_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

הודאת בעלי הדין: לא נפתרה שאלת היהודים בברית המועצות

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דבר" 8 במרץ 1957

"במדיניותה הלאומית יצאה המפלגה – ויוצאת – מן ההנחה הלניניסטית, כי הסוציאליזם לא זו בלבד שאין הוא מבטל את ההבדלים והייחודיים הלאומיים, ונהפוך הוא, הוא מבטיח את התפתחותה המלאה והמגוונת ושגשוגה של הכלכלה והתרבות של כל האומות והלאומים. מחובתה של המפלגה להביא גם להבא בחשבון, בכל פעולתה המעשית, את הייחודים האלה" (מהחלטות הועידה ה-20 של המפלגה הקומוניסטית הסובייטית)[1].

40 שנה לאחר שכרון-אוקטובר שפשט גם ברחוב היהודי וגרף רבים, לאחר זעזועים ותמורות שפקדו את העם היהודי ושינו את הרכבו ומעמדו ודמותו – הננו עדים לחיזיון פרדוכסאלי כפול-פנים. דובריו המוסמכים של השלטון הסובייטי טוענים ברוב עקשנות נוקשה, כי נפתרה בעיית היהודים בברית המועצות; למשלחת הקומוניסטים היהודים מקנדה השיבו חרושצ'וב ועוד מראשי השלטון, כי "אין בכלל שאלה יהודית קיימת בברית המועצות". תשובות כיוצא באלו ניתנו גם לאחרים ובכללם שלוחי הסוציאליסטים מצרפת, הקומוניסטים מאנגליה ועוד. ההסבר המקובל הוא: אין יהודי ברית המועצות רוצים בחיי-תרבות משלהם, ואדרבא, ניחא להם, לטובתם הם, שיתבוללו בעמים בתוכם הם שוכנים, ליתר דיוק: בעם הרוב ובלשונו ובתרבותו.

ומן הצד האחר אין הקומוניסטים היהודים (מחוץ לגבולות ברית המועצות) ועיתוניהם, פוסקים לתבוע את מילוי ההבטחות שניתנו לשיקום חיי-התרבות היהודים בברית המועצות. יתר-על-כן, הם אף טוענים, כי השלטון הסובייטי עושה פלסתר את החלטות ועידת-העשרים בשאלה הלאומית, מרבים לפרסם-מחדש מדבריו של לנין בשאלה זו ותובעים, בדרכם הם, את עלבון המיעוט היהודי בארץ הסובייטית, וההתנכרות לצרכיו. זמירות חדשות עולות מפיהם – על קיפוח והפלייה של היהודים גם בתחומיו של המשטר.

בסידרת מאמרים ב"מאָרגן פרייהייט" הניו יורקי מְתַנה בימים אלה י. ב. זלצברג מטורונטו, מותיקי ראשי הקומוניסטים היהודים ומי שהיה ציר בפרלמנט, את מר-אכזבותיו מאשר עוללו לעם-היהודים בברית המועצות ומהסיכויים הצפויים לו. עוד לפני שנים – קובע הוא – עורר העניין חרדה בקרב ראשי הקומוניסטים היהודים בארצות הברית וקנדה. "אך אני החלטתי לשתוק בפומבי ולהילחם בפנים". ועתה דומֶה שוב לא עצר כוח לשתוק ובייחוד שהעלה את השאלות בפגישותיו עם ראשי השלטון ונכזב. ואמסור מדבריו כלשונם:

"בשיחותי הראשונות במוסקבה עם אישי מפלגה אחראים, אך מדרגה שניה, הם ביקשו להוכיח לי, שאין בעייה יהודית קיימת בברית המועצות כלל. אולם מאחר שעמדתי על דעתי ודרשתי בירור רשמי, קבע מרכז המפלגה ועדה מיוחדת לפגישה עמי.

בועדה ניתנו לי התשובות הבאות לשאלותי:

א. הועד היהודי האנטי-פאשיסטי חוסל מאחר שפקעה זכות-קיומו. הוא הוקם בשנות המלחמה ולצרכיה, ולאחר הניצחון על הפאשיזם – היה למיותר.

ב. לוועד הסתננו השפעות בורגניות-לאומניות. אחד מחברי הועדה הוסיף, כי קהל יהודי גדול הפגין ליד בית-הכנסת לכבודה של גולדה מאירסון עם בואה למוסקבה, וידוע לי, כי קיימות קבוצות ציוניות במחתרת.

ג. סופרים יהודים נאסרו, אולם זו מלאכתו של באֶריה[2]. ו"לצערנו היו גם קורבנות חפים מפשע". גם סופרים לא-יהודים סבלו.

ד. המשטרה הסובייטית משחררת ומשקמת את הכלואים".

 

לשאלות מדוע לא הוקם מוסד יהודי אחר במקום הועד האנטי-פאשיסטי שחוסל, בדומה לועד של יהודי פולין, נענה, שאין צורך בכך. לשאלות אחרות ניתנו, לדבריו, תשובות מתחמקות. וזאלצברג מסכם: "מכל הבירורים העליתי, כי חיסולם הפתאומי של המוסדות היהודים, היה מעשה-אלימות אכזרי ("אַ ברוטאַלער גוואַלד-אַקט"); כי תורת ה"אינטגרציה" (רוסיפיקציה") כהסבר להפסקה הפתאומית של כל פעולות התרבות והציבור היהודיות, בשקר יסודה, על אף קיומה הוודאי של התבוללות... ולמרות כל הסימנים לטובה – הגישה המפלגתית-הרשמית לשאלות התרבות והציבור היהודיות היא שלילית ופסולה ובלתי-עקיבה, לדעתי".

לא נעמוד בזה על המסקנות שהוציא המחבר, לעצמו ולתנועתו, מלֶקח זה של הפתרון הקומוניסטי לשאלת היהודים. לצורך ענייננו נטעים אך את מסקנתו, הפוסלת את עצם התפיסה של השלטון הסובייטי והמפלגה הקומוניסטית בברית המועצות לשאלת היהודים ודרכי טיפולם בה.

נוקב יותר חשבונו של מיכאל מירסקי בסידרת-מאמרים גדולה שפירסם בגליונות האחרונים של "פאָלקס-שטימע", תוך ערעור חמור על הערך "יהודים" ("יאָווראַי") באינציקלופדיה הסובייטית, כרך 15. אגב, ערך זה מונה, יחד עם האינפורמציה הדלה על בירובידז'אן (ומפה) 8 טורים, לעומת 160 במהדורת 1932 (כרך 24) וללא ביבליאוגרפיה. "אין הם, היהודים, ראויים אף למה שזכו העממים הנודדים בארצות הקוטב" – מעיר הכותב.

המחבר מונה את הישגיה של האוטונומיה היהודית הסובייטית בשנות השלושים, שנכרתה ביד-זדון אכזרית, אולם ביקורתו וחוד-המחץ שלה עמוקים יותר. המשתמע מדבריו, הוא, כי בגדה המהפכה הקומוניסטית ביהודים. מדוע?

היא המהפכה, שינקה את השראתה מתורת לנין, הבטיחה ליהודים לא רק שיווי-זכויות אזרחי מוחלט, היינו זכויות ליחידים (כאשר הבטיחה וגם קיימה האמנציפציה המערבית) אלא, ובעיקר – שיווי-זכויות לאומי, היינו: אפשרות של התפתחות עצמית מלאה וחופשית של היהודים בכלל, כאומה, כמיעוט, בסעד המדינה, ובטיפוחה. לנין אף גרס, כי מתפקידו של השלטון הסובייטי להושיט עידוד-יתר ולהעניק זכות-יתר למיעוט הלאומי, המקופח והמשועבד. אך השלטון הסובייטי, מאז שנות השלושים – טוען הכותב – התנכר ליעוּדו, – ושעל  כן אין גם שחר ואחיזה לטעון, שהיהודים עצמם ויתרו כביכול, בכוח ההתבוללות, על חיי תרבות עצמיים. כותב הוא: "משהתחיל הלחץ האדמיניסטראטיבי-מוסרי על הישוב היהודי, כשנאשמו ראשי ציבור בחבלה ובריגול – נתרחק איש-העם היהודי מן הסביבה התרבותית-ציבורית היהודית, ונתעורר בקרב האוכלוסיה הלך-רוח של הסתייגות ככל האפשר מסביבה זו, מעסקניה, ממוריה וכו'. סימני הרוסיפיקציה-מאונס נתבלטו – לדבריו – בשנות 1940-1 גם בשטחים שסופחו לברית המועצות ואשר היו מאוכלסים יהודים רבים. גורלה של התרבות היהודית-הסובייטית הלאומית היה גם גורלו של החבל היהודי בבירובידז'אן. שרד השם בלבד".

והמחבר (וזאת לזכור: מראשי הקומוניסטים היהודים בפולין, ב-1957) מסכם:

"במידה שנסתלפה מדיניותו הלאומית של לנין ביחס למיעוט היהודי,   במידה שנשלל מהיישוב היהודי בברית המועצות השירות של צרכיו הלאומיים – סבור אני, שקיימת שאלת-היהודים נטולת-פתרון בברית המועצות".

חלוש וקלוש הוא שיקום היהודים וקורבנותיהם לאחר ועידת-העשרים. וגם בזה, הדגש הוא על תיקון העוול הפיסי שנגרם ליחיד בלבד. כי מה טעם, דרך דוגמה, לקיים עיתון יומי ליהודים בלשונם, או תיאטרון, אם אין רשת של בתי-ספר יהודים, בה יגדל דור יהודים צעירים הדוברים בלשונם ומגלים עניין בגורל עמם? דומֶה, דוקא דבר זה: גילוי עניין בגורל העם, תרבותו ומדינתו – הוא למורת רוחה של המנהיגות הסובייטית הקיימת. דומֶה, אדיר חפצה הוא בטמיעתו של המיעוט הזה, המיעוט היחידי הגדול בברית המועצות (לאחר הריפטריאציה [חזרה למולדת] של בני עמים שונים למדינותיהם), שמולדתו מחוץ לתחומיה, שתרבותו ולשונו ודתו הם בחזקת-איסור.

היה היתה פעם בברית המועצות סיסמה, תפיסה, הנחייה בשאלת היהודים: כל הרוצה בחיים לאומיים – זכאי להם, כל הרוצה בטמיעה – השער פתוח לפניו. גם דרך זו שאדישות בה וצמצום בה, היא כיום אחד האנאכרוניזמים [מעשה שהתיישן] בגלגולי החיפושים העקרים לפתרון שאלת-היהודים. בכל מערומיה נחשפה לעינינו – גם לעיניהם של קומוניסטים יהודים – הטרגדיה היהודית בברית המועצות בכל מוראותיה ועלבונה והשפלתה. היינו: גורלו של ישוב יהודי אנוס, נטול חופש-נשימה לאומי, חסר סיכויי-עתיד, יצירה וצמיחה, נתון לחסדי זרים ומנותק מנימי-קשריו עם עמו ומשורשי חיוּתוֹ. היא החמורה בגלוּיות.

אישור מר הביאה ההתפתחות לתורתם של אבות הציונות הסוציאליסטית – סירקין ובורוכוב בראשם – שחזו לפני שנים הרבה, בפולמוסיהם עם יריבי-ציון, כי דוקא המהפכה מן ההכרח שתחריף את שאלת היהודים ועתיד היהדות בגולה. אך את ממדי ההַחרפה, מעמקיה וגילוייה – לא חזוּ.

 

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] זו הועידה שהתקיימה בפברואר 1956 ושבה נשא חרושצ'וב את נאומו הסודי המפורסם בגנות פולחן האישיות ופשעיו של סטאלין. המודיעין הישראלי הצליח לקבל לידיו את הנאום ולהביא לפרסומו במערב.

[2] Lavrentiy Beriya  (1953-1899), ראש הנ.ק.ו.ד. היא המשטרה החשאית בימי סטאלין.