_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פועל דפוס

א"ש שטיין

לתוכן הענינים

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

 

מקצוע יהודי קדום

"הכותב בכמה קולמוסין בלי מעשה נסים"

"מעשה הדפוס, ההמצאה להדפיס ספרים בעזרת אותיות נעות ונדות, נגלה עוד קודם שנת 1440 והספר הראשון והגדול הנודע בשם תנ"ך בעל ארבעים ושתים שורות יצא לאור במגנצא בשנת 1450" – דבר זה קובע פרופסור דניאל חוולסון במחברתו "ראשית מעשה הדפוס בישראל"[1]  שעניינה הספרים העברים הראשונים שיצאו לאור משנת רל"ה עד ר"ס (1475-1500).  עד אז עסקו בהעתקת כתבי-יד סופרי סת"ם, סלסלו בקדושה האותיות, עיטרו מגילות, הגדות, כתובות, אף ציירו קלפים; אך משהופיעה התגלית החדשה היתה שמחה בישראל, והתחילו עוסקים בשקידה ב"מלאכת הקודש", או ב"עבודת הקודש", לפי שבאמצעותה קיוו המדפיסים "להרביץ תורה וחכמה בישראל", ובסוף כל ספר התפללו בנוסח השגור "ד' ברחמיו יזכנו להרבות תורה ולחדש ספרים בישראל אכי"ר".  לעומת זה רבו מתנגדי הדפוס בין הגויים ומהם שראו בו מעשה שטן...

ועד כמה הפליגו היהודים אז בשבח מעשה הדפוס – ממשיך פרופסור חוולסון – יגיד לנו השיר הקטן הנמצא בסוף ה"טורים"[2], ואלה דבריו:

אני חכמה לכל חכמה עטרת

אני נסתר לכל סוד מסגרת[3]

בלי קולמוס ורישומו ניכרת

באין סופר חוברתי במחברת

בבת אחת דיו על עוברת

בלי שרטוט כתיבה מיושרת

תמיה על דבורה הגברת

בשבט סופרים היא משוררת

לו אותי ראתה במחתרת

עלי ראשה הושמתי לכותרת

למספר ב"י חמשת אלפים רל"ה למזכרת

(1475).

 

תחילה כונה המדפיס "כותב", "מעתיק", ואחרי כן "מחוקק" – והסדר נקרא "מסדר".  בית הדפוס הראשון נוסד, כנודע, באיטליה ב-1465, במנזר; ובאחד מבתי-הדפוס הראשונים בארץ זו נשלמה הדפסת פירוש רש"י על התורה באדר רל"ה (פברואר 1475) ובתמוז אותה שנה נדפס ה"טורים", שמפאת היקפם הגדול יש להניח, כי התחלת הדפסתם חלה כשנתיים קודם.  במשך עשרים שנה נוסדו באיטליה, ספרד ופורטוגל 16 בתי-דפוס, וידועים מאה ספרים עברים שנדפסו בהם.  "הספרים האלה נדפסו בתכלית היופי על נייר טוב ובאותיות יפות ובגלילים גדולים" – מעיר המחבר "ואף המקלעות ופטורי הציצים אשר נמצא בראש הספרים בעת ההיא, והמראים ומציינים לנו מקום הדפוס והשנה – יפים ונחמדים הם".  אחר-כך קמו מאות בתי-דפוס יהודיים. מראשוני עובדי הדפוס היהודים הוא הרופא אברהם כונת, שלמד יחד עם אשתו את מלאכת הסידור ("המסדר הנקרא בל"א (אשכנז) זע-צער"), ובשנת 1475 ייסד את בית-דפוס במנטובה. והוא גם המדפיס החותם: "הכותב בכמה קולמוסין, בלי מעשה נסים". ונודע המדפיס מליסבון אליעזר טולידאנו, שאף הוא הדפיס ספרים תורניים נפלאים.  לאחר הגירוש הביא עמו מנהל בית הדפוס שלו את האותיות לתורכיה, ובה נדפסו הספרים הנאים שיצאו לאור בשאַלוניקי, אולם עולה עליהם משפחת המדפיסים המהוללת שונצינו (בני שונצינו) שקיימו בתי-דפוס רבים במשך שלושה דורות; וכאן, בשונצינו העיר נדפסו בשנות 1483-1490, מלבד שבע מסכתות עם נביאים ראשונים ואחרונים עם פירוש רד"ק, ספר העיקרים, סמ"ג, יד החזקה, ארבעה טורים, גם תנ"ך בנקודות וטעמים בפעם הראשונה, דבר שחייב מאמץ-יתר בזמן ההוא. האחים שונצינו הוציאו לאור גם ספרים בלשונות שונות, עמלו ואספו כתבי-יד עבריים וביחוד את כתבי בעלי התוספות בניאפול, ב-1492, הדפיסו בהוצאה מהודרת את המשניות עם פירוש הרמב"ם – 385 עמודים. "והדפסתי ספרים אין קץ בתורתנו הקדושה, זולת עשרים ושלוש מסכתות הנהוגות בישיבות עם פ' רש"י והתוספות" – מעיד על עצמו אחד מבני המשפחה.

פרופסור חוולסון רואה לציין גם את מלאכתם של המגיהים הראשונים "אשר עליהם היה מוטל לא רק להגיה את אשר יעוותו מסדרי האותיות, כי אם גם לבקר הנוסחאות הנכונות בה"כתב יד" אשר לפניהם והם היו ערבים בעדו". לא ייפלא על כן, שבקיאים היו, ופעמים מוצא אתה אחרית דבר שלהם במליצה ושיר בחתימת הספר, ויש שהם מציינים "תקנתי והוספתי מדעתי", או "על פי הסברא" (המדובר בהדפסה מכתבי-יד לקויים, או חסרים), אולם לא אחת – ברוב קנאותם – שינו הכתוב והוסיפו מדעתם (ויצויין: בסוף הלכות מלכים כותב הרמב"ם, כי בבוא המשיח לא ישתנו סדרי בראשית ו"זה שנאמר בישעיה וגר זאב עם כבש ונמר עם גדי ירבץ משל וחידה".  פסח המגיה הקנאי על המלים האחרונות והוסיף עשרים ושלוש שורות משלו,כהמשך, בו חלק על דעת המורה...). אף זו עדות להתפשטותם המהירה של הספרים העברים, שגם נוצרים עסקו בסידורם ובהדפסתם, וכן משמש הדבר הוכחה להכרח שהיה לעקוף איסורים מטעם הצנזורה.

אכן, אילולא הסדרים והמדפיסים והמגיהים היהודים (עתים אחז איש אחד בגי"מל המלאכות), אפשר ונשתכחה תורה מישראל בגזירות וברדיפות ובשמדות של התקופה הסמוכה להמצאת הדפוס.  לא אחת עזרו על ידם הנשים והבנות, וכל זה בחירוף נפש ובסכנות חיים.  מאיטליה, ספרד ופורטוגל, תורכיה, צ'כיה, הולנד, (במאה הי"ז היו כאן עשרים בתי-דפוס בהם עבדו גם סדרים רבים מפולין ואוקראינה פליטי ההשמד), לרוסיה ופולין – זו דרך נדודיה, התפתחותה ושכלולה של אמנות הדפוס בישראל.  בדפוסים הראשונים בקראקא ולובלין, סלאווטה וז'ולקיב, עבדו יהודים לומדי תורה, וכן בדפוסים של נוצרים. ידוע הדפוס שייסד הרב מעמדין (יעב"ץ) הלוחם הנמרץ בשבתאות. גם החסידים ייסדו בתי-דפוס לצרכיהם.  ועם תקופת ההשכלה והזמן החדש על זרמיו החברתיים הרוחניים, היה הדפוס חלק בלתי-נפרד בחיי הציבור והתרבות בישראל.  המפלגות השתדלו, כמובן, לקרב עובדי דפוס לשורותיהן ולהקים בתי-דפוס במחתרת. הספר הראשון שנדפס בפולין היה "שערי דורא" שעניינו הלכות איסור והיתר, בקראקא, בדפוס האחים האליץ, ב-1734. אותה שנה נדפס שם "מרכבת המשנה", מלון עברי-אידי וקונקורדנציה תנ"כית.  הוצאת מהדורה של הש"ס בדפוס ראם נמשכה מ-1880 עד 1886.  הסדור נעשה כולו בעבודת ידים – המפעל האדיר ביותר בעולם הדפוס היהודי במאה הי"ט, הנאה והנקי ביותר משיבושים.  עבדו בו 100 פועלים, 14 מגיהים, עוזרים ומשגיחים רבים.  לסוף זמן זה נכנס לשימוש הלינוטיפּ – מכונת הסידור. בפואמה הנודעת שלו "וילנה" כותב המשורר זלמן שניאור, בין השאר:

...בֵּית דְּפוּס הָאַלְמָנָה מִשְׁתַּקְשֵּק, גַּם יוֹמָם גַּם לַיְלָה לֹא ישְׁבּוֹת, כְּאִלוּ נְקָמָה יְהוּדִית מְפַעְפַּעַת וּמְרַתְּחָה בְּקִרְבּוֹ וְשוֹפְעָה בּוֹ עָצְמָה. יוֹם וָלָיְלָה יְסֵדֵּר הַבַּיִת וְיַדְפִּיס וְיָפִיץ בָּרַבִּים כָּל סִפְרֵי-יִשְׂרָאֵל שֶׁהָגְלוּ וְנָדוּ עִם תַּרְמִיל יוֹצְרֵיהֶם.  וְזִרְמֵי אוֹתִיּוֹת אֲשׁוּרִיּוֹת, חֲגִיגוֹת וּקְרוֹבוֹת לַנֶּפֶשׁ, מְּזַנְּקִים, נְסַבִּים וּמַשְׁקִים כָּל נְפוֹצֵי יִשְׂרָאֵל בָּאָרֶץ.

והנה עלה הכורת על תפארת הדפוס היהודי בפולין, אם הגלויות, בוילנה ובוארשה, שפירנס את תרבותנו ומלחמתנו, יחד עם צבא עוזריו הנאמנים, המלוכדים, הלוחמים, העירנים והפעלתנים, נושאי מורשת ארוכה, ארוכה...

מהרהורים אלה על המסורת העשירה של אמנות הדפוס בישראל, שהיא חולית-יסוד בתולדות תרבותנו, לא נמלט כותב הטורים האלה, עם העלאת הקוים המעטים לדמותו של פועל דפוס ישראלי – המשך לשלשלת דורות רבת תפארת.

ב. מפרבר ביפו לדפוס "דבר"

נולד בשכונה משכונות הגבול שבין יפו לתל-אביב, בסימטאות דחויות חלפה ילדותו, בסמוך לעיר העויינת, עד שעקר האב ועבר אל קרית-העובדים החדשה – שכונת בורוכוב, יחד עם מייסדיה הראשונים.  ולא במקרה עבר לכאן.  נאמן תנועת הפועלים הציונית-הסוציאליסטית כל ימיו, עוד מימי שבתו בעיירה סאַרני, אשר בווהלין העממית, הנלבבת, ומאז עלייתו בתרפ"א, ראה הוא בייסוד הישוב העירוני הפועלי החדש שלב בהגשמת חלום חייו.  אלא שארץ ישראל לא פינקה אותו.  ביסורים רבים נתנסה, ובמלאכות רבות אחז כדי לקיים ביתו המטופל בילדים – וילדיו עתידו. וכאן, בשכונת בורוכוב, למד הבן משה פיקמן, גדל באוירה של עבודה וחלוציות, ובתום לימודו בבית הספר היסודי הוליכה דרכו, כמאליה, עם בני השכונה, גידולי הסתדרות העובדים, אל הכשרת הנוער העובד באשדות יעקב. העבודה והחיים בקיבוץ, במתח ובהתרוממות נפש, הם המשך מישרין לבית ולשכונת בורוכוב, ושלב מוקדם לפעילות בשדה ההגנה.  מאשדות יעקב הוליכה הדרך אל הפלמ"ח המגוייס עד לשנת 1945, היא שנת תום מלחמת העולם השניה וראשית מאבקו הנחרץ עקוב-הדמים של הישוב לעצמאותו – והנער חי את חוויות הזמן ומוראותיו בכל נימי נפשו.

מששוחרר מהפלמ"ח חזר הביתה שעול מלחמת הקיום רבץ עליו בכל עמסו.  הוא יוצא לעבודה בבית הדפוס – בית דפוס זעיר, שפועליו מועטים, ומתחיל כחניך. אי-שם, ברחוב הרצל הסואן, בהמולת בתי-מלאכה וחנויות, תקוע בית הדפוס הזה, דחוק וללא-אויר, ואך הנער המחונן בתפיסה טובה ובתבונת כפים מתחיל חודר לסודות המקצוע והוא מתחבב עליו. האפשרויות כאן מועטות ודלות והתנאים הקשים, ואולם הוא, לבו נתון לאות, לשורת העופרת, ליציקה ודרכי הסידור והעימוד, לשיטות ההדפסה, ולכל התהליכים ההופכים את כתב-יד האדם לחומר-קריאה מאיר-עינים; והוא חולם על עמידה ברשות עצמו ועל תנאים שבהם יינתן לו לפתח את סגולותיו וידיעתו.

בחסכונותיו המועטים, פרי עבודתו בחופשות בתקופת הגיוס, הוא קונה מכונה קטנה (להדפסת רבע גליון) וקצת אותיות-יד –  ומתחיל לעבוד בביתו.  ולא במקרה, כמובן, נאחז הוא בענף הדפוס. השפיעה גם המסורת של המשפחה, של הסב הסופר סת"ם ושל הדוד שכבר היה פועל דפוס בעתון יומי בארץ, וגם האב והאחים עובדים עמו יחד במפעל הקטן.

ועם תחילת מלחמת השחרור, שאליה גוייס ובמערכותיה (בגליל) השתתף – ממשיכים הם עבודתו, ובכלל זה עבודת ההדפסה בשביל ההגנה בגוש דן (פקודות, הוראות, וכו').  עם שחרורו הוא נושא לאשה את שולמית לבית לבקוביץ, ומתחיל עבודתו ב"אומר" – העתון היומי המנוקד של ההסתדרות – למן גליונו הראשון. נסיון רב בעימוד אין לו עדיין, אך יש בו אינטואיציה וחוש וכושר של לימוד וצבירת נסיון, תפיסה ויחס פנימי לעבודת הדפוס, ועד מהרה מועבר הוא לתפקיד דומה בעתונה המרכזי של ההסתדרות.  וכאן, בדפוס הגדול, החדיש, מזדמן הוא עם פועלים ותיקים, מנוסים, אמנים במקצועם, מהם העובדים עשרות שנים בדפוס, מהם שראשיתם בדפוס "מוריה" באודיסה, בדפוס "ראם" בוילנה, בדפוס "פרימארגן" בריגה ועוד, ומהם ששיכללו את עבודת הדפוס בכלל והכניסו בה שיפורים ושיטות חדשות (לרבות הסידור באותיות מנוקדות).

בדחילו ורחימו עוסק הוא, בלילות, בעימודם של הגליונות.  פועמת חרדה בפני האחריות הגדולה הכפולה – רבבות הקוראים מזה והענינים השקולים הנדונים בעתון מזה – לבל ייכשל, חלילה, בסירוסים ובבלבולים, כי שבעים שלוחים לשטן, וביחוד בלילות העמוסים, המייגעים, בהם יש לקבוע טורים רבים של שורות-עופרת על כותרותיהם ופרקיהם בעמודים, ובקצב מכסימאלי. ואכן, ניכר בו, שהוא חי בכל חושיו את המלאכה שהוא עושה אותה, ומנפשו הוא משקע בה, עתים בלהיטות יתר – ומכאן, לפרקים, חיכוכים עם פועל המתמהמה לסדר את השורות הדרושות לתיקון, או עם עורך-הלילה שהוא המעמד, סבור שהוא מטיב להבין ממנו כיצד יש לעצב את צורת העמוד... ואין צריך לומר, שלא זה בלבד שהוא שולט על כל התהליך המורכב של העימוד, הכרוך במגע עם גורמים רבים – עובדי מערכת, מגיהים, סדרים ומדפיסים, שלוחים ונהגים, טרדות טלפון ומודעות מאוחרות בלילה וכו' – אלא שהוא לומד לדעת את תוכן החומר הצפון בשורות העופרת, את צירופיו ושלבי התהוותו וגלגוליו. ואם בעתון היומי שנשימתו חפוזה וסעורה רובצות עליו גם מגבלות שונות, הרי שונה הדבר בכתב העת השבועי, או החדשי, שאז חפשי הוא יותר לשפר ולגוון.  והקוראים, למשל, ב"איגוד המקצועי" או ב"דפי בית ברנר" – מתוספותיו של "דבר" – הנהנים מגיוון האותיות בכותרות, מהמסגרות, מה"שבירה" הדינאמית והאסתטית של המאמרים והרשימות, ספק אם יודעים הם, כמה אהבה והתמסרות ותחבולה ודמיון שיקע בכל אלה פועל דפוס צנוע מאוהב במקצועו.  ואולם, עבודת המעמד בעתון מביאה אותו במגע לא רק עם העופרת האפורה(ממנה ירש, אגב, את מחלת עובדי הדפוס, חזיון נדיר בימינו ובתנאי העבודה החדישים והנוחים), אלא גם עם עניינים שונים, חדשות, מאורעות, אישים – ואף זה מקור השראה, המקנה תחושת שותפות עם בעיות הארץ והעם ותנועת הפועלים לגילוייהן השונים והרבים בשטפם התמיד.

כי אכן, שותף נאמן, אם גם עלום, הוא פועל-הדפוס והמעמד לעתון ולספר.

 

ג. מסורת וילנה

והרי פועל דפוס שני – מן האָבוֹת.  הוא כבר יצא לפנסיה, אך ממשיך עדיין עבודתו יום בשבוע, וקומתו הזקופה רכוּנה על תבות האותיות בחיבה.

יחוּס שביחוּס.  האב, יהודה אפּל, מראשוני הראשונים לחיבת ציון, ל"בני משה", צאצא ישיר לשל"ה, שארח למייסדי "המזרחי" ולי"ל גולדברג הנודע.  איש וילנה, ובה ייסד (ב-1902) את הדפוס, שבו נדפס, בין היתר, – "דאס יידישע פאָלק", הבמה הציונית שהקרינה אורה למרחקים. פרקי חייו חתומים בספרו "עם ראשית התחיה", וארכיונו שימש את דרויאַנוב בחיבור ספריו הקלאַסיים לתולדות חיבת ציון.

בבית זה של תורה וציונות גדל הבן, יצחק, ועוד בהיותו תלמיד הגימנסיה בא בסוד מלאכת הדפוס ונקשר בה לאהבה.  מלחמת העולם הראשונה עוקרתו לצבא, נופל לשבי הגרמני בחזית פרוסיה (ועמו גם יצחק דיינובסקי, מומחה הדפוס הנודע), ושנים עובד הוא כסַדר בעתון היומי המופיע בעיר קאַסל.  סוף 1918 הוא בורח מהשבי.  הצבא הגרמני הקיסרי מתפורר, ובקאַסל עיריה סוציאליסטית ששיידמאַן בראשה – והיא מסייעת בידו ומעניקה לו תעודה של חייל משוחרר.  הוא חוזר לביתו.  אבא איננו, לפי שנקרא לאודיסה, שם הקים יחד עם שושנה פרסיץ את הדפוס הנודע, ולאחר החרמתו בידי הסובייטים חוזר לוילנה. גם כאן צפויה סכנה לדפוסו-מפעלו. והבן, יצחק, עושה אז מעשה רב: יוצק אמהות (מאַטריצות) ומדפיס בעצמו את שני החלקים של הספר "מראה עינים", ללימוד השפה, שיצא עד אז בי"ז הוצאות.  הציל את הספר ומחסן הנייר, ולא יצא זמן רב, ושרברק, בעל הוצאת "צענטראַל" רכשו – ובכסף זה עלה האב עם בנותיו לארץ ישראל. נשאר, בינתים, יצחק, והוא מגיה ועורך בעתון הציוני היומי "יידישע צייטונג", שנדפס בדפוס אביו, ובעתון הערב "ווילנער ראַדיא" (המו"ל קופלוביץ, מנהלו של "עם עובד").  עולה ב-1933 (ומקבל, כאביו, לפני עלייתו, ברכת הרב חיים עוזר גרודזנסקי ז"ל).  פנקס אגודת פועלי הדפוס בפולין בידו, נצטרף להסתדרות, ומאז עבד ברוב הדפוסים הגדולים.  עוד גליקסון המנוח הזמינו לעבודה ב"הארץ", ואך הוא, מאוהב באותיות העופרת, בסידור ובעימוד, התמיד במשלוח ידו.  ועד היום שמחתו הגדולה על העבודה הנאה שביצע, שסימניה, בין היתר, ההקדשוֹת על הספרים שסידר ועימד.  וילנה היהודית, העיר והאם, איננה עוד.  ואך היא חתומה בלבו של יצחק אַפּל, הזוכר מנעוריו את קלמן שולמן.  ואת רש"י פין, רבניה וסופריה, משכיליה ועסקניה של ירושלים דליטא, ורוחה הטובה מפעמתו.  והוא עצמו כפרק חי בתולדות הדפוס והתרבות של עמנו בדורות האחרונים.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] י"ל בוארשה, ב-1897, בהוצאת מערכת "הצפירה", תירגם "עם הירות ונוספות", ד"ר אלעזר אייזנשטדט.

[2] הוא הספר הראשון לבית הדפוס, אך לפניו יצא לאור ספר אחר – התנ"ך.

[3] בנוסחאות אחרות: ניסגרת, נסתרת, מסותרת.