_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

המשרד

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

...כי עוד נפשי דרור שואפת,

לא מכרתיה לעגל פז.

חרוז זה מתוך השיר הנודע של משורר-החיים-והגיל העברי נודע לו ממנה חיבה מיוחדת. היא נהגה לפזם אותו לעצמה בעתות שמחה ועצב, וכאילו ביקשה לבטא בו רחשי-לב ומאוויים טמירים, שלא ידעה לנסחם במלים ובמשפטים משלה. הולדתה וגידולה בעיירה במזרח פולין. בעיבורה של העיירה רחש יער-עד רווי-קסמים שהתמשך עד קצה האופק, סביבה שדות בשומים וכרי מרעה נרחבים, פלגים זכים ואגמים רדומים  לוחשי-סוד. כל-אימת שיצאה מרחוב היהודים הצר אל מרחבי השדות הזרים התעוררו בה געגועים סמויים וצורבים. האם היו אלה נעוריה שנחנקו בין החנויות הזעירות ותבעו את תיקונם? לימים נאחזו כוח מאווייה בארץ רחוקה שכה הרבו לכתוב פיוטים עליה, ארץ צעירה וצעירים הם המעפילים אליה ונועזים, ארץ אשר שוחריה צרו אותה במיטב צבעי חלומותיהם ובזהב נפשם עיצבוה.

והיא עלתה לארץ-ישראל. האומנם עלתה? לא,  כי אם נעקרה. כאב העקירה נתמזג בחדות-ההישג והמפנה. נרגשת הייתה חווית-הפגישה עם החוף החדש ולא תימחה לעולם מפנקס חייה; כחוותיו של המגלה יבשת חדשה בלתי-נודעת, כטבילה במעיין צלול שהוד וחרדות בו. כל ניסיון-עולמה וקנייני חייה וסולם-מושגיה שהתגבשו בתחום מצומצם של עיירתה – התרחבו לפתע, והיא בת-העיירה התמה והתמימה, חלושת הגוף והאופי, מצאה את עצמה בתוך כוורת שוקקת המוני פועלים ונוער, בכבשן סוער של מאבקים ומושגים חדשים ונועזים. מה רב הניגוד בין הסמטאות שם לבין עולם הנשרים הצעירים, החגים מעל סלעים תלולים, נשרים נועזים כובשים!

אל הקיבוץ לא פנתה. רב מדי היה מבחן הגוף והנפש שנדרש – ולא היא תעמוד בו. כשנתקלה בקשיים הראשונים של הקליטה בארץ החדשה, חזרה והתרפקה על בית ההורים שזה מקרוב עזבה. אכן, דל וצר היה הזקן, - אך חמימות עמדה בו; קיומו בנס היה, בחרדת תמיד ליום המחר, בדוחק מאוס, - אך יציבות של מורשת טבועה בו ותחושת-בית. והרי גם היא סלסלה בנפשה את חלום הבית והמשפחה, שייבנו אמנם בחומרים הנושנים, אך צבעיהם רעננים יותר. מולדת? כן, אך בדמות בת-ישראל כשרה וחסודה, לבושה מחלצות שלוה אידילית, בחיק הטבע השופע חמודות וברכה, ככתוב: איש תחת גפנו. בית הבת כהמשך רצוף לבית האם והסבתא. ואילו כאן – היאבקות אכזרית על יום-עבודה ועל גרוש נוסף לשכרו, ונוער דלוק-חזון, סוער ומורד, בנים ובנות...

ואז באה למושבה הקטנה בשרון. קטנה הייתה המושבה וירוקה-רעננה. צעירים הבתים וטורי הפרדסים נודפי-הבושם. שלוות-שחר רעננה וטלולה עמדה בה. החנויות הקטנות, האנשים המהלכים זקופים ברחובותיה השלווים, הילדים והתינוקות השטופים במשחקיהם ליד הבתים מעלים בזיכרונה את עולם-עברה, ואילו קצת ישמעאלים המשרכים דרכם בה כנופך מזרחי הם, תוספת נוי. אלא שאף במושבה חסרו הבית והאם והאווירה ההיא, אווירת המשפחה שאפפה את רחוב היהודים בעיירה הרחוקה. ואף זו: כורח הקיום, ולו גם בדוחק, מחייב גם כאן אימוץ השרירים החלושים ומתיחת כוחות-הגוף המעטים. ובפרדס – מנהל-עבודה תקיף ומכסות תוצרת וערבים וגם – חוסר עבודה.

הוי, אמא, מה חרדת לבתך הענוגה, כיצד תחיה ותפרנס את עצמה עד שיזדמן לה, בעזרת השם, זיווג מן השמים – האם יש בעבודה ממש? בת טובים – ועבודה! יפה הוא הפרדס, בשמי-פריחתו משכרים, פריו משובב-נפש, נופו נהדר ושירת חיים נשמעת בו. אולם הטורייה, שמימיה לא אחזה בה, מטילה עליה אימה ופחד. היא המפריחה יבלות על הידיים תוך עידור, נאלצת לעבוד בכפיפת הגב ובמאמץ של כל חלקי גופה. אלונקות הקטיף כבדות מאוד ומקצרות את הנשימה. מנין לתפוז זה כובד המועקה?

עם כל כוח הרצון והגוף לא נקלטה היא בעבודת הפרדס. לאחר כמה ימי עבודה שנסתיימה בידיים פצועות, אברים עייפים ושכר זעום – נפלטה. את מקומו של הפרדס תפס עד מהרה בית-חרושת קטן. ושוב נחלה אכזבה, גופה החלש לא עצר כוח להסתגל למאמץ ולקצב. אותה שעה הוברר לה, כי לא תהיה פועלת-כפיים לעולם, לא בשדה ולא בחרושת, ובעבודה גופנית כפי שקיוותה ותיארה לעצמה – לא תעסוק. ואז נזרע בנפשה הגרעין הראשון של הנחיתות המרה, המכרסמת, המבשילה פרי באושים.

ואז בא תורו של המשרד, שבלע את מיטב שנות נעוריה, כפף את קומתה, קיפח את חדוות חייה. לא עוד שדות ואופקים ואור-שמש וחירות התנועה ורחשי-חיים. אבק תיקים, תיקים, תיקים ודפיקותיה החדגוניות של מכונת-הכתיבה ומכתבים ורישום מכתבים ומשטר קפדני וכתלים צרים ומנהל קשיח-לב. ימיה – עלי יומן שנתי – דומים האחד למשנהו. יום-יום – היא תולשת דף ואז יודעת היא, כי יום נוסף נעקר גם מפנקס חייה וחלף ללא טעם וחן, יום חולין, כאתמול וכמחר, יום-יום היא טורחת במספרים, תעודות, תיקים, שטרות, ארכיון ללא כל יחס וזיקה נפשית, והשנים חולפות, מאורעות ותמורות מתרחשים ונחתכים בחיי היחיד ובחיי הארץ, ואילו אורח-חייה כמו ביצה של מים עומדים ומעלים ירוקת. גם חברתה הקרובה לה ביותר, בת עיירתה, כבר נישאה לאיש, חוויות הנישואין והאמהות עמה ואושר הילד החדש בנפשה. ואילו היא במקומה עומדת...

(לעיתים תשב שעות בחדרה המשמים ותהגה בדמותה של התופרת העלובה, עליה שרו משוררי הגטו, השולחת מזה שנים את ידה במחט וחולמת על חתנה הנסיך, על עתידה המאושר שיבוא בדהרה בכרכרת-כסף ויארש אותה לו; ובינתיים אוזל והולך פרי עמלה הדל במחלת אבא ובצרכי בית ומשפחה שאינם יודעים שבעה – והיא ממשיכה לנענע במכונת-התפירה, שנים על שנים, עד שמלבינות שערותיה...)

לוּ לפחות, העיזה להחליף את מקום עבודתה, אפשר ושינוי זה היה גורר אחריו שינויים אחרים בחייה. אולם הדבר נראה לה כחלום רחוק-רחוק וקלוש. ולא רק בגלל החרדה מפני חוסר העבודה (שהרי פיקדונות אין לה ומשכרה הדל עוד מקצה היא בעין יפה להוריה שירדו מנכסיהם), אלא, בעיקר, משום שידעה, שכל אימת שנדמה לה כי תקום ותחרוג ממסגרת המשרד, אין כוח רצונה מספיק לכך. כי בצבתות-ברזל לופת אותה ההרגל וכובל אותה בחישוקים סמויים. את מבואותיו ומבקריו של המשרד יודעת ומכירה היא, באווירתו המייאשת נקלטה וצמחה, מבוקר ועד ערב היא נושמת בחללו, מזה שנים רצופות, ללא כל שהות לנופש כהלכה, לעלייה בדרגת האחריות, לשינוי תנאים או לתנאים חלופיים, כמעט ללא חברה ומגע עם ציבור. בורג קטן, עלוב וטפל במכונה גדולה... יום רודף יום, חודש רודף חודש, במעגל משמים וחדגוני. ורק עם ערב, בצאתה מן המשרד – חשה היא בדופק חיי הרחוב בתנועתם, מנגינות שיר וזמר יהדהדו באוזניה, ומרחבי-התכלת העליזים של הים מתרוננים ורומזים ומושכים, וברחובות-העיר רעש ושאון-נעורים  ומצהלות-שמחה – אז תפזם חרש לעצמה את החרוז החביב עליה מני אז, כאשר יפזם ההלך הבודד והמיוגע במדבר-עד את שיר נאות-החיים השוקקים –

 

               "כי עוד נפשי דרור שואפת..."

 

ופעם בא לעבודה במשרד עלם צעיר. שביב-תקווה ניעור בלבה. שמא זימן לה הגורל לא רק חבר לעבודה בלבד? חלומות הגתה ורקמות-דמיון מופלאות רקמה ופרמה ורקמה שוב, להזין את נפשה ולהשכיח את מרי עלבונה. תחילה שררו יחסי הבנה ואדיבות ביניהם – בינה, הוותיקה, המבקשת לאזן את נחיתותה בבקיאות, ובינו – העובד החדש. לעיתים פרח ועמד על שפתותיה פרפר של חיוך – ונעלם חיש. אף החלה להתהדר בחיצוניותה ולעשות את פניה. והוא היה זהיר בכבודה ונהג בה בעדינות מופלגת, הוותיקה והמנוסה בהלכות המשרד – והוא לא ידע כי את דיכאון ייאושה הוא מעמיק. וגם מקסם-זהב זה שרקמה לעצמה – התנדף. וגלגל חייה התגלגל במדרונו היגע. לכאורה לא חל כל שינוי בהליכותיה וגם בסדרי עבודתה שלא נפגעו. אולם קומתה שחה יותר וכעסה תסס בקרבה; העלמה המזדקנת הייתה אישה חשדנית ומרת-נפש, רווית-צער ואכולת-בושות. היום המר ביותר בין הימים – היה יום תשלום השכר, אף שצרכיה דחקו ותבעו ללא הפסק, הייתה מבזה בלבה את צרור שטרות-הנייר הירוקים – סמל לתלותה ולשעבודה. הניירות הללו – בהם דעכו האורות של חדוות-נעוריה וכל חלומותיה הגאים, האם למענם נעקרה מבית-הוריה? מה בזויה הייתה אותה שעה בעיני עצמה! צרור שטרות-הנייר – כמו חודש של חיים, עוד חודש שצלל וירד לטמיון. חסרת אונים עמדה מול הכוח הטמיר האצור בהם, ההורס חיים, מחבל בערכים, מטשטש את פני האנשים, כופה עליהם את רצונו הסמוי ומסאב את דמותם המוסרית והאנושית של רבים-רבים.

ופעם חלמה חלום נורא והנה היא באה בברית הנישואין עם... עגל-הזהב המבריק והבוגדני, הנעים והבזוי והוא בידה כמכשיר-נקם ושילם, תגמול לעלבון חייה וקיפוח-נעוריה. לנוכח עיניה ריצדו חרוזי-הנצח של שקספיר (ב"טימון בן אתונה"), על –

 

הזהב האדום ההופך שחור ללבן, כיעור לנוי

רע לטוב, זקנה לנעורים

פחדנות לגבורה, שפלות לאצילות...

זה העבד האדום המתיר קשרי-קודש וקושרם

האוצל ברכה לארור, משווה חן לשחין-צרעת

כבוד לגנב, מעלת הדרגה קידות וחשיבות במועצת הזקנים

המזמן צעירי מעגבים לאלמנה הבלה

מתכת ארורה, זונה בזויה של המין האנושי

המוליכה שולל עמים –

 

וחלום ביעותים זה הזין את רוחה בשעות של שיכחה ומצוקת תגמול, לילות רבים ראתה עצמה גבירה שליטה – ורבים בכורעים לה ברך, סוגדים ומחניפים ומנשקים את שולי שמלתה. ככל ששפל מעמדה בהקיץ, ככל שעמקה והכאיבה נחיתותה, כן לבשה עוז ורדתה באכזריות בזולתה... בחלום. אך עם התפכחותה עמד בה טעם מר של אכזבה, והבוז לעגל-הזהב גבר שבעתיים: לא, היא לא תסגוד לו עוד, ולו גם בלילות נדודיה...

ופעם אחת (אחת!) העיזה, לאחר היסוסים רבים לחרוג מכלא משרדה. בפרוץ המלחמה הביאו העיתונים בשורות-איוב על מסע הכיבוש והטרף הנאצי. עד שעלה גם שם עיירתה וחיסולה. אותו יום קם בה הכוח – ולפתע, בלא הכנה מוקדמת, קמה והודיעה למנהלה על החלטתה הנחרצת להתגייס לחייל-העזר לנשים.

המנהל תקע בה זוג עיניים תמהות-נדהמות: האומץ הזה, ההחלטה הזאת, מנין לה? גם היא בלוחמים... והמשרד מה יהא עליו? עובדת צייתנית, בקיאה ומנוסה כמותה, מהיכן ייקח? אין זאת אלא שהוסתה...

דומה היה עליו כאילו הוזזה אבן-יסוד שתמכה את מסד ביתו. אבל, חששותיו נתבדו עד מהרה, שכן גם הפעם לא עמדה בניסיון ומאמצה להיחלץ מזרועות המשרד נסתיים במפח-נפש; ועדת הרופאים פסלה אותה לשירות צבאי. נחיתותה גברה בה עוד יותר וייאושה כיבה את אחרוני זיקי המרד בנפשה.

אחוזת דיכאון וכלימה חזרה – למשרד. בשמחה גלויה, שצרבה והעליבה, קיבל המנהל את פניה.

ושוב מתגלגל גלגל חייה לאטו בדומיה, בצידי דרכים, בשולי החיים. ממעטת בדיבור, מקדמת את הבריות בחיוך שווא, אך מתרחקת מהם, נוחה תדיר להתרגשות. ורק לעיתים רחוקות, בשעת בדידותה, יש ותפזם את שיר האביב החביב עליה, שהד ימי נעוריה נענה לה מחרוזיו; ובין קירותיו הקודרים של חדרה הבודד יסתלסלו הצלילים הגאים והעליזים, שרסיסי צערה ועלבונה הותכו בהם, אך גם זיקי גאות האדם והנעורים שלא נרמסו כליל, שאין לרמסם –

 

   כי עוד נפשי דרור שואפת,

   לא מכרתיה לעגל-פז.                                           

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה