_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

קִסְמֵי מוֹלֶדֶת

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

א

...והנה נחות כפות רגליהן על גדות הירדן.

שמש-אש יוקדת-לוהטת בצניחתה-גסיסתה מנשקת שולי הארגמן של האופק. מאדימים גלי הירדן. משב-רוח קליל צונן מחליק על פני היקום המשולהב.

דמדומים. השקיעה נוטפת רסיסי נגוהות-נגוהות מפזזים בין עשבים ושיחים. ירק ואודם, אודם וירק. מסוֹבכֵי גדות הירדן עולה רעש מעומעם. בהמיה חרישית זורם הנהר בנפתולי ערוצו. דממת חלום.

שלוש נשים נחות מעמל-דרכים בשרב, מני רמות מואב ועד הלום. הן נחות. האחת סמוכה על אבן, טובלת רגליה במים הזכים. אבק-דרכים על גופה ובגדיה. עייפוּת כבדה נסוכה באברי גופה, חרוּתה בפניה השזופים-חרוּכים, המיוּזעים – אך אין בכל אלה כדי לטשטש יפי נעוריה בפריחתם ולסאב גאון האשה והאדם שבה. רות המואביה היא.

בסמוך לה נעמי הזקנה. ראשה-שׂיבה מדובלל ופנים חרושי-יגון וסבל רב. הנה היא מתרוממת בכבדוּת. ממלאה נאד-העור במי הירדן הזורם לרגליה, מוציאה פלח-דבלים וקָלִי-שבּלים עטוף בעלי-עץ. היא לועסת לאִטה – ולידה כלתה השניה, ערפה, טורחת בהדלקת אש בזרדים היבשים למדורה. שלוש נשים, מוּכּוֹת-גורל ועייפות-נדודים, ליד מדורה, מבקשות מעט מחסה, מעט מנוחה. התימצא?

ירח שט במרומים. הלילה פורש כנפיו על היקום. תשושת-כוח, שבעת ייסוּרים וכְלִימּוּת, שכובה הזקנה על מצע-הדשא (שתי כלותיה בקרבתה) – ועיניה פקוחות. אין השינה נדבקת בעפעפיה. הירח שופע אור-כסף לחיקו הבהיר של ליל כנען. ריחות קמה בשלה ושדות-חציר משובצי-פרחים עולים בנחיריה. סוער הלב בקרבה עם המגע באדמת המולדת. עשר שנים עברו מני אז, עשר שנים תמימות מאז דרכה לאחרונה על האדמה הזאת, אך האם לא תמול שלשום נתרחש הדבר?

היֹה היו שנים שלווֹת, צלחות, שׂבעות, וביתה, בית עובדי-אדמה מיהודה, אפרתים, שִׂגשג אז לתפארת בשדות הסמוכים לבית-לחם, מעברוֹ השני של הירדן. אלימלך בעלה ושני בניה, מחלון וכליון, עוד היו בחיים, בעצם כוחם. יחד עם שכניהם, עובדי-אדמה כמותם, היו בני-המשפחה עולים מימים ימימה לחלות פני אלוהי ישראל בעולה ובמנחה. בית-לחם, עיר הלחם, הברכה והשירה היתה, מוקפת גנים וכרמים ויערים ועדרי צאן ובקר הרועים בשדות. ואז בא האסון. כחתף ירדה הבצורת, כמכת הארבה שאין עצה ותושיה נגדה. התבואה בשדה לא נבטה, ואשר נבט – קמל ונבל. זלעפות-שידפון הסתערו מן המדבר והצְמִיתוּ כל חי. אובד-עצות, אין-אונים עמד עובד-האדמה אל מול שדותיו האבלים והצחיחים ועמלוֹ העקר. והאדמה צמאה מאוד-מאוד, יבשֵה וסדוקה וחרוכה רבצה אין-אונים. נדַמה שירת בוצרים בכרמים, נאלמו נְבָלִים וכינורות, צאן ובקר פיותיהם פעוּרים, גוֹעים מר בצמא. וכאשר בושש הגשם לבוא ושוועת תפילתם של האדם והחי למים לא נשמעה – לא עצרו רבים כוח לעמוד בסבל. אז ירד גם אלימלך מבית-לחם יהודה לגור בשדי מואב ועמו אשתו נעמי ושני בניו. הבצורת והרעב, דומה, ניתקו השרשים שקשרו ביתה לאדמת מולדתו, לבני עמו, אחזום בציציות ראשם ויגרשום אל אשר נשאו העינים – מעבר לירדן שטוחות רמות פוריות, שדות מרעה ודגן, ארץ הגולן והגלעד והבשן. וקריות מואב רועשות וסואנות, רבים בהם התענוגות והומה העליזוּת, ומעל כל הר וגבעה עולה קטורת לאלוהי השוא - - -

היא חוזרת ורואה בדמיונה וחיה בשנית את השנים ההן, שנות החטא והטמיעה באדמת הנכר. הבנים זנחו כליל מורשת עמם, נסחפו בזרם חיי הפריצוּת, השחיתוּת והרשעוּת, לשון זרה לשונם ובנות זרות שוכבות בחיקם ומנהגי מואב מנהגיהם. יותר מהבצורת שעקרתה מאדמתה – הכאיב וצבט צער השקיעה ביְוֵן-טומאת מואב. לא אחת התייפחה בחשאי בלילות-נדודים – אך צהלת הערלים הטביעה את יגון האם שקוננה על ילדיה-אפרוחיה... בודדה היתה וחלשה – ולעומתה הבעל. הבנים, הבית אשר נעקר מרגבי מולדת נאמנים וישקע בחוצות הערלים הסובאים והנואפים האלה. הבנים שטיפחה וריבתה זנחו תורת אביהם, גדלו וישאו להם מבנות מואב, אשר שם האחת ערפה ושם השניה רות. לימים מתו גם הם. אלמנה בודדה נשארה, גלמודה, ובתוך עם נכר וזר וערל-לב. וגעגועיה הטמירים גברו בה ולא הִרפו הימנה ובכוח רב משכוהָ מן עמק הבכא הזה חזרה אל בני עמה אשר מעֵבר לנהר, אל מולדתה וכפרה. שתי כלותיה, שארית הפליטה של ביתה וחייה אשר עלה עליהם הכוֹרת, שכובות עתה לידה, נמוֹת. הירדן מפכה כאז ונושא מימיו הזכים בהמיה חרישית בין שיחים ואילנות. הירדן – כחוט השדרה למולדת, ראשו בחיק הלבנון המכסיף ורגליו טובלות בים... בין הירדן והים הגדול שוכנים שבטי בני עמה הנתונים במאבקים אכזריים ובלתי-פוסקים עם שכניהם הלוחצים אותם בחזקה: מי ידביר את מי? מי למי יהיה למס-עובד? כחבלי-קסם היא נמשכת למולדתה, לארצה ולאלוהיה – כלום לא בגלל הזניחה אותם יסרה אלוהי ישראל, אל קנא ונוקם, ויקח ממנה את בעל-נעוריה ואת שני בניה ויערטלה מכל?

קצרים לילות הקיץ – ובהירים. אך יעלה השחר תעבור את הירדן ותעלה בדרך בואכה בית-לחם אפרתה. מה גדול, מה כביר ונעלה הרגע הזה! שוב, כלפני עשר השנים שחתכו גורלה, תדרוך על האדמה היקרה הזאת, אדמת-אבות אין-בלתה. היא תכרע ותיצמד אליה באהבת-נעוּרים סוערת, שניתקה מחרצובותיה, ורווה בדמעותיה. היָבינו לנפשה, היִסלחוּ לה?

מכריה ומודעיה יפגשו בה, ינודו לה ראש: אשת אלימלך האפרתי, הנעימה בנשים, העשירה בגבירות, איכה היתה ענייה ושוממה, המהלכת רעבה ודווּיָה בצדי שדות? כל עץ וכל אבן יזילו דמעה וינודו לה. הכלבים יחרצו לשון לעומתה, יתנפלו עליה בחימה שפוכה ושומרי החומות יגרשוה בחרפה. נעמי יקראו לה, והיא תענה: אַל תקראו לי נעמי, כי המר שדי לי מאוד. ריקם אני שבה אליכם, בודדה וגלמודה, אומללה וקשת-רוח. לשד חיי נסחט, חמדת עלומי נקפדה. דווּיָה ומושפלת אני שבה אליכם, שדות ארצי, לנשום באוירכם ולסיים פרשת חיי באדמה בה טמונים עצמות אבותי. בית-לחם! בית-לחם! התאכיליני מלחמך, התגמיעיני תירושך? על מה גורשתי מגבולך, על מה אוּלצתי לנטשך ולחזור אליך עתה חסרת-כל שפחה חרופה ומנודה ולהתפלש בעפרך? אבותי, בקשו אתם את אלוהי ישראל עלי ועל הארץ הזאת - - -

סבוכה ושקועה ברקמת הזיותיה היא צופה בתכלת השמים העמוקים, הזרועים כוכבים. היא מאזינה להמיה החרישית אשר לירדן וללחש-הסודות בסובכי גדותיו. עוד מעט ויעל שחר צעיר, רענן וחכלילי, עוד מעט וכפות רגליה תדרוכנה על האדמה הנכספת.

לידה צמודות השתים, ערפה ורות, אכולות צער ויאוש אף הן. הקוראות הן מחשבותיה, היורדות הן לתהומות ייסורי נפשה? היא יודעת: אין הן רוצות לחזור לבתי הורים, כי אם להילוות אליה בדרכה אל הארץ הבלתי-נודעת להן. מדוע דבקו בה, בזקנה התשושה, אשר מבניה נתאלמנו? ערפה נלחצת אליה, מנשקת שערה, מלטפתה. ולצדה האחר נלחצת אליה רות, שותקת ועיניה דומעות חרש.

היא משדלת את השתים:

שובנה, בנותי, למה תלכנה עמי, העוד לי בנים במעי והיו לכם לאנשים? לכנה כי זקנתי מהיות לאיש. צר לי עליכן, בנותי, צר לי מאוד. שובנה אל ביתכן ואל עמכן – שם תמצאנה אנשים חדשים, תלדנה בנים ותגל חרפתכן מעליכן.

ערפה מקשיבה לדברים – ולבה סוער בקרבה. אכן, אפשר והצדק עמה, עם הזקנה, אשר מאז התהלכה בצדק וביושר עם כלותיה. אין איש ישראל אוהב את מואב – התמצא שם, מעבר לירדן, תגמול לאסונה וניחומים לכאבה? עוד אחרוני כוכבים רומזים ברקיע והיא מנשקת לזקנה ונפרדת הימנה – וארבע עינים מלוות את צללית גופה הנמוגה בחלל לבלי-שוב.

רות נלפתת ביתר עוז בחמותה ומתייפחת חרש בחיקה. היא לא תיעתר לשום שידול. היא לא תיפרד ממנה, אמו של אישה המנוח, אמה שלה, כאשר לא תיפרד לעולמים מזיכרונות חייהם המשותפים. היא לא תעזבנה לנפשה. ואף שנתאלמנה והיא עודה צעירה – ואולי משום כך – חזור תחזור אל מקור מחצבתו של אישה (אם כי הוא עצמו זנחו) ואל בני עמו. ואם בעוונו מת – ותכפר היא על העוון. ותאמר רות וקולה נרגש מאוד ותקיף:

"אַל תפגעי בי לעזבך לשוב מאחריך, כי אל אשר תלכי אלך, ובאשר תליני אלין, עמך עמי, ואלוהיך אלוהי. באשר תמותי אמות ושם איקבר. כה יעשה אלוהים לי וכה יוסיף, כי המוות יפריד ביני ובינך."

ותרא נעמי כי מתאמצת היא ללכת אתה, ותחדל לדבר אליה.

שתי נשים, מוכות בגורל אחד ובתוחלת אחת, צועדות מערבה. זיק-תקוה קטן נדלק בהן. הן צועדות לקראת המחר הסתום. קרני-שמש ראשונות הפציעו מן האופק והאירו את המרחב הרוגע כאשר חצו רגליהן את הירדן - - -

 

ב

גבעות, עמקים. שיחים סבוכים. סלעים קרחים. שדות, שדות. בקתות-חֵמר של עובדי-אדמה. אוהלי-רועים מלבינים. עצי-תומר זקופים ועצי-זית רחבי-נוף. כרמים. עדרי צאן ועזים. נוף-מולדת הוא – ומלאכת הקציר במלוא געשה בסביבות בית-לחם.

דופקים שני לבבות, רוטטים וסוערים. כל צעד נוסף קדימה מעורר בזקנה זיכרונות נעוריה הקורנים, נעורי-מולדת שאין להם חליפה, צער וגעגועים בהם, כאב וכוסף בהם. האחרת – חרדת העתיד המעורפל, מעוּלף-התקווֹת מתנגן בה. גולה החוזרת לביתה ולמולדתה – האחת, גֵרה הנצמדת לאלוהים החדשים -  האחרת. חרדת ציפיה לנעמי, כאשר יחרד לב פצוע של אהובה, שגורל מר ניתקה מעם דודה בחיר-נפשה, ועתה היא חוזרת אליו בערבית ימיה, לאחר שנים רבות ומרות של ניתוק. היא הוגה בראשית אהבתה – ואת נפשה לא תדע. היא שותקת בהליכתה, נאלמת דום, שכן איך תפצה פה ותחלל קדושת המגע המחודש? היש ביטוי וניב בשפת אדם להמיַת-הלב הזאת? ככל שתגבר החרדה והסערה בלב הזקנה, כן תלך ותכבוש שמחה חנוקה את רות. שתיהן גומעות בעיניהן את מראות בית-לחם. שירת הלבבות כמצטרפת אל תוך שירת היקום, כּנמסכת בתוכה, חדוַות העמל והברכה והשובע קוסמת ומשכרת. הנה דורכות רגליהן במחוז-חפצן. צפרים אובדות-דרך, פצועות-כנפיים שחזרו לקן –

רועדת הזקנה כאחוזת-קדחת. הגעגועים והנוחם שחִלחלו בה שנים, שדוכאו בתוקף נסיבות גורל אכזר ותקיף, כמבקשים להתפרק ולהבקיע את הלב החולה. פתע היא כורעת-צונחת תחתיה, נלפתת לאדמה החמה בכל כובד גופה, כובשת ראשה בשלף היבש, הלוהט, מטיחתו בה, מרטיבתו בדמעותיה. אהוּבה המתרפקת על חזה דודה אהובה שנטשתו במשובתה, מפללת-מבקשת סליחתו-מחילתו באֵלם ניב. שהרי לאמיתו של דבר לא זנחתוּ מעולם: הן גם במרחקים, בצהלת פיתוייו ומעלליו של הנכר שמוֹר שמרה לו אמוניה, פייסתוּ וטיפחתוּ במעמקי לבה, הוא חי תמיד בזיכרונה, בחוויותיה ובחלומותיה הכמוסים ביותר. ועתה חזרה לחיקו. עתה תדבק בו ביתר שׂאת ולהט, בשארית כוחה ונשימתה, עד אחרית ימיה. היבין לה, היסלח לה, היט לה מבט חסדו, הייעתר לדבר עמה, הייענה לה – והיא קמלה ונבלה, והגבר גאה וחזק ושולט. לו המשפט ולו עושר ונכסים ושדות ברוכי-יבול וגרנות שופעות ועבדים ושפחות לרוב.

רות מגישה לה, לנעמי, לגימת מים מן הנאד. מנגבת זיעתה מקימה אותה. הן ממשיכות דרכן – והִנָה בבית-לחם בתחילת קציר שׂעורים בסמוך לשדהו של בועז, מודעו של אלימלך בעלה של נעמי.

ברכת האדמה בזהב הקמה. גלי שבלים בשלות עמוסות, מגוּונים פרחי-בר צבעוניים, כופפות ראשן לקרקע, מצפות לקציר. נתנה הארץ יבולה, יש שכר לעמל. חדווה שלווה רועפת על העובדים בשדות, על הרים וגיאיות, בין בקתות ואהלים, על צפרים ובעלי-חיים. הרינה הגואה מדביקה את שתי הנשים. מערה נטפי גיל בשממת לבבן. לא, לא יעזוב אלוהי ישראל אמתו!

גופות שזופים מתנועעים בקצב תנופת חרמשים ומגלים, - קציר בשדות בית-לחם. הנשים מאַלמות אלומות ושירה בפיהן. נערים חומדים לצון עם ריבות. בריחוּק-מה, ליד מדוּרה, מתקינים את סעודת-הצהרים לקוצרים. פה ושם מלקטים דלי-עם באין מפריע בפאתי השדה המשוּפּע בר: ישׂבּע האדם, תשבע הבהמה, לא ייכלם הדל.

צעיר גבה-קומה, חסון-גו, ניצב על הקוצרים: נערו של בועז. בזוית פיו שבולת-שׂעורה דוקרנית. הוא המשגיח על העבודה, עיניו בכל פינה.

מאז הבוקר הבחין בה, במלקטת החדשה, ששבתה לבו בחן יפיה, באצילות תנועותיה, בשלוותה הגאה. על הנערים הקרבים אליה וגם עליו – לא תתן דעתה. כרוקמת בצנעה ארשת מחשבות עלומות - - -  לא, אין היא מן המלקטות שהוא מורגל בהן – על כך עמד מאז נראתה בשדה זה. ואחד העובדים הזקנים גילה לו כי רות המואביה היא זאת, כלתו של אלימלך המנוח, אשר זה מקרוב חזרה עם חמותה משם, משם!

העבודה בשדה במלוא תנופתה, ואין שם לב לרוכב הקרב בשביל. דמות רחבת-גרם, שׂער זקנו ושפמו מצהיב כעין השׂעורה הבשלה, חיוך רב-רצון נסוך על קמטי פניו המעוגלים. הוא מתקרב ברכיבה אִטית, סוקר שדהו, מעיף מבט על עבדיו ושפחותיו העובדים בו. לאחר מכן הוא ניגש אל נערו הניצב על הקוצרים – מבטו צמוד לדמות אחת המלקטות – ולוחש לו על אזנו: ההבחין גם הוא במלקטת החדשה, הנעגן מבטו בעיניה השואלות, החולמות?

הוא יורד מן הסוס וצועד ישר אליה. הסומק פורח ועולה בלחייה ולבה פועם בחזקה. הקורא הוא את מחשבותיה, היודע הוא מה רב רעבונה לבית וללחם ומה עז ויוקד הטמיר בכיסופיה – לגאול שם בעלה לבל ייכרת מעמו? היא משתטחת לרגליו ברוב הכנעה וכובשת ראשה בקרקע. מצפה. שותקת.

שׁוּר: בועז מרימה בזרועותיו, מלטף בחיבה משי-שׁערה, מסתכל בה כשותה בצמא חן יפיה, כמבקש לפענח תעלומת חייה (הקוצרים מפסיקים לרגע עבודתם ומבטיהם נפנים בתמיהה אליו). אכן, הוא יודע נדיבוּת-לבה הרבה, אשר נטשה ארצה וביתה ותלך אחר חמותה, אשת אלימלך, אל עם אשר לא ידעה תמול שלשום – את אשר עשתה למען האלמנה הזקנה, ואת אשר עשתה למען הקים שם בעלה. אלוהי ישראל אשר באה לחסות בצל כנפיו ישלם לה פעלה, ירפא פצעיה ולא תאבד בענייה. עד גמר הקציר תישאר בשדותיו כאחד העובדים בשדה, איש לא יגע בה ולא יכלימנה. יחד עמם תאכל ויחד עמם תשתה ולא תחסר דבר – לא היא ולא חמותה הזקנה. אסוף תיאסף חרפתן. בתום הקציר יראה איך יפול דבר: היגאלנה הגואל הקרוב ממנו ויאספנה אליו, או אם בגורלו תעלה המצוָוה הזאת.

ליל בהיר, ליל חלום, בעיצומו של הקיץ. שדות ובקתות שקועים בשנת, שנת-עמלים מתוקה. ציוץ בודד של ציפור שאיחרה בנשף. שירת-קסמים שלווה מרחפת בחלל. שירת הקיץ והדיִש והלחם אשר הוציא האדם ביגיע-כפיו הישר מאדמת מולדת. היא שירת-החיים מדור אל דור, שירת השרשים היונקים ממעמקים, הפריחה הבשׂוּמה יפת-הצבעים והיבול הדשן והשופע. היא שירת הגדול בניצחונות אשר למלחמת הנצח של היד היוצרת, המפריחה, המניבה חיים ושלום.

מעלות השחר ועד ראשיתו של הלילה הקצר נמשכת מלאכת הדיש. אדם ובהמה רתומים בה, נתונים לה ללא שיור. ערימות-ערימות של גרעינים יבשים מצטברות והולכות, גרעינים אשר לא ייספרו מרוב, הנשלפים מן האשבולים המצהיבים תוך העלאת תימרות אבק. הגרעין – הוא הלחם, הוא הזרע, הוא יסוד היסודות של הקיום הקושר את האדם לרגבי מכורה. מה רבים הזיעה והעמל, התקוה והחרדה השקועים בזה הגרעין הקט, ושעל כן ייקר לטורחים בצבירתו ובאגירתו. ואפשר כי יודעים המה, בני משפחת האדמה, כי הוא, הגרעין, הפודה אותם מקללת "על חרבך תחיה", ממאֵרת הגזל והדמים, הבצע וההונאה. ועל כן כה טוב לבם עליהם, ועל כן כה חזק ביטחונם בעצמם ובאדמתם.

חצות. בין אלומותיו בגורן הגדושה שוכב בועז. וטוב לו ערשו זה בליל קיץ מיציע-מלכים. דומה עליו כי הוא נושם בנשימה אחת עם המונות-המונות השבלים הקצורות אשר ברצונו לחבקן אל לבו באהבת אין-קץ – ואז יחבק את אדמת מולדתו ואת כל אלה אשר טרחו בזריעתם ובגידולם, בטיפוחם ובקצירם ואשר התפללו בחרדה לטל ולגשם בעִתם ואשר כמוהו נכספו לגרנות המלאות. במוחו הומה היין מסעודת אמש לכבוד הדיש, ריחות שלף וחציר עולים באפו.

קַצר הלילה, עוד מעט יגוּז-יחלוף – ומעטה מנוחת הגוף בימים אלה. עם הנץ השחר יקום – עם הראשונים – לעמל היום הדרוך. מהשחר ועד הלילה הוא המנצח על המלאכה. רבים הדברים הטורדים אותו, אך אין דעתו ולבו נתונים להם בימים אלה – ומדי תיאחז בהם מחשבתו, שוב תינתק מיד ותחזור ותֵעגן בענין האחד – הדיִש – אליו היא צמודה עד תום.

והרי המלקטת אשר הופיעה בפאתי שדהו בין קציר החיטים וקציר השׂעורים. לא אחת הגה בה, לא אחת טרפה קורי מחשבתו. האם לא מן השמים נשלחה אליו לעת כזאת, למען יהיה בידו להחיות אותה ואת חמותה הזקנה, לאסוף את חרפתן ולהקים את שם אלימלך האפרתי על ביתו? והן הוא עצמו, הבעל בעמיו, האם לא הגיעה שעתו להקים בית בישראל ודור-המשך? ושוב יורד דוק תנומה על עפעפיו הלאים. הוא נם. נשימתו הכבדה הולמת קצובות בדממה העמוקה.

ופתע חרד ויתנער. זעו-נעו אלומות. השוכב מי למרגלותיו ונשימתו נבלעת בהררי השבלים? מה לו כי נחרד? הוא משתרע שוב אפרקדן על האלומות, אך אין השינה חוזרת ומתקשרת בעיניו. חום חריף ומשכר נמסך בכל אברי גופו לא ידע פשרו.

ושוב עולה באזניו איוושת תנועה קלה באלומות. הוא נחרד קמעה. האם חלום הוא חולם, או ממשות חסרת-פשר היא? לאִטה נשלפת, צפה ומתרוממת מעלה מתוך השבלים דמות מסתורית. אשה. והיא שותקת. כדבוקה למקום. רק עיניה הלוהטות נעוצות בו בתפילה חרישית נוגה. אחר תהִיָה של רגעים במראה המופלא והתמוה הוברר לו בבת אחת – בתחושה יותר מאשר בראיית עינים – כי אכן רות היא זאת. המואביה יעלת החן ויקרת-הרוח.

עוד היא מהרהרת, נבוכה ונפחדת על העזתה הגדולה – ושתי זרועות לופתות אותה בכוח וברוֹך. וכמאליה עלתה השאלה על שפתיו (אף שכבר חש וידע מי הנמצא לידו) ויאמר:

– מי את?

ותאמר:

– אנוכי רות אמתך ופרשׂת כנפיך על אמתך, כי גואל אתה.

ויאמר:

– ברוכה אַת לאלוהים, בתי. היטבת חסדך האחרון מן הראשון, לבלתי לכת אחרי הבחורים, אם דל ואם עשיר. ועתה, בתי, אל תיראי – כל אשר תאמרי אעשה לך, כי יודע כל שער עמי כי אשת-חיל אַת. ועתה, כי אמנם כי אִם גואל אנוכי, וגם יש גואל קרוב ממני. לִינִי הלילה והיה בבוקר: אם יגאלך טוב – יגאל, ואם לא יחפוץ לגאלך – וגאלתיך אנוכי, חי אלוהים. שכבי עד הבוקר.

וישכב לידה, גופו ליד גופה החם, המפרפר מבעד לשמלת-הבד הלבנה, ועיניו ניבטות בעיניה המאירות-היוקדות. הוא מתאַווה לה, אך לא יגע בה. רק את ידיה ילטף ומצחה ינשק. לא, הוא לא ידבק בה בזה הלילה, אף כי מאוד-מאוד נכסף אליה; הוא לא יפר מצוות ישראל, ורק אם אלוהים יעדה לו והיתה לו לאשה שוכבת-חיקו ואם בניו.

לבה של האשה הצעירה רחב וגאה בה – ודמעות עומדות בעיניה. דמעות-גיל הן, דמעות תקוה וישע. חלום שטיפחה בלבה קרוב להיות ממשות, חרפתה תיאסף ופרשת מרוֹדֵיה תסתיים, פדות ותיקון לזכר אישהּ המנוח קרובים לבוא. מה גדול ונשגב יהיה היום הזה, יום כלולותיהם, יום בו תוחזר העטרה ליושנה ובמשפחה החדשה-הישנה יוקם שֵם המת על נחלתו.

לא עצרה האשה כוח לדבר עוד בגאות רגשותיה. נרתעה קמעה, נשיקה לוהטת חתמה במצחו – ותצטנף למרגלותיו עד הבוקר.

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה