_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אהבת עסקן

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

הראית את העסקן רב-הפעלים? כולו אומר תקיפות, גאווה, בטחון בעצמו. הוא מן המטיפים בשער לצדק, ליושר ביחסי אדם וחברה, להוכיח לרבים – זה תענוגו הרוחני. משָל לשחקן שכבש לעצמו תפקיד על הבמה. והעסקן דְנָן חייו חיים כפולים הם: על הבמה – ובמציאות, ברשות הרבים וברשות היחיד.

הוא יליד הארץ הזאת, ארץ של עליה ותמורות, ללא מסורת מעוצבת בדפוסים מגובשים, ארץ הנאבקת יום יום עם המדבר ומדבר האדם. הוריו – מאמידיה של העֵדה היהודית הקטנה בירושלים מלפני עשרות בשנים, המשפחה עתירת-נכסים, גאה ובוטחת בעצמה, הקרוּייה כמו מן הטבע לתפקידי אפוטרופסות וצדקה – וזה עולם מושגיה הצבוריים. ובנו של בעל הבנק היהודי הראשון בארצנו, גידוּלו בפינוקים ובתפנוקים, שנות לימודו בגימנסיה גדושי תענוגות ומשוּבות. מה מכובד הוא בעיניו, מה תקיף! הזרים, החדשים, גם בני עמו – אבק פורח, ואפשר גם סכנה בהם לעתידו ולבטחונו. האין הם באים לחתור תחת העמדות שרכש לעצמו הוא, הותיק, ממשפחת ראשונים; האין הם זוממים, בעצם בואם לכאן, לעקור אותו מאחוזתו וכיבושיו? צרות-העין, קשיחות-הלב ודִלדול- המצפון – חותמהּ של המשפחה הזאת.

חוט ישר נמתח מנעוריו של הבן אל שנות בחרותו באוניברסיטה אשר בציריך. ירושלים וחיפה דלות וקטנות הן ואופקיהן מצומצמים, מה שאין כן שוויץ של ערב מלחמת העולם הראשונה. עם אמיגרנטים וסטודנטים בני עשירים זנק לחיי-הוללות ברעבתנות פרועה נטולת-רסן. מה לו נהרי נחלי הדם, נחשולי היסורם והצער בעולם, מה לו עַמו הנלבּט במר גורלו! – אלא שלפתע כביכול טרדה גם אותו המלחמה וגרמה הפרעה קלה באורח-חייו – נפסק משלוח הכסף מבית ההורים מחמת סגירת הגבולות. אז הרגיש בבדידות, בניתוק מהבית המאושש, ואז גם נתחבר למשפחה מיוצאי ארץ-ישראל בציריך בחיבור אשר שימש מיפנה בחייו. כאן גם נתקשר בצעירה הנאה שהיתה משען בחייו. חוג המשפחה הזאת היה לו כבית בו דאגו למחסורו, כפו עליו מאמץ לימודים וחלצוהו מניוּון ובזבוז כוחות לריק. שכן מחונן כשרון היה העלם, והבת עודדה וסעדה אותו.

לימים עבר לדוּר עמה כבעל ואשתו. בכוחה של אהבה ראשונה חתרו, זוג צעירים, בעולם מסוער. נסיבות תקופת המלחמה על מתיחותם, זעזועיהם ומחסורם קיפחו באיבם את חיי תינוקם-בכורם. אך הנה תמה המלחמה והוא חזר – מוכתר בתואר אקדמי – עם אשתו לארץ-ישראל.

לא בזרועות פתוחות הקבילו ההורים את פני הבן שחזר בלווית אשה אשר לא הם נתנו דעתם עליה וללא צרור נקוב בכיסו. ועל כן גם לא נשתקע בבית הוריו הנרחב ואף עקר לעיר אחרת ופתח במאמצים לכיבוש אחיזת קיום. לא איש כמוהו וירַצה את הוריו ויבקש עזרתם. אך גם לאחר שעמד בבחינות לעריכת-דין קצרה ידו לבסס את קיומו מחמת המחסור באמצעים.

המחסור בחייו של אדם צעיר, עז התאוות וצמא התענוגות – הוא הדוחף למעשים ולהכרעות של הֶעזה וייאוש; המחסור הוא אשר זימנו עם אחד עשיר שהעריך את כשרונו והציע לו כסף לעסקיו – עסקי מקצוע וציבור כאחד. כי פעילותו בציבור ושמו שיצא לפניו סללו לו, לעורך הדין הצעיר, את הדרך להצלחתו האישית. נוכח הוריו שעמדו בהתנכרותם והמָצוֹק בבית בעוד אשתו הרה שוב – שמח שמחת-משנֶה להזדמנות שנתגלגלה לידו.

חיי המשפחה בחודשים ההם שפעו אהבה וכבוד, חסד וצוֹרי הרעיפו לרוחה של האשה חלושת-הגוף ואצילת הנפש, ואפשר שהם עמדו לה במבחן-חייה בבָּאות. שכן לא יצאו ימים רבים והיא החלה מבחינה בעננים המתקשרים בשמיה – והם טרם הצטרפו לעננה כבדה אפלה האוכלת כל חלקת טוהר ותום. כאות לאהבת- אמת קיבלה אז הצעתו, בקְרוב ימי הלידה, שתסע לחוץ לארץ ושם תעבור במנוחה את התקופה . הן הוא טרוד לְמַעלָה רֹאש– טען – במאמציו לכבוש בסיס ומעמד בחיים ומועטה העזרה שבידו להושיטהּ

לה; הארץ סוערת, מאורעות הדמים של תרפ"א (1921), ומי יודע מה ילד יום? מיטיבו ואיש-חסדו אף הוא מחייב את הדבר וגם מוכן לסייע בהלוואה נוספת.

נעתרה לו. יצאה לחוץ-לארץ. שם נולדה הבת השניה. הוא שלח לה ברכותיו מרחוק, ויעץ לה להישאר עוד זמן מה עד שתחלים לחלוטין. אולם בעוד היא עושה הכנותיה לשובה לארץ-ישראל, חדורה אושר אמהוּתה החדשה, הראשונה, משתוקקת לבעל נעוריה, הגיע מכתב נוסף ממנו – בשׂורת איוב.

המכתב נפתח בבטויי-התנצלות עדינים כאילו לטשטש את רישומו של הסיכום הסופי והאכזרי, בו נאמר קצרות, כי "אין לה עוד בית לחזור אליו". עם כל ההוקרה העמוקה שהוא רוחש לה בעד הטוב והחסד שהעניקה לו בשנות חייהם המשותפים, מאז ימי היותו סטודנט בציריך – שוב אין בידו עוד לחיות עמה יחד. היא נדהמה ונבוכה ולא ידעה את נפשה. רגש שחילחל במעמקיה לחש לה: יש אשה במַעל. פשפשה בזכרונה, בחוויותיה, ביחסים ההדדיים ולא מצאה אישור בדוק לחששהּ. האמנם הוליכה שולל והעלים ממנה את קשריו עם ההיא, הנאה והצעירה, שודאי ריתקה אותו בקסמיה? אכן, היא ידעה כי קל ונוח הוא להיתפס ברשת אהבים-עגבים, שאין בכוחם של שיקולי מצפון ותבונה לבלום את יצרי תאוותו, תאוות ממון ושׂררה ונשים. אולם עד כדי כך, ובדרך זה? והן אב הוא לבת רכה (וגם לבת הבכירה שנסתלקה ואשר אותה ילדה לו עם ברק אהבתם הראשון שלא הועם), הן יחד הילכו בשביל- הקוצים כדי להגיע לחוף-מבטחים ודוקא עתה, עם ראשית הופעתו של החוף המקווה הרהיב עוז בנפשו להרוס את הבית, אותה, את משאת הנפש המשותפת? חשש זה שאחז בה כשֵד ערמומי לא הירפה וקיטרג וקיטרג: מתוך כוונה תחילה שילח אותך, בכוונה הציע לך ברוב חסדו ללדת בריחוק מקום, כדי לבלות חודשים אלה עם ההיא, עם החדשה, כדי להיפטר ממנה...

אף על פי כן שמעה בעצת קרוביה, ובלב שבור חזרה לביתה עם הילדה. כטירת קסמים החליקה האניה על פני גליו הרוגעים של הים התיכון – ובתוכה אשה אֲמֵלָה, בודדה עם צערה. היא מסתכלת בילדה הפעוטה – ולבה בוכה. למשא היתה עליה הנסיעה, לוּ לפחות געשו רגשו סערות עוז... והנה היא בנמל. לרוב הפתעתה חיכה לה בעלה ברציף ודברי כיבושין והתנצלות בפיו על החלטתו הפזיזה. בעדנת הרוך המורגלת בפיו ובמאור פנים מעושׂה ביקש את סליחתה על הצער שהסב לה. הקרע יאוחה –טען. הכל יבוא על מקומו בשלום. רוח שטות נכנסה בו – והיא תחלוף. מעתה יחזור למוטב. והם חזרו לגור יחד, אם כי האימון של האשה שנפגע פעם – נפגע לתמיד. הוריו אשר ניסתה לבוא עמם בדברים, התנכרו לה כליל. מה להם, מכובדי העדה העשירים, ולזו שנטפלה אל משפחתם והיא מביאה עמה אסונות ודאגות? יעשה הבן אשר ההצלחה מאירה לו עתה פנים אשר יעשה, וישא באחריות למעשיו.

לתקופת הימים הרתה שוב. הפעם היה הריונה מלווה חרדה לבאות. היא זכרה את נסיונה בשעת הלידה הקודמת. לב גבר מי תיכֵּן? תמימה ומאמינה היא, פשוטה וישרת-דרך, ואילו הוא כולו חריפות וערמה, חלקת לשון ואחיזת עיניים. עסקן חרוץ וממולח ברשות הרבים, תהילתו נישאת בפי כול, אין מטיל צל של ספק ברוב ישרוֹ. אך ברשות היחיד – שאני (לא כך). גם אם תטען בפני מישהו – לא ישמעו לה. יתרה מזו, ברי לה, כי אותה ירשיעו. והן היא תלוייה בו גם בקיומה ובעתידה,  בודדה בארץ ללא קרוב וגואל, ובני משפחתו עוינים אותה אף הם. ואז החליטה – בהסכמתו – להיפטר מפרי רחמה. הוזמנו הרופא והאחות. הכול הוכן לביצוע הרצח המכוון. אולם ברגע האחרון נזדעזעה ונרתעה. יהיה אשר יהיה – היא לא תקפח חיים בעובּרם. ואז באה לעולם הבת השנייה.

ושוב, לכאורה, לא חל כל שינוי ביחסיו הגלויים אליה. הוא העניק לה רוב טובה חומרית. ניהל את ביתו בשפע גדל והולך. גם דירה רכש לה ורשם אותה על שמה. מאום לא חסרה. רוב זמנו הוא טרוד מחוץ לביתו, והשעות המועטות של שהותו בצל המשפחה – שעות חג והתרוננוּת בחברת רֵעים, סעודות ויין. מה ביקש להידמות להליכותיה של האריסטוקרטיה האנגלית הזרה. הִרבה בביקורים בחוץ לארץ לכינוסים ולועידות ולטיולים. מעולם לא שאלה וגם לא ידעה על מעשיו מחוץ לבית, ואילו גם סיפר– ספק אם היתה נותנת אימון בדבריו. שוב לא היה בה כל ספק, כי היבשת הבלתי-נודעת שמעבר לתחומי ביתו, בלעה יותר ויותר את חייו הפנימיים וריתקה אותו – עתים לשבועות וחודשים – למקומות ועניינים אחרים; שעודף העדנה וחלקת הלשון ששפעו הימנו בשובו לביתו היו בחזקת עלי-תאנה לכסות בהם על ערוות חוסר-העניין המוחלט, לה ולילדות, חיפוי ואחיזת-עיניים...

    

ופעם אירע ששתי הילדות נפלו למשכב במחלה חמורה. זמן רב סעדה עַרשׂן במסירות של שכחה עצמית.  מיטב מאמציה הקדישה להן, אלא שידעה כי חסרות הן, הילדות, בשעות הסכנה לחייהן, אהבת אביהן וחרדתו שנעדר, כרגיל, מביתו. משהבריאו הילדות בא והציע לה שתיסע עמן לקפריסין, אולם לאחר זמן  חזר בו מהצעתו. והוא עצמו יצא אז לאירופה – ומשם לקפריסין – עם האשה שנתלוותה אליו, אשת מֵטיבו משכבר הימים. מכתבים נמלצים שרבים בהם תיאורי נוף ורחשי געגועים היה שולח לה. ודאי, צר לו על שאין היא מצוייה לידו, אבל כלום אשמתו בכך? הן לא תדרוש ממנו כי בשל היותה היא צמודה לילדות יעניש עצמו, יסתגף ויתנזר ממראות העולם וממעט מרגוע? לאחר חודשים רבים של עבודת רוח, של הקרבה לטובת הציבור, ראוי גם הוא, העסקן רב-הפעלים והזכויות, למעט הרחבת הדעת והחלפת כוח.

והוא חזר, בתום מועד חופשתו, לאשתו ולביתו. ושוב נקפו חודשים בנתיב הסלול: היא עם הילדות צמודה לבית והוא – רוב זמנו מחוצה לו, שקוע בעסקיו, עסקי ציבור וכסף ואהבים. ומיעוט זמן שהותו בבית טבוע, כמקודם, בחותם המקובל של נשפי חשק וקלפים ושתייה והוללות. עד שעלה בדעתו רעיון חדש:

להוציא את הילדות מן הבית ולהעבירן למוסד חינוכי סגור בלונדון. לונדון המַעֲטירָה שימשה לו תמיד דוגמה ומופת. מכל מקום, מוטב גם להן, לילדות, להימצא מחוץ לאווירת הבית הזה. והוסכם ביניהם, כי לאחר חג הפסח הקרוב תיסע האם עם ילדיה ללונדון. היא השלימה ונכנעה, אם כי הרגשה עמומה, מרה חילחלה בה וניבאה לה רעות: האם לא פרש מתחת להצעתו התמימה כביכול מזימה ערומה, כדור-רעל עטוף מתיקות ומוות טמון בו?  חרדה זו לא פחתה גם באווירת חג הפסח – החג האחרון שבילו בצוותא – וכולו הנאה והוללות בחברת ידידיו האנגלים. ודאי שלא הקלה עליה גם נוכחותו בביתם בימי החג של היהודי – איש חסדו מלפני שנים – עם אשתו העקרה. בחשד מוזר צלצלו  באוזניה הכרזותיו על מסירותו למשפחתו והעובדה, כי על נס הֵרים את הכרת הטובה שהוא חייב בה לרעייתו. מי כמוה ידע את ההונאה שבדבריו! את פגישות-המבטים בינו לבין אשתו של אורחם הייתה מלַווה ברטט פנימי, אך ללא צל של התרגשות חיצונית. מזמן הגיעו אליה שמועות על קשרים, פגישות ומסעות משותפים בין השניים. לא נעלם ממנה גם יתרונה של יריבתה; לא נעלם ממנה, כי קורצה מן היסוד של נשים שנולדו לכבוש, לכבוש – ללא זיע של נקיפת מצפון, ללא צל של הרהור. אולם היא לא גילתה דבר וחצי דבר מחששותיה המרים ושיתפה את עצמה – באונס – בהילולת החג.

מקץ שבוע הפסח העזה – אם כי בלשון רפוייה – להתנגד להצעתו בדבר נסיעה ללונדון. אין דעתה נוחה מפזרנותו המרובה –אמרה. אפשר ידחו את הנסיעה לעוד שנה? משהפציר בה שתסביר לו את פשר חששותיה ניסחה גלויות וקצרות: הנסיעה עלולה, לדעתה, להתגלגל בקרע ובניתוק. ואם גזר הגורל הוא, מוטב לדחותו ככל האפשר. תגדלנה, לפחות, הילדות. ניסיון מר לה...

גם לו ניסיון-חיים – התריס כנגדה. חששותיה – קורי עכביש המה. הדביקות ביניהם תעמוד ולא תתמוטט. שום כוח בעולם לא יזעזע אותה. ונהפוך הוא: הנסיעה עתידה להשפיע רוב טובה עליה ועל הילדות כאחת. היא לא תדע כל מחסור ודאגה. תבלה בנעימים. תנוח, תשאף כוח וכמובן, תחזור מקרוב לנוה משפחתה. יתר על כן: עוד לפני כן יבוא הוא אליה, לחוץ-לארץ, לקחתה עמו לביתם.

נעתרה ונסעה. סדרה את הילדות במוסד ואת עצמה – בבית הבראה בכפר. בקביעות הגיעוהּ לשם מכתביו. לא היה מסיח דעתו מלברכה ליום הולדתה של כל אחת מבנותיו. חמה במיוחד ונלבבת הייתה ההתרפקות עליה בדרך הכתב, לרגל מלאות עשר שנים מאז זכה בניצחונו הגדול ונבחר מנהל אחד המוסדות החשובים, זה הניצחון שהעלה אותו למרומי החברה. "ברוכה תהיי – הן תודות לך גברתי על קשיים רבים ורכשתי מעמד". משפט זה חזר לא אחת במכתביו, אם כי ביתו כבר נתערער כליל ואשתו הייתה עליו משא מיותר וכפוי. באחד המכתבים לא שכח לרמוז לה, כבדרך אגב, לבל תמהר לשוב הביתה. תחכה עד בואו לקחתה. ובכלל, מה החיפזון?...

נעתרה לו גם בזה ונשארה עוד זמן מה בחוץ-לארץ. ושוב הגיעוהּ מכתביו הטובים. הוא יבוא, כמובן שיבוא. ביום פלוני. ובעוד היא דרוכה לקבלת פניו הגיעה, בדיוק ביום בו עמד סוף-סוף לבוא, מברק ממנו. לבה נפעם בקרבה כאשר פתחה את הנייר המקופל – מי יודע מה המקופל בו למענה? ובמברק הודעה קצרה: הוא לא יבוא. במכתב הבא יפרש את נימוקיו. ותוּ לא. בקוצר רוח, בלב דואב וברוח נכאה, ציפתה למכתב.

והמכתב הגיע. הוא פתח בדברי הלקאה עצמית מופלגת. לה – רבבות יתרונות וזכויות; לו – רבבת לקויים ומִשגים; אין הוא ראוי לה. מעולם לא היה ראוי לה. כל דבר התקשרותם – במשגה יסודה. היא זקוקה לאדם אחר, שינהג בה כערכהּ ויקנה לה אושר בחיים. הוא, הנקלה בעיני עצמו, אינו מסוגל לכך כל עיקר. מטעם זה ומעוד טעמים הרבה כיוצא בו החליט, סוף-סוף, לגלות לפניה את מסתרי נפשו, את עָקַת לבו ובעיקר את החלטתו-הכרעתו, לאחר שיקולים והיסוסים מרובים, לבלי לחזור אליה שוב. הוא שרף את כל הגשרים. ניתק את כל העבותות. חיסל את דירתו ומכר את חפציו. עליה להבין ולסלוח לו, להסכים ולהשלים.

כאיזמל חד חתך המכתב בבשׂרה. מהלומה ניצחת ואחרונה המיט עליה. את אשר יָגרה בא לה. התגובה הראשונה: חשכו שמיה. נתמוטט עולמה. ומעתה אין לה כול ואין לה איש ואין לה חפץ בחיים. ועליה לעשות רק צעד אחד בלבד: איבוד עצמה לדעת. עצביה נתרופפו. סופה שנפלה למשכב. הדיכאון לפתהּ בציפורני- עוז.

עבר זמן – והיא נתאוששה קמעה – אולם לאיתנה לא שבה. הילדות הן שריד חייהם המשותפים, יבולם, תמציתם. אתן, למענן, בהן עליה להתרכז, להיות אם ראויה לשמה, מאחר שאשת בעל אינה עוד, מאחר שמאסו בה ורימוה ושמטוּהּ כנֵצר נתעב. ואז נסעה אליהן, אל המוסד החינוכי.

אולם מה נדהמה להיווכח שהקדימהּ מברק מבעלה אל מנהל המוסד, בו נתחנכו הילדות והאוסר עליה כל מגע עימן. אף לא לראות אותן! המנהל נאמן להוראה, לחוק, וכל שידולים והסברים והפצרות לא ישפיעו עליו. נפגעה קשות ונעלבה – נפגעה אבל גם נתעוררה למֶרד. בכל תוקף עמדה על זכותה זאת – מי ישלול אותה ממנה? האם יעז בהתעללותוֹ לגזול ממנה גם את מאור חייה האחרון? היֹה לא תהיה! ותוך כדי כך הגיעהּ מכתב נוסף ממנו, שכל תוכנו מתמצה בשתי מילים: גט פיטורין. כן הודיע שהוא עומד לבוא אליה לשם הסדרת עניין הגט ומשאלה אחת בפיו: שלא תחזור עכשיו לארץ בעד כל הון בעולם!

ושוב חיכתה לו, אכולת עינויי נפש ומוכת- שִממון – כאשר יחכה איש לאויבו בנפש, החזק ממנו, הערום ממנו, שהוליכו שולל, שעשאוֹ תל חורבות, ועתה הוא אנוס להזדקק לו, מופקר לחסדיו. חיכתה באין ברירה, באין מפלט.

והוא בא. ולימים נודע לה, שהפקיד בידי מנהל המוסד תעודה שהצליח לרוכשהּ בחלקת לשונו ובשפע כסף והמעידה כי היא, אשתו להלכה, לקתה בחולשת הדעת ומסרבת להיזקק לרופאים. אשה כזאת איך מניחים בידה בית וחינוך ילדים? ולפני שובו, עם הפרידה, חזר והודיע לה, כי צר לו מאוד על אשר אירע, אבל מן הנמנע היה הדבר ואין להשיבו. וגלויות אמר לה, כי הוא מאוהב באשת מֵטיבו משכבר הימים. מאוהב זה זמן ממושך. בלעדה אין לו חיים. ואף היא מאוהבת בו עד כדי נכונוּת של ויתור על כל זכויות הקניין המגיעות לה מבעלה הראשון ועתיר הנכסים, בחפצה ללכת אחריו. מוטב, איפוא, שתשלים. מוטב שלא תסבך עצמה ואותו במשפטים, שלא יוסיפו כבוד לשמו הטוב ולילדות ואשר תוצאותיהם מסופקות. הן עסקן מכובד ומקובל הוא, עמדתו מוצקה ואיתנה, איש לא יעז ולא יהין להתערב בחייו האישיים ולהפר את העיקרון המקודש של חופש הפרט, היינו רשותו לנהוג ככל העולה על רוחו. אותה, אותה בלבד, ירשיעו. גם את עתידה תקפח. ובילדות תפגע. מוטב, איפוא, שתשלים. כך טען ושידל והפציר ואיים – והתעודה המזויפת בכיסו.

המילה "משפטים" נעֶגנָה באוזניה. לוּ יהי משפט, משפט יהיה! יתן את הדין. גם היא, האשה החלשה והמוכה, עוד תמצא ידיד שיעמוד לימינה.  עוד תמצא אוזן קשובה לצער היחיד, לצדקתה. היא תיאבק עם בחיר החברה – ויהי מה. הוא לא יחפה בזוהרו בציבור על אפלת חייה. גם לרצוח וגם לצדוק בעיני הרבים, גם לנגושׂ וגם להשתיק – היֹה לא תהיה.

אז החליטה לחזור לארץ-ישראל, והיא מסכנה ובודדה. למערכה! למאבק! – כי כלה ונחרצה בלבה לא להיכנע באין אונים, על אף היותה אשה נְזוּפת- גורל ותלויה בזולתה – לא תכרע  ברך לפניו. היא ידעה שאף איש ציבור לא ישעה אליה ולא יעמוד לימנה. לכל המרובה ינוּדו לה ראש – ולא יֵצאו חוצץ נגד הארי שבחבורה. אך היא גילתה בין מכריה לשעבר עורך-דין צעיר ונועז, אליו פנתה בכתב וגם הודיעה לו על מועד שובה עם הילדות לארץ-ישראל.

ואכן, עורך הדין הצעיר והנועז הזה הקביל פניה, עם שובה טיפל בה וגם טען לה – יחד עם נציגת אגודת הנשים לשווי זכויות – במשפט שנערך בינה לבין בעלה. ודאי, גם הוא לא פיגר במשפט זה. עסקן ממולח וזריז, התקין את הסנגוריה שלו כהלכה, ואף הביא עמו רב שטען למענו טענה חדשה ששם בפיו, לאמור: אשה זו, אשתו, ילדה לו אך ורק בנות ואילו הוא אחת שאיפתו – בן, "קדיש", יורש... היא גם לא הקפידה על מצוות טהרה וכיוצא בזה... תמוהים היו הדברים לזכותו של אדם הרחוק ממסורת ישראל. ואף לרב התמים הוברר, כי הוטעה והוּשלה –ופרשׁ. אז החל לתבוע את הגט במערכת נימוקים חדשים: מעולם לא ידע חיי שלום עמה, קצה נפשו בחברתה, בחופש חשק, בשחרור מעולהּ של אשה זו ומהריחיים שבחייו עמה במשך י"ח שנים. דבר הלמד מענינו, שהעלים את קשריו עם האחרת.  בית דין הרבנים דחה את תביעת הגט וחייבו לשאת בהוצאות קיום האשה והילדות ובהוצאות המשפט.

הוא לא הקפיד בקיום פסק-הדין והמשיך להציק לה ולהקניטה בכל דרך. המשפטים מיררו את חייה מאוד. חודשים ושנים נמשכו – ובינתיים מתרבים הצרכים הדחופים שאינם באים על סיפוקם. כוחותיה אוזלים והולכים. ומאורעות דמים בארץ – מי מסוגל ומוכשר בזמנים אלה להאזין לשוועתה? והוא נתון כולו לאשתו החדשה, המנצחת, המאושרת – בריש גליה, ללא כסוי וחיפוּי.

יום אחד נודע לה, כי נשא את  צרתהּ לאשה כדת ישראל. בסך ניכר עלה בידו להשיג את התעודה הקרוייה "היתר נישואין". החתונה נחוגה ברוב פאר, והזוג נכנס לדור בדירה הדורה. אז הובררה לה לחלוטין תבוסתה המוחלטת, כי נגדע השריד האחרון של הענף שעליו ישבה.

"היתר הנישואין" ניתן על ידי סנהדרין של רבנים, לאחר גביית עדות מורכבת, במקרה בו הוכח, כי סרחה האשה או שאין היא שפויה בדעתה. אולם מכיוון שבמקרה דידן לא הייתה הוכחה של ממש לכך הצליחו – העורך דין הצעיר ונציגת אגודת הנשים לשווי זכויות – במאמצים רבים, לבטל את התעודה. עיתון אחד בלבד פרסם את הדבר באותיות זעירות, ואילו יתרם חששו, או לא רצו, אף להעלות בדפוס את שמו הטוב של העסקן הנודע.

אפס, היא עצמה נתייגעה ונואשה מן המערכה הכפוייה עליה. והאמת היא, שמעולם לא עמדה בה בתקיפות עקיבה. לא שהָגתה תקווה לאיחוי רקמת חייהם המשותפים. לא ולא. אלא – וזה הדבר המוזר גם לה – היא רוחשת לו, במעמקי לבה, טובה גם היום. אף שעינה אותה וביישהּ ודחקהּ והוליכה שולל – אין היא רוצה ברעתו. אין בידה להסביר לעצמה את הרגש הזה. אפשר זכר הזמן המועט שחייתה עמו בטוב, אפשר מגע כנף האהבה והחסד משכבר הימים הוא החי בלבה? היא לא תקום ולא תיטור. היא תשלים. היא תקיים את שביב אהבת העבר להאיר חייה עד לרגע האחרון. ורק לעיתים עולה בלבה ומנקר ומציק הרהור מועט: העסקן המובהק והנודע הזה, שנהיר לה פרצופו האמיתי, הוא הוא שנקרא להדריך את הבריות ולהטיף לרבים?

שבוע שבוע הוא נפגש עם הילדות, שגדלו בינתיים, בגלוי ובסתר, מגנה ומבזה את אמן באוזניהן. בדרכי ערמה והערמה, בחלקת לשון ובמתנות הוא מתאמץ להפקיען מרשותה. גם את הזכות אשר החוק מעניק לאשה שבעלה מאס בה בהניחו אצלה את ילדיה – הוא מבקש לגזול ממנה בכל מחיר. וגם בכך הצליח.

יום אחד עמדה הבת הבכירה ופרשה מבית אמה. היא באה אליו. מזועזעת הייתה בכניסתה לביתו המהודר, ולא ידעה את לבה. הִתמַפּחָה. הוא הרגיעהּ, שידלהּ, פייסה. הילדה רעדה ופרכסה: איך תגור עם האם החורגת, עם זו שהרסה את חיי אמה-הורתה? ואף על פי כן כרעה הילדה רעבת התפנוקים תחת נטל הטובה שניתך עליה – ונכנעה.

בהמשך הזמן נתלשה הבת הבכירה לחלוטין מאמה. גם לחג האירושין שלה לא הזמינה אותה. נעקרה. אולם הצעירה היא לה משען יחיד ואחרון – לאם ולאשה שלא שבה לאיתנה. אך הוא, העסקן, כאילו נעור עתה לחיים חדשים...

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה