_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מפקד חלוץ

א"ש שטיין

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

מקיבוץ אלונים לכיבוש אילת

חדר מרווח, רהיטיו מועטים, דלים, תקרתו הגבוהה כמבליטה עוד יותר חללו הנרחב, וקירותיו מכוסים מפות-ענק של הארץ – הוא אחד החדרים בבית המטה הכללי של צה"ל.  מעבר לחלונותיו של הבניין שהוא לב בטחונה של ישראל – ילדים משחקים ואוכלוסיה טרודה בהולה אצה לעיסוקה.

האיש היושב בחדר – תמיר-קומה וכחוש, מגובן קמעה וארשת פניו אצילה, שלווה, צנועה.  דבורו מאופק, רך, כשיח-רעים, ואך לעתים חיוך קל ירחף על שפתיו.  וזו הפשטות הענווה, התמימה כניגוד חריף ומשווע למושג שהצטייר בזכרונך על מפקדי גייסות אצל אומות העולם, שיהירות וקשיחות ותקיפות מתכונות-היסוד שבהם.  והלא גם הוא, אלוף מאיר עמית, איש המטה, כבר נבחן בחייו הצעירים בקרבות-דמים ובאחריות חורצת-גורל.

בקבוץ אלונים

בית אבא, משפחת סלוצקי, חותם חלוצי טבוע בו כל שנותיו בארץ ונשימתו אהבת עם ואדם, ורווי הוא תרבות ויהדות.  שרשיו בעיירת הולדתו באוקראינה ומשם הביא עמו ממיטב הסגולות של עממיות טובה והקרבה ונכונות של עזרה וסעד לכל נזקק.   וכמוהו האם, חניכת הקורסים למורים עבריים, העסקנית במועצת הפועלות, שימיה ולילותיה קודש למוסדות הילדים בארץ.  חיים שטעם בהם וחן בהם.  באוירה זו גדלו הילדים, הבן מאיר והאחות אראלה, ודרכם הוליכה, כמאליה, אל תנועת הנוער העובד ואל בית הספר החקלאי המחוזי בגבעת השלושה (שהוא חניך מחזורו הראשון) ואל הקבוץ אלונים, שראשית אחיזתו בשייך אבריק ואחריתו נעוצה בראשית.

י"ג שנה תמימות למן תרצ"ט ועד תשי"ב, מיטב שנות חיים ונעורים שהיו קודש לעמל, להגנה, לחברה, למשק – משוקעות באותה גבעת טרשים בעמק יזרעאל, המגודלת עצי אלון קדומים.  חיים של מתח חלוצי מתמיד במלוא תומו וישרו הצרוף.  ועיסוקיו בקבוץ – מה רבים ומגוונים!

הרי חטיבת אילנות, יחד עם פועלים דרוזים, לעצי-הסקה ופחמים, או עבודה בכבשני סיד בנצרת, וכמובן המשק, שהוא מזכירו במשך שנים, ונוסף על כך – עומס ענייני הבטחון וההגנה כאיש "משטרת הישובים היהודיים", שפירושם: אחריות לתחנת הנוטרים, פיקוד על המשמר-הנע, וקורסים, קורסים – למפקדי כתות ולמפקדי פלוגות.  והנער, יליד הארץ, חניכה של תנועה ומגשימה-עד-תום, הוא כבר מתיישב, איש-מגן, ובעל-משפחה ואב לשני תינוקות.  "מה עוד תבקשי מאתנו מכורה, ולא נתנו לך?"

קשר באזור סלמה – גבעתיים

וחלקו בצה"ל – ראשיתו כנער עם נערי ההגנה, כקשר באזור סלמה – גבעת רמב"ם, בהגנה ובמלחמת השחרור. צמיחה של לוחם בשדות יזרעאל, היד האחת אוחזת במחרשה, האחרת  – ברובה.  האחריות גוברת ועולה, משנה לשנה, ועמה הדריכות והמאמץ, והוא כבר מפקד פלוגה בכיבוש המושבות הגרמניות ליד אלונים.  והוא בחי"ש.  חש בראש יחידת תגבורת למשמר העמק שצבא קאוקג'י התנכל לה, לוחם בעמק הירדן למן הדגניות ועד מסדה ושער הגולן: בהסתערות הנועזת, בידיים ריקות כמעט, על ג'נין, נפצע.  אך יצאו ימים מעטים וחזר לתפקיד, והוא כבר אז מפקד על שתי פלוגות.  משתתף בקרבות סג'רה ובשורת פעולות קרב בגליל העליון, שלאחריהן נשלח " למשולש הקטן", ומשם לקרב לפתיחת הדרך לחיפה ליד עתלית.  ואחר-כך הוא מוחזר לעמק יזרעאל ועולה לדרגת מפקד גדוד.  גדודו, שהיה לגדוד-פשיטה ממוכן, משתתף בטיהור הגליל – ומשם ירד, בתחילת 1949, לנגב, שבה נתרחשה המערכה הנחרצת בין צבא ישראל הצעיר לבין הפולשים מארץ היאור.  מעמק יזרעאל ועד לדרום השפלה והנגב, מספר אלי ספר, האין כל ישראל ספר? והוא נלחם בסביבות רפיח – ואחר-כך עם הבסת האויב, הוא זוכה להשתתף בפעולה הראשונה, שחתמה את מלחמת השחרור: מבצע "עובדה".  המשוריינים, הזחלים, הג'יפים, נהוגים בידי שמשוני ישראל, אצים בדרכים-לא-דרכים, כאחד משני ראשי-החוד של החטיבה ששילבה, במארס 1949, את אילת במפת ישראל לעד.  עיניו מתנוצצות וריגשה בדבריו בספרו פרשה זו, עליה גאוותו, היינו על היכולת שנתגלתה, היכולת שעד אז עדיין לא נתנסה בה צה"ל מבחינת ניהול וביצוע מושלם: מסע של 260 קילומטרים בערבה, בשטח האויב, מבאר-שבע ועד לאילת, בלי בסיסים.  הציוד, הדלק, האספקה המים – על גב החייל.  מי יבטא את חירוף-הנפש ונכונות-ההקרבה, וכושר-הלחימה ולהט החלוציות של שנות חיים אלה?

"הגדוד שועט בערבה"

נשימתם של ימי-ההכרעה הגדולים ההם עצורה ברשימותיו הקצרות של מאיר עמית.  "הגדוד שועט בערבה", הכותרת הפיוטית לסיפורו על אחת מפעולות-הגורל במלחמת השחרור, כלשונו:

   "עם ערב היה המחנה נטוי בכורנוב.  מסביב מרחב, אפסיים, רוח קרה נושבת ממזרח, מרפרפת על פני אהלי הסיור האטומים, פה ושם מובערות מדורות והחבריא, בחורים מיוגעים, שנתעייפו מטלטולי נסיעת היום – יושבים במכונס מסביבתן.  לא קלה היתה הדרך מבאר-שבע בואכה ביר-רחמה לכורנוב.

...החשכה גברה.  בלילה ההוא היתה העבודה כבכוורת.  מכוניות נטענו לאור הזרקורים, מחלקת הקשר עסקה בהרכבת המכשירים, באפסנאות סיימו את חישובי חלוקת המזון המסובכים, ובמחסן- הנשק התאימו את כמויות התחמושת לפי ההוראות.  בכל רחבי המחנה התרוצצו אנשים: אלה ממלאים מיכלי-מים ומחפשים את המכסאות שאבדו, הללו צוררים את חפצי המשרד ומכינים מפות, משקפות ומצפנים, וההם, בסדנא, טורחים לתקן "עוד" חמש מכוניות מקולקלות.  אך את כולם מאחדת ההרגשה האחת: "אנחנו נהיה בסדר". על אף כל ההסדרים והתקלות, יהיה הגדוד מוכן מחר עם בוקר לתזוזה.   עתה – נפלה תרדמה על כולם.

רק באוהל המרובע מבליח פנס-רוח כהה-אור.  שם מכונסים המפקדים.  על גבי שולחן העץ המאורך פרושות מפות , שטוחים מירשמים.  קצין המודיעין מסכם את פרשת ההכנות.  מוסר את סיכומי הידיעות, שנאספו בעמל רב, במשך שבועיים מאומצים של סיורי-אויר. פגישות עם "בעלי-דבר" ולימוד מתוך מסמכים קיימים.  ואך זה ידוע: ערבה ושממה, דרכי-עפר, שלוחות ההרים ממערב, בורות מים מועטים, נאות-מדבר בודדים...

הכל ידוע.  ואף-על-פי-כן היתה בלב קצת מועקה.  האם זו אימת המרחב שאין לו סוף? או שמא תחושת הבלתי נודע, שעל ספו עמדנו?"

  והנה מדברי המג"ד (הוא מאיר עמית): משפטים ספורים, כחצובים מסלע: הגדרת המטרה ותיאור התנאים הקשים וקריאה למאמץ מלוכד ועקשני: "ניתנת לנו הזכות הבלתי-חוזרת להעניק לעם את מפרץ-אילת.  נהיה ראויים ולא נכזיב".

 

"לאילת הגענו בשעה השישית"

ואחר-כך – מתחנת עין חוצוב לזינוק האחרון: "כצלליות מתקדם הטור, כגוף אגדי-מגושם, כהה, חסר-צורה – אך מלא חיים.  הנה העמדות האחרונות של עין חוצוב.  כאן עומדים מפקד החטיבה ואנשי המטה.  לחיצת-יד אחרונה, מבט חטוף, לחש של ברכה – אנו מפליגים לתוך האופל". 

ושוב תחנות בדרך הגדוד ששעט בערבה – עיו וייבּה, הגיא העצום ואַדי-ג'ראַפי, ביר מליחה, ואַדי חיאַני, הגראנדאל, נאות המדבר של עין רדיאן, –  וקדימה לאילת! – הוא ממשיך ומספר:

..."כוח קל של ג'יפים מצטייד בדלק ומכין עצמו לגמוא את שארית הדרך בנשימה-אחת, השעה ארבע אחה"צ.  האם נזכה בטרם ערוב-היום לראות את המפרץ הנכסף?  את הים האדום? את הצוקים האגדיים? ומה תהא "קבלת הפנים" במקום?

זיקי מחשבות נבזקים וחולפים ביעף.  אך הכרת המעשה גוברת על רחשי הלב.  ההתרגשות נבלמת, והיחידה מפליגה לדרכה. 

לאילת הגענו בשעה השישית.  היה ערב רצוף מסביב.  ים רוגע, מכסיף, ומשברים מרצדים בצהלת קרני הלבנה.

..."על חופו של ים סוף חנו חיילי ישראל.  לוחמי הגליל והנגב הם.  עמדו ושאפו מלוא חזם את רחש המאורע המופלא".

והנה תצלום של מברק: "העבירו לממשלת ישראל: ליום ההגנה לי"א באדר מגישות חטיבת הנגב פלמ"ח וחטיבת גולני את מפרץ אילת למדינת ישראל.  אילת (אום רשרש) ט' באדר תש"ט". 

ולידו, פקודת היום שלו לחבריו-אחיו לנשק וליגיעות בקרבות, רוויה רגשי-הוקרה-ואהבה, וקודם לכל – רוב הערכה לצבא ישראל, החלוצי-העממי על הישגיו והקרבתו ודבקותו בשליחות ההצלה והשחרור.

הגדוד עטור התהילה חוזר לצפון מהנגב – אך מפקדו פורש ממנו, הוא נשלח לקורסים של פיקוד, עד לדרגת מפקד חטיבה.  ובתוך כך הוא עוד ממלא תפקידים בהתנגשויות עם הסורים המתנכלים אותו זמן לחולה.  ועוד.  ועוד. 

 

לקראת מבצע סיני

שנת 1951 היא שנת משבר בחייו של מאיר עמית.  היא שנת פילוג לקיבוץ שהוא בבוניו, שממנו יצא לשליחות הגנה וקרב ואליו חלם לחזור, למשפחתו וילדיו.  והוא, עם קבוצת חבריו, עוזבים ועוברים לרמת הדסה הסמוכה, מקבלים על עצמם ניהול העבודה בכפר הילדים, וממשיכים אורח חייהם החלוצי-שיתופי. ואולם, בסופה של אותה שנה הוא נלקח שוב "מאחרי הצאן" ומוצב בתפקידים רמי-מעלה  ואחריות.  ראש פיקוד ההדרכה בצה"ל, ראש מחלקת מבצעים, נשלח להשתלמות בקורס לקצינים בכירים באנגליה – ולאחר כך לתפקיד ראש אג"ם (אגף מיבצעים).

אלא, שבתוך כך, הוא מתמנה מפקד, אלוף פיקוד הדרום.  סוף 1955 , והדרום שורץ מסתננים ופשיטות-אויב נושכות בו, פגיעות והתנכלויות במשקים, תיגרות, הפידאיון המשתולל.  כל אותה תקופה שלפני מבצע סיני, הגדושה חרדות ודמים ותגובות ושמות כחאן יוניס וניצנה – הוא עומד בה, כחולש על בטחוננו, ומוציא לפועל בכושר וביושר את המוטל עליו.  להיות בשדה, עם החיילים, אחיו-לנשק , פנים אל פנים עם החזית, עם התפקיד, – טוב יותר בכל אלה מאשר בשירות קצין-מטה, אומר הוא, ונאמנים עליך דבריו.  ועוד מוסיף הוא: גם עתה מעדיף היה ברצון תפקיד קרבי... שכם אחד עם החייל האפור, האח לנשק, הלוחם, הנותן נפשו על יעודו.

והוא עוד לא ידע, שכל עברו ונסיונו אינם אלא הכשרה לקראת השיא בתפקידיו, שהוא, אולי, השיא במאמצה הבטחוני של ישראל: מבצע סיני.  הרבה- הרבה  נבחן במערכה זו, מחשבה ונסיון של שנים ארוכות.  וקודם לכל – צבא העם, חיל המילואים.  והוא שותף מלא להתגייסותה , להיחלצותה, לפעולתה המדוייקת, הנחרצת, המפועמת עוז והקרבה של "המכונה הצבאית".  ולא זו בלבד, אלא שהוא מנהל "מוצב הפיקוד", ראש אגף המטה, מוחה ולבה של המערכה ומפקדה. היפלא, שימים נוראי-הוד אלה חיים בנפשו בכל גדלותם?

 

אין שום בעיה מיוחדת

נשמע, ולו במקצת, על חייו האישיים, על הבית והמשפחה.

לילדים אני שואל, שלוש הילדות – מה הרגשתן הן ביחסן לאבא, המפקד בצה"ל, הנטרד רוב זמנו מהבית? המשתקף הדבר בחינוכן, ביחסיהן עם חברותיהן?

אלוף עמית סבור, שאין שום שוני ואין שום בעייה מיוחדת.  הן נולדו בקיבוץ וראשית גידולן בו.  בקיבוץ קנו הרגלי עצמאות מחשבה, עירנות, אחריות.  גם ההורים, שאנשי קיבוץ מעורים היו, מקנים לילדיהם חינוך חפשי ומוסרי.  מאליו מובן, שעניין מיוחד מגלות הן בענייני צבא, ועירנות – לבטחון.  הלא זאת אוירת הבית.  ומלבד זה כרוכות הן מאד אחר ספרים וראדיו.  לא אין היות האב אלוף בצבא ישראל, מעורר שום בעייה מיוחדת – מטעים הוא, המשפחה מורגלת זה שנים באורח חיים בטחוני-חלוצי ויודעת, שהעיסוק בשדה אחראי זה כרוך במאמץ רב.  הנה, הרעייה, שהיתה פעילה בקיבוץ, משתלמת עתה בסמינר למורות – זה החוש המפותח לפעלתנות ולחיי צבור הנטוע בכל בני הבית.

היש לו, לעתים, לאלוף עמית שהות גם לקריאת ספר עברי בספרות יפה, לבקר בהצגה וכיו"ב?

ספר – עונה הוא – שעתו מגיעה אך בימי החופשה השנתית.  אך עם זאת יש קריאת-חובה מרובה, וקודם לכל ספרות מקצועית.  גם יש צורך בלימוד שפה זרה.  עתים מבקרים בהצגה ובקולנוע... אם אין הערב תפוס לישיבות, לבירורים, לסיורים.  מכל מקום, המשתמע מדבריו הוא, שקויים בו ובתפקידו "והגית בו יומם ולילה"...

 ועוד דבר אחד העולה מרמזיו הקצרים, ומאותו צירוף של תפיסה וגישה וזיקה הקרוי "מנטאליות": אילו היו התנאים בעולם ובישראל מניחים זאת, הוא היה נוטש בנפש חפצה את מדיו ואת אמנות המלחמה – וחוזר לקיבוץ ולשדה ומוצא פורקן למאווייו ולישותו.  אלא, שעד שתהא האפשרות ההיא יש להמשיך – והוא מזדהה בכל מאודו עם יעודו הנעלה, משפחתו עמו, ונענה לכל קריאה וצו...

ובינתיים אירעה לו לאלוף מאיר עמית תאונה בצניחה, וזמן מה ייאלץ להפסיק עבודתו הנאמנה שלא ידעה ליאות.

היש צורך להוסיף שרבים רבים רוחשים לו , לאחד מיקירי בנינו, איחולי הבראה מלאה ומהירה?

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה