_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

פאתוס לאומי וסוציאלי

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

 

(מתוך "דבר" – 3 ביוני 1955)

 

ההשקפה ההיסטוריוסופית על מקומו ותפקידו של הגורם המעמדי בתולדות היהודים, נגזרת מן ההנחה הנודעת ב"מאניפסט הקומוניסטי" הקובעת, כי תולדות האנושות הן, בעצם, תולדות מלחמת המעמדות. אך האמנם חלה – ובאיזו מידה חלה – הנחה זו כלפי עם, אשר החלק המכריע בדרך חייו הם גולה ונכר, אסונות ומצוקות, חיים ב"סדקי חברת הרוב", כלשון המאניפסט עצמו?

ודאי, הניגודים הקמאיים, היסודיים, החברתיים, בין האדם לחברו, בין העבד והאדם החופשי, בעל-הנחלה וצְמיתו, נותן-העבודה והפועל, בין עשיר ורש – כל אלה לא נעדרו גם מחיי ישראל. אך אפשר לא נטעה אם נאמר, כי הפאתוס הסוציאלי-המוסרי העז ביהדות, צמיחתו בתקופה בה היה העם מעוּרה באדמתו, חי את מלוא חייו העצמאיים בנופי מולדת. תורת משה הלא היא תולדת זינוקם של שבטי-עבדים ומִרדם, ולפיד-הנצח של נביאי ישראל הודלק ביקוד-אש אל מול תהומות וחרדות של גזל ועושק ומצוקות מקופחי-חיים במולדתם הם.

אך עם הניתוק הטראגי של שלשלת חיי-העם וקיומו העצמאי, נפתח הפרק המאויים, הממושך, האחד במינו ובאימיו ובגילוייו: הגולה. הפאתוס הסוציאלי נתכווץ, נתכנף ופינה מקומו לפאתוס לאומי, קנאי, בו נשמה מלחמת התגוננותם הלאומית של היהודים. ודאי, גם בדורות אלה לא "נעלמו עני ואביון" מקרב האומה, ויתירה מזו – רובו של עמנו בתפוצות עַם-דלים היה (גם אם לא עם עובד) נתון בלחץ ובשעבוד ובדיכוי כפול – לאומי וחברתי. אך הסכנה החמורה המשותפת לעצם הקיום, שארבה לכלל האומה, נחשולי האסונות והמצוקות והשאיפה הכוללת להיחלץ מחרפת הגולה, הם שטבעו חותמם העמוק על הגותם ויצירתם של דורות רבים, הם שבלעו מעיינות המרץ הלאומי.

והנה, עם העת החדשה, עם צמיחתה של הצביליזציה הקפיטליסטית ומשבי-הרוח של האמנסיפציה וההתבוללות, מעמיקים מחדש התהומות הסוציאליים והרוחניים באומה: בורגנות צעירה, חקיינית, מתבוללת, נטמעת מזה, והמוני-עם מרודים, נאמני-מורשת ותסוּסי התנועות המשיחיות והחברתיות מזה. באוירתו של הגיטו המתפורר, החותר לאפיקי-מוצא למרץ הלאומי שנאגר ונכבל במשך דורות רבים; הסוער ונלבט ומחפש ועורג לצורות-חיים חדשות, לכבוד עצמי, לתיקון לאומי ואנושי – קמה הבורגנות היהודית החדשה, אשר אך תמול יצאה מן "החדר" ומן העיירה והצמיחה כנפיים בעולם הכספים והמסחר והתעשייה (בנקים בברלין, בפטרבורג, בוארשה; בתי-חרושת לאריגים בלודז' בביאליסטוק; סלילת רכבות על פני כל אירופה; סחר יערות, קבלנות אספקה לצבאות וכו' וכו'). את מהותה הרוחנית ואת טיבה הלאומית של הבורגנית היהודית הזאת היטיב לתאר נחמן סירקין – בעמדו על אטימותה וצמצום אופקיה עם ראשית התעוררותה של הציונות – במונחים שאוּלים ממאמרו הנודע של מארכס מ-1848. והמסקנה המתחייבת מניתוחו – שליחותה הגדולה של הבורגנות היהודית בעולם הגויים ותשישותה בתחומי העולם היהודי.

על ברכיו של הקיטוב החברתי החדש בעם, קם, כמובן, מעמד הפועלים היהודי. כבר בורוכוב, אשר חקר טיבו הסוציאלי המיוחד של מעמד הפועלים היהודי בגולה, עמד על רפיונו בחיי עמי-הרוב והמשק הלאומי של ארצות מגוריו, אשר בחוליותיו החלוּשות (והמרוחקות מן האדמה ומענפי-היסוד של הכלכלה) אחוז היה וצפוּי תדיר לנישול ודחיקת-רגליים. אך מכרעת וגורלית – לחיוב ולשלילה – היתה התעוררותו של הפועל היהודי, לעתידה של האומה; התעוררות שהיתה מלוּוה פרפורי-נפש, תהיות וטעויות, תום והקרבה – התעוררותו של הפאתוס הסוציאלי-המוסרי הקדום שחיפש סדן לפטישו.

אחד מביטוייה המובהקים, אם גם ההיוּליים, של ההתעוררות הזאת, הלוא הוא חלוץ הסוציאליזם היהודי, העברי בלשונו, ומייסדו של העתון הסוציאליסטי העברי הראשון ("האמת", 1877) – א. ש. ליברמן. עד מה עויין הוא את משטר-החרפה הקפיטליסטי, המדכא יהודים ופועלים, אך כבר בחוג הסוציאליסטי הראשון מעורר הוא את השאלה המיוחדת של העם היהודי בגולה ואין הוא מסתפק בתפקיד של החדרת הסוציאליזם – אשר "ממילא" יפתור את כל הבעיות – בין הפועלים הנוצרים. והיה זה חידוש גדול בזמנו. הוא כותב:

"...כי תשועת עולמים תקום לכל בני-האדם רק על ידי תכלית ההיפוך והשינוי בנימוסי (סדרי) המדינות, בחיי החברה... להפוך מן השורש את הקיים כיום ולבנות תחתיו בנין חדש על יסודות הסוציאליסמוס, למען הָתֵם שוד ואוון. להכרית ממשלת הקפיטל, לא יישמע עוד בארץ "שלי" או "שלך" ולא יימצאו הולכי בטל, כי אם יהיו כל האנשים שוים בזכויותיהם...

...כי עם הנביאים נושא מימי קדם את הרעיון הנשגב של הצדק הסוציאלי ואחוות עמים ושויונם".

בודד, סוער, לוחם כסנונית המקדימה את האביב – כך חיפש הוא, באורח מנוגד לסוציאליסטים היהודים, בדורו, את הדרך למזיגת-השלימות של הפאתוס הסוציאלי והלאומי. המבחן בו עמד – מבחן חמור היה, דורות שלמים נתנסו בו, ואף חובבי ציון. אליהו וולף רבינוביץ' (או"ר, הסופר, סוציאליסט, חובב ציון), אחוז חרדה ומבוכה וחששות, שמא יהא המפעל בארץ טרף למנצלים ועושקים. שהרי הפועלים וה"המון" טרם באו אל הציונות. כותב הוא (בחליפת הדברים הנודעת עם יהל"ל[1]):

"היכול נוכל לדבר על לב עניי עמנו, לנתקם מזרועות הוריהם ואוהביהם ולשלחם לארץ ציה וחרבה, למען ישדדו אדמה, בעוד אשר אנחנו יודעים כי המה לא יקצרו את הזרע אשר זרעו בדמעה..." (כתבים לתולדות חיבת ציון ג', עמ' 556).

ויהל"ל עונה לו, כי הנה מובן ש"ישוב חדש אפשר לכונן על יסודות אמתיים וישרים... לבל יהיה מקום לריב ולחמס". ועוד מוסיף הוא:

"ועינינו תחזינה בהתנחל ישראל על אדמתו ולא יעברו בו עוד זרים, ואז החוב והמצוה על כל אדם לשאול גם בארץ-ישראל השאלה הנשאלת בכל הארצות – שאלת הרכוש והעבודה".

ואכן "שאלת הרכוש והעבודה" מפעפעת ומחלחלת בכל הספרות הציונית מימי הבילו"יים, דרך אחד העם וליליינבלום, ופינסקר, ואתה מוצאה כמעט ללא יוצא מן הכלל בתקנות כל האגודות והמושבות. ואתה מוצאה, כמובן, בגילויים שונים, בספרות-העבודה ובעתונות הפועלים בארץ, צומחת ועולה מן השורש האחד של האמונה: כי העבודה (וקודם לכל עבודת-האדמה) היא היא סם-החיים-והתחייה, והפועל הוא-הוא שליח האומה, חלוץ מערכותיה, מנַגד גורלה ונושא באחריות לעתידה-עתידו. כי כשם שאין עתיד ליהודים וליהדות אלא אם בארצם, כן אין עתיד לסוציאליזם היהודי אלא בה ומכוח תקומתה.

ולפיכך, סגולה המציינת ומייחדת את תנועת העבודה הציונית, ספרותה ועִתונותהּ, היא העלאת קרנה, יעוּדה, רוּם ערכה ושליחותה של העבודה בחיי העם ובתקומת מולדתו; ואילו תנועת הפועלים היהודית בגולה, סגולת-עיקר המציינת אותה היא הקינה על גורלו של הפועל העשוק והאומלל כפרט והשלכת יהבו על הברית עם עֲמלֵי אומות העולם. עמידתם העזה והנועזה של כובשי העבודה, התנגדותם לקבלת תמיכה ולאפוטרופסות, ואחרון אחרון: המאמצים רבי-הפנים להתערות ולהקים, לאלתר, צורות-חיים חדשות, עצמיות, - תולדה הם של ייחוד דרכה, ואמונתה-דביקותה, של שילוב הפאתוס הסוציאלי והלאומי והערתו בחיי המעשה, בחיי האדם המגשים והלוחם. עֲיין ב"הפועל הצעיר", ב"הקונטרס", "האדמה", "הארץ והעבודה", ב"מעברות" – על כולם שפוכה הרוח האחת הזאת, המאוויים הלאומיים-האנושיים במיזוגם.

לשנים, בבוא ברל כצנלסון לבשר על הקמתו של "דבר", הוא כותב:

"חדש הוא המפעל הנועז: העיתון היומי, אולם לא חדש עמנו עושהוּ ונושאוֹ: הפועל. לא בנתיב חדש אנו עולים, כי מפעלה של ההסתדרות בשדה העִתונות, החדש לגביה, הנהו המשך של אותה העבודה הגופנית, המִשקית, התרבותית, האישית והחברתית אשר הפועל בארץ-ישראל עושה יום-יום, מבלי הרף, זה עשרים שנה מיום היותו לפועל בארץ".

ולהלן מפרש הוא, כי כסנה אשר לא אוּכּל, כן יוקדת בשליחותה של תנועה זו אש-השאיפה "לגשם בפועל ממש את התוכן הסוציאלי והמוסרי של רעיון הגאולה, זה שהולך ומזדייף בפי מרדפי אֲמָרים ומבקשי רווחים למיניהם". וזאת בתקופה, בה סגר עלינו האויב: "הקהוּת הבעל-ביתית, הקנאה והאיבה המעמדית, האטביזם של חיי-אויר ובטלה, העומד להציף אותנו".

לפני עשרות שנים נאמרו הדברים האלה, ודומה, לא פג טעמם; ולהיפך, גברה האחריות הרובצת על המחנה ועל כלי-המבטא המרכזי שלו, שהוא לחם-חוקו, אך גם – אם לנקוט במטבע-לשון של עורכו הראשון: "ניב נפשו, כלי-זינו ובית-ספרו". כאן, באכסניה שלו, חי הפועל את חייו כפרט וכציבור, מוקיע מעשי-דיכוי וניצול, חושף נגעים ומעשי-קלון, ונכסף למצוא ביטוי לרחשי חייו ונפשו – וגם לבטאם. "לא עתון בשביל פועלים יהא "דבר", כי אם עתונם של הפועלים, אשר אלפי חברים מכל פינות העבודה יפנו אליו וידברו ממנו".

כאז כן עתה נושא "דבר" את דגל המערכה לא רק נגד הפיצול והפילוג, הקלוקל והסלֵף בפנים המחנה; בד בבד נושא הוא בקרבו מרי ומרד נגד הפרגמאטיזם הבורגני, צר-העין-והלב, המעורטל מֵערכים, אשר תרבות-ההנאה וצבירת-הנכסים חזונו, וסיסמת-חייו, סיסמת הבורגנות הצרפתית מן המאה הי"ט:

- התעשרוּ! Enrichissez-Vous כי הבעייה הסוציאלית, המוּסרית-האנושית היא-היא, בחשבון סופי – גם בתקופה של סכנות-חוץ וכורח התעצמות-פנים – העיקרית בקביעת דמותה של המדינה ועיצוב קלסתר פניו של העם.

הבורגנות היהודית שעינהּ לבִצעהּ מזה, והכִתתיות הפרולטארית החבלנית מזה – מעל נחשולים אלה שׂוחה "דבר" מאז היותו. ואכן, על אף ליקויים ורפיונות עמוֹד עָמד "דבר" בכבוד, עתים בגבורה, בשליחותו – היא שליחות כל מחנה העבודה הישראלי, הציוני-הסוציאליסטי – וגם רבים מיריביו ממֵימיו שתו ומאורו בא להם אורם. יחד עם החיים והצרכים והלבטים והזעזועים המלווים זה עשרות בשנים את תקומת ציון והעם העובד בציון, יחד עמם ובתוכם צמח העתון. רבים העיתונים בתולדות אומות העולם ותנועות לאומיות וסוציאליות אשר "עשו היסטוריה", אך ספק אם יש עוד דוגמה לעיתון אשר נחלץ להרמת משא כה כבד, נפתל ומיוחד במינו ובאחריותו, בחרדתו ובשִגבו. כי נחצבה שליחותו מיסוד נפשה של תקומת ישראל ומדבקות הנצח במאוויי הצדק החברתי. לדרך ארוכה יצא העיתון – והוא עוד בראשית הדרך.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה

 



[1] יהודה לייב ליליינבלום