_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין אומה לעם

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דבר" 8 באפריל 1949

 

(על תהיות אחדות במחשבה היהודית בזמננו)

א

מתכוּנותיה של החברה שתודעתה מפגרת לרוב אחר התרחשות שבהווייתה, שהיא מטולטלת בין השמרנות והרגל-הדעת לבין המהפכנות העֲקָרה והתלושה. ולא תמיד עומדת בה חכמת פילוּס הדרך בין הקצוות ואיזונם. והוא הדין גם לגבי הוראתה ומשמעותה של התמורה הגדולה אשר כתקומת מדינת ישראל וכל המתחייב מכך – כעיקר כלפי עצמנוּ.

עובדה היא, כי גם ברום תולדותינו בימי קדם נתקיימו – ליד מרכז-החיים-והיצירה במולדת – מרכזי-יישוב נכבדים בתפוצות (אלכסנדריה), שעמדו לימינה של המטרופוליה [המטרופולין, עיר הבירה] הלאומית. כמו אז היה מעגל-העם נרחב יותר ממעגל-האומה, קל וחומר בדורות הגולה ועד ימינו אלה. ולא מעט הוגי-דעות בתוכנו הסיקוּ (ומסיקים) מעובדה זו מסקנות לעתיד.

אפס, אם הציונות תואמת ביסודה את היהדות המתחדשת; אם היא מקפלת בתוכה את לֶקח תולדותינו; – הרי המשמעות המהפכנית החותכת אשר לכינון מדינת ישראל היא – הכרח-החיים (לעם ולמדינה כאחת) בקצב מהיר של זיהוי האומה במולדת עם העם בתפוצות, זיהוי תוך מיזוג במרכז עיצוב גורלנו ועתידנו כעם. אכן, מדינת ישראל הרימה את קרנו של העם המושפל והמובס, שימשה פיצוי לרחשי צער ופורקן לגלי תקוות גואות – אולם העמדו המוני-העם על ההתחייבות החדשה, ועל האחריות המרובה שהוטלו עליהם, ואשר נקודת-השׂריפה שבהן: שינוי-ערכין, שינוי-מושגים בכיוון של המשך בניין המטרופוליה, הלאומית למען עתידם ובניין עצמם למען המטרופוליה במולדת?

 

ב

אכן, שורת האמת נותנת, כי דעת הקהל היהודית לגילוייה, גווניה ושלוחותיה השונים, נתעוררה לבעיית המעמד החדש של העם, של הקיבוץ  ושל היחיד בתפוצות, עם כינונה של האומה הטריטוריאלית במדינתה. אילו ביקשנו למנוֹת רק את התפיסות והמסקנות השונות – לפי שהן משתקפות בקשת הפריודיקה היהודית מניו-יורק ועד מוסקבה – לא היינו מספיקים בזה. אך הצד השווה שבהם, ההכרה, כי עִם שילובה של ישראל במשפחת העמים והמדינות על יסוד של שיווי-זכויות, ריבונות ועצמאות – עתידה להתחולל תמורת-גורל-ומהות במעמד, בחיי-הרוח, בחינוך הדור הצעיר ובעתידם של מרכזי היהודים בעולם. למן נציגה של ההתבוללות הבורגנית א. קסטלר אשר (בעקבי התורה הפסולה בדבר החלוקה בין "עברים" ו"יהודים") גזר עליהם, בסידרה של י"ג מאמרים ב"ניו יורק הרולד טריביוּן", את הטעימה המוחלטת; ועד להתבוללות נוסח החוגים הרדיקאליים-הסוציאליסטיים שגווניהם, המבקשים עתה, ביתר שאת, לראותנו כעם בפיזורו, במרכזיו, כחלק בחיי עמים אחרים ותרבותם – המחייבים את המדינה להלכה ומקצצים בשורשי יניקתה; ועד לגִלגולה של תורת-לצרוּס[1] שלא עמדה במבחן, כי ההשתייכות לאומה ולעם היא עניין לבחירה חופשית של הפרט כביכול. אולם אמת היא, כי גם העולם הציוני עוד לא חרג מתחום הרגלי-מחשבה-והשקפה של תנועת-סעד בעורף, אל המסקנה – האכזרית והגואלת בעקיבותה – הנגזרת ממהלך תולדותינו; ההורסת מקדשי-רוח קודמים ומקנה תכני-חיים ו"חובת הלבבות" חדשים לכל יהודי אוהב עמו; הנוטלת טעמם של גילוּיי כופר-הנפש של חובבות ותמיכה ותעמולה מחד גיסא, ושל המערכות למען העלייה והעצמאות וההתנחלות והלשון לאידך גיסא, – היינו התכנים אשר המוני יהודים ונוער התפרנסו מהם ונתחנכו עליהם.

ודאי, גם בחייהם של עמים גדולים וחזקים אין זהות מוחלטת בין האומה nation לבין העם people ומהם, שהתפוצה עולה במינינה על המטרופוליה, בה שורש הקיום הלאומי ועתידו (כגון אירלנד, דנמרק וכיו"ב). אולם למותר לעמוד על השוני המהותי בגורל ותפקיד בינם לבנינו, שמושג קיבוץ הגלויות הוא לנו מזיגה של הכרח הקיום המדיני, החומרי והתרבותי, הכרח של שלמות עמנו, הצלתו וגאולתו והמשך תולדותינו, שהרי אצלנו בניין המדינה תואם – לעמקו של דבר – את בניין העם, גם כל עוד חלקים ניכרים הימנו חיים בפזוריהם.

 

ג

זה מקרוב הרצה נציג ישראל בארצות הברית בפני כינוס יהודי, והעיתונות היהודית גילתה, כי לא היו אלה דבריו של שליח דיפלומטי רגיל, אלא גם של שליח תרבותה של מדינתו. במשך יובל שנים – אמר – עשתה הציונות את פעולתה החינוכית-לאומית לחצאין: היא ריכזה מאמציה בבניין המולדת למען העם, ולא דאגה, או דאגה מעט מאוד, לבניין העם בשביל המולדת, לתרבות ולחלוציות. הגיעה שעתהּ של מלאכת קודש זו. "ונציגוּת ישראל בארצות הברית תסייע לכך במיטב יכולתה".

כי התביעה הגדולה של המדינה היא – קודם כל – תשובה ליהדות, ויניקתה הן מחרדת העבר והן מחיוּב התיקון היהודי-האנושי. עם כל החשיבות החיונית אשר בסיוע הגולה, שיניח בידי ישראל אפשרות רַבּתי בקליטה ובפיתוח, הרי לא סגי [לא די] בכך. התביעה היא להתערוּת חיה ומתמדת של כוח-אדם-ונעורים יהודי מן התפוצות בישראל. עם עלותו זה מקרוב של הסופר ד. פינסקי לישראל פירסם ידידו ש. ניגר, מגדולי וטובי ספרות יידיש, קינה על... החלל שנתהווה בחיי-הרוח בגדול מרכזי היהודים בעולם. אכן, היא הנותנת: אין לצאת ידי חובה בגילויי אהדה ותרומות, אלא להאזר להתעוררות רוחנית-יהודית, שרק בכוחה להעמיק ולחזק את קשרי העם והנוער עם עצמם, עם ביתם במולדת, עם תרבותם ועתידם.

וזכור קיטרוגו של ביאליק נגד עסקנים ומנהיגים בגולה על זרותם להמונים, לגורלם הרוחני ולספרותם.

 

ד

אין לך תעודת-עניוּת מובהקת יותר לעסקנים ולפעילי ציבור ברחוב היהודי בתפוצות, החרדים כיום – לאחר כינון מדינתנו – לתוכן-העשייה והפעולה של מפלגותיהם. ובייחוד אמורים הדברים בארצות שמעבר לים, בהן אין קיבוצי היהודים (בדומה ליהדות אירופה בעבר) נוטלים כמעט חלק במערכות המדיניות הכלליות, בקהילות, במלחמה על זכות לעבודה, לשיווי-זכויות לאומי ואזרחי, לקיום חינוך יהודי וכו'. ודאי אין להזין נפש המונים ונוער באיסוף כספים בלבד, ובייחוד בעיתות ההמשך האפור הקשה מכל התחלה קשה. אולם הֲטחוּ עיניהם, כי התשובה לעם ולתרבותו, כי התביעה מעצמם הם ומילדיהם – היא תביעת התביעות של מדינת ישראל אליהם, היא תוכן-חייהם ועיקר שדה-עשייתם? האם לא הגיעה השעה לערעור ההנחה הרווחת גם בחוגים לאומיים, שאפשר לנסחה: היה יהודי בצאתך (לישראל) ואדם באוהליך (בתפוצות)?

"צריך שעם ישראל אשר יכה שורש בארץ-ישראל ישלח זרם חיים גם לנוֹפוֹ הנוטה לארצות אחרות, כמו שגם נופו ישיב מברכתו לשורשים אשר בארץ-ישראל. במידה שעבודתנו לתחייתנו בארץ-ישראל הולכת ומתקדמת, באותה המידה אין ארצות העמים בשבילנו גלוּת כי אם ארצות-מגורים, שבני עמנו גרים שם, כדרך שבני עמים אחרים גרים בארצות שמחוץ לארצם. כי אז אין עוד היהודים הגרים באותן הארצות רק נפעלים, רק מושפעים, אלא גם פועלים ומשפיעים. הדבר הזה לא רק לא יסיר את לב בני הגולה מאחרי ארץ-ישראל, כי אם להיפך, עוד ירחיב ויעמיק בלבם, בלב בעלי הנפש שבהם, את הרגשת הצורך לחיות בארץ-ישראל, במקום המקור הראשון של חיינו. הדבר הזה יהיה למקור ברכה, ולמקור השפעה הדדית בין העם אשר בארץ-ישראל ובין העם אשר ביתר הארצות, ולא זה בלבד – גם למקור השפעה הדדית בין עמנו ובין יתר העמים" (א.ד. גורדון, "עבודת התחייה בגולה").

השורות הנ"ל, שנכתבו שנים הרבה לפני תקופת ההשמדה, שאיש בדורנו לא חזה מוראותיה; שנים הרבה לפני כינונה של מדינת ישראל, שאיש לא חזה דרכי התרחשותה – משמעות חדשה ועמוקה להם בימינו אלה.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]   מוריס לצרוס (Lazarus) 1903-1824, פילוסוף, פסיכולוג ואתנולוג יהודי גרמני, הוגה רעיון הפסיכולוגיה הלאומית.