_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

אבל אשמים אנו

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

מה היה בסופו של מיקולקה, אלמלא אנחנו?

ומה היו כל בני-עירנו עושים מראשית השנה ועד אחריתה, אלמלא מיקולקה שהיה להם?

נוח היה להם לחיות בלי "תלמוד-תורה" בעיר, בלי "ביקור-חולים," אפילו בלי פרנס הציבור מאשר בלי מיקולקה.

אביו של מיקולקה היה סנדלר עני, אבל השכור שבו היה גדול הרבה יותר מן הסנדלר.  וכנוהג שבעולמם היה  פוקד את אשתו לפרקים תכופים במקל ובאגרוף.  והיא היתה משברת כלים בחמתה והלך לו הוא מרוב צער את "בעל-החבית".  ושוב מקל, ושוב אגרוף, וחוזר חלילה.  דבר מנהג זה אינו סגולה בדוקה לפרנסה, ובשביל כך היה עני.  אבל אצלם אין העניות ארסית כל-כך כמו אצלנו.

למיקולקה שלו לא דאג הסנדלר כלל, אף-על-פי שהיה בן-יחיד.  פה מקום להעיר בדרך אגב, שהמלות בן יחיד, יתום, אלמנה, גרושה וכדומה, אף-על-פי שלכאורה הן מתורגמות לכל לשון, אין להן בתרגומן אותו המושג, שיש להן בעברית.  לא לחינם נשארו אצלנו מלות אלו בז'רגון שלנו בצורתן העברית.

למיקולקה לא דאג הסנדלר, אבל אילו גם היה דואג לו, לא היה יכול לעשות בשבילו יותר ממה שעשה מיקולקה לעצמו.

מיקולקה התחבר עם נערים עברים;  ולא רק שהיה תמיד שבע, אלא שהביא גם לאביו ולאמו חתיכות לחם-יהודים.

בשבתות הקיץ היה מסיר את המנורות מעל השולחנות ומקבל פרוסת לחם בשכרו.  בשבתות החורף היה מבעיר אש בתנורים ומקבל אגורה ופרוסת-לחם.  בימות-החול היה הולך לשחוט תרנגולת ומקבל אגורה שכר-הליכה.

וכבר ידע מיקולקה שצריך הוא לחכות בבית השו"ב עד שיתן לו הלז פתקה על השחיטה, משום מעשה שהיה, וגם את המעשה ידע לספר בדיוק.

ומלווה היה את הנערים אל חדרם;  ואת הקטנים היה נושא על שכמו, ובחדר היה יושב ומחכה לנו עד...  עד שיצאנו לאכול את ארוחתנו שלקחנו עמנו, והצטרף עם כל אחד מאתנו.

אכלן גדול היה מיקולקה.

אבל מבשר וחלב זה אחר זה היה נזהר.  יודע היה שדבר זה אסור.

ומדבר היה ז'רגון כמומחה לדבר.  ולא עוד אלא שלימדנוהו לברך על הלחם, על נטילת-ידים, על הפירות, אפילו "מודה אני" ו"קדיש" היה יודע.  ראוי היה מיקולקה להיות ריש-דוכנא בחדר של מלמד-דרדקי.

הרבה תקיעות, סטירות וצביטות היה מיקולקה סופג אל קרבו בשעה שישב לפני רבותיו הקטנים, ונכשל בברכות שלימדנוהו.  אבל הוא לא כעס עלינו.  כלום אינו רואה שכך צריך הדבר להיות?  גם הרבי הגדול מכה את רבותיו בשעת לימודם.

וכשגדלנו וברוך שרייבר התחיל מלמד אותנו מלאכת-הכתיבה חינכנו גם את מיקולקה שלנו בלימוד החדש.  קשה היה על מיקולקה הזהירות שלא להוציא את הקולמוס מחוץ לשיטות.  וגם לא הבין את חומר הענין.  מה איכפת לו לעולם, כשזה שהם קוראים לו צ'דיק', יימשך קצת למעלה מן השיטה, או ה'זין' למטה.

אבל לאט-לאט למד מיקולקה את המלאכה, וכבר יכול היה לכתוב "ברוך-השם" בבית רבתי, ואפילו "ליתן חצי אוקיה י'ג."

ומעשיות היה יודע.  של מכירת יוסף, של עשר מכות, של ארץ-ישראל ושל גלות.  וגם את המעשיות, שהיתה אמו מספרת לו לפעמים היה זוכר.  ולא מצא מעולם שום סתירה בין אלו ואלו.

כשגדל מיקולקה קצת, נתעלה במשרה ויהי לגוי של יום-כיפור.

ומנגן היה "עלינו לשבח," ממש כמו החזן עצמו.

בפורים התחיל נושא משלוח-מנות.

אפילו אצל המצות לפסח מצא לו משרה.  לבש סינר לבן מלפניו ומלאחריו, וחטב עצים לשם מצוות מצה.  בימים אלו לא בא חמץ אל פיהו.  מתפרנס היה ממצות שנפסלו.  למצות היה בעל-תאווה גדול.

לא היתה לך זווית אחת בשכונת-היהודים שלא היה מיקולקה בקי בה.  על ישראל פרנסתו, לישראל עבודתו.

נקודת-הגובה שבמשרותיו היתה בחג-הסוכות.  הרבה סוכות בעיר היה בונה בעצמו;  סכך היה מביא לכל סוכות העיר.

יפה היה מיקולקה, כשהיה נכנס בעיר רוכב על עגלה עמוסה סכך בגובה עשרים אמה.  יפה היה כשהיה עומד על סוכת ישראל, מסככה, קופץ ונכנס אל תוכה לבדקה, אם היא מכוסה כדין.  יופי של דאגה ורצינות היה נסוך אז על פניו.  ניכר הדבר, שבעניין גדול הוא שקוע כולו.

את שכרו היה אמנם מקבל משולם, אבל עוסק היה בדבר לשמה.

מחסיד אומות העולם יהיה גוי קטן זה.  ככה היינו מאמינים כל הנערים, כשהיינו שומעים אותו מזמר "עלינו לשבח...  שלא עשנו."

אבל...

כל מקום שאתה שומע "אבל" בידוע, שאשמים אנחנו.

האשם היחידי בזה הוא דודי, ששהה שנה אחת, באודיה, וכששב העמיד רעש בעירנו.  השכלה, לימוד שפת-הארץ, שקולס.  כך עושים בני הכרכים.

וקשה היה הדבר, עד שהתחיל אחד.  אחרי-כן לא הספיקו הספסלים שבבית-הספר הרוסי בשביל נערי ישראל.

ואנו לומדים משמאל לימין.

ומלמדים אנו את תלמידנו הקטן, את מיקולקה.

ומתחילה הוא כועס עלינו.  "תורה זו, שאתם לומדים למה היא?  בשלמא, קידוש וברכות הם דברים שצריכים לימוד.  אבל זה, כלום אין ידוע שתרנגול הוא עוף ושבמחרשה חורשים אדמה ושלחייל רובה?"

ומלגלג הוא עלינו ואומר:  "כלום מה איכפת לכם, שתקראו את הדברים כמו שהייתם קוראים עד עכשיו 'חיבור, חיסור, כפל, חילוק?  שינוי שמות למה?  כלום ב"סלוז'ניא, אומנוז'ניא" שתי פעמים שתים יותר מארבע?"

אבל הוא לומד וסופג.  ושנים עוברות, והוא קורא וסופג.  ושנים עוברות, ואנו מביאים מבית-הספר גאוגרפיה חדשה, ומיקולקה מוצא אותה אצלנו, וקורא בה, ומוצא שם דברים מגונים על הז'ידים.

ואזל סומקא ואתא חיוורא אצל מיקולקה.

לא מתוך בושה, אלא פשוט מתוך כעס, מטיח הוא את הספר לעינינו:

"כלום אמת הוא מה שכתוב כאן?" 

ואנו צוחקים עד אזל סומקא ואתא חיוורוא.

לא מתוך כעס חס-ושלום, אבל, פשוט, כך.

ואנו לומדים ומלמדים, ומיקולקה לומד וסופג.

ופתאום נכנס בלבו בולמוס של לימוד בבית-ספר.

הוא נעלם פתאום, עירנו נשארה בלי מיקולקה.

ושנים עוברות.

מעשה השגחה.  הווי זהיר בגוי קטן.  מיכאיל איוואנוביטש, מי שהיה מיקולקה סתם, בא לעירנו לשרת במשרת סגן הפריסטאב, שגר בעיר הקרובה.

"'כל ולך' הוא," מתאוננים בני-העיר.

והוא שונא ישראל.

כותב בעתוניהם, שישראל צריכים דם למצות.

שישראל הם... וישראל הם...

מסירות של המן.

מררתי פקעה בי.  מיקולקה  אומר כך?  מיקולקה הבקי כל-כך במנהגי ישראל, היודע לנגן כל-כך היטב ,  "עלינו לשבח."

וכשראיתי את מיקולקה עובר בין בתי ישראל בערב-סוכות, הורס סוכותיהם מחשש שריפה, ונותן פתח-תקווה כחודו של מחט לפרנסי העיר, שיבואו אל ביתו להיראות עמו, לא יכולתי עוד לכבוש את כעסי, והלכתי יחד עם פרנסי-הצבור והתחלתי טוען לפני במרירות:

"מיקולקה 'עלינו לשבח...' מיקולקה, סוכות אלו,  שכל כך טרחת עליהן, עד שבנית אותן, עכשיו אתה הורסן?  מיקולקה גוי קטן."

קולי לא נשמע מפני לחשם של פרנסי-הצבור.  אבל כשיצאתי נתתי אל לבי וקיבלתי תנחומים.

"כלום מיקולקה אשם בדבר?  אבל אשמים אנחנו.  כשלימדנו אותו'עלינו לשבח,' הרי שר 'עלינו לשבח,' אך כשהתחלנו לומדים 'התרנגול עוף, לחייל רובה,' הרי באנו למה שבאנו, והבאנו את מיקולקה לאותו מקום שהוא נמצא בו."

אבל אשמים אנחנו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה