_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

עיוני תשעה באב

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

 

פורסם ב"דבר" 6 באוגוסט 1957

בליל זה יבכיון...

השאלה בדבר מקומו של יום אבלנו בתחושתו של היהודי בארץ, בתודעתו של הילד והנוער – היא עדיין בצריך עיון. והיא, כמובן, חלק מהשאלה הגדולה על דרכי צמיחתם של ערכי עבר, תרבות ומסורת בחיינו המתהווים. ואולם רבים רבים מאתנו חרוּתה בנפשם, משחר ילדותם הרכה, חווייתו של יום זה, שכולה תוגת-סתיו – ובלבו – ליל-איכה על ניגונו העצוב וההווי האפוף דכדוך ושברון-לב.

אתה קורא במגילת-החורבן ההיא, והנה, גם מצד ערכיה הספרותיים – אֶלֶגיָה [קינה] צרופה, זכה, גם מצד הדימויים והמוטיבים השזורים בה והלשון – אין לה אחות בספרות העולם. דורות רבים ספגוהָ, רווּהָ, הורישוהָ לנו, והיא חיה בתוכנו. אמנם, רבּוּ עצמוּ מני אז החוּרבנות והשואוֹת המאויימות, ואולם התשעה-באב – טעמוֹ לא פג. הוא אָב-החוּרבנות, מקור המקורות להתרחשות נוראת-ההוד הכלוּלה במושג גלוּת, שתולדתו – גולה ופזורה בניכר. הן הוא כחותֵם את עקירת בסיס קיומנו הריבוני-העצמאי כעם, אם גם לא עקר את שורשי חיוּתו ורוחו, ואדרבא, הם עצמוּ מאוד. הלא בגולה, ב"בבל" שבכל היבשות – עיקר יצירת רוחנו, ואך יניקתה, משם, ממקור-הנצח, שנחרב אך לא נעקר מלב.

כי אכן, חש משוררהּ של המגילה בכל עמקו של השבר ההוא, ועל כן כה רב הצער חשׂוּךְ-התִכלה, הכובש אותך כבר למקרא פתיחתה הנוגה, שראשיתה חוּרבן ירושלים:

"אֵיכָה יָשְׁבָה בָדָד הָעִיר רַבָּתִי עָם הָיְתָה כְּאַלְמָנָה רַבָּתִי בַגּוֹיִם שָׂרָתִי בַּמְּדִינוֹת הָיְתָה לָמַס. בָּכוֹ תִבְכֶּה בַּלַּיְלָה וְדִמְעָתָהּ עַל לֶחֱיָהּ אֵין-לָהּ מְנַחֵם מִכָּל-אֹהֲבֶיהָ כָּל-רֵעֶיהָ בָּגְדוּ בָהּ הָיוּ לָהּ לְאֹיְבִים. גָּלְתָה יְהוּדָה מֵעֹנִי וּמֵרֹב עֲבֹדָה הִיא יָשְׁבָה בַגּוֹיִם לֹא מָצְאָה מָנוֹחַ כָּל-רֹדְפֶיהָ הִשִּׂיגוּהָ בֵּין הַמְּצָרִים."

צבירה גדולה ומתוחה של אימים וחרדות ופחד-בדידות שקוּעה בתודעה היהודית, גם לעת הזאת, כאשר לעינינו מוקם ועולה הבית השלישי, כאשר תוּגת-הדורות נמזגת ביסודות חדשים של אהבת-מולדת וצמיחת-עם ומרץ-יצירה וטל-תחייה. האם לא הרגישו בה גם ראשוני הסוציאליסטים היהודים בלונדון וא"ש ליברמן[1] עמם (בניגוד לבאים אחריהם), שהפסיקו את כינוסם ודיוניהם בתשעה-באב, והזדהו בנפשם עם אָב-החוּרבנות, עם צער הדורות. עם המוני בית ישראל?

תשעה באב – יום חג

ואולם אפשר מגדולי הפאַראַדוכּסים בחיי הרוח של עמנו הוא, אשר לא רק זר בלבד לא יבינם: העזה והמופלאה והנסערת בתנועות שקמו לעמנו, התנועה המשיחית, היא שהרימה ראשונה ידה כנגד יום-הצום-והאבל המקודש!

ודאי, היה הגיון פנימי ומתח נפשי וסמל ויעוּד במרד הזה. האם לא נרמז באגדה הקדומה, כי ביום בו חרב הבית נולד המשיח? ועתה, עם התחלת תור האביב והמשיח וה"תיקון" – לא זו בלבד שבטלים ומבוטלים המצוות והאיסורים, אלא גם היום החותך בנפש באֶבלוֹ הופך יום ששון ושמחה נלהבת-נרגשת. והרי לא קלוּת-דעת היא שאחזה ברוב העם, שנתפס לה לתנועה זו, קל וחומר שלא בענייני אמונה. הלא השבתאות היתה הדת היהודית במשך שנים גם בבית-הכנסת ובישיבה ובבית-הדין – ולא חוֹללה שינוי בהווי ובקיום המצוות זולת תוספת מתח רגשי עז וסמלים חדשים. השמחה של גאולה היא – לשון שנוקט בה ולא אחר אלא הרב ששפורטש, מגדולי הלוחמים בשבתאות ונרדף על נפשו מטעם זה ב"ציצת נובל צבי" (השלם, מהדורה חדשה, עמ' 350).

ואולם מה טיבה של גאולה זו? שבתי צבי מבטיח גאולה ופדות לישראל מעול מלכויות בכל מקומות מגוריהם; אמנם, שאיפתו ליטול את כתר התוּגר, השׂולטן, אך חלומו – שלטון עולם. ובדין העיר החוקר א. ענת ('תרביץ', חוברת ג', כרך כ"ו), כי גם מכירת הרכוש והבריחה מעסקי יום-יום של יהודים בדור ההוא אינה כרוכה דוקא בעליה לארץ-ישראל ויציאה מארצות הגולה, אלא היא "רוּבה תוצאה מן השיקול, כי בימי מלכות המשיח שבת שבתון תהיה ליהודים ולא יצטרכו כלל לעמול לפרנסתם".

לדעתו ניתקה השבתאות את רעיון הגאולה והשחרור מרעיון שיבת ציון, והכשירה הקרקע להתבוללות, להשכלה, לרפורמה. וזה אחד ממניעי מלחמתם של הרבנים נגדה. "חוּשוֹ האנאַליטי המפותח של ששפורטש אמר לו, כי עצם התגלות הנבואה של נתן בעזה, ולא על אדמת-הקודש, והתגלותו של שבתי צבי בקונסטאַנטינה [איסטנבול] ולא בירושלים – אינן עבירות פורמאליות בלבד על תהליכי המשיחיות כפי שנקבעו במסורת, אלא פריצה מסוכנת באידיאלים ההיסטוריים של האומה". הייפלא, שפגעו ביום האבל הלאומי?

ואולם גם מאמיני המשיח הנלהבים-הנפעמים ביותר נלבּטוּ קשה בביטולו של תשעה באב. "האם ק"ק האמבּורגו, – שואל ששפורטש – שהיו אדוקים באמונה הזאת (השבתאות), נמנו וגמרו להסכים על אותה גזירה ח"ו (ביטול צום ט' באב)?... וכשבא הכְּתב לכאן (אמסטרדאם), התקינו עצמן כל סיעת החייבים הנִפתים לדבריו, ובינם לבין עצמם, שלא לקרוא קינות ולא מגילת איכה, אבל על התענית לא הסכימו לבטלו" (שם, עמ' 361).

כי אכן, קוסמית ואוניברסאלית – ולא לאומית – היתה המשיחיות היהודית במהוּתה, אולם לאלהי ישראל (בניגוד לאלהי האומות) ולארץ-ישראל ולמצוות שליחוּת מיוחדת במהפך זה של המרד נגד סדרי-החיים והטבע והגורל; ואף ביטול האבל הט' באב והכרזתו חג הוא מסוג המצוות הבאות בעבירה, היינו המעשים שבכוחם מבקש האדם לתקן סדריו של העולם הפגום מאז החטא הקדמון – וגם הגלות בכלל פגימותיו. והנה, בדרך כך היה ביטול יום האבל – בשורת גאולה בחוויה ובנופש.

וגילו ברעדה

המוטיבים של חורבן וגאולה, תוכחה ונחמה – שלובים וארוגים, כנודע, בתרבותנו, בספרותנו, בחיי-הנפש שלנו. וגם בדורנו זה. ודאי, הצורות והגילויים הקדוּמים של האבל הלאומי כמו ספוּ-תמו, ואולם לעולם לא תסוף המיית-הנפש המסעירה, המשתוחחת בצערה, של החורבן הראשון, החיה בקינות אוצרות-היגון ובפסוקי-האלגיה של איכה. המעיין הזך של צער האומה על בְּכוֹר אסונותיו מן הראוי לו שיַרווה את הנפש צמאת-הגאולה ואת הנוער בונה העתיד. הן תחושה לאומית-יהודית שלמה וחדוות-עתיד מן הנמנעות הן בלא תחושת הצער והאבל של העם.

 

© כל הזכויות שמורות.  מותר לשימוש לקריאה, לימוד ומחקר בלבד, ואין לעשות בו שימוש מסחרי.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  אהרן שמואל ליברמן (1880-1845) - מהפכן, סופר ועיתונאי יהודי. מייסד כתב העת "האמת" ו"אגודת הסוציאליסטים העברים" בלונדון. נחשב לאבי הסוציאליזם היהודי.