_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אהבה דחויה

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

בן שש-עשרה היה כאשר דבקה נפשו בנערה החיננית שגרה בסמוך לבית הוריו.  היא היתה צעירה לימים ממנו, ענווה וצנועה, קומתה כפופה במקצת, כדחוייה ומבויישת הילכה בין סימטאותיה של צפת.  שניהם ילידי המקום, צעירים שנתבגרו בטרם עת, ינקו את חכמת החיים שלהם בסימטאות הללו וחרדת הוריהם מלוותם תמיד לבל יציצו ויפגעו.  אביו סנדלר היה, איש עבודה פשוט וירא שמים.  בשכרו הדל דאג להקנות לבנו תורה בתלמוד תורה.  אולם הנער, לא זה בלבד שלימודו לא נקלט בו, אלא אף בעבודה לא חשק ולא גילה שום רצון ונטייה לקנות מקצוע.  מאוויים טמירים המו בו אל העולם הבלתי-נודע אשר מחוץ לתחומיה של צפת...  ואז נקרתה לפניו הנערה הנאה, אשר עצם היוודעותה[1] עמה ללא רשות הורים ופגישותיהם הגנוזות הרעישו לבו וכבשו תשומת לבו.  ההורים רגשו ורטנו, אולם הוא עמד במערכה שלו, על בחירת אהובתו, על אף התנגדות הורים ודעות מקובלות – ובהמשך הימים נשאה לאשה.

אולם כיבוש גדול זה בחייו, אשר גם ההורים העניים השלימו עמו, מלווה היה מתחילתו נקודה אפלה אחת, שאין פשר לה ופתרון.  והיא שוכנת עמוק בלבבות, מעכירה ומשפילה חייהם לאין מוצא.  שכן התברר, כי הבעל דנן אינו גבר וכי ערירות – מנת גורלה של המשפחה הצעירה.  לא זוג זה ישאל בעצת רופאים, אם משמים נגזר.  והאשה הצעירה, הצעירה מאד והצנועה לא העלתה את הדבר על דל שפתיה וכמו ויתרה על אהבת הגוף וביתר שאת דבקה בבעלה.  משל לאדם המקבל באלם ובאהבה שבהכנעה גזר עליון.  האין זה עונש על הנשואין למורת רוח הוריו?  והיא דבקה בו גם על אף המצוקה החמרית הכבדה שהיה נחלת הבית; כי, כאמור, חסר מקצוע ונטול פרנסה היה הבעל, והמסחר אליו פנה – לא האיר לו פנים.  סופם ראו עצמם אנוסים לעקור לחיפה, שאפקי כלכלה לה ובסיס מוצק יותר לקיום.

אכן, משנה מקום משנה מזל – אימרה זו נתקיימה בהם כתומה.  אט אט השתפר והלך ונתבסס מעמדה הכלכלי של המשפחה.  אף לחסכונות הגיעו וגם דירה רכשו לעצמם.  החרדה ליום המחר נעלמה.  אולם ראה זה פלא, דוקא עתה, ניבעו בחומת חיים המשותפים בקיעים ופרצים – תחילתם דקים מאד, בלתי-נראים ובלתי-מובנים, שעמקו ורחבו והעמידו בסכנה את הבנין כולו.  אם בשנים הראשונות לחייהם המשותפים לא היה נוהג לבלות את זמנו הפנוי מחוץ לביתו, שוקד לשהות ככל האפשר עם אשתו ולהנעים לה את בדידות חייה הגלמודים – הרי מעתה נשתנה הדבר תכלית שנוי.  ולא זה אף זה; תמורות חשודות נראו בו, כאילו רוגז וטינה וקנטור הציפו. ורק באדיקותו, אדיקות השיגרה, דבק יותר ויותר.

פרוטה לפרוטה הוא אוגר כספו – וארנקו תופח ועולה.  באיזו להיטות הוא יושב שעה ארוכה בלילה סופר ומונה, מונה וסופר, המטבעות והשטרות שצברם בסחר יומו.  אותה שעה עיניו בורקות, אך אין הוא רואה דבר זולת הכסף, וודאי שאינו רואה אותה.  היא כמעט ואינה קיימת!  ובלילה, על משכבו, יטמין הארנק מתחת לכר, ולא אחת יתעורר, באמצע הלילה, וימשש באפילה, אם עוד אוצרו טמון עמו.  ידו קמוצה וקפוצה יותר ויותר.  בדרך שיושיט אדם צר-עין נדבה לעני טורד כדי להפטר הימנו, כן יתן לה, כל ערב שבת, קצבת השבוע, משל כאילו כפאו שד...

אין היא יודעת עיסוקיו ביום, ואין היא שותפה להגותו בלילה.  כמעט שאין בידה להציל דבר מפיו, גם כאשר תעיז, לפרקים לשאלו בקול רפה.  לא אחת יסתער עליה ברוגזה יתרה, שבזוי ומיאוס בה; ואחר-כך יפרוש לתפילה או ימהר לעזוב הבית כמי שהכישו נחש, בבהלה.  היא אינה מעירה לו דבר.  וכתמיד תשקוד להכין ארוחותיו ולהטליא בגדיו ולכבס לבניו.

אך הנה הגיחה השואה במפתיע, מצד שלא פיללה ולא שיערה.  היא עצמה החישה בואה, רבות מחשבות בלב אדם – ועצת השם היא תקום.  כיצד היה בידה לשער הדבר מראש?  והרי היא לא חשדה ולא החשידה, וכסבורה היתה שרק עלבון ערירותו וכאבה מכרסמים בו...

אסון שאירע לאחד משכני הבית בו גרו – הוא שחתך בגורלם ושימש מפנה בחייהם.  אסון רגיל, מקובל כביכול, שרבים כמותו בעיר, והוא מתרחש במעגל צר של משפחה אחת ובטויו, לעתים, שורות מעטות בכרוניקה של העתונים שאין נותן דעתו עליהם זמן ממושך.  בתאונה בעבודה נהרג פועל, ראש משפחה, והניח אחריו אלמנה וילדה, מוכי יגון ויאוש ונטולי כל אחיזת קיום .

כל דרי הבית השתתפו בצער המשפחה שנפגעה אולם היא היחידה – האשה מצפת – ניסתה להסביר באזני בעלה, תחילה בדרך של גישושי זהירות ולאחר מכן בדרך של פתוי שנימה של דרישה גברה בה, כי יאמצו את הילדה היתומה וכי הוא, בעלה, יקבל על עצמו האפוטרופסות עליה.  אפשר כי נאחזה ברעיון זה מתוך געגועיה של חשוכת-ילדים לתינוק, אפשר כי מתוך תקווה סמוייה, כי הילדה המאומצת עתידה אולי להדק את הקשר שנתרופף עם בעלה.

והיא הצליחה במאמצה זה. הוא נענה להפצרותיה והיה אפוטרופוס לילדה שהובאה לביתם.  דבר הלמד מענינו, כי גם אמה של הילדה, האלמנה, היתה מזדמנת לעתים לביתם.  בואה של הילדה משול היה בתחילתו לזרם מים חיים שהשקה שכבות קרקע צחיחה. נטע בה תחושה של סיפוק-מה ותיקן קמעה את המעוות שעיוותו החיים; תחליף לרגש האמהות והאבהות הגזול...  ואכן, הם טפלו ביתומה המאומצת במסירות ובחיבה.

אסון גורר אסון... עד מהרה נתברר כי אין הבעל האדוק אדיש ביחסו לאלמנה הצעירה, ויתרה מזו, נתגלה החזיון המפתיע כי הקשרים ביניהם לא חדשים הם – וכי אימוצה של הילדה אף הוא קשור בכך, אם כי האשה היא עצמה  אשר יזמה את הדבר.  ואכן, כעבור חדשים מועטים, מאז הובאה הילדה אל הבית החדש, קם באחד הימים והודיע לה גלויות וקצרות, כי הגיעה שעתם להפרד, שכן הוא החליט לשאת לו לאשה את האלמנה, הואיל ואין הוא רוצה להשאר עוד ערירי אלא... להקים דור, ולפיכך החליט לתת לה גט פטורין.  אשה כי לא תקים זרע...

גלוי זה הדהימה, הממה.  כלום נטרפה עליו דעתו לאחר עשרים ושמונה שנות חיי נשואין?  כלום העבירה אותו על דעתו האשה הזאת?  האם שכח את הקרבתה ואת שנות לכתה אחריו, תוך ויתור והשלמה מרצון על חדוות-החיים והאמהות, שנות סבלם המשותף מני הסמטה בצפת, בה נולדו וגדלו, ועד לימים האלה כאשר ישמן ויבעט?  או אפשר ואין זה אלא טירוף-דעת ארעי, חולשת דעת בת חלוף?  אולם הוא עמד בתוקף על דעתו ולא הניח מקום לספק כי החלטתו – שקולה ונחרצת היא, שהבשילה בו מזמן ממושך ואין תקווה וסכוי להסיטו הימנה.  והוא גם לא הניח לה מקום וזמן לשיקולים מרובים.

לא ארכו הימים, קם האיש וארז חפציו, נטלם והסיעם לבית האלמנה.  דבקותו במצוות לא עמדה לו בדרכו ולא מנעה ממנו לעבור לגור עם האשה שלא נישאה לו כדת וכדין.

עד מה נשתנה!  שור; כתפיו המלוכסנות כמו נתיישרו, גופו דל-הבשר כמו נתעגל וכל תנועותיו זריזות והילוכו אמיץ ותקיף.  עדנה היתה לו?  והוא מתפלל באריכות ובכוונות כמוקדם, מקפיד בקלות כבחמורות – לא, הוא לא יצא לתרבות רעה, חשבון מיוחד לו, כנראה, בינו ולבין קונו, חשבון הידוע רק לו בלבד.  אשר לבריות לבריות ואשר לאלהים לאלהים.

והאשה, אשתו, בודדה ושוממה בביתה, מאובנת בכאבה, בלא תביעות ומחאות.  עתים בראותה אותו חולף עובר ברחוב בקלות-צעד שאינה מטבעו, תמהר להצטנף באחת מפינות ביתה, לבל תראה בו ולבל יראה הוא אות, ובדרך כלל תימנע מפגישות ומשיחות עם אנשים.

שוממה, שעות תשב סמוכה לאדן החלון, צופה בתנועת האנשים ברחוב במבט בוהה.  ורק על התפילה תקפיד – ותפילתה בקול דממה רכה, ובדממה נוטפות דמעותיה החמות, הזכות, באין רואים, ובדממה תפרוץ מלבה אנחה עמומה, עמוקה, אובדת בחלל...  ואז תחזור שוב למקומה הקבוע ליד אדן החלון...

עם הדמדומים היא מגיפה החלון והתריס.  אז תמהר לחנות המכולת הסמוכה לקנות מזונותיה המועטים ליום תמים – ובשובה תגיף הדלת מאחוריה תמהר לסעוד לחם הצר שלה, שהיא בולעתו בדוחק, ותקדים לעלות על משכבה.  ורק עתה מתחילים יסוריה.  אין השינה נדבקת לעינים שאדמו מבכי.  היא מתאמצת להבריח ההרהורים המציקים, הטורפים, הכוססים – ואין הדבר עולה בידה.

ובלילות נדודי-השינה אלה הוברר לה לחלוטין כי נשבר כדה על המבוע, נשבר גם הכד החלול הזה – והעוגן בו נאחזה כל חייה נשמט מידיה.  חייה שוב אינם חיים, אין ממש בהם, כי אם צרור זכרונות נוגים, ומכאן ואילך לא נותר לה אלא ההכרח להבטיח את קיומה לעת זקנה, לקורת גג לראשה ופת לחם.  אמנם, בפנה חבוייה בלב עוד רודמת שארית תקווה קלושה; אפשר ויחלוף זה "השגעון" הבלתי-נתפס, ובלילות נדודים היתה מטפחתה ומשעשעת נפשה בה.  אולם גם זיק זה דעך והלך.  במהלך המשפטים שנערכו ביניהם בבית דין הרבנות לא עצרה כוח אלא להאבק על מכסת התמיכה מבעלה, הבעל בעמיו, שעקר מביתו ונטל רוב חפציו, שמאס בה והציגה כלי ריק; אולם לקבלת גט פטורין התנגדה, יעשה ככל העולה על לבו, היא לא תתן ידה לנבלה, לישיבתו תחת קורת גג אחד עם אשה זרה, ללא חופה וקידושין.

עובדת התקוממותה ומחאתה עוררה עוד יותר את זעמו.  הוא החל להציק לה, להתאנות אליה ככל שהשיגה ידו ולקפח גם במכסת התמיכה הזעומה.  בודדה היתה בימים ההם מאד, שוממה ונגועת אבלות וחולה – והוא הולך מחיל אל חיל, רוכש נכסים ובונה לו גם בית; אולם בעצם בולמוס הצלחותיו החמריות כמו ירטה לפניו לפתע הדרך.  עננת קדרות העיבה פניו.  חדוותו גזה.  הילוכו הטוב כושל – וזקנו מכסיף... מבלי שידע בעצמו מדוע ועל מה – אחזה בו תחושת-אכזבה ומרירות ולא הרפתה.  אפשר כי יסורי המצפון המה שהציקו לו, גם אם לא ביקש לכסות עליהם כלפי חוץ;אפשר כי לסוחר שבו נתברר כי עסק ביש עשה, שהרס חיים מבלי לנטוע אחרים במקומם; שכן הילד המקווה, ה"קדיש" מן האשה החדשה – לא בא.  ואז החליט במפתיע לשוב לאשתו הראשונה.

אור גדול האיר על עולמה של האשה.  היא לא ייסרתהו אף במלה על כל אשר הרע לה.  את שפעת האושר שניתך עליה לא יכלה גם להכיל, כשם שלא יכלה להשיג את האסון שאירע לה.  והן לרגע זה חיכתה, בהכרה או שלא בהכרה.  לא שאלה לפשר הליכתו ואף לא לסיבת שובו.  אולם, לאמיתו של דבר, המיתר שנסדק לא נתאחה שוב.  נראה היה, כי שובו אינו בעצם אלא מעשה שלא בלב שלם נעשה, בלא הכרעת נפש עמוקה, היא הרגישה כעבור זמן קצר, כי לא היה בצעדו זה אלא בטוי לייצר-הנקם שפיעמו, מזימת שטנים.  אך היא השלימה ושתקה – לציפתה לבאות.

אכן לא יצאו חדשים מרובים והוברר שגם שיבתו אליה לא היתה אלא מזימה מחושבת מראש.  הוא השכיל לעקוף חוקים וציוום[2] דתיים ואזרחיים ולקנות בערמה ובכסף מלא "היתר נשואין".  עובדה זו היתה בחזקת שלב אחרון, סיום לפרשה, שגרמה גם צער להוריו הישישים אשר ליוו את השתלשלות יחסי-המשפחה של בנם בדאגה, בבושת פנים ובצער.  אולם שיכנועיה של האם הישישה ואף האיום להטיל עליו חרם – לא מנעו את הסיום הזה.  "היתר הנישואין" בוטל אמנם לאחר שנודע כי בערמה הושג, אולם הדבר לא גרם שום שינוי במצב הקיים.  הוא חזר עתה לאשתו השניה – לצמיתות.  מה לו דת, חוק, דעות מקובלות! וכדי בזיון וקצף!

אך כל תגרת ידו, כל זעמו, זעם המקופח, ניתכת עתה על אשתו הראשונה בחימה אכזרית.  דוקא עליה!   אף שזו הלכה אחריו, מנעוריה, בעצימת עינים, ככבשה אילמת, ומעולם לא הרעה לו ולא עמדה בדרכו, לא מחאה ולא מרדה.  ככל שידו מגעת הוא היורד לחייה מתעלל בה, משפילה.  והיא, גם היום, ערירית ונידחת, מוכת יגון ורעב, אין לה תרעומת עליו ואין בה שנאה.  רק על מר גורלה המר והמוזר, הבלתי-מושג, תקונן – ועם זאת תצדיק את הדין החמור, דין שמים...

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] כך במקור [הערת פרויקט בן-יהודה]

[2] כך במקור [הערת פב"י]