_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שלושה שרחקו

שלמה שפאן

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

א

הגיעה השעה, שאנסה לברוח מן הדמות שדבקה בי. זה כמה זמן דמות אחת גדולה וכבדה נכרכה אחרי, והיא מעיקה עלי ומדכאה את רוחי. היא נושאת בתוכה תוגה גדולה והיא משרה אותה על נפשי. הגיעה השעה שאנסה לברוח מפניה.

אבוא לירושלים,זו אשר אהבתי, אולי בה אוכל להשתחרר משיעבודה של אותה דמות. ירושלים ממרקת לא רק עוונות וחטאים. אפשר שאטבול המעיינות הזוהר שלה ויסור מנפשי כל אשר דבר בה, ותשוב להיות מצוחצחת וממורקת וטהורה, כמו שיצאה מתחת כיסא כבודו של הקב"ה.

אהבתי מאד את ירושלים, אף כי לא שרתי לה שירים, לא סיפרתי עליה סיפורים, לא פיארתי את שמה במעללי ומהללי. על כן אני שותק תמיד, כשידידי מדברים בשבח ירושלים. להם הזכות ולהם הרשות. אחד כתב עליה שירים נלהבים ואחר העלה אותה על ראש כתיבתו והשלישי שפך דמו עליה. אני איני מתערב בשיחתם, אלא לוחש לעצמי בלי מלים ואף בלי ניד שפתים: אהבתיך, ירושלים.

 

ב

ובתוך ירושלים אהבתי שלושה, ואליהם כלתה נפשי: הכותל המערבי, הסופר היושב בה והנערה היפה. בתחילה הסחתי את דעתי מן הכותל המערבי. כל ירושלים היתה חביבה עלי, רחובותיה השקטים, בתי-האבן שלה, שנתנסו בנסיונות קשים ועמדו בהם, אנשיה היפים, שחן של נימוס ושל דרך-ארץ שרוי עליהם. התהלכתי ברחובותיה, שנראו לי כמנמנמים אחרי יגיעה קשה וטורח רב. בהנאה מיוחדת הצצתי בערב לתוך החלונות המוארים, אל המרפסות השלוות, החוסות בצל אילנות עבותים, וגנבתי צלילים משיחת גבר ואשה, או מראה תמונה תלויה על הקיר הצח מול פני הרחוב. כמה לשונות נשמעות בירושלים וכולן צלילן כצליל לשון הקודש. לשונות נכר איבדו כאן את עוזן, את חוצפתן, את תקפן, ונעשו רכות ונכנעות והתאימו עצמן לאוירה של ירושלים ולניגונה של לשון הקודש, לרוחה ולרוחותיה. ודיבור הנשים מצלצל בה בנעימות וברוך מיוחד, כמנגינה עתיקה, כשיר-תפילה וכזמר-אהבה ישן. גם התמונות שעל הקירות, אף-על-פי שרבות מהן תמונות נכר הן, נדמה כאילו קיבלו מרוח הריה וצבעיה וגוניה של עיר הנצח, עמעמו את צבעיהם והתאימו עצמן לצבע האוויר והאור של ירושלים.

התהלכתי איפוא ברחובות ירושלים עד כאב רגלים ופיק ברכים, בשביל שאשבע את רוחה הטובה, השליווה והמרגיעה, עד שרגע אחד נשארתי עומד על עָמדי והרגשתי כי חסר לי הכותל המערבי, ולא די לי בבתים היפים ובארמונות המצוחצחים והמבריקים, שניתנו ליהנות מהם.

 

ג

השעה היתה שעת השקיעה של מוצאי שבת. בשנה שמת אבי ז"ל עשיתי לי מנהג לרדת אל הכותל המערבי במוצאי שבת. בשעה זו אהבתי לרדת אל הכותל ולקלוט לתוך נפשי את קולות התפילה, מנחה של שבת ומעריב  של מוצאי שבת. מין ניגון מיוחד, וטעם מיוחד היה נתון בתפילה זו ובישישים אלה, שהתגברו כאריות וצווחו את תפילתם בקול צרוד מתוך כליון-הנפש ומתוך הצער על פרידת השבת, על פרידת הנשמה היתירה מן הגוף, ממש בכייה ויללה והתיַבבות על פרידת הנשמה.

אותה שעה עלו בזכרוני כל אותן שהיות ששהיתי על-יד הכותל המערבי, בתפילת כל-נדרי או בתפילת נעילה, בלילי תשעה באב או בלילי הושענא רבה. והיו הלילות לילות עמוקים, לילות ירושלמיים, באותם שמנים רחוקים, כשהפחד עדיין לא השתלט על העולם ועדיין היתה בטיחות כלשהי בדרכים ואפשר היה להתהלך בכל השעות ובכל המקומות. במר רוחי ובצר ללבי באתי לכבוש את ראשי בתוך האבנים, והללו תמיד דברו אלי בלשון עתיקה ומסתורית, אף דומה היה שאני מבין אותה ואת רמזיה.

בשנים כתיקונן, כשארובות השנאה עוד לא נפתחו וזרמי המשטמה והרשעה טרם שטפו את העולם הגדול ואת העולם הקטן שלנו, הייתי יורד לעיר העתיקה בלילות ירח. וזכור לטוב רעי ודידי, שהיה מוליכני בסימטאות הצרות והמעוקלות, עד שהיינו מגיעים בסופן של נדודים אל הכתל, לראותו בנוגה הלבנה במילואה ולהרגיש אחד משישים של חסד השכינה השרויה עליו. ובאותן השעות היה לבי רוחש תודה ותהילה לאֵל חי, שזיכני לגילוי-שכינה כלשהו. רגעים אלה תלא כל לשון לתארם, ומתיקות זו של התעלות הנשמה ושל משקה-נשיקתה בצחות מרומים ובקדושת נצחים לא אוכל למסור בעטי הדל.

ולמן אותם ביקורים תכופים על-יד הכותל המערבי נעשיתי דבוק בו ומתגעגע עליו כל הימים, ולאחר שנים הרבה שבעוונותי נעקרתי מירושלים ושוב לא ישבתי בה ישיבת קבע – הייתי חוזר אל הכותל כל פעם שנזדמנתי לעיר הקודש. ואין צריך לומר, כיוונתי להיות על-יד הכותל ביום הזכרון לפטירת אבי.

ועתה עמדתי במקום גבוה הצופה על-פני העיר העתיקה, ועיני תרו לקבוע את מקום הכותל, ונפשי כלתה אליו במאד מאד. דמותה עלי ירושלים כערופה, ככרותת ראש, באין הר הבית עמה ובאין עמה הכותל, התומך את הר הבית כולו. זכיתי והייתי מבקר תכוף גם בהר-הבית – תלמידים ערביים היו לי בירושלים מבניהן של המשפחות המיוחסות, אלה שקבר דוד נמצא בתחום נחלתן ואלה שהיו משרתים בקודש במסגד הגדול, והללו הביאוני לכל פינות-היקר בירושלים, ובתוכם גם להר הבית ממש. והייתי מהלך בו ומהלך בו, יורד לאורוותיו של שלמה המלך, שזכיתי להיקרא בשמו, ועולה אל ראשי הצריחים, שמשם קורא המואזין את המאמינים לתפילה, והגעתי אפילו עד אבן השתיה, שאומרים עליה כי היא המזבח שעליו נעקד יצחק אבינו, ומיששתיה במו ידי. מה אומר ומה אדבר. אילו הייתי אדוק במצוות, הרי אסור היה לי להגיע לאותם המקומות. אבל נפשי אמרה לי, כי זכות זו שנתגלגלה לידי – אינה בגדר נסיון ומוקש ופיתוי, אלא מתת מאלהי השמים, שראה בעניי ורצה לפצותני ברגעים של הנאה עליונה ושל שמחת נפש עילאית. נדמה ליף במלוא העולם כולו אין כטוהר וכיופי הנסוכים על הר הבית. ומוטב שלא ארחיב את הדיבור על כך.

עתה עמדתי וציפיתי מרחוק אל מקום הר הבית ואל מקום הכותל המערבי ונפשי יצאה אל המקומות הקדושים. מי יתנני לנשק את אבני הכותל,מי יתנני ללטף את קמטיהם ואת חריציהם, מי יתנני מעביר ידי על חלקת פניהן, שנתהוותה במשק דורות רבים על-ידי ליטוף יד, נשיקת-שפתים והבל-פה של דורות.

הרבה פעמים היתה אשתי מלווה אותי אל הכותל. היא היתה אתי באבלי על מות אבי והיא היתה אתי בלילות מוצאי שבת על-יד הכותל המערבי. והיא עמדה בסבלנות בין הנשים הבודדות, שנזדמנו באותה שעה לשפוך מרי שיחן ודמעותיהן על אסון ועל מחלה ולפלל תפילה קורעת לב. עמדה אשתי שעה ארוכה וחיכתה לי, ואחר-כך אחזה בידי והלכה אתי בדומיה בסימטאות הצרות, והוליכתני במקומות שהיו מוכרים לה היטב. הוספנו לשתוק בשעה שהריח הכבד של הבשמים בשוק הבשמים אפף אותנו, וכן הוספנו לשתוק ברחוב השלשלת, בשוק הפיקות והירקות. לפעמים טעמנו מדברי-המתיקה ומן הפירות שבני-ישמעאל מכרו לנו, אבל טעימה זו גם היא היתה עלופה שתיקה, כשל מי שמהלך בארץ של חלום ואגדה, אף-על-פי שמסביב צרחו הגרמופונים מפתחי החנויות.

 

ד

ועכשיו, כשעמדתי בשעה שלפנות ערב עטוף זוהר השקיעה ונועץ את עיני במרחקים ומבקש להתקשר במבט עיני עם הכותל, נגש אלי ידיד צעיר מגיבורי ירושלים ונכנס אתי בשיחה. בתחילה היתה בלבי טרוניה עליו, שהפסיק את הרהורי והתיחדותי עם הכותל. אבל לאחר שסיפר לי כמה סיפורים ממעשיו וממעשי חבריו, מנסיונות שנתנסה בהם, ומפגעים שעמד בהם, סלחתי לו בלבי ונהניתי ממנו הנאה מרובה, וחשבתי לעצמי, כי הקב"ה בוודאי שלחו אלי בכוונה בשעה זו שנפשי היתה עגומה, שאמצא נוחם ופיצוי בעניינים של שעתנו, ואראה בנחמה שבאה עלינו ברחמי שמים. מעשים שסיפר לא כדאי לחזור עליהם, שכן הרבה נכתב והרבה נאמר על גבורתם של בני ירושלים. ואם נופה של ירושלים לנו הוא, הרי זה הודות לאותה גבורה. סופר אחד סיפר את גבורת אנשי סטלינגרד, טמי הסופר שיספר את גבורת אנשי ירושלים העולה עליהם?

ובייחוד שמחתי על סיפור אחד שסיפר לי על מכר אחד בא בימים, שלבש בגדי צבא וליווה את הלוחמים, וסיכן את נפשו וחיפש צרכי אוכל למענם, וסיבב אותם כאב את בניו ודאג להם כאם הדואגת לילדים. אינו דומה סיפור שמספרים לך על מי שאינך מכיר לסיפור של גבורה ושל מסירות שמספרים לך על מי שאתה מכיר ולא חשדת בו שגיבור הוא. נפשך מתעלית ודעתך טובה עליך, שזיכה אותך הקדוש ברוך הוא במכרים וידידים כאלה, ומהם אתה מקיש על השאר.

כשניתקתי ממקומי באו לקראתי שני חיילים עם שתי חיילות, שני זוגות שהתהלכו חבוקים. ברכתים בלבי ושמחתי באהבה זו שהם אוהבים זה את זה, אף-על-פי שאין דעתם נתונה לכותל המערבי.

 

© כל הזכויות שמורות.  מובא ברשות בעלי הזכויות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות ביצירות הללו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה