_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

שנאת-חינם

א"ש שטיין

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

שמינית שבשמינית של טירוף-דעת מיואש ומופקר ניבט היה מעיניה. בפניה טבועה הייתה הבעה חמוצה-עויינת ושרידי חן ונעורים, אשר שיני הזמן כבר הספיקו לכרסם בהם. כבת שלושים היתה, נמוכת קומה, מוצקת-גוף. צמותיה הבלונדיניות כאילו  התמזגו בחיוורון פניה, שעוז ותקיפות נחרצת ועיקשת עמדו בהם; כקברניט עז-רוח, אשר הסערה הגועשת מטלטלת את ספינתו, רוחות ונחשולים מצליפים בה ובו, מסתערים עליו, מבקשים לשמטו ולדרסו – והוא על גשר-הפיקוד, ניצב ללא-חת, נאבק מרה ואינו נכנע...

אכן, עם גלים אדירים היא נאבקה. ובעוז רוח לא ישוער. עצם פרישתה מן הקיבוץ לעת כזאת, היה בה משום העזה ונכונות להתמודדות. כי חוסר-העבודה אכל בציבור הפועלים בכל פה. ולה אין מקצוע ולא חסכונות ליום רע, לא כושר-הגוף להתגבר בו על מועקת הנפש ולא חוסן-הנפש לעמוד בו בסבלות הגוף; ומסביב חוסר המוצא המיאש ופרחי-הלענה של ניוון וסיאוב. לא תמיד עמדו במבחן המצוקה והרעב גם בעלי השכל, הרצון והאופי. נלחץ האדם העובד. ובתנאים אלה העיזה היא לצאת יחידה למערכת הקיום –

לא נכנעה ולא הסתגלה. נהפוך הוא: היא פתחה במלחמה מרה ונואשת נגד הגוף הגדול, הסתדרות-העובדים המאורגנת, שבידה מפתחות חלוקת העבודה בעיר. ולא רק את חלקה בעבודה דרשה, אלא עבודה מיוחדת, קלה יותר, הולמת יותר את מרצה וכישרונותיה. אולם באין כיכר לחם כיצד תחתוך את הפת? והממונה על חלוקת העבודה, האם מתפקידו הוא לשקוד על מציאת פת הלחם? והן עמו, רק עמו, באה במגע ומשא. הוא המשמש חולייה מקשרת בינה לבין הכלל המאורגן.

על הממונה הזה – שפכה את כל זעמה. אילו היה בידה – או אז הייתה מנתחת אותו נתחים-נתחים, ודוגמת הפילגש בגבעה משלחת אותם על פני המוני מחוסרי-העבודה-והלחם שצבאו על דלתות לשכת העבודה יום-יום, ערב-ערב, חרדים ומפללים ולבם הומה ומחשבתם נתונה לאשה ולילד ששבית, המצפים לשובם. היא ביזתה אותו ברבים. ליקויים אמיתיים ומדומים ייחסה לו. תשובותיו המתונות והנדושות עוד הוסיפו שמן למדורת זעמה. במה פסולה היא למשרה מהוגנת? מדוע מקפחים אותה, דוקא אותה? מדוע יורדים לחייה? אין זאת אלא שהאשמה בו, רק בו, שנתמנה משום מה לחורץ גורלות של אנשים והוא מתנכר להם. אף לא חיוך, אף לא לחיצת-יד ומילת-עידוד...

מרת נפש – כך טען – כמוה יש רבות. ועבר לסדר היום, כמי שמיצר על בזבוז כל רגע של שיחה עימה. כי גם בעבודה המועטת שנזדמנה ואשר הוצעה לה לא רצתה, או לא יכלה, להיאחז, ואילו הקופצים היו המרובים, ובכללם בעלי משפחות "כבדות".

חייה בימים אלה היו חיי רעב מתמיד, שיעבוד לחובות ולנושים, חרדה לחדרה הדל, בטלה מדכאת ואבטלה חסרת-ישע-ומוצא. כלבה נרדפת ומושפלת, בעלת חושים חריפים להכרת כבוד עצמה וערכה – הם ייפלא אם יום-יום נמתחו עצביה ונתרופפו וברק הטירוף והזעם בעיניה השתלהב והלך?    

אך היא לא נכנעה. הכריזה מלחמה – כיצד תיסוג? והרי הטילה עצמה לתוך הקרב הבלתי-שווה יחידה מול הרבים, נגד הציבור וסדריו המגובשים והמקודשים. כחיה פצועה הסתערה עליו בלהט דברים וגידופים וכרוזים הוציאה והפיצה אותם וערכה שערוריות – אולם העלתה חרס.

ואז פגשה בו. עולה חדש היה, אך את הארץ נשא בלבבו רוב חייו ורבים בה היו ידידיו ותלמידיו. התלהבות-בראשית פיעמה בו. קומתו זקופה וגאה, שופע שמחה ותקוות. לא בתביעות בא, כי אם בנכונות חלוצית צנועה להעמיד את עצמו ואת כוחותיו לבניין הארץ. ואם כי הביא עימו מן הדרך אמצעים מסוימים, ובטרם יבחר לעצמו את דרכו החדשה בחיים, - החליט לצאת לעבודה  אשר מימיו לא טעם את טעמה ולשתף את עצמו בגופו בגורל ציבור הפועלים. כעולה חדש שמורה הייתה לו הזכות לימי-עבודה אחדים בשבוע. "יומיים בשבוע"...

והוא יצא לעבודה בבנין, זו לו הפעם הראשונה בחייו. לילה לפני כן לא עצם עין. קדחת-ציפייה, בלתי-מובנת לו לעצמו, אחזה בו. לא, הוא לא יפגר אחר הפועלים האחרים! – את כל כוחות גופו ורוחו ורצונו יאמץ על מנת לעמוד במבחן. הרגיש הוא, כי לא עניין שבכבוד אישי הוא העומד להיות מוכרע, אלא עניין מוסרי נעלה. האומנם ידע להטיף לאחרים וללמד תורה לפועלים, או גם להתנסות בגורלם ולהיות להם כאח ממש? ודאי, הידיים, הרגליים, השרירים והעצמות יכאבו ויבקשו מנוחה, אולם הוא לא ישעה לפיתויים. כל קורט של כוח יאמץ – כי לא על נקלה נקנית העבודה לאינטליגנט חלוש הגוף, אשר הברירה בידו ולא כורח-הקיום האכזרי הוא המאיץ בו. אותו בוקר הקדים לקום שעה לפני המועד – וירושלים עודה שקועה בשנה. התקין עצמו כאל עבודת-הקודש. חדור גאווה מהולה בחרדה צעד ברחובות-העיר העוטים ערפילים בטרם שחר. נקישות נעליו המסומרות הדהדו בחלל. צללי דמויות מימים עברו, יקרות וקרובות, ריחפו לעיני רוחו. הנה האחד, שם, בעיירה הרחוקה, דל-גוף ודלוק-אש-חזון כמותו, צועד חרישי ותלמודו בידו אל מקומו-פינתו אשר בית-הכנסת. הנה אחר, עורך שביתות ומפיץ כרוזים, מתענה בבית-סוהר ונותן נפשו על המהפכה. נשתנו הזמנים, נשתנו הזמירות. אך האם לא אותה שלהבת עצמה עצורה גם בדמו? שום שטן ערמומי ולילית יפת-תואר וזריחות-שמש קוסמות לא עצרו כוח להניאם ממשעולי-חייהם.  האין הוא ממשיך את מורשתם במשעול חדש? אפס כי, הוא, הצועד עתה מסוער ברחובות העיר הקדומה, לא ספר מספרי התלמוד איתו ולא כרוז, אלא הטורייה הכבדה: כלי-עבודה, עץ וברזל, לא יופי בה ולא הדר. קבל עולם העסוק בתאוות ותענוגות ועשיית רווחים, קבל עולם המבזה בלבו את העובד בזיעת אפיו ומשעבדו – הוא צועד בגאון, הטורייה היא דגלו, והוא מחבקה בחיבה,  ודומה עליו כי את כל עולם העבודה – על צערו וסבלו וחזונו והדרו – הוא מחבק.

זריחה הפציעה מעל הרי ירושלים ולהב קרני השמש הראשונות גבר והלך. דק וקל כקמח הוא המלט לבנייה. אך הקצב והזריזות הנדרשים, רק ידיים מאומנות בעבודה זו מסוגלות לעמוד בהם ולא אצבעותיו הדקות ושריריו החלושים. ואף-על-פי-כן לא פיגר. תחושת השליחות שחצבה מלבו נסכה בו אומץ וכוח-התמדה. אלא שהעבודה ביום השרב עשתה את שלה – והלאות באיברים גברה. מזמן לזמן בא אל ברז המים הצוננים לשטוף את פניו המיזעים ולשבור את צימאונו. אך הנה הגיעה שעת הצהריים, ויחד עם כל הפועלים בצע פת לחם. מעוד לא הזדמנה לו בחייו תופעה כמו שעת-ההפסקה הזאת, יחד עם חבריו לעבודה, משיח עמם והוא כאחד מהם, חייל בצבא העבודה בעולם, שכבוד עולמים רוחש הוא לו וכל יופיו ניבט לו בלבוש המרופט, בפנים המקומטים, בתנועות האיברים המסורבלים והיגעים, שחסד וטוב נסוכים עליהם.

יום העבודה הראשון עבר – והוא נשם לרווחה. אמנם לפנות ערב, בשעות האחרונות, שוב אחזה בו לאות שלא כרגיל והוא ספר כל רגע עד לצלצול הגמר, אבל לא הפסיק. מיוגע הטיל עצמו למיטה – ונרדם. בימים הבאים הועמד ליד מכונת-היציקה ועליו היה לעזור לפועל ספרדי חסון ורב כוח, לגרוף חצץ בסלים ולהגישם למכונת הבטון. הספרדי הבין לרוחו, לא האיץ, לעיתים אף חייך והעלים עין. ברגעים אלה הבין את מלוא משמעותה של אחוות האדם – הנעלה שבתכונות.

בימים ההם הופיעה היא לפניו כסיוט מבהיל מעולם זר ורחוק. ודאי שהבין לרוחה, אך מרירותה לא דבקה בו, לא העכירה את חדוות ראשיתו בארץ. לא השלים הוא עם נחיתותה הצורבת ביחס לעמל-כפיים, לביזויו ולהשפלתו. האם העבודה האחרת, ה"נקייה", המשעממת והמכנית  במשרד, היא המעלה את האדם? הוא הרגיש בזרם הציניות העקרה והמכלה הכול הזורמת ממנה, אך גם ידע עד מה זקוקה היא לו – ולא חסך בעזרתו לה. רבות ניסה – וגם הצליח – לעמוד לימינה, ולהקל על גודש מרירותה, לחלצה ממצבים חמורים ואף להשלים בינה לבין מוסדות העבודה והעזרה ההדדית, להרגיעה ולשדלה שתאחז בעבודה זמנית, להחזיר לה את האימון באדם ואת האמונה בערך החיים. במאמץ עלה בידו להשפיע עליה רוח טובה, לשכך את חמתה ולנטוע בה שתילי תקווה. ודאי שלא היה זה בכוח השכנוע שבהגיון. ייתכן שהדוגמה החיה פעלה כאן, דוגמה ללא כוונה מיוחדת, או אולי מעט ההבנה והאחווה שגילה כלפיה?

אך השינוי שחל בה לא האריך ימים, ואז תקפו אותה זעזועים חמורים. לעיתים הייתה פורצת בהתייפחויות-עווית וצועקת עליו ועושה אותו ללעג ולקלס, על כי "ירוק" הוא ואידיאליסט חשוך-מרפא וכי עתיד הוא עוד לעמוד על טיבם האמיתי של המציאות והמוסדות והמנהיגים, וכיוצא בהם דברים אשר האדם נתפס להם בצערו.

מצב חוסר-העבודה נמשך, והיא לא גילתה שום נכונות להסתגל, להתאים עצמה לתנאים ולהיחלץ מן המצוקה ולו רק במידה מועטה. ככל שהתרחקה מפתרון בעייתה, כך נראה היה כי היא דבקה יותר ויותר בו ועליו תתרפק ועליו תחלום. לימים נתברר לו, כי לא עידוד במצוקתה ולא ידידות בבדידותה ביקשה, אלא – אהבה, והוא רעב שהציק לה יותר מן הרעב ללחם. נפתה לבה להאמין, כי כל אשר הוא עושה למענה וכן חן יחסו אליה   אינו אלא פרי רגשי אהבתו אותה. הסבר אחר לא נראה לה. אפשר כי ברגעי התפכחות ידעה, שהיא משלה את עצמה; אולם הלב הפצוע ואכול-הצער לא השלים, להשלות את עצמו ביקש, להרדים עצמו בשיקוי-פלאים – ולו גם לשעה. האם תזכור היא את גיבורת סיפורו של סטיפן צוויג, בעלת המום, שרגש-הרחמים-והאחווה של ידידה-מיטיבה התחלף לה ברגש האהבה ונפשה נקשרה בנפש הקצין הצעיר, וכוח אהבתה חישל את רצונה כדי מאמץ על אנושי להונות את הטבע, ולהתגבר על חולשת המום שאין לו תקנה ולזכות בו – וסופה קיפחה את חייה?

בלילה גשום ואפל אחד, הגשם ניתך ורוחות-הים זעפו, באה היא אליו, לחדרו הקט, רטובה מגשם ודמעות נוצצות בזויות עיניה. נזופה, מבוישת, עלובה. בעלת-ביתה צעקה עליה ותבעה את שכר הדירה המגיע לה. כל אותו ערב כיתתה רגליה בבקשת הלוואה. עתה שוב אין היא רוצה לחזור לשם.

והיא נשארה ללון עימו. הוא הרגיע ועודד אותה. חייב האדם הסובל לדעת שאין הוא אחד ויחיד בעולם המשופע בצער, בסבל ובעלבונות – אך גם בתמורות. רבים שהתנסו בכל אלה והתחשלו באופיים ועמדו בהם יצאו למרחב. ולא השפילו את כבוד האדם שבהם, לא הנמיכו את קומתם, לא התפרקו מערכים גם ביום רע ולא היו חשופים לשיני ההפקרות. לא נחזור על ניסוח קדום – טען בפניה – חייב אדם לברך על הרעה כשם שהוא מברך על הטובה; אך ודאות היא, כי חובה עליו להיות אדם גם בטובה וגם ברעה. אך דברי שידולו נפלו כגרעינים על קרקע צחיחה. תפוסה הייתה כולה בעצמה, כושר שיפוטה כאילו ניטל ממנה. במוקדי צערה פרפרה.  הסערה בחוץ גברה והגשם ניתך בזעף והכה בשמשות החלון. המנורה הקטנה זרעה אור דל על ערימות הספרים וכתבי-היד. היא הטילה עצמה על מיטתו, כבשה פניה בכר – ויבבה חרש. שעה ארוכה ישב לידה, ליטף את שערה וחלקי גופה הנאה – ושתק. דומיה מעיקה עמדה בחדר – ולבבות בוכים. לפתע התנערה, הרימה את גופה בכבדות והחלה לסדר את החפצים הפזורים, לערוך את המיטה ולפשוט את בגדיה. לובן גופה, אבריה החטובים, הענוגים והערומים של אשה קטנה זו שסערה גדולה נתרגשה בה – הסעירו את יצריו. ברוך וברחמים רבים חיבקה ונישקה. יצרי הגבר גאו והלכו. מי פסק שתאוות-הגוף אנוכית היא? הן את מיטב סיפוקו של הגבר הוא בסיפוק רוחה של בת-זוגו. היא נרתעה כנרגעת. הן כה רעבה – זה שנים – למעט מרגוע, לחיבוקי גבר ולאהבתו, הן כה נכספה להתרפק עליו ולהשכיח בו את כל צערה, ולהיעגן בידידותו. היא ניסתה להתקרב אליו ולהתמסר לו, אך עווית-גוף תקפה אותה וחרדה גדולה – ונרתעה. רק נלפתה אליו בכל חום גופה. לא עצרה כוח לגמוע את גביע האושר שבא לידה כאילו במפתיע, שאותו סלסלה בחלומותיה הכמוסים ביותר ושבכל עושר נפש האשה שבה פיארה ועיטרה אותו – כפיצוי ותגמול למרי חייה ביום. החרדה שמא יגוז החלום וקסמיו יפוגו?

ועם בוקר נפרדו. ושוב נמשכה שלשלת הימים כמקודם...

כעבור ימים אחדים העתיק את מקום-מגוריו לתל-אביב, לרגל תפקיד שנקרא אליו. דומם לחוותה אותו לתחנת האוטובוסים, ודומה היה עליו כי עולמה נחרב והולך. אך היא נשכה את שפתיה ושתקה. גשם-חורף ירד בעוז, אך עד מהרה נתבהרו השמים וקרני-השמש הבריקו בזוהר שבעתיים. לחיצות-יד של פרידה אילמת וקשוחה.

הוא נסע. והיא שבה – למציאות האבטלה. טסה הציפור. נמוג חלום-הזהב. מיואשת ומדוכדכת שירכה את רגליה על המדרכות שהיו לה לזרא.

והנה לא יצאו ימים מרובים והיא באה אליו, למקום מגוריו בחדש, מבוהלת ומסוערת. חיפשה אותו ושאלה עליו בעיר, ומשנודע לה מקום-מגוריו, באה לחדרו וחיכתה לו שעה ממושכת. בשובו קידמה את פניו בצעקה ובבכי. לאחר שנרגעה קמעה החלה טוענת בפניו, שאת חייה קיפח ועזב אןתה לנפשה במצוקתה הקשה, והיא גם הרה וזקוקה לטיפול. שידע הוא כי את זכותה באה לתבוע ממנו מאחר שהוא בעל אותה ועתיד להיות אב לילדה. אותה לא ירמו, בה לא יתעללו. שבעת מרורים היא די והותר... ואם לא ייענה לה – תנקום בו, עד חרמה, תרדפנו וידה תשיגנו. הוא לא ימלט מחמת ידה –

שפע דבריה המבולבלים הדהימו אותו. לא ידע על מה לתמוה תחילה, אם על מנת היגון והצער המעבירים על הדעת, או על האיבה הטרופה שחלחלה בו. איבה זו – הרהר -  על שום זה לכך? איזו רעה גרם או התכוון לגרום לה? הן הוא לא הוליך אותה שולל, שום הבטחות לא הפר ורק את טובתה ביקש, הצלת אדם במשמעותה הפשוטה והטהורה ביותר. מדוע איפוא  ובשל מה באה עליו כל הרעה הזאת?

אולם הוא לא רחש כל כעס אליה ולא מיחה בעדה. היא לא שעתה לדבריו, ושוב פתחה באיומים מבוהלים: היא תקפח גם את חייה, אבל קודם לכן תיפרע ממנו, כמו צל תלווה אותו בכל אשר ילך, תבזה אותו ברבים, תעליל עליו עלילות, תרד לחייו. היא יודעת מה כוחן של עלילות!

(לא ידע הוא איך ייחלץ מן הסבך, לא ידע איך יעמוד על נפשו ויתגונן מפני הצער המשתולל. אולי יותר מתמיד דרש עתה את שלומה וטובתה, אך מה יעשה ויתקן, את אשר עיוותו החיים וכוחות רבים וחזקים?)

וצנחה אין אונים על מיטתו.

שלושה שבועות שכבה על מיטה זו – חולה ורדופת חזיונות קודחים – והוא סעד אותה בנאמנות. וגם הצליח, בעמל רב, להבטיח בשבילה – מבלי שתדע – משרה קבועה ונוחה. ועד שקמה ממשכבה ונסעה לבית-הבראה הגיעה מכתב-הודעה על כך, כי שמור לה תפקיד בירושלים ועליה להתייצב במועד הקבוע – ולקבלו לידיה. חלושה עזבה יום אחד את החדר כמתחמקת -  ונעלמה.

 

חלף החורף ושמש-אביב הפריחה דשאים ואילנות. היא נאחזה בתפקידה וחזרה לאיטה לאיתנה. אולם האיבה לא התנדפה. אי-שם, במעמקי-הנפש, חבויה היא, דרוכה להתגעש ולהתלהט מחדש. והיא קיימה, במידה שידה השיגה, את איומיה. זעמה העצור בתוכה חתר והבקיע לעצמו אפיקים שונים ומוזרים לפרוץ דרכם. לא, אין זו איבת-חינם מסנוורת-מסחררת, אלא תגמול לקסם חסר-תגמול שעלה ופרח, שיקוי טל דמיונה של האשה עלובת-החיים – והתנדף. זו האיבה – החריף ביינות, הקשה בסמים המרדימים, התקיף ביצרי-הסער והמדבר הטרופים, החבויים בקרקע הנפש.

© כל הזכויות שמורות.  החומר מובא ברשות בעלי הזכויות.

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה