_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המחנך העברי החלוצי

א"ש שטיין

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

החינוך החלוצי במולדת – המשך וחידוש רוח העם

אמר הרמב"ם: "כשם שאדם מצווה בכבוד אביו ויראתו, כך חייב בכבוד רבו ויראתו יתר מאביו. שאביו מביאו לחיי העולם הזה ורבו שלמדו תורה מביאו לחיי עולם הבא... ואין לך כבוד גדול מכבוד הרב ולא מורא ממורא הרב. אמרו חכמים מורא רבך כמורא שמים".

                                                (היד החזקה, ספר המדע, פרק ה').

 

מהרהורים בהלכה זו של כיבוד המורה, הנוטע באדם ערכי הנצח, אין אתה נמלט למראה המורה והמחנך הותיק יצחק גורביץ, שלא זה בלבד שהוא עומס עשרות שנות הוראה בהן העמיד אלפי תלמידים (חלוצים, מתישבים, אנשי צבור), אלא שהוא גם נלחם למשנה משלו במסכת החינוך והוא חרד לו ודבק בו ולבו נתון לילד, שהוא העומד במרכז החינוך והוא תכליתו.

בית הולדתו בלבה של יהדות אוקראינה, בשלהי המאה הקודמת, על אוירתה ומשאת נפשה וחרדותיה, יהדות עממית, פעלתנית, נדיבת לב, נטועה במרחבי שדות ויערות.  ובאיזור זה, בישוב מועט איגנטובקה, חי יהודי צדיק תמים ר' איציקל משיח, רב העיירה, שאחד מצאצאיו הלא הוא יצחק גורביץ.  האב, חוכר יערות (עם אחיו של דוד ברגלסון), שומר מסורת ואיש "חובבי שפת עבר", רישומו טבוע בנפש הבן.

הנער שונה במקרא ובגמרא (בבית הכנסת), עד שהמשפחה עוקרת מגוריה למרכז היהודי הגדול, הנאור – קיוב.  תלמיד החדר ובית המדרש נכנס לבי"ס יסודי המקנה להורים זכות-ישיבה בשכונות אחדות, ועם סיומו מתגלגל הוא באכסטרן, ותודות לשקידתו והתמדתו הוא עומד בבחינות הבגרות ומתקבל למחלקה לפילולוגיה ולהיסטוריה באוניברסיטה בקיוב.

שלהבותיה של המלחמה ברוסיה המסוערת. הסטודנט המתמיד, אף הוא, כבני גילו ודורו, חי את מאורעות הזמן ונושם אוירתם ונשרף באישם, אלא שהוא מהלך בשביל משלו, שאין בו מן ההתנכרות למורשת בית-אבא ולמשאת נפשם של המוני בית ישראל. אדרבא, השביל מוליך לתקומתם ולגאולתם ברוח הזמן החדש, ברוח של שנאה מלהטת לכל דכוי וקיפוח של אהבת ציון והעבודה וחזונה.  עודו נער הוא ייסד אגודת "השחר", שמטרתה טיפוח הלשון העברית ותרבותה, ולימים מיסד אגודה אחרת "משמרת חדשה", אשר רעיונות הדמוקרטיה והעבודה חרותים על דגלה (ועם חבריה נמנים צעירים עירניים ותוססים כד"ר לוריה, לייבל'ה גלאנץ, ד"ר ח. בר-דיין) והיא אף מוציאה כתב-עת משלה; ומכאן דרך צעירי ציון אל התנועה הציונית-הסוציאליסטית שהוא מראשוניה, לוחמיה, ואסוריה.  פרק אחד לא יישכח: דניקין, מראשי הלוחמים במהפכה, מבקש לגייס לכוחותיו גם סטודנטים, שישמשו קצינים ללוחמיו.  הסטודנטים שונאי משטר הדכוי ברוסיה מתנגדים, אין חפצים לשמש בשר תותחים ל"משחררה" של אוקראינה, והם עורכים אספות ויוצאים בהפגנה.  קלגסיו של דניקין משיבים באש, ומפילים חמישים חללים מקרב הסטודנטים. משגברו הבולשביקים וביצרו שלטונם, זכרו לו ליצחק גורביץ לטובה את חלקו באירגון ההפגנה הזאת והשתתפותו בה והניחו לו אפשרות להשלים לימודיו ואף שיחררוהו משכר הלימוד.

כוחות גוף ונפש רבים משקיע הוא בתנועה, ופעילותו מזמנתו עם צעירים מחוננים, נלהבים, פעלתנים כמותו (כי. אידלסון – בר-יהודה, כזלמן אהרונוביץ – ארן, כיולי רטנר, יבלונסקי, הממלא תפקיד נכבד בשלטון הסוואטי ורבים אחרים), משתתף בועידות, מתמנה מזכיר איזור חארקוב המקיף גם את קרים וקוקז, צורף כחבר למרכזה, פעיל בהפצת ספרות ציונית סוציאליסטית ושל הכרוז ההיסטורי לאירגון בעלי-המלאכה והעמלים היהודים למען ארץ ישראל, שהגיע – בדואר – לרבבות בתים ועוד.  וכל אלה, כמובן, בתנאים בלתי-ליגאליים, של עניבת חנק מתהדקת של השתלטות והשתררות היאבסקציה ברחוב היהודי, של עקירה ודריסה של תרבות ישראל ומורשתה.  עד שמתרחש הדבר הבלתי נמנע – המאסר.  בלנינגרד נאסר, לשם בא לישיבת המרכז, וגם כל חבריו ועובדי בית-הדפוס במחתרת נכלאו אותה שעה; ובבית מצפה לו אשתו הצעירה נחמה.

עתה מתחילה פרשת חקירה ומאסר.  מלנינגרד מוסעים האסירים אל הכלא במוסקוה, ולאורך הדרך שרים הם שירי ציון וחרות.  לא דכדוך, לא יאוש; תחושת לוחמים לאמתם, נרדפים על לא עוול בכפם.  אין גורביץ מכחיש "פשעו" – חברותו בתנועה הציונית הסוציאליסטית.  משטר חמור.  בידוד.  כאן, בבית סוהר זה, שם קץ לחייו בקפיצה מן הקומה החמישית המהפכן סאוינקוב.  ואך כדרישת-שלום מעולם אחר באה חבילת-השי מפאשקובה, רעייתו של מכסים גורקי.  היא אף ידעה שלקה במחלת קיבה, וצירפה לחבילה שזיפים...

פסק-הדין לשונו ברורה וגזורה – גירוש לשלוש שנים לטייגה, באיזור נאַרים.  הדרך מוליכה על פני רוסיה האינסופית, דרך בתי-סוהר שונים, בואכה ערבות סיביר – ובאניה על פני הנהר אובּ, לכפר נידח בארץ נאַרים.  בחורף עז הקור, ובקיץ – החורב, ויתושים מציקים, בחורף מנותק החבל ואין לצאתו מחמת שטפו של הנהר המחוסר גשרים.  גירוש, שתנאיו, בדרך כלל, ליבראליים ואך חובה להתייצב פעמיים בשבוע במשרד הג.פ.או.  בין המגורשים – סוציאליסטים, אנשי "בונד", ציונים, היינו יריביו הפוליטיים של המשטר.  אנשי צבור ואנשי תרבות.  ואכן, אין הם מוציאים זמנם לריק, וגורביץ, כאחרים, עושה שימוש בזמנו הפנוי מכל מלאכה להשתלמות. ובגירוש מתרקמים חיי-צותא ושיתוף ועזרה הדדית.

והם עלו, כדרך הימים ההם, בהחלפת המאסר ב"גירוש" לארץ ישראל. בצאת שנה לכליאתו בנארים חוזר י.ג. ומפליג עם רעייתו והבת בת-השנתיים מאודיסה לארץ-ישראל.

מקבילה פניו ארץ משאת נפשו ושנת תרפ"ז על חומרות המשבר וחוסר העבודה.  חבלי הקליטה לא פסחו עליו.  בערבים הוא מלמד בבית הספר של הנוער העובד ובימים – להשלמת הקיום – הוא עוסק במעין עבודת דחק בחפירה, בנמל וכו' (מטעם הקבוצה "תרבות העובד").  והאשה אנוסה לעבוד אף היא, על אף טרדות גידול הילדים ומחלת הקדחת. בלילות קמה היא, ממהרת אל "הבית האדום", לעבוד בנקוי החדרים ובשטיפת רצפות.  ותוך כדי כך מסיים גורביץ בהצטיינות את בית הספר הגבוה למשפט וכלכלה בתל-אביב כבוגר מחזורו הראשון, ובתרפ"ח נבחר ציר לקונגרס הציוני ולכינוס האינטרנציונל הסוציאליסטי, בו הוא מספר על גורלו של הסוציאליזם הדמוקראטי ברוסיה.

ואולם, עיקר עשייתו בתחום החינוך: ראשיתה בשנות 16 – 1915 כמורה חלקי בחדר מתוקן, והמשכה כמורה ומנהל "תרבות" בשכונת פודול בקיוב; ובארץ – לאחר תחנות-מעבר בשדה ההוראה – הוא נשלח ב-1932 מטעם "הועד למוסדות החינוך" (קודמו של המרכז לחינוך) להורות בביה"ס בשכונת בורוכוב. תקופה זו, חרף מצוקותיה, זוכר הוא עד היום בריגשה – הלא כאן, בתנאי בראשית, בישוב חלוצי, התחיל חלומו קורם עור וגידים.  אולם חלפו שבע שנות הוראה והוא הוזעק לפתח-תקוה, לנהל את בית החינוך שם, שקרא עליו את השם משה הס עד היום הזה, מקים בי"ס דתי נפרד לילדי תימנים עובדים וכן בית-ספר תיכון בעין גנים, הנושא שמו של ברנר.  ושוב תחנת בינתים: גורביץ נקרא לבית-הספר המקצועי מכס פיין, ומשם הוא עובר לאכסניה האחרונה שלו, לניהול בית החינוך הראשון של זרם העובדים בתל-אביב, בו מתמיד הוא עד עצם היום הזה ברוב נאמנות ודבקות – ואהבת הילד.

הוא מתאמץ לשמור על צביונו ומורשתו ודרכו של המוסד גם לאחר ביטול הזרמים וכינון החינוך הממלכתי המאוחד.  כאן, במוסד, ממשיכים ומקיימים במלואו את סעיף ב' של חוק החינוך, שעיקרו – חינוך לערכי עבודה וחלוציות (דוגמה מועטה: חובת האכילה המשותפת לתלמידים ולמורים).  נסיון השנים האחרונות אך מחזק בלבו את הכרתו בצדקת עמדתו, שלא נרתע ליתן לה ביטוי ברבים. הוא אף כינס מנהלים ומחנכים לטכוס עצה ודרך, לשם "שמירת היין בלי החבית".  לצערו, לא מצא אוזן קשבת. עם זאת היה גורביץ – מימי הועד הלאומי, ועד למדינה – פעיל ביותר בשדה החינוך, בועדות השונות, במרכזי מוסדותיו השונים. 

שנים רבות משמש מזכיר עובדי המרכז לחינוך וחברו; חבר מרכז המורים במשך כ"ד שנה; חבר ועד החינוך שליד הועד הלאומי; וחלק לו בעיבוד תכניות לימוד שונות.

החינוך – נשמת אפו, וליתר דיוק: החינוך החלוצי.  הייפלא, שגם ילדיו המחוננים הולכים בדרכו, גידולי התנועה וההגנה כולם, ועל הכל – חניכיו של הבית החלוצי, תמים-הדרך, הנאמן לעם ולעובד, המחנך להגשמה ולחיי עבודה ולשלמות יהודית ולערכי היהדות (ועד היום לומד י. גורביץ פעמיים בשבוע שיעור בגמרא, בחוג משכילים, עתים גם קורא בו השיעור.  מנהל שנים רבות חוג לתנ"ך מטעם א.א.ע. ועוד כיו"ב).

 

"שלוש מתנות"[1] לי"ל פרץ – – אחד שקרא הסיפור בנעוריו ואחד שלמדו בבית ספרו בגולה, ובלבם שמור ודאי הציור הנודע שבו גילם המחבר את המוטיב של קידוש השם והלבישו בסמלים בני זמנו, והנה, בתום שנת-הלימודים תשי"ז, שוב עלה המוטיב הזה, ברוב חום ולהט, לפני מאות רבות של צופים.  תשאלו, מי נזכר לפתע בי"ל פרץ ובשלוש מתנות?  ובכן, מחבר זה וסיפורו זה היו לחולית-חובה בהערכת בחינות-הבגרות הנערכות במדינה, ואין ספק שאלפי נערים ונערות, ילידי הארץ, ספגו קלטו בלבם את הזיק המלהט של הספור – הלא הוא קידוש-השם שהוא אולי נשמת נשמתם של תולדותינו וקיומנו.

ולא בוגרי בתי הספר התיכוניים בלבד.

הספור הומחז והוצג לפני מאות תלמידים והוריהם בבית ספר יסודי בתל-אביב – הוא בית החינוך א' לשעבר, בהנהלתו של יצחק גורביץ. הרצינות הדרוכה וכובד הראש העמוק שבה הציגו הילדים, בוגרי המחזור, את פרץ, ורטט הקדושה (בלא שמץ של הפלגה) שאחז במאות הצופים, הן ילדינו גידולי הארץ, הן ההורים שרבים מהם נבחנו-נצרפו בכור גלויות שונות – אין מלים להביעם.  דומה, אין בטוי סמלי-חינוכי-נפשי עדין יותר להזדהותו של מפעלנו כאן, חיינו ומאבקינו עם הגולה הרחוקה, בשטח ובזמן, עם הגולה הקרובה בלב ובנפש, שאנו המשכה וחידושה כאחד. מי אמר שנשכח י"ל פרץ מעולמנו ומחוייתנו?  לא, הוא חי על הסמלים והמוטיבים שלו, גם אם נכרת חלק העם אשר מתוכו עלה ובו שיקע נפשו ומן החומר שלו נקרצה יצירתו!  המחזה מעלה זכרם של רבבות הילדים שם, אשר גם הם – כהמוני בית ישראל, שמו של פרץ היה מקודש עליהם ועליו גאוותם והוא ביטוי לערגתם ולמאווייהם, ומעיינות של מסירות נפש ותום והקרבה ואהבת אדם ואהבת-ישראל נאמנה, פשוטה, לא מוכרזת – פיכו בהם.

ובמחזור-סיום של כתה אחרת בבית ספר זה הועלתה הצגה שעניינה: נבל הכרמלי ואביגיל, המוטיב התנ"כי הנודע.

והנה, גם בזה עלה יפה מיזוגם של הילדים והמציגים עם הנושא, הדמויות, העלילה, ההווי.  והזדהות שלמה של קהל הצופים, ההורים, המורים, האורחים שעקבו בדריכות אחר התמונות שנפרשו לעיניהם.  ודומה היה, לא ימי המריבה בין בית-שאול לבין בית-דוד הם, כי אם קטע מהווי-חיינו כיום.  הנה הוא, הנגב כאן, והנה הם הרועים המהלכים אחר הצאן, ובשמחת הגז ניטשטשו תחומי זמן ומקום.  משל שב התנ"ך לתחיה – על במתם של הילדים התלמידים ובחיינו. 

הנה כי כן, מעניק ביה"ס לילדינו את חוויותיו של סופר העם, איש פולין, אם הגלויות, ואת אורו של התנ"ך, מולדת רוחנו, ממזג עבר רחוק וקרוב כתשתית חינוכית לחיינו בארץ, שהם המשך וחידוש.

רבבות ילדינו מסיימים שנה שנה לימודיהם ויוצאים, שבעי-עמל ורוויי-חדווה,לפגרתם, למחנות קיץ להמשך לימודים, לצה"ל, ל"חיים" – ובלבם הברכה שהעניק להם בית ספרם שעיצב רוחם ונטע בהם ערכי נצח.  ומחר-מחרתיים הם ישאו

בעומס ההמשך.  בכל שדות היצירה והבנייה וההגנה והרקמה של חיינו ותרבותנו – בכבוד ובמסירות-נפש ישאו בו.  זכותו של בית-הספר העברי החדש במולדת היא, שהיה, בזכות עובדיו-מחנכיו החלוציים, לבית-היוצר של נשמת הדור הצעיר. ואולם, נשתנו הזמנים, נחרבו מרכזי יהדות ועממיות ותרבות ונתרחקנו מן המקורות; ועל כן, סבור י. גורביץ – גור, הכרח חיים הוא לחינוך העברי ויותר מתמיד, ביניקה ממעיינות היהדות והחלוציות, שבה כוחנו, ואורך חיינו וגאולתנו.  לאמת זו הוא שומר אמונים כל ימיו, והיא הזורעת אור בדרך חייו ופעלו, ואותה הוא נוטע בלבבות רבים.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] הסיפור זמין בפרויקט בן-יהודה: http://benyehuda.org/perets/matanot.html