_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בית לבון – א. זליג

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

בספר "והאש השאירה אפר", הספר האחד בלשוננו בו הועלתה הדראמה של משיח-הכזב פראנק ועדתו, נזכרת העיירה קופיצ'יניץ, שהיתה אחת מתחנותיו בדרך המשתרעת למן גדות הים השחור – על פני ערבת ביסרביה, דרך נהר הפרוט בואכה עיירות היהודים שלמרגלות הקרפאטים.  כאן יקדה במסתרים ובמעמקים אש משיחיות מימי שבתי צבי.  כאן היתה יהדות סוערת ותוססת, קנאית ודוחקת-קץ, בעלת לב ונפש ושואלת לנתיבות עולם.  וכאן היתה מלכות של חסידות.  במרכז העיירה – הרבי ר' יצחק מאיר השל, נכדו של הרבי מאפטה וחתנו של הרבי הזקן מהוסיאטין, בנו של הרבי הנודע, רבי ישראל, אבי שושלת ריז'ין הנודעת, שאחד מששת בניו ("כנפיו") התחבר למשכילי צ'רנוביץ בזמנו וישב עד סוף ימיו אצל אחיו, הרבי מסדיגורה.  כיצד הגיע הרבי מריז'ין לסדיגוריה?  לאחר שנאסר ברוסיה נמלט דרך הפרוט, לאוסטריה.  בו ביום אספו חסידיו סכום של 600 אלף דוקאט בזהב, רכשו את העיירה וכפריה ורשמום על שמו.  בדרך כך הוא הפך בבת-אחת אזרח אוסטריה, שאין חוק-ההסגרה חל עליו.  ממשפחה זו של הרבי מאפטה יצאו אנשי-רוח מובהקים, ממשיכיו בדרך שלהם, כפרופסור אברהם יהושע השל בניו-יורק ואחרים.

לאחר הסתלקותם של הרבי ר' אלימלך ושל החוזה מלובלין היה הוא, הרי מאפטה, המולך על כל צדיקי הדור וחסידיהם, מחוץ לחסידי חב"ד.  דרכו בהנאה מאכילה, בריבוי הידור, דבור והפלגה, ותלו בו כוונות וסודות.  הוא אמר על עצמו, שהיה בגלגולים קודמים כהן גדול, מלך ונשיא וראש גולה ובעל כהונות אחרות, וכל הגלגולים לא נגזרו עליו, לדבריו, אלא משום שלא היתה בו מידת אהבת הבריות, ונשלח כפעם בפעם לעולם הזה כדי לתקן מה שקלקל במיעוט אהבה…  וכל כוונתו לא היתה אלא לשמח ולעודד.

ואשר לבית ריז'ין – מוצאו ממחוז קיוב, צאצאי המגיד ממזריץ' ור' נחום מצ'רנוביל, ואף הוא צירוף של הידור וחריפות.  והמשילוהו להר המוריה, שאף על פי שלא ניתנה עליו תורה, הרי נבנה עליו בית המקדש.  חי ברחבות ונהג בשררה, רביות מתוך עושר וכבוד ובמעמד של שמשים וגבאים ואנשי "חצר"[1].

כיצד היה אומר ר' ישראל מריז'ין? – כל הרוצה להתחבר אל הקדוש ברוך הוא, שנאמר עליו "עוז וחדוה במקומו" – אינו יכול להיות שרוי בעצבות, ומי ששוכח השמחה סימן לו ששכח את הקב"ה...

ועוד היה אומר:

– יש לי שלושה סוגים של חסידים: א. שדבקו בי על ידי תורה ותפילה.  ב. שנותנים לי כסף.  ג. שהם "מתגלגלים" אצלי, כמצה זו, שכל זמן שמגלגלים אותה אינה מחמיצה...

הרבי מקופיצ'יניץ ממשיך מורשת קודמיו, מאציל מרוחו על יהודי העיירה, על השטיבלאך, על המשפחה, על חיי הכלכלה, על הליכות החיים, והוא מכובד גם על הגויים.  בחגים ובמועדים מגיעים אלפי חסידים אל החצר, חתונה הנערכת כאן נמשכת שבוע, שבועיים ברוב הדר וחגיגיות.  אחד ממעריציו של הרבי, הגנרל הנסיך קוז'יברודזקי מעמיד לרשות החצר סוסים ומדים של חיל-הפרשים האוסטרי, והם מקדמים את פני האורחים המכובדים הבאים לכאן במצעד מפואר...  והוא עצמו פוקד על מחלקת פרשים.  ויש שהוא שולח קרונות של בירה לשמחה הנערכת בחצר.  העיירה נטועה בלב יערות ושדות, יפי-נוף, ואולם כל יפייה פנימה, בבית, בלב, במידות טובות, בטוהר החיים.

עיקר קיומה של העיירה על יצוא תבואות, ביצים וקטניות תוצרת אכרי הסביבה, על הירידים, החנוונות, המלאכה ומיעוטו כלי-קודש מזה והיתר של אינטליגנציה מזה.  אורח החיים הישן, הרווי אדיקות מופלגת ודבקות חסידית עודנו במלוא תקפו.  ואם בערים אחרות, כגון בברוד, כבר מצויים מצביעים רבים, בבחירות לפרלמנט האוסטרי, לאדולף שטאנד, המנהיג הציוני הנודע מדור-הרצל, הרי כאן, בקופיצ'יניץ מצביעים היהודים בעלד המועמד המכריז על עצמו כעל "נאציאנאלער יודע", לאמור יהודי לאומי, אך לא ממחנה ציון.

אך הנה פורצות רוחות חדשות גם לעיירה חסידית-קנאית זו, ובני הדור הישן מזעיפים פניהם.  עמוקה חרדתם לקניני העבר, למסורת הדורות, לנוסח ולגזע, וכל סטייה היא בעיניהם כדרך לשמד, לבגידה, לחורבן.  ואלם, לא נמלטה גם קופיצ'יניץ, וניצני ההשכלה כבר נראו גם בה בדמותם של שני חלוציה-ראשוניה, נחום פוזמנט מראשוני סופרי ומשוררי ההשכלה, ומוניש לנדאו, סוחר-התבואה העשיר.  האחרון נוהג להעמיד המיחם הרותח דוקא בליל שבת, ועם זה לומד "אורח חיים" של השבוע, ובשבת בבוקר הוא כותב מכתביו, כשסיגריה משובחת בפיו, ורושם "להכעיס": היום יום שבת קודש...  פרצות ראשונות בחומה!

ואולם, היסוד העירני והתוסס כבר נתפס לחיבת ציון וביטוייה כאן, בעיירה, באגודה הראשונה "תקות ציון".  ואכן, היא מדליקה ניצוצות של תקוה בלבבות הצעירים, ונוטעת בהם כיסופים ואומץ ועז-רוח.  השפעות ממזרח וממערב מפיחות את "הניצוצות  לשלהבת מאירה".  וכשמזדמן לעיירה ד"ר רוקח[2], מחלוצי הישוב במסע הרצאותיו על פני עיירות גליציה, נדחקים רבים לחדר הצר של האגודה לשמוע דבריו על החיים החדשים בארץ ישראל.  בחוץ, מאחורי החלון, בקרה, עומד קטינא, זליג לוביאניקר – ומאזין אף הוא.  גם הוא כבר נדלק באש...  והוא כבר רואה עצמו ממשיך דרכם של ראשוני החובבים.  ובעיירה מצוי אחד הקרוי "דער משוגענער" (המטורף), הוא מנדל צעסיס, הראשון שעלה לארץ ישראל ומחמת מחלה אנוס היה לחזור, ושימש מקור של ידיעות על הארץ.  ולא יצא זמן רב וחלוץ שני, דוד שמטרלינג, ברח מבית הוריו, מחסידי ויז'ניץ, והיה מראשוני העליה השניה וממיסדי דגניה.  ובעקבותיו – אחיו, עורך הדין הירושלמי.

זליג כבר יצא מעולמה של העיירה, אך לא נותק ממנה כליל, והוא כבר פעיל, בכל להט נעוריו, במחנה האחר, הכובש, החלוצי.  אך תמול שלשום למד בחדר, נער עם נערי העיירה, לבש תפילין בגיל י"ג והלך למקווה, התפלל בקלויז, ושימש את הבחורים המבוגרים ממנו לומדי ש"ס, ואך בלבו כבר צומחים ועולים געגועים חדשים, ובאותה חרדת-קודש וקנאות חסידית בה דבק תחילה ב"חצר" – הוא דבק עתה באידיאל החדש.  והוא זוכר: יום אחד, באותה תקופת-מעבר רבת-לבטים, פורץ לקלויז שאול רייזה פיניה'ס, ראש חסידי הוסיאטין, ומוצא את החבורה בתקלתם –  שקועים בספירת שקלים...  כבר קודם לכן נפל חשדו שהם עוסקים במעשים לא-כשרים.  חטף פנקס-השקלים ושרפם במקום...  אין לתאר גודל האסון והעלבון שירדו עליהם.  איך יגלו חרפתם ברבים ויודיעו על אשר אירע להם למזכירות המחוז, שהנה הצליחו להוציא מידם את פנקס-השקלים ודנום באש?  נתכנסה חבורת הצעירים והחליטה לנקום בו נקמתה.  מה עשתה?  ביום ששי לפנות ערב חרתו על עמוד-התפילה שלו (ה"שטענדער") – מגן דוד...  תחילה לא הבחין בדבר, אולם בשבת בבוקר פרץ בזעקה: – צלם בהיכל...  הרביצו בצעירים וגירשום מבית הכנסת.

אך למותר להעיר, עד מה כבדה המהלומה להורים, – הדרך שעלה עליה הבן, ובעקבותיו שאר הילדים.  האם הלא היא מנכדיו של בעל ה"תבואה שור", והאב מנכדי "היסוד ושורש העבודה"[3].

זו הדמות.  שורש וגזע.  של בית לובאניקר – לבון[4] וההמשך מה? עד מה ציפו ופיללו ההורים לבנם-בכורם זה!

אמנם, האב עצמו הרב ר' אברהם יוסף לא רצה לשמש ברבנות ולהיות פוסק בדיני איסור והיתר, וקיום ביתו היה על סחר המנופקטורה שבו טרחה אשתו.  אבל כשחלה רב העיר, או כשהיה נוסע, היה הוא ממלא מקומו.  תחת זה היה מלמד חבורת בחורים שעמדו לקבל סמיכות לרבנות.  ואף את בנו של הרבי כיום הרבי מקופיצ'יניץ, לימד.  משנתארש, והוא בן י"ד, אמרו עליו שהוא כמעיין שאינו פוסק.  ואולם נתגרש מאשתו, והוא בן כ"ו, לפי הוראת הרבי, משלא העמידה ולדות.  ואז נשא את אשתו, בת העיירה.  ומשלא נולדו לו ילדים, פנה שוב לרבי.  הבטיחו הרבי, שהפעם תקום תקוותו, ואולם עליו לתת פדיון בשיעור בן זכר בגימטריה, היינו 279 מטבעות זהב...  סכום ניכר בשנת תרס"ז.  וכך עשה.  ואז נולד הוא, הבכור, זליג.  ו"שמירה" קשרו לצוארו, מטבע שהרבי בירך עליה, נתונה בשקית קטנה, לסגולה, והוא נשאה עליו שנים רבות.. ולימים נולדו שני האחים צבי ופנחס, והאחיות חוה ז"ל ושיינדל באמריקה, תב"ל.

ואך ה"שמירה" לא הועילה, כאמור, וכאשר נתפס זליג להשכלה ולציונות, היה לן על ספסל בבית הכנסת, כדי שיצטנן ויחלה, ואז ייאלצו ההורים להענות לו ולשלחו ללמוד לצ'רנוביץ.  באין ברירה נענו לו (ומשם חזר בגמר בי"ס תיכון בפרוץ מלחמת העולם הראשונה), ואך האב הפציר בו, לבל יסיר מעל צוארו את ה"שמירה", לפי שהוא הולך למקומות לא-טהורים, ואמא ביקשה שיקפיד בלבישת הטלית-קטן, לפחות...  אכן, הוא כבר סלל הדרך לאחרים, לממשיכים.  מפיצי שקלים ומאספי תרומות לקרן הקימת וקוראי "העולם" וחולמים על עלייתם לארץ ישראל.  וכן ממשיכים בבית-הספר העברי "שפה ברורה", – ובסניף "צעירי ציון" - מהראשונים בגליציה שייסד.  "ער האט אפגעשמדט די גאנצע סביבה" – ריננו אחריו.  וכשעזב את העיירה ליווהו באנחת-רווחה: – תודה לאל, אפשר תיפסק מעתה המגיפה...

אך "המגיפה" לא נפסקה, עוד לפני כן היה הכרח "להציל" גם את האח הצעיר, צבי.

באותם הימים, קודם מלחמת העולם הראשונה, בא לעיירה הדוד, אחי האֵם, שהיה איכר בגליציה ונשא נפשו להגדלת משקו.  היגר לארה"ב כדי לחסוך כספים להגשמת מטרתו, ואשתו ניהלה בינתים משקו הזעיר.  אלא שבינתים רכש שם שטח אדמה ניכר, וחזר למכור נחלתו ולקחת עמו את אשתו, אף היא בת-כפר.  הציע הדוד, שיקח עמו גם את הנער.  נועצו יחדיו בני המשפחה וקיבלו ההצעה.  לא יצא זמן רב, והאֵם התחרטה על המעשה וגעגועים תקפוה לבן הנמצא במרחקים, בלי "שמירה" ונתון לסכנות שונות.  והיא אף כבר קנתה כרטיס-הפלגה לאמריקה, כדי לנסוע אליו ולהביאו חזרה, אלא שפרצה מלחמת העולם, וצרות חדשות משכיחות ראשונות, ותקוותה נכזבה...  והוא, צבי, כבר לא חזר לעיירה.  עם מתנדבי הגדוד העברי מאמריקה עלה לארץ ישראל.

*

והנה פקד אסון מלחמת העולם את העיירה היהודית, השלווה, החוסה בצל הקיר"ה, ובפתע היא מצאה עצמה בחזית ממש – עמדה יהודית ראשונה לגבול.  לאחר שהעיירה שלפניה, הוסיאטין, עלתה באש ויהודיה נמלטו.  כל ארבע שנות המלחמה היתה קופיצ'יניץ בכיבוש רוסי, וכל השנים הללו חיפשו בה מחסה ומקלט פליטים ומגורשים – יהודים שנמלטו מעיירות מוכות אימי-המלחמה בגליציה ויהודים שגורשו מרוסיה ותו עלילת-הריגול עליהם, או שברחו עם המהפכה מחרב-הדמים של פטלורה.  בין כך ובין כך, נדלקה בעיירה, שנתנסתה בעצמה בנסיונות ובצרות, אש אהבת-ישראל ואחוות-אדם.  לפיד האש הזאת דולק באור ובחום בבית לוביאניקר, ובמרכזו – אֵם הבית.

הלא גם בשנים כתקנן היו כל מאווייה נתונים למעשי צדקה וחסד.  אם זו מצוות הכנסת כלה ענייה, או עזרה לעגלון שסוסו נפל, דאגה ליתום, לעצי הסקה בחורף לעניים ולכל נצרך וסובל.  וגם עתה היא מלאת יזמה של עזרה לזולת, והיא, אין היא מחכה לנצרכים העתידים לבוא כדי להושיט יד עזרה.  עומדת בקשרים עם הפקידות במקום ומבררת, מתי עומד להגיע משלוח של יהודים ומאין, והיא האוגרת מראש מזונות, לפי שספק אם יימצאו בכמות הדרושה בבוא שעת הצורך – ואז, מה יהא על הנשים, על הילדים, על החולים?  שיירות רבות של עגלות המגורשים עוברות דרך העיירה, אין החיילים הרוסים מניחים לאיש לגשת אליהם, מחוץ לנשים.  הנה עומדת אשה, מטפחת לראשה, דרוכה מתוחה, מעיינות של רוך ורחמים בעיניה, ועמה חבילות-מזון וכדי-חלב.  בסמוך – עגלות יגעות ויהודים מדוכדכים, עקורים, מגורשים בהן.  מצוק ויאוש.  ילדים ותינוקות.  האשה נמשכת אליהם בכל כוחה, ולבה בקרבה מתפרפר.  ואך הנה מסתער עליה אחד גברתן, קוזאק חמוש נשקו, מכה בה בקת רובהו ובכד-החלב הנשפך לארץ...  היא חוזרת לביתה, כל גווה כאוב, זרוע חבורות תכולות, דמעות בעיניה. – "לא על המכות שספגתי מידיו של אותו רשע בוכה אני –  מעירה היא, אלא על החלב שנשפך – החלב שנועד לילדים ולתנוקות..."

ואולם, היא, אין היא נרתעת, ממשיכה מעשיה, בהקרבה, במסירות, ביתה כ"בית החלוץ", ובו מתאכסנים חסרי-בית, והיא מבשלת להם, ומאכילה אותם ולא אחת כובסת לבניהם, ומסייעת על ידה הבת, חוה[5], והיא אם וסבתא לא לילדיה בלבד אלא גם לכל סובל ונצרך – (כרחל וכלאה, וכדורות של אמהות אשר בנו את בית ישראל).

והאם הבן, הבכור, זליג, אינו ממשיך דרכה גם בזה?

הנה, דרך דוגמה, פורצת מגיפת טיפוס – ובית חולים אין.  והימים – ימי מלחמה וחרדה ומצוקה.  והוא, אין הוא יודע מנוחה ושלווה.  ונחלץ למעשי עזרה והצלה.  והוא (עם נשים שבעיירה ונוער מבוגר) מאסף את החולים בחצר הרבי, שעבר בתחילת המלחמה לוינה, ומטפל בהם ודואג למחסוריהם.  אהה, כי רב העול וכבד המעמס, ואך בלהט-של-מלוי-שליחות-קדושה נושא הוא בו באהבה.  רבים נעזרו, ורבים שעלו לימים לארץ-ישראל, או לאמריקה[6], ודאי לא ישכחו לעולם סעדוֹ בשנים קשות.  (רק לימים, בבוא משלחת אנסקי לעיירות גליציה, הגיעה קצת עזרה מיהדות רוסיה ליהודים נגועי-המלחמה, ועד אז נשאה העיירה בעצמה, בכוחותיה הדלים, במצוות העזרה).

בתוך כך פקד את הבית אסון כבד.  כי עם בני-הערובה שלקחו השלטונות הצבאיים הרוסיים, – ערובה לנאמנותם של יהודי העיירה – נמנה גם האָב, ועמו הרב של העיירה ואחד מעשיריה.  כשנה תמימה הובלו למקום גלותם במרחקים, במחוז שמאחורי האגם באיקאל.  אין צורך לעמוד על עינוייו הקשים וכל קיומו בטלטולי ה"אֶטאַפ"[7] על לחם ומים.  בני הבית גם אינם יודעים דבר על גורלו.  ואך פעם נמסר, בדרך מקרה, שבדרכם עברו השלושה על פני קיוב, והרב אהרונסון ביקרם, הביא לאב חתיכת נקניק, ולאחר שהבטיחו כי כשר הוא, שם אותו לפיו.  ועוד נודע, כי הגויים נוהגים בו ביחס של כבוד ורואים בו איש טהור וקדוש, ולא אחת גוננו עליו, אף-על-פי שלא ביקש על עצמו ואת לשונם לא שמע.

נחלץ הבן,זליג, להצלת אביו, וממטיר תזכירים למטה החזית הדרומית-מערבית של הצבא הרוסי, שקופיצ'יניץ היא בתחומה.  מבקש לפחות לדעת היכן האב, ומה גורלו, ואף אפילו בתשובה לא זכה. ואז הוא מחליט, ברוב יאושו וצערו, על מעשה נועז – לפנות במישרין אל מפקדה הכללי של החזית, גנרל ברוסילוב הנודע.

באוירה של רוסיה הצארית האכולה איבת ישראל, בימי מלחמה רבי-המתח-והסכנה והחשדת יהודים בריגול ובחתירה, שם הוא פעמיו לדרך – יחד עם אמו – וללא רשיון תנועה, לעבר קמניץ פודולסק.  כאן אין מלון שיסכים להלינם.  באין ברירה "מתאכסנים" הם בבית-הכנסת.  אחר-כך הוא ממהר אל עורך-דין ומבקשו לחבר תזכיר-בקשה אל המפקד, גנרל ברוסילוב, שיואיל לצוות על גלוי מקום אבא ולחלצו מגירושו.  עורך-הדין תולה בו עינים תמהות, כאומר, יצא האיש מדעתו, נדחק ללוע הארי ומסכן חייו – ומסרב לטפל בדבר.  וכמוהו עורך-הדין השני.  סוף סוף נמצא עורך-דין, שנעתר לחבר את התזכיר, בתנאי, שלא יוודע שהוא כתבו.  נוטל זליג את הנייר בידו, ויחד עם אמו מפסיע לעבר המטה הצבאי השוכן ב"ככר החדשה" (דער נייער פלאַן – בלבה של קמניץ, העיר היהודית שכל אבן במרצפותיה יודעת לספר על פרקים של מרטירולוגיה וקידוש השם).  אותה שעה עומדים עורך-הדין ועוזרו, עוקבים בחרדה ובנשימה עצורה אחר הבן ואמו, המחרפים נפשם ומעיזים...  זליג מחזיק הנייר בידו – על כל צעד ושעל משמרות קוזאקים מזויינים – ופזמון אחד בפיו: "אל הוד רום מעלתו...  אל הוד רום מעלתו".  המשמרות מניחים לו לעבור.  הנה חלון צר בבניו, ועליו שלט צר, מאורך, ורשום עליו ברוסית ובצרפתית:אדיוטנטורה".  הוא נכנס פנימה.  קצין שואלו למבוקשו.  בלשונו, שהיא תערובת של אוקראינית ופולנית, מסביר זליג מבוקשו.  נענה הקצין (עתה משוחחים הם גרמנית) ואומר, ש"אכסלנץ", היינו גנרל ברוסילוב, עסוק מאוד, והוא, הקצין, מבטיח שימסור לו תוכן הבקשה –

ואך זליג עומד על שלו.  הנה – מסביר הוא – בלי רשיון באנו לכאן, בסכנת חיים, ואפילו ללון אין לנו היכן, וכל זה בתקווה, שאוכל לשוחח עם כבוד המפקד גנרל ברוסילוב.  בארצי, באוסטריה, הלא אפילו עם הקיסר אפשר לשוחח...  והוא מוסיף ומספר, שהאב יהודי אדוק וחרד הוא, כל ימיו קודש לתורה ולעבודה, אינו מעורב בעניני העולם הזה, וקל וחומר שאין הוא מסכן את השלטון...  והלא סופו שימות בתנאי-הגירוש המאויימים על לא עוול בכפו.  – טוב, נענה הקצין.  הוא ישתדל לסדר את הראיון המבוקש.  ובינתיים הוא אף נתן להם רשות לשהות בעיר ימים מספר.

משחזרו למרכז העיר, מעודדים, נדהם אותו עורך-דין, וכן אחרים.  ואפשר נדהמו אף הם עצמם לתוצאות שהושגו בכוח אי-הידיעה והגבורה: שבאין-ברירה.

והנה הם בחדר-ההמתנה של לשכתו של המפקד הצבאי הצארי.  פושטים מעילים וערדליים.  מחכים בעצירת נשימה.  נכנס קצין ומוליך את האֵם ובנה מן העיירה היהודית אל ברוסילוב, החולש על חייהם של מאות אלפים.  חדר ריק כמעט, שולחן-כתיבה גדול, על הקיר תמונת הצאר, שליטה הכל-יכול של האימפריה. בידו כתב-הבקשה.  ברוסילוב (קטן קומה, רזה גוף) מעיין בה ואומר: – כפי שאני רואה נגרם לכם עוול, לבעלך ולאביו.  ואם אמנם אמת היא כפי שאתם מוסרים, הרי אעשה כל האפשר שישוחרר.  עליכם לחזור לעיירה ולהמתין לתוצאות.  אך זליג אינו מסתפק בכך.  והוא מוסיף וטוען שכבר טרח בזה הענין, שלח תזכירים למטה הגייס השביעי, וכל בקשתו לדעת לאן גורש אבא, אבי המשפחה, ואף בתשובה לא זכה.  על כן מעדיף הוא להשאר בקמניץ פודולסק ולחכות לתוצאות.  – לא נחוץ הדבר – מכריז ברוסילוב.  לא נחוץ.  אני, גנרל ברוסילוב אומר, שתוך שבוע ימים יסודר הדבר.  סעו בשקט הביתה.

(הה, הנפש הרוסית המסתורית, שרשעות ואחווה שוכנות בה יחד, קדושה וטומאה, כארץ הגדולה ההיא כולה, על סופריה ויוצריה, מהפכניה ואנשי-העם שלה, לוחמיה וגבוריה – מי תיכן אותה?)

והם חזרו חרדים ודרוכים לבאות.  לא יצא שבוע ימים, ומהומה בעיירה.  הכל מחפשים אחר זליג.  מה אירע?  אכן, הגיע מברק מגנרל ברוסילוב.  ומסופר בו, כי האב שוחרר והוא בדרך הביתה.

היש צורך להרחיב את הדבור על הפתעת הבשורה המדהימה, הנשמעת כאגדה, כנס ממש?

ולא ייפלא, שהתחילה נהירה של יהודים רוסים, כל אחד וצרתו, שחקרוהו ל"קשריו" עם השלטונות הצבא וכיו"ב.  שחרורו של האב עודד גם משפחות אחרות לטפל בגורל אבותיהן – ומהן שהצליחו.

ואחד מכתבי העת ביידיש שיצאו-לאור בימים ההם (הופעת העתונות נאסרה), סיפר על המעשה לפרטיו.

*

בהקדמה לג' חלקי ספרו "חוט המשולש ברכי יוסף" שכתבו בשנים אלו והוציאהו-לאור לעת זקנתו (בתרפ"ט - ובתרצ"ד) בירושלים, כותב האב, ר' יוסף לוביאניקר:

..."אמר המחבר... בשנת תרע"ו כשהיתה מלחמת העולם, אז הייתי דר תחת ממשלת רוסיא הרשעה.  שם לקחוני האויבים והוליכוני בגלות עד סמוך לחינא (סין), כך דנה אותי ממשלה שמוכרח אני להיות שם בגלות עד גמר המלחמה.  ואמרתי אני וגם כל העולם, אך אבדה תקותי, נגזרתי מהיות לאיש, לא אשוב עוד לביתי, אבל רבות מחשבות וכו'.  ואם ד' צבאות יעץ לטובה מי יפר, וזכות אבותי הקדושים אשר בארץ המה וזכות הטפלי אשר היו תלויים בי – כל אלה ראה ד' את עניי ויגיע כפי, ויאמר למלאך הרף, וברוב טובו וחסדו שלח לי עזרו מקודש, וזוגתי ע"ה נסעה לראש הממשלה ונתנה לו מכתב בעבורי שבחינם דנני הממשלה בגלות המר הזה.  הבטיח אותה שבקרוב ישלחני לחפשי.  וכן היה.  שבתשלום השנה יצאתי לחפשי ונסעתי לביתי...  שמה היתה רעיתי לאה אלטע בת ר' יצחק מקאפוטשיניטץ, והיתה נכדה להגאון הבעל ת"ש ולהה"צ איש האלקי ר' דוד ממקאלייב ז"ל, יזכור אל לה לטובה ותנצב"ה בג"ע העליון עם נשמות האבות והאמהות.

לאחר מיתתה נשארתי עם בני היתומים בעניות ובחוסר כל, אז אמרתי: מה אשיב לד', ומה אכף לאלקי מרום על כל תגמולו עלי?  אם אמרתי ארדוף אחלק שלל ופזר אותו לאביונים, הנה בעוה"ר לא זכיתי לשתי שולחנות.  הון ועושר בביתי אין, מששתי את כל ביתי ולא מצאתי כ"א ד' אמות של הלכה – זה חלקי מכל עמלי.  עמדתי משתאה ומחריש לדעת במה זה אכפרה פניו, ומה המנחה אשר חלק לפני, ומי מידי יוקח?  ובעוד מחשבתי משוטטת אנה ואנה, סעיפי רעיוני השיבני – מה לך נרדם ומשתומם, הלא ד' הוא הטוב, ולא ביזה ולא שיקץ מנחת עני אם רב ואם מעט תעלה ברצון לפניו, וגם אתה תקריב לפניו מנחת תודה משולחנך זה זכית בו, הוא השולחן אשר לפני ד' – ותבוא במגילת ספר כתוב לפניך, ותקבעו בדפוס, ושמעתתך יתבדרין בשערים המצויינים בהלכה...

ואזרתי כגבור חלצי, ולילה ליום שמתי, לסדרם בסדר הנכון ולהדפיסם אדרא.  ואקוה, כי חכמי לב ימצאו במו נופש וטוב טעם ודעת, כי כל פלפולי הם בפלפול הישר לפני ה' ואנשים – – וקראתי שם חבורי "חוט המשולש ברכי יוסף", כי זה שמי, כדי שתגן בעדי בזה ובבא, וכן תגן בעד אבי זיסא ז"ל אשר גידלני על ברכי התורה, וגם בעד אבי זעליג ז"ל, אשר למד עמי בימי נעורי, כי היה תלמיד חכם גדול, והיה נכד להרב הקדוש בעל יושה"ע; לכן קראתי שמו "חוט המשולש" – כי תגן על נשמות משולשת... גם החבור נחלק לג' חלקים – חלק א' עניינים שונים, פלפולים עם גדולים; וחלק ב' על סדרי הש"ס וחלק ג' על התורה ומפרשיה".

בפתח הספרים הסכמות מאת הרבנים הגאונים יוסף חיים זוננפלד, אליהו קלצקין, שלמה הכהן אהרונסון והרב אי"ה קוק, הכותב בין היתר – "הנני ממלא בזה משאלות לב ידידי, האי סבא רבא ויקירא, הרב המאור הגדול בתורה ויראה, דרופתך, באורייתא מו"ה יוסף לוביאניקר שליט"א, אחד מהמיוחדים, זקני תלמידי חכמים...  אשר מאז נודע לי טיבו וטובו ודרכו בקודש, להיות עמל בתורה ולחדש בהגיונו ובינת לבבו חידושים טובים והגונים, בבקיאות בחריפות ישרה ובהתעמקות בדברי חז"ל בדרך עיון ישר בהלכה ובאגדה, וכבר הראה חזותו לרבים, ויצאו מוניטין שלו במחברות קודש שכבר פרסמם בדפוס איזה שנים, ועלו על שולחן מלכי רבנן, וזכו לשבח הניתן לכתבים ונתקבלו בחיבה בין לומדי תורה, ומאז חיבבתיו, וכתבתי עליו טובות"...

ולאחר האמור לעיל, מה נוסיף?

 

*

אך נסתיימה המלחמה – ופעילותו של זליג פושטת על פני שטח נרחב.  פעילות ציונית, חלוצית, עברית, ועיקרה – תנועת צעירי ציון.  חוברת של אליהו מונצ'יק, ממייסדי החלוץ ברוסיה, הפנתה את תשומת-הלב לתנועה זו, וכן חייל יהודי רוסי, שהתארח בביתם בפסח.  ומאז שבתה לבו באמת שבה.  בשלמותה הארץ-ישראלית, הפועלית, החלוצית והעברית.  כותבי תולדותיה של תנועה זו ד"ר מ. גלבר ואברהם לוינסון ז"ל, כבר ציינו חלקו ההיסטורי במעשה זה (והוא עוד הביא עמו לארץ את ה"סטאטוט" הראשון, כתוב בכתב-יד של צעירי ציון).  ומשחוזרים, בתום המלחמה, ראשי התנועה מוינה, הוא פורש כנפיו יותר – משתתף בועידות (ובכלל זה משמש יו"ר הועידה שקבעה את ניתוקה של תנועת צעירי ציון מן הציונות הכללית), ציר לקונגרס הציוני בקרסלבד, פעיל במרכז התנועה, החלוץ, והמשרד הארץ-ישראלי.  ואולם, דומה, כי שיאה של פעלתנות זו (שכולה אגב התנדבות), הטבוע באופי של קידוש-השם ממש, הסיוע בהברחתם של קבוצות חלוצים מרוסיה ושל יהודים בודדים, פליטי-נמלטי מלחמת-האזרחים באוקראינה, הטפול בהם, איכסונם, הלבשתם, הזנתם, ציודם בתעודות וכל כיו"ב, וכמובן העזרה בעלייתם.   ובעטייה של פעולה זו הוא נתגלגל למאסר במשך חדשים.  לפי ניירות בלים, מכתבי פרידה ותודה בלשון נרגשת, וחתימות רבות תחתם.  הכותבים הם "חברי החלוץ מאוקראינה, העולים ארצה ישראל, לחברים בדעה בקופיצ'יניץ למזכרת נצח – בפניו של הח' זליג בן יוסף לוביאניקר.  חברי החלוץ מאוקראינה בדרכם הקשה מצאו מנוחה, אחרי טלטולים רבים ועגמת-נפש מרובה, תחת חסות חבריהם לדעה בעיירה קופיצ'יניץ.  היא תישאר תחנה היסטורית ראשונה לעולי אוקראינה ורוסיה...  חברינו האהובים הראו לנו כל חום לבם ומסירות נפשם לרעיון תחית האומה –  השתתפו בגורלנו הקשה.  קטני-ערך אנו להביע לכם תודה בעד מפעלכם הכביר.  תהי משכורתכם שלמה מאת האומה העברית, וברכת התחיה תחול על ראשיכם".

מוכן ודרוך היה אותה שעה לעליה, החבילות ארוזות, והנסיעה נקבעה למוצאי-שבת, והנה, בליל שבת, בתוך כל המתיחות והריגשה של הפרידה מקרובים וחברים, נאסר.  הוא נחשד ב"קומוניזם", בקשרים עם ברית-המועצות.  חדשים כלוא היה בבית-הסוהר בצ'ורטקוב.  צירי הסיים ד"ר אברהם זילברשטיין וצבי הלר הגישו שאילתה בעניינו, וחוקר מיוחד מטעם הממשלה נשלח למקום ובדק תעודותיו שהוחרמו.  הוא לא העלים ולא הכחיש דבר, ושוחרר.

בתרפ"ג עלה לארץ ישראל עם אביו ר' יוסף ואחותו חוה, זכרונם לברכה.

 

*

לא בפנים שוחקות הקבילה פניו הארץ בשנה הקשה ההיא.  מפלגתו, הפועל הצעיר, רוצה לצרפו, העסקן הצעיר והתוסס, לפעולות צבור שונות, ולהטיל עליו שישמש נציגה בועדת העליה.  ואולם, הוא נפשו חשקה בעבודה.  והעבודה קשה ומפרכת – י"ב שעות ביום, ליד הדוודים ב"סיליקאט".  אך על אף הקשיים הוא שמח בעבודתו, שהוא כובשה בידים שלא טעמו מימיהם טעם עמל והוא נכבש לה, ומקיים בכבוד את ביתו ואת אביו.  ואולם העבודה מצטמצמת והולכת, ואז הוא פונה לבניין, ליתר דיוק – לקבוצת הבניין מטעם "הפועל הצעיר" העובדת בקבלנות, מחצית שכרה במזומן ומחציתה בפתקאות "סולל בונה".  עד שאזלה גם עבודה זו, באה אבטלה ומצוקה (ומסייעת בקיום המשפחה רעייתו ז"ל, העובדת ב"הדסה"), לפי שגם לא רצה ולא קיבל מימיו "סיוע".  ואין צריך לומר, שגם בימים אלה הוא חי את חיי הארץ ותנועת העבודה בכל הכרתו וחושיו, עד שנדרש לעבודה צבורית.

אירע, שנתגלו אי-סדרים בחלוקת הסיוע למחוסרי עבודה, וזליג נקבע לועדת-בדיקה, יחד עם יצחק רוזנטל, איש עירית תל-אביב וההגנה ועם בן-יעקב, מזכיר הקה"ל, אחיו של יצחק המנוח, איש דגניה.  ומכאן הוא נלקח לועדת הבחירות לעירית תל-אביב,(מר וולכונסקי מטעם הימין, והוא מטעם מפלגתו הפועל הצעיר).

ומשנתגלה כשרו במלוי התפקיד – הוא נתבע לעבור לפעולה במועצת פועלי תל-אביב, וגם כאן גילה כשרו ויזמתו בריכוז עניני הפקידים, עובדי הבשר, האחיות, האקדמאים, עובדי בתי-הספר, פועלי הטבק וכו', בליכודם ואירגונם.  ימים ולילות הוא פעיל בשדה האיגוד המקצועי, בשנים הקשות והחמורות ההן, וקרנו עולה בצבור הפועלים.

ואולם הוא, לבו לא נמשך לתחום זה.  מבש לפרוש, אך אין נותנים לו.  וכאשר הוא מותח בקורת באחת הישיבות על מיעוט פעולתה של המועצה בשדה הקואופרציה והשיכון – נענים החברים ואומרים: – אדרבא, טול תפקיד זה עליך, והוכיחה כוחך בו!

והנה הוא עובר לחרוש בשדה, בו שיקע שנות עמל ומעיינות נפש, והשדה הניב פרי הלולים.

 

*

בזמן ההוא – שנת תרפ"ה החריפו בעיות הארץ ובעיקר הקליטה – היא בעית השיכון, והדיור, פשוטה כמשמעה.  רבים העולים החלוצים המתגוררים על שפת הים וברחובות העיר במחנות אהלים וצריפים – "כל השטח של רחוב בלפור של ימינו וכן רחוב מאזה מראהו כמחנה-צריפים, כמעברה", והיוקר עצום.  כיצד יגיע, איפוא, פועל בתנאי הזמן ההוא והשכר המועט, לקורת-גג, לדירה לעצמו ולמשפחתו?  יזמות שונות צומחות ועולות.  סיעת הפועלים בעיריה מארגנת עולים-חלוצים לרכישת מגרשים לצרכי שיכון בחסכונות שכר-עבודתם.  קמים ארגונים לייסוד שכונות המוסרים חסכונותיהם לעיריה (יוזמי הרעיון צבי לבון ואברהם זברסקי וראש העושים נחום טברסקי ז"ל), המתקשרים על רכישת שטחי-בנייה.  אלא, שתנועה זו פושטת עד מהרה את הרגל, לפי שההתחיבויות למוכרי הקרקעות בעינן עומדות, ואילו המועמדים לשיכון, שלא מעטים בינים היו מחוסרי-עבודה, אין בידם להמשיך תשלומיהם, ויש הדורשים חזרה את החסכונות הדלים.

באותה תקופה בא מקבוצת חפציבה ליאו קדמן, ומציע לועד הפועל של ההסתדרות, לקבוע תפקיד של ריכוז שכונות העובדים המעטות והדלות.

אמנם, ההסתדרות כבר החליטה, בשעתו, בועידתה (תרפ"ב) על הקמת מרכז לשכונות העובדים שליד העיר, אולם הדבר לא יצא אל הפועל.  המדובר בשכונת בורוכוב, שכונת העובדים הראשונה, ובהתחלתה של קרית חיים של ימינו.  ואכן, הוקצתה לו פינה בועד הפועל –  חדר ובו שולחן כיסא.  לא יצא אלא זמן מועט, ונצטרף אליו זליג לבון, שהיה למעשה המרכז והמנהל של ועדת השיכון והקואופרציה שליד מועצת פועלי תל-אביב, שממנה צמחה החברה רבת-הפעלים-וההישגים – חברת "השיכון" של ההסתדרות.

מכאן ואילך, לבו ונפשו, דעתו ויזמתו נתונים עד תום לענין זה: השיכון.  ואין אלו מגרשים וחמרי-בנין וקירות ותקציבים בלבד.  והתחיל בפעולה משותפת, שכן בעלי "אגרובנק" ה"ה ש. מורנבורג-מירון ושמעון יעבץ.  הם הבינו לנפשו עודדו אותו ועזרו להגשמת רעיונותיו גם כשנראו בעיני חבריו כדמיוניים.

עבודה משותפת זו נמשכה שנים רבות לתועלת שני הצדדים, חלום הוא, המתלבש בצורות של בתים זעירים עטורי גינות ירק ואילנות, או בבנייני-מגורים רמים, משותפים, המצטרפים אף הם לשכונות.  והצד השווה שבהם התיישבות עירונית, או פרברית, שלה יסודות משלה ועקרונות חיים ודמות והווי וסגנון, צרכניה ובית-ספר, וכן עזרה וערבות הדדית, ללא תיווך וחנוונות וספסרות, ובעיר – גם מטבח משותף וגן ילדים ואולם תרבות וכו'.  אלא, שבינתים, דוחקים מאד הצרכים והאמצעים דלים עד לכאב.

אך זליג לבון אינו שוקט על שמריו.

הנה,דרך דוגמה, באין פרוטה לתפקיד זה, פונה הוא אל מר ישראל טייבר המנוח (שהוא זוכרו מן העיירה, מאז עלייתו מרוסיה) ומעלה לפניו תכנית של שיכון, ובקשה בפיו... יתן לו שטר בחמישים ל"י, שיעשה עליו דיסקונט בבנק, ובכסף זה יתחיל לרכוש קרקעות ולגלגל בנייתם של הבתים המשותפים הראשונים, ואת חמרי-הבנין יקנו בבית מסחרו, ואכן, כך הווה.  "בטובה וועקסל" זה רכש מגרשים ראשונים, ופרסם מודעה, שהוא רושם חברים לשיכון ברחוב פרישמן.  מ"אגרובנק" לא הפריעו למרות שידעו את "המבנה" הכספי.  התחילו נוהרים מועמדים שהכניסו סכומי-השתתפות בשיכון העתיד לקום.  ומצווה גוררת מצווה.  קם הצורך בשטחי-בנייה נוספים – זהו ראשיתו המיצער של שיכון העובדים רחב-הממדים, שמחזורו השנתי 40-30 מליון ל"י והוא בונה אלפי דירות-מגורים בשנה – ומיטב שנות חייו ואוניו של זה האיש זליג לבון, הצנוע ורב-הפעלים, שעממיות ואופטימיות נשקו ומשוקעים בו.

שנים רבות היה מפעל זה בחזקת חידוש גמור ומוחלט בתנאי הארץ.  לפי שלא היה מוסד, זולת "שיכון", שבנה דירות-מגורים לפועלים ושכונות על יסודות של בעלות קואופראטיבית ואדמה לאומית, וזאת בתנאים של הקלה לאין-ערוך, לעומת המצב הקיים בשוק הבנייה בארץ ששלטו בו קבלנים פרטיים, שבנו בתים לבעלי-הון, ובשנים האחרונות – דירות למכירה.

העיקר הוא ביסודות החיים וההווי,– שכונה הסתדרותית, עיר עוברת על כל האטריבוטים שלה – שבה חיה המשפחה כולה ונרקמים יחסי-חיים-וחברה על יסודות חדשים, בריאים, ללא מקסם-הרמייה של אורות העיר הגדולה מזה ושכונות-העוני מזה, המשמשות קן לנחשלות ולשחיתות ולירידה מהארץ.  בתנאי ישראל שימשה הבנייה הפועלית והעממית גם תריס כנגד האבטלה, מנעה השקעת אמצעים לאומיים בעבודות-דחק ועזרה סוציאלית, ושדה-השקעה לחסכונות עממיים.  השיכון הוא הצד השני של המטבע הקרוי: עבודה ושיכון, הוא חלק בלתי-נפרד של הפיתוח, ומקשר את הפועל – המשתכן למשק-העזר שליד ביתו.

ודאי, לא חסרו לבטים שונים וויכוחים, כגון הויכוח בשעתו עם בעלי הדרישה להפסיק בנייתן של  שכונות וקריות ולהתרכז בהקמתם של בתים משותפים קואופרטיביים בלבד.  ויכוח זה הוכרע בועידת ההסתדרות בתרצ"ד, בקבלת החלטות-היסוד הבאות:

1) הועידה קובעת בתור קו עיקרי בפעולת השיכון של ההסתדרות – הקמת מעונות עובדים ושכונות פועלים על יסודות קואופרטיביים.  הבעלות על הרכוש צריכה להיות בידי אגודות שיתופיות של המשתכנים, בהן מובטחת השפעה מכריעה לחברת-עובדים.

2) כל צורה של שיכון תוכל להיעשות על-ידי מוסדות ההסתדרות רק בתנאי של ערבויות ממשיות, בעלות תוקף משפטי לשמירת היסודות החברותיים של תנועת העבודה ובשורה ראשונה: א) מניעת ספסרות ברכוש; ב) העברת הרכוש אך ורק למועמדים מוסמכים מטעם מוסדות ההסתדרות ובתנאים מאושרים מצדם; ג) השכרת חדרים, אך ורק בתנאים ובמחירים קבועים מטעם המוסדות המוסמכים של ההסתדרות.

בדברי הנעילה של הוועידה אמר דוד רמז ז"ל, בין היתר: "על-ידי הבעלות הקואופרטיבית הבטחנו, שהבתים שאנו בונים בשכונותינו יישארו בידי המשתכנים וילדיהם".  אחרי דגניה – אמר פעם דוד רמז – קרית חיים היא היצירה הגדולה השניה במעלה של צבור הפועלים".

ואכן, אין ספק, שרעיון השיכון הפועלי הושפע מן ההתישבות העובדת וינק ממנה.  והלא בראשית פעולתה ראה שיכון ב"קיבוץ" העירוני אחת ממטרות פעולתו – מטרה שהלמה את מאוויי ההסתדרות ורבים מחבריה בתקופה ההיא.  ובכינוס השיכון שהיה בתש"ד, בעיצומה של המלחמה, עמד על "הארכיטקטורה החברתית" של המפעל, ואמר:

"את מקומו בהיסטוריה העתידה של בנין הארץ צריך השיכון ההסתדרותי לבקש בתנופה מחדשת, תנופה אדירה, שבה ישולבו יחד שלוש אלה: שיכון כמכשיר לרכישת קרקע, לגיוס אשראי ולבנייה תכניתית; שיכון כאיגוד של משתכנים, למטרות עזרה הדדית ושירות הדדי, ושיכון כתנועה, כחלק מכלל התנועה שלנו, כחלק של ההסתדרות וחזונה.

בכוחות משותפים של המשתכנים ושל ההסתדרות כולה, עלינו להכין דרכי פתרון לקראת היום הבא.  כולנו מצפים לו בוקר בוקר.  מאמינים אנחנו, כי יעלו ויבואו אלינו לרבבותיהם שרידי החרב האיומה אשר אכלה בהמוני ישראל באירופה.  לא נסגיר אותם למשכירי דירות, למפקיעי שערים, למשליכי מטלטלים של משפחות לחוץ ולשוק, למוסרי דיירים למשפט הממשלה.  צריכה להמצא תנועה, אשר בענין זה תתיצב בראש המידות הישוביות.  אני מקווה, כי הכח הזה עשוי להיות השיכון ההסתדרותי".

והנה, לא הכזיב המפעל, במידת יכלתו, את התקוות שקשרה בו תנועת העבודה.

בשנים האחרונות נתמזגה בחברת ה"שיכון" חברת "נוה עובד", שיעודה בניית בתי-מגורים לפועלי המושבות.  גדלו ועצמו תפקידיה של החברה לאחר קום המדינה, עם העליה החדשה, אף-על-פי שגם למדינה זרוע של בנייה לעולים החדשים – ואך היסודות המוצקים, החברתיים והמוסריים עליהם הושתתה, בעינם עומדים.

מספרים אחדים בלבד:

עד מחצית תשכ"ו בנה "שיכון עובדים" 70 אלף דירות ב-270 שכונות וקריות בערי הארץ ומושבותיה.  מנסיונם הרב למדו חברות-הבנייה האחרות וכן מוסדות-השיכון של הממשלה.  רבבות דירות אלו הוקמו – כשיכוני עולים, שיכונים לחיסול מעברות ופינוי צריפונים, שיכון עממי ומפעלי חסכון לבניין, שיכוני ותיקים וצבא הקבע ומפעלי שיכון רגילים – ובכולם מתגוררים כ-300 אלף נפש ויותר, כשליש מכלל האוכלוסיה העובדת (לאלה יש לצרף 16 אלף דירות, בהן מתגוררות כ-70 אלף נפש, שנבנו על ידי חברת "עמידר" בשנה ומחצית הראשונה לקיומה, שעה שהוקמה ונוהלה על  ידי ז. לבון.  והוא הדין ב"שיכון העממי", שתוכנן ע"י "שיכון עובדים"), ובוצע ביחד עם הממשלה.

בקריות ובשכונות – רשת של מוסדות צבור, גני-ילדים ובתי-ספר, מגרשי ספורט ואיצטדיונים, צרכניות ומועדונים וכו' – קניין הכלל.  הן מאוגדות בברית פיקוח ואגודות השיכון.  המייעצת ומבקרת בכל הנוגע לענף החברתי והמשקי של המפעלים.  לחברה – מכשירים עצמיים המסייעים בידה במימון מפעליה.

על אף כל אלה... מנשבת רוח חדשה במדינה ובתנועת העבודה.  מגמה הסבורה משום-מה, שעל ההסתדרות להתפרק ממפעלה זה, לא להמשיך בפעולתה העצמאית בשדה השיכון, היינו ביסוד שכונות וקריות ובבניית בתי-מגורים על היסודות המוצקים והבדוקים שלה, ו"להעבירו" לידי הממשלה.  ואילו דעתו של זליג לבון, הותיק והמנוסה בשדה הבנייה היא, שהתפרקות זו היא התפרקות מערכים וסופה פגיעה חמורה בהסתדרות.  יתר על כן: מוזר בעיניו הדבר, כי שעה שבעולם כולו חותרת תנועת העבודה להעשיר את תכנה ואת פעלה ביצירה קונסטרוקטיבית, ושעה שבארצות קפיטליסטיות מובהקות מזה ובברית המועצות מזה אין הממשלה נוטלת לעצמה תפקיד זה – נתעוררה בישראל דוקא מגמה מנוגדת.

וברי לו, שאין שום מקריות בצמיחתו של מפעל השיכון ההסתדרותי, שברכתו כה רבה, וכי המשך קיומו הוא הכרח חיוני – חברתי ומשקי – לארץ ולצבור העובדים ולעיצוב חיינו והשתתתם על יסודות חדשים.

העירנות והפעלתנות של זליג לבון אין ביטויין  בשדה השיכון בלבד.  לפני צרור תעודות, שודאי עוררו בזמנן גורמים שונים והפרו את המחשבה.  הנה, למשל, אחת: תזכיר שנכתב במאי 1943 אל הסוכנות היהודית, הנהלת הקרן הקיימת ומזכירות הועד הפועל של ההסתדרות,  עוד המלחמה לא נסתיימה, אבל החרדה לעתיד הישוב מעוררתו להעלות תכנית מפורטת, שנקודת-המוצא שלה הרכוש היהודי בארץ העומד תחת פיקוח "המפקח על נכסי האויב" – רכושם של יהודים נתיני ארצות כבושות אז על ידו.  לא ניכנס בזה בפרטי הדברים, שהועלו בבהירות ובביסוס, ונציין רק את ההצעה, לבוא מיד במשא-ומתן עם ממשלות-הגולה בלונדון על הסכם-חילופין של הרכוש הזה, שבעליו או יורשיו נעלמו – "לפני שועידת השלום תחתום את הגבולות".  פרק מיוחד מוקדש לתביעות היהודים יוצאי ברית המועצות וגרוריה.  "יותר מסובך הוא עניין גרמניה – צויין שם – אבל גם כאן יש אפשרויות שצריך לבררן.  ואין כוונתי אלא להציג את השאלה ולהטעים את חריפותה".

והרי, למשל, חליפת מכתבים עם ראש הממשלה ד. בן גוריון ועם שר האוצר המנוח א. קפלן שניינה בכותרתה: "עזרה כספית למדינת ישראל מאת ארצות-הברית ותביעת הפיצויים ממדינות שונות".  בתזכיר זה מאוקטובר 1951 קוראים אנו, בין היתר: "אנו תובעים פיצויים מגרמניה בעד הרכוש היהודי הגזול, בערך של 8-6 ביליון דולאר.  מצד שני לא עוררנו התביעות בעד הרכוש היהודי מאוסטריה, צ'כיה, הונגריה, פולין, רומניה, יוון, יגוסלביה, הארצות הבלטיות, וכן מצרפת, בלגיה, הולנד, וכו'.  והוא מציע-רעיון העובר כחוט-השני בתזכירים – להעביר את כל התביעות הפיצויים שלנו מן הארצות הנ"ל לממשלת ארה"ב, תמורת סכום שיניח בידי ישראל פיתוח הארץ ותשלום פיצויים לערבים.  והוא חוזר ומדגיש, במיוחד, את החשיבות הנודעת להגשת התביעות נגד כל הארצות שבהן נשמדו יהודים, אגב ביסוס משפטי של התביעות.

ועם זאת, קוראים אנו – בתזכיר נרחב מאוגוסט 1948 – תכנית משקית מפורטת שעניינה: תיכנון, הרחבת המשק, ביסוסו והרחבת כושר-קליטתו, לשם צמצום התלות ביבוא של צרכי-אספקה והנחת יסוד לענפי-תעשייה שהם צורך חיוני לקיום ולבטחון.  הדברים חדורים חרדה לגורל המדינה בשנים חורצות-הגורל הראשונות להקמתה, ורבים מהם אמנם נתגשמו והיו למציאות, אם כי באיחור של שנים, ובכלל זה: עיבוד כל שטחי המדינה (כולל הנגב) בתכנית מראש ובמיכון מכסימאלי; גידול ירקות לאוכלוסיה בת מליון נפש; הרחבת הלול וייצור מזון לעופות; גידול סלק-סוכר והקמת בית-חרושת לסוכר; הרחבת הרפת והבטחת המספוא הדרוש; גידול צאן ודייג; הרחבת הפלחה והכנת המכונות הדרושות; ניצול מקורות המים והרחבתם; הקמת בתי קירור, מחסני תבואה וטחנות-קמח,; רכישת אניות משא ונוסעים; העמקת נמל תל-אביב והרחבתו, הקמת מזחים בנקודות-חוף ומספנה; פיתוח הרכבת ויסוד חברה לתובלה אוירית ולתעופה; פיתוח רשת הטלפונים, הגדלת צי מכונות-המשא; חיפושי נפט; מפעלי יציקת ברזל ופלדה; ביח"ר לנייר ותעשיית סיגריות; בנייה תכניתית של בנייני-מגורים לותיקים ועולים חדשים, ועוד ועוד.  וכל זה מבוסס על תכנית-מימון – "ולא על פנייה לרגש הרחמים" – והעיקר על ההצעה, שהביצוע יוטל על ההתיישבות הקיימת, תנועות הנוער בארץ ועל פנייה לנוער היהודי בתפוצות שיקדיש שנה שנתיים למדינה.  צעירים אלה, שיחדשו את רעיון "החבורה" בתנאים החדשים, ישמשו גרעין לתנועה חלוצית מחודשת.  ואל נשכח, שהצעה זו ודומיה, שרבים מסעיפיה ורעיונותיה קרמו עור וגידים – הועלו בעיצומה של מלחמת-העצמאות ושנות-הבראשית למדינת ישראל.

 

*

הכתפים שחו קמעה, המצח הרם נחרש בקמטים, ואך זיק נעורים ומרץ וסערה דולק בעינים, כאז... בעיירה בגליציה שמתוכה זינק לפעולה של יזמה ותנופה והישגים בבניין הארץ והאומה ובתנועת העבודה והחלוציות.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1]  (זכרונות ופרקי הווי מחיי ה"חצר" העלה הסופר איש-התיאטרון היהודי, אביש מייזלס, נפטר בלונדון בתשי"ט).

[2] כתב עליו משה סמילנסקי.

[3]  (מחבר ספרי מוסר ומקובל היה ר' אלכסנדר זיסקינד מהוֹרוֹדונה, וכל חייו עיסוקו בתורה ובתפילה.  ומסופר עליו, שמעולם לא נשק לבניו, ולא שוחח עמם שיחה בטלה.  ופעם, בערב פסח, העלילו עלילת-דם על יהודי, שנידון למיתה אלא אם כן יתנצר.  חשש הרא"ז שלא יעמוד בנסיון, והשפיע עליו שיקדש השם כדין.  וביום גזר-הדין הפסיק תפילתו, אז למקום ההריגה, ענה אמן לברכת קידוש-השם של הקדוש, וחזר לבית הכנסת.  וכשם שדבק בתורה, דבק בחיבת הארץ, והיה מאסף כסף לטובת הישוב באחת מערי גרמניה.  וכאשר גזרו השלטונות על הדבר והיה צפוי לסכנה נענה ואמר: – "כי בשביל סכנה זו ירעבו היושבים לפני ה' בארץ הקודש"?  על מצבתו ציווה לחרות: "א"ז בר' משה הנולד מאשה רבקה, עובד השם ית"ש".  ולא לציין שום תארים.  וכן, שיגדרו סביב קברו מקום פנוי של ד' אמות.  ואכן, רבים היו באים להתפלל על קברו.  מספריו נודעו "יסוד ושורש העבודה", ה"צוואה" הידועה גם בשם "חוקי חיים" וכן פירוש על הזוהר.  ספר "יסוד ושורש האגדה" כולל פרקי-מוסר לכל חייו של היהודי וסיומם בביאת המשיח.  אהבת ה', אהבת ישראל, אהבת ארץ ישראל וקידוש השם – אלה אשיות עולמו הרוחני.  בסוף ה"צוואה" הוא דורש מבניו ש"תהיה תשוקתם בתמידות ליסע לארץ הקדושה".  שלא כהגר"א הוא שם את הדגש לא על המעשה והמצווה אלא על הכוונה, וכמותו הוא קובע את סדר הלימוד: תנ"ך, תלמוד, מוסר וקבלה, וכן ידיעת ארץ ישראל, שהוא מלא צער על שממתה וחורבן ירושלים.  "הוא היה חסיד קודם החסידות" – אמר עליו ר' נחמן מבראסלאב.  לפי שקרא לעבוד את ה' בשמחה, ולקיים כל מצווה "בשמחה עצומה ובהתלהבות גדולה".  זכה, ובסדורי-תפילה הובאו בצד רוב התפילות ה"כוונות הפשטיות" שלו).

[4]  בעיירה הם קרויים "די ליטוואקעס".

[5] זכתה ולימים עלתה לישראל, והיתה פעילה ליד ד"ר להמן בהנהלת המוסד החינוכי החקלאי בבן-שמן, וכאן בנתה ביתה, והמשיכה חוט-הזהב של גמילות חסדים ומעשים טובים, מורשת אמה.

[6]  הסופר בנימין רסלר, שהוא, זליג, אגב, הוציא לאור ספר שיריו הראשון בעיירה.

[7]  שיטת הגירוש הנודעת בה נקטו שלטונות הצאר לגבי אסירים פוליטיים.