_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אב ובנו

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

בין ארבעה אחים גדל שמואל חריף.  חמישי לבטן ויחד עם זאת בן זקונים היה להוריו.  הוא נולד חלש בטבעו, עלול לכל מיני פורענויות וחליים רעים.  כננס בין ענקים היה בין אחיו, שכולם היו בריאים, בעלי-גוף בעלי-קומה.  והוא היה כחוש, זעיר ושדוף.

אבל הקדוש-ברוך-הוא אינו מקפח את קיומה של כל בריה ובריה בעולמו.  הפשפשים הם עם לא עז, מחוסרי אברי-הגנה, חננם השם-יתברך בריח רע, שמגין עליהם.

וגם שמואל נולד וכלי-זינו עמו.  צעקני היה, וזה היה מגינו.  קשה היה לעמוד בפני קולו המנסר, וזה הועיל לו, שלא הניחתהו אמו לרעוב אף רגע אחד.  את כל חייה היתה נותנת לו, ובלבד שישקע קולו.  פעמים שהיתה כורעת על עריסתו לשעות ארוכות ולא הוציאה את דדה מפיו, שמא יחדש בכייתו.

השתעשע הילד וטיפס על הכסא ונפל משם, מיד מבהילים עליו את כל הרופאים, שמא יתחלה ולא תהיה תקומה לבני-הבית מפני צעקותיו.  אכל הילד אכילה גסה והקיץ בלילה מתוך כאב-בטן, מיד העירו עליו את בית-המרקחת ובחנו עליו את כל התחבולות-הדוחות, ובלבד שייפדו מהר מצעקותיו.

ממיעוט אכילה ורעבון לא סבל הילד מעולם.

אחיו הורגלו להותיר ביחס אליו על מידותיהם ולוותר משלהם, ובלבד שלא יתנפל עליהם בצעקותיו.

קצת עריץ היה הילד בקולו על בני-הבית.  כוחו בפיהו.

כשהגדיל קצת, החליף את כלי-זינו.  את הצעקות, באנחות והתאוננות.  מתאנח היה לעתים תכופות ומתאונן על חולשת-גוף, על דאבון-לב, על אפיסת-כח ועל כל מיני מכאובים שלא ידע לקראם בשמם.  וגם אנחותיו היו 'מלוחות' ומרגיזות כל-כך, עד שקשה היה לעמוד בפניהן.  טיפה מרה היו זורקות בחיי אחיו העליזים.  אפילו על חתן תחת חופתו היו יכולות להשפיע עצב.

הוא אמנם לא היה מתכוון כלל להטיל טיפה מרה בחיי בני סביבתו.  ולא עוד אלא שגם הוא-גופו לא היה כלל מבעלי מרה-שחורה.  אוהב היה את השמחה שבחיים.  כל אנחותיו לא היו אלא מעין הזדרזות והגנה על עצמו.  "אדם, כשהוא חש באיזה מאבריו," כך היה לומד ומלמד את אחרים, "צריך הוא להכריז על עצמו בשעתו, כדי שיחישו לו עזרה, שמא יאחר את השעה ויבוא לידי סכנה."

הרגיל את בני-הבית שיחמלו עליו.

בין כך ירד אביו ממדרגתו.  קשה היה עליו לשלם שכר לימוד בעד חמישה בנים.  עמד והפסיק בחינוך ארבעת הגדולים, ועסק רק בחינוכו של בן-זקוניו.

התחילו הגדולים עוסקים במקח-וממכר, כשהיו סמוכים עדיין על שולחן אבא.  והקטן עסק בלימוד והצליח.  כשמלאו לו שבע-עשרה, יצא לו שם למדן.  אחיו הדיוטים כנגדו, והם חולקים לו כבוד, ויותר משהם מכבדים אותו, הם מרחמים עליו.  כך הורגלו לחמול על שמואל הקטן.

ומי שגדול מחברו, יצרו גדול יותר וצרכיו מרובים.  התרבו גם צרכי שמואל.  עמדו לו אחיו לעזרה במלבושים נאים וביתר צרכיו.  כך הורגלו מכבר, ששמואל ילבש בגדים יותר נאים ושלא ידע מחסור.  שמואל הוא בר-חמלה.

נזדמן לו אדם עשיר, שחפץ לקחת אותו חתן לבתו בתנאי, שגם אביו יקצוב לו נדוניה.

עמדו אחיו ואספו ביניהם סכום הגון לנדוניה והוצאות- החתונה.  זה לא היה משום אהבה וחמלה גרידא;  היה בזה גם קצת חשבון פרטי.  אחר שיבססו את שמואל באופן נכון, שלא יהיה זקוק להם שוב, יוכלו לחשוב גם על עתידותיהם.

ושמואל נשא אשה והתחיל מעמיד דורות.  אלא שבין כך הלכה הנדוניה לטמיון.  במסחרים רבים התחיל ותכניות-מסחר רבות וחדשות עוד היו במוחו לנסות, אלא שלא הספיק לגמרם, עד שכלתה הפרוטה.

באותו זמן מת אביו, ועזב אחריו קצת ירושה.

עמד אחד מן האחים והציע, שימחלו כולם על חלקיהם לטובת שמואל.

נתנו בו יתר  האחים עיניהם בתמיהה.

"ועד עכשיו איך היית סבור, שנקבל ירושה ושמואל יגווע חס ושלום ברעב?"

חותנו של שמואל נעשה עני קודם שמת ולא עזב אחריו כלום.  גם כסף-הירושה הלך לטמיון.  כך דרך העולם, מעות ירושה ונדוניה אין בן-אדם רואה בהם סימן ברכה.

ושמואל מוליד בנים, אלה שהיו קטנים מקודם, נעשו גדולים.  הצרכים הולכים ומתרבים, ופרנסה אין לפי-שעה.

והוא אמנם לא אבד תקוותו.  אדרבה, מלא הוא תקווה, שאיפות ותכניות של מסחרים חדשים, ששום סוחר אינו מרגיש בהם.  יודע הוא ברי, שכל מה שעלה לו במעות-הנדוניה והירושה, לא היה אלא מקרה.  אילו היו עכשיו מעות בידו, היה בונה עולמות.

אבל אותן המעות אינן, ומה שרע עוד מזה, פרנסה אין.

התייעצו האחים הרווקים, ונתנו לו סכום כסף בתנאי, שיפתח לו חנות.

אבל זה לא היה לפי-מידת שאיפותיו ותכניותיו הרחבות.  ומה עשה?  הלך וחכר הר של אבנים לחציבה בכך-וכך ונתן את כספו דמי-קדימה.

חכירה זו לא לקח בשביל עצמו בלבד, אלא גם לטובת אחיו.  שותפים הוא עושה אותם בחכירתו.

עמד והמציא להם חשבון מדוייק.  כמה וכמה אבנים לריצוף רחובות, כמה וכמה לבניין בתים, כמה וכמה לשריפת סיד.  צירף מה שראוי לצרף.  ניכה הוצאות כמה וכמה – הרי לפניכם חשבון מדוייק של ריווח.

מכיוון שהכסף כבר היה נתון, אנוסים היו האחים להאמין בחשבונו ולהמציא בזמנו גם את יתר הכסף.

בעל-החשבון היה שמואל.  כשטעה, לא טעה אלא במשהו.  ובחשבונות גדולים כל משהו עושה הרבה.

בקושי הצילו האחים את כספם, ושמואל יצא נקי.  אלא ששניים מהם קיבלו על עצמם הלבשת-ביתו, ושנים מזונותיו ושכר-לימוד בשביל בניו.

לפי-שעה נשאר שמואל שמח בדבר.  מאחר שצרכי פרנסתו לא יטרידוהו, יוכל להרהר בתכניות-מסחר חדשות.

והרהוריו לא היו לבטלה.  מסחר חדש מצא, להספיק שעווה לאמריקה.  הוא אמנם לא היה מעולם באמריקה, ולא סחר מעולם בשעווה, אבל מה בכך?  די לו לדעת, ששעווה עושות הדבורים יחד עם דבשן ממיץ פרחי -שדה.  שוב מספרים בני-אדם, שבאמריקה עובדים אדמה יותר מבכאן.  הרי שמועטים שם עשב ופרחי-בר.  הרי שקשה שם גידול-הדבורים.  יוצא מזה, שמחיר השעווה באמריקה צריך להיות גדול.  הוא האמין, שימצא שותף לעסקיו, אך מצטער הוא, שהריווח לא יפול לכיס האחים.  אינה ממידת-היושר כלל.

אבל שותפים לא נמצאו לו.  אז התחיל המעשה בהנהר והיער.  אילו היה כסף די בידו, היה לוקח את היער בחכירה לעשרים שנה.  מעלה יתירה יש ליער זה, שהוא על שפת הנהר.  מעצי היער יבנה טחנה.  את הקמח יטעין על רפסודות של עצי היער וישלח אל הכרך.  שם יפתח בית-מסחר עצים לחוד ומסחר קמח לחוד.  בסובין יפטם שוורים לשחיטה.

אוצר נחמד, מעיין שאינו פוסק הוא רואה כאן.  צריך רק לעבור עליו, אלא שבינתיים מתה עליו אשתו.

חייב אדם לברך על הרעה, כשם שמברכין על הטובה, נשא אשה אחרת וקיבל נדוניה חדשה.

התחיל מחפש אחר שותפים לעסקו החדש ולא מצא.

קצרי-רואי הם כל אלה, שנקראים כביכול, סוחרים בעירו.  למטה מחוטמם ולמעלה מקדקדם אינם רואים כלום.

הוסיפה לו אשתו החדשה נפש אחת על נפשות ביתו.  אחר-כך, "כשאזלו השעורים מתוך הכד," מרדה בו ויצאה הימנו בגט.

ימים רעים הגיעו לו.  שניים מן האחים מצאו להם בינתיים שעת-הכושר לצאת מתוך הרווקות.  "ריחיים" שלהם בצווארם ואינם יכולים שוב להשגיח בשמואל.

אלא שהזמין לו הקדוש-ברוך-הוא רפואה קודם למכה.  בנו הבכור אהרן, הגיע לשנות-בגרות והתחיל מרוויח כספים יפים.  שמואל סלד מלקחת כסף מאת בנו, אלא לווה לפי-שעה.  ואהרן מצדו לא מצא תועלת וצורך אחר ברווחיו, אלא שיתנם לאביו.

על ספרים נתגדל אהרן.  שני דברים היה מחבב מקדמות ילדותו, קריאה בספרים ועבודת-אדמה.  וקרוב להאמין, שהנטייה השניה גם היא לא באה אלא מתוך הראשונה.  וודאי שקרא הרבה בספרים מאלו המשבחים ומעריצים את עבודת-האדמה.  מקום כושר נזדמן לו אצל אחד מקרוביו, שהיה חוכר שדות, ובביתו היתה ביבליותיקה עשירה.  השתמש אהרן גם בשדותיו וגם בספריו של קרובו, ויהי משגיח ביום על העבודה שבשדה, ובלילה השתקע בקריאה.

כשנכנס אהרן לפרוזדור עולמו, כבר היתה לו דעה קדומה ותבנית קבועה לאותו העולם, שלא ראהו עדיין בעיניו.  הוא הרגיל את עצמו להביט על החיים בחשדנות יתירה ובנטיה למצוא בכל דבר את השחור שבו.

החיפוש וההשתדלות מולידים באדם כשרון למצוא.  התפתח באהרן כשרון למצוא את הרע שבדבר ולבראו בדמיונו במקום שאינו.

התחילו מצערות אותו השאלות הידועות:  מפני-מה?  למה?  מה היוצא?  היכן תוכן החיים, שבשבילו כדאי כל אותו הצער העולמי?

משמיע הוא לפעמים את דעתו בקול רם, ומתכוון שיגיעו הדברים לאזני אביו.  זה היה בימי אלמנות-אביו, כששדכנים התחילו דופקים על דלתיו.

מסתכל בו אביו מתוך דאגה, מתאנח ומייעץ לו לשאת אשה.  התריס הבן וקרא:  "על אלו שישנם צריך להצטער, ואתה חפץ שאוסיף עליהם?"

אהרן התייאש מן הנישואין.  וכדי להפיג את צער-הבדידות וחוסר-התוכן שבחיים, השקיע את עצמו בעבודה.  והתחיל מרוויח סכומים יפים.  אלא שהריווח לא היה אצלו עיקר.  זה היה טפל, העיקר היתה העבודה.

כשמלאו לו עשרים וחמש, נזדמנה לו נערה נבונה ויפהפיה.  והוא נהנה הרבה מהתוודעות זו.  הוא מצא בה שותף הגון לדעותיו.  מביטה היא על החיים דרך משקפיו-שלו, וכאילו רוחו מדברת מתוך גרונה.

הוא והיא שני פיכחים בעולם מלא שיכורים.

אז נודע לו, שבעיקרו של דבר, איננו מחוסר כשרון-אהבה.  אדרבה, אוהב הוא את הנערה בחומו של נער בן שמונה-עשרה.  חלומות-ילדות חזרו אליו.  עכשיו הוא יודע מה שביקש לו עד עתה.  ביקש לעצמו נערה, שתהי שותף עמו לדעותיו.

והוא דפק על לבה בזהירות דפיקה אחת, והיא ענתה לו בשתים.  ניכר, שהיא הקדימה אותו במחשבתה על הדבר.  כשבא, בא אל המוכן.

הכל הלך על הצד-היותר-טוב.

ופעם רמזה לו על סופו של דבר.  והוא לקח לעצמו מועד לחשוב על זאת.  הוא לא ירא כל-כך מפני הנישואין, כמו שירא מפני תוצאותיהם.  מי יאמר לו שלא יוליד תיכף בנים?  ואפשר בנות?  ואפשר הרבה גם מאלה וגם מאלה?

מנוחתו וסדרי- חייו יתקלקלו.  והוא מקפיד מאד על התמידות בסדרי-חייו.

ואפשר שרווחיו לא יספיקו לכלכלת ביתו ויהי סובל מחסור;  ומפני זה הוא ירא מאד.  מחסור זוהי מלה המטלת אימה על הכול, וביחוד עליו.

ואפשר על-ידי מחסורו יהיה אנוס לפגום במידת יושרו ואמונתו, ויבוא ליד-כך, שירוויח כסף שלא בכשרות.  ועל זה הוא דואג יותר משהוא דואג על כול.

יש לו עוד הרבה-הרבה לחשוב על זאת.  הלא רואה הוא, שהיא אינה חושבת כלום.  צריך הוא לחשוב גם בשבילו וגם בשבילה.  שמא אחר-כך לא יהיה הדבר נוח גם לה.

ועד שהוא יושב וחושב, נפגשה היא באדם צעיר אחד, שרגיל להקדים את מעשיו למחשבותיו.  ושיתוף דעות מצאה גם בינה ובינו.

החתונה חלה אצלם קודם שנגמרו מחשבותיו של אהרן.

אז פרש אהרן מעל החיים בייאוש גמור.  מאמין הוא שהיא היתה הטובה בנשים.  ואם היא בגדה, הרי שכולן בוגדות, טרחניות וקלות-דעת.

הוא שב להשתקע בעבודתו והרוויח כסף לכיס אביו, שהתקוטט בו בתמידות על שהוא מוציא את זמנו לבטלה ומורד בחייו.  הוא התקוטט ואהרן התריס.  שמואל קורא על אהרן איגואיסט, והלז אינו מרגיש בעצמו נטיה זו.  אהרן קורא על אביו איגואיסט, וגם הלז אינו מבין, מה שייכות יש לו ולנטיה זו.  עד שראו שניהם, שהם רחוקים בטבעם ודעותיהם זה מזה ואין ביניהם, לכאורה, שום שיתוף, אלא מה שזה מרוויח כסף שלא לצורך ולזה יש צורך בכסף שאין לו.

מלאו אז לשמואל ארבעים וחמש שנה, וכשלקח את אשתו השלישית, לא לקחה אלא מפני שחשב להתחיל חיים חדשים.  הוא מרגיש את עצמו קצת עייף משאיפותיו הרחבות, שגזלו ממנו את מנוחתו.

לאמיתו של דבר כלום מוטל עליו לזווג עולמות?  אמריקה עם אירופה, יערות וטחנות.  כלום מחוייב אדם לעזוב אחריו אוצרות קורח ירושה לזרעו?  כשתרצה, הרי תכניותיו לא הלכו לבטלה.  הספקת שעווה לאמריקה נעשתה עכשיו לאחד מן העסקים ההגונים, אצל אותו הנהר כבר בנויה טחנה, וביער כבר חוטבים עצים ועושים מהם רפסודות.  הקרחות שביער כבר נשכרות למרעה-בקר.  חסר רק, שכל אלו יבואו בחכירה לתוך יד אחת.  הוא הרה וילד רעיונות חדשים, ומכיוון שהביאם לעולם נמצאו עליהם קופצים.

עכשיו הוא שאף למנוחה.

הימים היו ימי ההתלהבות של ישוב ארץ-ישראל, והוא חשב ומצא, שבסכום ארבעת אלפים רובל יכול אדם לקנות לו כרם בארץ-ישראל ולחיות במנוחה.

ומה שיכול אדם אחר לעשות בארבעת אלפים, ודאי שיעשה הוא בשני אלפים.  כחמש מאות רובל מצא אצל אשתו השלישית, חמש מאות נתנו האחים.  נפל הגורל על אהרן, שיתן אלף, ונתן.

בשעה טובה ומוצלחת יצא שמואל לעלות לארץ-ישראל, והבטיח לאחיו, שישלח להם לשנה הבאה אתרוגים ולולבין מכרמו-שלו.

כשהגיע זמנו לשוב מא"י, שלחו לו הבנים הצעירים, שנשארו בגולה, להוצאות-הדרך.

אף-על-פי-כן לא שב תיכף לביתו.  בחזירתו השתקע לפי-שעה באודיסה, והסתבך שם עם איזה שותף בר-ממון במסחר שער-גמלים.

וכששב לעירו שב אלמן ועני.

בשעה טובה שב, על כל פנים בשביל אהרן.

כבר מלאו אז לאהרן שלשים וחמש שנה.  צרכיו היו מועטים, ורווחיו מרובים.  ומתוך היסח-דעת נצבר בידו סכום כסף הגון.

התחילו אחיו מצערים אותו, שיבוא סוף-סוף בברית-נישואין.  זה מראה לו על הלבן שבשער, זה על קמטי מצחו;  זה מזכיר לו אזהרת רופא אחד, שבדקו בימים האחרונים, והעיר שהרווקות מזיקה לבריאות-גופו.

וכולם יחד טוענים עליו:  אם לא עכשיו – אימתי?

קשר קשרו עליו האחים, היבמות – הכול.

באותה שעה התוודע עם העלמה המילדת  מ-ל עליוטה ברקובנה זלקינד, שקנתה לה רשות בעיר זו.  היא היתה באמת מקור של ברכה בשבילו.  יפה ולא יתר על המידה;   מלומדת במידה, כפי שצריך למלאכתה.  דעות קבועות אין לה, ויכולה היא להשתתף עמו בדעותיו.  מנוסה היא בנסיונות של עוני, ואינה כרוכה כל-כך אחר קישוטים.  והעיקר, אהרן גופו מודה עליה שהיא "אבן טובה."

באותה עונה נפל אהרן למשכב וחלה שלושה שבועות.  במשך העת ההיא לא סרה עליוטה מאצל מיטתו.  היא הפכה משכבו, השקתו סמי מרפא והאכילתהו, רחצתהו – עד שהבריא.

אחר-כך נפלה היא למשכב, ואהרן גמל לה במידה גדושה את חסדה עמו.  התחילו מספרים עליהם בעיר, שאהרן ועליוטה הם חתן וכלה.

קמו אחיו והשתמשו בשעת-הכושר.

התחיל  אהרן בודק בנפשו, ונדמה לו, שהוא אוהב אותה לפי-שעה אהבת-רעים, ומוכשר הוא לאהוב אותה אחר-כך אהבת-גברים.  בנוגע למצבו החמרי על אחת כמה וכמה שאין לו מה לדאוג.  יש לו קצת כסף מזומן, ומלבד זאת הוא מוכשר עוד לעבודה.

מצד עליוטה לא היתה מניעה.

כתבו תנאים ושברו קערות.

מכיוון שהגיע לאזניו קול שבר החרס, נדמה לו, שפקעו איזו נימין בלבו.

רעיון חדש, שלא חשב בו עדיין כל אותם הימים, תקף אותו.  תמיד היה חרד, שמא יוליד בנים תיכף לחתונתו.  עכשיו התחיל מפקפק, שמא לא יוליד כל-כך מהר.

על-פי הסטטיסטיקה מכיוון שהגיע אדם לשלשים ושש, הרי הוא בחזקת בר-מיתה.  מהיכן יש לו יסוד לחשוב את עצמו יוצא מן הכלל?  יעברו עוד כחמש שנים או יותר, עד שתלד עליוטה, ואז תהיינה שנותיו למעלה מארבעים.  עד שתמלאנה לבריה החדשה שנותיה ותגיע לפרק חינוך ויהי לה צורך בהורים, יהיו הוריה זקנים, שאינם מוכשרים כלל לחיים ולעבודה פוריה.  ואפשר שכבר יעלו אז עשבים על קברותיהם.  אחת משתי אלה היא ודאות גמורה.  הרי שהוא מוליד יתומים עזובים למפרע, ומרבה אסון בעולם.

"אומלל, מה עשית?"  הרהר בלבו.

כשנשק את כלתו אחר שבירת הקערות מפני הנימוס, זלגו עיניו דמעות וקלקלו את הפוך שעל לחייה.

כשנשקוהו אחיו פקעה סבלנותו, ודחפם מעל עצמו בחשאי.

כל אותו הלילה ישב נדהם ואובד-עצות.

ביום השני הכיר יותר את אחריות מעשיו.

רואה הוא לעצמו עתיד קרוב.  בנים, בנות, עליוטה מקשה ללדת, עליוטה חולה מסוכנת, אסכרה בין הפעוטות, צער גידול וחינוך, עול, כשלון-כוח, חוסר פרנסה, חוסר מנוחה – יציאה מחוץ לשיטתו שהורגל בה.

"על הראשונים צריך להצטער, ואני בא להוסיף."

אביו בא קרוב ליום החופה.  צריך היה אהרן לעשות באותם הימים את הצעד הגדול, שתחילתו מרה וסופו מתוק, לקרוע את התנאים ולבקש סליחה מאת עליוטה.  יודע הוא ברי שהיא תסלח לו;  ולא עוד, אלא שתסכים לרעיונו ותאהבהו עוד יותר על הדבר, אחר שיחד עמו הוא מציל גם אותה ממעשה, שתצטרך להתחרט עליו תמיד.

אלא שהוא ירא קצת את אחיו.  הם יטביעוהו ברוק שבפיהם.  יותר מדי הם סומכים את עצמם על סכום הכסף שנצבר בידו.

ואביו בא ותכנית חדשה במוחו.  לישא אשה הוא חפץ ולנסוע לקנדה.  שם יתחיל חיים חדשים, חיים של איכר עובד אדמתו, אלא שאין לו כסף.

שמח אהרן במה שמצא דרך להיחלץ ממבוכתו.  עמד ונתן את כספו לאביו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה