_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בכפר

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

מזוין במגילת-קלף טמונה בתיק של פח ובמוח ספוג "פזרים," "שלשלאות" ו"דרגא-תבירים" שבמגילה, יצא שלמה האברך בתענית אסתר לפנות ערב, לדודו היושב בכפר, כדי שיקרא שם את המגילה בציבור.

אין שלמה מרגיש כלל בצער של התענית.  מתפרנס הוא היום מסעודתה של אסתר בשושן, מן המתיקות שהוא מוצא בה"ירח-בן-יומו" שבמגילה.

חריף הוא לאותו דבר.  אף מרכא אחת אינה אובדת מתוך זכרונו.  ובעיקרו של דבר הרי הוא מקורי בקריאת המגילה.  כמדומה לך שהוא-הוא הנוסח, הן-הן התבירות והסלסולים, שהכל דשים בם.  אבל, לא.  מוסיף שלמה מעצמו איזו תנועה חדשה בסופם, ויוצא לך דבר חדש לגמרי.  מתחיל שלמה:  "לההיות,"כמו שהכל מתחילים;  וכשהוא מגיע ל"כל איייש שוררר ב-בי-תו," נדמה לך, שאתה שומע חזן מובחר מזמר "כבקרת רועה עדרו" וכופף אתה את קומתך, זוקף אזניך, מוכן לשמוע;  אבל תוך כדי חפצך:  "ומדבר כלשון עמו."  הרי הוא שוב על הנוסח הקבוע עולה ויורד, יורד ועולה, כאילו לא היה דבר.

הרבה "מונחים" יש במגילה ואין שני "מונחים" יוצאים אצלו בסיגנון אחד.

ל"ירח בן יומו" יש לו נוסח מיוחד, שאין אחד מן הקוראים יכול לסגלו לעצמו.

מופתים הוא מראה בפסוק, "בעיני המלך ויעש כן:"  ממשיך בסלסולו כל-כך, עד שאינו זקוק להפסקה ולהמתין, שיגמור הקהל את הכרוז "איש יהודי," אדרבה, הקהל גומר "איש ימיני" וזוכה לשמוע עוד סוף סלסולו של "כן," ותיכף הוא הולך ועובר, עולה ויורד, "איש יהודי."

הפסוקים, שצריך לבכות עליהם בנוסח הקינות, הוא מנסחם לבכיה;  ואף-על-פי-כן הוא מדקדק על הטעמים כדי חוט השערה.

מקורי הוא שלמה לאותו דבר.  חבל, שהוא עודנו רווק, ולא זכה עדיין לקרוא את המגילה בציבור.  קורא הוא בכל שנה לאמו, לאחיותיו ולשכנות המתקבצות בביתם לשעה זו.  זו היא אצלו אחת מתקוותיו בעתיד.  כשיזכה לחלוקא דרבנן, יעמוד הוא על הבימה, יגולל את המגילה ויקרא לפני קהל ועדה.

ואז יראה להם מה היא קריאה.

אבל לפי שעה לא זכה עדיין לחלוקא דרבנן.  על הבימה עומד וקורא השמש הזקן, שפשוט חילול השם הוא לשמוע איך הלז מדגיש רפויים, מרפה דגושים ומזלזל ב"זרקאות," ב"דרגאות" ו"מונחים" והוא, שלמה – הוא קורא לנשים.

ולפיכך היה שמח מאד, כשהציע לפניו דודו, שיסע עמו אל הכפר;  וכפי חשבון היהודים שישנם שם יהיה בצירוף ה"קורא" מנין מצומצם.

נוסע הוא ומעביר במוחו את כל המגילה וטעמיה.  יודע הוא למפרע, שהקריאה תעלה לו עכשיו על צד היותר משובח.  סלסולים חדשים יש לו בשביל אנשי הכפר.

כשנכנס לבית דודו, נפוגה שמחתו, מפני שנודע לו, שיהודי אחד נסע מן הכפר העירה למקרא מגילה.  חסר אחד למנין.  הקריאה תהיה "קריאה ביחידות," כמו שהוא רגיל לקרוא בכל שנה, ומה הועיל בנסיעתו?

מן השמים רחמו עליו.  אורחים באו אל הכפר.  בא סגן פקיד העיר לגרש יהודי אחד, שהגיעה עליו דלטוריא (*הלשנה*) לפקיד.  בא גם שוטר המשפט לרדת לנכסי אברהם, דוד שלמה, בשביל חובות שחייב לאחד ממלווי העיר.  את הסגן ואת השוטר אין שלמה יכול לצרף למנין, אבל יחד עם השוטר בא גם מנהל-חשבונות של אותו המלווה, והוא בן-ברית.

שמח שלמה בנס זה, שנעשה לו בהסתר פנים.  אבל דודו, אברהם אינו שמח כל-כך.  יודע הוא, שהמנהל לא ירחמהו, מפני שאסור לו לרחם עליו.  הלא שלוח הוא מאת בעליו לאותו דבר.  מחר יעשה מה שיעשה.  קרוב הדבר, שמחר לא יישן על כריו וכסתותיו.

על הכל יניחו "חותם ערכאות."  לא הספיק להחביא מה שיכול היה להחביא.

לאורתא (*בערב) קשה היה כקריעת ים-סוף לאסוף את המניין.  שזנביל החכרן, אותו היהודי, שצריך היה מחר להישלח מתוך הכפר, חשד את אברהם, שידו היתה בדלטוריא, ורגליים היו להשערה זו, ולפיכך לא חפץ להכנס לתוך ביתו.

חיים הטוחן, מחזיק בית הריחיים, ירא היה להיכנס, שמא יראהו סגן הפקיד ו"יעשה עליו שאלות."  חפץ היה להיחבא לפי שעה עד שיסע לו הסגן.

שני החנוונים שבכפר, חפץ היה כל אחד להיכנס ובלבד שידע שלא ימצא שם את השני.  שונאים הם זה לזה, ממש יורדים איש לחיי רעהו, וקשה עליהם לעמוד תחת כיפה אחת.

בקושי, בזיעת אפים, בקצת מוסר ובקצת שקרים לשם מצווה אספם שלמה לפונדק אחד.  המנהל נכנס אחרון והתחיל ממלמל קטורת מתוך כניסתו, כדי שייפטר מברכת הערב לבעל הבית.  יודע הוא כמה טינא יש בלבו של זה עליו, ולפיכך לא חפץ להיכנס.  אלא קשה היה עליו להפסיק את התענית, שלא מתוך מקרא מגילה.  מעולם לא קרה לו, שלא ישמע את המגילה בלילה זה.

יושבים עשרה יהודים תחת כיפה אחת בקיבוץ של יחידות;  סולדים איש ברעהו.  יותר שהם מתקרבים, יותר הם נמצאים רחוקים.  קוצים דוקרים יש ביניהם.  מרחק של מאה אמה יש בתוך ד' אמותם.

וכשמביט אחד על רעהו, מצליף הוא מבט של קנאה ואיבה, ואנחה כבושה יוצאת מרוססת מתוך לבו.

שלמה פוסע לאורך החדר ולרחבו, מטיל את מבטיו על המנין, כשממית את קוריה.  חפץ הוא לאוחזם, ללכדם, לכופתם על מקומם, שמא יצאו קודם מקרא מגילה.  התפילה נעשתה עליו ארוכה.

תיתי לו, שהוא עומד כבר על הבמה הארעית וגולל את המגילה.  היא משמיעה קול נקישה, שכל אחד שומע בו מהרהורי לבו.

"ויהי בימי אחשוורוש..."

מסלסל שלמה את פסוקיו, עולה ויורד, יורד ועולה, מטפס על ה"פזרים" ומחליק על ה"תלישות."  הנוסח משפיע על הקהל איזו השפעה סתומה, איזו התעניינות שאינה ברורה.  בני אדם נעתקים ממקומם קימעא-קימעא מתוך פרטיותם וחילוניותם.  איזו חגיגיות מתחלת-מתרקמת בלבם.

"וייטב הדבר בעיני המלך ויעש כן..."

עשרה יחידים קוראים יחד:  "איש יהודי היה בשושן הבירה ושמו..."

דומה, שהתקרבו במקצת...

"אחר הדברים האלה גידל המלך אחשוורוש את המן..."

כולם התכוננו לדפיקה אחת, משותפת, ברגל.

"ויגידו להמן...  וירא המן...  ויבקש המן...  לפני המן...  ויאמר המן..."

"להמן בן המדתא האגגי צורר היהודים..."

דפיקות, דפיקות, דפיקות.  דפיקה אחת ברגש.

וכשהגיע שלמה ל"הרצים" הראשון המנוסח בקינה, הרגישו את עצמם קרובים מאד, בחינת-שותפים.

מקום נתבצר לקיבוץ יהודים זה בגולה.  שם, בחוץ מסביב, שנאה, קנאה, גלות, ופה, בתוך ד' אמות אלו שושן, שושן אחר הנס.

שותפים הם באסתר, בהמן, באותו הנס – בכול.

הקיבוץ מביטים שוקעים בתוך המגילות שלפניהם;  הנשים עומדות בחדר השני ושותקות מתוך שמיעה.

"ותאמר אסתר אם על המלך טוב."

כלב החצר מכניס את ראשו בין הדלת והספים, מסתכל, מתחלחל וחוזר לאחוריו.

"בלילה ההוא נדדה שנת המלך..."

שלמה הגביה את קולו, כנהוג, והקיבוץ בא לידי התעוררות.  איש-איש מהם התחיל קורא בחשאי מתוך מגילתו ועל-פי נוסחו.

ומרדכי יצא..."

"כי מרדכי היהודי משנה למלך..."

נגמרה המגילה, נגמרו הברכות.  כיסנים ובקבוק יי"ש צצו על השולחן כמו מאליהם, כתולדה מוכרחת ויוצאה מתוך גמר המגילה.  יהודים יושבים מסביב לשולחן ומפסיקים בתענית.  אין ידוע, מי הזמין את מי לשבת.  דומה, שהם יושבים כך מתחילתו של דבר, ושגם ישיבה זו יוצאה כדבר הלמד מענין המגילה.

ומספרים הם בשבחו של הנס, ושותים לחיים.

"יהי רצון שיתלו כול ההמנים."

ויושבים ומשיחים, משיחים ויושבים.

כבר מסתכלת עקרת הבית מרחוק בבעלה ברמיזה, חפצה היא להזכירו, ברמז, שהשעה כבר מאוחרת, שהתבשיל מצטמק ומתקרר, שהילדים ישנים.  אבל אין היא יכולה להיפגש במבטיו, שקוע הוא בשיחה.

הם יושבים ומשיחים.

קשה על כל אחד מהם לקום ולצאת, בדעתו, שמיד כשהוא פוסע מעבר למפתן, הוא יוצא מתוך "אוהל של אחוה" וחגיגה, ונכנס לתוך עולם מלא קנאה, מדנים, שנאה, תחרות – לגלות הם נכנסים.

לא לעונג הוא גם לבעל הבית לדעת, שהשעה מאוחרת.

חפץ היה שיארך הלילה, ויארך ויארך לבלי קץ.  ושהם ישבו פה, ושהוא ישב סמוך לשולחן עם המנהל, וישיח וישמע, וישמע וישיח.

קשה הישיבה רק על שלמה.  מאחר שמלא את תפקידו הרי...  הרי הכל נותר הוא עכשיו.

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה