_ ספר/י לנו מה שגוי

דואל:

זכרו שאין משמעות למספרי שורה או עמוד בטקסט רציף באינטרנט. אנא ציינו מספר פסקה, ו/או העתיקו כמה מלים סביב כל שגיאה, כדי להקל עלינו למצוא את הטעון תיקון.

רשימת הגהות:

נודיע לך בדואל כשנעיין בהגהות ונתקן את הטקסט.

_ נשמע לשמוע מה אהבת!

דואל:

ההמלצה שלך:

(אנו מפרסמים המלצות ביומן הרשת שלנו)
פרויקט בן-יהודה: בפייסבוק | ב-YouTube
יומן הרשת של פרויקט בן-יהודה

בין המצרים

יהודה שטיינברג

לתוכן הענינים

 

לכאורה אין פורים שבשנה זו שונה אצל ר' מרדכי-ניסן ברב משל אשתקד במה-שהוא, הכול כמו שהיה.  אותם הכיסונים שחווה אשתו זהירה בהם להגביהם מבחוץ על חשבון הריקות שבפנים;  אותם השלוחי-מנות לרב, לשו"ב, לבלן, ולשמש הקלויז, שלכל אחד מהם מצורפת פתקא קטנה לאחת החנויות על איזה מלבוש חדש, שבוודאי יתנו באותם החנויות מה שנכתב שם בלי עיכוב, כמו שנתנו אשתקד.  הכל כמו שהיה, ואפילו המנהגים לא נשתנו;  ובין כל המנהגים משתמר גם מנהג זה, שתיכף אחר סעודת שחרית פושט ר' מרדכי-ניסן בגד החג ולובש בגדי חול ויוצא להחזיר על הפתחים ולבקש נדבות בשביל עניים מהוגנים, שזילא להם מילתא לקבל תמיכה בפרהסיה.

והרבה טעמים יש לו למנהג זה.  ראשית, מנהג אבותיו בידו, גם אביו היה נוהג כך;  שנית, היה לפי דעתו הגון לכל עשיר בישראל, שילבש פעם בשנה בגדים קרועים ובלויים ויבוא כך בין אנשים וישהה שעה אחת בקור, ועל צד היותר טוב היה, שיהי גם רעב באותה שעה, שיקנה לו ידיעה אמתית באותה המלה עוני, שהכל מסיחין בה כל-כך.

אבל הנכבד שבכל הטעמים היה פשוט, שלא לבייש את אלה מהעניים, שאף-על-פי שזילא להם מילתא, מוכרחים הם להחזיר על הפתחים בימי הפורים.  הרואה יכול לטעות בהם ולאמור, שגם הם הולכים לאסוף נדבות בשביל האחרים;  וכי תאמר:  "המלבושים?"  ולמאי ר' מרדכי-ניסן?

וגם עם הנותנים הוא מתנהג ביום זה בחסד.  כל ימות השנה מתלוננים עליו, שהוא מכריח לדברים שבצדקה, כמה שנותנים לו, הוא מתרעם ותובע הוספה;  אבל בפורים "אין אונס" כתיב.  כמה שנותנים לו הוא מקבל בסבר פנים יפות, ומברך את הנותן. 

ולא עוד אלא שכבוד גדול הוא נוהג אז בנותנים, שהוא מסב על שולחן כל אחד הסבת ארעי, וטועם טעימה כל שהיא, משבח את מעשי ידיה של בעלת-הבית בפני הבעל ומברך ברכה אחרונה והולך לו.

החג הוא גם עכשיו אותו שהיה אשתקד.  השינוי הוא רק בר' מרדכי-ניסן עצמו, בהרבה דברים שבצינעה.  והתחלת השינוי חלה אמנם עוד מקודם הפורים של אשתקד.

הוא אמנם פתח לו אכסרה (מחסן) לסוכר ותה.  והעולם התחילו משיחים בעשרו והם לא ידעו שזה רק בתקוותו לסתום באותה אכסרה את הפרץ, שנגלה לו בחנותו.

וכשהתחילו אחר-כך מרננים אחריו... ובא שדיר מאיזה בית מסחר ורמז לו על השוואה ופרוצנטים, והוא בא לכלל כעס, קפץ ושילם קרן-ועיסקא ולא עוד אלא שזרק לו בפניו איזה רובלים יתרים על חשבון ההוצאות.  לא ידע איש, שזה היה מן הנדוניה, שסלק בשביל בתו הבכירה.

האומנם לא ידע איש?

לפחות נדמה לו, שאין איש יודע.

וכשעמד פתאום ר' מרדכי-ניסן והחזיר את התנאים למחותנו, מפני שיצא הקול, שהחתן התחמץ ויצא לתרבות רעה, לא ידע איש, שר' מרדכי-ניסן רק מקדים ומחזירם, כדי שלא יקדמנו מחותנו בדבר זה.

וכשחגר אחר-כך את שארית כוחו ולקח בחכירה את הטחנה שעל הנהר, שהיתה אמנם רחוקה מהפסד באותה מידה שהיתה רחוקה משכר;  והוא עשה את הדבר רק על דבר "זבין וזבן" כדי להביא קצת תנועה, קצת רעננות בעסקיו – מה עשה הקב"ה?  הביא עליו מים רבים ונסתחפה טחנתו וכל מה שהיה בה.

רק הוא יודע, הדבר אצלו בסוד, שנשאר עירום, "על גחליו."  כל זה הוא בצינעה.  בפרהסיה הרי הוא ר' מרדכי-ניסן.  בכל פעם שהוציא איזה כלי יקר מביתו ומסרה למכירה, בדה לו אמתלה, שהוא חפץ לקנות לעצמו ממין זה חדש, על פי טעם המודה.  והוא האמין, שאין איש חושדהו בשקר.

חבל שכבר אפסו כל הכלים והבגדים היתרים, הרבה מן הנחוצים כבר נראו לו כמיותרים והלכו להם.

והוא מאמין בתומתו, שכשבאים אליו בעלי חובות קטנים לתבוע את חובם, והוא מתנצל במה שמתנצל וקובע להם זמן, הרי הם בוודאי מאמינים, שיסלק להם בזמנו, והא-ראיה, הם קמים והולכים להם.  מבעלי החובות הגדולים גם לא יבואו לתבעו, "הם בטוחים שאשתכר ואשלם להם."

ועל דבר זה הוא מצטער לפעמים, שהוא מסמא עיני אנשים טובים ותמימים.  הלא בשעה שהוא מבטיח להם למחר או לאחר שלשה ימים בדיוק, יודע הוא ברור, שגם אז לא יוכל לשלם.  אין לפניו אף צל של תקווה למצוא כסף באותם הימים אפילו במה שצריך לו לעצמו.  כשעולים ימי הפסח על זכרונו, הרי נפשו סולדת, והוא מתאמץ להשכיחם מלבו, מפני שבין כך וכך אינו יכול להושיע לעצמו.

ואז הוא מתחיל מיצר ומתרעם על עצמו, על שהוא מתעקש כל-כך בדבר.  סימוי עיניים זה למה?  והלא מוטב היה שידעו העולם בעניו, והיה מרוויח לפחות במה שחדלו התובעים לבוא אליו והוא לא היה אנוס לבדות בכל פעם אמתלאות חדשות.

וגם הם היו מרוויחין במה שלא היו מרומים בתוחלת ממושכה, ולא סמכו את עצמם על מה שיש להם לגבות אצלו.

והוא בא לידי החלטה, שמוטב היה לו אילו התגלה מראש.  אבל עכשיו הוא איננו אשם כבר בדבר.  הסימוי הולך ומאריך מאליו.  הוא כבר אינו עושה כלום.

וכמו בכל שנה ושנה הוא יוצא עכשיו לאסוף נדבות בשביל עניי העיר.  אלא שבכל שנה הוא פושט אחר הסעודה את בגדי החג ולובש בגדי חול, ובשנה זו לא חיכה עד אחר הסעודה, מפני שלא היה לו מה לסעוד בביתו;  ולא פשט את בגדי החג, מפני שיותר מבגדי חול מגוהצים ונקיים לא היו לו.

ובכל שנה הכיבודים שבבתי המתנדבים קשים עליו, ועכשיו בדיעבד הוא מוצא בהם סעד לב.

והוא עובר על בית שפטיל, איש ריבו משכבר הימים.  לביתו של קמצן זה הוא אוהב תמיד להיכנס;  מפני ששם הוא יושב להינפש קצת ותיכף מתחיל ביניהם ויכוח – דבר חביב על כל אדם מישראל, וביחוד על ר' מרדכי-ניסן.  הלז מלגלג עליו ועל לבישתו הזרה, ומעיר לו, שהעולם מרננים אחריו, שהוא עושה כל זאת רק כדי שלא ילכלך בגדי חג שלו ביינות ושמנים של סעודת פורים בבתי ישראל.  ור' מרדכי-ניסן מלגלג בו, שהוא עכברא דשכיב אדינרי, ושבשביל עולם הבא אינו דואג כלל, ושסופו רימה, ולא עוד אלא שלא יקום לתחיית-המתים מפני שהוא עוסק ברבית קצוצה.  והמה מתווכחים ונהנים שניהם עד שזה קם והלז נותן לו את נדבתו.

ר' מרדכי-ניסן ושפטיל אינם שונאים זה לזה יותר מששני גבירים בעיר אחת נוהגים להיות שונאים;  הם רק אוהבים להקניט איש את רעהו בדברים, בחידודים, בעוקצים מחוכמים, שכל עיקרם נאמרים יותר לשם חכמתם, מאשר לשם הקנטה.  וכשהם נפרדים, הם נפרדים נוחים וטובים זה אל זה.

אבל עכשיו, כשנכנס אליו, עמד על הפתח מבחוץ, קצת מפקפק בדבר, ולא ידע לברר לעצמו, פקפוק זה בשל מה הוא?  וכשנכנס חרד הלז לנגדו, ונתן לו פי שנים מכפי שהוא רגיל לתת לו בכל שנה.

הוא נפטר ממנו, ונהנה מן הדבר.  אבל התפלא על אותו שפטיל, מה ראה להתבזבז כל-כך?  ויותר התפלא על הפנים של חמלה, שהעמיד הלז, כאילו הוא משתתף בצער העולם.  ולא עוד אלא שביקש ממנו סליחה, והוסיף ואמר:  "לפי מצב העניינים צריך הייתי לתת יותר, אלא שאיני יכול."

הוא הלך וסבב מבית לבית כפי הפרוגרמה הקבועה אצלו, והיה שקוע בחידותיו של שפטיל, "מה סח אדם זה?"

וכשהרגיש, ששפטיל, קרוב הדבר שטעה טעות מרה ומגוחכת, דבריו שדיבר ופני חמלה שהראה היו אולי מכוונים אליו, – נתמלא עברה וחפץ לשוב להתקוטט בו ולזרוק לו נדבתו בפניו, אלא שפיקפק בדבר, אם יש לו רשות לעשות כך, משום גזילת עניים.

ואז הצטער על שאין לו בכיסונו כלום, ואינו יכול לשלם לעניים את החסר מכיסו ולזרוק בפני שפטיל את נדבתו שלו.

וכשחזר לביתו ומנה את כסף הנדבות, ומצא בו פי שלושה מאשר בשנה שעברה, התפלא על הדבר.  ורעיון מר, שנפשו סלדה בו, התחיל מצערו עד לכדי דפיקת לב.

האומנם?

בדותא!  פשוט אדם מישראל כל זמן שמזקין הוא מתכבד יותר על הבריות.

ולמחר, כששכב בחדרו על מיטתו ונמנם לשם שינת צהרים (שינה זו לא בטלה בבית ר' מרדכי-ניסן, אף על פי שסעודותיו לא היו כל כך שמנות, עד כדי להפיל שינה) שמע שבחדר השני נכנס המלמד לתבוע על חשבון שכר לימוד.  הלז התנצל לפני ה"פלונית" של ר' מרדכי-ניסן, ונשבע ביהדותו שכל תקוותו ובטחונו הוא רק על חמשה הרובלים, שהוא מקווה לגבות לפחות פה.  "מצות, תפוחי אדמה, תרנגולת, ביצים.  נורא הדבר."

יודע ר' מרדכי-ניסן, שמלמד זה, אף על פי שאינו אומן למלאכתו, הוא יהודי כשר וכשהוא נשבע, לא יוציא דבר שקר מפיהו.

הוא שומע, שאשתו מבטיחה לו לאחר שלושה ימים, כמנהג שלו, אבל בפעם ההיא נתמלא לבו חמלה על המלמד התמים וקצף על אשתו ועל עצמו.  הוא יודע בבירור, שגם אחר ששה ימים לא יוכל לתת לו כלום.

רמאות זו היא עושק כפול.

ובאותו רגע הוא ממשמש בכיסו, בלי שום כוונה לדבר, ומוצא שם את כסף הנדבות.  והוא מתחיל מחלק במוחו את הכסף ומחפש אחרי עניים;  ומונה על אצבעותיו:  ר' שמריהו סגי נהור, ר' יחזקאל הפרוש.

אגב נסתבכה במוחו שאלה, שאין לה לכאורה, נגיעה קרובה אל הענין:

בנימין מלמד ור' יחזקאל הפרוש – צרכיו של מי גדולים יותר?

האי מאי?  הראשון לא קיבל ולא יקבל תמיכה מקופת הצדקה מעולם ולעולם.

כשלא אשלם לו את חובו, יהיה בוודאי העני הגדול ביותר, מפני שיש לו בית מלא פעוטות ושולחן מרובה באוכלוסין.

צריך לשלם לו בלי תירוץ.

אבל מהיכן אקח?

ברי שלא יהיה בידי לשלם, ואז יש לו יותר זכות על הנדבות מכל העניים.  אבל הוא לא יקבל נדבה, אם לא שאסובבהו בכחש.

ואגב הוא נזכר בשפטיל וברמזיו הגסים;  והוא בא לידי התמרמרות, ושולח במחשבה קללות על ראשו.

ומתוך שפטיל הוא נזכר שוב בבנימין מלמד.  מה יעשה אומלל זה לחג הפסח?  הוא יגווע חס-ושלום ברעב.

מה יכול לעשות אדם כשר כמוהו?

רבונו של עולם!  הוא מתמרמר, בלי הכרה ברורה בדבר על מי הוא מתמרמר, כלום מה  אשם עני זה במה שאני חייב לו כסף?  וכי בשביל זה פקעה זכותו?

כשיצא המלמד נכנס אחריו השאב...

 

לתוכן הענינים

לדף הראשי של פרויקט בן-יהודה