_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הנשיא וביתו

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

את המונח "נשיא" מפרש יהודה גור במלונו העברי הגדול כדלהלן: נגיד ומצווה, שליט, ראש, שר ושופט: נכבד ורם המעלה; ראש שבט; ראש הסנהדרין בימי בית שני וכו'. ואילו במלונו של אבן שושן כתוב לאמור: ראש, עליון, ראש לשבט, או לעדה, או לעם, שליט; "ועבדי דוד נשיא בתוכם" (יחזקאל ל"ד, כ"ד).

בימינו; מי שנבחר לעמוד בראש מדינה רפובליקאית, פרזידנט.

ואולם, דומה, שאין ההגדרות הללו בשני המלונים כוללות ומבטאות את משמעותו החיה, הממשית והסמלית, של מונח הנשיאות במציאותה של ישראל בת העשר ושל ישראל סבא בן האלפיים. שהרי כהונה רמה זו וכל הכרוך בה, עדות חותכת בהם, בעינינו ובעיני אומות העולם, לתחייתו הממלכתית של עמנו, לעצמאותו ולהתעצמותו.

ולא זו בלבד אלא שחידוש הנשיאות על רום תפארתה וסמליה ביטוי נאמן בו לאחדותו העליונה והנעלה של העם המפוזר והמפורר, המתכנס מפזוריו ומגלויותיו והמתלכד משבטיו ומעדותיו.

אחד הדברים הטובים שרחשו הנשיא ורעייתו הוא שהתחילו מזמנים לביתם בכל ראש חודש את נציגי השבטים העדות, להתוודעות ולהיכרות הדדית. וכאן בזימונים אלה מרגיש אתה בחוש, שכל עדה וכל שבט כאבן-חן הם בפסיפס המגוון של כלל האומה על ייחודה. וכולם כאחד יונקים חיותם מתרבות קדומים אחת ועיניהם נשואות לעתיד אחד; למן שבטים נידחים ורחוקים בהודו או בהררי כורדיסטאן ועד ליושבי המערות בהרי האטלס, למן באי קוקז ועד ליהדות המערב לגוניה ­– כאדם הראשון שעפרו הוצבר מכל רוחות העולם... אין לתאר האושר האנושי, הרוחני, הפולקלורי, הזיקות והמגעים ההדדיים ביניהם לבין עמי הרוב הסובבים אותם, ואת המרטירולוגיה רבת-הצורות-והגילויים של הריבוי בתוך האחדות הקרוי גורל עם ישראל (ואתה נזכר, שלא זרם חברתי רוחני אחד בעמנו נתפס להתבוללות משלו בדורות האחרונים, אפילו שפע, בדרכו הוא, מסירות לעם והתמודד בגורל גולה ונכר, משום שקיפח את חוט הקשר החי, המאחד ומלכד איבריו של הגוף המשוסע האחד).

*

עתה הם באים, אחד אחד, נציגי השבטים והעדות ועולים בראש כל חודש אל בית נשיא ישראל; הם מספרים את פרקי עברם, עומדים על תרומתם לתרבות ישראל ולבנין הארץ, שרים משירתם, ומביאים לו שי מזמרת נפשם ומיצירת רוחם ומפרי עמלם – ומביאים לו את שפעת אהבתם ואת ביטויי מסירותם לישראל, ובדרך כך מתחדשת עלינו – עם עלייתם של ראשי השבטים והעדות לבית הנשיא הרווי חווית אמת של אחוות אדם ואחוות ישראל בפועל ממש – המסורת הקדומה והנעלה של העליה לרגל לירושלים, "העיר שחוברה לה יחדיו מכל שבטי ישראל". האין אתה שומע בכאן משק כנפה הפצועה של שכינת הדורות, שתוגה וחדווה כרוכות בה, והיא מעלה ארוכה?

שכן, לא נציגי השבטים והעדות בלבד הם העולים, להביא ברוב הערצה מתת נפשם לבית המגלם את היקרה בכמיהת הדורות. עמם המון עם רב, דורות מלומדי נסיונות-גולה ודלוקי אש-משיחיות

ומסוערי תקוות עם ואדם – ועד לאיומה בשואות שפקדה את בית ישראל. האין נשמותיהם מרחפות פה סביב? כל אלה לא זכו, אולם שירת נפשם ותורתם ופרי רוחם צרורים לעד בחיי עמנו, ובשדות ציון מלבלב ועולה נבט חדש לשורש הקדומים. כיצד דרש רבא? מהו שנאמר: מה יפו פעמיך בנעלים? – כמה נאות רגליהם של ישראל שעולים לרגל! (מסכת חגיגה ג').

זו המשמעות הסמלית של בית הנשיא בירושלים.

והאם יש לעמוד בזה על חושו הלאומי ההיסטורי של הנשיא לשבטי ישראל – וביחוד לעדות המזרח, חיבתו למסורותיהם ולנחלת רוחם? מחקריו במשך השנים, למן מורשת פולטאבה ופעלו של הנשיא יום יום ועד להישגיו בשדה החקר של קהילות רחוקות ונדחות של "מכון בית-צבי" – עדות הם לכך. והאם יש לעמוד בזה על דרכה החלוצית של רעיית הנשיא למן שחריתה של העליה השניה, בעבודה ובהגנה, דרך נדודי מלחמת העולם הראשונה ועד לעמידת הגבורה של חוות הלימוד לנוער בירושלים? שופע הבית אור ואחווה וסגולות יקר לכל אזרחי המדינה, לקרוב ולרחוק.

"דער גוטער ייד פון ישראל" – זה כינויו של הנשיא בפי חיים ליברמן מניו-יורק. "דער גוטער ייד" – "היהודי הטוב" במובנו העממי – האנושי, הנעלה, שיש בו ניחומים ועידוד בצרה, תפארת שבענווה, מלכות שבלב האומה.

..."אתה הולך אל נשיא של מדינה – ובא אל חבר, אל משפחה, אל זרועות פתוחות" – כותב הוא.

– ועם זה טמון כאן סוד: על-אף החביבות הנלבבת, תפוס אתה לתחושה עמוקה של יראת כבוד. תחושה של דרך ארץ רווחת בינך לבינם, בלי כתרים, והלא הם מלך ומלכה...

היכן טמון הסוד?

פעמים תשאל את עצמך: כלום יודעים הם, במקומם של מי עומדים הם, על כסאות מי יושבים הם? הזוכרים הם את המלכים והנביאים, ראשי העם ומורי הדרך של ירושלים? דוד המלך ושלמה, ישעיה הנביא ורבי עקיבא...

לא הכל יודעים זאת, ואולם יצחק בן צבי יודע, זוכר, משיג וחש זאת בכל רמ"ח איבריו. ומכאן – הצניעות והענווה.

וגם העם יודע זאת. ומכאן – הדרך-ארץ ויראת הכבוד.

ראוי לשאת עליו הברכה: ברוך שחלק מכבודו.

ולהעניק לו מלוא אהבת הלב".

לא חשבון שנות הנשיאות, ולא סיכומי שנות החיים הארוכות, גדושות הפעלים והמבחנים. פרושה וגלוייה יריעת החיים הזאת, למן צמיחתם והעפלתם על אדמת אוקראינה, ראשיתם בארץ ובתנועה בשחר התקומה, בלבטי היצירה והעמידה על נפש מפעלנו וההתמזגות-ללא-שיור בתוכו, לדבקות במורשת ואהבת כל שבטי ישראל. אילו נדרשתי להשיב, מהו תא-היסוד בחיים אלה, והיתה התשובה פשוטה: החלוציות, שחסדה מאיר מבפנים באור יקרות שלא הועם, וממנה פושטות קרנים של אהבת אומה ואדם, דבקות בגאולת ישראל, הקרבה והגשמה, הוד עממיות ויקר אנושיות – ומה לעומתם גינוני מלכות?

"בין לילה – מעיר חיים ליברמן – היה יצחק בן צבי חביבו של העם כולו, ללא הבדל מפלגה, מעמד ואמונה. שנים חלפו – והנשיא לא נשתנה "לטובה". אותו היהודי חסר-הישע כשהמדובר בחליפת דיפלומאטים, אותו "בחור ישיבה" כשהמדובר בגינוני טכס. עניו הוא יותר מכל אדם במדינה. ולפיכך נוהר אליו העם לא כאל מלך, לא כאל נשיא, ולא כאל שררה, אלא כאל "יהודי טוב"...

ובראש השנה – לא קרואים רמי-מעלה ואישים נושאי-תפקיד – העם בכבודו ובעצמו הוא הזורם בהמוניו, כנהר, בבית הנשיא וממלא את מבואותיו וגינותיו סביב, להביא לו איחולי השנה החדשה.

כל שראה את זרם האדם הזה, גלי-גלים של בני עדות ושבטים ושכבות אוכלוסיה, ותיקים וחדשים, בני עיר וכפר, מושב וקיבוץ, ישישים וילדים ושל המשלחות מרובות-המשתתפים של הערבים; כל מי שהבחין ברחש הבעת החדווה וההתרוממות והחיבה; כל מי שהאזין לשפעי השפעים של הברכות והאיחולים ברבוי גילוייהם וסגנונותיהם והבחין בהמיית לבו של העם לנשיא ולביתו, לנשיא שהוא בן העם ומורם מעם, סמל אחדותו וממלכתיותו.

את הדר העליה לרגל לירושלים בימי קדם, את חדוותה ושליחותה הלאומית המחנכת, אין אנו יכולים לתאר לעצמנו אלא בדמיון. ואולם, דומה, שמעט מטעמה וחינה ועממיותה עומדת בעלייתם של הרבים, הרבים לבית הנשיא. מסורת המתחדשת וצומחת לעינינו.

איש הרוח ואיש והעם. בשר מבשרו ועצם מעצמותיו, ונפשו קורצה מנפשם של המוני בית ישראל.

והיא, רעיית הנשיא, רחל ינאית, דמות דגולה בעצמה ובזכות עצמה, בדרכה, בסערת חייה, בהכרה החריפה של יעודה היהודי המוסרי, של השליחות הנעלה שבמעמדה הרם; אם האמהות וחלוצת החלוצות, וכל ילדי ישראל – ילדיה... ודומה, בעיני האם שלה רואה היא בכל ילד מבבל ומפרס צאצאי דורות קדומים, ומהרי ירושלים נשקפת אליה תפארת בית דוד, ואך היא מהולה בצער הגלויות ובכמיהתן, לבלי הפרד בנפשה עבר ועתיד... מן הנשים שבנו את בית ישראל.

*

מוצא המשפחה שימשלביץ-שמשי הוא בעיירות ליטא. בסביבות וילנה ומינסק התגוררה במאה הי"ח, ולאחר כך עברה בחלקה לאודיסה, וכן לאמריקה, ומתחילת שנות השמונים – בארץ ישראל. ואולם, הרוב לא זכה, שנכרת בשואה, ומהם שנפלו כפרטיזאנים. והיו בה, במשפחה, סוחרים וחוכרים, בעלי מלאכה ופועלים, רבנים ולמדנים, חובבי ציון ומהפכנים. ראשיתה של המשפחה בר' משה אשכנזי-הלפרין הוא ר' משה מאיויה, שיחוסו מחכמי צרפת ורש"י עד עשרים דור וידוע כאיש אלוהים, מופת בפרישותו, ענוותו ואהבת דלים ונדכאים. אגדות עוטרות זכרו. האב צבי שמשי, מראשוני חובבי ציון, שגורש לסיביר על השתתפותו בהגנה עד לתרפ"ב; האם קריינה, נכדת הר' מאיר הלוי אפשטיין מוילנה, ויצחק בכורה. רעיית הנשיא – דור שביעי לר' נחום מצ'רנוביל (בעל "מאיר עיניים") תלמיד הבעש"ט.

בקיץ תרס"ד דרכה לראשונה רגלו של העלם הצעיר, תלמיד הגימנסיה בפולטאבה, זקוף הקומה ואציל הפנים, על אדמת ארץ-ישראל משאת נפשו. לא יצא זמן רב, ויצחק שימשלביץ, הנודע בכינויו הספרותי-תנועתי "אבנר", חבר הועד המרכזי של פועלי ציון ברוסיה, חוזר ועולה לארץ. בבית המלון של ספקטור (האכסניה של פועלי ציון) הוא רושם שמו: יצחק בן צבי. בו ביום הוא יוצא ברגל לפתח-תקוה, לפגישה עם הפועל החקלאי דוד גרין (בן גוריון) וביומנו הוא רושם: "שמחתי היתה רבה ללון בלילה הראשון לבואי לארץ במושבה יהודית". קידום העליה וההתישבות, בעיות הפועל בארץ והתנועה בגולה, מעמדו בציונות ותרומתו להגשמתה (עם ההכנות לקראת הקונגרס הציוני השמיני בהאג) – אלה נושאי שיחתם; ואלה עיקרי פעלם וחייהם.

למן הפגישה הזאת נמשכת שלשלת רצופה של מעשים ומבחנים ומערכות במשך עשרות בשנים, ועד לתקומתה של מדינת ישראל, שיצחק בן צבי נשיאה ודוד בן גוריון ראש ממשלתה – פעילות בתנועה בגולה, ביסוד "השומר" בארץ ו"החלוץ" באמריקה, התנדבות לגדוד העברי, פעולה בהסתדרות העובדים, בציונות, בכנסת ישראל. ואחד הקו הנמתח למן ההשתתפות בהגנה בעיר הולדתו וקשרי הידידות והנפש עם חברו הדגול בר בורוכוב ועד לפעילות בשביתה הראשונה של פועלי ירושלים, העריכה – יחד עם חבריו – של העתון הסוציאליסטי העברי הראשון "האחדות", עריכת השבועון הראשון של הערבים "אתחאד אל עומל" (תרפ"ט) – ועד לעמידה בשורה הראשונה של החזית הציונות, הפועלית, הישובית.

*

שנות בחרותו הן שנים סוערות ברוסיה. עזה ההתעוררות ב"תחום", בעיירות היהודים הדלוקות באש כסופי פדות, ורבים הקושרים תקוותם במהפכה, הקוסמת בסיסמאותיה ובדגליה שתביא ממילא גאולה ופדות לישראל. ואולם, העלם הצעיר מפולטבה, חוש-אמת לוחש לו, שיש פתרון אחר לשאלת היהודים ולהם מולדת אחת, והוא רושם בזכרונותיו:

 "...הדבר היה בעיצומה של המהפכה הרוסית בימי אוקטובר 1905 (חשון תרס"ו). כל המפלגות המהפכניות יצאו מן המחתרת והופיעו בפעם הראשונה בגלוי, על דגליהן ועל סיסמאותיהן. אסיפת-עם ענקית התכנסה באופן "ספונטאני", אלפים אלפים – רוסים, אוקראינים ויהודים – נהרו ללא מעצור וללא הפרעה אל הככר הרחבה אשר ליד התיאטרון החדש שבפולטבה עירי. נואמים מכל זרם ומכל מפלגה יצאו לדבר אל הקהל; נציגי ה"איסקרא" (הסוציאל-דימוקראטים), הסוציאל-רבוליוציונרים והמפלגה הסוציאליסטית האוקראינית. מובן מאליו, שגם בין נואמי המפלגות ה"כלליות" הללו לא נפקד מקומם של היהודים, אולם אלה הופיעו לא בתור יהודים אלא כרוסים או אוקראינים. ואנחנו פועלי ציון, דרשנו מקום גם לנואם יהודי שידבר בשם היהודים. מבוקשנו ניתן לנו, ובשם המפלגה דברתי אנוכי אל צבור עשרת אלפים איש, כמובן – רוסית. נאמתי כיהודי על המהפכה הרוסית, על השתתפות היהודים ועל שאיפתנו גם אנו לחיי עם חפשי בציון. והנה כשנשאתי את דברי מעל הגזוזטרה של התיאטרון ניצבה לנגד עיני תמונתה החיה של ירושלים עיר הקודש, על חורבותיה, שוממה מבניה, כאשר ראיתיה בעיני כשנה לפני זה בביקורי הראשון בארץ, בקיץ תרס"ד. באותה שעה שאלתי את עצמי: אל מי אני נושא את דברי? האם יבינוני שומעי אלה כאן בפולטאבה, האם יאמינו? האם אנו, היהודים שותפים אמיתיים הננו למהפכה זו המבשרת גאולה לרוסים, התביא את הגאולה המקווה גם לנו, היהודים? למה אני כאן, ולא שם? למה אנו  כולנו כאן, ולא שם? ומשעלו השאלות לפני – שוב לא יכולתי להשתחרר מהן, ובסיימי את דברי חשבתי לא על הפגנה זו ועל נצחון המהפכה הרוסית, אלא על ירושלים שלנו"...

 נאמנות זו לירושלים העברית היא שפיעמה בלבו כל שנות השלטון הבריטי – תחילה כחבר הועד הלאומי ליהודי ארץ ישראל ואחר כך כיושב ראש שלו, וממנה ינק כוח עמידתו, בגאון ובעוז, במאבקו של הישוב על זכויותיו ותקוותיו הלאומיות, זו המערכה שבה נתארגן הישוב ונתלכד ונתבצר כעם יוצר ובונה ולוחם ומחדש נעוריו במולדתו, עוד קודם לאישור או"ם על זכותנו לחיי עצמאות.

*

הייפלא, ששווינו לו מיפי נפשנו, ואת מיטב זהב כמיהתנו לגאולה ולזקיפות קומה ולחירות תלינו בו, ואת צפייתם של דורות מעונים ולחוצים ומושפלים בכל הגלויות?... הוא היה למוחש שבסמל ולסמל שבמוחש, דגלה של עצמאותנו ומופתה הרווי תפארת התקופה וצער הדורות – לבחיר האומה, נשיא מדינת ישראל על כל עדותיה ושבטיה ומיעוטיה.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה