_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אהבה בצל הצלב

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

ספרותנו החדשה – מחוץ לספורו של אשר ברשת "הנשאר בטולידו" – כמעט ולא שאבה נושאים ודמויות מעולמם רב-העלילה של יהודי ספרד עד לגירוש.

אפס, דומה, כי עז הוא הדמיון במרטירולוגיה ובהתפוררות החברתית-רוחנית של הגיטו הנאצי, על אף ריחוק הזמן ושוני הנסיבות, בין תקופת ספרד הנוצרית לבין ימי רב-הצוררים.

"בצל הצלב" – חציבת-מקור, סיפור היסטורי מועט, אך נאמן לאוירת תקופתו ולמקורותיה.

 

א': ליבוטי אהבה

על כל עלמות אהבוך – זה דורו של שמד

 

לאטה צונחת שמש רוויית אש אל מעבר להרי קשטיליא.  קרניה חובקות את השדות הירוקים אשר בעמק הנרחב, מנשקות פרחי-הבר הצבעוניים הזרועים באפרים, מפזזות בין עלי עצים עבותי-ענף, מלטפות גליו הזכים של נהר טאכו, נרתעות, דהות, גוססות.  צפרים מתעלסות מנעימות שיר, מנתרות, נחבאות אל קניהן.

עדרים אחרונים של צאן ובקר שותים ליד הנחל.  רועיהם לידם, מאיצים בהם, אל הכפרים המפוזרים פה ושם.  נבחת כלבים מרחוק – ופעיית כבשים.  ובאופק – כקצות חניתות שלופות אל על, ראשי המגדלים, אשר לכנסיות הנוצרים בטולידו העיר.

עם הדמדומים כמעט ולא תבחין בעלמה יעלת החן, החומקת בסמוך לנחל.  מבטי הרועים מלווים גזרתה הדקה תמירת הקומה.  מי היא זאת ומה לה, לאשה הזאת הלבושה כאחת השפחות הישמעאליות, במשכנות הרועים המרוחקים לאן תמהר לעת כזאת? הילוכה והבעת פניה אומרים גאון פנימי ועדנת אצילות טבועה בהם.  דמות מסתורין היא, הרועה המוזרה הזאת, המלכת בודדה באפר, לא נזירה ולא בת רוזנים – כאחד מצפרי הנשף אשר יחלפו על פניך.  לפתע, בשדות הרוגעים המבושמים, ולא תדע מאין באה ולאן תעוף והיא נעלמת בלב האפלה עטויית הסודות והנגינות.  עוד מבטיהם האחרונים של הרועים ילווה, בחשד מהול חרדה, וכבר הם מחישים צעדם ומתרחקים, מתרחקים...

בחורשה הקטנה, ליד קרחת העצים, היא נעמדת.  האפר מגודל עשב גבוה, יבש, ריחני ונשימתו כנמסכת בנשימת נעוריה הגועשים.  כאיילה דרוכה עלי עין תצפה מבעד לעצים בכיוון אל העיר, אשר משם עומד לבוא בחיר-לבה רכוב על סוסו הקל.

הלא היא אינס לבית דון אברהם וידאַל, מסוחריה הנכבדים של בירת קשטיליא, ושמה הולך לפניה בחין יפיה, בהשכלתה, בנימוסיה – חמדת בחורי טולידו.  לאביה, הגביר הנודע שיצק מים בנעוריו על ידי גדולי הדור בתורה ובמוסר (ובסתר התייחס עם ספרי הקבלה), מפאר היחוש היהודי בספרד, שעושר וחכמה ותורה חוברו בו יחד, חנויות גדולות לממכר אריגים וסחר הצמר שלו – שלוחותיו עד לפלנדריה ולאיטליה יגיעו.  כל ימות השבוע שטוף הוא בעסקיו, ורק בסופו של שבוע יבוא לשבות עם ביתו, עם אמה הכבודה דוניה מרים ועמה, הבת היחידה; ואפשר כי עתה בערוב יום ששי, והוא כבר חזר ממרחץ היהודים, לבוש בגדי האטלס והמשי, פניו קורנים ומזהירים, אף שדוק טמיר של ענות פרוש על קמטיהם וניצוצות אור וצער מבליחים בעיניו, הנה הוא צועד אל בית הכנסת המפואר – רבים המברכים אותו, יהודים ונוצרים, ומלווים אותו במבטי כבוד אך גם קנאה.  ויודעת היא, אינס, כי על אף רבוי עסקיו ועניניו, הרי עמוק עמוק בלבו הוא נושא את חרדתו ואת אהבתו לה, לבתו אהובת נפשו –  האין הוא הוגה גם עתה בה ושואל לה?

שעט מהיר של סוס ניתקה מרשת הגותה, וכבר הוא עומד לידה, דון פדרו גונסאַליס, העלם בחיר לבה.  בן גילה הוא, עוד לא מלאו לו עשרים שנה, אך כבר יצאו לו מוניטין בטולידו, בין הנוצרים והיהודים כאחד, והשפעתו כקסמו, קסם הנעורים תאבי-החיים ושטופי-התענוגות.  הנה הוא, לידה, קושר סוסו אל העץ, כובע אביר ספרדי לראשו, פוזמקאות לבנות לרגליו, כולו צחצוחת – ונדן הכסף אשר לחרבו מבריקה, מבריקה...

שערה ארוכה הם חבוקים יחד, כשנים שציפו זה לזו זמן רב, כשנים שטמנו אהבתם מעין הקנאה הבוערת-הזועפת של הבריות, ועתה הם מתייחסים, בלב העמק, ופעימת לבבם כפועם הנחל המשתכשך סמוך להם, ורחש אהבתם נבלע בשירת האביב הפורח והמבושם אשר סביבם.

הוא מוריד מעל אוכף סוסו אדרת צמר גלולה, שוטחה על העשב הרך ומתמתח אפרקדן, ראשו בחיקה, ידיה מלטפות שערותיו, הם יושבים דמומים – ורק הד נשימתם עומד בחלל הצלול.  כוכב בודד מנצנץ מבשר בוא הערב.  אורות מאירים ממרחק, משכונת היהודים בטולידו, שם מוארות מנורות בבתי ומודלקים נרות שבת.

"אינס!" – הוא לוחש לה, אינס, התדעי מה יקרת לי, מה נעמת לי, מה עצמה כמיהתי אליך? – אני המנצח בתחרויות האבירים, אני המפורסם בתכסיס קרבות ובאומץ לב ללא-רתיעה – כה קטונתי עתה לידך, היפה בנשים.  כתינוק הרך ליד אמו, כה חלש ודל אני אל מול אהבתי הגדולה החזקה אליך. אינס, הן כה אהבתיך... אינס, מדוע תעני נפשי? עד מתי.  עד מתי – הן זה לי שנה תמימה מאז נקשרתי בך לאהבך ונפשי לא תדע מרגוע, דבוקה בנפשך לעד, העוד לא הגיעה השעה בי תאזרי עוד ותקומי ותלכי אחרי...

– ראי מה דלה השכונה, שכונת היהודים, כאבלה תעמוד בתוך העיר השוקקת סערות חיים וגיל, סרה תפארתה של קשטיליא היהודית.  מה לך שבת בה – ועולם גדול ויה וחפשי לפנינו.  עולם של כבוד ועושר רוב תענוגות.  האין את וטאת לעצמך, לנעוריך, לאביב הפורח הזה הקורא באלפי קולות וצלילים את האור! אינס, הגידי לי את אשר עם לבך, אל נא תכסי מעמי דר, עני לי, את יונתי התמה, מה אהבתיך!

לאחר שתיקה ממושכת היא נענית לו:

– אכן, נעמו לי דבריך פדרו הטוב.  ואני ידעתי יקר-רוחך ואהבתך הטהורה.  אף אני ידוע ידעת אוהבך פדרו בכל לבי ומאודי.  אך שכונת היהודים הזאת, השכונה בת מאות השנים היא היא העומדת עדיין ביני לבינך, היא החוצצת בין אהבתנו – איך אעקרנה מלבי ואנטשנה, ואזנח את הורי אשר להם אני תקוותם הגדולה ומאור חייהם?

– בשכונה הזאת – היא ממשיכה כעבור רגע קל – עמדה עריסתי, בה גדלתי, אוירה נשמתי, עם ילדי אומניה וסוחריה גדלתי, שמחותיה היו שמחותי וסבלותיה סבלי, ברטט חרדותיה חרדתי – עזור לי פדרו, לנתק כבלי, להפיל החציצה, לצאת אל המרחב אליך, אליך... ולבי מלא חרדה סתומה...

– הוא אשר דברתי – יענה לה פדרו – החרדה חרדת-שוא היא.  מה לך כי תחששי? המעטות הבנות אשר המירו מרצון ונישאו לאנוסים ואף לנוצרים נאורים, טהורי לב וישרי דרך? או אולי מחרם היהודים הקנאים תחששי או שמא ידירו אותך הוריך מירושתך? אל אחד בראנו, יהודים ונוצרים ואנוסים, שמש אחת תחמם הכל, שמשה של ארץ קשטיליא היפה – ואחת ונצחית האהבה.  אך הנעורים חיש מהר יחלופו, האם לא נחטא חטא ללא-כפרה.  אם נקפחם במו ידינו? ראי מה טוב שבתנו יחד, לבדנו, תחת כפת השמים העמוקים הנפלאים האלה בדמדומי הערביים, בין שיחים ואילנות באביב הקשטילי הקוסם שנוצר כמו לשמחה ולאהבה! ראי, כשלהבת הזכה אהבתנו כאש המאירה כל חשכה היוקדת וממיסה כל מתכת קשה – גם לבבות שקשו ממתכת – וכובשת מחיצות וחציצות.

– אינס אינס! הוא אומר לאחר הפסקה קלה – אם אמנם כה חזקה אהבת הוריך אליך, הן בשמחתך ישמחו ובאשרך מאושרים יהיו ובטוב לך ייטב גם להם.  הן גם אביך דון אברהם וידאל הנכבד, מעורה בין העירונים והסוחרים העשירים מקובל ורצוי עליהם ועל אבות העיר והקורטיס...

– ועל המרתך – המשיך – תכס אהבתנו הטהורה, היא לה תשמש מחסה ושריון.  היא תפתח לנו שער לארמון האושר ותסיר כל חשד מלבות הנוצרים הקנאים.  האם לא תדעי כי רבים גם האנושים אשר כטובי הנוצרים ייחשבו ומשרות רמות במלכותם של פרדיננד ואיזבלה יתפסו בצנעה ישמרו מצוות אבותיהם ובלבם יחממו ניצוצות מורשתם... כי מה היא ההמרה אם לא המחיר אשר רבם משלמים – ורבים מהם עתידים עוד לשלם – בעד הרשות והזכות לחיות חיי חופש על אדמתה של ספרד ניפנ, אשר קנאים חשוכים השתלטו עליה?

– אכן, יקירי – אמרה אינס ורעד קל בדבריה – זה הדבר המהווה מקור חרדתי – המחיר הלזה... מי היודע מה המחיר עוד נדרש כולנו לשלם, היושבים בתוך החומות ומחוצה להם? עתה כי רווח להם למלכים הקאתולים סופם להפרע מכולנו, מיהודים ואנושים כאחד...

– אינס, מחמד לבי – שיסע אותה – למה נכביד על עצמנו, למה נעטה קדרות על שמינו הבהירים ולא נייחל לטוב? הן מוטב כי נרווה עסיס החיים בטרם כמלו ונעשה כל שבידנו לקידום החרות והאחווה? שום יד עויינת לא תשיג אהבתנו, ושום סכנה לא תרתיענה.  גם מוקדיהם של האינקויזיטורים לא יוכלו לה...

– פדרו הטוב, פדרו אהובי – אמרה ונצמדה אליו, בנשיקה, בעינים עצומות, בנשימה עמוקה, מר לי כי נולדתי בשכונת היהודים, גם אם עושר ונכסים נפלו בחלקם של הורי, איך אחיה בקרב נוצרים וידיהם מגואלות בדם נקיים וצביעות ושחיתות ואכזריות לא תדע שבעה – וגם הטובים שבהם לחולשתנו ילעגו ולשונם יחרצו לנו, אם בגלוי ואם בסתר? פדרו אהובי, עוד דבר עלי לגלות לך, ורק עתה החלטתי שוב לא להעלימו ממך.

– הזוכר אתה את משה אבולעפיה, הוא ראש סוכניו של אבא במסחריו, העובד עמו זה שנים ואבא מכבדו ומוקירו הרבה. כי סוחר מוצלח הוא, חריף מוח ורב כשרון וקשרים רבים לו במדינות ספרד וידו רבה לו גם בתלמוד וגם בחכמות הגויים – וקנאתו אלי לא תדע גבולות? מבטיו ילווני תמיד בבואו לביתנו בערגת-צמאון, ואפשר כי כבר היו דברים בינו לבין הורי... לא אחת התחמקתי ברחתי ממבטיו, שהם כשיפודים הלוהטים בבשר ומסוכנים מהם... קשה עלי קנאתו – מקנאתם של בוחרים רבים.

– תמימה את אינס הטובה, כבשה תמה אינס שלי.  האני מתפארת אבירי טולידו, אחשוש מקנאתו של אחד סוכן אריגים ולו גם בשרות אבא שלך יעבוד? אשסענו אם בדרכי יעד לעמוד, ידי תשיגנו, ידי החזקה.  אי הכוח, אינס, אשר יעמוד בפני אש האהבה והנאמנות – וחרב בירים נוקמת? חזקי, אינס, הבי לי ידך, תני לי הבטחתך, כי עם פגישתנו הקרובה תגברי על אחרון חששותיך, על אחרון ספקותיך המכרסמים כתולעת, ויחד נסלול הדרך אל אושר עתידנו המשותף.  ודעי – הוא אומר בהטעמה – כי אחת הדרך אליו ואחרת אין, ושבעתים ימתק לנו אשרנו לאחר שנדביר המכשולים נערמו על דרכנו. אינס, אינס, השבעי לי!

– אני אוהבך פדרו, לעד אוהבך, יהיה אשר יהיה.  אך הן לא אעשה דרכי במחשך, במחתרת, ואפשר כי עוד מחר, בשבת, אקיים שיחה גלויית-לב עם מורי אבי, השיחה אשר לה אני מתכוננת זה מזמן... והיא כה קשה עלי, כה קשה... אפשר יבין לי, אפשר ירחם יחוס עלי, על בתו יחידתו.

כבר ירד הלילה על שדות קשטיליא כאשר רכבו באפר הטלול\ במשעולי כרמים וגנים, חזרה בדרך לטולידו.  דממה עמוקה, ורק שעטו הקצוב של הסוס הדוהר נמזג בקריאות של צפרי לילה בהולות.

בסמוך לחומות עם יורדים מן הסוס.  פרידת-אוהבים ממושכת.  הוא פונה לעבר העיר והיא – כמכונסת בתוך עצמה, חומקת ממהרת, מסביב לבית הקברות היהודי העתיק, אל סימטאותיה של השכונה אשר מלכות שבת שרה עתה עליה ואורת רבים מאירים מחלונותיה.

דרכיהם נפרדות – היתאחדו?

 

ב': ערב שבת בטולידו

בחיוך סלחני מקבילה בבואה לביתה, אמה, דוניה מרים.  מנורות-הבדולח שופעות אור רב, ונרות שבת דולקים בפמוטי-כסף.  נוצצת הנחושת הכבדה אשר לארון בו ניצבים טורים טורים, ספרי ש"ס ומוסר ומפרשים, מאירה הקטיפה הרכב אשר לכסאות הנרחבים, השפחה טורחת בעריכת השולחן המשופע מאכלות ובקבוקי יין גרנדה מתוק עומדים עליו.  נוצצים הגביעים והצלחות וכלי הכסף.  הכל מחכים לבואו של דון אברהם מן התפילה.  והיא עצמה, דוניה מרים, לבושה שמלת חג, עדיים ותכשיטים עליה, ואף ששערות לבנות מלבינות בשחור שערה – יפיו הערב, השבע של הפרי הבשל עומד בה מה רב חינה של הכלולה בנשים עתה, כולה אומרת הוד מלכות קסמי האשה והאם מזוגים בה.

– עלי בתי לחדרך, לבשי בגדי שבת ועשי פניך – היא פונה אל הבת.  עוד מעט ואבא יחזור עם אורחיו מבית הכנסת וישמח לראותך מסבה עמנו ליד השלחן.

אינה מתרפקת על אמה ומנשקתה.  מבטה צמוד אל נרות השבת הדולקים – אך דמיונה מסיעה על כנפיו למרחקים... האם לוחצת אל עצמה את הבת – ושותקת.  שותקת והוגה במה תהגה אם עבריה בשעה זו, בטולידו, ולה בת יחידה כלילת חן שהגיעה לפרקה?

קול פסיעות מדודות בדומית הערב מבשר באום.  שלשה גברים הם, הרי דון אברהם, גבה הקומה וחסון הכתפים, מגבעת שחורה רחבת שולים לראשו, לבוש מעיל משי שחור ואבנט רקום כסף; מבעד לשפעת שער ראשו וזקנו ניבט זוג עינים גדולות – חכמה ואש בהן.  אחריו צועד שפי משה אבולעפיה, אברך צעיר, פאותיו הקצרות מסתלסלות על לחייו המגודלים זקן קצר, סוכנו ועוזרו הראשי של דון אברהם הוא, אשר חזר היום מנסיעה לסרגוסה בעסקי בעל הבית שלו.  צעיר לימים הוא, אך גופו הזמן ופניו העגולים אשר הסומק עומד בהן וחיוך ערמומי קל שפוך עליהם, משווים לו דמות של בעל בית צעיר, מצליח בסחרו ומרוצה מעצמו.  והשלישי, הוא רבי יונה נאווארה, מן החסידים הצנועים, רם קומה וגמיש גו – עור ועצמות, פניו חורונם כמתמזג בפאותיו ובזקנו שעין הפשתן הבהיר להם ומבטו כמרחף בעולמות עליונים עוטי-סוד...

חמשתם מסובים ליד השלחן, חמשה עולמות, כל אחד שקוע בהרהוריו.  עד שקם דון אברהם ממקומו מקדש על הכוס, לימינו מרים ולשמאלו אינס, הבת, והיא כשושנה הפורחת ודומה היא המאצילה מחינה על כל המסובים.  משה אבולעפיה מעיף עליה מבטי-קנאה-וחשק חטופים.

דון אברהם וידאל רואה-ואינו-רואה חליפת מבטים זו.  הוא מספר, כבדרך אגב, מרשמי נסיעותיו ופגישותיו עם יהודים ונכרים.  הכל מסתכלים אליו ומאזינים לדבריו.  שותקים.  ורק משה אבולעפיה יצרף, כפעם בפעם, דברו – וביראת כבוד יסתכל באדונו.  אפס, אין ענין בדברים האמורים כאילו לצאת ידי חובה...

אך הנה תמה סעודת השבת. תמו הברכות.  נרות השבת דועכים.  שלשת הגברים מפליגים בזמירות- שבת –

                     יה רבון עלם ועלמיא,

                     אנת הוא מלכא מלך מלכיא...

גם מבתים סמוכים נישאים סלסולי-זמר.  שרה עדה בדבקות, שרים סוחרים ובעלי מלאכה ומלווים ברבית, שכולם התנערו מעסקי החולין, הכל מערים בשיר מחאתם נגד מחרפיהם ומעניהם, את ערגתם לעולם שכלו טהרה וקדושה, את אמונתם בייחוד ישראל ובעליונותו על הגויים סביב.  הם שרים שירתה של שבת קודש שחוברה בידי גר צדק –

                     יום זה מכובד מכל ימים,

                     כי בו שבת צור עולמים – – –

והם יודעים, כי בזה הרגע מאוחדים עמם, בלב ובמחשבה, המוני הקונברסוס אשר נאנסו והועברו על דתם ואמונתם בכל מדינות ספרד, ונפשם כלה להתאחד עם אחיהם, עם צור מחצבתם... וגם המקובלים ודורשי הסוד אשר במרחבי קשטיליא ויהודי ספרד כולה אשר תחת כתר המלכים הקתוליים ויהודי אשכנז וצרפת, ערב ותורגמה, וכל בית ישראל אשר בגלות אדום וישמעאל מקיימים עתה שבתם קודש...

– יום זה מכובד מכל ימים..

והוא גם המעלה כבודם בעיני עצמם.

כבו הנרות.  דרך החלון ניבטת יריעת שמים מכוכבים.  דוניה מרים ואינס פרשו מזמן לחדריהן.  אף השפחה סיימה מלאכתה.  דומיה בבית.  משה אבולעפיה, שחזר זה עתה מסרגוסה, פותח הראשון – וקולו מהלך חרדות מתוך האפילה: ברשותכם מורי ורבותי אפתח ואספר על הדברים הנוראים אשר קלטה אזני בסרגוסה.  רעה היא השמועה – הוא ממשיך – מרה היא השמועה אשר אני מביא עמי מסרגוסה אשר קהלתה כבר שתתה מצתה את קובעת כוס התרעלה והדמים עד תום.  מפי יודעי דבר, המקורבים אל ראשי הנזירים הפרנציסקנים בעיר נמסר בודאות שאין להטיל בה ספק, כי בית הדין של האינקביזיציה מתקרב והולך אל טולידו, לאחר שהעלה באש את משכנות ישראל בערי השדה ובכפרי המדינה.  הנה אני רואה – מורי ורבותי – את תהלוכות הצלב, הנה אני רואה את האש פושטת וקרבה אלינו, מלחכת את בתינו ומשפחותינו, היא מבשרת לנו שוד ורצח ואימים ונסיונות גדולים...

ולאחר הפסקה קצרה: בסגוביה מטילים חתיתם "הנזירים היחפים" הצמאים לדם אדם.  להבות אש אני רואה מעברים, ואין פודה ומציל... גוברת חוצפתו של ההמון אשר סביבותינו גוברים גלי זעמו, והוא כמצפה להזדמנות לשלח בנו חצי ארסו... אלהי אברהם יצחק ויעקב עמוד לימיננו...

נחרדו המסובים לשמע הדברים.  צל כבד קודר יורד על הבית, עקת דומיה.  ממרכז העיר מגיע הד מעומעם של מצהלות שיכורים מאחרים בנשף...

עונה ואומר דון אברהם:

– ואף על פי כן לא כקטלוניה, ארגון, וולנסיה זו מלכותנו קשטיליא, ולא כשאר משכנות הארץ טולידו הנודעת לתהלה בחכמת שריה ויועציה, היושבים במועצת העיר והקורטיס שרבים בה הנוצרים הנאורים ועוד ידנו רבה לנו כאן, בעיר זו, שמאות בשנים אנו גרים בה והאלג'מעה שלנו קדמה אף לכיבוש המושלמים.  גם הקונברסוס בעירנו לא יהיו כצאן לטבח יובל – ורבים ידידיהם ובני בריתם.  נבטח באלהי ישענו שלא יעזבנו הפעם, במי נבטח זולתו?

הפסיק רגע, כנמלך בדעתו, והמשיך:

– ואף על פי כן עוד לא נגזר עלינו גזר החרב והשמד, טולידו שקיבלה לפני דורות את האַלקלה-דס-הנראס, מגילת החוקים ושוויון-הזכויות, טולידו עירם של יוסף בן-עזרא ויהודה, ששימשה עיר מקלט גולה ופדתה פליטי חרב ושבויים, טולידו נזר ועטרה עירם של גדולי גלות ספרד ורבניה – האם לא תעמוד לה זכותם הקדושה?

– אך מה נעשה בבוא יום פקודה וצרה – חוזר ושואל משה אבולעפיה – בקול נדכה.  מה נעשה ושוב לא ירצו בכופר כסף ובשירותינו ובמסינו, ואת כל אשר לנו ידרשו, את כספנו ודמנו ונפשנו, להשביע ייצרי הדמים שלהם ותאוות הביזה והקנאה והנקם של הההמון?

החסיד ר' יונה נאוורה, אשר ישב כל אותה שעה שקוע בהרהוריו, עיניו עצומות וראשו מתנועע אט, סופק כפיו והוא כמדבר אל עצמו:

– מה הדברים האלה? מה הדברים אני שומע? אהה כי בא האות אל כל בית ישראל בספרד, אשר גאה ועלה ביחוש ובעושר ובחכמה ובמעלות הגויים, וכל אלה לא עמדו לו בבוא יום פקודה.  ברבות עווננו צנח ירד מעמדנו עד שפל המדרגה, ועתה ישא המון העם הנאמן גם הוא בצרה.  וכבר אמר הרב הקדוש ר' יוסף אלבו, שכמעט נתיאשנו מן הגאולה חס ושלום, ושבנו במדרגת העבד הזה שנתיאש לצאת לחירות, שלא נבקש רק להתקיים בגלות הזה עם דלותנו ושפלותנו.  וגם כי כלה ונחרצה הרעה הגדולה אלינו, אל תתיאשו מלקוות אל השם בסיבת רוב העוונות, כי אין עתידים ליגאל מצד זכויותיהם כי לא יספיקו לכך, אבל הגאולה מעמקי הצרות תהיה על צד החסד בלבד... לאחר שאנחנו בתכלית השפלות והדלות עד שכמעט הגענו אל תכלית ההפסד, הנה אנחנו צריכים לקבל החסד היותר גדול שאפשר... שמע ישראל ה' אלהינו ה' אחד.

סיים.  עצם עיניו.  נתכווץ במקומו.  ראשו וגופו רוטטים כבתפלת חרש.

וכך שטפה שיחתם עד חצות עד שפרשו למשכבם.

כל אותו לילה נדדה שנתו של דון אברהם.  השמועה המחרידה אשר הביא עמו סוכנו משה אבולעפיה מסרגוסה היתה כאישור לשמועות הרבה שקדמו לה, על המזימות הרבות שזמם ראש מועצת האינקביזיציה, רב הצוררים תומאס די טורקבמדה, על טולידו.  לבו אומר לו, כי גדול האסון המתרגש לבוא וספק אם עשרו יעמוד לו, שהרי דוקא עשרו הוא המלבה יצרי שנאה ונקם.  כאן, בטולידו נולד, כאן ייסד חנות האריגים שלו, סחר עם הכפרים בסביבה, שנה שנה קנה צמרם, קשר קשרי מסחר עם בירת ארגון ועם סוחרים שמעבר לים... רב הכסף שהכניס לאוצר העיר והמלכים במסים ובארנוניות ובשוחד... מעמודי התווך של האלג'מעה הוא, מראשי הנדבנים בקהלה והתומכים בלומדי תורה ובנזקקים.  יחד כרך אמונת אבות ותורת ישראל עם חכמת יון, אך מעולם לא ביכר את השפחה על פני הגבירה עושר וגדולה מסד ביתו.. ועתה הבת הגיעה לפרקה, מתרגשת ובאה הסופה, סופת הדמים, מה תביא לעדת ישראל בטולידו מה תביא לביתו?

הבת... רק עתה, דומה, נזכר בה, וכברק בליל אופל האיר הכרתו.  הבת... בנים אין לו והיא יורשתו, השמך ביתו.  לא לחינם קירב אליו את האברך משה אבולעפיה, הכניסו בסוד עסקיו, שיגרו בשליחויותיו.  אך היא הבת הפנתה פניו מעליו ועומדת במריה... הבת – מה רבו ענויי נפשו בגללה, מה עצמה חרדתו לה לעת כזאת.

במצוקת נפשו הוא קם על יצועו ובצעדי חרש מתקרב למשכבה של דוניה מרים.  היא שניחשה הרהוריו, שציפתה לו, זעה חרש הדה – לבה ער ועיניה פקוחות.

עד אור הבוקר נסבה שיחתם על אינס, הבת היחידה, ורק עתה מגלה לו דוניה מרים, כי זה שנה מחזר אחריה האביר הצעיר, האנוס דון פדרו גונסאליס ונפשה של אינס כבר נקשרה בו.  אין בידה ואין בכוחה לעצור בעד הבת – היא מוסיפה.  היא חוששת לה מאד.  וכל פעם שהיא חומקת מן הבית לפגישה עמו – לבה בקרבה יהמה ויחרד לשובה.  כה ענוגה היא אינס, ודון פדרו מחזיקה בחבלי קסמיו.  היא נמשכת אל חברת האבירים ההדורים, המתרוננים במשובות צהלם אל תחרויותיהם ונפשי החשק שלהם.

הדור ונעים הליכות הוא פדרו, אשכול אבירי קשטיליא וכסף לו ורוב כבוד נפל בחלקו.  אך לבה לב אם ינחש לה, כי הזיווג הזה סכנות מאויימות בו, הוא הקץ לביתם, חרפת עולמים למשפחת דון אברהם וידאַל, בין שהיא תמיר חס ושלום, ותלך אחריו, ובין שהוא יתגייר וילך אחריה... גם היא, כבעלה דון אברהם, סבורה, שאינס היתה מיטיבה לעשות, לו בקולם שמעה לו נאותה להתקשר במשה אבולעפיה, שהוא טוב ורצוי להם, אך הבת במריה עומדת, וכל ההפצרות בה – קול קורא במדבר.

נדדה שנתו של דון אברהם אותו לילה, ועם עלות השחר קם – יגונו בלבו והחלטה גמלה בו.

 

ג': במערת המקובלים

אך סיים ברכת הבדלה וסיים עד מהרה פת ערבית במוצאי השבת, מיהר דון אברהם ויצא את ביתו.

– ענין לי בכפר סמוך – אמר לדוניה מרים.

העגלה הרתומה לשני זוגות סוסים חוצה מהר רחובותיה של טולידו השוכנת עלי גבעות סלעים, דוהרת במשעולי שדות ובשבילי יערות מגודלי שדא.  כבר הניחה מאחוריה את "מבצר היהודים".  חצתה הגשר על פני נחל הטאכו והיא מתקדמת אל עבר ההרים.  אין דון אברהם יודע במדוייק המקום אליו הוא חותר להגיע, אך הוא יודע כי כאן, בהרים, הם מצויים, והחלטתו נחושה: עוד הלילה הזה ימצא אותם.  חשיבות גורל לפגישתו זו.

חצות.  ירח כסף שט בשמי קשטיליא המופלאים.  בשמי פרחים ושדות ועצים נודפים בחלל.  אף סימן חיים וישוב.  לא אדם ולא בית.  שלוות הוד.  דומית-רזים – ועגלה משתכשכת ושעט פרסות סוסים...

ככל שהם קרבים והולכים אל מדרונות ההרים, כן יהמה לבו של דון אברהם בקרבו ומתיחותו גוברת.  באחד מעקולי הדרך הוא מצווה על העגלון לעצור.  כאן ירד, ישאר, ועליו, על העגלון לחזור לעיר.  עשרים סולידים הוא נותן לו שכר טרחתו ומשביעו, לבל יגלה לאיש כיוון נסיעתו.  העגלון טומן שכרו בכיסו – וממהר לחזור.

לרגע קל נעמד דון אברהם ליד אגם קטן, אשר כסף הירח ניגר עליו ובוהק סודי מופלא לו.  ציוריהם האפלים של העצים אשר מסביב מסתלסלים על פני המים, ברטט אילם.  צועד דון אברהם, אזניו דרוכות ועיניו תרות אחר אות חיים, דורך בין שיחים ועשבים שקויי-טל, אל עבר החורשה המטפסת על המדרון אשר ממולו.  לפתע הוא עוצר צעדו, לבו פועם בקרבו, אגלי זיעה על מצחו – קול מזמור עולה באזניו, כתפילה בצבור, כזמרת מלאכי עליון, עוד מעט ומראה שלא כמצוי יתגלה לפניו:

נרחבת היא המערה בלב ההר, המגודל שיחים ועצים וזרועה חלקי סלעים ואבנים.  מדורה של ענפים יבשים מהבהבת באמצעה וסביבה – עטופי טליות לבנות – הם יושבים, כל אחד שקוע במגילת ספר... כד גדול של מים ניצב בפינה, פתילות-שמן קטנות דולקות, ושני נרות ליד ארון קודש תקוע בסלע... ועדת מקובלים.

שעה קלה הוא עומד במרחק-מה, מרותק למקומו, צופה אל המערה, ואין הוא מרהיב עוז בנפשו לחלל התייחדותם ולהפריע מזמור שיחם.  גם איש, דומה, לא הבחין ולא הרגיש בו.  אך סופו שהוא אוזר אומץ, נדחף בכוח השליחות שנטל על עצמו, מתקרב בצעד מתון אל פתח המערה – וצונח יושב על אבן.

משנתאושש מצא עצמו מוקף עדת מקובלים סגפנים, משל למתים שקמו מקבריהם, שערם פרוע ועיניהם יוקדות.  אסיים קדומים במדבר יהודה... האחד מגיש לו ספל מים צוננים.  נוטל דון אברהם את הספר מברך ולוגם לגימה עמוקה.

הרב המקובל רבי שבתי קלונימוס ניצב לידו – קומתו הנמוכה כשחה לארץ, זקנו הלבן כמשתלשל ומתמזג בלובן טליתו ועיניו לוהטות לוהטות.  ר' שבתי שם יד רכה חלושה על כתפו הרחבה של הגביר דון אברהם, חסון הגוף, שהוא עתה כילד המתרפק על אביו – ושואל לאחר שעה קלה בקול רפה:

– מה הוא הדבר אשר בגללו נזעקתם ובאתם לכאן, בשעה זו, דון אברהם וידאל?

רעדה קלה חולפת באיבריו של דון אברהם.  הוא שותק, כאילו ניתקו הדברים מפיו – ומבטו צמוד בר' שבתי.  אחר הוא לוגם עוד פעם מספל המים הצוננים, מוחה הזיעה מעל מצחו, פולט אנחה חרישית ואומר:

– בשליחות גדולה באתי אליכם.  ר' שבתי קלונימוס, לשאול בעצתכם באתי, לשמוע חוות דעתכם...

המקובלים בפנותיהם, מהם שקועים בהגותם ביחידות, מהם כנוסים בחבורות קטנות בעיון בספר הזוהר וספרי סוד, דומה, עוצרים רגע נשימתם.  אורות-אישונים של נרות דולקים מבליחים בין השיחים.  בחוץ מתלחש החורש הרדום, ומבעד לפתחה הגדול של המערה נשקף ירח קסום, חולם... ודמי.  ודריכות עמוקה עוטה סודות, והתייחדות שלימה של האדם עם עצמו.

– ר' שבתי – ממשיך דון אברהם – לא אעלים מכם כי צער רב נצטערתי על ששטוף הייתי כל ימי בעניני החומר והחולין ולא נתתי דעתי לטהרת הנפש ולתקון ביתי.  מ השמים לא סייעו בידי.  אזני הערלה לא קטלה דברי המוכיחים הגדולים אשר קמו לנו, לעדת ישראל בקשטיליא ובטולידו – ובסוד שיחם של גדולים כהרב דון טדרוס ובן יוסף הלוי אבואלעפיה והרב דון יעקב הכהן והרב דון משה בן שמעון מבורגוס ור' יעקב הכהן ור' יוסף ג'יקטיליה ור' יצחק בן שלמה בן סהולה ור' משה שם טוב די ליאון והרב הגדול שקינא קנאת השם  צבאות נ"ר ר' יונה בירונדי – רק מעט באתי.  ועל כן כלה ונחרצה הרעה אלי ואל ביתי – ועוד לפני שפגע הרע, חלילה בבית ישראל כולו, הוא כבר אורב לי מבית, מצד בתי היחידה, אויה לי אב אומלל...

– אכן, כי הדין עמכם – אומר ר' שבתי לאחר שתיקה ממושכת. – מבית באה אלינו הרעה, כי פרוצה סוכת דויד ומלאה סדקים ובקיעים בורות מים חיים נטשנו ובא הרעל בעצמותינו.  אומה זו שמן השמים המליכות השפילה עצמה עד עפר, אור הרמייה של היווני, מקסם השוא והמדוחים של ישמעאל ואדום לקחוה שבי... ורב השבר, כי היה בן המלך עבד לעבדים, לרדיפת בצע ולתאוות בשרים ולנימוסות זרים ומאוסים... כי עשתה העבודה הזרה והעבדות הזרה שמות בבית ישראל אשר בספרד.  שרשא קדישא וגזעא דקשוט נתפתה לחבלי השטן האדומי הבזוי, לטומאת לילית...

עוצם ר' שבתי עיניו – מרים זרועותיו מעלה וממשיך בהטעמה של דבקות:

– ואין לנו תקווה אלא בגואל, המלך המשיח, דמהשנה עדניא וזמניא מהעדה מלכין והמקים מלכין.  ואין לנו תקנה עד שתקום מלכו די לעלמין לא תתחבל... גואל ישראל, משיח צדקנו, הושיעה נא.  הושיעה עמך הנתון בצרה גדולה, כי באו מים עד נפש...

אי מזה, מכפר חבוי בין ההרים נשמעת לפתע קריאת תרנגול, עדת המקובלים הבולעים בצבא דברי רבם כמו נרתעת ממקומה.  חבורות חבורות חזרו שקעו בפנותיהם, ברחבי המערה, ותפילת תקון חצות החלה קולחת שופעת, נישאת על משב הרוח הקלילה של ליל-הקיץ, כקינה גדולה על החורבן, אב לחורבנות...

דון אברהם שותק שתיקה ממושכת, כמאזין לנבכי לבו המסוער, כבמקש לעכל עד תום הדברים שמע והמראות שראה.תמימים וישרים דבריכם – ר' שבתי – הוא אומר אחר הפסקה ממושגת. – רבות חטאנו, עוינו, פשענו, מפני חטאינו גלינו מארצנו, ועתה אנו נתונים בגלות בתוך גלות, בשביה בתוך שביה.  אך ברשותכם, ר' שבתי קלונימוס, אומר עוד דבר בענין זה.  מכם ר' שבתי שנתרחקתם מחבלי העולם הזה ומשאונו והמונו, שנתעמקתם בתורת הסוד והגאולה.  העוסקים בסיגוף ובטהרה, מכם לא אעלים דבר אשר עם לבי.  בקול חזק המשיך:

– האם לא הבחינו אבותינו הקדושים עצמם בין דברים הכתובים בתורה, שאילו לא נכתבו בדין היה לכתבן כגון הגזלות והעריות ועכו"ם וקללת השם ושפיכות דמים, ובין החוקי9 והמשפטים אשר יצר הרע משיב עליהם  ועכו"ם משיבין עליהם כגון אכילת חזיר ולבישת כלאים וחליצת יבמה וטהרת המצורע ופרה אדומה ושעיר המשתלח.  מצוות שמחייבות רק את ישראל ושבע מצוות בני נוח שכל אדם מחוייב לקיימם?  ואף זו, ר' שבתי, האם אדונים אנו לעצמנו, בני חורין, מיום שגלינו מעל אדמתנו ואנו שלולים וסחופים ודוויים, מעונים ובזויים?

– תמיהני עליכם, דון אברהם, תמיהה גדולה, – משיב ואומר ר' קלונימוס. – האין אתם רואים, כי נסיון הוא גלותנו, נסיון גדול הוא לנו.  ולא בכדי מתרגשים עלינו הצרות והיסורים.  ונשוב אל השם – ללמדך שאנו נענשים בכל יום והגלות מתחזקת עלינו, והצרות בכוונה גדולה ואינו בא דרך מרה וחייבו אותו התולדות וחייבה אותו ההשגחה העליונה והוא כשלב לא נמנע אל הגאולה ואל כסא המשיח.  אל לנו, חלילה, לערער אחר מדותיו, וי להם, לטפשיא דלא ידעו ולא מסתכלן בחכמתא, אמרי דהאי עלמא אזיל במקרה וקב"ה לא אשגח עלייהו... וי להם לנפשם אשר הלכו אל בארות נשברים ולא "היוני אשר החשיך עיני ישראל בזמננו זה".

– הערב-רב, דון אברהם, הערב-רב הוא בעוכרינו, כדכתיב בספר הקדוש רעיא מהימנא.  הערב רב, הנגידים בעם, המתרשלים בתורת ה', הבונים בתי כנסיות ובתי מדרשות ומורדים בקונם, הנותנים לתלמידי חכמים שכר זעום, ור דרשעים, רמאים כנחשים ועקרבים, וכל הזונין והנואפין, בני לילית במים הזדונים; וי לישראל שנבלעו בערב-רב אלה הם עשיו וישמעאל ושבעים שרים, שהם כולם בשלווה ובעושר וישראל בצרה ועניות, ובגלל זה וי לעולם, כי נבלעו בערבוביא...

– מי אני ומה אני – ממשיך ר' שבתי בענווה – כבר קדמוני גדולים וטובים הימני וכבר הפליא מכותיו בעל "הקנה והפליאה" בעשירים שאינם מכבדים התורה ועל זהבם באוותם ומתהדרים על העם ומקפחים עלוביו ויתומיו ופשוטי העם הנזהרים בקלות כבחמורות: "המתפארים להכנס בבית הכנסת בקומה זקופה ומקשקשין באזוריהם ובסכינים היפים והכיסים המלאים דמים".  וחמתו שפך גם על "הרבנים הגדולים בעלי הזקן וגסי הבטן בעלי גאווה ועזות, שמרבין בגטין ובחליצות ומקבלים שכר בעד תורתם ומצאו היתרא למכור התורה".  וי לי, וי לנפשיה! חרב הם מביאין לעולם, חרב לבית ישראל – הם מאריכים את הגלות ומעלים הגזירות...

– ודע, כי כאשר יתעוררו העשבין מכבלי הכפור והחורף כן יתעורר מעקת היסורים הגואל, כי קרוב עת הזמיר, קרוב הנס...

פסים תרוגים-תכלכלים נראו מפציעים באופן, בוקעים מאפלת הליל, מבשרים את עלות השחר.  גובר והולך ציוצם של צפרים כרינה העולה מבין עצים ודשאים רחוצים בטל.  השחר המתנער הכובש מבקיע למרום –

משפשף דון אברהם עיניו האדומות מיגע ואי-שינה, כבולע לתוכו מראות הנוף, ואומר:

– השחר עוד  מעט עולה, ר' שבתי קלונימוס... השחר בא באש ובדם... לא עוד נותר לי זמן הרבה... ועתה שמעו-נא לדברי, עוד רגע קטן, ר' שבתי קלונימוס כי רבה צרת נפשי והיא כצפור הלכודה בפח יוקשים נלבטת בצר לה.  אתם היודעים, ר' שבתי, כי היתה דלת ביתי פתוחה תמיד לכל נצרך וידי פתוחה כל חיי ליתן צדקה ולהושיע – ועתה חסר ישע אני עצמי, וגם כי נסחפתי בזרם העכור – תורת ישראל במעי ואמונתי כאש עצורה בלבי.

– בנים גדלתי ורוממתי... הוא ממשיך באנחה. – בת יחידה לי, מחמל נפשי, בבת עיני\ חמדת חיי, ועתה משהגיעה לפרקה שם בה עינו אחד אביר משלהם... וי לי, וי לי, כי דעתי נטרפת עלי... והשמועה כבר יצאה באץ כי בית הדין אשר לאינקביזיציה ימח שמה עומד לעלות על גלילותינו... אויה לנו, כי נגזרנו – –

 על הדיבור הזה אזהירכם – הרים קולו ר' שבתי – הרי רק בגופנו נגזרנו ורוחנו ואמונתנו אין להם שליטה ונגיעה בהם... כאשר לא היתה הם שליטה על נשמות הקהלות הקדושות באשכנז ובצרפת שנהרגו ונחנקו ונטבחו ונתלו ונאפנו ונגררו ונקברו חיים ונתייסרו בעינויים קשים על ייחוד השם... על כן על מות אהבוך – זה דורו של שמד...

נתקרב אול דון אברהם חיבקו ביד חלושה, הציץ לתוך עיניו במבט של רחמים – ואומר:

– ואשר לשאלתכם בענין הבת, דון אברהם, שאלה גדולה היא וצרתכם – צרתי, וצערכם גדול מני ים.  אך חזקו ואמצו, כי מהשם יצא הדבר, כי כוונה גדולה גם בדבר הזה, כי בנסיון גדול העמדתם.  אל נא תיראו ואל תחתו ואל תרתעו.  גם כי עצם מעצמכם ובשר משבשרכם היא הבת היחידה, שמרו אמונים לקדוש ישראל.  הבל צפוי בדור זה, אך הרשות נתונה ועליכם המצווה לעמוד בשער ואל יכמרו  רחמיכם – הרים קולו ואמר –  כי לא רחמים הם, כי אם אכזריות, כי משולים אתם, הגם בדרך אחר, לאברהם אבינו אשר הוביל את בנו יחידו לעקידה.  כל המציל נפש אחת מישראל מן השמד כאילו הציל עולם מלא.  כגודל נסיונכם גדולה תהא זכותכם.  חזקו ואמצו, דון אברהם, ויהא השם בעזרכם.

סיים דבריו ברוב התרגשות, ודומה הגיע עד אפיסת הכוחות.  כבו הנרות – והשחר כובש היקום בעוז ושופך זרם אור ונהרה על החורש הירוק הצוהל, הבשום – וטוהר הרקיע ככיפה עליו.  המקובלים דחוקים בפינותיהם, זה סמוך לזה, ראשו של האחד בחיק רעהו, מהם נרדמים ופיותיהם פעורות, משל כבשים שחוטים, מהם הרועדים-כמו בנמנמום נים-ולא-נים...

ושוב נשמעה קריאתו החדה של השכוי...

קם דון אברהם, מותח מלוא קומתו ואיבריו היגיעים, שואב מלוא חזהו נשימה עמוקה מן האויר הצח.

– דחוקה שעתי, ר' שבתי – הוא אומר – ועלי להפרד מעליכם, היו לי דבריכם הטהורים כצרי וכמרפא לנפש נכאה.  אין ספק בי, כי שוב לא אחמיץ לקדש שם שמים בשמחה... יהא לבכם סמוך ובטוח, ר' שבתי...

בצעדים אטיים, מדודים, מלווהו ר' שבתי עד לפתחה של המערה.

לפתע נעצר דון אברהם על עמדו, כמשתהה, כחוכך בדעתו, ואחר שם ידו לתוך כיד מעילו, מוציא מתוכו שקיק מלא סולידים ואומר:

– לא מתת בשר ודם היא זאת, חלילה, כי כל אשר לי משלו הוא... חוב גדול אני חב לו, ר' שבתי... יטול נא מעט הזוזים האלה לשמן למאור, לפת לתלמידים... שלום עליכם, ר' שבתי, שלום עליכם, שעתי דחוקה מאד ועוד רבה הדרך לפני, שלום עליכם...

בלחיצת ידים באין מלים – נפרדו.

השמש עלתה.

 

ד': האנוש מבקש יד הבית

במחסן האריגים הגדול אשר לדון אברהם וידאל בטולידו רבה התנועה.  סמוך לפתח נתון דון אברהם בשיחה עם קבוצת סוחרים מערי השדה מלקוחותיו הקבועים.  בפנה אחרת של המחסן רכון סוכנו, משה אבולעפיה, על גבי ניירות ושטרות, ועוסק בחשבונות עם אחד המשרתים מן  הממונים על מחסן הצמר הגדול אשר בקרבת מקום: שכן דון אברהם עוסק זה שנים גם בסחר הצמר, היינו קונה את הגיזה מהאכרים אשר בסביבות טולידו, בין במשקל ובין "על הכבש".

שלא כדרכו לא יצא היום למסעיו.  מאז בקורו האחרון אצל ר' שבתי קלונימוס חלה בו תמורה נפשית חמורה, שלא על נקלה אפשר להבחין בה.  דומה, הקמטים על פניו עמקו ומבט עיניו נעשה אפור-דהה יותר.  הוא לא גילה לאיש דבר על בקורו זה, אך בלבו החליט להשאר מעתה בביתו, ליד משפחתו, להקפיד יותר על צום שני וחמישי, להדק קשריו עם ראשי העדה – לעמוד על המשמר.  איך ינוד למרחקים ובית-דין האינקויזיציה עשוי כל יום להכנס בשערי טולידו, ואז אולי יזקקו לו בעצה ובמעשה? והעיקר: איך יניח את רעייתו ובתו לבדן בעת כזאת?

דון אברהם שקוע לכאורה בעסקיו כמימים ימימה, אך רבה החרדה בכל חדרי לבו.  לצלצול פעמוני הכנסיות הקורא למאמינים לתפילת יום ראשון נענה בקרבו – יותר מתמיד – רטט פנימי חריף.  צלצולם טורף שיחתו עם העומדים לידו מבלבל מחשבותיו.  אור שמש אביב שפוך על העיר.  על החלונות הנרחבים, נוסח ונציה, על המוני הנוצרים המטיילים ברחובותיה – עירונים וכפריים, סוחרים ובעלי מלאכה, אבירים ומשרתים.  אך בלבו של דון אברהם – חשכה גדולה אבלה קודרת.  שוב אין בו ספק – שלא בדומה לרבים אחרים הנוטים להשלות עצמם בשוא, כי אסון גדול מתרגש לבוא על עדת היהודים בטולידו ועל ביתו בכללם.  שהרי השכל הפשוט אינו סובל את ההנחה, כי רב-הצוררים טורקמבדו ישחקו עצמותיו בבריחי ברזל, המחריב באכזריות נוקמת ועיקשת את קהלות היהודים בספרד יניח דווקא לטולידו! "המלכים הקתולים" ספק אם שוב יגנו על היהודים, "נכסי האוצר".  היאך יסבלו קיומם לאחר שאיחדו המדינה תחת שרביט מלכותם, דיכאו המושלמים, גברו על אויביהם וביססו מעמדם? היאך יעמדו בפני גלי השנאה והקנאה הגואים בכפר ובעיר, במעמדות ובכמורה, ומחפשים פורקן ועוגן ליצרי נקם אפלים? אין חסד ואין רחמים לפני הצלב המנצח!

יודע דון אברהם, כי רבים ודאי יתפתו וימירו, אך היצילו נפשם ועורם? הללו עוד יעמיקו תהום האימה והאסון.  הם עצמם לא ינקו, לעולם לא ירכשו אמון הצלב, ועל היהודים ימיטו שואה.  רק מעטים יחזיקו מעמד ויקדשו כבדו עמם ואמונתם בגויים.  חומה פרוצה בית-ישראל...

עוד הוא שקוע בשיחתו עם הסוחרים בעסקי יבוא אריגים, מחירים ושיווק; עוד הוא נתון בסבך ההרהורים הקשים שאינם פוסקים מלטרדו – ושעט סוס נשמע בסמוך לפתח.  אביר ספרדי הדור יורד מעל סוסו, ונכנס אל החנות.  היהודים אשר בתוכה נרתעים קמעה, מפסיקים שיחתם, עוקבים אחריו במבטים אלמים.

– האתה הוא דון אברהם וידאל הנכבד? – שואל דון פדרו ומושיט ידו.

– כן, אדוני, מה מבוקשו ביום ראשון בשבוע?

– לא עסקי מסחר הביאוני הלום, כי אם ענין רציני ביותר והוא נגוע גם לי וגם לאדוני.  הנוכל להתייחס לשיחה קלה?

הסוחרים היהודים מחליפים ביניהם מבטים, ולאטם מתחמקים מן החנות ו"שלום עלכים" חרישי על שפתותיהם.  חיוך עולה על פניו של דון אברהם, חיוך של תמיהה – מה לו לאביר הצעיר הזה אצלו בשעה זו?

– ישב אדוני – הוא אומר בנחת – אזני קשובה לדבריו.

– אפשר ואין הוא משער כלל בענין מה באתי אליו, דון אברהם הנכבד – אל-נא יפחד ויחשוש, חלילה, אין כל רע באמתחתי.  אפשר והגיע אליו שמי – דון פדרו גונסאליס אני.

כהרף עין נתחוור לו הכל.  הוברר לו, לדון אברהם וידאל, כי ראשית הנסיון כבר באה.  מן השמים מבקשים לנסותו – היעמוד גם בנסיון הגדול, הבלתי-נמנע, הצפוי ומתקרב? הוא מתאושש מיד (רק המשרת, משה אבולעפיה, נתכווץ במקומו וכאילו קפא אליו, אזניו קשובות, קשובות...), זוקת קומתי החסונה ועונה בספרדית רהוטה:

– כן, אדוני, מי לא שמע על דון פדרו גונסאליס, מפאר אבירי טולידו בירתנו? מאד אשמח לארחו תחת קורת גג ביתי.

– כבוד רב הוא לי, כבוד רב – עונה לעומתו דון פדרו בחיוך.  ועתה אגש לענין עצמו, ואפשר כי גם שמע על כך משהו, המדובר הוא בבתו, העלמה הכבודה אינס...

 

עתה החליט דון אברהם לצאת לקרב גלוי, ושוב לא לדחות לרגע ההכרעה.  אין מקום להתחמקות, כל דחייה סכנתה מרובה.  הוא נזכר בבקורו האחרון במערת המקובלים ודבריו של ר' שבתי קלונימוס הולמים ברקותיו כפטישים מלוהטים.  הגיעה שעתך לקדש שם שמים, דון אברהם – הוא שומע קול פנימי בלבו – אל תחשוש ואל תחרד ואל תסט ימינה או שמאלה, כי בנפשך הדבר!

– כן, כן, שמעתי הדבר, דון פדרו – הוא משסעו – יליד טולידו אני, ואת כל המשפחות הותיקות בעיר אני מכיר, וגם את אביו המנוח של אדוני, מי שהיה מנכבדי קהילתנו, ידעתי בחייו.  ועל כן עמו הסליחה, אם לא אעלים ממנו גם אני דבר, באשר ציוותה תורתנו מדבר שקר תרחק, קל וחומר בענין שהוא בדיני נפשות.  ישמע נא לי אדוני, דון פדרו האמיץ, ויקבל גזר-דיני באומץ-לב וביושר:

– לעולם, כל עוד רוחי בי, לא אשלים עם נשואי בתי יחידתי עמו  – הוא אומר וקולו רועד אך תקיף. – ולא משום שאין הוא רצוי ומקובל עלי, אדרבא, רק טובות שמעתי עליו כל השנים.  ואני מעריך מאד את אהבתו הנאמנה והכנה לבתי, שהיא כל חיי, אך מה זעומה וחלושה היא אהבת הצעירים לעומת אהבתנו הגדולה לעמנו ולאמונתנו, גם אם יעלים אלהי ישראל פניו מאתנו בשעה זו, גם אם ימר לנו גורלנו עתה עד מאד, כל עוד רוחנו בנו לא נבגוד באהבה זו, שהיא גורלנו וסוד קיומנו וטעם חיינו, דורות שלמים קידשוה בחייהם ובמותם ולא הפרו בריתה...

– השמועה רווחת, כי בית-הדין של האינקוויזיציה קרב והולך גם לשערי טולידו.  אך הדבר הזה אשר אתה מבקשו – קום לא יקום –  סיים דון אברהם בתקיפות שאין לערער אחריה. – אני ואשתי, דוני מרים, החלטתנו נחושה לקבל דין שמים ולקיים נפשותינו בגן עדן באספקלריה המאירה הגדולה לעדי עד, על קידוש יחיד חי עולמים... יהיה אשר יהיה: אנחנו לא נמיר בתלוי... ועד תום נילחם בבת היחידה אם חלילה, תבגוד... אל קנא ונוקם אלהי ישראל.

ובנעימה נוחה יותר, שתחנונים סמויים בה, כאב המייסר בנו, הוסיף:

– עוד צעיר לימים אתה אדוני, והעתיק לפניך, רבים שכמותך מן האנושים השיגו רבות, רוב עושר ותהלה, במדינות מלכינו רבי-החסד, אל-נא תמיט שואה על משפחתנו, על בתי – ואולי גם על עצמך, המעט בנות מיוחשות עשירות ומשכילות ונאות בין הנוצרים, אשר תשמחנה להעניק לך אהבתן?

– אל-נא באפך, דון אברהם – אומר דון פדרו אחר הפסקה קצרה, והוא נרגש עד לעמקי נפשו.  עמך הסליחה אם גרמתי לך, שלא ברצוני, צער.  חלילה לי לרצות באסון ביתו ובתו.  הוא היודע, דון אברהם, מה עולל הצלב לכולנו, הוא היודע כי באנסנו המרנו ורבים מתוכנו מוסיפים לקיים קשריהם עם בני משפחותיהם ועם היהודים בכלל ולקיים המצוות ועיקרי האמונה.  אל נא ידון את הרבים לכף חובה.  הנכון הוא, כי מצויים בתוכנו שהיו לרועץ לעדת היהודים, נחשי-ארס זוממי רע, אך נכון הוא גם כי הרבים רואים עצמם שותפים בגורל ובאמונה עם ישראל.

– ידעתי כל אלה – משסעו דון אברהם – אך אני וביתי, וזאת הטעמתי לפניך בבהירות גמורה, לא נשלים.  לכתה של בתנו עמך, אדוני, על אף מידותיך הטובות והנאות, על אף רום-יחושך ומעמדך – תהיה לנו כבגידה שאין לה כפרה! יום יבוא, חלילה, ואינס תעשה מעשה זה – יום אבל יהיה לנו, בגדינו נקרע ועל הארץ נשב ונאבל אחריה כאשר נאבל אחר מת, וניתן ידנו לנדותה ולהחרימה ומנכסי אדירנה... דוקא בשעה זו של רבוי הסכנה והחרדה, דוקא עתה ניהרג ולא נעבור ועד מיצוי הנפש נקדש השם... לא נשלים, לא נשלים... אמר כמדבר אל עצמו.

סיים, שם כפות ידו בשער ראשו, גחון על הדלפק, מהורהר ודומה, – פניני דמעה הזהירו בזויות עיניו.   דון אברהם הגביר הגדול בעמיו, רב העסקים והעשייה והמרץ, בוכה...

לאחר שעה קלה נגע בו דון פדרו נגיעה קלה בקצה אצבעו, ואומר:

– יירגע נא, אדוני, דון אברהם, הן לא באתי, חלילה, לכפות עליו דבר... כל מבוקשי לא היה אלא להסביר לו המצב, בכנות וביושר לבב, לא הולכתיו שולל, לא נזקקתי לפרשים אלמים כאשר ינהגו אחרים בימינו לגזול ממנו בתו בכוח.  אך עליו, דון אברהם, לדעת, כי גם נפש בתו קשורה בנפשי והכרעתו תגרום גם לה רוב סבל וצער ויסורים... ישקול-נא, איפוא, אדוני, עוד הפעם לפני שיגזור...

– ועוד דבר אבקשו לשמוע ולדעת, דון אברהם, לפני אשר אעזבנו, יאזין-נא ויתן דעתו ולבו לדברי.  הן הוא יודע, עד מה מעריך אני את דעתו זו הגורמת לי צער רב והתנהגותו שאיני משלים עמה, ולעולם לא אסלח לו בלבי.  אך ישמע-נא לי עוד זו הפעם ויאמין לי –

והוא גחן אליו ושפתיו לחשו חרש לאזנו של דון אברהם:

– כאשר הטפתי לבתו שתמיר ותלך עמי, לא להציל כבשה תועה התכוונתי.  רחוק אני מן הנזירים ומן הכמרים ועויין בלבי את הכנסיה ושלוחיה.  אני רק לטובתה של אינס התכוונתי, לשלומה, לעתידה.  כוונתי היתה המרה למראית-עין, כמובן.  ואני זה מזמן גמלה בי ההחלטה, כי בבוא שעת כושר ואתגייר, לצור מחצבת הורי אחזור, ואולי גם אצליח לנטוש את אדמת קשטיליא אשר כה אהבתי והיא היתה לי אם חורגת מתאנפת – ולהגיע אל אדמת הקודש, לכפר עווני ולרצות חטאי, ועתה אולי באה לי שעת הכושר.  הה, לו ידע, דון אברהם, המיצר בו אנו נתונים, אנו האנוסים המכובדים, בחברת הנוצרים, אהה כי אין מבין לרוחנו ולנפשנו... אל-נא יחשוד, דון אברהם, כי גם אם צעיר עודני לימים, תאוות הבשרים וחמדת גו האשה הם המעבירים אותי על דעתי...  נשואים עם עלמה קתולית לזרא המה לי ופירושם האחד: חיים כפולים לתמיד והסוואת תמיד כפוייה של הרגש המפעם בלב...

האם ידחה דון אברהם גם ידו של גר, של חוזר בתשובה בלב שלם?

שקע דון אברהם בשתיקה חמורה ממושכת, אשר לא היה בה כדי לכסות על סערת רוחו ולהעלימה, ואחר אמר.

אני חוזר, דון פדרו הטוב, אני חוזר בהחלטיות:

– אל-נא תשים עצמך ועצמנו בסכנה גדולה.  אביך הוא שהביא אותך לטבילה, ואתה עצמך עוד לא נתנסית בענויים גדולים, ואדם שאין בידו לכבוש יצרו ורגשותיו – איכה יעמוד בנסיון עליון ואחרון?  דון פדרו, חובה עליך, אדוני הצעיר, לוותר, וויתור זה יישקף לזכותך, בו תיבחן, דון פדרו, עקור את אינס מלבך... אין רחמים בדין...

קם דון פדרו ממקומו, מתקרב בצעד כושל לעבר דלת היציאה, ושפתיו ממללות:

– אכן, הצדק עמך, דון אברהם, אין רחמים בדינך, אין רחמים...

שעט מהיר של סוס מתרחק אל עבר הכרך נתמזג בצהלת המוני הנוצרים ביום ראשון, בצלילי פעמונים, בתרועות ובנגינות... ובלב ההמולה הגדולה ניצב, כמגדלור מורם מעל לנחשולים זועפים גועשים – האב היהודי דון אברהם... והוא עצמו היתר של סלע אשר שום נחשול לא ימיסו ושום אש לא תתיכו...

 

ה': אמת השואה

באחד מימי מאי 1485 בא האות.

אחד המחזר עם מרכולתו על פני הכפרים הביא ראשון את השמועה, אשר פשטה כאש אוכלת בקמה היבשה: בית הדין של "המשמרת הקדושה", בית דין הטומאה, כבר נמצא בדרכו לטולידו.

ואכן, לא ארכו הימים – והם עמדו בשער, שורה ארוכה של עגלות וקרונות-כרכרות, רתומות לסוסים, חופות-קטיפה עליהן וחלונות קטנים קבועים בהן – חוליות שומרים מזויינים מלפנים ומאחור.  בסמוך לשערי העיר נעצרת השיירה.  כל הפמליא יוצאת מן העגלות, ובעיר כבר מזעיקים פעמוני הכנסיות את היראים, נאמני המשיח הנוצרי, לקראת יום הדין על המינים למיניהם.

התהלוכה צועדת לעטה – חדורה הרגשת כבוד-עצמה וחשיבות שליחותה.  בראשה אב בין הדין.  מצנפת הגמונים גבוהה לראשו, סות צחורה על מעילו השחור הארוך.  צלב זהב בשמאלו וספר התפלות בימינו.  ואחריו – חברי בית הדין, כמרים ונזירים פרציסקנים ודומיניקאנים.  לבלרים ופקידים ושמשים, שומרים ושוטרים.  ארוכה התהלוכה, היא פוצחת בשירי דת.  הפעמונים מצלצלים.  המונים צובאים ברחובות, מציצים מן החלונות ומן הגזוזטראות, מגלים ראשיהם ביראת הכנעה, מהם הכורעים על ברכיהם ועושים את סימן הצלב על חזיהם ומהם המנשקים שולי בגדיהם של אבות הכנסיה, התהלוכה צועדת קדימה.  הפעמונים מצלצלים.

הבהלה בשכונת היהודים – אין לתאר.  חרדים אבות ואמהות, זקנים וטף.  אין מטילים ספק בגזר הדין הצפוי, כי הגיעה שעת השמד והעינויים.  רבים העושים כבר חשבונם, כיצד ינהגו בהתדפק השואה בדלת ביתם.  רבים הוגים בבריחה.  לאן יברחו – והאש מעברים ואיבת הגויים כנחשולים גואים? לא יברחו – עם הילדים והטף ומעט הרכוש?

נגידי העדה מטכסים עצות – התעמוד להם עתה השפעתם, ידידותם של גדולי החברה הנוצרים, כופר כסף? ובמשכנות האנושים, שעליהם ודאי יותך הזעם לראשונה – יש הרוקמים בסתר תכנית נועזת: להתנקש בחייהם של דייני האינקביזיציה ולשתקה.

אין יודע מה ילד יום, מה זומם הנחש שבא לטולידו, איך יבצע זממו.  צלו של הצלב מעורר יצרי תאוותיהם הרדומות של ההמונים, מסעיר הרוחות, זורע בלהות, משנה סדרי חיים, חודר לכל בית...

רבים המצטופפים עתה בבית הכנסת היהודי הגדול, המפואר, חייטים, סנדלרים, צורפים, טובעי מטבעות, מלווים ברבית, חלפנים, סוחרים, חנוונים, נגידים, מוכסים, רבנים ודיינים.  הם נעלו חנויותיהם, עזבו אצטבאותיהם בשווקים, נדמה העבודה בבתי המלאכה.  מחברות גמילות החסד באו לכאן בלי שנקראו על ידי מישהו, פשוטי עם ולומדי תורה, נגידים ודלת העם.  נשים מתייפחות בעזרת הנשים.  כתליו המעוטרים של בית הכנסת המפואר שהקימו הסוכן העליון של המלך דון שמואל הלוי מטולידו בשנת 1357, דומה בוכים אף הם...

החזן קורא בספר תהלים והקהל קורא אחריו – רבים ספרי תפילה בלשון קשטיליא בידיהם –

                     למה ה' תעמוד ברחוק תעלים לעתות בצרה/

                     בגאות רשע ידלק עני/

                     יתפשו במזמות זו חשבו/

                     כי הלל רשע על תאות נפשו/

                     ובצע ברך נאץ ה'...

העדה קוראה בפסוקים הקדומים, בוכה, מפללת ומתחננת מבקשת על תשועת הנס – הקצרה יד אל מלהושיע? ויד המבקשים שיעמיד להם הכוח לקדש השם, והצד השווה שבהם תחושת האבדון, דבקות בגורל ישראל, התרפקות על שר האומה –

                     משכיל לאסף, למה אלהים זנחת לנצח

                     יעשן אפך בצאן מרעיתך, זכר עדתך קנית קדם,

                     גאלת שבט נחלתך, הר ציון זה שכנת בו –

על הבימה עולה הרב, קול בוכים קולו, והוא קורא לתפילה ולתשובה ולצדקה המעבירין את רוע הגזירה, הוא קורא לצום ובוטח בצור ישראל, הצור תמים פעלו, שאין לערער אחר מעשיו.

אחריו נושא דברו דון אברהם וידאל – שוב לא הגביר החכם, השופע גאון ובוטח בעצמו, שור, מה שחה קומתו, שערות שיבה רבות פשטו בזקנו והוא עטוף טלית צחורה – העם הנאסף כאן לא שמע זמן רב כדברים האלה:

גדול הוא הנסיון הצפוי עתה לעדה כולה, כולה – הוא אומר, – ואל נא יבטח אדם בהונו ואל ישלה עמו כי הרעה תפסח על בית.  ואשר אמר המשורר האלהי ר' יהודה הלוי זכרונו עדן, כי היהודים בכל ארצות נפוצותיהם הם סגולות המלכים והשרים אדוני הארצות – הרי לזמנים אחרים נתכון, לזמנים אשר עברו ושוב לא ישובו – כי הפקירונו המלכים אשר במשך דורות רבים נסתייעו בנו, משענת קנה רצוץ לנו ביום שואה כל דורשי שלומנו.  בימי שלטונם של המלכים הקתולים כבר חרבו קהילות רבות על אדמת ספרד, נגזר הגירוש על יהודי הארכיהגמוניות בסביליה ובקורדובה, הובדלו היהודים והמושלמים מן הנוצרים, נתמנו אינקביזיטורים מטעם הרשות ובכללם הצורר הגדול שחיק עצמותיו, הפריאור של המנזר הדומיניקני סנטה קרוב בסגוביה והוא גם הקונפסור של המלכה – שנתמנה אינקביזיטור עליון על כל המלכויות והארצות של פרננדו ואיזבל.  ידע העם אשר לפניו ידע ויתן אל בו –

דון אברהם מעלה עתה את פרשת המשפט הגדול בטורטוסה, אשר זקני הדור עוד זוכרים רישומו החזק.  גדולי ישראל בספרד אז עמדו אל מול צוררי הכנסיה והאפיפיור בראשם והמשומדים – חוד המחץ שלהם, הם ביקשו  להשמיץ תורתנו ולסלפה ולכפות הודאות שקר – אך שלוחי ישראל עמדו בכל אלה.  הם לא נפלו בעיני עצמם.  אחת לאחת מעלה דון אברהם על נס את דמויותיהם של ר' זרחיה הלוי, ר' מתתיהו היצהרי, ר' אסטרוק הלוי, ר' משה אבן עבאס, ר' יוסף אלבו – היכן הם כיום, בטולידו, האישים בעלי שיעור קומה ועוז נפש, גבורי הרוח האלה שלא נתפתו ולא נכנעו ולא נבהלו – שואל דון אברהם, והוא מזכיר את דבריו של ר' אסטרוק הלוי, שהיה בידו ללמד זכות על ישראל באזני צורריהם ואמר בין שאר דבריו –

– יש לדון אותם – את היהודים – לכף זכות בשל אומץ רוחם ועמידתם על דעתם בנאמנות, על שאינם דואגים לנכסי העולם הזה ואינם מתפחדים מצרה ועמל.  כך אמר, האם בידינו לחזור ולומר הדברים האלה גם עתה? רבים מהורינו קידשו השם בגזרות הגדולות האחרונות בשנת קנ"א – והוא מעלה את זכרו של ר' יהודה בן בנו של הרא"ש, שהוא ובני משפחתו ורבים מהטובים בעם עלו אז על המוקד; אך רבים גם – אויה לנו – היו בבוגדים, תיפח רוחם!...

– וחמורה מאד – ממשיך דון אברהם – מכת המוסרים והמלשינים אשר עלתה כצרעת הפורחת בגופנו ואכלה כל חלקה טובה בעדת יהודי ספרד.  גם המלשין לא יינקה... את בשרו ועורו לא יציל ביום עברה ופקודה. אך על העם כולו יטיל שואה, על אמהות וטף ועל תורתנו הקדושה... ולמלשינים אל תהא תקוה – הוא קורא בהטעמה. (הידע, השיער, הפילל אז בעמדו על הבימה, כי יד המלשין תהיה גם בו ובביתו?)

יודע דון אברהם, כי בית-הדין של "המשמרת הקדושה" עומד לכפות שוב על הרבנים, שיכריזו בבתי הכנסת בחרם ובנדוי, שכל יהודה היודע על אנושים שומרי מסורת – חיי להסגירם. היה לא תהיה כחרפה וכנבלה הזאת בתוכנו – מכריז דון אברהם וידאל, על דעת תורתנו הקדושה ועל דעת הקהל אני מכריז – ניהרג ולא נעבור ולא נסגיר לטומאה אף נפש!

לעיני רוחו עולה דמותו של האביר הצעיר, האנוס דון פדרו, המושיט ידו לגזול ממנו את בתי-יחידתו.  הוא לוהט בכעסו ובחזונו, אך עם זאת הוא... חרד לו.  הוא מוכן להאבק עמו, אך אל יקרהו, חלילה, הגורל, ליפול בידי הטורפים הצבועים.

הקהל מתפזר לעטו, בדומיה, על פני רחובותיה של טולידו אשר אימת הצלב מרחפת עליהם.

טולידו הנוצרית זועמת, סוערת, צוהלת, מבטי קנאה שלוחים אל בתי היהודים, אל חנויותיהם ורכושם, קנאת-אש גועשת למראה משכנות-הפאר של האנוסים העשירים.  תאוות-הנקם-והחמס בוערת, תוססת ברחובות.  והמטיפים אינם פוסקים מלשפוך שמן אל תוך המדורה היוקדת...

בכנסיה הגדולה על שם פרציסקוס הקדוש מצטופף המון עם, רבים בתוכו גם האכרים מכפרי הסביבה ורבות הנשים עם ילדיהן.  הכל צופים אל המטיף, שכולו קנאת הנצרות המחוללת והמושפלת, אשר המינים והיהודים, המושלמים והמכשפים, השדים והאנושים חברו יחד להתעלל בה, לכלותה, להרסה.  ליד המטיף, פסל גדול של הצלוב, ראשו בזר קוצים, עיניו – סבל ורחמים... בשם הצלוב הוא בא לעורר את עם ספרד תמים-הדרך  ושומר-האמונה.  את עם ספרד הגאה והאביר, ששפך דמו על שחרור הארץ מן המושלמים.  לעוררו הוא בא נגד הזאבים הטורפים שפרצו אל העדר, המבקשים לטרוף אותו, על בשרו ונפשו, לחבל בשיותיו התמימות ובגדיותיו הרכות.  אין הכנסיה יכולה עוד לחשות ולהסתכל באפס-מעשה אל מול הסכנה הגדולה... וביחוד אין העם הקטן gente menuda יכול עוד לחשות, שהרי את דמו הם מוצצים ברבית ובשוחד יסמאו עינים ופת לחמם יגזלו...

והגרועים שבכולם – ירעים קולו – הקונברסוס אשר הטבילה לא שינתה נפשם והם מחללים האמונה ומגדפים המשיח ומרמים הנצרות.  הרי כל חכמתם היא – להוולד ולמות, וכל השאר הוא לעד וקלס... הרי רק למראית עין המירו, למען יזכו בכל טוב העולם הזה, ובסתר הם שומרים אמונתם לדתם הקודמת ועל אמונתם החדשה ילעיגו ויחללוה.  איך נישא ואיך נסבול כל אלה? –

קומה עם הנוצרים, השחיזה חרבך, חרב גבורה ונקמות, קומה לטהר אדמתך ונשמתך כי רבה הסכנה לנו ולילדינו...

ליד המטיף פסל גדול של הצלוב ראשו בזר קוצים, עיניו – סבל ורחמים.

 

ו': מצוקת נפשו של מלשין

תוגה גדולה מרחפת על שכונת היהודים בטולידו...

רפתה התנועה ברחובות, נאלמו רבים מבתי המלאכה, שבתה תנועה בחנויות, אצטבאות הרבה של חנוונים וחלפנים נתרוקנו, חרדה מציצה בקרן כל רחוב.  מבטים אלמים מיואשים תרים אחר מוצא, אחר ישע והצלה.  לבבות הומים פועמים, סוערים, אמהות מחבקות ילדיהן ברחמים גדולים, אבות מלטפים במבטי חרדה בניהם שגדלו להם.

בחדרו אשר בעלית הגג מתייחד זה היום השני האברך משה אבולעפיה.  שערותיו סתורות ובגדיו פרועים ועיניו אדומות מנדודי שינה, טרופות, מבוהלות, הוא מהלך הנה ושוב, מפנה אחת של החדר לשניה, עתים יציץ מעבר לחלונו אל השכונה אשר דומית-אלם עומדת בה ושוב יחיש צעדו כבורח מן האש; עתים יתעכב על עמדו, יאחוז בשערות ראשו כמבקש לתלשם ברוב יאושו, ושוב יטיל עצמו על המטה ובכי עצור חונק גרונו.

אילו נזדמן אדם לחדר זה אותה שעה והטה אזנו אל ההברות המבוהלות הנפלטות ללא סדר וקשר מפיו של משה אבולעפיה, או אז היה קולט הברה אחת, הברת-מפתח, החוזרת ונשנית מגרון חרוך: אינס... אינס...

מה מוזר הדבר, דוקא עתה הוא רואה אותה בכל חין יפיה וכולו להט ערגה חסרת-אונים אליה. קומתה התמירה הענוגה הגמישה – ואלה מחלפות השער המסתלסלות שכה נכסף ללטפן, והעינים הצוחקות תמיד, המושכות בחבלי-קסם, השופעות טוב ואהבה, הפנים המאירים, הנאים, החטובים להפליא, השדים המלאים, הקורצים וזה הגוף – כולו מחמדים... אינס, אינס, מדוע בגדת בי מדוע חשך עולמי, מדוע הלכת אחר זה האביר?

מחזות בלהה ירדפוהו ללא הפסק.  הנה היא מנשקתו ומחבקתו.  הוא פושט בגד האבירים, מוריד חרב הכסף ומטילו לארץ, ודומה הוא שומע צליל המתכת מהדהד על תנוך אזנו... עתה הוא גוחן עליה, כובשה, מתייחד עמה, משביע רעבון דמיו בה, מטמאה ומחללה... אינס הרכה, אינס האצילה, שולל הולכה אחר הזולל והסובא, המבלה עולמו, הנואף הנמבזה הלזה... ובו מאסה.  חדשים ושנים טיפח חלומו, מיטב תמצית נפשו שיקע בו, כל תקוות חייו וחלומותיו – ועתה נתנדף הכל, נמוג בעשן...

הוא, האביר הנבל הזה, שלשונו חלקות ומראה צחצחות, הוא האשם באסונו, הוא שהעביר גם אותו – את האברך הצנוע והשקט משה אבולעפיה – על דעתו... הוא שהביאו לדבר עבירה, לאיומה בעבירות, למלשינות... כי לא עצר כוח לעמוד באלה היסורים, כי את כל זעם נקמתו ביקש להערות על דון פדרו, כי כאש עצורה להטה בעצמותיו הקנאה יומם וליל...

מאז הלכה אחריו קדר עליו עולמו.  דמותה של אינס ריחפה לפניו, גם בעיסוקיו יומם וגם בבדידות לילותיו.  ועתה הוא היה גם אחד מן המחבלים בכרם השם... ואין לו תקנה.  תקנה אין לו לעד.  הוא שהמיט השואה גם על חפים מפשע, על אינס בהריונה ועל מיטיבו ואיש חסדו, דון אברהם וידאל, אין לו תקנה, ואין לו חלק לעולם הבא.  כל מעשיו הטובים כלא היו ותפילותיו כלא נשמעו.  בגלל צל של חיי העולם הזה קיפח חיי עולם, חיי נצח – שאול חטא.

מה יאמר דון אברהם וידאל בהוודע לו דבר ההלשנה וההסגרה? מה יאמרו כל יודעיו ומכיריו? אין האינקביזיציה מגלה לעולם את מלשיניה, אך האם לא יוודע הדבר? ואם לא יוודע, היעצור הוא עצמו כוח לשמור הסוד האיום?אם כה ואם כה מאוס ובזוי יהיה בעיני היהודים אך שבעתים מאוס ובזוי הוא בעיני עצמו.  משה אבועלפיה מתפתל ביסוריו, מתייפח חרש, מטיח ידיו בחזהו – וצונח על הספה הלום צער וכאבים.

דמויות שונות של מסורות ומלשינים עולות לנגד עיניו, מתעללות בו.  הוא נזכר באשר שנה ולמד בימי נעוריו ובחרותו, את הדרשות בבית הכנסת, את השיחות בלילי שבתות ובמוצאי שבתות בית אברהם וידאל.  הוא יודע, כי עוד הנשר הגדול הרב משה בן מימון כתב בהלכות חובל, כי "מעשים בכל זמן בערי המערב להרוס המוסרים שהוחזקו למסור ממון ישראל, ולמסור המוסרים בידי העכו"ם להרגם ולהכותם ולאסרם לפי רשעם".  מה מאושר היה אילו ניתן היה, גם עתה, לדייני ישראל לדונו ולהסגירו להורג לגויים... בנפש חפצה היה מקבל גזר דינם... הן המעשה אשר עשה הוא, בימי חרדות אלה, אין דומה לו בחומרתו, בשפלותו, לא רק בממונם של ישראל חיבל, גם בנפשם מעל ופשע, חמור מעשהו ממעשה המומר, בגד ותועבה הוא... שלוחי השטן, חוקרי האינקביזיציה, ודאי לא יסתפקו בקרבנותיו אלה, ודאי יוסיפו לסחוט ממנו ומהם בצמאונם כל-ירווה לדם אדם, לדם ישראל...

בגד ותועבה... בגד ותועבה... הוא מתייפח בבכי עצור, חסר-אונים, חסר-תכלה, מתפתל כולו בעוית-יאוש.

ושוב הוא מתנער, קם מיצועו, וברגלים כושלות מהלך דומם על פני החדר.  הוא ניצב שעה קלה ליד החלון ומסתכל בעינים בוהות אל השכונה – מאזין אל ההמולה העולה מרחובות הנוצרים והיא כהולמת בפטיש-אש גדול ברקותיו... ושפתותיו תלחשנה אינס... אינס... היכן את אינס? מה שלומך ומה גורלך, יונה פצועה ועזובה, מי נותן דעתו עתה עליך ודון פדרו נלחץ במלחצי-הברזל במרתף האינקביזיציה ואביך זנחך, עזובה מאל ומאדם את – גם אם יפגשנה, הישא עיניו אליה? האין היא הוגה עתה בדון פדרו הנתון כבר בצפרני המוות, האין היא שומעת אנקת גניחותיו שעה שמענים אותו במים ומלקים גוו ומאפנים אותו?

אינס... הוא קורא לה ועיניו עצומות ונפשו הומה בקרבו. אינס, בת ישראל הכשרה והנאה, הטובה והיפה, בואי אלי, בואי אחבקך, כי נתון אני בשבייך עד כלות חיי, כי אהבתיך, מה אהבתיך... בואי אלי, חמדת חיי... חופתנו נציב בבית הכנת ושמחתנו נחוג בבית אביך, הגביר דון אברהם וידאל המכובד, וערשנו נציע – מה חשקתיך... סלחי לי חטאי הגדול, הנורא...

הוא שוכב והוזה, מכורבל ומצונף, שטוף זיעה.  הזיות מתרוצצות במוחו.  הנה הוא יוצא בשליחות דון אברהם וידאל למסעות רחוקים ובעסקיו, ובשובו – מתנות-יקר לך, אינס, מלוא האמתחת – הבאתי – וערגת-נפש... וילד לנו יוולד, נכד ראשון לדון אברהם ולדוניה מרים... אינס. כשושנה הפורחת הבשומה, הדורה משי וזהב, אך אין כבושם בשרה, כמחמדי אהבתה... אינס... והוא נלחץ אל יצועו ברעד-עוית, נושך שפתיו עד זום דם...

ופתע:

נקישות מגפים במדרגות ודפיקות חזקות הולמות על הדלת – נפרמו קורי הזיותיו... משה אבועלפיה נתאושש קמעה, נחרד, רגע קם ועומד מבלי נוע, מאזין, מהסס.  הדפיקות תוכפות וגוברות.  סחרחורת הומה בראו וגרונו ניחר.  בבת אחת טולטל אל תוך המציאות האכזרית, הדפיקות גוברות, מתחצפות, מסתערות, עוד מעט ויפרצו הדלת.  הוא ניגש לעט, מזיז הבריח – פותח הדלת.  שלוחי בית דין האינקביזיציה לפניו, חמושים חיוך ערמה על פניהם, תאוות-רציחה בעיניהם:

משה אבועלפיה נקרא להעיד לפני "המשמרת הקדושה", וכבר הם אוחזים בו וגוררים אותו אחריהם.  אין מניחים לו שהות ונופש...

משה אבועלפיה נקרא להעיד לפני בית דין האינקביזיציה.

 

ז': עינויי חקירה

ב-24 במאי 1485 הכריז בית דין האינקביזיציה בטולידו על "תקופת החסד" – שהות של ארבעים יום ניתנה לנוצרים החדשים, הקונברסוס, לבוא ולהתוודות על עוונותיהם.  כן פורסמה פקודת חסד נפרדת – edictum gratiae המבטיחה לקבל בסתר את הנכונים להתוודות.  מצלצלים פעמי הכנסיות ותהלוכת כמרים ונזירים ופקידי האינקביזיציה, מתופפים ומחצצרים בראשה, עוברת ברחובות הראשיים של העיר וגם בשכונת היהודים, ומכריזה על מעשה החסד והוראה לתשובה ולוידוי.  משעברה התהלוכה נשתררה דומיה כבדה, דומית-צפיה, דומית-אבל.

אך איש לא פנה אל בית הדין החשוך.  לא הועיל גם החרם אשר הדרשנים בבתי הכנסת, בנוכחות סופרי המלך, הטילו על כל היודע דבר על האנושים, שיגלהו לבית דין הכנסיה.  שלא בדומה לקהלות אחרות, לא נמצאו בשבועות הללו בקרב יהודי טולידו מתנדבים מרצון בשרות האינקביזיציה.

בנין בית הדין של "המשמרת הקדושה" כבר הותקן בינתים, והותאם לתפקידו: חקירת הפושעים והסוטים, שפוטם והוצאה לפועל של גזר דינם.

על ככר נרחבת, בסמוך לבית היראה שלהם, מתנוסס מושב חבר השופטים עצמו.  הרי הבמה הגבוהה שלהם, רמה היא הנישאת, כיפת צבעונין רקומה חופה עליה ממעל, איקונין קבועים בה ודגלי הצלב הירוק מתנופפים מעליה לרוח היום.  במרכזה, על כסא רם, יושב האינקביזיטור הגדול, מסביב לראשו הילה, מתחת לו, על היציע, חברי בית הדין ובסמוך להם פקידים וחוקרים, האססור הוא היועץ המשפטי, הפיסקאל הוא התובע הרשמי, מזכירים וכמרים, שומרים ושוטרים למטה על היציע הצדדי, דרגשי-גרדום לנדונים – ושרשראות-ברזל קבועים בהם.  כמרים, נזירים, שוטרים חמושים מסביב.  מאחורי בית הדין – מרתפי הסוהר והענויים ובסמוך לו – האוטו-דה-פה.

השתיקה הקודרת שרבצה-העיקה על כל אזור בית הדין – הופרעה לפתע.  התעוררות רבה, משל זרם חשמל זיעזעה את האוכלוסיה המסתופפת בצלב הירוק.  לאחר החקירות הראשונות, המלוות עינויי גוף מחרידים, מובא עתה לדין הנאשם הראשון בטולידו: דון פדרו גונסאליס.

הנה הוא צועד לעבר מדרגות היציע, שח תחת עקת משא יסורי גופו ונפשו, אחוז חיל ורעד וסימני העינויים חרותים עמוק בפניו ובאיבריו.  בסמוך לו כומר לבוש-שחורים המשדלו בלחש להתפייס עם הכנסיה.  הכל מסביב – מבטיהם צמודים אל הנאשם, זעם ושנאה וצמאון-דמים בעיניהם.  עד עתה הילך בקרבם, במרומי חברת הנוצרים, בתענוגותיהם לקח חלק, אך בסתר לעוד לעג להם, ואת מערכות הנוצרי חירף וגידף.  דמו  בראשו!

– האם מודה הוא, דון פדרו גונסאליס, בעוונו החמור – חוזר ושואל התובע-החוקר מרום מושבו. שתיקה ממושכת כבדה.  התובע המנוסה במלאכתו חוזר בשקט ובהטעמה על שאלתו.  אין הכנסיה מודרכת – הוא טוען ומשדל – אלא בכוונות טהורות, אין מגמתה אלא הצלת נפשו וגאולתה והרחמים נר לרגליה.  הן ייטיב לעצמו – דון פדרו – אם יודה, אם לא ינסה להעלים דבר משלוחי דין הצדק עלי אדמות שאין דבר נעלם ממילא מעיניהם, אם יכנס לשער הפתוח של החסד והסליחה.

הנאשם שותק בעקשנות אדישה.  דומה, כבר נתיאש מהצלה. אחד שהופל במהלומה אכזרית ממרומי מגדל לשאול תחתיות – והוא עוד המום שברו הנורא.

התובע ממשיך שידוליו, אלא שאיומים ברורים בדבריו הפעם הזאת:

– את הכנסיה, הרואה בכל ויודעת הכל – הוא קובע – אין לרמות ולהוליך שולל, והשתיקה העקשנית של הנאשם רק מאשרת ההאשמות הכבדות אשר כבר נערמו לחובתו הן על ידי הודאות עצמו והן על ידי עדים מוסמכים, שאין הכנסיה נוהגת, כמובן, לגלותם.  גם בלאו הכי – מטעים השופט ופונה לעבר הקהל – כבר הוכיח נסיונה הגדול של "המשמרת הקדושה" במדינות ספרד, כי האנוסים בגדו וכיחדו ורימו.  יודעת האינקביזיציה, כי טולידו היא מבצר גדול וחזר למינות בתוככי ספרד הנוצרית, המאמינה במשיח, והנאמנה לו.  יודעת היא כי כאן שורצת מחתרת גדולה, חלקה מזויינת, של הקונברסוס, כי רבו הסכנות הטמונות כאן לאמונה הנוצרית ולעם הנוצרים בממלכה כולה.  הכנסיה לא תסוג מן המערכה, היא תבער את קן-הצפעונים הזה באש ובברזל.  כאן מרים התובע קולו ופונה שוב  במישרין לנאשם:

– היעז הנאשם להכחיש, כי הוליך שולל נערה יהודיה, הביאה לביתו והיא כבר בהריונה?

– היעז הנאשם להכחיש – הוא ממשיך – כי זמם התנקשות בחייהם של חוקרי "המשמרת הקדושה" ושופטיה ואף השתתף בנסיון לארגון ההתנקשות הזאת? היגלה מי הם שותפיו, מי הם הקונברסוס שעמם עמד בקשרים?

– היעז הנאשם להכחיש, כי היה מנוי וגמור עמו – כדי להשיג את מבוקשו, את אשתו היהודיה – אף למול את בשרו וכי הודה, במו פיו, הנסיבות הידועות לבית דין קדוש זה  – שהוא שומר אמונים לדת ישראל וקשור בה ומקיים מצוותיה בסתר, ורק למראית עין הוא נושא שמו הנוצרי ומסתופף בחברת אבירים נוצרים ומעמיד פנים כאחד מנאמני אדוננו הצלוב?

– בית הדין – מסיים התובע – הוצה בהודאת הנאשם עצמו, אף כי הוכחות ועדויות מרשיעות למכביר בידו.  הוא רוצה בתקנת נשמתו.  בית הדין רוצה במשפט צדק ורחמים.  משנה חשיבות למשפט זה, שהוא ראשון בטולידו.  בית הדין רוצה, שמשפט זה ישמש לקח ואות אזהרה למינים ולאנוסים הרבים, שיעוררם לוידוי ולתשובה ולהתפייסות עם הכנסיה.  בית הדין רוצה, שהפרטיכלים המדוייקים והמהימנים של החקירה הזאת יועברו אל הוד קדושתו האפיפיור ברומא ואל המלכים פרדיננד ואיזבל.  בית הדין רוצה בגילוי האמת המלאכה, בחישוף מולט של הבגידה והסכנה!

הנאשם, ראשו מורד, שומע ואינו שומע, נתעורר קמעה, הרים עיניו אל התובע.  עינים רבות מלוות אותו מכל עבר: היעז להכחיש? היודה?

– בית דין נעלה – פותח הנאשם החבוש בקול רפה – שמעתי טענתו של התובע ועם זה שמעתי את גזר דיני בדבריו.  ואני יודע שאין לי הצלה וישע.  אך שתים רצוני לומר בזה, ברשותכם: לא אני לבדי הוא העומד עתה לפני כס משפטכם. שם אשתי הענוגה, הרכה, עומדת ברגע זה לדין ועוברה בכרסה והיא ערב לידתה – והיא והולד לא חטאו ולא פשעו.  הינתן לי, לפחות, עוד לראות, ולו פעם אחת, את הולד אשר הבאתי לעולם?

ואחר הפסקה קלה המשיך:

– שמעתי דברי התובע, בקשותיו ומשאלותיו, ועלי לשקול אותן, לעיין בהן, לסדר מחשבותי, לרענן זכרוני.  אני מוכה ושבור, אך רבים מיסורי גופי – יסורי נפשי וחרדתי הגדולה לאשתי ולילד אשר טרם נולד –  האם גם אותם תרשיע הכנסיה? ואני אבקש בענווה עמוקה, כי לא יאונה להם כל רע, לפחות עד לידתה.  אם אדע זאת ואוכל לפשפש במעשי וברעיונותי, ואערוך תשובותי לכל השאלות אשר נשאלתי.

סיים.  נתכווץ על עמדו, מיוגע ורצוץ.  מצפה להכרעת מעניו (לחש-רחש עבר בקהל כרוח המכה בגלים) והם, השופטים, דומה שלא פיללו לדברים אלה – רגע קטן נדהמו ונבוכו.  אז קם הפיסקאל, החליף מלים מועטות עם השופטים, וכולם יצאו –להתיעצות קצרה – אל הבימה הגבוהה מעבר למחיצת מסך-הקטיפה.

כעבור שעה קלה יצאו.  הכל דרוכים למוצא פיהם, ורק הנאשם, דומה, אדיש ומיואש.  ראשו שח, רגליו כושלות, שרשרות הברזל הכבדות מושכות איבריו המעונים לארץ.

בית הדין של "המשמרת הקדושה" החליט להחזיר את הנאשם למאסרו למשך חודש ימים, כדי לסייע לו לגלות מלוא האמת על חטאו נגד הכנסיה ופשעו באמונה.

וכבר הוא מובל, בלווי משמר מזויין, רגלים ורוכבים, אל הצינוק.

– יבוא העד! – מכריז אב בית הדין.

יהודי גבה-קומה, ראשו מורם, צעדיו מדודים, מתקרב אל דוכן העדים: דון אברהם וידאל.  שור: מה אמיצה, מה גאה, מה בטוחת עמידתו, עתה, פנים אל פנים נוכח דייני הכנסיה, אשר הכוח והשלטון בידם.  נוכח כל הנאספים אשר שנאה עמוקה לוהטת בקרבם אל כל גזע היהודים והאנוסים אשר יצאו מקרבם.  הוא לבוש פער, שערו עשוי וחיוך קל על שפתיו  ודומה – אור זורח על מצחו הרחב, הרם, האין הופעתו מטילה מבוכת-מה בשופטים, שהורגלו לעמידה של השפלה והכנעה מצד קרבנותיהם?

– דון אברהם וידאל – פונה אליו אב בית הדין – אתה נדרש להעיד עדות-אמת לפני משפטה של "המשמרת הקדושה".  אתה היודע מה עונש צפוי לכל המוסר עדות שקר לפני בית דין זה.  ואתה, כיהודי מאמין בדתו, גם לא תרצה – כך אקווה – לשקר.  על כן אנו פונים אליך מזו הבמה הרמה ושואלים – הנכון הוא הדבר, כי בפגישה עם הקונברסוס דון פדרו גונסאליס, הודה זה לפניך, כי רצונו למול את בשרו וכי שומר הוא בסתר מצוותיה של דת ישראל ומקיים מנהגותיה, והוא הודה בכך שעה שביקש הסכמתך לנשואיו עם בתך? והיודע אתה, כי בפקודת המלכים והכניס ובהתאם לשבועה ולחרם החלים על כל היהודים, חובה עליהם לבוא ולגלות, מרצונם הם, את אזני "המשמרת הקדושה" את כל הידוע להם על הקונברסוס, וכי ענשים חמורים ביותר, כדי שריפת חיים והחרמת כל הרכוש צפויים על העלמת האמת?

שומע דון אברהם את השאלות-התביעות-האיומים הנתכים על ראשו, שוקל כל שקלטו אזניו ועומד על כל האחריות הגדולה אשר הוטלה עליו לפתע.  הן שום אדם לא נכח באותו מעמד, אז בשעת השיחה שהתנהלה בחנותו בינו לבין דון פדרו. –  אין ספק, איפוא, שמאסרו שן דון פדרו והזמנתו הוא עתה כעד במשפט זה\ הם פרי הלשנה נפשעת – אך מיהו המלשין אשר הביא את הצרה הגדולה הזאת על ביתו ואשר הוסיף שבר על האסון אשר פקדו הלכת הבת ממנו? – ואז, בן רגע, הוחוור לו הכל.  בן רגע התבררה לו החידה האיומה אשר הציקה לו בלא הרף במשך זמן רב.  אכן, פוענחה החידה! בבת אחת צפה ועלתה לעיני רוחו דמותו של משה אבועלפיה, סוכנו וחניכו, מאחורי הדלפק אשר בחנותו, שעה שהוא נתון היה באותה שיחה חורצת-גורל עם פדרו.  הוא זוכר את מבוכתו הגדולה של משה אבועלפיה שעה שנודע לו דבר עזיבת הבת, את דבריו הסתומים-המוזרים, את כל התנהגותו ואת התמורות שחלו בו מאז התרחש המאורע –והכל מתמזג ומצטרף ומתגבש בודאות בלתי-מעורערת אחת, מזעזעת ומאויימת כאחת.

הוא, משה אבועלפיה, אברך המשי, שהיטיב עמו כל השנים, הוא הוא שהלשין, הוא ולא אחר הסגיר את דון פדרו, ויחד עם זה הסגיר את כל ביתו ואת הבת  לידי המרצחים...  כל חמת זעמו נגד הבת אשר ביקש – לשוא – לעקרה מלבו, כל מאמציו להשכיחה מלבו, לקבל את הדין – כאילו נתמוגגו בבת אחת.  רחמים גדולים, רחמי אב מוכה-גורל, שהציץ אל תוך תהומות הבגידה והמוות, נכמרו עתה על הבת היחידה והאהובה, האומללה והשבוייה.  אין זאת אלא שזיכהו האלהים בבת שעלתה כפורחת בחן-נשים, כשושנה הבשומה הקוסמת השובה לבבות – כדי להעמידו בנסיונות שונים ועד למבחן זה, נוכח פני התליינים באצטלות של שופטי-צדק...

– מה בפיו, דון אברהם? – עקרו מהרהוריו קול השופט.

– אין אני מכיר ואין אני יודע את דון פדרו – כבוד השופטים – ורק פעם אחת שוחחתי עמו.  שום שיח ושיג לא היו לי עמו מעודי.  לא נעלם מכם, כי הוא נמשך אחר בתי, כאשר ינהגו צעירים שעה שהם מוכים סנוורי האהבה הארצית – ואין נותנים דעתם לקול הוריהם... והוא מעשה שנעשה  במצב של שכרון החושים המערפל ההכרה הצלולה והשקולה... ואיך נתבע אחריות מאדם על אשר עשה בשעה כזאת?

– אין הכנסיה באה לשאול בעצתך, דון אברהם וידאל אשר לדרכי שיפוטה ויסודותיו.  הכנסיה, גובה ממך עדות, וחובתך להשיב ולהעיד ולא להעלים דבר מפנינו – אין נסתר מעיני הכנסיה–

– אשר אמרתי אמת הוא – חוזר ואומר דון אברהם. – עשרות בשנים גר אני בעיר הזאת, כאן נולדתי וכאן גדלתי ובניתי ביתי, עם יהודים ונוצרים עסקתי, יודעים אותי בקורטיס ויודעים אצילים וגרנדים ופקידי העיר והמך והאכרים בכפרים אשר מהם נהגתי לקנות, שנה שנה, צמר צאנם – ועוד לא העידו בי, כי רמיתי ושקרתי – אמר בתוקף רב והמשיך: יהודי נולדתי ויהודי אמות, ועזיבתה של בתי היתה לי הכבדה במהלומות אשר ירדה על ראשי... ה' נתן וה' לקח יהי שם ה' מבורך... כי חלק לי אלהים גם מטובו וגם מזעמו ולא אערער אחר מעשיו...

– דון אברהם! – משסעו אב בית הדין – האמנם סבור אתה, כי אנו עוסקים בזה באחד הויכוחים על אמת הדת אשר התנהלו על אדמת ספרד? אין אמת האמונה הנוצרית נתונה לדיון, לא כאן ולא בשום מקום ולא בשום זמן.  וכבר נאמר באותם הויכוחים, כי גם אתם, היהודים, בכלותכם, מרדפים המינים שלכם, אך רבה אהדתכם לקונברסוס ורבים ממנה השפעתכם עליהם ומאמציכם הבלתי-פוסקים להחזירם לחיק אמונתכם הקודמת, אשר אותה זנחו...

– ואף זאת כבר צויין באותם הויכוחים הגדולים – המשיך – זו איבתכם ללא-פשרה לנוצרים ולנצרות וחתירתכם תחתיה, וזאת הוכח גם מתורתכם ומן התלמוד... הה, לו בידכם הכוח, כי אז מן השורש הייתם עוקרים אותנו בשנאתכם ובקנאתכם...  הן לא אחר מאשר יהודה הלוי, הוא אשר שם בפי הכוזרי בתשובתו לחבר:

– כן הוא, אילו היתה כניעתכם ברצון, אבל היא בהכרח, וכאשר תמצא ידכם תהרגו...

– הצדק עמכם, כבוד השופטים, לא כאן המקום ולא זה הזמן לויכוח.  והדין עמכם, כי קרא נקראתי להעיד – ואני חוזר ונשבע באמונתי, כי אך אמת אמר פי, שאת דון פדרו איני מכיר ואת מעשיו והתנהגותו לא אדע... מאז הביא את בתי תחת גג ביתו לא ראיתי את שניהם אפילו פעם אחת, לא רציתי עוד לדעתם ולהכירם...

נשמע שעט סוסים והמולה עולים מצד הכניסה לחצר בית הדין.  שומר מזויין ניגש אל במת השופטים, עושה את סימן הצלב, כורע על ברכיו, קם ולוחש על אזנו של אב בית הדין.

– יבוא לכאן – פסק השופט בתנועת-יד.

והנה הוא מובל, העד הבא, בלווי משמר מזויין, כבול, אל דוכן העדים.  פניו הצמוקים של משה אבועלפיה חיורים כסיד ועיניו האדומות שקועות עמוק בחוריהן, עוד מעט, דומה, ויכרע תחתיו באפס-כוח... ברגע בו הבחין בדון אברהם נתרעד כולו – ועוית אחזה כל גופו... דון אברהם אף לא העיף מבט לעברו, ניצב על עמדו, דרוך ונוקשה, כובש סערת רוחו, צערו ועלבונו ומצוקתו שאין להם ניב ואין להם בטוי –

משה אבועלפיה נתאושש-כמו לפתע, נזקף קמעה, וכולו רועד ומפרפר החל מכה על לוח לבו ושפתיו דובבות:

– חטאתי, עויתי, פשעתי...

עיניו עצומות ושפתיו דובבות שיח-חרש ואין איש שומע דבריו... ואז קם, ובקול-לא-לו, שגבר והלך וסער הוא קורא:

– אני האשם! אני האשם! כבוד השופטים, צוו להדליק המדורה, ללבות אש גדולה גדולה, צלוני חיים על שלהבותיה! אני האשם! אני האשם! לא דון פדרו ולא דון אברהם ולא הנפש הטהורה מרת אינס, שכולם טהורים הם וצדיקים ואין עוול בכפם, אני הוא האשם, אני הוא החוטא, יהא דמי כפרתם... השטן הוא אשר השיאני, לכדני ברשתו, שיעבדני.  ואין לי תקנה, תיפח רוחי... הנה אני בידכם, כבוד השופטים והדיינים, עשו בי כעולה על רוחכם... שוב אין טעם לחיי – ומה טעם למותי, ובעולם שכולו אמת אתן הדין לפני שופט עליון, שופט צדק... ובזעקה קורעת לבבו סיים:

שמע ישראל ה' אלהינו ה' א – ח – ד!

סיים – וצנח.

אב בית הדין פסק לכלוא את משה אבועלפיה בצינור מבודד.  על דון אברהם ציווה לחזור הפעם לביתו והוסיף, כי מנוי וגמור עם "המשמרת הקדושה" להוציא דין אמת, היא לא תניח לשום חוטא להתחמק ממשפטה הקדוש.

הקהל שצבא כל אותה שעה בחצר בית הדין ועקב בנשימה דרוכה אחר מהלך החקירה, בחל זורם – כנחיל דבורים מסוער – אל עבר היציאה.  פה ושם נשמעו הדים של חילופי דברים סוערים רוגשים, פה ושם נתכוצו אגרופים זועמים תאבי-נקם ודמים, בדמיונו המשולהב של ההמון נצטיירה תמונת קשר המזימה הגדולה אשר קשרו היהודים והאנוסים נגד הנצרות הבינלאומית ומבצרה בספרד, תמונת בלהות...

 

ח': התרת הנדר

אך יצא דון אברהם את חצר בית הדין – וכנס מן הדליקה מיהר לביתו.  לבו הומה בקרבו בעוז, פטישים הולמים ברקותיו, כמעט ואין הוא נותן דעתו לשאון העיר עם התקרב הערב, למכרים שנפגשים לו בדרכו.  הוא יודע: העיר אחוזת שכרון דמים מזה וחרדות מזה – ואיומי השמד וההשמד מרחפים על האנוסים והעדה כולה, העדה הנתונה ככבשה מוקפת עדר זאבים, בבדידות ובחוסר אונים. וכבד נחרץ הדין.  רבות שמע על מוראות האינקביזיציה, אך זו לו הפעם הראשונה שניצב במישרין מול דייניה וחוקריה, מול צלב הדמים שאינו יודע רחם, שהוא הוא המסית ומשסה ומלבה ייצרי המונים והוא גם שליחם. ואין פשרה במערכה הזאת לחיים ולמוות.  השבח לאל, שלא כרע, שלא נכשל בלשונו, שלא נתפתה.  ודאי עוד יידרש "להעיד", ודאי עוד "ייחקר".  יודע הוא את הפתגם הרווח בין הבריות: יכול אדם שיצא מן האינקביזיציה ולא ישרף, אך אי-אפשר לו שיצא משם ולא יחרך...

והוא מחיש צעדו.  דוניה מרים מחכה לו בצפייה מתוחה – איך יגלה לה סוד הבגידה של משה אבולעפיה, שהיא חמדה אותו כבעל לכתה וטיפלה בו וכבן אימצה אותו? אך החמור מכל ענין הבת, אינס, שאין הוא מעלה שמה על שפתיו והוא כאילו שכחה ועקרה כליל מלבו, אך אין שוועתה פוסקת מלהסעיר נפשו... אינס... אינס... מה לך, האומללה, התעמדי במכות הגדולות אשר הגורל היכה אותך, – הוריך מתכחשים לך, ובעלך במלתעות פריצי-חיות ואת עומדת ללדת?

בדממה הוא נכנס לביתו – נר דולק על שולחן.  דוניה מרים שכובה על יצועה, עיניה דומעות.  דומית אבל עוטה הבית.  השפחה מתקינה פת ערבית.

הם סועדים.  שותקים.  דון אברהם מבקש להתגבר על סערת רוחו.

נחקרתי בענין פדרו – הוא עונה לה קצרות – ואותו לא ראיתי – הוא מעיר, כבדרך אגב.  רואה דוניה מרים שקשה עליו הדיבור – ואינה טורדת עליו בשאלות, רק מבטיה ילווהו בחרדה עמוקה, כמבקשים לקרוא מעל פניו את המתרחש בלבו.

לאחר תפילת ערבית הוא לובש מעילו, זוקף קומתו, ארשת פניו לובשת רצינות של ערב הכרעה חמורה.  הוא ניגש אל דוניה מרים, מבקשה להכנס עמו לשיחה קצרה, לחדר הסמוך.

– דבר לי אליך, מרים – הוא אומר בקול שבור.  שוב לא אוכל שאתו לבדי, קשר נורא חונק צוארי ואין מתיר, רעות ינבא לי לבי... מי יודע – הוא ממשיך – כמה זמן עוד הותיר לנו אלהים על האדמה הזאת, מה יהא בסופנו... אך לא זאת דאגתי בזה הרגע... בראש דאגותי עתה – שמעי אלי מרים – היא, היא, אינס... היא עומדת ללדת, מי יודע מה לה עתה, היש עומד בצר לה, ופדרו דועך בצנוק האינקביזיטורים...

– עשה כל אשר בידך – אמרה מרים ופרצה בבכי – אלהי ישראל יעמוד לימינך.  עשה להצלת הבת והוולד אשר טרם ראה אור חיים... נכדנו הראשון, אויה לנו, נכדנו אשר עוד לפני צאתו לאויר העולם כבר פקדו האסון... יבבה.  חושה דון אברהם, חושה – ואני עמך, לכל אשר תקראני אלך, וכל אשר תטיל עלי – אעשה... דון אברהם, רחם על בתך יחידתך... יקר כל רגע... כוחותי אוזלים ונפשי יוצאת לראותה...  אויה לאם אשר בתה מתה עליה בחייה, אי המקוננות לקונן על צערה?

– רק חזקי ואמצי – דוניה מרים – הוא אומר לה ברוך, כן מן השמים מייסרים אותנו ובנסיון כפול ומכופל מנסים אותנו, אל בכות ואל ספוד – דוניה מרים – כחנה שהקריבה שבעת בניה נאמץ אמונתנו... אני, האב ששיכל את בתו בעודה בחייה, יוצא עתה בשליחות הצלתה, שהיא כבר כמו שנתאלמנה מבלעה... חזקי, דוניה מרים, ואולי עוד יאיר אל פניו גם אלינו.

דון אברהם ממהר ויוצא, כולו דרוך לשליחותו, בצעד מזורז, משל לאחד שמשא כבד הורד מעל כתפיו, משל לאסיר ששוחרר מכלא ממושך והוא אץ אל החופש... הוא מרגיש מעיין של מרץ ואומץ המפכה בקרבו און, אף שמאורעות החדשים האחרונים נחרתו עמוקות בגופו ובנפשו, הקמטים במצחו הרחב עמקו והשיבה פשטה בשערו, הרי עוד אוצר של כוחות נפש חבוי בו והוא ניזון מן האמונה, מאי-הכניעה, מתחושת הצדק הבלתי-מעורער, מן המחאה הגדולה נגד שיחותו הגויים ורשעותם...

ואף זאת יסביר לאיש-אמוניו, אליו הוא ממהר עתה, לרב המקובל ר' שבתאי קלונימוס:

– הצלת נפש אחת מישראל, אף שחטאה ופשעה, קל וחומר אשת אנוס והיא לפני לידתה – האין זו נקמה גדולה בעולם הרשע הצבוע, בעובדי עבודה זרה המבקשים לעקור את כרם ישראל? והוא יבקש כי יתיר לו נדרו אשר נדר לבלתי ראות עוד את הבת, ולבלי לבוא עמה במגע ולהדירה מכנסיו, שהרי הוא עצמו – מי יודע אם כבר לא נטמנה לרגליו רשת האינקביזיציה, ואז תופקר היא, אינס, לחלוטין, וכל אשר לו, עמל שנים רבות, יוחרם לאוצר המדינה...

בדרכים אלו עצמן מיהר, לפני חדשים אחדים אל ר' שבתי קלונימוס; האביב עצם לבלובו ושירת הצומח והחי פיכתה בשדות וביערות.  עתה קצורים השדות ורוח סתיו זועפת מכה בבדי העצים, בעלי השלכת, מעיפה שערות זקנו... אז עוד פרחו התקוות ועתה, עתה אפשר וכבר נגזר מלמעלה וחובה להיכון אל פרידת הנשמה מן הגוף, לשוב הנשמה אל מקורה הטמיר, העליון, הנצחי... עננים בשמים כרודפים זה אחר זה כגלי ים נגרש, וקצה ירח – ואפלולית מסביב... מתי תאיר, אל, משכנות עמך סגולתך השרויים באפלה ובצרה גדולה?

המיית הכרך מתנדפת, מתרחקת, נמוגה... דומיה. רוח צוננת משתוללת.  רוח באפר.  היוכל איש לברוח מזעם הגורל ולהמלט ממנו? אפשר כי פעמי המלך המשיח מתקרבים ובאים, אפס... ואין הוא מעז להעלות על דעתו ועל דל שפתיו הרהור זה המבקיע לעצמו, בעקשנות, דרך להכרתו:

הייתכן שהמלך המשיח יבוא וישראל חלקו כבר יעלה בלהבות וחלקו יפול ברעב ובמחלות ובעינויי גוף ונפש... המשיח... מה רבו הוויכוחים בין גדולי ישראל על אדמת צרפת ואשכנז וספרד אשר לבואו ואשר לשליחותו ואשר לקץ הימין... אם כגירסתם של גדולי הקבלה ואם כגירסתו הארצית, המעורטלת מכל סממני נסים ומופתים, של המימוני...

צינת הלילה חודרת בעצמותיו של דון אברהם, החשכה גוברת, הרוח מייללת, סוערת, מזנקת בחלל.  מעבר לאגם, סמוך למדרון ההר המוכר לו, שוכן הרב הקדוש רבי שבתי קלונימוס עם עדת חסידיו.  דומה, שירתם-תפילתם עולה באוזניו מרחוק...

הוא מחיש צעדו, מעילו הארוך נאחז בין שיחים עבותים ורגליו נתקלות בין שברי סלעים ואבנים, מועדות בשוחות, הזיעה מכסה גופו, הרוח מצלפת בפניו.  אך עם זאת הוא מרגיש רווחה גדלה והולכת פושטת בקרבו ככל שהוא מתקרב והולך את מטרתו, שהרי עוד מעט ויגול לפני הרב את פגעת ההתרחשות האיומה של החדשים האחרונים, הרב יסייע לו בהפגת ספקותיו, והעיקר – אולי יתיר נדרו... והתרת הנדר תפתח לפניו השער למעשה ההצלה הגדול, הדחוף...

שלא כפי ששיער מצא דן אברהם את עדת המקובלים במצב של התעוררות רבה, שטופים בשיר ובזמר, כל עצמותיהם תאמרנה... בירכתי המערה, מכורבלים במעילים ובשמיכות, מתדפקים אל שערי הסוד, מפליגים על כנפי השיר אל עולמות שכולם טוהר והוד, המדורה דולקת כאז, שופעת אור וחום מסביב והרוח, דומה, אוחזת בכנף הזמירות ובורחת עמן למרום.

פושט דון אברהם מעילו הכבד, מנגב זיעתו, מתיישב על אבן בסמוך לאש – מחכה עד שניגש אליו ר' שבתי קלונימוס ואחריו עוד אחדים מן העדה ומקבילים פניו ב"שלום עליכם".  אותו רגע שוכח דון אברהם את מטרת בואו לכן הפעם – האין הוא עתה בסוד המחפשים פשר לכל המתרחש עתה בשבט יהודי קשטיליא, התוהים על גורל האומה כולה, והאנוסים בכללם... אכן, קדמו להם לאנוסי ספרד האנוסים במדינות אשכנז וספרד בתקופת התועים – אך הקהלות שם מבוצרות יותר היו באמונה והם גם לא היו בהמונים גדולים כאלה.  הגויים הרשעים מתאנים להם.  אין דון אברהם נוטה לקטרג עליהם, שזעם הרשעים ניתך עליהם עתה בכל עוזו, אך אין הוא מעלים גם את מורת רוחו על כי לא עצרו כוח לעמוד בנסיון ופתחו פתח לעוד חזיונות מרים כלענה – המלשינות... הן עצם השם מלשין (מלסין – מלסינר) כבר היה מונח מקובל גם בשפת הערלים, מקל חובלים העושה שמות בבית ישראל...

– אל נא באפך – עונה לו ר' שבתי קלונימוס בנחת – כי לא בהם האשם, ולא הם הסיבה הראשונית... השרים והנגידים והשועים בעם הם הם אשר פרצו לראשונה השער; וגם הרבנים והמוכיחים אשר ביקשו לפרש התורה והאותות והמופתים שלא כפשוטם ולזווגם עם תפיסת עולמו של היווני... ולא יסולח גם למימוני אשר נטעי כפירה נטע בעם... הן הוא אשר אמר ואל יעלה על דעתך שהמלך המשיח צריך לעשות אותו ומופתים ומחדש דברים בעולם או מחיה מתים וכיוצא בהם דברים אלו... והוא לא נתן דעתו על כך, שהתורה, כל אות וכל תג בה, מגולה בהם ומכוסה בהם, פשט ודרש, רמז וסוד... וחלושי הדעת נאחזו במורה ומצאו בו צידוק לכפירתם... וכבר הפריכוהו רבים והרג הגדול חסדאי קרשקש נ"ע ואחרים – וארוכים הדברים...

נח קמעה, כנמלך בדעתו, והמשיך:

– ואשר לאנוסים, דון אברהם, הוא אשר אמרתי:

– לא סיבה ראשונית הם אלא תולדה.  אבות אכלו בוסר ושני בנים תכהינה... היודע הוא כי גם בנו של רבנו גרשם מאור הגולה יצא לשמד בזמן הגזירה, ואף על פי כן הכריז הרב חרם על כל מי שיזכיר לאנוסים מעשיהם?

נתכופף אל ארגז עץ שהיה מלא ספרים וקלפים ומגילות.  פשפש בו והוציא מתוכו כתב-יד.  לאור הנר הבהיקו לעיני דון אברהם התיבות: עקידת יצחק.  צמרמורת עברה בגופו... הקורא הרב המקובל הרהוריו הכמוסים ביותר? – פתח רבי קלונימוס בשער צ"ח והתחיל קורא בו:

אף על פי שנתערבו בגויים ההמה לגמרי לא ימצאו ביניהם מרגוע... כי הם ירחפו ויבזו אותם תמיד ויחשבו עליהם מחשבות ועלילות מפעת דתם ותמיד הם חשודים בעיניהם למתיהדים... ומה עתה בזמננו זה אשר עלה עשנם השמימה בכל מלכיות ספרד ובאייהם ושלישיתם שרף האד הנה ושלישיתם יברחו הנה והנה להחבא והנשאר בהם יחיו בפחד גדול ומורך נפלא מפחד לבבם וממראה עיניהם –

קיפל ביראת הכבוד את כתב היד, שם אותו בארגז העץ והמשיך:

– שמעתי דון אברהם על הקורות אותו ועל משפטו של דון פדרו... ועל בתו יחידתו אינס אשר הלכה אחריו ונתעברה ממנו והיא עתה בצרה ובמצוקה גדולה... יתנחם דון אברהם, יתחזק, כי הכל בידי שמים וסוד כמוס בכל המעשים וכוונה עלומה... ודע, כי כבר פסקו חכמים אשת אנוס כבת ישראל ואנו חייבים בהצלתה...

– ומה כי תלינו עליו, ר' אברהם וידאל? – ערוך החופה כדת, ושוב אין פסול, ואזכירכם בזה, ר' אברהם, כי ב"אגרת הקודש" ששלח הרב הגדול... הרמב"ן ז"ל לא' החברים בענין חיבור האדם אל אשתו, כדי לזכות בבנים הגונים", כבר בואר –

שאין הדבר כמו שחשב הרב המורה ז"ל במורה נבוכים בהיותו משבח לאריסטו על מה שאמר כי חוש המשוש הוא חרפה לנו... חלילה, אין הדבר כמו שאמר היוני.  החיבור הוא קדוש ונקי... וכל אדם שיאמר כי בחיבור יש גנאי וכיעור חלילה וחס... השי"ת ברא הכל כפי שגזרה חכמתו ולא ברא דבר שיהי בו גנאי ולא כיעור... כשיהי החיבור לשם שמים אין טהור ונקי למעלה ממנו... בזמן שאדם מתחבר לאשתו בקדושה ובטהרה, שכינה ביניהם.

– רבי, רבנו הקדוש – קרא דון אברהם – ולא עצר עוד כוח להבליג על הדמעות... ר' שבתי קלונימוס, אב שבור ורצוץ עומד בזה לפניו אשר נדר נדר לנדות את בתו ולהרחיקה מעל פניו ולהדירה מנכסיו... קריעה קרעתי ושבעה ישבתי ושמה לא על על דל שפתי... ועתה היא בצרה אחרונה, היא והולד אשר בכריסה ולשונות האש של הטומאה כבר פושטים אל בשר בעלה... עוד מעט ועלה באש השמימה...

– הצלה... הצלה... קרא ר' שבתי קלונימוס.  זה הדבר... גדולה המצווה... יחוש נא ר' אברהם להצלתה.  מחר עם שחר, ברצות האל, נתיר נדרו...

ועוד לפני עלות השחר יצאו לדרך, בעגלות, אל הכפר הסמוך מונטלאוואן.

הרמץ שבמדורה דעך, הרוח יללה בשדות הפתוחים, שחר קלוש הפציע מבין לעננים קודרים.  אכרים נבוכים הציצו מבעד לחלונות בקתותיהם על עדת היהודים השועטת:

לאן ימהרו, מי ירדף אחריהם?

השמש המנמנם בבית הכנסת פתח להם הדלת.  נתיישבו על ספסלים בארבע פנות הבית, הרב ר' שבתי קלונימוס עלה על הבמה, התעטף כולו בטלית לבנה, לידו דון אברהם.  עדת המקובלים קוראת מזמורי תהליך בהתלהבות... והם לא הרגישו משהתמלא בית הכנסת יהודים שהשכימו לתפילתם...

בכוונה עמוקה ולוהטת כזאת כבר לא התפלל זה זמן רב, ר' אברהם וידאל, כאשר התפלל בבקרו של אותו יום בבית הכנסת הבנוי עץ ולבנים, בכפר מונטלאוואן, בעדת המקובלים היהודים פשוטי-העם.  דומה, מלבו נחצבו הדברים האלה, דומה כל מרי נפשו ותקוותו הוערו לצקון הלחש –

...אתה ה' לא תכלא רחמיך ממני, חסדך ואמתך תמיד יצרוני: זכור רחמיך ה' וחסדיך כי מעולם המה... אל נקמות ה', אל נקמות הופיע: הנשא שופט הארץ השב גמול על גאים: לה' הישועה על עמך ברכתך סלה: ה' צבאות עמנו משגב לנו אלהי יעקב סלה... ואני בחסדך בטחתי, יגל לבי בישועתך אשירה לה' כי גמל עלי.

 

תמה תפילת שחרית.  עומד הרב ר' שבתי קלונימוס על הבמה עטוף טליתו, (השמש פותח את ארון הקודש), לידו ר' אברהם וידאל, והוא קורא בהטעמה רבה:

שנעו נא רבותי דיינים מומחים, כל נדר או שבועה או קונם או חרם, שנדרתי או נשבעתי בהקיץ או בחלום, או נשבעתי בשמות הקדושים שאינם נמחקים, ובשם הוי"ה ברוך הוא... ושואל ומבקש אני ממעלתכם התרה עליהם, כי יראתי פן אכשל ונלכדתי חס ושלום בעוון נדרים... ואני מתחרט על כה הנזכר, בין אם היו  המעשים מדברים הנוגעים בממון, בין מהדברים הנוגעים בגוף, בין מהדברים הנוגעים אל הנשמה, בכלהון אני מתחרט...

והרב ר' שבתי קלונימוס יענה אחריו:

הכל יהיו מותרים לך הכל מחולים לך הכל שרויים לך, אין כאן לא נדר ולא שבועה ולא נזירות ולא חרם ולא אסור ולא קונם ולא נדוי ולא שמתא ולא ארור.  אבל יש כאן מחילה סליחה וכפרה.  וכשם שמתירים בית דין של מטה כך יהיו מותרים בבית דין של מעלה.

ושוב ישמע קולו של ר' אברהם:

הריני מוסר מודעה לפניכם ואני מבטל מכאן ולהבא כל הנדרים וכל שבועות וגזירות ואסורין וקונמות וחרמות והסכמות וקבלה בלב שאקבל עלי בעצמי...

ואחר כך כל העדה יאמרו שלש פעמים בזה הלשון:

כולם מותרים לך.  כולם שרויים לך.  כולם מחולים לך.  כשם שאנחנו מתירין בית דין של מטה, כך יהיה מותרים בבית דין של מעלה, ולא יעשו שום רושם כלל וכל הקללות יתהפכו עלינו לטובה ולברכה כדכתיב ויהפוך ה' אלהיך לך את הקללה לברכה כי אהבך ה' אלהיך.

לאטו מתרוקן בית התפילה, ממהרים היהודים לעיסוקיהם ולמלאכתם.  בשבילי שדות המוליכים אל היער חופזת עדת המקובלים – ובדרך המלך העולה אל בירת קשטיליא אצה מרכבתו של דון אברהם.  ואף שטיפת מים לא באה אל פיו זה שעות רבות, אין הוא נענה להפצרת בעל הפונדק לפוש אצלו קמעה ולשתות כוס חמין.  כל רגע יקר לו עתה מפז.  שלוחי מצווה אינן ניזוקין – היש מצווה גדולה מזו שהוא נחלץ לה עתה?

דוהרת המרכבה ודון אברהם רואה לעיני רוחו את אינס, את אינס שלו, שהתנכר לה, שהוסיף מכות על המכות שכבר ניתכו עליה.  אב החוזר בתשובה אל בתו יחידתו האומללה, בשרו ודמו, להצילה ברגע האחרון... אכן, שוב היה לאב והיא תהיה לו לבת, ברצות האל...

 

ט': אבא!

בסמוך לביתה של אינס, בשכונת האנוסים המפוארת, נתעכבה המרכבה –

אין הופעתו של יהודי בזמנים אלה מן התופעות השכיחות כאן, והיא עשויה לעורר תשומת לבם של מרגלים ומלשינים, אך פקוח הנפש הגדול דוחה על ספק וערעור מלבו של דון אברהם.

הנה הבית הגדול, בית עשירים, וחלונותיו רחבים ועיטורים וקישוטים מפארים אותו.  עינים חשדניות מלוות את היהודי גבה-הקומה העולה במדרגות הבית.  אין הוא יודע מקום דירתו של דון פדרו, רגליו עוד לא דרכו כאן, אך חוש פנימי סמוי מדריכו.

לאטה נפתחה הדלת – דומיה בחדר הגדול, על בהונות רגליו, בחשאי, כחתול המתגנב, נבהל ונפחד, עיניו תרות, מחפשות את אוצר חייו האבוד.  אנקה עמומה עולה באזניו.  הוא נרעד.  אינה... אינה המתהפכת בחבלי צירי לידתה, ואין אדם לימינה.

הוא פותח דלתו של חדר סמוך – והנה היא שכובה גלולה, ביסוריה, כתונת אחת לגופה, שערותיה סתורות, עיניה עצומות למחצה... נאנקת... ליד מטתה הוא שח, כורע, חובקה ולוחץ פניו אל פניה... הדיבר ניתק ממנו... רק מלה אחת הוא שומע, כזעקת קובלנה איומה והיא עתה מנגינה ערבה, אנחת הצלה ופדות, היא המלה לה נכספו שניהם במשך חדשים ארוכים של פרידה ויגון:

– אבא!...

זרם חם של דמעות שוטפות עיניה... והיא צונחת אין אונים על מטתה...

דון אברהם מכסה בתו בשמיכה, ממהר לשפות את הסיר ולחמם מים, חוזר אליה, מרגיעה, מלטפה, מה מאושר הוא עתה לידה, ליד הבת האבודה שמצאה מחדש, מה מאושרת הבת שמצאה את אביה.

כעבור שעה קלה מזדמנת לבית השפחה הנוצרית.  במקרה נזדמנה בחרדה לגורלה של אינס, אף שהבקור כרוך בסכנת נפשות.  דון אברהם מטכס עמה עצה בדבר העברתה של אינס לביתו.  כיצד אפשר לעשות זאת בעצם היום, איך להפקיר הבית? והוא מבקשה, שתמהר ותזעיק לכאן את דוניה מרים – והוא ישאר עם אינס עד שתלד, ואחר כך יוציאה מכאן לביתם.  ואכן, עם ערב כרעה ילדה, ביסורים גדולים בן-נכד לדון אברהם ולדוניה מרים, שלא זזו מעם מטתה.

משנרדמה בלילה, התינוק לידה, לחש דון אברהם – פניו קורנות ומאירות – לעבר מרים:

– ועתה עלינו למהר ולקחתה מכאן, אלינו, אל צל קורתנו.  היודעת את, דונה מרים, כי מעתה שוב אנו הורים לבת – וזקנים לנכדנו? ובעוד ימים אחדים יש להכניס את התינוק בבריתו של אברהם אבינו...

אך דוניה מרים שקועה בהרהוריה והי בוכה במר נפשה:

הכך תיארה לעצמה את עתיד בתה אינס מחמד נפשה, שאינה יודעת כי בעלה שחשב להמלט מגורלו – אבד, אבד לבלי שוב... והנה התינוק הזה, נכדם הראשון יתום הוא מלידתו.  אכן, כי לא נכדם בלבד הוא, כי אם גם בנם, והם הוריו...

דון אברהם מנחמה, מעודדה:

– יש לברך השם על הנס הגדול, להתחזק ולהתאמץ, כי רבה מה רבה האחריות הרובצת עתה עליהם... ה' לקח וה' נתן, ואנו וכל בית ישראל בידו אנו...

אך אין להם שהות ארוכה לשיחה, כי רבה המלאכה ושניהם טרודים בה.

והיולדת, דומה, כוחות חדשים כמו הוערו לתוכה, ואין היא יודעת לפרש את אשר נתרחש עמה.  תינוקה לידה והוא יונק חלבה, אך היכן הוא דון פדרו, מאז נלקח לחקירה אליהם, היכן הוא?

דון אברהם מנחמה:

– הוא יחזור לאין ספק, בכפר סמוך הוא מתחבא עתה ושולח לה מיטב ברכתו... אך אין שהות לשיחות, כי דוחקת השעה...

עם ערב הם עוטפים את אינס בבגדים חמים, אורזים כל הניתן מן הבגדים ומן החפצים, עוטפים התינוק – וממהרים להתחמק מן הבית הזה, מן השכונה הזאת, אל ביתם, בו נולדה להם אינס, אל הקן ממנו נדדה הצפור ועתה היא חוזרת אליו, לאחר שניצלה מזלעפות-מגור, והתינוק בזרועה...

נושבת רוח סתיו מרה, אצה העגלה העמוסה, אצה, הזקנים והבת והנכד – שלשה דורות כנמלטים מארץ גזירה...

מתנופף ברוח זקנו של דון אברהם, לבו בקרבו גואה שמחה ותקוות, משל לקברניט שחילץ אניתו מנחשולי-מוות ועתה הוא מחושל שבעתיים ומחוסן לקראת המבחנים העתידים, שאין מנוס מהם...

ושפתיו לוחשות תפלת-הודיה.

 

י': גזר דין האינקביזיציה

פברואר 1485.

כל אותו בוקר צלף גשם טורד משמים כבדים ומעיקים כעופרת שחורה.  רק לפני הצהרים נתפזרו העננים קמעה ושמש רפוייה הציצה ביניהם.  אך על אף צינת החורף רבו המתקהלים ברחובות – וההמולה גועשת מכל עבר.  כי פשטה השמועה על "מעשה האמונה" אשר ייעשה בחצר האינקביזיציה – והיתה השמועה עצמה כיין המשכר החושים ומסחרר הראשים...

לפתע נשמע צלצול פעמונים שהבקיע מקצותיה השונים של טולידו, כתרועות אזעקה איומה, מבשרת אימה ורצח ושלהבות, מעודדת להתפרקות של ייצרי רשע ומשטמה...  ככלבי הציד בהריחם דם טרפם, כן עוררו צלילי הפעמונים בבתי היראה בקרב ההמון הנוצרי געש הדמים הפרועים...

וכבר צועדת מאי-שם התהלוכה הפומבית של הנידונים למעשי תשובה ולקנסות גוף וממון ולשריפה.  מהם, כבולים בידיהם שנדונו למלקות, מהם רכובים על מורים, ערומים עד מתניים, החבל מהדק הצואר, מצנפת גדולה על הראש ועליה הכתובת המציינת את החטא.  התליינים לידם ממטירים בגופותיהם מלקות ברצונות עור.  פקיד האינקביזיציה מונה בקול צרוד-קהה מספר המלקות וכרוז העיר מכריז, כי העונש הוא בגזירתה של "המשמרת הקדושה" וישו הרחמן והגואל...

תהלוכת המעונים מתקדמת, משמרות חמושים סביבה, ועמה החבושים והמעונים, משל רוצחים ושודדים המסכנים שלום הצבור... בראש צועד כומר גבה-קומה, מגושם בשר, הצלב בידו, הלא הוא החוקר מטעם האינקביזיציה הנודע באכזריותו אנטוניו די לה פניה, מבני מנזרו של האינקביזיטור הגדול תומס די טורקוימדה בסיגוביה.  המונים מתגודדים סביב, כחבורות זאבים שוחרי טרף, צמאי דם אדם, זקנים ונשים וילדים בתוכם, מהם אבוקות דולקות בידיהם, מהם המקמצים אגרופים בתאוות-נקם אל מול הנתונים בסד – וקללות בפיהם על הבוגדים...

ככל שמתקדמת התהלוכה אל עבר מקום מושבו של בית הדין, כן גובר הדוחק בהמון ונדלק הסער הפנימי המתחולל בקרבו.  עוד מעט ויתחיל משחק-הדמים הגדול, האיום, עוד מעט וייצר הטירוף והטרף שבאדם יבוא על סיפוקו, לפי מיטב המסורת של קיסרי רומי ושריה שזרקו את בשר הגלדיטורים לחיות טרף – מחזה-ראווה משעשע ומבדח לעיני ההמונים...

המדורה כבר נדלקה, לשונות אש בוקעים מן הככר הקרובה... אך הכומר בראש התהלוכה צועד בשלווה, בגאון, בצעד אטי, מדוד, בסיוט לבוש שחורים.  ליד הכנסיה הסמוכה הוא נותן אות – והתהלוכה נעמדת.  הוא עולה במדרגות האבל ונושא את דברו אל ההמון הרב – ודבריו חצי-רעל שלוחים במינים וביהודים, באנוסים ובמושלמים.

אדוננו המלך יוצא למלחמה על האויב המושלמי והם – האנוסים והיהודים – אוכלים ושותים" – רועם קולו, מכל טוב ארצנו ייהנו ואת הגואל יגדפו, משיחנו בעיניהם עובד אלילים ומכשף לא בן בתולה אלא בן זונה, והאונגליון – און.  והם מוסיפים להתפלל למלכות המשיח בעתיד, ככופרים הגמורים, ואת הצלוב יכפישו בעפר ואת הצלב ישימו לחרפה...  בשני העולמות כאחד הם מבקשים לזכות, בזה ובבא... מאיים הכומר...

שלג דק יורד מעל, קדור עננים, אבוקות דולקות.  חבורת ה"חוזרים בתשובה" – תהומות של סבל והשפלה וחרדה טבועים הם, מוקפים שמירה מזויינת וזעם המונים לוהט וצורב, לאין מנוס, לאין ישע.  פעמונים מצלצלים כגושי מתכת כבדים.  דומיה בקהל. לרמות את הגויים.  עצלים ורמאים, זוללים וסובאים, לוטשים עינם לנשי המאמינים, כנחשים יפיצו ארס המינות בארץ.  ועם זאת הם נושאים נפשם לשוב לארץ יהודה ולכונן מלכותם בה.  טווסים המתהדרים בנוצותיהם!  הלא הם שודדי הכנסיות, המסתננים למסדרי הנזירים, פושטי עוד העם, העשירים כעניים, את כל עם ספרד יגזלו ויחמסו...

סיים, ירד את המדרגות ונעמד בראש התהלוכה המתקדמת.  רחש זעם מאויים, כנחשול הסערה בים, עבר בבת אחת בקהל הרב, הנדחק, המצופף, הממהר, הנמשך אל המדורה הקרובה לראות במו עיניו בשפטים אשר ייעשו באויב...

תהלוכת שבויי-הצלב על מלוויה נכנסת לחצר בית הדין ונעמדת באחת הפנות.  החוקר אנטוניו די לה פניה צועד אל עבר הבמה שאור מנורות ואבוקות זרוע עליה... פתיתי שלג לבנים על מעילו השחור.  אפלולית דמדומים.  צינת חורף חודרת בעצמות, אך אש השנאה משלהבת יוקדת.  בסמוך לאב-בין-הדין – השופטים והחוקרים השמשים והלבלרים והמשמרות.  למטה, ביציעים, נידונים אחרים: אנוסים, מינים, מכשפים – גלימות הסנבניטו, ציורי שדים ולשונות אש עליהן – על כתפיהם... אנטוניו די לה פניה עולה על הבמה, מוציא מכיס עמוק קלף ועליו רשימת שמות.  הם מעינים בקלף.  אחר כך נוטל אב בית הדין קולמוס נוצה מארץ וחותם. הוא מעביר הקלף אל שאר חברי בית הדין.  אף הם מעיינים בו – וחותמים.

אז יקום התובע הכללי, יטול הקלף בידו, יעשה את אות הצלב על חזהו – ויקרא השמות, כל שם וענשו לצדו – מאסרות וחקירות וקנסות כדי חומש הונם לצרכי המלחמה עם גרנדה.

תמה הרשימה.  נקישות פרסות סוסים על אבני הככר – חלק מהנידונים מוחזר לתאי-הצינוק אשר מתחת לפני האדמה.

עתה בא תורם של נידונים אחרים.  לאור האבוקות הם נראים כצללים, כשלדים, כרוחות שלא מעלמא הדין – הם כבר הולקו, אופנו, עונו במים, שבורי איברים וזבי פצעים... אסורים בנחושתים.  לידם שני כמרים המבקשים להשפיע עליהם, כי יתוודו ויחזרו בתשובה תחת כנפי הכנסיה, שהיא כאם הרחמניה ורק את גאולת הנפש תבקש...

בסמוך עולות להבות המדורה, השומרים עליה מוסיפים כפעם בפעם עצים ושמנים – וההמון הרב מצפה בדריכות לקרבן – האדם, ורק הם, הנידונים עצמם, חסרי-הישע וחשוכי-התקוה, עומדים דמומים, כאילו כל התכונה המתרגשת לא היתה מענינם כל עיקר...

שלג דק יורד באל הרף, אך האש גוברת ועולה בזניקות פרועות, אדומות והרוח מפיחה בה.  צללי הלהבות משרטטים דמויות מבוהלות מסביב.  אב בית הדין קם ממקום מושבו המורם, ופונה האחרונה אל הנידונים, בשם הכנסיה הנוצרית הקדושה הוא פונה אליהם, בשם הצלוב שנשא את עינויינו וכיפר בדמו על עוונותינו... הוא קורא בשמו של דון פדרו, הוא קורא לו לפני שישי בנפשו החוטאת לאלהים על המדורה הדולקת.

דומיה מתחוה.  רק נפץ העצים היבשים באחוז בהם האש בוקע בחלל...

אז ירים בידו האחת את הצלב, ובידו האחרת את הקלף עליו חרות פסק הדין.  הוא קורא בהטעמה, באטיות, בכובד ראש.  בשם האב והבן והרוח הקדוש...

הוא קורא את גזר הדין של האינקביזיציה.

חולית שומרים חמושים קרבה אל הגרדום.  ההמון עוצר נשימתו.  עוד מעט, עוד מעט ויתחיל המחזה, עוד מעט ונשמו הנחירים בשר אדם נשרף... וכבר נשמע שקשוק בריחי הברזל הלוחצים אברי הנידונים.  הם נסחבים כצאן, אלמים וכנועים.  פתע צנח דון פדרו – ההתעלףף? – אך הנה התאושש, קם, הרים אגרוף קמוץ אל מול השופטים ובקול-לא-לו פלט צעקה גדולה:

שקר ורמייה משיחכם, המשיח לא בא... בוא יבוא עוד ויגאל עמו ישראל! אלהים רחם על אינס האומללה! כלבים טורפים אתם, תאבי דמים ובצע, אך אמת אלהינו לעולם ועד. שמע ישראל ה' אלהינו ה' א-ח-ד-

ובאחד נמחץ ראשו בהלמות קשה, והוא צנח נפל.

כתמי דם על שכבת השלג... חיש נגררה הגוויה אל המדורה הדולקת..

אל המדורה הדולקת.

 

י"א: הגירוש

זה עתה חזרו מבית הקברות בטולידו, שם השתטחו על הקברות ובקשו סליחה ומחילה מאבותיהם ומקדושי וגדולי ישראל הטמונים באדמתו... רב היה הבכי ורב ממנו הצער חסר-המבע, הוא צער העקירה מאונס והגירוש.  זעקת הנשים פילחה החלל הרוגע, הגברים שקועים בתפילות ומהם שעסקו בהעתקת הכתובות ממצבותיהם של גדולי הדורות שהאירו עיניהם של ישראל בכל הגולה.  סליחה ומחילה בקשו הנפרדים מעם שוכני בית הקברות, זכותם תגן עליהם בהמשך נדודיהם אל הבלתי צפוי...

זה עתה חזרו מבית הגברות גם דון אברהם וידאל ובני ביתו.  הוא הדליק הנרות ונתכנס, עם מקורביו והרב ר' שבתי קלונימוס ור' יונה נאווארה בכללם, בחדר הסמוך; על ספסלים הפוכים ישבו, מגילות איכה וספרי תהלים בידיהם, אף שבחוץ עמד ליל אביב צוהל ושמים טהורים – אביב שנת 1492.

בחדר השני דוניה מרים – עטופת שחורים ועמה דוניה אינס ובנה, בן השבע.  עיני הנשים כבר אדמו מבי רב, עתה הן שותקות ומאזינות אל קולות הנכאים הנישאים בחדר הגברים.  זה להם הלילה האחרון בבית הזה, בו רוו מרורים וזוועות אבל גם שמחות והוא חלק מחייהם, כי מחר הם יוצאים לדרך – בדרך הגירוש, דרומה, לעבר הים התיכון.  חפציהם הארוזים מוטלים על העגלה – מחר עם בוקר הם יוצאים, עוזבים לעד את המקום בו עברו עליהם רוב ימי חייהם, אימת הצלב והגויים הרשעים מרדפת אחריהם, למצוא מרגוע מן הרדיפות ומן האש הדולקת ומלחכת כפות רגליהם – הימצאוהו?

שותקות הנשים ומאזינות לקולות הנישאים מן החדר הסמוך.  אינס משכיבה את בנה ויושבת ליד דוניה מרים, מתייפחת בבכי... האם מלטפת שערה של הבת, לנחמה תבקש ולעודדה והיא עצמה נטולה נחמה:

עוד החיים והעתיד לפניך, אינס מחמל נפשי, אל נא תתייפחי... ובן לך, זכר לאהבתך ולפדרו נשמתו עדן, והוא כבר מחוץ לגבולות הארץ המשכלת הזאת... אינס, אינס – על קדושת השם מת פדרו, ורבה זכותו, היא תעמוד לך ולילד בטהרה הוציא נפשו, אל נא תתייפחי, רצון האל הוא... עקרי, אינס, הזכרונות מלבך, צפי לעתיד, אזרי כוח לדרך הארוכה עד לנמל, עד נפליג בים הגדול אל חופים אחרים...

היא מדברת בלחש, לוחצת הבת אל לבה, דוממת.

השעה מאוחרת.  הנרות כבר דעכו.  גם אינס נרדמת.  בסמוך לה דוניה מרים, דמעות בעיניה, אזניה דרוכות לשיחה הקולחת מעבר לקיר, קול בעלה היא שומעת –

רבים, רבים מאוד בגדו, לא עמדו בגזירות השמד – והרב הראשי דון אברהם שניאור בכללם.  אך רבים מהם בגדו לפניהם, אימת הצלב נפלה עליהם ויכרעו, כי רפוייה היתה אמונתם וחלושה דעתם... אף אותם נשאיר כאן, בארץ האוכלת יושביה, עם כל בתי הקברות והזכרונות; ואת גאון יהודה ספרד נישא עמנו לעד, ואת זכר משוררינו וחכמינו, רבנינו וגאונינו וקדושינו, אך גם את חרפתנו – ואת כלימת הגוי הנבל הזה לא נשכח לעד...

וי לנו, כי הושפל כבודנו עד עפר ומנכסינו ירדנו ואנו עדת מגורשים מופקרים, יונה הנודדת מקנה בסער והנשר הטורף, צפרניו מרוטות ומקורו עז, מרדף אחרינו – נשמע קול בוכים, קול חנוק, של אחד יהודי מתנה מר הגורל.

ושוב דממה עמוקה – ואנחות כבושות.  והנה עלה קול דק וחלוש, צליל הכסף צלילו – קולו של ר' שבתי קלונימוס הוא:

אל-נא תקוננו יהודים, כי חורבנה של גלות זו לא במקרה הוא וכוונה גדולה בו ורצון השם יתברך... אנחנו באלהי ישראל לא נבגוד והאמונה במשיח צדקנו לא תעזבנו.  צללי הגירוש מרחפים על פני אדמת ספרד, אך השחר כבר

בלהט פראותו הקנאית רועם עתה הכומר נגד שנואי-נפשו, המרנוס הבזויים, אשר לא יהודים המה ולא נוצרים ולא מושלמים.  ומשולים הם לסוס הפלאי אלבוראיקוס בו עלה מוחמד לפי אמונת המושלמים, השמימה.  פה של זאב לה ופנים של סוס.  אין הם מוכשרים להלחם באויבי האמונה הנוצרים או לעבוד את עבודת האכר.  הם מהלכים בשווקים וברחובות כדי עולה בחלונותינו ונצפה לגואל... ואשר לאלה שנאנסו ונשארו רבים מהם סופם לברוח ומהם שדמם יחמר בדמו של העם הרשע הזה עד אחרון הדורות...

ואני אומר לכם – יהודים – נשמע אחד קול צרוד ותקיף:

המלשנים הם אשר הביאו עלינו השואה הגדולה הזאת.  המלשינים משלנו והצוררים מבין האנוסים והמשומדים – הצד השווה שבהם שבני בליעל הם, שביקשו להרדים מצפונם המציק להם בהפקרת דמינו, שביקשו ללמד זכות על עצמם בהסגרתנו למשחית המתנכל.  כקוץ וכדרדר ממאיר עלו בכם ישראל – הרקב בעצמותיהם...

ושוב נשמע קולו של דון אברהם וידאל –

אם כה ואם כה – רבותי – בא הקץ על גולה זו, אחד הקץ הצפוי לכל הגלויות... לא נכחיש כי היו זמנים שרווח לנו מעט על האדמה הזאת, כאשר הגויים נזקקו לנו, לשכלנו, לסחרנו, לרופאים ולתוכנים שלנו... אז קיבלנו את מגורשי לנגדוק בצפון ואת פליטי מלכויות האישלם בדרום.  ולנו, בעוונותינו, נראה היה, כי לעולם חוסן. אך כבר אמר הנביא – ובגויים ההם לא תרגיע... קם והיה דבר הנביא.

ואחר הפסקה המשיך כמדבר אל עצמו:

ולא עמדו לנו בצר לנו המוכסים הגדולים, נגידינו ושרינו ואדירינו, שניהלו עניניהם של המלכים: בממוננו קיימנו אותם ואת חצרותיהם והנהלת משקם ומלחמותיהם, את חינגאותיהם ומשתותיהם; ואף לנדוניות לנסיכותיהם דאגנו, לסוסי רכיבה להם ולבניהם ואף לגן חיות להם למשחק; "הלוואות" ו"מתנות" השפענו עליהם, מסים ותשלומים לאין ספור הענקנו להם, את כל אשר לנו ניצלו וסחטו – ועתה הפקירונו... כולם, כולם נזקקו לנו, המלכים וגדולי האצילים ורבי הכנסיה.  האם לא נזקקה איזבל עצמה לרופא יהודי? אך הם כבר שמו על בגדינו את אות הקלון להבדילנו מעם הארץ וכלאו אותנו בג'ודריות, שכונות היהודים, למען ייקל להם לכלות בנו זעמם.  ודחקונו מפרנסות ואסרו לעשות השער ואילצונו ללבוש בגדים גסים וכפו עלינו להקשיב לדברי מטיפיהם בבתי קדשינו.  עוד בימי גזרות הדמים של קנ"א ניתן האות, הרעים הרעם הגדול הראשון, ועתה ניתכה עלינו סופת השמד והגירוש האחרון...

נקבל הדין, יהודים, בקומה זקופה, באמונה גדולה חזקה מצור, כי זה גזר גלותנו, כי זה הגדול בנסיונותינו – הוא מסיים.

וכך קלחה שטפה שיחתם, רוויית אנחות חרש וצער אילם, כל אותו לילה, לילה אחרון בטולידו, בין פרקי מגילת איכה וזמירות תהילים, שיחה שחשבון נפש בה וחשבון דרך וכאב רב מאד – והם עמדו בו.

שור: על אף אימת העקירה וסיוט הדמים לא הדבירם היאוש, לא קיפח חיוניותם, לא הרס תקוותם בעתיד –

*

על שלש עגלות טעונים שרידי רכושה של משפחת דון אברהם וידאל.  העגלות מצטרפות אל השיירה הגדולה המשרכת דרכה לאטה, דרומה – אל חופי הים הגדול.  עד לשערי העיר והלאה – מלווים לעג ולהג רב של הגויים, פקידים ושוטרים, מהם ששלחו יד בשארית רכושם, נמשך המסע הנוגה של המגורשים שלא נכנעו, שלא נתפתו, שלא כרעו.  באחת העגלות מכונסים בני משפחת וידאל, צמודים איש לרעהו, ודון אברהם מעודדם ומחזק רוחם ודואג לצרכיהם.

עוד ארוכה הדרך לפניהם, אין יודע הצפוי, אך הם שהשלימו עם גורלם צועדים לקראתה בעוז נפש, הלא הם בני גזע מלומד בגירושים ומנוסה ביסורים, דור אחרון לגולת ספרד הגאה, המפוארת, משל לנשרים הפצועים שיד אלימה גירשתם מקנס והם תוססים בוז ואיבה לשוסיהם – וקומתם לא שחה... ובאופק הרחוק, באופק נפשם – ציון, מקור כוחם, ישעם ואמונתם.  וקללה מרה בפיהם לעריצים כפויי-הטובה ובזויי-האדם, לאדומי העושק והנוכל...

השיירה משרכת דרכה בינות לאפרים ולשדות, יערים ואגמים – חמדת נוף המתעורר לחיים חדשים בראשית האביב.  בשולי יער אחד היא נעמדת – העדה יורדת מן העגלות ומתכנסת לתפילה, לפוש קמעה, לסעוד עם הטף.  דון אברהם פורש מגילת חרוזים וקורא בה, באזני הקהלה, את דברי האלה והבוז של מגורשי ספרד לגלות אדום, והם מרחפים באויר הזך הרחק הרחק מכאן, משדות הנכר המוריקים של קשטיליא, אל כל הגלויות בכל המקומות ובכל הדורות –

אֱרֶץ אֶדוֹם כִּגְלִיל סְדוֹם תַחֲשׁוֹב הֲדוֹם רֶגֶל וְיוֹשְבֶיהָ כְּשִׁקּוּצֶךָ
שַׁנֵה שְׁמָם וּקְּרָא פְּנֵי מֶלֶך פְּנֵי כֶלֶב וְכֵן עֵין כֹּל כְּעֵין קוֹצֶךָ,
שָׂמְחוּ לְאֵיד דִמְעַת עֲשׁוּקֶיךָ בְּיוֹם שֶׁבֶר וְשׁוֹד וַיְאַשְרוּ חוּמְצֶיךָ
גֶבֶר וּבֵיתוֹ עָשְקוּ וַיְחַלקוּ לָהֶם אֲבָנֶיךָ וְאֶת עֵצֶיךָ

יַעֲלֶה בְאוֹש מֵרֹאשׁ בָּשְׂמָם לְךָ כְמוֹ חֶלְאַת רְמָשֶׂיךָ וְכִשְׁרָצֶיךָ
פִּתָם כְּמוֹ פֶתֶן וְדִבְשָׁם לַעֲנָה וְרוֹש וְיֵין רִקְחָם כְּמוֹ חֻמְצֶיךָ
אָסוּר הֲנָאָה לְךָ יְהֵא אָכְלָם כְּמוֹ בְחַג שְׂאוֹרְךָ וּכְחֻמְצֶיךָ
טוֹבָם וְגַן עֶדְנָם כְּתָפְתֶּה תַחֲשוֹב אוֹ מֵחֲמַת מִאוּס יְהֵא מוּקְצֶיךָ...

 

 

 

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה