר היה אציל ואיש הצבור.  הבית כבר היה נכון ונשא בימי נתן מאיר, וידועים הספורים השגורים, כי טבעו של בית זה יצא בעולם, מאז נודע שהידיעות מאילבא ומוואטערלאָ מימי מלחמות נפוליון הראשון קדמו לבוא את רוטשילד מבואן אל המלכות.  בדברי אגדה אלה יש רק קורטוב של אמת: בית רוטשילד דאג מתחלת הוסדו להקים חבור נכון וטוב בינו ובין כל ארצות אירופה, ובתקופה שקדמה למסלות הברזל היו לו שליחים ופקידים וסוכנים שנצטוו להודיע לו בהקדם כל אשר יקרה, ויהי גם זה אחד מן הדברים שסייעו לעלית עושר הבית וכבודו, אבל הדבר הזה לבדו לא הספיק.  בית רוטשילד כבר היה אז צנתרת הזהב, הונו כבר היה גדול מאד, ואמונתו רבה והבטחון בו לאין קץ, ולכן היו רבים מפקידים את הונם באוצרו, והיו ימים אשר אז בחרו רבים לשים את כספם למשמרת בבית רוטשילד מתתם אותו לבנק האנגלי, מיראה בדבר, פן תאָחז ממשלת אנגליה בסבך מלחמות עם ממשלות אחרות, ונגעה יד המלכות גם אל ההון אשר יאצר ואשר יחסן בבנק; לא כן רוטשילד הבטוח ממלחמות, שמצודתו פרוסה על פני כל ארצות אירופה.  ותרב עוד האמונה הזאת בראות העם, כי הבית הזה נעשה לתל-פיות שהממשלות פונות אליו.  זאת היא משמרת הפקודה אשר לא חדלה מאת בית רוטשילד בכל התקופה רבת המאורעות והחליפות.  לפי ההשערה היו כבר להבארון נתן מאיר חמשה מליון לי"ש מהונו – הון רב מאד בעת ההיא – ועל זה נוסף הון אחרים שנמצא לו בכל עת דרשוֹ.  בכח הזה הצליח כבר המיסד לעשות את ביתו ראשון לבתי האוצר אשר באנגליה בימים ההם.  במצב איתן מאד הניח את הונו ואת הנהגת ביתו הראשית לליאוניל.  בימי ליאוניל לא נעשו עסקים גדולים; הבית הלך הלוך וגדול מעצמו.

 

     כאשר היה הפרופיסור גרץ בלונדון – באחת משנות התשעים למאה שעברה – והיהודים ערכו לו שם קבלת-פנים נהדרת, נשא ההיסטוריון המפואר ברכה גם מאת הלורד היהודי הראשון, ואז אמר רוטשילד אל גרץ: במקום שאתה סימת, אני החלותי; וכונתו היתה, כי הוא נולד בשנת 1840, היא השנה אשר בה השלים גרץ את קורות היהודים.  וגרץ ענהו בשפתי חן: אני כליתי לכתוב, ואדוני החל לעשות.  – ובכן 1840 היתה שנת הולדת נתנאל.  השנה ההיא היתה שנה רבת-המאורעות ובוראת-עלילות.  נתנאל היה עוד ילד קטן בנסוע משה מונטיפיורי לדמשק להציל את היהודים העשוקים מידי עושקיהם, אך הוא ספר, כי זוכר הוא היטב את אביו מטפל ומתעסק בעניני היהודים – לא בלונדון, כי לא היה אז חומר רב וענין לענות בו במקצוע דברי היהודים בלונדון, אך הוא היה נושא דע למרחוק, ודואג למצב היהודים בארצות אחרות.  "מדי ראו אותו סר וזעף – כן מספר נתנאל – לא מאת הבורסה היתה זאת, כי אם מאת הפוליטיקה ביחס אל היהודים".  המנוח ד"ר אשר (שבא בשנות הפרעות הראשונות לברודי וללבוב עם מאָנטאֶגיו ואוליפאנט לעזור להמוני הנודדים שנקבצו שם) היה אחד מן ה"עיילי בלא בר" בבית הזקן ליאוניל ובבית בנו הלורד, והוא ספר לי דברים שונים מוכיחים, שהאחוה הלאומית פרחה עוד בכל הדרה בתקופה ההיא בנוה הרוטשילדים.  "מה כל סחרנוּ ויגיענו – היה ליאוניל אומר – אם דורשים מאתנו, שנשבע לשקר, בחפצנו לעשות את חובתנו כאזרחים?  ואם נשבע לשקר, והיה זה אות להם, כי נכנע לבנו הערל, ואז יקבלו אותנו בזרועות פתוחות!  אבל הלא אם יש בהם רוח נכון, חובתם היא אז לגרש אותנו בבוז כאנשים אשר נשבעו לשקר!" אשתו היתה טרודה ושקועה אז כולה במעשי צדקה, ולא אמרה די בפזרה את כספה, אך היתה גם מבקרת את העניים בדירותיהם הדלות ואת החולים בבתי התעלה ואת היתומים בבתי המחסה, ויצר לה מאד בכל פעם אשר ראתה את אלוף נעוריה הולך קודר בלחץ יגונו, יען אשר לא הניחוהו להשבע כחק היהודים ולשבת על מקומו בפרלמנט כאשר בחרו בו ותהי מדברת על לבו: "האמנם זאת היא צרה?  שים לבך אל צרות של ממש!  שים לבך לעיר ומתים, כמה עוני ומרודים, כמה שכול ואלמון, כמה רעב ומחסור, שמסתתרים בחביונם וכובשים את פניהם ונחנקים – מפני הבושה!" – והיה הוא אז אך מניע את ידו, כאומר: "אין חכמה לאשה אלא במעשי צדקה כאלה".  אף הוא היה נותן ביד פתוחה ורחבה, אך הוא לא האמין, כי על ידי המעשים הקטנים האלה ירוח ליהודים, וגדול היה בעיניו ערך זכיות האזרח, שמרימות את היהודים בתור אדם המעלה, ונותנות להם כבוד בעיני הגויים.  "גלוֹנו היום חרפת חוֹרפינו מעלינו" – הוא כותב אל סאלומון במכתב הנזכר למעלה.  וזאת היתה הגירסא דינקותא של נתנאל.  זכרונותיו הראשונים קשורים במלחמה ההיא שנלחמו היהודים באנגליה, ואביו בראשם, להאָשר בתור אזרחים שלמים למרות נוסח השבועה עפ"י המסרת היהודית.  יש בשאלה זו ענפים וסעיפים, אבל גזע מחצבתה הוא, שהיהודי יכול להיות שומר דתו ואזרח נאמן כאחד.  אעפ"י שאין ההגדרה הזאת מספיקה לנו, לפי מדרגת התפתחותנו כעת, צריכים אנו להבין, כי המושג "דת" והמושג "לאומיות" לא היו עוד בעת ההיא מפוּתחים ומנוּתחים נתוח דק לחלקיהם, והיהודים היו דנים על השאלה מאותה הנקודה, אשר ממנה היו הבריות דנים עליה בעולם החיצון.  נוסח השבועה היה המכשול: נוסח השבועה היה לרוח הדת הנוצרית, ואלה שאשר מאנו לשנותו, אמרו: זה הוא חק-הורים שנתּן לדורות, ואין לשנות ממטבע שטבעו ראשונים – בשביל אי אלו יהודים אשר באו אלינו; הדת הנוצרית היא השלטת, וחובה להשבע בשמה, והממאן להשבע בשמה אין לו חלק בפרלמנט אשר כולו מסורת ומנהג, ישבו להם היהודים בארץ, יעשו חיל, יצליחו, יסתפחו גם על הכהונות, יעסקו גם בספרות ובאמנות, יוציאו עתונים לאור, יעבדו בצבא ועלו במעלות, אם ראוים לכך, אך לשנות בשבילם את השבועה, שאנו ואבותינו נשבעים, למען יוכלו לקחת חבל גם בעבודת המחוקקים – זה הוא דבר אשר אין לו שחר!  והיו אז בין היהודים הזקנים אנשים אשר אמרו:"לא תעלה במעלות", וגם היו אשר אמרו:"עוד לא גמל הרעיון, ואין לקטוף את הפרי בעודנו בוסר", וזקני לונדון מספרים, כי גם מונטיפיורי לא רצה בעצמו ולא יעץ לאחרים להכנס בעובי הקורה, והיה אומר אל ליאוניל:"תהא מטברירי[i] ולא מקניגיא"[ii] , ובעצתו היתה זאת שומה, שלא היהודים בעצמם ילחמו את מלחמתם, אך הנוצרים אנשי השם (כהלורד מאֶקוֹלִי), אשר קרנים מידם להם, יעמדו להגן על זכיות היהודים, והוא, מונטיפיורי, יותר שהיה שועה בעניני היהודים באנגליה, היה חולה על שבר בני עמו בארצות אחרות, ומרגלא בפומיה היה: "מי יתן והיה מצב אחינו שם כמצבנו פה, אעפ"י שאין מכניסים אותנו לקוממונס".  ואולם בדבר הזה היה ליאוניל בעל מחשבות מדינאיות יותר דקות וחדשות, ויבן, כי אם יותרו היהודים על זכות ההשתתפות בפרלמנט, ולא ישתמשו בשעת הכשר שהיתה להם אז, בהיות כבודם גדול בעיני המלכות, ומהלכים להם בין העומדים בראש הממשלה, להוציא את זכותם לפעולות, אז תהיה זאת בכיה לדורות ומעוות לא יוכל לתקון, ומי יודע אם לא יבואו ימים אשר אז תרתע אנגליה לאחוריה, ושמרני המסורת יתפשו את מושכות ההנהגה, ואז הן לא רק זכיותיהם הנתונות להם מכבר לא תהיינה בטוחות, אך גם להתאונן לא יוכלו.

     כי היה הדין עם ליאוניל, ולא עם רפי הרוח הפחדנים והמסתפקים במועט, – זאת מראות לנו קורות שוויון הזכויות בגרמניה.  ידוע, ששוויון הזכיות בגרמניה הוא מלא עפ"י הכתוב, וחסר ופגום – בהלכה למעשה.  אין ממנים שופטים יהודים, בלתי אם בדרך יוצא מן הכלל, ולעולם אין נותנים ליהודים פקודות בצבא.  כשהיתה יד  ישראל תקיפה בפרלמנט הגרמני, בשנות 1872-78, אשר אז היו לאסקר, באמברגר ולודביג לוי ראשי המדברים ומנהלי מפלגת הנציון-ליברלים, בנקל היה להם לכוף את הממשלה להרוס מחיצה זו, אך הם היו אומרים: אל לנו להתעסק בעניני היהודים במדה יתרה, כי אם עלינו להראות – שיטתו של פוֹדל פיליפּס!  – שהננו גרמנים.  עברו הימים ההם, והתחילו ימי הריאקציה, והיהודים נכנסו בכלל הצועקים ואינם נענים, וההגבלה לא זזה ממקומה.  זאת הבין גם עוד גדול אחד: יצחק כרמיה, שבשעה שהיה חבר הממשלה הזמנית, אחרי מפלת קסריותו של נפוליון השלישי, התאמץ, בלי שהיות ודחיות, להוציא לפעולות את זכיות היהודים באלגיר.  האנטישמיים קוראים אחריו תגר עד היום הזה, אבל הנעשה אין להשיב.  במלחמה זו עם הזדון והסכלות, עם ההרגל והעבדות, ישנם רגעים, אשר אז אסור לפקפק ולשים לב אל הקוץ שבאליה ואל השאור שבעיסה המעכב.  "התרפית ביום צר צר כחכה"...

 

     עומד אני על התקופה ההיא, ומעיין בה בעיון מיוחד, יען כי היא היתה תקופת ילדותו של נתנאל ויצירת צורתו הרוחנית.  הוא חונך ויגדל באוירה זו, ואביו שם את לבו לכונן את אשורי בנו בדרך זו.  הנער למד שפות ומדעים בביתו מפי מורים אנגלים מצוינים, ואת למודי הדת העברית למד לפרקים מפי הד"ר אשר, או מפי הרב המנוח ד"ר נתן אדלר.  במקצוע האחרון הזה אפשר היה לתת לו אך ראשית למודים.  ליאוניל היה מפקח על החנוך הדתי, והאם, שהיתה עוד דבקה בכל לבה בדת-הורים, היתה מפחדת וחרדה לרגעים, פן לא ילמוד הנער כהלכה, או פן תגבר עליו ההשפעה מצדדים אחרים.  אשר ספר לי, כי פעם אחת נכשלו שם במורה שאינו הגון.  מורה אנגלי, שהיה עליו להורות לנער את קורות דברי הימים, נסה לתבּל את פרקו בתבלין של נוצריות – ענן ככף איש עלה על החנוך היהודי, אך במהרה נודע הדבר, והמורה הוסר ממשמרתו, ומורה אחר הפקד תחתיו.  ואולם ברבות הימים נוכח ליאוניל לדעת, שהלמוד הביתי לבדו לא יספיק, ויכנס את בנו לביה"ס "קינגס קאָללידז' סקוּהל".  בביה"ס ההוא היתה העבודה רבה מאד, ולא נשאר עוד פנאי בעד הלמודים העברים.  הד"ר אשר, שהיה רגיל אצל הרוטשילדים גם בשביל עניני קהל ועדה, היה מביע את צערו לליאוניל על התרשלות זו, ואז היה ליאוניל אומר: הן לא יהיה לרב מורה הוראה בישראל, את התפלות הוא יודע, ולאט לו לנער: אך ה"לאֶהדי" היתה מפצירה באשר ללמדו, בכל פעם שעתוֹ תהיה פנויה.  ראוי להזכיר עוד פרט מצוין אחד: אשר אנוס היה פעם אחת לנסוע לחו"ל להתרפא, ואז הציע, שהד"ר א.  לוי ימלא את מקומו; הד"ר א.  לוי היה אז מורה לקח באיזה מבתי הגדולים בלונדון, והיה גם רבם של בני לוי, אשר אחד מהם היה אח"כ למו"ל ה"דיילי טלגרף" ונעשה לורד לוֹרסוֹן, אך עיקר כהונתו היתה בהיכל היהודים ה"מתוקנים", בתור סגנו של הפרופיסור מארקס, אך ה"לאֶהדי" לא הסכימה על הצעה זו, מפני שחשדה את הד"ר א.  לוי במינות...  זה היה אחרי הנסיון עם אותו מורה ההיסטוריה...  ב"קינגס קאָללעדז' סקוהל" היתה העבודה רבה מאד.  הענינים הקלסיים, השפות העתיקות ותורות דקדוקן וספרותן לא משכו את לבו של נתנאל; אין אני מבין – היה אומר – תועלתה של עבודה זו; לעומת זה היה אוהב את ידיעות הטבע ואת חכמת החשבון.

 

     רוטשילד קטן!  כשרונותיו לא היו למעלה מן המדה הבינונית, לא היה תופס במהרה, אבל היה זוכר ושומר את הדברים שלמד.  כמשפט החנוך האנגלי נתן לב ביותר אל התפתחות הגוף ע"י התעמלות וחלוץ עצמות ורכיבה ושחיה בנהר.  הנער היה קל ומהיר בתנועותיו, רך ורענן ומלא חיים, אך התביעות היתרות, שהיו תובעים ממנו בביה"ס בכל פרטי ההתעמלות, היו עליו למשא, ולא אחת בקש את אביו להציע לפני המורים לפטרו מעבודה זו, או אחרת, אך ליאוניל לא רצה להוציא את בנו מן הכלל, שמא יאמרו, שביה"ס משמש לו אך לוקסוס ואחיזת עינים, ובעיקר הוא מתפנק ומכין את עצמו לפזר את כספו ככל בני המיליונירים, ואנוס היה הנער לשמור את תפקיד בית-ספרו, ולקבל על עצמו את חומרי המקום שבא לשם, שכם אחד עם כל התלמידים, לפעמים – כן מספר אשר – דרש ממנו ליאוניל להביא את הנער ללשכת הצדקה, למען יתרגל שם מעט בעבודה, למען יראה את פני שליחי הקהלות והחברות הבאים איש עם בקשתו ואיש עם הצעתו, וגם את פני העניים בעצמם; והיה אשר הולך עם נתנאל אל הלשכה ההיא, והצעיר היה יושב שם בקרן זוית בין השלחנות, לבוש בגדים פשוטים, לבלי משוך עליו את עיני הקהל, והיה משים אזניו כאפרכסת לשמוע את המשא ומתן...  ביחוד נמשך אז לבו אחרי העניים מאואייטשאָפל, שתנועותיהם היו משונות, ולשונם כמעט אי-מובנת לו, והיה מבקש לבאר לו הרבה מלים, ויש אשר היה שואל, למה אין אלה מדברים ככל העם, ואז היו מבארים לו, כי אלה מקרוב באו, ועדיין לא הספיקו ללמוד את לשון המדינה.  הוא היה כבן חמש עשרה שנים כאשר בקר בפעם הראשונה באואיטשאָפּל, והרושם שעשה בקרבו מראה הרחובות ההם ויושביהם היה חזק מאד.  הוא היה נפעם ונדהם.  זכור זכר את הדת העברית מלמודיו ומבית-הכנסת, אך חדש היו לו הדבר, כי אלה הם בני הדת הזאת.  לפעמים היה אומר אל אביו: לא נאה הוא דרכם של היהודים הנבדלים בלשונם, ואז היה אביו אומר לו, כי אך ילדות נזרקה בו, קטנות המוחין וצמצום הדעת, כי האנשים ההם לא נופלים הם ממנו, אלא שהם מדברים בלשון אשר בה המה רגילים, ואם יש בהם איזה מדות מגונות, אשר דבקו בהם בימי ענים ומרודם, לעומתן יש להם הרבה מדות נכונות והלכות ודרך ארץ ולמודי מוסר, אשר לא יסולאו בפז, ואשר בהם גבוהה מדרגתם ממדרגת העמים היפים ובני האדם המתוקנים והמגוהצים, והיה הנער מקשיב לדברי אביו, ובודאי היה אומר בלבו כבר אז: אם איישר חילי, אז אשתדל, שהיהודים האלה ישוו בכל דרכיהם אל תושבי מדינה זו.

 

     והשלים נתנאל את חק למודו ב"קינגס קאָללידז' סקוּהל", ונסע לקמברידז' ללמוד שם את חכמת ההנדסה, ובקמברידז' חי חיי סטודנט אנגלי מהימים ההם: למוד והתעמלות, דיוק החיים ועבּוד האופי, פתוח רגש התרבות והחובה.  אין האוניברסיטה האנגלית נותנת בינה ודעת יתרה, אבל נותנת היא, כמה דאמרן תמן, את האופי.  את צורת הנפש הקבועה, את הצביון הקיים, את הברזל שבדם האנגלי, את הדיוק והשקדנות, את עוז הרצון ואת השקדנות העמוקה, אשר עמהם נארגים וטוויים ושזורים כל חיי הממלכה וכל קורותיה ותרבותה.  מתלמדים שם הצעירים להחמיר על עצמם, להקשות את גום ואת רוחם, להיות ישרים כאותם תרני האניות וחזקים כאותם עוגני הברזל של האניות, אשר בהן מפליגה ושלטת בריטניה בים.  קשים שם הסדרים כקורות של עופרת, דיוק החיים והעבודה הוא כדיוקם של חיי הקסרקטין, ובתוך החופש האנגלי יש שעבוד וכפיה וזקיקה לגדרים ולמשטרים שאין דוגמתם בארץ אחרת, ויוצאים משם אותם האנשים, הנראים כחנוטים, והם כובשי הישוב, אותם האנשים, אשר כל יחיד ויחיד מהם איננו לא פקח ולא מחודד, לא חכם כולל ולא מרפרף על כל המקצועות, אלא יודע את שלו ידיעה מסודרת מאד, וסכומן של הידיעות האלה עושה את התרבות הגדולה והענקית.

     לא היה נתנאל מהנדס, אלא התעתד לעשות איזה מעשה חשוב על שדה החכמה: למד את שעוריו, עבר, בעבודה רבה ובהתאזרות כל כחותיו, ממחלקה למחלקה, ואחירי שובו משם לונדונה, היה אנגלי יותר משהיה ויהודי פחות משהיה קודם לכן.  בנין התרבות הראשונה שדה נחרש, ולמודי הדת עיים היו, וצריך היה להשפעה חדשה להחזיר את רשמי הילדות ליושנם, ולשוב להוציא את הנצנים העברים מן השכבות החדשות שהונחו עליהם מאת התרבות האנגלית לכסותם.  בין כה וכה כבר היה האב לאיש זקן, וההשפעה היתה גדולה יותר מאת האם העדינה והמרגשת, אשה יהודיה צדקנית במבחר מובן המלה הזאת.  חזקה היתה ההשפעה הזאת, אך לא תמידית, כי החלו החיים החיצוניים והכלליים לדרוש את תפקידם: החל רוטשילד הצעיר לנסוע, והיה שוהה עדן ועדנים בפאריז, ויש אשר הלך לגרמניה ולאיטליה, ובשובו לביתו היה מביא עמו דעות וידיעות מן החוץ, וגם באנגליה נמשך לתוך תחום חיי האצילים, ויהי שוהה בבתי חבריו, ויאהב לשבת בכפריו ובאחוזותיו, לגדל את סוסיו בני סוסיו בני-בניהם של הסוסים המיוחסים, מופתי המרוץ, ויחמוד גם את הציד ואת שעשועי ההתעמלות, שהאנגלים עושים אותם לא בדעה קלה כשעשועים, אך בכל חומר הדין ובחשיבות והטלת אימה, כאלו היו הדברים האלה יסודי העולם.

     ככה עברה התקופה הראשונה בחיי נתנאל – עד אשר "הלך האיש מבית רוטשילד וישא – כמנהגם – אשה מבית רוטשילד", ועד אשר נכנס אל הבנק, מזוין בידיעות ה"קינגס-קאָללידז'-סקוהל", בתורת קמברידז', בנסיונות פאריז וגרמניה ואיטליה – הכנה מספיקה, ועד אשר נכנס בתור רוטשילד גם לחיי הקהלה, מכוּלכל בסעודה שאינה מספקת מגירסא דינקותא שנפסקה ומדעות וזכרונות טובים שנשארו קבועים בלבו.

     בידענו את התחלותיו אלה, נבין גם את כל אשר פעל והגה האיש המצוין הזה במשך כל ימי חייו, עד היום הזה.

 

 

ב

     מעת אשר נכנס נתנאל לבית הבנק, שנה את ארחות חייו שהסכין בהם בימי למדו בקמברידז', ויהי לאיש סוחר, ויותר שהיה דומה אל אביו ליאוניל דמה אל אבי אביו נתן מאיר.  ליאוניל היה נוהג, כמעט בלי חליפות, לרכוב על סוס בבוקר בבוקר.  כמעט בכל יום, אחרי סעודת שחרית, היה הולך לראות איזה תערוכה, או להיות במקום איזו מכירה בפומבי, מקום שם מעמידים על המקח את העתיקות ואת שכיות החמדה אשר הוא היה מאסף בתאוה נמרצת, ועיניו היו משוטטות בכל לאסוף כל חפץ שהיה חסר עוד לשכלל ולמלא את פגימות קבוּצותיו שהיה קובץ במקצועות שונים, ולא רק על כספו, אך גם על עמלו לא היה חס, באשר דרוש היה לתור ולשוטט ולחפש ולשוב ולחפש; יתר על כן היה נותן את לבו גם לפוליטיקה, ויהי מבקר בפרלמנט מעת אשר נפתח לו השער.  ולפני סעודת הערבית אפשר היה למצאו גם ב"סֶרקל", ב"קלוב" שלו, בא שמה לשעה, לשעתים, לשוחח עם הרעים, או לשחק מעט.  על כן אמרו עליו, על ליאוניל, שהוא נהפך כולו לדז'נטלמן אנגלי, וכותבי ספורים שונים – וביניהם גם ד'ישראלי – רקמו את צורתו על יריעותיהם, ונכּר היה, שהדבר הזה היה בעיניהם כדבר יוצא מגדר הטבע, כי הם חשוב חשבו את ליאוניל ליהודי גרמני, ויהיו משתוממים על תכונתו האנגלית.

     כי אמנם למען הבין היטב את תכונת הרוטשילדים ואת חנוכם, יש, ראשית, לשים לב אל יחס ילידי הארץ אל בני הנכר, הרוטשילדים הם לא רק יהודים, אך גם יהודי חו"ל.  חוץ מבית פרנקפורט, אשר כעת כבתה גחלתו האחרונה, היתה משפחת רוטשילד זה דורות אחדים מפוזרת ומפורדת בארצות שונות: רוטשילדים בצרפת, רוטשילדים בלונדון, רוטשילדים בווינא, רוטשילדים בניאפול (בזמן שמלכות סרדיניא היתה קימת).  אלו נשארו הרוטשילדים בגרמניה, ויהיו מתפתחים והולכים עם התפתחות גרמניה וממשלתה ומצבה, אזי – או היו למָכון יהודי רם ונשא אדיר בכל אדירי הארץ, או נבלעו בתוך האשכנזים, ותהי אחריתם כאחרית בית בלייכראָדר, מנדלסון ורוברט ורשבסקי, הקטנים מהם.  הסניף שנשאר בפפד"מ ושהיה קיים כל ימי חיי הזקן המנוח איננו מציג לעינינו את התמונה של מכלול בית הרוטשילדים.  הוא היה אך סניף ומצבה חיה, עושר כביר מאד, אך בלי רוח חיה באפנים, מסורת בלי הווי, גדלות עם התרשלות.  ואמנם במעט מציג לעינינו גם הסניץ הזה מעין מצב הרוטשילדים בגרמניה.  הסניף היה כולו אחוזת העבר, לא רק בגלל אשר העומד בראשו היה יהודי חרד, כמעט עיר וקדיש, אך הוא היה גם בנוגע לדברי הממלכה קונסרווטיבי חנוט ונגלד ונקרש, ויש ידים מוכיחות, שהוא לא הסכים אפילו על קסריות אשכנז, לא הסכים – כיצד?  אי אפשר, שהוא יסכים, או לא יסכים!  אך הנטיה לא היתה כלפי המעמד החדש שנוסד אחרי מלחמת פרוסיה וצרפת.  דבר זה נותן לנו רק דוגמה קטנה ממה שהיו הרוטשילדים יכולים להיות, אלו נשארו קבועים בגרמניה.  אין רצוננו לאמר, שהם היו בודאי למתנגדי אחדות גרמניה, או שהיו בודאי לחסידיה של אחדות זו, אבל רצוננו לאמר, שיכולים היו להראות פעלם וערכם במדה מרובה ובהשפעה עצומה לצד זה, או לצד זה.  לפני הרוטשילדים בגרמניה – היתה רק השאלה הכללית, שהיתה לפני כל היהודים בגרמניה: לעמוד באורתודוקסיה, או לעבור אל איזה מין ריפורמה, להחזיק ביהדותם, או להטמע ולהתבולל.  יכולים אנו לשער, שבגרמניה היה הדבר נפתר באופן גמור לצד זה, או לצד שכנגדו.  דוגמת הפתרון הזה נראתה בביתו של חסיד הרוטשילדים הזקן המנוח בפפד"מ.  הוא התבצר בתוך חסידותו, וכל הרוחות לא יכלו להזיזו ממקומו, ומקצת בנותיו נישאו לגדולי האצילים הגוים.  אפשר, שהדבר הזה איננו מקרה גרידא.  בגרמניה לא יכלו היהודים להיות אצילים ויהודים כאחד; יכלו – או להתבודד, וכך עשה הזקן, או לצאת מן היהדות.  אך אין אני רוצה לעשות את השערותי ודאות.  כיצד היה בית רוטשילד כולו מתפתח בגרמניה – אם בכלל היה יכול להתפתח בגרמניה קודם להתאחדותה גם בגדר העסקים, או לא – אין אנו יודעים ברור.  אחת אנו יודעים, שבאופן הזה, לא היה נזקק להחליף את טעמו הגרמני בטעם אחר, ולא היה בא לידי הנסיון והקושי של התחלפות כפולה.  צריך לזכור, שהיהודי בן העת החדשה, כשהוא יוצא מארץ מושבו לארץ אחרת, הוא טרוד בשתי התבוללויות: אחת – מיהודי לגוי, ושניה – מיהודי, למשל, גרמני, או פולני, ליהודי אנגלי או צרפתי.

 

     הדבר שספר הד"ר אדלר בשם היהודי המקורב לרוטשילד, שבקש לתתו לו רשות להוסיף לקרוא לו כמאז ר' אנשיל – איננו הלצה בעלמא; הוא מציין באופן קל את ה"פרובלימה" הרוטשילדית העמוקה.  יש בקורות בית רוטשילד הרבה מן המשונה והמוזר, המפליא והמרומם וגם – מן המגוחך, כי לא אך כפשע בין פָּארָן ותוֹפֶל (בין הנשגב והמגוחך)!  לא תמוה הדבר כלל, שמקצת האנשים מקלסים את המאורעות האלה, ומקצתם מתקלסים בהם.  יש בהם דבר האומר: קלסוני, או התקלסו בי.  יהודי חלפן בפפד"מ מצליח בעסקיו – דבר זה איננו יוצא מגדר המורגל.  הוא נעשה לשולחני – גם זה מהמעשים בכל יום; בהמשך הזמן הוא נעשה לשולחני של הנסיכים, ומתוך כך גם קרוב למלכות – זה לא היה מהמעשים בכל יום, אבל לא היה בו דבר מן ההפלאה והלא-אפשריות.  זה מאות בשנים היה בגרמניה טפוס זה של "האפ-יוּדע", "האפ-באנקיר", ועדיין אפשר לראות את שירי הטפוס הזה בדיסוי, מקום שם הבארון כהן בנקירו של הקיסר ווילהלם הזקן ועוד.  על יהודי כזה היו היהודים בדורות הקודמים מביטים כמו על מגין הדור על שר וטפסר, והיו מזינים את דמיונם הרעב בציורי גדולתו של זה וקרבתו של זה אל המלך, וחשבו, מפני שכך היה נעים להם לחשוב, שאין המלך נוקף אצבעו בלעדי היהודי הזה, בעוד אשר באמת נזקק לו המלך ליהודי זה רק בשעת דחקו, או באיזה רגע של רצון, ואולם אין ספק, שיהודי כזה היה מסוגל להעביר לפעמים איזו גזרה, לבטל לפעמים איזו עלילה, וכיוצא בזה.  הרי ההתחלה של הרוטשילדים, פשוטה וענותנית.  "אידילה"!  מהגדר המורגל הזה יוצא הדבר אך בעת אשר ר' אנשיל, דוגמת נפוליון הראשון, מחלק את המדינות בין בניו וקרוביו.  לא כל ארץ זכתה לר' אנשדיל, אבל יכולים אנו לצייר לעצמנו: ווילהלם לנדוי, או וואוולברג הזקן (אביו של היפוליט).  וואוולברג הזקן, יהודי פשוט, קטן-הקוֹמה, מהודר קצת בחיצוניותו, חוטם-נשר, זקן מגולח באמצע שתי הצדעים, כובע אצטונה קבוע תמיד על ראשו – ראוי היה  להיות גם "האָפ-באנקיר", אלו היה הדבר אפשר כאן.  אך אלו היו לוואוולברג הרבה בנים, והיה שולח את הבן האחד לרומא, ואת השני למדריד, ואת השלישי לשטוקהולם, ואת הרביעי לקופּנהגן או לנויורק, ומכל ערי הבירה היו מבצבצים ויוצאים וואוולברגים, אזי היה הדבר הזה נפלא גם בעינינו אנו, והיינו אומרים, כי דבר זה עלול הוא שתשלוט בו עינא בישא.  יש בחלוקה זו הרבה מן הפטריחליות, דוגמת "לך לך" של הביבליאה, והאבות והשבטים; יש בפזור זה דבר שמשמש, שלא במתכוון, סמל ורמז לכל פזורם של היהודים; יכול המליץ לאמר, הרי יש ליהודים שליחות בעולם, צריכים לתווך ולמצע, להמציא כסף לממשלות, ויכול המשטין להעליל, הרי נודדים ואובדים הללו אינם יכולים לשבת במקום אחד, אך הולכים ללחך את כל עשב השדות של אחרים, הולכים לנצל את העמים – בקצור, יש מה לדרוש ומה לְדַרְיוֹש!

 

     ויש לזכור עוד שני דברים: הדבר האחד הוא – ההבדל בין תכונת ההון ועסקיו עתה ובין תכונתו אז.  עתה ההון הוא כאלו היה בלי בעלים.  הוא קיים לעצמו, ואין אתה יודע עם מי יש לך עסק.  היודע אתה מי הוא ה"קְרֶדִי ליאָנניי", שמצודתו פרוסה על כל העולם?  יכול אתה לצאת ולהכנס במאה סניפים שיש לו, ואתה רואה את פקידיו; יכול אתה להכנס לפני ולפנים, ואתה רואה את מנהליו, לגיון של גבאים, נשיאים, סגנים, משגיחים, רואי חשבון, מזכירים, יועצים, גזברים, גנזכים, ואיש איש מהם איננו בעל דבר, אלא פקיד, ואין אתה יכול לדבר על לבו מפני שהוא איננו בעה"ב, ואין אתה יכול לדרוש ממנו, שהוא יפתור איזו שאלה, כי לו יש אך כללים ידועים, שעל פיהם הוא מתנהג, ומהם אין רשות לו לזוז, ואין אתה יכול לדעת מי קבע את הכללים האלה, גם אם תדע, לא יועיל לך הדבר כלל, כי גם קובע הכללים הוא אחד מיודעי דת ודין, שהדבר נמסר לו, וגם הוא בא על שכרו, והאספה הכללית חורצת, ובה מנוים אנשים שונים, ואיש איש לבדו איננו כלום – הרי מכונה!  אין אתה יכול לדון עם הרכוש הזה, כמו שאין אתה יכול לדון עם מכונה.  זאת היא הסתדרותו של ההון בעת הזאת.  ההון הוא כעת – כאלו לא היו לו בעלים, כלומר, בעלים יש לו, אבל אי אפשר למצוא אותם.  יכול אתה למצוא רק את הגבאים והמשמשים, את ה"רבי בעצמו" לא תמצא לעולם.  לפעמים אתה מתיגע, ולבסוף אתה חושב, שכבר השגת אותו, אבל זו היא טעות!  אין בידך כלום!  הרי הוא "חבר סוד המשגיחים", ומה הוא יכול לעשות בעצמו?  יש שם איזה תריסר חברים, וגם הם אינם מכריעים, מפני שהדבר תלוי עוד ב...  וב...  – הסתדרות זו היא משאת נפש בעלי ההון.  מה להם ולצרה הזאת, להיות שמם נקרא תמיד, ולהיות עשרם מנקר את עיני העניים, ולהיות עומדים כמטרה לכל חצי הטענות והתביעות וקנוניות הפועלים?  הרי יש מנהלים, יפנו אל המנהלים, ישפכו חמתם עליהם, יבלבלו את מוחם – בשביל כך מקבלים המנהלים שכר, והם, הבעלים, אינם בעלים כלל!  יש להם מניות!  ומי יוכל לתבעם לדין על כך?  מי, בכלל, יוכל לדעת, אם יש להם ואם אין?  ואם יש להם, מה הם יכולים לעשות בכח המניות האלה?  מחר ימכרו אותן – וחסל!  כן היא הסתדרותו של ההון הכביר כעת, אבל לא כן היה בימים ההם.  זה חוסר האישיות, זה עילום השם, זו המוכניות והאבטומטיות היא המצאת העת החדשה שבחדשות.  בהתפתחות ה"קַרְיֵרָה" הרוטשילדית פעל ופועל כח אחר, והוא דוקא הכח האישי.  ר' אנשיל לא היה הסתדרות של תקנות ומניות, אלא יהודי ידוע, מצוין, מסוים, וכן גם בניו.  היו כבר אז בנקים גדולים, אך הבטחון בבנקים ההם לא הגיע אל הבטחון אשר בטחו הבריות והממשלות בר' אנשיל ובבניו.  הבטחון הזה היה ההון הראשי והעיקרי.  אי אפשר היה למחות את השם, ולקבוע הסתדרות בת בלי שם תחתיו.  והדבר השני, שהוא ג"כ עיקר בפסיכולוגיה הרוטשילדית, הוא – נטיתם לשמירת המסורת.  אין הרוטשילדים "בנ"א מודירנים", אלא התחילו ב"בארוניות", עברו ל"לורדיות", וקבועים הם, ורוצים להיות קבועים, בעולם האצילות והיחוס וההוד.  יש בין האנשים שרכשו מליונים ואפילו מלירדים, "בנ"א מודירנים" מעין ססיל רוֹדס...  ישנם אפילו באמריקה, בארץ זו של הדולאר, הפומבי והפרסום, קדחת-החיים המתהוללת והתאוות שאינן יודעות שובע – אך גם של רצון עז ונפלא, שנון וכביר, של עבודה וזריזות מעין כמוהן, אפילו בארץ זו של השוחד הפוליטי (במדה ענקית–עשרים מכפלות) ושל ה"טרוסטים" ושל ה"טאמאני האָל", אך גם – של הביבליותיקות היותר גדולות, האוניברסיטות היותר עשירות, הדימוקרטיה היותר מפותחת, לצד המילירדירים הקונים יחוס באירופה, יש גם אנשים כקרנגי, שאין לבם הולך אחרי תארי אצילות ושעשועי יחוס, ויש טפוסים כיואן גבריאל בוּרקמן האיבסני, אשר גם במפלתם ובקלקלתם נראה שהם חוזים, רומנטיקים של מסחר, משוררים של תעשיה, כובשים של אותם האוצרות שבתהומות, גבורים לגייס אוכלוסים של פועלים, מצביאים לגיונות לעבודה – ג"כ בטעם דימוקרטי.  לא באלה חלק הרוטשילדים.  אם יאָמר הדבר לשבח, או לגנאי, אבל הדבר שייך לפסיכולוגיותה של משפחה זו, שהיא נשארה בתחום העבר הפוליטי.  משנכנס ר' אנשיל הראשון לחצר אותו הדוכס, שנכנס בו ראשונה, נדבקה בו ובבניו אחריו נטיה, לא רק חיצונית, אך גם פנימית, לאות העולם הנאצל.  רק בעת האחרונה נוספו לנו טפּוסים רוטשילדיים, שעוברים מן האצילות אל המדעיות, ומהם גם במקצת אל ספרות הבמה, אבל בכלל נשאר הטפּוס קבוע באצילותו.  ואצילות זו הלא היא מושכת אחריה את העבר.  כיון שאדם רוצה להחשב כאציל, הוא צריך לשאת את העבר כחותם על לבו.  את רודס ואת גולד אין שואלים, מי יְלָדָם, ואין איש מחפש את מוצאם ב"אַלמנך של גוטהאַ" אבל ספרם של הרוטשילדים הוא פתוח.  ואם סולחים להם, שהם יהודים, אין סולחים להם, שהם יהודים גרמנים, ואם גם את כל אלה סולחים להם, אין סולחים להם, מדוע אינם נפטרים בפעם אחת מהונם ע"י השיאם את כל בנותיהם לנסיכים.  על כל התשובות האלה צריכים הרוטשילדים להשיב תשובות של חיים ומעשה.  צריכים להראות, שאעפ"י שהם יהודים, אעפי"כ הם וכו', ואעפ"י שבאו מגרמניה, אעפי"כ הם וכו', המצב הזה מחולל ומוליד את הטפוס המורכב ורב-הצדדים עם כל מעלותיו וחסרונותיו.  כשאמרו הלונדונים על ליאוניל, כי זה הוא ג'נטלמן אנגלי כהלכה, היה זה לא רק שבח, אלא גם קוץ.  כי מי יאמר על ג'נטלמן, שהוא ג'נטלמן?  הכונה היתה, כי אעפ"י שהוא יהודי גרמני, בכ"ז כל כך שכלל את עצמו, עד שעלה למדרגה זו..

 

ונתנאל שכלל את עצמו עוד יותר.

 

–"לבית גדול ונכבד כביתו של רוטשילד (הוא קרא לו שם אחר)– כתב ד'ישראלי באחד מספוריו – יש לו גַדָא[iii] של עצמו.  מה הוא הגדא של בית זה?  הוא חבור ארץ המולדת עם כל העולם".

     באופן זה רוצה ד'ישראלי להתאים את שני ההפכים: אזרחיות-העולם של הרוטשילדים ודבקותם בארץ המולדת.

     כל גלוי-עינים יחזה את הקושי שבהסכם זה.  יכול יהודי להעשות "פטריוט" אונגרי, אנגלי, צרפתי, אם ישב יובל אחד או חצי יובל בארץ, וזריזים מקדימים.  הדבר הזה איננו קשה.  הלא שומעים אנו אותו על כל צעד.  היהודי הוא בן עמא פזיזא; ממהר ללמוד, ממהר להתפעל.  אין דבר אשר בו נראה הטבע היהודי בכל פרודו ויחודו עם הגלגל החוזר והרצוא-ושוב והסחרחורת של הגלות, כמו בהתבוללות.  הדבר הזה איננו קשה.  היה כהן עוד אתמול, והיום הוא – שֶכֶני, ולך תבע אותו לדין!  יושבים האנשים האלה בערים גדולות, שוחים עם הגל הרחב של המון רב, שאין אדם יודע את תולדותיו, ואין אדם מתחקה על זה כלל.  יש כסף בכיס, ויכול שכני לשבת בפלטין, וכשהוא נוסע, הוא דר באכסניות ממדרגה ראשונה, ובגדי החמודות אשר עליו ולשונו המַדְיַרִית השגורה בפיו ושפמו שהוא מסלסל, לפני גדולים ינחוּהו.  אם יש קושי בדבר, הקושי הזה הוא רק מצד האריסטוקרטיה.  פטריוטים אנגלים ישנם רבים מאד בין היהודים.  בכל יום קרני המקרה לפגוש אנשים כאלה, ובכל יום היו לי, שהנני "פרג זקן" ורגיל בדברים כאלה, הפתעות.  "פּטריוט", וכל כך בריטי, משונה, קשה, משמע, עיקרי שבעיקרי, כבר במחילה, "חמור"-קצת.  לא יהודית ולא גרמנית, ולבסוף – אביו היה שמש במנין ב..אואייטשאָפּעל.  במה דברים אמורים?  בסתם בני אדם; יכולים להיות אפילו גאוני הפרופיסורים, אילי תרשישים בפוליטיקה, עשירים מופלגים, אבל סוף סוף הם סתם בני אדם.  אם מדקדקים כחוט השערה, מדקדקים רק עם אלה הרשומים ב"אלמנך של גוטהא".  דבר זה, אריסטוקרטיה לאומית זו, איננה נעשית עפ"י הזמנה.  כאותו הכפרי, שטמן באדמה נתח בשר, למען יצמח ממנו עגל מרבק...

     ההבדל בין האב והבן היה זה, שהאב מנהג מנה אצילים, והבן כבר חדל "לנהוג" מנהג אצילים, אך היה לרוזן אנגלי גדול, כמעט לפי טבעו.  הוא לא היה רוכב רכיבה של שחרית בכל יום, ולא היה הולך ל"סרקל" בדיוק.  אולי היתה זאת מעין תגובה אחרי קמברידז': הוא קפץ לתוך ים העסקים, ויפרש את ארבות ידיו לשחות בו.  בשנות הששים למאה שעברה פשטו עסקי הבנקים באנגליה את צורתם הישנה, וילבשו צורה חדשה.  אם היו העסקים מכבר "כתימור של לבנה", שהוא "מתמר ועולה כמקל", נעשו אז כ"תימור של חמה", שהוא "מפציע לכאן ולכאן".  כנסיות הברית של אמריקה נשתחררו משוק הכספים של לונדון, אך תחתיה נכנסו המושבות הרחוקות האחרות, שהלכו בעצמן הלוך ורב, ועסקיהן גם הן הלכו הלוך ורב.  ה"סיטי" הלונדונית היתה למרכז כביר, לא רק להודו, אך גם לאפריקה הדרומית.  "בכל יום – כן מספר אָ' קאָרטי בספרו ע"ד ארץ זו – היה איזה אינדיבידואום מגוחך סובב מבנק לבנק ומספר, שהוא סרסור לעשירים, ששלחו אינז'ינירים, שמצאו שדה זהב חדש, או מחפורת של אבני יקר חדשה, – וכבר הוחזק הדבר, כי זהו הוא "בְלַגַה וְנוֹנְסֶנס"...  עברו לפעמים אך שבועות, ואותו "נונסנס" היה לחברה אדירה.  הבנקיריות לא רצתה להכנס בתחום שאינו שלה; היא היתה מלוה כסף רק לענינים בטוחים בתכלית הבטחון, ואת התעשיה היתה מניחה לבעלי התעשיה.  עיקרון!  אבל העיקרון הוא עשוי בשביל כך, שלפעמים יעברו עליו.  אם רואה המלוה בכל זאת, כי יש שבר, מה לו הלואה, מה לו תעשיה?  ואיזה תכלית הבטחון?  תכלית הבטחון לבלתי עשות דבר, וגם אז אין בטחון, יען כי השער עולה ויורד.  נתנאל רושטילד, כשמתוכחים עמו החכמים בעניני הכלל, הוא רגיל לאמר: "כן אומרים הספרים אבל בחיים המנהג הוא נבדל מזה".  בפתגמו זה נכללה שיטת הנהגת העסקים אשר סגל לו.  בית הרוטשילדים הצטיין בזהירותו הגדולה: הוא לא סמך על אסמכתות, לא נסה, לא הניח את מעותיו על קרן הצבי, אך נתנאל הוסיף על זה עוד עיקר חדש, והוא: אין לעמוד על נקודה אחת, וגם בדבר הזה נשאר נאמן למסורת הרוטשילדים, שכל עיקרה היה: ההתרחבות, ההתפשטות וההשתרעות.  עולם הכספים הלונדוני הוא שמרני עוד יותר מהעולם המדינאי.  תשובתו הראשונה על כל הצעה של תקון וחדוש היא לעולם שלילית.  ובכל זאת התקונים והחדושים, כמדינאיים ככספיים, יוצרים אך משם אלא שהדבר נמשך...  ככל חקיקת חק חדש ע"י הפרלמנט.  בשנות הששים, אחרי המשבר האמריקני, הרגיש עולם הכספים הלונדוני מעין ירידה, עכ"פ מעין זעזועים שקודמים לירידה.  הרבה בתי אוצר נהרסו ונפלו, מקצתם לא חרבו, אך דמותם נתמעטה; בית רוטשילד עמד כחלמיש צור נגד גלי ים זועף.  מה היה לו למגן ולמחסה ולמשען עוז?  לא הזהירות לבדה; היו עוד זהירים וזריזים אחרים; לא ההצלחה המקרית לבדה; ההצלחה המקרית יכולה להתקיים רק  במשך עת קצרה, או מפקידה לפקידה, אך אין לה התמדה קבועה.  אבל הבית ההוא היה, כמו שאומרים יודעי דבר, שמרני ומתקדם כאחד, כמו שהיה בינלאומי ומולדתי כאחד.  מה הם היחסים בין בתי רוטשילד וסניפיהם, עד כמה כל אחר מהם עומד ברשות עצמו, ועד כמה הוא מסתייע בחברו – דבר זה אפילו יודעי ח"ן אינם יודעים.  הצעתי פעם שאלה זו לפני אחד הבקיאים הגדולים, ואמר לי: זו היא שותפות ואיננה שותפות (ממש כנוסחו של חביבנו שלום עליכם) – שותפות, כדי לסייע זל"ז בעצות, ולא שותפות, כדי שלא יכשלו כולם אם האחד עושה עסק ביש ונכשל בו.  הרי זה כעין:"צדקה עשה הרב"ה לישראל שפזרן בין האומות".  "הרוטשילדים אינם רודפי קדים להשיג דברים אשר ברוח הדמיון יסודם – כותב אָ' קאָרטי – ואלו, הוא מוסיף, היתה בהם תכונה זו, אזי אספו מאה מונים.  המילרדירים האמריקנים מהיכן נתעשרו?  מן ההמצאות הגדולות, ביתר דיוק, מסיגוּל ההמצאות הגדולות לתשמיש.  בנין מסלות-ברזל, בנין אניות, בארות של נפט, נטיעות של צמר-גפן, הרי מחצב של ברזל ונחשת – הכל "צריכין למארי דחיטי" – לבנקיר, הכל הולכים אצל רוטשילד.  לא היה אף עסק חדש אחד ממין זה, שלא הלכו בשבילו אל רוטשילד, ושלא הציעו לפניו שותפות, אך רוטשילד לא השתתף".  רק במקרים יוצאים מן הכלל, בנוגע לחרשת המעשה המדינית, היה נתנאל יוצא לפעמים מגדרו; הוא היה משחד מכחו להחזיק את שוק הכותנה בלונדון בגובה מדרגתו, ובאפריקה, גם אם לא השתתף היה עוזר הרבה לקונוורסית (חלוף) השטרות מביאי הרבית הגבוהה ברבית מועטת, ובזה עשה הנחה גדולה לבעלי המחפורת.  ההבדל בין בארינג (אחד מגדולי הבנקירים בלונדון) ורושטילד הוא זה, כן הגירסה המהלכת בלונדון, שבארינג היה חוקר קודם למעשה במהרה, ועושה אח"כ בלאט, ורוטשילד להפך.  העיקר – זה הוא מכללי הבית – לחקור כל דבר בדעת יתרה, ובנוגע לזה אין כל ספק, שהרוטשילדים עמדו במדרגה ראשונה בכל העולם.  אומרים עליו על הפרינץ אלברט (ה"פרינס-קאָנסאָרט", בעלה של המלכה וויקטוריה), שהיה משים את לבו לשאלת חפירת תעלת הזואֶץ, בתחלתה של הצעה זו, בעת אשר האינג'יניר הצרפתי ליסיפס היה עוד עושה תעמולה.  ממשלת אנגליה התיחסה אז בזהירות ובקטנות-אמנה אל הצעה זו, והפרינץ אלברט היה נזהר מהתערב בעניני הממשלה, ולא רצה לאמר: קבלו דעתי, אך פ"א נזדמן עם פלמרסטון, וישאלהו, מה היא סבת הדבר, שאנגליה איננה נכנסת בעובי הקורה בדבר הזה, שצריך להיות חשוב לה מאד לגבי עסקיה כדרך העולה להודו, ואז אמר לו פלמרסטון: אמת הדבר, אבל הממשלה חקרה ע"י כל ציריה ופקידיה, ועל יסוד הודעותיהם הגיעה לכלל החלטה, שהדבר הזה לא יוכל להעשות, ולכן היא מניחה זאת לאחרים.  – אפשר – העיר הפרינץ – שנשאל את בית רוטשילד?  – אז בדח פלמרסטון ואמר: כן, שאלנו!  – ומה דעתו?  – דעתו היא, שהדבר הנהו בטוח ונכון, ושראוי לנו לעשותו, אבל הלא אין אנו יכולים לפסוק בעניני הממשלה הלכה כרוטשילד!  הפרינץ לא ענה דבר.  נראה היה, שהפרינץ מהרהר בלבו, שצריך היה לפסוק הלכה כרוטשילד.

 

     עברו שנים, תעלת הזואץ נחפרה, וחנוכת התעלה היתה ברוב הוד והדר בפני מלכים ונסיכים רבים, והצרפתים היו ראשי הבעלים, ורק בהמשך השנים, כאשר ראתה ממשלת אנגליה, שאיאפשר להניח דרך הודו בידי ממשלה אחרת, התעשתה ותאחז בתחבולות שונות לפדות את המניות ולאספן לידי אנגלים, ואז באו גם אל רוטשילד הלונדוני, ואמרו לו: עת לעשות, זו היא טרנזקציה, שארץ המולדת צריכה לה, ואז אמר נתנאל רושטילד: האם לא אמרתי לכם, כי צריך היה שהמלאכה תעשה על ידינו?

 

     אמנם עניני מדינות וחרשת מעשה היו רק טפלים; עיקר הזריזות וההצלחה היה במקצוע הבנקי, שאין לך גדול ממנו באנגליה.  כלכלת המדינה, סדרי מסחר התבל, תנועת אניות המסחר, השוקים הרבים לכל מיני מרכלת אשר בלונדון, הביאו לידי כך, שהכל נעשה שם ע"י הבנקיר, ואין לך איש שאין לו שֶק-בוך, ואין לך אדם, שאין לו בנקיר – המשטר ההולך ומתפתח כעת בכל העולם, הרי הוא קבוע באנגליה מכבר, ולקביעותו ולשכלולו הוסיפו הרוטשילדים הרבה משלהם.  בלונדון אין ה"סטאָק איקסטשעהנש" בירזה סתם, כמו בווינא, או בברלין, ה" סטאָק איקסטשעהנש" הוא מעין טרקלין, שאדם צריך להתקין עצמו בהרבה פרוזדורים, בכדי להכנס אליו.  כשאומרים בלונדון: אדם זה הוא חבר ה" סטאָק איקסטשעהנש ", אין זה כמו שאומרים בווינא: "אדם זה הוא חבר הבורסה".  בורסיני בווינא – יש שהוא שם נרדף עם איש נבהל להון, עושה תחבולות בשטרות, מעלה ומוריד את השער, ויש שהוא שם נרדף עם עשיר חרוץ, אבל בכל האופנים אין זה תואר של מעלה יתרה.  לעומת זאת בלונדון – זה הוא תואר של מעלה יתרה.  לא יצויר הדבר כלל, שאיש מאנשי הבורסה בווינא, בעודנו מטפל בבורסה, יהיה גם אציל מיוחס; אבל הדבר הזה הוא דבר פשוט ונפרץ מאד בלונדון.  ידעתי למשל את הלורד קינאֶירד, איש מגדולי האצילים בלונדון,הוגה דעות נעלות, בעל השכלה גבוהה מאד (הוא שוֹעה הרבה גם בשאלת היהודים), חבר בית הלורדים, והוא עמד בראש אחד הבנקים.  הדעות המשונות שנשתרשו בין האצילים בשאר הארצות, שיכול אציל להיות שותה-שכור, דון-ז'ואַן שטוף-זמה, להוט בקלפים, ולעמוד בכל זאת במדרגת אצילותו, שיכול הוא לשפוך דם בדו-קרב, וכל המרבה הרי זה משובח, ודבר זה איננו גורע, אלא מוסיף על זכויותיו, אבל איננו רשאי לעסוק במשא ומתן באמונה, ואם הוא נוגע במו"מ  תכף פנה זיוו, הדעות האלה כבר נפסלו ונתבטלו שם.  להפך, יש כבוד מיוחד של סוחרים, אצילות מיוחדת של דיוק ויושר מצוין, שמציין לא רק את היחיד, אך גם את הבית, את המשפחה.  הגוים בארצות אחרות אינם מבינים את עומקו של דבר זה, ומרבים להתלוצץ על החנונות ועל החשבון, על התגרניות והפּרקמטיה שחדרו לתוך כל מקצעות החיים וההרגשה באנגליה.  ליצנות זו היא רק מתוך בערות וטפשות.  אין בכל העולם אצילות משופרי דשופרי, יחוס עתיק, נמוסים מעודנים-שבמעודנים, אין בכל העולם אנשים שוקדים על המסורת כמו באנגליה, ואם היהירות והשחץ, התכיפות והזריזות למסירות נפש הם אותות האצילות, לא היו אנשי שחץ וגבורים ובעלי דמיון גדולים מהברוניטים האנגלים.  אבל השחץ לבדו, זה צבי עדים של היונקרים ושל האריסטוקרטים בארצות אחרות, ובזבוז הממון ב"קלובים" ובקלפים לבדו, איננו עושה עוד את האציל.  האצילים האנגלים כבר עברו מהתקופה הדרדקית הזאת הלאה, כבר נצחו ויכריעו את השבושים הקדמונים, והם שוקדים גם על העבודה.  האנשים בעלי הכבוד והסגולה המקפידים על מנהגם ועל שמם נכנסו לתוך ה"סיטי", לתוך ה"סטאָק איקסטשעהנש ", וירימו את ערך כל המקצוע ההוא.  אין זה יריד, ששם מתלקטים אנשים מן השוק שאין אדם יודע אי מזה באו, אבל זה הוא מוסד אשר קיומו מאושש על יחידים, על בתים, על פירמות, שנבנו ונשתכללו לעיני-העם מעט מעט.  איש שיש בו איזה פגם, איננו יכול לשמש במדור הזה.  לפיכך נעשתה ה"סיטי" למקום חשוב, למרכז הרכוש והקנינים, לסנהדרין להערכת מצב הכספים והעסקים.  אי אפשר למרכז זה בלי זוהמא ובלי פגימה כלל, אי אפשר בלי הכּשל בבנ"א שאינם מהוגנים, או בלי פגעים שהופכים לפעמים עליונים למטה ותחתונים למעלה, אבל בכלל, בערך אל שאר השוקים והבירזאות, זה הוא מקום לא רק עשיר, אבל גם נכבד מאד.  אין רצוני לאמר, שכל יחיד ויחיד שם הוא טוב מן היחיד במקצוע זה בארת אחרת – תאוותיו של בר-נש שוות הן, וסדנא דארעא בענין זה חד הוא, אבל מדרגתה של המפלגה הזאת, מעלתו של המוסד והמשטר הזה בכלל הן יותר גבוהות, מפּני שיש שם יותר עושר של ממש, יותר דיוק ושקידה, יותר אמון וכבוד.

     וכל כותב קורות המסחר והבנקיריות באנגליה במשך המאה שעברה (קינטין, האמילין, הארי רונבי, ועוד) מותח קו תחת השם רוטשילד, בתור אחד מאלה שגרמו לעלית מדרגתם של המקצועות האלה.  נתנאל העלה את ביתו למדרגה גבוהה יותר מזו שעמד עליו הבית בימי אביו.  נכנס בענוה כתלמיד, כמתחיל, אך במשך השנים היה למנהל ראשי באותו הבנק הכביר רב המקצועות והענפים והסעיפים, עם החבורים והיחוסים בכל הארצות, עם אלפי משרות וכהונות – כממשלה אדירה!  למען דעת לעשות פה דבר דבר בעתו על כנו ועל מקומו, למען הקביל והישיר והשוות את החלקים, למען אשר אחד באחד יגשו, למען פקח על הכחות הנמצאים, שיספיקו את העבודה, שהם צריכים להספיק, ולמען בחור כחות חדשים תחת אלה שכבר נפסלו, ולתת להם את ההכנה הדרושה, צריך אדם להיות מעין מצביא, ולא די שיבין, אבל הוא צריך להיות גם אדם קשה.  ונתנאל רוטשילד היה אדם קשה.  כתות כתות של עוזריו ומזכיריו יודעים, שאין דבר נעלם ממנו ושאין חנינה לפניו, וההכרה הזאת נתנה לבית ההוא את משטר הברזל אשר בו היה מצוין, והוא מצוין בו עוד כעת.  הדין נוקב את ההר!  אבל אין קשיות לב זאת אכזריות, כי אם שיטה.

זה היה מרכז עבודתו של נתנאל.  מכאן יצא לעבודת הפוליטיקה – בתחלה לפרלמנט, ואח"כ לבית-האצילים.

 

 

ג

     בדמי ימיו נבחר נתנאל לפרלמנט, ויכתוב ידו למפלגת הליברלים המתונים, אפס כי בעניני חוץ היה תומך את ד'ישראלי, הוא הלורד ביקונספילד.  הליברליות בענינים הפנימיים היתה לו מסורת מאת אביו, אך לא היתה מוטבעת עמוק עמוק בלבו.  בהמשך הזמן הלכה הליברליות הזאת הלוך ורפה, אבל יותר שגברו בו הדעות השמרניות גבר בו החוש השמרני, ויצמד אל חייו את עול-העופרת הכבד, או במלים מדויקות יותר: את עול הזהב.  יכול אדם להיות רוטשילד-משעשע ולהחזיק את ליברליותו; אבל הוא לא היה רוטשילד-משעשע כאביו, כי אם רוטשילד מחמיר ושליט בארץ הזהב שלו, וצריך לדעת את המכונה הענקית ההיא, רבת הגלגלים והאופנים, המוטות והעמודים, למען הבין עד היכן מגיעות טרדות הרוח והאחריות וחובת המשטר.  אם אמרו על הרוט-שילדים מכבר, שהם "המלכים בין המלוים, והמלוים בין המלכים" – דבר זה ראוי הוא להאמר על נתנאל.  הוא היה למלך המלוים, ומלכות כזאת נותנת לא רק שררה, כי אם עבדות – לנמוסים ולאָפני מחשבה ידועים.  מטבעו היה איש בריא ואמיץ בגופו ובנפשו, ויאהב לעבוד ולשלוט.  הוא לא נמנה בין המעמיקים והמחדשים, כי אם בין המסדרים והמחזיקים.  רק בעסקיו היו דברים אשר חדש והיו מקצועות אשר הרחיב; בכל שאר הענינים היה מוצא הכל נכון.  בימי שבתו בפרלמנט (בתור נבחר מאָילס-בורי) לא היה מתערב בדברים שלא ידע אותם היטב.  אך לעתים רחוקות היה מדבר ברבים, וסגנונו היה קצר.  ידוע ידעו אז הבריות, שהאיש הזה איננו לא "אנתוזיססט" ולא "אגיטטור", כי אם "קונסרווטור" איתן ומוצק, רובץ כארי, ומתנועע רק בשעת הצורך הנחוץ, מתון מתון.  כח תפיסתו לא היה מעודו מהיר וקל, וגם לא היתה לנתניאל הנטיה להאזין באופן "ריציפּ-טיבי" לדברים חדשים, לא-ידועים לו, ואמרו עליו מכבר, שהוא חושב את הדברים הנראים כרחוקים מן האמת לדברים נמנעים, ושידיעותיו ונסיונותיו הם לו בית הדין האחרון.  איש כזה – יותר שהיה מסוגל לפרלמנט, היה מסוגל לבית הלורדים.  הפרלמנט הוא הכח הדוחק לתקן ולשנות, למלאות ולמנות, ובית האצילים – הכח המעמיד והמשמר.  הרי זה כפתגם הקהלת: דברי חכמים כדרבנות וכמסמרות נטועים בעלי אסופות (הדרבן הוא המחט התקועה בראש עץ, לזרז בו את השור בעת החרישה, שימשוך וילך, והמסמר עשוי לעצור בעדו, לבל ילך במהירות יתרה – כן החכם הוא המחדש, ובעל האסופות הוא שאסף את הכללים והחוקים מהדורות שעברו, ועליהם אמר הכתוב: "כי מרועה אחד נתנו", מפני ששני הכחות האלה הם דרושים בעד התנועה והשכלול), וזאת היתה השקפת האנגלים מכבר, כי אלו היה הפרלמנט שורר לבדו, אז היה חדוש החוקים תדיר יותר מדי, ואלו היה בית האצילים שליט בעצמו, אזי היה הכל  עומד ונח, כמשקע מים אשר עליהם יתעלם קרח, אך מחבור שני הכחות האלה תצא תועלת, וכפות המאזנים האלה תשאנה יחד ותעמדנה את שווי המשקל.  ואמנים בבית האצילים הלך נתנאל הלוֹך והימין, וזאת לא היתה נטיה חדשה, אך להפך, היא היתה נטיתו הטבעית.  ועוד תכונה אחת נתגלתה בו יותר ויותר; תכונת השלטון, הוא לא אהב לבוא בין הנואמים ולעלות בלול עמהם; נאומיו בבית האצילים היו מעטים וקצרים, אך באשר עריכת מכתב גלוי, הטלת מחאה – שם הוא לחתום בעצמו, או להשתתף עם עוד יחידי סגולה לחתום.  באופן זה כבר הוציא ברקים כנגד חדוש זה או אחר, אשר לא ישרו בעיניו, וביחוד בשנים האחרונות, כאשר נסבה הממשלה לליברלים גמורים, שמקצצים בנטיעותיו של בית האצילים, ויאמרו להשמידו.  נתנאל היה לא רק מתנגד, אך גם כועס על הפרזת מדת השלטון הביתי לאירלנד, או על תקון המסים – כועס כלורד מימי הבינים, בשמרנות של אציל קשישא ובסמכות של מלך המלוים.  יציאותיו, שהיה יוצא לפעמים בפומבי, או המכתבים שהיה כותב לפעמים אל הבוחרים, היו מעוררים מחאה בין מתנגדיו הפוליטיים, אבל לא היתה במחאה זו קלות-ראש כלפי האיש הזקן הזה, יען כי לא היה ספק בדבר, שהדעות האלה, שהיה מגין עליהן בתקף גלוי החלטותיו, היו דעותיו.  לא היתה לאיש הזה השפעה באנגליה, אבל חשיבות גדולה היתה לו.  לא היו נשמעים לו, אבל היו שומעים את אשר הוא דבּר.

     הרבה פעמים דברתי עם חכמי מדינה אנגלים על דבר הפּוליטיקה הרוטשילדית הזאת, ומדבריהם התחקה בקרבי הרושם, שאין הם מונים את רוטשילד בין בני מפלגה זו או אחרת – רוטשילד הוא רוטשילד!  ע"ד זקנו של נתנאל (נתן מאיר –נתנאל) מספר הנוסע סימילאססו (זה היה פסידונים של אציל אשכנזי נודע, הנסיך פיקלער-מוסקוי) שבקר אותו באחוזתו באנגליה, ולענג ולבדיחות היה לו לשמוע את דברי רוטשילד בספרו על דבר תמונות פני מלכי אירופה ותמונות שריהם היושבים ראשונה במלכותם, שקבל מידם במתנה, והיו תלויות על קירות אולם-מזונו, ויהי משוחח על אדותיהם כאשר ישיח איש על אדות ידידיו ורעיו; אך בסוף דבריו הוסיף עוד, כי כסוחר מכיר טובה לבעלי בריתו שגמלוהו טוב בעין יפה וביד רחבה וכעבד נכנע לאדוניו, היה מכבד ומעריץ את כל האדירים האלה, בלי שים לב אל הפוליטיקה אשר הם עושים ואל הסכסוכים המפרידים ביניהם, ויסיים בצחוק קל: I never like to quarrel with my bread and butter (לעולם אינני אוהב להתעשק עם לחמי וחמאתי).– ניצוץ מן המושג הזה ע"ד רוטשילד גם אם נדעך מאד – עוד נשאר.  אין רוטשילד חשוב בן מפלגה, אלא איש מן האישים.  אחד מנבחרי הפרלמנט אמר לי: הלורד רוטשליד הטיב לעשות שלא שנה את שמו – זה הוא רוטשילד אמתי!  כמו שעיניו ולבו בעסקיו להחזיק את אשר יש לו, כן גם בממלכה – עיניו ולבו להחזיק.  לִזקנו מיחסים את הפתגם:"פעמים רבות אמרתי לבני, כי עוז-נפש הרבה דרוש, למען רכוש הון, אבל למען החזיקו דרושה בינה יתירה ועמוקה שבעתים" – וכשמדברים ע"ד הרוטשילדים מזכירים תמיד את פתגמי אבותיהם.

 

     המושג הכללי ע"ד הרוטשילדים, שכבר נעשה למסורת, הוא מושג ההתמדה, ה"סלע בלב ים", הקור והמנוחה, התל שפונים אליו בשעות רעות, ואם לא פונים – עכ"פ מביטים אליו.  אוהבים האנשים הרפוים להביט אל כחות המוצקים.  באנגליה אנו רואים את תפקידם זה של הרוטשילדים מראשיתם ועד עתה.  כשזעזע המשבר את הבורסה הלונ-דונית בשנת 1825, עד שהיא כמעט חשבה להשבר, ראתה הממשלה, כי אכף עליה ההכרח להכנס בעובי הקורה, ואין דרך להמלט, ואז קרא הדוכס ולינגטוֹן את נתנאל הזקן לבוא אליו ולהתיעץ כדת מה לעשות לחלץ את הבורסה מצרה.  "מה לעשות למען שים קץ אל הבהלה אשר בסיטי (בעיר המרכזית)?" – שאל הדוכס.  "צריך לשלוח שמה את קאָהל" – היתה תשובת אדיר הכספים.  "קאָהל!" – קרא הדוכס בתמהון, – "מה זה קאָהל?  מה פירושה של מלה זו?" "כונתי על סרסור-הבירזה, האדון קאָהל" – השיב רוטשילד – "אותו צריך לשלוח, למען יקנה בפקודת הממשלה חצי מיליון שטרי חוב המלכות ("עקסטשעקער ביללס"), וזו היא סגולה לשוטים".  הדבר נעשה, והמשבר עבר בשלום, או – מעשה ונזדעזע בית-הבנק המפורסם של מאסטערמאן, ובהלה פרצה, וכל המלוים והמפקידים הקיפו פתאם את קופת הבנק הזה כתנורו של עכנאי, וכפשע היה בין המצב הזה ובין חורבן הבנק.  אז היה גם לרוטשילד סכום גדול בבנק ההוא, ויועציו הפצירו בו להיות זריז ומקדים להציל את הכסף עם עשרה ראשונים, אך הוא חכה עוד ימים אחדים, ורק כאשר החל המון המלוים להתרוצץ, בא גם הוא שמה בעצמו, ומסביב לקופה עמדו שם המלוים הרבים, ויהי כראותם את רוטשילד, ויפנו לו מקום בכבוד, והוא נגש אל הגזבר המציץ מחרכי חדר הקופה, ויושט לו תכריך גדול, ובקול רם אמר לו: הנה מאתים אלף לירא שטרלינג בשטרי המלכות, בבקשה לספור ולכתוב את הסך הזה על חשבוני!  הדברים נשמעו, והמלוים נשמטו לאחד אחד, ויבושו כי נבהלו, והבנק נחלץ מצרה.

 

     דברים כאלה וכאלה סופרו ע"ד הלורד בהתיחסותו אל המשבר בבית הבנק של האחים בארינג.  הג'נטלמניות המדויקת – בלי דבורים יתרים, אך דבור ומעשה גם יחד ברגע הצורך, כ"שהגיעו מים עד צואר" – זה היה חותם תכנית הרוטשילדים, קרירות-רוח, לא התרגש ולא הבהל, וכשהשעה צריכה לכך, גזור תכף בלי דחיות ושהיות – זאת היא המסורת הרוטשילדית.  ידוע מה שמספרים ע"ד הבארון דזי'המס (מיסד הבית הרוֹטשילדי בפאריז), כי פ"א חלה מחלה כבדה, ורופאו, הד"ר דיפי-טערן, שהיה מפואר בדורו, החליט לעשות בו נתוח.  הנתוח נעשה, ורוטשילד היה מוטל כמעט בלי רגש במטתו, כשהגיעה השמועה, שהדוכס מביררי, יורש העצר הצרפתי, נרצח, כרגע קפץ החולה ממטתו, וירץ אל הדלת, ופניו זבים דם, כי הותר צרור תחבשתו בקומו, וימשוך בחבל הפעמון, ויקרא באזני העבד אשר מהר לבוא החדרה:"הדוכס מביררי נרצח!  מָכור!  מָכוֹר!" ויפול ארצה מתעלף ואין אונים – וההתעלפות הזאת הכניסה לאוצר רוטשילד שלשים מיליון.  אמנם רגעים היסטוריים כאלה יקרו אך לעתים רחוקות מאד, אבל כדוגמתם היו גם בימי הלורד.  כאשר היה משבר בימי מלחמת האנגלים באפריקה הדרומית, ושטרי הקונסולין האנגלים, אלה שבטחו בהם בעלי הכספים, כי כל הרוחות שבעולם לא יזיזום ממקומם, החלו למוּט, אז עשה רוטשילד הרבה מאד להחזיק ולכונן ולהציל את שוק הכספים משואה וסער מתחולל.  היה אז במיניסטריון של האוצרות פקיד גבוה אחד, אשר חרש תחבולה משונה, שהממשלה תוציא כרוז ותבטיח את העם וכו' וכו', ותמלך הממשלה ברוטשילד, אם לעשות כעצת הפקיד, או לא, ואז אמר רוטשילד: אם יקום לנו עוד פרקליט אחד כזה, להיות לנו כתריס בפני הפורענויות, מובטחני, שהשטרות ירדו עוד בערכך עשרה אחוזים למאה!  – והדבר לא נעשה.

     לכל הרוטשילדים מיחסים את דרכי הדבור הפיננסיים אפילו כשהם נושאים ונותנים בדברים כלליים.  כאשר בקר ביסמארק בימי ה"בונדעס-טאַג" בפפד"מ את רוטשילד הזקן (אביו של הבארון קארל ווילהלם), ויסעד עמו, והזקן התאונן על מצב בריאותו ההולך ורע (הוא היה אז בן שתים ושמונים שנה), אמר לו ביסמארק: "אבל, בארון אהוב, אין לך כל סבה להתאונן.  הנה מראה פניך טוב כל כך, עד כי בודאי תגיע למאה".  ואז ענהו הבארון: אהובי, האדון פאָן ביסמארק, אם יכול השם יתברך להשיג אותי בשתים ושמונים, למה יקחני במאה?  – והדבר הזה אינו בדוי.  שמעתי מהמקורות היותר מדויקים הרבה שיחות כאלה, המעידות שהלשון הבורסאית, גם עם ההטעמה היהודית המיוחדת חביבה היתה על כמה מהרוט-שילדים.  ידעתי צעיר תלמודי-משכיל מביהמ"ד הישן, שאירע לו מעשה זה עם הבארון קארל ווילהלם בפפד"מ.  הצעיר בא שמה ומכתבי מליצה בידו מהגאון רבי יצחק אלחנן וכאלה, להתכשר לרבנות מתוקנת באשכנז, וקבל הספּקה מאת הזקן באמצעיתו של המו"ס קויפמאן, והיה גובה קצבתו במועדה ומתמיד בלמודו, ועברו איזו שנים, ועמד בנסיון, וקבל תעודת בגרות של גימנסיה, ואז נמלך בלבו וחזר מדעתו הראשונה ואמר ללמוד חכמת הרפואה, ונתעוררה שאלה, אם תנתן לו ההספקה גם בשביל כך, ולא יכול קויפמאן להכריע שאלה זו, והלך הבחור אל הזקן, ואמר לו: עד כאן טרחתי בלמודי הגימנסיה, מכאן ואילך – רוצה אני וכו', והטעים לו את הדבר, שאין רוסיה צריכה לרבנים שלמדו בגימנסיה גרמנית, ושאין גרמניה צריכה לרבנים ילידי רוסיה, ואין רשות וכו' וכו',ואז אמר הבארון הזקן, שהיה חסיד בתכלית החסידות: הרי כל זה יפה, אבל הלא תהיה לגוי!  והתחיל אותו בחור מוכיח ומבטיח, שדעותיו הדתיות קבועות הן בלבו, ולא ניתנו להשתנות וכו', והבארון שמע, אחרי כלות הבחור לדבר, אמר לו: "ראה, איש צעיר!  אפשר הדבר, שלא תשתנה, ואפשר שתשתנה.  בכל האופנים זה הוא דבר מוטל בספק, ואני כבר חדלתי מן הספקות, אפילו בבורסה עושה אני רק עסקים בטוחים!" – והבארון אלפונס, שהיה היותר מעודן והיותר אצילי, היה זורק גם הוא מפיו מלים בורסאיות, ולפי ששמעתי מאיזראילס, אמר לו:" אלו ידעתי, שיש לעשות בך עסקים טובים כאלה (תמונותיו של איזראילס היו נמכרות מכבר בזול, ומחירן עלה פי שבע, אחרי אשר יצא טבעו בעולם), אזי עשיתי את האמנות שלך לאפוֹתיקו".  אך מפי נתנאל נשמע לעתים רחוקות מאד איזה רמז וסמך לעסקיו.  זאת היא תרבות-עצמו, שהוא מצויין בה ושהוא מחמיר בה על נפשו.  ואולי זאת היא הסבה, אשר בגללה אין ברוטשילד זה מן ההומאָר המיוחד שהיה כמעט בכולם.

     במעלות ובמגרעות האלה נכנס רוטשילד להנהגה ולנשיאות בענינים היהודיים, וכתכונתו במקצוע הכללי כן גם תכונתו פה: נוהג ברמה, בכובד ראש, אוהב למשול, נוטה אל השמרנות, ומובן, שהשמרנוּת שלו היתה השטה המקובלת בין יהודי ארצות המערב.  ידיעותיו בעניני היהדות היו מועטות מאד.  משאת נפשו בהנהגת הצבור – הסדר, בעניני הדת – אמונה צרופה, בשאלת היהודים – שוויון זכויות.  במשך שנים רבות מאד עמד בראש בתי הכנסיות המאוחדים, וזוהי דמות-הדיוקן האחת אשר בה מתגשמת הקהלה בלונדון; חוץ מזה עמד במשך יותר מדור אחד בראש הועד המפקח על ביה"ס החפשי, מוסד כביר וענקי, שכמעט אין כמהו לרוב מספר תלמידיו, ועיקר השפעתו בלונדון המזרחית, וזה היה המוסד אשר לו קיוו יהודי אנגליה, שהוא יהפוך את הזרים לאנגלים.  שתי הנשיאיות האלה ציינו את גבולות עולמו היהודי של הלורד רוטשילד.  מצד האחד – היהדות בתבנית היכל, פולחן נבדל, אמונה לעצמה, ומצר הלורד קורת רוח גדולה במקצוע זה, אם הכל נעשה כסדר ומתנהג כשורה, ולבו היה מצר ודוה על כל קטטה, ומה גם על כל דבר שהוא עלול להביא לידי חלול השם.  לעתים, ביחוד בשנים הקודמות, היתה שאלת שנוי נוסח התפלה מבצבצת בין היהודים בלונדון, והיו מושיבים ועדות ומחברים הצעות ומפרסמים כרוזים ומתוכחים, ואז לא יצא הלורד אף פעם אחת מן העוגה שעג לו לעמוד בתוכה, ולא השתמש בנשיאותו להכריע את הכף לצד זה או לכשנגדו, ומרגלא היה בפומיה: דבר זה הוא מסור לתיאוֹלוגים לפתור אותו, ואנן אינשי דעלמא (ליימן) אנן – מושג מלא נמוס ודרך ארץ, אבל בעיקרו נכרי.  אך בכל זאת היו דברים הרבה, שהוא ידע אותם מתוך נסיון.  היה מדייק מאד בשמירת חובתו לשבת ראש, וכדרכו, לא היה דורש דרשות רבות, אך חוה דעתו בקצור, וזוכרני כמה פעמים העיר הערות טובות ומחוכמות מאד, המעידות, שהוא דן על הרבה ענינים בידיעת המצב ובשכל הישר.

     כשאמרו להעלות את מחיר המקומות וכו', היה הוא מהמתנגדים המעטים, וכאשר נתנו בעלי ההצעה טעם לדבריהם, שהצרכים מרובים וכו', ושהגביה היא קלה, כי לכל יהודי דרוש מקום בביהכ"נ, עמד כנגדם והוכיח, כי עם כל הכבוד והמעלה שיש לביהכ"נ, שגיאה היא, אם אומרים להשוות את בית הכנסת לבית-תפלה נוצרי, מפני שאין הדבר נחוץ ליהודי להתפלל רק בביהכ"נIt is not absolutely necessary for Jews to worship God in a synagogue)) – וההצעה נדחתה.  וזוכר אני פעם אחרת היתה שאלה ע"ד ה"מי שברך", ואמרו לשנות מן המנהג, מפני שאין נאה להכריז על נדבות בביהכנ"ס סמוך לס"ת, ואז נצנצה בהלורד רוח ההומאָר הרוטשילדי, ואמר: ירא אנכי מפני איסטניסיות זו, שמא תהיה אחרית הדבר, שהאנשים לא יתנו לא אצל הס"ת ולא בסתר.

     והיה הכל הולך למישרים בבתי הכנסיות ובקהלה, לולא הספיקה אירופה המזרחית את המון היהודים ללונדון, ולולא קמה שם אותה היהדות ההומיה, המנומרת, התוססת – של אואייטשאָפּל, שהכניסה לעולם היהודי צרכים אחרים, נמוסים אחרים, הרבה מן התום והאמון, הדבקות והעוז של יהודים, מעורב בהרבה המוניות וערב רז וז'רגון טלוא וחברבר של מנהגי כל המבואות האפלות, –  שדחו מפניהם הרבה מן הטוב והרבה מן הרע שיש ביהודים אנגלים.

     זוכר היה הלורד רוטשילד את ימי נעוריו, כשהיה אשר מוליך אותו ללשכת הצדקה של אביו, וכשהיה רואה בפעם הראשונה את העניים מאואייטשאָפּל, אבל אותם העניים מאואייטשאָפּל נעשו רוב מנין ורוב בנין!  כאשר אך ירכשו מעט הון, עברו אל חלק העיר המערבי, מהם עמדו באמצע, ואף אלה הנשארים קבועים במקומם –  רוח אחרת להם, ויש אשר אינם פושטים יד לקבל נדבה, ואין מקצוע בחיי היהודים בלונדון אשר לא נכּרה בו השפעתם, וגם הנהגת הועד המאחד את כל בתי הכנסיות, שחשבה בתחלה, שיהיה בידה לנהל ולערוך דבר דבר על מקומו באותו היחס האפּוטרופּסי הקדום בנודע אל יהודי אואייטשאָפּל, צריכה היתה להוכח לדעת, כי הדבר הזה לא יתכן.

     בנוגע אל הדבר הזה, היה בלורד רוטשילד מעין בורבוניות.  הוא התיחס אל יהודי אואייטשאָפּל בנוסח יחיד-האופן, כמו לפני שלשים, כמו לפני עשרים שנה.  היה לו עיקר אחד: היהודים צריכים להעשות לאזרחים – ומן העיקר הזה לא זז.  אבל בין כך וכך הזקין האיש, ולא היתה דעתו פנויה לנתח אותו העיקר לחלקיו ולפרוק אפניו ותנאיו.  הרי גם סי' שמואל מאָנטאגו (אח"כ – "לורד סוואָיטלינג") רצה לעשות את היהודים לאזרחים, אך לא בדרך הזה, כי אם בדרך אחר.  בש' 1887-8 החלה המלחמה בין שני האיתנים האלה, ולמרות כל הפשרות וההפסקות נמשכה כל ימי חיי מאָנטאגו.  מאנטאגו חבר את ביהכ"נ ואת המנינים שבאואייטשאָפּל, ויחפץ להביאם לידי השפעה בהנהגת בהכנ"ס המאוחדים.  הרבה ממנהגי הקהלה לא היו לרוח אנשי אואייטשאָפּל.  מאָנטאגו האורתודוקסי נטה בדברים רבים אחרי בני הנכר האלה.  יסדו שם ועד גדול, שיחבר את כל היהודים באואייטשאָפּל, וישימו בו את רוטשילד לנשיא, ואת מאָנטאגו לסגנו, ובישיבה הראשונה שהיתה שם, במותב הרבה מאנשי השם של יהודי לונדון, דברו הנואמים על אדות אחדות והשפעה והשתתפות, ואיש איש מהם צפן את רעיונותיו המיוחדים לו במלים הכלליות האלה, וכאשר אמר אח"כ הלורד רוטשילד בפומבי, לא הבינו אז האנשים איש את שפת רעהו.  רק אח"כ נתגלו חלוקי דעות.  התחיל הדבר בשאלת הלוית המת, והאואייטשאָפּלים, ומאָנטאגו בראשם, היו כותבים מכתבים אל ועד ההנהגה המאוחדת, וזה היה משיב להם תשובות הרבה ועשה הנחות קטנות, ואחרי כן נסתבכו הדברים ע"י מחלקת בדבר ההשתתפות המזרחית בהנהגת בהכ"נ, ולבסוף עלתה שאלת השחיטה והרבנות, ובכל אחת מן השאלות האלה נפרדו שני הראשים: הראש האחד, הלורד, לצד צמצום ההנהגה ביד הקהלה העיקרית, היהודים ילידי הארץ, והראש השני, מאָנטאגו, לצד סדור הכחות בין היהודים באואייטשאָפּל, והשפעתם, ביחוד בנוגע אל הכשרות.  וכמובן, נערכה המלחמה הזאת ע"פ תכסיס אנגליה, בשמירת כבוד הבריות ובמתינות וגם באריכות הזמן לאין קץ, אבל בכל סימני הרוך והנועם האלה היתה זאת מלחמה, ובה היו משתתפים אנשים רבים מזה ומזה, וכחק אנגליה, היו פשרות בין הקצוות.

     ואולם, שגיאה תהיה, אם יתואר הלורד רוטשילד בתור מתנגד מוחלט ליהודי המזרח בלונדון.  הוא השתדלת לעשות הרבה מאד, כמובן, לפי רוחו וטעמו.  עד כמה שאני זוכר הרבה מדבריו שבאו בדפוס, והרבה מדבריו ששמעתי בלונדון, לא היה ביחוסו מאותה הגאותנות המזוהמת של אחינו המתבוללים בארצות אחרות, אשר בכל פעם שהם מדברים על אדות היהודים האלה, הם קוראים להם: אוֹכלוֹסיה (מאססע) נסוגת-אחור, המון חשוכים, וחושבים את עצמם כאיזגדין (אפּוס-טולים) של הדעת והמוסר, היושר והיופי לגבי ההמון "השחור הזה".  בכל פעם שרוטשילד דבר ע"א החלק הזה של יהודי לונדון, היה קורא להם "our poorer brethren" (אחינו העניים יותר) – וגם זוכרני את אשר הנהיג לפני הרבה שנים לשכור אולמים גדולים בעד העניים להתפלל בהם בימים הנוראים ובסוכות, והיה אז אחד היהודים הרוסים, עסקן ומשכיל קצת, ושמו היה שיווצ'יק, מטפל במעשה הצדקה הדתי הזה, וכל הדבר נעשה בהוצאותיו של הלורד, שחשב להשפיע עי"ז השפעה רוחנית על יהודי אואייטשאֶפּל, ושיווצ'ק היה דורש לפניהם דברים כבושין.  בש' 1891 הייתי בלונדון, והתפללתי שם בשמיני עצרת בעדה אשר לא ראיתי כמוה לגודל ולרוב, והיה עמנו שם החכם המנוח רבי יוסף כהן צדק ז"ל והאיש שיווצ'יק אשר נהלוני שמה, ושיווצ'יק הכניס לדרשתו מענינא דיומא את הנטיה הרוטשילדית, ואמרו אז הבריות, שרוטשילד "כובש" בדרך זה את יהודי אואייטשאֶפּל, אך הדבר נשתקע אח"כ.

     רוטשילד קוה לצמיחת קרן ישראל רק בדרך שוויון הזכויות וההתדמות לעמי הארץ והדעת והסדרים המלחמה לשוויון הזכויות היתה לו מסורת מאביו, ואעפ"י שלא היה מבעלי השתפכות הנפש ונוטה היה מטבעו יותר לקושי ולאבירות ולנשיאות, מאשר לרוך וחולשה – התרגשותו על צרות היהודים היתה חזקה מאד, וכאשר החלו הצרות בשנות השמונים, ותכפו הפרעות, והתפרצה הנדידה – פתח את אוצרותיו והתחיל משפיע סכומים כבירים באופן גלוי ובאופן צנוע, ועמד בראש כל ההשתדלויות, והשתתף בכל האספות והמועצות, בכל הפעולות והיגיעות – ובכל אלה הצטיין באותן התכונות המיוחדות לו: קרירות, מתינות, אומץ רוח, משטר.

     כשנכנס הבארון אדמונד בראשו ורובו בעניני ישוב א"י, נסו אנשים בעלי השפעה מקרבנו להכניס גם את רוטשילד החסיד הפרנקפורטי, גם את הלורד הלונדוני – אבל לא עלתה בידם.  הפרנקפורטי אמר: צריך אני לדאוג לתקון נשמתי, והלונדוני אמר: יש לנו פה צרכים מקומיים גדולים מאד, ואי אפשר לי לעבוד שם!  – כשאמרו לו: הרי הבארון אדמונד!  – אמר: כן, יודע אני!  הוא מתעסק מאד בדבר הזה!  – אך לא הפליט מלה אחת של בקורת.  הנמוס עכב.

     אל ראשית מעשיו של הבארון הירש, בתקופת ההתלהבות הארגנ-טינית, התיחס בקטנות-אמנה.  הדבר הזה – היה אומר  יעזור למתי מעט; אך דמיונו של הירש לא יקום ולא יהיה.

     כמחזיק בכל עוז ברעיון שוויון הזכויות היה מתנגד לתנועת הנדידה.  שאלת היהודים צריכה, לפי השקפתו, להפתר בכל ארץ וארץ ע"י אימנצ-פציה גמורה ומוחלטת.  אבל באין ברירה, הוא מסכים על נדידה – לאמריקה.  הכניסה לאנגליה איננה רצויה בעיניו, מפני שאין עוד מקום.

     בכלל מתנגד היה אל כל התרגשות יתרה מצד היהודים.  זוכרני, כי בסוף שנות השמונים היתה אספה שנתית בביה"ס החפשי, אשר בו ישב ראש, ואז דבר הרב ד"ר אדלר בשבח ביה"ס והיהודים יושבי לונדון המזרחית וכו', והשיב דברים קשים לכהן נוצרי, בילינג שמו, אשר דקר את היהודים האלה בדבריו שדבר בהועדה שנקבעה מטעם הפרלמנט ובית האצילים בדבר שיטת הסחיטה (סוועטינג סיסטים – עושק הפועלים) וכניסת היהודים הנודדים.  אז הקפיד הלורד על הרב, ואמר: אי אפשר להכניס וכוחים כאלה לישיבה זו.  אם דבר הכהן איזה דברים קשים – לא נתכון להרע, ואין להגזים את ערך הדבר, ובכלל, צריכים אנו להתרחק מקנאות.  כך שקל ד"א אדלר הדיפּלומטאי, המתון והזהיר למטרפסיה מאת הלורד.

     היה לנו הדבר לפלא, שהאיש השמרני, הקר, השקוע במקומו, המחונך ברעיון שוויון הזכויות, כששמע ע"ד הרעיון הלאומי העברי דברים חדשים, אז נראו לו זרים מאד?

     אי אפשר היה לקנות את לבו לציון.  בימי ההצעות המדינאיות באנגליה, אחרי הרבה הקדמות והכנות, היה לו להרצל ראיון אצל הלורד.  צ'מברלן הבטיח גם הוא לבוא, אך לא בא.  הרצל הרצה לפני הלורד כל מה שצריך היה להרצות, והרוח היתה טובה מאד.  הגיעה אז שעת ה"לונטש", והרצל סעד עם הלורד, ונפרדו אח"כ בכבוד.  למחרת היום ההוא אמר הלורד לאחד ממיודעיו: נעים היה לי מאד להכיר את האיש הזה.  אני חשבתי תמיד, בשמעי את הספורים המפליאים, כי זה הוא יהודי בעל זקן אדום!  אבל זה הוא ג'נטלמן כהלכה!  שיחתו נעימה מאד, וגם בשעת הסעודה – ג'נטלמן!  – אח"כ, כאשר ספרו זאת להרצל, אמר: כן!  היתה לי ההרגשה בשעת הסעודה, שהוא סוקר אלי תמיד לראות, איך אני אוחז את הסכין ואת המזלג – ודקדקתי מאד!

     לשום תוצאה אחרת לא הביא הראיון ההוא, זולתי זה, שהלורד ידע, שאין הרצל – יהודי בעל זקן אדום, אלא ג'נטלמן.

     מר זנגוויל נסה אליו דברים הרבה פעמים לטובת היט"א, ובמקצת לא התנגד, והיה  גם רוטשילד אחד שנתן את שמו לקומיסיה, אבל כל הדברים האלה היו מן השפה ולחוץ, הלורד לא ראה צורך לא באבטונומיה יהודית, ולא בהתרכזות יהודים, וכן גם מטבעו איננו בעל דמיון ואיננו נוח לקבל רעיונות חדשים.  ואין הדבר תמוה בעיני, שכשהיתה תעמולה בלונדון והציעו לפניו לחתום על מחאה כנגד הציונות והלאומיות יחד עם איזו מגדולי היהודים – חתם.

     האם אפשר לדמותו את המתבוללים, נוסח וורשה, או אפילו נוסח ברלין?  לא!

     שומע אני את דבריו באספת ביה"ס החפשי: "I feel, and every sensible Jew must feel" (אני מרגיש וכל יהודי בעל הרגשה צריך להרגיש וכו') – ושואל אני, אם יוכל יהודי מתבולל לדבר בלשון הזאת במקום אחר?  אם ידבר כן אף הטוב שביהודים בברלין?  הן עד שיגיע למדרגת עבד עבדו של אבי אביו של לורד זה, אם לא ימיר את דתו, עכ"פ לא יתפאר ברמה, ולא יאמר: אני היהודי, אנחנו היהודים!

     כששמעתי את הלורד נתנאל חוזר ומשנן שהוא יהודי – נזכרתי את המסופר ע"ד אותו הראשון לרוטשילדים, ר' מאיר אנשיל הפרנקפורטי.

     פ"א – כך מספרים – התהלך בחוץ בבגדיו הפשוטים, בכובעו בעל שלשת הראשים ובזקנו המחודד (כמו שמתאר אותו הינה), ועמד שם נער נוצרי, וקרא: יוּד!  – אז נתן ר' מאיר אנשיל את ידו בכיסו, והוציא מטבע, נותן לנער, ואמר לו: קרא עוד!  ונתבייש הנער מעט, אבל בראותו, כי היהודי נותן עוד הפעם את ידו בכיסו, הוסיף לקרוא.  ביום המחרת פגע בנער הזה, ועמו עוד נערים – באו להשתכר, ועמד ונתן להם מטבעות וצווה לקרוא ולקרוא "יוד", והוא עמד ויברך: שלא עשני גוי, וכן יום יום התאספו וקראו, והוא שלם, וכאשר חדל לשלם, לא הוסיפו לקרוא.[iv]

     ובן נכדו של זה איננו מקריא אחרים אך קורא בעצמו – וגם משלם.

     לפני כל כך שנים ראיתיו בפעם הראשונה באספת ביה"ס החפשי כשהיה ללורד, ולפני איזו שנים ראיתיו בפעם האחרונה בחנוכת ה"שעלטער" (המקלט ליהודים נודדים), עוד על הפנים היה עוז, אך כבר הוא איש זקן, תנועותיו כבדות, האזנים הַכְבֵּד משמוע, הקומה לא נכפפה, אבל נתעגלה, ובשביל כך כמו הוּשַחָה מעט.  אחרי האספה, במשך שיחה קצרה, הביע צערו, שאיננו בריא לגמרי.  אז חפצתי לאמור לו את אשר אמר ביסמארק לזקנו, אך יראתי, פן ישיבני גם הוא את אותה התשובה.

     בכל האופנים – הלורד היהודי הראשון הזה העמיד זיו-איקונין של אדם מצוין באישיותו, בזכרונותיו, ובשאיפותיו יותר מהרבה, הרבה לורדים נוצרים.

     והלורד הזה בסוף ימיו בשנות המלחמה הראשונות נחם על התנגדותו לציונות, ונבא שהנצחון יעמוד לימין ממלכות הברית, ושיש אחרית ותקוה לארץ ישראל, וגם צוה לבניו אחריו לעזור להתנועה הציונית.  הוא בעצמו לא הספיק לראות את סוף המלחמה.  אבל מזלו חזה.  חושו המדינאי נבא לו, שאנגליה עמדה לשלוט בארץ ישראל, ועל כן חובה מוטלת על מנהיגי העם היהודי להתכונן לקראת ההתפתחות הזאת.  את דעתו זאת גלה למשפחתו, ומני אז שנתה המשפחה, כלומר הקו המשפחתי של הלורד, את עמדתה בנוגע להציונות.  הגברת האלמנה הראתה פנים מסבירות להתנועה, המנוח צ'ארלס, בנו של הלורד ומנהל עסקי הבנק, ואשתו – התענינו מאד, והלורד השני (ולטר) היה לציוני ותיק במובן המדינאי, והוא זכה לכך, שעל שמו ניתנה הצהרת בלפור.

ההיסטוריה עושה לפעמים הלצות חשובות וגדולות, ששום הומוריסתן וסטיריקון לא היה יכול לבדות מלב.  הקַרְיֶרָה היהודית של הלורד הראשון היתה כולה גבירית-טפסרית-התבוללותית, אבל עברה את פסגתה והגיעה אל הצד השני עם שקיעת חייה, ונגמרה אח"כ בהמולד של התקופה החדשה בציונות: הצהרת בלפור.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[i] מסתכלים.

[ii] לוחמים.

[iii] השה והמזל של הבית.

[iv] במאמר ע"ד חג-המאה של הרוטשילדים ב"נייעס וויענער ז'ורנאל" הובאה השיחה הזאת באופן משובש.  עיקר ההלצה היא, כאשר חדל רוטשילד לתת מטבעות בשכר הקריאה, חדלו הנערים לקרוא "יוד".  בנוסח זה מסופר הדבר בפפד"מ.