_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

תרגומים מיוונית לעברית

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

בדרך חייו הארוכה ראה עמנו חליפות ותמורות לא רק במה שמחוצה לו, אלא גם בו בעצמו, בדעותיו, בהערכותיו, ביחסיו לעמים ולתרבויות.  ואם בימי קדם, במסיבות היסטוריות מסוימות, גזרו שלא ילמד אדם את בנו יוונית, או אמרו: "ארור אדם שילמד לבנו חכמת יוונית" (סוטה מ"ט, ע"א וע"ב); ואף בימי־הביניים, בשעת פריחת ההשכלה העשירה והרחבה של "תור הזהב", כשהשפעת הפילוסופיה היוונית על המחשבה היהודית היתה חזקה ביותר, ראה המשורר הלאומי צורך להזהיר: "ואַל תשיאך חכמת יוונית, / אשר אין לה פרי כי אם פרחים" (ר' יהודה הלוי בשירו "דבריך במור עובר רקוחים"), הרי בדורנו יש להצטער על מיעוט העסק בלשון זו ובחכמתה ועל מיעוט התרגומים מן הספרות היוונית הקלאסית וההיליניסטית ללשוננו, תרגומים שיכולים לתרום לא מעט להעשרת רוחנו וספרותנו.

כדאי אולי להקשיב גם לאנחה החרישית שנתאנח אחד־העם כשנגע בשאלה זו בדרך אגב, לשם דוגמה בלבד, במאמרו "חיקוי והתבוללות" (עפ"ד, ח"א, עמ' קע"ה).  "אלמלי היו אותם הזקנים, שתרגמו את התורה ליוונית בשביל יהודי מצרים, מתרגמים עם זה את אפלטון לעברית בשביל יהודי ארץ־ישראל, כדי לעשות את הכוח הרוחני של היונים לקנין עמנו בארצו ובלשונו, אז קרוב להאמין, כי גם בארץ־ישראל היתה ההתבטלות עוברת להתחרות, ובאופן עדו יותר נעלה ויותר נכבד להתפתחות רוח עמנו העצמית, וממילא לא היו קמים אז בעמנו "בוגדים מרשיעי ברית" ולא היה אולי צורך בחשמונאים ובכל אותן התולדות הרוחניות שסיבתן הראשונה מונחת בזמן הזה.  ומי יודע אם לא היתה גם ההיסטוריה כולה של המין האנושי בוחרת לה אז דרך אחרת לגמרי".  כל כך חשיבות תלה אחד־העם בפגישה של שתי התרבויות האלה, היהדות והיוונות, שתי אבני היסוד של תרבות אירופה.

שונות הן הדעות על מהותן ואופין של תרבות ישראל ותרבות יוון והשפעתן על תרבות העולם.  יש גורסים, כי שונות הן תרבויות אלה זו מזו שינוי יסודי, מהותי (מוסר -  יופי), ויש סוברים, כי יש באחת מה שיש בשניה, וההבדל ביניהן הוא רק בזוית־הראיה, או בסגולות רוחניות מסוימות; יש רואים את תרבות אירופה כמזיגה מוצלחת ועליונה של שתיהן, ויש חושבים כי הקרע הנפשי של האדם האירופי, השניות הטראַגית שברוחו, הם תוצאה של התנגשות שני היסודות האלה, של רוח ישראל ורוח יוון.  אולם מה שנוגע לנו, ברור הדבר כי הכנסת יסודות היוונות לתוך תרבותנו העברית היא עתה, בפתח תחייתנו והתחדשותנו, שאלה חיונית ביותר.  הרכבתה של הספרות היוונית  הקלאסית, שהיא אבטיפוס לספרות אירופה והיא חד־פעמית בגילויי הגאונות שבה (כשם שחד־פעמי הוא גילוי השכינה בישראל בימי הבית הראשון), הרכבתה האורגנית של ספרות זו בספרותנו ובתרבותנו היא הכרחית לשם התפתחותנו הרוחנית, היא צריכה להיהפך למקור השראה ליצירה חדשה רבת־ערכים ועשירת־גוונים.  וגעגועיו של אחד־העם לפגישה כזאת לא לחינם היו.  בדבריו של אחד־העם נרמזה העובדה המוזרה, שעמנו אשר ידע בתקופה העתיקה לתרגם את יצירתו ליוונית – ולא רק את התנ"ך בלבד – לא ניסה כל עיקר להריק לתוך כלינו את הספרות היוונית, ולא זו בלבד, אלא לא ראה צורך לתרגם מיוונית אף את היצירות שתוכנן יהודי ושנתחברו על־ידי יהודים.  מן הסתם יש סיבות והסברים לעובדה זו.  אולם גם בימי־הביניים, עם כל השפעתם הכבירה של אפלטון ואריסטו על המחשבה היהודית, הרי הגיעו יצירותיהם והשפעתם לישראל לא במישרים מן המקור היווני, אלא דרך צינורות ערביים, וחכמי ישראל ברובם הגדול לא למדו ולא ידעו יוונית.

טבעי הוא הדבר, כי בראש וראשונה נתעורר הרצון לתרגם לעברית את הכתבים שתכנם יהודי.  עוד על סף העת החדשה תרגם ר' עזריה מן האדומים לעברית את איגרת ארוסטיאס, המספרת על התהוות תרגום השבעים ("מאור עינים", החלק "הדרת זקנים"), אולם תרגום זה נעשה לא מן המקור אלא מן התרגום הרומי של האיגרת.  הרצון האמיתי להכניס לספרות העברית את הספרים החיצונים והגנוזים, היצירות שיצר עמנו בימי הבית השני וסמוך לחורבנו של הבית השני, שהלכו לאיבוד במקורן העברי ונשתיירו בתרגומן היווני – רצון זה נתגלה בצורה פעילה רק עם ראשית תקופת ההשכלה.  בספרים אלה, שרובם נתקדשו בכנסיה הנוצרית כהמשך לכתבי־הקודש, ראו המשכילים, שהשיבה אל התנ"ך היתה להם האידיאל הנעלה ביותר, חלק מן היצירה העברית המזהירה בתקופה הקדומה, זו שלפני התלמוד, ומתוך קנאה לספרותנו באו להשיב את האבדה לבעליה.  אולם התרגומים הראשונים של המשכילים נעשו גם הם לא מן הלשון היוונית (נ.  ה.  וייזל – חכמת שלמה; י.  ל.  בן־זאב – בן סירא ומגילת יהודית).  רק על תרגומו של יצחק זעקיל פרענקיל "כתובים אחרונים" (יצא לראשונה בשנת תקץ), תרגום הכולל את רוב הספרות הזאת, רשום: "העתיקם מלשון יון לשפת עברית".  אולם גם ביחס לתרגום זה יש מפקפקים, אם נעשה מהמקור היווני.  אגב, יצחק זקיל פרנקל הנהו, כנראה, הראשון שקבע את השם "כתובים אחרונים" לספרות החיצונה והגנוזה.  גם בהמשכה של תקופת ההשכלה הופנתה תשומת־הלב רק לכתבים שתוכנם יהודי, כגון "המלאכות אל קאיוס קאליגולאה" של פילון, שתרגם מרדכי אהרן גינצבורג, וספרי יוסף בן מתתיהו, שתרגם קלמן שולמאן, - וכולם לא מן המקור אלא מכלי שני.

נראה כי מן הראשונים שתרגמו מיוונית ממש היה הבלשן יהושע שטיינברג, בעל "משפט האורים", שתרגם בשנת תרמו לעברית את השירים השלישי, הרביעי והחמישי של חזונות הסיבּלות היהודים: הם נתפרסמו ב"המאסף", וארשה, תרמז.  במקום משקל ההכּסמטר נתן שטיינברג י"ג תנועות, משקלם של ה"משכילים", עם מלעיל בסוף כל שורה, זכר להכּסמטר.  גם בתרגום זה עדיין אנו עומדים בתחום הנושא היהודי.  אולם באותה שנה עצמה, שבה נדפסו חזונות הסיבּילות, פורסם ב"כנסת ישראל" של שפ"ר, כרך ב', מאמרו של אהרן קמינקא "מבוא לשירת היונים" עם תרגום השיר ה־21 של האיליאס ושירים אחדים של אנקריאון.  זאת היתה הסנונית הראשונה שהביאה לספרות העברית את בשורת השירה היוונית ואת שאלת הסוגים הספרותיים, המשקלים והמקצבים אשר בה.  תרגומיו של קמינקא נעשו מן המקור, אולם בלי להקפיד על משקלי המקור ובלי למצוא להם תחליף מתאים.  גם מבחינת לשון התרגום ודיוקו עדיין נתונה עבודתו של קמינקא בתחום "תפיסתה" ו"השגתה" של תקופת ההשכלה.  עיקרו של התרגום הוא במסירת תוכנם של הדברים, במידה שהלשון והסגנון התנכיים מאפשרים זאת.  זו היתה בכלל דרכם של המשכילים בשדה התרגומים, ולא פה המקום להרחיב את הדיבור על כך.  מאמרו של קמינקא עשה, כמובן, בשעתו רושם רב על הקורא העברי, אבל עוד במשך זמן רב נשאר נסיון בודד ולא מצא לו ממשיכים ומחקים.  וגם קמינקא עצמו חזר לתרגומים מהלשון היוונית – הפעם בתרגום פרוזה של ספרות עיון ומוסר – רק בשנת 1923, שאז יצא בהוצאת שטיבל הספר "רעיונות מרקוס אברליוס".  אולם באותה שעה כבר עובד בשדה זה אביר המתרגמים מן השירה היוונית, המשורר שאול טשרניחובסקי, ועוד בשנת תרף מופיע בהוצאת שטיבל קובץ משירי אנקריאון מתורגמים על־ידיו.

וכך הגענו לתקופה החדשה, היינו לשלושים השנים האחרונות, שבהן מתחילים ה להופיע בספרותנו מזמן למן תרגומים מן הספרות היוונית.  בתקופה זו משתנה גם היחס למלאכת התרגום, מתבררים צרכים ומתגלות אפשרויות רחבות יותר עם תחייתה והתעשרותה של הלשון העברית.  בתחילת זמן זה, לפני למעלה מחצי יובל שנים, נוסדת האוניברסיטה העברית ובה קתדרה ללשון ולספרות היוונית.  הפצת ידיעת הלשון היוונית בין הסטודנטים –אם גם לא רבים לעת עתה – וכן צרכי האוניברסיטה בטכסטים פילוסופיים מתורגמים מיוונית – כל זה נותן עידוד ודחיפה לתרגומים מן הלשון היוונית, ובה בשעה משמש גם גורם של הקפדה על דיוק העבודה, טיבה וערכה.  ה"יש" שנצטבר במשך התקופה הזאת אינו כמות מבוטלת, אף־על־פי שעדיין אנו רחוקים ביותר מ"שביעה" ומסיפוק מלא של צרכינו התרבותיים בתחום זה.  כיום יש בידינו הוצאה מלאה ומתוקנת של הספרים החיצונים, שיצאו לאור על־ידי אברהם כהנא בתרגומים מדויקים של מלומדים שונים.  עם תרגום "קדמוניות היהודים" של פלאויוּס על ידי ד"ר א.  שליט ("מוסד ביאליק") הולך ונשלם תרגום כל כתביו של יוסף בן מתתיהו לעברית.[1]  כן יש תרגומים מכמה דיאלוגים של אפלטון, ביניהם גם "המדינה" בתרגומו של צ.  דיזנדרוק (הוצאת מ.  ניומן).  תרגומיו של דיזנדרוק יכולים לשמש דוגמה מבחינת החתירה לקראת דיוק הביטוי ומסירת גווני הלשון של המקור במלואם.  מכתבי אפלטון ואריסטו יצאו אחדים גם בסריה "ספרי מופת פילוסופיים" על־ידי הוצאת הספרים של האוניברסיטה העברית (תרגומים של פרופ' ח"י רות, וסיר ליאון סימון).  תרגום מדעי של ה"פּוֹאטיקה" לאריסטו נעשה על־ידי מ.  האק (הוצאת "מחברות לספרות").  כן יש להזכיר את התרגום המלא של הרוֹדוֹטוֹס, שנעשה על־ידי ד"ר אלכסנדר שור (הוצאת ראובן מַס), תרגום כמה נאומים של  דמוֹסתנס על־ידי א.  א.  הלוי (ספרית "דורון", ספרית הפועלים), ועוד.  עד כאן תרגומים בפרוזה.

מה שנוגע לתרגומים מן השירה היוונית, האֶפּוֹס, הליריקה, הדרמה – הרי גם בשדה זה התעשרנו לא מעט, אם גם במידה רחוקה מאד מהדרוש ומהרצוי.  אולם תרגום דברי שירה כרוך בבעיות מיוחדות ובקשיים מיוחדים.  גם מספר המתרגמים דברי שירה קטן בהרבה ממספר הסופרים היכולים לתרגם דברי פרוזה.  במקום הראשון עומד כמובן שאול טשרניחובסקי, שנתן תרגום מלא של האֶפּוֹס היווני הגדול, האיליאס והאודיסיה.  טשרניחובסקי טבע את המטבע של האֶפּוֹס וקבע את נוסח סירתו בלשוננו.  על־פי החוש הפיוטי הגאוני ועל־פי קרבת נפשו ליסודות האֶפּוֹס של כל העמים ידע טשרניחובסקי לתת ביטוי לרוחב, לשגב, לארכאיות של האֶפּוֹס היווני.  ואין זו אשמתו של המשורר, שבינתיים חלו חילופי מבטא והטעמה בלשון העברית, ועל־ידי כך נתקפח המשקל ההכּסמטרי של היצירה הכבירה הזאת, שנמסר על־ידי טשרניחובסקי בהטעמה מלעילית.  בשביל דורנו יש, כמובן, צורך למסור את האֶפוֹס במשקלו לפי חוקי הלשון בהטעמתה הדקדוקית השגורה ולפי סגולותיה הריתמיות הטבעיות.  עניין זה מהווה בעיה רצינית והוא כרוך בקשיים מסוימים, הואיל ומשקל ההכסמטר הדקטילי אינו טבעי ללשון העברית, שאין בה הטעמה על ההברה השלישית שלפני האחרונה.  בהרצאתי על הנושא "מבעיות הריתמוס והמשקל בשירה העברית החדשה", שהרציתי בכינוס העולמי למדעי היהדות, שהתקיים באוניברסיטה העברית בקיץ תש"ז,[2] הקדשתי פרק מיוחד לשאלת ההכסמטר העברי ולכללים שנתגבשו אצלי תוך כדי עבודת התרגום של "ההמנונות ההומריים" (הוצאת האוניברסיטה העברית) "מלחמת הצפרדעים והעכברים" (הירחון "עתידות") ופרקי אֶפּוֹס אחרים.

בעיות לא פחות מסובכות קשורות בתרגום הטרגדיה היוונית, הקומדיה והשירה הלירית־המֶלית.  אהרן קמינקא נתן בעברית שבע טראגדיות משל כל שלושת הטראגיקונים הגדולים בתקופה הקלאסית (הוצאת "דביר").  אולם שרשיו של קמינקא נעוצים, כאמור, עוד בתקופת ההשכלה, ותרגומיו אלה, אם גם נקראים בקלות ובנעימות ידועה, אין בהם לא דיוק של תרגום ולא מסגולות השגב והעומק של סגנון הטראגדיה.  תרגומים נוספים של הטראגדיה היוונית הם: "אדיפוס המלך" של סופוקלס בתרגומו של ש.  טשרניחובסקי (הוצאת שטיבל) ו"פרומתבס הכבול" בתרגומו של בנציון בנשלום (הוצאת "גזית").  בתרגום האחרון יש שאיפה מיוחדת למסור בעברית את המשקלים של המקור.  מן הקומדיות של אריסטופנס יצאו לאור שלוש יצירות בתרגומו של ד"ר יצחק זילברשלג (הוצאת "דביר").  בדרך כלל אפשר לומר, כי רוח הדרמה היוונית וסגנונה הפיוטי המיוחד עוד לא מצאו את לבושם המתאים בלשון העברית.  קושי מיוחד נגרם כאן על־ידי פרקי המקהלה, פרקים ליריים הכתובים בסגנון מיוחד ובמשקלים מסובכים ומורכבים, שאינם ניתנים להימסר בלשונות ששירתם מיוסדת על מקצבים טוניים.  הוא הדין בשירה הלירית־המלית.  שירי סאפּפו, או האוֹדוֹת של פּינדרוס, קשים לתרגום לא רק מבחינת הסגולות הפיוטיות המיוחדת שבהן, אלא גם בגלל המשקלים המטריים המורכבים.  לעומת זה קל הרבה יותר למסור בעברית את הליריקה היאמבּית ואת האלגיה, שמשקלה מצורף מהכּסמטר ופנטמטר.[3]

סקירה זו לא נתכוונה להזכיר ולמנות את כל התרגומים העבריים מן הספרות היוונית, הן מן הפרוזה והן מן השירה, ועוד פחות מזה היתה בה כוונה לעסוק בהערכתם של תרגומים אלה.  רציתי רק לעורר את תשומת לבו של הקורא העברי לתרגומים מיוונית ולרמוז על כמה בעיות יסודיות הכרוכות בתרגום מלשון זו.  ה"יש", כאמור, אינו כמות מבוטלת, אבל הוא רחוק עדיין מלסַפּק את צרכיה האמיתיים של ספרותנו.  על כל פנים צריך לראות בו התחלה רצינית המיצגת את רוב הסוגים בספרות היוונית הקלאסית.  עם המשך העבודה בוודאי תתגלינה אפשרויות חדשות הטמונות בלשון העברית החיה, ישתכללו כליה ואמצעיה של הלשון, עד שתוכל לשמש בית קיבול לכל הטוב והיפה, העמוק והנשגב שביצירה היוונית מן הזמן העתיק.

("גליונות", כרך כ"ח, חוב' ה'-ו' תשי"ג)

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] ספרי פלאויוס האחרים נתרגמו ע"י ד"ר י.  נ.  שמחוני ("מלחמת היהודים" ו"נגד אפיון") וד"ר מ.  שטין ("חיי יוסף").

[2] הכינוס העולמי למדעי היהדות, הוצאת ספרים על שם י.  ל.  מאגנס, האוניברסיטה העברית, ירושלים, תשיב.

[3] על־ידי כותב הטורים האלה נתפּרסמו בכתבי־עת שונים תרגומים מן האלגיות של קאלינוס, מימנרמוס, טירטאיוס וסולון.