_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

מַלְכַּת הַנֵּכָר

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

במסבאה הגדולה אשר בצידון עיר הנמל רב השאון וההמולה. ליד מזרקי היין רבוצים שיכורים הלוּמי סבאם, וקולותיהם הצרודים מתערבים בזמרת פורטים על פי נבל. באחת הפינות מתגודדים אנשים מסביב לאַשף ועוננת העושים בכשפים.

רוחות קלילות, משיבות-נפש, באות מן היערות אשר על מורדות הרי הלבנון, מלטפות את הגלים הרגועים על חלקת הים. שער-הדגים ההומה מתרוקן והולך. חבורות עמלי-יום מיוזעים חוזרים מעבודתם בנמל. מדוּרות דולקות ליד המצבות והפסילים, הקבועים מתחת לעצים על הגבעות מסביב. עוד מעט ויזבחו את הזבח, זונות מפוּרכּסוֹת תצאנה במחולות לליווּי זמרה ושיר. תגרים ורוכלים וסוחרים עשירים יסבּו בישיבה שפופה, יסבאו את היין האדום ויפליגו בשיחות בטלות ובנאפופי-עגבים –

מרכבה רתומה לזוגות אחדים של סוסים אמיצים מגיעה ביעף אל שער המסבאה. אשה הדורת-לבוש יוצאת מתוכה בטפיפה וברגליה תעכס. ענק-זהב לצוארה ועגילי-זהב באזניה. אש זרה לוהבת בעיניה הירוקות, הסוקרות בבוּז את המון הסובאים מסביב. בצעד מהיר היא מטפסת על שלבי הסולם, עולה על הגג השטוּח ומתיישבת באחת הפינות. עיניים רבות מלווֹת את בת אתבעל, מלך הצידונים, שירדה למסבאת הנמל – ואחד, לבוש אדרת-רוזנים, מתקרב אליה לאטוֹ, מברכהּ בקידה עמוקה ויושב לידה.

הם גומעים מן המשקה האדום, לועסים מגדנות ומוצצים עסיס גרעיני-רימונים. ריחות בשׂמים ותמרוקים מהולים בזיעה חמימה נודפים מהם. ומסביב – מצהלות שיכּורים, קולות נגינה ושיר, לחישות קוסמים ועוננות, חיבוקי עגבים –

הלילה הזה לנו הוא – היא לוחשת על אזנו ומחייכת חיוך-ערמה. – הלילה הזה לנו! ועתה אל מרכבתי בואה, במדרוני הלבנון נשוטט, בין ארזים ועצי-בּרוֹש נפוש. שם אתן דודי לך, שם נתעלס באהבים עד יעלה השחר. כי זה לי הלילה האחרון בצידון עיר הולדתי, בצידון ההומיה והשמחה –

חבוקים הם יורדים במדרגות הסולם, עולים על המרכבה – ומתרחקים בדהרה. מאחוריהם – הנמל הרודם ושִׂפעת אניות וספינות העוגנות בו.

הלילה האחרון בצידון – אמרת איזבל, מלכת לבבי, האוּמנם האחרון?

אכן, כי הלילה האחרון הוא לנו ונגמע טוּבוֹ עד תום. כי עם שחר אצא במרכבת-אבירים להר שומרון, בירת מלכי ישראל, שם נתנני אבי אשה לאחאב בן עמרי. שם אהיה אני הגבירה המלכה. אל נא באפך, אל נא תזעים פניך. התדע מה אעשה ומה אפעל בישראל? את פסלינו ובמותֵינו אקבע על כל גבעה ועל כל אֵם דרך – וראש לכולם אדוננו הבעל. להם יזבח העם זבחים ויקטיר קטורת, להם יקוד וישתחווה – בהכנעה יעבוד אותנו ובהשפלה; את שירינו ישיר ובחגינו ישמח ויעלוז וכמנהגינו ינהג. את הנביאים הזועמים, אויבי הבּעל, אדבּיר ואכלה באש ובחרב. וארמון-שן לתפארת לי יקים המלך, בזרם בלתי-פוסק יזרום בו היין והשכר, קול מצלתיים ונבלים וחלילים לא ידום בו ולא ישבות, רוזנים וגבירות יתעלסו בגניו. מכשפים אביא לרוב, עושים בקסמים ומחוללות ונשי-חצר – קנאת בחורים ועלמות. רוח צידון אטע בארץ הזאת – אני אכבשנה נחלה למלכי צידון, מבפנים אכבשנה –

בּואה, דודי, ונרווה היין המשכר של אהבתנו, בואה כי רד הליל ונציע ערשנו על הדשא הרענו –

*

איש גבה-קומה לבוש אדרת-שיער, פרוע-זקן, מדדה ברגליים יחפות בים החולות אשר במדבר סיני. הרעב והצמא חברוּ יחד לענות נפשו בשרב. אך כבדים מהמה עינויי-הרוח, זה מפח-הנפש המר כלענה, המייאש והמדכא של מצביא מוּבס, אשר צבא לוחמיו בגד בו והפקירו למשיסה –

ימים ארוכים ולהטים הוא משוטט במדבר רחב-הידיים הזה מחמת המציק המבקש את נפשו של נביא-האמת האחרון אשר לישראל בעת ההיא. את כולם, את כל נביאי האמת, הגירה למות הצידונית הארורה המושלת בכיפה בשומרון, בת-זנונים המסיתה והמדיחה אשר פשׂתה כספחת בבשר ישראל. בית-הבעל מתנוסס שם על ההר, מזדקר כאגרוף-חוצפה ולהג, ועל המזבח אשר בתוכו מזבחים ומקטרים כוהניו. והעם זנחו את אלוהי ישראל והם נוהים אחר לבבם, שטופים בעבודת האלילים, המוּמי היין ותאווֹת הבשרים. מה לא עשה להניא את לבו של המלך מעל אשתו, אֵם כל חטאת, אשר שבתה אותו בדברי-חונף וכבשה אותו בפיתוייה? לא אחת ולא שתיים שׂם נפשו בכפו, הוכיח את המלך על פניו, הזעיק את נאמני האלוהים, בחירוף-נפש שמר על הגחלת לבל תכבה. ומלחמה נחרצה אסר נגד החבורות הנפשעות של נביאי-הבעל, האוכלים על שולחנה של איזבל והמסתופפים בצלה, במרומי הכרמל וככל אשר השיגה ידו. עתה, דומה, אוזלים והולכים כוחותיו – פסה כל תקווה! הגחלת עוד מעט ותדעך - - סמוך לכאן מזדקרים הסלעים הלוהטים והקדושים של הר האלוהים, הר חורב, עלב נתגלה האלוהים לעמו – העם קשה-העורף וערל-הלב הזה – והם זועקים באלמם וכמשוועים למרום: זנח העם בריתו עם אלוהיו, אלוהי חיים, ועם תורתו - - תורת-האמת; מזבחותיו נותצו ונביאיו נהרגו בחרב – ויוותר הוא לבדו, צבי מורדף ומוּדח בין המצרים, אליהו התשבי מן הגלעד, המקנא קנאת עמו, והמלכה הצידונית בחמתה ובתאוַת נקמתה תבקש נפשו לקחתה – ידוע תדע, כי במותו והיה נצחונה שלם ומוחלט.

אכן, כּי פסה כל תקווה. את נערו השאיר בבאר-שבע והוא עצמו משוטט במדבר סיני ונפשו עליו תתעטף בבדידותו, ביגון יאושו ובמר צערו. אין-אונים הוא כורע תחתיו, מתפלש בחול, ראשו צונח מטה על לוח זקנו המדובלל – ומתיפח חרש. הנביא הלוחם ואמיץ-הרוח – מתיפח כנער רך ושפתיו הצרובות לוֹאטוֹת: רב עתה, אלוהים, קח את נפשי, כי לא טוב אנכי מאבותי –

וישכב ויישן תחת רותם אחד. ומפרפר הלב בגוף המצונף בחולות.

עם שקיעת החמה וצינת הערב התעורר. עייפות הגוף ודיכאון הנפש אשר כמעט והכריעוהו כליל – כאילו התנדפו והלכו. שמים עמוקים פרושׂים מעל כיריעת תכלת לאין-סוף וכוכבים רחוקים רומזים כאִשׁים. הירמזו נחמה ללוחם הבודד במדבר, למצביא הרוח הטהורה הכורעת תחת נטל שפלוּת הבשר ואינה נכנעת ואינה משלימה? לילה במדבר. דממה גדולה. והר סיני. על ההר הזה התייחד אדון הנביאים עם אלוהיו ותורת-סגולה, תורת-נצח-הביא הביא לעם;  ואהרן הכוהן צר לעם קצר-הרוח את עגל-הזהב... עתה הוא מתייחד כאן עם רוח ישראל ושם, בשומרון – הבירה הצעירה אשר בנה עמרי אבי אחאב – תתהולל המסיתה. היא-היא, בת סוחרי צידון, המשחיתה את העם הזה, העם הטוב והעמל על אדמתו, היא הנוסכת את יין הטומאה בבאר חייו הטהורים. אין רחמים ואין פשרה במערכה הקדושה הזאת שהוא, אליהו התשבי, מצביאה הבלתי-מוכתר – ואין כניעה, גם אם שבע יפול ויכרע. לא, הוא לא ייכּנע. עדים השמים האלה ועֵד הר חורב, כי לעולם לא ייכּנע. עוד מצוּיות ברכַּיים בישראל אשר לא  כרעו לבעל ופִיות אשר לא נשקו לו. מהם ייוַשׁע ישראל.מתוכם יקומו הנוקמים הגדולים. חמוּר ומסוכן ארסו של הצפעוני השוכן במאורתו בשומרון – ועצום המאמץ הנדרש לכלותו. תקצץ בו – וימשיך לחיות ולפעפע זעם וארס. והוא נזכר במערכתו הגדולה על הכרמל, כאשר הוא והמון נאמניו תפסו לחבורה גדולה של נביאי-הבעל והורידום אל הקישון ושחטוּם. ומזבח אז הקים, שתים-עשרה אבנים כמניין שבטי ישראל כולם, ועל הגשם הפיל תחינתו לשמים והציל את הארץ מצפרני הבצורת והרעב. והצפעוני אזר כוחות חדשים והוא מאיים ומאיים - - -

דמויות שונות חולפות לעיני רוחו – אורות מאופל. והם מצטרפים-מתלכדים לאור גדול של תקווה ונחמה. הרי עובדיהו הזקן אשר על הבית – בתוך תוכה של מאורת הפריצים, בלבו של קן הצפעוני, ואמוּנים ישמור לאלוהי ישראל, לרוחו ולתורתו. מאה מנביאי-האמת הציל מצפרניה הדורסניות הנושאות-כליה של איזבל, החביאם במערות וכילכלם בלחם ובמים. ולא אחת סיכן נפשו בהצילו גם אותו, את אליהו, מיד מרדפיו. והוא, עובדיהו, עומד על משמרתו ומקיים קשרי-סתר עמו עד עצם היום הזה – ובטחונו ווָדאוּתוֹ בנצחון לא נתערערו. הרי זה נצחון האמת הנצחית על השקר בן-החלוף; נצחון היעוד הקדוש על הרשע. והרי אלישע בן שפט מאָבֶל מחולה, טהר הלב ואמיץ-הרוח, הדבוק באלוהי האמת וצמוד לאדמת אבותיו שהוא מעבדה. והנה יהוא בן נִמשי הגיבור והוא לוהט באש שנאתו לבית אחאב ואיזבל. והנה –

מחשבה שגמלה בלבו בנדודיו לובשת עתה עור וגידים ומצטיירת לעיני רוחו כמפלט-ישע. מקהל נאמני ישראל קום יקומו הנוקמים אשר יגאלו את כבוד העם, וישיבו את נהרי נחלי הדם אשר שפכו אחאב ואיזבל על ראשם – הכלבים יאכלו את בשר הארורה הזאת... וזאת החלטתו; את יהוא בן נמשי שר-הצבא ימשח למלך על ישראל ואת אלישע – נביא תחתיו, והוא עצמו יאזור שארית כוחו למערכה באמונה, כי גם אם נפול יפול – וימשיכו המה במלחמה.

אז קם על רגליו, נטל מטהו – וישׂם פעמיו צפונה.

שפעת אורות מסנוורים בוקעת מארמון-השן הלבן של המלך הבנוי לתלפיות על פסגת הר שומרון. מנורות-זהב ואבוקות דולקות מבליחות מעל עֵבר, קרני אורן חודרות מבעד לעלי העצים אשר בגן מסביב, רוקמות רשת-קסמים של אור וצל הנפרשת במדרון. תזמורות חלילים, כינורות וחצוצרות מנגנות ללא הפסק, חבורות משוררים ומשוררות מנעימים שיר. ובקהל הרב גם המחוללות והאַשפים בלבושי-צבעונין. היין האדום מבריק בגביעיו על שולחנות-השיש אשר ליד המסובים הרבים רמי-המעלה, שהוזמנו על ידי המלכה למסיבת החג. בחצר הנרחבת של הארמון מזבחים ליד פסל ענק של הבעל – וכוהנים מקטירים על מזבחו ליד אגנות שופעים מור ולבונה. כפעם בפעם מביאים העבדים נתחי-בשר מהבילים בקדירות מצוּפוֹת-כסף ומעמידים אותן ברוב הכנעה לפני האורחים. אולמות-החשק משוחים בששר, הרצפות – בהט ושש נוצצים, מרבדים – רקמת צור וצידון – פרושים עליהן, יריעות שש וארגמן על הקירות, והתקרות – מעוטרות ציורי דמיון מלאכת-מחשבת.

החג – חגה הוא ויום שמחת לבה. משתה-שמנים והוללות. עיניה הירוקות, הקרועות בפוך, בורקות כאבני-החן המרובות העונדות לבנת בשרה. אש ערמה ותאווה לוהטת בהן. שלמותיה – מיטב משי מצרים. עגיליה, שביסיה ורדידיה זהב, מיטב מלאכת צורפים, - פרחי-שדה, דמויות חיות ועופות חרותים בהם. כתובות-קעקע על מחשוף זרועותיה, וכל גופה משוח בשמן המור ושאר תמרוקי נשים. הנה היא יושבת בחוג של סובאים צוהלים ומספרת להם – כאשר כבר סיפרה באזני רבים – את המעשה בכרם אשר בעטיוֹ ערכה את השמחה המפוארת הערב.

בכרם שהיה לנבות היזרעאלי אשר ביזרעאל, אצל היכל אחאב המלך בשומרון. וידבר אחאב אל נבות לאמור: תנה לי את כרמך ואתנה לך תחתיו כרם טוב ממנו, אם טוב בעיניך אתנה לך כסף מחיר זה. אך נבות סירב להסגיר למלך נחלת אבותיו.

והמלך – היא ממשיכה וגומעת גמיעה עמוקה של תירוש חריף – שב לביתו סר וזועף. גן ביקש לנטוע במקום הזה, הסמוך לארמונו, גן-פרחים כאשר איוותה נפשי. אך לא העיז, כיאוּת למושל בישראל, להסיג גבול שכנו ולנשלו. אוכל לא בא אל פיו מרוב צער וסופו נפל למשכב. עד באתי אני, איזבל המלכה, בת אתבעל מלך צידונים, ואכריז באזני המלך והזקנים והשרים:

אתה עתה תעשה מלוכה על ישראל. קום אכול לחם וייטב לבך. אני אתן לך את כרם נבות היזרעאלי.

גמעה שוב מן המשקה –המסובים גמעו אף הם – ואחר הוסיפה בהתרגשות:

ואני נתתי לו את הכרם. את כל גפניו עקרו עם שורש. לא, לא את הכרם בלבד נתתי לו, כי אם גם את שבט המלכות לאחוז בו, בידו הרפויה, ולרדוֹת בעם הנרפה והנבער הזה, לרדות בו בעצמה ובערמה.

רבות נאבקתי עמו. ולאחר שגם הפצרותי אני בנבות החטיאו המטרה מצאתי הדרך לשבור קשי ערפו:

בשמו של המלך נכתבו הספרים ובחותמו נחתמו. ובספרים אשר נשלחו אל הזקנים אשר בעיר-מגוריו של נבות נכתב לאמור, כי בירך אלוהים ומלך. שניים עדים, בני בליעל, העידו נגדו. ואז קראו צום – כמקובל בישראל מימים ימימה ויוציאוהו אל מחוץ לעיר ויסלקוהו באבנים וימות.

קם ויהי רצוני, – היא מסיימת בקול רם – כן יקומו ויהיו כל מאוויי לבי, כן דיברתי המלכה, איזבל בת אתבעל מלך צידונים. אילולא המלך רפה-הרצון והייתי מוכרת את נבות ואת בני-ביתו לעבדים לסוחרי צידון, כאשר מכרו הנושים את ילדי הנביאים ונשיהם, אשר הכרַתּי, לעבדים ולשפחות- גאוות צור וצידון וגדולתן על המסחר הזה!

סיימה ותצא לגן אשר בחצר במחולות הסוערים, בלהטי הכשפים ובנאפופים מסביב. הפסל הגדול של הבעל מקושט ומואר אור רב – והיא עצמה חבוקה בזרועותיו של אחד צידוני גבה-קומה, לבוש מכלול משי ושש, מקרוּאי החג, צוהלת ומשׂקרת עיניים לעורר יצרי קנאתו של מלך ישראל, הצופה אף הוא בפולחן-הבעל. והמון עם רב מכונס, על אף השעה המאוחרת, מסביב לארמון, על מדרונות ההר, בין זיזי סלעים ובליטות ושיחים – לחזות במחזה. רבים הם אחוזי הקנאה ונפשם יוצאת אל זה הפאר ואל חמדת התענוגות אשר לעולם לא יהיו מנת חלקם, אך לא מעטים גם החורקים שיניהם בכעס ובזעם עצור ושפתותיהם ממללות חרש אָלה וקללה למלכה. אך כאלה כן אלה עיניהם צמודות ואזניהם דרוכות ודמיונם דבוק במחזה הלילה, במחולות הסוערים, במשחק האורות, בתעתועי הכשפים, בשִפעת המאכלות והתענוגות ובלבושי-ההדר הקוסמים, המגרים...

חצות. ירח-כסף שט לתומו במרומים. כל חיה ועוף כבר נרדמו. רבים מקהל הסקרנים אשר במדרון, לאוּת עמל יומם נסוכה באברי גופם, מנמנמים אף הם במקומות רביצתם. אך גלי השאון והצהלה בארמון הלבן פורצים בלא הפסק אל תוך החלל. הנתכוונה המלכה להחריש ברעש חוגגים את שוועת דם הנקיים שנשפך על ידיה לרוב, הביקשה לשתק את קול המצפון המורד של עם הכורמים והיוגבים ושוחרי-החירות?

ופתאום לפתע קמה דממה גדולה, מבשׂרת מאורעות בלתי-צפויים, דממת-חרדה. דממה – זעקה, ואין יודע טעמה ופִשרה. המוני החוגגים בארמון והצובאים סביבו כקופאים על עמדותיהם, כמצפים לגזר-דין סמוי ונעלם. מה אירע? אין איש יודע פשר התדהמה, רק איש זקן אחד, הלוא הוא עובדיה אשר על הבית, דחוק בפינה ליד השער, תר במבט נרגש ותקיף במתרחש; ושפתיו רועדות-נעות בתפילת-חרש.

סגוֹר רחמה של הדממה המתוחה נפרץ בשאגה גדולה – שהכרזת קרב ונקם בה וכאב אריה פצוע. הנביא הזקן, אליהו, הופיע אי-מזה לפתע! הנה הוא ניצב בפתח הארמון, בידו האחת המטה, ידו האחרת  מורמת אל על באגרוף קמוץ מונף אל מול הבעל. הוא עטוף אדרת-שער, חגורת-עור למתניו ונעלי-עץ ברגליו. עיניו מזרות אש נעוצות בחבורה אחת אשר במרכזה המלך מוקף שרים ורמי-מעלה. גם היא, המלכה הנכרית, חמומה ונדהמה. היאך ההין גדול אויביה לפרוץ לתוך ארמונה-מבצרה ולהשבית חגה ושמחתה? האוּמנם יהיה נצחונה תבוסה ניצחת לעיני הקהל הרב הזה? מה מזימות זומם נגדה הנביא עז-הרוח ומר-הנפש הלזה, אשר רוב מאמציה ומרמותיה לא עמדו לה עד היום להדבירו, וכפעם בפעם הוא מגיח מן המחתרת ומופיע כאוֹב מארץ, קודר ורוחש-נקם, מייסר ומוכיח?

והנה הוא מניף מטהו וקולו חוצב להבות-להבות:

שמע אלי אחאב, והאזיני איזבל, בת עם נכר, בת-הזנונים; יען אשר התמכרתם לעשות הרע בעיני אלוהים ואת עמי השחתם בעבודת-הבעל ובזהב ובמרמה; ויען אשר רצחתם וגם ירשתם ועויתם משפט ולא חמלתם וצדקת ישראל רמסתם ברגל גאוה; הנני מביא אליך רעה וביערתי אחריך ונתתי את ביתך כבית ירבעם בן נבט; במקום אשר לקקו הכלבים את דם נבות ילוקו הכלבים את דמך גם אתה; המת לאחאב בעיר יאכלו הכלבים והמת בשדה יאכלו עוף השמים; וגם לאיזבל דיבר אלוהים לאמור – הכלבים יאכלו את איזבל בחלק יזרעאל –

נדם הנביא – ויעלם. חזרה הדממה וקפאה. אין קול ואין זיע. איזבל – גוש זעם שנקרש באין-אוֹניו. לבה פועם-סוער; פחד סמוי, כעס וחרון מכרסמים בה. יודעת היא וגם מרגישה, כי אכן בלבה היא פגעו כל חיצי הנביא, פגעו ופצעו וחדרו למעמקים, כי כבודה הושפל וחולל לעיני השרים וכל העם לאין תקנה. עיני המלך בוהות ודמעות עצורות עומדות בהן, עוד מעט ויצנח במקומו. בקול חלוש הוא קורא אל אחד ממשרתיו, כי ירתמו המרכבה ויובילוהו חיש מהר לביתו.

אחד-אחד, כנזופים ומבוישים, נדחקים ונעלמים קרואי-החג, השׂרים והגבירות והאַשפים והמנגנים והמחוללות, אור האבוקות והמנורות דועך והולך... נהמת-חרש עולה מעֵבר העם השכוּב במדרונות ההר אשר שמע את זעקת הנביא, והיא כפורצת מעמקי לבבם ה כאוּב והשותת דם – והם ממהרים חרש לבתיהם ולבקתותיהם.

ורק אחד, עובדיהו אשר על הבית, אור גדול זרוע על פניו ושפתיו לוחשות תפילת-הודיה –

מלחמת ארם נמשכת, בהפסקות, מזה שנים. במערכה נגד הארמים ניגף חיל אחאב ובה גם נפל שדוּד בידי לוחם ישראלי אשר פגעוֹ בקשת. עד הערב עמד במרכבה שהאדימה מדמו נוכח האויב – ועם לילה הוציא נשמתו, וגם יורם בנו שמלך אחריו ואחזיה מלך יהודה – חתן בית אחאב – ניגפו זה עתה לפני ארם. יורם נפצע בקרב ועתה הוא מתרפא ביזרעאל מפצעיו ועמו אחזיה שבא לבקרו. וביזרעאל שוכנת גם איזבל, ששיבה זרקה בה, אך כבימי-נעוריה תוסיף להתיפוֹת ולעבוד את הבעל ולעגוב ולסכסך. עד ירושלים, בירת מלכי יהודה, שם השׂיאה בתה, תגיע זרוֹעה ותשלח ארסה...

במבצר רמות גלעד, בין הרים, מטה שׂרי צבא ישראל. מסביב משמרות של פרשים מזוינים. אין יוצא ואין בא. יהוא בן נִמשי, השר אויב בית אחאב, נמשח שם בסתר למלך בידי אחד מנערי אלישע, אשר יצק מים על ידי אליהו והוא נושא באמונה את מורשתו. שליחו של אלישע יצק על ראשו את פך השמן והשבּע השביע אותו לאמור:

והכית את בית אחאב אדוניך ונקמת דמי עבדי הנביאים ודמי כל עבדי אלוהים מידי איזבל. ואבד כל בית אחאב כבית ירבעם בן נבט, אשר פילג את ישראל, אשר חטא והחטיא – ואת איזבל יאכלו כלבים בחלק יזרעאל ואין קובר.

לקול השופר אשר הכריז על המלך החדש נזעקו רבים משרי הצבא ולוחמיו מנאמני ישראל – ויחנו בחלקת יזרעאל.

שִׁפעת פרשים ממהרת עם לילה לעבר יזרעאל – ויהוא בראשה. ויזרעאל בצורה ומבוצרת, משמרות צבא סביבה ורכב ברזל וצופים על המגדל. הפרשים התקרבו כדי מרחק ראִיָה מן המגדל – ויחנו בשדה. והנה פרש רוכב לקראתם מעבר המבצר: מלאך שלוח  מעם מלך ישראל.  ויאמר המלאך: כה אמר המלך: השלום? ויאמר יהוא: מה לך ולשלום, סוב אל אחרי. ויגד הצופה למלך: בא המלאך עד שפעת הפרשים ולא שב, והמנהג כמנהג יהוא בן נמשי  בן המרדוּת. ואשר קרה את הרוכב הראשון קרה את השני.

קשר קשר עלינו יהוא – קרא מלך ישראל אל מלך יהודה. הבה נאסור הרכב ונצא לקראתו פן ידבירנו כליל, והארמים צרים עלינו. הבה נמגר את האיש אשר הרים יד באדוניו ואשר אלישע, תלמידו של אליהו ויורשו, משחהו למלך. ויאסרו מלך ישראל ומלך יהודה רכבם ויצאו לקראת יהוא וימצאוהו בחלקת נבות היזרעאלי.

ויהי כראות יהורם את יהוא ויאמר: השלום יהוא?

רכוב על סוסו, חגור אֲזֵנוֹ (נשקו דבמ), ניצב יהוא על גבעה שטוחה ושלישו על ידו. לבו פועם בקרבו וזעמו גובר והולך. הוא נזכר בשבועה שהושבע, בדברי הנביא, בשלשלת הארוכה של מעשה תועבה וזוועה אשר המיטו על העם מלכי ישראל. עתה לא ייחלץ מידי – הוא הוגה בלבו – עתה אפרע החוב הקדוש מעִם בית-הדמים, בית אחאב. ויקרא אליו יהוא מרחוק:

אין שלום לעוכרי ישראל, להולך בדרכי אחאב ופשעיו הרבים והנוראים, לנתפס ברשת זנוּני איזבל אמך וכשפיה הטמאים. בואה, צא לקרב, ותשפוט החרב ביני ובינך, כי מלאה הסאה – בואה ואגמול לך, קרא בקול.

ויען יהורם ויאמר וקולו רך ורועד:

הבט, יהוא, וראה כי בצרה גדולה נתונים אנו כולנו. פשט האוייב בגבולנו והוא משחית את תבואתנו ושולח באש כרמינו ורוצח עצינו נושאי-הפרי; את עדרי צאננו ובקרנו הוא גוזל ואת נשינו וטפינו הוא לוקח בשבי. ועתה אתה בא להרים יד במלך ישראל העומד במערכה כבדה עם אויבינו נפש?

אזני מי תשׂבּר? שיסעוֹ יהוא בזעף. הן לא החרדה לגורל העם הזה, אשר אתה רודה בּו ואת נפשו תחבל, ולא הדאגה לעתיד בניו – היא אשר תדריך מנוחתך, כי אם הדאגה לעושרך ולכבודך ולתענוגותיך. כי מה בצע בניצחון ישראל על ארם ועל מואב ועל אדום, אם למחרתו יכרע לפסיליהם ובארחותיהם ילך ובתוכם ייטמע ויוּבס מבית? ראשית זרע האבדון זרע ירבעם בן נבט אשר פילג המלוכה בישראל, ושני עגלי-זהב הקים בבית-אל ובדן וכוהני הבמות מזבחים להם להסיר העם מעל ירושלים ומקדשה ואשר הרע לעשות מכל אשר לפניו – את לשד העם הזה מצצתם ואת דמו שתיתם ואת מיטב בניו-נביאיו השמדתם בחרב ולעצביהם כסף וזהב כרעתם ברך – התינָקוּ? לא תינקה גם אתה! כאן, על חלקת-המים הזאת, ממנה נושל במרמה ונרצח על לא עוול בכפו נבות היזרעאלי יען כי חשקה איזבל בנחלתו; כאן, במקום שרוָה דם נקיים יוּגר גם דמך, כאן תיתן הדין כדבר הנביא, דין צדק הוא!

וייאלם יהורם ולא עצר כוח לפתוח שפתיו. כלתה נחרצה הרעה אלי – אמר לנפשו – ואין מפלט. בחרדתו הגדולה הסב סוסו ויצעק בקול אל אחזיהו אשר עמד מקרוב: מרמה, אחזיה! מלכודת היא הטמונה לרגלינו, קום ברח! אך חץ מקשתו הדרוכה הנוקמת של יהוא פגעוֹ בין זרועותיו ויצא החץ מלבו. ואחזיה מלך יהודה ראה וינוס, אך הוא רדף אחריו ויאמר אל לוחמיו: גם אותו הכוהו. ויכוהו ואת גויתו הביאו עבדיו ירושלימה ויקברוהו עם אבותיו בעיר דוד.

מחלון הארמון אשר ביזרעאל נשקפת המלכה הזקנה – ובלבה חרדה גדולה. שֵׂער ראשה עשתה כאז, גם עיניה קרעה בפוך, פניה וגופה משחה בתמרוקים. היא עוטה שמלת מלכות. אך אין המשי המבריק, השמנים והבשמים מסתירים את הקדרוּת האבלה הרובצת עליה. המלכים בוששים לחזור. חלק מן הצבא ושׂריו הלכו אחרי יהוא המורד בבית אחאב. רעות ינחש לה לבה – אן תחוש ותברח, אֵי תמצא לה מפלט? מחוץ – צבאות ארם, ומבית – שנאת עם ותאוַות נקמתו. במי תשׂים מבטחה? חלום חייה נוּפץ לרסיסים לרגליה. לעיני רוחה חולפות-עוברות תמונות מימי נעוריה, מאז לוקחה אחר כבוד מצידון, עיר המסחר והשמחה והתענוגות, אל השררה בשומרון ועל בית אחאב. אכן, עתים דומה היה עליה, כי הדְבּירה-הכניעה את המלך ואת העם הזה, כי הרעל שהשפיעה לתוכו חדר לעורקי דמו ובשרו ונפשו, אך לא היא. העם הפשוט הזה השפיל ראשו – אך לא נשבר ולא נכנע. לא נכנע! במסתרים שמר אמונים למקורו ולנביאיו ונוקמים קמו מתוכו, אשר בזוּ לה ולנימוסיה ולמנהגים החדשים שנטעה בארץ הזאת ואשר העיזו נגדה ונגד בית המלכות. אכן, לא כצידון ישראל! איך תיחלץ ותציל נפשה, לאן תישׂא חרפת תבוסת-חייה המרה כלענה? היא, הגבירה, שראתה פאר צור וצידון, שגמעה-רוותה את יין השׂררה-ללא-מֵצרים המשכרת, שנשאה נפשה לכיבוש שומרון וירושלים ושעבודם לאתבעל – ההיא תהיה שפחה חרופה אשר כל רואיה ינודו לה ראש? ואם יגיע הנוקם עד שעריה, התעצור כוח לחרף נפשה ולהילחם בו, והיא כה תאהב את עצמה ואת תענוגות חייה הנקלים?

שלוָוה רוגעת ביזרעאל. בוקר. שמש-זהב נוהרת על גנים וכרמים. חמדה וטוהר פרושים מסביב. אדם ובהמה שקועים בעמלם בשדה. שלוָוה רוגעת – ובלב המלכה הזקנה רוגשת סערה וכוססת חרדה. הגבעות, העצים, העדרים, השמים הנפלאים האלה בתכלתם הבהירה והשקופה – הן זרים לה, רחוקים ממנה, כלועגים לה ולגאונה המושפל חסר-האונים; והן לא רחוקים הימים כאשר דמתה בלבה: לי הם כל אלה, כל הארץ הזאת אשר אירש לי היא, לצידון - - - עתה שרדו רק השפחות והסריסים אין מבטח בהם, אשר עודם עומדים לפקודתה – עד מתי? כצל חיוור של הזוהר אשר חלף ואיננו. דמעה ראשונה עולה בזוית עינה. משוּלה היא לחית-יער שטרפה ודרסה ומשלה – ועתה סגרו עליה אויביה מסביב, והיא מנחשת בחושיה את אימת סוֹפה הקרוב לאין מנוס; דרוכה בחרדה כבדה לכל רחש וזיע – האין הוא מבשר את קִצה? ופתע – הד דהרת סוסים הגיע לאוזניה – האם המוות הוא הדוהר ובא? אכן, - אויה לה – יהוא הוא הרוכב בראש פרשיו...

שלום לך, זמרי, רוצח אדוניו – היא מקדימה לברכו וחיוּך שערמה וחנופה בו מרחף על שפתותיה החיוורות... סורה נא אלי, אדוני, בואה לחדרי ונשתה גביע –

פיך הנפשע והטמא הוא המדבר את הדברים האלה? – הוא משיב לעומתה. – אַת, המרשעת, אשר רצחת אותנו, חיבלת בגופנו ובנפשנו רבות בשנים, האַת תהיני, זונה בלה? הִכּוֹני, הכּוֹני כי בא קיצך, כי בא יום נקם ושילם, בדמיך תכפרי עווֹנך, כל כשפיִך ותמרוקיִך לא יעמדו לך וגם הבעל לא יושיעך –

הוא מניף את חרבו וקורא בקול פקודה נחרצת אל הסריסים העומדים מבוהלים ונפחדים ליד המלכה: שמטוה!

וישמטוה ויז דמה אל הקיר ואל הסוסים וירמסנה. ויבוא ויאכל וישת, ויאמר: פקדו נא את הארורה הזאת, קִברוה כי בת מלך היא. וילכו לקברה ולא מצאו בה כי אם הגֻלגוֹלת והרגלים וכפות הידיים -

עם ערב הוא ממשיך דרכו אל מבצר שומרון. עוד רבה המשימה לפניו – למגר את שבעים בניו של אחאב, ואת מיודעיו וכוהניו לבלתי השאֶר להם שריד; להשמיד את נביאי-הבעל שפשׂו ורבו, לנתוץ את מצבת הבעלים ולשים את ביתו – מחראות, לשטוף את טומאת האדמה ולטהרה בדם חוטאים - - -

 

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה