_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אשת מדנים

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

אסתר פרידמן היתה פקידה, והרבה שנים ראיתי אותה יושבת, במקומה הקבוע, שפופה על תיקים וגיליונות וחשבונות. היא היתה מהותיקות, מהראשונות שבמוסד הציבורי הגדול. בקיאה בכל סדריו, ידעה והכירה את מייסדיו, מהם שכבר הלכו לעולמם, את כל אלה שפרשׁו במרוצת השנים ועד לאחרונים שבהם. ולא נעלם ממנה דבר מכל שהתרחש במוסד, בכל גילתה עניין, כאילו בה נוגע כל דבר. כל השנים הללו עסקה בביקורת חשבונות, ותמיד אותו סוג עצמו של חשבונות, הנוגע לאותו סוג עצמו של אנשים; שמחתה וגמולה היו כשגילתה בעבודת-נמלים חדגונית, טעות קטנה בחשבון, לטובת המוסד, או אחד מעובדיו. מגזע המתמידים היתה.

אף היא הצטיירה תמיד בעיני כאחת נמלה, שעינה כעין האדמה האפורה-חומה, שעליה היא רוחשת תמיד, שקועה בלא-הפסק בעבודתה, ולעולם אין להבחין בקווי דמותה ובחיטוב איבריה. מכוערת היתה, לא יופי ולא חן, פנים חסרי-חיים-ומבע, כמו גוש חומר ללא צורה בטרם עוצב בידי היוצר; עיניה עיני-דג צרות, עכורות, ללא ברק וזיק אור, אפה קטן ושׂרוע, וראשה המגושם המכוסה שיער מקריח, דהה, כמו דבוק לכתפיים בלא חציצה כלשהי, והגוף כולו – גוש-בשרים אטום, שידי היוצר לא עיצבו אותו, כביכול, ולא גילפו בו תווים וקוים משלו. הצחוק העולה על פניה מוסיף להן יתר עיווּת, כדרך שאנו מוצאים בבני-אדם מפגרים בשכלם, פורשׂ על פרצופה גלי גלים של קמטים, חושף את טורי שיניה הקטנות התקועות ברווחים זה מזה, מצמצם עוד יותר את עיניה הצרות כשתי שלוליות זעירות של מים דלוחים ופורש עליהם ארשת של אווילוּת וטמטום...

היא היתה דברנית, קלת שיחה ומהירת תגובה, זריזה ונחפזת תדיר לפסוק את פסוקה בכל שאלה ופולמוס, בין שהוא נהיר לה ובין שאינו נהיר לה, להיכנס בדברי הזולת, לחווֹת דעה, כאילו בקיאה היא בכול ונדרשת להביע את עמדתה שלה. אנשים רבים, שמזדמנים היו אצל עובדי הלשכה, אם מאנשי המוסד או מאנשי חוץ, כמעט שלא נתנו לעולם את דעתם עליה, המכונסת בפינתה, רכונה על ערימת גיליונות וחשבונות; ואף-על-פי-כן, ואולי משום כך, לא היתה היא מניחה לאף אחד בלי שתפנה אליו ותפתח עמו בשיחה, בשאלה, בהערה, בתגובה... מהם שהיו משיבים לה מאונס, כדי שלא להלבין פניה, ואחרים היו ממהרים להיפטר ממנה, כדי להיחלץ משיחה תפלה וטורדנית. אכן, היתה דוחה את הבריות בכיעורה ובטרדנותה כאחד.

אני, שמקום עבודתי היה באותה לשכה, בסמוך אליה, מוטרד על-ידי אוכלוסיה של אנשים וים של עניינים שונים ומשונים, השתדלתי ככל האפשר שלא להיגרר לשיחה עמה, קל וחומר בחילופי דברים ובפולמוס; ועל הרוב, גם כאשר היה דיבורה הקולני והצורמני בעניינים שלא היה לה שום נגיעה אליהם, מכביד עלי ומפריע למנוחתי, לא הייתי יכול, בגלל עומס עבודתי, לשים לב אליה. על כן סיגלתי לעצמי הרגל שהיה לטבע – להיות מאזין – ואינו מאזין לשיחה, להניע פעם בפעם ראש כדי לצאת ידי חובה ולהפטיר דיבור לחיוב או לשלילה, בלי לעמוד על משמעות דבריה. דומֶה שהיה לה צורך פנימי להרבות בדיבור, לעורר תשומת לב לעצמה, להבליט את קיומה, ולא חסרו, כמובן, אמתלאות ותירוצים, ובדרך כך היא כמו התעלמה מן ההתעלמות ממנה ומן הזלזול הגלוי שנהגו בה. יתרה מזו: אסירת טובה היתה גם על קורטוב של תשומת-לב, על דקה של האזנה חטופה, אפילו על תשובה שבהתחמקות.

מטעם זה לא יכלה לכבוש את רגשי ההערכה שרחשה אלי, כי שכן הייתי למשרדה, ובאזני יכלה להפטיר הערה או דעה, והיתה מפליגה בשבחִי גם בפנַי. ולא ערבו לי שבחיהָ. אם משום שלא ייחסתי ערך לשיפוטה, אם משום שלא היה לי עניין בשבחים כשלעצמם. כל ימי בוחל אני בשבחי-שפתיים מוכרזים, נוהג הייתי לשתוק, ושתיקתי היתה לה כעינוי. ולא זו בלבד, שכן גדולה היתה נכונותה לשרת אותי בכל דבר, אף להציע את שירותה ועזרתה, ופעמים שעסוק הייתי או נעדרתי מהמקום וביקשתי אותה לעשות משהו קטן למעני – והיא היתה מוציאה את מבוקשי אל הפועל בהקפדה ובמסירות. היתה שומרת בזיכרונה כל הקלה והנחה שהעובדים במוסד זכאים להן ודואגת לי יותר ממני, לבל יקופח גם חלקי. קריאה בטלפון הביאה אלי בהעדרי – לא היתה נחה עד שבא העניין על סידורו. הודעות והזמנות ומכתבים שנועדו אלי כשאני מחוץ לעיר, טורחת היתה שיגיעו אלי לשעה הנכונה, וכן בדברים דומים, כאילו חובה זו מוטלת עליה, כאילו מזכירה פרטית היא לי... יתר על כן: אפילו דברים שהצינעה יפה להם, או שהם בגדר סוד מטעמי פרט וציבור, היתה מדקדקת בהם ונזהרת בלשונה ושומרת בלבה ומוסרת אותם לידיעתי בהקפדה רבה. תמיד ידעתי: אפשר לסמוך על אסתר פרידמן.

לימים למדתי, בהיסח הדעת, פרקים שלמים מתוך ספר חייה... לפי תגובותיה והערותיה. "לא כך היו הדברים בימי נעורי" – נוהגת היתה לא-אחת לומר כדי לבסס הנחה מסוימת. עולם אחר, שונה לחלוטין, היה אז, לפני מלחמת העולם הראשונה ומהפכת אוקטובר ברוסיה. מוראָם של אבא ואמא היה אז על הבנים, ובמיוחד על הבנות. והאנשים אחרים היו, ואחרים המנהגים והנימוסים. הנה, אני, מעיירתי הקטנה באוקראינה שלָחוני הורי להשתלמות בעיר המחוז, בת אמידים הייתי ולא חסר לי דבר, ואף-על-פי-כן מיָמי לא סטיתי כלשהו מדרך הישר... ובאוירה של הוקרה לפי מיטב מורשת האדם, לסגולות הרוח, למידות טובות גדלתי, ואילו היום האנשים הם אחרים ויהודים אחרים בימינו – סיכמה בעצבות.

– דור דור וחיוביו – מעיר אני, כדי לקצץ בשיחה ובחידושיה ובלקחה.

ואכן, אין היא מרפה, וממשיכה בדברים שכבר שמעתי מפיה פעמים רבות.

– אילו חיובים וסגולות מוצא אתה בבנֵי דורנו? – משיבה היא לאחר יד על דרך השאלה. כאן, בארץ-ישראל, גדלנו, פרצנו, התבצרנו, התייהרנו – והתרחקו הלבבות והתרופפה תחושת השותפות והאחריות ההדדית בחיי יום-יום. מה שאין כן לפני עשרות שנים, בבואנו לארץ; אז היינו, הישוב כולו, כמשפחה אחת, רוח של חלוציות היתה מפעמת בנו, והיא שיוותה חן ונתנה טעם לסבל... אך עתה, לאחר תקומת המדינה נשתנו התנאים ונשתנו הבריות. וגברה התאווה לכהונות ולשררות, להנאות ולעינוגים. רבים שוב נוהגים כאילו אינם מכירים את חבריהם שעמם עמלו וטרחו ושאפו ונלחמו עשרות בשנים ומתנכרים להם. והנהנתנים הזוללנים החדשים, המושחתים – אין מניין להם... נכונים להשמיץ ולדרוס כדי להשיג את תאוותם. 

היה בי, משום-מה, רצון, להתנצח עמה מעט, ושאלתי:

– האם סבורה את, שלפני שנים לא היו בארץ בעלי מידות מגונות, נוכלים ונבלים, אלא שלבושים היו במחלצות של זמנם ומספרם מועט ואפשרויותיהם להונות ולחבל פחותות?

– אפשר כך היה, לא אדע – משיבה היא, מרוצה מאוד מעצם האפשרות לגלגל בשיחה – מכל מקום לא שמעו אז על מעשים בזויים ומנהגים לקויים, על רשעות וקשיחות במידות מבהילות שפשטו בתוכנו באחרונה. היה רגש של בושה באנשים. היה רגש של רחמים וחסד. הנה, המוסד שלנו, שהיה כמופת, כתלפיות אליו נשאו עיני רבים, שרחשו לו הוקרה ואמון, - מי פילל ומי שיער, שעד כדי כך יסתאב וישפל, כמו נעקרה המזוזה מסף דלתו, והיחסים בין העובדים בו – איבה, קנאה, תחרות וחתירה. ומי עוד כמוני, הותיקה, מכירה ויודעת כל אחד מהם, על עברו וגלגוליו, הליכותיו ומעשיו?

וכאן, בנקודה זו היתה מפליגה ברוב התרגשות בתיאור מעשים אשר לא ייעשו ויחסים שאין להם הצדקה אנושית, חברתית ומוסרית, שהיא היתה עדה להם, לדבריה, במוסד, וכולה רועדת בְּדַבְּרָה על העוול וההשפלה, ובדיבורה צער ועלבון. ואולם, לשיא זעמה עלתה משהגיעה לפרשת גדליה צורף, אף הוא מעובדי המוסד, שכננו השלישי ללשכה. הוא היה בעיניה אבי אבות כל טומאה ושפלות... דומה, שכל רגשי האיבה שתססו בה, כל האכזבה ומפח הנפש, - ביחסה אליו מצאו את פורקנם.

 

*               *               *

 

הרבה שנים חלפו מאז ראיתי את גדליה צורף ודמותו חקוקה בזכרוני, - הדיוקן והטיפוס. הקו הבולט והמיוחד שבו היה – השתיקה. שתיקה זעופה, רגוזה, כדממה מתוחה לפני סערה גועשת, נסתרת, אלמות עצורה וכלואה במעמקים. רבונו-של-עולם, הייתי מהרהר, מנין לו לאדם הזה הכוח לשבת דומם שעות, ימים, שבועות, בלי להוציא כמעט הגה מפיו? אכן, מן הבחינה הזאת, היה הוא היפוכה המוחלט של אסתר פרידמן. וכך אני רואה אותו: יושב שעות בלי ניע, קפוץ-פה, רכון על טפסי ניירותיו, כאילו שקוע הוא בסוגייה עמוקה, מפרכת, ורק לעתים נדירות מעיף מבט חטוף, מבוייש, מהסס, מתחת למשקפיים השחורות, עבות-המסגרת, וחוזר ומסתכל בניירות שלפניו... שיערתי, ששרוי הוא בהרגשה מדכדכת המעכירה את רוחו, אולי משום כך שהוטל עליו, האדם שלמעלה מגיל העמידה, הרואה את עצמו בעל השכלה וכשרון, תפקיד עלוב ומשעמם שגם נער יתאים לו, ואפילו זה אין בו כדי למלא חלל של שעות יום עבודתו הקצוב, ואין מוצא הוא שלווה לנפשו, והוא ככלי מלא בושה וכלימה... פעמים, כל-אימת ששכנתו למשרד אסתר פרידמן היתה יוצאת את החדר לרגל סידור-ארעי, או שמזדמן היה אדם מן החוץ לחדרנו – היה הוא מעז לחרוג מגדר שתיקתו הקפואה, המאונסת, ושמח להתערב לשעה קלה בשיחה, ואז היה פורח ועולה על פניו החיוורות חיוך דל של קורת רוח... ועתים, בשעה כשרה, כשנעדרה שכנתו לעבודה ליום תמים, מרוצה היה להעלות לפנַי אפילו רמזים מגלגולי חייו, מזכרונות נעוריו... והדברים הצטרפו לי כקטעי ביוגרפיה של האיש השתקן, הדמום, הגלמוד, שכולו כיציקת-שעווה צהובה-דהה, ללא זיק חיים...

בהזדמנויות הנדירות הללו נצצו לפתע עיניו כשסיפר על ימי ילדותו בעיירת היהודים הרחוקה, הנידחת בירכתי פולין, שחייתה כמסורת הדורות, והוא מן הצעירים המשכילים, המורדים, שנטש את לימודו בישיבה וזנח את קיום מצוות הדת – ולימים עסק בהוראה, במתן שיעורים פרטיים לבני עשירים, חיבר שירים, שיחק בלהקת חובבים ושר במקהלה וגם חיזר אחר נערות... כן, היו ימים! מיטב ימיו ופארם. וביחוד רבה היתה גאוותו על עברו בשדה המשחק, בלהקת החובבים שהיה בין מיסדיה ובה שיקע מרץ ויוזמה ודמיון יוצר כמידת יכולתו, לא, כי את שירת עלומיו שיקע בה, וקיווה להמשך ולפירות ברכה. אך משעלה לארץ-ישראל – נכזבו התקוות שקשר בעלייתו, בכוחותיו הרוחניים, בעתידו בשדה התיאטרון. באין מוצא המשיך בהוראה פרטית, נאבק מרוֹת על קיומו, שנים סָבל חרפת רעב והשפלה, ונאלץ להתרפס בפני מטיבים למיניהם וגם להיזקק למתנת בשר ודם. ודאי, הוא עשה נסיונות ומאמצים להיאחז באמנות שנמשך אליה, אך נכזבו החלומות שהגה על עתידו כשחקן הבמה, הן על שום יכולתו המוגבלת, הן על שום שאחרים הקדימו אותו, דבר שהוסיף על מרירותו והעמיק את נחיתותו. עד שהזדמנה לו, לאחר שנים של רעב-למחצה ויגיעות לאין שיעור המשרה במוסד שלנו – משרה עלובה – אך הוא נאחז בה כמוצא שלל רב ושמח שנמנה, לפחות, עם עובדיו, ואף-על-פי שלא היתה חשיבות ולא משקל לעבודתו, וכל עצמה טבועה בחותם של עזרה וסעד, הרי עצם שמו המכובד של המוסד האציל עליו מכבודו והיה כפיצוי-מה לאכזבת חייו, כתגמול לשברון שאיפותיו. והאמת היא – גילה פעם את אזני כמגלה סוד יקר וכמוס – שגם בימים אלה מחבר הוא שירים ומחזות (וסופו להוציאם לאור, אם ירצה השם, בחסכונותיו), והוא, כמובן, ער ודרוך לכל המתרחש בשדה התיאטרון...

ההערכה והאהבה העצמית העולה מהערותיו, מרמזיו, מהולה היתה בזעם כבוש, במרירות, בנחיתות כאובה. והוא גם בזה היה היפוכה הגמור של אסתר פרידמן, ששום טרוניה, לא היתה לה על קיפוח ושום ייצר ושאיפה לעלות בגֶרם המעלות של הפקידות, ושום תאווה למעמד של כבוד וחשיבות בחברתה ובמוסדה בשקידה ובחריצות ובהתמדה של שנים רבות, שנה אחר שנה, ללא שינוי ותזוזה.

על כרחי ובאי רצון הייתי שומע את קטעי דבריו ומשפטיו של שכני ללשכה, מעיר לעתים הערה קלה מבלי לחלוק עליהם לגופם, ומבלי להכנס בפולמוס עמו, ומאזין גם לדברים תפלים, אויליים, נטולי עניין וחידוש וטעם, שאותם כפה עלי, שלא לעלוב בו ולפגוע בכבודו ולצערו וכמי שחושש למשוך על עצמי פורענות. הה, עד מה גברה בשל כך החיבה שהגה לי והכרת הטובה שרחש לי ואשר לא היה מעלימה, ותחושת האושר שבאה עליו על כי אני שומע לשיחו ומקל בדרך זו על מצוקת לבו...

 

*               *               *

 

ולפתע מצאתי את עצמי והנה אני מעין מוקד שנפגשו-נצטלבו בו שתי להבות: שני שכני דחקו עלי מכל צד, הן בשנאתם ובבוז ההדדי שלהם, הן בהשלכת יהבם עלי. עד מה העיקה עלי הוקרתם, והחיבה ששפעו מהם אלי היתה לטורח ולמעמסה, שאין לי ממנו מפלט, אך שניהם כמו נמנו וגמרו במרוצת הזמן להכניסני בעל כרחי לתחום עניניהם הפרטיים ולמאבקם ההדדי המוזר, הקנאי, צר העין, ואיש מהם לא השלים ולא סלח לי, שעה שהעזתי לומר מילה של הערה לשני. מה אשמתי – ניקרה שאלה בלבי – שנקלעתי באורח מקרה ללשכה זו, שמקננים בה גם שני אלה ליד שולחנות פקידותם, צהובים זה לזה, זעופים, ורוגזים וזועמים, ומדוע אנוס אני, העמוס לעייפה והמוטרד בלא-חשך בעניני ציבור ורוח, לשאת בטרחתם ובשנאתם ולנשום באוירת המועקה המרה, החמוצה הזאת, המבזה שהם משרים אותם סביבם, שאינה מניחה רגע אחד של קורת-רוח וחדווה, הרגעה והרפייה? מדוע?

אך הנה היא באה, עם בוקר, לעבודתה במשרד, מקדימה מאוד, כדרכה, פעלתנית וחרוצה. הוא טרם בא. היא תולה מבטים בכל פינות המשרד, מתעכבת על שולחן עבודתו הריק, כמו תרה ומחפשת אחריו. אך על מה כה יזעפו פניה המכוערות, כבר עם בוקר, ואיש לא הרע ולא עלב בה? בפרוזדור הסמוך עוד עושה  במלאכתה עובדת-הנקיון, מנערת את האבק, שוטפת את הרצפה, מלקטת שיירי ניירות ואשפה. הדלת בין החדר לבין הפרוזדור – פתוחה. ולפתע אני נחרד – מטר של גידופים וזעקות עולה באזני, עוקר אותי מקריאת עתוני הבוקר ומתגלגל בחללו הרוגע של המוסד. היא, אסתר פרידמן, המגדפת וצועקת. בחימה שפוכה מתעוללת היא בעובדת-הנקיון, לאמור: מדוע מתרשלת היא בעבודתה, ומדוע לא סיימה אותה בשעה היעודה, כלומר, לפני בואם של הפקידים לעבודתם, ומדוע מרבה היא שיחה עם חברותיה במקום לעבוד, ומה זכותה להפריע לאחרים? עומדת עובדת-הנקיון מוכת עלבון, מבויישת, מושפלת אל מול הפקידה הותיקה, דמעות נקוות בעיניה וקורטוב אחרון של חיים נמלט מפניה הנאים, המחווירים, מסתכלת בי, כמבקשת את צדקתה ממני, הנדהם כמותה ומתקשה להבין ולהשיג את המתרחש ומתגעש לעיני. שתיהן שטחו לפני בלהיטות את טענותיהן ותביעותיהן: האחת – מדוע נותן אני את ידי ומעניק את אהדתי לעובדת-הנקיון החצופה ומשלים עמה ואף מעז לעודד את העלובה הזאת, הנאלחת, השמה עצמה כפקידה מכובדת, המרשה לעצמה להפריע את שלוותי ואין היא מקיימת לדעתה, את תפקידה ביושר ובנאמנות. והאחרת: - כיצד אין אני מגיב על התנהגות מרושעת, על התעללות בעובדת ישרה, על יחס ההשפלה? האין היא עובדת למן עלות השחר, להביא אוכל לילדיה, שאביהם נכה וחולה? האם לחם חסד אוכלת היא? ושוב הייתי נתון בין שתי להבות... אני משתדל להניח את דעתה ולפייסה ולהרגיעה – ואין ההצלחה מאירה לי פנים... אין דעתי מתקבלת, כמובן, עליה, שלעולם היא מבינה ובקיאה יותר, ולא זו בלבד שאין מסקנתי נראית לה, אלא שהיא אף טורחת שוב ושוב לחזור (בזרם בלתי פוסק של דיבור בהול ושוצף) על טיעונה וטעמיו ונימוקיו. אל אלוהים אדירים! כיצד להיחלץ מרשעותה התפלה של אשת התרעלה הטורפנית והאומללה הזאת? מה מכוערת ומאוסה היא עכשו, פניה מעוותות ועיני-הדג בולטות בהן וכולה כמפלצת רותחת... ואני נאחז באמצעי המנוסה והבדוק שלי: שתיקה. אני שותק, וחוזר לעבודתי שממנה נעקרתי, ואף הסתכלות חטופה בפניה הזועפות, הקודרות, המסואבות (האין זה מראה פניה של מכשפה?) מעמידה אותי על כך, שעדיין לא תמה הפרשה, שעוד נכונו לי דין ודברים ומדנים...

לא יצאה שעה קלה לאחר קטטת הבוקר, שהדיה עדיין רוטטים בחלל, והנה בא הוא, גדליה צורף, וברכת שלום חטופה נזרקת לעברי. אותה, את אסתר פרידמן, אין הוא מחונן אפילו במבט, משל לא היתה קיימת כלל, ואף היא מרכינה את ראשה אל גליונות החשבונות שלפניה, מתעלמת ממנו לחלוטין, והבעה של ביטול וזעם פרושה עליה. ובינתיים, הלשכה חיה את חייה, מכשיר הטלפון מצלצל, אנשים באים ויוצאים, נערי השליחות מביאים מכתבים ועתונים, ודומה: השניים נשתכחו כליל, נבלעו במהומה סביב, הגולשת ועוברת על פניהם...

בוקר שמש זוהר צוהל ביקום. קרני זהב מרצדות עולזות על רהיטיו החשופים של המשרד, שכל אות של חמימות אנוש, עידוד ונחמה נעדרו ממנו. מה רבה שמחתי לאור ולזהב שנשפך באלומות לתוך החדר המעורטל, הקודרני; ובדמיוני רואה אני את חוף ימה של תל-אביב על צבעו התכול והרענן, רחב-האופקים, המשובב נפש – מה נכסף אני אליו בשעה זו. ואולם, לא כן סבורה היתה, כנראה, אסתר פרידמן, שכנתי לחדר העבודה...

– האם רוצה אני – שואלת היא – שיהיה החלון פתוח לרווחה, או, אולי, מוטב לי שתגיף את התריסים, כי השמש יוקדת בחוזקה?

כמי שהודרך בחוש שניבא פורענות אורבת, סמוייה, הצצתי לעברו של שכננו לחדר. הוא לא היה אותה שעה ליד שולחנו.

– היינו הך – הפלטתי חרש. עשי-נא כטוב בעיניך, אסתר.

נדהמה רגע, ואחר-כך ניתקה ממקומה לעבר אחד החלונות הסמוכים אליה והגיפה את התריס ברוגזה. אפלולית פשטה בחדר. צר היה לי על האור שגורש, אבל החרשתי, כעבור רגעים מועטים חזר גדליה צורף למקומו. לא נתתי את דעתי עליו. לעומת זה עשה הוא עכשו כל שבידו – ומבלי להגות מלה אחת – כדי לעורר תשומת לב לעצמו. דלוק זעף ופולט נהימה חרישית חטופה, כעוסה, פוסע הוא בהילוך מזורז בחדר, מקיר אל קיר, מתייצב לרגע לידי, שותק וכבוש, נוטל לידו את אחד העיתונים המונחים לפני, מציץ בו, מחזירו למקומו, וממשיך בהליכתו כעל גחלים לוהטות, ועיניו פונות מידי פעם אל החלון, עינים עכורות, חולניות, זורות גיצים מתוך טבעות אדמדמות האופפות אותן, ציבורי מוגלה לבנה בזויותיהן, והרוגז שבהן מבקיע מבעד לעדשות הכבדות שבמשקפיו... ולפתע, כמו הבשילה בו בבת-אחת הכרעה גדולה שאין אחריה חרטה ונוחם, הוא מזנק לעבר החלון המוגף ופותח את תריסו בהינף אחד...

החרשתי, בוחן בחשאי את תגובתה של אסתר פרידמן, אך היא ישבה דמומה כמופתעת לעוצם העזתו של שנוא-נפשה, פניה התכווצו, הזדעפו, התעוותו, כדבוקה ישבה במקומה. מה מתרחש אותה שעה בלבה? – לא קשה לשער. וניכר היה, שבקושי גוברת היא על סערת רוחה.

 

*               *               *

 

 בשובי למקומי, לאחר הפסקה ממושכת, מצאתי בחדר אוכלוסיה שלמה מעובדי המוסד מכל אגפיו, ובמרכזה השניים, המתעצמים זה עם זה בצעקה גדולה, בביזויים ובגינויים פרועים... אין לשאת עוד את האדם הזה כאן – עולה קולה של אסתר פרידמן בצריחה צורמת, כמו נסירה בברזל. האם הוא בכלל אדם? לא זה בלבד שאין הוא עושה דבר ואוכל לחם חסד ומרמֶה את המוסד, והוא חדל-אישים וכולו אוסף של פגמים ומומים, אלא שהוא אף אינו מניח לאחרים לחיות בשלווה ולעשות את עבודתם כהלכה, ועצם המצאותו בחדר הזה מפריעה ומרגיזה ומלבָּה יצרים ומרתיחה את הדם... על כן, רבותי, טובת המוסד היקר על כולנו וטובתם של עובדיו נותנת ומחייבת, שייעקר מכאן... מה לו בתוכנו? נטע זר, טפיל משוקץ... מקומו במדבר שומם, בין שועלים ותנים, ולא בין אנשי תרבות. מדוע מחזיקים בו ומקיימים אותו ומשלימים עם החרפה הזאת? אותי, הותיקה אי אפשר לרמות ולהונות... אני זוכרת הכל, יודעת הכל... היא געשה וצעקותיה היו כמעיין המתגבר.

ואילו הוא, גדליה צורף, השתקן, הסבלן, שפל-הרוח, ניצב אותה שעה מולה כגוש של אימה מיואשת, קודרת, מזועזע ונדהם ונבוך, כמי שניצב לפני אסון בלתי-צפוי, נטול-טעם-והסבר-וצידוק. ודבורו קטוע ורועד נמלט מבין שפתיו הבשרניות, היבשות, הסדוקות, שטיפות קצף מלבינות עליהן, כנבלע בשטף הסוער של גידופיה המשפילים עד עפר. – מי אדם שמוחו בראשו יתן את דעתו – עולה קולו בלחש – ליצור נתעב זה? אשת תרעלה, שייצר נקמנות חשוכה מכרסם בה... מאז הכרתיה יורדת היא לחיי על לא עוול בכפי, אורבת להכשיל אותי, מחפשת היא אחר תואנות ואמתלאות להציק, לשפוך דמים... מה בעצם היא רוצה? הן אפילו הגה אין אני מוציא מפי ימים תמימים, מכל מקום בנוכחותה. שקט אני יותר ממים ואילם מדג – כדברי הפתגם. ואנא, הגידו-נא, האם בכלל יש מישהו הנושא עיניו למכשפה מכוערת ומאוסה זו? מה חטאי ואשמתי, שחולה אני, לוקה במחלה קשה – מיחושי לב וקצרת... הלוא כבר אירע לי שהרגשתי בכל רע בזמן העבודה והזעיקו אלי רופאים... ולהווי ידוע לכם, כי האשה הזאת מתנכלת לי – מֵרים הוא את קולו וקופץ את אגרופו – תוריד אותי שאולה... אכזריות נשים אין לה שיעור וגבול...

והשניים שוב מביטים בי, העומד מן הצד, ומבטיהם מתחננים וטירוף בהם, כמבקשים מפני צדקתם, כאומרים: היה-נא אתה שופט בינינו לעיני כל הנאספים פה, אתה הלא עֵד למתרחש כאן יום יום.

– הנה, גם הוא עשוי להעיד על כך – מצביע עלי גדליה צורף.

– אדרבא, יעיד ונשמע ויתגלה פרצופו המשוקץ... נכנסת לדבריו אסתר פרידמן.

ואולם אני נושך את שפתי, מתאמץ להתגבר על רוגזי – ונפנה לעיסוקי הדוחקים. פָּגוֹשׁ דֹּב שַׁכּוּל בְּאִישׁ וְאַל כְּסִיל בְּאִיוָּלתּוֹ[1] – זוכר אני את דברי החכם. צלצול הטלפון מחלץ אותי מהתפקיד שהם מבקשים לזכותני בו, ואשר ברור לי, שאין בידי לעמוד בו, ששום שיקול של הגיון ויישוב-הדעת לא יתאים לו.

וכך, – ימים וחודשים... יום יום ופורענות שלו, על המגוחך ועל הטראגי שבה, וכנפיו של מלאך רע וזועם משיקות בלשכה, מרחף על שלושת האנשים שהגורל זימנם יחד לשהות ולעבוד בה שעות רבות...

 

*               *               *

 

הגילוי האחרון לטירופה של אסתר, שכינויה בפי יריבה אשת-תרעלה, לא היה כרוך בשום מאורע מסויים, בשום עילה או גורם-של-ממש. הוא נאחז ושלח שורשים עמוקים בקרקע המדומה של חוויה-אשלייה שהיתה לתופעת-קבע בחייה, סיוט רווי חרדה ואימה.

תחילה היא גילתה לי בסודי סודות, תוך התנצלות, על הדבר שגזל את מנוחתה ושלוות רוחה, ולאחר-כך התחילה משמיעה אותו גם באזני אחרים, ואף שואלת לדרכי ההתגוננות שעליה לנקוט כנגד הסכנה האורבת לה, לדבריה, שוקלת ובוחנת דרכי תגובה ותגמול, ולבסוף הקימה רעש גדול כאזעקה בעניין שרדף אחריה כצל מבהיל העוכר את רוחה וחייה ביום ובלילה. דבר הלמד מעניינו, שנושאו של אותו סיוט לא היה אחר אלא גדליה צורף, הוא הזומם זה שנים מזימות חשוכות שפלות לנשל אותה ממקום עבודתה, הוא שמשמיץ אותה ומוציא דיבתה רעה, אפילו למשפחתה מתנכל הוא ומבקש למוטטה ולהכריתה. ואת מלאכתו עושה הוא בסתר, בעורמה, בתחבולות זדון. אחד מתכסיסי-הקלון שלו, שהוא כותב מכתבי-בלע וכתבי-פלסתר עליה, ומשגרם בעילום שם לחברי הנהלת המוסד ולרבים אחרים. הדברים שהוא מספר במכתביו – דברי כזב הם, הממיטים השפלה וכלייה מוסרית עליה ועל ביתה. יתר על כן: הוא אף אינו כותב את מכתבי-האימה שלו בכתיב-ידו, מטשטש את עקבותיו, - אבל האם יש ספק בכך שהוא, גדליה צורף, מחברם, הוא ולא אחר? כיצד תתגונן כנגד הגל העכור החותר תחתה לבלעה?

בפעם הראשונה נוטה הייתי להאמין לדבריה. לא מן הנמנע הוא – הרהרתי בלבי – כי גדליה צורף, יריבה, שכוחו מועט לעמוד נגדה במערכה פנים-אל-פנים ולהתמודד בגלוי בתוקפנותה המתמדת, המוחצת, אמנם שיגר מכתב של קובלנה עליה, וודאי לא חַלק לה בו דברי שבח ומחמאה נלהבים... ואולם, לא שיערתי את עצמת המהלומה והפגיעה בה. ה"רעיון" החדש הזה דבק בה ללא שיור. והיא כנרדפת על נפשה, המומה ומפוחדת תדיר, מזועזעת וסוערת.

עד שהגיעה השעה והיא התחילה מחזרת על פתחי כל העובדים במוסד, ועל פני כל מכריה ומיודעיה, חוקרת ודורשת ושואלת, אם כבר בא לידיהם מכתב שלו, שהוא כתב פלסתר מביש. וכשהכחישו האנשים – לא נתנה בהם אימון (הלא כל מבוקשה היה שיאשרו מראש את ההנחה הודאית בעיניה). – מה פירוש לא כתב? מתרעמת היא. דבר זה לא ייתכן. ודאי מבקשים להעלים ממני את הדבר. ודאי חוששים מפניו, או מהססים ומסרבים לגלות לה. אף אותי שאלה, וחזרה ושאלה, ושום תשובה והכחשה שלי לא הניחו את דעתה.

-מרת אסתר – מבקש אני לשכנע אותה – האם לא תתני אמון בדברי? האם יש לי עניין כלשהו להעלים מפנייך? בכל לשון של הטעמה מטעים אני באזנייך: מעולם לא בא לידי מכתב מעין זה, ומעולם לא שמעתי שמכתב דומה בא לידיו של אחד מעובדי המוסד...

– אדם תמים אתה, ידידי, תמים המאמין בכל אדם – מפריכה היא מיד את דברי. דבר זה אינו מוטל בספק כלל! והוא כבר נרמז ונאמר לי ממקורות מוסמכים ומהימנים. האומנם טפשה אני? אלא שהוא, בערמת הנחשים שלו, עושה את מעשיו בהסוואה, במפתיעה, מן המארב... את כולם מוליך הוא שולל... תמימים אתם.

דיבוק, טירוף, idee fixe שום ניסוח והגדרה לא יבטאו את פחד-התמיד בו חיתה, פחד מכרסם ומדכא שלפת ולחץ אותה כצבתות-אדירים בלא מפלט. רבות הייתי מהרהר בכך, כיצד לעקור מדמיונה ומלבה חרדה זו שהקדירה את עולמה עליה. ובשעה שדחקה עלי מאוד וסיפרה דברים שלא היו ולא נבראו, החלטתי לא להכחיש עוד את דבר מציאותם של המכתבים המדומים, אלא להקל ראש בהם ולמעט בערכם, גם אם החשוד בעיניה כותב אותם ומשגרם, כדבריה... – וכי במה יש בידו ובכוחו להרשיע אותך ולהשפילך ולגרום לך רעוֹת? – שואל הייתי אותה, וחולק לה, אגב כך, תשבחות על מסירותה לעבודתה ונאמנותה למוסד וחשיבות תפקידה, זריזותה וכושרה... וכל עוד ישרה דרכך ועבודתך ללא דופי, אין לך יסוד לחשש כלשהו – מוסיף אני ומרגיע אותה. דברי גורמים לה הנאה, לרגע היא כמו נרגעת, אולם חיש מהר חוזרת לדבר העומד לה לשטן ולמפגע ועומדת בכל תוקף בשלה ועל דעתה. ואנו כמו נעים במעגל מסביב לנקודה.

על אף כל מאמצי לא הִרפה ממנה שגעון-הרדיפה הזה אלא אדרבא, הוא גבר והלך וכבש אותה כליל. אני, שראיתיה יום-יום חש הייתי באימה הנשקפת מעיניה המבוהלות, וידעתי, כי הסיוט הזה, שהיא טיפחה אותו בלבה וציירה אותו בדמיונה בצבעים קודרים ובצורות מחרידות, היה לממשות מאיימת בחייה. (והוא, כדרכו, יושב היה כל אותם ימים במקומו, פניו מצומקים ומדוכאים, קמוץ-פה-ושפתיים, או מהלך כצל). לעתים נדמה לי, שאני שרוי באחד ממדוריו של הגיהינום... והרגשה התעוררה בי, שהמתח הזה בין השניים סופו להסתיים באסון.

עד שהגיעה עלילה מוזרה ונפתלת זו, שהתרחשה במידה מרובה לעיני, לשיאה, להתפרקותה, לדעיכתה הטראגית. והדבר שבא במפתיע, לא היה אלא כסיום להתפתחות ממושכת, להתפרצותה של מתיחות צבורה שנאכלה בשלהבותיה.

 

*               *               *

 

אותו יום היה גדליה צורף שרוי בדכדוך יותר מתמיד, עטוף בשתיקתו הכבדה, ככורע תחתיה, ודכדוך מר וזעוּם שקוע בעיניו, כולו צניפה שחוחה, מעוכה, ומסגרות משקפיו השחורות, העבות, מבליטות עוד יותר את חיוורון המוות הפרוש עליו. ואילו אסתר פרידמן היתה תוקפנית ודוקרנית למעלה מהרגיל, נטולת מנוחה וסבלנות, ודומה היה שהארס והזעם שבה מפעפעים וגועשים בריתחה יתירה. ריח של אבק-שריפה נודף היה בחללה של הלשכה... לא ידעתי את נפשי, אחוז רחמים גדולים לשניהם, האומללים, ותוהה, כדרכי, על השד הפרוע, הזדוני המרקד ביניהם, ואשר הצטייר בדמיוני כעין ציפור דורסנית, שחורת-כנף, חדת מקור, עיניה זורות רצחנות, ציפצופה מעורר זוועה, צמאת דם-אדם... שניהם השרו דכאון סביבם.

יום אחד יצאתי לצורך עיסוקי את חדר המשרד, ובשובי ראיתי:

הוא שכב פרקדן על ספסל-עץ שליד הקיר, כגוסס, קצף לבן מבעבע על שפתיו הקפוצות, משקפיו שמוטות ופניו אפלות ומבע של יסורים שקָפאוּ חתום בהן, איבריו מעוותים, וכל מראהו כבול עץ שגופו נחרך ולא אוּכָּל, אך אחרית חיותו וליחותו כבר דללה... וקצות אצבעות ידיו שמוטות רועדות מעט בעוית חלושה. בגדיו פרומים, מאובקים ודהים, והוא פולט מדי פעם אנחות קטועות חלושות של שברון-לב וגניחות וקריאות לעזרה רפויות, שקובלנות-חשאי הן ובכי מסתרים, על שמניחים לו להוציא את נשמתו, מתאכזרים אליו ואין חשים להצלתו...

וסביבו מצטופפים אנשים רבים מעובדיו של המוסד ולידם גם רעייתו, שהוזעקה אליו, ונראה, שהיא הרגועה מכולם ומרגיעה את כולם, מבקשת להניחו לנפשו, למען יתאושש בכוחות עצמו, כמצוות רופאיו מאז ומתמיד, כל אימת שפוקד אותו התקף-לב... הכל עמדו אותה שעה נרגשים, חרדים,  דרוכים סביב האיש מוכה האסון, ורק אסתר פרידמן, יריבתו-אוייבתו, נדחקה עוד יותר לתוך פינתה, כמו נבלעה ונלחצה בין שולחן עבודתה לבין הקיר הסמוך לו, ראשה רכון על ניירות חשבונותיה, כאילו לא הרגישה במתרחש לידה ובמהומה סביב האדם המוטל בסמוך באין אונים כאחוז עווית גסיסה...

התברר, שבשעה הקצרה של העדרי מחדר הלשכה, פרץ ביניהם דין-ודברים בשל עניין של מה בכך. והלא מן הנמנע היה שלא יפרוץ. בחדר הסמוך לא היה אותה שעה איש שיזדרז ויפריד בין הניצים, ואך הדים לגידופים ולזעקות נענו בחדרים המרוחקים. משנכנסו העובדים ללשכה – כבר היה גדליה צורף רבוץ באין-אונים על הרצפה, מעוות איברים, מפרפר וגונח. הרימו אותו והשכיבוהו על ספסל העץ, וכל אחד העלה את עצתו על דרך הטיפול בו ובמצבו הקשה. ורק הוא, כמיואש, סיכל כל עצה, דחה כל תרופה...

לאט לאט התחילו האנשים שהיו מכונסים בחדר לחזור לעיסוקיהם, ובמקום נשארו רק מעטים, מאלה שדרכם להושיע תמיד בפועל. בעזרתם ובלווית רעייתו הוחזר, לבסוף, לביתו, ואולם לעבודתו לא חזר עוד – וגם לאיתנו לא שב. המוסד, שמזמן ביקש להיפטר ממנו, ראה עתה שעת-כושר להזדרז ולהעבירו למעמד של פרישה – שהיא במקרים הרבה גם פרישה מחיי חברה, שאין אדם מקבלה בנפש חפצה, ולעיתים הוא כגזר-דין מר שתחושת חידלון בה, ואולם לו, לגדליה צורף, היא באה כהצלה, ולא לו בלבד...

 

*               *               *

 

לימים סיפרה לי אסתר פרידמן מה אירע באותה התנגשות אחרונה ביניהם. לדבריה, העירה באזניו את מה שהעירה, לא העליבה אותו, לא הציקה לו, ורק רמזה, כמסיחה לתומה ובדרכה, שמצויים במוסד אנשים שראוי היה להם מזמן שיפרשו... ואז התחוללה ההתפוצצות. האיש שהיה כגחלת כבוייה, חשוכה ומצוננת התלהט לפתע כאש ברוח עזה וכל איבריו שלהבות, תפס את כל שנזדמן לידו מחפצי הלשכה והתחיל מטיח בה, מהפך שולחנות וכסאות, שומט ודורס... ועם זה צווח וגועה כשור עקוד קודם לשחיטתו וריח הדמים באפו. – כבודי לא יחולל עוד – זעק. אני אאלפך בינה... והגידופים והעלבונות, אין בכוחי לחזור עליהם. כחיית טרף השתולל. ועיניו הקמות כמו מבקשות לפרוץ מבעד לעדשות העבות של משקפיו...

– ולא אעלים – הדגישה – שפחד מוות אפפני. ולא בלבד מנחת זרועו, מהסתערותו עלי, מחמתו הטרופה. עצם ההשתוללות זרעה אימים. דבר לא נשאר במקומו בלשכה – הכל שמט, זרק, בכל בעט. וזעקתו היתה כחיתוך בגוף ובנפש. ניסיתי להרגיעו: מר צורף – התחננתי לפניו – תרגע, הן שום דבר לא אירע, יסלח... הלא גם לרוצח יש חנינה... והוא אוטם את אוזניו ומגביר את צעקתו והסתערותו הדורסנית עוד יותר, וכל חפצי המשרד מתעופפים, מתנפצים בכוח, והמראה בחדר היה כמו לאחר פרעות... אני מתחננת לפניו, מבקשת סליחתו – לשוא. אין הוא שועה גם להפצרות העובדים שנחרדו בינתיים לשמע הזעקות ולמהומה שלא פסקה. – לא, לעולם לא אסלח לה – בקע קולו, ועל דבריו אלה חזר הרבה פעמים בהטעמה נחרצת. אני מבקשת שוב ושוב לשדלו בקול תחנונים – וללא הועיל. – הן אשה אני – אומרת אני אליו – אשה שכבר השיאה את בתה, ואני נשבעת לך, שאני מתחרטת מקרב לב על דברי, סליחה ומחילה מבקשת אני ממך... כך דיברתי אליו, ודמעות עלו בעיני, וכולי נחרדת, רועדת, נפחדת, ואני עצמי אומללה אותה שעה ומזועזעת, כאדם העומד לפני תליינו ומבקש רחמים... והוא רק הקשיח את לבו, הטיח בי גידופים ועלבונות, השפיל ורמס אותי, וניכר בו שתאוותו עזה לדרוס אותי כליל, ואין בי ספק, שאילולא האנשים שניצבו בינינו, היה עושה בי כלה...

הסתכלתי באסתר פרידמן, חווית הזעזוע שבאה עליה לא פגה ימים רבים. היא היתה מכונסת יותר בשתיקתה, בעולמה, ששוב לא היה בו מקום לגדליה צורף, החי, הקיים, ליריב המדומה, לנושא איבתה חסרת-השחר ומשטמתה הלוהטת – אפשר איבה ומשטמה שמטבע ברייתם נועדו לנושאים אחרים... ואת חברה לעבודה הדביקה.

גם גדליה צורף, בביקורי האחרון אצלו בשכבו על ערש-דווי, תשוש, כנאחז בזיק אחרון של חיים – לא הסיח את דעתו ממנה. בירכתיו, שאלתי לשלומו, ניסיתי להעלות חיוך של עידוד על פני – אל-דאגה, מר צורף, סופך להחלים ולשוב לאיתנך – אמרתי. הביט בי בעיניים בוהות, כבויות, שעה ארוכה לא השיב, ולבסוף, בדיבורו הראשון, החליט, שאל עליה... האמנם ממשיכה היא את עבודתה בלשכה? וכיצד עשוי אני להמשיך ולהמצא במחיצתה של אותה מכשפה משוקצת ומרושעת, להחליף דברים עמה? כיצד? – דבר זה לא התיישב בדעתו כלל... מובטחני, שברגעי חייו האחרונים רחפה לעיניו דמותה באין יכולת בידו להינתק ממנה...

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  מוטב להתקל בדובה ששכלה את גוריה והיא מסוכנת מאוד – מאשר באיש חסקר דעת (משלי יז' 12). הדב השכול הוא סמל לאדם ממורמר ואכזרי "וּמָרֵי נֶפֶשׁ הֵמָּה כְּדֹב שַׁכּוּל בַּשָׂדֶה" (שמואל ב', יז' 8)